טימות'י / ורלין קלינקנבורג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d798d799d79ed795d7aad7992

כותרת משנה: רשימותיו של זוחל מדוכדך

גילברט וייט, כומר אנגלי בן המאה השמונה-עשרה, ידוע היום בזכות ספרו "תולדות הטבע והעתיקוּת של סלבורן", שראה אור לראשונה ב-1789, ושב והודפס לאורך השנים עד ימינו (מהדורה אחרונה עד כה ראתה אור ב-2007). וייט צפה בצמחים, בציפורים ובבעלי חיים אחרים, ונחשב לאחד האקולוגים הראשונים שהביע את רעיון הכבוד לטבע. אחד מבעלי החיים בהם צפה היה צב בשם טימות'י, שנלכד באפריקה וניתן לדודתו. טימות'י, שבדיעבד התברר שהיה ממין נקבה, היא הדוברת ב"רשימותיו של זוחל מדוכדך", ובהיפוך תפקידים היא הצופה בבני האדם.

הרעיון נחמד – הבה נצפה באנושות מעיניו של יצור תמים, ונכנס לעורו של צב שנלקח ממקומו והפך אוביקט לחקירה. הביצוע, לעומת זאת, לקוי.

ליקוי אחד נובע מן הבחירה הסגנונית – חלקי משפטים קטועים, שימוש מופרז בנקודות, וגלישה למה שמצטייר כרשימות מלאי, כדוגמת הקטע הבא שנבחר באקראי: עובר את חצר האורווה. מגפים מלוכלכים. קפלט קצר שיער מנטף. ברדס של בד אטים משיי. נושא קומץ של שורשי נרקיסונים, תרופה לצמרמורת. דרקון אדום מגן בית הכומר, גזיר של צמח זקן כמעט כמוני. חצאים של ביצת תמירון שבורה בכיס. מטבע רומי עתיק. סידור תפילה. הסגנון יפה לתיאור תמונה פה ושם. כשהוא משתרר על ספר שלם הוא פשוט מעיק. הליקוי השני הוא במסריו הנדושים של הספר. מדי פעם מבליחה אמירה מעוררת ענין ומחשבה, אבל רוב הזמן שולטת בספר הבנאליות: בני אדם סבורים שהם אדוני הבריאה, זה לא בסדר ליטול בעל חיים מסביבתו הטבעית, האנושות חסרת מנוח, מבקשת שינויים, זקוקה לחברה, הטבע נפלא במצבו הטבעי. עורר בי גיחוך קל הויכוח שהסופר בן ימינו מנהל, באמצעות טימות'י, עם קביעות של איש המאה השמונה-עשרה שהפכו מיושנות ממילא.

בשל שני ליקויים אלה אני לא מוצאת סיבה להמליץ על הספר. יחד עם זאת, יש לציין שטימות'י היא דמות מתחבבת ומעוררת אמפתיה. כשהיא מתארת את טקס השקילה השנתי, שבו היא מורמת מן האדמה ומונחת על גבה – "מעשה רע דיו הוא הרמתי. אבל הוא גם הופך אותי כאילו ההיפוך אינו אלא הרמת היד השמאלית אל צד ימין. יש רק תנוחה אחת לצב יבשה. ארבע הרגלים ישר על האדמה" – אי אפשר שלא להזכר בכל הפעמים שבהן הרמנו בהיסח דעת צב, ולהתחרט עליהן. לא די בזה כדי להעניק ערך משמעותי לספר.

Timothy – Verlyn Klinkenborg

עם עובד

2018 (2006)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

מודעות פרסומת

העוזר / ברנארד מלמוד

העוזר

פרנק אלפּיין שותה קפה בחנות ממתקים בברוקלין, תוך שהוא מעלעל בכתב-עת. מבטו מרותק אל תמונתו של פרנציסקוס מאסיזי, הנזיר שקידש את העוני המוחלט. למוכר בחנות הוא מסביר: "הוא אמר שהעניות היא מלכה והוא אוהב אותה כאילו היתה אשה יפה […] בכל פעם שאני קורא על מישהו כמוהו יש לי מין הרגשה כזאת שאני מוכרח להתאפק לא לבכות. הוא נולד טוב, וזה כשרון גדול שיכול להיות לך". נראה לי שבמשפטים אלה מקופלות שני נושאיו העיקריים של "העוזר" – העוני והשאיפה לטוהר.

מוריס בּוֹבֶּר הוא בעל חנות מכולת, שמוציא את פרנסתו מן החנות הדלה ומדירה שהוא משכיר באותו בית. מוריס מתגורר מעל החנות עם אשתו איידה ועם בתם הלן. את בנו הבכור אפרים שכל לפני שנים רבות בשל דלקת אוזניים. פרנק, נווד שגדל בבתי יתומים ובמשפחות אומנות, מציע עצמו כמתמחה בחנות, בשאיפה להיות בעתיד בעל חנות משלו. מוריס, שהכנסותיו הולכות וקטנות בשל תחרות עם מכולת חדשה ומתקדמת שנפתחה מעבר לפינה, אינו יכול להרשות לעצמו להאכיל פה נוסף, אך כשהוא מגלה שפרנק הדלפון רעב ללחם וחסר בית, הוא מאפשר לו להשתלב בעבודה. בשונה ממוריס רך הלבב, איידה היא אשה ריאליסטית. היא אינה בוטחת בפרנק, וחרדה מקשר אפשרי בין בתה לגוי הזר. שוב ושוב תנסה להפטר ממנו, שוב ושוב ימצא מוריס עילה להמשיך להעסיקו.

הקורא יודע את מה שנסתר מבני משפחת בובר. פרנק היה מעורב בשוד במכולת (אך בעקבות פציעתו של מוריס בידי שותפו לשוד התמסר ביתר שאת לעבודה). הוא גונב מן הקופה באופן קבוע (אך מנהל רישום של הגניבות מתוך כוונה להחזיר יום אחד את הכסף שנטל). מדי פעם הוא מציץ באין רואים בהלן המתקלחת (אך כמֵה לקשר פתוח איתה). אוירה של אימה שורה על הסיפור, כשפרנק נע כמטוטלת בין אהבה למציצנות, בין נכונות לעזור בעת צרה לגניבה בסתר.

בין פרנק והלן מתפתח קשר שתחילתו בפגישות בספריה, שם הלן חשה בטוחה – "וכי מה חטא יכולה אני לחטוא בין ספרים, איזו רעה יכולה להגרם לי כאן?". "העוזר" עמוס סמלים, ואחד מהם מיוצג בספרים שהלן בוחרת עבור פרנק, "אנה קרנינה", "מאדאם בובארי" וראש וראשון "החטא ועונשו". פרנק אינו רסקולניקוב, אך בדומה לדמות הספרותית אף הוא ממציא הצדקות לחטאיו ומייחל לגאולה.

מוריס הוא אדם וותרן, הססן. תחילה נדמה שהעוני הוא שגרם לכניעותו, אך סיפור בריחתו מן הגיוס לצבא הצאר, בריחה מהוססת ברגע האחרון כשגבו לקיר, מלמד שתמיד היה כזה. גם כעת הוא נאחז במכולת המתפוררת, נמנע מלמצוא פתרון למצוקתו ולמצוקת משפחתו. מלמוד מייחס לו מנטליות של קרבן, וכותב כי נדמה לו שהוא חסר משקל, חסר אונים, הקרבן המונע בכוח כל מה שמנשב בגבו: רוח, דאגות, חובות, קארפ, שודדים, הרס. הוא לא הלך, הוא נדחף. היה לו כוח הרצון של קרבן, כלומר, לא היה לו שום כוח רצון ראוי לשמו. בדומה לאביה, שויתר על לימודים לטובת עסקים, גם הלן בת העשרים ושלוש נטשה את הקולג' אחרי שנה אחת כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בשונה מאביה, היא חולמת על חיים אחרים, מסרבת לתכניות אמה להשיאה לבחור האמיד בסביבתם, דוחה את חיזוריו של חבר לשעבר שאינו יכול להציע לה את סוג הקשר שהיא מבקשת: "אני רוצה חיים יותר רחבים ויותר טובים. אני רוצה שיחזירו לי את האפשרויות שלי […] אנחנו מתים כל-כך מהר, כל-כך מסכנים. לחיים מוכרחה להיות איזו משמעות".

פרנק הוא, כאמור, גוי, והוא עמוס דעות קדומות כלפי יהודים. ההיכרות עם מוריס מאשרת ומפריכה כמה מדעותיו. מצד אחד הוא תוהה וקובע: "וכי איזה מין אדם עליך להוולד שתסתגר בארון מתים גמלוני ואף פעם אחת, חלילה, במשך כל היום כולו – חוץ מן ההליכה לקנות את העתון היהודי שלך – לא תשרבב את קצה חטמך החוצה לשאוף קצת אויר? והתשובה, לא קשה היה למצאה – עליך להוולד יהודי. הם אסירים מלידה. כזה היה מוריס בסבלנותו הנוראה, או בכוח הסבל שלו, או בשד-יודע-מה שלו". מצד שני, כשהוא מבקש ממוריס, שאינו שומר מצוות ואף אוכל מן החזיר שהוא מוכר, שיסביר לו מיהו יהודי ומהי היהדות, הוא מתרשם מן ההסבר המתמצה בציווי להיות אדם טוב, ציווי שנוגע עמוקות בהתחבטויות המייסרות אותו.

אפשר לכתוב עוד ועוד על הספר, על העיצוב של כל אחת מהדמויות, כולל דמויות המשנה, על הקונפליקטים, על האופנים השונים של ההתמודדות עם תנאי פתיחה מכשילים ועם תהפוכות החיים, על המהפך שיעבור פרנק. תוך כדי כתיבה דפדפתי בספר, ושמתי לב לאינספור רמזים מטרימים שעל משמעותם לא עמדתי בקריאה ראשונה, ולכתיבה המבריקה של ברנרד מלמוד ששוזר את הפרטים יחדיו ליצירה מושלמת. "העוזר" הוא סיפור פשוט לכאורה על אנשים פשוטים המבוֹססים בחיי עוני, אך הוא שופע ערכים ואמיתות המובעים בצלילות ובישירות, כתוב בכשרון ובחוכמה, ומאוד מומלץ.

The Assistant – Bernard Malamud

עם עובד

1975 (1957)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

יומן חורף / פול אוסטר

yoman_choref2

דבר עכשו לפני שתאחר את המועד, ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות "פנומנולוגיה של נשימה".

פול אוסטר בן הששים וארבע חוזר ב"יומן חורף" אל פרקים מחייו, מילדות ועד למועד הכתיבה. הוא מספר על ארועים שחרטו בו צלקות פיזיות, על יחסיו עם ילדות בילדותו ועם נשים בבגרותו, על כל הדירות בהן התגורר, על מות הוריו ועל מקרי מוות וכמעט-מוות אחרים שחווה, על התמוטטותו הפיזית לנוכח משברים נפשיים. כמה מן הארועים מתוארים בקצרה, אחרים בהרחבה. מרבית הזכרונות כרוכים בכאב כלשהו, מיעוטם משעשעים.

אוסטר ניחן בכישרון לתאר באופן חי ומשכנע מאורעות ורגשות. הבעיה מבחינתי בספר הזה היא שמקבץ הזכרונות שלו פשוט משעמם בעיני. אולי משום שמרבית סיפוריו בנאלים, אולי בגלל הבחירה לדחוס יחדיו סיפורים שונים, שאמנם מסודרים כרונולוגית אך אינם יוצרים רצף והמשכיות, ודי בוודאות בגלל הגוף השני, שבו הוא משתמש כשהוא מספר לעצמו על עצמו. הסגנון הזה מחזיק יפה פסקה או שתיים, אבל לאורך ספר שלם הוא מלאכותי ומעיק.

למרות הענווה שהסופר מייחס לעצמו, הספר כורע תחת "אני, אני, אני" מייגע, גם כשהוא מומר לפורמט של "אתה, אתה, אתה". זו הסיבה לכך שבניגוד להבטחה על הכריכה הספר אינו "מזמין את הקורא למצוא בו גם את עצמו". זה לא בלתי אפשרי לספר סיפור אישי לחלוטין, שיגרום לקורא לחוש כאילו הציץ הסופר אל תוך נפשו – קרל אובה קנאוסגורד מדגים זאת בשלמות. פול אוסטר, לעומת זאת, מאפשר לקורא להציץ אל תוך עולמו הפרטי, מבלי להציע הדדיות. נסיון נוסף שלי להתיידד אתו כשל.

Winter Journal – Paul Auster

עם עובד

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

עמק האושר / פטריק וייט

%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a9%d7%a8

"עמק האושר" מתרחש בעיירה אוסטרלית קטנה, הממוקמת בעמק ששמו ניתן לו על ידי מחפשי זהב עמוסי ציפיות ותקוות. כשיבשו עורקי הזהב, נותר רק השם המיוחס כעת לעיירה בלבד. הספר נפתח בלידה של ילד מת, אסון המתקבל בהשלמה שקטה הן על ידי ההורים, והן על ידי הרופא, תושב חדש יחסית בעיירה, ועל ידי שתי הנשים שסייעו ליולדת – מילדת זקנה החשה חשדנות כלפי הרופא והתנהלותו הבלתי מוכרת לה, ומהגרת סינית הנדחקת לרקע, שומרת על שתיקה. ההשלמה הזו, והרכב הנפשות הפועלות, מכילים במידה רבה את רוחו של הספר כולו: עיירה מנומנמת, חשדנית כלפי החדש, אינה מקבלת את המהגר, נכנעת לטבע.

הספר מתרכז במספר דמויות מפתח: הרופא, נשוי ואב לשני בנים, מתלבט בין הצורך לעבור למקום נוח יותר מבחינה אקלימית לטובת אשתו החולנית, לבין המשיכה שהוא חש אל אשה מקומית. האשה אליה הוא נמשך חלמה לעבור לארצות הברית, אך נשארה בעיירה. בנו של הרופא סובל מהתעללות בבית הספר, ומאמין שחלומה של אמו על בית ספר פרטי בסידני ישפר את מצבו. פועל במשק של אחד מעשירי המקום נמשך אל בתו של בעל הבית, אך מנהל פרשית אהבים עם אשתו של המורה. המורה משתוקק למצוא משרה במקום אחר. אשת הבנקאי חולמת על מעבר למקום טוב יותר. למעשה, כל אחד מן התושבים, אילו נשאל, היה מבקש לעצמו מקום אחר, אך איש אינו זז ממקומו. נדמה שהתושבים היחידים שאינם מבקשים לעקור הם אלה שכבר עברו תהליך של עקירה, המהגרים הסינים, תושבים ותיקים בעיירה, בעלי חנות וקולנוע ונכסי נדל"ן, המצויים בשל דעות קדומות מחוץ למעגל החברתי.

בהפי ולי היה האדם סטטי מטבעו. זו הצרה. תראה אדם מתלונן לפנות ערב על כוס, תראה אותו מנגב את האבק מפיו, תקשיב לקולו הצהוב החיוור, אם אתה רוצה להבין למה אני מתכוון. מפני ששם תמצא את תכונת הסטטיות שאני מנסה להראות, זאת אומרת המכנסיים נשארים במקומם, אבל בקושי. הזמן התגבר על זה ועל עוד מחאה חיובית, הגם שהדברים נמשכו כמו שהיו.

למרות הסטטיות הזו, הספר עמוס התרחשויות, רובן באות לידי ביטוי במחשבותיהם של התושבים יותר מאשר במעשים של ממש. משום שהספר עוסק במחשבות, התחביר שבחר לו פטריק וייט משקף את הדרך בה המוח נע וקופץ בין רעיונות ומחשבות וזכרונות ואסוציאציות. המהלך המתעתע הזה משתנה במעבר מאדם לאדם. כך, לדוגמא, הקוים ישרים ובהירים יחסית אצל הרופא, מבולבלים בין עבר להווה אצל הפועל, וכאוטים אצל המורה, שכאביו הפיסיים משתלטים על הלכי רוחו ועל הגיונו. הבחירה הסגנונית גורמת לחווית קריאה מאתגרת ומורכבת, ומדי פעם – לפחות עבורי – קשה, בעיקר כשהמספר משלח כל רסן, וגולש לקטעים מן הסוג הבא (למרבה ההקלה אין יותר מדי קטעים שכאלה בספר, אבל לטעמי גם המעטים אינם הכרחיים):

מה זה היה לפני שנפלה עליה תרדמה ומפתח קרקש היא לא ידעה השועל המעופף שלה שעטפה ברדיד בלילה ההוא שארנסט לקח את המקל ואמר אצא לסגור את הברז בכפור, הוא לקח את הרדיד אבל לא את זה גם לא מכוסה שלא לראות שזה לא זה מה שאת חושבת האור על העלים זאת לא הדוושה דייזי שהוא לחץ עליה היה מת זה משונה למגע כמו עלה כשהוא מת הוא הכפור על הברז הו קר באת אתה חושב אין רחמים בקול אמר שהיה עליה היה עליה יהלום כשהכלב נבח רק לסגור את הברז

פטריק וייט מיטיב לתאר את חוויותיהם של היחידים, וגם את מהותה של החברה המצומצמת והנוקדנית במקום קטן, שבו כולם מעורבים עם כולם, ואין היכן להתחבא מפני דעת הקהל:

יש משהו קשוח בשנאה שגורמים המגעים בין האנשים בעיר קטנה. לפעמים נדמה שיש לזה מין ארגון על-אנושי, כמו ליצרים בטרגדיה יוונית, אבל רק בנדיר יש איזו אצילות ביצרים בעיר קטנה […] היתה לזה עוצמה נסתרת לא בריאה, וזה מה שעשה את היצרים האלה שונים אף מן השנאה בין האדם לתופעות טבע.

רצח שמתרחש לקראת חלקו האחרון של הספר מהווה טריגר לשינויים אצל כמה מן הדמויות, אך אפילו הוא אינו מזעזע את המקום, רק מרעיד מעט את גלי הרכילות. אדם אחד יצליח לקבל החלטה לעזוב, אשה אחת תצליח לשנות את מהלך חייה, אבל העיירה כולה, עדיין מנומנמת ובלתי מתרגשת, תשלים עם האסון הזה, כמו שהשלימו הורי התינוק המת בפתח הספר עם אסונם.

כוחו העיקרי של הספר הוא בחדירה העמוקה אל נפשם ואל סודותיהם העצובים של גיבוריו, אך כוחו יפה גם בכושר התיאורי המעולה של וייט, בין השאר בתיאורי טבע המעמידים תמונה מדויקת של הסביבה ושל השפעתה:

במשך הקיץ הבטת סביבך בעיניים עצומות למחצה, והנוף היה כמעט אימפרסיוניסטי, צבעו וצורותיו נשברים מן החום. אבל כשנפוג מזג האויר החם שום קו לא התנועע עוד, היה ברור. פני הגבעה שמאחורי העיר שהבליחו כל הקיץ דממו עכשו, היו מופתיים ממש, היתה בהם היציבות של אחר הצהרים באחד מציורי פוסן. לפנות ערב היו השמים, מובהרים בכפורים שהקדימו, אמייל כחול נעים. הסתו חיכה לחורף בלי סערת מעבר, אלא רק אוירת ציפיה שלווה היתה בחוץ כדי לציין את השינוי, האתנחתה הזאת שבין שתי עונות שלטניות. את הסתו כמעט לא הבאת בחשבון. כל כך מעט קרה אז, חוץ מהתיצבות המיתאר והצבע המותך ההולך ומצן.

זהו הספר הראשון שכתב פטריק וייט ב-1939, ויש בו את אותן האכויות שמכוחן יצר מאוחר יותר ספרי מופת כמו "יורדי המרכבה" ו"גדילי עלים".

Happy Valley – Patrick White

עם עובד

2016 (1939)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

מועדון המתאבדים / רוברט לואי סטיבנסון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed795d7a2d793d795d79f_d794d79ed7aad790d791d793d799d79d2

"מועדון המתאבדים" הוא קובץ הכולל שלושה סיפורים: "המעשה בצעיר ובעוגיות הקצפת", "המעשה ברופא ומזוודת הנסיעות הענקית", ו"הרפתקת הכרכרה הדו-אופנית". אמנם לכל סיפור עלילה נפרדת משלו, אך בין שלושתם מתקיים רצף סיפורי: בראשון נקלעים פלוריצל, נסיך בוהמיה, ועוזרו המסור קולונל ג'רלדין, אל מועדון המתאבדים, בשני הם מנהלים מרדף אחרי נשיא המועדון, ובאחרון המרדף מגיע לקצו.

הסיפורים ראו אור בעתונות ב-1877, וחמש שנים אחר-כך נכללו בכרך הראשון של "סיפורי אלף לילה ולילה החדשים" (New Arabian Nights). לסיפורים אכן יש כמה מאפיינים של אלף לילה ולילה. בדומה לשולטן ולווזיר הנאמן לו, המסתובבים מחופשים בשווקי ערב, הנסיך והקולונל עוטים זהויות שאולות, ויוצאים לשחר להרפתקאות ברחובות לונדון. ובדומה לסיפורי ערב, גם כאן נשמע קולו של מספר יחיד (המכונה "הסופר הערבי שלי"), המוליך את המאזינים מסיפור אחד למשנהו. במרוצת השנים מאז ראו אור, הסיפורים אומצו ועובדו פעמים רבות, ולמרות היותם מכתביו הראשונים של סטיבנסון, יש הרואים בהם את מיטב יצירתו, ואת מבשריה של אמנות הסיפור האנגלי הקצר. בעברית זהו תרגומם השלישי.

לא אכנס לפרטי העלילות, המופרכות למדי, בעיקר משום שבעיני הקסם של הסיפורים אינו בסיפור עצמו, אלא בפרטים הקטנים הנחבאים בו. הנה מספר דוגמאות.

סטיבנסון טומן בין המלים ביקורת על החברה בת זמנו:

עכשו […] אתה יכול להעריך את תענוגות החברה שלנו. אתה יכול לראות איך היא משלבת את ההתרגשות של שולחן משחקי מזל, דו-קרב וזירה רומאית. עובדי האלילים עשו חיל […], אבל נדרשה מדינה נוצרית כדי להגיע לקיצוניות הזאת, למיצוי הזה, לחריפות השלמה הזאת.

יש לסטיבנסון דרך עקיפה מעודנת להכפיש את גיבוריו במסווה של מחמאות:

קמצנותו היתה במידה רבה ענין של הרגל, ויושרו, שבלט מאוד בקרב בני חוגו, מקורו היה בראש וראשונה בחוסר בטחון ועלומים.

היו לו הרבה מידות רעות קטנות מן הסוג המכובד יותר, והאנינות לא מנעה אותו מלהתמסר להן בהרבה דרכים מפוקפקות למדי.

על אותו גיבור מפוקפק אומר הסופר הערבי בסוף הסיפור את הדברים הבאים, ומגניב באגביות ביקורת על הפוליטיקה האמריקאית:

אוסיף רק זאת שמר סקאדמור כבר החל לעלות בסולם התהילה הפוליטית, ולפי ידיעות אחרונות היה השריף של עיר הולדתו. 

ועוד עקיצה כלפי האמריקאים:

מוטב שיוציא מלבו תכף ומיד כל תקווה שיוכרז כנשיא ארצות הברית וישאיר אחריו פסל, בסגנון האמנותי הכי גרוע שבאפשר, לקשט בו את הקפיטול שבוושינגטון.

אני מחבבת מאוד אמירות על המודרנה, שנכתבו בימים הנראים לנו כעת מיושנים עד מאוד. הן מעניקות מעט פרופורציה ליוהרת הקידמה:

תקופת עזרי הנוחות עכשו […]. יש לנו עסקים בכל מיני מקומות ולכן הומצאו הרכבות. הרכבות הרחיקו אותנו שוב ושוב מידידינו, לכן הותקן הטלגרף כדי שנוכל לתקשר מהר ממרחקים גדולים.

הסיפורים שזורים הברקות מסוג זה ודומות להן, ובשלהן אני ממליצה על קריאת הקובץ.

פרק ראשון

The Suicide Club – Robert Louis Stevenson

עם עובד

2016 (1882)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

ילדותו של ישו / ג'. מ. קוטזי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d799d79cd793d795d7aad795_d7a9d79c_d799d7a9d799d7952

סימון, גבר כבן ארבעים וחמש, ודוד, ילד כבן חמש, הגיעו באניה ממקום כלשהו, לא ברור איפה הוא ומה הוא, אל מדינה חדשה, לא ברור היכן היא, כדי להתחיל חיים חדשים. אין לנו שום רקע על חייהם הקודמים, לא ידוע לנו למה עזבו הכל מאחוריהם. כל שאנו יודעים הוא שדוד – זה כנראה לא השם שניתן לו בלידתו – איבד קשר עם הוריו, וסימון נטל על עצמו לאתר את האם האבודה.

לו ולילד יום הולדת משותף. כלומר מאחר שהגיעו באותה אניה עצמה באותו יום עצמו נקבע להם כיום הולדתם יום הגעתם המשותף, כניסתם המשותפת לחיים חדשים.

מכאן מתגלגל לו סיפור הזוי, עמוס דמויות ביזאריות ותפניות לא הגיוניות, ושום דבר אינו מה שנדמה שהוא. עובדת מרכז הקליטה היא צעירה חביבה להוטה לעזור, אבל גם אשה קשת לב שמניחה לשניים לישון בחוץ בקור. סימון הוא אפוטרופוס מסור, אבל בלי סיבה הוא בוחר בחירה אקראית לכאורה באשה משונה להיות אמו של הילד. ליתר דיוק, אין כאן בחירה מושכלת או רשלנית: הוא משוכנע משום מה שזו היא אכן האם האבודה. הסוורים, שבחברתם סימון עובד בנמל, הם פילוסופים במסווה. ומעל הכל, דוד עצמו הוא ילד מיוחד, לפעמים ילדותי, לפעמים בוגר עד מאוד. ובכלל, כל הספר נע על התפר הזה שבין נורמליות ליחודיות ולמוזרות, לעתים גולש לקפקאיות, לעתים נרגע אל תוך שגרה מוכרת, דן לסירוגין, ובאותו כובד ראש, בענינים שברומו של עולם ובפתיחת סתימה בשרותים.

אני נותנת לקוטזי קרדיט שמאחורי התעתועון הזה מסתתרות כוונות ותובנות. אבל אם אכן ביקש לאתגר את הקורא, ולגרום לו לצלול ולדוג מכל השפע שאולי מסתתר מתחת, עם החתומה מטה הוא פספס לגמרי. אני אוהבת ספרים רבי משמעות ומרובי רבדים, ספרים שיש בהם קישורים ואזכורים לתופעות תרבותיות, להיסטוריה, למדעים, ספרים שמעידים על רוחב האופקים של הכותב, ומחייבים קריאה דקדקנית כדי ליהנות מהם הנאה עמוקה, כזו שנשארת עם הקורא גם אחרי שסגר את הספר (נבוקוב, לדוגמא, כתב ספרים שכאלה). אבל קוטזי בספר הזה גם מספר סיפור לא מושך, בעיני, וגם מחביא את כוונותיו עמוק מדי, כך שפיצוח הספר הוא לא בגדר הנאה אלא בגדר עבודה.

קוטזי עצמו מתאר טוב ממני את מה שחשתי כלפי הספר הזה:

"ערב טוב," היא אומרת. "נחזור למקום שהפסקנו בו בשבוע שעבר ונמשיך את עיוננו בנושא השולחן – השולחן וקרוב משפחתו הכסא. כזכור לכם, דברנו על סוגי השולחנות השונים שקיימים בעולם, וסוגי הכסאות השונים. שאלנו את עצמנו איזו אחידות יש מאחורי השוני, מהו שעושה את כל השולחנות שולחנות ואת כל הכסאות כסאות".

בשקט הוא קם וחומק מן החדר.

[…]

האמת היא שמקומו לא במכון הזה. ההתפלספות רק עושה אותו קצר רוח. לא מעניינים אותו כסאות או הכסאיות שלהם.

ובמילותי שלי: לא לטעמי.

The Childhood of Jesus – J. M. Coetzee

עם עובד

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

צייד בודד הוא הלב / קרסון מק-קאלרס

the20heart19611

זהירות, ספוילר!

הרבה מחשבות התרוצצו לי בראש במהלך קריאת הספר, אבל כשהגעתי כמעט לסיומו מחשבה אחת סילקה את כולן בגלל הקטע הבא. סינגר החרש-אילם, ה"גורו" של העיר, זה שבעצם נוכחותו, ביכולתו להקשיב ובהבנה שהוא מגלה, מהווה עוגן, סלע איתן להשען עליו, מתגלה ממש לקראת הסוף כאחד שבעצם לא מבין מה רוצים ממנו. מיק שקיבלה בגללו החלטה לצאת לעבוד, ד"ר קופלנד שחשב שמצא איש לבן תומך, האנשים שעצרו אותו ברחוב בבקשת הבנה – כולם פחות או יותר דברו אל הקיר. הבדידות, שהיא מוטיב מרכזי בספר, כל-כך קשה, שאנשים אפילו לא מחפשים מישהו לשוחח אתו – די להם במישהו שמקשיב ומבין לליבם. וכעת מסתבר שגם את זה לא היה להם. סינגר היה עבור כולם בדיוק מה שידידו היווני היה עבורו – נוכחות בסביבה, מישהו שאפשר לדבר אליו ולא לקבל מלל בתגובה, ותו לא. לא במפתיע, משנעלם העוגן של סינגר, חדל הוא עצמו מלשמש עוגן לאחרים.

זמן מה סבבו הרהוריו על העיר שהניח מאחריו. הוא ראה לפניו את מיק ואת ד"ר קופלנד ואת ג`ק בלאונט ואת ביף בראנון. פניהם צבאו עליו מתוך החשכה עד שחש כי נחנק הוא. הוא הרהר במריבה שבין בלאונט ובין הכושי. משמעותה של מריבה זו היתה מטושטשת במוחו ללא תקנה – אולם כל אחד משניהם תקף, בהזדמנויות שונות, בשצף-קצף את חברו שלא בפניו. סינגר הסכים עם כל אחד בתורו, אף כי לא ידע מה הדבר שביקשו ממנו כי יגנהו. ומיק – פניה הפגיעו, והיא אמרה דברים שרובם לא הבין כלל. ולבסוף ביף בראנון שב"קפה ניו-יורק". בראנון ולסתו השחורה כעין הברזל ועיניו הצופיות. וזרים שהלכו אחריו בחוצות ועצרוהו ושוחחו עמו מטעמים בלתי-מובנים. התורכי מחנות-האריגים שהיה מנופף בידיו לעומתו ומקשקש בלשונו כדי לצור מלים שאת צורתן לא דימה סינגר בנפשו קודם. מנהל-העבודה בבית-חרושת אחד וכושיה זקנה. איש-עסקים ברחוב הראשי, ופרחח שמשך חיילים לבית-זונות שבסמוך לנהר. סינגר טילטל בכתפיו מתוך מבוכה. הרכבת נעה מישרים, קלות. ראשו נינוע ונח על כתפו, ושעה קלה נימנם.

איזה ספר עצוב.

The Heart is a Lonely Hunter – Carson McCullers

הוצאת עם עובד

1961 (1940)

תרגום מאנגלית: יעל מדיני

(תורגם מחדש ב-2008 ע"י אברהם יבין)