פסול מלהיות אדם / אוסמו דזאי

"פסול מלהיות אדם" הוא ספרו האחרון של הסופר היפני אוסמו דזאי, שראה אור ב-1948, זמן מה אחרי התאבדותו של הסופר כשהוא בן שלושים ותשע בלבד. אובה יוזו, שיומניו מהווים את לבו של הספר, מתאר בפתיחות את הקשיים שחווה כילד וכמבוגר, ואת הידרדרותו להתמכרות לאלכוהול ולמורפיום עד לאשפוזו בבית חולים לחולי נפש, חוויה עליה הוא אומר כי הטביעה עליו סופית חותמת כמי ש"פסול מלהיות אדם. עתה, באופן שלם ומוחלט, אינני אדם עוד". דזאי, כמו גיבורו, חווה טלטלות קודרות, כולל התמכרויות, נסיונות התאבדות ואשפוז, ומפתה לראות בספר אוטוביוגרפיה. אבל כמו שיורי מירון כותב באחרית דבר, אנחנו יודעים על דזאי רק את מה שצושימה שוג׳י, שמו האמיתי של הסופר, בחר לספר, ויוזו הוא דמות ספרותית נבדלת לעצמה.

היומנים של יוזו עטופים בסיפור מסגרת. בהקדמה מתבונן מספר אלמוני בשלוש תמונות של אותו אדם בתקופות שונות בחייו, כילד, כנער וכגבר מזדקן. בשלושתן הוא אינו מצליח לאתר אדם מאחורי החזות החיצונית. בסיומם של היומנים מספר אותו אלמוני כיצד נמסרו לידיו היומנים והתמונות של יוזו על ידי בעלת בר, שחייה השתלבו בעבר באלה של יוזו. האיש, המספר את סיפור המסגרת, מתייחס אל יוזו כאל משוגע, אך סבור שלמרות שמרבית הארועים המתוארים ביומנים התרחשו במחצית הראשונה של שנות ה-30, עדיין יש בהם עניין, והוא מביא אותם לדפוס כלשונם.

במשפט המסיים את הספר קובעת בעלת הבר באדישות כי "אבא שלו אשם". יוזו עצמו, לתפיסתה, "היה ילד טוב, מלאך". יחד עם ההתיחסות שוות הנפש של המספר אל יוזו כ"משוגע", יש כאן כנראה אמירה על אי-האכפתיות ועל השטחיות שבה בני אדם תופסים את זולתם, שטחיות הניצבת כניגוד לחיטוט המתמשך של יוזו בתוך עצמו. יתכן שלחינוך היפני ולנוקשות של האב היה חלק ביסוריו של יוזו, אבל הוא עצמו תולה את הגורם להם באופיו. "תמיד פחדתי מבני אדם, לא היה לי בטחון בדבריי או במעשיי כבן אדם", כך הוא מעיד על עצמו. כדי להשתלב למרות הפחד עטה על עצמו מילדות מסכה של ליצן, היה נואש לרַצות, התכחש לזכותו העצמית לקניין. כשכל אלה לא סייעו לו להשתלט על הפחד, מצא מפלט באלכוהול, בטבק ובחברת זונות. מי שחי בתחושה כי "העולם היה עבורי מקום מזרה אימה חסר תחתית", עתיד למצוא עצמו בתחתית, וסופו של יוזו, כפי שראה המספר בתמונה השלישית, להיות מת חי.

בשונה מספרי חיים אומללים רבים, כאן נמנעת מן הקורא היכולת "לנער" את הכותב כדי לשכנע אותו להתנער מאומללותו. הגורמים לה ככל הנראה אינם חיצוניים, אלא מוטבעים עמוק באופיו ובנפשו של הכותב, ובאמת אין לו מוצא. משום כך, ומשום הכתיבה המשכנעת של דזאי, הוא מעורר חמלה ונכנס אל הלב, והפעם ללא צורך להתעטף בליצנות. יכול להיות שזו הסיבה לכך שגם היום, למעלה משבעים שנה אחרי שנכתב, הספר עדיין פופולרי, ונחשב לרב המכר השני בכל הזמנים ביפן.

יורי מירון מרחיב באחרית דבר מעניינת על סגנונו של דזאי ועל חייו ותקופתו. התרגום של עינת קופר נאה וזורם, והספר מומלץ.

人間 失 格 – 太宰 治

אפרסמון

2021 (1948)

תרגום מיפנית: עינת קופר