שולחן הלימון / ג'וליאן בארנס

ג'וליאן בארנס פוחד מהמוות. ספרו העיוני "אין מה לפחד" עוסק בהיבטים מגוונים של ההתמודדות עם היותנו בני תמותה, וגם חלק ניכר מן הפרוזה שלו סובב סביב ההזדקנות והתופעות הכרוכות בחיים שעתידם קצר מעברם. אחד-עשר הסיפורים שב"שולחן הלימון" מציגים דמויות בשליש האחרון של חייהן, כל אחת מהן מגיבה באופן שונה לזיקנה הבלתי נמנעת ולידיעה – הברורה או המודחקת – של המוות המתקרב.

בארנס הוא סופר מגוון מאוד. יצירתו כוללת סיפורים קצרים, רומנים – חלקם היסטוריים – וספרים הגותיים. גיוון מאפיין גם את הקובץ הזה. אחדים מן הסיפורים ממוקמים בימינו, אחרים בעבר. רובם בדויים, שניים מבוססים על דמויות אמיתיות – טורגנייב וסיבליוס – ומספרים את גרסתו של בארנס לאחריתם. מרביתם רציניים, וחלקם – כמו "דריכות", שמסופר מפיו של גבר בשנות הששים לחייו, שהופך נרגן יותר ויותר לנוכח ההפרעות של הקהל בקונצרטים – שנונים ואפילו מצחיקים.

לעומת המגוון התוכני והסגנוני, משותפת לרובם דחיסת חיים שלמים אל תוך סיפור קצר, כשנקודת המוצא היא ההווה של הזיקנה. כמה מן הדמויות מוצאות דרך להשלים עם המגבלות שנכפות עליהן, אחרות מפרפרות ובועטות. רובן מתבוננות לאחור, ומפענחות את הנתיב שהוביל אל ההווה, או תוהות עליו. בסיפור "לדעת צרפתית", אחד החביבים עלי במיוחד בספר, כותבת דיירת ב"קשישייה" לסופר על חייה, ובין השאר מתייחסת להתרפקות על העבר או לחרטה בגינו: "מה שניסיתי לומר על דפני הוא שהיא היתה מישהי שתמיד הביטה קדימה וכמעט אף פעם לא לאחור. זה בטח לא נראה לך כמו איזה מעשה גבורה, אבל אני מבטיחה לך שזה הולך ונהיה קשה יותר עם הזמן".

בסיפורי הקובץ נמצא שתי אלמנות, שמספרות זו לזו על בעליהן המתים, נאחזות בתדמית שיצרו להם, ללא קשר עם המציאות; גבר מזדקן פוצח ברומן אחרון – חלקו ממשי, חלקו מתקיים במחשבותיו – עם אשה צעירה; מהמר וגרגרן לשעבר מוצא טעם חדש לחייו בהמתנה לרווחים שיצמחו לו ממותם של מכריו; עוזרת לשעבר של רופא שיניים, שהיתה לאשתו השניה, מטפלת בו כשהוא דמנטי, ומנסה למצוא מתחת למעטה הכבד של המחלה את האיש שהכירה; גבר בראשית שנות השמונים לחייו עוזב סוף סוף את אשתו השתלטנית; ועוד.

בארנס מספר על דמויותיו בחוכמה וברגישות, ומבלי להכביר במלים רגשניות מצליח לרגש ולעורר אמפתיה. סיפורי הקובץ, כמו ספרים אחרים משלו שקראתי – "אין מה לפחד", "ללטוש עיניים לשמש", "התוכי של פלובר" ו"ארתור וג'ורג'" – מגרים למחשבה, מהנים ומומלצים.

The Lemon Table – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

חברת נעורי / אליס מונרו

כך (על פי ויקיפדיה) אמרה אליס מונרו על אמנותה בעקבות זכיתה בפרס נובל לספרות ב-2013: "במשך שנים על גבי שנים חשבתי שהסיפורים הקצרים הם רק אימון לקראת כתיבת הרומן… ואז הבנתי שזה כל מה שאני יכולה לעשות, אז השלמתי עם זה. אני מניחה שהעובדה שאני מכניסה כל כך הרבה בסיפורים זאת דרך לפצות על כך". דבריה אלה יפים לתיאור הסיפורים שב"חברת נעורי", שכולם, למרות מימדיהם הצנועים, מכילים יותר מסיפור פשוט אחד, ושלגיבוריהם ניתנת הבמה לדברי הגות מרחיבי דעת ומעוררי מחשבה.

הסיפור הנושא את שם הספר, כדוגמא, מסופר מפיה של אשה שאמה נפטרה זה מכבר. קו סיפורי אחד עוסק ביחסים בין האם והבת. קו סיפורי אחר מתאר את חייה של פלורה, חברת נעורים של האם. ושני הסיפורים גם יחד הם המצע לנושאים מגוונים, ביניהם החיים בסְפָר הקנדי, הקשר בין אחיות, הפער שבין המוניטין שמיוחס לאנשים ובין דמותם האמיתית, יחסי גברים-נשים, הערכים החברתיים המשתנים, וגם האופן בו נולד סיפור.

עשרה הסיפורים שבספר מתרחשים, כרגיל אצל אליס מונרו, באונטריו הכפרית, במחוז יורון שעל שפת ימת יורון. מעט יוצא דופן הוא הסיפור "חבקיני נא, ואל תרפי", שמתרחש ברובו בסקוטלנד, שם מבקרת הייזל, קנדית אלמנה, מבקשת לתור אחר חוויותיו של בעלה ג'ק במלחמת העולם. בעבור ג'ק היתה המלחמה חוויה מכוננת, שממנה מעולם לא השתחרר: "הוא כעס גם כשראה את המפגינים למען השלום בטלוויזיה, אף שבדרך כלל לא אמר דבר, רק רטן אל המסך באיפוק, במיאוס. ככל שהייזל הבינה, הוא חשב שהרבה אנשים – נשים, כמובן, אבל עם הזמן גם יותר ויותר גברים – היו נחושים לחרב את התדמית של התקופה הכי טובה בחייו. הם מחרבים אותה בחרטות ובתוכחות צדקניות ובמידה מסוימת של שקרים בוטים. איש מהם לא יודה שמשהו במלחמה היה כיף".  כמו בסיפורים האחרים, גם כאן משתלבות בליבת הסיפור עלילות נוספות, ביניהן סיפור חייה של בעלת המלון הסקוטי, קורותיה של נערה צעירה שילדה מחוץ לנישואים, ועוד.

מאפיין נוסף של כל הסיפורים בקובץ הוא המידה המסוימת של ערפול מכוון. לאף אחד מהסיפורים אין מספר יודע-כל, והעלילה משקפת נקודת מבט מוגבלת של מספר יחיד. מכיוון שכך, ניתן מקום נרחב להשערות הנסמכות על שמועות ועל מידע מכלי שני ושלישי. הקיצוני שבסיפורים מן ההיבט הזה הוא "טוב וחסד", המתאר מסע בים של אם גוססת ושל בתה. הנסיבות יוצאות הדופן של הריחוק מן הבית ומן היבשה, הקִרבה שהן כופות, וצל המוות הקרוב, משווים לסיפור גוון של מסתורין מאיים.

נושאיה של אליס מונרו חוצי זמן ומקום. היא מקדישה את מלוא תשומת ליבה ליחסים בין אנושיים, ועוסקת רבות ביחסים בתוך המשפחה, במוסד הנישואים ובחיי הנשים. האמצעים הספרותיים מגוונים – "מנסטאנג", כדוגמא, עוקב אחרי חייה של משוררת באמצעות קטעים משיריה ומעתוני התקופה – אך משותפת לרוב הסיפורים התנועה המתמדת בין עבר לעתיד, פירוק לגורמים של צמתים בחיי הדמויות, וקילוף רגשות עד לליבתם.

כבר כתבתי כאן סקירות על חמישה ספרים אחרים של הסופרת, ונדמה שהסקירות חוזרות במידת מה על עצמן. סיפוריה של אליס מונרו, לעומת זאת, ולמרות נושאים זהים, אינם חוזרים על עצמם, וכל אחד מהם מבריק ביחודו.

כמו את הספרים הקודמים של מונרו, שיצאו בהוצאה זו, גם את הספר הזה תרגמה יפה אורטל אריכא.

מומלץ בהחלט.

Friend of my Youth – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2019 (1990)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

גלגולי האהבה / אליס מונרו

"גלגולי האהבה" הוא קובץ המכיל אחד-עשר סיפורים. בדומה לסיפורים שבספריה האחרים של אליס מונרו, גם כאן העלילות מתרחשות פיזית על רקע קנדה הכפרית, אך התרחשותן האמיתית היא בנפשות דמויותיהן, ובכך הן חוצות גבולות. בשונה מספרים כמו "מי את חושבת שאת", כאן אין חוט סיפורי או רעיוני מקשר בין הסיפורים. כל אחד מהם עומד לעצמו, עוסק בנושא משלו, רובם בוחנים יחסים בתוך המשפחה – בין בני זוג ובין הורים וילדים, חלקם שמים דגש על מצבן של הנשים. בשונה מספרים כמו "חיים יקרים", שם הוּבלה כל עלילה אל משבר, כאן הדרמה רוחשת בכל שלבי הסיפור.

קריאת ספר נוסף של אליס מונרו יש בה מעין תחושה של שיבה אל מחוזות מוכרים. לא רק בשל המיקום הגיאוגרפי, אלא בעיקר משום שהסופרת מעניקה לקורא חוויה אינטימית, כאילו בעודה מספרת על זרים היא בעצם מספרת לקורא משהו על עצמו. יש בסיפורים, למרות הפשטות לכאורה של הגשתם, מורכבות שמחייבת ריכוז: הם אף פעם אינם חד מימדיים, למרות שנראה כי הם ממוקדים בנושא אחד. תמיד יש בהם תובנות דקות מעבר למוקד הסיפורי, והמכלול על פרטי פרטיו ראוי לתשומת לב.

סגנונה של מונרו בסיפורי הקובץ הזה הוא של מִקטעים המצטרפים יחדיו לסיפור מושלם. הסופרת נעה בחופשיות בין זמנים, עוברת כאילו בקשר אסוציאטיבי מאפיזודה לאפיזודה, אך אלה נקשרות יחדיו להביע רעיון, וברור שהבחירה האסוציאטיבית לכאורה היא בעצם מוקפדת ומכוונת.

בסקירה על "משהו שרציתי לספר לך" עשיתי לעצמי חיים קלים, ובמקום לנסות לנתח את אמנותה המרשימה של מונרו בחרתי לצטט כמה קטעים שדברו אלי במיוחד. הפעם אקל על עצמי עוד יותר, ואצרף קישור אל הסיפור הראשון, "גלגולי האהבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו. המוטיב המרכזי בסיפור הוא האופן שבו מתקבעים זכרונות ילדות בניגוד להתרחשות הארועים בפועל, ובעיני הוא פשוט נפלא.

כמו את ספריה הקודמים שקראתי, גם את הספר הזה תרגמה יפה אורטל אריכא.

מי שכבר קרא מספריה של אליס מונרו, אינו זקוק להמלצה. מי שלא קרא, ייהנה בסיפורים שבקובץ זה מתחילתו של קשר מהנה.

The Progress of Love – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2018 (1983)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

הירחים של יופיטר / אליס מונרו

"הירחים של יופיטר" הוא אוסף של אחד-עשר סיפורים שכתבה אליס מונרו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. מרבית הסיפורים מתרחשים, כרגיל אצלה, בעיירות באונטריו, ובמרכזן נשים. בשונה מן הספרים האחרים שעליהם כתבתי כאן – "חיים יקרים", "מי את חושבת שאת" ו"משהו שרציתי לספר לך" – בקובץ הזה אין חוט מקשר או מכנה משותף בין הסיפורים, אך כולם מצטיינים בחדות אבחנה, בתבונה מעמיקה, ובכושר תיאור מדויק עד להפעים.

סיפוריה של אליס מונרו מציגים דמויות בטווח גילים שבין הילדות לזיקנה. התקופה המסופרת נעה בין יום לחיים שלמים. לפעמים מוקד הסיפור דרמטי, אבל בדרך-כלל הוא שגרתי לכאורה, יומיומי, ורק כשרונה של המספרת מקנה לו יחודיות ומשמעות עמוקה. לפעמים היא מתעכבת על פרטים ומספרת באריכות, לעתים מסתפקת במשפטים קצרים, מנחיתה מהלומה חדה ומשתקת במקום בלתי צפוי (הסיפור "תאונה" מספק רגע שכזה), ותמיד הבחירה הסגנונית משרתת בשלמות את האוירה ואת המסר.

הנה, לדוגמא, פתיחה כאילו בנאלית של הסיפור "תאונה", פתיחה שמציירת תמונה, מושכת לקרוא הלאה, ובהמשך מתברר עד כמה היטיבה מונרו לכנס אליה את עיקרי הסיפור כולו:

פרנסס משתהה ליד חלון בקומה השניה של בית הספר התיכון בהנראטי, אחר צהרים אחד בתחילת דצמבר. השנה היא 1943. התלבושת של פרנסס אופנתית לאותה שנה: חצאית משובצת כהה ושָל משולש מצויץ מאותו בד, מונח על הכתפיים כשהקצוות קשורים במותניים; חולצת סאטן בגון שמנת – סאטן אמיתי, בד שבמהרה ייעלם – עם כפתורי פנינה קטנים רבים בחזית ובשרוולים. היא לא התלבשה כך כשבאה ללמד מוזיקה בתיכון; כל סוודר ישן וחצאית הספיקו. השינוי הזה לא נעלם מעיני הסובבים.

ועוד מאותו סיפור, קטע מתוק, קצת צדדי לעלילה, ואף הוא מדגים כיצד מונרו מציירת תמונה במלים, ומאפיינת דמות כמעט בעקיפין, בקוים דקים:

מדי שבוע הביאה לאמה שלושה ספרים חדשים מהספריה. אמה אהבה את מראהו של ספר טוב עב-כרס. יש כאן הרבה מה לקרוא, היתה אומרת, בדיוק כפי שאמרה שיש הרבה מה ללבוש במעיל או הרבה מה להתעטף בשמיכה. ואכן הספר היה כמו שמיכת נוצות עבה שהיתה יכולה להתעטף בה, להתכרבל בה. כשהגיעה לקראת סופו והשמיכה הלכה והידלדלה, היתה סופרת את הדפים שנותרו ואומרת, "הבאת לי ספר אחר? אה, כן, הנה הוא. טוב עדיין יש לי את ההוא כשאסיים את זה".

בסקירה על "מי את חושבת שאת" ציטטתי משפט מנימוקי פרס בוקר: "לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם". בוריאציה עליו אפשר לומר שלקרוא את מונרו זה למצוא את מחשבותיך מובעות בצלילות על ידי כותבת שמעולם לא פגשת, אבל נדמה שהיא מכירה אותך לפני ולפנים. משום כך קריאת הסיפורים, או לפחות קטעים מהם, היא לא חוויה ספרותית בלבד, אלא אף חוויה אינטימית נדירה.

לקריאת הספר נוספה הפעם תחושת היכרות עמוקה יותר, אחרי שחרשתי ברגל את רחובות דאונטאון טורונטו, ויכולתי לשוטט בעיר עם הדמויות, לקנות תכשיטים זולים בדוכן ברחוב ספדינה, למדוד בגדים ברחוב בלור. רובד שלם של חיבור ליצירה אובד כשקורא זר אינו מודע להבדל בין דיזנגוף לאלנבי, והעובדה שבספרים הקודמים לא חשתי בחוסר הזה, ושאליס מונרו מצליחה להביא את הקורא אל עולמה למרות הפער, מעידה על איכות יצירתה.

יכולתי להפליג בציטוטים, לנסות לנתח את הסיפורים, אבל באמת עדיף לקרוא אותם בשלמותם, ליהנות מן הניואנסים הדקים שבהם ומן התובנות העולות מהם, ולצלול לשעה קצרה לעולמן של נשים שהן לכאורה רחוקות, אך בקסם עטה של אליס מונרו הופכות לקרובות ולמוכרות.

מומלץ.

The Moons of Jupiter – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2017 (1982)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

ימים אחרונים של ליל / גרהם מור

"ימים אחרונים של ליל" מתרחש בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, ומתאר את מאבק האיתנים שהתחולל בין אדיסון מצד אחד לטלסה ולווסטינגהאוס מצד שני. כדמות הראשית בספר הציב גרהם מור את פול קראוואת, עורך-דין צעיר, שהגן על ווסטינגהאוס בעשרות התביעות שהגיש אדיסון נגדו בטענה שהוא מייצר נורות המוגנות בפטנט. מאבק ענקים נוסף בין הצדדים כונה "מלחמת הזרמים", כשאדיסון מגן על הזרם הישר, בעוד טלסה ווסטינגהאוס מצדדים בזרם חילופין.

איך זה להיות אדם יצירתי? לחוות את רגעי האאוריקה שלהם? להתרגש מהטירוף הפורה שלהם? פול ניסה לדמיין מה מרגישים אנשים כמו אדיסון, טסלה, ווסטינגהאוס ברגע של השראה טהורה… אבל כשל. בדומה לפול, גם אני מנסה לדמיין, ואולי לכן נמשכת לספרים המתארים ממציאים ויוצרים שחייהם סובבים סביב עיסוקם. הספר מתאר שלושה ענקים, שמשותפת להם האהבה למדע וחדוות הגילוי, אך הם מייצגים שלוש גישות שונות לחלוטין לעולמם. בסיום הספר, אחרי ששככו המאבקים, פול אפיין את טלסה כאיש חזון, את ווסטינגהאוס כאיש מלאכה, ואת אדיסון כאיש מכירות. אדיסון, שכונה "הקוסם ממנלו פארק", הציג המצאה אחר המצאה, וניכס את כולן לעצמו, מסרב להכיר בעובדה שהמדע מתפתח בהדרגה, נבנה על נסיונות קודמים. ווסטינגהאוס היה איש המעשה: הראשוניות והחדשנות ויחסי הציבור היו חשובים לו פחות, והוא חתר למצוא פתרונות טכנולוגים לבעיות שאיתר. טסלה, אולי הססגוני והחידתי מבין השלושה, היה טיפוס מוזר, ככל הנראה סכיזופרן, שעיקר מעייניו במדע הטהור מבלי להתעניין בהשלכותיו.

גרהם מור רקח ספר הנקרא כמתח משפטי, רווי יצרים ואינטריגות, המתרחש ברובו על רקע החברה הגבוהה והעשירה של ארצות הברית. מרבית הדמויות בספר אמיתיות, אם כי הסופר שיחק עם התאריכים, דחס תקופה ארוכה לתוך שנתיים, לפעמים הקדים את המאוחר, ובמקרה אחד אף בדה ביוגרפיה של הזמרת אגנס הנטיגטון, שהקשר בינה ובין פול תורם לספר פן רומנטי. מפעם לפעם חיפשתי אימותים ברשת, אבל מסתבר שעבודת הבלשות היתה בלתי נחוצה, שכן בסיום הספר הסופר מפרט מה בספרו נאמן למציאות ומה בדוי.  

נהניתי לקרוא את הספר בעיקר בשל השילוב המוצלח בין ההיסטוריה לספרות. לא נהניתי מהציטוטים שהסופר בחר להציג בתחילת כל פרק. הציטוטים מפיהם של מדענים וממציאים בעבר ובהווה אמנם מחכימים, אבל הקישור שלהם לתוכנו של הספר לפעמים מאולץ, והרגשתי כאילו מישהו מנסה לפטפט איתי בין הפרקים. לטעמי עדיף היה לוותר עליהם, או להותיר רק את אלה המיוחסים לדמויות שבעלילה. חיש קל בחרתי לדלג עליהם, וכשסיימתי את הקריאה הרציפה של הספר שבתי לדפדף ולהציץ בהם. הנה שניים שאולי מייצגים את אומריהם:

ניקולה טסלה: תהיה לבד – זה הסוד להמצאה: תהיה לבד, אז נולדים רעיונות.

תומס אדיסון: הראה לי אדם מסופק לגמרי, ואני אראה לך כשלון.

ובסקירה המתיחסת לספר, שלמרות רעשי הרקע מפעמת בו רוח המחקר וחדוות התגלית, אולי יתאים לסיים בציטוט מדברי אלברט איינשטיין: הדבר היפה ביותר שאפשר לחוות הוא המסתורי… מי שהתחושה זרה לו, מי שאינו יכול עוד לעצור ולהתפעם מרוב יראה, חשוב כמת.

מרתק, מעשיר ומומלץ.

The Last Days of Night – Graham Moore

כנרת זמורה ביתן

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

מי את חושבת שאת? / אליס מונרו

כותרת משנה: "סיפורים על פלו ורוז"

"מי את חושבת שאת?" הוא קובץ המכיל עשרה סיפורים, המתארים את חייה של רוז, מילדותה ברחובותיה העניים של עיירה קטנה ונידחת בקנדה, דרך חייה בטורונטו, נישואיה לגבר עשיר, גירושיה, החיים לבדה, וחזרתה לעיירה לטפל באמה החורגת. שמו של הקובץ שאול מן הסיפור האחרון, ויש בו כדי לרמז על הנושא המרכזי של הספר, הזהות העצמית של רוז. למרות ש"טכנית" זהו קובץ סיפורים, הוא נקרא כרומן המתנהל כרונולוגית, כשכל סיפור/פרק עוסק בפן מרכזי אחד, בהתלבטות מרכזית אחת, בחייה. כותרת המשנה של הספר, כמו גם הטקסט על הכריכה, קובעים שזהו סיפורו של הקשר בין שתי נשים, רוז ואמה החורגת פְלוֹ, אבל פלו נוכחת רק בארבעה הסיפורים הראשונים, בדומיננטיות הולכת ופוחתת, והיא שבה אל הספר בסיפור שלפני האחרון, כשהיא סובלת מדמנציה. החלוקה לסיפורים מאפשרת השמטות סיפוריות – לדוגמא, לא ברור כיצד הפכה רוז למנחת תכנית אירוח ולשחקנית – ויתר מיקוד בנושאים שבלבו של כל סיפור.

השם העברי של הספר הוא תרגום של השם שבחרה הסופרת למהדורה הקנדית. מחוץ לקנדה נקרא הספר The Beggar Maid, העלמה הקבצנית, כשם הסיפור החמישי. סיפור זה הוא בעיני מעין קו פרשת מים בספר, והוא מתמקד במוטיב החוזר הן בספר הזה והן במכלול יצירתה של אליס מונרו, התהליך שעוברת נערה מתבגרת עד להשלמה עם מוצאה, עם העיירה בה גדלה. שם הסיפור שאול מאגדה ומציור בשם זה (פטריק, בן זוגה של רוז, גבר אמיד ומשכיל, מזועזע כשמתברר לו שהיא אינה מכירה אותם). על פי האגדה מלך מתאהב בקבצנית, נישא לה, והם חיים באושר ובעושר. לעומת זאת, בכל האזכורים הרבים של האגדה ביצירות ספרות לאורך מאות שנים, השניים אינם זוכים לסוף טוב. רוז, המגלמת בעיני פטריק את הקבצנית, שבה הוא מאוהב ובמוצאה הוא מתבייש, עומדת בסיפור זה על סף הינתקות מוחלטת מחייה הקודמים, אחרי שבסיפורים הקודמים עשתה צעדים קטנים בכיוון ההיחלצות מן העיירה, ולמרות השפע המוצע לה ההחלטה אינה קלה.

מונרו משרטטת בקוים עדינים ומדויקים מאוד הלכי רוח ורגשות. עיסוקה הוא באנשים קטנים, אך הדילמות שהיא מעלה גדולות, והן משותפות לכל אדם, בין אם נסיבות חייו דומות לאלו של רוז (הזהות בחלקן לאלו של הסופרת עצמה), ובין אם לאו. היא מתארת את הדינמיקה במשפחה, במערך המורכב של הורים וילדים, נכנסת לחצר בית הספר ולכיתות, ומאבחנת את יחסי המורים ותלמידיהם, ואת הקשיים העצומים של השתלבות בחברת הילדים. רוז המתבגרת מתמודדת עם התבגרות מינית ללא הדרכה. בשלב מאוחר יותר היא מתחבטת בנושאי יחסים זוגיים, חוקיים או לא, ובתפקידה כאם. הקורא, גבר או אשה, ימצא עצמו בסיפורים, משום שהם עוסקים בפרטים המהותיים המרכיבים את החיים. בנימוקי השופטים בפרס בוקר 2009 נאמר כי "לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם". אולי זו אימרה מפליגה, אבל יש לסופרת יכולת להלביש במלים תחושות שאצל אחרים הן אולי מעורפלות, ולזקק דילמות לכלל תובנות צלולות. היא כותבת על רוז: "היתה לה יכולת לראות צדדים רבים מדי לכל דבר", ואת היכולת הזו מונרו מעמידה לרשות הקורא.

מומלץ

The Beggar Maid – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2016 (1977)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

משהו שרציתי לספר לך / אליס מונרו

כשהתחלתי לנסח את הסקירה על הספר הזה, מצאתי שאני די משחזרת דברים שכתבתי על ספרה האחרון של אליס מונרו, "חיים יקרים". כמו סיפוריה האחרים, גם סיפורי הקובץ הזה, שראה אור כבר ב-1974, מתרחשים בעיירה באונטריו, וגם כאן הדמויות הראשיות הן של נשים. העלילות מתרחשות סביב שנות ה-20 של המאה ה-20, וגם אם הסיפורים נפתחים עשרות שנים אחר-כך, המוקד נמצא בעבר. כמעט בכל הסיפורים מככבות שתי נשים, שמתמודדות עם קונפליקט. ההתרחשויות לכאורה שגרתיות, אבל נדרש המבט המיוחד של מונרו כדי להפוך אותן ליחודיות. קשה לסכם את הספר באמצעות סקירה, כי כוחה של מונרו בפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה הכוללת, ונדרשת תשומת לב של הקורא לכל מילה, כדי לא לפספס דקויות.

אז במקום לנסות לצלול לפרטים ולהתיימר לנתח, אני בוחרת לצטט כמה מן הקטעים שהרשימו אותי במיוחד. בשני הראשונים התרשמתי מן האבחנות העדינות, ובשני האחרונים מן ההתיחסות למלאכת הכתיבה.

… וחשבתי, כל הדברים האלה לא כל כך נראים כמו חיים כשאתה עושה אותם, אלה סתם דברים שאתה עושה, איך שאתה ממלא את הימים שלך, וכל הזמן אתה חושב שיום אחד משהו ייפתח פתאם ואתה תמצא את עצמך, או אז תמצא את עצמך חי. וזה אפילו לא שאתה רוצה במיוחד שזה יקרה, ההיפתחות הזאת, נוח לך מספיק במצב הנוכחי, אבל אתה מצפה לזה. אחר כך אתה גוסס, אמא גוססת, ואלה אותם כסאות פלסטיק ועציצי פלסטיק ויום רגיל בחוץ שאנשים קונים בו מצרכים ומה שהיה לך זה כל מה שיש, וביקור בספריה, ענין פעוט כמו זה, וחזרה במעלה הגבעה באוטובוס עם ספרים ושקית ענבים נראה עכשו כמו משהו ששווה לרצות, אלוהים כמה שווה, והלב שלך נשבר מרוב כמיהה לחזור לשם.

אני קוראת מאמרים בכתבי עת לנשים. תיקים רפואיים. כשהאמון שלי שב אלי והוא בשיאו, אני מדלגת על השיעורים האלה מתוך אמונה טפלה; כשהוא בשפל, ובשפל עמוק, ונגוז כליל, אני קוראת אותם לנחמה, כי מנחם לגלות שהתיק הרפואי שלך עצמך אין בו איזה סבל יחודי, אלא רק כאב מוכר ושחוק. נשים אחרות החלימו והן מציעות עידוד.

ואיך בכלל אפשר לדעת, אני חושבת כשאני כותבת את הדברים, איך אני יכולה לדעת את מה שאני טוענת שאני יודעת? כבר השתמשתי פעם באנשים האלה, לא בכולם, אבל בחלקם. קישטתי אותם ושיניתי אותם ועיצבתי אותם בכל דרך שתהלום את מטרותי. אבל לא הפעם, הפעם אני מקפידה ככל האפשר, אבל אני עוצרת ותוהה, יש לי נקיפות מצפון.

אם הייתי בוראת מכל אלה סיפור ראוי, הייתי מסיימת אותו, אני חושבת, באמא שלי שלא משיבה לי וממשיכה ללכת לפני בשדה. זה היה מספיק. אבל אני מניחה שלא הפסקתי שם, כי רציתי לגלות יותר, לזכור יותר. רציתי לזכור כל מה שאפשר.

ובשורה התחתונה: מומלץ

Something I’ve been Meaning to Tell You – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2015 (1974)

מאנגלית: אורטל אריכה

הבית שאהבתי / טטיאנה דה רוניי

"הבית שאהבתי" מתרחש בפריז במחצית השניה של המאה ה-19. תכניתו של הברון אוסמן להתחדשות פריז, שהחלה ב-1852, נכנסת לשנתה החמש-עשרה. העיר מצויה בעיצומו של תהליך הריסה ובניה, אלפי אנשים כבר נדרשו לעזוב את בתיהם שנהרסו לטובת השדרות הרחבות החדשות. ברחוב קטן וישן יושבת רוז בָזֶלֶה בבית שהיה בבעלות משפחת בעלה מזה כמאה שנים, מעלה את זכרונותיה, ומסרבת לזוז ממקומה. נסיון שעשתה יחד עם שניים משכניה להציל את בתיהם נכשל, ומכתב כואב שכתבה אל הברון אוסמן נותר ללא מענה. בזה אחר זה עוזבים דיירי הרחוב, רהיטיה של רוז נארזים ונשלחים אל בתה, אצלה היא אמורה לגור מעתה, ורוז יושבת וכותבת מכתב ארוך לבעלה שנפטר עשר שנים קודם לכן.

לטטיאנה דה רוניי כשרון נפלא לכתיבת תיאורים. פריז הישנה, על רחובותיה הציוריים, חיי החברה שלה, חנויותיה, בגדיה, ריחותיה וצבעיה, קמה לתחיה בין הדפים. היא מתארת בכשרון רב ובפרטי פרטים דמויות מחייה של רוז, את הפגישה הראשונה עם ארמן, מי שיהיה בעלה, את אמו טובת הלב, את אלכסנדרין מוכרת הפרחים ועוד. בכל עמוד ועמוד אפשר למצוא תיאור מענג. פתחתי באקראי בעמוד 55: זוכר את השאגה הראשונה של סבלי המים עם עלות השחר, הקרבים לעברנו כשעדיין שכבנו במיטתנו, ניעורים אט-אט משינה? הבחורים החסונים היו צועדים לאורך הרחוב שלנו וחוצים את רו דה סיזו, חמור עייף עמוס חביות בעקבותיהם. זוכר את הרשרוש הקצוב של מטאטאי הרחובות ואת צלצול פעמון הכנסיה מוקדם בבוקר, קרוב כל כך עד שנדמה כי הפעמון מצלצל בתוך חדרנו ממש, ואת פעמון כנסית סן סולפיס הסמוכה מצלצל בתגובה כמו הד, בהרמוניה? תחילתו של יום חדש ברחוב הקטן שלנו.

האם די בתיאורים נפלאים כדי להחזיק ספר שלם? אולי. בעיני הבעיתיות של הספר היא בסיפור שרוז מספרת במכתב לארמן. בעמוד 45 היא כותבת: הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא שלא יישאר לי די זמן לגלות לך את מה שעלי לחשוף. שלא יישאר לי די זמן להסביר. ובכל זאת, למרות קוצר הזמן, והפטישים שהולמים ממש מעבר לקיר, עד עמוד 210 היא ממשיכה לספר בנחת על דברים שאינם קשורים. אם היה כאן נסיון ליצור מתח, הוא כשל, כי קל מאוד לנחש מהו הסוד. אז מצד אחד יש לנו סיפור מקסים ונוגע ללב וכתוב להפליא על בית וחברות ואהבה, ומצד שני סיפור חלש ולא מעניין על סוד שהמספרת נצרה בלבה עשרות שנים. משהו חורק בחיבור בין השניים. חורקת מאוד גם ההחלטה של אלכסנדרין, מוכרת הפרחים, ממש לקראת הסיום: מטעמי ספוילר לא אפרט, רק אומר שהיא לא הולכת יד ביד עם הדמות של אלכסנדרין, כפי שתוארה עד לאותה החלטה.

למרות ההסתיגויות אני נוטה להמליץ על הספר בשל העונג שהסבו לי התיאורים הרבים שבו.

The House I Loved – Tatiana de Rosnay

כנרת זמורה ביתן

2015 (2011)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

האבולוציה של ברונו ליטלמור / בנג'מין הייל

לעתים נדירות אני מתחרטת על בחירה לקרוא ספר. אני יכולה לא ליהנות מהספר, לא להעריך אותו, אבל גם אם ספר מסוים הוא בעיני בזבוז זמן, עדיין אני לא חשה תחושת מיאוס כמו זו שתקפה אותי בספר הזה. תקראו לי מתחסדת, צרת אופקים, לא משנה. יש סיבה למה יחסי מין בין אדם לחיה הם טאבו, וצריך הצדקה ממש טובה כדי להעביר אותם אל הצד הלגיטימי של יצירה אמנותית. הספר השטוח הזה לא מצדיק זאת. תיאורים מפורטים של סקס בין אשה לשימפנזה הם לא חוויה שאני רוצה לקרוא עליה, גם אם יעטפו אותה בסיפור אהבה בין מדענית לשימפנזה צעיר המצוי בתהליך התפתחותי (לא אבולוציוני, למרות שם הספר) מזורז להפוך לאנושי.

זהו סיפורו של ברונו, שימפנזה שגדל בגן חיות עד שהתברר שיש לו כישורים אנושיים. תוצאות ניסוי שנערך על קבוצת שימפנזים צעירים ועל קבוצת תינוקות אנושיים העלה, שתגובותיו של ברונו זהות לאלה של התינוקות, ולפיכך לכד את תשומת ליבם של המדענים והועבר למכון מחקר. כאן הוא מתוודע אל לידיה, חוקרת בתחילת דרכה, ונוצר ביניהם קשר קרוב. ברונו עובר תהליך התפתחותי מהיר, לומד לקרוא, מדבר בשפת אנוש, מתהלך זקוף, מגלה סקרנות ותבונה מעל לממוצע האנושי, ולכאורה מתאהב בלידיה. על כריכת הספר נכתב בין השאר כי זהו "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות של השנים האחרונות", אך כמו שאר ההפרזות שבציטוטי הביקורת, גם למשפט זה אין על מה להסתמך. למרות הסערה המילולית והפיזית של ברונו, בשום רגע לא השתכנעתי שאכן מדובר ברגש אמיתי, וזו רק אחת מן החולשות המרובות של הספר.

ברור שהסיפור פה הוא לא יכולת הלמידה המדהימה של ברונו. לא נראה לי שהייל מנסה לשכנע שיכולת כזו אפשרית. הוא מנצל את ברונו, המצטרף החדש לאנושות, כדי לומר כמה דברים על החברה האנושית. הענין הוא שמה שיש לו לומר הוא גם לא מעניין, גם לא חדשני, וגם טובע בסיפור פרטני וארכני. לכאורה הוא משמיע אמירות חכמות – כסף משחית, תאוות פרסום יכולה לחבל במדע, תקשורת לא מילולית חשובה לא פחות מתקשורת מילולית, קנאות דתית עלולה להדרדר לאלימות – אך למעשה כל האמירות שבספר לעוסות וממוחזרות. שום דבר מקורי. הנה דוגמא לפילוסופיה הגדולה שלו: לא מאפשרים לקופים להשתלב בחברה אנושית כי הם עלולים להיות אלימים. לפי אותו הגיון צריכים לכלוא מראש את כל האנשים, ולא רק אחרי שהם מבצעים פשע. באמת.

בערך במחצית הספר, אחרי שמתרחשת טרגדיה, ברונו נמלט משיקגו לניו-יורק. אם עד עכשו הספר עסק בו, פתאם הוא מתפזר לתחומים נוספים, כמו חיי התיאטרון המחתרתי בניו-יורק. מעניין? אולי. קשור לספר? לא. הייל נפל כאן למלכודת ספר ביכורים, שבו הוא מנסה להפגין את כל מה שיש לו.

כושר התיאור של בנג'מין הייל מעולה. הוא נכנס לפרטים ולדקויות ולמחוות קטנות בתשומת לב ובדייקנות. חבל שהכשרון הזה מבוזבז על העלילה הזו. גם התרגום של אורטל אריכא מצוין, קולח ובהיר.

בדברי התודה שלו הייל מזכיר את דבריה של חוקרת הפרימאטים ג'יין גודול: "כל היצורים החיים על פני האדמה הרבה יותר דומים משהם שונים". "האבולוציה של ברונו ליטלמור" לא מסייע בהעברת המסר.

בשורה התחתונה: כדאי לוותר

The Evolution of Bruno Littlemore – Benjamin Hale

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

חיים יקרים / אליס מונרו

זהו ספרה האחרון של אליס מונרו, שהודיעה על פרישה מכתיבה בגיל 81. את ארבעה הסיפורים האחרונים בספר קיבצה תחת הכותרת "פינאלה": "אני מאמינה שאלה הדברים הראשונים והאחרונים – והאינטימים ביותר – שיש לי לומר על חיי". בארבעה סיפורים אחרונים אלה היא מציגה ארבעה זכרונות עזים מילדותה, וניתן למצוא בהם את הרקע לכלל יצירתה.

אם כבר קראתם סיפורים של מונרו, תהיה לכם תחושה של שיבה הביתה. על רקע אונטריו הכפרית, בשנות ה-40 עד שנות ה-70 של המאה ה-20, מונרו מציגה, כדרכה, סיפורים שעיקרם חיי שגרה שנשברים. בתיאור מדוקדק, אך לגמרי לא טרחני, היא מפליאה לשרטט דמויות על רקע חיי היומיום שלהן. במרבית הסיפורים בקובץ הזה הדמויות המרכזיות הן של נשים נכנעות עם חיים מוחמצים. ברוב המקרים הכניעות וההחמצה מרומזים, לא מציפים אל פני השטח מרמור ומרד. ואז מתרחש משהו שמשנה הכל. לפעמים השינוי דרמטי, כמו בסיפור "לעזוב את מייורלי", שבו לאה פשוט קמה ומסתלקת. לפעמים השינוי מינורי, כמו בסיפור "חוף מבטחים" (האהוב עלי ביותר בקובץ), שבו דון, אשה ש"תפקידה" להיות חוף מבטחים לבעלה, מעזה לערוך ארוע חברתי צנוע בביתה בלי לבקש את רשותו.

הכתיבה של מונרו יבשה, אך רק לכאורה, ויש לשים לב לניואנסים. השינוי שהזכרתי בפסקה הקודמת, שמהווה מעין שורת מחץ, כתוב גם הוא בדרך-כלל בלקוניות מטעה. יש ספרים וסיפורים שאפשר לקרוא ברפרוף מבלי להחמיץ דבר. אצל מונרו נדרשת קריאה מסוג אחר, מושקעת יותר, וההשקעה משתלמת. אוסף הפרטים הקטנים הוא שיוצר תמונה מושלמת.

מונרו נחשבת בעיני רבים לאמנית הסיפורים הקצרים. אני לא יודעת אם היא הטובה מכולם – קלאריס ליספקטור ואנה גבאלדה מצוינות בעיני – אבל הסיפורים שלה הם בהחלט מלאכת מחשבת.

Dear Life / Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה