אמילי ל' / מרגריט דיראס

"אדם צריך תמיד לשמור לעצמו – הנה, המילה חוזרת אלי – מקום, מין מקום פרטי, שהוא יכול להיות בו לבדו ולאהוב […] לשמור בתוך עצמו מקום של ציפיה, אי אפשר לדעת, ציפיה לאהבה, אולי אהבה שאף אחד עדיין לא נקשר בה, אבל מקום לתכלית זו בלבד. כדי לאהוב".

מרגריט דיראס יושבת עם בן זוגה בבית קפה, משוחחת אתו שיחה קטועה על אהבה, על כתיבה ועל פחדים, ומתבוננת ביושבים סביבה. עיקר תשומת הלב של בני הזוג נתונה לזוג אנגלי מבוגר, קפטן ורעייתו – "הם לקראת סיום המסעות שלהם", כך היא מתרשמת – והסיפורים שדיראס ובן זוגה רוקמים סביבם מעניקים להם פרספקטיבה נוספת לגבי יחסיהם שלהם.

החיים והכתיבה הם היינו הך עבור דיראס. "אני כותבת עכשו משהו אחר, שאיכשהו יכלול בתוכו את הסיפור שלנו, יבלע אותו, משהו רחב פי כמה… אבל לכתוב את הסיפור שלנו במישרין – לא, זה נגמר. אני לא אצליח". ההתבוננות, השיחה, נוכחותו של בן זוגה, דמיונה – כל אלה הם חלק מתהליך מתמשך של יצירה. באמילי ל' היא מספרת שלושה סיפורי אהבה, הנובעים זה מזה – סיפורה שלה, סיפורם של בני הזוג, וסיפור אהבתו של עובד האחוזה של בני הזוג לאשה, ובכולם לכתיבה מקום מרכזי. החל מן הדחף האישי שלה ליצור, דרך השירים שהם כלי הביטוי של אשת הקפטן, וכלה בשיר האבוד היקר ללבו של העובד, הכתיבה היא צורך, היא שפה, היא כלי הביטוי של הנפש. לא בכדי הפיסקה האחרונה של הספר עוסקת בה ולא באהבה: "ואמרתי גם שצריך לכתוב בלי לתקן, לא בהכרח במלוא המרץ והתנופה, לא, אלא בהתאם לקצב האישי שלָך ולרגע שעובר עליך, לרגע הזה שבו עליך להשליך את הכתיבה החוצה, כמעט להדוף אותה, כן, לנהוג בה בגסות, לא לגרוע דבר מהשפע המיותר שלה אלא להניח אותה כמות שהיא עם כל היתר, לא לרסן דבר, לא מהירות ולא איטיות, להשאיר הכל כפי שהוא בעת היראותו".

יש להודות שלא בקלות ירדתי לסוף דעתה של הסופרת. יש משהו מרחף, תלוש ומקוטע באופן בו היא מתבטאת, כאילו היא מניחה שהיא כספר הפתוח לקוראיה המיטיבים להכיר אותה ואת שפתה (או ש"נוכחותו" של הקורא אינה גורם שמשפיע על הכתיבה). מכיוון שמבחינתי ההנחה הזו שגויה (קראתי מזמן את "המאהב" ואת "הירושימה אהבתי", אך אין לי יכולת לטעון שנוצרה היכרות), בחרתי לדלג אחרי מספר דפים אל אחרית הדבר שכתבה המתרגמת רמה איילון, שאהבתה לטקסט ניכרת בתרגום. היא מתארת תחושה של היתלשות מחלום בסיום הקריאה, תחושה שיכולתי להבין אחרי שסיימתי גם אני, ומתארת יפה את הרקע לספר ואת שביקשה הסופרת להביע בו. מצוידת במידע שבתי לקרוא, והפעם צללתי אל המלים והערכתי את היצירה.

אציין לטובה גם את הפורמט המענג – כריכה קשה ומינימליסטית, סימניה מבד מודבקת לשדרת הספר – בטעם של פעם.

שונה ומומלץ

Emily L. – Marguerite Duras

ספריית רות

2023 (1987)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

סוף הרומן / גרהם גרין

ביוני 1944 שוגרו לראשונה טילי V1 לעבר לונדון. אחד מהם פגע סמוך לבנין בו שהו מוריס בנדריקס ושרה מיילס, שניהלו רומן חשאי מאחורי גבו של הנרי, בעלה של שרה. מוריס עזב לזמן קצר את חדרם, ואיבד את הכרתו ברגע הפגיעה. שרה, שיצאה לחפשו, האמינה שמת. הטעות התבררה בתוך דקות, אבל למחרת ניתקה שרה לחלוטין את הקשר עם מוריס.

שנה וחצי אחר-כך, מוריס, עדיין אכול שנאה, כלפי שרה, כלפי הנרי, כלפי עצמו, פוגש את הנרי באקראי, ונסחף חזרה אל חיי הזוג.

גרהם גרין מתאר בדייקנות ובאמינות את טלטלת הרגשות שחווה גיבורו במהלך הרומן הבלתי אפשרי עם אשה שהצהירה שלא תעזוב את בעלה, במהלך התקופה הכואבת שאחרי הפרידה, וגם בימים שאחרי המפגש עם הנרי, שהזמין אותו אל ביתו שם פגש שוב את שרה. מוריס נע כל העת בין תשוקה לחרדה, בין רצון לאיחוד לחשש מנטישה, ועל כל אלה, כולל שגיאותיו שלו שהוא מודה בהן, הוא מספר בכנות ובלא להסתיר דבר.

התנהלותו של הרומן וקצו הם לכאורה נושאו של הספר, אבל בעיני ליבתו האמיתית היא המאבק הבלתי אפשרי בציפורני האמונה. יסוריה של שרה בשל האהבה ושברה מתגמדים בהשוואה ליסוריה משעה שהחלה לדבר עם אלוהים וביקשה להאמין. "אני לא יכולה לעשות שום דבר בעצמי. תעשה שאני אאמין", התחננה ברגע של משבר. ואחרי פרק זמן ארוך של טלטלות הודתה בחוסר אונים, "אני מאמינה שיש אלוהים – אני מאמינה בכל חבילת הפעלולים, אין שום דבר שאני לא מאמינה בו. הם יכולים לחלק את השילוש הקדוש לתריסר חלקים ואני אאמין. הם יכולים לגלות בחפירות ארכיאולוגיות מסמכים שמוכיחים שפילטוס המציא את ישוע כדי לזכות בקידום, ואני בכל זאת אאמין. נדבקתי באמונה כמו שנדבקים במחלה". מוריס, שבבירור מתעב את המוסדות הדתיים, נסחף אף הוא אל הדו-שיח עם מי שבקיומו אינו מאמין: "אני שונא אותך, אלוהים, אני שונא אותך כאילו אתה קיים", הוא מצהיר כשהרומן מגיע לסופו.

במשולב עם שני נושאים אלה, לגרהם גרין, מפיו של מוריס שכבר פרסם מספר ספרים, יש כמה אמירות מעניינות על כתיבה, החל במשפט הפתיחה – "סיפור, אין לו התחלה או סוף: אדם בוחר בשרירותיות רגע אחד בחווית חייו, וממנו יסתכל לאחור או יביט קדימה" – דרך התיחסויות לשגרת עבודתו, להערכת המבקרים, לכתיבה מוזמנת ולכתיבה יצירתית, ל"יחסיו" עם הדמויות שהוא מעצב, ועוד.

הספר ראה אור לראשונה ב-1960 בהוצאת ספרים זיו בתרגומה של רבקה רז. התרגום הקודם סבל מהשמטות רבות, וטוב עשתה הוצאת עם עובד שהביאה אותו אל הקורא הישראלי בתרגום היפה והשלם של עפרה אביגד.

"סוף הרומן" כתוב מצוין ומומלץ.

The End of the Affair – Graham Greene

עם עובד

2022 (1951)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

הרחק מהמון מתהולל / תומס הרדי

שלושה גברים אוהבים את בת-שבע אברדין ומחזרים אחריה, כל אחד בדרכו השונה. גבריאל אוק, רועה צאן טהור לב, מבקש להנשא לה, אך היא דוחה אותו. האיכר בולדווד, רווק רציני ומתבודד, אינו מקדיש לה כל תשומת לב, עד שמעשה קונדס מצדה מטעה אותו לחשוב שהיא מאוהבת בו, והוא שוקע באהבה אובססיבית כלפיה. הסמל טרוי, מחזר כפייתי והפחות ראוי מביניהם, הוא זה שכובש את לבה בדברי חלקות. תומס הרדי מעביר את גיבוריו תהפוכות ומשברים, עד שטרגדיה מארגנת מחדש את מערך הכוחות בין הארבעה, ובשונה מספרים אחרים של הרדי משיבה את הסדר הטוב על כנו.

"הרחק מהמון מתהולל", שנחשב ליצירה המצליחה הראשונה של הרדי, מצטיין בתיאורי טבע ובתיאורי נפשם של הגיבורים. מבחינה רעיונית הוא מכיל ניצנים של המסרים שהופיעו בספריו המאוחרים יותר, ושייחדו את יצירת הפרוזה האחרונה שלו, "גו'ד האלמוני". בת-שבע, כמו סוזאן וכמו אליזבת-ג'יין מ"ראש העיר קסטרברידג'" מפגינה עצמאות כלשהי, אך עדיין שבויה בתפיסה הרואה באשה שניה לגבר ורכושו של בעלה. היא לוקחת על עצמה את ניהול החווה של דודה שהלך לעולמו, מעורבת בפרטי העבודה, משתלבת ביריד כשווה לאיכרים. ויחד עם זאת היא מחזיקה בתפיסות מסוג "אני רוצה באדם שיאלף אותי. עצמאית מדי אני", ולאחר נישואיה היא מסתגרת בביתה והופכת מעצמאית לפסיבית. הספר כולל עמדות סטראוטיפיות כלפי נשים עד כדי אי נוחות, עמדות שהלכו והידלדלו ביצירותיו הבאות של הרדי.

"ג'וד האלמוני" עסק רבות בהתנגדות לנישואים משום הכפייתיות שבהם שסופה להרוס את היחסים בין בני הזוג, וגיבוריו יישמו את תפיסת עולמם, גם אם הסופר גרם להם לשלם את המחיר. ב"הרחק מהמון מתהולל" רעיון דומה מבליח מדי פעם. אביה של בת-שבע, כדוגמא, אומר: "לא הייתי יכול לייחל לאשה יפה יותר מאשתי, אבל עכשו שאני מרגיש שמודבקת עליה תוית אשת חיקי החוקית, על כורחי לבי הרע נודד לו, ואחת היא מה אני עושה". בת-שבע עצמה יודעת שלמרות שהיא, כדבריה, זקוקה ל"אילוף", נישואים עתידים להרע לה. "ברוב עצמאותו של לב הנערה שלה דימתה לה שיש מידה של השפלה בויתור על פשטותם של חיי עלמה בשביל להיות המחצית הכנועה של השלם הבינוני של חיי נישואין", ובכל זאת היא הופכת למחצית הכנועה הזו. "דומה שגברים מן הישוב לוקחים להם נשים מפני שאי אפשר לכיבוש ולבעלות בלא נישואין, ונשים מן הישוב מקבלות עליהן בעלים מפני שאי אפשר לנישואין בלא כיבוש ובעלות", מסכם הרדי את עמדתו.

גבריאל אוק הוא דמות בלתי נשכחת, ישר, יציב, אחראי. "אוק מתבונן באופק המסיבות בלי להודיע חשיבות יתרה לעמדתו שלו בתוכן", מאבחנת בת-שבע, שלומדת לסמוך עליו, ובמהלך טלטלות חייה היא מגלה כי למרות שדחתה את הצעת הנישואים שלו, ולמרות שניסתה לפטר אותו כשהביע את דעתו ביושר, הוא נותר חברה היחיד. ו"במקום שהמקרה הטוב נותן לחברות שכזאת להירקם, שם צירוף הרגשות הזה נמצא האהבה האחת שהיא עזה כמוות – אותה אהבה שמים רבים לא יוכלו לכבות אותה ונהרות לא ישטפוה, שלעומתה התשוקה הסוערת הקרויה בדרך כלל בשם הזה חולפת ונמוגה כקיטור".

"הרחק מהמון מתהולל" כתוב בסבלנות לפרטים, מיטיב להתבונן בנפשות גיבוריו, ומומלץ בהחלט.

Far from the Madding Crowd – Thomas Hardy

עם עובד

1987 (1874)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

אומנות הזיוף / ג'ניפר קרוזי

אנשים חושבים שאם הם מתחפשים הם הופכים למישהו אחר, אבל מה שקורה זה שהם הופכים למי שהם נועדו להיות. בלי המסכות, הם […] עושים את הדבר הנכון ומקריבים למען אחרים. עם המסכות הם […] פשוט מי שהם, בלי רגשי אשמה. הם יכולים לעשות הכול. ככה זה כשמשנים צורה.

מטילדה גודנייט היא ציירת המתפרנסת מחיקוי יצירות מופת. על קיר של לקוחה אחת היא מציירת בקנה מידה גדול ציור של ואן-גוך, בחדר האמבטיה של לקוח אחר היא מעתיקה ציור של מונה. מטילדה, שעומדת יפה על האבחנה בין זיוף לחיקוי, היא גם זייפנית, בת לשושלת ארוכה של זייפני אמנות. בזהותה המומצאת כסקרלט ציירה, בלחצו של אביה, שישה ציורים, עד שקרסה תחת האומללות שגרמו לה ההתחזות וההסתתרות, מרחה את הציור האחרון והסתלקה. אבל, ברוח הציטוט שבפיסקה הפותחת, מטילדה גילתה שהסקרלטים היו "איך שאני מציירת באמת", וכשבחרה לחדול להיות סקרלט לא יכלה לצייר כלל. כמטילדה, דמותה נטולת המסכות, היא מציירת ציורי קיר בלית ברירה, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

מסכות הן המוטיב המרכזי בספר. אחותה של מטילדה איב היא אם תמימה ו"מרובעת" וגם חיית מועדונים. אמן גוון, ששקעה בשגרה אפורה המורכבת מן העסקים המדשדשים של הגלריה המשפחתית ומפתירת תשבצים מורכבים, מסתירה זהות קודמת ושואפת לזהות אחרת. שלושת הגברים שעתידים להשתכן בחדרים שהמשפחה משכירה אפופים אף הם באי ודאות באשר לזהותם ולמניעיהם. אפילו נאדין, בתה של איב, שהיא בערך הדמות היחידה שאינה מסתירה סודות, מרבה לשנות את חיצוניותה בהתאם לנסיבות ומאמצת את השינוי כחלק בלתי נפרד מאישיותה. מחוץ לבית גודנייט רוחשת בקלחת קליאה, הרודפת אחרי כסף ומצטיירת כמכשפה של ממש, ולידה רונלד המאוהב בה ולא ברור את מי הוא משרת, למעט את תאוותו, ותומס שהוא ספק משרת ספק מרגל. וכל אלה יחד אורגים רשת סבוכה של הונאות ושל תחבולות, לצד נסיונות למצוא יעוד ושלווה ולברר עם עצמם אחת ולתמיד מי הם ומה עשוי לגרום להם אושר.

"אומנות הזיוף" מתואר על כריכתו כ"קומדיה רומנטית מלבבת", אבל התיאור הזה מקטין אותו, לדעתי. כן, יש בו סיפור אהבה בין גבר מסוקס ואשה שלא ציפתה לכך, כולל תיאורים אינטימיים (מהמשעשעים והאמינים שהזדמן לי לקרוא), ויש פיתולים טלנובליים בעלילה, כך ש"על הנייר" הוא מחליק בקלות לסוגה. אלא שג'ניפר קרוזי, בכתיבה סוחפת ושובבה, בהומור שופע, ובעיקר ביכולת לברוא דמויות הנכנסות אל הלב, העניקה לו נפח מעניין ומהנה סביב המסגרת הבנאלית של גבר-אשה-סיבוכים-סוף-טוב. היא משחקת הרבה עם ניגודים – אביה של מטילדה מול אביו של דייבי, מטילדה מול קליאה, ועוד – כדי לייצר חומר למחשבה. גוון, מטילדה, איב ונאדין הן נשים חזקות למדי, עצמאיות למדי, שהצליחו להחלץ מצלו השתלטני של אבי המשפחה, אך למרות שהן מנהלות את עצמן ובוחרות את דרכן בתוך המסגרת הכובלת של קשיי המציאות, הן פתוחות לקבלת עזרה, לשינוי ולאהבה. אולי בגלל שהן מורגלות בזהויות כפולות ובמסכות, הן אינן מקובעות בדוֹגמות ואינן שופטות אחרים על פי השמועות המתלוות אליהם, והן חוברות בלב פתוח אל מי שנחשד כנוכל, ואל מי שנחשד כגנב, ואפילו אל זה שיש מקום להאמין כי הוא רוצח שכיר. תפיסתן את העולם תמימה משהו, רואה בעיקר את הטוב, והסיפור כולו כתוב ברוחן. יש בספר כאב ותחושת יעוד שהתפספס ורגשות החמצה, אבל הוא חותר אל האופטימיות, ובסיומו מגיע להתרה בשילוב מבולגן, ומהנה לקריאה, של קולות מרבית דמויותיו.

פסקול של שירים ואזכורים רבים של סרטים מלווים את העלילה ומשתלבים בה היטב. לספר מצורף ברקוד להורדת רשימת השמעה של שלושים ושניים השירים, רובם משנות ה-60, המהווים חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות. “Wonderful Summer” הוא השיר האהוב ביותר על מטילדה. “I’m into something good” הוא אחד המועדפים עלי.

קומדיות רומנטיות, מלבבות או לא, הן לא בחירת הקריאה הטבעית שלי, ויתכן ש"אומנות הזיוף" לא ישאיר משקע ארוך טווח. מצד שני, כפי שמתברר לא אחת, הסוגה אינה המגדיר הבלעדי של יצירה כלשהי, ואיכות הכתיבה יכולה לחלץ כל סיפור שגרתי מן הסטראוטיפ. ג'ניפר קרוזי רקחה עלילה מקורית, נעה שביט תרגמה יפה, ואני נהניתי וממליצה.  

Faking it – Jeniffer Cruise

ספרים בעלמא

2021 (2002)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

אבק כוכבים / ניל גיימן

חומה ניצבת ממזרח לעיירה ויקטוריאנית מנומנמת, ובה פירצה אחת שמורה היטב. שני שומרים ניצבים לידה כל היום וכל הלילה, מונעים מעבר אל האחו שמן העבר השני. מלאכתם אינה קשה, פה ושם הם נדרשים לעצור טייל מזדמן או להרחיק ילדים שובבים. תושבי העיירה עצמם אינם מנסים לעבור דרך הפירצה, למעשה הם מעדיפים להתעלם ממה שנמצא אחריה. רק פעם בתשע שנים הגבול בין כאן לשם נמחק: מעבר לחומה נערך יריד, ומפגש נדיר מתקיים בין אנשי העיירה, הקרויה על שם החומה, והמבקרים הנוהרים אליה, ובין הקוסמים, המכשפים והפיות שבעולם המקביל.

אל יריד כזה יצא דאנסטן ת'ורן בן השמונה-עשרה כדי לקנות מתנה לדייזי אהובתו. את המתנה, פרח בדולח, הביא אתו חזרה לעיירה, ותשעה חודשים אחר-כך, כשכבר היה נשוי לדייזי, והשניים ציפו לילד, קיבל מתנה משלו: ליד שומרי החומה הונח סל ובו תינוק, ולשמיכתו צמוד פתק ועליו שמו, טריסטרן ת'ורן, פרי מפגש חד-פעמי של דאנסטן עם מוכרת הפרח.

טריסטרן, שאינו מודע למוצאו, חוצה את החומה כשהוא בן שבע-עשרה, כדי להשיג לויקטוריה היפה, מושא חלומותיהם של כל הגברים בכפר, כוכב שנפל מול עיניהם. ויקטוריה, חצי מבודחת חצי מקניטה, מבטיחה להנשא לו אם אכן יצליח להשיג את הכוכב. לשם כך עליו לעבור בפירצה, ומי שמסייע לו הוא אביו. "אני מתאר לעצמי ששניכם יודעים מאיפה הוא בא", הוא אומר לשומרים, תוחב לידו של בנו את פרח הבדולח, ושולח אותו להגשים את משאלתו. אהבה, כך ייאמר לו שם, היא "הסיבה היחידה שבחור כמוך יעשה משהו טיפשי כמו לחצות את הגבול אל ארץ הפיות. היחידים שבאים לפה מהארץ שלך הם המשוררים, המאוהבים והמשוגעים".

בעיירה חומה הדברים אינם שונים מכפי שהם נראים. מעבר לחומה העולם אחר לגמרי. מכשפה מזדקנת לובשת חזות צעירה כדי להשיג לב חי, שישיב לה ולאחיותיה את נעוריהן; יורשיו של לורד יוצאים למצוא את התכשיט המשפחתי, מלווים בצללי אחיהם המתים, ונשמרים היטב זה מזה, במאבק על ירושת התואר והמעמד; נערה אצילית נשבית על ידי מכשפה והופכת לציפור קשורה בשרשרת; פיראטים מרחפים בספינת אויר; עצים מדברים, מציבים מלכודות ומטשטשים שבילים; והכוכב שנפל מתגלה כנערה צעירה, שבורת רגל, עצבנית וחשדנית. טריסטרן, שיצא לדרך מצויד בעקשנות אנושית ובתום של פיות, ימצא עצמו במאבק מורכב, רוב הזמן ללא מודעות לכוחות הפועלים סביבו, וגם מבלי שיבחין באהבה האמיתית שיועדה לו.     

"אבק כוכבים" הוא סיפור אגדה, רוב הזמן עדין ורגיש, לעתים אלים ועקוב מדם. הסיפור אולי בנאלי – נער מאוהב מבקש להניח את העולם לרגלי אהובתו – ואין לבקש ממנו עומק או הגיון, אבל הוא נעים מאוד לקריאה. סוד קסמו, כך נראה לי, הוא בסגנונו ובדמויות המשכנעות שהוא מציג. טריסטרן, לדוגמא, משורטט באמינות רבה על התפר שבין אדם לפייה. העלילה מלהטטת היטב בין אגדה לסאטירה מעודנת על אגדות ("טריסטרן ישב על ראש צריח ענן ושאל את עצמו למה אף אחד מהגיבורים בסיפורי ההרפתקאות והפשע שנהג לקרוא בהתלהבות מעולם לא סבל רעב. הבטן שלו קרקרה וידו כאבה"). לשונן של הדמויות נעה בין מאופקות ויקטוריאנית לישירות בת ימינו. במאמר שכתבה נועה מנהיים על הסרט, שנעשה על פי הספר, היא מציינת כי ניל גיימן הוא "אחד היחידים עלי אדמות שיכולים לשלב בין פנטזיה למעילי עור ולצאת מזה בשלום". השילוב הזה נוכח מאוד בספר, ואני סבורה שהוא מסכם יפה את יחודו.

הספר ראה אור בהוצאת אופוס בשנת 2000 בתרגומה של אורנית שחר. לא קראתי אותו בגלגולו הקודם, ואני לא יכולה לחוות דעה באשר לצורך בתרגום חדש, אבל את התרגומים של תומר בן אהרון אני תמיד נהנית לקרוא, וכך גם הפעם. עוד יש להזכיר לטובה את האיור שעל הכריכה מאת אוריין שביט.

בהחלט חווית קריאה מהנה.

Stardust – Neil Gaiman

הכורסא

2021 (1999)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

מתחת לעור / שירז אפיק

איך אפשר לא לאהוב את בן-זוגך, כשהוא עוצר את הרכב כדי להרים צב תועה מן הכביש, ופוסע אל תוך השדה כדי להניח אותו שם בעדינות? ואיך אפשר לאהוב אותו, כשאת נאלצת להתאים ללא הרף את התנהגותך, כדי לפוגג את חשדו שאת ששה לבגוד בו עם כל גבר מזדמן? אדם הוא גם וגם. גבר מקסים, בעל לב רחב, אוהב את תמר בכל לבו, אבל גם רדוף שדים של חוסר בטחון ושל פרנויה. תמר פגשה אותו לראשונה, בעת שהות זמנית שלו בישראל, כשחולדה נדרסה מול עיניה בטיילת של תל אביב. בעוד היא מרותקת למראה החולדה המתה, הכין אדם סירת נייר, ושיגר את הגוויה במסע הלוויה מאולתר וחומל אל הים. הקשר שנוצר ביניהם התחיל ברגל ימין ושמאל גם יחד, בהתאהבות הדדית ובניתוק פתאומי ללא מילת הסבר מצד אדם. כשהתקשר להתנצל, שבועיים אחרי שנעלם, כבר חזר לארצות-הברית. תמר ארזה את חפציה ונסעה אליו.

הנה הדילמה שאיתה תמר מתמודדת. האם לבחור בגישת "על הדבש ועל העוקץ" – לקחת את הטוב ולקבל את הרע כעסקת חבילה – או בגישת "לא מדובשך ולא מעוקצך" – לדחות את הרע ויחד אתו לוותר על הטוב. לכאורה, בחירה קלה – אף פעם לא להשלים עם הרע. אבל במקרה הזה הבחירה אינה פשוטה. כי הטוב של אדם הוא טוב מאוד, והרע אינו בהכרח נתפס ככזה. בדירה שליד דירתם של תמר ואדם גרה כריסטי, בחורה חביבה, שמקיימת קשר זוגי עם ג'סטין, שמפליא בה את מכותיו. זהו הרע לתפארת במלוא כיעורו, ומן הסתם הסופרת הציבה אותו בסמיכות לגיבוריה במתכוון. מה שרע אצל אדם שונה. הוא מתבטא במילים, בחשדנות קיצונית, בשתיקה מענישה. אין חבורות שצריך להסתיר. ויותר מזה, שלא כמו ג'סטין הפסיכופט, שהוא קופסה שחורה, אדם נושא מטענים גלויים, עליהם סיפר לתמר בכנות. הוא אלכוהוליסט לשעבר, ומכור לסמים לשעבר, שאושפז בשל התקף פסיכוטי, ועדיין תלוי בכדורים. אנחנו מכירים את אמו הנרקיסיסטית, האוחזת בו בטפרים של אשה מאוהבת, לא של אם. אנחנו יודעים שאביו עזב אותו כשהיה רק בן חמש. הוא משתתף באדיקות במפגשי תמיכה, מקפיד על נטילת כדורים, נואש לנורמליות. קל לרחם עליו, ומכיוון שכשהוא אוהב הוא פשוט נפלא, קשה לוותר עליו.

נדמה לי שהספר כולו מתנקז למשפט שאומר החונך של אדם לתמר: "זה שלו, לא שלך". יש גבולות לאחריות, צריך להכיר במגבלות האהבה, ובהרחבה גם במגבלות המקצוע הסיעודי. אפשר להציע בידידות לחברה כמו כריסטי מקלט, לבקש ממנה לא לחזור לג'סטין, אבל אי אפשר למנוע ממנה – פליטת משפחה מתעללת – לשוב ולחפש אצלו תשומת לב. אפשר להציע בנדיבות סיוע לנזקקים, שתמר ואדם מטפלים בהם, אבל אי אפשר לשלוף אותם מן התהומות שבהם הם מתקיימים. ואפשר לאהוב את אדם, ולא לשאת באחריות לנפילות שלו. לנהוג בו, כמו שמציעים לבני הזוג של האלכוהוליסטים האנונימיים, במה שהחונך מכנה "ריחוק אוהב".

קל להתפתות לחשוב "איזו טמבלית תמר, מה היא מסתבכת?", אבל שירז אפיק מצביעה על זויות אחרות. תמר מגיעה אל הסיפור עם שריטות משלה – אם שהתאבדה ואב שהתחרד וניתק קשר. היא מודעת לעצמה לגמרי, לא פתיה ששוגה באשליות. "שמעתי את הכנפים שלי מתקפלות בעודי מדדה חזרה לכלוב", היא מספרת בכנות כשהיא נכנעת לתחנוניו של אדם אחרי מריבה. יש לתמר נשמה של מטפלת, וככזו היא מורגלת בהתבוננות אמפתית מעיניהם של אחרים. אחרי עימות אחר עם אדם היא רואה במקרה שלט חוצות המכריז "אין לך בעיה. יש לך פתרון שאת לא אוהבת", ומגיבה ב"הא הא, קארמה. מצחיק נורא", כי היא יודעת שהפתרון המתבקש ממתין לה, והיא אינה קורבן חסר אונים. אבל אדם באמת ובתמים אוהב אותה, והאהבה ממכרת.

הספר נפתח בזכרון מסיפור כיפה אדומה, שסבתה של תמר נהגה לספר לה שוב ושוב. יש בסיפור הורים מרעילים – "איזו מין אמא שולחת את הבת שלה לבד ליער חשוך?" – זאב מניפולטיבי ומפתה, יער אפל צופן אימה, וכיפה אדומה המפלרטטת עם הסכנה. כל הנושאים האלה ישובו ויעלו בעלילה, ושום דבר לא יהיה שחור-לבן. הזאב יפתה, אבל ממניעים טהורים; להורים המזיקים יהיו מטענים משל עצמם; ביער ישררו אורות וצללים; וכיפה אדומה תתהה אם בחירותיה האפשריות לא תהפוכנה אותה לזאב.  

במה תבחר תמר? כדאי לקרוא את הספר, להתלוות אליה, לייעץ לה, להתלבט איתה, לתהות מה היינו עושים במקומה, ולגלות מה עלה בגורל אהבתה.

"מתחת לעור", כשמו, נכנס מתחת לעור, מזדחל אל הנשמה, וממשיך להדהד גם אחרי הקריאה. שירז אפיק כותבת בעדינות ובאיפוק, והספר מומלץ בהחלט.

עברית

2021

עזה כמוות / גי דה מופאסאן

המרקיזה אֶני די גילרוא פגשה את הצייר אוליביי ברטין כשצייר את דיוקנה. האהבה שנרקמה בין השניים השתקפה באיכות הציור, שבעת התרחשות עלילת הספר תלוי כבר שתים-עשרה שנים בטרקלין ביתה ומעורר התפעלות. אוליביי הוא רווק מושבע, אֶני נשואה, ושניהם חשים בנוח בקשר הבלתי-תובעני ביניהם, שמתבטא במכתבים ובפגישות נסתרות. הם מתראים לעתים קרובות בפומבי בנסיבות חברתיות, אוליביי אף מיודד עם המרקיז, והחיים הגלויים והנסתרים זורמים בנחת אלה לצד אלה.

בשונה מסיפורו של דוריאן גריי, אבל כפי שמתחייב מן המציאות, הדיוקן המצויר נותר צעיר ורענן, ובמצוירת, לעומת זאת, הזמן נותן את אותותיו. אֶני אמנם נותנת דעתה תדיר על מראיה – העסק התדירי למצוא חן בעיניו יותר מכל הנשים ולקשר את לבו אליה, הפך את חייה למלחמה שאינה פוסקת בתחבולות של גנדרנות – אך לא היא ולא אוליביי נותנים את דעתם על פגעי הזמן, עד שגרסה חיה של הציור ניצבת מול עיניהם. אנט, בתה של אֶני, שבשנים האחרונות חיתה מחוץ לפריז אצל סבתה, שבה אל בית הוריה, והיא דומה דמיון רב לאמה בצעירותה. למראה שתי הנשים יחדיו, התגובה הספונטנית היא "כמו אחיות", אבל נוכח ה"העתק" הצעיר שלה, אֶני מתחילה לראות אצל עצמה כל קמט, כל הידלדלות של העור, כל סימן לכבדות.

החששות של אֶני יחבלו עד מהרה בקשר שבינה ובין אוליביי, כשהיא תאבד אמון בעצמה, ותגיע למסקנה שאוליביי מאוהב באנט, שהרי לא יתכן שיעדיף את הגרסה המבוגרת, המתבלה, על פני הצעירה. החשד, מרגע שיחלחל אל מערכת היחסים ביניהם, לא יוכל להתנדף. אוליביי, שקודם לכן חשב על אנט בהקשר לאהבתו לאֶני – האם אינן אשה אחת, זו האם עם הבת, הדומות זו לזו? ובת זו, כלום לא נדמה כי היא לא באה לעולם אלא כדי לחדש בלבו את אהבתו הישנה לאמה? –  ימצא עצמו בעל כורחו נמשך אל הצעירה. המשיכה הזו, כבתגובת שרשרת, תגרום לו לחוש בהזדקנותו שלו, בעיקר בהשוואה לגבר הצעיר שלו אנט אמורה להנשא. שום דבר טוב לא יכול לצאת מן ההרהורים העגומים של אֶני ושל אוליביי, ממלחמתם הנדונה לכשלון בזיקנה ובקנאה, ושם הספר, הלקוח משיר השירים – "עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה" – מכוון לכך.

גי דה מופסן כתב בכשרון רומן פסיכולוגי משכנע, המתנהל לאט ובבטחה מדחי אל דחי. הוא מיטיב לתאר את אופיים של גיבוריו, וקושר יפה בין פרטים באופיים ששרטט בתחילה, כשיחסיהם התנהלו על מי מנוחות, לתגובותיהם כשהכל החל להשתבש. בשולי הסיפור הוא מעביר תחת שבט ביקורת מעודן אחדים מהיבטי החברה של התקופה. למרות שהעלילה נטועה בשלהי המאה התשע-עשרה, שכמה מאורחותיה תורמים לתגובותיהם של אוליביי ושל אֶני, הסיפור הוא אל-זמני. החשש מהזדקנות משותף לאנשים אז והיום; הקנאה, שימיה כימי עולם, עלולה להרוס את האהבה; התשוקה להכרה, שאוליביי מגלם אותה וכורע תחתיה, קיימת גם היום, אולי אף ביתר שאת.

פרט שולי למדי ששעשע אותי: כדי לרזות, כך ממליצה אחת המכרות של אֶני, אסור לשתות במהלך הארוחה, ויש לשתות תה רותח שעה אחריה. הרופא של אֶני, לעומת זאת, אינו ממליץ על נסיונות ההרזיה שלה: "אין שום רע להיות דל-בשר, אם כחוש האדם מטבעו, אך בזמן שאדם מסגף בשרו לשם פרינציפיון, אזי הוא נענש".

הספר תורגם ב-1922, כששאנז אליזה הומר לשדות אלישע, והעברית הממציאה את עצמה הביאה אל הספר כמה מלים שמובנות רק מהקשרן. למרות זאת, הספר המתורגם קריא ושפתו העברית מהנה. הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן יהודה.

מומלץ בהחלט.

Fort comme la Mort – Guy de Maupassant

שטיבל (ורשה) ומסדה

1922 (1889)

תרגום מצרפתית: משה בן-אליעזר

תשובה למכתב מהלגה / ברגסוין בירגיסון

כשביארני, חוואי איסלנדי, היה גבר צעיר, הציעה לו הלגה, האשה שאהב, לעבור איתה לרייקיאוויק. שניהם היו נשואים לאחרים, אך לא הנאמנות לאשתו עמדה בינו ובין חיים משותפים עם הלגה. כעת, כשהוא בן תשעים וחש כי מותו קרוב, הוא כותב אליה, מגולל את סיפור אהבתם ואת חייו לאחר שדחה את הצעתה. בניגוד לכתוב על כריכת הספר, במכתבו הוא אינו אוזר אומץ לספק סוף-סוף הסבר להחלטתו – ההסבר ניתן בזמנו ונדחה בתקיפות. הכתיבה החשופה והמפורטת, שנועדה יותר לעצמו מאשר לנמענת, היא מעין סיכום חיים, שיר הלל לאהבה ולאיסלנד המסורתית.

פרשת אהבתם של ביארני והלגה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השניה. איסלנד נכבשה מרצונה על ידי בעלות הברית, והאמריקאים הותירו במדינה נוכחות צבאית גם אחרי המלחמה. כמו הלדור לכסנס ב"תחנת האטום", בֶּרְגְסוֶין בירגיסון, מפיו של ביארני, מתייחס בחוסר שביעות רצון לנוכחות הזרה ולאמריקניזציה שהיא מביאה איתה. שני הסופרים מבטאים בספריהם גם את הדילמות שגרמה האורבניזציה, את הפערים שבין תפיסת החיים הכפרית לעירונית, בין עצמאותו של החוואי לחייו של השכיר. הם כואבים את ההתנתקות מן השורשים המסורתיים והמיתולוגיים, ואת ההעתקה מתרבויות זרות הגורמת לשחיקת היחודיות המקומית. משום כל הגורמים הללו, ביארני סבור שמעולם לא עמדה בפניו באמת אפשרות הבחירה: הוא יכול היה לאהוב את הלגה בכפר, שאינו דוחה את הקִדמה אך מכבד את העבר, ואהבתו היתה נובלת בעיר הזרה לו ולרוחה של איסלנד. או אולי, כפי שהוא מודה ביושר כמעט במאמר מוסגר, הוא אהב את הריגוש ואת הסערה שבגעגוע, וקִרבה היתה מכבה אותם.

בֶּרְגְסוֶין בירגיסון, בדבר הסופר בסיום, כותב כי הספר נכתב משום שהיתה לו הזכות להתרועע עם מספרי סיפורים. "תשובה למכתב מהלגה" כתוב אף הוא בסגנון זה של סיפור מסתעף ורבגוני, ורבים בו האזכורים ליצירות ספרותיות ומיתולוגיות איסלנדיות, שכן ביארני מושרש עמוק ולבלי הפרד באדמה שירש מדורות רבים של משפחתו ובתרבות עליה צמח. הסופר שילב בכשרון בין האהבה, המתוארת בליריות וברגש, לדעותיו המוצקות של ביארני באשר לחברה האיסלנדית, התרגום לעברית זורם ונאה, והספר נוגע ללב ומומלץ.

Svar við bréfi Helgu – Bergsveinn Birgisson

לסה ספרים

2020 (2010)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

תרגום השירים: משה ארלנדור אוקון

לעשות מקום / אוריאל קון

לאן מוליכים את הכאב המתלווה לסיומה המייסר של האהבה? אוריאל קון, איש של מילים ושל בנינים, הוליך את עצמו ואת כאבו למקומות שונים על גבי הגלובוס, ובכתיבה אינטנסיבית תיעד את הארכיטקטורה הפיזית שסביבו, ואת עצמו בתוכה. שנים-עשר פרקי הספר נכתבו כל אחד במקום אחר, בכל אחד מהם התבוננות שונה ומעניינת בסביבה הפיזית והאנושית, וביניהם אינטרלודים המלווים את המחבר במסעו הפנימי מן המשבר אל ההיחלצות ממנו.

אמנם באחד האינטרלודים הראשונים אוריאל כותב, אולי בסרקזם עצמי, כי "מה שאני מציע הוא סיור בראשי הרעוע", אבל למרות מידה רבה של חשיפה (שלפעמים גרמה לי לנוע באי-נוחות), ולמרות שהספר אישי מאוד, הוא מגיש לקורא נושאים מגוונים, שיכולים להקרא במנותק מן המניע לכתיבה, אם כי זה נמצא תמיד ברקע, קרוב מאוד לפני השטח.

נושא אחד שכזה הוא ההגירה. הסופר, שעלה לארץ בגיל עשרים ואחת, כותב כי "גם אחרי כל השנים יש לילות שבהם, עדיין, ההגירה כואבת לי בגוף. כאבי פנטום של הגירה", וחווית היות מהגר שבה וחוזרת בכמה מקומות בספר. נושא אחר, הקשור במידה מסוימת לקודם, הוא נוף הילדות. אהבתי את הניסוח המדויק שפותח את הפרק שנכתב בבואנוס איירס: "יש מקום אחד ויחיד בעולם, מפה עירונית קטנה שרק בה אפשר להתהלך בעיניים עצומות בלי לדפוק את הראש בעמוד חשמל; טריטוריה חושית שניחוחה, מגעה וצליליה מוכרים לך בעל-פה, ואפילו בעל-גוף. המקום היחיד שאינו זקוק לתכונות ויזואליות כדי שתזהה אותו. המפה הרגשית של הילדות: המקום שבו גדלת". והנושא הדומיננטי, כמובן, הוא תיאור גילויו של מקום חדש וחקירתו מנקודת המבט המיוחדת של הכותב.

אהבתי את מרבית השיטוטים המתוארים בפרקי הספר, ואזכיר פה שלושה – טיול מאולתר בנאפולי, שהתחיל מרצון לברוח, והסתיים בשמחה על טקסט שנכתב כהלכה; טיול באשדוד, העיר שנקשרה בחייו עוד כשהיה ילד בבואנוס איירס; ביקור בהמשכים בלֶרוס כדי "להשלים לו אי", ביקור המסתיים בקטע המצחיק היחידי בספר, ובו תיאור של קרב מתמשך בין תיירים על השימוש במיטות שמש. שלא במפתיע, האינטרלוד העוקב נפתח במילים "יש לי חברה חדשה", ולמרות שניסיתי לקרוא את הספר במנותק מן הכאב שהוליד אותו, שמחתי.

הוצאת "תשע נשמות" נושאת את חותמו המובהק של אוריאל קון, המביא אל הקהל הישראלי יצירות של סופרים שהוא מעריך ומעריץ. אודה שבמידה מסוימת חששתי לגלות שספרו יתברר כנסיון ליצור משהו ברוחם ובהשפעתם. אבל גם אם "לעשות מקום" לא נולד מחלל ריק, ומן הסתם הושפע, באופן טבעי, מן המורשת הספרותית של הכותב, הוא משמיע קול יחודי ובוטח בעצמו.

אוריאל מפנה את תשומת לב הקוראים אל הצליל שמשמיעות האבנים הקטנטנות על החוף עם נסיגת המים, ומכיוון שהצליל הזה חביב עלי עד מאוד, אסיים בו: "מאות אלפי אבנים זזות כמה מילימטרים על גבי שכנותיהן, תוך הפקת צליל חיכוך עדין. מאות אלפי הצלילים הללו, המופקים בשברירי זמן שונים לאורכו של זמן נשימה, מייצרים מוזיקה שלמה".

מומלץ בהחלט.

תשע נשמות

2020

גן פינצי-קונטיני / ג'ורג'ו באסאני

"גן פינצי-קונטיני" נפתח במוות. המספר מבקר בנקרופוליס בצ'רווטרי, אזור קבורה רחב ידים מן התקופה האטרוסקית, וביקור זה מעלה בו זכרונות מבית העלמין היהודי בפרארה, וממצבת הקבר רבת הרושם של משפחת פינצי-קונטיני. לבו מתכווץ בו בזוכרו, כי מכל צאצאי המשפחה נקבר שם רק אלברטו, הבן הבכור, שנפטר ב-1942 מלימפוגרנולומה. אחותו מיקול, הוריהם וסבתם הישישה והמשותקת, שולחו כולם לגרמניה בסתיו 43', ומי יודע אם הובאו לקבורה כלשהי.

בני משפחת פינצי-קונטיני, משפחה יהודית אמידה, התבדלו שנים רבות מן הקהילה. אלברטו ומיקול התחנכו בביתם רחב-הידים, הסגור מאחורי חומה, בעזרת מורים פרטיים, ומגעם היחיד עם יהודים אחרים התקיים פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, בבואם אל בית הכנסת. גם מגע זה נותק כשאבי המשפחה ביקש וקיבל את רשותה של הקהילה לשפץ את בית הכנסת הספרדי לשימושם. אפילו עגת הדיבור בה השתמשו היתה יחודית להם. המספר חש קירבה אליהם כשהיה מציץ באח ובאחות מבעד לטליתו של אביו בעת ברכת הכוהנים, ותחושת שותפות איתם אפפה אותו גם כשנפגשו בעונת המבחנים בבית הספר, משום יהדותם. רק פעם אחת, ב-1929, כשמיקול היתה בת שלוש-עשרה, הזדמן לו לשוחח עמה ממש, ונראה כי תחושת המשיכה בין הילדים היתה הדדית.

שנת 1938, וגזרות הגזע שהביא אתו ספטמבר של אותה שנה, סדקו את חומה ההתבדלות. בראש השנה, שחל מיד אחר-כך, שבו בני פינצי-קונטיני אל בית הכנסת. הם פתחו בפני בני הנוער המקומיים את גנם, והעמידו לרשותם את מגרש הטניס הפרטי שלהם, לאחר שגורשו מן המועדון המקומי. כשהמספר גורש מן הספריה הציבורית, מקום בו נהג לבלות שעות, ואף התחבב על עובדי המקום, הציע לו אבי המשפחה להשתמש בספריה העשירה שבבית.

על רקע זה מספר בסאני את סיפור התאהבותו של גיבורו במיקול, סיפור ענוג שכרוכים בו מבוכת נעורים, קנאה, התנגשות בין קולו של הלב לקולו של ההגיון, וחברות איתנה. זהו גם סיפורם של אנשים, שהיו חלק אינטגרלי מן החברה, והפכו בהרף עין למיעוט נרדף. לאחר שנאסר על אבי המשפחה לכנס בביתו שחקני טניס, בפעילות המתחרה בזו של המועדון, נותרים בגן ארבעה – המספר, מיקול ואלברטו וידידם ג'אמפיירו. כל הארבעה דעתנים, בעלי אופקים תרבותיים רחבים, משכילים ומעורבים. ברוח ערכי התקופה, ומתוך רגישות עמוקה לפרטיותם, מרבית שיחותיהם סובבות סביב הפוליטיקה המקומית והמלחמה שבפתח, ונמנעות רוב הזמן מנגיעה של ממש בענינים שבנפש. לכן הם מעמידים פנים שאינם מודעים למחלתו של אלברטו, ומתעלמים מן הקשר שבין המספר ומיקול. כדרכם של בני-אדם בכלל, ושל צעירים בפרט, הם מייחסים חשיבות גדולה למתרחש בחייהם, ולא רק לארועים הרי המשמעות של התקופה. הם עסוקים בלימודיהם, בתחביביהם, ביחסיהם עם הוריהם, ואם כי המתרחש סביבם מטריד אותם, חייהם אינם מתנהלים תחת הענן הקודר של האסון המתקרב. הקורא, לעומת זאת, שלמד כבר בדפים הראשונים מה עלה בגורל בני המשפחה, ושיודע מה הגורל שציפה ליהודי איטליה, רואה את ארועי היומיום בהווה של הספר משולבים לבלי הפרד בעתיד שמעבר לפינה, והלב נחמץ.

הספר נפתח בהיזכרות בעבר, והתיחסות אל העבר סוגרת אותו במילותיה של מיקול, שחזרה ואמרה, שהעתיד כשהוא לעצמו מבעיתה, ושהיא מעדיפה עליו בהרבה את "ההווה הבתולי, החיוני והיפה", ויותר מכן – את העבר, את העבר היקר, המתוק, החנון. היאחזות בעבר שבה וחוזרת בספר: בני משפחת פינצי-קונטיני מסבירים שביקשו לשפץ את בית הספר הספרדי מתוך כבוד למסורות העבר של משפחת האם. פרוטי, המשרת הנאמן, מקרצף את המרכבה ואת המעלית, שאיש אינו משתמש בהם, כי כאן, בין חפצים אלה, עדים כבודים אלה לעבר שמכבר היה אף עברו שלו, יכול היה לתת פורקן לאהבתו למשפחה שאותה שירת מילדותו, לנאמנותו העקשנית הנזעמת, נאמנות של בהמת-בית זקנה. מיקול מוצאת, בהיבט זה, קוים משותפים בינה ובין המספר: כמיהתי שההווה ייהפך לעבר מיד, כדי שאוכל לאהבו ולהתבונן בו בגעגועים במלוא הנוחות, הריהי אף כמיהתה שלה. כמוה כמוני, בדיוק! הרי זו חטאתנו המשותפת: הליכתנו לפנים כשראשנו מוסב לאחור. ביודענו כי למיקול מצפה מוות נורא, וכי המספר, כפי שסיפר פעם אחת בדרך אגב, עתיד להיאסר, הכמיהה אל העבר נראית כנבואת לב.

"גן פינצי-קונטיני" מסופר באיטיות ובפירוט, מארח את הקורא ברחובותיה של פרארה, עירו האהובה של הסופר, ומזמינו אל עולמם של יהודיה בשעתם הקשה. הוא ענוג ורגיש ומלא חיים, כתוב בכנות ישירה ובאהבה מדבקת. ראובן קריץ, סופר מוכשר בעצמו, תרגם יפה.

מומלץ מאוד.

Il Giordino dei Finzi-Contini – Giorgio Bassani

עם עובד

1965 (1962)

תרגום מאיטלקית: ראובן קריץ