משפחה גרעינית / סוזנה פוגל

36200059142b

"משפחה גרעינית" משרטט את דיוקנה של משפחה אמריקאית-יהודית משנות התשעים של המאה העשרים ועד ימינו. הספר מורכב כולו ממכתבים שממוענים אל ג'ולי, הבת הבכורה, במשך עשרים שנה מאז היותה בת ארבע-עשרה. במהלך התקופה הזו ג'ולי לומדת בקולג', עוזבת את משפחתה בחוף המזרחי, ועוברת לחוף המערבי בתקווה להתפרסם כסופרת. חלומה יתגשם אחרי שנים רבות, שבמהלכן תתפרנס מכתיבת מחקרים אודות כוכבי הוליווד, מחקרים בנושאים הרי-גורל כמו למי יש עור הפנים הגרוע ביותר, ומי מן הכוכבות הבלונדיניות סובלת מקו שיער נסוג.

בני משפחתה הגרעינית של ג'ולי (במובן המסורתי של המונח, לא בהיבט הנפיץ שהסופרת התכוונה לו) – אביה, אמה ואחותה המאומצת ג'יין – כותבים אליה בקביעות, משתפים במה שעובר עליהם, מרעיפים עצות, מבקשים תמיכה. כל אחד מהם מאכלס משבצת סטראוטיפית: האם, פסיכואנליסטית, מתפקדת על תקן האמא היהודיה, כולל רגשות האשמה הבלתי נמנעים: "מובן שמפני שאני אוכלת את רוב הארוחות שלי לבד, אחד מקצות המפה נשחק הרבה יותר מהשני, אבל זה בסדר גמור! לא אכפת לי לאכול לבד. אני לא חוששת שאחנק". אביה, שסבל שנים מדכאון, מעביר ביקורת על כל דבר שהיא עושה, מרגיש כמו מחנך מושלם, וסובל מחוסר מודעות עצמית. האב נשוי בשנית לאשה סינית, ויחד הם כותבים שירי הייקו. כך נראה שיר שכתב ליום הולדתה השלושים: "ילדה לא עוד, רוח רפאים מחיי הקודמים, עדיין, היא לעתים מקסימה". ג'יין היא בת-עשרה סטראוטיפית גם כשהיא מתקרבת לגיל שלושים, עם הרבה "כזה, כאילו" ו"או מיי גוד או מיי גוד או מיי גוד" צווחני בשפע. בין הכותבים גם סבתה של ג'ולי, דודה ההומוסקסואל, הרב בבית הכנסת של אמה השואף לקריירה הוליוודית, חברו של אביה שמעמיד פני דוד תומך אבל כוונותיו ברורות, ואחרים. לא רק לבני אדם ניתן כאן קול, אלא גם לבעלי חיים ולדוממים, ביניהם ההתקן התוך-רחמי של ג'ולי, האייפון שנוזף בה על שהתמכרה לו, הביצית שהקפיאה, והגרביל שהטביעה באמבטיה כשהיתה בת שמונה.

הספר שג'ולי תכתוב יתבסס לגמרי על משפחתה, אבל כצפוי הוריה לא יזהו את עצמם, אביה ישלח הערות, ואחותה תשמח למצוא את עצמה בין הדפים.

"משפחה גרעינית" סובל מחד-גוניות ומחוסר מקוריות. אם מעולם לא קראתם ספר – קומי או טרגי – על משפחה שכזו, אולי תחושו הערכה מסוימת לסאטיריות שבו, אבל די מהר היא מתחילה לחזור על עצמה ולייגע. הסטראוטיפים והציניות שבספר לא רק מוגזמים, אלא גם נדחפים בכוח. כך, לדוגמא, כשקרובי משפחה שולחים הנחיות כיצד להתנהג בעת ביקור בביתם (לחלוץ נעליים בכניסה, לא להשתמש במגבות שמיועדות לבני הבית), הם מסיימים את המכתב במשפט: "דף הוראות ההפעלה של שלטי הטלוויזיה נמצא בתיקיה הכחולה מתחת לעותק של הספר 'גרמניה: אומה אידיאלית'". הבנו, קשיחות וסדר, גרמניה. למרות המסגרת הספרותית הפחות שגרתית, יש בספר תחושה מאוד שבלונית, והקלילות הטרגית-קומית שלו מאולצת.

ייאמר לזכות הסופרת שהיא מצליחה לתת לכל דמות קול משלה, ופה ושם הדמויות מקבלות מעט נפח וגיוון בהתאם לנסיבות. אין בזה די כדי לחבב עלי את הספר.

Nuclear Family – Susanna Fogel

פן וידיעות ספרים

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן

מודעות פרסומת

באין לי מולדת / אלייט אבקסיס

2003017-46

"באין לי מולדת" הוא סיפור בדוי על רקע מציאות אמיתית עד כאב. המספרת, אסתר וידל, אשה צרפתית צעירה, מתארת את חייה כיהודיה בצרפת ההולכת והופכת אנטישמית. הוריה של אסתר נמלטו ממרוקו בעקבות פוגרום, ונטמעו היטב בצרפת, כמו יהודים רבים אחרים, אך בעשור האחרון חל שינוי. החל מחטיפתו ורציחתו של אילן חלימי ב-2006, דרך רצח ילדי בית הספר היהודי בטולוז ב-2012 והרצח במעדניה הכשרה בתחילת שנה זו, ועד לאינספור תקריות אנטישמיות – חיי היהודים בצרפת מעוררים אצל אסתר את השאלה מתי יגיע הרגע להסתלק משם.

הסופרת, באמצעות אסתר, מעלה האשמות כבדות כנגד הצרפתים. ניתן להחליק את המציאות ולטעון שהבעיה נובעת מן המהגרים המוסלמים, אבל מה שמעליב את אסתר במיוחד הוא היחס של תושבי צרפת. כך, לדוגמא, היא מתיחסת לזעזוע שאחז בצרפת אחרי הרצח במערכת "שרלי הבדו", ומשווה אותו ליחס לרצח הילדים בטולוז, שאליו התיחסו, לדבריה, כבעיה של היהודים. אין לי את הכלים להעריך עד כמה התחושה שלה מבוססת, אבל בעינה עומדת העובדה שיהודי צרפת חשים נרדפים. אסתר מתארת התנכלויות לילדים בבתי הספר הממלכתיים, שבגללן יש הורים המעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודיים, למרות החשש מהישנות מקרה טולוז. היא מספרת על הפחד להזדהות כיהודים בפומבי, על החשש להביע דעה בעניני ישראל והסכסוך במזרח התיכון. האנטישמיות, המוסווה לעתים כאנטי-ציונות, מחלחלת לכל שכבות האוכלוסיה, והערות על "היהודים העשירים רבי ההשפעה" מושמעות גם בחוגי השלטון. האוירה שהיא מתארת מזכירה למרבה החלחלה ימים רעים אחרים, שמונים שנה לאחור, באותה אירופה, והיא משווה בין היסוסיהם של היהודים באותה תקופה אם להשאר או לעזוב להיסוסיה שלה כיום. על עומק המצוקה תעיד העובדה שמספר העולים לארץ מצרפת עומד כבר שנתיים בסימן עליה של מאות אחוזים, ויהודים רבים עוד יותר מהגרים מצרפת לבריטניה.

ספרותית "באין לי מולדת" הוא ספר חלש. הסופרת מערבבת את חייה האישיים הלא מעניינים של אסתר עם מה שיש לה לומר על מצב היהודים, והעירוב הזה אינו מיטיב עם הספר. גם הכתיבה לא לטעמי, יותר מדי רשימות מכולת ובריחה לצדדים במקום העמקה של ממש. יחד עם זאת התוכן שלו חשוב וראוי לתשומת לב. באותו נושא אני ממליצה מאוד על "הו, אחי בני התמותה" מאת אלבר כהן, שכבר ב-1972 תיאר את תחושותיו על רקע תופעות אנטישמיות בצרפת, וניסה לרדת לפשרה של השנאה.

Alyah – Eliette Abecassis

ידיעות ספרים

2015 (2015)

תרגום מצרפתית: אילן פן