דפי אספרן / הנרי ג'יימס

דפי אספרן

"דפי אספרן" הם מכתבים ששלח המשורר האמריקאי ג'פרי אספרן לאהובתו ג'וליאנה, שאודותיה כתב אחדים משיריו. המספר נטול השם משתוקק להניח ידו על המכתבים. משתוקק? אחוז שגעון לדבר אחד. אספרן בעיניו שמיימי, יפה-תואר, בעל מוח מבריק ונשמה זוהרת, וכשידידתו של המספר מלגלגת על גאונותו של המשורר, הוא אינו טורח להגיב, משום ש"אין אדם מגן על אלוהיו". ג'וליאנה, שהיא כעת אשה קשישה, מתגוררת בונציה יחד עם אחייניתה טינה. פנייתו אליה בכתב בבקשה לראות את המכתבים נדחתה, ולכן הוא מגיע לונציה ומחבל תחבולות כיצד להשיג את "השרידים המקודשים". בעצת ידידתו הוא שוכר בשם בדוי חדרים בארמון המוזנח בו מתגוררות השתים, ומחשב את דרכו הלאה.

ג'וליאנה, כך מתגלה לו, היא אמנם קשישה מופלגת, אך רחוקה מן התדמית שיצר בדמיונו למושאם של השירים. הניגוד בין האהובה הענוגה לזקנה החשדנית ורודפת הבצע הוא אחד הסממנים האירונים-משעשעים של היצירה. המספר מתמרן ללא הרף בין רצונו לשאול ישירות על המכתבים, או באופן בסיסי וגס יותר – רצונו לחטט במגרותיה של הזקנה, לבין הזהירות שהוא נאלץ לנקוט שמא יכעיס אותה או יבהיל אותה והיא תחליט להשמיד את הדפים יקרי הערך. בדרכו אל ג'וליאנה עליו לעבור את טינה, שומרת הסף הכנועה, שאת שיתוף הפעולה שלה הוא מבקש לרכוש באמצעות חנופה.

מי מפעיל את מי? המספר את שתי הנשים, או אולי בשל תשוקתו הגורפת-כל הוא הנתון בידיהן? ג'וליאנה שהכוח בידיה בזכות המידע שעליו יש לה בלעדיות, ולמרות חולשתה הפיזית? או אולי דווקא טינה שכוחה צפון בתמימותה? הנרי ג'יימס כתב נובלה קומית-טרגית הפכפכה, מונעת על ידי יצרים עזים אך מתנהלת באיטיות, נקרעת בין תשוקה אמנותית לכללי מוסר אנושיים. על היבט אחרון זה ועל סגנונה של היצירה עומדת בהרחבה דורותיאה קרוק באחרית דבר מעניינת.

מומלץ בהחלט.

הטקסט בשפת המקור זמין בפרויקט גוטנברג.

The Aspern Papers – Henry James

הקיבוץ המאוחד

1990 (1888)

תרגום מאנגלית: רוני גבעתי, רינה קלינוב

מודעות פרסומת

רומן עם מספרים / טוני ג'ורדן

930238

ספולרים רבים בגוף הסקירה, בעיקר לקראת הסיום!

בחרתי לקרוא את הספר הזה מסיבות לא עניניות במיוחד: אני אוהבת מספרים, ואני מתענינת בספרות אוסטרלית. לשמחתי התברר שבחרתי מבלי משים ספר טוב.

גרייס, רווקה בת 35, חייבת לספור ולמדוד ולשקול כל דבר – את האותיות בשמות אנשים, את מספר האפונים שהיא אוכלת בארוחה, את הצעדים מביתה אל בית הקפה. שגרת חייה קבועה ומדודה אף היא: השכמה ב-5:55, יציאה מהמיטה 5 דקות אחר-כך. אותה ארוחת בוקר בכל יום, ארוחת הערב בכל ערב ידועה מראש. מספר הנגיסות שהיא נוגסת בפרוסת עוגה נקבע על פי מספר גרגירי הפרג המפוזרים עליה. ביום ראשון ב-20:00 בדיוק מתקשרת אליה אמה. 20 דקות אחר-כך מתקשרת אחותה. יציאה מהשגרה, או החמצת ספירה כלשהי, מותירות אותה אבודה ומבולבלת במרחב ובזמן. גרייס מתארת את מצבה כעובדה נורמלית. למרות פיקחותה ושנינותה היא לא מודעת לסבל שגורמת לה אובססית המספרים.

האובססיה נגרמה ככל הנראה ע"י טראומה בילדותה. אותה טראומה גרמה לה שנים אחר-כך להתמוטטות עצבים, ובעקבותיה לאובדן עבודתה כמורה בבית ספר יסודי. כשהספר נפתח גרייס מובטלת כבר זמן ממושך, וחיה מקצבת נכות.

הכל משתנה כשנכנס לחייה שיימוס, והשניים מתאהבים. שיימוס הוא בחור חביב, מוכן להשקיע בקשר הזוגי, ומעודד אותה לפנות לטיפול בבעית המספרים. גרייס פונה לפסיכיאטר ולמומחית לטיפול קוגניטיבי. כולם מאוד חיוביים ומשקיעים בה, אבל במפתיע במקביל להשתחררות שלה מן המספרים היא הופכת פחות מרוצה. חלק מן האשמה היא בכדורים שהיא נוטלת, שמטשטשים את חדות המחשבה שלה. אבל זו לא רק בעיה של כדורים: הספירה היא חלק מאישיותה, ודיכויה פירושו בעצם הפיכתה של גרייס למישהי אחרת.

עד כאן הספר היה חביב וקריא, מעשיר בידע על האובססיה, ואפילו מצחיק לעתים. בשלב הזה הוא הופך ליותר מזה. הוא נושא מסר חכם על השלמה עם מי שאנחנו, ועל הדרכים למצוא את מקומנו בחברה עם היחוד של כל אחד מאתנו.

זהירות, ספוילרים: גרייס מפסיקה את הטיפול, נפרדת משיימוס, מחליפה בית קפה (ומגלה שהצעד ה"נועז" הזה אפשרי ואפילו מהווה שיפור). בתקופת הטיפול עזר לה שיימוס לארגן את ביתה ואת חייה ללא מספרים, מעשה שנראה חכם לזמנו אבל בדיעבד התברר שהכניס אותה ללחץ. כעת היא מחזירה את המספרים לחייה, ומצליחה לשלב אותם במהלך חיים הגיוני יותר, כולל מציאת פתרון לשאלת התעסוקה והפרנסה. כשחייה מתייצבים מתפנה מקום גם לאהבה. סוף ספוילרים

מאוד נהניתי לקרוא את הספר. למרות הנושא העצוב הוא מצחיק לעתים. גרייס היא דמות שקל מאוד לחבב, ולכן קל להכנס אל הספר ולזרום עם הסיפור. וכאמור, יש בו מסר שראוי להרהר בו ולאמצו.

Addition – Toni Jordan

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010

תרגום מאנגלית: קטיה דנוביץ'