עזה כמוות / סטנדאל

979708

"עזה כמוות" הוא קובץ המכיל ארבעה סיפורי אהבה ונובלה אחת שנכתבו בין השנים 1829 ו-1837, כולם עוסקים באהבה, ובמרכז כולם עומדת אשה הנחושה לזכות באהוב ליבה.

בסיפור הראשון, "ואנינה ואניני", בת אצולה, שרבים מבקשים את קרבתה ואת ידה, מתאהבת בקארבונרו, חבר בקבוצה מחתרתית שפעלה לשחרור איטליה משלטונה של אוסטריה. הקארבונרו נקרע בין אהבת האשה לאהבת המולדת והשליחות שנטל על עצמו, והאשה, שמכירה בכוחה של יריבתה, תנקוט בדרך של בגידה על מנת לנצח.

בסיפור השני, "סם פרנצ'סקו א ריפה", שתי אצילות, אחייניותיו של האפיפיור, נמשכות אל אותו גבר, והיריבות ביניהן תחרוץ גורלות למוות.

"חייה ומותה של מינה דה ואנגל" מספר על התאהבותה של בת הרוזן בגבר נשוי, ועל התחפושת שהיא עוטה כדי להיות קרובה אליו.

ב"השיקוי" אשה צעירה, שנישאה לגבר המבוגר ממנה בארבעים שנה, מתאהבת בלהטוטן, מוותרת על חייה הנוחים למענו, וממשיכה לאהוב אותו גם לאחר שהוא מתגלה כנוכל.

"אם המנזר בקסטרו" (ראה אור בעבר בשם "אם המנזר" בהוצאת עם עובד) הוא סיפור מפותל ורב תהפוכות, שבלבו סיפור אהבה בין בת למשפחה מיוחסת ושודד.

כל הסיפורים שבספר מסתיימים בטרגדיה. הנשים אינן נרתעות מכל אמצעי להשגת מטרתן. הן מתחפשות, מרמות, בוגדות, ואינן מניחות לכל מחסום – ממשי או מוסרי – לעמוד בדרכן. הסיפורים, לפיכך, זרועי גופות וטרגדיות, וסוף טוב אינו בגדר האפשר. די התקשיתי להתחבר אליהם, ונראה לי שהסיבה העיקרית היא היותם תוצר מובהק של זמנם. יותר מפעם אחת חשתי צורך לומר לנשים "נו, די, תרפי, לכי תמצאי לך חיים", והייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהאפשרויות למימוש עצמי של הנשים היו מוגבלות עד מאוד: מעבר מבית האב לבית הבעל, מעבר מסטטוס "בתו של" ל"אמו של". החיים, בעיקר של אלו שלא נאלצו לעבוד לפרנסתן, היו שוממים למדי. אובססית האהבה שתקפה אותן, האמביציה להשיג את שלהן בכל מחיר, מוסברות על רקע התסכול מחייהן המסוגרים. ובכל זאת, למרות ההבנה התקשיתי להתחבר. יש בדמויותיו של סטנדל משהו תיאטרלי, גדול מהחיים, וחווית הקריאה בספר דומה יותר לצפיה באופרה מאשר לקריאת ספרים אחרים. אין בכך כדי לגרוע מכוחו כבוחן נפשות וכבעל כשרון תיאורי וסיפורי, אבל הסגנון הרחיק אותי מן העלילה.

המתרגמת אירית עקרבי הוסיפה אחרית דבר מרחיבה אודות הספר ואודות יצירתו.

Novelles d’amour – Stendhal

כרמל

2015 (1829 – 1837)

תרגום מצרפתית: אירית עקרבי

מודעות פרסומת

די כבר עם השקרים שלך / פיליפ בסון

55000002455b

בשלב מאוחר יותר, אכתוב אודות החֶסֶר. אודות ההילקחות הבלתי נסבלת של האחר. אודות הריקנות שמעוררת אותה הילקחות. המצוקה המשתררת. אכתוב אודות התוגה המאכלת, הטירוף שמאיים. זה יהפוך לאימם-הורתם של ספריי, כמעט בעל כורחי. לעתים אני תוהה אם אי-פעם כתבתי על משהו אחר. כאילו מעולם לא התאוששתי מזה: האחר שאין להשיגו. כאילו זה חולש על כל מרחב המחשבה.

 

פיליפ בסון, יליד 1967, הוא סופר צרפתי שאינו מכחיש את היותו הומוסקסואל. ב-1984, כשהיה תלמיד תיכון, נאלץ להסתיר את נטיותיו המיניות. הופצה שמועה שהוא "מעדיף בנים", אמרו שיש לו תנועות נשיות. הוא היה תלמיד מצטיין, אך גרוע בספורט. שמו לא נקשר בשמה של אף אחת מהבנות. לחשו מאחורי גבו, ולפעמים בפניו, "מתרומם" ו"הומו מסריח", והוא התעלם. יום אחד ניגש אליו בחור בשם תומא, תלמיד פופולרי, חביב הבנות, והציע לו לאכול יחד בבית-קפה בפאתי הישוב הקטן בו התגוררו. המפגש התפתח לקשר שתחילתו משיכה גופנית, והמשכו התאהבות. עם תום שנת הלימודים נסע תומא למשפחתו בספרד, שם נשאר, בלי הסבר, בלי מכתב, בלי הודעה מוקדמת. פיליפ חש כ"קורבן התאונה שהחובשים מחלצים מתוך גוש המתכת […] הפצוע הקשה שמנתחים בדחיפות […] ואז הניצול המתוקן […] ולבסוף המשתקם האבוד".

ב-2007, עשרים ושלוש שנים אחרי אותה פרשה, מזהה פיליפ את תומא בגבר החולף מולו בעת שהוא מעניק ראיון עתונאי לרגל צאתו לאור של ספרו האחרון. אבל לא תומא הוא שמסתובב למשמע קריאתו, אלא בנו לוקא הנראה ממש כמוהו. מפיו של לוקא ישמע על גלגוליו של אביו בשנים שחלפו, והמפגש יוביל אותו להרהר בשאלה אם אפשר לשחזר את העבר, להתחיל מחדש מהמקום בו נעצר סיפורם המשותף. ב-2016 יתבשר מפיו של לוקא על מות אביו (לא ספוילר – הספר מוקדש לזכרו של תומא).

יחודו של הספר בסגנונו של פיליפ בסון, באבחנות הדקות שלו, ובקישורים הרבים שהוא יוצר בין חייו לבין כתיבתו. הנה דוגמאות אחדות מני רבות שהרשימו אותי.

על השפעתה של האהבה הוא עומד כשהוא מתבונן בשתי תמונות של עצמו שצולמו בהפרש של חודשים מעטים בשנה בה פגש את תומא:

בראשונה הוא מכווץ, כתפיו שמוטות, מבטו חמקמק. בתמונה השניה הוא מחייך, עורו שזוף. מדובר כמובן בנסיבות שונות, אבל אני בטוח שהאהבה הגנובה היא שמסבירה את ההשתנות.

בכפר הקטן בתקופה שמרנית, האפשרות "לצאת מן הארון" לא עלתה על הדעת, וגם אם היה פיליפ אוזר עוז ומבקש להחשף, תומא אסר זאת לחלוטין. הוא התעלם מפיליפ בפומבי, והקפיד על מפגשים במקומות חבויים הרחק מעין אדם. פיליפ, שכאמור בסופו של דבר בחר בחשיפה, חי בשלום עם עצמו. תומא, שהמשיך לאטום את רגשותיו ואת נטיותיו בתוך נפשו המסוכסכת, דן את עצמו לחיים שלמים של סגירות ושל בדידות.

והשיגעון הזה לא להיראות ביחד […] האחרים, יש להם הזכות לכך, הם עושים זאת, כאוות נפשם. זה ממלא אותם אושר, גאווה. ואנחנו מכווצים, דחוסים בתוך הצנזורה שלנו.

מצאתי ענין רב בהתיחסות של פיליפ בסון אל משמעות היותו סופר, ואל האופן בו מחלחלים החיים אל היצירה, כמו שתיאר, בין השאר, בציטוט שפתח את הסקירה ובציטוט הבא:

הייתי רוצה לא לדמיין את הסצנה, הייתי רוצה למנוע מעצמי את הסבל הזה, לחסוך מעצמי את העינוי המזוכיסטי הזה, אבל זה חזק ממני. האם הסופר גובר על הכל אפילו בנסיבות האלה, הסופר שמדמיין הכל, שצריך לראות במו-עיניו כדי להראות לאחרים – והנה התמונה מצטיירת, כופה את עצמה.

שם הספר הוא מובאה מפיה של אמו של הסופר, שבתגובה לסיפורי חיים שהיה דמיונו של הילד ממציא לאנשים אלמונים נהגה לומר: "די כבר עם השקרים שלך". לוקא, בחור עירני, זיהה בספריו של בסון את האמת שמאחורי הבדיה:

אני חוזר ואומר שלעולם איני כותב על חיי, שאני כותב רומנים.

הוא מחייך: זה עוד אחד מהשקרים שלך, לא?

כריכת הספר, בעיצובו של אמרי זרטל, מתקשרת יפה לשני המוטיבים העיקריים בספר – השקיפות של הדמות הלבנה שמייצגת את החֶסֶר, והאותיות המכסות אותה שמייצגות את המרת המציאות למילה הכתובה.

"די כבר עם השקרים שלך" הוא סיפור עצוב ומרגש על אהבה ועל אובדן, על דעות קדומות ועל השלכותיהן, ועל נוכחותה של המציאות בבדיה הספרותית. מומלץ.

Arrête avec tes Mensonges – Philippe Besson

אריה ניר

2017 (2017)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

מאוהב / אלפרד הייז

982027

באחרית דבר לספר מתייחס העורך אוריאל קון לספרים בנושא האהבה: "עד כמה האמנות יכולה לייצג אותה? האם היא יכולה לספק מחסה ממשי למאזינים, קוראים, בני אדם מיוסרים? תלוי בקוראים, תלוי במינונים שבין הנאמר לנסתר, תלוי ברגעי ההאזנה והקריאה, תלוי בצירוף של מרכיבים רבים יחדיו ברגע נתון של זמן". דברים אלה נכונים בהכללה לכל יצירה אמנותית, וליצירה ספרותית בפרט, אך בהקשר של הספר הזה הם קולעים במיוחד. מדובר כאן בסיפור פשוט, לקוח ישירות מן המציאות, ומרבית הקוראים חוו מן הסתם את שני צדדיו. שתי הדמויות הראשיות בו נטולות שם, ובכך כאילו אומר הסופר שהן יכולות להיות כל אחד. לפיכך מידת הקבלה של הספר על ידי הקורא, וההזדהות עם תכניו, תלויות במידה רבה בזכרונות אישיים, בדרכים בהן הקורא התמודד עם סיטואציה דומה, ובמרחק הזמן והרגש מן החוויה האישית, חווית היות מאוהב.

המספר, גבר כבן ארבעים, מגולל את סיפור יחסיו עם אשה צעירה. שיווי המשקל ביחסיהם השגרתיים למדי מתערער כשנכנס לתמונה גבר עשיר, ומציע לצעירה אלף דולר תמורת לילה בחברתו. הצעירה מתמרנת בין שני הגברים, והמספר מתמודד עם מגוון של רגשות משתנים – קנאה, תחושת בגידה, אהבה, נקמה, דחיה, תקווה. על פניו הסיפור בנאלי, וכבר נכתבו מאות דומים לו. מייחדת אותו הכתיבה המצוינת של אלפרד הייז. הוא מתאר יפה את הפסיעה על הקו המטושטש שבין אשליה להכרה, בין אובדן להקלה, בין מאוהבות לבדידות.

סיפור המסגרת מספק גם הוא מבט נוסף על הדואליות של המספר. את קורות אהבתו הוא מתאר באוזניה של בחורה יפה בלתי מוכרת לו. לכאורה המספר "נגמל" מהתאהבות, אך בפועל סיפורו הוא מעין גישוש בכיוונה של הבחורה החדשה, שאיתה הוא בסופו של דבר יוצא החוצה מן הבר בו נפגשו באקראי. סיפור המסגרת הזה מתרחש בבר המלון, ונראה שגם פרט זה – כמו כל פרטי הסיפור – אינו מקרי ויש בו עומק: בתקופה שהמספר מתאר הוא התגורר במלון, ואחת ההחלטות שקיבל במטרה להשתחרר מפרשת האהבה היתה למצוא לו בית משלו. נראה שהוא עדיין תקוע באותו המקום, כפי שהוא תקוע באותו הלך נפש מדוכדך ומעורפל, עדיין מנותק מעצמו:

כל אותו זמן הדבר האחר, אותה עין מנותקת, בחנה אותי בקור רוח. אותה תחושה מרחפת של עצמי לא הרגישה ולא חשה בסבל; היא ישבה שם, על גבעול, כאילו לא קרה שום דבר ממשי ובעל משמעות, כאילו בעודי מתפתל אני ממשיך להעמיד פנים, והיא ממאנת להאמין וממאנת לכפור בכאב שלי.

בקשר אסוציאטיבי, הספר הזכיר לי את "אלברטין איננה" מאת מרסל פרוסט. הסגנון שונה, הדגשים שונים, אבל גם שם המספר הוא גבר שבת-זוגו עזבה, וכל מה שהוא חש כלפיה, כמו כל מה שהוא מדמיין שהיא חשה כלפיו, כולל כל הטלטלות הרגשיות, מסופרים באינטנסיביות ובכנות, ומשקפים עולם של תחושות סותרות שאין מהן מפלט ומנוח.

תוך כדי כתיבה שבתי לדפדף בספר, וכמעט בכל מקום שפתחתי מצאתי פסקה שראויה להתיחסות, רעיון שכדאי לפתח, "טריק" ספרותי שהסופר שתל כאילו בדרך אגב אך עם כוונה רבת משמעות. יריעת הסקירה קצרה מדי, ולפיכך אסיים בהמלצה על חווית קריאה משובחת.

In Love – Alfred Hayes

תשע נשמות

2016 (1953)

תרגום מאנגלית: דפנה רוזנבליט

הכוכב מעל היער / שטפן צווייג, לראות אשה / אנמארי שוורצנבך

983598

הספר מאגד יחדיו שני סיפורים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא ההתאהבות, והתהליכים הנפשיים שאותם חווה המתאהב. בסיפורו של שטפן צווייג מתאהב פרנסואה המלצר ברוזנת אוסטרובסקה בתוך שניה אחת, בה גחן להניח צלחת על שולחנה:

היתה זו אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים של צהלה ועינוי, ממש כפי שכל עוצמתם הפראית של עצי האלון התמירים, המרעישים בחשכה, על ענפיהם המתנועעים וצמרותיהם המתנודדות, טמונה באבקן יחיד הנידף ברוח.

גם בסיפורה של אנמארי שוורצנבך נחווית ההתאהבות בכהרף עין. כך מתארת המספרת את השניה בה התאהבה באנה ברנשטיין:

לראות אשה: לשניה אחת בלבד, בטווח הקצר של המבט, ואחר כך לאבד אותה שוב בעלטת מסדרון כלשהו, מאחורי דלת שאסור לי לפתוח – אבל לראות אשה, ובה בעת להרגיש שגם היא ראתה אותי, שעיניה תולות בי מבט שואל, כמו נגזר שנפגש על סף הזרות, על אותו גבול תודעה אפל וקודר…

מכאן ואילך נפרדות דרכיהם של הסיפורים. גיבורו של צווייג, למרות היותו מודע להבדלי המעמדות בינו ובין מושא התאהבותו, ולחוסר התוחלת של אהבתו, חווה בפועל את חווית האהבה, את הריגוש, את התקווה, את האופוריה. החוויה כולה נחווית בתוך תוכו, ללא כל ביטוי חיצוני, וללא כל שיתוף עם אחרים. הגיבורה של שוורצנבך מנהלת חיים חברתיים סוערים, ואם כי מרבית תחושותיה נשמרות בתוכה, משהו מהן מבצבץ החוצה, מדובר בינה ובין אחרים, משפיע על ההתנהלות היומיומית שלה. בעוד גיבורו של צווייג יודע מראש שדבר לא יתרחש בינו ובין הרוזנת, הגיבורה של שוורצנבך חותרת לנקודות מגע עם אהובתה. מושא אהבתו של המלצר אפילו אינה מודעת לקיומו, מושא אהבתה של המספרת מחליפה איתה מבטים. שני הסיפורים יגיעו, לפיכך, להתרה שונה לגמרי.

אהבתי מאוד את הסיפור של צווייג. הוא מזוקק, כל מילה הונחה במקומה בקפידה, אין שום פרט מיותר. לא אהבתי את הסיפור של שוורצנבך מן הסיבות ההפוכות: היא להגנית, דמויות בלתי מעניינות חולפות בסיפור, יותר מדי פרטים אינם קשורים לכלום.

ספוילר בפיסקה הבאה:

סיום סיפורו של צווייג נפלא בעיני. הרוזנת, שלא ידעה דבר וחצי דבר על המלצר, על התאהבותו ועל הגורל שפקד אותו, חשה בהתרוקנות העולם מקסם עם הסתלקותו מחייה. חוש שישי מיסטי? לדעתי, זהו רק אמצעי להציג תחושה של עולם ללא אהבה אופפת.

לשני הסיפורים מצורפות שתי תוספות אודות הסופרת ויצירתה: אחרית דבר מאת צאצאית של הסופרת, ומאמר מאת רות אלמוג.

 

Der Stern uber dem Walde – Stefan Zweig

Eine Frau zu Sehen – Annemarie Schwartzenbach

תשע נשמות

2016 (1904 צווייג, 1929 שוורצנבך)

תרגום מגרמנית: הראל קין (צווייג), גדי גולדברג (שוורצנבך)

82 עמודים

אחרית דבר: אלקסיס שוורצנבך