מי את חושבת שאת? / אליס מונרו

200703763b

כותרת משנה: "סיפורים על פלו ורוז"

"מי את חושבת שאת?" הוא קובץ המכיל עשרה סיפורים, המתארים את חייה של רוז, מילדותה ברחובותיה העניים של עיירה קטנה ונידחת בקנדה, דרך חייה בטורונטו, נישואיה לגבר עשיר, גירושיה, החיים לבדה, וחזרתה לעיירה לטפל באמה החורגת. שמו של הקובץ שאול מן הסיפור האחרון, ויש בו כדי לרמז על הנושא המרכזי של הספר, הזהות העצמית של רוז. למרות ש"טכנית" זהו קובץ סיפורים, הוא נקרא כרומן המתנהל כרונולוגית, כשכל סיפור/פרק עוסק בפן מרכזי אחד, בהתלבטות מרכזית אחת, בחייה. כותרת המשנה של הספר, כמו גם הטקסט על הכריכה, קובעים שזהו סיפורו של הקשר בין שתי נשים, רוז ואמה החורגת פְלוֹ, אבל פלו נוכחת רק בארבעה הסיפורים הראשונים, בדומיננטיות הולכת ופוחתת, והיא שבה אל הספר בסיפור שלפני האחרון, כשהיא סובלת מדמנציה. החלוקה לסיפורים מאפשרת השמטות סיפוריות – לדוגמא, לא ברור כיצד הפכה רוז למנחת תכנית אירוח ולשחקנית – ויתר מיקוד בנושאים שבלבו של כל סיפור.

השם העברי של הספר הוא תרגום של השם שבחרה הסופרת למהדורה הקנדית. מחוץ לקנדה נקרא הספר The Beggar Maid, העלמה הקבצנית, כשם הסיפור החמישי. סיפור זה הוא בעיני מעין קו פרשת מים בספר, והוא מתמקד במוטיב החוזר הן בספר הזה והן במכלול יצירתה של אליס מונרו, התהליך שעוברת נערה מתבגרת עד להשלמה עם מוצאה, עם העיירה בה גדלה. שם הסיפור שאול מאגדה ומציור בשם זה (פטריק, בן זוגה של רוז, גבר אמיד ומשכיל, מזועזע כשמתברר לו שהיא אינה מכירה אותם). על פי האגדה מלך מתאהב בקבצנית, נישא לה, והם חיים באושר ובעושר. לעומת זאת, בכל האזכורים הרבים של האגדה ביצירות ספרות לאורך מאות שנים, השניים אינם זוכים לסוף טוב. רוז, המגלמת בעיני פטריק את הקבצנית, שבה הוא מאוהב ובמוצאה הוא מתבייש, עומדת בסיפור זה על סף הינתקות מוחלטת מחייה הקודמים, אחרי שבסיפורים הקודמים עשתה צעדים קטנים בכיוון ההיחלצות מן העיירה, ולמרות השפע המוצע לה ההחלטה אינה קלה.

מונרו משרטטת בקוים עדינים ומדויקים מאוד הלכי רוח ורגשות. עיסוקה הוא באנשים קטנים, אך הדילמות שהיא מעלה גדולות, והן משותפות לכל אדם, בין אם נסיבות חייו דומות לאלו של רוז (הזהות בחלקן לאלו של הסופרת עצמה), ובין אם לאו. היא מתארת את הדינמיקה במשפחה, במערך המורכב של הורים וילדים, נכנסת לחצר בית הספר ולכיתות, ומאבחנת את יחסי המורים ותלמידיהם, ואת הקשיים העצומים של השתלבות בחברת הילדים. רוז המתבגרת מתמודדת עם התבגרות מינית ללא הדרכה. בשלב מאוחר יותר היא מתחבטת בנושאי יחסים זוגיים, חוקיים או לא, ובתפקידה כאם. הקורא, גבר או אשה, ימצא עצמו בסיפורים, משום שהם עוסקים בפרטים המהותיים המרכיבים את החיים. בנימוקי השופטים בפרס בוקר 2009 נאמר כי "לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם". אולי זו אימרה מפליגה, אבל יש לסופרת יכולת להלביש במלים תחושות שאצל אחרים הן אולי מעורפלות, ולזקק דילמות לכלל תובנות צלולות. היא כותבת על רוז: "היתה לה יכולת לראות צדדים רבים מדי לכל דבר", ואת היכולת הזו מונרו מעמידה לרשות הקורא.

מומלץ

The Beggar Maid – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2016 (1977)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

משהו שרציתי לספר לך / אליס מונרו

2854f001-4469-488f-8fae-4259f6553abb

כשהתחלתי לנסח את הסקירה על הספר הזה, מצאתי שאני די משחזרת דברים שכתבתי על ספרה האחרון של אליס מונרו, "חיים יקרים". כמו סיפוריה האחרים, גם סיפורי הקובץ הזה, שראה אור כבר ב-1974, מתרחשים בעיירה באונטריו, וגם כאן הדמויות הראשיות הן של נשים. העלילות מתרחשות סביב שנות ה-20 של המאה ה-20, וגם אם הסיפורים נפתחים עשרות שנים אחר-כך, המוקד נמצא בעבר. כמעט בכל הסיפורים מככבות שתי נשים, שמתמודדות עם קונפליקט. ההתרחשויות לכאורה שגרתיות, אבל נדרש המבט המיוחד של מונרו כדי להפוך אותן ליחודיות. קשה לסכם את הספר באמצעות סקירה, כי כוחה של מונרו בפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה הכוללת, ונדרשת תשומת לב של הקורא לכל מילה, כדי לא לפספס דקויות.

אז במקום לנסות לצלול לפרטים ולהתיימר לנתח, אני בוחרת לצטט כמה מן הקטעים שהרשימו אותי במיוחד. בשני הראשונים התרשמתי מן האבחנות העדינות, ובשני האחרונים מן ההתיחסות למלאכת הכתיבה.

… וחשבתי, כל הדברים האלה לא כל כך נראים כמו חיים כשאתה עושה אותם, אלה סתם דברים שאתה עושה, איך שאתה ממלא את הימים שלך, וכל הזמן אתה חושב שיום אחד משהו ייפתח פתאם ואתה תמצא את עצמך, או אז תמצא את עצמך חי. וזה אפילו לא שאתה רוצה במיוחד שזה יקרה, ההיפתחות הזאת, נוח לך מספיק במצב הנוכחי, אבל אתה מצפה לזה. אחר כך אתה גוסס, אמא גוססת, ואלה אותם כסאות פלסטיק ועציצי פלסטיק ויום רגיל בחוץ שאנשים קונים בו מצרכים ומה שהיה לך זה כל מה שיש, וביקור בספריה, ענין פעוט כמו זה, וחזרה במעלה הגבעה באוטובוס עם ספרים ושקית ענבים נראה עכשו כמו משהו ששווה לרצות, אלוהים כמה שווה, והלב שלך נשבר מרוב כמיהה לחזור לשם.

אני קוראת מאמרים בכתבי עת לנשים. תיקים רפואיים. כשהאמון שלי שב אלי והוא בשיאו, אני מדלגת על השיעורים האלה מתוך אמונה טפלה; כשהוא בשפל, ובשפל עמוק, ונגוז כליל, אני קוראת אותם לנחמה, כי מנחם לגלות שהתיק הרפואי שלך עצמך אין בו איזה סבל יחודי, אלא רק כאב מוכר ושחוק. נשים אחרות החלימו והן מציעות עידוד.

ואיך בכלל אפשר לדעת, אני חושבת כשאני כותבת את הדברים, איך אני יכולה לדעת את מה שאני טוענת שאני יודעת? כבר השתמשתי פעם באנשים האלה, לא בכולם, אבל בחלקם. קישטתי אותם ושיניתי אותם ועיצבתי אותם בכל דרך שתהלום את מטרותי. אבל לא הפעם, הפעם אני מקפידה ככל האפשר, אבל אני עוצרת ותוהה, יש לי נקיפות מצפון.

אם הייתי בוראת מכל אלה סיפור ראוי, הייתי מסיימת אותו, אני חושבת, באמא שלי שלא משיבה לי וממשיכה ללכת לפני בשדה. זה היה מספיק. אבל אני מניחה שלא הפסקתי שם, כי רציתי לגלות יותר, לזכור יותר. רציתי לזכור כל מה שאפשר.

ובשורה התחתונה: מומלץ

Something I’ve been Meaning to Tell You – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2015 (1974)

מאנגלית: אורטל אריכא

הבית שאהבתי / טטיאנה דה רוניי

i8kswqleui4swgq0tlky

"הבית שאהבתי" מתרחש בפריז במחצית השניה של המאה ה-19. תכניתו של הברון אוסמן להתחדשות פריז, שהחלה ב-1852, נכנסת לשנתה החמש-עשרה. העיר מצויה בעיצומו של תהליך הריסה ובניה, אלפי אנשים כבר נדרשו לעזוב את בתיהם שנהרסו לטובת השדרות הרחבות החדשות. ברחוב קטן וישן יושבת רוז בָזֶלֶה בבית שהיה בבעלות משפחת בעלה מזה כמאה שנים, מעלה את זכרונותיה, ומסרבת לזוז ממקומה. נסיון שעשתה יחד עם שניים משכניה להציל את בתיהם נכשל, ומכתב כואב שכתבה אל הברון אוסמן נותר ללא מענה. בזה אחר זה עוזבים דיירי הרחוב, רהיטיה של רוז נארזים ונשלחים אל בתה, אצלה היא אמורה לגור מעתה, ורוז יושבת וכותבת מכתב ארוך לבעלה שנפטר עשר שנים קודם לכן.

לטטיאנה דה רוניי כשרון נפלא לכתיבת תיאורים. פריז הישנה, על רחובותיה הציוריים, חיי החברה שלה, חנויותיה, בגדיה, ריחותיה וצבעיה, קמה לתחיה בין הדפים. היא מתארת בכשרון רב ובפרטי פרטים דמויות מחייה של רוז, את הפגישה הראשונה עם ארמן, מי שיהיה בעלה, את אמו טובת הלב, את אלכסנדרין מוכרת הפרחים ועוד. בכל עמוד ועמוד אפשר למצוא תיאור מענג. פתחתי באקראי בעמוד 55: זוכר את השאגה הראשונה של סבלי המים עם עלות השחר, הקרבים לעברנו כשעדיין שכבנו במיטתנו, ניעורים אט-אט משינה? הבחורים החסונים היו צועדים לאורך הרחוב שלנו וחוצים את רו דה סיזו, חמור עייף עמוס חביות בעקבותיהם. זוכר את הרשרוש הקצוב של מטאטאי הרחובות ואת צלצול פעמון הכנסיה מוקדם בבוקר, קרוב כל כך עד שנדמה כי הפעמון מצלצל בתוך חדרנו ממש, ואת פעמון כנסית סן סולפיס הסמוכה מצלצל בתגובה כמו הד, בהרמוניה? תחילתו של יום חדש ברחוב הקטן שלנו.

האם די בתיאורים נפלאים כדי להחזיק ספר שלם? אולי. בעיני הבעיתיות של הספר היא בסיפור שרוז מספרת במכתב לארמן. בעמוד 45 היא כותבת: הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא שלא יישאר לי די זמן לגלות לך את מה שעלי לחשוף. שלא יישאר לי די זמן להסביר. ובכל זאת, למרות קוצר הזמן, והפטישים שהולמים ממש מעבר לקיר, עד עמוד 210 היא ממשיכה לספר בנחת על דברים שאינם קשורים. אם היה כאן נסיון ליצור מתח, הוא כשל, כי קל מאוד לנחש מהו הסוד. אז מצד אחד יש לנו סיפור מקסים ונוגע ללב וכתוב להפליא על בית וחברות ואהבה, ומצד שני סיפור חלש ולא מעניין על סוד שהמספרת נצרה בלבה עשרות שנים. משהו חורק בחיבור בין השניים. חורקת מאוד גם ההחלטה של אלכסנדרין, מוכרת הפרחים, ממש לקראת הסיום: מטעמי ספוילר לא אפרט, רק אומר שהיא לא הולכת יד ביד עם הדמות של אלכסנדרין, כפי שתוארה עד לאותה החלטה.

למרות ההסתיגויות אני נוטה להמליץ על הספר בשל העונג שהסבו לי התיאורים הרבים שבו.

The House I Loved – Tatiana de Rosnay

כנרת זמורה ביתן

2015 (2011)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

האבולוציה של ברונו ליטלמור / בנג'מין הייל

625-1200717b

לעתים נדירות אני מתחרטת על בחירה לקרוא ספר. אני יכולה לא ליהנות מהספר, לא להעריך אותו, אבל גם אם ספר מסוים הוא בעיני בזבוז זמן, עדיין אני לא חשה תחושת מיאוס כמו זו שתקפה אותי בספר הזה. תקראו לי מתחסדת, צרת אופקים, לא משנה. יש סיבה למה יחסי מין בין אדם לחיה הם טאבו, וצריך הצדקה ממש טובה כדי להעביר אותם אל הצד הלגיטימי של יצירה אמנותית. הספר השטוח הזה לא מצדיק זאת. תיאורים מפורטים של סקס בין אשה לשימפנזה הם לא חוויה שאני רוצה לקרוא עליה, גם אם יעטפו אותה בסיפור אהבה בין מדענית לשימפנזה צעיר המצוי בתהליך התפתחותי (לא אבולוציוני, למרות שם הספר) מזורז להפוך לאנושי.

זהו סיפורו של ברונו, שימפנזה שגדל בגן חיות עד שהתברר שיש לו כישורים אנושיים. תוצאות ניסוי שנערך על קבוצת שימפנזים צעירים ועל קבוצת תינוקות אנושיים העלה, שתגובותיו של ברונו זהות לאלה של התינוקות, ולפיכך לכד את תשומת ליבם של המדענים והועבר למכון מחקר. כאן הוא מתוודע אל לידיה, חוקרת בתחילת דרכה, ונוצר ביניהם קשר קרוב. ברונו עובר תהליך התפתחותי מהיר, לומד לקרוא, מדבר בשפת אנוש, מתהלך זקוף, מגלה סקרנות ותבונה מעל לממוצע האנושי, ולכאורה מתאהב בלידיה. על כריכת הספר נכתב בין השאר כי זהו "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות של השנים האחרונות", אך כמו שאר ההפרזות שבציטוטי הביקורת, גם למשפט זה אין על מה להסתמך. למרות הסערה המילולית והפיזית של ברונו, בשום רגע לא השתכנעתי שאכן מדובר ברגש אמיתי, וזו רק אחת מן החולשות המרובות של הספר.

ברור שהסיפור פה הוא לא יכולת הלמידה המדהימה של ברונו. לא נראה לי שהייל מנסה לשכנע שיכולת כזו אפשרית. הוא מנצל את ברונו, המצטרף החדש לאנושות, כדי לומר כמה דברים על החברה האנושית. הענין הוא שמה שיש לו לומר הוא גם לא מעניין, גם לא חדשני, וגם טובע בסיפור פרטני וארכני. לכאורה הוא משמיע אמירות חכמות – כסף משחית, תאוות פרסום יכולה לחבל במדע, תקשורת לא מילולית חשובה לא פחות מתקשורת מילולית, קנאות דתית עלולה להדרדר לאלימות – אך למעשה כל האמירות שבספר לעוסות וממוחזרות. שום דבר מקורי. הנה דוגמא לפילוסופיה הגדולה שלו: לא מאפשרים לקופים להשתלב בחברה אנושית כי הם עלולים להיות אלימים. לפי אותו הגיון צריכים לכלוא מראש את כל האנשים, ולא רק אחרי שהם מבצעים פשע. באמת.

בערך במחצית הספר, אחרי שמתרחשת טרגדיה, ברונו נמלט משיקגו לניו-יורק. אם עד עכשו הספר עסק בו, פתאם הוא מתפזר לתחומים נוספים, כמו חיי התיאטרון המחתרתי בניו-יורק. מעניין? אולי. קשור לספר? לא. הייל נפל כאן למלכודת ספר ביכורים, שבו הוא מנסה להפגין את כל מה שיש לו.

כושר התיאור של בנג'מין הייל מעולה. הוא נכנס לפרטים ולדקויות ולמחוות קטנות בתשומת לב ובדייקנות. חבל שהכשרון הזה מבוזבז על העלילה הזו. גם התרגום של אורטל אריכא מצוין, קולח ובהיר.

בדברי התודה שלו הייל מזכיר את דבריה של חוקרת הפרימאטים ג'יין גודול: "כל היצורים החיים על פני האדמה הרבה יותר דומים משהם שונים". "האבולוציה של ברונו ליטלמור" לא מסייע בהעברת המסר.

בשורה התחתונה: כדאי לוותר

The Evolution of Bruno Littlemore – Benjamin Hale

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

חיים יקרים / אליס מונרו

967941

זהו ספרה האחרון של אליס מונרו, שהודיעה על פרישה מכתיבה בגיל 81. את ארבעה הסיפורים האחרונים בספר קיבצה תחת הכותרת "פינאלה": "אני מאמינה שאלה הדברים הראשונים והאחרונים – והאינטימים ביותר – שיש לי לומר על חיי". בארבעה סיפורים אחרונים אלה היא מציגה ארבעה זכרונות עזים מילדותה, וניתן למצוא בהם את הרקע לכלל יצירתה.

אם כבר קראתם סיפורים של מונרו, תהיה לכם תחושה של שיבה הביתה. על רקע אונטריו הכפרית, בשנות ה-40 עד שנות ה-70 של המאה ה-20, מונרו מציגה, כדרכה, סיפורים שעיקרם חיי שגרה שנשברים. בתיאור מדוקדק, אך לגמרי לא טרחני, היא מפליאה לשרטט דמויות על רקע חיי היומיום שלהן. במרבית הסיפורים בקובץ הזה הדמויות המרכזיות הן של נשים נכנעות עם חיים מוחמצים. ברוב המקרים הכניעות וההחמצה מרומזים, לא מציפים אל פני השטח מרמור ומרד. ואז מתרחש משהו שמשנה הכל. לפעמים השינוי דרמטי, כמו בסיפור "לעזוב את מייורלי", שבו לאה פשוט קמה ומסתלקת. לפעמים השינוי מינורי, כמו בסיפור "חוף מבטחים" (האהוב עלי ביותר בקובץ), שבו דון, אשה ש"תפקידה" להיות חוף מבטחים לבעלה, מעזה לערוך ארוע חברתי צנוע בביתה בלי לבקש את רשותו.

הכתיבה של מונרו יבשה, אך רק לכאורה, ויש לשים לב לניואנסים. השינוי שהזכרתי בפסקה הקודמת, שמהווה מעין שורת מחץ, כתוב גם הוא בדרך-כלל בלקוניות מטעה. יש ספרים וסיפורים שאפשר לקרוא ברפרוף מבלי להחמיץ דבר. אצל מונרו נדרשת קריאה מסוג אחר, מושקעת יותר, וההשקעה משתלמת. אוסף הפרטים הקטנים הוא שיוצר תמונה מושלמת.

מונרו נחשבת בעיני רבים לאמנית הסיפורים הקצרים. אני לא יודעת אם היא הטובה מכולם – קלאריס ליספקטור ואנה גבאלדה מצוינות בעיני – אבל הסיפורים שלה הם בהחלט מלאכת מחשבת.

Dear Life / Alice Munro

הוצאת מחברות לספרות

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

מסע ארוך כל כך / רוהינטון מיסטרי

958211

מי שקרא את "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי אינו זקוק להמלצה על ספריו האחרים (ומי שלא קרא – בהחלט כדאי שיקרא  ). "מסע ארוך כל כך", ספר הביכורים של מיסטרי, עומד לגמרי בסטנדרטים הגבוהים שקבע הסופר ב"איזון עדין" וב"עניני משפחה". הוא מיטיב, שוב, לתאר את הווי החיים בהודו הכאוטית תחת השלטון המושחת של אינדירה גנדי. הוא מצליח ליצור דמויות חיות, אנושיות מאוד, משכנעות מאוד, ועולם שלם נברא כבמעשה קסם. היו רגעים רבים שבהם הרגשתי כאילו אני מצויה פיסית בבומביי, עד כדי כך הוא מפליא במלאכת היצירה. רציתי שהספר לא יסתיים.

גוסטד נובל, גיבור הספר, הוא אדם טוב ויציב. בעולם שהולך ומתכרסם הוא מפגין טוב לב, חמלה, סובלנות, תבונה, כושר השרדות, ומעל הכל חברות שאפשר לסמוך עליה. לא במקרה בחר מיסטרי בשם המשפחה נובל, האצילי. גוסטד הוא אדם עני, בעקבות פשיטת רגל של אביו, המתחם בו הוא מתגורר סובל מצחנה ומטינופת ועומד להצטמצם בהיקפו לטובת כביש עירוני, בנו מכזיב את ציפיותיו, בתו חולנית, ושגרת חייו מתערערת כשחבר מן העבר מערב אותו בעל כורחו בפעילות שנראית עבריינית, ועלולה לסבך אותו עם כוחות הרבה יותר גדולים ממנו. בתוך כל אלה הוא שומר על קשר אהבה יפה עם אשתו ועם ילדיו, מחזיק בתפקיד יציב בבנק, ומשמש משען לחבר חולה. למרות הרקע הקשה, הספר אינו מדכא: יש בו הומור, יש בו חמלה ואהבת אדם, ויש בו אופטימיות.

בכנות, אני מרגישה שקטונתי מלכתוב סקירה על הספר. צריך להיות רוהינטון מיסטרי כדי לתאר את הספר במלוא יפעתו. אוסיף רק שהספר היה מועמד לפרס בוקר, לגמרי בצדק, ושמיסטרי הוא בעיני – ולא רק בעיני – מגדולי הסופרים בימינו.

Such a Long Journey – Rohinton Mistry

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

ארתור וג'ורג' / ג'וליאן בארנס

901435

לבו של הספר הוא פרשה שנודעה כ"שערורית ווירליי הגדולה". ג'ורג' אידאלג'י ומשפחתו – האב כומר הודי והאם אנגליה – הוטרדו ע"י אלמונים במשך שנים. מכתבי נאצה מאיימים נשלחו אליהם, וציפורים מתות הונחו על סף ביתם. יום אחד פסקו ההטרדות, אך שבע שנים אחר-כך התחדשו. במקביל לגל השני התגלו בווירליי חיות שבטנן שוסעה. המשטרה סימנה את ג'ורג' כחשוד הן בהתעללות בבעלי חיים והן בשליחת המכתבים (לעצמו…), ובהליך משפטי מעוות הוא הושלך לכלא. בצר לו נקט בצעד שאימצו לעצמם אנגלים רבים באותה תקופה: הוא פנה אל ארתור קונן דויל, יוצרו של שרלוק הולמס, בבקשה שיסייע לו לטהר את שמו.

בניגוד למצופה, ובניגוד לטקסט שעל הכריכה, זה אינו ספר בלשי. יותר מכל זהו רומן היסטורי, שמתאר את אנגליה של המחצית השניה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא עושה זאת באמצעות מעקב דקדקני אחר קורות חייהם של ארתור ושל ג'ורג', שני אנשים שונים זה מזה, שלולא הנסיבות המיוחדות לא היו נפגשים.

אני מוצאת את הספר מרתק. הוא מצליח להעניק חיים לעולם שאינו קיים עוד, תוך שהוא שומר על רמה אחידה של ענין לכל אורכו. על הדרך הוא עוסק גם בשאלות של דת ואמונה, גזענות, יחס לשונה, יחסי הורים-ילדים, חינוך ועוד.

משום שכאמור אין מדובר בספר בלשי, העובדה שהתעלומה אינה נפתרת במלואה כלל אינה מפריעה. לקונן דויל יש השערה מי האשם, למרות שהמניע אינו ברור. אשם אחר שצץ בדרך, גם הוא נטול מניע. זה לא באמת חשוב לענין הספר. עולמם של שני הגיבורים וחייהם המשולבים זה בזה, כולל ההשלכות החברתיות של הפרשה, הם המעניינים.

מומלץ

(ועכשו יש לי חשק לקרוא את סיפורי שרלוק הולמס)

Arthur & George – Julian Barnes

הוצאת זמורה ביתן

2010

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא