חמישייה צרפתית / ורן, פרוסט, בלזק, זולא, פרנס

חמישיה צרפתית

"חמישיה צרפתית", כשמו, מכנס יחד חמישה סיפורים שנכתבו בידי סופרים צרפתים. למרות שראו אור לפני שנים רבות (בין 1838 ל-1902), בכל אחד מהם יש זוית מיוחדת, ההופכת אותו רלוונטי, או למצער מעניין לקריאה, גם לקורא בן ימינו.

הותיק מכולם הוא "הממריצים המודרניים" מאת אונורה דה בלזק. למעשה, אין זה סיפור, אלא מאמר דעה, שבו חוזה בלזק את התדרדרותם של בני האדם כתוצאה מהתמכרות לחומרים מזיקים. החומרים שמפניהם הוא מזהיר הם אלכוהול, סוכר, תה, קפה וטבק. יש להודות שהמאמר שטחי למדי, אולי בשל ידע מוגבל של הכותב או של תקופתו, אבל הבלחי ההומור של בלזק מהנים. במאמר מוסגר אספר שהפרק הנלהב העוסק בקפה הזכיר לי בקשר אסוציאטיבי את קנטטת הקפה של באך, אחד היצירות החילוניות הבודדות שלו, שעוסקת אף היא בהתמכרות למשקה.

חזון מסוג אחר מציג ז'ול ורן ב"יום בחיי עיתונאי אמריקני ב-2889". במבטו המרחיק אלף שנים אל העתיד הוא מנבא את כוחה הכל-יכול של העיתונות, ומונה שורה ארוכה של חידושים טכנולוגיים. לצד הטלפון, שהיה מוצר חדש בתקופתו, הוא חוזה את הטלפוטו, הוא מתאר שיחת ועידה בין-יבשתית, מדמיין העברת מידע שאינה מבוססת נייר ודפוס, ואף מבשר את המצאת המחשב, או בלשונו פסנתר אלקטרו-חישובי. בהומור מעודן הוא מציין כפנטזיה את האפשרות לרפא נזלת, או להחזיר לאחור את הגלגל ולשקם את אמנות הציור שנזנחה בשל הצילום. נדמה שאין גבולות לדמיונו של ורן, אך אפילו הוא לא יכול היה לנבא את קצב ההתפתחות המעריכי של הטכנולוגיה, ומה שתיאר לעצמו כחדשני בסוף האלף השלישי נחשב מיושן כבר בימינו.

אנטול פרנס, בסיפור האחרון כרונולוגית, "נציב יהודה", מרחיק את עדותו אל העבר, ונותן את הבמה לפונטיוס פילאטוס, שקנה את מקומו בהיסטוריה כשדן את ישו לצליבה. יחד עם חבר ותיק הוא דן באופיו של העם היהודי ובשיטת הממשל הרומי. את ישו הוא אינו זוכר.

הסיפור הקצר מכולם הוא של מרסל פרוסט, "לפני הלילה". ידידה של המספר מתוודה בפניו על קשר אהבה לסבי, ונתלית בדבריו לפיהם "אין זה מוסרי פחות – ליתר דיוק, אין זה בלתי מוסרי יותר – שאשה תמצא עונג בזרועות אשה אחרת מאשר בזרועות בריה בת מין אחר". פרוסט, כרגיל, כותב בצמצום וברגש, והסיפור דיבר אלי בעיקר משום שבימים אלה אני קוראת את הביוגרפיה של קולט, ידידתו של הסופר, שקיימה קשרים לסביים והטרוסקסואלים גם יחד. לא יכולתי שלא לתהות כיצד התנהלו שיחותיהם.

אהבתי מכולם את סיפורו של אמיל זולא, "בעבור לילה אחד של אהבה", שגיבורו, גבר חסר ביטחון וחסר כישורים חברתיים, נסחף באהבתו אל שכנתו האריסטוקרטית הבזה לו. עד כמה ירחיק לכת כדי לממש את אהבתו, ומה יעלה בגורלו אם אכן יצליח לממש אותה? זולא מוליך את גיבורו אל שיא דרמטי בלתי צפוי אך משכנע.

כשכתבתי על "רביעיה אנגלוסקסית" הבעתי את דעתי שקשה לפספס עם מבחר סיפורים מאת היוצרים הדגולים המיוצגים באוסף. אמירה זו תופסת גם כאן, אם כי באוסף הצרפתי בחירת היצירות פחות "ספרותית", ויותר מתבדרת לסוגות שונות. יותם בנשלום ולי עברון, שהיו שותפים לתרגום "רביעיה אנגלוסקסית", השתתפו גם בתרגום הקובץ הצרפתי, ועשו עבודה יפה יחד עם אחינעם אסתר ברגר ומיכל שליו.

מעניין ומומלץ.

תשע נשמות

2019

The Day of an American Journalist in 2889 – Jules Vernes (1889) תרגום: יותם בנשלום

Avant la Nuit – Marcel Proust (1893) תרגום: לי עברון

Traité des Exitants Modernes – Honoré de Balzac (1838) תרגום: לי עברון

Pour Une Nuit d’Amour – Emile Zola (1883) תרגום: אחינעם אסתר ברגר

Le Ptocurateur de Judée – Anatole France (1902) תרגום: מיכל שליו

מודעות פרסומת

הדודנית בט / אונורה דה בלזק

639304

"הדודנית בט", אחד מספריו האחרונים של בלזק, נושא את שמה של אשה בשולי הבורגנות, שהיא, בדומה לגיבור "הדודן פונס", קרובה עניה הסמוכה על שולחנם של אחרים. בזאת מסתיים הדמיון בין הדודן והדודנית. בעוד פונס מתואר כאיש תם וישר, שכל מענייו באוסף האמנות שלו, וחטאו היחיד הוא גרגרנות, בט היא אשה מרושעת ונקמנית, תככנית המושכת בחוטים מאחורי הקלעים מתוך רצון להרע.

בט היא דודניתה של הברונית אדלין הילו. אדלין היתה ילדה יפה, אחת מאותן יפיפיות מושלמות, מדהימות, בט היתה רחוקה מלהיות יפה, גבותיה צפופות ומחוברת בציצת-שיער, ידיה ארוכות וחזקות, רגליה עבות, שומות אחדות בפניה הקופיות. אדלין פונקה על ידי משפחתה, בט עבדה את האדמה. אדלין נישאה לאיש עשיר, בט נותרה ברווקותה והוסיפה לעבוד למחייתה כרוקמת מוכשרת. לא ייפלא איפה שבט אכולת קנאה. טינתה כלפי משפחתה של אדלין מתעצמת כשהורטאנז, בתה של אדלין, שובה את לבו של אמן פולני, בן חסותה של בט, שעליו השגיחה בחיבתה של אם, בקנאתה של אשה ובקשיותו של דרקון, והשניים נישאים. בט חוברת אל פילגשו של הברון הילו, בעלה של אדלין, וזוממת לנקום בכל בני המשפחה.

עלילת הספר מונעת בעיקר על ידי תכונותיהם של שניים מגיבוריו, הברון הילו ובט. הברון הילו הבוגדני מטפח פילגש אחר פילגש, כל אחת מהן יקרה יותר מקודמותיה. הוא שוקע בחובות, ממשכן את רכושו ואת רכושם של ילדיו, מתעלם מאשתו המסורה לו ללא תנאי וללא ביקורת. נפילתו הגדולה מכל מתרחשת כשהוא הולך שבי אחרי ואלרי מארנף, אשה מושחתת המלהטטת בין ארבעה מאהבים. בט, כאמור, פועלת מתוך קנאה שהתגלגלה לרוע לשמו. היא מעמידה פני ידידה בעודה בוחשת בארועים ומטה אותם לכיוון הרצוי לה. בלזק, למרות נטייתו המובהקת אל הדמויות החיוביות, מחלק בסופו של דבר גמול ועונש באופן שנראה אקראי למדי, כמו במציאות בעצם.

בלזק מכנה את הדרמה שיצר "מחקר רציני ומזעזע זה על אורח החיים בפאריס". הספר אמנם מספר בעיקר על קורות משפחה אחת וקרוביה, אך כל אחת מהדמויות אינה מייצגת את עצמה בלבד. על ואלרי מארנף כותב בלזק במפורש כי היא מייצגת את הנשים שמייעדות את עצמן למקצוע המביש של זונת-פאר, הווה אומר נשים המשתמשות ביופין כדי להשיג גברים עשירים שיממנו אותן ברוחב-יד. כשהוא מתאר את האורחים בטרקלינה של ואלרי הוא כותב: שותפותם של רמאים, זכרו נא מושכל ראשון זה, היא "הברית הקדושה" האמיתית בפאריס. הבחינות השונות של טובתם של האנשים מפלגות אותם לבסוף; המושחתים מתפשרים תמיד זה עם זה. המשרתים כולם גנבים, או בלשונו של הסופר, בכל משק בית, נֶגע המשרתים הוא כיום הקשה שבכל הצרות הכספיות. קרוב משפחה שנשלח לאלג'יר מייצג את השחיתות הקולוניאליסטית. הורטאנז, לכאורה צעירה תמימה, מייצגת את קור ליבם ואת תפנוקיהם של הבורגנים שאינם מניחים לשאלות מוסריות להטריד אותם. הורטאנז זו, אגב, שאינה דמות מרכזית בספר, היא דווקא אחת המעניינות שבו: תחילה הוא מתוארת כנערה ישרה ותמה, וההחלטה שלה לגזול את בן חסותה של בט, עוד לפני שהכירה אותו, אינה מתיישבת עם הרושם הראשוני. אחרי נישואיה נדמה שהיא העתק של אמה, כשהיא מבטלת את עצמה לחלוטין בפני בעלה, ושוב היא מפתיעה כשהיא קמה ועוזבת אותו.

מכיוון שהספר הקודם שקראתי עסק ביחסי גברים ונשים בספרות הרוסית, ולא באתי על סיפוקי באשר לשאלת יחודיותה של ספרות זו בהיבט זה, שמתי לב לנושא גם כאן. עושה רושם, וזו הכללה בלתי מלומדת, שבדומה למה שתואר באותו מחקר, גם אצל בלזק, לפחות בספר זה, האשה היא החזקה והתככנית והשתלטנית, ויש בידה הכוח לרמוס את הגבר בהיותו חלש אופי, נגרר אחרי תשוקות מזדמנות. כשואלרי מזמינה אצל האמן הפולני עבודה שתתאר את שמשון ודלילה, היא אומרת, "שמשון אינו ולא כלום כאן. הוא פגרו המת של הכוח. דלילה היא התשוקה המהרסת את הכל". אולי, אם כך, זו רוח התקופה ולא רוח המקום.

את מאה ועשרה העמודים הראשונים של הספר מגדיר בלזק כמבוא לסיפור. בעמודים אלה הוא מציג את הנפשות הפועלות, ואת מערכת הקשרים ביניהן, ופורש את הרקע לדרמה שתתחולל בהמשך. למען האמת, לולא כתב מפורשות "כאן מסתיים במידה מסוימת המבוא לסיפורנו", לא הייתי מבחינה בעצמי שהגעתי לנקודת ציון בטקסט, שכן ה"מבוא" דרמטי לכשעצמו, והדרמה שאחריו מפורטת ואיטית כמו החלק שקדם לה. בלזק מקצין את מרבית דמויותיו, אך משכנע באמינותן, ומבטו מקיף את הבורגנות הפאריסאית ואת היקום החברתי בו היא מתקיימת לרוחב ולעומק. הספר, בהיותו חלק ממכלול היצירות המרכיבות את "הקומדיה האנושית", מכיל התיחסויות לדמויות ספרותיות מוכרות, כדוגמת סיזאר בירוטו, וכן לדמויות היסטוריות שאכלסו את פאריס במאה התשע-עשרה. "הדודנית בט" הוא ספר מורכב ומרתק שליחו לא נס.

La Cousine Bette – Honoré de Balzac

דביר

1983 (1846)

תרגום מצרפתית: בבה ינאי

הדודן פונס / אונורה דה בלזק

הדודן פונס

יצירתו הגדולה של אונורה דה בלזק, "הקומדיה האנושית", שנועדה לתאר תיאור מלא ומקיף את החברה הצרפתית במאה התשע-עשרה, כללה שבעים וארבעה רומנים, נוסף ליצירות ספרותיות אחרות. שני הספרים האחרונים שכתב בלזק לפני מותו, כחלק מן הסדרה "תמונות מהחיים הפריזאיים", הוכתרו יחדיו בכותרת "הקרובים העניים" – "הדודנית בט" ו"הדודן פּונס".

פונס הוא מוסיקאי מצליח לשעבר, שבעת התקופה המתוארת בספר משמש כמנצח בתיאטרון. פונס הוא רווק מזדקן, בתול, איש תמים, כעור מראה, שמרבית מעייניו נתונים לאוסף היצירות שצבר בשקדנות, ביניהן תמונות של טובי הציירים. פונס אינו נושא עיניו לרווחים, והאוסף שבנה מיועד לעיניו בלבד ולהנאתו האסטטית. מגרעתו היחידה היא גרגרנותו, הגורמת לו להפוך לטפיל על שולחנם של קרובים רחוקים, עד שהם מואסים בו, ומעליבים אותו במידה כזו שהוא מחליט להפסיק לבקר אותם. דעתם עליו תשתנה כשיתברר להם שהאיש הצנוע והדל הזה מחזיק באוסף השווה מאות אלפי פרנקים.

פריז של בלזק היא מעין סדום, עיר שטופת חומרנות ותאוות בצע, עיר שמערכת המשפט שלה נועדה לעשוק את החלשים, עיר של יד רוחצת יד ושל אדם לאדם זאב. הבורגנות צבועה, מתחסדת, עסוקה בחישובי כדאיות אנוכיים. הפרולטריון שקוע עד צוואר בעוני מנוול ללא סיכוי להחלץ ממנו ביושר, וכל סממן של טוב לב ושל נדיבות הוא ממנו והלאה. בשטח ההפקר שביניהם מצויים בעלי מקצועות חופשיים, המיוצגים בספר על ידי הפרקליט, טיפוס נבזה, משרתם של שני אדונים שמנסה לרמות את שניהם לתועלת עצמו, ועל ידי הרופא, שעליו בלזק כותב כי "פתאם נתעורר לבו של הרופא משוויון-הנפש הגמור שהיה בו בדרך-כלל לגורל חוליו העניים והתמלא דאגה עמוקה ביותר, הואיל ונתחוורה לו האפשרות הצפונה בעושר זה, מתוך ביאוריו הרציניים של הספסר".

שני צדיקים בסדום זו. האחד הוא טופינאר, איש תיאטרון זוטר, שחי בעוני ובצפיפות עם בת זוגו ועם ילדיו המרובים, אך מוכן להציע חדר חינם לאדם נזקק. השני הוא שמוּקֶה, פסנתרן גרמני, רווק כעור ובתול אף הוא, המסור לחלוטין לפונס. טוב לבו ותמימותו ינוצלו בציניות ובאכזריות על ידי כל הלוטשים את עיניהם אל האוסף של חברו. בלזק חוזר מספר פעמים אל המשל של לה פונטיין, "שני חברים", כדי להדגיש את עומק המסירות של שני הגברים זה לזה (המשל מצורף למטה).

בלזק אינו חוסך שבטו מכל גיבוריו, למעט פונס ושני ה"צדיקים". הוא מציג בספר פנורמה של דמויות – בורגנים, אנשי משפט, אנשי רפואה, אנשי תיאטרון, שוערים, משרתים, סוחרים – כל דמות מייצגת קבוצת אוכלוסיה, לפעמים נופלת לסטראוטיפ, כמו המומחה לאמנות היהודי, לפעמים מוקצנת כדי לחדד את עמדתו של בלזק כלפיה. הסופר עושה שימוש נרחב בציניות, משגר עקיצות לכל הכיוונים, מעביר ביקורת על כל הערכים המוסריים המעוותים של החברה בה חי. הנה דוגמא שנבחרה בדפדוף אקראי: "סוכן-נוסע זה, שנעשה מנהלו של תיאטרון מצליח, נהג עם חבר-שותפיו כנהוג איש עם רעייתו החוקית, כלומר, הונה אותם".

מכיוון שקראתי לאחרונה את הביוגרפיה של בלזק מאת שטפן צווייג, התקשיתי לעתים להפריד בין הסופר לבין הסיפור. צווייג סיפר – ללא ביקורת – על השאיפה של בלזק להשיג אשה עשירה, ולכן לא יכולתי שלא להרהר בכך כשקראתי את המשפטים הבאים, שלולא הביוגרפיה הייתי רואה בהם אך ורק אבחנה חדה של אחד מחוליי החברה: "העלמה תאבארו, נערה אדמונית, כיפחת ושחפנית, היא בעלת בית בכיכר רויאל, שירשה אמה; כך אוכל להציג את מועמדותי לבית-הנבחרים. במות אביה תקבל עוד ששת אלפי ליברות כקצבה שנתית. אין היא יפיפיה, אבל, באלוהים, מי שרוצה לקפוץ מאפס לקצבה של שמונה-עשר אלף פרנקים בשנה, אל יהיה בררן לגבי קרש הקפיצה!". יהושע קנז, שתרגם יפה, יצר באחרית דבר לספר קישור נוסף בין בלזק לסיפור. בלזק, למרות שהיה שרוי כל חייו בחובות, היה אחוז בולמוס רכישה ואיסוף בדומה לדודן פונס. בספר הוא מעמיד אלה מול אלה את האהבה לאמנות ואת המרדף אחר העושר, ואף קובע כי "גיבורנו אינו אלא אוספו של פונס!".

בלזק כתב ספר, שהוא מצד אחד בעל עלילה מהודקת, ומצד שני נוגע באינספור פרטי הפרטים שאפיינו את החברה בזמנו. הוא מטפל במוסכמות הרווחות, בזו אחר זו, וקורע את הציפוי הדק המשווה להן מהוגנות. מכיוון שהוא יורד אל עמקי נשמתם של גיבוריו, הספר, בשינוי תפאורה, רלוונטי לגמרי גם היום. למרות שהוא מושך את הדמויות לקיצוניות, לטוב ולרע, הן אינן מאבדות אמינות, והספר נקרא בשטף, אפילו במתח מסוים, ומתוך הזדהות עם פונס ושמוקה, שני גיבוריו המיוסרים. שטפן צווייג סבר ש"הדודן פונס" ו"הדודנית בטי" הם פסגת היצירה של בלזק. יהושע קנז הצביע על כמה ליקויים בספר, והביע את דעתו שאמנם הרומן אינו מושלם אך הוא בהחלט יצירת מופת. אני שותפה להתלהבותם.

The Two Friends – Jean de La Fontaine

Two friends, in Monomotapa,
Had all their interests combined.
Their friendship, faithful and refined,
Our country can't exceed, do what it may.
One night, when potent Sleep had laid
All still within our planet's shade,
One of the two gets up alarm'd,
Runs over to the other's palace,
And hastily the servants rallies.
His startled friend, quick arm'd,
With purse and sword his comrade meets,
And thus right kindly greets:–
'Thou seldom com'st at such an hour;
I take thee for a man of sounder mind
Than to abuse the time for sleep design'd.
Hast lost thy purse, by Fortune's power?
Here's mine. Hast suffer'd insult, or a blow,
I've here my sword–to avenge it let us go.'
'No,' said his friend, 'no need I feel
Of either silver, gold, or steel;
I thank thee for thy friendly zeal.
In sleep I saw thee rather sad,
And thought the truth might be as bad.
Unable to endure the fear,
That cursed dream has brought me here.'

Which think you, reader, loved the most!
If doubtful this, one truth may be proposed:
There's nothing sweeter than a real friend:
Not only is he prompt to lend–
An angler delicate, he fishes
The very deepest of your wishes,
And spares your modesty the task
His friendly aid to ask.
A dream, a shadow, wakes his fear,
When pointing at the object dear.

 

 

Le Cousin Pons – Honoré de Balzac

עם עובד

1981 (1847)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז