תימהון / אהרן אפלפלד

62512013381b

"תימהון" מציג דמות מובילה יוצאת דופן במכלול יצירתו של אפלפלד. אירנה היא כפריה נוצרית, בלתי משכילה, שאחרי שש שנות לימוד עבדה בחנות המכולת של שכניה היהודים. לאחר נישואיה לאנטון, שהיה חביב ואוהב כמחזר, אך הפך לבעל תובעני ואדיש, טיפחה חלקת אדמה ורפת. שתיהן אבדו לה בשטפון ובמחלה, והיא מנקה רצפות בבית הספר המקומי לפרנסתה. אירנה סובלת מכאבי ראש משתקים שהחלו עם נישואיה, בתקופה בה הבחינה כי בעלה דומה מאוד לאביה, אלים ומנוכר כמוהו. חייה של אירנה מצטמצמים לגבולות הבית, שם היא מחויבת להקפיד על הכנת ארוחות בזמן ועל היענות לתביעותיו המיניות שאינן יודעות שובעה של אנטון. הימים ימי הכיבוש הנאצי, וכשאירנה מציצה יום אחד דרך החלון, היא רואה את בני המשפחה היהודית – אב, אם ושתי בנות – ניצבים בשורה בחצר, כשהז'נדרם המקומי משגיח עליהם. ביתם וחנותם נבזזים מאחורי גבם, ועליהם נאסר לזוז ממקומם. אחרי יומיים של התעללות הם נרצחים באישון לילה, ומשהו נשבר בנפשה של אירנה.

במהלך שנות נישואיה ביקשה אירנה לא אחת לנסוע לבקר קרובת משפחה זקנה, הזכורה לה לטוב מילדותה, כדי למצוא מרגוע וניחומים, אך בעלה אסר זאת עליה. כעת, מיד לאחר הרצח, היא עוזבת את ביתה מבלי לומר מילה, ושמה פעמיה אל היערות. היא תגיע אל קרובתה, תבקש סעד ועצה אצל זקן המתגורר בקרבתה, ותצא לשוטט בין הכפרים. אירנה אינה מגדירה מטרה למסעותיה, אך בחיפושיה אחרי שלוות נפש, כשהיא מוכת אשמה בשל רצח שכניה ורדופת פחדים מפני בעלה שעלול לצאת בעקבותיה, היא תהפוך למעין נביאה, מטיפה בשער, כשהיא לובשת תחילה דמות מקבילה לזו של יוחנן המטביל ומאוחר יותר את דמותו של ישו. בדומה לישו, שנטל על עצמו את חטאיהם של בני האדם, גם אירנה מבקשת מהאנשים הסובלים הנקרים בדרכה: "תני לי את יסוריך, תני לי את בשרך הכואב, תני לי את רוחך הנכאה. אני יכולה להכיל בקרבי הרבה יסורים. לא באתי לעולם אלא כדי לקבל אותם מידיך".

אצל אירנה, המיוסרת בשל נסיבות חייה, בשל עקרותה ובשל הרצח, מיטשטש הגבול בין חלום ומציאות (מוטיב חוזר ביצירתו של אפלפלד). היא משוחחת עם המתים ועם הקדושים, ובאוזני כל מי שמוכן או אינו מוכן להקשיב היא חוזרת ואומרת, "ישו יהודי היה. צאצאיו נרצחו בתוכנו על לא עוול בכפם". כשהיא נשאלת מה בכוונתה לעשות לאחר שאין בכוונתה לחזור לביתה, היא עונה,

"לנדוד ולחזק את לב הנשים הנאנקות תחת משא בעליהן".

"איך תעשי זאת?"

"אחבר אותן אל אביהן שבשמים ואל בנו, שהוא שליחו בעולם הזה".

"הוא שגילה לך שהוא יהודי?"

"נכון".

אפלפלד מיטיב לתאר את המתרחש בנפשה של אשה פשוטה ומבולבלת, אנטישמית מתוך הרגל אך לא שונאת יהודים. אין לה דרישות מפליגות מן החיים, ואולי היתה משלימה עם גורלה כאשה מדוכאת, אך כשהרשע הבלתי מוסבר והבלתי נתפס הגיע אל חלונה נשברה והתקוממה. שלא במפתיע היא מוצאת אוזן קשבת רק אצל נשים, בעוד הגברים רואים בה כופרת ומכשפה. מעניין לציין כי אפלפלד אינו מחלק את העולם לטובים ולרעים: המשפחה היהודיה שנרצחה אינה חפה מליקויים, ואירנה פוגשת בנדודיה נשים שמסתירות יהודים. אירנה עצמה היא דמות בלתי מושלמת, הפוסעת על סף השגעון.

גיל הראבן, שכתבה את הטקסט על גב הספר, סבורה, כדרכם המופרזת של טקסטים מסוג זה, כי "אומץ לב, גדלות נפש וכישרון אדיר נדרשים כדי לצייר את המציאות מנקודת מבט של גיבורה כאירנה". כמי שהיה קורבן בעצמו, אפלפלד בהחלט מוכיח גדלות נפש כשהוא קשוב לאירנה, המייצגת את שכניו שלא נקפו אצבע להצילו, ואף חומל עליה. אומץ לב, לדעתי, אינו ממין הענין, ועל כשרונו של אפלפלד, שאינו קשור דווקא לבחירת נושאו של הספר, אין חולק.

בעיני הספר הזה אינו משיאי יצירתו של אפלפלד. אחרי פרקים ראשונים מצוינים הוא סובל, לטעמי, מחזרות מרובות מדי ובעיקר מסטראוטיפיות – כל הגברים קשי לב ואלימים, כל הנשים אומללות, למעט הזונות. יחד עם זאת, אפלפלד, הוא תמיד, וגם הפעם, יוצר מסקרן, מעורר רגש ומחשבה, דמותה של אירנה מעניינת, ואני בהחלט ממליצה על הספר.

כנרת זמורה ביתן

2017

מודעות פרסומת

כתר הברזל / אהרן אפלפלד

2226854-5

פטר שטיין, יהודי-אוסטרי, קצין צבא מעוטר, מנהל חיי שגרה נינוחים. הוא מוכר לציבור לאחר שהוכרז כגיבור המולדת בטקס בבית העיריה, אך אינו מתערב בין הבריות והללו שומרים מרחק ממנו. כך נפתח הספר "כתר הברזל", ובתמונה זו מקופלים כמה וכמה מן המוטיבים המלווים את הספר כולו.

פטר היה בן להורים יהודים, האם שמרה על כמה מסממני המסורת והאמונה, והאב רחק מהם. בתחנות רבות בחייו, כשנדרש להגדיר את עצמו, התלבט בין "יהודי", תואר הנושא עמו משמעויות דתיות זרות לו, ל"חסר דת", תואר שמפריד בינו לבין יהדותו, הפרדה שלא חש צורך לעשות. ההגדרה היתה אולי חשובה לו עצמו, אבל בעיני סביבתו הוא היה, כך או כך, זר ושונה. אפלפלד מתאר היטב את הבידוד שאפף את פטר, את האנטישמיות הסמויה המבעבעת מתחת לפני השטח ומדי פעם מבצבצת החוצה, את חוסר הוודאות שחפצו יצליח בידו, ואין זה משנה עד כמה יצטיין.

הוריו של פטר קיוו שיהיה אינטלקטואל, אך הוא בחר בחירה לא אופיינית לצעיר יהודי בזמנו, והתגייס לצבא. בדומה לזהותו הלאומית, גם ההתלבטות באשר לבחירתו המקצועית שבה ועולה לאורך כל הספר. הוא הסתגל למשטר הקפדני, התמודד עם התביעות הפיזיות, וכל הזמן הזה לא וויתר על הזווית האינטלקטואלית. לאחותו אמר:

"הצבא לעת עתה מתיש, אבל אני מצפה לימים שההתבוננות הנכונה תחדש אותי", וגם "המאמץ הפיזי טוב בעיני מן הרפיסות האינטלקטואלית".

לאחותו של פטר, אולה, תפקיד מפתח בחייו. אולה, שהיתה מבוגרת ממנו בארבע שנים, חלתה בשחפת, ונפטרה בעודו בקורס קצינים. בין האחות והאח נרקמו קשרים נפשיים עמוקים למרות הפרש הגילים ביניהם, בין השאר בזכות המשיכה של שניהם אל הכתיבה. הקשר בין השניים לא ניתק אחרי מותה, וכמו בספרים אחרים של אפלפלד, גם כאן החלומות המאוד מוחשיים הם חלק בלתי נפרד מן המציאות. כך, לדוגמא, משוחחים פטר ואולה באחד החלומות:

לפתע פנתה אליו ואמרה, "גם לך קשה להביא משפט לעיצובו הנכון? שנים שאני כותבת ותמיד אותו קושי."

פטר נדהם מן השאלה, אך התעשת ואמר, "את מתכוונת, אני מניח, למשפט ענייני שאין בו יומרות."

"פטר, אתה מוצא תמיד את המלים הנכונות, את הדימוי הנכון."

"לא תמיד."

"יקירי, אנחנו מדברים תמיד על אותן מכשלות: המילה, המשפט, הפיסקה – כל אחד לחוד, וביחד. זו עבודת פרך שאין לה שיעור."

ואני, שלא מפסיקה לתהות על סוד המינימליזם המזוקק של אפלפלד, מצאתי פה גם התיחסות לכתיבתו שלו, העניינית והבלתי יומרנית.

מותה של אולה הוא רק הראשון במקרי מוות הפוקדים את פטר. בזה אחר זה הולכים לעולמם, או מתאבדים, רופא המשפחה, צוער שהודח, וקצין שהתפרץ והושם במעצר. תחושת השכול מהווה אם כך מרכיב בלתי נפרד בשזירתו של הספר. דווקא על מקרי המוות הרבים לאין ספור, עמם נאלץ פטר להתמודד במהלך מלחמת העולם הראשונה, אין הספר מרבה לדבר. לעומת זאת, מקרה המוות הפרטי האחרון שפטר חווה לקראת סיום הספר, ואתו נסתם בעצם הגולל על עולם הילדות המוכר, מתואר במפורט.

חלקו הראשון של הספר מסתיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. החלק השני נפתח ארבעה חודשים אחרי המלחמה, כשפטר, הפצוע ברגליו, חוזר אל עירו. בין הנושאים הרבים בהם עוסק חלק זה, מיוחד מקום נרחב ליחס המחפיר אל החוזרים מן הקרבות. חייל משוחרר שופך לפניו את לבו:

"ציפינו שיקבלו את פנינו, אם לא בתרועות, לפחות בשמחה על שנשארנו בחיים וחזרנו הביתה, ולא היא […]. השוטרים נטפלים אלינו ואוסרים אותנו. וכשאני אומר לשוטרים, 'אל תתאכזרו אלינו, המלחמה כבר התאכזרה אלינו די', מה הם משיבים? 'כל אחד עושה את תפקידו'"

בשונה מגיבוריו של אפלפלד במרבית ספריו האחרים, שחייהם משתבשים והם מיטלטלים עם תהפוכות הזמן והארועים, פטר שטיין הוא אדם בשליטה. למרות האסונות הנוחתים עליו, למרות מלחמת החפירות האיומה, למרות שאין אפשרות להתנער מן הארועים הגלובלים, למרות היותו אדם חושב ומתלבט, הוא מנהל את חייו, מתמיד בבחירותיו, שואף להצטיינות, דבק בחוסנו הרוחני, ואינו פוסק להכשיר את עצמו להיות סופר.

אי אפשר למצות את "כתר הברזל" בסקירה. אלפלד חורג בספר הזה מן הצמצום העלילתי, אך אינו מוותר על העומק שהוא מעניק לכל מילה ולכל משפט. הספר מבקש קריאה איטית וקריאה חוזרת כדי להחשף לכל רוחב המשמעויות החבויות בו.

"כתר הברזל" מצטרף לגלריה המרשימה של ספרי אפלפלד – לדעתי הוא הסופר הישראלי הראוי לנובל – ואני ממליצה עליו מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2016

ענייני עבודה / פיליפ רות'

ענייני עבודה

כותרת משנה: סופר, עמיתיו ועבודתם

"ענייני עבודה" כולל עשרה פרקים, ובהם פיליפ רות' מתאר שיחות, מפגשים והתרשמויות בהם מעורבים עשרה יוצרים – תשעה סופרים וצייר אחד. כל פרק מתרכז באדם יחיד, ובדרך-כלל גם בנושא מרכזי אחד. כולם יחדיו עוסקים בעבודתו של הסופר, במניעיו ובנושאים המעסיקים אותו בהקשר לכתיבה.

שלושה הפרקים הראשונים היו בעיני המרתקים מכולם. בשלושתם המפגשים ארכו מספר ימים, ובסיומם ישבו רות' ובני שיחו לסכם את עיקרי שיחתם ולהעלותם על הכתב במבנה של דוח-שיח. בפרק הראשון, ובו מתארח פרימו לוי, ציטט רות' מספרו של לוי, "הטבלה המחזורית", את המשפט "יש יופי בזיקוק". הציטוט הזה מתאים גם לשלושה הפרקים האלה, שתוכנם עבר זיקוק, ומה שנותר הוא בהיר וצלול ומאיר עיניים. חשוב לציין שלמרות שהשיחות נוגעות בנושאים אישיים, זה אינו ספר ביוגרפי, וגם לא מציצני.

עם פרימו לוי (ב-1986) השיחה נסבה על השילוב של עבודתו ככימאי עם עבודתו כסופר, ועל התרומה של שני צדדים אלה בחייו להשרדותו. לוי סיפר, במענה לשאלה, על מניעיו וכוונותיו בכתיבת "ההפוגה" ו"אם לא עכשו, אימתי", ועל ההבדל ביניהם לבין המניע לכתיבת "הזהו אדם". נושא נוסף שעלה הוא הבחירה של לוי לגור כל חייו באותה דירה בה נולד, כשכל בני משפחתו מתגוררים בסמוך, והקשר בין בחירה זו לבין כתיבתו. בין שאר הדברים למדתי כי פוסונה, גיבור "מפתח כוכב", הוא האלטר-אגו של הסופר. במהלך הקריאה נתקפתי רצון עז לקרוא שוב את כל ספריו.

השיחה עם אהרן אפלפלד (ב-1988) עסקה בזהות היהודית, בבחירה לכתוב על דמויות בדויות כי כתיבת המציאות כפי שחווה אותה היא בלתי אפשרית בעבורו, ובסגנון המינימליסטי של ספריו. כקדימון לשיחה, רות' תיאר את כתיבתו של אפלפלד במלים המדויקות הבאות:

אפלפלד הוא סופר עקור הכותב סיפורת עקורה, ואשר הפך את העקירות ואת אובדן חוש ההתמצאות לנושא היחודי שלו. רגישותו – שהוטבעה כמעט מלידה בחותם נדודיו של הילד הבורגני הבודד בשום-מקום מהלך אימה – הולידה כמדומה מאליה סגנון של פרטנות קצרנית, של התקדמות מחוץ לזמן ושל דחפים סיפוריים מסוכלים, המחשה פרוזאית מצמררת של מנטליות העקור. יחודי לא פחות מן הנושא הוא הקול שמקורו בתודעה פצועה המוטלת היכנשהו בין שכחה לזכרון, וממקמת את הסיפורת שהיא מספרת באמצע הדרך בין משל להיסטוריה.

מהפרק הזה יצאתי עם דחף לקרוא שוב את "באדנהיים עיר נופש", שנדון בשיחה באריכות.

איבן קלימה, הסופר הצ'כי, עבר שלוש שנים מילדותו במחנה הריכוז טריזנשטט. בבגרותו, תחת המשטר הקומוניסטי, נאסר עליו במשך עשרים שנה לפרסם את ספריו, והוא התפרנס בעבודות כמו טאטוא רחובות ורוכלות. קלימה נמנה עם המתנגדים למשטר שלא הסתירו את עמדותיהם, והיה פעיל בהפצת ספרות במחתרת. השיחה עמו (ב-1990) נסבה לפיכך בעיקר על מגבלותיה של הספרות ועל כוחה תחת משטר רודני, וכן על האתגרים שעתידים לעמוד בפניה בעולם שייפתח להשפעות תרבותיות מגוונות, ובעיקר לרידוד שתביא עמה הטלויזיה החופשית. בשולי השיחה דנו השניים גם בשאלת היחס של הקהל הצ'כי אל הסופר מילן קונדרה, שאמנם זכה לתהילה מחוץ לצ'כוסלובקיה, אך נתפס כמי שזנח את העיסוק היצירתי בנושאים הבוערים לקוראים הצ'כים דווקא בתקופה בה נזקקו לו. לרשימת הקריאה החוזרת המתארכת שלי נוסף "שופט בחסד". אמנם לא הספר הזה הוזכר בשיחה, אבל הוא היחיד שקראתי, ואחד מן השניים של קלימה שתורגמו לעברית.

השיחות האחרות בספר היו קצרות יותר וממוקדות יותר. עם יצחק בשביס-זינגר שוחח רות' (ב-1976) על הסופר ברונו שולץ, ששניהם העריצו. השיחה התרחבה אל סוגית הסופרים היהודים-פולנים שכתבו בפולנית מול אלה שכתבו ביידיש, וכן אל השאלה מדוע אחרי שנים רבות בארצות-הברית בשביס-זינגר אינו כותב באנגלית: "סופר אמיתי לא יכתוב בשפה נלמדת אלא בשפה שהוא מכיר מילדותו" (יש הרבה מקרים שמוכיחים שגם ההפך אפשרי, אבל השניים אינם מקדישים תשומת לב לשאלה זו).

עם מילן קונדרה שוחח רות' (ב-1980) חמש שנים לאחר שעזב את צ'כיה לטובת צרפת. השניים דברו בעיקר על ספרו של קנדרה "הצחוק והשכחה", ובאמצעותו על הרוע שברודנות.

עדנה אובריאן, הסופרת האירית, גדלה בביתו של אב אלים וחונכה במנזר. השיחה איתה (ב-1984) עסקה בעיקר בכתיבה הנשענת על חוויות ילדות, וכן בהבדלים – אם ישנם – בין סופר לסופרת. כמו כן שוחחו השניים על הכתיבה האירית, ועל גדולי סופרי אירלנד.

ארבעה הפרקים האחרונים אינם בנויים במתכונת של שיחות. בפרק המוקדש למרי מקארתי נכללים שני מכתבים: באחד היא מחווה דעה על ספרו "החצי השני", אותו שלח אליה למטרה זו. בשני הוא משיב לטענות שהעלתה, בעיקר בנושא של נקודת המבט של הנוצרי הקורא בספר יהודי בעליל. הפרק המוקדש לברנרד מלמוד מתאר מפגשים בין השניים לאורך שנים עד דעיכתו של מלמוד. הפרק העוסק בצייר פיליפ גסטון מתרכז בתקופה בה שניהם התנתקו מניו-יורק (רות' בעקבות הביקורת על "מה מעיק על פורטנוי"), ובאיורים שגסטון יצר עבור רות' לאחר שהאחרון סיפר לו על תהליך היצירה של הספר "השַד". בפרק החותם את הספר רות' מתאר את רשמיו מקריאת ספריו של סול בלו. מכיוו שאיני בקיאה בספריו של בלו, הפרק הזה דיבר אלי פחות מן האחרים.

פיליפ רות' הוא אדם סקרן, חוקר, מעמיק, בעל תחומי התעניינות רבים. מכיוון שהתברך ביכולת להעלות את הגיגיו על הכתב באופן נהיר ומושך, אנו מקבלים ספר מרתק, שעיקר הענין בו הוא בתמונה המקיפה של העולם בו נוצרים הספרים, אך גם הנושאים שבשולי הספר ראויים לתשומת לב.

Shop Talk – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2008 (2001)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

לילות קיץ ארוכים / אהרן אפלפלד

1980852-46

מיכאל, נער יהודי כבן אחת-עשרה, שמשפחתו עומדת בפני גירוש מביתה בידי הנאצים, נמסר על ידי אביו לסרגיי. סרגיי, מפקד לשעבר ביחידה מיוחדת, הוא זקן עיוור, מנותק ממשפחתו שלו, שבמשך שנים רבות עבד במחסן העצים של משפחתו של מיכאל, וכעת הוא מקיים אורח חיים של נווד. כדי לטשטש את זהותו של הנער, סרגיי מלביש אותו בבגדים מהוהים של נווד, ומשנה את שמו ליאנק.

סרגיי ויאנק נודדים מכפר לכפר, מתקיימים מנדבת ליבם של זרים, אך סרגיי אינו מגדיר עצמו כקבצן:

מקבצי נדבות דואגים לקיומם, ותו לא. הנוודים האמיתיים מבקשים לטהר את עצמם, להתקרב לאלוהים, ובתוך כך לעזור לנצרכים.

יאנק משמש לסרגיי כעיניים, וסרגיי מצדו משקיע בהכשרתו של יאנק, הן הפיסית והן הרוחנית. יאנק פותח את היום באימוני ריצה ובטיפוס על עצים, ובמהלך הנדודים, בעיקר כשהם ישובים ליד המדורה ואוכלים את מזונותיהם הצנועים, סרגיי משמיע את האני מאמין שלו.

כל יום הוא פלא, וכל יום מראים לנו דברים חדשים. אלא שמרוב עיסוקים צדדיים העינים אינן רואות.

כל מסע הוא מפגש חדש עם עצמך.

כשהחודשים עוברים, יאנק הופך מודע לקיפוחם של הנוודים, שסובלים מנידוי ומהתעללות בידי בריוני הכפרים. מונע על ידי משנתו של סרגיי ועל ידי קולות שהוא שומע בחלומותיו, הוא הופך עצמו למגינם של המקופחים. מטרתו כפולה: להלחם בבריונים שמציקים לנוודים, ולהחזיר צלם אלוהים לנוודים.

עתה יודע יאנק: אי-צדק הוא אויבו של אלוהים, סבא סרגיי נלחם בו בגלוי ובסתר.

במהלך נדודיהם השניים קולטים שמועות על רצח של הקהילה היהודית. כדרכו של אפלפלד, השמועות הללו נבלעות בטקסט, מסופרות באותה נימה בה מסופרת העלילה כולה. גם תגובתו של יאנק לבשורות הקשות, כמו גם לטרגדיות שיתרחשו בהמשך, היא על סף הלקוניות, יותר מרומזת מנאמרת. כזו היא גם דמותו של סרגיי: הוא מדבר בעיקר בפתגמים תמציתיים, ורק לעתים רחוקות מרחיב בסיפורים על העבר. יאנק לומד לשמוע בין המלים.

יאנק ידע כבר אז כי אבחנה זו היא תמצית תפיסתו: דבר בפשטות, בבהירות, במלים מבוררות, כל מי שמאריך ומגבב חשוד בגנבת דעת.

זהו ספר אפלפלדי "טיפוסי" – אותו מקום, אותה תקופה, אותו סגנון מצומצם. מעיין הסיפורים נובע, ובכל ספר נוסף לסיפור הגדול עוד פן.

מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2015

ימים של בהירות מדהימה / אהרן אפלפלד

625-1201037b

"ימים של בהירות מדהימה" הוא ספר מסע. לכאורה זהו ספר אודות מסע גיאוגרפי – אדם יוצא ממקום מסוים בדרכו למקום אחר – אך יותר מכך זהו ספר מסע פנימי בחיפוש אחר האני שהשתבש.

תיאו הוא גבר צעיר בראשית שנות העשרים לחייו. בהיותו נער עצרה השואה את מהלך חייו הרגיל, וכעת הוא יוצא ממחנה הריכוז לאחר השחרור ועושה את דרכו חזרה הביתה. הוא מבקש ללכת בקו ישר, להגיע כמה שיותר מהר ללא עיקופי דרך, אבל בפועל הוא עוצר ומתעכב, לוקח את הזמן בעיקר לשם בירור פנימי מיהו ומהו תיאו של היום.

הרהוריו של תיאו, והאנשים שהוא פוגש בדרכו, מביאים אותו לשחזר, ולהבין כבוגר, את חייו של לפני המלחמה. ברוב שנותיו היתה אמו, יטי, הדמות הדומיננטית בחייו. אשה צבעונית, חסרת מנוח, שהיתה קמה ויוצאת בספונטיות לטיולים בטבע, כשהיא לוקחת אתה את בנה. היא נהתה אחרי מוסיקה דתית נוצרית, בעיקר המוסיקה של באך, ונמשכה אל קפלות קטנות ואל הפסלים שבהן. במבט לאחור תיאו קולט את חוסר היציבות שלה, את הטלטלות הרגשיות בין דכאון לשמחה מתפרצת. אביו של תיאו, מרטין, היה בבחינת נוכח-נפקד כל אותן שנים, עבד שעות ארוכות בחנות הספרים שלו, הקטין את עצמו בנוכחות אשתו. כשתיאו פוגש בדרך את אהובת נעוריו של האב, מדלן, שעדיין אוהבת אותו, וגבר נוסף, ושניהם מזהים אותו בקלות על פי דמיונו המובהק לאביו, תיאו מגלה את אביו בדיעבד, מצליח להבין גם את הרקע שלו עצמו, ובעצם מגלה בהדרגה מיהו תיאו שנבנה על הילד ועל האסיר. בגלל השואה הוא כבר לא הילד שהיה, או הגבר שהיה צפוי לצמוח ממנו, והיותו אסיר מחנות לשעבר לא יכול להגדיר אותו כעת. הוא צריך לברר עם עצמו מי הוא על בסיס שתי התקופות המשמעותיות של חייו.

תיאו מרבה להרהר בשאלת הביחד לעומת הלבד. האם בגד בחבריו האסירים כשהחליט אחרי השחרור ללכת הביתה לבדו? האם היחד שלהם, שבעצם נכפה עליהם, יוצר מחויבות? בדרכו הוא פוגש פליטים ואסירים משוחררים שמקדישים את עצמם לעזרה לאחרים, וגם כאלה שינצלו את אחיהם לגורל. הוא רואה אהבה וחמלה, וגם שנאה ותאוות נקם. עם אחדים הוא יוצר קשר מיידי, באחדים הוא מעורר כעס, כשהוא מזכיר את אמו שאושפזה במנזר, ומעורר בכך חשדנות בזהותו ובנאמנותו.

תוך כדי קריאה לא התחברתי לספר. היו בו כמה דברים שהפריעו לי. לדוגמא, תיאו פוגש אסיר משוחרר שמזהה אותו בשל דמיונו לאביו, ומתפתחת ביניהם שיחה לא אמינה, כשבלי שום מבוא ודברי נימוסין, האיש מתחיל מיד לדבר על מרטין ומדלן ויטי. במחשבה לאחור נראה לי שזו דרכו של אפלפלד: הוא לא מתעכב על פרטים שוליים, כמו בנית שיחה והיכרות עם הדמויות, אלא ממצה ומזזק רק את מה שחשוב. רק כמה שעות אחרי שסיימתי את הקריאה, התחלתי לקלוט את הספר. כמו צילום פולארויד, שתחילה התמונה בו מטושטשת, אבל כשהיא מתבהרת – וזה לוקח זמן – כל פרט ברור ובהיר ומונח במקומו הנכון.

הספר מסתיים רגע לפני ההגעה הביתה, כשתיאו מפסיק להתעכב, הוא שלם עם עצמו, ומוכן לחדש את חייו. הלב נצבט כשהוא מתכנן את מעשיו: קודם יילך הביתה לבקר את אביו, ואחר-כך יגש למנזר לבקר את אמו, כאילו השואה עברה רק עליו, ומשפחתו קפאה במקומה, ממתינה לו. האם ההורים שרדו? האם יש לו בית לחזור אליו? אנחנו לא יודעים.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014

כל אשר אהבתי / אהרן אפלפלד

633487

בדרך-כלל אחרי שאני קוראת ספר של אפלפלד נותרת בי תחושה של החמצה, שנובעת כמעט תמיד מהחיסכון הקיצוני שלו בהבעת רגשות. נכון שכשסיפור כתוב היטב הוא יכול לספר את עצמו בלי שהסופר או גיבוריו יחצינו את רגשותיהם, אבל אצל אפלפלד האיפוק הולך צעד אחד יותר מדי עד כדי לקוניות שבעיני מחבלת אפילו בעומקו של הסיפור. אני קוראת עוד ועוד ספרים שלו, כי הסיפורים עצמם מעניינים וראויים להיות מסופרים, ולמרות ההסתיגות הנ"ל יש בהם איזה קסם חמקמק. יש יוצאי דופן: "מסילת הברזל" התוסס שאהבתי מאוד, ו"פרחי האפלה" הדידקטי שלגמרי לא אהבתי. אבל ככלל ספריו מושכים אותי מאוד.

"כל אשר אהבתי" הוא ספר נפלא ללא הסתיגויות. הסיפור מתרחש באוקראינה בשנת 1938. הוא מסופר מפיו של פאול בן ה-9, בן להורים פרודים. ההורים עצמם התייתמו בגיל צעיר, וגודלו בבתי יתומים, ומכאן ככל הנראה יכולתם המוגבלת כהורים. האהבה שלהם לפאול אינה מוטלת בספק, הישום שלה בעייתי. יחסי פאול והוריו הם פן אחד, ובעיני הפן המרכזי, של העלילה. ההורים מגדירים עצמם כ"יהודים חדשים", הווה אומר לא דתיים ולא שומרי מסורת – יחסי היהודים אלה לאלה הם פן שני. הפן השלישי הוא יחסי יהודים-נוצרים בסביבה האנטישמית.

פאול הוא ילד בודד: הוריו, כאמור, פרודים, והוא מתמרן ביניהם. הוא אינו לומד בבית-ספר, משום שאביו מתנגד ל"עדר", וגם מורים פרטיים אין לו, אלא הוא לומד בכוחות עצמו מספרים ומתרגילים שהוריו מספקים לו באופן אקראי. לאורך כל הספר אין לו אפילו חבר אחד בן גילו. מטפלת שהוא אוהב נלקחת ממנו באופן טרגי. הוא מיטלטל עם האירועים סביבו, אין לו שום ברירה אחרת.

על ההורים כעסתי תחילה, אולם בהדרגה – על פי שיטת אפלפלד לשחרר מידע בטפטוף – למדתי לאהוב אותם ולרחם עליהם. שניהם מתוסכלים בחייהם, והם מתמודדים עם קשיי החיים כל אחד בדרכו.

כאמור הקסם של אפלפלד בדרך-כלל חמקמק, ולא מצאתי מילים לתאר מה בדיוק באוירת הספר הזה – מעבר לעלילה המרגשת – כבש את ליבי. לכן אשאיר את הבמה לטקסט שעל הכריכה, שמצליח לתפוס את החמקמקות בקצה זנבה:

"`כל אשר אהבתי` הוא ספר על חיים הטווים את חוטיהם בלא שהמשתתפים בהם יבינו את הסבך או ינסו להתירו. חיים של עיוורון רגשי ותודעתי שהסופר מאיר אותם מזווית ראיה כפולה: בעינים אירוניות, מפוכחות ונטולות רחמים; ובה בעת דרך פריזמה של חסד ההופך את האירוניה, כמו במטה שגב, לחסד נעלה".

הוצאת כתר

1999

עד חוד הצער / אהרן אפלפלד

959136

אדמונד, נער כבן שבע-עשרה, ברח ברגע האחרון מן הרכבות שהובילו אל מחנות המוות, והצטרף אל קבוצת פרטיזנים. הקבוצה אינה מורכבת מצעירים לוחמים בלבד: סבתא זקנה בת למעלה מתשעים שומרת על האופטימיות של כולם. שתי נשים מבוגרות מפנקות את הקבוצה במאכלים ובמלבושים. זקן עיוור סורג עבור כולם גרביים וכפפות וכובעי צמר. נער צעיר משמר את זכר המשפחות בלבבות כולם באמצעות ניגוני תפילה. למרות שהקבוצה מגובשת סביב מטרותיה – השרדות, פגיעה באויב והצלת יהודים – היא מורכבת מאינדיבידואלים, ולב הספר הוא הדיאלוגים  והיחסים ההדדיים ביניהם, בין אם הם מילוליים ובין אם הם מתבטאים בדרכים אחרות. למרות שהספר מתרכז יותר באנשים ופחות בהתנהלות היומיומית, בסופו של דבר אנחנו לא יודעים הרבה על חייהם, על ההיסטוריה שלהם, רק על הלכי הרוח, ובזה עיקר המשיכה של הספר בעיני. כל אחד פועל אחרת, מגיב אחרת למצב הבלתי טבעי שבו הם מצויים, איש איש על פי רקעו ואופיו ושורשיו: למפקד יש רגעים של דכאון קשה, לוחם אחד נאחז בקומוניזם, אחר יוצא למשימה מטעם עצמו.

יש לי יחס אמביוולנטי לספרים של אהרן אפלפלד. הלקוניות שלו, הנטיה "לחפף" בפרטים, מפריעות לי בכל ספר מחדש. כך גם העובדה שמרבית ספריו מסופרים באותו הקול, גם אם הדוברים מתחלפים. אבל למרות זאת, אחרי שהקריאה מסתימת, הספרים נשארים איתי, והמסופר מלווה אותי עוד ימים אחר-כך. וכשיוצא לאור ספר חדש אני שוכחת את הביקורת ורוכשת גם אותו. מסתבר שמשהו בסגנון הזה בכל זאת עובד, גם אם אני לא מצליחה לפענח כיצד. בספרים האחרונים שלו מצאתי רמזים להסבר לדרך הכתיבה. הנה משפט מתוך "עד חוד הצער" שמתיחס לדרך שבה אפלפלד מספר סיפור מפורט בלי לרדת לפרטים: "אתה עוד תספר לדורות הבאים מה עוללו לנו חדלי אדם אלה. אל תלך שבי אחר הפרטים, קלף אותם. הפרטים מטבעם מגבבים ומסתירים. רק העיקר עומד וקיים". ומשפט מתוך הספר "האיש שלא פסק לישון" שמסביר למה אפלפלד מספר סיפורים קשים כמעט בלחישה: ""עקדת יצחק: הסיפור הוא נורא, אבל מסופר במתינות, במילים ספורות, אולי כדי שנשמע את השקט שבין המילים. אני מרגיש קירבה אל משפטים מדודים אלה, ולרגע נדמה לי שאין זה סיפור של לקח, שכן מה לקח בו, אלא סיפור שמתכוון לחלחל אל התאים הסמויים, ושם יחכה בסבלנות עד אשר יתפענח".

סיומו של הספר נוגע ללב במיוחד. אחרי שהגרמנים נסוגים מפני הרוסים, והפרטיזנים יורדים מן המחסה בהרים, רובם נשארים יחד, ממשיכים לתפקד כקבוצה, מתקשים להתפזר. אפלפלד כדרכו אינו מסביר, אך לקורא ברור לגמרי: עולמם של האנשים האלה חרב, אין להם לאן לחזור, והם נאחזים במשפחתם החילופית.

לסיכום: ספר מעניין, מרגש בדרכו המינורית, ובהחלט מומלץ.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

האיש שלא פסק לישון / אהרן אפלפלד

1001028

זהו הספר ה-12 של אפלפלד שקראתי, ובכל ספר אני תוהה מחדש על שאלת הסגנון. למה, כשיש לך סיפור כל-כך משמעותי לספר, אתה "מרדים" את הקורא במינימליזם על סף הלקוני? אני חושבת שבספר הזה מצאתי את התשובה. גיבורו של אפלפלד שוכב חודשים בבית חולים ובבית הבראה, לאחר שנפצע בקרב, והוא מכין עצמו ליעודו כסופר באמצעות התוודעות לעברית התנ"כית. הנה מה שהוא כותב בהקשר זה:

עקדת יצחק: הסיפור הוא נורא, אבל מסופר במתינות, במילים ספורות, אולי כדי שנשמע את השקט שבין המילים. אני מרגיש קירבה אל משפטים מדודים אלה, ולרגע נדמה לי שאין זה סיפור של לקח, שכן מה לקח בו, אלא סיפור שמתכוון לחלחל אל התאים הסמויים, ושם יחכה בסבלנות עד אשר יתפענח

כאלה הם ספריו של אפלפלד: סיפור נורא שמסופר במתינות.

המשפטים הקצרים, הפסקאות המצומצמות, והלשון הכמעט לקונית של אפלפלד, מאפשרים קריאה מהירה ושוטפת, אבל בעצם מחייבים קריאה איטית והתעכבות על כל מילה. קחו לדוגמא את המשפט הזה: באחד הלילות, בעודני שומר באחת העמדות, חשתי בצער על עצמי על שעוד מעט יתקיפו אותנו ואני אמות ולא אראה עוד את הורי. משפט עגום, הרהור של חייל במארב, עצבות שקטה, ועכשו הלאה למשפט הבא. אבל רגע, הדובר הוא לא חייל "שגרתי" כפי שמצטייר בדמיון – זהו נער כבן שבע-עשרה. וההורים שלא יראה אם ימות? הם נספו בשואה, והם חיים רק בתוכו. גם אם לא ייהרג, לא באמת יראה אותם. וכבר המשפט הפשוט הזה הופך לסיפור חיים שלם, וצריך לדעת לקרוא בין המילים ומתחתן.

"האיש שלא פסק לישון" הוא סיפורו של נער ששרד את השואה, ונדד אחריה ברחבי אירופה עד למחנה בנפולי, שם הוכשר לחיים בארץ. הפליטים כינו אותו "נער השינה", מכיוון שאת רוב המסע העביר כשהוא ישן, נישא בידי אחרים. בנפולי החל להתעורר, אך גם בארץ, כשהגיע לקיבוץ, היה מבקש ממדריכיו מפעם לפעם "יום שינה". כשחושבים על חייו, קל להבין למה הוא זקוק למפלט שבשינה. נער צעיר שחווה את מוראות השואה, נותר לבדו בעולם, וכעת נדרש לאמץ זהות חדשה, אופי חדש, תפיסת חיים חדשה. כשהוא ישן הוא משוחח עם הוריו. גם כשהוא חולם הוא מודע למציאות, אבל לפחות בשינה אינו לבד, יש לו משפחה שעוטפת אותו באהבה, כמו לפני המלחמה.

הספר מיטיב לתאר את הגלגול שנדרשו הנערים לעבור, להשליך מאחוריהם את הגלותיות, המתגלמת בספר בדמות הפליטים המבוגרים, ולאמץ זהות ישראלית. לחזק את הגוף, להתחשל, להתחבר לאדמה. יש משהו ברוטלי בתהליך הזה: אפשר אולי להבין אותו, וגם להצדיק אותו, על רקע התקופה, הלהט להקים חברה חדשה, הרצון להפגין חוזק מול תפיסת ההליכה כצאן לטבח. אבל בתווך נשחקו נשמות צעירות. אפלפלד מתאר את תגובות הנערים לדרישה לעברת את שמם, מביא סיפור קטן ומשמעותי על אמירת קדיש בסיומו של טקס קבורה חילוני, ועוד ארועים קטנים וגדולים שהיו חלק, הכרחי או לא, מבניית הזהות הישראלית.

זהו ספר עצוב, שבנוי מהרבה פרטים עצובים קטנים. הרשימה שהוא עורך כדי לא לשכוח את עברו, תווי הפנים של אנשים שאבדו שנשקפים אליו מפניהם של זרים, הנער שהיה ילד פלא וכשרון הנגינה שלו אבד מחוסר תרגול בשנות המלחמה. העובדה שהוא משלב בספר פרטים אמיתיים מעברו, כמו שמות הוריו, היחסים עם סבו, מקום הולדתו ועוד, עושה את הספר אישי יותר וכואב יותר.

מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2010