ציפור כהה בדרך / יוסל בירשטיין

"ציפור כהה בדרך" מכיל ארבעה סיפורים, שנכתבו על ידי יוסל בירשטיין ביידיש בשנות הששים. בירשטיין ונסים אלוני ערכו את הנוסח העברי של הסיפורים, ואלה ראו אור בעבר. כעת נערכו מחדש לקראת הופעתם יחדיו.

הסופר, יליד פולין, היגר לבדו לאוסטרליה ב-1937 בהיותו בן שבע-עשרה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ ב-1950, והתיישב בקיבוץ. ארבעה הסיפורים שבקובץ מתרחשים בשלוש התחנות האלה.

"וֶגֶר" מתרחש במחנה עבודה באוסטרליה, בו שירתו מהגרים שגויסו לצבא אך טרם התאזרחו. וֶגֶר הוא יהודי גרמני שנכלא בדכאו, וכששוחרר היגר לאוסטרליה. במחנה משרתים בני לאומים שונים, אלמן מאוסטריה, פליט מיוון, חייל מיוגוסלביה. יחד הם מייצגים את תלישותם של המהגרים, ונוצרים ביניהם קשרים אישיים לצד קשרים מבוססי היסטוריה (כך, לדוגמא, בחנוכה היוונים נלחמים ביהודים). בירשטיין מתאר ארועים אפיזודיים, לפעמים כאלה הנראים שוליים, ובאמצעותם הוא מאפיין בדיוק חד את דמויותיו.

"מעיל של נסיך" הוא סיפורם של סבא וסבתא, היא מכונה "הסבתא הקטנה", הוא טיפוס הולל, כזה שמתקשה לשבת במקום אחד, ראשו בעננים. בצעירותו תפר לעצמו מעיל של נסיך, העתק של מעיל שראה ונשא חן בעיניו, מרובה כפתורים וכותפות וקישוטים אחרים. בירשטיין מגלגל את המעיל בין יבשות, מחבר בין עבר והווה. תמונה בלתי נשכחת בסיפור מתארת את האופן בו חבילה מאוסטרליה מתקבלת על ידי המשפחה שנותרה בפולין, מעין וריאציה על ההתרגשות והחמדנות שעוררה "חבילה מאמריקה" בשנות הצנע בארץ.

"דובין ואחיו" מציג שני אחים, האחד נוכל אוסטרלי, השני קיבוצניק מסור. הסיפור נפתח במותו של האח האוסטרלי, מתאר במקביל ובמשולב את קורות חייהם, ומתרכז ברובו בדינמיקה הקיבוצית.

"נסיעתו הראשונה של רולידר", הסיפור הארוך ביותר בספר, מתרחש אף הוא על ציר אוסטרליה-קיבוץ. רולידר עזב את הקיבוץ ועבר לאוסטרליה כדי לשכנע יהודים להתיישב בקיבוץ. הוא עצמו ישוב לקיבוץ רק כדי למות שם, ובמוות זה נפתח הסיפור. הסיפור משלב יחדיו כמה דמויות, של יהודים ושל נוצרים, ויוצר פסיפס מרשים של רוח התקופה.

הצגת הסיפורים כמתואר עד כה עושה להם עוול מסוים. סיפוריו של בירשטיין אינם נעים בקו אחד, או ממוקדים בנושא יחיד. כתיבתו של בירשטיין היא מונולוג של מספר סיפורים עממי, כזה שנע בין ארועים בקשר אסוציאטיבי, אך אינו מאבד את החוט המוליך ביניהם, ניצב בו זמנית בעבר ובהווה, מחבר בין שונים, ותמיד חוזר אל ליבת הדברים. כמעט מפתה להתייחס אל סגנונו כזרם התודעה, ואני נמנעת מכך משום שהסיווג הזה נושא היבט של פיזור, ואילו אצל בירשטיין התחושה היא יותר של שיחה שמתפצלת ומתכנסת.

בהזדמנות זו אני ממליצה גם על ספרו "סיפורים מאזור השלווה". כאן, כמו בספריו האחרים הוא מציע נקודת מבט חומלת, צובע בהומור ארועים קשים, ונע בוירטואוזיות בין תקופות ומקומות.

מרבית ספריו של בירשטיין יצאו בהוצאת הספריה החדשה, וטוב עשה מנחם פרי, המונה אותו עם גדולי הסופרים היהודים במאה העשרים, שנתן לו בית ובמה.

הקיבוץ המאוחד

1989

נוסח עברי: יוסל בירשטיין ונסים אלוני

פּוֹבּי ודינגֶן / בן רייס

אשמול ויליאמסון, ילד החי עם משפחתו בלייטנינג רידג', עיירת מכרות לֶשֶם (Opal) אוסטרלית, מספר בנובלה מקסימה ומרגשת את סיפור היעלמם של חבריה של אחותו, קֵליאן. הסיפור נפתח כשקליאן נכנסת לחדרו של אשמול, פניה נפוחות וחיוורות, ובקול מודאג היא אומרת לו שפובי ודינגן כנראה מתים. התגובה של אשמול – "תפסיקי להיות דפוקה בשכל" – נשמעת בוטה, עד שמתברר שפובי ודינגן הם חבריה הדמיוניים של קליאן.

באמצעות האפיזודה הלכאורה שולית הזו, בן רייס, באמצעות אשמול, מכניס את הקורא אל עולמם של כורי הלשם, חיים של עבודה מפרכת במעבה האדמה, חיים של חלומות על האבן המושלמת שתזכה את המוצא אותה בעושר אגדי. הגברים בעיירה הם אנשים קשים, חשדניים, מגוננים על חלקת אלוהים הקטנה שלהם, לעתים מאבדים קשר עם המציאות. אביו של אשמול הוא כזה: כורה בחירוק שיניים, בטוח שהאבן הנכספת עוד רגע תימצא, מטביע את תסכוליו בשתיה. אמו הבריטית של אשמול מרשה לעצמה מפעם לפעם הרהור על גורל חלופי שהיה נופל בחלקה, אילו נישאה לחבר נעורים בבריטניה, הרחק מן העיירה המאובקת והחמה. גם אשמול מקבל הצצה רגעית אל העולם שיכול היה להיות לו, כשהוא משתאה למראה מרבד פעמוניות בתמונת נעורים של האם.

פובי ודינגן, דמיוניים ככל שיהיו, נוכחים באופן ממשי מאוד בחייה של קליאן. אמה, רגישה לצרכיה של בתה, משתפת פעולה, מגישה לשניים אוכל, מתעניינת בהם. האב, בציניות לגלגנית, מכיר בקיומם. אשמול, ילד עם שתי רגליים על הקרקע, היה שמח אם היו מתפוגגים להם. היעלמותם והחשש שמתו מפילים את קליאן למשכב עד כדי סכנת חיים, וכתוצאה מכך משתנים הדגשים בחיי המשפחה, והם מנסים לסייע, איש בדרכו.

לאורכה של הנובלה כולה, בן רייס מוצא מקבילות בין פובי ודינגן למרדף אחר הלשם, בין היותם אמיתיים בעבור קליאן כשם שהלשם החמקמק אמיתי עבור אביה, בין חוסר האמון של הסביבה כלפי האב לחוסר האמון בחברים דמיוניים. ההקבלות האלה מעלות את הספר מעל לסיפור ילדים, כפי שהוא מצטייר למראית עין, לספר בעל עומק. במקביל הוא נוגע בסיפור האוסטרלי, ביחסים בין הלבנים לאבוריג'ינים, בחווית הסְפר  האוסטרלי, ובדינמיקה משפחתית.

ואם תבואו היום ללייטנינג רידג' עדיין תוכלו לראות אנשים מפסיקים באמצע מה שהם לא עושים […] כדי לדבר עם פובי ודינגן ועם הלֶשֶם בחלומות שלהם. ושאר העולם חושבים שאנחנו משוגעים על כל הראש […]. כי מי שדפוק בשכל זה הם, שלא יודעים מה זה להאמין במשהו שקשה לראות, או להמשיך לחפש משהו שנורא קשה למצוא.

המתרגמת הצליחה לתרגם יפה שיבושי לשון ילדותיים מבלי לרדד את השפה ולהוזילה.

הספר מלווה באיורים נעימים לעין מאת ליאורה גרוסמן.

לפני מספר שנים ביקרתי בקוּבֶּר פֶּדי, עיירת מכרות בלב המדבר האוסטרלי האדום. התיאורים בספר החיו אחד לאחד את כל זכרונותי מן המקום. בתמונה המצורפת נראה פיר כניסה למכרה במוזיאון המקומי. כשאשמול מתאר ירידה לתוך מכרה, עמדה מול עיני התמונה הזו.

בשורה התחתונה: ספר מקסים, המחזיק בין דפיו המעטים יחסית עושר סיפורי וחמלה שופעת

Pobby and Dingan – Ben Rice

מודן וספר הוצאה לאור

2002 (2000)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

עמק האושר / פטריק וייט

"עמק האושר" מתרחש בעיירה אוסטרלית קטנה, הממוקמת בעמק ששמו ניתן לו על ידי מחפשי זהב עמוסי ציפיות ותקוות. כשיבשו עורקי הזהב, נותר רק השם המיוחס כעת לעיירה בלבד. הספר נפתח בלידה של ילד מת, אסון המתקבל בהשלמה שקטה הן על ידי ההורים, והן על ידי הרופא, תושב חדש יחסית בעיירה, ועל ידי שתי הנשים שסייעו ליולדת – מילדת זקנה החשה חשדנות כלפי הרופא והתנהלותו הבלתי מוכרת לה, ומהגרת סינית הנדחקת לרקע, שומרת על שתיקה. ההשלמה הזו, והרכב הנפשות הפועלות, מכילים במידה רבה את רוחו של הספר כולו: עיירה מנומנמת, חשדנית כלפי החדש, אינה מקבלת את המהגר, נכנעת לטבע.

הספר מתרכז במספר דמויות מפתח: הרופא, נשוי ואב לשני בנים, מתלבט בין הצורך לעבור למקום נוח יותר מבחינה אקלימית לטובת אשתו החולנית, לבין המשיכה שהוא חש אל אשה מקומית. האשה אליה הוא נמשך חלמה לעבור לארצות הברית, אך נשארה בעיירה. בנו של הרופא סובל מהתעללות בבית הספר, ומאמין שחלומה של אמו על בית ספר פרטי בסידני ישפר את מצבו. פועל במשק של אחד מעשירי המקום נמשך אל בתו של בעל הבית, אך מנהל פרשית אהבים עם אשתו של המורה. המורה משתוקק למצוא משרה במקום אחר. אשת הבנקאי חולמת על מעבר למקום טוב יותר. למעשה, כל אחד מן התושבים, אילו נשאל, היה מבקש לעצמו מקום אחר, אך איש אינו זז ממקומו. נדמה שהתושבים היחידים שאינם מבקשים לעקור הם אלה שכבר עברו תהליך של עקירה, המהגרים הסינים, תושבים ותיקים בעיירה, בעלי חנות וקולנוע ונכסי נדל"ן, המצויים בשל דעות קדומות מחוץ למעגל החברתי.

בהפי ולי היה האדם סטטי מטבעו. זו הצרה. תראה אדם מתלונן לפנות ערב על כוס, תראה אותו מנגב את האבק מפיו, תקשיב לקולו הצהוב החיוור, אם אתה רוצה להבין למה אני מתכוון. מפני ששם תמצא את תכונת הסטטיות שאני מנסה להראות, זאת אומרת המכנסיים נשארים במקומם, אבל בקושי. הזמן התגבר על זה ועל עוד מחאה חיובית, הגם שהדברים נמשכו כמו שהיו.

למרות הסטטיות הזו, הספר עמוס התרחשויות, רובן באות לידי ביטוי במחשבותיהם של התושבים יותר מאשר במעשים של ממש. משום שהספר עוסק במחשבות, התחביר שבחר לו פטריק וייט משקף את הדרך בה המוח נע וקופץ בין רעיונות ומחשבות וזכרונות ואסוציאציות. המהלך המתעתע הזה משתנה במעבר מאדם לאדם. כך, לדוגמא, הקוים ישרים ובהירים יחסית אצל הרופא, מבולבלים בין עבר להווה אצל הפועל, וכאוטים אצל המורה, שכאביו הפיסיים משתלטים על הלכי רוחו ועל הגיונו. הבחירה הסגנונית גורמת לחווית קריאה מאתגרת ומורכבת, ומדי פעם – לפחות עבורי – קשה, בעיקר כשהמספר משלח כל רסן, וגולש לקטעים מן הסוג הבא (למרבה ההקלה אין יותר מדי קטעים שכאלה בספר, אבל לטעמי גם המעטים אינם הכרחיים):

מה זה היה לפני שנפלה עליה תרדמה ומפתח קרקש היא לא ידעה השועל המעופף שלה שעטפה ברדיד בלילה ההוא שארנסט לקח את המקל ואמר אצא לסגור את הברז בכפור, הוא לקח את הרדיד אבל לא את זה גם לא מכוסה שלא לראות שזה לא זה מה שאת חושבת האור על העלים זאת לא הדוושה דייזי שהוא לחץ עליה היה מת זה משונה למגע כמו עלה כשהוא מת הוא הכפור על הברז הו קר באת אתה חושב אין רחמים בקול אמר שהיה עליה היה עליה יהלום כשהכלב נבח רק לסגור את הברז…

פטריק וייט מיטיב לתאר את חוויותיהם של היחידים, וגם את מהותה של החברה המצומצמת והנוקדנית במקום קטן, שבו כולם מעורבים עם כולם, ואין היכן להתחבא מפני דעת הקהל:

יש משהו קשוח בשנאה שגורמים המגעים בין האנשים בעיר קטנה. לפעמים נדמה שיש לזה מין ארגון על-אנושי, כמו ליצרים בטרגדיה יוונית, אבל רק בנדיר יש איזו אצילות ביצרים בעיר קטנה […] היתה לזה עוצמה נסתרת לא בריאה, וזה מה שעשה את היצרים האלה שונים אף מן השנאה בין האדם לתופעות טבע.

רצח שמתרחש לקראת חלקו האחרון של הספר מהווה טריגר לשינויים אצל כמה מן הדמויות, אך אפילו הוא אינו מזעזע את המקום, רק מרעיד מעט את גלי הרכילות. אדם אחד יצליח לקבל החלטה לעזוב, אשה אחת תצליח לשנות את מהלך חייה, אבל העיירה כולה, עדיין מנומנמת ובלתי מתרגשת, תשלים עם האסון הזה, כמו שהשלימו הורי התינוק המת בפתח הספר עם אסונם.

כוחו העיקרי של הספר הוא בחדירה העמוקה אל נפשם ואל סודותיהם העצובים של גיבוריו, אך כוחו יפה גם בכושר התיאורי המעולה של וייט, בין השאר בתיאורי טבע המעמידים תמונה מדויקת של הסביבה ושל השפעתה:

במשך הקיץ הבטת סביבך בעיניים עצומות למחצה, והנוף היה כמעט אימפרסיוניסטי, צבעו וצורותיו נשברים מן החום. אבל כשנפוג מזג האויר החם שום קו לא התנועע עוד, היה ברור. פני הגבעה שמאחורי העיר שהבליחו כל הקיץ דממו עכשו, היו מופתיים ממש, היתה בהם היציבות של אחר הצהרים באחד מציורי פוסן. לפנות ערב היו השמים, מובהרים בכפורים שהקדימו, אמייל כחול נעים. הסתו חיכה לחורף בלי סערת מעבר, אלא רק אוירת ציפיה שלווה היתה בחוץ כדי לציין את השינוי, האתנחתה הזאת שבין שתי עונות שלטניות. את הסתו כמעט לא הבאת בחשבון. כל כך מעט קרה אז, חוץ מהתיצבות המיתאר והצבע המותך ההולך ומצן.

זהו הספר הראשון שכתב פטריק וייט ב-1939, ויש בו את אותן האכויות שמכוחן יצר מאוחר יותר ספרי מופת כמו "יורדי המרכבה" ו"גדילי עלים".

Happy Valley – Patrick White

עם עובד

2016 (1939)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

לראות לויתן / רון דהן

יונתן, בן כשלושים ושמונה, שיצא זה עתה מנישואים עקרים, נזכר בחלום ילדות לראות לויתן. הוא קנה כרטיס לאוסטרליה, הפקיד את כלבו בידי מירי, גרושתו, ויצא למסע. באוסטרליה חבר אל אייזק, פרח-כמורה אפריקאי, אל אדם ואיבון, שני שחקנים גרמנים, ששיחקו בהצגת "שיילוק" בעיבוד מודרני ונמלטו לאחר שאדם כמעט הרג את הבמאי, ואל אלי, סוחר סמים ישראלי. אחרי שהכלב מת, ומירי השבורה מצאה מפלט בטיפולים אלטרנטיביים, הצטרפה גם היא לחבורה. סיפורם הוא תערובת של מציאות עם הזיה, שגולש במהרה לעבר הסוריאליסטי.

לא אהבתי את הספר. ממש לא. בתחילה עוד התייחסתי אליו ברצינות, וטרחתי לסמן מראי מקום כשהיה לי מה לומר על התוכן או על הסגנון, אבל חדלתי במהרה. לולא תכננתי לכתוב סקירה, לא הייתי ממשיכה עד לסיומו של הספר. אף אחת מהדמויות לא דיברה אלי (למעט אייזק בקטעים מסוימים), ובשום שלב לא היה אכפת לי מה יעלה בגורלם. תהיתי אם הניכור הזה נובע מן העובדה שגם בחיים שמחוץ לדפי הספר מן הסתם לא היה נוצר קשר ביני ובינם, אבל אחרי מחשבה מעמיקה יותר אני לא נוטלת על עצמי את האשמה. ספר טוב מקרב אל הקורא גם דמויות הרחוקות מעולמו, והספר הזה מבחינתי אינו עומד במבחן.

בדרך כלל אני מעריכה את הבחירות של הוצאת פרדס. את הקונספט של סדרת "מלח מים" אני לא מחבבת  ("איננו מבקשים לביית את הפרא העומד בשערי השפה, אלא לשמוע את קולן והדן של המלים הצומחות מן המקום, מבלי לגזום"), אבל גם במסגרת הזו ההוצאה מצליחה להביא לקורא יצירות טובות ("אישוליים" הוא הבולט שבהן). הפעם, לצערי, אני לא יכולה לשבח.

 

פרדס

2016

אושרליה / איל מגד

הילל רוט, מוזיקאי כושל, מתייסר בניתוחים חוזרים ונשנים של נישואיו שכשלו לאליס, מוזיקאית מצליחה. באחת מהתובנות הבודדות המוצלחות בספר הוא מתאר כיצד התמודד עם הפער בין הקריירות: החלטתי שאליס סובלת ואני נהנה. שהיא משועבדת ואני משוחרר. שהיא נושמת את האויר המעופש של ההצלחה, ואני נושם את האויר הטרי של הכשלון. במקביל לחיבוטי הנפש סביב אליס הוא מנסה ליצור קשר עם בנו מחוץ לנישואין, רועי בן השבע, שחי עם אמו ענת בחווה להצלת קנגורו סמוך לאדלאיד באוסטרליה.

הילל הוא הורה כושל. הוא ואליס גידלו את בתם היחידה צליל בבית עמוס מריבות. בבגרותה החליטה הבת, לאור הדוגמא שקיבלה, שאין לה רצון למצוא אהבה, והתמסרה ליוגה. עם הבן רועי קיים הילל קשר קלוש בלבד, מכיוון שלא רצה בו כלל, וגם הקשר הזה נותק כליל כשרועי הגיע לגיל ארבע, ועבר עם אמו לאוסטרליה. הספר נפתח עם נסיעתו של הילל אל בנו, ממניעים לא מובנים. הילד, כך מתגלה, הוא קפריזי, תזזיתי, מתנועע בפראות בין מצבי רוח, והילל מתקשה להתמודד אתו. בשל התנסויותיו הוא קובע כי לאור העדויות המצטברות, נדמה לי שלא יהיה מופרך להסיק שההורות האנושית היא מכה אנושה…

הייתי קרובה לנטוש כבר בשלב מוקדם, כשהבנתי שהספר מדשדש, ורמת האכפתיות שלי כלפי הילל שאפה לאפס, אבל כדי לכתוב סקירה מנומקת ניסיתי למשוך עוד. בעמוד 200 נשברתי, בעיקר משום סתירה פנימית בתוך הטקסט. אם להשתמש בלשונו של הסופר, הספר הוא רצף של חשבונות נפש שלא מוליך לשום מקום. שוב ושוב מאותו דבר, חיבוטי נפש מיותרים, נעים במעגלים, אינם מוליכים לשום מסקנה, והתובנות, אם ישנן, הן לא חכמות בלשון המעטה. בקצרה, הרגשתי שלא ארוויח ממנו דבר.

למגרעות שלמעלה יש להוסיף את חוסר היכולת של הסופר להמנע מהטפות. נושא ההטפה הראשי הוא היחס לבעלי חיים, שואת בעלי החיים כלשונו. העלילה נתקעת לטובת עמודים שלמים של עיסוק בנושא זה, יותר מפעם אחת. נושא שני הוא ישראל כ"אימפריה שיצאה מדעתה", כשלצורך העצמת דעתו על היחס הישראלי כלפי הפליטים הערבים, שכולו לדבריו תוקפנות וקורבנוּת, הוא משווה אותו ליחסם של הפולנים כלפי ניצולי השואה, שהוא יחס של אשמה מהולה בהתנצלות. אין כמו הכללות מצוצות מן האצבע.

בספרו של אהרן מגד, "עשהאל", יש קטע שאני מאוד אוהבת שנפתח ב"מילים, יש להן נשמה כמו לחפצים, אני חושב", ובהמשכו הסופר קושר בין צלילה של המלה למשמעויותיה, כמו, לדוגמא: "לטאה, מלה המביעה בדיוק את הלטאה, כי היא מהלכת בלאט ומליטה את החול שהיא מלאטת עליו". חייכתי כשמצאתי משחקי מלים כאלה גם אצל הבן: "איך לא ייתפס לך הגב נוכח ודאות כזאת? גב, תפקידו להגיב", וגם "למה קוראים למרפסת מרפסת?… כי היא מתרפסת לפני השמש, כדי שלא תשקע".

בשורה התחתונה: לא לטעמי.

ידיעות ספרים

2016

הסחרחֶרֶת שבים / ראנדולף סטו

זהירות, ספוילרים בסקירה

"הסחרחרת שבים" הוא ספר התבגרות, המתרחש בעיקרו על הרקע הקשה של מלחמת העולם השניה. רוב, בן שש בפתיחת הספר, הוא ילד אוסטרלי, המתגורר עם משפחתו הענפה במערב אוסטרליה. המשפחה הגרעינית, המתגוררת בעיר הקטנה ג'רלדטון (צפונית לפרת'), מונה ארבעה אנשים – רוב, הוריו ואחותו הקטנה נאן, אך למשפחה ענפים אחדים הפרושים בחוות באזור, וילדותו של רוב עוברת עליו בטבע הפראי של אוסטרליה. מכל בני משפחתו הוא אוהב ומעריץ בעיקר את ריק בן העשרים ואחת, והתגיסותו של ריק לצבא במהלך מלחמת העולם מהווה משבר עבור הילד.

רוב הילד הוא טיפוס חושב, מעמיק, חובב היסטוריה, מודע מאוד לעצמו ולסביבתו. דרכו אנו מתוודעים להיסטוריה של ההתישבות במערב אוסטרליה, ליחסים בין התושבים המקוריים למתישבים, ולהתפתחותה של אוסטרליה להיות המדינה שאנו מכירים היום.

מהרהר היה בזמן ובתמורה, איך בבוקר אחד, כשהיה בוודאי קטן מאוד, גילה את הזמן בשכבו בדשא ועיניו עצומות מול השמש. סופר היה לנפשו. כך ספר עד ששים ואמר בלבו: זו דקה. ואז הרהר: לעולם לא תהיה עוד הדקה הזאת. לעולם לא יהיה עוד היום הזה. לעולם לא.
כל ימי חייו לא יגלה עוד תגלית כה מזעזעת.

חלקו הראשון של הספר מתאר את חייו של רוב בצל המלחמה, הפחד מהפצצות היפנים, והחשש המתמיד לגורלו של ריק, שאיש לא שמע ממנו דבר מאז גויס. הקורא, בזכות סצנות קצרות בודדות שבהן מתאר סטו את שעבר על ריק באותה תקופה, יודע כי ריק שבוי מעונה וחולה במחנה יפני, אך עבור משפחתו הוא בחזקת נעלם. כילד מעסיקים את רוב דברים רבים ושונים מחייו היומיומיים, אך למרות שמדובר בתקופה של ארבע שנים – תקופה ארוכה מאוד בהתחשב בגילו – ריק אינו נשכח. בתוך שיחות בנושאים אחרים הוא מסוגל לזרוק פתאם לאויר את השאלה "ומתי יחזור ריק?". הוא מסרב לקלוט ולהפנים את האפשרות שריק לא ישוב.

רוב לא חדל לכתוב מכתבים אל ריק בכל אותן ארבע שנים ארוכות, למרות שאינו מקבל תשובות. המשמעות העמוקה שייחס ריק לקשר עם הבית באה לידי ביטוי בהקדשה שכתב לילד אחרי שובו הביתה:

"ישרותך מנחה אותי במעגל צדק ומחזירה אחריתי אל ראשיתי"

כשריק שב, אמו של רוב מכינה אותו לאפשרות שריק החוזר לא יהיה אותו ריק שעזב. על פני השטח ריק מתאושש, שב להיות עליז וקנטרני כשהיה. אבל רוב, המתעקש לחלוק אתו חדר, נחשף לסיוטי הלילה שלו, עד ללילות חסרי שינה, נבהל כשהוא מזהה בעיניו של ריק הבעה אטומה כאילו הוא מתנתק מן הסובב ומצוי במחוזות אחרים.

בחלקו השני של הספר ניתן משקל שווה להתבגרותו של רוב ולנסיונותיו של ריק להחלים מן הטראומה. רוב הופך מילד לנער, מתאהב לראשונה, מהרהר בעתידו. ריק מנסה ליצור קשר קבוע עם אשה, אך נפשו המעונה אינה מוצאת מנוח. רוב חולם על ארצות רחוקות, אך קשור בכל נימי נפשו לארצו ולהיסטוריה של משפחתו באוסטרליה החלוצית. ריק קשור לאדמה, נרשם ללימודים, אך מתקשה למצוא שלוות נפש, ואינו מסוגל להשאר במקומו. בסיומו של הספר, בהיות רוב בן ארבע-עשרה, ייפרדו דרכיהם. רוב ישאר באוסטרליה, מתקומם על שינוי סביבתו ונסיבות חייו.

העיר התרחבה והלכה מתוך בולמוס פתאומי. זאת תהיה עיר ממש, אמרו הכל.

חמת-זעם האדימה את פני הנער ושמה מחנק לגרונו. "שמרן שכמוך," אמרה אמו בפליאה.

היא אינה מסוגלת להבין, והוא אינו יכול להסביר לה שהדחפורים גרועים מן היפנים.

ראנדולף סטו נולד בג'רלדטון בשנת 1936, כלומר הוא בן גילו של גיבורו ובן מקומו. היכרות זו עם הזמן והמקום ניכרת היטב בהזדהות העמוקה שבה הוא כותב על גיבוריו, בתיאורי הנוף שלו, בתיאורי חיי היומיום, ובתיאור האוירה של אותן שנים קשות. רוב שלו הוא דמות מעוררת הזדהות ואמפתיה, הלב יוצא אל ריק המיוסר, ואוירת החלוציות והראשוניות מעוררת נוסטלגיה גם אצל הקורא שאינו אוסטרלי.

The Merry-Go-Round in the Sea – Randolph Stow

עם עובד

1965 (1968)

תרגום מאנגלית: ארנון בן-נחום

תשעה ימים / טוני ג'ורדן

זהו ספרה השני של טוני ג'ורדן האוסטרלית המתורגם לעברית. נהניתי מאוד לקרוא את הראשון, "רומן עם מספרים", שתיאר ברגישות ובהומור את חייה של אשה צעירה העוסקת באובססיביות בספירה של כל מה שסביבה, וציפיתי לחוויה טובה לא פחות עם "תשעה ימים". לא התאכזבתי.

"תשעה ימים" שאב את השראתו מן הצילום של הכריכה: זוג צעיר ברגעי הפרידה לפני צאתו של הבחור למלחמה. הזוג שבתמונה אלמוני, וגורלו אינו ידוע, ולפיכך הספר בדיוני ואינו קשור ישירות לדמויות המצולמות. הספר סובב ישירות ובעקיפין סביב ג'ק וקוני, שני צעירים שהתגוררו בשכנות, אבל "גילו" זה את זה כבוגרים, ונרקם ביניהם סיפור אהבה ממש עם פרוץ מלחמת העולם השניה. הספר מסופר מפי תשע דמויות, כל אחת מהן מתארת יום משמעותי בחייה. הימים המתוארים אינם מתרחשים בהכרח באותה תקופה (חלקם מתרחשים בימינו, ומסופרים מפי הדור הבא), וג'ק וקוני אינם מוזכרים במפורש בכולם, אבל למרות שעל פניו הספר "מפוזר", בפועל הוא יוצר תמונה מלאה וחיה של קורות משפחת וסטויי.

זוהי יצירה שאפתנית. למרות שלכאורה המסגרת הסיפורית מוגבלת לסיפורו של הזוג, למרות המסגרת המצומצמת יחסית (236 עמודים), ולמרות ריבוי הדמויות, הסופרת מצליחה לאפיין כל דמות במדוקדק. ויותר מזה, לגבי שתיים מהן – האחים התאומים של קוני – היא לא מסתפקת באפיון נקודתי, אלא מצליחה להציג באופן משכנע לגמרי את התפתחותן עם השנים. יותר מכל התרשמתי מהדרך בה כל סיפור שופך אור חדש על הדמויות שכבר הציגו את עצמן, שהרי שום דבר בחיים אינו חד-מימדי או שחור-לבן, והספר הוא לכן רב-מימדי ושופע גוונים.

בשורה התחתונה: ספר מרגש, כתוב בכשרון רב, ומומלץ ביותר.

Nine Days – Toni Jordan

הוצאת כתר

2013

תרגום מאנגלית: איריס ברעם

על החוף / נוויל שוט

בשנת 1963 (שהיתה עדיין העתיד בעת כתיבת הספר ב-1957) פורצת מלחמה גרעינית בחצי הכדור הצפוני. האוכלוסיה שמצפון לקו המשווה מושמדת, וענן רדיואקטיבי עושה דרכו באיטיות אך בהתמדה אל חצי הכדור הדרומי. בתוך חצי שנה ימותו כל בני האדם. כמה מבעלי החיים יחזיקו מעמד תקופה נוספת, עד למותה של הארנבת האחרונה. זהו גזר דין שאינו ניתן לערעור, ואין שום דבר שניתן לעשות כדי למנוע את מימושו. מרבית הספרים הפוסט-אפוקליפטים מציגים בשלב זה תוהו ובוהו, אנרכיה מוחלטת, פריקת כל עול, היסטריה. העולם בעיני נוויל שוט אחר לגמרי: פה ושם הוא מספר כבדרך-אגב על אנשים שמוצאים מפלט באלכוהול, אבל מרבית גיבוריו מתנהלים כאילו עולם כמנהגו נוהג: לומדים, מתאהבים, זורעים זרעים שישאו פרחים ופירות הרבה אחרי היום האחרון, מצייתים לחוקים. כאילו יש מחר.

העלילה מתרחשת ברובה במלבורן, העיר הגדולה האחרונה לפני אנטארקטיקה. דווייט, מפקדת צוללת אמריקאית, יודע שאשתו ושני ילדיו נכחדו, אבל קונה להם מתנות לקראת היום שבו ייפגשו. מרי, אשתו של קצין הקישור האוסטרלי בצוללת, מתכננת מחדש את גן ביתה, מכשירה את השטח לגן ירק. מוירה, ידידת המשפחה, מתחילה ללמוד קצרנות. פיטר, בעלה של מרי, הוא אולי היחיד שמתכונן לבאות, כשהוא מכין לאשתו ולבתו רעל, אותו יוכלו ליטול בבוא היום כדי להמנע מיסורי המוות.

הספר הזה שונה מסגנונו הקליל הרגיל של נוויל שוט. זהו ספר מלנכולי, נטול תקווה, שגם מעט ההומור שבו נוגה. הפריע לי תחילה הרקע החפיפי משהו, הלא מוסבר, של המלחמה: אלבניה פתחה בה, ישראל מעורבת בה, רוסיה וסין הסלימו אותה. לא לגמרי ברור. אבל צריך להבין שהפרטים ה"היסטוריים" פחות חשובים כאן. חשוב המסר שבמו ידינו אנו עלולים להביא כליה על המין האנושי.

הספר נחשב למשפיע בזמנו, והיה לו חלק בעיצוב דעת הקהל שהתנגדה לניסויים גרעיניים. שנתיים אחרי פרסומו הוא עובד לסרט בכיכובם של גרגורי פק, אווה גרדנר ופרד אסטר, סרט שהסופר תיעב בגלל העיבוד החופשי מדי של הדמויות.

שמו של הספר דו משמעי: "על החוף" הוא מונח בצי המשמש לתיאור מי שפרש משרות פעיל, והוא גם חלק משירו של ט.ס. אליוט, “The Hollow Men”:

"In this last of meeting places // We grope together // And avoid speech // Gathered on this beach of the tumid river."

ספרותית יש לדעתי בספר מספר ליקויים, לדוגמא ההרחבה המיותרת בתיאור שני מרוצי מכוניות המתרחשים כשמקרי הפגיעה הראשונים של הענן הרדיוקאטיבי מתגלים בעיר. נוויל שוט עצמו היה במשך תקופה קצרה נהג מרוצים, ומן הסתם מסיבה זו התלהב לכלול את הנושא בספר, אבל הוא מקבל דגש יתר בעיני. מכל מקום, מעבר לליקויים שכאלה, ומעבר לשאלת הסבירות של ההתנהלות הכמעט מתעלמת מן המציאות שהוא מייחס לגיבוריו, זהו בסך הכל ספר טוב בעל מסר שצריך לקבל ביטוי.

On the Beach – Nevil Shute

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (1957)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

רומן עם מספרים / טוני ג'ורדן

ספולרים רבים בגוף הסקירה, בעיקר לקראת הסיום!

בחרתי לקרוא את הספר הזה מסיבות לא עניניות במיוחד: אני אוהבת מספרים, ואני מתענינת בספרות אוסטרלית. לשמחתי התברר שבחרתי מבלי משים ספר טוב.

גרייס, רווקה בת 35, חייבת לספור ולמדוד ולשקול כל דבר – את האותיות בשמות אנשים, את מספר האפונים שהיא אוכלת בארוחה, את הצעדים מביתה אל בית הקפה. שגרת חייה קבועה ומדודה אף היא: השכמה ב-5:55, יציאה מהמיטה 5 דקות אחר-כך. אותה ארוחת בוקר בכל יום, ארוחת הערב בכל ערב ידועה מראש. מספר הנגיסות שהיא נוגסת בפרוסת עוגה נקבע על פי מספר גרגירי הפרג המפוזרים עליה. ביום ראשון ב-20:00 בדיוק מתקשרת אליה אמה. 20 דקות אחר-כך מתקשרת אחותה. יציאה מהשגרה, או החמצת ספירה כלשהי, מותירות אותה אבודה ומבולבלת במרחב ובזמן. גרייס מתארת את מצבה כעובדה נורמלית. למרות פיקחותה ושנינותה היא לא מודעת לסבל שגורמת לה אובססית המספרים.

האובססיה נגרמה ככל הנראה ע"י טראומה בילדותה. אותה טראומה גרמה לה שנים אחר-כך להתמוטטות עצבים, ובעקבותיה לאובדן עבודתה כמורה בבית ספר יסודי. כשהספר נפתח גרייס מובטלת כבר זמן ממושך, וחיה מקצבת נכות.

הכל משתנה כשנכנס לחייה שיימוס, והשניים מתאהבים. שיימוס הוא בחור חביב, מוכן להשקיע בקשר הזוגי, ומעודד אותה לפנות לטיפול בבעית המספרים. גרייס פונה לפסיכיאטר ולמומחית לטיפול קוגניטיבי. כולם מאוד חיוביים ומשקיעים בה, אבל במפתיע במקביל להשתחררות שלה מן המספרים היא הופכת פחות מרוצה. חלק מן האשמה היא בכדורים שהיא נוטלת, שמטשטשים את חדות המחשבה שלה. אבל זו לא רק בעיה של כדורים: הספירה היא חלק מאישיותה, ודיכויה פירושו בעצם הפיכתה של גרייס למישהי אחרת.

עד כאן הספר היה חביב וקריא, מעשיר בידע על האובססיה, ואפילו מצחיק לעתים. בשלב הזה הוא הופך ליותר מזה. הוא נושא מסר חכם על השלמה עם מי שאנחנו, ועל הדרכים למצוא את מקומנו בחברה עם היחוד של כל אחד מאתנו.

זהירות, ספוילרים: גרייס מפסיקה את הטיפול, נפרדת משיימוס, מחליפה בית קפה (ומגלה שהצעד ה"נועז" הזה אפשרי ואפילו מהווה שיפור). בתקופת הטיפול עזר לה שיימוס לארגן את ביתה ואת חייה ללא מספרים, מעשה שנראה חכם לזמנו אבל בדיעבד התברר שהכניס אותה ללחץ. כעת היא מחזירה את המספרים לחייה, ומצליחה לשלב אותם במהלך חיים הגיוני יותר, כולל מציאת פתרון לשאלת התעסוקה והפרנסה. כשחייה מתייצבים מתפנה מקום גם לאהבה. סוף ספוילרים

מאוד נהניתי לקרוא את הספר. למרות הנושא העצוב הוא מצחיק לעתים. גרייס היא דמות שקל מאוד לחבב, ולכן קל להכנס אל הספר ולזרום עם הסיפור. וכאמור, יש בו מסר שראוי להרהר בו ולאמצו.

Addition – Toni Jordan

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010

תרגום מאנגלית: קטיה דנוביץ'

האיש שאהב ילדים / כריסטינה סטד

זהו סיפורה של משפחה לא מתפקדת. האשה, ממשפחה אמידה, שודכה לביולוג עני, שקודם בזכות קשריו עם חותנו. כלפי חוץ היא מצטיירת כמכשפה ממורמרת, והוא מאיר פנים לכל, מפיץ בשורות אהבה. יחד הם מגדלים את בתו מנישואים קודמים ואת הששה שנולדו להם, ומוליכים זה את זה ואת ילדיהם לעומק השאול.

באחרית דבר לספר כותבת המתרגמת שהסופרת מנווטת את הקוראים לרגשות סימפטיה כלפי האשה. אם זו אכן היתה כוונתה, היא נכשלה בכל מה שנוגע לקוראת הח"מ. אשה שאומרת השכם והערב לילדיה שחבל שנולדו, ושרק בגללם היא לכודה בנישואים אומללים – אין לי שום רגש חיובי כלפיה. נכון שבן זוגה זינק אצלי למקום גבוה בדירוג הדמויות הספרותיות השנואות, אבל זה לא מצדיק את האמהות הנוראה שלה.

האיש, בעיני, הוא דמות שלילית לחלוטין. הוא ספוג הערכה עצמית ברמות בלתי הגיוניות, ורואה עצמו מנהיג הן בביתו והן בקנה מידה נרחב יותר. הוא מדבר על אהבה, ובמקביל, וכאילו בלי סתירה, הוא חסיד של השבחת הגזע, ולדעתו יש להשמיד את כל החלשים וחסרי הערך. הוא מדבר ומדבר ומדבר, לא סותם לרגע, עד שמתעורר רצון להשליך את הספר כדי להשתיק אותו. ילדיו, שאותם הוא לכאורה אוהב, אומללים בסביבתו, גם אם אינם מודעים לאומללותם בשל גילם הרך, אבל הוא אטום לכך לחלוטין.

דמות מרכזית בספר היא הבת הבכורה. היא מבוגרת דיה כדי לקלוט שאומללות היא לא צו הגורל. בעוד הקטנים מתמרנים איכשהו בין אביהם המוטרף לאמם הבלתי צפויה, ומסתגלים איכשהו לסחרחורת חייהם, הבת יודעת שאפשר גם אחרת. חייה משום כך קשים אף יותר. נחמה מסוימת היא מוצאת בנסיונות כתיבה.

הסופרת "העניקה" למשפחה ילדים מרובים בהפרש של כשנתים בין אחד לשני, והדרך בה כל אחד מהם מתמודד עם משפחתו מציגה בו זמנית כמה וכמה שלבים התפתחותיים. דרך זו של כמה נקודות התבוננות בו זמנית, היא מוטיב חוזר בספר, והופכת אותו לקליידוסקופ מרשים.

"האיש שאהב ילדים" ראה אור בשנת 1940, ולא זכה להצלחה. רק 25 שנים אחר-כך התחיל לעורר הערכה. מעריציה של כריסטינה סטד סבורים שהיא ראויה לפרס נובל. לדעתי, הספר הזה בהחלט מעמיד אותה ברשימת הזכאים. הוא כתוב בוירטואוזיות, נכנס מתחת לעור ומגרה את העצבים, מרגיז, מעורר רחמים, ולא מרפה לרגע.

זהו ספר עצוב, ועצוב עוד יותר ללמוד שיש בו מרכיבים ביוגרפים. אביה של כריסטינה סטד היה ביולוג, הוא נישא לאמה החורגת כשהיתה בת שנה, המשפחה סבלה מעוני מחפיר, והיא עצמה, בדומה ללואי (הבת הבכורה בספר), מצאה מפלט בכתיבה.

בנסיון ראשון לא צלחתי את הספר. כבר בעמודים הראשונים האב עצבן אותי לגמרי, ולכן נטשתי. הפעם "הרשיתי" לו לעצבן כאוות נפשו, וסבלנותי באה על גמולה.

The Man who Loved Children – Christina Stead

הוצאת זמורה ביתן

1986

תרגום מאנגלית: ג. אריוך