יומן המסע של אגי והורטי לפרחי ארץ ישראל / בלהה פישר

יומן המסע של אגי והורטי לפרחי ארץ ישראל

יומן המסע של אגי והורטי, הלא הם הפרחים אגאפנתוס והורטנזיה, מציג בפני הקוראים את עולם פרחי הבר של ישראל. אגי והורטי, אורחים מנורמנדי, שוהים בארץ במשך שנה, ועוקבים אחר הפריחה המקומית בעזרתה האדיבה של בלהה, פרופסור לכימיה וחובבת פרחי בר, ובעזרתם של מדריכים מזדמנים הניקרים בדרכם באתרים השונים. הורטי מנהלת יומן ומאיירת במרץ, והתוצאה היא ספר מרהיב עין ומרחיב אופקים.

יחד עם מידע רב אודות הפרחים – מבנה, אזורי מחיה, הפריה ועוד – הספר יוצא עם אגי והורטי למסלולי טיול מומלצים כדי למצוא אותם בשיא פריחתם, מן החלמוניות בנגב ועד אדמוניות החורש בהר הלל, מן הרקפות ביער אשתאול ועד חבצלות החוף בפלמחים. המידע הבוטני כרוך במידע היסטורי, ונוגע מעט גם בזואולוגיה ובאמנות. למרות שביסודו של דבר מדובר במעין מדריך לימודי, ולמרות ששפתו גבוהה יחסית, הוא שופע חביבות הומוריסטית, המספקת הפוגות נעימות, דוגמת זו: אחרי כל כך הרבה מידע חדש, רוח שטות אחזה בכולם. כרמי, בלהה, הורטי ואגי אחזו ידים ודהרו בפראות במורד השביל, בינות לעצי האלון, ברוח הקרירה – הישר לשוקו החם בבית מלאכי השביל.

בלהה פישר, הלא היא המארחת של גיבורינו, הקדישה תשומת לב רבה לפרטים ולעריכה. כך, לדוגמא, בראשו של כל פרק מופיע איור קטן, המצביע על תקופת השנה בה הוא מתרחש, הערותיה של הורטי לאיורים מצורפות בפונט של כתב יד, והנספחים בסופו של הספר מהווים סיכום ממצה לחומר הלימודי.

האיורים, מעשה ידיה של בלהה פישר, יפיפיים, מדויקים, ומשתלבים באופן מושלם בטקסט.

בשורה התחתונה: מתנה נאה לכל המשפחה.

אבן חושן

2019

יומן המסע של אגי והורטי לפרחי ארץ ישראל - תמונה

הזקן הזה הקירח על האופניים / יוסף בר יוסף

f0_0244_0000_baryosefcover

"הזקן הזה הקירח על האופניים" הוא יוסף בר יוסף עצמו, שכותב מעין אוטוביוגרפיה המורכבת מקטעי זכרונות משולבים בחלומות, אותם הוא מנסה לפרש לאור זכרונותיו.

"תראו את הזקן הזה הקירח על האופניים", אומר אחד מהם בקול רם.

אני שומע ומסתכל סביבי ואומר לעצמי, שאופניים יש, אלה שאני רוכב עליהם, אבל איפה כאן זקן? ואיפה כאן קירח? – הרי בראש שלי, בפנים, כולי מלא תלתלים של בן השבע-עשרה שהייתי. אז מי הוא באמת זה שרכב על האופניים בלי ידיים, מי הוא ומה הוא.

יוסף בר יוסף הוא סופר ומחזאי, בנו של יהושע בר יוסף, מי שכתב בין השאר את "עיר קסומה" המיתולוגי, וכמה ספרים העוסקים בתהליך ההתפקרות, כמו "אפיקורס בעל כורחו". גם שני ילדיו האחרים של יהושע בר יוסף הם אנשי ספר – בלהה רובינשטיין, חוקרת ספרות ומתרגמת מיידיש, ויצחק בר יוסף, שכתב בין השאר את "מזכרת אהבה" המצוין, העוסק בילדותו ובפרשת יחסיהם של הוריו.

היחסים בין ההורים תופסים נפח ניכר מן הספר שלפנינו. ההורים, יהושע ופייגל, שניהם צאצאים למשפחות חרדיות, התגוררו בבתי אונגרין לאחר נישואיהם. יהושע היה איש ספר, פייגל בקושי קראה, וגודלה להיות אשת איש. היא לא היתה שותפה לנטישתו של בעלה את הדת, וכשהיתה בהריון עם ילדם השלישי – יוסף הבכור היה אז כבן שש-עשרה – חדלה מלהיות שותפה לחייו. אחרי שנים של בגידות, יהושע נטש את הבית ואת אשתו ושני ילדיו לטובת אשה אחרת. המשפחה הנטושה סבלה מצוקה כלכלית, ופייגל לקתה בלוקמיה. בחמש השנים האחרונות לחייה שבו לחיות יחד. למותר לציין שהזיגזג הזה, יחד עם המצוקה, ובצירוף שאלות של אמונה וספקנות, לא יכלו לעבור מבלי להשאיר חותם על כל הנוגעים בדבר לאורך שנים.

ה"אין אלוהים" הזה מצא חן בעיני מאוד, הקסם של אבא שלי היה באין הזה, אבא שהיה כל כך יש, לא גבוה אבל רחב ומלא ונוהר כולו, וגם אם נדמה אולי לפעמים שמשהו בו, איך לומר…? היום אני יכול לומר שמשהו חלול וכוזב אולי היה בו, אבל בשנים ההן מי יכול היה לדעת מה פירוש כוזב, והיום אני חושב שאולי היה במשהו הכוזב הזה גם משהו כואב, ולא רק בגלל החרוז אלא בגלל הקרע שבתוכו, וקרע גם כואב, לא?

הספר נע בין הזמנים, עובר מזכרונות להרהורים, מחלומות למציאות, ודומה שתמיד הוא שב אל נקודת השבר הנוראה של הסופר, התאבדותו של בנו דורי בהיותו בן שש-עשרה וחצי.

ומדי פעם האבא יכול לראות את עצמו ליד פתח בית הלוויות בסנהדריה, לפני שיוצאת ההלוויה של הבן שלו, בן השש-עשרה וחצי שלו, והוא נשען או מנסה להשען בגבו אל איזה קיר, ומולו המון האנשים שבאו להיות איתם בהלוויה, והוא בוכה בקול בלי שום בושה ובלי שום גאווה. וזה כל הגוף בוכה, גוף בלי בגדים וגם בלי עור, וזה כאילו הוא לא הוא וזה הכי הוא שיכול להיות, וכולו כמו צועק: "מציל! הצילו!", ואין מציל. ולא לחינם אני כותב עלי בגוף שלישי, כי עדיין אינני מאמין וזה לא אני, ובו בזמן זה הכי אני שאפשר.

בר יוסף מיטיב לתאר את הדמויות המשמעותיות של ילדותו – סביו וסבותיו עולים חיים ונושמים מבין הדפים. בקטעים קצרים ותמציתיים הוא מזקק את הקוים המגדירים אותם, מסתפק בתיאור ואינו גולש לשיפוטיות. הוא מחיה גם את החיים של אז, בעיקר בירושלים החרדית. בספר משולבים פרקים מקורות חייו, כמתבגר מרדני בתל אביב, כנער סיפון, כקבלן שיפוצים, וכמובן כמחזאי. למרות שהספר בנוי קטעים קטעים ללא רצף כרונולוגי, הוא רוקם סיפור חיים שלם, והתוכן יחד עם הסגנון על סף פיוטי עושים אותו ראוי מאוד לקריאה.

מומלץ

אבן חושן

2015

אגדת סליפי הולו / וושינגטון אירווינג

654-204b

"אגדת סליפי הולו" היא סיפור קצר שראה אור לראשונה ב-1820. למרות אופיה הקליל של העלילה כדאי לקרוא אותה בתשומת לב, גם כדי להתענג על השפה, וגם משום שבכל משפט מסתתרות להן עקיצות ופארודיות, שהן אלה שהופכות את הסיפור לכזה שלמרות קרוב למאתים השנים שחלפו מכתיבתו לא נס ליחו.

בעמק קטן, בשולי הציוויליזציה האמריקאית המתפתחת, שוכנת קהילה מנומנמת.

"אין כל ספק שהמקום עוד מוסיף ומתקיים תחת שרביטו של כוח כשפים האוחז בלחשיו בדעתם של האנשים הטובים וגורם להם להתהלך מתוך חלימה בהקיץ. הם מחזיקים בשלל מינים של אמונות פלאים, נתונים להזיות ולחזיונות, לעתים קרובות רואים מראות משונים ושומעים מנגינות וקולות מן האויר".

בתוך שלל הרוחות והכשפים מרחף גם צל הרפאים של הפרש בלי ראש. האמונה הרווחת היא שחייל נקבר באזור ללא ראשו, ובלילות הגוף מגיח מן הקבר, עולה על סוסו, ויוצא לחפש את הראש האבוד.

לעיירה מגיע המורה איכבוד קריין (=עגור), איש גבוה ורזה, נוקשה, גרגרן, חי על חשבונם של אחרים, ובעיקר שטוף אמונות תפלות ופחדן. הוא מנסה לכבוש את ליבה של נערה עשירה, לא ברור אם משום שאכן נשאה חן בעיניו או בשל כספה – מן הסתם בשל שתי הסיבות יחדיו. יריבו העיקרי בתחרות על אהבתה הוא הבריון המקומי. כיצד הוכרע הענין, ומה היה חלקו של הפרש בלי ראש בהכרעה? אתם מוזמנים לקרוא וליהנות.

בשורה התחתונה: תענוג

הטקסט המלא באנגלית

The Legend of Sleepy Hollow – Washington Irving

אבן חושן

2014 (1820)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין