כותרת משנה: שלוש יצירות מופת מסנגל
"חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" מכיל שלושה רומנים שנכתבו על ידי סופרים סנגלים בעידן הפוסט-קולוניאליסטי. פורטוגל, הולנד ואנגליה נאבקו על האזור החל מן המאה החמש-עשרה, וב-1677 השתלטה עליו צרפת. אחיזתה של צרפת בסנגל נמשכה עד 1960. בשלוש היצירות המרכיבות את הספר מוצגת התמודדותם של המקומיים עם השלטון שנכפה עליהם מנקודות מבט שונות.
הרומן הארוך ביותר, זה שעל שמו נקרא הספר כולו, נכתב ב-1960 על ידי אוסמן סמבן. סמבן, שרכש השכלה באופן עצמאי, עבד כפועל בעבודות שונות, והיה פעיל באיגודים מקצועיים. "חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" מתאר את שביתת עובדי הרכבת בשנת 1947, שביתה שנמשכה למעלה מחמישה חודשים. בדומה לארועים דומים אחרים ברחבי העולם, שגם להם ניתן ביטוי ספרותי ("ז'רמינל" של אמיל זולא, "כוכבים מציצים מרום" של א.ג'. קרונין), מתוארים גם כאן פערים בלתי נסבלים בין עשירים נהנתנים לפועלים קשי יום, ותאוות המעסיקים לרווח על גבם של העובדים, שבעבורם סכומי כסף קטנים הם ההבדל בין חיים למוות. בשונה מאותם ארועים אחרים, כאן נוסף הפן של האפליה הגזעית, ולזלזול בחיי הפועלים נוסף ההיבט של ההתיחסות לשחורים כנחותים.
"זה אנחנו שעושים את העבודה," שאג, "וזאת אותה העבודה כמו הלבנים. אז למה להם יש זכות להרוויח יותר? כי הם לבנים? וכשהם חולים, למה הם מקבלים טיפול ולמה לנו ולמשפחות שלנו יש זכות להתפגר? כי אנחנו שחורים? במה ילד לבן יותר טוב מילד שחור? במה פועל לבן יותר טוב מפועל שחור? מספרים לנו שיש לנו אותן זכויות, אבל אלה שקרים. שקרים וזה הכל!"
היחס אל השחורים כמכשירים לביצוע עבודה ולא כבני אדם בא לידי ביטוי גם בדברים שוליים לכאורה: כשאחד הפועלים שואל: "למה הלבנים זכאים להפסקת אוכל של עשר דקות ואנחנו לא?" עונה לו מנהל העבודה: "לך תלבין את עצמך, ותקבל גם אתה את עשר הדקות האלה!"
אחרי שהשביתה מתמשכת וסופה אינו נראה, מסכימים המעסיקים לנהל משא ומתן, שסיכויי הצלחתו קלושים משום תפיסת העליונות הלבנה:
דיון בין מעסיקים למועסקים מחייב הנחת יסוד שיש מעסיקים ומועסקים. אלא שדז'אן לא היה מעסיק, הוא מילא תפקיד שהיה מושתת על יסודות טבעיים, הזכות לסמכות מוחלטת על בריות, שעקב צבע עורן לא היה אפשר לקיים איתן דיון, בריות מסוג אחר, נחות, מועד לצייתנות ללא תנאי.
במאבקם בפועלים השובתים נוקטים המעסיקים, שהכוח בידם והשלטונות לצידם, באמצעים קיצוניים של עצירת אספקת מים, הרעבה ואלימות. שמה של היצירה ניתן לה על שם האמונה התפלה שלפיה אסור לספור בני אדם, מחשש לעין הרע, ובמקומם סופרים חתיכות עץ. נראה לי שהסופר בחר בשם זה כדי לבטא את ההתיחסות אל הילידים, לא כאל אנשים אלא כאל חפצים. חתיכות העץ הקטנות הן הילדים, ששלושה מהם נרצחים כך סתם: תינוק בן יומו נרמס בשוויון נפש על ידי המשטרה, ושני ילדים נורים על ידי מנהל עבודה מתוסכל, שבשל השביתה אבדה לו היכולת לרדות בפועליו.
אוסמן סמבן עוסק רבות בלבטים שבקרב הפועלים ומנהיגיהם, בעמדות השונות שהם נוקטים, בשוברי השביתה, במנהיגות שצומחת מלמטה, בכניעות של מנהיגי הדת: אנחנו לא מסוגלים לייצר שום חפץ שיש בו תועלת, אפילו לא מחט, ואנחנו רוצים להתמודד עם הטובאבים שהביאו לנו הכל? זה טרוף הדעת! מוטב שתלכו ותודו לאלוהים שהביא לנו את הטובאבים, שממתיקים את חיינו בעזרת ההמצאות שלהם והחסדים שהם עושים. הסופר מיטיב לתאר את מהלך הארועים, את הנפשות הפועלות, ואת השינויים החברתיים הנובעים מן השביתה, כמו כניסתן לזירה של הנשים שהופכות לכוח מניע ומשפיע.
הרומן הפותח את הספר הוא "מכתב ארוך כל כך", שנכתב על ידי מריאמה בה ב-1979. יצירה זו כתובה בגוף ראשון מפיה של רמטולאי, הכותבת מכתב ארוך בהמשכים אל חברתה מילדות עיישטו. יש בסיפור יסודות פמיניסטיים, אבל משום שבמונח זה דבק ניחוח של רדיקליות, אני סבורה שהוא אינו מתאים כאן. רמטולאי אמנם נותנת קול לדיכוי, ושואפת לשוויון הזדמנויות לנשים, אבל היא אינה הטיפוס שיעלה על בריקדות. כשבעלה נשא אשה שניה, חברתה ללימודים של בתו, לאחר עשרים וחמש שנות נישואים טובים, וניתק קשר עם משפחתו, היא בחרה להשאר נשואה ונטושה. חברתה עיישטו, לעומת זאת, שחוותה גם היא את חווית האשה השניה, בחרה להתגרש מבעלה.
מכתבה של רמטולאי מספר את סיפורה של חברה שבין המסורתי למודרני, בין איסלם לפאגאניות. דורה של רמטולאי הוא דור שמרני, אך הוא גם דור שחווה שינויים גדולים.
זאת היתה הזכות שנפלה בחלקו של הדור שלנו, להיות החוליה המקשרת בין שתי תקופות היסטוריות: אחת של כפיפות, השניה של עצמאות.
…
כולנו הסכמנו שיעופו הרבה שבבים עד שנשכין את המודרנה במסורות שלנו. קרועים בין העבר להווה, הצטערנו על "הזיעה הקשה" שתהיה בלתי נמנעת. מנינו את ההפסדים האפשריים. אבל ידענו שדבר כבר לא יהיה כמו קודם. היינו מלאים בנוסטלגיה, אבל תומכים נחושים בקידמה.
בנוסף לסיפור האישי המכתב מספר גם את סיפורן של הנשים בסנגל, ואת השינויים שחלים לאטם במעמדן. רמטולאי נישאה צעירה, ילדה שנים-עשר ילדים, ישבה כל חייה בבית, ונכנעה לפוליגמיה. בתה דבה מייצגת דור שונה: היא נטלה לידיה, יחד עם בעלה, את הניהול העסקי של עניניה של אמה לאחר שהתאלמנה, ונישואיה לבעלה הם נישואי אהבה. רמטולאי מתפעלת מן העובדה שבעלה של דבה יודע לבשל, ומוכן לבשל – חריגה מחלוקת התפקידים המסורתית. יחד עם זאת, השינוי הוא עדיין איטי ומקומי. חברתה של דבה, זו שנישאה לאביה כאשה שניה, עשתה זאת בשל הלחץ שהפעילה עליה אמה, שקיוותה בדרך זו להיטיב את מצבה הכלכלי שלה עצמה, ו"מכירת" בתה נראתה כשרה בעיניה. כשרמטולאי מתאלמנת, גיסה סבור כמובן מאליו שכעת תנשא לו. רמטולאי מסרבת: קולי ידע שלושים שנות שתיקה, שלושים שנות דיכוי. הוא מתפרץ, תוקפני, לרגע עוקצני ולרגע מלא בוז.
גם מחוץ לחוג המשפחה השוויון עדיין אינו מתקיים:
כמעט עשרים שנה של עצמאות! מתי תשתתף השרה הראשונה בהחלטות המכריעות את עתיד ארצנו? […] מתי תגדיר החברה המחונכת את עצמה שלא על פי מין אלא לפי אמות מידה בעלות ערך?
למרות השאיפה לשוויון, רמטולאי עדיין דבקה בערכים מסורתיים. היא מאמינה בנחיצות הזוגיות, ולחברתה המתעתדת לבקרה היא מתכננת אירוח מסורתי – לא שולחן וכסא וצלחת ומזלג, אלא מחצלת וקערה משותפת. בדרכה שלה היא מחפשת את האושר. דמותה של רמטולאי התחבבה עלי מאוד: היא מפוכחת, מאוזנת, לא מתלהמת, ישרה וכובשת לב.
הרומן החותם את הספר הוא "הרפתקה בערפל" מאת שייח חמידו קן, שנכתב ב-1961. בדומה לסמבה דיאלו, גיבור הסיפור, חמידו קן למד בצעירותו בבתי-ספר איסלמים, הועבר בגיל עשר לבית-ספר צרפתי בסנגל, והשלים תואר אקדמי בצרפת. במשך השנים כתב יומנים, ובהם התלבט בשאלות של חינוך ושל אמונה, ושל התבדלות לעומת היטמעות. הרומן מבוסס על יומניו אלה. אל הסיפור הזה היה לי קצת קשה להתחבר. סמבה דיאלו הצעיר נתון בידיו המתעללות של מורה רוחני, שצובט ופוצע אותו וצורב את עורו, משום שזיהה בו ניצנים של גדולה, וחשב שקשיחות היא הדרך לחנך אותו להיות מנהיג רוחני מוסלמי בבגרותו. הסופר אינו שולל את התנהלותו של המורה, והאדיקות היתרה שלו, שבאה לידי ביטוי בתיאורים רוחניים מפורטים, הרחיקה אותי ממנו. אחרית הדבר המעניינת מאת ד"ר לין שלר סייעה לי לברור מן היצירה את עיקריה האחרים, ובקריאה חוזרת הסיפור זכה בעיני לרבדים נוספים.
ההתלבטות העיקרית ביצירה היא בענין הדרך לחינוך הדור הצעיר. האם לדבוק באמונה המקומית, ולוותר על יתרונות המערב, או לאפשר לצעירים ללמוד מן הכובשים. לכולם ברור כי הרשמה לבתי הספר הצרפתים היא מהלך שאין ממנו חזרה, ואת השפעת המערב על התלמידים אי אפשר יהיה לנטרל. המנהיג המקומי מתלבט:
"אם אומר להם ללכת לבית הספר החדש, הם ילכו כאיש אחד. הם ילמדו שם את כל הדרכים לחבר עץ לעץ, דרכים שאנחנו לא יודעים. אבל בעודם לומדים הם גם ישכחו. האם מה שילמדו שווה את מה שישכחו? רציתי לשאול אותך, האם אפשר ללמוד את האחד בלי לשכוח את האחר, והאם שווה מה שילמדו את מה שישכחו?"
אחותו של המנהיג, המכונה "הגבירה המלכותית", שהשפעתה רבה, סבורה שזהו מהלך שיש להכנע לו:
"בית הספר שאליו אני דוחפת את ילדינו יהרוג בהם משהו שהיום אנחנו אוהבים ומשמרים בעמל רב, ובצדק. אולי אפילו עצם זִכרנו ימות בהם. כשיחזרו אלינו מבית הספר יהיו ביניהם כאלה שלא יכירו אותנו".
אביו של סמבה יודע היטב מה צופן העתיד:
"כל שעה שחולפת נושאת עימה תוספת להתנעת הכור שבו ניתך העולם. אין לנו עבר משותף, לכם ולנו, אבל יהיה לנו, בדיוק מוחלט, אותו עתיד. תם ונשלם עידן הגורלות הנפרדים. במובן זה סוף העולם אכן כבר הגיע בשביל כל אחד מאתנו, כי איש כבר לא יכול לחיות אך ורק משימור מה שהוא".
וסמבה עצמו, כמרומז בשם היצירה, מוצא עצמו במצב של לא כאן ולא שם: "אני נהפכתי לשניהם, אין שיקול דעת צלול שבוחר בין שני גורמים. יש טבע זר, והוא במצוקה מכך שאיננו שניים".
בשורה התחתונה: קובץ משובח, כתוב מצוין ומאיר עיניים.
God's Bits of Wood
אחוזת בית
2012 (1960, 1961, 1979)
תרגום מצרפתית: עוז שלח ואביטל ענבר
אחרית דבר: ד"ר לין שלר
