מוצא המינים מאת צ'רלס דרווין / סבינה רדווה

מוצא המינים

צ'רלס דרווין פרסם את "מוצא המינים", או בשמו המלא "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית או השארת גזעים מועדפים במאבק החיים", ב-1859, והניח את היסודות לתורת האבולוציה. סבינה רָדֶוָוה, מעצבת גרפית ומאיירת, המחזיקה בתואר שני בביולוגיה מולקולרית, מנגישה בספר זה את יצירתו של דרווין לילדים.

מכיוון שהספר מיועד לגיל הרך, הוא מסתפק, כמובן, בהצגת יסודות התיאוריה בלבד. לטעמי, יותר משהוא מנחיל ידע, הוא מגרה את הסקרנות, ומעודד העלאת שאלות נוספות, וטוב שכך. הספר מלווה בדוגמאות נהירות ובאיורים בהירים, ואף במשחק המעודד דפדוף והתעמקות בתמונות (הקוראים מתבקשים לחפש בין הדפים את הפרפרים ואת החיפושיות המעטרים את חלקה הפנימי של הכריכה). הבסיס המדעי של המעבדת והמאיירת ניכר היטב בניסוחים הזהירים והמדויקים, וכן במידע העדכני. כך, לדוגמא, בנספחים, המוצלחים בפני עצמם, היא כותבת מספר שורות על אפיגנטיקה, תורשה שאינה מלווה בשינוי בדנ"א, תחום מחקר עכשווי.

הורים, המבקשים לעורר בילדיהם סקרנות מדעית, ימצאו בספר זה כלי עזר נעים ויעיל.

Charles Darwin’s on the Origin of Species – Sabina Radeva

שוקן

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

מודעות פרסומת

פצ'ינקו / מין ג'ין לי

992551

בדברי התודה בסוף הספר מספרת מין ג'ין לי על שני סיפורים אמיתיים מחייהם של יוצאי קוריאה ביפן שדחפו אותה לכתוב את הספר. הראשון תיאר את התאבדותו של ילד ממוצא קוריאני ביפן, בשל קללות גזעניות שהופנו נגדו בספר המחזור של כיתתו. השני התייחס לחובה המוטלת על בני ארבע-עשרה ממוצא קוריאני, שנולדו אחרי 1952, להרשם בלשכת ההגירה, ולחדש את רישומם מדי שלוש שנים. הכיבוש היפני, שנמשך שלושים וחמש שנים, הסתיים ב-1945, אך הקוריאנים עדיין נושאים את צלקותיו.

הספר נפתח בכפר דייגים קטן בקוריאה הכבושה לאחר מלחמת העולם השניה. הוּני, גבר בעל שפה שסועה ורגל מעוותת משודך ליאנג'ין, נערה עניה, שידוך שעולה יפה. לאחר ששלושת בניהם מתים בינקותם, נולדת בתם היחידה סוּנג'ה. כשהילדה מגיעה לגיל שלוש-עשרה נפטר אביה משחפת, והנשים בחריצותן מתפרנסות מאכסניה צפופה שהן מנהלות בביתן. חייהן משתנים כשגבר יפני, איש יאקוזה, נותן עינו בסונג'ה, וכשהיא הרה לו הוא מציע לה להיות אשתו הקוריאנית, בנוסף לאשתו היפנית, אם שלוש בנותיו. איסק, כומר קוריאני נוצרי שחפן, שמחלים באכסניה לקראת נסיעתו ליפן, מציע לשאת את סונג'ה לאשה, ולהיות אב לבנה. האם והבת מקבלות את הצעתו, והשניים מהגרים ליפן, בדומה לאלפי קוריאנים אחרים שבשל מצוקה כלכלית קשה עזבו את ביתם בחיפוש אחר פרנסה. כעבור מספר שנים תצטרף אליהם אמה של סונג'ה.

"פצ'ינקו" מתאר את חייהם של בני המשפחה לאורך ארבעה דורות. המהגרים הסתגרו בדרך-כלל בשכונות משלהם, שם יכלו להתגונן מפני ההתנשאות היפנית. מצד אחד תבעו היפנים מן הקוריאנים להשתלב – בין השאר כפו עליהם שם יפני ואילצו אותם להשתתף בטקסי שינטו – ומצד שני הגבילו את צעדיהם והפגינו שנאת זרים. שמו של הספר הוא כשמן של מכונות משחק פופולריות, שעל הפעלתן השתלטו הקוריאנים, בדרך כלל בשל העדר אפשרויות תעסוקה מספקות אחרות. יוצאי קוריאה וצאצאיהם נאלצו להאבק על הזדמנויות להשכלה ועל מקומות עבודה, ותחומים רבים היו סגורים בפניהם. חלומות על הגירה אל המערב נתקלו בקשיים משום שיוצאי קוריאה לא החזיקו דרכון יפני, וכדי להשיג דרכון יש להפוך לאזרח יפני, תהליך מתיש וכמעט בלתי אפשרי. חזרה לקוריאה אינה בגדר המובן מאליו עבור אלה שנולדו ביפן, כפי שאומר אחד מהם, "בסיאול קוראים לאנשים כמוני בני זונה יפנים, וביפן אני פשוט עוד קוריאני מסריח". דרכי ההתמודדות שונות: יש המבקשים לדבוק בזהות הקוריאנית, ומחפשים דרך לחזור. להוותם חוזרים חלקם לצפון קוריאה, אל גורל מר. אחרים מבקשים להסתגל – "אַפשר לילדים שלך ללמוד יפנית ונסה להתקדם ולהצליח. התאם את עצמך". אחדים מואסים במורשת שלא ביקשו לעצמם, כמו אשתו של אחד מבניה של סונג'ה, שחשה כי "מבחינתה להיות קוריאנית היה פשוט עוד נטל נורא ואיום, בדיוק כמו להיות עניה או להשתייך למשפחה מבישה שאי-אפשר להפטר ממנה". וישנם המבקשים להטמע לחלוטין, מעמידים פני יפנים, ונוצרים את סוד מוצאם.

רובו של הספר נקרא בענין. הוא מתנהל לאטו, מדקדק בפרטים, חושף תקופה בלתי מוכרת, ודמויותיו מתחבבות בקלות. בפרקים האחרונים הספר מאבד מיקוד, קופץ מהר מדי בזמנים, ומנסה לתפוס לקראת סיום עוד ועוד דמויות משנה ותת נושאים. הסופרת נוגעת על קצה המזלג בזיקנה, במשפחה היפנית ובמעמד האשה, והתוצאה שטחית וחבל. בהתעלם מן הפרקים הללו, הספר כתוב היטב ומרחיב אופקים. אורה דנקנר העניקה ל"פצ'ינקו" תרגום טבעי וזורם, שתורם אף הוא לחווית קריאה טובה.

Pachinko – Min Jin Lee

שוקן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

 

מאמר מעניין על תעשית הפצ'ינקו

ציפורי גשם / קלריסה גונאוון

18-2949f

רֶן אישידָה, בן עשרים וארבע, על סף השלמת תואר בספרות אנגלית ואמריקאית, עוזב את ביתו בטוקיו, ונוסע לעיר אקאקאווה כדי להשתתף בהלווית אחותו קֵייקו שנרצחה. קייקו, המבוגרת מרן בתשע שנים, היתה עבורו יותר מאחות. במשפחה בה ההורים היו עסוקים בעבודתם ובמריבות ביניהם, הילדים נעזבו לנפשם, וקייקו הכניסה את רן תחת כנפה והיתה לו אם ואחות. שבע שנים קודם לרצח עזבה קייקו את הבית, מהלך שהיה מצד אחד פתאומי, ומצד שני צפוי בשל יחסיה הקשים עם אמה. במהלך שבע שנים אלה התקיים בין השניים קשר טלפוני שבועי, ורן סבר שהוא מכיר את אחותו היטב. כעת, כשהוא מגיע לאקאקאווה, ובמידה רבה מאמץ לעצמו את חייה של קייקו – גר בחדר ששכרה, מלמד בבית הספר בו הועסקה – הוא מגלה שהסתירה ממנו את הארועים המשמעותיים בחייה. במשך שישה חודשים הוא מתחקה על עקבותיה, ומנסה לפצח את סוד מותה, עד שהוא חש שיש ביכולתו להפרד ממנה ולקבל החלטות לגבי חייו שלו.

עלילת הספר משוטטת בין עבר והווה, בין מציאות לחלום, ובין טוקיו לאקאקאווה, ועוסקת ברובה ביחסים שבין הורים לבין עצמם, ובינם לבין ילדיהם, ובהשפעת יחסים אלה על חיי הילדים לאחר שבגרו. השתקפות חייה של קייקו בחייו של רן היא מוטיב מרכזי בספר, והיא באה לידי ביטוי לא רק במקום מגוריו ובמקום עבודתו. דוגמא בולטת היא התמודדותו של רן עם תלמידה שהתאהבה בו, התמודדות המשקפת קשר רומנטי של קייקו בצעירותה עם אחד ממוריה. מוטיב מרכזי נוסף הוא התנהלות על קו דק המפריד בין חשיפה לניכור. במידה רבה, למרות יחסי גומלין מרובי דמויות, כל אחת מהן בסופו של דבר מסוגרת לעצמה, נוצרת את סודותיה.

"ציפורי גשם" נכתב בעדינות, ותרגומו שוטף ונטול מאמץ. הוא מספק הצצה אל החברה היפנית ואל ערכיה השונים מאלה המקובלים במערב. למרות אלה, ולמרות תוכן עם פוטנציאל לעורר ענין ורגש, הספר עבר לידי מבלי לגעת בי באופן ממשי. אולי האשם בחלומות, שמבחינתו של רן לא שווא ידברו, ומבחינתי כן. אולי גרמה לכך התנועה לעבר ההתרה באמצעות צירופי מקרים בלתי סבירים. ואולי הסוריאליזם המסוים השורה על העלילה, תוצר השפעתו הברורה של הרוקי מורקמי, שספריו אינם מדברים אלי, הוא שגרם. חוויתי תחושה של תלישות, ולמרות שכאבו של רן נגע ללבי, הספר כמכלול נותר מרוחק ממני. חובבי הסגנון ייהנו יותר.

Rainbirds – Clarissa Goenawan

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

ארוחת ערב עם אדוארד / איזבל וינסנט

126500000170b

כותרת משנה: סיפורה של ידידות בלתי צפויה

איזבל וינסנט, עתונאית וסופרת קנדית המתגוררת בניו-יורק, מספרת ב"ארוחת ערב עם אדוארד" את סיפור ידידותה עם אדוארד, אביה של חברתה. אחרי שנים של כתיבה עתונאית באזורי קרבות, השתקעה איזבל עם בעלה, צלם עתונות, בניו-יורק. בתקופה בה נפתח הספר חיי הנישואים של השניים מצויים במשבר עמוק. אדוארד, גבר כבן תשעים, עובר אף הוא תקופה לא קלה, לאחר שאשתו מזה למעלה מששים שנה נפטרה. יתכן שהיה בוחר להתאבד, לולא השביעה אותו אשתו לפני מותה שידבק בחיים. ואלרי, חברתה של איזבל, הציעה לה לבקר מדי פעם אצל אביה אדוארד. אולי בקשה לספק לאיזבל מפלט מצרות היומיום, אולי רצתה לוודא שאביה לא יהיה בודד בעוד היא רחוקה ממנו. כדי לפתות את איזבל להיענות להצעה ציינה ואלרי שאביה הוא בשלן מעולה. איזבל אינה בטוחה מה גרם לה לקבל את ההצעה, אולי הבדידות, אולי הסקרנות. מכל מקום, השניים התחבבו זה על זה מן הרגע הראשון. הקשר ביניהם נמשך מספר שנים, ואדוארד סיכם אותו כך: "בזכות ארוחות הערב נוצר בינינו קשר. הענקנו זה לזה את האומץ להמשיך בחיינו. נתנו זה לזה, אך בה במידה גם קיבלנו באותה תקופה שהיתה גורלית לשנינו".

הספר אמור להיות מרגש – שני זרים במצוקה מחזקים ומתחזקים – אבל בעיני הוא די מפוספס. תחילה חשבתי שהוא ספר עזרה עצמית במסווה, אבל ה"טיפים" לחיים המשולבים בספר הם די שטחיים. לאוכל ניתן יותר מדי מקום על חשבון רגש ותובנות, לא רק בתיאור המתכונים של אדוארד, אלא גם בתוך עובדות צדדיות אחרות, כמו מה איזבל אוכלת כשהיא במארב לאדם שאודותיו היא עומדת לכתוב, או באיזו מסעדה היא קובעת פגישות בעניני עבודה. למרות שאיזבל משתפת בפרטי חייה, יש תחושה שהיא מספרת מ"למעלה", שומרת על ריחוק מעצמה, ולכן מקשה על הקורא לחוש את תחושותיה.

בעוד הסיפור של איזבל די מתמסמס, סיפור אהבתם ארוכת השנים של אדוארד ושל אשתו פולה מרגש. האופן בו הוא מתרפק על זכרונותיהם המשותפים נוגע ללב, והאהבה ההדדית בין השניים מעלה דמעות. למרות זאת, פרט להצבת יד זכרון לאדוארד, שנטל על עצמו את איזבל, וידידות אחרות, כ"פרויקט", אני לא רואה סיבה לכתיבת הספר, וכיד זכרון הייתי רוצה לקבל יותר מאדוארד ופחות מאיזבל.

בשורה התחתונה: נחמד בלבד

Dinner with Edward – Isabel Vincent

הכורסא

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר