לעשות מקום / אוריאל קון

לאן מוליכים את הכאב המתלווה לסיומה המייסר של האהבה? אוריאל קון, איש של מילים ושל בנינים, הוליך את עצמו ואת כאבו למקומות שונים על גבי הגלובוס, ובכתיבה אינטנסיבית תיעד את הארכיטקטורה הפיזית שסביבו, ואת עצמו בתוכה. שנים-עשר פרקי הספר נכתבו כל אחד במקום אחר, בכל אחד מהם התבוננות שונה ומעניינת בסביבה הפיזית והאנושית, וביניהם אינטרלודים המלווים את המחבר במסעו הפנימי מן המשבר אל ההיחלצות ממנו.

אמנם באחד האינטרלודים הראשונים אוריאל כותב, אולי בסרקזם עצמי, כי "מה שאני מציע הוא סיור בראשי הרעוע", אבל למרות מידה רבה של חשיפה (שלפעמים גרמה לי לנוע באי-נוחות), ולמרות שהספר אישי מאוד, הוא מגיש לקורא נושאים מגוונים, שיכולים להקרא במנותק מן המניע לכתיבה, אם כי זה נמצא תמיד ברקע, קרוב מאוד לפני השטח.

נושא אחד שכזה הוא ההגירה. הסופר, שעלה לארץ בגיל עשרים ואחת, כותב כי "גם אחרי כל השנים יש לילות שבהם, עדיין, ההגירה כואבת לי בגוף. כאבי פנטום של הגירה", וחווית היות מהגר שבה וחוזרת בכמה מקומות בספר. נושא אחר, הקשור במידה מסוימת לקודם, הוא נוף הילדות. אהבתי את הניסוח המדויק שפותח את הפרק שנכתב בבואנוס איירס: "יש מקום אחד ויחיד בעולם, מפה עירונית קטנה שרק בה אפשר להתהלך בעיניים עצומות בלי לדפוק את הראש בעמוד חשמל; טריטוריה חושית שניחוחה, מגעה וצליליה מוכרים לך בעל-פה, ואפילו בעל-גוף. המקום היחיד שאינו זקוק לתכונות ויזואליות כדי שתזהה אותו. המפה הרגשית של הילדות: המקום שבו גדלת". והנושא הדומיננטי, כמובן, הוא תיאור גילויו של מקום חדש וחקירתו מנקודת המבט המיוחדת של הכותב.

אהבתי את מרבית השיטוטים המתוארים בפרקי הספר, ואזכיר פה שלושה – טיול מאולתר בנאפולי, שהתחיל מרצון לברוח, והסתיים בשמחה על טקסט שנכתב כהלכה; טיול באשדוד, העיר שנקשרה בחייו עוד כשהיה ילד בבואנוס איירס; ביקור בהמשכים בלֶרוס כדי "להשלים לו אי", ביקור המסתיים בקטע המצחיק היחידי בספר, ובו תיאור של קרב מתמשך בין תיירים על השימוש במיטות שמש. שלא במפתיע, האינטרלוד העוקב נפתח במילים "יש לי חברה חדשה", ולמרות שניסיתי לקרוא את הספר במנותק מן הכאב שהוליד אותו, שמחתי.

הוצאת "תשע נשמות" נושאת את חותמו המובהק של אוריאל קון, המביא אל הקהל הישראלי יצירות של סופרים שהוא מעריך ומעריץ. אודה שבמידה מסוימת חששתי לגלות שספרו יתברר כנסיון ליצור משהו ברוחם ובהשפעתם. אבל גם אם "לעשות מקום" לא נולד מחלל ריק, ומן הסתם הושפע, באופן טבעי, מן המורשת הספרותית של הכותב, הוא משמיע קול יחודי ובוטח בעצמו.

אוריאל מפנה את תשומת לב הקוראים אל הצליל שמשמיעות האבנים הקטנטנות על החוף עם נסיגת המים, ומכיוון שהצליל הזה חביב עלי עד מאוד, אסיים בו: "מאות אלפי אבנים זזות כמה מילימטרים על גבי שכנותיהן, תוך הפקת צליל חיכוך עדין. מאות אלפי הצלילים הללו, המופקים בשברירי זמן שונים לאורכו של זמן נשימה, מייצרים מוזיקה שלמה".

מומלץ בהחלט.

תשע נשמות

2020

גן פינצי-קונטיני / ג'ורג'ו באסאני

"גן פינצי-קונטיני" נפתח במוות. המספר מבקר בנקרופוליס בצ'רווטרי, אזור קבורה רחב ידים מן התקופה האטרוסקית, וביקור זה מעלה בו זכרונות מבית העלמין היהודי בפרארה, וממצבת הקבר רבת הרושם של משפחת פינצי-קונטיני. לבו מתכווץ בו בזוכרו, כי מכל צאצאי המשפחה נקבר שם רק אלברטו, הבן הבכור, שנפטר ב-1942 מלימפוגרנולומה. אחותו מיקול, הוריהם וסבתם הישישה והמשותקת, שולחו כולם לגרמניה בסתיו 43', ומי יודע אם הובאו לקבורה כלשהי.

בני משפחת פינצי-קונטיני, משפחה יהודית אמידה, התבדלו שנים רבות מן הקהילה. אלברטו ומיקול התחנכו בביתם רחב-הידים, הסגור מאחורי חומה, בעזרת מורים פרטיים, ומגעם היחיד עם יהודים אחרים התקיים פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, בבואם אל בית הכנסת. גם מגע זה נותק כשאבי המשפחה ביקש וקיבל את רשותה של הקהילה לשפץ את בית הכנסת הספרדי לשימושם. אפילו עגת הדיבור בה השתמשו היתה יחודית להם. המספר חש קירבה אליהם כשהיה מציץ באח ובאחות מבעד לטליתו של אביו בעת ברכת הכוהנים, ותחושת שותפות איתם אפפה אותו גם כשנפגשו בעונת המבחנים בבית הספר, משום יהדותם. רק פעם אחת, ב-1929, כשמיקול היתה בת שלוש-עשרה, הזדמן לו לשוחח עמה ממש, ונראה כי תחושת המשיכה בין הילדים היתה הדדית.

שנת 1938, וגזרות הגזע שהביא אתו ספטמבר של אותה שנה, סדקו את חומה ההתבדלות. בראש השנה, שחל מיד אחר-כך, שבו בני פינצי-קונטיני אל בית הכנסת. הם פתחו בפני בני הנוער המקומיים את גנם, והעמידו לרשותם את מגרש הטניס הפרטי שלהם, לאחר שגורשו מן המועדון המקומי. כשהמספר גורש מן הספריה הציבורית, מקום בו נהג לבלות שעות, ואף התחבב על עובדי המקום, הציע לו אבי המשפחה להשתמש בספריה העשירה שבבית.

על רקע זה מספר בסאני את סיפור התאהבותו של גיבורו במיקול, סיפור ענוג שכרוכים בו מבוכת נעורים, קנאה, התנגשות בין קולו של הלב לקולו של ההגיון, וחברות איתנה. זהו גם סיפורם של אנשים, שהיו חלק אינטגרלי מן החברה, והפכו בהרף עין למיעוט נרדף. לאחר שנאסר על אבי המשפחה לכנס בביתו שחקני טניס, בפעילות המתחרה בזו של המועדון, נותרים בגן ארבעה – המספר, מיקול ואלברטו וידידם ג'אמפיירו. כל הארבעה דעתנים, בעלי אופקים תרבותיים רחבים, משכילים ומעורבים. ברוח ערכי התקופה, ומתוך רגישות עמוקה לפרטיותם, מרבית שיחותיהם סובבות סביב הפוליטיקה המקומית והמלחמה שבפתח, ונמנעות רוב הזמן מנגיעה של ממש בענינים שבנפש. לכן הם מעמידים פנים שאינם מודעים למחלתו של אלברטו, ומתעלמים מן הקשר שבין המספר ומיקול. כדרכם של בני-אדם בכלל, ושל צעירים בפרט, הם מייחסים חשיבות גדולה למתרחש בחייהם, ולא רק לארועים הרי המשמעות של התקופה. הם עסוקים בלימודיהם, בתחביביהם, ביחסיהם עם הוריהם, ואם כי המתרחש סביבם מטריד אותם, חייהם אינם מתנהלים תחת הענן הקודר של האסון המתקרב. הקורא, לעומת זאת, שלמד כבר בדפים הראשונים מה עלה בגורל בני המשפחה, ושיודע מה הגורל שציפה ליהודי איטליה, רואה את ארועי היומיום בהווה של הספר משולבים לבלי הפרד בעתיד שמעבר לפינה, והלב נחמץ.

הספר נפתח בהיזכרות בעבר, והתיחסות אל העבר סוגרת אותו במילותיה של מיקול, שחזרה ואמרה, שהעתיד כשהוא לעצמו מבעיתה, ושהיא מעדיפה עליו בהרבה את "ההווה הבתולי, החיוני והיפה", ויותר מכן – את העבר, את העבר היקר, המתוק, החנון. היאחזות בעבר שבה וחוזרת בספר: בני משפחת פינצי-קונטיני מסבירים שביקשו לשפץ את בית הספר הספרדי מתוך כבוד למסורות העבר של משפחת האם. פרוטי, המשרת הנאמן, מקרצף את המרכבה ואת המעלית, שאיש אינו משתמש בהם, כי כאן, בין חפצים אלה, עדים כבודים אלה לעבר שמכבר היה אף עברו שלו, יכול היה לתת פורקן לאהבתו למשפחה שאותה שירת מילדותו, לנאמנותו העקשנית הנזעמת, נאמנות של בהמת-בית זקנה. מיקול מוצאת, בהיבט זה, קוים משותפים בינה ובין המספר: כמיהתי שההווה ייהפך לעבר מיד, כדי שאוכל לאהבו ולהתבונן בו בגעגועים במלוא הנוחות, הריהי אף כמיהתה שלה. כמוה כמוני, בדיוק! הרי זו חטאתנו המשותפת: הליכתנו לפנים כשראשנו מוסב לאחור. ביודענו כי למיקול מצפה מוות נורא, וכי המספר, כפי שסיפר פעם אחת בדרך אגב, עתיד להיאסר, הכמיהה אל העבר נראית כנבואת לב.

"גן פינצי-קונטיני" מסופר באיטיות ובפירוט, מארח את הקורא ברחובותיה של פרארה, עירו האהובה של הסופר, ומזמינו אל עולמם של יהודיה בשעתם הקשה. הוא ענוג ורגיש ומלא חיים, כתוב בכנות ישירה ובאהבה מדבקת. ראובן קריץ, סופר מוכשר בעצמו, תרגם יפה.

מומלץ מאוד.

Il Giordino dei Finzi-Contini – Giorgio Bassani

עם עובד

1965 (1962)

תרגום מאיטלקית: ראובן קריץ

כנפי הדמיון / מרי וזלי

ברכבת הנוסעת ללונדון מפעילה נוסעת צעירה את עצירת החירום, וכשהרכבת בולמת בשדה ירוק, היא פורצת בריצה החוצה, ממהרת לסייע לכבשה שהתהפכה על גבה והתקשתה לקום. שני גברים צופים בה – סילבסטר, עורך וסופר, שהבעת המצוקה שעל פניה נוגעת ללבו, וסימון, צַפָּר מדיף ריח אלכוהול וסיגריות, שנדחק, למרבה אי הנוחות, אל המושב של סילבסטר הסמוך לחלון, ומחליט לעקוב אחרי הצעירה, כי לתחושתו "יש כאן סיפור". סילבסטר ימצא בשובו הביתה שאשתו לשעבר רוקנה את המקום מתכולתו, יתחיל בחיים חדשים בגפו, וכמעט ישכח את התקרית. סימון, בלש כושל, ייצא בעקבותיה של הצעירה, ג'וליה שמה, וינטור טינה כלפי סילבסטר: לו היה נשאל למה הוא מתעניין בג'וליה או בסילבסטר, היה מתקשה מאוד לומר משהו מלבד שמגיע לסילבסטר הזה עם האף בעננים שישבשו לו את התכניות, ושמכל מה ששמע על ג'וליה נראה לו שהיא מטרה לגיטימית להטרדות.

ג'וליה, סילבסטר וסימון ישובו וייפגשו שוב ושוב בהמשך. כמה מן המפגשים יתרחשו במתכוון, מרצון או מכפיה, וכמה מהם יתרחשו בשל צירופי מקרים. "אם אני אכניס לרומן שאכתוב את כל הקשרים והמפגשים האלה", אומר סילבסטר, "אף אחד לא יאמין לי. יגידו שזה מאולץ מדי ולא משכנע. דברים כאלה לא קורים במציאות. זה ספר גרוע". אצל מרי וזלי הם אולי לא תמיד משכנעים בהיתכנותם, אבל בהחלט לא מאולצים, ובכל מקרה משרתים יפה את הסיפור, שהוא מעין אגדה אורבנית, מסוגו של "להיות יחד, זה הכל" (אבל עולה עליו, לטעמי).

מרי וזלי מציגה בספרה אנשים טובים מאוד ואנשים רעים מאוד, כמו בכל סיפור אגדה, אבל בשונה מאגדה סטנדרטית היא משבצת גם דמויות ביניים, שיוצרות יחד פסיפס אנושי מגוון. לכולם, גם למושלמים לכאורה, יש חולשות שהופכות אותם מציאותיים וקרובים. דברים טובים ודברים רעים יכולים לקרות לכל אדם, חיובי כשלילי, והסופרת, נשמה טובה שכמותה, מעניקה מעט נחת גם לאנשים פגומים, למעט אחת שההורות המזעזעת שלה מייחדת לה את מעמד המכשפה באגדה. למרות הטרגדיה הקשה שבמרכז הסיפור, וזלי אינה נמנעת מהומור, בעיקר באמצעות דמויות צדדיות יחסית, כמו המזכירה לשעבר השתלטנית של סילבסטר.

גזענות אינה נושא הספר, אבל היא שזורה בו. אל בני הזוג פטאל, יוצאי הודו המנהלים חנות מכולת שכונתית ונמנים עם אנשי המופת בעלילה, מתייחסים לעתים כ"האסייתים האלה". ג'ני, שכנתה של ג'וליה, רגישה לנושא, ומנסה לרסן הערות גזעניות של בן זוגה ושל חבריה. סילבסטר מנסה לרכוש בארצות הברית זכויות לספר מעורר גועל של איש הקו קלוקס קלאן. בדומה לכך, הסופרת מעשירה את עלילת ספרה בתתי נושאים נוספים, המשתלבים בנושאים שהעסיקו אותה גם ב"הפיקניק האחרון": הורות קלוקלת, זוגיות בוריאציות שונות, קשרים בין אישיים בלתי צפויים.

"כנפי הדמיון" קיבל את שמו מציטוט דבריו של א.נ. וילסון, עיתונאי וסופר: התאהבות היא המקום הרחוק ביותר שרוב בני האדם מסוגלים להגיע אליו על כנפי הדמיון. מרי וזלי מספרת סיפור שובר לב וכובש לב על טרגדיה ועל התמודדות עם השלכותיה, על בגידה ועל נחמת האהבה, ועושה זאת באמצעות כתיבה רבת ביטחון ובאמצעות היכולת לברוא דמויות משכנעות ושופעות חיים.

מומלץ בהחלט.

An Imaginative Experience – Mary Wesley

עברית

2008 (1994)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

ג'מילה / צ'ינגיס אייטמטוב

על רקע הטבע הקירגיזי, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, מתרקם סיפור אהבה מעודן. ג'מילה, צעירה שנישאה ארבעה חודשים בלבד לפני שבעלה גויס, מתגוררת בכפר שבטי בחברת שתי חמותיה – אמו של בעלה ואשתו הראשונה של חמה. בחלקה המשותפת לשני בתי המשפחה נותרו מלבדן שני צעירים, ילדה ונער, הנדרשים לתת כתף בעבודות המשק, ולמלא את מקומם של הגברים החסרים. הבריגדיר של הקולקטיב המקומי כופה על חמותה של ג'מילה לאפשר לו לגייס אותה להובלת שקי תבואה. כדי לשמור על תומתה ועל שמה הטוב של הצעירה מצטרפים לעבודה גם סֶאיט, גיסה למחצה של ג'מילה, הצעיר ממנה במספר שנים, ודַניאר, חייל ששב פצוע משדה הקרב.

הסיפור מתנהל בדואליות מתמדת. ג'מילה, שחייה מתנהלים רוב הזמן על פי הקודים המקומיים, מסתירה מרדנות כבושה, אי שביעות רצון מחיי הרגש העקרים. כשבעלה מזכיר אותה, כמקובל, רק בסופו של מכתב אל הוריו, היא חשה כבויה. כשאחד מן הגברים שנותרו בכפר נטפל אליה, היא דוחה אותו בתוקפנות, ולסאיט היא אומרת באנחה, "אנשים כמו אוסמון, מה הם יודעים על נפש האדם? אף אחד לא יודע. ואולי בכלל אין גברים כאלה בעולם…". בדומה לה, גם דניאר – אין תוכו כברו. דניאר הוא נטע זר בכפר, חסר משפחה, מתבדל ומסוגר, אבל כשג'מילה משכנעת אותו לתת את קולו בשיר, עולה ובוקעת הנשמה העשירה שבתוכו. סאיט אף הוא חי על מעין קו תפר שבין תפקידיו במשק ובמשפחה לשאיפתו להיות צייר. ועל כל אלה שורר הטבע, יפיפה ואכזר, מרטיט ומצליף, סוער ומנחם.

בעדינות ובאיפוק, בתמונות פשוטות אך רבות הבעה, טווה אייטמטוב את פרשת יחסיהם של ג'מילה ודניאר. סאיט, המספר את סיפורם ממרחק של שנים, מייחל להגשמתו של מה שהוא מכנה "אושרם הקשה", ושואף להשיג באמנותו את הכנות ואת העומק המייחדים את גיבוריו: "ומי יתן ובכל משיחת מכחול שלי יישמע ניגונו של דניאר! מי ייתן ובכל משיחת מכחול שלי יפעם לבה של ג'מילה!"

יפיפה!

Джамиля – Чыңгыз Айтматов

עם עובד

2005 (1958)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

המקעקע מאושוויץ / הת'ר מוריס

לודוויג אייזנברג, גבר צעיר המכונה לָאלי, הגיע לאושוויץ-בירקנאו באפריל 1942. כשהגרמנים דרשו שכל משפחה יהודית, בקרומפָּכי שבסלובקיה בה התגורר, תשלח גבר אחד לעבודות, כדי להבטיח את המשך חיי השגרה של שאר בני המשפחה, מנע לאלי מאחיו, שהיה נשוי ואב לילדים, להתנדב, והתייצב כנדרש. מן הרגע בו נכלא בקרונות הבקר בדרך לאושוויץ, החליט לנקוט בגישת "תעשה מה שאומרים לך, ותתבונן כל הזמן".

בימיו הראשונים במחנה עבד לאלי בבנית בלוקים עבור האסירים העתידים לאכלס את המחנה. זמן מה אחר-כך מינה אותו הקאפו למשרתו. גורלו השתנה כשחלה בטיפוס וכפסע היה בינו ובין המוות. חברו התעקש להוריד אותו מעגלת המתים, ודאג לטפל בו עד שהבריא. פפאן, שהיה המקעקע הראשי במחנה, האיש שטבע מספרים בבשרם של האסירים, היה נוכח במקרה ברגע בו ניצלו חייו של לאלי, והציע לו לעבוד כעוזרו, משום שכדבריו, "ראיתי צעיר מורעב מסכן את חייו כדי להציל אותך. חשבתי לעצמי שאה מישהו שבטח כדאי להציל".

גבולות שיתוף הפעולה עם הנאצים נבחנים שוב ושוב לאורכו של הספר. לאלי סירב תחילה לעבוד כמקעקע, משום שלא רצה להכאיב לאנשים חפים מפשע. פפאן טען כנגדו שאם יסרב, יתכן שיתפוס את מקומו מישהו טוב לב פחות שיגרום כאב רב יותר. לאלי היה סבור שתפקידו כמשרת הקאפו גרוע פחות מחילול גופם של בני אדם, אבל פפאן סתם את הגולל על טענותיו באומרו, "אתה יכול להגיד את זה לעצמך, אבל אתה עדיין בובה של הנאצים. אם זה לעבוד אתי או עם הקאפו, או לבנות בלוקים, אתה עדיין עושה בשבילם את העבודה המלוכלכת". האם שיתוף פעולה מתחיל בהחלטה לא לנסות לפרוץ מן הקרונות? האם הוא מגיע לשיאו בדמותו של יאקוב, שעינה אסירים ומצא הצדקה לעצמו בהריגתם לפני שילשינו על חבריהם, ובכך הציל את חיי החברים? מי יכול לשפוט?

לאלי הפך, אם כך, לעוזרו של המקעקע, ושפפאן נעלם התמנה למקעקע הראשי. התפקיד היה כרוך בהטבות, כמו חדר משלו, ארוחות משופרות, משכורת, ובעיקר היכולת להעיד על עצמו בכל רגע שהוא עובד המחלקה הפוליטית ולהציל את נפשו לעוד יום. לאלי ניצל את הזכות לשאת תיק ובו כלי עבודתו, כדי לסייע לאחרים. הנשים שעבדו ב"קנדה" הבריחו אליו תכשיטים וכסף, אותם העביר בתיק הצמוד אליו לשני פועלים פולניים חופשיים, ואלה סיפקו לו מזון ותרופות. את מנות המזון המשופרות שלו חלק עם חברים שנותרו בבלוק הישן שלו.

תעתועי גורל ומזל שיחקו תפקיד מהותי בגורלו של לאלי. החל מצירוף המקרים שגרם לפפאן להיות נוכח ברגע הצלתו, עבור במשגיח שמונה לו, נאצי אכזר שפיתח תלות מסוימת כלפיו, וכלה בהיחלצותו מהוצאה להורג לאחר שפעילותו נחשפה. הגורל והמזל גרמו לו להרים את עיניו מידה של גיטה, שהושטה לעברו כדי שיקעקע בה את המספר שנקבע לה, והמבט שנעץ בפניה עורר בו אהבה. בעזרתו של המשגיח הנאצי, ובסיוע שוחד לקאפו בבלוק של גיטה, לבלב בלב הגיהינום סיפור אהבה. עד יומה האחרון במחנה סירבה גיטה לומר ללאלי מהו שם משפחתה והיכן התגוררה בעבר. נדמה שביקשה להפריד בין ישותה העצמית למעמדה כאסירה. שני האוהבים הופרדו לקראת פינויו של המחנה, והתאחדו שוב רק אחרי המלחמה.

"המקעקע מאושוויץ" הוא סיפורו האמיתי של לאלי סוקולוב (אחרי המלחמה שינה את שם משפחתו), כפי שסופר לסופרת האוסטרלית הת'ר מוריס. הסופרת שינתה מעט פרטים, איחדה כמה דמויות לדמות אחת, פישטה את האירועים במידה מוגזמת עד כדי אי נוחות לקורא הבקיא בהם, וכדומה, אך נצמדה לעובדות האישיות וההיסטוריות כפי שלאלי זכר אותן. שוב ושוב, אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה סיפורים, מתברר כי גם כשהגורל משותף, לכל אדם סיפור משלו.

סיפורו של לאלי מרתק, והספר כתוב בשטף וקריא למרות האימה. מומלץ.

The Tatooist of Auschwitz – Heather Morris

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דקלה פרידמן

שרי / קולט

"שֶרי" מתרחש בצרפת בראשית המאה העשרים. לאה ושרלוט, נשים בסוף העשור החמישי לחייהן, הן מכרות מזה עשרים וחמש שנה. יחסיהן מתוארים כ"קִרבה עוינת של נשים קלות-דעת שגבר מעשירן ואחר-כך זונחן, שגבר אחר מרוששן – ידידות רבת-נרגנוּת של יריבות האורבות לקמט הראשון ולשערה הלבנה". בשבע השנים האחרונות מקיימת לאה קשר אהבים עם בנה של שרלוט, פְרֶד, המכונה שֶרי (יקירי), כעת בן עשרים וחמש. שרלוט, שקלות-דעתה חלה גם על תפקודה כאם, אינה רואה דבר חריג בקשר הזה, והיא, כמו לאה וכמו שרי, יודעת שמדובר ברומן זמני שיסתיים עם נישואיו המיועדים של הצעיר.

שרי נישא אפוא לאֶדְמֶה בת התשע-עשרה בנישואים שהוסדרו עבורם על ידי אימותיהם. הם נישאים מתוך מחויבות למוסכמות, לא מתוך אהבה. כשלאה ושרי משוחחים אודות הכלה המיועדת, שרי היהיר מפגין זלזול: "ההיא אין לה זכות דיבור. אני נושא אותה לאשה, הלא כן? שתנשק את עקבות רגלי הקדושות ותברך על מזלה הטוב. וזהו". השניים יודעים שהקשר ביניהם עומד להסתיים, והם מתיחסים לכך בטבעיות, ללא כאב לב וללא טינה. להפתעתם, כשהקשר אכן ניתק עם צאתו של שרי לירח-דבש באיטליה, מתברר לכל אחד מהם בנפרד עד כמה השני חסר לו, ושניהם מודים בפני עצמם שהקשר הקליל לכאורה כיסה על אהבה.

אהבה היא, אם כך, אחד הנושאים המרכזיים בספר, והיא חוצה בטבעיות את מחסום הגיל. הנושא המרכזי השני הוא ההזדקנות. לאה בת החמישים אינה זקנה, אך היא מודעת מאוד לגילה ולתהליך ההזדקנות המצפה לה. בחלקה נובעת המודעות מן הקשר עם שרי, ממנו היא טורחת להסתיר את קמטי צווארה ואת פניה הלא מאופרים. ובחלקה היא נובעת מן ההתבוננות שלה בסביבתה ובחברותיה המבוגרות ממנה: היא ראתה שוב גם את שלוש הזקנות, את צוארה של לילי, את השמיכה הצהבהבה שמרת אלדונזה היתה גוררת עמה לכל מקום זה עשרים שנה. "למי מן השלוש נגזר עלי לדמות בעוד עשר שנים?".

קולט מיטיבה להתבונן אל תוך נפשות גיבוריה, והיא מתארת באמינות וברגישות את שעובר עליהם. בתוך כך היא מתארת את התקופה ואת ערכי החברה בה מתנהלים חייהם של גיבורי הסיפור. מצד אחד חריגות קטנות, כמו שיער סתור או הסרת עניבה בציבור, מוגדרות כהפקרות. מצד שני, הורות לקויה, חיים טפיליים ונהנתנות ריקנית הם מן המקובלות.

למרות שהסיפור מעוגן בתקופתו, הדילמות שחוות הדמויות הן על-זמניות, גם אם בוריאציות שונות, והספר, שנכתב כמעט לפני מאה שנה, זכה מאז לעיבודים בקולנוע, בטלויזיה ובבלט. גם סיפור חייה של הסופרת עצמה מרתק: את יצירותיה הראשונות פרסמה תחת שמו של בעלה, ובהמשך הקריירה הספרותית שלה זכתה להכרה ולהערכה בזכות עצמה. היא נישאה שלוש פעמים, מחוץ לנישואיה קיימה יחסים עם נשים, ושמועות ייחסו לה רומן עם בנה החורג בן השש-עשרה. בתקופת מלחמת העולם השניה החביאה את בעלה היהודי בעלית גג.

"שרי" מעניק מבט על החברה בצרפת בראשית המאה העשרים, ויותר מזה מעניק הצצה חדה ונבונה אל נפשם של בני האדם בכלל, ושל נשים באמצע חייהן בפרט. ספר בלתי שגרתי ומומלץ.

Chéri – Colette

עם עובד

1975 (1920)

תרגום מצרפתית: בבה ינאי

מנון לסקו / אבה פרבו

האביר דה-גְּרִיֶיה היה בן שבע-עשרה כשפגש את מָנון לֶסקו הצעירה ממנו. דה-גרייה סיים את חוק לימודיו, ועמד להצטרף לבית-ספר להכשרת פרשים. את הערב האחרון לפני עזיבתו את העיר בה למד בילה בחברת ידידו הטוב טיברז', שעמד להצטרף לשורות הכנסיה. מהלך חייו השתנה כשעיניו נחו על מנון, שנשלחה על ידי הוריה למנזר, כדי לגמול אותה מתשוקתה לתענוגות. השניים מסתלקים יחדיו, ופותחים בחיים משותפים.

על פניו "מנון לסקו" הוא סיפור על אהבה הגוברת על בגידה ועל שברון לב, כמו גם על מכשולים חיצוניים, אך בעיני הוא בעיקר סיפור התבגרות. את דה-גרייה ואת מנון מאפיינים קלות דעת, תכנון לקוי הנובע מכושר שיפוט בוסרי, קוצר רוח, וסדר עדיפויות השם את התענוגות בראש מעייניהם מבלי להתחשב במחיר. מנון אוהבת את דה-גרייה בכנות, ואינה רודפת בצע, אך הוא יודע שלמען הנוחות ולמען הבידור לא תהסס לעזוב אותו עם מי שיוכל לספק אותם. כדי לשמר את אהבתו הוא מוכן לרמות, להמר, ולנצל את משפחתו ואת חבריו. בעוד דה-גרייה מודע לסטייתו מדרך הישר, אך מצדיק אותה לעתים כמעשה קונדס ולעתים בהיתלות בערכי התקופה – " פִרנוס מאהבת אינו מוחזק בדורנו תועבה, ואף מעט עורמה במשחק כדי להטות את המזל לצדך לא לחרפה ייחשב" – מנון מאמינה בכנות בתמימות של עצמה, ואינה מוצאת רע במעשיה. הצער היחיד שהיא חשה הוא נוכח כאבו של האביר, בו היא פוגעת שוב ושוב.

אחרי מספר משברים ופרידות, מנון נשלחת לבית מחסה, ומשם תיאלץ להגר בכפיה למושבה צרפתית באמריקה (ניו-אורליאנס של ימינו). צרפת, שביקשה לחזק את מושבותיה ולהגדיל את מספר תושביהן, שלחה פרוצות לשמש "רֵעות לחיים" למתישבים, והמושל במקום חילק את המגורשות בין נתיניו על פי ראות עיניו. דה-גרייה הנואש מחליט להצטרף אליה. בארץ הגזירה יתרחש סיומו הטרגי של הרומן, וכמסופר בתחילתו של הספר, דה-גרייה ישוב שנתים אחר-כך לצרפת, בודד ושבור.

אַבֶּה פְּרֶבוֹ, שחייו שלו היו הפכפכים לא פחות מחיי גיבוריו, מצהיר במבוא לספר כי היצירה כולה היא מסה על המוסר, שעוצבה כעלילת סיפור למען ינעם לקורא. אני לא משוכנעת שכוונתו עלתה בידיו. אולי על רקע תקופתו הספר יכול היה להתקבל כמסה מוסרית, אך יש בו יחס קל דעת לערכים של היום. דו-קרב לחיים ולמוות היה מקובל אז, ואינו נתפס היום. ההתיחסות כלאחר יד אל רצח סוהר בנסיון לשחרר את מנון אף היא גורמת לכל הפחות להרמת גבה. מתוך אותה תפיסה הציב הסופר מול דה-גרייה את חברו טיברז', הנדיב, המוסרי, ההולך בדרכי האל, ומוכן להקריב את עצמו בשם החברות. אבל טיברז' הוא טיפוס מהלך שיממון, ודווקא דה-גרייה הסוטה מדרך הישר הוא הנוגע אל הלב. בדומה לכך, שני הצעירים מוקפים נוכלים, כולל אחיה של מנון המבקש לסרסר בה, ורגשי הרחמים והאמפתיה מן ההכרח שיופנו אל הזוג הפוחז. שהרי, כפי שאומר שופט שדה-גרייה מובא בפניו: "אהבה, אהבה, הלעולם לא תשכני בשלום עם שיקול-הדעת?". מכל מקום, חלקה השני של הצהרת הסופר מתקיים במלואו – הסיפור נעים לקריאה.

עידו בסוק תרגם בלשון מעט מיושנת וגבוהה, ההולמת יפה את הספר, והוסיף אחרית דבר מעניינת אודות הסיפור ואודות הסופר. את הספר מעטרים תחריטים מקוריים ממהדורת 1753, מהדורה שהסופר הכניס בה שינויים בהתאם לעמדותיו שהשתנו עם השנים. התרגום שלפנינו הוא של המהדורה הראשונה משנת 1731.

נהניתי מן הכתיבה ומן ההצצה אל צרפת של לפני כמאתים שנה, ואני ממליצה על הספר.

Manon Lescaut – Abbé Prevot

זמורה ביתן

1987 (1731)

תרגום מצרפתית: עידו בסוק

בואי דודה, נרקוד / מלכה אדלר

מריקה בּוּאֶנוֹדִיָה בת שבעים וחמש. לרגל יום הולדתה מארגן לה ידידה, רוברט, בנגוד לרצונה, מסיבה. בתה הבכורה של מריקה תגיע מקנדה, בתה הצעירה תציג בפעם הראשונה מאז גירושיה את בן זוגה החדש, אחיה יבוא ויזכיר שוב שאביהם אהב אותה יותר משאהב אותו. ידידיה יגיעו מן החדרים הסמוכים בבית האבות בו היא מתגוררת, או מן הכפר בו חיתה רוב שנותיה. רגליה של מריקה בוגדות בה, היא מאבדת שליטה בשלפוחית, אך זכרונה צלול, וכשהיא מתכוננת למסיבה היא משחזרת את חייה. זכרונות שמצטיירים תחילה כמקבץ של טרוניות על הזִקנה, הופכים בהדרגה לסיפור חיים מרתק משולב בסיפור ההתישבות בגליל בימים של טרום המדינה.

מריקה נולדה בבולגריה, ילדה כשרונית ששאיפותיה נקטעו בגיל שמונה, כשאמה – אליה היא מתיחסת כמאדאם רבּקה – פיטרה את העוזרת, והעבירה את תפקידיה אל בתה. עשרות שנים אחר-כך תאמר למריקה בתה: "כל הזמן מהר, להספיק, ישבת פעם על כסא חמש דקות בלי לזוז, אה? […] קרה לך אסון. אמא שלך, מאדאם רבּקה הנכבדה, עשתה אותך משרתת הבית, ומאז נשארת בתפקיד בלי לעזוב, בלי לשנות". את הדרך החוצה סיפקה לה לא ההשכלה שאליה שאפה, אלא החלוציות. על הספינה בדרך לארץ הכירה את פפו, מי שיהיה בעלה הראשון, וייהרג שלושה ימים אחרי חתונתם. אסונותיה לא ייתמו בזאת, ובתה הראשונה, שתוולד אחרי נישואיה לז'אקו, לא תשרוד יותר משבוע בשל תנאי החיים המייסרים בכפר.

שמו של הכפר שבספר אינו מצוין, אך ההיסטוריה שלו תואמת לזו של כפר חיטים, שבשנת 1936 יושב על ידי עולים מבולגריה במתכונת של מושב שיתופי. מריקה מתארת את המגורים ברפת, כשרק שמיכה תלויה כמחיצה בין הפינה שיועדה לה ולז'אקו לזו שבה התגוררו הוריו. את המטבח המשותף מיקמו בלול. עבודת פרך היתה מנת חלקם של המתיישבים, ובעשר אצבעות החלו לעבד את האדמה.

מריקה אינה היסטוריונית. היא מספרת את סיפורם של האנשים – המפונקת, העצבנית, זה ששולח ידים –  וההיסטוריה מבצבצת מתוך דמויותיהם ומתוך הקשרים ביניהם. הדחיסות של החיים בצוותא, על הבדידות שבה ועל האחווה, מתוארת בחיות רבה. פרק דחוס במיוחד מתאר את חילופי המגורים התכופים בשל מריבות בין שכנים. פרק מחמם לב במיוחד מתרפק על אחוות הנשים: אני, מריקה, נהנית לזכור רגעים שהנשים בכפר ידעו להרגיש מתי יש חברה בצרות עם הבעל וגם ידעו איך לשמור עליה בלי הרבה דיבורים, ולפעמים גם הצליחו להוציא אותה מהבוץ. למרות שרבים ממכריה מתגוררים אף הם בבית האבות, מריקה מתגעגעת אל הצוותא של הכפר, שבו, לאחר שז'אקו נפטר ובנותיה עזבו, לא נותרה בודדה למרות שנותרה לבדה:

איזה כיף היה במרפסת שלי, שעות הייתי יושבת בגלל שלא נשאר בשביל מי לבשל ארבע מנות, ולגהץ חמש חולצות, ולעשות צמות, כן, ככה זה, אז שכנים היו נכנסים, יוצאים, ואנחנו היינו יושבים לנו אחר-הצהרים עם הקפיקו, ושומעים את המנגינה של העלים בעצים, ששש, ואני הייתי הולכת לבקר בסביבה עם צלחת קוזונאק, או בואיקוס חמים חמים מהתנור, לרווקים הייתי מביאה אוכל, טוב, מאיפה מכירים בישול, והם הרווקים היו מחייכים אלי, אומרים, מריקה את אמא של כולנו, מממ, איזה צחוק.

ובבית האבות? איך אפשר לחיות כאן, נכנסים לחדר, סוגרים דלת וכלב לא נכנס. לפעמים נמאס לי, אז אני פותחת דלת ושמה כרית ליד הקיר ומתישבת על הרצפה במסדרון, טוב שיש שם שטיח מקיר לקיר, אני יושבת לי ומחכה, מחכה, ועד שמישהו יוצא מהחדר בקומה שלנו הנשמה יוצאת, אוף.

ומעל לכל העמל והאבל והסבל מרחפת אהבה. האהבה הראשונה לפפו, שעדיין מתלווה אליה בחלומותיה, בשינה ובהקיץ. האהבה לרופא הכפר, שסימלה את כל ההחמצות בחייה של מריקה. אהבת זקונים לרוברט האלמן, המפנק את מריקה כפי שלא פונקה מעולם. והאהבה לז'אקו, שידעה עליות ומורדות, ובשלה נכתב כאן אחד הקטעים מכמירי הלב ביותר שהזדמן לי לקרוא על כמיהה ללא מילים: ואז באה מנגינה שקטה בגרמושקה של ז'אקו, צליל ארוך יחיד שאינו מסתיים וכבר נכנס בו צליל נוסף ושניהם היו מתגעגעים ברעד, ואני הכרתי את המנגינה, זה היה השיר שלי ושל ז'אקו […]. כל החברים שמעו את הגרמושקה בוכה, מרעידה קצות צלילים במיוחד בשבילי.

"בואי דודה, נרקוד" עוסק בהורות, בזוגיות, בהגירה, בחברוּת. מפרטי הפרטים הקטנים של היומיום צומחת דמותה הכובשת של מריקה, ומצטיירת תמונתה של תקופה ושל אנשיה. מייחדת את הספר שפתו העממית, השזורה מילים בלאדינו, והיא אותנטית ואנושית וחמה. זהו ספרה הראשון של מלכה אדלר, בשל ומושקע ונכנס אל הלב. מומלץ מאוד.

ידיעות ספרים

2001

סיפורו של רחוב ביל / ג'יימס בולדווין

"סיפורו של רחוב ביל" הוא סיפור מחמם לב על משפחה ועל אהבה, והוא גם סיפור מקומם על שרירות לב גזענית ועל מלחמה נואשת ברשויות המנצלות לרעה את כוחן.

העלילה מתרחשת בארצות-הברית במחצית המאה שעברה. התקופה אינה מצוינת במפורש, אבל אזכורים של מלקולם אקס ושל ארת'ה פרנקלין מעגנים אותה בשנות הששים. טיש ופוני הם שני צעירים שחורי עור, חברים מילדות. כשהתבגרו – טיש בת שמונה-עשרה, פוני בן עשרים ואחת – גילו שהחברות הקרובה הפכה לאהבה, והחליטו להנשא. בניו-יורק, לכאורה עיר ליברלית ופתוחה, איש אינו מעונין להשכיר דירה לזוג שחור. כשהם סוף סוף מוצאים עלית-גג באזור תעשיה, הם אינם זוכים לעבור אליה. שוטר לבן מושחת, שבעבר רצח ילד שחור ולא נענש, מפברק מסדר זיהוי בעקבות מעשה אונס, ופוני מושלך לכלא. הספר מתאר את המאבק להביא לזיכויו.

ג'יימס בולדווין בחר לסיים את הספר לפני שפוני הובא למשפט, ובעיני זוהי בחירה חכמה, מכיוון שהסיפור המשפטי אינו לב הספר. המסר המרכזי הוא זעקה נגד קיפוח, נגד גזענות, נגד מדינה שדוגלת בערכי שוויון אך אינה מיישמת אותם. הספר מתרחש בתקופת המאסר של פוני, אבל מלווה את גיבוריו מאז הילדות, שעליה טיש, המספרת בגוף ראשון, אומרת: "פוני מצא משהו שיכול לעשות, שרצה לעשות, וזה הציל אותו מן המוות שהיה מחכה לקפוץ על הילדים בגיל שלנו […]. המוות עצמו היה פשוט מאוד וגם הסיבה היתה פשוטה – פשוטה כמו מגפה: אמרו לילדים שהם שווים לתחת וכל מה שראו סביבם הוכיח את זה". טיש ופוני נחשפים לראשונה למוראות הכלא באמצעות דניאל, חבר ילדות שהורשע בשוגג בגניבת מכונית. דניאל שיצא מהכלא, בו ישב שנתיים, לא היה אותו דניאל שנכנס אליו. הוא חווה גיהינום, ובמצבו הפוסט-טראומטי הוא מלא שנאה ויאוש: "הם יכולים לעשות בך מה שהם רוצים. מה שהם רוצים. והם כלבים, בן-אדם. בבור התברר לי באמת מה שמלקולם והפרצופים ההם מדברים. הלבן מוכרח להיות השטן. הוא בוודאי אינו בן-אדם". טיש, שהופרדה מפוני כשהיא מצפה ללידת ילדם, חרדה שמא אהובה יעבור חוויות דומות.

משפחתה של טיש נרתמת בכל כוחה להצלתו של פוני. ארנסטין, אחותה של טיש, מגייסת עורך-דין ובונה אסטרטגית הגנה. אביהן ג'וזף עובד בפרך כדי לגייס את הכסף הנדרש להגנה, והוא ואביו של פוני אינם בוחלים בגניבה ממעסיקיהם כדי לגרד עוד דולר לתשלום להגנה ואולי אף לשחרורו של פוני בערבות: כל אחד משני הגברים האלה […] היה הולך בשמחה לבית-הכלא, דופק שוטר, או מפוצץ עיר, בשביל להציל את יוצאי-חלציהם ממלתעות הגיהינום הדמוקרטי הזה. שרון, אמן של טיש ושל ארנסטין, נוסעת לפורטוריקו לדבר על לבה של הנאנסת. למרות הנושא המדכדך של הספר, יש הרבה אופטימיות בתיאור היחסים שבין טיש למשפחתה, בכוחם של הקשרים התוך-משפחתיים להעניק לטיש כוח ואמונה.

ג'יימס בולדווין, אקטיביסט חברתי שיצירתו השפיעה על סופרים רבים, משמש בבירור שופר לקולם של המושתקים, אבל למרות חלוקת העולם ללבנים ולשחורים משני עברי מתרס בלתי עביר, הוא מתאר שני לבנים אנושיים – עורך הדין והאיש שמשכיר לצעירים את עלית הגג – ומעביר ביקורת על אחיותיו של פוני, שתי נשים צעירות שעורן הבהיר יחסית ואמונתן הדתית גורמים להן להתנשא על טיש ועל משפחתה.

כאמור, "סיפורו של רחוב ביל" מסופר מפיה של טיש. בולדווין, גבר הומוסקסואל בן חמישים בעת כתיבת הספר, דובר באמינות רבה מפיה של בת שמונה-עשרה, כשהוא כותב על רגשותיה וגם כשהוא מתאר מפגשים אינטימיים עם פוני. לא קראתי את הספר במקור, אבל נראה לי שהתרגום אינו משקף נאמנה את השפה בה נכתב, כשהוא נוקט במלים כמו "אינני בטוחה" ו"הבינותי". מכל מקום, בדומה ל"צבע החלב", שבו תחילה הטרידה אותי העילגות, ובמהרה חדלתי לחוות אותה בנפרד מהדמות, גם כאן טיש ופוני, שני צעירים שתרצו לחבק, מתעלים מעל השפה המלאכותית של התרגום, וסיפור אהבתם מרגש.

כשחיפשתי ברשת מידע אודות הסופר, מצאתי שבצירוף מקרים נחמד בחרתי לקרוא את הספר פחות מחודש לפני בכורת הסרט המבוסס עליו. צירוף מקרים עצוב זימן את הספר לידי בשבוע בו ארת'ה פרנקלין, ששיריה הם פס הקול של גיבורי הספר, הלכה לעולמה.

עלילת הספר מתרחשת אמנם לפני כחמישים שנה, אך היא רלוונטית גם היום, כשידם של שוטרי ארצות-הברית קלה על האלה ועל ההדק מול האפרו-אמריקאים. אם להסתמך על סדרות טלויזיה אמריקאיות, ההתנשאות הלבנה חיה ובועטת עד עצם היום הזה, והספרות השחורה – "המשת"פ", "בין העולם וביני", "אמריקנה", אם להזכיר כמה דוגמאות – מתמודדת בדרכים שונות עם הגזענות שלא התפוגגה.

"סיפורו של רחוב ביל", ששמו המקורי קולע טוב יותר אל מסריו – If Beale Street Could Talk – הוא סיפור אהבה ומאבק רב עוצמה, כתוב בכשרון גדול, נוגע ללב ומזעזע כאחד. מומלץ מאוד.

If Beale Street Could Talk – James Baldwin

עם עובד

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: י. איתן

כל מה שקרה שם באמת / ברין גרינווד

וֶייבי, ילדונת קטנה ושברירית, גדלה במשפחה מופרעת. אביה סוחר סמים, שרוב הזמן אינו נמצא פיזית בבית, ועדיין הוא מטיל אימה על אשתו ועל שני ילדיו. אמה חולת נפש, שהטמיעה בבתה פחדים, המונעים ממנה תפקוד רגיל, כמו דיבור בפומבי, אכילה בנוכחות אנשים אחרים, ויכולת לסבול את מגעו הפיזי של הזולת. מגיל צעיר מאוד וייבי שורדת בכוחות עצמה, מבשלת, מטפלת באחיה התינוק, שולחת את עצמה לבית הספר.

קֵלֵן, גבר ענק מימדים, גדל גם הוא בצלו של אב אלים. בבגרותו ביקש להתנתק ממורשת אביו, ואימץ לעצמו את שם משפחתה של אמו, אבל האלימות מוטבעת בו. הוא עובד בשרותו של אביה של וייבי, מזגו החם מערב אותו בקטטות, מהן יוצאים יריביו חבולים, לפעמים מתים.

הגורל הפגיש את השניים. תשומת לבו של קלן, שרכב על אופנועו, הוסחה כשראה בדרך את הילדה דמוית המלאך. האופנוע נפל, קלן נחבט קשות, ווייבי, ללא מלים, נחלצה לעזרתו. אחרי שהחלים בא לבקר אותה, וזועזע ממצבו המוזנח של הבית בו גרה. היחלצות ספונטנית לשיפור תנאי חייה של וייבי – קלן שטף כלים, ניקה קצת, הציע להסיע אותה לבית-הספר – הפכה לקשר אמיץ בין שתי נפשות מיוסרות. במרחב חייו האפורים והאלימים של קלן, וייבי היא הנקודה הנקיה היחידה. בבדידותה האינסופית של וייבי, קלן הוא המבוגר היחיד שמקבל אותה כפי שהיא. בעת פגישתם וייבי בת שמונה, וקלן בן עשרים ואחת. משמצאו זה את זו, שוב אין ביכולתם להפרד. הצורך ההדדי הופך לחברות, החברות מתפתחת לאהבה.

האם יתכן קשר אהבה בריא בין גבר בשנות העשרים לחייו לנערה במחצית הראשונה של שנות העֶשרה שלה? או בניסוח ישיר ובוטה יותר – האם מה שמוגדר בחוק – ובצדק – כפדופיליה, יכול בנסיבות מסוימות להתפרש בדרך אחרת? ברין גרינווד מעמתת את הקורא עם העמדה האינסטינקטיבית השוללת באופן גורף קשר כזה, והתוצאה היא ספר המעורר אי נוחות. מצד אחד, הציפיה מקלן היא להסתפק בתפקיד המלאך השומר של וייבי, אבל מצד שני, קלן עצמו הוא אדם פגוע המייחל לאהבה, לא האיש המסוגל להתמודד עם תשוקתה הברורה של וייבי כלפיו. מצד שלישי, האם וייבי, למרות שנאלצה להתנהל כמבוגרת מילדות, אכן חשה תשוקה, או שמדובר בנסיון נואש, אף כי בלתי מודע, לקַבֵּע את הקשר? כשקלן בכל זאת עושה נסיון קלוש להציב גבולות, וייבי, למודת כאבים ואכזבות, אינה מסוגלת להתמודד עם יחס מסויג מצדו. וכך הם נעים בין מותר לאסור, מתמרנים בסביבה שהיא אדישה ומְגַנָּה בעת ובעונה אחת.

תרגום מילולי של שם הספר הוא "כל הדברים המכוערים והנפלאים", וכוונתו, מן הסתם, לרמוז שהדברים המתוארים כאן עשויים להיראות באחד משני האופנים. השם שנבחר לספר בעברית, "כל מה שקרה שם באמת", מכוון אף הוא לאותו פירוש. מה שקרה שם, ונראה למתבונן מן החוץ, ניתן להיות מובן בדרך מסוימת, אבל מה שקרה שם באמת עשוי לשנות את נקודת המבט.

"כל מה שקרה שם באמת" מספר על אהבה בסביבה של אלימות מטורפת ושל הזנחה פושעת, סיפור נוגע ללב, מטריד ומערער.

All the Ugly and Wonderful Things – Bryn Greenwood

עם עובד

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל