
"אדם צריך תמיד לשמור לעצמו – הנה, המילה חוזרת אלי – מקום, מין מקום פרטי, שהוא יכול להיות בו לבדו ולאהוב […] לשמור בתוך עצמו מקום של ציפיה, אי אפשר לדעת, ציפיה לאהבה, אולי אהבה שאף אחד עדיין לא נקשר בה, אבל מקום לתכלית זו בלבד. כדי לאהוב".
מרגריט דיראס יושבת עם בן זוגה בבית קפה, משוחחת אתו שיחה קטועה על אהבה, על כתיבה ועל פחדים, ומתבוננת ביושבים סביבה. עיקר תשומת הלב של בני הזוג נתונה לזוג אנגלי מבוגר, קפטן ורעייתו – "הם לקראת סיום המסעות שלהם", כך היא מתרשמת – והסיפורים שדיראס ובן זוגה רוקמים סביבם מעניקים להם פרספקטיבה נוספת לגבי יחסיהם שלהם.
החיים והכתיבה הם היינו הך עבור דיראס. "אני כותבת עכשו משהו אחר, שאיכשהו יכלול בתוכו את הסיפור שלנו, יבלע אותו, משהו רחב פי כמה… אבל לכתוב את הסיפור שלנו במישרין – לא, זה נגמר. אני לא אצליח". ההתבוננות, השיחה, נוכחותו של בן זוגה, דמיונה – כל אלה הם חלק מתהליך מתמשך של יצירה. באמילי ל' היא מספרת שלושה סיפורי אהבה, הנובעים זה מזה – סיפורה שלה, סיפורם של בני הזוג, וסיפור אהבתו של עובד האחוזה של בני הזוג לאשה, ובכולם לכתיבה מקום מרכזי. החל מן הדחף האישי שלה ליצור, דרך השירים שהם כלי הביטוי של אשת הקפטן, וכלה בשיר האבוד היקר ללבו של העובד, הכתיבה היא צורך, היא שפה, היא כלי הביטוי של הנפש. לא בכדי הפיסקה האחרונה של הספר עוסקת בה ולא באהבה: "ואמרתי גם שצריך לכתוב בלי לתקן, לא בהכרח במלוא המרץ והתנופה, לא, אלא בהתאם לקצב האישי שלָך ולרגע שעובר עליך, לרגע הזה שבו עליך להשליך את הכתיבה החוצה, כמעט להדוף אותה, כן, לנהוג בה בגסות, לא לגרוע דבר מהשפע המיותר שלה אלא להניח אותה כמות שהיא עם כל היתר, לא לרסן דבר, לא מהירות ולא איטיות, להשאיר הכל כפי שהוא בעת היראותו".
יש להודות שלא בקלות ירדתי לסוף דעתה של הסופרת. יש משהו מרחף, תלוש ומקוטע באופן בו היא מתבטאת, כאילו היא מניחה שהיא כספר הפתוח לקוראיה המיטיבים להכיר אותה ואת שפתה (או ש"נוכחותו" של הקורא אינה גורם שמשפיע על הכתיבה). מכיוון שמבחינתי ההנחה הזו שגויה (קראתי מזמן את "המאהב" ואת "הירושימה אהבתי", אך אין לי יכולת לטעון שנוצרה היכרות), בחרתי לדלג אחרי מספר דפים אל אחרית הדבר שכתבה המתרגמת רמה איילון, שאהבתה לטקסט ניכרת בתרגום. היא מתארת תחושה של היתלשות מחלום בסיום הקריאה, תחושה שיכולתי להבין אחרי שסיימתי גם אני, ומתארת יפה את הרקע לספר ואת שביקשה הסופרת להביע בו. מצוידת במידע שבתי לקרוא, והפעם צללתי אל המלים והערכתי את היצירה.
אציין לטובה גם את הפורמט המענג – כריכה קשה ומינימליסטית, סימניה מבד מודבקת לשדרת הספר – בטעם של פעם.
שונה ומומלץ
Emily L. – Marguerite Duras
ספריית רות
2023 (1987)
תרגום מצרפתית: רמה איילון