בתוך הבונקר של היטלר / יואכים פסט

כותרת משנה: 14 הימים האחרונים

יואכים פסט, שכתב ביוגרפיה שלמה של היטלר, מתרכז בספר הזה בשבועיים האחרונים לחייו. חלקו הארי של הספר – הפרקים הנרטיביים – מספר באופן כרונולוגי, יום אחר יום, על השתלשלות הארועים באותה תקופה דרמטית, כשהיטלר עדיין שלט ביד ברזל בנאמניו, למרות שאיבד קשר עם המציאות והורה על תזוזת כוחות בלתי קיימים כדי לנהל קרבות בלתי אפשריים. בין פרקים אלה נשזרים פרקים רפלקסיביים, כהגדרתו של פסט, המנסים לפצח את סוד כוחו, ששבה את לב הגרמנים והובילם בסופו של דבר לאבדון, ואת חידת מותו ומדוע התאבדות היתה הפתרון המתבקש מתפיסת עולמו.

בשני סוגי הפרקים פסט כותב בכשרון רב על אותם שבועיים, ומיטיב לתאר אומה הצועדת אל כליונה, ומנהיג שאיבד הכל מלבד המגלומניה והנאמנות הבלתי מוסברת של עמו. הוא מתרכז בעיקר באוירת הבונקר, שם שלט היטלר, התשוש פיזית ונפשית, ממש עד הרגע האחרון, ובעצם גם אחרי מותו ועד הכניעה, אבל מתאר גם את הלחימה מבית לבית בברלין החרבה, ואת הכאוס המוחלט ששרר בגרמניה. הוא מנסה לענות על השאלה האם היטלר היה תוצר בלתי נמנע של ההיסטוריה החברתית והפוליטית של גרמניה ושל אופיים של אנשיה (תשובתו שלילית), ועומד בהרחבה על תשוקתו של היטלר לדרמה וגנריאנית, למיתוס ולהרס, שממנה התחייב גם חורבנו האישי והסופי שלו עצמו.

הספר הוא למעשה חזרה על הפרקים המסיימים את הביוגרפיה בתוספת הרחבות מסוימות. מכיוון שקראתי את הביוגרפיה לאחרונה, לא מצאתי כאן חידושים משמעותיים. הפרקים הרפלקסיבים מתיחסים על קצה המזלג לשנים קודמות, ומי שמתעניין בפרטי חידת היטלר, אך אינו מעונין לצלול אל הביוגרפיה, אולי יבוא כאן על סיפוקו. פסט מוביל למסקנות, עד כמה שאלה אפשריות, אבל כדי להתרשם לעומק ולהבין איך הגיע אליהן, עדיף לקרוא את הביוגרפיה. הפרק שמשך את תשומת לבי, משום שהביוגרפיה אינה מתיחסת לנושא הנדון בו, עוסק בספקולציות ובקונספירציות שצצו אחרי מותו. בערוץ ההיסטוריה משודרת הסדרה "לצוד את היטלר", בה נטען שהיטלר לא התאבד אלא נמלט, ככל הנראה לארגנטינה. למיטב שיפוטי החוקרים מוכיחים רק שהיטלר יכול היה, אילו רצה, לביים את מותו ולחמוק מברלין, ואולי היה מצליח להציל את עצמו למרות הקרבות שהתנהלו ממש בסמוך לבונקר, אבל הם אינם מוכיחים שכך אמנם קרה. פסט מסביר, באופן משכנע, לדעתי, מדוע לא נותר כמעט שריד מהגופה, ואיך הצליחו הסובייטים, בניצוחו הפרנואידי של סטלין, לפזר ערפל וליצור את הבסיס לקונספירציה.

הסרט "הנפילה" משנת 2004 מבוסס על הספר.

בשורה התחתונה: "בתוך הבונקר של היטלר" הוא ספר חשוב, שלולא צל הביוגרפיה הייתי מוצאת בו חידוש וצוהר ראשון ומעניין אל חידת כוחו של היטלר ועוצמת שליטתו בגרמניה.

Der Untergang – Joachim Fest

אחוזת בית

2006 (2002)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

הרומנטיקן / מריו ורגס יוסה

"הרומנטיקן" הוא ספר מהנה. מריו ורגס יוסה רקח שני סיפורי מתח ותשוקה, המתנהלים במקביל, לכאורה ללא קשר ביניהם, שניהם נקראים בעונג ובסקרנות, מקרינים זה על זה למרות ריחוק המקום והדמויות, ונסגרים יחדיו לקראת סיומו של הספר.

בסיפור האחד פליסיטו, בעל חברת הסעות, מקבל מכתבי סחיטה, ככל הנראה מהמאפיה. הכותבים מאיימים לפגוע בו ובעסקיו אם לא ישלם דמי חסות, אך פליסיטו, גבר אפור בגיל העמידה, מפגין אומץ וקשיחות, נאמן למשנתו של אביו לא לתת לאיש לרמוס אותו. פליסיטו נשוי ללא אהבה, אב לשני בנים, ומאוהב בפילגשו. הוא פונה למשטרה בבקשת סיוע, ומתוסכל מחוסר הצלחת הבלשים לשים ידם על הסחטנים.

בסיפור השני ריגוברטו, אף הוא בגיל העמידה, מתבקש על ידי מעסיקו לשמש עד בנישואיו למשרתת בביתו. העדות הזו תסבך אותו עם בניו של המעסיק, עבריינים בטלנים, שיתמרמרו על חלום הירושה שנגוז עם הנישואים. ריגוברטו נשוי באושר לאשתו השניה (מהראשונה התאלמן), ומתמודד עם סיפוריו של בנו המתבגר על פגישותיו (האמיתיות? המומצאות? ההזויות?) עם גבר זר בשם לוציפר.

אם הסיפורים נשמעים טלנובליים, זו אינה טעות. יוסה שם בפי אחד מגיבוריו את הטיעון שהמציאות מזמנת טלנובלות, לא יצירות מופת בנוסח סרוונטס וטולסטוי. יחד עם זאת, זה אינו ספר סתמי או שבלוני. הכתיבה משובבת הלב והאינטליגנטית של יוסה מעניקה לו ערך ספרותי, ומאפשרת שעות של חווית קריאה מספקת. תיאוריו מדויקים, הבנתו את גיבוריו משכנעת, וההקרנה ההדדית של הסיפורים משעשעת. כך, לדוגמא, גם מעסיקו של ריגוברטו וגם פליסיטו מתמודדים עם שני בנים, האחד בהיר עור, השני כהה. כשאחת הדמויות המרכזיות באחד הסיפורים מתה, בסיפור השני סובל הגיבור מחולשה ומתעלף. ריגוברטו ומעסיקו, כמו פליסיטו, אינם מוותרים על התשוקה למרות גילם המתקדם ולמרות שגרת חייהם. באחד הסיפורים הגיבור מאוהב בזמרת, בשני בשחקנית. שני גיבורי הסיפורים הם דמויות שגרתיות לכאורה, ושניהם מגלים אומץ מול איומים. ועוד הקבלות כאלה, שאינן בולטות על פני השטח, וגילוי של כל אחת מהן תורם אף הוא לחוויה.

יוסה מציג בספר חברים ותיקים מספרים אחרים. ריגוברטו הוא אותו גיבור המוכר מ"שבחי האם החורגת" ומ"המחברות של דון ריגוברטו", יחד עם אשתו ובנו, שכיכבו לצדו בשני הספרים. ליטומה, גיבורו של "ליטומה בהרי האנדים", הוא אחד מהשוטרים החוקרים את פרשת הסחיטה של פליסיטו. הבית הירוק מוזכר אף הוא, ובאותו הקשר בו הוזכר בספר הנושא את שמו. הדמויות המוכרות מספקות תחושה של שיבה למחוזות ידועים.

כמו בספריו האחרים של יוסה, גם כאן הוא עוסק בארוטיקה, באמונות טפלות, בדת, בהזיות, במגוון הלכי הרוח המאפיינים את החברה בפרו. גם בספר הזה, למרות סגנונו הישיר והבהיר, הוא משתמש בטכניקה של ערבוב מספר דוברים, שקולותיהם – מן העבר ומן ההווה – משתלבים יחדיו לספר סיפור שלם, אך בניגוד לספרים אחרים, כמו "העיר והכלבים", כאן הסגנון הזה, הננקט רק לפרקים, אינו מכביד על הקורא.

הספר נקרא במקור "הגיבור הדיסקרטי", שם ההולם יפה את תוכנו. לא ברור למה הוחלט לשנות את שמו בעברית לשם סתמי, שכל קשר בינו ובין הסיפור מקרי בהחלט, ואין בו, לטעמי, אפילו טעם שיווקי. גם כריכת הספר אינה הולמת בעיני.

עם כל ספר נוסף של יוסה, אני שבה ומתרשמת מן הגיוון הספרותי שלו, הנע בכל טווח הקשת שבין "העיר והכלבים" ו"חגיגת התיש" הפוליטיים והכבדים, ועד "המחברות של דון ריגוברטו" הסתמי, ועבור ביצירות מרנינות כמו "הרומנטיקן".

מומלץ בהחלט

El Heroe Discreto – Mario Vargas Llosa

אחוזת בית

2016 (2013)

תרגום מספרדית: עינת טלמון

אנשים טועים / גיל הראבן

תארו לעצמכם שאתם נוכחים בארוע רב משתתפים עם אנשים זרים, או סגורים ברכבת נוסעת. נגש אליכם אדם בלתי מוכר, ובלי שהתבקש הוא מתחיל לשפוך את לבו. אין לכם שום ידע מוקדם לגביו או לגבי האנשים שהוא מזכיר בדבריו. אתם יודעים שעוד מעט תפרדו, ובתוך זמן קצר לא תצליחו אפילו להזכר איך הוא נראה, ומקולו לא יוותר ולו הד עמום. כעת הכפילו את התמונה המדומינת הזו בארבע-עשרה, והנה לכם הספר. אמנם הדוברים בספר אינם פונים אל הקורא, אך הקורא, מכוח היותו נוכח, הוא בגדר מאזין.

"אנשים טועים" כולל ארבעה-עשר קטעים (אני מהססת להכתיר אותם כסיפורים), שבכל אחד מהם נשמע קולו של אדם אחד, המדבר אל אדם אחר, שקולו אינו נשמע, אך תגובותיו מרומזות. כל שיחה שכזו סובבת סביב נושא מוגדר, והדובר – לעתים רהוט, לעתים קרובות יותר מסתבך בניסוחים – מעלה טיעון, מציג עמדה. כמה דוגמאות: מנהל מסביר למה פיטר עובדת נקיון שמנה עיוורת למחצה, אשה מנחמת גבר שאשתו עזבה אותו, גבר ששכל את בנו מכחיש את ההגיון שבאבל, בן מסביר מדוע לא השתתף בהלווית אביו, אשה מתארת כיצד הניחה לחשד בלתי מבוסס להרוס את נישואיה, אשה נבגדת משוכנעת שאם תשחזר יחד עם בעלה את תקופת הבגידה דקה אחר דקה יחסיהם ישובו לקדמותם, צלם מהולל לשעבר מתרץ בראיון עתונאי את עבודתו כצלם פורנו, אדם מתאר חבר שקסמו האישי התפוגג.

רוב הקטעים לא עניינו אותי בכלל. הנושאים שעולים בהם שגרתיים, והדוברים די משעממים. בהסתמך על הקטעים כפי שהם, עם אף אחד מהם אין לי רצון לקיים דיאלוג, לא במציאות ולא בספר. אני יכולה לדמיין את הקטעים כשהם משולבים בספר עלילתי, מסייעים להעמיק את ההיכרות עם הדמויות שבו. הבעיה היא שכשהם מוצגים כך, עומדים בפני עצמם, הם תלושים מכל הקשר, ולכן שוליים ונשכחים. במיעוטם בלבד יש אמירה שיכולה לעורר ענין או דיון, וגם אז לא דיון משמעותי, מעט מאוד מעל השגור והשטחי.

לא הבנתי את הסיבה לפרסום הספר. אולי הטקסט שעל הכריכה יכול לפתור את התעלומה? "המשותף לכל הסיפורים הוא שגיבוריהם מונעים על ידי הגיון פנימי יחודי – גם אם זהו הגיון מוזר ומפתיע – ואף לא אחד מהם מודע לכך שהסיפור שהוא מספר (לעצמו ולזולתו) מציג כשל גדול בחשיבה וברגש. הספר מזמין את קוראיו לזהות את הרגע שבו ההגיון יורד מהפסים, ולנסות לאבחן את שורשיה של הטעות". ממש לא. במרבית הקטעים ההגיון, אם קיים, אינו יחודי, ובמקומות שבהם הוא נראה יחודי הוא אינו מציג כשל בחשיבה, אלא חשיבה לא קונפורמית. אם קיים כשל הוא בתקשורת וביכולת לשכנע.

בשורה התחתונה: לא בשבילי.

 

טעימה מהספר – הסיפור "הוד קדומים"

אחוזת בית

2016

חתיכות העץ הקטנות של אלוהים

כותרת משנה: שלוש יצירות מופת מסנגל

"חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" מכיל שלושה רומנים שנכתבו על ידי סופרים סנגלים בעידן הפוסט-קולוניאליסטי. פורטוגל, הולנד ואנגליה נאבקו על האזור החל מן המאה החמש-עשרה, וב-1677 השתלטה עליו צרפת. אחיזתה של צרפת בסנגל נמשכה עד 1960. בשלוש היצירות המרכיבות את הספר מוצגת התמודדותם של המקומיים עם השלטון שנכפה עליהם מנקודות מבט שונות.

הרומן הארוך ביותר, זה שעל שמו נקרא הספר כולו, נכתב ב-1960 על ידי אוסמן סמבן. סמבן, שרכש השכלה באופן עצמאי, עבד כפועל בעבודות שונות, והיה פעיל באיגודים מקצועיים. "חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" מתאר את שביתת עובדי הרכבת בשנת 1947, שביתה שנמשכה למעלה מחמישה חודשים. בדומה לארועים דומים אחרים ברחבי העולם, שגם להם ניתן ביטוי ספרותי ("ז'רמינל" של אמיל זולא, "כוכבים מציצים מרום" של א.ג'. קרונין), מתוארים גם כאן פערים בלתי נסבלים בין עשירים נהנתנים לפועלים קשי יום, ותאוות המעסיקים לרווח על גבם של העובדים, שבעבורם סכומי כסף קטנים הם ההבדל בין חיים למוות. בשונה מאותם ארועים אחרים, כאן נוסף הפן של האפליה הגזעית, ולזלזול בחיי הפועלים נוסף ההיבט של ההתיחסות לשחורים כנחותים.

"זה אנחנו שעושים את העבודה," שאג, "וזאת אותה העבודה כמו הלבנים. אז למה להם יש זכות להרוויח יותר? כי הם לבנים? וכשהם חולים, למה הם מקבלים טיפול ולמה לנו ולמשפחות שלנו יש זכות להתפגר? כי אנחנו שחורים? במה ילד לבן יותר טוב מילד שחור? במה פועל לבן יותר טוב מפועל שחור? מספרים לנו שיש לנו אותן זכויות, אבל אלה שקרים. שקרים וזה הכל!"

היחס אל השחורים כמכשירים לביצוע עבודה ולא כבני אדם בא לידי ביטוי גם בדברים שוליים לכאורה: כשאחד הפועלים שואל: "למה הלבנים זכאים להפסקת אוכל של עשר דקות ואנחנו לא?" עונה לו מנהל העבודה: "לך תלבין את עצמך, ותקבל גם אתה את עשר הדקות האלה!"

אחרי שהשביתה מתמשכת וסופה אינו נראה, מסכימים המעסיקים לנהל משא ומתן, שסיכויי הצלחתו קלושים משום תפיסת העליונות הלבנה:

דיון בין מעסיקים למועסקים מחייב הנחת יסוד שיש מעסיקים ומועסקים. אלא שדז'אן לא היה מעסיק, הוא מילא תפקיד שהיה מושתת על יסודות טבעיים, הזכות לסמכות מוחלטת על בריות, שעקב צבע עורן לא היה אפשר לקיים איתן דיון, בריות מסוג אחר, נחות, מועד לצייתנות ללא תנאי.

במאבקם בפועלים השובתים נוקטים המעסיקים, שהכוח בידם והשלטונות לצידם, באמצעים קיצוניים של עצירת אספקת מים, הרעבה ואלימות. שמה של היצירה ניתן לה על שם האמונה התפלה שלפיה אסור לספור בני אדם, מחשש לעין הרע, ובמקומם סופרים חתיכות עץ. נראה לי שהסופר בחר בשם זה כדי לבטא את ההתיחסות אל הילידים, לא כאל אנשים אלא כאל חפצים. חתיכות העץ הקטנות הן הילדים, ששלושה מהם נרצחים כך סתם: תינוק בן יומו נרמס בשוויון נפש על ידי המשטרה, ושני ילדים נורים על ידי מנהל עבודה מתוסכל, שבשל השביתה אבדה לו היכולת לרדות בפועליו.

אוסמן סמבן עוסק רבות בלבטים שבקרב הפועלים ומנהיגיהם, בעמדות השונות שהם נוקטים, בשוברי השביתה, במנהיגות שצומחת מלמטה, בכניעות של מנהיגי הדת: אנחנו לא מסוגלים לייצר שום חפץ שיש בו תועלת, אפילו לא מחט, ואנחנו רוצים להתמודד עם הטובאבים שהביאו לנו הכל? זה טרוף הדעת! מוטב שתלכו ותודו לאלוהים שהביא לנו את הטובאבים, שממתיקים את חיינו בעזרת ההמצאות שלהם והחסדים שהם עושים. הסופר מיטיב לתאר את מהלך הארועים, את הנפשות הפועלות, ואת השינויים החברתיים הנובעים מן השביתה, כמו כניסתן לזירה של הנשים שהופכות לכוח מניע ומשפיע. 

הרומן הפותח את הספר הוא "מכתב ארוך כל כך", שנכתב על ידי מריאמה בה ב-1979. יצירה זו כתובה בגוף ראשון מפיה של רמטולאי, הכותבת מכתב ארוך בהמשכים אל חברתה מילדות עיישטו. יש בסיפור יסודות פמיניסטיים, אבל משום שבמונח זה דבק ניחוח של רדיקליות, אני סבורה שהוא אינו מתאים כאן. רמטולאי אמנם נותנת קול לדיכוי, ושואפת לשוויון הזדמנויות לנשים, אבל היא אינה הטיפוס שיעלה על בריקדות. כשבעלה נשא אשה שניה, חברתה ללימודים של בתו, לאחר עשרים וחמש שנות נישואים טובים, וניתק קשר עם משפחתו, היא בחרה להשאר נשואה ונטושה. חברתה עיישטו, לעומת זאת, שחוותה גם היא את חווית האשה השניה, בחרה להתגרש מבעלה.

מכתבה של רמטולאי מספר את סיפורה של חברה שבין המסורתי למודרני, בין איסלם לפאגאניות. דורה של רמטולאי הוא דור שמרני, אך הוא גם דור שחווה שינויים גדולים.

זאת היתה הזכות שנפלה בחלקו של הדור שלנו, להיות החוליה המקשרת בין שתי תקופות היסטוריות: אחת של כפיפות, השניה של עצמאות.

…

כולנו הסכמנו שיעופו הרבה שבבים עד שנשכין את המודרנה במסורות שלנו. קרועים בין העבר להווה, הצטערנו על "הזיעה הקשה" שתהיה בלתי נמנעת. מנינו את ההפסדים האפשריים. אבל ידענו שדבר כבר לא יהיה כמו קודם. היינו מלאים בנוסטלגיה, אבל תומכים נחושים בקידמה.

בנוסף לסיפור האישי המכתב מספר גם את סיפורן של הנשים בסנגל, ואת השינויים שחלים לאטם במעמדן. רמטולאי נישאה צעירה, ילדה שנים-עשר ילדים, ישבה כל חייה בבית, ונכנעה לפוליגמיה. בתה דבה מייצגת דור שונה: היא נטלה לידיה, יחד עם בעלה, את הניהול העסקי של עניניה של אמה לאחר שהתאלמנה, ונישואיה לבעלה הם נישואי אהבה. רמטולאי מתפעלת מן העובדה שבעלה של דבה יודע לבשל, ומוכן לבשל – חריגה מחלוקת התפקידים המסורתית. יחד עם זאת, השינוי הוא עדיין איטי ומקומי. חברתה של דבה, זו שנישאה לאביה כאשה שניה, עשתה זאת בשל הלחץ שהפעילה עליה אמה, שקיוותה בדרך זו להיטיב את מצבה הכלכלי שלה עצמה, ו"מכירת" בתה נראתה כשרה בעיניה. כשרמטולאי מתאלמנת, גיסה סבור כמובן מאליו שכעת תנשא לו. רמטולאי מסרבת: קולי ידע שלושים שנות שתיקה, שלושים שנות דיכוי. הוא מתפרץ, תוקפני, לרגע עוקצני ולרגע מלא בוז.

גם מחוץ לחוג המשפחה השוויון עדיין אינו מתקיים:

כמעט עשרים שנה של עצמאות! מתי תשתתף השרה הראשונה בהחלטות המכריעות את עתיד ארצנו? […] מתי תגדיר החברה המחונכת את עצמה שלא על פי מין אלא לפי אמות מידה בעלות ערך?

למרות השאיפה לשוויון, רמטולאי עדיין דבקה בערכים מסורתיים. היא מאמינה בנחיצות הזוגיות, ולחברתה המתעתדת לבקרה היא מתכננת אירוח מסורתי – לא שולחן וכסא וצלחת ומזלג, אלא מחצלת וקערה משותפת. בדרכה שלה היא מחפשת את האושר. דמותה של רמטולאי התחבבה עלי מאוד: היא מפוכחת, מאוזנת, לא מתלהמת, ישרה וכובשת לב.

הרומן החותם את הספר הוא "הרפתקה בערפל" מאת שייח חמידו קן, שנכתב ב-1961. בדומה לסמבה דיאלו, גיבור הסיפור, חמידו קן למד בצעירותו בבתי-ספר איסלמים, הועבר בגיל עשר לבית-ספר צרפתי בסנגל, והשלים תואר אקדמי בצרפת. במשך השנים כתב יומנים, ובהם התלבט בשאלות של חינוך ושל אמונה, ושל התבדלות לעומת היטמעות. הרומן מבוסס על יומניו אלה. אל הסיפור הזה היה לי קצת קשה להתחבר. סמבה דיאלו הצעיר נתון בידיו המתעללות של מורה רוחני, שצובט ופוצע אותו וצורב את עורו, משום שזיהה בו ניצנים של גדולה, וחשב שקשיחות היא הדרך לחנך אותו להיות מנהיג רוחני מוסלמי בבגרותו. הסופר אינו שולל את התנהלותו של המורה, והאדיקות היתרה שלו, שבאה לידי ביטוי בתיאורים רוחניים מפורטים, הרחיקה אותי ממנו. אחרית הדבר המעניינת מאת ד"ר לין שלר סייעה לי לברור מן היצירה את עיקריה האחרים, ובקריאה חוזרת הסיפור זכה בעיני לרבדים נוספים.

ההתלבטות העיקרית ביצירה היא בענין הדרך לחינוך הדור הצעיר. האם לדבוק באמונה המקומית, ולוותר על יתרונות המערב, או לאפשר לצעירים ללמוד מן הכובשים. לכולם ברור כי הרשמה לבתי הספר הצרפתים היא מהלך שאין ממנו חזרה, ואת השפעת המערב על התלמידים אי אפשר יהיה לנטרל. המנהיג המקומי מתלבט:

"אם אומר להם ללכת לבית הספר החדש, הם ילכו כאיש אחד. הם ילמדו שם את כל הדרכים לחבר עץ לעץ, דרכים שאנחנו לא יודעים. אבל בעודם לומדים הם גם ישכחו. האם מה שילמדו שווה את מה שישכחו? רציתי לשאול אותך, האם אפשר ללמוד את האחד בלי לשכוח את האחר, והאם שווה מה שילמדו את מה שישכחו?"

אחותו של המנהיג, המכונה "הגבירה המלכותית", שהשפעתה רבה, סבורה שזהו מהלך שיש להכנע לו:

"בית הספר שאליו אני דוחפת את ילדינו יהרוג בהם משהו שהיום אנחנו אוהבים ומשמרים בעמל רב, ובצדק. אולי אפילו עצם זִכרנו ימות בהם. כשיחזרו אלינו מבית הספר יהיו ביניהם כאלה שלא יכירו אותנו".

אביו של סמבה יודע היטב מה צופן העתיד:

"כל שעה שחולפת נושאת עימה תוספת להתנעת הכור שבו ניתך העולם. אין לנו עבר משותף, לכם ולנו, אבל יהיה לנו, בדיוק מוחלט, אותו עתיד. תם ונשלם עידן הגורלות הנפרדים. במובן זה סוף העולם אכן כבר הגיע בשביל כל אחד מאתנו, כי איש כבר לא יכול לחיות אך ורק משימור מה שהוא".

וסמבה עצמו, כמרומז בשם היצירה, מוצא עצמו במצב של לא כאן ולא שם: "אני נהפכתי לשניהם, אין שיקול דעת צלול שבוחר בין שני גורמים. יש טבע זר, והוא במצוקה מכך שאיננו שניים".

בשורה התחתונה: קובץ משובח, כתוב מצוין ומאיר עיניים.

God's Bits of Wood

אחוזת בית

2012 (1960, 1961, 1979)

תרגום מצרפתית: עוז שלח ואביטל ענבר

אחרית דבר: ד"ר לין שלר

פרויקט רוזי / גרהם סימסיון

דון, פרופסור לגנטיקה באוניברסיטה במלבורן, הלוקה בתסמונת אספרגר, פוצח ב"מבצע רעיה", במטרה למצוא בדרך מושכלת את מי שתהיה אשתו. הוא כותב שאלון מפורט, שנועד לסנן מראש את כל אלה שתכונותיהן תהיינה מכשול למערכת יחסים שתהיה לפי כוחותיו בהתחשב במגבלות אישיותו – מדד מסת גוף גבוה, העדפה לגלידה מסוימת, עישון, אי-עמידה בזמנים וכדומה – ומקווה לטוב. לחייו נכנסת רוזי, שמרבית תכונותיה הפוכות מן הרצוי, וכצפוי – כמה שבלוני, כמה שטחי, כמה קורץ להוליווד – היא זו שלה יינשא בסופו של דבר.

גרהם סימסיון מתאר בסוף הספר את התהליך הארוך שקדם להוצאתו לאור, והתיאור הזה לא הפתיע אותי, שכן המאמץ ניכר בתוך הטקסט. אני לא מעריכה ספרים שמלאכת הכתיבה כל-כך בולטת בהם, שאפשר ממש לחוש בהם את תהליך החשיבה של הסופר, את ה"תפירה" של העלילה. הטכניקה אולי היתה נסלחת אם התוכן היה מפצה, אבל לפנינו יצירה שטחית, שאפשר לנחש את סופה כבר מן העמוד הראשון, והדרך מן ההתחלה אל הסיום פשוט משעממת ונטולת אמירה של ממש. אם התכוון הסופר – ויש לי הרגשה שלא היתה לו שום כוונה כזו – לפתוח צוהר אל עולמם של הלוקים בתסמונת, לדעתי הוא נכשל, שכן גיבורו מצטייר כדמות ליצנית ולא כאדם מעורר הזדהות. רוב הזמן היה לי חשד סמוי שהסופר ראה מול עיניו את שלדון קופר, ובנה עבורו עלילה. יוצרי "המפץ הגדול" עשו זאת טוב יותר.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר

The Rosie Project – Graeme Simsion

אחוזת בית

2013 (2013)

תרגום מאנגלית: סיון בסקין

תרדֶמֶת בייג'ינג / מא ג'יאן

במהלך אירועי כיכר טיינאנמן בחודשים אפריל עד יוני 1989, נורה גיבור הספר דאי ויי ושקע בתרדמת. הוא אמנם משותק לחלוטין ונראה כצמח, אך מסתבר שהוא ער לסביבה, שומע ומריח וחש חלקית, וזכרונו לא נפגע. העלילה מסופרת מפיו בגוף ראשון, והיא נעה בין זכרונותיו למתרחש סביבו בהווה.

דאי ויי נולד לאחר שאביו הוקע כימני ונשלח למחנה חינוך מחדש. מכיוון שאמו נאלצה ללבוש חולצה שעליה נכתב "אשתו של ימני", לא הסכים אף רופא לסייע בלידה, ודאי ויי נולד על רצפת מסדרון בית החולים. התמונה הקטנה הזו מקפלת בתוכה את אימת הטירוף הסיני החל מימי מאו, ובמידה רבה עד ימינו. דאי ויי מתאר את חייו כילד בצל הבושה, שלא פגה גם לאחר שאביו שוחרר מן המחנה ושמו טוהר. האב ניהל יומן, ובו תיאר את הזוועות שעברו עליו ועל חבריו במחנה, זוועות שהדירו שינה מעיני, ואני מתארת לעצמי כיצד השפיעו על מי שבאמת חוו אותן או הנחילו את הטראומה לקרוביהם.

אירועי טיינאנמן של 1989 פרצו בשל רפורמות שהנהיגה הממשלה. הסטודנטים, שהובילו את האירועים, מצאו את הרפורמות בלתי מספקות, מעין עלה תאנה על השחיתות ועל הדיכוי, ויצאו להפגין בכיכר המרכזית של בייג'ינג. דאי ויי היה שותף פעיל לאירועים כאחראי על הבטחון בכיכר מטעם הסטודנטים. הספר מתאר, כאמור, את כל מהלך חייו של דאי ויי, אך עיקרו מוקדש לאירועים בכיכר שעה אחר שעה. המספר יורד לפרטי פרטים של מה שהתרחש שם, כולל התארגנות לוגיסטית, התחבטויות באשר לדרך הנכונה להביע מחאה, הפחד מתגובה נוקשה של השלטונות, המריבות הפנימיות בין הסטודנטים לבין עצמם, ההתמודדות עם מזג האויר החם והגשום, ועוד פרטי פרטים. כשקראתי תהיתי אם הסופר ערך תחקיר כל-כך מדוקדק, או שהוא מדמיין פרטים, אבל מסתבר שהאמת פשוטה יותר: הוא היה שם. למרות שנעצר פעמיים קודם לכן, ספריו נאסרו להפצה בסין, והוא נאלץ להמלט להונג-קונג, כשפרצו אירועי טיינאנמן הוא חזר לבייג'ינג לתמוך במחאה, והיה מעורב בפעילות בכיכר. ארבעה ימים אחרי הטבח של ארבעה ביוני הוא שב להונג-קונג. עד היום הוא גולה מארצו ומתגורר בלונדון.

בדומה לגיבור הספר, גם מא ג'יאן, יליד 1953, חווה כילד טראומה משפחתית. סבו, שהיה בעל אדמות – מעמד שדינו מוות בסין של מאו – הוצא להורג על ידי המשמרות האדומים, שמצאו דרך מקורית להמית אותו: הם מנעו ממנו לשתות. כשמא ג'יאן התבגר, הוא אמנם עבד כצלם בשירות התעמולה, אבל היה מעורב בפעילות למען החופש לפרט. מכיוון שחווה בעצמו את ימי מאו, דנג שיאופינג וממשיכיהם, התיאורים של החיים בסין, כפי שהם מובאים בספר, אמינים ומשכנעים. הוא נוטה לפירוט יתר, ואולי יהיו מי שימצאו את הפירוט מייגע, אבל בעיני רוב הזמן ההעמקה בפרטים הקטנים, אפילו השוליים, מרחיבה את היריעה, ומאפשרת לחוש את מה שחשו האנשים שהיו שם. בשליש האחרון של הספר ניתן היה לדעתי לקצץ בתיאורי תחושותיו של דאי ויי כצמח, אבל מכיוון שהתיאורים האלה משקפים גם את שהתרחש בסין בעשר השנים שאחרי טיינאנמן, יש בהם ענין, כך שהם לא מיותרים רק לעתים ארכניים יתר על המידה. הכתיבה המפורטת והבחירה לא לחלק את הספר לפרקים, יוצרות ספר דחוס, עמוס, שאינו מאפשר מנוחה גם כשהוא הופך פיוטי. אפילו הרגעים הרומנטיים שהמספר חווה נגועים בפוליטיקה ובפחד. אבל לקורא הסבלני צפוי תגמול מלא: שני קווי העלילה – העבר וההווה – מתלכדים בסופו של הספר בקרשנדו מהדהד ועוצר נשימה.

לצד העלילה המרכזית, מעניין לעקוב אחרי קורותיהן של דמויות בשולי הארועים. אמו של דאי ויי, לדוגמא, היא דמות מרתקת, המייצגת במידה רבה את שורדי המשטר, האנשים שמתמרנים על בסיס יומי בין קשיי המחיה להטרדות המשטרה. היא נעה הלוך ושוב מאמונה להתרסה, מחוסר אונים למניפולציות, מטינה כלפי בעלה ובניה למסירות אימהית, משפיות לטירוף. חייה הם מאבק יומיומי להשרדות בעולם כאוטי.

"תרדמת בייג'ינג" מצטרף לשורה של ספרים מרשימים, המבוססים על ביוגרפיה או על התנסות אישית, אודות ההיסטוריה של סין במאה העשרים, כמו "ברבורי פרא" מאת רונג ג'אנג, שחוותה כילדה וכמתבגרת את "מהפכת התרבות", "לחיות את המוות" מאת ג'אנג שיאנליאנג, שבמשך עשרים ושלוש שנים היה כלוא לסירוגין במחנות עבודה ובמחנות כפיה, ו"בלזק והתופרת הסינית הקטנה" מאת דאי סיג'י, שחווה שלוש שנים במחנה חינוך מחדש.

Beijing Coma – Ma Jian

אחוזת בית

2014 (2009)

תרגום מאנגלית: ענת מוניץ (המקור הסיני תורגם לאנגלית בידי בת זוגו של הסופר, פלורה דרו)

אני ליאונה / גיל הראבן

"אני ליאונה" כבש אותי מהעמוד הראשון, שבו נכתב רק ספר ראשון ובו אני נולדת ביבשת אפריקה ונודדת ממנה. היום כבר לא כותבים כך – מסתפקים במספר הפרק, או מחברים כותרת מתחכמת –  וגל של נוסטלגיה לספרים של פעם הציף אותי. קיוויתי שלא אתאכזב בהמשך, ותקוותי התגשמה. "אני ליאונה" הוא ספר יחודי מכותרת חלקו הראשון ועד לשורת הסיום בסופו של הספר השנים-עשר ובו שד ואש גיהינום, חרטה, אהבה ותקווה לעתיד.

ליאונה נולדה באפריקה לאב ישראלי ולאם אמריקאית, שנפגשו בקיבוץ. עברו שנתים מלידתה ועד שניתן לה שמה ליאונה, כשהוריה הוכרחו להנפיק עבורה דרכון בשל מעבר בין מדינות אפריקאיות. עד אז כונתה קופיף, שמש, צפרדעונת, מנגו, ובהמשך חייה ניתנו לה שמות נוספים – לי, לולי, לאה. הוריה אהבו אותה, אך היו בבחינת נעדרים מבחינת הטיפול בה: האב שימש כיועץ חקלאי, והרבה בנסיעות, והאם היתה טיפוס מרחף, שקועה בעצמה, מקוללת במיגרנות. ליאונה אימצה לעצמה גישה חיובית כשבאה לתאר את קורותיה:

אלמלא היו הורי עסוקים כל כך, אפשר ששפע התפנוקים שהקיף אותי היה משחית את אופיי עד שלא היה בכוחי לעמוד בנסיונות הקשים שבאו אחר כך. ואולי שיחק לי מזלי שאבי נעדר הרבה, יותר ויותר הוא נדרש להיעדר, ושאמי, ככל שאהבה אותי, לא תמיד היתה פנויה לפנק אותי ולעתים השאירה את המלאכה הזאת לאחרים. ואם נדמה לכם שציניות מסתתרת מאחורי הטקסט הזה, טעות בידכם. ליאונה נחנה בחוסן הנפשי ובאופטימיות של פוליאנה, בלי העליצות של הילדה הספרותית, אבל עם ראית העולם הנדיבה. שנים רבות תעבורנה לפני שתרשה לעצמה להביע כעס.

תיאור הולדתה, כילדה אהובה שלבואה חיכו בשלוש יבשות (ההורים באפריקה, הסבא והסבתא באמריקה והסבתא בישראל), שימש לה גם הוא כתמיכה וכנחמה:

אבי נהג לספר שלרגע לא בכיתי: משהחלטתי לצאת לאור העולם השרתי מעלי כל דאגה וספק, וחרף משקלי הדל, משקל של זבובונת, התבוננתי בשקט נסיכותי בפנים המחייכות שגהרו להציץ בי מבעד לכילה.

"על מה היה לה לבכות?" אמרה לו אמי. ולי אמרה לא פעם: "אין עוד תינוקת שככה חיכו לבואה בשלוש יבשות".

כריכת הספר מציגה את תמונתו של הצייר פרנץ אייבל "נערה קוראת", והיא משקפת את אחד המרכיבים המהותיים בחייה ובאישיותה של ליאונה, קריאת ספרים. ליאונה מתיחסת לגיבורי הספרים כאל אנשים של ממש. סופי הרעה והאומללה של הרוזנת דה סגיר, ג'יין אייר, היתקליף, דמויותיו של דיקנס, ובראשן דייויד קופרפילד שעל-פי המשפט הפותח את ספרו לא ידע אם יהיה גיבור חייו, אבל בהחלט שאף להיות, ואף ליאונה כמוהו. כל אלה ואחרים, כמו גם החיים המתוארים בספרים, מלווים אותה כאילו היו חלק מן המציאות. הנה דוגמא לדרך בה היא משלבת תיאורים ספרותיים בארועים יומיומיים:

מאחור הבחנתי ששערו של הבחור שמנוני ומלוכלך… עורך הדין עשיר, את זאת ידעתי. וצעיר בניו מוזנח כאחרון העניים ונשלח לשמש כנהג. אולי הילד הזה מאוס על אביו. אולי הוא ממזר: חי בחדר צר בעליית הגג, מתאמץ לשרת ולהתחבב, ובכל זאת לא יזכה באף נתח קטן מירושתו של האב.

חייה של ליאונה משתנים, כששתי הסבתות מגיעות למסקנה שהחיים באפריקה מסוכנים, והן עושות את כל הדרך הארוכה ממקומותיהן כדי לשכנע את המשפחה לעזוב. האב והאם מחליטים להשאר, אבל מאפשרים לסבתות לקחת איתן את ליאונה. הילדה בוחרת לעבור לקיבוץ עם הסבתא הישראלית. ילדת טבע, ללא השכלה מסודרת, תולעת ספרים, דוברת עברית ספרותית, לא רגילה לחברת ילדים, וככזאת היא נדרשת להשתלב בבית הילדים הקיבוצי. תוך פרק זמן קצר היא מסומנת כמוזרה, וחברתה הקרובה היחידה היא זקנה תמהונית. לא אכנס לפרטי העלילה מכאן ואילך כדי להמנע מספוילרים.

בנסיונות הלא קלים שיהיה על ליאונה לעבור, היא תזכר מדי פעם בחוויה שעברה בבית הספר של הנזירות, שבו למדה פרק זמן קצר לפני שעזבה את אפריקה. בשל עבירה שולית שלא באשמתה, היא נידונה לרכון לפני מנהלת המוסד ולספוג עונש מכות. ההחלטה "לא לרכון" שוב לעולם מלווה אותה כמוטו. ההחלטה הזו, כמו ההשענות על זכרונות היותה ילדה אהובה בשלוש יבשות, יחד עם הנדיבות הטבעית והאופטימית שלה, מהווים את מסד אישיותה. למרות שהעקרונות הללו לא משתנים לכל אורכה של התקופה המתוארת בספר, ליאונה היא גיבורה מתפתחת. גיל הראבן בראה דמות אמינה של ילדה, שהתפתחה בעקביות לדמות אמינה של נערה ושל אשה צעירה.

הקריאה בספר היא חוויה נעימה וסוחפת. השפה מרשימה, הדמויות חיות, וליאונה לא במהרה תישכח. אוהבי קריאה ייהנו למצוא בו אינספור אזכורים לספרים טובים, המשתלבים במהלך הארועים בטבעיות ובחן.

לקריאת העמודים הראשונים

הוצאת אחוזת בית

2014

אני, נלסון מנדלה / נלסון מנדלה

כותרת משנה: שיחות עם עצמי

נלסון מנדלה הוא מדמויות המופת של זמננו. האיש ישב בכלא קרוב לשלושים שנה, שבמהלכן היה נתון לשרירות ליבם של הסוהרים, מכתביו ברובם לא נשלחו לנמעניהם, ומכתבים שנשלחו אליו לא תמיד הגיעו, שעות הביקור אצלו קוצצו בעקביות, וכשאמו נפטרה ובנו נהרג בתאונת דרכים לא אפשרו לו לצאת ללויות. ועוד לא הזכרתי את הסיבה שהביאה אותו לכלא – מדיניות האפרטהייד הגזענית המרושעת. כתוצאה מכל אלה היו רוב בני האדם יוצאים לחופשי חדורי שנאה ותאוות נקם, אבל מנדלה בחר בדרך של הידברות ושיתוף פעולה, והביא למהפך של ממש בדרום אפריקה. באחד הקטעים שהרשימו אותי ביותר בספר, הוא מתכנן ארוע ברביקיו, ורוצה להזמין אליו כמה מן הסוהרים, כולל סוהר שהתעלל פיזית באסירים. לגמרי נקי מרגשות טינה.

יש משהו מטעה בשם הספר, שכן מנדלה אמנם נתן את ברכתו למיזם, אבל לא היה שותף לביצוע. השם "שיחות עם עצמי" נושא הבטחה לקטעי הגות מעמיקים, אבל הספר נערך מתוך תפיסה אחרת לגמרי. הוא מורכב מדברים שכתב מנדלה במשך השנים – קטעים מתוך מכתבים, פסקאות מתוך ספר המשך לאוטוביוגרפיה שלא ראה אור, הערות ותזכורות לעצמו – ומקטעי שיחות עם מראיין ועם ידיד שתיווך בינו לבין המו"ל של ספרו האוטוביגרפי (ראה אור בעברית בשם "לוחם חרות").

בתחילה לא הבנתי את ההגיון שבמבנה הזה, שכן לפחות בחמישים העמודים הראשונים הוא נראה לי מקוטע ובלתי קוהרנטי. אבל בהדרגה עלתה וצפה דמותו של מנדלה מתוך קטעי הדברים, והמנהיג והאיש הפרטי נעשה מוכר וקרוב. התערובת של קטעי מדיניות ותפיסת עולם, עם קטעים פרטיים של אדם בודד העוקב בתאו אחר משקל ולחץ דם, ועם כאבו של איש משפחה שמורחק מילדיו, מתחברת לשלם הגדול מסכום חלקיו. אין ספק שנלסון מנדלה ראוי להיות מצוטט ומוכר. בנוסף להיכרות עם מנדלה למדתי מהספר עובדות שלא ידעתי אודות המאבק באפרטהייד.

הנה ציטוט (חלקי) של דברים שאמר מנדלה בענין תפיסתו את בני האדם:

סטנגל (המראיין): אנשים אומרים, "הבעיה הגדולה של נלסון מנדלה היא שהוא מגזים בנכונות שלו לראות את הטוב אצל אנשים אחרים". איך אתה מגיב על זה?

מנדלה: …אומרים את זה ממש מאז שנות הנעורים שלי, ואני לא יודע… אולי באמת יש בזה גרעין של אמת. אבל אם אתה דמות ציבורית, אתה חייב להניח שאנשים הם בעלי יושרה עד שיוכח ההפך… רק כאשר מוכח ההפך, רק אז אתה צריך להתמודד עם הענין, עם הפרת האמון הזאת, ולשכוח מזה. משום שבחיים זאת הדרך להסתדר עם אנשים… חובתנו היא לעבוד עם בני אנוש כבני אנוש, לא משום שאנחנו חושבים שהם מלאכים… אני לא רוצה לפחד מהעובדה שאדם עושה כמה טעויות ויש לו חולשות אנושיות. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות מושפע מזה.

בשורה התחתונה: ספר ראוי מאוד לעיון.

Conversations with Myself – Nelson Mandela

הוצאת אחוזת בית

2013

תרגום מאנגלית: קובי מידן

יתומה אחת מבגדאד / האלה ג`אבר

באפריל 2003, כשההפגזות האמריקאיות ניפצו חלונות בביתו בבגדד, נטל עלי את אשתו ואת שבעת ילדיהם, העמיס מעט חפצים על המונית שלו, וניסה להמלט. הוא האמין שאם יסע בין שתי משאיות, יהיה מוגן מהדף. לרוע המזל שתי המשאיות האלה היו יעד לטילים. אשתו הספיקה להשליך מבעד לחלון את התינוקת חאורה, שיצאה כמעט ללא פגע. שאר בני המשפחה נפצעו ונכוו. חלקם נהרגו במקום, האחרים מתו מפצעיהם באותו היום או למחרת. זהרה בת השלוש, שנכוותה בכל גופה, אושפזה במצב קשה בבית חולים.

האלה ג`אבר, עתונאית לבנונית-בריטית מוערכת, הסתובבה בבתי החולים של בגדד, וליבה נחמץ למראה הקורבנות החפים מפשע, ובעיקר למראה הילדים הסובלים. בעקבות פגישה שלה עם ילד שידיו נקטעו, החליטה להשתמש בכוחה כעתונאית ולגייס תרומות לסיוע לילדים. מערכת ה"סאנדיי טיימס" ביקשה ממנה לאתר ילדה יתומה פצועה שתהיה "הפנים של הקמפיין". לאחר שעברה בכמה בתי חולים הגיעה האלה אל זהרה, ונפשה נקשרה בנפש הילדה, שהיתה מסוממת מתרופות להקלת הכאב, וחבושה כמעט כולה. משהו בפנים היפות של הילדה נגע ללבה של האלה, והיא נרתמה באופן אישי לנסיונות הנואשים להציל את חייה.

האלה ג`אבר כורכת את סיפורה האישי בסיפורה של המלחמה בעירק ושל קורבנותיה. האלה, ילידת לבנון, נשואה לצלם עתונות בריטי. לאחר כמה שנות נישואין התברר לה כי היא עקרה. היא נקלעה למשבר אישי קשה, עברה סדרה מתישה של טיפולים, אך לשווא. עם השנים למדה לחיות עם האכזבה והתסכול, והשקיעה את עצמה בקריירה מרשימה של כתבת חוץ, שסיקרה כמה מזירות המלחמה הקשות ביותר במזרח התיכון. המפגש של האלה עם זהרה הצית בה מחדש את יצר האמהות שמעולם לא כבה. בעצה אחת עם בעלה הציעה לסבתה של זהרה לאמץ את שתי האחיות שניצלו.

הספר מיטיב לתאר את זירת המלחמה הסבוכה בעירק, ומצליח להלך בין הטיפות ולא להפוך לפוליטי. ליבה של האלה נתון לקורבנות שנקלעו לאש על לא עוול בכפם. היא מתארת ארועים, אבל לפחות בספר אינה נוקטת עמדה או מפרשת את הגורמים שמאחורי המלחמה. היא רואה את הטוב ואת הרע בכל צד: בסצנה לקראת סוף הספר, שמדגימה את הגישה הזו, היא מתארת את החיילים האמריקאים ששירתו בעירק כשהם בחופשה בביתם, ומוצאת את הצד האנושי בחיילים הקשוחים שפגשה בעירק.

הספר נוגע ללב בסיפור האנושי של האלה, מעניין בהיבט של חיי העתונאים המסקרים את המלחמה, ופותח חלון אל עולמם של הקורבנות.

The Flying Carpet To Baghdad – Hala Jaber

הוצאת אחוזת בית

2011

תרגום מאנגלית:  דנה אלעזר-הלוי

מסעותי עם צ`רלי / ג`ון סטיינבק

כשהגיע ג`ון סטיינבק לגיל המופלג של 58 שנה, נוכח לדעת שכבר מזמן לא הזדמן לו להפגש עם אמריקה, שעליה הרבה לכתוב (מכאן שמו המלא של הספר "מסעותי עם צ`רלי בחיפוש אחר אמריקה"). לפיכך הזמין טנדר (שזכה לשם רוסיננטה), בנה עליו ביתן מגורים, ויצא לדרך (בפינת הרכילות יש לציין, שסטיינבק סבל מהידרדרות בבריאותו, ואף איבד את הכרתו מספר פעמים ללא סיבה ברורה. אשתו סברה שהמסע נבע גם מהצורך להוכיח לעצמו שאינו זקן). התלווה אליו כלבו צ`רלי (ראו את השניים בתמונה שעל הכריכה). המסע התחיל בניו-יורק, עלה צפונה, חצה את ארה"ב ממזרח למערב, ירד דרומה לאורך החוף עד קליפורניה, חזר מזרחה לטקסס, והסתיים בניו-אורליאנס.

נתחיל מהסוף: באחרית דבר טוען ג`יי פאריני שסטיינבק יכול היה להעלות את רמת הספר אם היה יוצא בהצהרות נבואיות אמיצות יותר על ה"אמריקניות" (זה לא הניסוח  המדויק, אבל זו רוח הדברים). מכיוון שלא עשה זאת, נותרנו עם ספר מסע מקסים. האם היה מקום לצפות לביקורת כלל אמריקאית? לדעתי לא. סטיינבק בחר במודע לעבור בעיקר באזורים כפריים, לא ביקר בכל המדינות, ולבטח לא ערך מחקר מדעי. הוא תיאר את התרשמותו מן המקומות שראה ומאנשים שפגש. בעיני, יותר משזהו ספר על אמריקה, זהו ספר על סטיינבק באמריקה, ובזה יופיו וכוחו. סטיינבק עצמו לא התיימר לספר סיפור אוביקטיבי על אמריקה. באמירה צדדית סיפר על ביקור שערך בפראג. בדרכו חזרה משם פגש מכר שלו, וכשהשוו חוויות והתרשמויות נראה היה שכל אחד מהם ראה פראג שונה. לפיכך הוא בא לספר על אמריקה כפי שנראתה לו, ולא יותר מזה. לפעמים נוצרת תחושה שהוא עדין במתכוון בניסוחיו, נמנע מהלעביר ביקורת בוטה, אבל כשמגיעים לפרק על ניו אורליאנס מגלים שכשהוא כועס ומאוכזב אין לו בעיה להביע זאת. האמירה הכללית הגורפת היחידה שלו מתיחסת ל"אמריקניות": לדבריו, יש דבר כזה, וכתוצאה מכך המשותף בין אמריקאי מהצפון הקר לאמריקאי מהדרום העמוק רב יותר מזה שבין אמריקאי ואנגלי, לדוגמא, גם אם כלפי חוץ אורח חייהם דומה.

הספר כתוב בשילוב של רצינות והומור. ראו לדוגמא הציטוט שהבאתי אתמול, שחלקו הראשון רציני וסיומו בקריצה. מובאים בספר תיאורי טבע יפיפיים לרוב, תיאורי מפגשים עם אנשים שונים לאורך הדרך, והערות של סטיינבק על מה שראו עיניו. הוא מרבה להתייחס לאיכות הסביבה, הרבה לפני שהנושא הפך אופנתי (הספר נכתב ב-1960), ומתאר בעצב את ערמות הזבל והגרוטאות שהאדם מייצר. הוא מקבל את הקידמה, אך בו בזמן מצר על אובדן הפשטות הכפרית. הוא מתעב את העיור, למרות הכרחיותו, ומתנחם במחשבה על תנועת המטוטלת שהיום נעה מן הכפר אל העיר, ומחר – כשהעיר תגדל עד להתפקע – תנוע חזרה מן העיר החוצה.

אחד הפרקים מוקדש לביקורו של סטיינבק בעיר הולדתו סלינס שבקליפורניה. הוא מגיע למסקנה שאליה הגיע תומס וולף: אי אפשר לחזור הביתה (You can’t go home again– שם ספרו של וולף). הבית כבר אינו מקומו, אבדו ריחות ילדותו ונופי נעוריו, וכבר מזמן אינו חלק מן החברה המקומית. למרות קבלת הפנים לה הוא זוכה, הוא ממהר להסתלק משם.

התחנה האחרונה במסע היא בניו אורליאנס. באותם ימים התקבלו לראשונה שני ילדים שחורים לבית ספר לבן. מדי בוקר ומדי צהרים התיצבה בשערי בית הספר קבוצת אמהות, ובחרפות וגידופים קידמה את פני הילדים השחורים, כמו גם את פני ההורים הלבנים שהעזו להמשיך לשלוח את ילדיהם אל בית הספר. סטיינבק מתאר בזעזוע את ההתבהמות של "המריעות", כפי שכונו ע"ש צעקותיהן, ומתאר גם כמה מפגשים עם שחורים ולבנים בדרכו החוצה מניו אורליאנס. פרק מריר המסיים ספר מתוק. אין פלא שלאחר החוויה הזו די יצא לו החשק להמשיך לטייל, או כפי שהוא הגדיר זאת – המסע החליט לבוא אל סופו.

ספר מעניין, כתוב בכשרון, קריא, ומומלץ מאוד.

ולקינוח, ציטוט של קטע שאהבתי במיוחד: 

נראה שבתור סופר היתה לי ילדות בת מזל. סבי, סמיואל המילטון, אהב כתיבה טובה, וגם ידע מה זה, והיו לו כמה בנות משכילות, ביניהן אמי. לפיכך, בסלינס, בארון הספרים הגדול העשוי עץ אגוז ודלתות זכוכית, היה אפשר למצוא דברים מוזרים ונהדרים. הורי מעולם לא הציעו אותם, ודלתות הזכוכית כמובן שמרו עליהם, אז נאלצתי לגנוב דברים מהארון ההוא. זה לא היה אסור בבית, אבל גם לא עודדו את זה. היום אני חושב שאילו אסרנו על ילדינו הבורים לגעת בדברים הנפלאים שבספרות שלנו, אולי הם היו גונבים אותם ומוצאים בהם עונג כמוס.

Travels with Charley in Search of America – John Steinbeck

הוצאת אחוזת בית

2007

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר