האדם מחפש משמעות / ויקטור פרנקל

haadam_mechapes_mashmaut_big

לוגותרפיה, המכונה גם האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה, היא דוקטרינה הגורסת שהשאיפה למצוא משמעות – השאיפה לפֵשֶר – היא הכוח המניע הראשוני של האדם, זאת בניגוד לשאיפה לעונג על פי פרויד ולשאיפה לכוח על פי אדלר. אבי הדוקטרינה הוא ויקטור פרנקל, יליד 1905, שלפני כליאתו במחנות ריכוז בעוון יהדותו כיהן כפרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה וכמנהל מחלקה נוירולוגית בבית חולים. בספרו משנת 1946, "האדם מחפש משמעות", שכותרת המשנה שלו היא "מבוא ללוגותרפיה", הוא מתאר את שעבר עליו במחנות הריכוז – אושוויץ, דכאו ואחרים – וקושר את חוויותיו אל משנתו.

פרנקל מודה בפתח הדברים כי קשה להציג את מהותן של חוויות מחנה הריכוז מתוך ריחוק מדעי, כשהן נשענות על התנסותו האישית. צריך לאזור אומץ כדי לספר על חוויות אינטימיות, לטוב ולרע, ולכן שקל לפרסם את ספרו בעילום שם, אך בסופו של דבר החליט שהסתתרות מאחורי אנונימיות תפחית מערכו של הספר. הוא אינו עוסק בזוועות הגדולות, כהגדרתו, אלא בעינויים הקטנים, ובעיקר בשאלה כיצד השתקפו חיי היום-יום ברוחו של האסיר הממוצע.

פרנקל מונה שלושה שלבים בחיי האסיר: ההלם הראשוני, ההסתגלות לשגרה, וההסתגלות לחופש שאחרי שחרור המחנה. הוא מתייחס בהרחבה להשפעה של כל שלב על נפשו של האסיר, תוך שהוא מביא דוגמאות ממה שעבר עליו עצמו. הספר פותח במסע ברכבת אל אושוויץ, בהלם ובבלבול המתלווים להגעה אל המקום, ובסלקציה שבעקבותיה נותר אך מיעוט מן הבאים בחיים. בהמשך הוא מתאר את שגרת המחנה, ומספר בגילוי לב על אדישותו נוכח מחזות מזוויעים, אדישות שבאה עם ההרגל: "בעוד ידי הקרות לופתות קערת מרק חם שגמעתי ממנו בשקיקה, הבטתי בעד החלון. הגוויה, שהוצאה זה עתה, נעצה בי עיניים מזוגגות. לפני שעתים דברתי עם אותו אדם. עכשו המשכתי לגמוע ממנת המרק שלי". הוא מספר על המזל ששיחק תפקיד מרכזי בקביעת גורלות, על זעם הנובע לאו דווקא מן האלימות אלא מן העלבון שבהצטמצמותו של אדם לכלל מספר סתמי, על הצורך ברגעי בדידות, על שמחות קטנות, ועל רגעים ספורים של יופי. בסיום הוא מתאר את חווית החופש, את העיוותים המוסריים מחמת השחרור הפתאומי ממועקה נפשית, ואת המרירות והאכזבה בנסיון לשוב אל החיים הקודמים.

מכיוון שמטרתו של פרנקל אינה תיעודית בלבד, הוא מרחיב מעבר לעובדות החיים עצמן אל ההיבטים הפסיכולוגים של חיי האסיר. הוא מאמין בכוחה של רוח האדם לחזק לא רק את הנפש, אלא גם את הגוף: "אמנם אנשים בעלי-לב, שהיו רגילים לחיים אינטלקטואלים עשירים, אפשר שנתייסרו ביסורים קשים (רבים מהם היו חלושים בגופם), אבל הפגיעה בישותם הפנימית היתה קטנה יותר. הם יכלו לפרוש מסביבתם הנוראה אל חיי עושר פנימי וחירות רוחנית". הוא עצמו, כך הוא מעיד, נושע לעתים בזכות אהבתו לאשתו, שבאותה תקופה לא ידע אם היא חיה או מתה: "שעות על שעות חצבתי במעדרי באדמה הקפואה. הזקיף עבר והטיח בי דברי עלבון, ושוב התייחדתי עם אהובתי. חשתי יותר ויותר כי היא נוכחת, כי היא עומדת במחיצתי; היתה בי ההרגשה כי אני יכול לנגוע בה, להושיט את ידי ולאחוז בידה. הרגשה זו היתה חזקה מאוד. היא היתה שם".

פרנקל מאמין כי בידי האדם יש חופש בחירה, ונסיון חיי המחנה מוכיח זאת. הוא היה עד פעמים רבות למקרים שהיה בהם מיסוד הגבורה, מקרים שהוכיחו שאפשר היה להתגבר על האדישות, לדכא את הכעס, ולשמור על חירות רוחנית ועל עצמאות המחשבה: "יום-יום, שעה-שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית; שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור-משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת-כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי".

לילה אחד, בסיומו של יום רע, כשחשכה נפלה על הצריף, התבקש פרנקל לעודד את רוחם של האסירים. הוא בחר לדבר על האפשרות להחזיר את מה שאבד – בריאות, משפחה, אושר, מעמד, על העתיד שבו אולי מה שעבר עליהם יוכל להועיל להם (כדברי ניטשה, "מה שאינו הורג אותי, מחשל אותי"), על העבר המאיר את חשכת ההווה ("אשר חווית – שום כוח שבעולם לא יוכל לגזול ממך"), ועל פשר החיים שאינו פוסק לעולם ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה.

ספרו של פרנקל נכתב סמוך לתום המלחמה, הוא עובדתי וענייני, ומהווה לפיכך מסמך מרגש ומהימן בגוף ראשון על מחנות הריכוז. בשל זוית הראיה המקצועית של הפסיכיאטר, הספר מקבל עומק נוסף, כשאינו מסתפק בתיאורים חיצוניים בלבד, אלא חודר אל נפשם של האסירים. תיאורי המחנות תופסים את רובו של הספר, ולאחריהם הוסיף פרנקל פרק אודות מושגי היסוד של הלוגותרפיה למבקשים להעמיק בנושא.

ויקטור פרנקל אינו מספר בספר על חייו לפני המלחמה. מויקיפדיה למדתי כי היתה לו אפשרות להגר לארצות הברית ולהציל אל עצמו, אבל הוא בחר להשאר בוינה ולנסות לגונן על הוריו מכוח מעמדו. משפחתו כולה, פרט לאחותו, נספתה בשואה.

"האדם מחפש משמעות" הוא מסמך מרתק ומומלץ מאוד לקריאה.

Man's Search for Meaning – Viktor Frankl

דביר

1970 (1946)

תרגום מאנגלית: חיים איזק

מודעות פרסומת

שם כבר לא תפחדי / מוניקה הלד

d7a9d79d_d79cd790_d7aad7a4d797d793d7991

הספר נפתח בפרנקפורט ב-1964, בעיצומו של משפט אושוויץ השני. היינר רוסק, אוסטרי שהיה אסיר פוליטי, ושרד כשלוש שנים במחנה, נקרא להעיד במשפט. העומס הרגשי, יחד עם מצבו הגופני הרעוע, גורמים לו להתמוטט במסדרון בית המשפט, ולנה, מתורגמנית העובדת במקום, חשה לעזרתו. היינר בשנות הארבעים לחייו, לנה צעירה ממנו בעשור. הוא אוסטרי, שאינו מסוגל לשאת את חברתם של גרמנים, היא גרמניה ילידת דנציג (גדנסק), שמשפחתה היגרה לשווייץ עם פרוץ מלחמת העולם. המלחמה לא הותירה בהלנה עקבות, היינר מתמודד יום יום ושעה שעה עם עומס זכרונותיו. החיבור ביניהם נראה בלתי אפשרי, והיינר מתייחס לכך כשלנה מבקשת ממנו לבוא לגור איתה בגרמניה:

אני חייב לחזור ולהגיד: אני לא יכול לחיות בגרמניה […] אתם לא רוצים לדעת מה ראיתי, אתם רוצים להבין את הפושעים ולברר אם גם אתם הייתם מסוגלים להפוך למפלצות. אתם מבררים את הרקע לרוע ומגלים הורים דפוקים, ילדים שאולפו לציית, והכל מסתדר, הרע נובע מהרוע, ואתם נרגעים.

קשה לחיות עם היינר, שעוסק באובססיביות בזכרונותיו, מתקשה להחזיק מעמד בעבודה סדירה, סובל ממחלות, ומציג לכל אורח מזדמן את קומץ אפר הגופות שהוא שומר אתו. אחרי המלחמה נישא לאהובתו מנוער, ואף נולדה להם בת, אך האשה לא יכלה לשאת את חוסר היכולת ואת חוסר הרצון שלו להניח לעבר בעבר, ועזבה אותו. לנה, למרות הקשיים, חיה לצדו בטוב וברע לאורך שנים. האהבה ביניהם היא אחד ההיבטים המרגשים של הספר, והיא שזורה ללא הפרד במטענים הבלתי אפשריים שהיינר נושא אתו.

הספר נחלק לשלושה חלקים. הראשון מתרחש, כאמור, בשנות ה-60 על רקע משפט אושוויץ השני. בניגוד למשפט הראשון, שנערך סמוך לסיום המלחמה בכפוף לחוק הבינלאומי של פשעים נגד האנושות, המשפט השני התנהל בגרמניה תחת החוק הפלילי המקומי, מה שגרם תסכול רב לעדים. העונשים שהוטלו על הפושעים היו בחלק מן המקרים בלתי הולמים, חלקם אף חמקו ללא עונש. היינר נואש מן התקווה לצדק, מזועזע מטיעוניהם של הנאשמים, מהעדר תחושת אשמה מצדם:

את נאומי הסנגור הכוכב לאטרנזר קרא היינר לאט ובקול רם, כדי להבין את הזוועה. הסלקציות לא הגבירו את מעשי הרצח, הן עצרו בעדם. היטלר נתן את הפקודה להרוג את כל היהודים, את כולם, ומי שמיין ושלח אותם לעבודה, כלומר, לא שלח את כולם לתאי הגז, הקטין את מספר הקורבנות […] הרוצח כמציל חיים.

הוא רצה לשרוד את המחנה כדי להיות עד. הוא שרד את המחנה – מה היה הטעם? הפושעים נשפטו, ריצו את עונשיהם בלי להתחרט, בלי תובנה, בלי להזדעזע ממה שעשו.

חלקו השני של הספר מתרחש בשנות ה-80 על רקע הממשל הצבאי בפולין וצמיחתה של תנועת סולידריות. היינר ולנה מגייסים תרומות, ונוסעים במשאית עמוסת מזון, תרופות ובגדים, לפולין, כדי לסייע לניצולי הנאצים הסובלים ממחסור. הסופרת עצמה השתתפה במאמץ הזה, והתיאורים מבוססים על סיפוריהם של אנשים שהכירה.

בחלקו הראשון של הספר נחשפנו לחוויותיו של היינר באושוויץ. בחלקו השני אנו מתוודעים לחבריו מן המחנה, ולמה שעבר עליהם. תיאורי הזוועות קשים לקריאה, גם אם הם מסופרים בעובדתיות יבשה. לכל אחד מן הניצולים דרך התמודדות משלו. אנו מכירים את סופיה עדינת הנפש שאיבדה את שפיותה, את מייטק, שיצא מן המחנה דק כגבעול, והתמכר לספורט, את סטניסלב שהפך לשחקן המציג את התנסויותיו הנוראות על הבמה, וחסרים נוספים.

בחלקו השלישי של הספר היינר כבר בן שבעים, ומסיבות בריאותיות השניים עוברים לגור במקום חדש. היינר מתבקש על ידי הכומר המקומי לשאת דברים בפני קהל המתפללים בערב חג המולד, וכדרכו, למרות התנגדותה של לנה, הוא מספר על חג המולד המזעזע באושוויץ ב-1942. לקהל המשותק הוא אומר: המסר צנוע. אנחנו עצמנו קובעים אם מלאכים אנחנו או שטנים.

אסכם במילותיה של הפסיכואנליסטית מרגרטה מיצ'רליש, שכתבה אחרית דבר לספר: זה שהדבר קרה אומר שהוא יכול לקרות שוב […] החובה הארורה שלנו אחרי אושוויץ היא לעולם לא לשכוח.

Dar Schrecken Verliert Sich Vor Ort – Monika Held

כתר

2014 (2013)

תרגום מגרמנית: דפנה עמית

יומן / הלן בר

901611

מוטלת עלי חובה לכתוב, כי שאר האנשים צריכים לדעת. בכל שעה משעות היום חוזרת על עצמה אותה התנסות כואבת: ההבחנה שהשאר אינם יודעים, שהם כלל אינם משערים את סבלותיהם של אנשים אחרים, את הרעה שמעוללים לאחרים. ואני כל הזמן עושה את המאמץ המכאיב הזה, לספר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא. יש אנשים שיודעים ועוצמים עיניים, את אלה לא אצליח לשכנע, כי הם קשים ואנוכיים, ומי אני שיקשיבו לי. אבל השאר, אלה שאינם יודעים, וליבם אולי רחב דיו להבין, למען אלה אני חייבת לפעול… 
עלי לכתוב, אם כן, כדי שאוכל להראות אחר כך לבני האדם באיזו תקופה חיינו. אני יודעת שרבים ילמדו לקחים גדולים יותר ויחשפו עובדות איומות יותר. אני חושבת על כל המגורשים, כל מי שנמקים בבתי הכלא, כל מי שיתנסו בנסיון הגדול של העזיבה. אבל אסור שזה יגרום לי לנהוג בפחדנות, כל אחד במעגל הקטן שלו יכול לעשות משהו. ואם הוא יכול, הוא חייב.

בדברים האלה, שכתבה הלן בר באוקטובר 1943, מתמצית בעיני אישיותה.

הלן, צעירה פריזאית יהודיה בת 22, החלה שנה קודם לכן לכתוב יומן. בין יולי לנובמבר 1942 תיארה את חייה בתוך המלחמה ובכפוף לגזירות ההולכות ומחמירות של ממשלת צרפת הכפופה לגרמנים. חרותה האישית צומצמה, אביה נאסר במחנה דראנסי, ממנו גורשו יהודים למחנות בפולין, והיא עצמה נסתה לקיים חיים נורמלים בתוך העולם המתערער. יומנה מאותה תקופה מלא בתיאורי מפגשים מוסיקליים וספרותיים, יציאות לחיק הטבע, וחברים שחיבקו ותמכו, במקביל לדיווחים על אנשים שנעלמו, גזירות שהוטלו, וחברים שהעניקו רחמים אך לא הבנה. באותה תקופה נכנסה לחייה האהבה, ואושר וצער ליוו אותה זה בצד זה. פרק זה ביומן כולל את אחד התיאורים הנוקבים והמצמררים ביותר שקראתי על חובת נשיאת הטלאי הצהוב. תחושת הבדידות של המנודה, תחושת ההשפלה, המאמץ לשאת את הטלאי בגאון – הלן מתארת אותם בבהירות רבה. פרק זה של היומן מסתיים עם צאתו של אהובה מצרפת כדי להצטרף לכוחות צרפת החופשית של דה-גול.

הקטע שציטטתי בפתיחה נכתב כמעט שנה אחר-כך. במהלך אותה שנה הלן הצטרפה לשורות האוז'יף, ארגון הגג של היהודים בצרפת, הארגון היחיד שפעילותו הותרה. פעילות בארגון היוותה ערובה מסוימת נגד גירוש, ובכל זאת באחד הימים נעצרו כל חברותיה שעבדו לצדה. הלן עצמה נעדרה במקרה באותו יום מן המשרד וניצלה, אבל חור עמוק נפער בחייה. מכאן ואילך תחושת הבדידות קשה מנשוא. היא אמנם מוקפת משפחה וחברים טובים, אבל מדי יום נעלמים אנשים, ואלה שנותרו חרדים לגורלם וחרדים מפני העתיד. אבל ושכול הם מנת חלקם של הנשארים.

הלן כותבת " לספר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא", וכמו שכתבתי קודם יש בכך כדי להעיד על אישיותה. כי הלן פעלה ללא הרף, הן בגלוי במסגרת אוז'יף, והן במחתרת, להסתרת ילדים ולהצלתם. אבל בעיניה כל הפעילות הזו לא הוגדרה כחובה, אלא היתה דבר המובן מאליו, כי אי אפשר אחרת. יש משהו זוהר, אפילו מופתי, בדרך הפשוטה בה היא תופסת את תפקידו של האדם כאדם. כל-כך ברור וטבעי לה להושיט סיוע, להיות בצד התומך והמרגיע, עד שהיא לא מסוגלת להבין מי שאינו חש ופועל כמוה. יותר מפעם אחת היא כאילו תופסת את הראש בחוסר הבנה לנוכח הרוע.

מעבר לתיאור עובדתי של חייה של הלן, וחייהם של יהודי צרפת בכלל, היומן דן בשאלות מוסריות קשות. לדוגמא, הצידוק לפעילותו של אוז'יף. בצרפת, כמו במדינות כבושות אחרות, הגרמנים הפקידו בידי היהודים את ארגון חיי היום-יום שלהם, וכמו במקומות אחרים גם כאן הארגון זכה לביקורת ולגנאי כמשתף פעולה. הלן התמודדה באומץ עם הטענות האלה.

משפחתה של הלן חיתה בצרפת מזה דורות. הלן היתה בעיני עצמה צרפתיה, בלי להתכחש ליהדותה, אך גם בלי לייחס לדת משקל משמעותי. ודווקא משום שלא ראתה עצמה בת לגזע שונה, או מופרדת משום בחינה מצרפתים אחרים, הרדיפות היו קשות לה. הקטע הבא מסביר זאת יפה:
כשאני כותבת "יהודי" אין זה משקף את מה שאני חושבת, כי עבורי לא קיימת הבחנה שכזאת: אינני חשה שונה משאר האנשים, בשום אופן לא אצליח לראות את עצמי כחלק מקבוצה נפרדת של בני אדם, יתכן שבגלל זה אני כל כך סובלת, משום שאינני מבינה עוד. אני סובלת כשאני רואה את רשעותם של בני האדם. אני סובלת כשאני רואה את הרוע מכה ללא רחם באנושות; אולם היות שאיני חשה שאני חלק מקבוצה דתית או גזעית כלשהי (כי זה תמיד מתבטא ביהירות), אין לי משענת אלא את חיבוטי הנפש שלי והתגובות שלי, את מצפוני האישי. אני זוכרת מה שאמר לי לפשץ כשהיינו ברחוב קלוד-ברנאר, והתקוממתי כנגד הנאומים שלו בשבח הציונות: "את כבר לא יודעת למה רודפים אותך". זה נכון.

יש בחלקו הראשון של היומן כמה קטעים, שלו אני העורכת הייתי אולי בוחרת להשמיט. בעיקר לקראת סיום החלק הראשון יש המון משפטים מברקיים בסגנון "פגישה אצל א', נגינה. הגיעו ב' וג', האזנה לבאך" וכיוצ"ב. נראה לי שהלן היתה בוחרת לא לתת להם לראות אור. יתכן גם שהיתה בוחרת להשמיט קטעים חוזרים ונשנים על התלבטותה בקשר ליחסיה עם בחור שאתו התכתבה ממושכות. היא כתבה שלפעמים מביך אותה לחשוב על מי שהיתה חצי שנה – שנה קודם, ולתחושתי היה מקום לכבד אותה ואת פרטיותה ולהשמיט מעט. מצד שני, הקטעים האלה מעידים על נסיון לשמור על נורמליות בתוך הכאוס, והם גם אלה שמבליטים את תהליך ההתבגרות וההתפכחות שנכפה עליה בהמשך. מצד שלישי, והוא הקובע, היומן כולו, העדות שבו ודמותה של הלן שעולה מתוכו, מאפילים על כל חסרון ספרותי.

הלן בר, אשה צעירה שאהבה מוסיקה, שירה וספרים, את משפחתה ואת ז'אן, שולחה לדראנסי ב-27 במרס 1944, ביום הולדתה ה-23, והלכה לעולמה בברגן-בלזן, לאחר צעדת המוות מאושוויץ, באפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור המחנה. יהי זכרה ברוך.

Journal – Hélène Berr

הוצאת מודן

2010 (2008)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

פפיצ'ק – הוא לא ידע את שמו / יוסי שריד

0610011

יוזף קליינמן היה הילד הצעיר ביותר, רק בן 4, בקבוצת התאומים והגמדים של מנגלה. פפי הוא שם קיצור ליוזף, ובהקטנה פפיצ'ק, ושמו הוא כל מה שהילד ידע על עצמו בעת השחרור. הוא לא זכר את שמו המקורי ואת מקום הולדתו, רק את השם פפיצ'ק. בפעם האחרונה שראה את אמו, היא קראה אליו מעבר לגדר, ושיננה באזניו את שמו ואת מקום הולדתו, כשאחותו התאומה עומדת לידה ובוכה. התמונה נשארה אתו, למילים לקח שנים עד שהבקיעו את השיכחה. משום שהיה הקטן ביותר, פונק ע"י שותפיו לגורל, אבל באורח אירוני ביותר דווקא עם השחרור אבד לידידיו, ובמשך עשרות שנים היו בטוחים שמת.

היום, אחרי כמה מהפכים בחייו, יוזף קליינמן הוא פטר גרינפלד, תושב ישראל, אב למשפחה משלו.

יוסי שריד, שפגש את פטר גרינפלד כשליווה קבוצה של תאומי מנגלה במסע לאושוויץ-בירקנאו, תיאר את גלגוליו של פפיצ'ק עם השנים, ויחד יצאו לאתר אנשים מ"שם".

לא התלהבתי מהכתיבה של שריד, למרות שניחן בשפה נהירה וקולחת: בפרק הראשון הוא מתאר ומסביר את הקשר הנפשי האישי שלו לנושא, אבל לא משכיל להזיז את עצמו אחר-כך הצידה, ולהשאיר את הבמה כולה לסיפור. בפרקים האחרונים הוא גולש למין שמאלץ, לדוגמא כשהוא מביא עדות מפי העיר פראג ומפי עיר הולדתו של פפיצ'ק. אני מבינה איזה אפקט דרמטי הוא ניסה להשיג, אבל יש סיפורים שאינם זקוקים לאפקטים.

מכל מקום, הספר הזה אינו צריך להשפט ספרותית. הסיפור הוא שחשוב וצריך להיות מסופר, וטוב עשה שריד שלקח על עצמו את מלאכת התיעוד.

הוצאת יד ושם

2006

הקדמה מאת פרופ' יהודה באואר