כפרה / איאן מקיואן

תחת ההנחה שעלילת הספר והסרט מוכרת, הסקירה כוללת מעט קלקלנים

האם ניתן לכפר על מעשה עוול שחרץ גורלות? בראיוני, סופרת בעלת שם, מסיימת ביום הולדתה השבעים ושבעה את כתיבתו של ספר על הארוע שבצלו חייתה מאז היתה בת שלוש-עשרה. בשנת 1935, בעודה מדמה בלבה כי היא מגנה על אחותה הבכורה ססיליה מפני משהו אנושי או זכרי שאין לצמצמו המאיים על סדרי ביתם, האשימה את רובי, בנה של עובדת משק הבית ובן זוגה של ססיליה, במעשה נורא שארע בביתם, שינתה לנצח את גורלם של השניים, ודנה את עצמה לחיים של חרטה.

היתה לבראיוני התחושה הקלושה הראשונה שמעתה לא תוכל עוד להתעסק בטירות ובנסיכות מן האגדות, אלא במוזרות של הדברים כאן ועכשו, של מה שקורה בין בני אדם, בני האדם הרגילים שהיא מכירה, ואיזה כוח יכול להיות לאדם אחד על חברו, וכמה קל לטעות בהבנת הדברים, לטעות לגמרי. שרשרת של ארועים ושל טעויות ופרשנויות שגויות הוליך אל הארוע המרכזי: לולה, דודנית מבוגרת בשנתים מבראיוני התיחסה למחזה שהילדה כתבה בהתנשאות קלה כנוטה חסד; דודניה התאומים הצעירים סבלו ממשבר בשל גירושי הוריהם ושיבשו את תכניותיה ללהק אותם למחזה; רובי הפקיד בידיה טיוטה של מכתב עבור ססיליה, לא זו שהתכוון לשלוח, והתוכן שלה, שלא יועד לעיניה, זעזע אותה; אחיה הנערץ הגיע לביקור, ומאמציה כוונו להרשים אותו; הוריה נעדרו מן היומיום שלה, כרגיל, אמה הסתגרה בחדרה בשל מיגרנה, אביה נותר מחוץ לבית לכאורה בשל עסקיו; ברקע נשמעו דיבורים על מלחמה קרובה. כל אלה ועוד, בצירוף גילה של בראיוני, שהעמיד אותה על נקודת המפגש בין הילדות לבגרות, מסבירים את הלך רוחה ואת מצבה הנפשי ביום בו הצביעה על רובי כאשם, ובכך פירקה את משפחתה. ילדותה הסתיימה […], היא נעשתה לאחת ממשתתפי דרמת חיים שחורגת מחדר הילדים. אפשר אולי להבין את המניעים, קשה, עד בלתי אפשרי, לסלוח לתוצאה.

חמש שנים אחר-כך, המלחמה בעיצומה, רובי מנסה להגיע לדנקרק כדי לחזור לבריטניה, וססיליה עובדת כאחות בלונדון. בראיוני, עדיין אחוזת קסם המלים הכתובות, עדיין מיוסרת מתוצאות מעשיה, מבקשת כפרה. אם תחזור בה מדבריה, אולי לא תוכל לשנות את מעמדו החוקי של רובי, ולבטח לא תוכל למחוק את שלוש שנות הכלא שחווה, אבל אולי תצליח לשקם את משפחתה. היא ידעה מה נדרש ממנה. לא סתם מכתב אלא טיוטה חדשה, כפרה, והיא היתה מוכנה להתחיל. קרוב לששים שנה מאוחר יותר היא כותבת את הגרסה הסופית, האמיתית, זו שתוכל להתפרסם רק אחרי מותם של כל המעורבים.

"כפרה" הוא, בעיני, אחד משני הספרים הטובים ביותר של איאן מקיואן (מבין אלה שקראתי), בשורה אחת עם "על חוף צ'זיל". הארוע המכונן של הספר מתרחש למעשה רק במחציתו, ובכמעט מאתים העמודים שלפניו מקיואן מפרק בסבלנות כל פרט יומיומי קטן לרכיביו הנפשיים, משרטט במדויק וברגישות את עולמם, בעיקר הנפשי, של שלושת גיבוריו, משלב במרקם חייהם את השפעתן של דמויות המשנה ושל רוח התקופה, ומוביל בהדרגה את סיפורו אל שיאו הראשון. בחלקו השני של הספר, חמש שנים אחרי ארועי החלק הראשון, הוא מוסיף ללוות את השלושה, וכעת בצירוף תיאורי המלחמה באירופה וההכנות לפלישה בבריטניה. כל הכאוס של נפילת צרפת, של נסיגת הבריטים ושל יסורי הפצועים, נפרש כאן בחיות מרובה.

אז לא, כנראה אין כפרה, ולא, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. הדבר היחיד שיש ביכולתה של בראיוני לעשות הוא לכתוב, לנסות להסביר, ולהשתמש בכוחן של המלים כדי להעניק לאהוביה גורל משופר. "מה קרה באמת? התשובה פשוטה: הנאהבים חיים ומשגשגים. כל עוד יש עותק אחד, כתב יד בודד אחד של הטיוטה האחרונה שלי, אחותי קלת הרצון ובת המזל ונסיך רפואותיה לעולם יפרחו באהבתם".

מומלץ מאוד.

Atonement – Ian McEwan

עם עובד

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

מכונות כמוני / איאן מקיואן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed79bd795d7a0d795d7aa_d79bd79ed795d7a0d7992

אנגליה, 1982. צ'רלי, בן שלושים ושתים, עורך דין שנאלץ להתפטר בשל עבירה שעליה הוא אינו מרחיב את הדיבור, רוקם תכניות התעשרות שאינן צולחות, ומעביר את ימיו בעיקר מול המחשב, סוחר במניות בתקווה לרווחים גדולים שאינם מתממשים. כשמגיע לידיו מכוחה של ירושה סכום משמעותי, הוא משקיע אותו בקנית בן-אדם מלאכותי, אחד מעשרים וחמישה או"חים (אדם וחוה) שיוצרו והוצעו למכירה. ביכולתו לעצב את אופיו של אדם באמצעות בחירת תכונותיו מתוך רשימה ארוכה, והוא מציע למירנדה, שכנתו שבה הוא מאוהב בסתר, לבחור את מחציתן.

איאן מקיואן מיקם את העלילה במציאות חילופית, ורוב הזמן לא ברור מדוע ומה מציאות זו תורמת לסיפור. מרגרט תאצ'ר מאבדת מיוקרתה לאחר תבוסה באיי פוקלנד, וטוני בן מביס אותה בבחירות. הביטלס מתאחדים. רייגן מפסיד לקרטר. מרבית המכוניות אוטונומיות, ורובוטים תופסים עוד ועוד משרות. לעומת זאת ברורה הבחירה בהענקת חיים ארוכים ופוריים לאלן טיורינג, המעמיק את התעניינותו באינטליגנציה מלאכותית, ומשחק תפקיד משמעותי בעלילה.

כצפוי, צ'רלי ומירנדה מגלים כי בלתי אפשרי להתייחס אל אדם כאל מכונה. למרות שהוא חייב להתחבר לעמדת טעינה כדי לשמור על כוחותיו, ולמרות מתג ההשתקה בעורפו, הוא מתנהג כמו אדם בשר ודם, ומבחינה חיצונית הוא זהה לו. צ'רלי תוהה שמא "הביולוגיה בכלל לא מעניקה לי מעמד מיוחד, ואין חשיבות לאמירה שהדמות הניצבת מולי לא ממש חיה". אדם מתערב ברומן המתפתח בין צ'רלי ומירנדה, מתאהב בה בעצמו (האם מירנדה בחרה עבורו תכונות שגרמו לו להתאהב?), מבצע מטלות שמטילים עליו, לומד ללא הרף ונוטל יוזמה. נדמה כי הוא מפתח תודעה עצמית, ובהכרח עולות אצל צ'רלי תמיהות באשר למהותה של התודעה האנושית, שהיא למעשה הנושא שבלבו של הספר.

אדם הוא מכונה רבת עוצמה, בעלת פוטנציאל לגבור על יוצריו, אבל המכונה כושלת משום שהתכנות של מוח רציונלי אינו מצליח להתמודד עם המציאות האנושית. לדברי טיורינג, "אנחנו יוצרים מכונה בעלת אינטליגנציה ומודעות עצמית וזורקים אותה לתוך העולם הלא מושלם שלנו. מוח כזה, הבנוי על פי הנחות רציונליות בדרך כלל, שוחר טוב ביחסו לזולת, מוצא את עצמו חיש מהר בעין סערה של סתירות". והוא מוסיף, "לדעתי האו"חים לא היו מצוידים באופן המאפשר להם להבין קבלת החלטות אנושית, כיצד העקרונות שלנו מתעוותים בשדה הכוח של רגשותינו, ההטיות הפרטיות שלנו, האשליה העצמית שלנו וכל שאר הפגמים הידועים והממופים של הקוגניציה שלנו […] הם לא הצליחו להבין אותנו כי אנחנו לא מצליחים להבין את עצמנו […] אם אנחנו נבצרים מבינתנו, איך יכולנו לתכנן להם בינה ולצפות מהם להיות מאושרים לצידנו?" יותר משהדברים אמורים בבינה מלאכותית, הם מעידים על הבינה האנושית המורכבת.

איאן מקיואן דחס אל תוך הספר נושאים רבים, ביניהם אימוץ, הורות, אונס, נקמה, מערכת המשפט, פערים חברתיים, פוליטיקה, היסטוריה של המדע, ואת כל אלה ועוד תיבל, כאמור, במציאות חילופית. לטעמי, הספר סובל מהתחכמות יתר ומגודש מעיק. יחד עם זאת, הוא מקורי למדי, דמויותיו אמינות, וכשמצליחים לפלס דרך בין עיקר וטפל מגיעים אל שאלות מעניינות.

Machines Like Me – Ian McEwan

עם עובד

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

התמים / איאן מקיואן

hatamim_front2

כותרת משנה: היחסים המיוחדים

בשנות החמישים של המאה העשרים, כעשור אחרי סיומה של מלחמת העולם השניה, היו החשדנות והאיבה בין מזרח למערב בשיאן. בברלין המחולקת, עדיין לפני הקמת החומה, ניצבו הצדדים העוינים בסמיכות זה לזה, מנסים לחשוף זה את מזימותיו של זה. "מבצע זהב", שנוהל בשיתוף פעולה אמריקאי-בריטי, היה אמור לסייע בגילוי סודותיהם של הרוסים. במסווה של תחנת מכ"ם נחפרה מנהרה אל מתחת לאזור הרוסי, כדי לאפשר התחברות ישירה אל קוי התקשורת של הרוסים. באפריל 1956, אחד-עשר חודשים אחרי שהמנהרה הפכה מבצעית, חפרו הרוסים לתוכה, ושמו קץ למבצע. בדיעבד התברר שסוכן כפול בשם ג'ורג' בלייק דיווח למפעיליו על המבצע כבר ב-1955, ואלה, מן הסתם, העבירו בקוים שאליהם התחברו האמריקאים והבריטים, מידע פְּחוּת ערך או כוזב.

על רקע זה מתרחשת עלילת "התמים". ג'ורג' בלייק מופיע בספר הופעת אורח, תיאור המנהרה מדויק, אך כל שאר הדמויות בדויות. התמים הוא לנרד מרנהם, צעיר בריטי בשנות העשרים לחייו, ביישן, בתול, עדיין מתגורר עם הוריו ועובד במשרד הדואר. הוא מגויס למבצע בזכות הכשרתו הטכנית, ומופקד על בדיקת ציוד. העבודה הופכת בהדרגה שגרתית, ועיקר חייו מתמצה בפרשת אהבים עם מריה, גרמניה גרושה, ששיגרה אליו פתק בבאר, גאלה אותו מבתוליו, והפכה לאהבת חייו. היחסים המיוחדים שבכותרת המשנה של הספר נושאים משמעויות רבות, ביניהן יחסי הכובש הבריטי עם הנכבש הגרמני, ואלה פולשים אל הזוגיות של השניים. בעלה לשעבר של מריה משבש אף הוא את האידיליה, ומדרדר את העלילה אל אלימות קטלנית ואל פתרון מהפך קרביים. שם הספר, היכול להיות מתורגם גם כ"חף מפשע", מקבל במפנה העלילה הזה משמעות נוספת.

מקיואן מיטיב לתאר את המתרחש בנפשו של לנרד, ומשלב את הסיפור הפרטי במסכת הגדולה של ארועי התקופה. למרות כובד הראש המתבקש, הספר גדוש הומור, בעיקר בכל הקשור למפגש שתי התרבויות, האמריקאית והבריטית. הוא מחיה את ברלין של שנות החמישים, ובסיומו של הספר גם את זו של 1989, ממש לפני נפילת החומה. הקושי היחיד שלי עם הספר נוצר כשהסיפור סטה מן המבצע אל הרומן, ושקע מעט בפירוט יתר של היומיום. מכל מקום, עלילת המנהרה מתקדמת אל סופה הידוע, עלילת סיפורם של לנרד ומריה מתפתלת ומפתיעה, והקישור בין שתיהן בסופו של דבר מוצלח ומקורי.

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר קריא ומעניין.

The Innocent – Ian McEwan

2007 (1989)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

על חוף צ'זיל / איאן מקיואן

beach_master

פתאם נדמָה לה שהיא מבינה את הקושי שלהם: הם מנומסים מדי, עצורים מדי, חיישניים מדי, הם פוסעים על קצות האצבעות זה סביב זה, ממלמלים, לוחשים, מוותרים, מסכימים. כמעט שאין הם מכירים זה את זה, ואף לא יכלו להכיר בגלל מעטה של כמעט-שתיקה ידידותית שמחניק את ההבדלים ביניהם ומסמא את עיניהם וכובל אותם.

פלורנס ואדוארד נישאו לפני מספר שעות אחרי שנה של חברות ושל אהבה. דווקא ברגע השיא של אהבתם הם מתחילים להבין עד כמה בעצם אינם מכירים זה את זה. הפיל שבחדר הוא הרגע הממשמש ובא שבו ימצאו עצמם יחד במיטה אחת ויקיימו לראשונה יחסי מין. אדוארד, שחווה בעבר מעשה מיני בלתי מוצלח, חש חרדת ביצוע. פלורנס נחרדת מן המעשה כולו, מן הפלישה הצפויה לגופה. אבל פלורנס ואדוארד הגיעו לבגרות רגע לפני התפרצות החופש והשחרור של שנות הששים: בתוך שנים מעטות בלבד, ככה יעשו צעירים מן השורה. אבל לפי שעה הזמנים הם שעצרו בעדם. אלף כללים לא כתובים עדיין היו בתוקף, אפילו כשאדוארד ופלורנס היו לבדם. אז הם יושבים ואוכלים בנימוס, ומדברים "מסביב", בלתי מסוגלים לומר זה לזו וזו לזה את שבלבם.

נקל לראות בספר סיכום של תקופה שהיתה ואיננה, אבל נראה לי שהתקופה היא רק המעגל הפנימי של הסיפור. כשמקיואן מנסה להבין את העצירות הרגשית של השניים, הוא כותב: ומה עמד בדרכם? האישיות שלהם ועברם, בורותם ופחדם, חיישנות, אנינות מופרזת, היעדר הרגשה שמגיע להם, או היעדר נסיון וחירות הליכות, וגם קצה זנבו של איסור דתי, האנגליות שלהם ומעמדם, וההיסטוריה עצמה. ממש לא הרבה. כל אלה, אולי למעט הבורות, אינם ממאפייני התקופה בלבד, אלא כוללים בתוכם גם מאפייני חברה, שלא בהכרח השתנו עם השנים.

ויש בספר, וזה מה שעושה אותו עכשווי ורלוונטי, יציאה אל מעגל נוסף, גדול יותר, המקיף את שני האחרים. מקיואן מפרק לגורמים את חווית ההתאהבות, ומראה שאין בינה ובין קרבת לבבות דבר וחצי דבר בהעדר תקשורת. נדרש משבר מהותי, שבעקבותיו ירשו לעצמם סוף סוף להביע חילוקי דעות, ומכיוון שאינם רגילים לכך יבואו אלה לידי ביטוי באלימות מילולית. האלימות הזו היא שתגרום להארה שמובאת בציטוט שבפתיחה. וכאן המסר ברור וחד, ונכון לראשית שנות הששים של המאה הקודמת כמו לימינו אלה.

כתיבתו של מקיואן בספר הזה מצטיינת בסבלנות לפרטים, בבניה הדרגתית של מתח מצטבר לקראת פיצוץ, ובכניסה מרשימה לנפשם של גיבוריו. בעוד הספר כולו מתנהל לאט, וכולל פלשבקים מפורטים של ארועים בעברם של בני הזוג, ביחד ולחוד, חלקו האחרון חולף ביעף על ארבעים השנים שאחרי אותו לילה, ומתעכב רק על שינוי תפיסתו של אדוארד לגבי אותן שעות רחוקות. הדבר היחיד שהיה חסר לי בספר היה נקודת המבט המקבילה של פלורנס בחלוף השנים. אולי משום שבדיעבד מקיואן בוחר ב"צד שלה", עניין אותו יותר הצד השני.

איני נמנית עם חסידי איאן מקיואן, אבל "על חוף צ'זיל" הוא בהחלט חוויה שונה. ספר מדויק, כתוב היטב, המקיף במבט אחד את חווית היחיד, החברה והתקופה.

On Chesil Beach – Ian McEwan

עם עובד

2007 (2007)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

קליפת אגוז / איאן מקיואן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a7d79cd799d7a4d7aa_d790d792d795d7962

"קליפת אגוז" מסופר מפיו של עוּבָֹּר, שבועיים לפני מועד הלידה. העובר העירני קשוב לקולות של סביבתו, מפענח גוני קול, תנועות וטעמים, ולומד על העולם מהאזנה לרדיו ולטלויזיה, ומפודקסטים וספרי שמע שאמו שומעת.

באמצע לילה ארוך ושקט לפעמים אני בועט בכוח באמי. היא מתעוררת, שנתה נודדת, מושיטה יד אל מכשיר הרדיו. זה אכזרי, אני יודע, אך עם עלות השחר שנינו מלומדים יותר.

העובר, שזמנו בידו, ואין לו בעצם מה לעשות מלבד לגדול, מפתח דעות משל עצמו, ומחווה דעה בתחומים שונים, החל מזוטות של יום-יום, דרך מחשבות על מצבו הנוכחי של העולם, וכלה בהרהורים על גורלה של האנושות, ובביקורת על פוליטיקה, על דת ועל אמונה ועוד.

מכיוון שהוא שומע הכל, הוא נחשף גם לתכניתם של אמו ושל דודו להפטר מאביו. אביו ואמו של העובר חיים בנפרד, בעוד אחיו של האב מנהל רומן עם האם. בעבורם העובר הוא במקרה הטוב מטרד שיש להרחיק לאחר שייולד, או במקרה הרע חסר משמעות כלל. כיצד חש ילד בהתהוות כשאביו בסכנה? האם יש בכוחו להתערב ולהטות את מהלך האירועים?

כתיבתו של מקיואן מדויקת מאוד, משכנעת מאוד, נכנסת לעורו של מי שמתוודע אל העולם באמצעות גירויים שונים, שהראיה אינה אחת מהם. אם היו לי השגות כלפי רעיון הפקדת תפקיד המספר בידי עובר (מייקי מ"תראו מי מדבר" עלה בדמיוני), הן התפוגגו במהרה לנוכח הטקסט הרהוט והאמין שמקיואן שם בפיו.

המוטו של הספר לקוח מ"המלט" של שייקספיר: "הו, אל עליון, הלא גם בתוך קליפת אגוז יכולתי להיות בנפשי מלך על מרחבי אין-קץ, לולא חלומותי הרעים", והספר עצמו רצוף מחוות ואנלוגיות למחזה המפורסם. שמותיהם של האם ושל הדוד בספר הם טרודי וקלוד, שדמיונם לשמות האם והדוד במחזה – גרטרוד וקלאודיוס – בולט. הבית בו הם מתגוררים מוזנח, מתפורר, וזבל מפוזר בו בכל פינה, כאזכור ל"משהו רקוב בממלכת דנמרק". העובר מעלה בדמיונו את רוח הרפאים של האב, בדומה לאחד הארועים המרכזיים במחזה. וההקבלה, שהיא אולי הבולטת מכולם – העובר מתלבט אם להוולד או לא, גרסת מקיואן ל"להיות או לא להיות". אני מניחה שקוראים, הבקיאים ב"המלט" יותר ממני, ימצאו קוי דמיון נוספים.

"קליפת אגוז" הוא מעין מותחן, אך הוא גם רומן פסיכולוגי וגם ספר הגות חברתי. כל האספקטים שלובים יחדיו ליצירה מעניינת, הכתובה במיומנות נפלאה.

בדרך-כלל כשמתפתח דיון ביצירתו של מקיואן, אני מציגה את עצמי כ"לא חסידה שלו, אבל…". אחרי "אבל כפרה" ו"אבל דברי מתיקה", וכעת "אבל קליפת אגוז", משפט הפתיחה שלי כבר אינו רלוונטי.

מיכל אלפון העניקה לספר תרגום מצוין. כבר בעמוד הראשון התלהבתי מבחירת המלים המוצלחת במשפט "עכשו, הפוך ומהופך, דחוק ודחוס, ברכי תקועות לי בבטני, ראשי כבר התבסס ובתוך כך אני מתבוסס במחשבות", ובהמשך לא היתה לי סיבה לשנות את דעתי על הנוסח העברי.

מומלץ, כמובן

Nutshell – Ian McEwan

עם עובד

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

דברי מתיקה / איאן מקיואן

divrei_large21_wa

"דברי מתיקה" הוא ספר כיפי. במהלך הקריאה היתה לי תחושה שהסופר פשוט נהנה לכתוב אותו, ותחושת ההנאה הזו חלחלה אלי כקוראת. הוא לא ספר עמוק, אולי תוך כמה שבועות יישכח ממני, אבל הוא מעניק חווית קריאה מספקת, ולפעמים די בכך. חובבי ספרים ייהנו גם מהאזכורים הספרותיים הרבים: הגיבורה היא מעין תולעת ספרים, קוראת הרבה ומהר, ומעודכנת בכל חידושי הספרות בתקופתה – שנות השבעים של המאה העשרים.

"דברי מתיקה" הוא מעין ספר מתח/ביון. סרינה, חובבת ספרות כאמור, השלימה תואר ראשון במתמטיקה. במהלך לימודיה ניהלה רומן עם מרצה, ובהשפעתו ובתמיכתו קיבלה תפקיד באמ.איי.5. לאחר תקופת הכשרה מתסכלת, קיבלה משימה הקשורה לתחום הספרות, ומשם העלילה מסתבכת כשהיא מפתחת קשר אהבה עם הסוכן שהיא אמורה להפעיל. לא ארבה בפרטים נוספים על מהלך הארועים, כדי להמנע מספוילרים.

איאן מקיואן משכנע מאוד כאשה מספרת. אין שום תחושה של אילוץ בכניסה שלו לעורה של אשה. הוא בונה דמות אמינה של צעירה, שהיא לעתים מפוכחת, לעתים אבודה, מתאהבת בקלות, נתונה להשפעות, מעט מאוד נוטלת יוזמה, והרבה מאוד מניחה לעצמה להסחף עם הארועים. בנוסף להיותו ספר מתח, זהו גם סיפור אהבה, וגם קומדיה, והשילוב של השלושה עובד יפה.

הספר לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל אין זאת אומרת שהוא לא מושקע בפרטים. כפי שהוא מיטיב להתבטא כאשה, הוא גם משקף יפה את רוח התקופה, וניכר שהשקיע בתחקיר.

בשורה התחתונה: הנאה מובטחת

Sweet Tooth / Ian McEwan

עם עובד

2013

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

נחמת זרים / איאן מקיואן

נחמת זרים

התגובה המידית שלי עם סיום הספר היתה "שאלו אותי עליו בעוד שבועיים, ולא אזכור ממנו דבר". אבל שעה אחר-כך פתאם החלה לחלחל האימה שבספר, והוא נשאר איתי יותר זמן מכפי שהייתי רוצה.

קולין ומרי, זוג לא נשוי, במערכת יחסים אוהבת בת כ-7 שנים, יוצא לחופשה. שם המקום ממנו באו אינו נזכר, כמו גם שמו של המקום בו הם נופשים, אבל אפשר לנחש שהגיעו מאנגליה לונציה. הערפול הזה מאפיין את הספר כולו. השניים יוצאים בשעת ערב מאוחרת לסייר בעיר ללא מפות, בנסיון למצוא מקום שעדיין מגיש ארוחת ערב, ומאבדים את דרכם. הם פוגשים (באקראי?) גבר מקומי, שמוביל אותם לבר כלשהו, מספר להם על ילדותו, ואחר-כך מזמין אותם לביתו, שם הם פוגשים את אשתו המוגבלת בתנועותיה. הזוג מעורר חלחלה, אבל איכשהו קולין ומרי די נמשכים אליו. ומכאן לא אמשיך בעלילה מחמת ספוילרים.

הערפול שמתחיל בהעדר שמות מקומות, ונמשך בתעיה בסמטאות העיר, שורר על מרבית הפרטים בספר. כנראה משום כך לקח לי זמן לקלוט את האוירה המאיימת שבו. תחילה פטרתי את הארוע שבשיאו של הספר כ"חולני" גרידא, וכעומד בפני עצמו, אבל כאמור במרחק זמן מה מהקריאה אני קולטת את כל ההתרחשויות הקטנות ש"מרצפות" את הדרך אל אותו ארוע, וכל אחת מהן מאיימת ומטרידה לכשעצמה. אפילו מאורע פעוט יחסית – מרי, השחיינית המוכשרת, נכנסת לשחות בים, קולין חושש שטבעה ומתאמץ, בכושרו הלקוי, לשחות אליה – מקבל משמעות מוריבידית בהקשר הכולל של הספר.

הספר עשה לי כאב גב (ובגלל הספוילרים לא אוכל להסביר למה דווקא זו התגובה שלי כלפיו), ודי עורר בי בחילה. לפיכך אני נמנעת מלהמליץ עליו.

לעומת הבעייתיות האפלה שלו, אני צריכה לציין לטובה את חדות האבחנה של מקיואן, שמתבטאת בעיקר בתיאור היחסים בין קולין ומרי. הנה דוגמא לקטע שהרשים אותי:

ביחידות, אולי, יכול היה כל אחד מהם לתור את העיר בהנאה, ללכת אחרי מאוויים, לוותר על יעדים, וכך ליהנות מן התעיה או להתעלם ממנה. היו שם דברים רבים שעוררו פליאה, צריך היה רק לשמור על דריכות ותשומת-לב. אבל הם הכירו זה את זו היטב כשם שהכירו את עצמם, והאינטימיות שעמדה ביניהם, בדומה לעודף מזוודות, היתה ענין לטורח מתמיד; יחד הם התנהלו באיטיות, בכבדות, היו עמלים על פשרות, קשובים לתמורות דקות במצב הרוח, מתקנים קרעים. כפרטים לעצמם הם לא נעלבו בנקל; אבל ביחד הם הצליחו להעליב זה את זו באופנים מפתיעים, לא צפויים; ואז נעשה העולב – וזה קרה פעמיים מאז הגיעם – נרגז בגלל הרגישויות המאוסות של האחר, והם היו ממשיכים לתור את הסמטאות הנפתלות וכיכרות הפתע בשתיקה, ועם כל צעד היתה העיר נסוגה ואילו הם הלכו ונסגרו זה בתוך נוכחותו של זה.

זהו אחד מספריו המוקדמים של מקיואן משנת 1981. שנתיים אחר-כך הוא ראה אור בתרגום לעברית מאת אהרן שלם. ב-2003, מן הסתם בעקבות הצלחת "כפרה", הוא ראה אור שוב באותו תרגום. כריכת ההוצאה השניה טובה יותר, לדעתי, מן הראשונה.

The Comfort of Strangers – Ian McEwan

הוצאת זמורה ביתן

2003 (1981)

תרגום מאנגלית: אהרן שלם