מנון לסקו / אבה פרבו

4d78c7677ba946b0a43f4fa21ece3e85

האביר דה-גְּרִיֶיה היה בן שבע-עשרה כשפגש את מָנון לֶסקו הצעירה ממנו. דה-גרייה סיים את חוק לימודיו, ועמד להצטרף לבית-ספר להכשרת פרשים. את הערב האחרון לפני עזיבתו את העיר בה למד בילה בחברת ידידו הטוב טיברז', שעמד להצטרף לשורות הכנסיה. מהלך חייו השתנה כשעיניו נחו על מנון, שנשלחה על ידי הוריה למנזר, כדי לגמול אותה מתשוקתה לתענוגות. השניים מסתלקים יחדיו, ופותחים בחיים משותפים.

על פניו "מנון לסקו" הוא סיפור על אהבה הגוברת על בגידה ועל שברון לב, כמו גם על מכשולים חיצוניים, אך בעיני הוא בעיקר סיפור התבגרות. את דה-גרייה ואת מנון מאפיינים קלות דעת, תכנון לקוי הנובע מכושר שיפוט בוסרי, קוצר רוח, וסדר עדיפויות השם את התענוגות בראש מעייניהם מבלי להתחשב במחיר. מנון אוהבת את דה-גרייה בכנות, ואינה רודפת בצע, אך הוא יודע שלמען הנוחות ולמען הבידור לא תהסס לעזוב אותו עם מי שיוכל לספק אותם. כדי לשמר את אהבתו הוא מוכן לרמות, להמר, ולנצל את משפחתו ואת חבריו. בעוד דה-גרייה מודע לסטייתו מדרך הישר, אך מצדיק אותה לעתים כמעשה קונדס ולעתים בהיתלות בערכי התקופה – " פִרנוס מאהבת אינו מוחזק בדורנו תועבה, ואף מעט עורמה במשחק כדי להטות את המזל לצדך לא לחרפה ייחשב" – מנון מאמינה בכנות בתמימות של עצמה, ואינה מוצאת רע במעשיה. הצער היחיד שהיא חשה הוא נוכח כאבו של האביר, בו היא פוגעת שוב ושוב.

אחרי מספר משברים ופרידות, מנון נשלחת לבית מחסה, ומשם תיאלץ להגר בכפיה למושבה צרפתית באמריקה (ניו-אורליאנס של ימינו). צרפת, שביקשה לחזק את מושבותיה ולהגדיל את מספר תושביהן, שלחה פרוצות לשמש "רֵעות לחיים" למתישבים, והמושל במקום חילק את המגורשות בין נתיניו על פי ראות עיניו. דה-גרייה הנואש מחליט להצטרף אליה. בארץ הגזירה יתרחש סיומו הטרגי של הרומן, וכמסופר בתחילתו של הספר, דה-גרייה ישוב שנתים אחר-כך לצרפת, בודד ושבור.

אַבֶּה פְּרֶבוֹ, שחייו שלו היו הפכפכים לא פחות מחיי גיבוריו, מצהיר במבוא לספר כי היצירה כולה היא מסה על המוסר, שעוצבה כעלילת סיפור למען ינעם לקורא. אני לא משוכנעת שכוונתו עלתה בידיו. אולי על רקע תקופתו הספר יכול היה להתקבל כמסה מוסרית, אך יש בו יחס קל דעת לערכים של היום. דו-קרב לחיים ולמוות היה מקובל אז, ואינו נתפס היום. ההתיחסות כלאחר יד אל רצח סוהר בנסיון לשחרר את מנון אף היא גורמת לכל הפחות להרמת גבה. מתוך אותה תפיסה הציב הסופר מול דה-גרייה את חברו טיברז', הנדיב, המוסרי, ההולך בדרכי האל, ומוכן להקריב את עצמו בשם החברות. אבל טיברז' הוא טיפוס מהלך שיממון, ודווקא דה-גרייה הסוטה מדרך הישר הוא הנוגע אל הלב. בדומה לכך, שני הצעירים מוקפים נוכלים, כולל אחיה של מנון המבקש לסרסר בה, ורגשי הרחמים והאמפתיה מן ההכרח שיופנו אל הזוג הפוחז. שהרי, כפי שאומר שופט שדה-גרייה מובא בפניו: "אהבה, אהבה, הלעולם לא תשכני בשלום עם שיקול-הדעת?". מכל מקום, חלקה השני של הצהרת הסופר מתקיים במלואו – הסיפור נעים לקריאה.

עידו בסוק תרגם בלשון מעט מיושנת וגבוהה, ההולמת יפה את הספר, והוסיף אחרית דבר מעניינת אודות הסיפור ואודות הסופר. את הספר מעטרים תחריטים מקוריים ממהדורת 1753, מהדורה שהסופר הכניס בה שינויים בהתאם לעמדותיו שהשתנו עם השנים. התרגום שלפנינו הוא של המהדורה הראשונה משנת 1731.

נהניתי מן הכתיבה ומן ההצצה אל צרפת של לפני כמאתים שנה, ואני ממליצה על הספר.

Manon Lescaut – Abbé Prevot

זמורה ביתן

1987 (1731)

תרגום מצרפתית: עידו בסוק

מודעות פרסומת

בואי דודה, נרקוד / מלכה אדלר

36362

מריקה בּוּאֶנוֹדִיָה בת שבעים וחמש. לרגל יום הולדתה מארגן לה ידידה, רוברט, בנגוד לרצונה, מסיבה. בתה הבכורה של מריקה תגיע מקנדה, בתה הצעירה תציג בפעם הראשונה מאז גירושיה את בן זוגה החדש, אחיה יבוא ויזכיר שוב שאביהם אהב אותה יותר משאהב אותו. ידידיה יגיעו מן החדרים הסמוכים בבית האבות בו היא מתגוררת, או מן הכפר בו חיתה רוב שנותיה. רגליה של מריקה בוגדות בה, היא מאבדת שליטה בשלפוחית, אך זכרונה צלול, וכשהיא מתכוננת למסיבה היא משחזרת את חייה. זכרונות שמצטיירים תחילה כמקבץ של טרוניות על הזִקנה, הופכים בהדרגה לסיפור חיים מרתק משולב בסיפור ההתישבות בגליל בימים של טרום המדינה.

מריקה נולדה בבולגריה, ילדה כשרונית ששאיפותיה נקטעו בגיל שמונה, כשאמה – אליה היא מתיחסת כמאדאם רבּקה – פיטרה את העוזרת, והעבירה את תפקידיה אל בתה. עשרות שנים אחר-כך תאמר למריקה בתה: "כל הזמן מהר, להספיק, ישבת פעם על כסא חמש דקות בלי לזוז, אה? […] קרה לך אסון. אמא שלך, מאדאם רבּקה הנכבדה, עשתה אותך משרתת הבית, ומאז נשארת בתפקיד בלי לעזוב, בלי לשנות". את הדרך החוצה סיפקה לה לא ההשכלה שאליה שאפה, אלא החלוציות. על הספינה בדרך לארץ הכירה את פפו, מי שיהיה בעלה הראשון, וייהרג שלושה ימים אחרי חתונתם. אסונותיה לא ייתמו בזאת, ובתה הראשונה, שתוולד אחרי נישואיה לז'אקו, לא תשרוד יותר משבוע בשל תנאי החיים המייסרים בכפר.

שמו של הכפר שבספר אינו מצוין, אך ההיסטוריה שלו תואמת לזו של כפר חיטים, שבשנת 1936 יושב על ידי עולים מבולגריה במתכונת של מושב שיתופי. מריקה מתארת את המגורים ברפת, כשרק שמיכה תלויה כמחיצה בין הפינה שיועדה לה ולז'אקו לזו שבה התגוררו הוריו. את המטבח המשותף מיקמו בלול. עבודת פרך היתה מנת חלקם של המתיישבים, ובעשר אצבעות החלו לעבד את האדמה.

מריקה אינה היסטוריונית. היא מספרת את סיפורם של האנשים – המפונקת, העצבנית, זה ששולח ידים –  וההיסטוריה מבצבצת מתוך דמויותיהם ומתוך הקשרים ביניהם. הדחיסות של החיים בצוותא, על הבדידות שבה ועל האחווה, מתוארת בחיות רבה. פרק דחוס במיוחד מתאר את חילופי המגורים התכופים בשל מריבות בין שכנים. פרק מחמם לב במיוחד מתרפק על אחוות הנשים: אני, מריקה, נהנית לזכור רגעים שהנשים בכפר ידעו להרגיש מתי יש חברה בצרות עם הבעל וגם ידעו איך לשמור עליה בלי הרבה דיבורים, ולפעמים גם הצליחו להוציא אותה מהבוץ. למרות שרבים ממכריה מתגוררים אף הם בבית האבות, מריקה מתגעגעת אל הצוותא של הכפר, שבו, לאחר שז'אקו נפטר ובנותיה עזבו, לא נותרה בודדה למרות שנותרה לבדה:

איזה כיף היה במרפסת שלי, שעות הייתי יושבת בגלל שלא נשאר בשביל מי לבשל ארבע מנות, ולגהץ חמש חולצות, ולעשות צמות, כן, ככה זה, אז שכנים היו נכנסים, יוצאים, ואנחנו היינו יושבים לנו אחר-הצהרים עם הקפיקו, ושומעים את המנגינה של העלים בעצים, ששש, ואני הייתי הולכת לבקר בסביבה עם צלחת קוזונאק, או בואיקוס חמים חמים מהתנור, לרווקים הייתי מביאה אוכל, טוב, מאיפה מכירים בישול, והם הרווקים היו מחייכים אלי, אומרים, מריקה את אמא של כולנו, מממ, איזה צחוק.

ובבית האבות? איך אפשר לחיות כאן, נכנסים לחדר, סוגרים דלת וכלב לא נכנס. לפעמים נמאס לי, אז אני פותחת דלת ושמה כרית ליד הקיר ומתישבת על הרצפה במסדרון, טוב שיש שם שטיח מקיר לקיר, אני יושבת לי ומחכה, מחכה, ועד שמישהו יוצא מהחדר בקומה שלנו הנשמה יוצאת, אוף.

ומעל לכל העמל והאבל והסבל מרחפת אהבה. האהבה הראשונה לפפו, שעדיין מתלווה אליה בחלומותיה, בשינה ובהקיץ. האהבה לרופא הכפר, שסימלה את כל ההחמצות בחייה של מריקה. אהבת זקונים לרוברט האלמן, המפנק את מריקה כפי שלא פונקה מעולם. והאהבה לז'אקו, שידעה עליות ומורדות, ובשלה נכתב כאן אחד הקטעים מכמירי הלב ביותר שהזדמן לי לקרוא על כמיהה ללא מילים: ואז באה מנגינה שקטה בגרמושקה של ז'אקו, צליל ארוך יחיד שאינו מסתיים וכבר נכנס בו צליל נוסף ושניהם היו מתגעגעים ברעד, ואני הכרתי את המנגינה, זה היה השיר שלי ושל ז'אקו […]. כל החברים שמעו את הגרמושקה בוכה, מרעידה קצות צלילים במיוחד בשבילי.

"בואי דודה, נרקוד" עוסק בהורות, בזוגיות, בהגירה, בחברוּת. מפרטי הפרטים הקטנים של היומיום צומחת דמותה הכובשת של מריקה, ומצטיירת תמונתה של תקופה ושל אנשיה. מייחדת את הספר שפתו העממית, השזורה מילים בלאדינו, והיא אותנטית ואנושית וחמה. זהו ספרה הראשון של מלכה אדלר, בשל ומושקע ונכנס אל הלב. מומלץ מאוד.

ידיעות ספרים

2001

סיפורו של רחוב ביל / ג'יימס בולדווין

סיפורו של רחוב ביל

"סיפורו של רחוב ביל" הוא סיפור מחמם לב על משפחה ועל אהבה, והוא גם סיפור מקומם על שרירות לב גזענית ועל מלחמה נואשת ברשויות המנצלות לרעה את כוחן.

העלילה מתרחשת בארצות-הברית במחצית המאה שעברה. התקופה אינה מצוינת במפורש, אבל אזכורים של מלקולם אקס ושל ארת'ה פרנקלין מעגנים אותה בשנות הששים. טיש ופוני הם שני צעירים שחורי עור, חברים מילדות. כשהתבגרו – טיש בת שמונה-עשרה, פוני בן עשרים ואחת – גילו שהחברות הקרובה הפכה לאהבה, והחליטו להנשא. בניו-יורק, לכאורה עיר ליברלית ופתוחה, איש אינו מעונין להשכיר דירה לזוג שחור. כשהם סוף סוף מוצאים עלית-גג באזור תעשיה, הם אינם זוכים לעבור אליה. שוטר לבן מושחת, שבעבר רצח ילד שחור ולא נענש, מפברק מסדר זיהוי בעקבות מעשה אונס, ופוני מושלך לכלא. הספר מתאר את המאבק להביא לזיכויו.

ג'יימס בולדווין בחר לסיים את הספר לפני שפוני הובא למשפט, ובעיני זוהי בחירה חכמה, מכיוון שהסיפור המשפטי אינו לב הספר. המסר המרכזי הוא זעקה נגד קיפוח, נגד גזענות, נגד מדינה שדוגלת בערכי שוויון אך אינה מיישמת אותם. הספר מתרחש בתקופת המאסר של פוני, אבל מלווה את גיבוריו מאז הילדות, שעליה טיש, המספרת בגוף ראשון, אומרת: "פוני מצא משהו שיכול לעשות, שרצה לעשות, וזה הציל אותו מן המוות שהיה מחכה לקפוץ על הילדים בגיל שלנו […]. המוות עצמו היה פשוט מאוד וגם הסיבה היתה פשוטה – פשוטה כמו מגפה: אמרו לילדים שהם שווים לתחת וכל מה שראו סביבם הוכיח את זה". טיש ופוני נחשפים לראשונה למוראות הכלא באמצעות דניאל, חבר ילדות שהורשע בשוגג בגניבת מכונית. דניאל שיצא מהכלא, בו ישב שנתיים, לא היה אותו דניאל שנכנס אליו. הוא חווה גיהינום, ובמצבו הפוסט-טראומטי הוא מלא שנאה ויאוש: "הם יכולים לעשות בך מה שהם רוצים. מה שהם רוצים. והם כלבים, בן-אדם. בבור התברר לי באמת מה שמלקולם והפרצופים ההם מדברים. הלבן מוכרח להיות השטן. הוא בוודאי אינו בן-אדם". טיש, שהופרדה מפוני כשהיא מצפה ללידת ילדם, חרדה שמא אהובה יעבור חוויות דומות.

משפחתה של טיש נרתמת בכל כוחה להצלתו של פוני. ארנסטין, אחותה של טיש, מגייסת עורך-דין ובונה אסטרטגית הגנה. אביהן ג'וזף עובד בפרך כדי לגייס את הכסף הנדרש להגנה, והוא ואביו של פוני אינם בוחלים בגניבה ממעסיקיהם כדי לגרד עוד דולר לתשלום להגנה ואולי אף לשחרורו של פוני בערבות: כל אחד משני הגברים האלה […] היה הולך בשמחה לבית-הכלא, דופק שוטר, או מפוצץ עיר, בשביל להציל את יוצאי-חלציהם ממלתעות הגיהינום הדמוקרטי הזה. שרון, אמן של טיש ושל ארנסטין, נוסעת לפורטוריקו לדבר על לבה של הנאנסת. למרות הנושא המדכדך של הספר, יש הרבה אופטימיות בתיאור היחסים שבין טיש למשפחתה, בכוחם של הקשרים התוך-משפחתיים להעניק לטיש כוח ואמונה.

ג'יימס בולדווין, אקטיביסט חברתי שיצירתו השפיעה על סופרים רבים, משמש בבירור שופר לקולם של המושתקים, אבל למרות חלוקת העולם ללבנים ולשחורים משני עברי מתרס בלתי עביר, הוא מתאר שני לבנים אנושיים – עורך הדין והאיש שמשכיר לצעירים את עלית הגג – ומעביר ביקורת על אחיותיו של פוני, שתי נשים צעירות שעורן הבהיר יחסית ואמונתן הדתית גורמים להן להתנשא על טיש ועל משפחתה.

כאמור, "סיפורו של רחוב ביל" מסופר מפיה של טיש. בולדווין, גבר הומוסקסואל בן חמישים בעת כתיבת הספר, דובר באמינות רבה מפיה של בת שמונה-עשרה, כשהוא כותב על רגשותיה וגם כשהוא מתאר מפגשים אינטימיים עם פוני. לא קראתי את הספר במקור, אבל נראה לי שהתרגום אינו משקף נאמנה את השפה בה נכתב, כשהוא נוקט במלים כמו "אינני בטוחה" ו"הבינותי". מכל מקום, בדומה ל"צבע החלב", שבו תחילה הטרידה אותי העילגות, ובמהרה חדלתי לחוות אותה בנפרד מהדמות, גם כאן טיש ופוני, שני צעירים שתרצו לחבק, מתעלים מעל השפה המלאכותית של התרגום, וסיפור אהבתם מרגש.

כשחיפשתי ברשת מידע אודות הסופר, מצאתי שבצירוף מקרים נחמד בחרתי לקרוא את הספר פחות מחודש לפני בכורת הסרט המבוסס עליו. צירוף מקרים עצוב זימן את הספר לידי בשבוע בו ארת'ה פרנקלין, ששיריה הם פס הקול של גיבורי הספר, הלכה לעולמה.

עלילת הספר מתרחשת אמנם לפני כחמישים שנה, אך היא רלוונטית גם היום, כשידם של שוטרי ארצות-הברית קלה על האלה ועל ההדק מול האפרו-אמריקאים. אם להסתמך על סדרות טלויזיה אמריקאיות, ההתנשאות הלבנה חיה ובועטת עד עצם היום הזה, והספרות השחורה – "המשת"פ", "בין העולם וביני", "אמריקנה", אם להזכיר כמה דוגמאות – מתמודדת בדרכים שונות עם הגזענות שלא התפוגגה.

"סיפורו של רחוב ביל", ששמו המקורי קולע טוב יותר אל מסריו – If Beale Street Could Talk – הוא סיפור אהבה ומאבק רב עוצמה, כתוב בכשרון גדול, נוגע ללב ומזעזע כאחד. מומלץ מאוד.

If Beale Street Could Talk – James Baldwin

עם עובד

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: י. איתן

כל מה שקרה שם באמת / ברין גרינווד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79bd79c_d79ed794_d7a9d7a7d7a8d794_d7a9d79d_d791d790d79ed7aa2

וֶייבי, ילדונת קטנה ושברירית, גדלה במשפחה מופרעת. אביה סוחר סמים, שרוב הזמן אינו נמצא פיזית בבית, ועדיין הוא מטיל אימה על אשתו ועל שני ילדיו. אמה חולת נפש, שהטמיעה בבתה פחדים, המונעים ממנה תפקוד רגיל, כמו דיבור בפומבי, אכילה בנוכחות אנשים אחרים, ויכולת לסבול את מגעו הפיזי של הזולת. מגיל צעיר מאוד וייבי שורדת בכוחות עצמה, מבשלת, מטפלת באחיה התינוק, שולחת את עצמה לבית הספר.

קֵלֵן, גבר ענק מימדים, גדל גם הוא בצלו של אב אלים. בבגרותו ביקש להתנתק ממורשת אביו, ואימץ לעצמו את שם משפחתה של אמו, אבל האלימות מוטבעת בו. הוא עובד בשרותו של אביה של וייבי, מזגו החם מערב אותו בקטטות, מהן יוצאים יריביו חבולים, לפעמים מתים.

הגורל הפגיש את השניים. תשומת לבו של קלן, שרכב על אופנועו, הוסחה כשראה בדרך את הילדה דמוית המלאך. האופנוע נפל, קלן נחבט קשות, ווייבי, ללא מלים, נחלצה לעזרתו. אחרי שהחלים בא לבקר אותה, וזועזע ממצבו המוזנח של הבית בו גרה. היחלצות ספונטנית לשיפור תנאי חייה של וייבי – קלן שטף כלים, ניקה קצת, הציע להסיע אותה לבית-הספר – הפכה לקשר אמיץ בין שתי נפשות מיוסרות. במרחב חייו האפורים והאלימים של קלן, וייבי היא הנקודה הנקיה היחידה. בבדידותה האינסופית של וייבי, קלן הוא המבוגר היחיד שמקבל אותה כפי שהיא. בעת פגישתם וייבי בת שמונה, וקלן בן עשרים ואחת. משמצאו זה את זו, שוב אין ביכולתם להפרד. הצורך ההדדי הופך לחברות, החברות מתפתחת לאהבה.

האם יתכן קשר אהבה בריא בין גבר בשנות העשרים לחייו לנערה במחצית הראשונה של שנות העֶשרה שלה? או בניסוח ישיר ובוטה יותר – האם מה שמוגדר בחוק – ובצדק – כפדופיליה, יכול בנסיבות מסוימות להתפרש בדרך אחרת? ברין גרינווד מעמתת את הקורא עם העמדה האינסטינקטיבית השוללת באופן גורף קשר כזה, והתוצאה היא ספר המעורר אי נוחות. מצד אחד, הציפיה מקלן היא להסתפק בתפקיד המלאך השומר של וייבי, אבל מצד שני, קלן עצמו הוא אדם פגוע המייחל לאהבה, לא האיש המסוגל להתמודד עם תשוקתה הברורה של וייבי כלפיו. מצד שלישי, האם וייבי, למרות שנאלצה להתנהל כמבוגרת מילדות, אכן חשה תשוקה, או שמדובר בנסיון נואש, אף כי בלתי מודע, לקַבֵּע את הקשר? כשקלן בכל זאת עושה נסיון קלוש להציב גבולות, וייבי, למודת כאבים ואכזבות, אינה מסוגלת להתמודד עם יחס מסויג מצדו. וכך הם נעים בין מותר לאסור, מתמרנים בסביבה שהיא אדישה ומְגַנָּה בעת ובעונה אחת.

תרגום מילולי של שם הספר הוא "כל הדברים המכוערים והנפלאים", וכוונתו, מן הסתם, לרמוז שהדברים המתוארים כאן עשויים להיראות באחד משני האופנים. השם שנבחר לספר בעברית, "כל מה שקרה שם באמת", מכוון אף הוא לאותו פירוש. מה שקרה שם, ונראה למתבונן מן החוץ, ניתן להיות מובן בדרך מסוימת, אבל מה שקרה שם באמת עשוי לשנות את נקודת המבט.

"כל מה שקרה שם באמת" מספר על אהבה בסביבה של אלימות מטורפת ושל הזנחה פושעת, סיפור נוגע ללב, מטריד ומערער.

All the Ugly and Wonderful Things – Bryn Greenwood

עם עובד

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל

 

לפני ארבעים שנה / מריה ואן ריסלברגה

989347

"לפני ארבעים שנה", כשמו, מעלה זכרון אירועים אי-אז בעבר הרחוק, אירועים שהתמשכו כחודש בלבד אך זכרם חי בכותבת לאורך חייה, והיא מעלה אותם על הכתב כשהיא מרגישה שכבר אין בכוחם לפגוע באיש.

בתקופה המתוארת מתנהלים חייה של המספרת על מי מנוחות, מלאים ב"אהבה לבעלי וחיבה מלאת רוך לילדתי" (אבחנה כנה אך מקוממת משהו). אוּבֵּר, חברו של בעלה, הוא דמות מרכזית בחייה. אמנם חשה אכזבה כשנישא לאחרת, אך מכיוון ש"לא רציתי ממנו אלא שיהיה קיים", היא משלימה עם סדר הדברים.

הסדר נפרע כשבשל נסיבות מסוימות המספרת ואוּבֵּר מוצאים עצמם למשך חודש בבית קטן על החוף, ללא בני זוגם, כשרק ילדתה של המספרת, אומנת ומשרתת זקנה, מאכלסות את הבית יחד איתם. במהלך אותו חודש הם יתוודעו לרגשותיהם ההדדיים, יחיו במתח בלתי פוסק בין תשוקה לנאמנות, ייזהרו מביטויים ישירים ויתַקשרו במידה רבה באמצעות יצירות ספרותיות ושיריות. מדי פעם יופרעו על ידי מבקרים מן החוץ, שלפעמים יהוו זרז להידוק הקשר, ולפעמים יספקו להם אפשרות לקחת צעד אחורה ולהבין מה הם עומדים לעולל. הקונפליקט מלווה את השניים לאורכו של כל אותו חודש, והם מתאמצים למצוא את האיזון בין המשתנים הרבים של מצבם. אחד המשפטים שלכדו את תשומת ליבי נכתב כמעט לקראת סיום, ויש בו כדי להמחיש את הדואליות שבמצבם: כך ניהלנו שיחה נעימה מעל תהום פעורה של סבל!

לכאורה אין בספר התרחשויות רבות, אך הוא מכיל עולם שלם של רגש. מריה ואן ריסלברגה, ציירת וסופרת, כתבה ספר חי מאוד, מוחשי מאוד. הכתיבה שלה כנה, מתעכבת על הפרטים הנכונים, מתארת בנאמנות את הטלטלות שחוותה, ולמרות שהיא מתארת רגש חמקמק היא מצליחה להיות מדויקת מאוד. על כריכת הספר נעשה שימוש במילה "אלגנטיות", ואני מאמצת אותה. ספר אלגנטי.

Il y a Quarante Ans – Maria van Rysselberghe

תשע נשמות

2018 (1968)

תרגום מצרפתית: מתי בן-יעקב

העדינות / דויד פואנקינוס

375145601000100490749no

נטלי ופרנסואה נפגשו במקרה ברחוב. הוא ניגש אליה, אמר את המלים הנכונות. היא נענתה להצעה לשתות קפה. הקסם התרחש, הזרות התפוגגה, האהבה לבלבה. אחרי מספר שנים יפות יחדיו פרנסואה נהרג כשהתפרץ בריצה לכביש. דויד פואנקינוס מתאר את ההלם, את הקושי לשוב לשגרת חיים, את הכפור המכסה את הלב ואוטם את הרגש, ואת תחושת הפתיעה כשהאהבה מגיחה במקום בלתי צפוי.

לכאורה זהו סיפור פשוט על אובדן ועל בנית שלמות חדשה מבין השברים. סגנונו של הספר הוא שהופך אותו לשונה ולכובש לב. כתיבתו של פואנקינוס אמנם נקראת מן הדף, אך מעניקה תחושה של האזנה למספר מיומן. הנה קטע קצר מאחד העמודים הראשונים המדגים זאת: לא אחת היתה נטלי תשושה בסופי השבוע. ביום ראשון אהבה להשתרע על הספה ולקרוא, וכשהעייפות שלחה אותה אל עולם הבדיון נסתה לדפדף בין עמודים וחלומות. היא הניחה שמיכה על רגליה, ומה עוד כדאי לספר: אה כן, היא אהבה להכין קנקן תה ולשתות אותו בכמה ספלים, בלגימות קטנות, כאילו התה הוא מעיין לא-אכזב.

הקדרות השורה על מרבית פרקי הספר נשברת באמצעות הערות ביניים קצרות, שנקשרות לפרטים שוליים בסיפור, ומספקות הפוגה. כשנטלי מצליחה לבלות ערב במסעדה, ערב שתיאורו מסתיים במשפט המרגש ומעלה החיוך, "התנאים לערב נטול כאבים התקיימו סוף סוף", הערת הביניים הצמודה לפרק זה מפרטת את המצרכים הדרושים להכנת המנה העיקרית שהוזמנה באותו ערב. כשמרקוס, העובד במשרדה של נטלי, שוכח את קוד הכניסה לבנין מגוריו משום שהוא מסוחרר מנשיקה שקיבל, הערת הביניים היא הקוד הנשכח. לפעמים ההערה היא מילות שיר שהוזכר קודם לכן, לפעמים משפט הגותי קצר, וכיוצא באלה הפסקות נשימה קצרות שמעניקות לסיפור נגיעות חייכניות.

למרות התחושה המטעה לפעמים של קלילות, הנובעת מן הכתיבה נטולת המאמץ ומן הענייניות שבסגנון, פואנקינוס מספק אבחנות מדויקות על הלך נפשם של גיבוריו ועל תגובות סביבתם. כשנטלי האבלה מוקפת בתשומת לב, הוא כותב, "איש אינו מקשיב לאדם שמביע רצון להיות לבדו". כשמרקוס מתנהג בדרמטיות בפגישה עם נטלי, הסופר קולע אל חוט השערה באומרו, "כן, אפשר לחשוב שמרקוס מייצר דרמות מופרזות. ובריחתו עשויה להיראות מטופשת. אבל צריך לחיות שנים בתוך האין כדי להבין איך אפשר להבהל פתאם מסיכוי". אבחנות אלה הן שמעניקות לספר עומק, ומבדילות אותו מסיפורים דומים אחרים.

את פואנקינוס הכרתי בספרו "שרלוטה", שאמנם הערכתי בשל תוכנו ובשל הכאב העמוק שהובע בו, אבל סגנונו היה מוזר בעיני. "העדינות" שונה ממנו, וכשמו כן הוא. בפתח הספר הוא מספר על נטלי: "היא אהבה לצחוק, היא אהבה לקרוא. בדרך כלל לא התממשו שתי האהבות בעת ובעונה אחת משום שהיא העדיפה סיפורים עצובים". פואנקינוס, לעומת זאת, מצליח לממש, שלובים זה בזה, את העצב ואת החיוך, את היאוש ואת התקווה.

ענת וקנין אפלבאום עיצבה עטיפה עדינה ההולמת את רוח הספר. לי עברון תרגמה בכשרון ובשטף. ספר מומלץ בהחלט.

La Delicatesse – David Foenkinos

כתר

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: לי עברון-ועקנין

עזה כמוות / סטנדאל

979708

"עזה כמוות" הוא קובץ המכיל ארבעה סיפורי אהבה ונובלה אחת שנכתבו בין השנים 1829 ו-1837, כולם עוסקים באהבה, ובמרכז כולם עומדת אשה הנחושה לזכות באהוב ליבה.

בסיפור הראשון, "ואנינה ואניני", בת אצולה, שרבים מבקשים את קרבתה ואת ידה, מתאהבת בקארבונרו, חבר בקבוצה מחתרתית שפעלה לשחרור איטליה משלטונה של אוסטריה. הקארבונרו נקרע בין אהבת האשה לאהבת המולדת והשליחות שנטל על עצמו, והאשה, שמכירה בכוחה של יריבתה, תנקוט בדרך של בגידה על מנת לנצח.

בסיפור השני, "סם פרנצ'סקו א ריפה", שתי אצילות, אחייניותיו של האפיפיור, נמשכות אל אותו גבר, והיריבות ביניהן תחרוץ גורלות למוות.

"חייה ומותה של מינה דה ואנגל" מספר על התאהבותה של בת הרוזן בגבר נשוי, ועל התחפושת שהיא עוטה כדי להיות קרובה אליו.

ב"השיקוי" אשה צעירה, שנישאה לגבר המבוגר ממנה בארבעים שנה, מתאהבת בלהטוטן, מוותרת על חייה הנוחים למענו, וממשיכה לאהוב אותו גם לאחר שהוא מתגלה כנוכל.

"אם המנזר בקסטרו" (ראה אור בעבר בשם "אם המנזר" בהוצאת עם עובד) הוא סיפור מפותל ורב תהפוכות, שבלבו סיפור אהבה בין בת למשפחה מיוחסת ושודד.

כל הסיפורים שבספר מסתיימים בטרגדיה. הנשים אינן נרתעות מכל אמצעי להשגת מטרתן. הן מתחפשות, מרמות, בוגדות, ואינן מניחות לכל מחסום – ממשי או מוסרי – לעמוד בדרכן. הסיפורים, לפיכך, זרועי גופות וטרגדיות, וסוף טוב אינו בגדר האפשר. די התקשיתי להתחבר אליהם, ונראה לי שהסיבה העיקרית היא היותם תוצר מובהק של זמנם. יותר מפעם אחת חשתי צורך לומר לנשים "נו, די, תרפי, לכי תמצאי לך חיים", והייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהאפשרויות למימוש עצמי של הנשים היו מוגבלות עד מאוד: מעבר מבית האב לבית הבעל, מעבר מסטטוס "בתו של" ל"אמו של". החיים, בעיקר של אלו שלא נאלצו לעבוד לפרנסתן, היו שוממים למדי. אובססית האהבה שתקפה אותן, האמביציה להשיג את שלהן בכל מחיר, מוסברות על רקע התסכול מחייהן המסוגרים. ובכל זאת, למרות ההבנה התקשיתי להתחבר. יש בדמויותיו של סטנדל משהו תיאטרלי, גדול מהחיים, וחווית הקריאה בספר דומה יותר לצפיה באופרה מאשר לקריאת ספרים אחרים. אין בכך כדי לגרוע מכוחו כבוחן נפשות וכבעל כשרון תיאורי וסיפורי, אבל הסגנון הרחיק אותי מן העלילה.

המתרגמת אירית עקרבי הוסיפה אחרית דבר מרחיבה אודות הספר ואודות יצירתו.

Novelles d’amour – Stendhal

כרמל

2015 (1829 – 1837)

תרגום מצרפתית: אירית עקרבי

די כבר עם השקרים שלך / פיליפ בסון

55000002455b

בשלב מאוחר יותר, אכתוב אודות החֶסֶר. אודות ההילקחות הבלתי נסבלת של האחר. אודות הריקנות שמעוררת אותה הילקחות. המצוקה המשתררת. אכתוב אודות התוגה המאכלת, הטירוף שמאיים. זה יהפוך לאימם-הורתם של ספריי, כמעט בעל כורחי. לעתים אני תוהה אם אי-פעם כתבתי על משהו אחר. כאילו מעולם לא התאוששתי מזה: האחר שאין להשיגו. כאילו זה חולש על כל מרחב המחשבה.

פיליפ בסון, יליד 1967, הוא סופר צרפתי שאינו מכחיש את היותו הומוסקסואל. ב-1984, כשהיה תלמיד תיכון, נאלץ להסתיר את נטיותיו המיניות. הופצה שמועה שהוא "מעדיף בנים", אמרו שיש לו תנועות נשיות. הוא היה תלמיד מצטיין, אך גרוע בספורט. שמו לא נקשר בשמה של אף אחת מהבנות. לחשו מאחורי גבו, ולפעמים בפניו, "מתרומם" ו"הומו מסריח", והוא התעלם. יום אחד ניגש אליו בחור בשם תומא, תלמיד פופולרי, חביב הבנות, והציע לו לאכול יחד בבית-קפה בפאתי הישוב הקטן בו התגוררו. המפגש התפתח לקשר שתחילתו משיכה גופנית, והמשכו התאהבות. עם תום שנת הלימודים נסע תומא למשפחתו בספרד, שם נשאר, בלי הסבר, בלי מכתב, בלי הודעה מוקדמת. פיליפ חש כ"קורבן התאונה שהחובשים מחלצים מתוך גוש המתכת […] הפצוע הקשה שמנתחים בדחיפות […] ואז הניצול המתוקן […] ולבסוף המשתקם האבוד".

ב-2007, עשרים ושלוש שנים אחרי אותה פרשה, מזהה פיליפ את תומא בגבר החולף מולו בעת שהוא מעניק ראיון עתונאי לרגל צאתו לאור של ספרו האחרון. אבל לא תומא הוא שמסתובב למשמע קריאתו, אלא בנו לוקא הנראה ממש כמוהו. מפיו של לוקא ישמע על גלגוליו של אביו בשנים שחלפו, והמפגש יוביל אותו להרהר בשאלה אם אפשר לשחזר את העבר, להתחיל מחדש מהמקום בו נעצר סיפורם המשותף. ב-2016 יתבשר מפיו של לוקא על מות אביו (לא ספוילר – הספר מוקדש לזכרו של תומא).

יחודו של הספר בסגנונו של פיליפ בסון, באבחנות הדקות שלו, ובקישורים הרבים שהוא יוצר בין חייו לבין כתיבתו. הנה דוגמאות אחדות מני רבות שהרשימו אותי.

על השפעתה של האהבה הוא עומד כשהוא מתבונן בשתי תמונות של עצמו שצולמו בהפרש של חודשים מעטים בשנה בה פגש את תומא:

בראשונה הוא מכווץ, כתפיו שמוטות, מבטו חמקמק. בתמונה השניה הוא מחייך, עורו שזוף. מדובר כמובן בנסיבות שונות, אבל אני בטוח שהאהבה הגנובה היא שמסבירה את ההשתנות.

בכפר הקטן בתקופה שמרנית, האפשרות "לצאת מן הארון" לא עלתה על הדעת, וגם אם היה פיליפ אוזר עוז ומבקש להחשף, תומא אסר זאת לחלוטין. הוא התעלם מפיליפ בפומבי, והקפיד על מפגשים במקומות חבויים הרחק מעין אדם. פיליפ, שכאמור בסופו של דבר בחר בחשיפה, חי בשלום עם עצמו. תומא, שהמשיך לאטום את רגשותיו ואת נטיותיו בתוך נפשו המסוכסכת, דן את עצמו לחיים שלמים של סגירות ושל בדידות.

והשיגעון הזה לא להיראות ביחד […] האחרים, יש להם הזכות לכך, הם עושים זאת, כאוות נפשם. זה ממלא אותם אושר, גאווה. ואנחנו מכווצים, דחוסים בתוך הצנזורה שלנו.

מצאתי ענין רב בהתיחסות של פיליפ בסון אל משמעות היותו סופר, ואל האופן בו מחלחלים החיים אל היצירה, כמו שתיאר, בין השאר, בציטוט שפתח את הסקירה ובציטוט הבא:

הייתי רוצה לא לדמיין את הסצנה, הייתי רוצה למנוע מעצמי את הסבל הזה, לחסוך מעצמי את העינוי המזוכיסטי הזה, אבל זה חזק ממני. האם הסופר גובר על הכל אפילו בנסיבות האלה, הסופר שמדמיין הכל, שצריך לראות במו-עיניו כדי להראות לאחרים – והנה התמונה מצטיירת, כופה את עצמה.

שם הספר הוא מובאה מפיה של אמו של הסופר, שבתגובה לסיפורי חיים שהיה דמיונו של הילד ממציא לאנשים אלמונים נהגה לומר: "די כבר עם השקרים שלך". לוקא, בחור עירני, זיהה בספריו של בסון את האמת שמאחורי הבדיה:

אני חוזר ואומר שלעולם איני כותב על חיי, שאני כותב רומנים.

הוא מחייך: זה עוד אחד מהשקרים שלך, לא?

כריכת הספר, בעיצובו של אמרי זרטל, מתקשרת יפה לשני המוטיבים העיקריים בספר – השקיפות של הדמות הלבנה שמייצגת את החֶסֶר, והאותיות המכסות אותה שמייצגות את המרת המציאות למילה הכתובה.

"די כבר עם השקרים שלך" הוא סיפור עצוב ומרגש על אהבה ועל אובדן, על דעות קדומות ועל השלכותיהן, ועל נוכחותה של המציאות בבדיה הספרותית. מומלץ.

Arrête avec tes Mensonges – Philippe Besson

אריה ניר

2017 (2017)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

מאוהב / אלפרד הייז

982027

באחרית דבר לספר מתייחס העורך אוריאל קון לספרים בנושא האהבה: "עד כמה האמנות יכולה לייצג אותה? האם היא יכולה לספק מחסה ממשי למאזינים, קוראים, בני אדם מיוסרים? תלוי בקוראים, תלוי במינונים שבין הנאמר לנסתר, תלוי ברגעי ההאזנה והקריאה, תלוי בצירוף של מרכיבים רבים יחדיו ברגע נתון של זמן". דברים אלה נכונים בהכללה לכל יצירה אמנותית, וליצירה ספרותית בפרט, אך בהקשר של הספר הזה הם קולעים במיוחד. מדובר כאן בסיפור פשוט, לקוח ישירות מן המציאות, ומרבית הקוראים חוו מן הסתם את שני צדדיו. שתי הדמויות הראשיות בו נטולות שם, ובכך כאילו אומר הסופר שהן יכולות להיות כל אחד. לפיכך מידת הקבלה של הספר על ידי הקורא, וההזדהות עם תכניו, תלויות במידה רבה בזכרונות אישיים, בדרכים בהן הקורא התמודד עם סיטואציה דומה, ובמרחק הזמן והרגש מן החוויה האישית, חווית היות מאוהב.

המספר, גבר כבן ארבעים, מגולל את סיפור יחסיו עם אשה צעירה. שיווי המשקל ביחסיהם השגרתיים למדי מתערער כשנכנס לתמונה גבר עשיר, ומציע לצעירה אלף דולר תמורת לילה בחברתו. הצעירה מתמרנת בין שני הגברים, והמספר מתמודד עם מגוון של רגשות משתנים – קנאה, תחושת בגידה, אהבה, נקמה, דחיה, תקווה. על פניו הסיפור בנאלי, וכבר נכתבו מאות דומים לו. מייחדת אותו הכתיבה המצוינת של אלפרד הייז. הוא מתאר יפה את הפסיעה על הקו המטושטש שבין אשליה להכרה, בין אובדן להקלה, בין מאוהבות לבדידות.

סיפור המסגרת מספק גם הוא מבט נוסף על הדואליות של המספר. את קורות אהבתו הוא מתאר באוזניה של בחורה יפה בלתי מוכרת לו. לכאורה המספר "נגמל" מהתאהבות, אך בפועל סיפורו הוא מעין גישוש בכיוונה של הבחורה החדשה, שאיתה הוא בסופו של דבר יוצא החוצה מן הבר בו נפגשו באקראי. סיפור המסגרת הזה מתרחש בבר המלון, ונראה שגם פרט זה – כמו כל פרטי הסיפור – אינו מקרי ויש בו עומק: בתקופה שהמספר מתאר הוא התגורר במלון, ואחת ההחלטות שקיבל במטרה להשתחרר מפרשת האהבה היתה למצוא לו בית משלו. נראה שהוא עדיין תקוע באותו המקום, כפי שהוא תקוע באותו הלך נפש מדוכדך ומעורפל, עדיין מנותק מעצמו:

כל אותו זמן הדבר האחר, אותה עין מנותקת, בחנה אותי בקור רוח. אותה תחושה מרחפת של עצמי לא הרגישה ולא חשה בסבל; היא ישבה שם, על גבעול, כאילו לא קרה שום דבר ממשי ובעל משמעות, כאילו בעודי מתפתל אני ממשיך להעמיד פנים, והיא ממאנת להאמין וממאנת לכפור בכאב שלי.

בקשר אסוציאטיבי, הספר הזכיר לי את "אלברטין איננה" מאת מרסל פרוסט. הסגנון שונה, הדגשים שונים, אבל גם שם המספר הוא גבר שבת-זוגו עזבה, וכל מה שהוא חש כלפיה, כמו כל מה שהוא מדמיין שהיא חשה כלפיו, כולל כל הטלטלות הרגשיות, מסופרים באינטנסיביות ובכנות, ומשקפים עולם של תחושות סותרות שאין מהן מפלט ומנוח.

תוך כדי כתיבה שבתי לדפדף בספר, וכמעט בכל מקום שפתחתי מצאתי פסקה שראויה להתיחסות, רעיון שכדאי לפתח, "טריק" ספרותי שהסופר שתל כאילו בדרך אגב אך עם כוונה רבת משמעות. יריעת הסקירה קצרה מדי, ולפיכך אסיים בהמלצה על חווית קריאה משובחת.

In Love – Alfred Hayes

תשע נשמות

2016 (1953)

תרגום מאנגלית: דפנה רוזנבליט

הכוכב מעל היער / שטפן צווייג, לראות אשה / אנמארי שוורצנבך

983598

הספר מאגד יחדיו שני סיפורים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא ההתאהבות, והתהליכים הנפשיים שאותם חווה המתאהב. בסיפורו של שטפן צווייג מתאהב פרנסואה המלצר ברוזנת אוסטרובסקה בתוך שניה אחת, בה גחן להניח צלחת על שולחנה:

היתה זו אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים של צהלה ועינוי, ממש כפי שכל עוצמתם הפראית של עצי האלון התמירים, המרעישים בחשכה, על ענפיהם המתנועעים וצמרותיהם המתנודדות, טמונה באבקן יחיד הנידף ברוח.

גם בסיפורה של אנמארי שוורצנבך נחווית ההתאהבות בכהרף עין. כך מתארת המספרת את השניה בה התאהבה באנה ברנשטיין:

לראות אשה: לשניה אחת בלבד, בטווח הקצר של המבט, ואחר כך לאבד אותה שוב בעלטת מסדרון כלשהו, מאחורי דלת שאסור לי לפתוח – אבל לראות אשה, ובה בעת להרגיש שגם היא ראתה אותי, שעיניה תולות בי מבט שואל, כמו נגזר שנפגש על סף הזרות, על אותו גבול תודעה אפל וקודר…

מכאן ואילך נפרדות דרכיהם של הסיפורים. גיבורו של צווייג, למרות היותו מודע להבדלי המעמדות בינו ובין מושא התאהבותו, ולחוסר התוחלת של אהבתו, חווה בפועל את חווית האהבה, את הריגוש, את התקווה, את האופוריה. החוויה כולה נחווית בתוך תוכו, ללא כל ביטוי חיצוני, וללא כל שיתוף עם אחרים. הגיבורה של שוורצנבך מנהלת חיים חברתיים סוערים, ואם כי מרבית תחושותיה נשמרות בתוכה, משהו מהן מבצבץ החוצה, מדובר בינה ובין אחרים, משפיע על ההתנהלות היומיומית שלה. בעוד גיבורו של צווייג יודע מראש שדבר לא יתרחש בינו ובין הרוזנת, הגיבורה של שוורצנבך חותרת לנקודות מגע עם אהובתה. מושא אהבתו של המלצר אפילו אינה מודעת לקיומו, מושא אהבתה של המספרת מחליפה איתה מבטים. שני הסיפורים יגיעו, לפיכך, להתרה שונה לגמרי.

אהבתי מאוד את הסיפור של צווייג. הוא מזוקק, כל מילה הונחה במקומה בקפידה, אין שום פרט מיותר. לא אהבתי את הסיפור של שוורצנבך מן הסיבות ההפוכות: היא להגנית, דמויות בלתי מעניינות חולפות בסיפור, יותר מדי פרטים אינם קשורים לכלום.

ספוילר בפיסקה הבאה:

סיום סיפורו של צווייג נפלא בעיני. הרוזנת, שלא ידעה דבר וחצי דבר על המלצר, על התאהבותו ועל הגורל שפקד אותו, חשה בהתרוקנות העולם מקסם עם הסתלקותו מחייה. חוש שישי מיסטי? לדעתי, זהו רק אמצעי להציג תחושה של עולם ללא אהבה אופפת.

לשני הסיפורים מצורפות שתי תוספות אודות הסופרת ויצירתה: אחרית דבר מאת צאצאית של הסופרת, ומאמר מאת רות אלמוג.

 

Der Stern uber dem Walde – Stefan Zweig

Eine Frau zu Sehen – Annemarie Schwartzenbach

תשע נשמות

2016 (1904 צווייג, 1929 שוורצנבך)

תרגום מגרמנית: הראל קין (צווייג), גדי גולדברג (שוורצנבך)

82 עמודים

אחרית דבר: אלקסיס שוורצנבך