זבובים / אהרן מגד

חזי בן ששים ואחת, חייו מתנהלים בשגרה שקטה כבעליה של חנות ספרים יד שניה, אותה ירש מבעליה הקודם. על עצמו הוא אומר בפרפרזה על רחל, "רק על עצמי לספר לא ידעתי… צר עולמי כעולמו של זבוב". למרות זאת, בעקבות מפגש עם אשה שאהב כשהיו ילדים, ושהסבה לו כאב לב שעדיין צורב בו, הוא יושב לכתוב על שנה בחייו, שנת אלף תשע מאות ששים ושמונה, עת היה בן עשרים ושש. בסיומו של הספר, בחזרה אל ההווה, הוא מציין כי הינו בן ששים ושלוש. שנתיים ארכה מלאכת הסיפור, בניחותא, בהתאם לאורח חייו כעת.

הזבובים שבשם הספר מתלווים אל חזי מאז היה ילד, לובשים פנים מאיימים, רודפים אותו. הוא מתאר כיצד, כשהיה בן שש, ברח מנחיל זבובים שהתנשא מפגר של תן. אימה תקפה אותו, כאילו שד משחת שילח אותם בו. כשאביו התלונן שהילד אינו עוזר לו ברפת, תלה חזי את האשם בזבובים אויביו: "זה בגלל הזבובים, הם רודפים אחרי, מציקים לי ולא שובקים אותי גם כשאני בורח מהם". באותו גיל החל לסבול מטינטון, כאילו זמזמו הזבובים במוחו. אבל כשתרופות – כנראה כדורי הרגעה – הרגיעו את זמזומי הטינטון, תפסו את מקומם זמזומים אחרים, רחשים שהשמיעו ביטויים בארמית, שבהם הרבה להשתמש, לצד ביטויים בלטינית ומבחר נאה של מובאות מן המקורות. כשהיה בן ארבע-עשרה חווה טראומה, כשהג'יפ של הוריו נפגע ממטען סמוך לעזה, והוא נותר יתום. תחילה עבר לרשות דודתו ודודו, אחר-כך עבר לגור עם סבתו. כשהיה בן שש, כל סובביו היו בטוחים כי יצמח להיות מדען, שכן היה מעין ילד פלא, שלמד ספרים בעל-פה, היה מסוגל לבצע תרגילי חשבון מסובכים בראשו, וניצח מבוגרים ממנו במשחק שח. אבל בגיל עשרים ושש, בתקופה אותה הוא מתאר בסיפורו, הוא גר בדירה קטנה ומוזנחת, שנרכשה בכספי העזבון, אינו עובד בנימוק שעבודה מפריעה לו לחשוב, ומתקיים בקושי מקצבה חודשית דלה.

על מה הוא חושב? מאז ומתמיד היה מוטרד עד אימה מעתידו של כדור הארץ, ועלה במוחו הרעיון לנצל את הכוח שמפעילות כנפי הזבובים כדי להפיק אנרגיה. יש לו הסבר פיזיקלי מוצק, לדעתו, כיצד הדבר יתאפשר, אבל שום אמצעים להגשים אותו. הוא מבלה שעות בחנות הספרים, שבעוד כמה עשורים יהפוך לבעליה, בקריאה על זבובים, ומדבר על הרעיון עם האנשים המעטים שאיתם יש לו קשר. לא ברור אם הוא גאון שהגה רעיון מופלא, או אויל שראשו בעננים. כפי שאני מבינה זאת, חזי, באופן שאינו מודע לעצמו, מבקש להכניע באובססיביות את פחדו הבלתי הגיוני מזבובים. בילדותו פחד מהם פחד מעורפל, בבגרותו אמר עליהם במפורש כי "יש בהם גם משהו אפל […] מפחיד. דמוני". את הזמזום שהתנחל באוזניו, את זמזום המחשבות, את זמזום היתמות, את כולם אולי ירגיע כשילכוד מליוני זבובים בתוך מיכל, ויפיק מהם אנרגיה. אי שם במעמקי תודעתו הוא אולי יודע שאם יוגשם הרעיון יצטרך להתחיל לחיות באמת, ולא רק להתקיים קיום מרושל, ולכן גם כשנדמה שמזדמנת לו אפשרות לקדם את תכנית הזבובים מן המחשבה אל המעשה, הוא מוצא סיבות להמנע מכך. תידרש טראומה נוספת כדי שיתבצע המעבר מחיים תחת זמזום טורדני לחיים שקטים בחנות הספרים.

אהרן מגד הרבה לכתוב על דמויות אפורות, קצת אבודות, מתמזגות ברקע כלפי חוץ ושופעות חיים פנימיים סמויים מן העין. גיבוריו מתייסרים בחיבוטי נפש, בדרך כלל בינם לבין עצמם, מבקשים שלווה. חזי משתלב בין דמויות אלו, אולי שרוט יותר, קיצוני יותר בחריגותו, ומשום כך קשה מעט להתחבר אליו ולפתח אמפתיה בקלות. נדמה שהבטלנות וחוסר המעש הן תכונותיו העיקריות והבלתי מרשימות, אבל אהרן מגד, כצפוי, מוביל בסופו של דבר אל ההבנה ואל החמלה. כמו ספריו האחרים של מגד, ביניהם ""עשהאל" ו"עד הערב", החביבים עלי במיוחד, גם "זבובים" כתוב בכשרון ומומלץ.

אחוזת בית

2008

סיד / אסתי ג' חיים

"סיד" מכיל שלוש נובלות, שכל אחת נבדלת לעצמה, אך חוטים דקים מקשרים ביניהן. סיד משחק תפקיד בשלושתן, מכסה ומרפא או מכשיל; נפילת חומת ברלין, תעודת אזרח ותיק והמחזה "חשמלית ושמה תשוקה" משתלבים ברקע, ויוצרים ביניהן קשר סמוי; ויותר מכל – סודות רוחשים בסתר, מתחבטים בין הסתרה לשיתוף, וטראומה מעוררת מערבולת של רגשות לאורך תקופה ארוכה.

הנובלה הנושאת את שם הספר היא, בעיני, הטובה מבין השלוש. העלילה מסופרת דרך מחשבותיו של לָצי, ברזלן לשעבר, הנאלץ לבלות לילה בחברת גופתה של אסתר, דודתה של אשתו. לצי הוא ניצול שואה, שמצא אהבה במחנות המוות, ושם גם איבד אותה. בארץ נישא לאנה, ניצולת שואה אף היא, שלא הצליחה לשקם את נפשה הפגועה. חיי המשפחה המורחבת, הכוללת את אמה של אנה, את דודותיה, ואת שני הילדים שנולדו לזוג, עמדו בצל טראומת השואה. אנה אושפזה שוב ושוב במחלקות פסיכיאטריות, אמה לא הצליחה להרפות מאחיזתה בה, דודתה כיסתה על סוד שהיה מביש בעיניה, ולצי הפך תוקפני וחסר מנוחה. הנובלה נעה בין הווה לעבר, ומיטיבה לבטא את מצוקת המשפחה כולה.

"וחג לה שמח" אף היא נובלה עוצמתית. חנה, בהגיעה לגיל ששים ותשע, מתקשה להתמודד עם הפער שבין גילה הכרונולוגי לתחושתה הפנימית. היא אשה פעילה, מעסיקה את עצמה בפרויקטים שונים, אבל בתוכה היא מרירה ומתוסכלת. התחושה הקשה ביום ההולדת גורמת לה לאבד לרגע את הרסן העצמי, ובעקבות כך מזדמן לה מפגש יוצא דופן, שאליו היא מתמכרת בחוסר זהירות, במין עווית אחרונה של השתטות נעורים. חנה היא דמות אמינה מאוד, והנובלה מבטאת בחיוניות רבה את אישיותה ואת מהלכיה.

לעומת שתי אלה, "זכרון סמוי" היא בעיני בלתי משכנעת. אליה חוותה בצעירותה תקיפה, והניחה לטראומה לעצב את חייה. היא הרסה במו ידיה את נישואיה, אמללה את בתה היחידה, ועשרות שנים אחר כך עדיין לא הצליחה, ולדעתי לא באמת נסתה, להתגבר. חשתי הזדהות עם בתה, כשזו התלוננה על ההתקרבנות של אמה, ולא מצאתי בעלילה שום צידוק לבחירות שאליה עשתה בחייה. אני לא מפקפקת באפשרות התכנותה של אשה כמו אליה, אבל הסיפור, לדעתי, היה צריך לחפור יותר לעומק אל הלמה. הסיום של הנובלה היה צפוי מאוד ולכן מאכזב.  

אסתי ג' חיים כותבת בכשרון ובאמפתיה, ובשל שתי הנובלות המצוינות אני ממליצה על הספר.

 

אחוזת בית

2020

1947 / אליזבת אוסברינק

כותרת משנה: סיפורה של השנה ששנתה את ההיסטוריה

מלחמת העולם השניה, שהסתיימה בספטמבר 1945, הותירה עולם מדמם, הרוס ומפוצל. אליזבת אוסברינק, עתונאית וסופרת, בחרה להתמקד בארועי שנת 1947, כשנה ומחצה לאחר המלחמה. היא מזהה מספר מגמות מרכזיות שאפיינו את אותה שנה, והשפיעו מהותית על העתיד. בשנה זו, כך ניתן לומר בהכללה, הצטיירה נטיה להתמקד בטיפול בעתיד ולהמנע מהתמודדות עם העבר, ואירופה החלה לדבר על איחוד. המלחמה הקרה היתה לעובדה מוגמרת, ובנות הברית לשעבר ניצבו זו מול זו כאויבות. החשדנות כלפי הקומוניסטים בארצות-הברית הולידה את המקארתיזם. האימפריה הבריטית התפרקה מנכסיה, עובדה שבאה לידי ביטוי, בין השאר, ביציאתה מהודו ומארץ-ישראל. הסכסוך הציוני-פלשתיני הלך והסלים.

הספר מורכב משנים-עשר פרקים, כל אחד עוסק בארועי חודש אחד. כל אחד מהפרקים מציג פסיפס של התרחשויות במקומות שונים ובתחומים שונים. נמצא כאן את הפעילות הניאו-נאצית של אחרי המלחמה בניצוחו של פר אנגדאל, לצד מאבקו של רפאל למקין להגדיר רצח עם כפשע; את תוצאות כהונתו של לורד מאונטבאטן כמשנה למלך בהודו, לצד פעילותן של הועדות הבינלאומיות שחקרו את המצב בארץ-ישראל; את משפט נירנברג התשיעי, שבו נדונו פשעי האיינזצגרופן, לצד תיאור מסעה של אקסודוס, ועוד. בין התרחשויות הרות גורל אלה משולבים בקצרה אישים וארועים נוספים, ביניהם צ'אק ייגר שובר את מחסום הקול, גרייס הופר עובדת על שפת תכנות, תלוניוס מונק זוכה להכרה כאבי הביבופ, ג'ורג' אורוול שוקד על כתיבת "1984", טענות על עב"מים וחייזרים ברוזוול, האופנה שמציע כריסטיאן דיור זוכה לביקורת עוינת, וכיוצא באלה. לעומת זאת, אף מילה אינה נכתבת על העולם שאינו קשור בטבורו לאירופה.

אליזבת אוסברינק נסתה, כך נראה לי, ליצור פסיפס שיעיד על רוח התקופה. לכן, לצד ארועים כבדי משקל, כמו הקמת מדינת ישראל ולידתה של תנועת האחים המוסלמים, שיבצה קמצוץ מוזיקה, קמצוץ ספרות, קמצוץ אופנה. אני לא יודעת לומר עד כמה הבחירות שלה מאפיינות ומייצגות, אבל ניחא, יש משהו בשילוב שמספק הפוגה מן הדרמות. הבעיה היא במינון ובפרופורציות, והדוגמא הבולטת לכך היא הדבקות שלה בתיאור קורותיה של סימון דה בובואר. על כריכת הספר נכתב כי דה בובואר עמלה על כתיבת "המין השני", אך אין לכך זכר בגוף הטקסט. הסופרת בחרה, משום מה, למרוח על פני כל הספר את הרומן בין דה בובואר לנלסון אלגרן. וכך מיד לאחר שלורד מאונטבאטן מנצח על פירוקה של הודו, סימון מקבלת טבעת מנלסון אלגרן; בסיום תיאור מלחמתו של למקין על הכרה בפשע שברצח עם, סימון קונה נעליים אדומות בסטוקהולם; וכשמסיימים למנות את קורבנות האיינזצגרופן במשפט נירנברג, סימון כותבת מכתב געגועים לנלסון. בחירה ספרותית משונה מאוד, המרדדת את המכלול.

עוד בעיניני פרופורציה: המאבק על הקמת ישראל היה בעל משמעות היסטורית עמוקה, ללא ספק, אבל לא נראה לי שמשקלו היחסי בארועי התקופה היה גדול כפי חלקו בספר. במחציתו של הספר אוסברינק נוטלת הפוגה מן ההיסטוריה הכללית, ומספרת את ההיסטוריה הפרטית של משפחתה היהודית, בעיקר של אביה, שהיה ילד בהונגריה בתקופת המלחמה, איבד את אביו, וניצל בזכות אמו. ברור, אם כך, הדגש שניתן בספר לענין היהודי-ציוני. זכותה, כמובן, אבל מי שמחפש ספר היסטורי מקצועי צריך לקחת בחשבון שהסופרת אינה היסטוריונית.

"1947" יכול לשמש מבוא מעניין לתקופה, מתאבן שממנו ניתן לבחור פרטים ולחפש הרחבות במקומות אחרים. אני עצמי מעדיפה ספרים מעמיקים, מרחיבים ומקצועיים יותר.

1947 – Elizabeth Åsbrink

אחוזת בית

2020 (2016)

תרגום משבדית: רות שפירא

הנוסע / אולריך בושוויץ

אוטו זילברמן, איש עסקים יהודי-גרמני, מבין שהאדמה בוערת תחת רגליו. השנה היא 1938, היטלר עומד בראש המדינה כבר חמש שנים, וזילברמן הולך ונדחק לפינה. על עסקיו משתלט שותף, שאמנם מתייחס לזילברמן כאל ארי שהוחלף בילדותו, לא יהודי אמיתי, אבל מאזן הכוחות ביניהם נוטה בבירור לטובת השותף ולרעת המייסד והבעלים. מכיוון שהוא יודע שיצטרך לעזוב את גרמניה, הוא מבקש למכור את ביתו, אבל ידידו מציע תמורתו מחיר מגוחך, מודע היטב למצוקתו של זילברמן, שייאלץ לקבל כל מחיר שיוצע לו. אם עד כה היה זילברמן סבור שזמנו בידו כדי להמשיך לנהל את עסקיו בניחותא יחסית, בא ליל הבדולח וניפץ את כל אשליותיו. בעיצומו של משא ומתן על מכירת הבית, מתדפקים הפורעים על הדלת. זילברמן מצליח לחמוק דרך הדלת האחורית, הבית נבזז, ואשתו הנוצריה נמלטת אל משפחתה. בימים הבאים יהפוך זילברמן לנע ונד, אדם במלכודת, אינו חש בטוח בשום מקום, נבגד על ידי מכריו, ורק התנועה הבלתי פוסקת מעיר לעיר תביא שלווה מוגבלת לנפשו עד לסיום הבלתי נמנע.

ואולי ככה זה ימשיך לעד. עכשו אני נוסע. נוסע נצחי.

למעשה כבר עזבתי את הארץ.

היגרתי לחברת הרכבות של הרייך הגרמני.

 אני כבר לא בגרמניה.

אני ברכבות שנוסעות בגרמניה. זה הבדל משמעותי. הוא הקשיב שוב לנקישות הגלגלים, מנגינת הנסיעה.

אני בטוח עכשו, הוא חשב, אני בתנועה.

כן, וכמעט נעים כאן.

גלגלים מקרקשים, דלתות נפתחות, זה בהחלט יכול להיות נעים, רק לא לחשוב יותר מדי.

אולריך בושוויץ, בן לאיש עסקים יהודי ולאם פרוטסטנטית, נאלץ לגלות מגרמניה כשהחלו רדיפות היהודים. באנגליה, עם פרוץ המלחמה, נכלא כאויב, והוגלה לאוסטרליה. את הספר כתב ב-1938, ופרסם אותו שנה אחר-כך בשם עט באנגלית (בגרמניה נמצא לספר מוציא לאור רק ב-2018). בזמן אמת תיאר את תחושתו של זילברמן הנרדף, אדם שראה עצמו גרמני, שנלחם בשורות הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, וזיהה את עצמו כגרמני-יהודי, בסדר הזה, אבל גרמניה החדשה דחתה אותו. זילברמן מיטלטל ללא הרף בין תכניות שונות – לברוח לצרפת, להתאחד עם אשתו, לחלץ את כספו מידי שותפו, להשתקע במלון, להמשיך לנוע – וחוסר הוודאות המסוכן מביא אותו לשנות את כוונותיו כשבשבת. הוא כועס על המכרים שהפכו לו עורף וניצלו את מצוקתו, ובו בזמן תוהה אם הוא לא חשדן מדי כלפיהם. הוא מתרעם על הקרובים שמתנכרים לו משום שהוא מסכן אותם, ובעצמו שומר על ריחוק מיהודים בעלי מראה יהודי מובהק משום שהם מסכנים אותו. הוא יודע היטב שהקורבנות של המשטר אינם אשמים בגורלם, או כפי שהוא אומר לאשתו, "מי ששכח ללבוש אפוד מגן בזמן, אשם בכך שירו בו?", אבל ביאושו ובתסכולו הוא מאשים את הקהילה היהודית בגורלו שלו: "אחרי הכל, לכם אני חב את מצבי כעת. אילולא הייתם, הייתי יכול לחיות בשלום. אך מאחר שאתם ישנם, אני תקוע בקהילת האסון שלכם!"

בושוויץ מפגיש את גיבורו הנודד עם דמויות שונות. באחת הנסיעות ברכבת הוא משחק שחמט עם חבר המפלגה הנאצית, ומביס אותו, ואחר-כך חושב בשמחה, "האיש הזה בהחלט היה בן אדם, למרות סמל המפלגה. אולי לא הכל נורא כל כך. אנשים כאלה, שאפשר לשחק איתם שחמט, ושיודעים להפסיד בלי להיעלב ובלי להגיב בגסות רוח, לא נהפכים בקלות לשודדים ורוצחים". תמימות צובטת לב. ברגע של משבר הוא מתוודה בפני אשה צעירה ברכבת על היותו יהודי נמלט, וזו מגיבה באטימות: "למה שלא תנסה לראות את הצד ההומוריסטי בענין?", וגם "תשמח שהחיים מאלצים אותך להשתחרר קצת, לשם שינוי. ברור שמדובר באסון, אבל אני מאמינה שהאסון הזה מביא עמו תחושת חיים מועצמת". הבדידות והיאוש שלו מוחלטים.

אולריך בושוויץ בן העשרים ושבע נהרג ב-1942, כשטורפדו גרמני פגע בספינה הבריטית שבה עשה את דרכו חזרה מאוסטרליה. את "הנוסע" כתב בקדחתנות מנהמת לבו, ושמונה עשורים אחר-כך מגיעים אלינו תיאוריו המסויטים את המלכודת שסגרה על יהודי גרמניה, כשארצם הפקירה אותם, ומדינות אחרות סירבו להניח להם לבוא בשעריהן. "הנוסע" הוא ספר מדויק, זועם ומיואש, וראוי מאוד לתשומת לב.

Der Reisende – Ulrich Alexander Boschwitz

אחוזת בית

2019 (1938)

תרגום מגרמנית: נועה קול

חזיון התעתועים של דוקטור אוקס / ז'ול ורן

בלב לבה של השפלה הפלמית שוכנת העיר הקטנה והמנומנמת קיקֶנדון. כבר מאות שנים היא מתנהלת בניחותא, בקצב איטי המתבטא בכל אורחות חייה. המוטו של הנהגת העיר הוא לא להחליט, גם בעניינים דחופים. הבריות מתנהגות במתינות, אין פרץ ואין צווחה. אופרה מוצגת בתיאטרון המקומי במשך מספר ערבים, מערכה לערב, בשל קצב השירה והנגינה האיטי עד מאוד. אירוסין יכולים להמשך עשור. ז'ול ורן מתאר את ראש העיר בביטוי הלטיני ne quid nimis – שום דבר לא יותר מדי – ותיאור זה יפה לעיר כולה.

הפעילות הנמרצת היחידה בעיר מתנהלת במפעל שהקים דוקטור אוקס. האיש, זר במקום, הציע להביא לעיר תאורה חשמלית, ופעילותו אושרה משום שמומנה כולה על ידו. מסתבר שבמסווה של קידמה שתועיל לעיר, מבצעים הדוקטור ושולייתו ניסוי המשנה את אופיה. העיר המפוהקת והדוממת תהפוך ליורה רותחת של רגשות מתלהמים ושל עלבונות, וכמוצא לאלימות המבעבעת תמציא עילה למלחמה כנגד העיר השכנה. עלבון זניח, שיישלף מנבכי ההיסטוריה הרחוקה, יהווה סיבה לגיוס כללי, וקולו של ההגיון יטבע בהתלהבותו של העדר.

ז'ול ורן מבקש, כך נראה לי, לדבר על האופי האנושי. לאחד מפרקי הספר נתן את הכותרת "ובו מוכח פעם נוספת כי מגבוה אפשר לשלוט על כל הַבלוּיות האדם", והסיפור מתכנס לשאלה "האם הסיכום והמסקנה הם שהמוסר, אומץ הלב, הכשרון, שאר הרוח, הדמיון, כל אותן יכולות או סגולות, הן שאלה של חמצן ותו-לא?". מארק טוויין התווה מתווה דומה, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר, ב"האיש שהשחית את העיירה", שבו תושבי המקום ישרי הדרך חשפו את אופיים האמיתי בהשפעת גורם חיצוני. אך בעוד ורן כפה על גיבוריו זרז כימי, שספק אם יכלו לעמוד נגדו, טוויין איפשר לגיבוריו בחירה בין טוב ורע לנוכח הפיתוי, ולכן סיפורו של האחרון משמעותי יותר. נותרנו, אם כך, עם סיפור חביב, כתוב יפה, שנון ומשעשע, שמוסר ההשכל שבו שולי.

בני ציפר כתב מבוא לספר, שלגביו אפשר ליישם את המשפט בו הוא עצמו מסיים את דבריו: "בפעם הבאה שאתם נתקלים ביצירה של ז'ול ורן בצירוף הקדמה מלומדת, דלגו על ההקדמה ולכו ישר אל ז'ול ורן. הוא כבר יסביר לכם כל מה שצריך". ציפר מבקש להחזיר לסופר את מקום הכבוד לו הוא ראוי בספרות העולם, מבלי ששכנע שמקום זה נלקח ממנו. למרבה האירוניה, ההערות הביבליוגרפיות בסיום קובעות כי כיום כל כתביו של ורן נחשבים לקלאסיקה עולמית מן המדרגה הראשונה…

בשורה התחתונה: נחמד.

Une Fantaisie du Docteur Ox – Jules Verne

אחוזת בית

2004 (1872)

תרגום מצרפתית: דורי מנור

האופרה "דוקטור אוקס" על פי הספר

שלוש / דרור משעני

"שלוש" נפתח בסיפור מינורי. אורנה, אשה צעירה, שנה לאחר גירושיה, מגששת אחר היכרויות ברשת. לבה אינו נוטה אחר מודעות היכרות "נוצצות", והיא מחליטה ליצור קשר עם גיל, גרוש שאינו מרבה בפרטים על עצמו, ואינו מקשט את מודעתו באמרות כנף. מערכת היחסים בין השניים נינוחה, ואורנה מתמרנת יפה בין הבית, אותו היא חולקת עם בנה הצעיר, לעבודתה ולקשר המתרקם. השלווה היחסית מתערערת כשבעלה לשעבר, שפחות או יותר נעלם מחייה ומחיי בנה בשנה האחרונה, מבקש להשתלב מחדש בחייו של הילד. על מה שיקרה אחר-כך אפשר לומר רק שהסיפור השגרתי מקבל תפנית מצמררת.

מכאן עוברת העלילה אל דמות אחרת, אמיליה, עובדת זרה שמטפלת בארץ בקשישים. אמיליה היא אשה בודדה, דוברת אנגלית רצוצה ועברית דלה עוד יותר. אין לה חברים בארץ, וגם לא משפחה לחזור אליה בארץ מוצאה. בדידותה ומצוקתה הכספית יובילו אותה לקשר עם הגבר הלא נכון. סיפורה של אורנה נקרא רוב הזמן בנינוחות מסוימת כסיפור חיים שגרתי, אך הרוח הרעה של התפנית שבסיומו תשרה על סיפורה של אמיליה, והוא ייקרא במתח.

חלקו השלישי של הספר הוא סיפורה של אלה, אם לשלוש בנות צעירות, שמחפשת הפוגה מחיי הבית התובעניים, ומוצאת אותה בלימודים. סגנונה של העלילה מקבל תפנית נוספת, והמספר היודע-כל, הצופה גם אל העתיד, רוקם סיפור בלשי מתעתע.

נהניתי לקרוא את ספריו הקודמים של דרור משעני, והספר הזה עולה עליהם. הסופר מתאר באמינות וברגישות את שלוש הדמויות הנשיות, הופך דמויות יומיומיות לגיבורות ספרותיות ראויות, ומוביל את הסיפור בכשרון רב מן השגרה האיטית אל המתח הקצבי. גם אם הספר מקוטלג כמתח, הפן האנושי שבו הוא שמעניק לו את יחודו, ואת השלוש, כמובטח על הכריכה, יהיה קשה לשכוח.

אחוזת בית

2018

האשמים / באנדי

"עִקרו את הפטריה האדומה הזאת, את הפטריה הרעילה הזאת. תִלשו אותה מן הארץ הזאת, מן העולם, לתמיד!" במלים אלה מסתיים הסיפור האחרון מבין השבעה שבקובץ זה, פרי עטו של הסופר הצפון-קוריאני, באנדי – שם בדוי שמשמעותו גחלילית. הפטריה האדומה שבסיפור היא בית הממשל בעיירה, הצבוע כולו אדום, צבעה של המפלגה הקומוניסטית. בעיניו של גיבור הסיפור, מהנדס שהודח ממעמדו משום שגיסו נמלט מן המדינה, ושעל שכמו הוטלה אשמת שווא בשל הקריסה הכלכלית באזור, השלטון בצפון-קוריאה משול לפטריה אדומה רעילה, שגבתה את חייה של אשה שעבדה לצדו.

באנדי, יליד 1950, הוא ככל הנראה סופר בעל מעמד בארצו, חבר איגוד כמתחייב בחוק, וכתביו נתונים לצנזורה מטעם "מחלקת התעמולה והעלאת המורל". את הסיפורים שבקובץ כתב בסתר, והצליח להבריחם אל החופש. הסיפורים מציגים ללא כחל ושרק את הטירוף שבחיים תחת הרודנות הקומוניסטית. כל אחד מהם מספר סיפור נפרד, ביניהם אשה שמעדיפה לא ללדת ילדים, מתוך הבנה שיסבלו בשל פגם בהתנהגותו של סבם, ב"תיעוד של עריקה", פחדו של תינוק מהתמונות של מארקס ושל קים איל סונג, מביא לגירוש משפחתו מן העיר, ב"עיר הבלהות", ואדם אינו מצליח להגיע אל מיטת אמו הגוססת, משום שאינו משיג אישור נסיעה, ב"כה קרוב, כה רחוק".

סיפוריו של באנדי מעידים על מציאות מזעזעת, דוגמת זו שתיארה רונג צ'אנג ב"ברבורי הפרא" ובביוגרפיה של מאו. מצד אחד רודן מטורף מטפח פולחן אישיות ומכפיף מליונים לגחמותיו הקטלניות, ומצד שני המון שרובו מפוחד, ומיעוטו שיכור מכוח, נאלץ להכנע לכללים. הסיפור "על הבמה" ממחיש היטב כיצד עם מדוכא, רעב ומיואש, הפך לציבור של שחקנים מיומנים, הצוחקים ובוכים על פי פקודה.

מעבר לאשנב שפותחים הסיפורים אל תרבות של חושך, הם כתובים היטב ספרותית, ומצליחים לשרטט דיוקנאות נוגעים ללב של האנשים ושל המקום. באחרית דבר לספר נכתב, כי ספרות חושפנית שכזו הנכתבת בידי סופרים מתנגדי משטר, היא תחילתה של התקוממות. מי יתן והתקוממות זו תישא פירות.

The Accusation – Bandi

אחוזת בית

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

קוריאה הצפונית בלילה: חור שחור בין קוריאה הדרומית וסין

היה היתה / יעל נאמן

יעל נאמן פגשה את פזית פיין למשך מספר דקות בתחילת שנות התשעים, כשפזית שוחחה עם שכנתה, חברתה של יעל. מכמה משפטים שאמרה התרשמה שהיא חכמה מאוד, הצחוק הפתאומי שלה הדביק את שתי החברות, ולמרות חיצוניותה המוזנחת "הפְּנים שלה זהר החוצה". עשור אחר-כך הזכירה אותה באוזניה חברה אחרת, והתניעה מבלי דעת מסע בעקבות דמותה של פזית.

פזית נולדה בשם סילביה במחנה עקורים מיד לאחר המלחמה להורים ניצולי שואה. ילדותה ונערותה עברו עליה בחולון בשכונה שאוכלסה רובה ככולה על ידי משפחות דומות. פזית וחבריה היו דור שני לשואה לפני שהומצא המושג. טראומת השואה היתה נוכחת ביומיום, למרות שלא בוטאה במלים. היא השפיעה פיזית והשפיעה נפשית, חלחלה מן ההורים אל הילדים. היו אלה משפחות של ילד יחיד, לפעמים שניים, לעתים משפחות שהיו "תחליף" לבני זוג ולילדים שנרצחו. החינוך היה נוקשה, עונשים פיזיים היו בגדר המקובל ולא הוגדרו כאלימות בתוך המשפחה. אביה של פזית הצטייר כקפדן קיצוני, אמה כחולנית כרונית, ושניהם היוו כעין יחידה סגורה שהילדה היתה נספח חיצוני לה. פזית המבוגרת היתה אשה בודדה, קשה לאוהביה, בלתי מסוגלת ליהנות. היא ניסתה להתאבד מספר פעמים, כמהה למות, אבל בו בזמן חשבה על העתיד הרחוק, על פנסיה ועל הזדקנות. היא היתה פרפקציוניסטית עד כאב, לא מסוגלת להשלים עם חריקות ועם אי התאמות. למרות קשייה היתה מבריקה, מתרגמת מוכשרת מאנגלית, והותירה רושם עז על מכריה. לפני מותה מסרטן מחקה כל זכר לחייה, גזרה את פניה מתמונות, כסתה בטיפקס את שמה בספריה והניחה אותם ברחוב, תרמה את גופה למדע, וביקשה לא להקבר.

יעל נאמן מוחקת את המחיקה. במשך שנים יצרה קשר עם חבריה של פזית, עם מכריה ועם קרובי משפחתה, וביקשה שיספרו עליה. שניים סירבו מתוך נאמנות לבקשתה המפורשת של פזית להשכח. גם אלה שנענו לא היו לגמרי שלמים עם היענותם. יעל עצמה אינה יודעת לענות על השאלה מדוע בעצם כתבה על פזית. לא אנסה לענות במקומה, אבל אנסה להסביר מדוע הספר קסם לי, למרות שהוא מתאר אשה שמן הסתם לא הייתי בוחרת כחברה.

הספר מורכב ברובו מדברים שסופרו לסופרת בראיונות, או שנכתבו ונשלחו אליה. כל אחד מהמספרים תורם זוית משלו, קטע זכרון משלו, תובנה כלשהי, וכולם יחד מצטרפים להרבה יותר מסיפורה של אשה אחת. במיוחד בפרקים העוסקים בתקופת הילדות והנערות, לוכדים הסיפורים הנפרדים את רוח התקופה, את הנסיון לשקם חיים שנשברו, את תסיסת הצעירים המגדירים את עצמם ואת יחודם, מבעבעים בציפיה אופטימית לעתיד. כשעוברים אל תקופה מבוגרת יותר, הולכים ומתרבים המקרים בהם ה"עדויות" אינן אחידות. האב הקפדן הנוקשה, הלא אכפתי לכאורה, מתואר על ידי אחד המספרים כחרד וחששן נוכח קשייה של בתו. מרבית המספרים, שכולם אגב רהוטים ומעניינים לכשעצמם, מתארים את פזית כמקרבת ביד אחת ומרחיקה בשניה, אבל אחדים מאבחנים אצלה בדידות נואשת וכמיהה לאהבה. גם רצונה המוצהר למות ולהשכח מאופיין באותה דואליות. שני אלה – הסיפור התקופתי וזויות המבט המגוונות – מעניקים לספר עומק ורוחב, גם כשהם סובבים לכאורה סביב פזית בלבד. אבל אני חושבת שבראש וראשונה קסמה לי העובדה שהספר מאשר את ה"תגלית", שלא חדלה להפתיע למרות היותה מובנת מאליה, שמאחורי כל אדם מצוי סיפור הראוי להשמע.

פזית, למרות מאמציה, לא באמת יכלה למחוק את עצמה כליל. שמה מופיע על הספרים שתרגמה, ובקטלוג הספריה הלאומית מופיעות מספר רשומות על שמה.

"היה היתה" הוא ספר שונה, מעניין, מרגש, כתוב באמפתיה מדבקת ומומלץ.

תוספת מאוחרת: בעת כתיבת הסקירה התמקדתי בהיבטים הספרותיים, והדחקתי את חוסר הנוחות שעוררה בי המציצנות אל חייה של מי שביקשה להסתגר בפרטיותה. עם חלוף הזמן אי הנוחות הלכה וגברה, וחשיפתה של פזית בניגוד לרצונה נראית לי כעת אקט של בריונות. אפשר היה להגיע לאותם הישגים ספרותיים תוך הצפנת פרטים מזהים, ומכעיסה בחירתה של יעל נאמן להשתלב במגמה הפושה במקומותינו לקדש את הפרהסיה על חשבון צנעת הפרט.

אחוזת בית

2018

בתוך הבונקר של היטלר / יואכים פסט

כותרת משנה: 14 הימים האחרונים

יואכים פסט, שכתב ביוגרפיה שלמה של היטלר, מתרכז בספר הזה בשבועיים האחרונים לחייו. חלקו הארי של הספר – הפרקים הנרטיביים – מספר באופן כרונולוגי, יום אחר יום, על השתלשלות הארועים באותה תקופה דרמטית, כשהיטלר עדיין שלט ביד ברזל בנאמניו, למרות שאיבד קשר עם המציאות והורה על תזוזת כוחות בלתי קיימים כדי לנהל קרבות בלתי אפשריים. בין פרקים אלה נשזרים פרקים רפלקסיביים, כהגדרתו של פסט, המנסים לפצח את סוד כוחו, ששבה את לב הגרמנים והובילם בסופו של דבר לאבדון, ואת חידת מותו ומדוע התאבדות היתה הפתרון המתבקש מתפיסת עולמו.

בשני סוגי הפרקים פסט כותב בכשרון רב על אותם שבועיים, ומיטיב לתאר אומה הצועדת אל כליונה, ומנהיג שאיבד הכל מלבד המגלומניה והנאמנות הבלתי מוסברת של עמו. הוא מתרכז בעיקר באוירת הבונקר, שם שלט היטלר, התשוש פיזית ונפשית, ממש עד הרגע האחרון, ובעצם גם אחרי מותו ועד הכניעה, אבל מתאר גם את הלחימה מבית לבית בברלין החרבה, ואת הכאוס המוחלט ששרר בגרמניה. הוא מנסה לענות על השאלה האם היטלר היה תוצר בלתי נמנע של ההיסטוריה החברתית והפוליטית של גרמניה ושל אופיים של אנשיה (תשובתו שלילית), ועומד בהרחבה על תשוקתו של היטלר לדרמה וגנריאנית, למיתוס ולהרס, שממנה התחייב גם חורבנו האישי והסופי שלו עצמו.

הספר הוא למעשה חזרה על הפרקים המסיימים את הביוגרפיה בתוספת הרחבות מסוימות. מכיוון שקראתי את הביוגרפיה לאחרונה, לא מצאתי כאן חידושים משמעותיים. הפרקים הרפלקסיבים מתיחסים על קצה המזלג לשנים קודמות, ומי שמתעניין בפרטי חידת היטלר, אך אינו מעונין לצלול אל הביוגרפיה, אולי יבוא כאן על סיפוקו. פסט מוביל למסקנות, עד כמה שאלה אפשריות, אבל כדי להתרשם לעומק ולהבין איך הגיע אליהן, עדיף לקרוא את הביוגרפיה. הפרק שמשך את תשומת לבי, משום שהביוגרפיה אינה מתיחסת לנושא הנדון בו, עוסק בספקולציות ובקונספירציות שצצו אחרי מותו. בערוץ ההיסטוריה משודרת הסדרה "לצוד את היטלר", בה נטען שהיטלר לא התאבד אלא נמלט, ככל הנראה לארגנטינה. למיטב שיפוטי החוקרים מוכיחים רק שהיטלר יכול היה, אילו רצה, לביים את מותו ולחמוק מברלין, ואולי היה מצליח להציל את עצמו למרות הקרבות שהתנהלו ממש בסמוך לבונקר, אבל הם אינם מוכיחים שכך אמנם קרה. פסט מסביר, באופן משכנע, לדעתי, מדוע לא נותר כמעט שריד מהגופה, ואיך הצליחו הסובייטים, בניצוחו הפרנואידי של סטלין, לפזר ערפל וליצור את הבסיס לקונספירציה.

הסרט "הנפילה" משנת 2004 מבוסס על הספר.

בשורה התחתונה: "בתוך הבונקר של היטלר" הוא ספר חשוב, שלולא צל הביוגרפיה הייתי מוצאת בו חידוש וצוהר ראשון ומעניין אל חידת כוחו של היטלר ועוצמת שליטתו בגרמניה.

Der Untergang – Joachim Fest

אחוזת בית

2006 (2002)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

הרומנטיקן / מריו ורגס יוסה

"הרומנטיקן" הוא ספר מהנה. מריו ורגס יוסה רקח שני סיפורי מתח ותשוקה, המתנהלים במקביל, לכאורה ללא קשר ביניהם, שניהם נקראים בעונג ובסקרנות, מקרינים זה על זה למרות ריחוק המקום והדמויות, ונסגרים יחדיו לקראת סיומו של הספר.

בסיפור האחד פליסיטו, בעל חברת הסעות, מקבל מכתבי סחיטה, ככל הנראה מהמאפיה. הכותבים מאיימים לפגוע בו ובעסקיו אם לא ישלם דמי חסות, אך פליסיטו, גבר אפור בגיל העמידה, מפגין אומץ וקשיחות, נאמן למשנתו של אביו לא לתת לאיש לרמוס אותו. פליסיטו נשוי ללא אהבה, אב לשני בנים, ומאוהב בפילגשו. הוא פונה למשטרה בבקשת סיוע, ומתוסכל מחוסר הצלחת הבלשים לשים ידם על הסחטנים.

בסיפור השני ריגוברטו, אף הוא בגיל העמידה, מתבקש על ידי מעסיקו לשמש עד בנישואיו למשרתת בביתו. העדות הזו תסבך אותו עם בניו של המעסיק, עבריינים בטלנים, שיתמרמרו על חלום הירושה שנגוז עם הנישואים. ריגוברטו נשוי באושר לאשתו השניה (מהראשונה התאלמן), ומתמודד עם סיפוריו של בנו המתבגר על פגישותיו (האמיתיות? המומצאות? ההזויות?) עם גבר זר בשם לוציפר.

אם הסיפורים נשמעים טלנובליים, זו אינה טעות. יוסה שם בפי אחד מגיבוריו את הטיעון שהמציאות מזמנת טלנובלות, לא יצירות מופת בנוסח סרוונטס וטולסטוי. יחד עם זאת, זה אינו ספר סתמי או שבלוני. הכתיבה משובבת הלב והאינטליגנטית של יוסה מעניקה לו ערך ספרותי, ומאפשרת שעות של חווית קריאה מספקת. תיאוריו מדויקים, הבנתו את גיבוריו משכנעת, וההקרנה ההדדית של הסיפורים משעשעת. כך, לדוגמא, גם מעסיקו של ריגוברטו וגם פליסיטו מתמודדים עם שני בנים, האחד בהיר עור, השני כהה. כשאחת הדמויות המרכזיות באחד הסיפורים מתה, בסיפור השני סובל הגיבור מחולשה ומתעלף. ריגוברטו ומעסיקו, כמו פליסיטו, אינם מוותרים על התשוקה למרות גילם המתקדם ולמרות שגרת חייהם. באחד הסיפורים הגיבור מאוהב בזמרת, בשני בשחקנית. שני גיבורי הסיפורים הם דמויות שגרתיות לכאורה, ושניהם מגלים אומץ מול איומים. ועוד הקבלות כאלה, שאינן בולטות על פני השטח, וגילוי של כל אחת מהן תורם אף הוא לחוויה.

יוסה מציג בספר חברים ותיקים מספרים אחרים. ריגוברטו הוא אותו גיבור המוכר מ"שבחי האם החורגת" ומ"המחברות של דון ריגוברטו", יחד עם אשתו ובנו, שכיכבו לצדו בשני הספרים. ליטומה, גיבורו של "ליטומה בהרי האנדים", הוא אחד מהשוטרים החוקרים את פרשת הסחיטה של פליסיטו. הבית הירוק מוזכר אף הוא, ובאותו הקשר בו הוזכר בספר הנושא את שמו. הדמויות המוכרות מספקות תחושה של שיבה למחוזות ידועים.

כמו בספריו האחרים של יוסה, גם כאן הוא עוסק בארוטיקה, באמונות טפלות, בדת, בהזיות, במגוון הלכי הרוח המאפיינים את החברה בפרו. גם בספר הזה, למרות סגנונו הישיר והבהיר, הוא משתמש בטכניקה של ערבוב מספר דוברים, שקולותיהם – מן העבר ומן ההווה – משתלבים יחדיו לספר סיפור שלם, אך בניגוד לספרים אחרים, כמו "העיר והכלבים", כאן הסגנון הזה, הננקט רק לפרקים, אינו מכביד על הקורא.

הספר נקרא במקור "הגיבור הדיסקרטי", שם ההולם יפה את תוכנו. לא ברור למה הוחלט לשנות את שמו בעברית לשם סתמי, שכל קשר בינו ובין הסיפור מקרי בהחלט, ואין בו, לטעמי, אפילו טעם שיווקי. גם כריכת הספר אינה הולמת בעיני.

עם כל ספר נוסף של יוסה, אני שבה ומתרשמת מן הגיוון הספרותי שלו, הנע בכל טווח הקשת שבין "העיר והכלבים" ו"חגיגת התיש" הפוליטיים והכבדים, ועד "המחברות של דון ריגוברטו" הסתמי, ועבור ביצירות מרנינות כמו "הרומנטיקן".

מומלץ בהחלט

El Heroe Discreto – Mario Vargas Llosa

אחוזת בית

2016 (2013)

תרגום מספרדית: עינת טלמון