1947 / אליזבת אוסברינק

כותרת משנה: סיפורה של השנה ששנתה את ההיסטוריה

מלחמת העולם השניה, שהסתיימה בספטמבר 1945, הותירה עולם מדמם, הרוס ומפוצל. אליזבת אוסברינק, עתונאית וסופרת, בחרה להתמקד בארועי שנת 1947, כשנה ומחצה לאחר המלחמה. היא מזהה מספר מגמות מרכזיות שאפיינו את אותה שנה, והשפיעו מהותית על העתיד. בשנה זו, כך ניתן לומר בהכללה, הצטיירה נטיה להתמקד בטיפול בעתיד ולהמנע מהתמודדות עם העבר, ואירופה החלה לדבר על איחוד. המלחמה הקרה היתה לעובדה מוגמרת, ובנות הברית לשעבר ניצבו זו מול זו כאויבות. החשדנות כלפי הקומוניסטים בארצות-הברית הולידה את המקארתיזם. האימפריה הבריטית התפרקה מנכסיה, עובדה שבאה לידי ביטוי, בין השאר, ביציאתה מהודו ומארץ-ישראל. הסכסוך הציוני-פלשתיני הלך והסלים.

הספר מורכב משנים-עשר פרקים, כל אחד עוסק בארועי חודש אחד. כל אחד מהפרקים מציג פסיפס של התרחשויות במקומות שונים ובתחומים שונים. נמצא כאן את הפעילות הניאו-נאצית של אחרי המלחמה בניצוחו של פר אנגדאל, לצד מאבקו של רפאל למקין להגדיר רצח עם כפשע; את תוצאות כהונתו של לורד מאונטבאטן כמשנה למלך בהודו, לצד פעילותן של הועדות הבינלאומיות שחקרו את המצב בארץ-ישראל; את משפט נירנברג התשיעי, שבו נדונו פשעי האיינזצגרופן, לצד תיאור מסעה של אקסודוס, ועוד. בין התרחשויות הרות גורל אלה משולבים בקצרה אישים וארועים נוספים, ביניהם צ'אק ייגר שובר את מחסום הקול, גרייס הופר עובדת על שפת תכנות, תלוניוס מונק זוכה להכרה כאבי הביבופ, ג'ורג' אורוול שוקד על כתיבת "1984", טענות על עב"מים וחייזרים ברוזוול, האופנה שמציע כריסטיאן דיור זוכה לביקורת עוינת, וכיוצא באלה. לעומת זאת, אף מילה אינה נכתבת על העולם שאינו קשור בטבורו לאירופה.

אליזבת אוסברינק נסתה, כך נראה לי, ליצור פסיפס שיעיד על רוח התקופה. לכן, לצד ארועים כבדי משקל, כמו הקמת מדינת ישראל ולידתה של תנועת האחים המוסלמים, שיבצה קמצוץ מוזיקה, קמצוץ ספרות, קמצוץ אופנה. אני לא יודעת לומר עד כמה הבחירות שלה מאפיינות ומייצגות, אבל ניחא, יש משהו בשילוב שמספק הפוגה מן הדרמות. הבעיה היא במינון ובפרופורציות, והדוגמא הבולטת לכך היא הדבקות שלה בתיאור קורותיה של סימון דה בובואר. על כריכת הספר נכתב כי דה בובואר עמלה על כתיבת "המין השני", אך אין לכך זכר בגוף הטקסט. הסופרת בחרה, משום מה, למרוח על פני כל הספר את הרומן בין דה בובואר לנלסון אלגרן. וכך מיד לאחר שלורד מאונטבאטן מנצח על פירוקה של הודו, סימון מקבלת טבעת מנלסון אלגרן; בסיום תיאור מלחמתו של למקין על הכרה בפשע שברצח עם, סימון קונה נעליים אדומות בסטוקהולם; וכשמסיימים למנות את קורבנות האיינזצגרופן במשפט נירנברג, סימון כותבת מכתב געגועים לנלסון. בחירה ספרותית משונה מאוד, המרדדת את המכלול.

עוד בעיניני פרופורציה: המאבק על הקמת ישראל היה בעל משמעות היסטורית עמוקה, ללא ספק, אבל לא נראה לי שמשקלו היחסי בארועי התקופה היה גדול כפי חלקו בספר. במחציתו של הספר אוסברינק נוטלת הפוגה מן ההיסטוריה הכללית, ומספרת את ההיסטוריה הפרטית של משפחתה היהודית, בעיקר של אביה, שהיה ילד בהונגריה בתקופת המלחמה, איבד את אביו, וניצל בזכות אמו. ברור, אם כך, הדגש שניתן בספר לענין היהודי-ציוני. זכותה, כמובן, אבל מי שמחפש ספר היסטורי מקצועי צריך לקחת בחשבון שהסופרת אינה היסטוריונית.

"1947" יכול לשמש מבוא מעניין לתקופה, מתאבן שממנו ניתן לבחור פרטים ולחפש הרחבות במקומות אחרים. אני עצמי מעדיפה ספרים מעמיקים, מרחיבים ומקצועיים יותר.

1947 – Elizabeth Åsbrink

אחוזת בית

2020 (2016)

תרגום משבדית: רות שפירא

הנוסע / אולריך בושוויץ

אוטו זילברמן, איש עסקים יהודי-גרמני, מבין שהאדמה בוערת תחת רגליו. השנה היא 1938, היטלר עומד בראש המדינה כבר חמש שנים, וזילברמן הולך ונדחק לפינה. על עסקיו משתלט שותף, שאמנם מתייחס לזילברמן כאל ארי שהוחלף בילדותו, לא יהודי אמיתי, אבל מאזן הכוחות ביניהם נוטה בבירור לטובת השותף ולרעת המייסד והבעלים. מכיוון שהוא יודע שיצטרך לעזוב את גרמניה, הוא מבקש למכור את ביתו, אבל ידידו מציע תמורתו מחיר מגוחך, מודע היטב למצוקתו של זילברמן, שייאלץ לקבל כל מחיר שיוצע לו. אם עד כה היה זילברמן סבור שזמנו בידו כדי להמשיך לנהל את עסקיו בניחותא יחסית, בא ליל הבדולח וניפץ את כל אשליותיו. בעיצומו של משא ומתן על מכירת הבית, מתדפקים הפורעים על הדלת. זילברמן מצליח לחמוק דרך הדלת האחורית, הבית נבזז, ואשתו הנוצריה נמלטת אל משפחתה. בימים הבאים יהפוך זילברמן לנע ונד, אדם במלכודת, אינו חש בטוח בשום מקום, נבגד על ידי מכריו, ורק התנועה הבלתי פוסקת מעיר לעיר תביא שלווה מוגבלת לנפשו עד לסיום הבלתי נמנע.

ואולי ככה זה ימשיך לעד. עכשו אני נוסע. נוסע נצחי.

למעשה כבר עזבתי את הארץ.

היגרתי לחברת הרכבות של הרייך הגרמני.

 אני כבר לא בגרמניה.

אני ברכבות שנוסעות בגרמניה. זה הבדל משמעותי. הוא הקשיב שוב לנקישות הגלגלים, מנגינת הנסיעה.

אני בטוח עכשו, הוא חשב, אני בתנועה.

כן, וכמעט נעים כאן.

גלגלים מקרקשים, דלתות נפתחות, זה בהחלט יכול להיות נעים, רק לא לחשוב יותר מדי.

אולריך בושוויץ, בן לאיש עסקים יהודי ולאם פרוטסטנטית, נאלץ לגלות מגרמניה כשהחלו רדיפות היהודים. באנגליה, עם פרוץ המלחמה, נכלא כאויב, והוגלה לאוסטרליה. את הספר כתב ב-1938, ופרסם אותו שנה אחר-כך בשם עט באנגלית (בגרמניה נמצא לספר מוציא לאור רק ב-2018). בזמן אמת תיאר את תחושתו של זילברמן הנרדף, אדם שראה עצמו גרמני, שנלחם בשורות הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, וזיהה את עצמו כגרמני-יהודי, בסדר הזה, אבל גרמניה החדשה דחתה אותו. זילברמן מיטלטל ללא הרף בין תכניות שונות – לברוח לצרפת, להתאחד עם אשתו, לחלץ את כספו מידי שותפו, להשתקע במלון, להמשיך לנוע – וחוסר הוודאות המסוכן מביא אותו לשנות את כוונותיו כשבשבת. הוא כועס על המכרים שהפכו לו עורף וניצלו את מצוקתו, ובו בזמן תוהה אם הוא לא חשדן מדי כלפיהם. הוא מתרעם על הקרובים שמתנכרים לו משום שהוא מסכן אותם, ובעצמו שומר על ריחוק מיהודים בעלי מראה יהודי מובהק משום שהם מסכנים אותו. הוא יודע היטב שהקורבנות של המשטר אינם אשמים בגורלם, או כפי שהוא אומר לאשתו, "מי ששכח ללבוש אפוד מגן בזמן, אשם בכך שירו בו?", אבל ביאושו ובתסכולו הוא מאשים את הקהילה היהודית בגורלו שלו: "אחרי הכל, לכם אני חב את מצבי כעת. אילולא הייתם, הייתי יכול לחיות בשלום. אך מאחר שאתם ישנם, אני תקוע בקהילת האסון שלכם!"

בושוויץ מפגיש את גיבורו הנודד עם דמויות שונות. באחת הנסיעות ברכבת הוא משחק שחמט עם חבר המפלגה הנאצית, ומביס אותו, ואחר-כך חושב בשמחה, "האיש הזה בהחלט היה בן אדם, למרות סמל המפלגה. אולי לא הכל נורא כל כך. אנשים כאלה, שאפשר לשחק איתם שחמט, ושיודעים להפסיד בלי להיעלב ובלי להגיב בגסות רוח, לא נהפכים בקלות לשודדים ורוצחים". תמימות צובטת לב. ברגע של משבר הוא מתוודה בפני אשה צעירה ברכבת על היותו יהודי נמלט, וזו מגיבה באטימות: "למה שלא תנסה לראות את הצד ההומוריסטי בענין?", וגם "תשמח שהחיים מאלצים אותך להשתחרר קצת, לשם שינוי. ברור שמדובר באסון, אבל אני מאמינה שהאסון הזה מביא עמו תחושת חיים מועצמת". הבדידות והיאוש שלו מוחלטים.

אולריך בושוויץ בן העשרים ושבע נהרג ב-1942, כשטורפדו גרמני פגע בספינה הבריטית שבה עשה את דרכו חזרה מאוסטרליה. את "הנוסע" כתב בקדחתנות מנהמת לבו, ושמונה עשורים אחר-כך מגיעים אלינו תיאוריו המסויטים את המלכודת שסגרה על יהודי גרמניה, כשארצם הפקירה אותם, ומדינות אחרות סירבו להניח להם לבוא בשעריהן. "הנוסע" הוא ספר מדויק, זועם ומיואש, וראוי מאוד לתשומת לב.

Der Reisende – Ulrich Alexander Boschwitz

אחוזת בית

2019 (1938)

תרגום מגרמנית: נועה קול

חזיון התעתועים של דוקטור אוקס / ז'ול ורן

בלב לבה של השפלה הפלמית שוכנת העיר הקטנה והמנומנמת קיקֶנדון. כבר מאות שנים היא מתנהלת בניחותא, בקצב איטי המתבטא בכל אורחות חייה. המוטו של הנהגת העיר הוא לא להחליט, גם בעניינים דחופים. הבריות מתנהגות במתינות, אין פרץ ואין צווחה. אופרה מוצגת בתיאטרון המקומי במשך מספר ערבים, מערכה לערב, בשל קצב השירה והנגינה האיטי עד מאוד. אירוסין יכולים להמשך עשור. ז'ול ורן מתאר את ראש העיר בביטוי הלטיני ne quid nimis – שום דבר לא יותר מדי – ותיאור זה יפה לעיר כולה.

הפעילות הנמרצת היחידה בעיר מתנהלת במפעל שהקים דוקטור אוקס. האיש, זר במקום, הציע להביא לעיר תאורה חשמלית, ופעילותו אושרה משום שמומנה כולה על ידו. מסתבר שבמסווה של קידמה שתועיל לעיר, מבצעים הדוקטור ושולייתו ניסוי המשנה את אופיה. העיר המפוהקת והדוממת תהפוך ליורה רותחת של רגשות מתלהמים ושל עלבונות, וכמוצא לאלימות המבעבעת תמציא עילה למלחמה כנגד העיר השכנה. עלבון זניח, שיישלף מנבכי ההיסטוריה הרחוקה, יהווה סיבה לגיוס כללי, וקולו של ההגיון יטבע בהתלהבותו של העדר.

ז'ול ורן מבקש, כך נראה לי, לדבר על האופי האנושי. לאחד מפרקי הספר נתן את הכותרת "ובו מוכח פעם נוספת כי מגבוה אפשר לשלוט על כל הַבלוּיות האדם", והסיפור מתכנס לשאלה "האם הסיכום והמסקנה הם שהמוסר, אומץ הלב, הכשרון, שאר הרוח, הדמיון, כל אותן יכולות או סגולות, הן שאלה של חמצן ותו-לא?". מארק טוויין התווה מתווה דומה, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר, ב"האיש שהשחית את העיירה", שבו תושבי המקום ישרי הדרך חשפו את אופיים האמיתי בהשפעת גורם חיצוני. אך בעוד ורן כפה על גיבוריו זרז כימי, שספק אם יכלו לעמוד נגדו, טוויין איפשר לגיבוריו בחירה בין טוב ורע לנוכח הפיתוי, ולכן סיפורו של האחרון משמעותי יותר. נותרנו, אם כך, עם סיפור חביב, כתוב יפה, שנון ומשעשע, שמוסר ההשכל שבו שולי.

בני ציפר כתב מבוא לספר, שלגביו אפשר ליישם את המשפט בו הוא עצמו מסיים את דבריו: "בפעם הבאה שאתם נתקלים ביצירה של ז'ול ורן בצירוף הקדמה מלומדת, דלגו על ההקדמה ולכו ישר אל ז'ול ורן. הוא כבר יסביר לכם כל מה שצריך". ציפר מבקש להחזיר לסופר את מקום הכבוד לו הוא ראוי בספרות העולם, מבלי ששכנע שמקום זה נלקח ממנו. למרבה האירוניה, ההערות הביבליוגרפיות בסיום קובעות כי כיום כל כתביו של ורן נחשבים לקלאסיקה עולמית מן המדרגה הראשונה…

בשורה התחתונה: נחמד.

Une Fantaisie du Docteur Ox – Jules Verne

אחוזת בית

2004 (1872)

תרגום מצרפתית: דורי מנור

האופרה "דוקטור אוקס" על פי הספר

שלוש / דרור משעני

"שלוש" נפתח בסיפור מינורי. אורנה, אשה צעירה, שנה לאחר גירושיה, מגששת אחר היכרויות ברשת. לבה אינו נוטה אחר מודעות היכרות "נוצצות", והיא מחליטה ליצור קשר עם גיל, גרוש שאינו מרבה בפרטים על עצמו, ואינו מקשט את מודעתו באמרות כנף. מערכת היחסים בין השניים נינוחה, ואורנה מתמרנת יפה בין הבית, אותו היא חולקת עם בנה הצעיר, לעבודתה ולקשר המתרקם. השלווה היחסית מתערערת כשבעלה לשעבר, שפחות או יותר נעלם מחייה ומחיי בנה בשנה האחרונה, מבקש להשתלב מחדש בחייו של הילד. על מה שיקרה אחר-כך אפשר לומר רק שהסיפור השגרתי מקבל תפנית מצמררת.

מכאן עוברת העלילה אל דמות אחרת, אמיליה, עובדת זרה שמטפלת בארץ בקשישים. אמיליה היא אשה בודדה, דוברת אנגלית רצוצה ועברית דלה עוד יותר. אין לה חברים בארץ, וגם לא משפחה לחזור אליה בארץ מוצאה. בדידותה ומצוקתה הכספית יובילו אותה לקשר עם הגבר הלא נכון. סיפורה של אורנה נקרא רוב הזמן בנינוחות מסוימת כסיפור חיים שגרתי, אך הרוח הרעה של התפנית שבסיומו תשרה על סיפורה של אמיליה, והוא ייקרא במתח.

חלקו השלישי של הספר הוא סיפורה של אלה, אם לשלוש בנות צעירות, שמחפשת הפוגה מחיי הבית התובעניים, ומוצאת אותה בלימודים. סגנונה של העלילה מקבל תפנית נוספת, והמספר היודע-כל, הצופה גם אל העתיד, רוקם סיפור בלשי מתעתע.

נהניתי לקרוא את ספריו הקודמים של דרור משעני, והספר הזה עולה עליהם. הסופר מתאר באמינות וברגישות את שלוש הדמויות הנשיות, הופך דמויות יומיומיות לגיבורות ספרותיות ראויות, ומוביל את הסיפור בכשרון רב מן השגרה האיטית אל המתח הקצבי. גם אם הספר מקוטלג כמתח, הפן האנושי שבו הוא שמעניק לו את יחודו, ואת השלוש, כמובטח על הכריכה, יהיה קשה לשכוח.

אחוזת בית

2018

האשמים / באנדי

"עִקרו את הפטריה האדומה הזאת, את הפטריה הרעילה הזאת. תִלשו אותה מן הארץ הזאת, מן העולם, לתמיד!" במלים אלה מסתיים הסיפור האחרון מבין השבעה שבקובץ זה, פרי עטו של הסופר הצפון-קוריאני, באנדי – שם בדוי שמשמעותו גחלילית. הפטריה האדומה שבסיפור היא בית הממשל בעיירה, הצבוע כולו אדום, צבעה של המפלגה הקומוניסטית. בעיניו של גיבור הסיפור, מהנדס שהודח ממעמדו משום שגיסו נמלט מן המדינה, ושעל שכמו הוטלה אשמת שווא בשל הקריסה הכלכלית באזור, השלטון בצפון-קוריאה משול לפטריה אדומה רעילה, שגבתה את חייה של אשה שעבדה לצדו.

באנדי, יליד 1950, הוא ככל הנראה סופר בעל מעמד בארצו, חבר איגוד כמתחייב בחוק, וכתביו נתונים לצנזורה מטעם "מחלקת התעמולה והעלאת המורל". את הסיפורים שבקובץ כתב בסתר, והצליח להבריחם אל החופש. הסיפורים מציגים ללא כחל ושרק את הטירוף שבחיים תחת הרודנות הקומוניסטית. כל אחד מהם מספר סיפור נפרד, ביניהם אשה שמעדיפה לא ללדת ילדים, מתוך הבנה שיסבלו בשל פגם בהתנהגותו של סבם, ב"תיעוד של עריקה", פחדו של תינוק מהתמונות של מארקס ושל קים איל סונג, מביא לגירוש משפחתו מן העיר, ב"עיר הבלהות", ואדם אינו מצליח להגיע אל מיטת אמו הגוססת, משום שאינו משיג אישור נסיעה, ב"כה קרוב, כה רחוק".

סיפוריו של באנדי מעידים על מציאות מזעזעת, דוגמת זו שתיארה רונג צ'אנג ב"ברבורי הפרא" ובביוגרפיה של מאו. מצד אחד רודן מטורף מטפח פולחן אישיות ומכפיף מליונים לגחמותיו הקטלניות, ומצד שני המון שרובו מפוחד, ומיעוטו שיכור מכוח, נאלץ להכנע לכללים. הסיפור "על הבמה" ממחיש היטב כיצד עם מדוכא, רעב ומיואש, הפך לציבור של שחקנים מיומנים, הצוחקים ובוכים על פי פקודה.

מעבר לאשנב שפותחים הסיפורים אל תרבות של חושך, הם כתובים היטב ספרותית, ומצליחים לשרטט דיוקנאות נוגעים ללב של האנשים ושל המקום. באחרית דבר לספר נכתב, כי ספרות חושפנית שכזו הנכתבת בידי סופרים מתנגדי משטר, היא תחילתה של התקוממות. מי יתן והתקוממות זו תישא פירות.

The Accusation – Bandi

אחוזת בית

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

קוריאה הצפונית בלילה: חור שחור בין קוריאה הדרומית וסין

היה היתה / יעל נאמן

יעל נאמן פגשה את פזית פיין למשך מספר דקות בתחילת שנות התשעים, כשפזית שוחחה עם שכנתה, חברתה של יעל. מכמה משפטים שאמרה התרשמה שהיא חכמה מאוד, הצחוק הפתאומי שלה הדביק את שתי החברות, ולמרות חיצוניותה המוזנחת "הפְּנים שלה זהר החוצה". עשור אחר-כך הזכירה אותה באוזניה חברה אחרת, והתניעה מבלי דעת מסע בעקבות דמותה של פזית.

פזית נולדה בשם סילביה במחנה עקורים מיד לאחר המלחמה להורים ניצולי שואה. ילדותה ונערותה עברו עליה בחולון בשכונה שאוכלסה רובה ככולה על ידי משפחות דומות. פזית וחבריה היו דור שני לשואה לפני שהומצא המושג. טראומת השואה היתה נוכחת ביומיום, למרות שלא בוטאה במלים. היא השפיעה פיזית והשפיעה נפשית, חלחלה מן ההורים אל הילדים. היו אלה משפחות של ילד יחיד, לפעמים שניים, לעתים משפחות שהיו "תחליף" לבני זוג ולילדים שנרצחו. החינוך היה נוקשה, עונשים פיזיים היו בגדר המקובל ולא הוגדרו כאלימות בתוך המשפחה. אביה של פזית הצטייר כקפדן קיצוני, אמה כחולנית כרונית, ושניהם היוו כעין יחידה סגורה שהילדה היתה נספח חיצוני לה. פזית המבוגרת היתה אשה בודדה, קשה לאוהביה, בלתי מסוגלת ליהנות. היא ניסתה להתאבד מספר פעמים, כמהה למות, אבל בו בזמן חשבה על העתיד הרחוק, על פנסיה ועל הזדקנות. היא היתה פרפקציוניסטית עד כאב, לא מסוגלת להשלים עם חריקות ועם אי התאמות. למרות קשייה היתה מבריקה, מתרגמת מוכשרת מאנגלית, והותירה רושם עז על מכריה. לפני מותה מסרטן מחקה כל זכר לחייה, גזרה את פניה מתמונות, כסתה בטיפקס את שמה בספריה והניחה אותם ברחוב, תרמה את גופה למדע, וביקשה לא להקבר.

יעל נאמן מוחקת את המחיקה. במשך שנים יצרה קשר עם חבריה של פזית, עם מכריה ועם קרובי משפחתה, וביקשה שיספרו עליה. שניים סירבו מתוך נאמנות לבקשתה המפורשת של פזית להשכח. גם אלה שנענו לא היו לגמרי שלמים עם היענותם. יעל עצמה אינה יודעת לענות על השאלה מדוע בעצם כתבה על פזית. לא אנסה לענות במקומה, אבל אנסה להסביר מדוע הספר קסם לי, למרות שהוא מתאר אשה שמן הסתם לא הייתי בוחרת כחברה.

הספר מורכב ברובו מדברים שסופרו לסופרת בראיונות, או שנכתבו ונשלחו אליה. כל אחד מהמספרים תורם זוית משלו, קטע זכרון משלו, תובנה כלשהי, וכולם יחד מצטרפים להרבה יותר מסיפורה של אשה אחת. במיוחד בפרקים העוסקים בתקופת הילדות והנערות, לוכדים הסיפורים הנפרדים את רוח התקופה, את הנסיון לשקם חיים שנשברו, את תסיסת הצעירים המגדירים את עצמם ואת יחודם, מבעבעים בציפיה אופטימית לעתיד. כשעוברים אל תקופה מבוגרת יותר, הולכים ומתרבים המקרים בהם ה"עדויות" אינן אחידות. האב הקפדן הנוקשה, הלא אכפתי לכאורה, מתואר על ידי אחד המספרים כחרד וחששן נוכח קשייה של בתו. מרבית המספרים, שכולם אגב רהוטים ומעניינים לכשעצמם, מתארים את פזית כמקרבת ביד אחת ומרחיקה בשניה, אבל אחדים מאבחנים אצלה בדידות נואשת וכמיהה לאהבה. גם רצונה המוצהר למות ולהשכח מאופיין באותה דואליות. שני אלה – הסיפור התקופתי וזויות המבט המגוונות – מעניקים לספר עומק ורוחב, גם כשהם סובבים לכאורה סביב פזית בלבד. אבל אני חושבת שבראש וראשונה קסמה לי העובדה שהספר מאשר את ה"תגלית", שלא חדלה להפתיע למרות היותה מובנת מאליה, שמאחורי כל אדם מצוי סיפור הראוי להשמע.

פזית, למרות מאמציה, לא באמת יכלה למחוק את עצמה כליל. שמה מופיע על הספרים שתרגמה, ובקטלוג הספריה הלאומית מופיעות מספר רשומות על שמה.

"היה היתה" הוא ספר שונה, מעניין, מרגש, כתוב באמפתיה מדבקת ומומלץ.

תוספת מאוחרת: בעת כתיבת הסקירה התמקדתי בהיבטים הספרותיים, והדחקתי את חוסר הנוחות שעוררה בי המציצנות אל חייה של מי שביקשה להסתגר בפרטיותה. עם חלוף הזמן אי הנוחות הלכה וגברה, וחשיפתה של פזית בניגוד לרצונה נראית לי כעת אקט של בריונות. אפשר היה להגיע לאותם הישגים ספרותיים תוך הצפנת פרטים מזהים, ומכעיסה בחירתה של יעל נאמן להשתלב במגמה הפושה במקומותינו לקדש את הפרהסיה על חשבון צנעת הפרט.

אחוזת בית

2018

בתוך הבונקר של היטלר / יואכים פסט

כותרת משנה: 14 הימים האחרונים

יואכים פסט, שכתב ביוגרפיה שלמה של היטלר, מתרכז בספר הזה בשבועיים האחרונים לחייו. חלקו הארי של הספר – הפרקים הנרטיביים – מספר באופן כרונולוגי, יום אחר יום, על השתלשלות הארועים באותה תקופה דרמטית, כשהיטלר עדיין שלט ביד ברזל בנאמניו, למרות שאיבד קשר עם המציאות והורה על תזוזת כוחות בלתי קיימים כדי לנהל קרבות בלתי אפשריים. בין פרקים אלה נשזרים פרקים רפלקסיביים, כהגדרתו של פסט, המנסים לפצח את סוד כוחו, ששבה את לב הגרמנים והובילם בסופו של דבר לאבדון, ואת חידת מותו ומדוע התאבדות היתה הפתרון המתבקש מתפיסת עולמו.

בשני סוגי הפרקים פסט כותב בכשרון רב על אותם שבועיים, ומיטיב לתאר אומה הצועדת אל כליונה, ומנהיג שאיבד הכל מלבד המגלומניה והנאמנות הבלתי מוסברת של עמו. הוא מתרכז בעיקר באוירת הבונקר, שם שלט היטלר, התשוש פיזית ונפשית, ממש עד הרגע האחרון, ובעצם גם אחרי מותו ועד הכניעה, אבל מתאר גם את הלחימה מבית לבית בברלין החרבה, ואת הכאוס המוחלט ששרר בגרמניה. הוא מנסה לענות על השאלה האם היטלר היה תוצר בלתי נמנע של ההיסטוריה החברתית והפוליטית של גרמניה ושל אופיים של אנשיה (תשובתו שלילית), ועומד בהרחבה על תשוקתו של היטלר לדרמה וגנריאנית, למיתוס ולהרס, שממנה התחייב גם חורבנו האישי והסופי שלו עצמו.

הספר הוא למעשה חזרה על הפרקים המסיימים את הביוגרפיה בתוספת הרחבות מסוימות. מכיוון שקראתי את הביוגרפיה לאחרונה, לא מצאתי כאן חידושים משמעותיים. הפרקים הרפלקסיבים מתיחסים על קצה המזלג לשנים קודמות, ומי שמתעניין בפרטי חידת היטלר, אך אינו מעונין לצלול אל הביוגרפיה, אולי יבוא כאן על סיפוקו. פסט מוביל למסקנות, עד כמה שאלה אפשריות, אבל כדי להתרשם לעומק ולהבין איך הגיע אליהן, עדיף לקרוא את הביוגרפיה. הפרק שמשך את תשומת לבי, משום שהביוגרפיה אינה מתיחסת לנושא הנדון בו, עוסק בספקולציות ובקונספירציות שצצו אחרי מותו. בערוץ ההיסטוריה משודרת הסדרה "לצוד את היטלר", בה נטען שהיטלר לא התאבד אלא נמלט, ככל הנראה לארגנטינה. למיטב שיפוטי החוקרים מוכיחים רק שהיטלר יכול היה, אילו רצה, לביים את מותו ולחמוק מברלין, ואולי היה מצליח להציל את עצמו למרות הקרבות שהתנהלו ממש בסמוך לבונקר, אבל הם אינם מוכיחים שכך אמנם קרה. פסט מסביר, באופן משכנע, לדעתי, מדוע לא נותר כמעט שריד מהגופה, ואיך הצליחו הסובייטים, בניצוחו הפרנואידי של סטלין, לפזר ערפל וליצור את הבסיס לקונספירציה.

הסרט "הנפילה" משנת 2004 מבוסס על הספר.

בשורה התחתונה: "בתוך הבונקר של היטלר" הוא ספר חשוב, שלולא צל הביוגרפיה הייתי מוצאת בו חידוש וצוהר ראשון ומעניין אל חידת כוחו של היטלר ועוצמת שליטתו בגרמניה.

Der Untergang – Joachim Fest

אחוזת בית

2006 (2002)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

הרומנטיקן / מריו ורגס יוסה

"הרומנטיקן" הוא ספר מהנה. מריו ורגס יוסה רקח שני סיפורי מתח ותשוקה, המתנהלים במקביל, לכאורה ללא קשר ביניהם, שניהם נקראים בעונג ובסקרנות, מקרינים זה על זה למרות ריחוק המקום והדמויות, ונסגרים יחדיו לקראת סיומו של הספר.

בסיפור האחד פליסיטו, בעל חברת הסעות, מקבל מכתבי סחיטה, ככל הנראה מהמאפיה. הכותבים מאיימים לפגוע בו ובעסקיו אם לא ישלם דמי חסות, אך פליסיטו, גבר אפור בגיל העמידה, מפגין אומץ וקשיחות, נאמן למשנתו של אביו לא לתת לאיש לרמוס אותו. פליסיטו נשוי ללא אהבה, אב לשני בנים, ומאוהב בפילגשו. הוא פונה למשטרה בבקשת סיוע, ומתוסכל מחוסר הצלחת הבלשים לשים ידם על הסחטנים.

בסיפור השני ריגוברטו, אף הוא בגיל העמידה, מתבקש על ידי מעסיקו לשמש עד בנישואיו למשרתת בביתו. העדות הזו תסבך אותו עם בניו של המעסיק, עבריינים בטלנים, שיתמרמרו על חלום הירושה שנגוז עם הנישואים. ריגוברטו נשוי באושר לאשתו השניה (מהראשונה התאלמן), ומתמודד עם סיפוריו של בנו המתבגר על פגישותיו (האמיתיות? המומצאות? ההזויות?) עם גבר זר בשם לוציפר.

אם הסיפורים נשמעים טלנובליים, זו אינה טעות. יוסה שם בפי אחד מגיבוריו את הטיעון שהמציאות מזמנת טלנובלות, לא יצירות מופת בנוסח סרוונטס וטולסטוי. יחד עם זאת, זה אינו ספר סתמי או שבלוני. הכתיבה משובבת הלב והאינטליגנטית של יוסה מעניקה לו ערך ספרותי, ומאפשרת שעות של חווית קריאה מספקת. תיאוריו מדויקים, הבנתו את גיבוריו משכנעת, וההקרנה ההדדית של הסיפורים משעשעת. כך, לדוגמא, גם מעסיקו של ריגוברטו וגם פליסיטו מתמודדים עם שני בנים, האחד בהיר עור, השני כהה. כשאחת הדמויות המרכזיות באחד הסיפורים מתה, בסיפור השני סובל הגיבור מחולשה ומתעלף. ריגוברטו ומעסיקו, כמו פליסיטו, אינם מוותרים על התשוקה למרות גילם המתקדם ולמרות שגרת חייהם. באחד הסיפורים הגיבור מאוהב בזמרת, בשני בשחקנית. שני גיבורי הסיפורים הם דמויות שגרתיות לכאורה, ושניהם מגלים אומץ מול איומים. ועוד הקבלות כאלה, שאינן בולטות על פני השטח, וגילוי של כל אחת מהן תורם אף הוא לחוויה.

יוסה מציג בספר חברים ותיקים מספרים אחרים. ריגוברטו הוא אותו גיבור המוכר מ"שבחי האם החורגת" ומ"המחברות של דון ריגוברטו", יחד עם אשתו ובנו, שכיכבו לצדו בשני הספרים. ליטומה, גיבורו של "ליטומה בהרי האנדים", הוא אחד מהשוטרים החוקרים את פרשת הסחיטה של פליסיטו. הבית הירוק מוזכר אף הוא, ובאותו הקשר בו הוזכר בספר הנושא את שמו. הדמויות המוכרות מספקות תחושה של שיבה למחוזות ידועים.

כמו בספריו האחרים של יוסה, גם כאן הוא עוסק בארוטיקה, באמונות טפלות, בדת, בהזיות, במגוון הלכי הרוח המאפיינים את החברה בפרו. גם בספר הזה, למרות סגנונו הישיר והבהיר, הוא משתמש בטכניקה של ערבוב מספר דוברים, שקולותיהם – מן העבר ומן ההווה – משתלבים יחדיו לספר סיפור שלם, אך בניגוד לספרים אחרים, כמו "העיר והכלבים", כאן הסגנון הזה, הננקט רק לפרקים, אינו מכביד על הקורא.

הספר נקרא במקור "הגיבור הדיסקרטי", שם ההולם יפה את תוכנו. לא ברור למה הוחלט לשנות את שמו בעברית לשם סתמי, שכל קשר בינו ובין הסיפור מקרי בהחלט, ואין בו, לטעמי, אפילו טעם שיווקי. גם כריכת הספר אינה הולמת בעיני.

עם כל ספר נוסף של יוסה, אני שבה ומתרשמת מן הגיוון הספרותי שלו, הנע בכל טווח הקשת שבין "העיר והכלבים" ו"חגיגת התיש" הפוליטיים והכבדים, ועד "המחברות של דון ריגוברטו" הסתמי, ועבור ביצירות מרנינות כמו "הרומנטיקן".

מומלץ בהחלט

El Heroe Discreto – Mario Vargas Llosa

אחוזת בית

2016 (2013)

תרגום מספרדית: עינת טלמון

אנשים טועים / גיל הראבן

תארו לעצמכם שאתם נוכחים בארוע רב משתתפים עם אנשים זרים, או סגורים ברכבת נוסעת. נגש אליכם אדם בלתי מוכר, ובלי שהתבקש הוא מתחיל לשפוך את לבו. אין לכם שום ידע מוקדם לגביו או לגבי האנשים שהוא מזכיר בדבריו. אתם יודעים שעוד מעט תפרדו, ובתוך זמן קצר לא תצליחו אפילו להזכר איך הוא נראה, ומקולו לא יוותר ולו הד עמום. כעת הכפילו את התמונה המדומינת הזו בארבע-עשרה, והנה לכם הספר. אמנם הדוברים בספר אינם פונים אל הקורא, אך הקורא, מכוח היותו נוכח, הוא בגדר מאזין.

"אנשים טועים" כולל ארבעה-עשר קטעים (אני מהססת להכתיר אותם כסיפורים), שבכל אחד מהם נשמע קולו של אדם אחד, המדבר אל אדם אחר, שקולו אינו נשמע, אך תגובותיו מרומזות. כל שיחה שכזו סובבת סביב נושא מוגדר, והדובר – לעתים רהוט, לעתים קרובות יותר מסתבך בניסוחים – מעלה טיעון, מציג עמדה. כמה דוגמאות: מנהל מסביר למה פיטר עובדת נקיון שמנה עיוורת למחצה, אשה מנחמת גבר שאשתו עזבה אותו, גבר ששכל את בנו מכחיש את ההגיון שבאבל, בן מסביר מדוע לא השתתף בהלווית אביו, אשה מתארת כיצד הניחה לחשד בלתי מבוסס להרוס את נישואיה, אשה נבגדת משוכנעת שאם תשחזר יחד עם בעלה את תקופת הבגידה דקה אחר דקה יחסיהם ישובו לקדמותם, צלם מהולל לשעבר מתרץ בראיון עתונאי את עבודתו כצלם פורנו, אדם מתאר חבר שקסמו האישי התפוגג.

רוב הקטעים לא עניינו אותי בכלל. הנושאים שעולים בהם שגרתיים, והדוברים די משעממים. בהסתמך על הקטעים כפי שהם, עם אף אחד מהם אין לי רצון לקיים דיאלוג, לא במציאות ולא בספר. אני יכולה לדמיין את הקטעים כשהם משולבים בספר עלילתי, מסייעים להעמיק את ההיכרות עם הדמויות שבו. הבעיה היא שכשהם מוצגים כך, עומדים בפני עצמם, הם תלושים מכל הקשר, ולכן שוליים ונשכחים. במיעוטם בלבד יש אמירה שיכולה לעורר ענין או דיון, וגם אז לא דיון משמעותי, מעט מאוד מעל השגור והשטחי.

לא הבנתי את הסיבה לפרסום הספר. אולי הטקסט שעל הכריכה יכול לפתור את התעלומה? "המשותף לכל הסיפורים הוא שגיבוריהם מונעים על ידי הגיון פנימי יחודי – גם אם זהו הגיון מוזר ומפתיע – ואף לא אחד מהם מודע לכך שהסיפור שהוא מספר (לעצמו ולזולתו) מציג כשל גדול בחשיבה וברגש. הספר מזמין את קוראיו לזהות את הרגע שבו ההגיון יורד מהפסים, ולנסות לאבחן את שורשיה של הטעות". ממש לא. במרבית הקטעים ההגיון, אם קיים, אינו יחודי, ובמקומות שבהם הוא נראה יחודי הוא אינו מציג כשל בחשיבה, אלא חשיבה לא קונפורמית. אם קיים כשל הוא בתקשורת וביכולת לשכנע.

בשורה התחתונה: לא בשבילי.

 

טעימה מהספר – הסיפור "הוד קדומים"

אחוזת בית

2016

חתיכות העץ הקטנות של אלוהים

כותרת משנה: שלוש יצירות מופת מסנגל

"חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" מכיל שלושה רומנים שנכתבו על ידי סופרים סנגלים בעידן הפוסט-קולוניאליסטי. פורטוגל, הולנד ואנגליה נאבקו על האזור החל מן המאה החמש-עשרה, וב-1677 השתלטה עליו צרפת. אחיזתה של צרפת בסנגל נמשכה עד 1960. בשלוש היצירות המרכיבות את הספר מוצגת התמודדותם של המקומיים עם השלטון שנכפה עליהם מנקודות מבט שונות.

הרומן הארוך ביותר, זה שעל שמו נקרא הספר כולו, נכתב ב-1960 על ידי אוסמן סמבן. סמבן, שרכש השכלה באופן עצמאי, עבד כפועל בעבודות שונות, והיה פעיל באיגודים מקצועיים. "חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" מתאר את שביתת עובדי הרכבת בשנת 1947, שביתה שנמשכה למעלה מחמישה חודשים. בדומה לארועים דומים אחרים ברחבי העולם, שגם להם ניתן ביטוי ספרותי ("ז'רמינל" של אמיל זולא, "כוכבים מציצים מרום" של א.ג'. קרונין), מתוארים גם כאן פערים בלתי נסבלים בין עשירים נהנתנים לפועלים קשי יום, ותאוות המעסיקים לרווח על גבם של העובדים, שבעבורם סכומי כסף קטנים הם ההבדל בין חיים למוות. בשונה מאותם ארועים אחרים, כאן נוסף הפן של האפליה הגזעית, ולזלזול בחיי הפועלים נוסף ההיבט של ההתיחסות לשחורים כנחותים.

"זה אנחנו שעושים את העבודה," שאג, "וזאת אותה העבודה כמו הלבנים. אז למה להם יש זכות להרוויח יותר? כי הם לבנים? וכשהם חולים, למה הם מקבלים טיפול ולמה לנו ולמשפחות שלנו יש זכות להתפגר? כי אנחנו שחורים? במה ילד לבן יותר טוב מילד שחור? במה פועל לבן יותר טוב מפועל שחור? מספרים לנו שיש לנו אותן זכויות, אבל אלה שקרים. שקרים וזה הכל!"

היחס אל השחורים כמכשירים לביצוע עבודה ולא כבני אדם בא לידי ביטוי גם בדברים שוליים לכאורה: כשאחד הפועלים שואל: "למה הלבנים זכאים להפסקת אוכל של עשר דקות ואנחנו לא?" עונה לו מנהל העבודה: "לך תלבין את עצמך, ותקבל גם אתה את עשר הדקות האלה!"

אחרי שהשביתה מתמשכת וסופה אינו נראה, מסכימים המעסיקים לנהל משא ומתן, שסיכויי הצלחתו קלושים משום תפיסת העליונות הלבנה:

דיון בין מעסיקים למועסקים מחייב הנחת יסוד שיש מעסיקים ומועסקים. אלא שדז'אן לא היה מעסיק, הוא מילא תפקיד שהיה מושתת על יסודות טבעיים, הזכות לסמכות מוחלטת על בריות, שעקב צבע עורן לא היה אפשר לקיים איתן דיון, בריות מסוג אחר, נחות, מועד לצייתנות ללא תנאי.

במאבקם בפועלים השובתים נוקטים המעסיקים, שהכוח בידם והשלטונות לצידם, באמצעים קיצוניים של עצירת אספקת מים, הרעבה ואלימות. שמה של היצירה ניתן לה על שם האמונה התפלה שלפיה אסור לספור בני אדם, מחשש לעין הרע, ובמקומם סופרים חתיכות עץ. נראה לי שהסופר בחר בשם זה כדי לבטא את ההתיחסות אל הילידים, לא כאל אנשים אלא כאל חפצים. חתיכות העץ הקטנות הן הילדים, ששלושה מהם נרצחים כך סתם: תינוק בן יומו נרמס בשוויון נפש על ידי המשטרה, ושני ילדים נורים על ידי מנהל עבודה מתוסכל, שבשל השביתה אבדה לו היכולת לרדות בפועליו.

אוסמן סמבן עוסק רבות בלבטים שבקרב הפועלים ומנהיגיהם, בעמדות השונות שהם נוקטים, בשוברי השביתה, במנהיגות שצומחת מלמטה, בכניעות של מנהיגי הדת: אנחנו לא מסוגלים לייצר שום חפץ שיש בו תועלת, אפילו לא מחט, ואנחנו רוצים להתמודד עם הטובאבים שהביאו לנו הכל? זה טרוף הדעת! מוטב שתלכו ותודו לאלוהים שהביא לנו את הטובאבים, שממתיקים את חיינו בעזרת ההמצאות שלהם והחסדים שהם עושים. הסופר מיטיב לתאר את מהלך הארועים, את הנפשות הפועלות, ואת השינויים החברתיים הנובעים מן השביתה, כמו כניסתן לזירה של הנשים שהופכות לכוח מניע ומשפיע. 

הרומן הפותח את הספר הוא "מכתב ארוך כל כך", שנכתב על ידי מריאמה בה ב-1979. יצירה זו כתובה בגוף ראשון מפיה של רמטולאי, הכותבת מכתב ארוך בהמשכים אל חברתה מילדות עיישטו. יש בסיפור יסודות פמיניסטיים, אבל משום שבמונח זה דבק ניחוח של רדיקליות, אני סבורה שהוא אינו מתאים כאן. רמטולאי אמנם נותנת קול לדיכוי, ושואפת לשוויון הזדמנויות לנשים, אבל היא אינה הטיפוס שיעלה על בריקדות. כשבעלה נשא אשה שניה, חברתה ללימודים של בתו, לאחר עשרים וחמש שנות נישואים טובים, וניתק קשר עם משפחתו, היא בחרה להשאר נשואה ונטושה. חברתה עיישטו, לעומת זאת, שחוותה גם היא את חווית האשה השניה, בחרה להתגרש מבעלה.

מכתבה של רמטולאי מספר את סיפורה של חברה שבין המסורתי למודרני, בין איסלם לפאגאניות. דורה של רמטולאי הוא דור שמרני, אך הוא גם דור שחווה שינויים גדולים.

זאת היתה הזכות שנפלה בחלקו של הדור שלנו, להיות החוליה המקשרת בין שתי תקופות היסטוריות: אחת של כפיפות, השניה של עצמאות.

…

כולנו הסכמנו שיעופו הרבה שבבים עד שנשכין את המודרנה במסורות שלנו. קרועים בין העבר להווה, הצטערנו על "הזיעה הקשה" שתהיה בלתי נמנעת. מנינו את ההפסדים האפשריים. אבל ידענו שדבר כבר לא יהיה כמו קודם. היינו מלאים בנוסטלגיה, אבל תומכים נחושים בקידמה.

בנוסף לסיפור האישי המכתב מספר גם את סיפורן של הנשים בסנגל, ואת השינויים שחלים לאטם במעמדן. רמטולאי נישאה צעירה, ילדה שנים-עשר ילדים, ישבה כל חייה בבית, ונכנעה לפוליגמיה. בתה דבה מייצגת דור שונה: היא נטלה לידיה, יחד עם בעלה, את הניהול העסקי של עניניה של אמה לאחר שהתאלמנה, ונישואיה לבעלה הם נישואי אהבה. רמטולאי מתפעלת מן העובדה שבעלה של דבה יודע לבשל, ומוכן לבשל – חריגה מחלוקת התפקידים המסורתית. יחד עם זאת, השינוי הוא עדיין איטי ומקומי. חברתה של דבה, זו שנישאה לאביה כאשה שניה, עשתה זאת בשל הלחץ שהפעילה עליה אמה, שקיוותה בדרך זו להיטיב את מצבה הכלכלי שלה עצמה, ו"מכירת" בתה נראתה כשרה בעיניה. כשרמטולאי מתאלמנת, גיסה סבור כמובן מאליו שכעת תנשא לו. רמטולאי מסרבת: קולי ידע שלושים שנות שתיקה, שלושים שנות דיכוי. הוא מתפרץ, תוקפני, לרגע עוקצני ולרגע מלא בוז.

גם מחוץ לחוג המשפחה השוויון עדיין אינו מתקיים:

כמעט עשרים שנה של עצמאות! מתי תשתתף השרה הראשונה בהחלטות המכריעות את עתיד ארצנו? […] מתי תגדיר החברה המחונכת את עצמה שלא על פי מין אלא לפי אמות מידה בעלות ערך?

למרות השאיפה לשוויון, רמטולאי עדיין דבקה בערכים מסורתיים. היא מאמינה בנחיצות הזוגיות, ולחברתה המתעתדת לבקרה היא מתכננת אירוח מסורתי – לא שולחן וכסא וצלחת ומזלג, אלא מחצלת וקערה משותפת. בדרכה שלה היא מחפשת את האושר. דמותה של רמטולאי התחבבה עלי מאוד: היא מפוכחת, מאוזנת, לא מתלהמת, ישרה וכובשת לב.

הרומן החותם את הספר הוא "הרפתקה בערפל" מאת שייח חמידו קן, שנכתב ב-1961. בדומה לסמבה דיאלו, גיבור הסיפור, חמידו קן למד בצעירותו בבתי-ספר איסלמים, הועבר בגיל עשר לבית-ספר צרפתי בסנגל, והשלים תואר אקדמי בצרפת. במשך השנים כתב יומנים, ובהם התלבט בשאלות של חינוך ושל אמונה, ושל התבדלות לעומת היטמעות. הרומן מבוסס על יומניו אלה. אל הסיפור הזה היה לי קצת קשה להתחבר. סמבה דיאלו הצעיר נתון בידיו המתעללות של מורה רוחני, שצובט ופוצע אותו וצורב את עורו, משום שזיהה בו ניצנים של גדולה, וחשב שקשיחות היא הדרך לחנך אותו להיות מנהיג רוחני מוסלמי בבגרותו. הסופר אינו שולל את התנהלותו של המורה, והאדיקות היתרה שלו, שבאה לידי ביטוי בתיאורים רוחניים מפורטים, הרחיקה אותי ממנו. אחרית הדבר המעניינת מאת ד"ר לין שלר סייעה לי לברור מן היצירה את עיקריה האחרים, ובקריאה חוזרת הסיפור זכה בעיני לרבדים נוספים.

ההתלבטות העיקרית ביצירה היא בענין הדרך לחינוך הדור הצעיר. האם לדבוק באמונה המקומית, ולוותר על יתרונות המערב, או לאפשר לצעירים ללמוד מן הכובשים. לכולם ברור כי הרשמה לבתי הספר הצרפתים היא מהלך שאין ממנו חזרה, ואת השפעת המערב על התלמידים אי אפשר יהיה לנטרל. המנהיג המקומי מתלבט:

"אם אומר להם ללכת לבית הספר החדש, הם ילכו כאיש אחד. הם ילמדו שם את כל הדרכים לחבר עץ לעץ, דרכים שאנחנו לא יודעים. אבל בעודם לומדים הם גם ישכחו. האם מה שילמדו שווה את מה שישכחו? רציתי לשאול אותך, האם אפשר ללמוד את האחד בלי לשכוח את האחר, והאם שווה מה שילמדו את מה שישכחו?"

אחותו של המנהיג, המכונה "הגבירה המלכותית", שהשפעתה רבה, סבורה שזהו מהלך שיש להכנע לו:

"בית הספר שאליו אני דוחפת את ילדינו יהרוג בהם משהו שהיום אנחנו אוהבים ומשמרים בעמל רב, ובצדק. אולי אפילו עצם זִכרנו ימות בהם. כשיחזרו אלינו מבית הספר יהיו ביניהם כאלה שלא יכירו אותנו".

אביו של סמבה יודע היטב מה צופן העתיד:

"כל שעה שחולפת נושאת עימה תוספת להתנעת הכור שבו ניתך העולם. אין לנו עבר משותף, לכם ולנו, אבל יהיה לנו, בדיוק מוחלט, אותו עתיד. תם ונשלם עידן הגורלות הנפרדים. במובן זה סוף העולם אכן כבר הגיע בשביל כל אחד מאתנו, כי איש כבר לא יכול לחיות אך ורק משימור מה שהוא".

וסמבה עצמו, כמרומז בשם היצירה, מוצא עצמו במצב של לא כאן ולא שם: "אני נהפכתי לשניהם, אין שיקול דעת צלול שבוחר בין שני גורמים. יש טבע זר, והוא במצוקה מכך שאיננו שניים".

בשורה התחתונה: קובץ משובח, כתוב מצוין ומאיר עיניים.

God's Bits of Wood

אחוזת בית

2012 (1960, 1961, 1979)

תרגום מצרפתית: עוז שלח ואביטל ענבר

אחרית דבר: ד"ר לין שלר