לשכוח / פרדריקה עמליה פינקלשטיין

לשכוח

"אם אצליח להביא את המוח שלכם לחוויה הרגשית של התרסקות אווירית כמו זו של הקונקורד, הרי עמדתי במשימתי".

"לשכוח" הוא מונולוג מיוסר מפיה של אלמה, פריסאית בראשית שנות העשרים לחייה. אלמה, כך ניתן להסיק מדבריה, סובלת ממספר תופעות, המונעות ממנה שגרת חיים שלווה. היא אובססיבית, מתקשה לחוות רגש כלשהו, נחנקת מבדידות, מחשבותיה מתערבלות ללא שליטה. לקראת סיומו של הספר היא תחשוף לאיזה מעשה נורא הובילו אותה תעתועי מוחה המעונה. אלמה היא יהודיה. סבה הצליח להמלט בזמן לבואנוס איירס, אבל מוראות השואה רודפים אותה ללא הרף. היא רואה גופות בקברי אחים ובתאי הגז, היא הוגה במוות. היא סבורה שמנוחה תימָצא בשִכחה, אבל למעט השעות שבהן היא אובדת לעצמה מול  מסכי מחשב ומול משחקי וידאו, היא אינה מסוגלת להפסיק להרהר באובססיה בהיסטוריה.

ביקורות על הספר שמות דגש על הדיון בזכרון השואה. בעיני, דיון בנושא מנקודת המבט של בחורה ילדותית ומבולבלת הוא לא רציני. אלמה אינה מיוסרת בגלל השואה, וכשהיא מבקשת לשכוח היא אינה מתיחסת רק להשכחת נוראותיה. היא מיוסרת משום שאף לרגע אינה מסוגלת לכבות את מוחה, או לפחות להרגיע אותו. היא עצמה טורחת להזכיר שאי אפשר להאמין לדבריה, אפילו לא באשר לגילה או לשמה. מכיוון שהיא בלתי אמינה ובלתי יציבה, אין לה שום בעיה לומר דבר והיפוכו בזה אחר זה. וכך "לתקופתנו יש הרגל מעצבן להתמקד בשואה. אבל אף על פי שאני קשורה לשואה בגלל מוצאי, אני רוצה שתהיה לי היכולת לפנות מקום לכל צורות הסבל הקיימות", צמוד ל"אני חייבת לשכוח; אין אפשרות אחרת". היא משחררת בלי מחשבה "פנינים" כמו "אם היטלר, היידריך, הימלר ואייכמן לא הצליחו להעלים את כל יהודי אירופה, הם לא העלימו אף יהודי", ו"אדולף היטלר התאבד עם אישה שנולדה באותה שנה שבה נולד סבי, 1912. אנחנו יכולים לבחור לעצום את העיניים אל מול צירופי המקרים הללו, ואנחנו יכולים גם לבחור להשאיר אותן פקוחות"...

קראתי כמה סקירות שהתלהבו מן הספר, אבל לא יכולתי להסכים עם אף אחת מהן. קשקשת סמי-פילוסופית אינה בהכרח מסתירה עומק, לפעמים היא רק קשקשת. מבחינתי, התקווה שהביעה הסופרת במשפט שצוטט בפתיחה לא התממשה.

L’oubli – Frederika Amalia Finkelstein

סנדיק ספרים

2015 (2014)

תרגום מצרפתית: אחינעם אסתר ברגר

חמישייה צרפתית / ורן, פרוסט, בלזק, זולא, פרנס

חמישיה צרפתית

"חמישיה צרפתית", כשמו, מכנס יחד חמישה סיפורים שנכתבו בידי סופרים צרפתים. למרות שראו אור לפני שנים רבות (בין 1838 ל-1902), בכל אחד מהם יש זוית מיוחדת, ההופכת אותו רלוונטי, או למצער מעניין לקריאה, גם לקורא בן ימינו.

הותיק מכולם הוא "הממריצים המודרניים" מאת אונורה דה בלזק. למעשה, אין זה סיפור, אלא מאמר דעה, שבו חוזה בלזק את התדרדרותם של בני האדם כתוצאה מהתמכרות לחומרים מזיקים. החומרים שמפניהם הוא מזהיר הם אלכוהול, סוכר, תה, קפה וטבק. יש להודות שהמאמר שטחי למדי, אולי בשל ידע מוגבל של הכותב או של תקופתו, אבל הבלחי ההומור של בלזק מהנים. במאמר מוסגר אספר שהפרק הנלהב העוסק בקפה הזכיר לי בקשר אסוציאטיבי את קנטטת הקפה של באך, אחד היצירות החילוניות הבודדות שלו, שעוסקת אף היא בהתמכרות למשקה.

חזון מסוג אחר מציג ז'ול ורן ב"יום בחיי עיתונאי אמריקני ב-2889". במבטו המרחיק אלף שנים אל העתיד הוא מנבא את כוחה הכל-יכול של העיתונות, ומונה שורה ארוכה של חידושים טכנולוגיים. לצד הטלפון, שהיה מוצר חדש בתקופתו, הוא חוזה את הטלפוטו, הוא מתאר שיחת ועידה בין-יבשתית, מדמיין העברת מידע שאינה מבוססת נייר ודפוס, ואף מבשר את המצאת המחשב, או בלשונו פסנתר אלקטרו-חישובי. בהומור מעודן הוא מציין כפנטזיה את האפשרות לרפא נזלת, או להחזיר לאחור את הגלגל ולשקם את אמנות הציור שנזנחה בשל הצילום. נדמה שאין גבולות לדמיונו של ורן, אך אפילו הוא לא יכול היה לנבא את קצב ההתפתחות המעריכי של הטכנולוגיה, ומה שתיאר לעצמו כחדשני בסוף האלף השלישי נחשב מיושן כבר בימינו.

אנטול פרנס, בסיפור האחרון כרונולוגית, "נציב יהודה", מרחיק את עדותו אל העבר, ונותן את הבמה לפונטיוס פילאטוס, שקנה את מקומו בהיסטוריה כשדן את ישו לצליבה. יחד עם חבר ותיק הוא דן באופיו של העם היהודי ובשיטת הממשל הרומי. את ישו הוא אינו זוכר.

הסיפור הקצר מכולם הוא של מרסל פרוסט, "לפני הלילה". ידידה של המספר מתוודה בפניו על קשר אהבה לסבי, ונתלית בדבריו לפיהם "אין זה מוסרי פחות – ליתר דיוק, אין זה בלתי מוסרי יותר – שאשה תמצא עונג בזרועות אשה אחרת מאשר בזרועות בריה בת מין אחר". פרוסט, כרגיל, כותב בצמצום וברגש, והסיפור דיבר אלי בעיקר משום שבימים אלה אני קוראת את הביוגרפיה של קולט, ידידתו של הסופר, שקיימה קשרים לסביים והטרוסקסואלים גם יחד. לא יכולתי שלא לתהות כיצד התנהלו שיחותיהם.

אהבתי מכולם את סיפורו של אמיל זולא, "בעבור לילה אחד של אהבה", שגיבורו, גבר חסר ביטחון וחסר כישורים חברתיים, נסחף באהבתו אל שכנתו האריסטוקרטית הבזה לו. עד כמה ירחיק לכת כדי לממש את אהבתו, ומה יעלה בגורלו אם אכן יצליח לממש אותה? זולא מוליך את גיבורו אל שיא דרמטי בלתי צפוי אך משכנע.

כשכתבתי על "רביעיה אנגלוסקסית" הבעתי את דעתי שקשה לפספס עם מבחר סיפורים מאת היוצרים הדגולים המיוצגים באוסף. אמירה זו תופסת גם כאן, אם כי באוסף הצרפתי בחירת היצירות פחות "ספרותית", ויותר מתבדרת לסוגות שונות. יותם בנשלום ולי עברון, שהיו שותפים לתרגום "רביעיה אנגלוסקסית", השתתפו גם בתרגום הקובץ הצרפתי, ועשו עבודה יפה יחד עם אחינעם אסתר ברגר ומיכל שליו.

מעניין ומומלץ.

תשע נשמות

2019

The Day of an American Journalist in 2889 – Jules Vernes (1889) תרגום: יותם בנשלום

Avant la Nuit – Marcel Proust (1893) תרגום: לי עברון

Traité des Exitants Modernes – Honoré de Balzac (1838) תרגום: לי עברון

Pour Une Nuit d’Amour – Emile Zola (1883) תרגום: אחינעם אסתר ברגר

Le Ptocurateur de Judée – Anatole France (1902) תרגום: מיכל שליו