גן ההרדופים / רוזה ונטרלה

994306

רוזה ונטרלה פותחת את הספר בתיאור כינוס נשות המשפחה, הזכור לה מילדותה. לצד כללים לבישול כהלכה, ספגה הילדה כללי התנהגות לאשה המושלמת, וביניהם הנחיות לגבי יחסי גברים-נשים. בנוסטלגיה, שזורה באירוניה ובצער, היא כותבת: "כך התחוור לי שההתכנסות להכנת ממתקים לחג המולד היתה דרכן להעניק לי חינוך לעתידי כאשה, רעיה ושליטה בממלכתי הקטנה; בשעה שסבי, אבי ודודי לא ידעו כלל שכאן חותרים נגד המין הגברי. התקוממות פרטית, שנמשכה רק למשך הזמן הדרוש כדי לאפשר לנשים לשלוט ברגשותיהן ולחשוב שגורלן בידיהן, והתרסקה בעליבות אל מול קרקוש המנעולים שעורר אבי, שחדר למטבח לאחר שפתח את שער הכניסה". בכל כינוס שכזה שבו והושמעו סיפורים משפחתיים, שהחביב עליה מכולם היה הסיפור העגום של דודה דיאמנטה. "גן ההרדופים" משמיע את קורותיה של דיאמנטה בגוף ראשון.

ב-1938 דיאמנטה היא ילדה בראשית שנות העשרה שלה. היא מתגוררת בכפר קטן בדרום איטליה סמוך לים, עם הוריה ועם אחיה ושתי אחיותיה המבוגרים ממנה. באותה שנה תחווה דיאמנטה שתי טרגדיות, כשחברה הטוב פייטרו יטבע בים מול עיניה, ואביה אגוסטינו ייהרג כשינסה לקבוע לוח שיש לציון סיום בנית בית המשפחה. באותה שנה היא תחווה גם את לידת אחיה הצעיר, ותקבל הצצה אל יסורי הנשיות. הדמות הדומיננטית בחייה היא אמה אניטה, המכונה בפי אנשי הכפר מרגִ'אלָה – מי שניחנה בכוחות כישוף, מעין מורת דרך אשר יכלה להשיא עצות על שימוש מושכל בתערובת עשבים ועל הסרת עין הרע, לסייע ליולדות בגילוי מין העובר, לטפל בכאבי בטן של תינוקות ועוד כהנה וכהנה. דיאמנטה היא הבת המועדפת, אך הביטוי המעשי לכך מינורי: מבטה של אמה מתרכך מעט כשהיא מתבוננת בה, והיא סופגת פחות הערות מזלזלות מאחותה האמצעית קורנליה. כל שלוש הבנות כפופות למשטר הברזל של מרגִ'אלָה, הקשוחה כלפיהן כפי שהיא קשוחה כלפי עצמה, עסוקות ללא הרף במטלות הבית, נשמעות לכללים, וכל אחת מהן תתמודד עם הגורל המוכתב לה בדרכה שלה.

המסגרת הביתית הנוקשה מתקיימת בתוך חברה כפרית קשה לא פחות. למעשה, הכפר כולו הוא מעין הרחבה של המשפחה: כל הנשים היו בשבילנו בבחינת "קומָארֶה", ואת הגברים כינינו "קומפארֶה", וזה היה תירוץ טוב כדי שנרגיש קרובים (קומארה וקומפארה הם סנדקית וסנדק). לתחושה המשפחתית הזו יש יתרונות של אחריות הדדית, אך יש גם חסרונות של חיים תחת זכוכית מגדלת. כשדיאמנטה מסתבכת בבגרותה בצרה, היא יודעת שחרושת השמועות והרכילות יכתימו את שמה לתמיד.

הטקסט שעל הכריכה מצהיר על ארבע נשים איטלקיות חזקות ויוצאות דופן, אך אין לכך סימוכין בספר. מרגִ'אלָה אולי עונה לתיאור, למרות שהחוזק שלה מתבטא במידה רבה בהתכנסות אל תוך עולם פנימי מגודר בכללים נוקשים, שמאפשרים לה לשמור על חזות של שליטה בעוד היא נאבקת לא להתמוטט. רוזטה הבכורה נאלצת להנשא בניגוד לרצונה, ומצליחה למצוא דרכים לביטוי עצמי (כשהיא אומרת לדיאמנטה, "התלבשתי יפה לכבוד עצמי", האחות הצעירה, שהיא כבר אשה על סף הזיקנה, נדהמת לנוכח האפשרות הזו). דיאמנטה חיה בסימביוזה עם אמה, ומשתחררת ממנה רק לאחר מותה. רק מזלה של קורנליה יתמזל למצוא אהבה ולנהל חיים רגילים. האחים ג'וזפה ופרנצ'סקו מתנהלים בעולם נפרד, משוחרר מכבלי הנשיות.

רוזה ונטרלה כתבה סיפור יפה מלא חיים. פה ושם הוא לוקה בחזרתיות ובפשטנות, אולי קשיים של ספר ביכורים, אך חווית הקריאה בו מהנה.

אמרי זרטל בחר לכריכת הספר איור מקסים מאת מאיירת המזוהה בכינוי TandaPanda. עוד מאיוריה בקישור הזה.

Il Giardino delgi Oleandri – Rosa Ventrella

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

מספר אפס / אומברטו אקו

981378

קולונה, גבר בן חמישים ומשהו, מתפרנס, כהגדרתו, "בתור כתבן". קצת ביקורות תיאטרון, קצת תיקון טיוטות, לפעמים לקטורה. הוא חולם על כתיבת ספר, אך אינו מאמין ביכולתו להגשים את החלום. כשנופלת לידיו ההזדמנות לכתוב כסופר צללים, הוא מקבל את ההצעה, בהעדר אלטרנטיבה מפתה יותר. מי שפנה אליו הוא עיתונאי, שמתכנן להוציא לאור עתון חדש בחסותו של איל הון. למעשה, התכנית ככל הנראה לא תתממש, שכן האפוטרופוס מבקש רק ליצור מצג שווא של יכולת להפוך לבעל עתון כהפגנת כוח, אבל עובדה זו ידועה רק לעורך ולקולונה. חברי המערכת האחרים מתבקשים להאמין שהם שותפים ליצירת כתב-עת מסוג חדש, "מחר" שמו, שלא יסתפק בדיווח על עובדות יבשות, אלא יספק גם תחזיות והערכות עתידיות. עבודתם המשותפת אמורה להמשך כשנה, ואודותיה מבקש העורך לכתוב בספר, שאותו כאמור יכתוב קולונה.

"מספר אפס" מורכב משני נושאים מרכזיים. האחד הוא התיאוריה שמגבש אחד העתונאים לגבי מותו של מוסוליני קרוב לחמישים שנה קודם למועד עלילת הספר. מבחינת ההיסטוריונים, העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן תפיסתו של מוסוליני שניסה להמלט, הוצאתו להורג ביריות (לא לגמרי ברור על ידי מי), וההתעללות בגופתו. העתונאי בְּרָגָאדוצ'ו, ששמו ניתן לפירוש כרברבן יומרני או כמקלחת רפש, מאמין כי האיש שנורה היה כפיל, ומוסוליני עצמו נמלט בחסות הותיקן, ככל הנראה לארגנטינה. את ההוכחה לתיאוריה שלו הוא מוצא בגילויים שאכן נפוצו ברבים בשנות ה-90, בדבר מבצע גלאדיו. במבצע זה, שתוכנן על ידי מעצמות המערב, הוחזקו רשתות סמויות צבאיות למחצה באיטליה, מוכנות להתנגד לכיבוש סובייטי (מבצעים דומים, שכונו stay behind, תוכננו גם במדינות אחרות באירופה שאחרי מלחמת העולם השניה).

הנושא המרכזי השני הוא התנהלות התקשורת. ישיבות המערכת של "מחר" חושפות את כל הצביעות והשקר שמאחורי ה"אוביקטיביות" העתונאית. הנה מספר דוגמאות:

"תתאמנו איך ליצור חדשות במקומות שלא היו בהם חדשות או שלא היה אפשר להבחין בהן".

"הקורא דווקא מצפה לביטויים האלה. ככה הרגילו אותו כל העתונים. הקורא מבין את מה שקורה רק אם אומרים – אנחנו ניצבים כחומה בצורה, הממשלה מודיעה בצער ובכאב, הרחוב גועש כולו…"

"אנשים בהתחלה לא יודעים מה הנטיות שלהם. אנחנו באים ואומרים להם מהן, ואז הם תופסים שאלה אכן היו הנטיות שלהם".

"ובכלל, מי קורא ספרים שהעתונים מבקרים? בדרך כלל אפילו לא המבקר עצמו".

אומברטו אקו כותב יפה ואינטליגנטי, אבל למען האמת אין בספר חידוש או אמירה מעניינת. למדתי על גלאדיו, נהניתי מדמותו של קולונה ומן המתח המובנה בעלילה, אבל אני לא מרגישה שהועשרתי, או שחוויתי חוויה עמוקה, כפי שאפשר לצפות מאקו. מכיוון שהספר מאוד איטלקי, אני תוהה אם יש בו מסרים שמובנים יותר לקורא המקומי. בעמודים המסיימים את הספר מובעות דעות על החברה האיטלקית מפי קולונה ועתונאית נוספת, ולפיהן "תמיד היינו עם של פגיונות ורעלים, אנחנו מחוסנים, איזה סיפור חדש שלא יספרו לנו, תמיד נגיד שכבר שמענו דברים גרועים מזה", וגם "אנחנו מתרגלים לזה שאנחנו מאבדים את רגש הבושה". אולי אל המסקנות הללו מכוון הסיפור כולו.

בשל ריבוי האזכורים האיטלקיים אני מניחה שהתרגום היה מאתגר. אריה אוריאל עמד בו יפה, והקריאה בספר זורמת למרות ריבוי הערות שוליים.

Numero Zero – Umberto Eco

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל

תחת שמי ארגמן / מארק סאליבן

d7aad797d7aa-d7a9d79ed799-d790d7a8d792d79ed79f_d797d796d799d7aa

איך הופך נער צעיר, קל דעת במקצת, לגיבור? לפעמים די בהתגלגלות מקרית אל המקום המתאים כדי לחשוף את הנחישות ואת האומץ. "תחת שמי ארגמן" מגולל את סיפורו האמיתי והמרתק של פינו לֶלָה בשנים 1944 – 1945. פינו בן השבע-עשרה אולץ על ידי הוריו, למען בטחונו, לעזוב את מילנו המופצצת, ולעבור להתגורר בקאזה אלפינה, פנימית נערים שניהל האב רֶה במרומי האלפים. אחיו הצעיר מימו נשלח אל הפנימיה מספר חודשים לפניו. פינו, שראשו עד אז היה נתון לבילויים ולבנות, והכיבוש הנאצי היה מבחינתו עובדה כמעט בלתי מטרידה, מצא עצמו בהשפעת האב רֶה מעורב בהברחת יהודים ופליטים אחרים לשווייץ, כשאחיו מסייע בעדו. במשך כשבעה חודשים ליווה את הנרדפים בדרכים לא דרכים, עד שנקרא על ידי הוריו לשוב למילנו. מכיוון שהגיע לגיל גיוס, והיה צפוי להצטרף אל כוחות הצבא האיטלקי ברוסיה, אילצו אותו הוריו לבחור באלטרנטיבה פחות מסוכנת, ולהתגייס לארגון טודט הנאצי. לגמרי במקרה התגלגל לתפקיד נהגו ומתורגמנו של האנס ליירס, האיש מספר שתים בהיררכיה הנאצית במקום, וניצל את מעמדו החדש כדי לרגל אחר מעסיקו ולספק ידיעות בעלות ערך רב לפרטיזנים האיטלקים ולבעלות הברית. במשך עשרות שנים לאחר מכן לא סיפר דבר על קורותיו במלחמה, עד שהתיידד עם אמריקאי אותו פגש במקרה. מכאן התגלגל הסיפור לפתחו של הסופר מארק סאליבן, שהפך אותו לספר לאחר עשור של מחקר.

הכתיבה של סאליבן אינה מרהיבה. פה ושם הספר לוקה בשטחיות ומשאיר תהיות בלתי פתורות. העיקרית שבהן קשורה באנה, אהובתו של פינו, ששימשה כמשרתת אצל דולי, פילגשו האיטלקיה של ליירס. כשליירס תכנן להעביר את דולי למקום מבטחים באוסטריה, החליטה אנה להצטרף אליה, לוודא שהיא מסתדרת במקומה החדש, ורק אז לחזור לאיטליה אל פינו. לא פינו ולא סאליבן תוהים על הבחירה של האשה הצעירה להתלוות אל מי שמוקעת כזונה של הנאצים. יכול להיות שהשטחיות נובעת מבחירתו של הסופר להתייחס לכל הארועים מעיניו של צעיר מאוהב וקצת נאיבי. לדעתי, בחירה שונה היתה מעניקה לסיפור מימד נוסף. מכל מקום, הסיפור עצמו מרתק ומחפה על החולשות הספרותיות, וקראתי אותו במתח ובסקרנות.

למדתי מן הספר עובדות שלא הכרתי על הסיוע שהגישו אנשי הכנסיה ליהודי איטליה. האב לואיגי' רֶה וחניכו ג'ובאני ברברסקי, שהיה איש סודו של הקרדינל שוסטר, הונצחו על ידי הקהילה היהודית במילנו בזכות פעילותם האמיצה. הופתעתי ממיעוט המידע אודות פעילות זו ברשת, ומשום כך, כמו גם בשל סיפורו המעניין של פינו וסיפורה של מילנו תחת הכיבוש הנאצי, אני ממליצה על קריאת הספר.

Beneath a Scarlet Sky – Mark Sullivan

אריה ניר

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: תמי לימון

58fe5ea86221a-image

תחת שמי ארגמן3

חטיפתו של אדגרדו מורטרה / דיוויד קרצר

53128

האם יכול סיפור על משרתת אנאלפביתית, חנווני וילד יהודי קטן מבולוניה לשנות את מהלך ההיסטוריה של איטליה ושל הכנסיה? שאלה זו אינה תלושה כל כך כפי שנדמה. בהחלט אפשר לטעון כי אנה מוריסי – בעלת פעילות מינית ענפה, עניה גסה, אשה שאיננה מסוגלת לרשום את שמה שלה – תרמה תרומה נכבדה הרבה יותר לאיחוד איטליה מכל אחד מגיבורי הריסורג'ימנטו שפסליהם מפארים היום את ככרות איטליה.

ביוני 1858 נכנסו אנשי משטרה לביתה של משפחת מורטרה היהודיה בעיר בולוניה. האב מומולו ובנו הבכור ריקרדו היו מחוץ לבית באותה שעה, ובבית שהו האם מריאנה, שעסקה בתפירה בעזרת שתי בנותיה התאומות, וחמישה ילדים קטנים שהיו שקועים בשינה. אחד הילדים היה אדגרדו, שחודשיים מאוחר יותר ימלאו לו שבע שנים, ובשלו הגיעו השוטרים. בולוניה היתה באותה תקופה חלק ממדינת האפיפיור, ועל פי חוקי הכנסיה ששררו שם, יהודי שהוטבל לנצרות נלקח ממשפחתו, לבל יושפע מן הכפירה שסביבו.

על פי האמונה הקתולית, נתפסה ההטבלה כמנהג שהנהיג ישו עצמו; השפעותיה היו מיידיות ובלתי הפיכות […] הדרישות המעשיות של הטקס צנועות. צריך להתיז מים על ראשו של המוטבל, כשהמילים "אני מטביל אותך בשם האב, הבן ורוח הקודש" נאמרות […] ההטבלה תקפה בלי קשר לסוג המים שהשתמשו בהם […] לא רק שההטבלה יכולה להיעשות בידי מי שאינו כומר; היא יכולה להיעשות בידי מי שאינו נוצרי כלל.

אנה מוריסי הקתולית, שהיתה במשך מספר שנים משרתת בבית המשפחה, סיפרה לחברתה שאדגרדו חלה כשהיה תינוק ונשקפה סכנה לחייו. כדי להבטיח את מקומו בעולם הבא, הטבילה אותו בחשאי. הסיפור התגלגל אל אוזניו של האינקויזיטור המקומי, וזה הורה על הרחקתו ממשפחתו. כל מאמציהם של הוריו ושל קרוביהם לעצור את מהלך הארועים עלו בתוהו. אדגרדו הוכנס לכרכרה, ונלקח לבית חניכים ברומא.

לא היה זה המקרה הראשון, וגם לא האחרון, של הטבלה מפוקפקת ששימשה עילה למעשי חטיפה. בספר מתוארים מספר מקרים שכאלה, אולי האבסורדי שבהם הוא סיפורה של רג'ינה ביאנקיני, שבהיותה בהריון בשנות העשרים לחייה הופרדה מבעלה משום שכשהיתה בת שלוש הוטבלה על ידי חברתה בת השש, שחששה שרג'ינה לא תזכה ללכת לגן עדן. יחודו של מקרה מורטרה הוא בעיתויו: זו היתה תקופה של פריחת הליברליזם, התקשורת הכתובה הלכה והתחזקה, ובאיטליה גברו הלחצים לאיחוד המדינות שהרכיבו אותה. איטליה ידעה תקופות של כיבוש ושל שחרור, והיטלטלה בין אוסטריה וצרפת. כוחו המדיני של האפיפיור פיוס התשיעי נשען על תמיכת כוחות צרפת, שנסוגו מפני האוסטרים באזורי איטליה האחרים. בנסיבות הפוליטיות הללו הצליחו בני מורטרה להפגש עם בנם בבית החניכים, וגייסו תמיכה של גורמי חוץ. הקהילות היהודיות ברחבי העולם תמכו בהם, כולל בני משפחת רוטשילד וסר משה מונטיפיורי, וכך גם ממשלות צרפת, בריטניה, אוסטריה וארצות-הברית. האפיפיור, שהיה ידוע כחמום מוח, נעלב כשהיהודים ניסו להוכיח לו באמצעות עקרונות הנצרות שההטבלה לא היתה תקפה, והמחאות בעולם ביצרו אותו בעמדתו.

דיוויד קרצר מעשיר את הפרשה בתיאור היחס ליהודים במדינות האפיפיור לאורך דורות, החל בהגליתם, דרך סגירתם בגטאות וסימונם בסרטים או בכובעים מיוחדים, וכלה בהכפפתם לחוקים מפלים ומגבילים. הוא מספר בפרטי פרטים על העמדות בהן החזיקו שני הצדדים, ועל הדיון המעמיק שנכפה עליהם בנבכי הנצרות. העתונות שיחקה תפקיד חשוב, בהפיצה סיפורים על פי עמדותיה, כמו, לדוגמא, בענין המסע לרומא: מצד אחד סיפור על הילד האומלל, שבכה כל הדרך, ושלמרות נוכחות מוריו ביקש לחזור אל הוריו. מצד שני סיפור על המהפך הפלאי שעבר עליו בדרך, כשנכנס בפעם הראשונה לכנסיה וגילה את האמונה האמיתית.

קרצר סבור, ונתמך בסברתו על ידי היסטוריונים, שפעילותו של האפיפיור בפרשה נמנית עם הפעילויות המשמעותיות ביותר שלו בתקופת כהונתו. למרות הלחץ מצד צרפת, ולמרות שהיה תלוי בכוחותיה, הוא העדיף לשמור את אדגרדו בחיק הכנסיה. קרצר טוען כי כעסו של נפוליאון השלישי על עיקשותו של האפיפיור הוא שהביא אותו להמנע מלסייע בעדו לשמור את מדינותיו בשליטתו. כמה שנים אחר כך, בעקבות חטיפה של ילד נוסף, הסיר נפוליאון את הגנתו מרומא, האזור היחיד שנותר בידי האפיפיור.

אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר, בגלל הפירוט העשיר של התיאורים ההיסטוריים, בגלל רוחב היריעה שלו, בגלל העיסוק בשאלות רבות ומגוונות של אמונה ושל פוליטיקה, ומשום שהוא כתוב היטב.

מכיוון שמדובר במקרה שאירע, וניתן למצוא עליו פרטים רבים ברשת, אין ספוילר בפיסקה הבאה, אך אם תרצו לקרוא את הספר בלי מידע מוקדם, אולי כדאי שתדלגו לשורה התחתונה:

כשרומא שוחררה משליטת האפיפיור, היה אדגרדו כבן תשע-עשרה, וסירב לחזור אל משפחתו. במהלך כל השנים זכה ליחס מפנק מצד הכנסיה, האפיפיור נפגש אתו פעם בשנה, תמך בו כספית, וראה בו בן. על הרקע הזה אימץ אדגרדו את האמונה הקתולית, והועיד את עצמו לכמורה. היה לו יחס חם למשפחתו, והוא קיווה שיצליח להמיר את דתם ולהציל את נשמתם. ב-1940 נפטר בבלגיה, כחודש לפני כיבושה על ידי הנאצים. לו האריך ימים, היה מן הסתם נידון להשמדה כיהודי.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומעשיר

The Kidnapping of Edgardo Mortara – David I. Kertzer

כנרת

2000 (1997)

תרגום מאנגלית: ימימה עברון

צל השרביט / מאורו קורונה

tzelhasharvit_cover

"צל השרביט" מתרחש בכפר אֶרטו שבצפון איטליה בשנים הראשונות של המאה ה-20. לידיו של הסופר בן זמננו, גם הוא תושב אֶרטו, התגלגלה מחברת, שנכתבה ב-1920 על ידי זינו, יליד 1879. זינו מגולל במחברת את קורות חייו, ואת הארועים שהובילו להחלטתו להתאבד. חייו היו רצופי טרגדיות: אביו נרצח, אמו מתה ממחלה, שתי דודותיו, שבאו בזו אחר זו לטפל בו ובאחיו, מתו אף הן, ואחיו שרוי באבל תמידי בגלל חברה שהשתגעה אחרי שגבר קנאי הרעיל אותה. כל אלה, וגם העבודה הקשה כרועה צאן, לא שברו אותו. אהבה אסורה לאשת חברו, ותוצאותיה הטרגיות, היא שרודפת אותו וממאיסה עליו את חייו.

הספר כתוב בפשטות, ומפליא לתאר את חיי הכפר, את אמונות תושביו, את הדמויות השונות בו, את העבודה הקשה (ללא תלונות), את הנופים. למרות שזינו הוא בחור פשוט ובלתי מלומד, הוא מיטיב להסביר בלשון בלתי מתחכמת את שעובר עליו, את רגשותיו, את תפיסת העולם שהכפר דבק בה.

הניהול כאן הוא בידים של קדושים. אלוהים שלח אותם לעשות דברים טובים. ואם לפעמים מישהו מת, זה לא בגלל שהאדון רשע, או שהקדושים לא הקשיבו, אלא בגלל שמישהו חייב למות כדי שמי שנשאר יוכל להשתפר. אבל לא תמיד משתפרים, כי השטן מתערב ומושך לצד השני, כדי שהאנשים ימהרו לשכוח את המתים שלהם ואת מה שקרה. אלה החיים, חבל שאתה כל הזמן שוכח, עד שאתה מת פתאם, בלי שתספיק להבין מה עשית ובלי שתזכור מה קרה.

מעניין לציין שלנשים המפתות, שבגינן זינו בוגד בערך החברות ומואס בחייו, לא ניתנו בספר שמות. הן רק "היא", או "אשתו של". אני סבורה שהבחירה הזו נעשתה גם משום שמדובר בחברה שנותנת קדימות לגברים, אבל בעיקר משום שהנשים בסיפור הזה הן בגדר טריגר לשאלות של חברות ושל נאמנות. לא האשה הספציפית מעניינת את הכותב, אלא התגובה של זינו למעשי הפיתוי.

יש משהו קסום בכתיבה של מאורו קורונה, והצמצום הוא אחד מסודותיו. הנוף גם הוא תורם לקסם, והוא שזור לבלי הפרד בטקסט.

החרשוף הוא פרח מתאים לבקשת סליחה. מי שאין לו אומץ לבקש סליחה בקולו, קוטף פרח חרשוף ומביא אותו לנפגע. אם זה לוקח אותו ומכניס אותו לביתו, סימן שסלח, אבל אם הוא זורק אותו לארץ ודורך עליו, סימן שאינו סולח. החרשוף גבוה יותר ממטר, הוא מלא קוצים, ובראשו יש פלומה בצבע של שמים בהירים. קוטפים את הפרחים בקיץ ומייבשים אותם תלויים במהופך, והם נשמרים במשך שנים. כדאי תמיד להחזיק בבית צרור של פרחים, למקרה שצריך להתנצל בחורף, כשאין חרשופים בשדות, כי גם בחורף עושים תמיד שטויות.

מאורו קורונה, יליד האזור בו מתרחש הספר, הוא מטפס הרים ופסל, שהחל לכתוב ולפרסם לקראת גיל חמישים. ספריו נטועים בהרי צפון איטליה, ואני מקווה שתרגום "צל השרביט" יסלול את הדרך לתרגום ספרים נוספים שלו.

מאוד לא אהבתי את התמונה שעל הכריכה. זו תמונה סתמית בת זמננו, שאינה משקפת את הקסם שבספר.

מומלץ

L’Ombra del Bastone – Mauro Corona

ספרית הפועלים

2016 (2005)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

מעבר לנהר ואל בין העצים / ארנסט המינגוויי

150px-meever_lanahar

הספר סובב סביב שני צירים: האחד – סיפור האהבה בין ריצ'רד, קולונל בדימוס כבן 50, ורנאטה, בת אצולה ונציאנית בת 19. השני – זכרונותיו של ריצ'רד מן המלחמה, זכרונות שהוא מעדיף לא לעסוק בהם, אבל רנאטה מבקשת לשמוע. שני הסיפורים מוגשים בסגנון שיחה, בדרך-כלל דיאלוג בין שתי הדמויות, ובהיעדרה של רנאטה כדיאלוג בין ריצ'רד לתמונתה, או בינו לבין נהגו, או בינו לבין עצמו. הסגנון, לדעתי, הוא בעוכריו של הספר. הקורא מתבקש לנווט בין שפע אמירות סתמיות החוזרות על עצמן, ולבנות בראשו את הדמויות שמאחוריהן. לטעמי, לא נעשה נסיון לברור בין עיקר לטפל, וכל מילה או הרהור הועלו על הכתב. בשיטה זו אמנם מתקבלת תמונה מציאותית, אבל את מי באמת מעניינת כל מילה שנאמרת במציאות? תפקידו של הסופר לברור את מה שחשוב, שאם לא כן התוצאה היא להג מטיל שעמום.

לא שאין בספר קטעים חכמים, נגיעות מרגשות, סיפורים שמן הראוי להשמיע. הבעיה היא בסך-הכל שהוא עמוס מדי פטפוטים בלתי מעניינים. לדעתי, זו בעיה חוזרת בכמה מספריו של המינגוויי, ומשום כך – למרות "למי צלצלו הפעמונים" ו"הקץ לנשק" המופתיים – הוא לא מהסופרים המועדפים עלי. מבחינתי האישית, וזה כבר לא קשור לספרות – גם חיבתו הנלהבת לציד בכלל, ולקרבות שוורים בפרט, מרחיקה אותו ממני ("קיץ מסוכן" היה, אם אני זוכרת נכון, הספר הראשון אי-פעם שנטשתי בשאט-נפש).

אני מודעת לחשיבותו של המינגווי בעולם הספרות, להיותו פורץ דרך בסגנונו, ולהשפעתו ארוכת הטווח על סופרים רבים. אבל את הספר הזה קראתי לא כחוקרת ספרות, אלא כקוראת פרוזה, וכפרוזה הוא לא לטעמי. אזכור לטובה את הקטעים בהם ריצ'רד מתאר חוויות ממלחמת העולם, ואת עמדותיו כלפי מפקדיו, וכלפי צבאות ומלחמות בכלל, אבל הקטעים האלה מפציעים רק אחרי כשני שליש הספר, והדרך אליהם מייגעת.

מילה של שבח להוצאת ידיעות ספרים, שבחרה להגיש לקורא את ספריו של המינגוויי בסדרה של כריכות אחידות למראה, בעיצובה של עדה רוטנברג. הבחירה באחידות משדרת רצינות ומכובדות, בסגנון "כל כתבי" של פעם.

בשורה התחתונה: מומלץ לאוהבי המינגוויי.

Across The River and Into The Trees – Ernest Hemingway

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1950)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר