עוול / אהרן מגד

אשה נסערת התפרצה אל מערכת העיתון, ובצעקות, על סף היסטריה, התגוללה על אחד מן הכותבים בעיתון, ועל המערכת כולה. העילה – הספד שכתב המשורר אריאב על בעלה של האשה, המשורר יעקב לוינשטיין. העיתונאי, המספר את עלילת "עוול", נכנס כמעט בעל כורחו אל עובי הקורה, בנסיון לפענח את סיבת הכעס, והוא עתיד להצטער על כך.

"יאוש תוקף אותי לעתים, כשאני חושב כמה רוב בני האדם אדישים למעשי עוול הנעשים סביבם", כותב המספר ומוסיף, "יש אנשים שהם מועדים מטבע ברייתם להיות קורבנות של עוול". הוא עצמו אדם שכזה, לוינשטיין היה אף הוא כזה. ברית של מקופחים כמו קושרת בין השניים, ומושכת את המספר אל תוך חייו של המשורר המת. שניהם מתכנסים בתוך עצמם, נדחקים לשוליים ומנוצלים בידי חזקים מהם, שניהם מנהלים חיים פנימיים סמויים מעיני סביבתם, ולמרות שהם אנשי משפחה הם חשים בדידות. "לעתים אני מתעורר בלילה בהרגשת מחנק, שאני כלוא בתוך ה"אני" שלי ואינני יכול לצאת ממנו, והעולם סוגר עלי וסגור בפני. אין דבר קשה לאדם כמו היותו כלא של עצמו", מתוודה המספר. אבל כשנשאב אל עולמו של לוינשטיין, וקיבל על עצמו לתקן את העוול שנגרם לו, כמו מצא חברה. "כשהייתי אתו, לא בודד הייתי". למרות הדמיון בין השניים, היבט אחד משמעותי מבדיל ביניהם: המספר מנהל חיי שגרה, לוינשטיין לעומתו איבד את שפיותו, אושפז בבית חולים לחולי נפש והתאבד.

לאחר מלחמת השחרור פרסם לוינשטיין פואמה בשם "בקעת הירח", בה תיאר מסע של קבוצת חיילים לסיני. פירושים רבים ניתנו לפואמה זו, אך איש לא חלק על איכותה הנדירה ועל היותה ספוגת אהבה לארץ-ישראל. הפואמה פורסמה תחת שם בדוי, אסף הגואל, ולאחריה חדל לוינשטיין מכתיבה למטרת פרסום. המספר, שחדר העבודה של לוינשטיין נפתח בפניו בידי האלמנה, מגלה כי פואמה נוספת, בעלת איכויות דומות ואהבה דומה, נכתבה על ידיו לאחר מלחמת ששת הימים תחת השם "עד שילה". הפעם שלח לוינשטיין את הפואמה לעיתונים ולכתבי עת תחת שמו האמיתי, וחווה דחיה גורפת. "את הסיבה האמיתית אני יודע היטב: אני לא בקו הישר של פטרוני הספרות! אני מחוץ לקו הישר! הקו הישר שלהם אומר שהאהבה לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה היא אהבה אסורה! היא חטא! עליה מותר לדבר רק בציניות, רק באירוניה, ואצלי אין ציניות ואין אירוניה, לכן אני מנודה", כך כתב באחד הדפים שמצא המספר במגירותיו. יתרה מזו, המשורר אריאב, זה שכתב את ההספד לאחר מותו של לוינשטיין, וזה שסירב לפרסם את הפואמה וטען שכתב-היד אבד, ניכס אותה לעצמו, ופרסם אותה תחת השם "סקיתים", כשהוא הופך לחלוטין את כוונת המשורר. המנון אהבה הפך לנבואת חורבן. זהו העוול שבגינו התפרצה אשת המשורר אל המערכת בצעקות "הרצחת וגם ירשת".

מאמר מאת יוסף אורן אודות הספר טוען כי העוול שעליו מספר אהרן מגד הוא השתלטות "היד הנעלמה" של השמאל על השיח הספרותי תוך הדחת יריבים פוליטיים לשוליים. יתכן, אבל הספר רחב יריעה הרבה יותר מזה. מגד, המאוהב בשפה ובהיסטוריה, מייחס למספר תיאוריה נאה על משמעותן של אותיות השפה העברית, וללוינשטיין תיאוריה על אופיו של העם. הוא עוסק ביחסים בתוך המשפחה, בין בני זוג ובין הורים לילדים. עולם הספרות תופס, כמובן, חלק נכבד מן היומיום של גיבורי הספר, והפרשנויות שאנשים שונים נותנים לאותן יצירות מצביעות שוב על כך שכמספר הקוראים כן מספר הקריאות. מצבו הנפשי ההפכפך של לוינשטיין נגלה באופנים רבים, ומהווה נקודת מוצא לדיונים בשאלות של ערך החיים והצידוק להפסקתם, וכך גם התהפוכות שעובר המספר בחברתה המתעתעת והבלתי יציבה של אשת המשורר.

המספר, כמו גיבורים אופיניים של מגד, הוא אדם אפור לכאורה, כזה שנראה כאילו הוא משתלב אך בפועל הוא חש עצמו זר, לא שייך. זרם החיים עובר לידו, והוא נותר בצד, מעט אבוד ואובד עצות. כוחות חזקים ממנו עלולים לשבש את חייו, אם יטעה ויניח להם לעשות זאת, כפי שעשה המספר. אבל מתחת לאפרוריות ולשוליות מתנהל עולם פנימי סוער, ומגד, נפלא כרגיל, נותן לו פה.

הספר כולו זמין לקריאה בפרויקט בן-יהודה.

עם עובד

1996

פרספונה זוכרת / אהרן מגד

פרספונה המיתולוגית היא דמות מורכבת. בתה של דמטר, אלת התבואה והפריון, ואשתו של האדס מלך השאול; נערה תמה ואהובה שנחטפה לנישואין, ומלכה קרת לב וחסרת רחמים. "פרספונה זוכרת" הוא ספר שירים שכתבה גבריאלה גת, דמות רבת פנים אף היא. אהרן מגד מתאר אותה תיאור רב-קולי, מפיה של בתה אביבית, מיצירה ביוגרפית שלה עצמה, ומן האופן בו רואים אותה אנשים שונים בחייה, כל אחד והדרך בה הוא בוחר לפרש אותה ולהתייחס אליה.

הספר נפתח במשפט נוקב שכותבת אביבית: "איבדנו את אמא שלנו". אביבית, שיחסיה עם אמה מורכבים, אם לנקוט לשון המעטה, הוזמנה על ידה לצפת, שם התבשרה שבכוונת האם להנשא לחסיד ברסלב, צעיר ממנה בשנים רבות. השינוי הדרמטי הזה בחייה, שלא הצטיינו ביציבות רבה ממילא, מזעזע את הבת. ואם בזה לא די, היא מתבקשת על ידי האם לקרוא כתב יד ביוגרפי ולחוות את דעתה. את תחושותיה ואת זכרונותיה היא מעלה על הכתב, ומבקשת לפרסם אותם יחד עם כתב היד של אמה. למעשה, תחילה עלתה לצפת כדי לדרוש מאמה לגנוז את הדפים ולעולם לא לפרסמם, אך נדהמה מתגובתה. מסתבר שלגבריאלה לא אכפת כלל. היא כבר מרחפת לה בעולמות אחרים, אדישה יותר מתמיד לדעתם של אחרים עליה. מסירת כתב היד היתה מבחינתה "תשליך", השלכת כל חטאיה וכפרה עליהם באמצעות כעסה של בתה. פרץ החיבה הבלתי צפוי מצדה מרכך את לבה הכמה לאהבה של אביבית.

שיריה של גבריאלה טעונים רגשות אהבה עזים וכשופים של אם לבתה, אבל במציאות היא אם מנוכרת עם הבלחות אקראיות של חיבה ומסירות. גבריאלה כאם בשר ודם מעוררת אצל בתה טינה ומרירות; גבריאלה המשוררת מביעה כמיהה לאהבה ותסכול מחיים מוחמצים, ולבה של הבת יוצא אליה. אביבית מתארת ילדות נטולת אהבה, אפופת חרדת נטישה ותסכול. היא משתוקקת לסלוח, אבל מתקשה בכך. "מה אעשה, כשכל גופי צלקות-צלקות, פצע וחבורה ומכה טריה מן העלבונות שספגתי ממנה מאז ילדותי ועד הימים האחרונים ממש. ואני לא מסוגלת לשכוח, וככל שאני מנסה, גם לא מסוגלת לסלוח". היא משתפת ברחשי לבה את אחיה נוני, המתגורר בארצות-הברית. מסתבר שהוא רואה את הדברים אחרת עד כדי כך שהיא תוהה אם גדלו באותו הבית. כשהיא מספרת לו על פרשת אהבים שאמם היתה מעורבת בה, ועל ההטרדה שהטרידה את האהוב שנטש, הוא מגיב במילים "עליך לזכור שאמא היא משוררת נפלאה!". החוקים הרגילים, כך הוא טוען, אולי מעדיף להגן על עצמו מפני האמת, אינם חלים על אמנים-גאונים.

יחסי אם-בת הם הנושא המרכזי של הספר. נושא מרכזי נוסף הוא חיי נישואין. חרדת הנטישה, שנטבעה באביבית בגלל התנהלותה המרוכזת בעצמה של גבריאלה, משליכה על יחסיה עם בעלה אלכס. היא חושדת באמה שהיא לוטשת עין אל בעלה, נרדפת חשדות על בגידה מצדו, ובעצם נשואה לגבר הלא נכון מבחינתה. גבריאלה מצדה היתה נשואה למעלה משלושים שנה לגבר שהעריץ אותה והשלים עם כל פגמיה ועם כל חולשותיה, עד שקמה יום אחד והחליטה להתגרש ממנו. אהרן מגד מציב זה ליד זה את הפרק בו מתוארת התפכחותה של אביבית מאלכס בבוקר שלאחר חתונתה, ואת הפרק שבו מתוארת הרעות החמימה שבין גבריאלה ובעלה מיד לאחר טקס הגירושין.

גבריאלה, למרות שהיא אישיות מרחפת ונרקיסיסטית, מודעת היטב לקושי שביחסיה עם אביבית. בכתב היד הביוגרפי, הכתוב בגוף שלישי, היא מחליפה את שמה של בתה לדנה, "השופטת ללא רחם שלי, הדנה ברותחין את כל מעשי". לעצמה נתנה את השם נוגה, גלגול של איפיגניה. היא כותבת על עצמה כי "זה מצבי הקיומי. זה מצבי, כל השנים, מאז ילדותי ועד עכשו, וכלום לא השתנה. אני צועקת ואיש לא שומע את צעקתי האילמת". לא ייפלא אפוא שנטלה לעצמה שם של נערה שכמעט נרצחה על ידי אביה כקורבן לעולה וניצלה בהתערבות מלמעלה. אביבית תוהה אם בחרה בסופו של דבר בשם נוגה משום שכעת היא חשה מוארת. היא אינה מצליחה לברר עם עצמה אם זו היושבת לפניה היא האשה שהחליפה דיבוק בדיבוק, או גלגול שלה שמעין רוגע אלוהי שורה עליה".

"פרספונה זוכרת" הוא מלאכת מחשבת ספרותית, עמוס הקשרים והרמזים תרבותיים, שופע נושאים השזורים זה בזה, ומצטיין באבחנות בהירות החושפות את המורכבות האנושית. מומלץ בהחלט.

הספר במלואו הועלה לפרויקט בן יהודה.

זמורה ביתן

2000

היינץ ובנו והרוח הרעה / אהרן מגד

בראשית שנות השבעים, היינץ הירש, שעלה מגרמניה כנער שלושים שנה קודם לכן, עדיין לא הסתגל למולדתו השניה. התרבות שעליה הוא מתרפק היא הגרמנית, וכל דבר סביבו שחורג מן ה"ייקיות" מגרה את עצביו: השכנה המציצה עליו מעבר לרחוב, השכן שמאפשר לכלב לעשות את צרכיו ברחוב, טעות שנפלה בחשבון הארנונה, אנשים שנדחפים בתור. באוגדנים מסודרים הוא שומר התכתבויות עם הרשויות על כל מה שנראה בעיניו כעוולה, התכתבויות שמתחילות בטון רשמי ורגוע ומסתיימות בתסכול זועם. לפרנסתו הוא עובד ככוורן, והמחסן שלו בפרדס שבפאתי הוד השרון מבריק כמו חדרי ביתו. פעם בשבוע הוא מתייצב לחזרות מקהלה קאמרית, מזמר את יצירותיהם של מלחינים גרמנים.

לעומת החיים בעצבים חשופים כלפי חוץ, בביתו הוא מפגין שוויון נפש תמוה כשאשתו הלגה נוטשת אותו לטובת גבר גרמני, ועוברת לגור בירושלים. "על ענינים שבלב אין לנו שליטה", הוא אומר לעצמו. היינץ נותר בבית עם בנו רובי, ואם כי נדמה שחייהם נותרו פחות או יותר כשהיו, המשבר המשפחתי ללא ספק ערער אותם.

רובי הוא נער חולמני, בלתי צפוי ובלתי מובן, אפילו מאיים במקצת. הלמוט, אביו של היינץ, אומר על נכדו: "רובי הוא בעל דמיונות, הוא לא מכיר את עולם הממשות, הוא מתנגד לעולם הממשות… הוא לא מסוגל לקבל אותו". כשמגיע מועד הגיוס של רובי, הלגה מנסה להדוף את הגזירה, אך היינץ אינו מוכן אפילו להרהר באפשרות. תחילה נדמה שרובי פורח בצבא, או לפחות כך היינץ מעדיף להאמין, אך במהרה מתברר שהוא חייל בעייתי, קפריזיונרי ומסוכן לעצמו ולאחרים. הוא סופג עונשים, נשלח לכלא, ומשוחרר לפני המועד.

היחס הרע שספג רובי, על פי עדותו המפוקפקת ועל פי אמונתו של אביו, הוא עוולה שהיינץ אינו מוכן להבליג עליה. הוא משגר מכתבים לכל עבר – אל הפרקליטות הצבאית, אל הרמטכ"ל, אל שר הבטחון, אל כל מי שיש לו מגע קלוש כלשהו עם המערכת – ונענה, כצפוי, בתגובות לקוניות המטילות את האחריות על אחרים. מסתבר שאפילו לייקה קשוח, איש מדון מנוסה, יש נקודת שבירה, והסיפור הולך ומסתחרר, הולך ומתבדר, אל סופו הכאוטי.

בספר צנום אהרן מגד מעמיד דמות אמינה ונוגעת ללב, ומנקז אל הסיפור שפע נושאים, ביניהם היחס לגרמנים ולכל דבר גרמני, קשייהם של מהגרים, גידול ילדים, יחסי יהודים-ערבים בכלל ואחרי ששת הימים בפרט, תלאות כור ההיתוך, פניה של המדינה לאן, מוזיקה ופילוסופיה, ואפילו פרק בהלכות ניהול כוורות. למרות השפע אין בספר תחושה של דחיסות, למעט זו הנפשית שהולכת וחונקת את היינץ.

מגד, כדרכו, בחר כגיבור באנטי-גיבור, אדם שנדמה כי רבים כמוהו חולפים על פנינו יום-יום, נטולי יחוד, מבלי שנבחין בהם. אבל אצל מגד אין אדם נטול יחוד. הוא מחלץ את גיבורו מן האפרוריות שבשוליים, מעניק לו נפח ועלילה, ובורא דמות שהלב בסופו של דבר יוצא אליה.

מומלץ, כתמיד.

הספר במלואו עלה לאתר פרויקט בן יהודה

עם עובד

1979

זבובים / אהרן מגד

חזי בן ששים ואחת, חייו מתנהלים בשגרה שקטה כבעליה של חנות ספרים יד שניה, אותה ירש מבעליה הקודם. על עצמו הוא אומר בפרפרזה על רחל, "רק על עצמי לספר לא ידעתי… צר עולמי כעולמו של זבוב". למרות זאת, בעקבות מפגש עם אשה שאהב כשהיו ילדים, ושהסבה לו כאב לב שעדיין צורב בו, הוא יושב לכתוב על שנה בחייו, שנת אלף תשע מאות ששים ושמונה, עת היה בן עשרים ושש. בסיומו של הספר, בחזרה אל ההווה, הוא מציין כי הינו בן ששים ושלוש. שנתיים ארכה מלאכת הסיפור, בניחותא, בהתאם לאורח חייו כעת.

הזבובים שבשם הספר מתלווים אל חזי מאז היה ילד, לובשים פנים מאיימים, רודפים אותו. הוא מתאר כיצד, כשהיה בן שש, ברח מנחיל זבובים שהתנשא מפגר של תן. אימה תקפה אותו, כאילו שד משחת שילח אותם בו. כשאביו התלונן שהילד אינו עוזר לו ברפת, תלה חזי את האשם בזבובים אויביו: "זה בגלל הזבובים, הם רודפים אחרי, מציקים לי ולא שובקים אותי גם כשאני בורח מהם". באותו גיל החל לסבול מטינטון, כאילו זמזמו הזבובים במוחו. אבל כשתרופות – כנראה כדורי הרגעה – הרגיעו את זמזומי הטינטון, תפסו את מקומם זמזומים אחרים, רחשים שהשמיעו ביטויים בארמית, שבהם הרבה להשתמש, לצד ביטויים בלטינית ומבחר נאה של מובאות מן המקורות. כשהיה בן ארבע-עשרה חווה טראומה, כשהג'יפ של הוריו נפגע ממטען סמוך לעזה, והוא נותר יתום. תחילה עבר לרשות דודתו ודודו, אחר-כך עבר לגור עם סבתו. כשהיה בן שש, כל סובביו היו בטוחים כי יצמח להיות מדען, שכן היה מעין ילד פלא, שלמד ספרים בעל-פה, היה מסוגל לבצע תרגילי חשבון מסובכים בראשו, וניצח מבוגרים ממנו במשחק שח. אבל בגיל עשרים ושש, בתקופה אותה הוא מתאר בסיפורו, הוא גר בדירה קטנה ומוזנחת, שנרכשה בכספי העזבון, אינו עובד בנימוק שעבודה מפריעה לו לחשוב, ומתקיים בקושי מקצבה חודשית דלה.

על מה הוא חושב? מאז ומתמיד היה מוטרד עד אימה מעתידו של כדור הארץ, ועלה במוחו הרעיון לנצל את הכוח שמפעילות כנפי הזבובים כדי להפיק אנרגיה. יש לו הסבר פיזיקלי מוצק, לדעתו, כיצד הדבר יתאפשר, אבל שום אמצעים להגשים אותו. הוא מבלה שעות בחנות הספרים, שבעוד כמה עשורים יהפוך לבעליה, בקריאה על זבובים, ומדבר על הרעיון עם האנשים המעטים שאיתם יש לו קשר. לא ברור אם הוא גאון שהגה רעיון מופלא, או אויל שראשו בעננים. כפי שאני מבינה זאת, חזי, באופן שאינו מודע לעצמו, מבקש להכניע באובססיביות את פחדו הבלתי הגיוני מזבובים. בילדותו פחד מהם פחד מעורפל, בבגרותו אמר עליהם במפורש כי "יש בהם גם משהו אפל […] מפחיד. דמוני". את הזמזום שהתנחל באוזניו, את זמזום המחשבות, את זמזום היתמות, את כולם אולי ירגיע כשילכוד מליוני זבובים בתוך מיכל, ויפיק מהם אנרגיה. אי שם במעמקי תודעתו הוא אולי יודע שאם יוגשם הרעיון יצטרך להתחיל לחיות באמת, ולא רק להתקיים קיום מרושל, ולכן גם כשנדמה שמזדמנת לו אפשרות לקדם את תכנית הזבובים מן המחשבה אל המעשה, הוא מוצא סיבות להמנע מכך. תידרש טראומה נוספת כדי שיתבצע המעבר מחיים תחת זמזום טורדני לחיים שקטים בחנות הספרים.

אהרן מגד הרבה לכתוב על דמויות אפורות, קצת אבודות, מתמזגות ברקע כלפי חוץ ושופעות חיים פנימיים סמויים מן העין. גיבוריו מתייסרים בחיבוטי נפש, בדרך כלל בינם לבין עצמם, מבקשים שלווה. חזי משתלב בין דמויות אלו, אולי שרוט יותר, קיצוני יותר בחריגותו, ומשום כך קשה מעט להתחבר אליו ולפתח אמפתיה בקלות. נדמה שהבטלנות וחוסר המעש הן תכונותיו העיקריות והבלתי מרשימות, אבל אהרן מגד, כצפוי, מוביל בסופו של דבר אל ההבנה ואל החמלה. כמו ספריו האחרים של מגד, ביניהם ""עשהאל" ו"עד הערב", החביבים עלי במיוחד, גם "זבובים" כתוב בכשרון ומומלץ.

אחוזת בית

2008

עשהאל / אהרן מגד

עשהאל1

רציתי לשתף אתכם בקטע שאהבתי בספר:

מילים, יש להן נשמה כמו לחפצים, אני חושב.
אני רואה, למשל, סכין במטבח, ואני חושב: סכין – מלה חדה מאוד, כמו סכנה, ויש בה סוד כמוס, מכונס.
או ערפל. כשאני רואה ערפל בחוץ, אני חושב שאין מלה בעולם שמתאימה יותר לערפל מאשר ערפל. כי זהו מין ענן של אור ואופל, יפעה בהירה עלופה בעלטה של אופל.
או לטאה, מלה המביעה בדיוק את הלטאה, כי היא מהלכת בלאט ומליטה את החול שהיא מלאטת עליו. פעם התבוננתי בלטאה מטפסת על ענף, וחשבתי: הלטאה מלטפסת, כי היא גם מטפסת וגם מלטפת.
כשאני רואה את אופירה, אני אומר לעצמי: היא בחורה מנותרקת, כי היא מנותקת, אך בו-בזמן היא גם מרתקת.
ולעתים קרובות היא מלבדרת, כי בשעה שהיא מדברת, היא לבדה בודה דברים מלבה.
מלים משעשעות אותי, אך הן גם מכשפות. אפשר לראות את הנשמה שבהן.

אם התרשמתם שעשהאל הוא אנטי-גיבור חולמני (או שמא יש לומר "מנותרק"), מן האנשים שאהרן מגד מיטיב לתאר, צדקתם. עשהאל הוא נשמה טובה, חי בשולי חייהם של אנשים סוערים ממנו, נושא מעמסת ילדות מסובכת, מאפשר לאחרים לנצל אותו, עובד בעבודה בלתי מספקת, חי במקום שאינו מתאים לו, ובדרכו השקטה – בחיים הפנימיים המתנהלים בנפשו – נאבק למצוא יציבות ושלווה.

אהבתי מאוד.

 

הוצאת עם עובד

1978

הגמל המעופף ודבשת הזהב / אהרן מגד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d792d79ed79c_d794d79ed7a2d795d7a4d7a3_d795d793d791d7a9d7aa_d794d796d794d7912

את שלד העלילה מהווה מערכת יחסים עכורה ועוינת בין הסופר, המספר בגוף ראשון, ומבקר הספרות המתעלם ממנו לחלוטין. על מנת להקצין ולחדד את המערכת הזו, מזמן מגד את השניים לדור בכפיפה אחת באותו בנין, מה שפותח בפניו את האפשרות להטעים אותנו מחיי בית משותף, משימה בה הוא עומד בהצלחה.

סביב השלד הזה מסופרים כמה וכמה סיפורים, ששייכים ושאינם שייכים לעלילה המרכזית. המבנה הזה, של סיפור שמוביל לסיפור שמוביל לסיפור, חוזר גם בספרים אחרים של מגד ("פויגלמן" הוא דוגמא טובה). בדרך-כלל הקפיצות הצידה אינן מזיקות לשטף העלילה, והן מעניינות לכשעצמן. עם זאת לפעמים לא ברור למה הוא מחליט להפליג למרחקים כל-כך גדולים, שאינם נקשרים לדבר, ופה ושם מצאתי את עצמי מעט קצרת רוח. מאידך, מכיוון שמגד הוא מספר מוצלח, השיטה הטובה היא פשוט להתרווח ולהתענג על כל פרק, בלי לנסות לנתח איך ולמה הוא נכלל בספר. בתיאור ביקור אצל הוריו בזכרון-יעקב, למשל, הוא שם בפי אביו החורג סיפורים מן ההיסטוריה של המקום. שייך לעלילה? לא. מעניין וקריא? כן.

"הגמל המעופף ודבשת הזהב" מוגדר ע"י אהרון מגד כסאטירה. כדרכה של סאטירה, דמות הגיבור מוקצנת. מגד, עד כמה שיכולתי ללמוד מן הספרים שכבר קראתי, ניחן ביכולת מרשימה לתאר דמויות לא חד מימדיות. ב"עד הערב", לדוגמא, הוא נכנס עמוק ונכון לתוך מחשבותיו המתפתלות של המספר. גם בספר הזה הוא מיטיב לאפיין דמויות ולהבין אותן ואת התנהגותן המשתנה. אבל המבקר, אליו מופנים חיצי הסאטירה, חד מימדי לחלוטין ובמתכוון. האיש הוא רע לאורך כל הדרך, בלי הנחות, בלי ניתוחים, בלי רחמים. הניגוד הזה בין הדמויות האנושיות לאיש הרע שעשע אותי.

ספר מחויך, מעניין, נעים לקריאה, פותח אשנב לזירת ההתגוששות סופרים-מבקרים. מומלץ.

עם עובד

1982

עשרת הימים הנוראים / אהרן מגד

933553

סיפור המסגרת של הספר לוקה בעיני במופרכות יתר: אותיות נעלמות מקלף, אותיות מופיעות על אבן, נעלמות מהאבן, חוזרות חלקית, מופיעות על עץ ובשמים. קשה לי להתחבר לקטע הזוי כזה.

אבל א' – אני מכירה בעובדה שיש אנשים הוזים, ו-ב' – סיפור המסגרת הוא לא העיקר בספר.

יודא הרכבי, מרצה לתולדות המזרח הקדום, מתעורר בערב ראש השנה, ומגלה שמשפטים שכתב בשבחי ירושלים על מגילת קלף באותיות כנעניות, פרחו ונעלמו. המסקנה ההגיונית שלו, אחרי הבהלה הראשונית, היא שהאותיות פרחו לירושלים. הוא אורז תרמיל ועולה על אוטובוס לעיר הקודש בתקווה למצוא אותן שם.

מכאן הולך ונפרש פסיפס מרתק של אוכלוסית ישראל בימינו: יודא מסתובב בעיר היהודית השובתת ממלאכה בשל החגים, יורד לכותל לתפילת ערב חג, סועד באחד הרבעים הלא-יהודים, שגם הם מצויים בעיצומו של חג (הרמאדן), נפגש עם נזירות, עם תיירים צליינים, עם חבר מן העבר הקומוניסטי שלו שחזר בתשובה, עם חברה מן העבר הרומנטי שלו הנשואה לאתאיסט שוויצרי ממשפחה נוצרית. אביו המנוח של יודא נמלט מפוגרומים, אמו ותיקה בארץ. הוא עצמו היה נשוי לאשה צ'רקסית. עברה של הארץ ועברם של תושביה, עדיין חיים ומשפיעים על ההווה שלה. לרגע חשתי שאולי יש בספר הפרזה במספר המפגשים הדחוסים בתוכו, אבל התמונה הכללית תוססת ומעניינת מאוד, וההפרזה לכאורה נבלעת בעושר הידע.

גבורו של הספר נוצק במתכונת גבוריו של אהרן מגד: קצת נעבעך, קצת אבוד ומרחף, אפרורי מבחוץ ושופע חיים בתוכו. ספריו של מגד בכלל, והדמויות שהוא יוצר בפרט, מאוד חביבים עלי. אני אוהבת את הכתיבה הלא מתלהמת שלו, את האנושיות שבדמויות, ואת שפע הידע שהוא מעתיר על קוראיו.

הוצאת חרגול עם עובד

2010

עד הערב / אהרן מגד

ad20haerev_med

"עד הערב" מסופר בגוף ראשון מפיו של גבר בן ששים ושתים, נשוי ואב לשני ילדים, שבוקר אחד אשתו מבקשת ממנו לצאת מן הבית למספר שעות. המספר, ששמו אינו ידוע, משוטט ברחובות העיר, ומחשבותיו מתגלגלות להן, החל מן השאלה הטורדנית למה התבקש לצאת, עבור בהיסטוריה הפרטית שלו ושל משפחתו, ועד לדמיונות שווא שאליהן מרחיקות מחשבותיו המתפזרות.

המספר הוא ספרן שבחר בפרישה מוקדמת – "התפוטר", כפי שהוא מכנה זאת – ולספרים יש מקום משמעותי בלבו ובחייו. כך, לדוגמא, הוא מתייחס לקריאה חוזרת ונוסטלגית בספרים אהובים מן העבר:

כשהיא רואה אצלי ספר שכבר ראתה בידי פעמים רבות, היא מעירה, לפעמים, בקול נמוך, כחוששת להעליב, את זה הלוא כבר קראת, והיא לא יודעת מה שאני יודע, שערכו של ספר לא נמדד בעיני קוראו על פי תוכנו או סגולותיו האיכותיות, אלא על פי ריחו, על פי הזכרונות והרגשות שהוא מעורר בו מאז שקרא אותו בפעם הראשונה, כשהיה ילד, או נער, או לפני כמה שנים. כך כשאני לוקח לידי את הקובץ מנחה, למשל, שקראתיו בהיותי בן שתים-עשרה, בבית הורי המוקף פרדסים משיבי ניחוח בקלמניה, ובו יצירות נהדרות כמו אנהלי של יוליוס סלובצקי בתרגומו של האיש הנסתר מ. סתר, וטיהל שומר המסילה של גרהרד הויפטמן, ואהבה ראשונה של טורגנייב, ואמוק של סטפן צווייג, ריח האותיות ומראיהן בכל צירופי המשפטים מרגשים אותי כל כך שאינני מעונין כלל לבדוק אם אמוק הוא באמת סיפור טוב כמו שחשבתי אז, לא, אני רוצה שיישמר טעמו בחכי כבשנים הראשונות.

דבריו אלה מתארים יפה את טעם הקריאה ב"עד הערב", שהיה הספר הראשון של אהרן מגד שקראתי לפני שנים, אלא שבמקרה זה לא הטעם הטוב מן העבר מצדיק את השיבה אליו, אלא מתברר בקריאה חוזרת שהוא ספר מצוין, ממש כפי שהשתמר בזכרוני.

איש דל ואפרורי הוא גיבור הספר, אדם שקל להזדהות אתו. למרות אפרוריותו החיצונית, בתוך ראשו הוא חי חיים אינטנסיבים. היום המתואר בספר יוצא דופן בכך שהעולם הפנימי של האיש מבצבץ החוצה, ואולי לראשונה בחייו משפיע על התנהלותו בפועל. בניגוד להתנהלותו החסכנית, הוא נכנס לאכול במסעדה יקרה (אך נמלט ממנה בכעס בשל סועד אחר המדבר בקול בטלפון הסלולרי). לאחר שהוא מתעלף בקניון (שבו הוא מבקר בפעם הראשונה), הוא מספר לעובר אורח המסייע לו על הישרדותו בשואה, למרות שהוא יליד הארץ: אשתו רוניה היא ניצולת שואה, והפרק הזה בחייה חתום בפניו. במרוצת השנים של חייהם יחדיו נמנע מלחטט, וזוהי דרכו, ביום המוזר הזה, להתחבר עם עולמה. המספר משלה עצמו כל חייו שיש לו חברים – המוכר בקיוסק שנכנס אתו בשיחה, הקופאית בסופרמרקט שנוהגת בו בחיבה – אך ביום המתואר בספר, אולי משום הבקשה הבלתי מובנת של אשתו, הוא מודה בפני עצמו שאין לו אפילו חבר אחד. לבקשה של אשתו הוא דווקא מוצא די מהר הסבר פשוט – מכיוון שיצא לגמלאות, והוא חסר תעסוקה, היא מבקשת לעודד אותו לא להסתגר בבית – אך בשל האנומליה שבשוטטות ברחובות הוא דוחה את ההסבר הזה, ומייסר עצמו בשאלה מה היא מסתירה ממנו ולמה.

אפשר לומר בזהירות שסגנונו של הספר נוטה אל זרם התודעה, אך הוא אינו נגוע באי הסדר הנובע מכך. למרות שהמחשבות זורמות באופן אסוציאטיבי, הביטוי שלהן בהיר וסדור, וחוט המחשבה הראשי אינו ניתק. גם ההתנהלות הכרונולוגית של הספר לאורך שעות היום מסייעת.

"עד הערב" הוא דוגמא מובהקת לכך שספר אינו צריך לעסוק בנושאים הרואים ובגיבורים יוצאי דופן על מנת לרתק. לספרים על גיבורי פנטזיה ולספרים על דמויות יומיומיות יש מקום אלה בצד אלה, הרעיון הוא החשוב, וכמובן גם איכות הכתיבה. ובשניהם אהרן מגד מתעלה.

לקינוח, שני ציטוטים סביב ספרים:
….הרגעתי את עצמי שבוודאי אינה דואגת כל-כך, כי מניחה היא שנכנסתי לאחת מחנויות הספרים יד-שניה, שאני רגיל לפקוד אותן מפעם לפעם, וכשאני נכנס אליהן אני שוכח לצאת מהן. אם נקרה לידי ספר נדיר ששובה את ליבי אני מסוגל להתישב על כסא פנוי ולשקוע בקריאתו במשך שעות…..

לאחר שנים כה רבות שבהן היו ידי ממששות בספרים ועיני משוטטות בחמדנות על דפיהם, אני מכור להם כמו מעשן ותיק לסיגריה. אינני יכול להגמל מהם. יש ספרים נדירים שאני חומד אותם כל-כך כשאני רואה אותם עומדים דחוקים על מדף החנות בין ספרים ישנים-נושנים, מרוטי כריכה, שאלמלא הייתי מתבייש בפני עצמי, הייתי מבריח אותם אל חיקי וחומק מן החנות בחשאי.

הזדהיתי.

עם עובד

2001

חדוה ואני / אהרן מגד

220px-d797d793d795d795d794_d795d790d7a0d799

הנה תיאור הסדרה "חדוה ושלומיק" מתוך קטלוג האוזן השלישית:
"הסדרה הנוסטלגית שתחזיר אתכם לימי האופוריה הגדולה של טרום מלחמת יום כיפור. שלומיק, מוזיקאי מתחיל וזוגתו שתחייה, חדווה, מחליטים לנסות את מזלם בעיר הגדולה תל אביב. הוא מאוד אופטימי לגבי הקריירה המוזיקלית שלו אבל היא, המפוכחת, סבורה שעליו למצוא תחילה עבודה כלשהי לפרנסתם. הזוג עומד מקרוב על חיי הבוהמה התל אביבית ומשתלבים היטב. אבל לכל הצלחה יש מחיר". עוד מצוין באתר כי הסדרה מבוססת על ספרו של אהרן מגד.

מי שמעונין לקרוא את הספר "חדוה ואני" מתוך נוסטלגיה לסדרה, עתיד להתאכזב. לא מוזיקאי ולא בוהמה. אבל בלי קשר לציפיות, הספר פשוט נפלא.

הספר שבידי הודפס בשנת 1954 (על הכריכה מצוין שמחירו 500 פרוטה), שום קשר לאופוריה של לפני מלחמת יום הכיפורים שבסדרה. בדקתי ומצאתי שיצא לאור לפחות פעמיים נוספות – בשנות השבעים בעקבות הצלחת הסדרה, ובשנות התשעים (גל של נוסטלגיה?). שפת הספר מיושנת להפליא, ואני מניחה שבמקרים רבים הסופר יצר מילים על בסיס שורשים קיימים, פשוט בשל חוסר מילים מספקות ליצירת ספר עברי עכשווי. שפה כזו מבחינתי אינה מהווה מחסום לקריאה, להפך. לקרוא וללקק את האצבעות

שלומיק המספר ורעיתו חדוה עוזבים את הקיבוץ בנגב בלחץ האשה, ועוברים לתל-אביב. כמו רבים מגיבוריו של אהרן מגד, שלומיק הוא איש "רגיל", קצת תמים, קצת אבוד. עשר שנים עבד בענף החציר בקיבוץ, וזה כל מה שהוא יודע ורוצה לעשות. בעל כורחו הוא נדחף לעבודה פקידותית, ובצרוף מקרים קומי למחצה אפילו זוכה לקידום. הסיפור מתרחש על רקע ישראל בת הארבע, ואוי לאוזנים שכך שומעות: שחיתות, רדיפת כבוד, בירוקרטיה, פער עדתי, נובורישים, מנגנון ממשלתי מסואב, שנאת השונה. מה שהיה הוא שיהיה?

בסגנון מלא חן והומור דק אהרן מגד מתאר את חיי המדינה באותם ימים, תוך שאינו חוסך שבט ביקורת מן הפוליטיקאים, העתונאים, רודפי הכבוד, רודפי הבצע ועוד. הסגנון שכבש את לבי ב"עד הערב", ב"עוול" ועוד נמצא כבר בספר המוקדם הזה

אין לי מושג אילו שינויים חלו – אם חלו – בספר בהדפסות המאוחרות שלו. המהדורה של 1954 מומלצת בכל פה.

הוצאת עם עובד

1954