המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה / מארק האדון

d7e878d672a657c2a01a23c94e3cd7a9

"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מסופר מפיו של כריסטופר, נער כבן חמש-עשרה, שמן הסתם היה טורח לתקן אותי ולומר שהוא בן חמש-עשרה ושלושה חודשים ושלושה ימים, כי כריסטופר זקוק נואשות לסדר ולעובדות מוצקות. הנער, כך מבין הקורא מבלי שהדברים נאמרים במפורש, מאובחן כסובל מתסמונת אספרגר, שעיקריה במקרה שלו הם עירנות קיצונית לפרטים שמטביעה אותו במידע, וחוסר יכולת להבין סיטואציות חברתיות. היאחזות במסגרות קבועות, וארגון המידע בתבניות, מקלים עליו. כתוצאה ממצבו יש בו תמימות הנובעת מהבנת דברים כפשוטם ומחוסר יכולת לשקר.

כריסטופר חי עם אביו לאחר שאיבד את אמו, ולומד בבית ספר לבעלי צרכים מיוחדים. הוא עצמו סבור שזו הגדרה מטופשת: לכולם יש גם צרכים מיוחדים, למשל אבא שצריך לקחת לכל מקום קופסה קטנה של סוכרזית שהוא יוכל לשים בקפה כדי לא להשמין, או גברת פיטרס שמרכיבה מכשיר שמיעה בצבע בז', או שבון שמרכיבה משקפים עם עדשות כל כך עבות שאם אני מרכיב אותם נהיה לי כאב ראש, ואף אחד מהאנשים האלה לא נחשב למישהו עם "צרכים מיוחדים", גם אם יש לו צרכים מיוחדים. לאורכו של הספר כולו כריסטופר מביע דעות שאי אפשר שלא להסכים אתן, אבל שוב ושוב, רגע אחרי שהקורא מסכים עם כריסטופר ותוהה אולי שום דבר אינו משובש אצלו, הוא ממשיך להתבטא באותו סגנון ובאותו הגיון לגבי היבטים שנראים לו חלק ממהלך החיים הסדיר, אבל הם בעצם שונים וחריגים, ומשקפים היטב מצוקות שאולי אינו מזהה אותן ככאלה: חוסר היכולת לאכול דברי מזון שנגעו זה בזה, הגניחות שהוא משמיע כדי לאתחל את עצמו, הבנת אמירות כפשוטן ועוד.

בעיני, אחד ההיבטים החזקים של הספר, פרט להתבוננות אל מה שמתרחש במוחו של מי שנתון תחת השפעת התסמונת, הוא הבניה של הדמויות הנוספות מבלי להשתמש כלל ברגש. כל מה שאנחנו יודעים על אד, אביו של כריסטופר, כדוגמא, הוא מה שהבן בוחר לספר לנו בסגנון עובדתי, ובכל זאת – ואולי דווקא משום היעדר השפעה רגשית שיפוטית – אנו לומדים הרבה גם על ההתמודדות היומיומית של אד עם המעמסה הרגשית והפיסית של החיים במחיצתו של כריסטופר. הנער, שרוב הזמן מסתפק בחברת עצמו, עסוק בעניניו – בכתיבת הספר אודות חקירת הריגתו של כלבה של השכנה, בתכנית להבחן בחמש יחידות במתמטיקה, בחלום להיות אסטרונאוט – בעצם תלוי לחלוטין באביו. הוא אינו מסוגל להתרחץ לבדו, להחליף בגדים, לצאת לקניות, להכין לעצמו אוכל. הוא צורח בפומבי כשהוא לחוץ, מגיב באלימות כשנוגעים בו, מרטיב במכנסיו כשאינו מוצא שירותים נקיים. הידע שלו עצום, בעיקר בשל זכרון מצוין, אך כישורי החיים הבסיסיים לקויים. אין טעם לכעוס עליו, כי הוא אינו מתכוון לרע, ואין לצפות ממנו להכרת טובה ולגילויי אהבה, כי המקסימום שהוא מסוגל לו הוא מגע באצבעותיו של האב, מגע המחליף חיבוק. העומס על האב הוא לפיכך גדול, והמחויבות הנדרשת ממנו טוטאלית.

נדמה לי שאין צורך להציג את הספר: הוא זכה להצלחה בשתי המהדורות – למבוגרים ולנוער – וגם כהצגת תיאטרון. אני חושבת שבדומה לסרט "איש הגשם" הוא עזר לקבע בתודעת הציבור את האוטיזם, ואת האספרגר הנמצא על הקשת האוטיסטית, כתופעה המשלבת חוסר כישורים חברתיים עם ידע מרהיב, כשהמיוחדות עד כדי גאונות בולטת ומעמעמת את הקשיים. בשלב מאוחר יותר הגיעו ספרים שתיארו חד-משמעית את ההתמודדות הבלתי פוטוגנית, הן של האוטיסטים (כמו "אל תפחד כשאני מחבק אותך" מאת פולביו ארווס) והן של הוריהם (כמו "שטום" מאת ג'ם לסטר). לא שהספר אינו מתייחס לקשיים, אבל מכיוון שכריסטופר אינו מתלונן עליהם, כי אינו מודע להם כקושי, ומכיוון שהספר "עטוף" במעין סיפור בלשי, הם מעט נדחקים לשוליים. כנראה לא בכדי זכה הספר לביקורת מצד הלוקים באספרגר שטענו שאינו מתאר אותם במדויק. ויחד עם זאת הקריאה בספר היא חוויה רגשית וספרותית בעלת עוצמה ומומלצת.

The Curious Incident of the Dog in the Night-Time – Mark Haddon

כנרת זמורה ביתן דביר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

מודעות פרסומת

ענייני עבודה / פיליפ רות'

ענייני עבודה

כותרת משנה: סופר, עמיתיו ועבודתם

"ענייני עבודה" כולל עשרה פרקים, ובהם פיליפ רות' מתאר שיחות, מפגשים והתרשמויות בהם מעורבים עשרה יוצרים – תשעה סופרים וצייר אחד. כל פרק מתרכז באדם יחיד, ובדרך-כלל גם בנושא מרכזי אחד. כולם יחדיו עוסקים בעבודתו של הסופר, במניעיו ובנושאים המעסיקים אותו בהקשר לכתיבה.

שלושה הפרקים הראשונים היו בעיני המרתקים מכולם. בשלושתם המפגשים ארכו מספר ימים, ובסיומם ישבו רות' ובני שיחו לסכם את עיקרי שיחתם ולהעלותם על הכתב במבנה של דוח-שיח. בפרק הראשון, ובו מתארח פרימו לוי, ציטט רות' מספרו של לוי, "הטבלה המחזורית", את המשפט "יש יופי בזיקוק". הציטוט הזה מתאים גם לשלושה הפרקים האלה, שתוכנם עבר זיקוק, ומה שנותר הוא בהיר וצלול ומאיר עיניים. חשוב לציין שלמרות שהשיחות נוגעות בנושאים אישיים, זה אינו ספר ביוגרפי, וגם לא מציצני.

עם פרימו לוי (ב-1986) השיחה נסבה על השילוב של עבודתו ככימאי עם עבודתו כסופר, ועל התרומה של שני צדדים אלה בחייו להשרדותו. לוי סיפר, במענה לשאלה, על מניעיו וכוונותיו בכתיבת "ההפוגה" ו"אם לא עכשו, אימתי", ועל ההבדל ביניהם לבין המניע לכתיבת "הזהו אדם". נושא נוסף שעלה הוא הבחירה של לוי לגור כל חייו באותה דירה בה נולד, כשכל בני משפחתו מתגוררים בסמוך, והקשר בין בחירה זו לבין כתיבתו. בין שאר הדברים למדתי כי פוסונה, גיבור "מפתח כוכב", הוא האלטר-אגו של הסופר. במהלך הקריאה נתקפתי רצון עז לקרוא שוב את כל ספריו.

השיחה עם אהרן אפלפלד (ב-1988) עסקה בזהות היהודית, בבחירה לכתוב על דמויות בדויות כי כתיבת המציאות כפי שחווה אותה היא בלתי אפשרית בעבורו, ובסגנון המינימליסטי של ספריו. כקדימון לשיחה, רות' תיאר את כתיבתו של אפלפלד במלים המדויקות הבאות:

אפלפלד הוא סופר עקור הכותב סיפורת עקורה, ואשר הפך את העקירות ואת אובדן חוש ההתמצאות לנושא היחודי שלו. רגישותו – שהוטבעה כמעט מלידה בחותם נדודיו של הילד הבורגני הבודד בשום-מקום מהלך אימה – הולידה כמדומה מאליה סגנון של פרטנות קצרנית, של התקדמות מחוץ לזמן ושל דחפים סיפוריים מסוכלים, המחשה פרוזאית מצמררת של מנטליות העקור. יחודי לא פחות מן הנושא הוא הקול שמקורו בתודעה פצועה המוטלת היכנשהו בין שכחה לזכרון, וממקמת את הסיפורת שהיא מספרת באמצע הדרך בין משל להיסטוריה.

מהפרק הזה יצאתי עם דחף לקרוא שוב את "באדנהיים עיר נופש", שנדון בשיחה באריכות.

איבן קלימה, הסופר הצ'כי, עבר שלוש שנים מילדותו במחנה הריכוז טריזנשטט. בבגרותו, תחת המשטר הקומוניסטי, נאסר עליו במשך עשרים שנה לפרסם את ספריו, והוא התפרנס בעבודות כמו טאטוא רחובות ורוכלות. קלימה נמנה עם המתנגדים למשטר שלא הסתירו את עמדותיהם, והיה פעיל בהפצת ספרות במחתרת. השיחה עמו (ב-1990) נסבה לפיכך בעיקר על מגבלותיה של הספרות ועל כוחה תחת משטר רודני, וכן על האתגרים שעתידים לעמוד בפניה בעולם שייפתח להשפעות תרבותיות מגוונות, ובעיקר לרידוד שתביא עמה הטלויזיה החופשית. בשולי השיחה דנו השניים גם בשאלת היחס של הקהל הצ'כי אל הסופר מילן קונדרה, שאמנם זכה לתהילה מחוץ לצ'כוסלובקיה, אך נתפס כמי שזנח את העיסוק היצירתי בנושאים הבוערים לקוראים הצ'כים דווקא בתקופה בה נזקקו לו. לרשימת הקריאה החוזרת המתארכת שלי נוסף "שופט בחסד". אמנם לא הספר הזה הוזכר בשיחה, אבל הוא היחיד שקראתי, ואחד מן השניים של קלימה שתורגמו לעברית.

השיחות האחרות בספר היו קצרות יותר וממוקדות יותר. עם יצחק בשביס-זינגר שוחח רות' (ב-1976) על הסופר ברונו שולץ, ששניהם העריצו. השיחה התרחבה אל סוגית הסופרים היהודים-פולנים שכתבו בפולנית מול אלה שכתבו ביידיש, וכן אל השאלה מדוע אחרי שנים רבות בארצות-הברית בשביס-זינגר אינו כותב באנגלית: "סופר אמיתי לא יכתוב בשפה נלמדת אלא בשפה שהוא מכיר מילדותו" (יש הרבה מקרים שמוכיחים שגם ההפך אפשרי, אבל השניים אינם מקדישים תשומת לב לשאלה זו).

עם מילן קונדרה שוחח רות' (ב-1980) חמש שנים לאחר שעזב את צ'כיה לטובת צרפת. השניים דברו בעיקר על ספרו של קנדרה "הצחוק והשכחה", ובאמצעותו על הרוע שברודנות.

עדנה אובריאן, הסופרת האירית, גדלה בביתו של אב אלים וחונכה במנזר. השיחה איתה (ב-1984) עסקה בעיקר בכתיבה הנשענת על חוויות ילדות, וכן בהבדלים – אם ישנם – בין סופר לסופרת. כמו כן שוחחו השניים על הכתיבה האירית, ועל גדולי סופרי אירלנד.

ארבעה הפרקים האחרונים אינם בנויים במתכונת של שיחות. בפרק המוקדש למרי מקארתי נכללים שני מכתבים: באחד היא מחווה דעה על ספרו "החצי השני", אותו שלח אליה למטרה זו. בשני הוא משיב לטענות שהעלתה, בעיקר בנושא של נקודת המבט של הנוצרי הקורא בספר יהודי בעליל. הפרק המוקדש לברנרד מלמוד מתאר מפגשים בין השניים לאורך שנים עד דעיכתו של מלמוד. הפרק העוסק בצייר פיליפ גסטון מתרכז בתקופה בה שניהם התנתקו מניו-יורק (רות' בעקבות הביקורת על "מה מעיק על פורטנוי"), ובאיורים שגסטון יצר עבור רות' לאחר שהאחרון סיפר לו על תהליך היצירה של הספר "השַד". בפרק החותם את הספר רות' מתאר את רשמיו מקריאת ספריו של סול בלו. מכיוו שאיני בקיאה בספריו של בלו, הפרק הזה דיבר אלי פחות מן האחרים.

פיליפ רות' הוא אדם סקרן, חוקר, מעמיק, בעל תחומי התעניינות רבים. מכיוון שהתברך ביכולת להעלות את הגיגיו על הכתב באופן נהיר ומושך, אנו מקבלים ספר מרתק, שעיקר הענין בו הוא בתמונה המקיפה של העולם בו נוצרים הספרים, אך גם הנושאים שבשולי הספר ראויים לתשומת לב.

Shop Talk – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2008 (2001)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי