כלב לבן / רומן גארי

0770000153619

ב-1968, כשהסופר רומן גארי גר בבוורלי הילס, שם השתתפה אשתו השחקנית ג'ין סיברג בצילומי סרט, הופיע על סף דלתם כלב זאב גרמני נטול קולר. עד שיופיע בעליו, אימצו השניים את הכלב, והעניקו לו את השם בַּאטְקָה, אבא קטן ברוסית. באטקה התגלה ככלב טוב מזג, עד שנתקל באיש התחזוקה של בריכת הבית, והפך באחת לחית טרף מאיימת. עד מהרה התברר שהכלב הוא מה שמכונה בדרום "כלב לבן", כזה שאולף לתקוף שחורי עור. ג'ין סיברג היתה תומכת פעילה של ארגוני זכויות האזרח, ומכיוון שנציגי ארגונים אפרו-אמריקאים שהו בבית באופן תדיר, נאלצו בני הזוג למסור את הכלב לגן חיות פרטי. אחד העובדים בגן, שחור עור, לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית לשנות את אופיו של באטקה.

סיפורו של הכלב הלבן הוא הרקע שעליו פורש גארי את רגשותיו ואת דעותיו באשר למאבק הבין-גזעי בארצות הברית. כליו בספר זה, כמו בכלל יצירתו, הם כנות בלתי מצטעצעת, תערובת של חמלה ושל זעם, ציניות דוקרנית, סאטירה קודרת, ויכולת לרדת במישרין אל שורשם של דברים. הוא מתייחס באותה מידה של ביקורתיות אל השגיאות שעושים הלבנים והשחורים בנסיונותיהם ליצור אמריקה שוויונית יותר, מתרעם על הזיוף של הסלבריטאים התורמים כסף מבלי להבין באמת את שורשי הבעיה החברתית, ומתקומם נגד הניצול שמנצלים ארגוני הכוח השחור את תמימותה של אשתו. ג'ין סיברג, אגב, היתה קורבן הן למעקב של אפ.בי.איי, שחשד בפעילותה, והן לסחטנות של ארגוני זכויות השחורים, "המהמרים בלי סייג – וזוכים – על רגש האשמה הכפול שלה: היותה כוכבת קולנוע, ודאי מן האנשים שבזים להם ביותר בעולם מפני שמקנאים בהם ביותר, והיותה לותרנית, דת ההאלהה של החטא הקדמון". גארי טוען שהלבנים תורמים כספים מתוך אשמה, כדי לזכות במצפון נקי, אך מרביתו של הכסף אינו מגיע לידים הנכונות. הוא מזועזע כשתושבי עיירה לבנה, שאחד מבניה, אחיה של ג'ין, נהרג בתאונת דרכים, סבורים שנישואיה של בת המקום לגבר שחור הם אסון שווה ערך למותו של האיש הצעיר. הוא מזועזע גם נוכח כוונות ארגוני זכויות השחורים לא להגיע לשוויון אלא להיפוך המצב, או בלשונו של גארי, "באמת עצוב כשיהודים מתחילים לחלום על גסטאפו יהודי, והשחורים על קו-קלוקס-קלאן שחור".

משתבשים לי המשפטים כשאני מנסה להעביר את רוחו של גארי במלים שאינן שלו. הנה, לפיכך, שורה של ציטוטים (שורה ארוכה למדי, תוצאה של מאמץ סינון כואב):

ג'ין סיברג משתייכת מגיל ארבע-עשרה לכל הארגונים הנאבקים למען שוויון הזכויות. הדבר יצר בעיה קשה בינינו. מכיוון שאני עברתי את המסלול האחוותי כולו על נפילותיו בין גיל שבע-עשרה לגיל שלושים, ומכיוון שעשרים-וארבע שנים מפרידות בינה לביני, אני מסרב בתכלית הסירוב לחוות שוב את תהליך הגסיסה האיטי הזה. ידעתי נפילות רבות מדי, ואין לי חשק לצפות בנפילותיה.

אני יודע שמספר הנצלנים העלובים והמנוולים במחנות "הצודקים" אינו נופל ממספרם במחנות "הרעים".

מעולם לא, בשום תקופה היסטורית, לא הצליח השכל לפתור בעיות-אנוש הנובעות ביסודן ובטבען מטיפשות. הוא הצליח לעקוף אותן, להסתדר אתן בתבונה או בכוח, אך בתשעים אחוז מן המקרים, כשהאמין השכל שהנצחון בכיס, לפתע ראה את הטיפשות בת-האלמוות מזדקרת במלוא עוצמתה בלב הענין.

זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד.

אני מצדי מסרב להכנע להסלמת אובדן-הרגישות בימינו. אני מסרב לפחת נוכח האינפלציה, להשלים עם כך שמאה פרנק של סבל אינם שווים עוד אלא פרנק אחד, ובמלים אחרות, שבימינו דרושים מאה מתים, מקום בו הספיק אתמול מת אחד.

צריך להוסיף ולבטוח בבני-האדם, מפני שפחות חשוב שבני-האדם מאכזבים אותך, בוגדים בך ומלגלגים עליך, מאשר להוסיף להאמין בהם ולתת בהם אמון.

יש מאחוריהם מאתים שנות עבדות. אינני מדבר על השחורים. אני מדבר על הלבנים. כבר מאתים שנה שהם עבדי הדעות הקדומות, המוסכמות הקדושות והמקודשות המועברות באדיקות מאב לבנו, כבולים בידיהם וברגליהם על-ידי הפולחן הגדול של המשפטים הקדומים, שהם כתבניות הלופתות את מוחם כצבת.

היהודים הם מטרה מועדפת, ראשית מפני שמחצית החנויות שלהם, ושנית מפני שגם הכושים זקוקים ליהודים, כמו כולם (נכתב בעקבות בזיזת חנות יהודים במהומות שאחרי רצח מרטין לותר קינג)

מימי לא ראיתי משהו דומה לדבר הזה, לגילויו שלאחרי המוות של אדם, שכולם צפצפו עליו עוד לפני פחות מארבעים-ושמונה שעות (על רצף שירי ההלל לקינג לאחר הירצחו)

אני מכנה "חברת התגרות" כל חברת שפע השרויה בצמיחה כלכלית והעוסקת בחשפנות מתמדת של עושרה ובדחיפת אנשים לצרוך ולרכוש על-ידי הפרסומת, חלונות-ראווה מהודרים, תצוגות מפתות, תוך שהיא מותירה בשוליים פלח ניכר מן האוכלוסיה […] אנשים אלה אינם בוזזים: הם מצייתים. הם מגיבים לתכתיביה של תשפוכת הפרסומת, לחיוב לרכוש ולצרוך, להתניה הבלתי-פוסקת שהם נתונים בה שמונה-עשרה שעות ביממה. תשדירי-הפרסומת של הרדיו והטלוויזיה הם כקריאה למרד.

אתם שלושתכם יהודים ממזרח אירופה, וגם אם אחד מכם הגיע בזמן כדי להיוולד בארצות הברית, אבותיכם וסביכם עדיין נרקבו בגטו בין פוגרום לפוגרום, שעה שהעבדות כבר הפסיקה להתקיים בארצות הברית. אבל, כשאתם אומרים 'אנחנו, חסידי העבדות האמריקאים', אתם נשפכים מעונג, כי זה גורם לכם להרגיש שאתם אמריקאים מבטן ולידה. אתם מקנים לעצמכם את האשליה שאבות-אבותיכם היו חסידי העבדות – זאת בשעה שמדי שנה בשנה הרגו בהם אלף, פחות או יותר, לפי מצב-הרוח של הקוזאקים, האטאמאנים ושרי הצאר; זה גורם לכם לחוש עד כמה נקלטתם.

כשמאלקולם X כתב, בענין הלבנים: "כיצד אוכל לאהוב את האדם שאנס את אמי, הרג את אבי, כפה עבדות על אבותי?" – זה בדיוק מה שעשה שעה שהטיל את עצמו בין זרועותיו של הנביא מוחמד (על ראית האיסלאם כהתגשמות הנפש האפריקאית)

לזעוק, כלומר לכתוב? שמא תאמרו לי את שמה של יצירה ספרותית אחת, מהומרוס ועד טולסטוי, משקספיר ועד סולז'ניצין, שאכן תיקנה משהו…

נפלא.

Chien Blanc – Romain Gary

ספרית מעריב

1989 (1970)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

אני טיטובה, מכשפה שחורה / מאריז קונדה

345387

כותרת משנה: סיפורה של מכשפה שחורה מסאלם

טיטוּבָּה, שפחתו של הכומר סמואל פאריס, היתה האשה הראשונה שהורשעה במעשי כישוף במשפטי המכשפות בסאלם ב-1692. מעט מאוד ידוע על חייה קודם למשפט: מרבית ההיסטוריונים נוטים להאמין שהיתה אינדיאנית ילידת אמריקה המרכזית, והועברה על ידי בעליה מברבדוס למסצ'וסטס. מאריז קונדה בחרה בספר זה בהשערה שמוצאה של טיטובה היה באפריקה. גם על חייה לאחר ששוחררה מכלאה לא ידוע כמעט דבר: אולי רכש אותה אורג תושב בוסטון, אולי נמכרה לעבדות והוחזרה לברבדוס. קונדה העניקה לה חיים פרי בחירתה.

באמצעות סיפורה של טיטובה, הסופרת נותנת קול לעבדים המדוכאים, שנחשבו רכוש ולא בני אנוש. טיטובה נולדה כתוצאה מאונס אמה על ידי מלח לבן בדרכה לשוק העבדים בברבדוס. כשאדונה של אבֶּנה, האם, עמד לאנוס אותה אף הוא, היא התגוננה, וכעונש על תעוזתה נתלתה. בן זוגה, שהתייחס אל טיטובה כאל בת, נמכר לאדון אחר, והילדה מצאה מפלט אצל זקנה, שלימדה אותה את תורת הנסתר, ריפוי מחלות והתקשרות עם המתים.

מצבה של טיטובה בברבדוס היה, אפוא, עגום, אך בבואה לסאלם המצב הפך גרוע עוד יותר. קונדה מתארת חברה פרימיטיבית, שהדת אינה משמשת לה נחמה אלא שוט, והיא רדופת פחדים ואמונות טפלות. באוירה של חשדנות מתודלקת בצדקנות, הוטחו האשמות בכישוף כנגד הדמויות החלשות בישוב (ובהמשך התפשט הטירוף גם אל שכבות חזקות יותר) – טיטובה, השפחה השחורה, שרה גוד הקבצנית, ושרה אוסבורן שבשל מחלה לא הגיעה לכנסיה במשך תקופה ארוכה, והיתה מסוכסכת עם המשפחה החזקה במקום. טיטובה, שעברה עינויים, נאלצה להלשין על "שותפותיה", והודתה במעשים המיוחסים לה, ובכך חמקה מעונש מוות. קטעים מן ההודאה האבסורדית שלה מצוטטים בספר.

קונדה מרחיבה את יריעת הסיפור, ולצד סיפורה של טיטובה, המייצגת את העוול הנורא שנגרם לעבדים, היא משלבת דמויות המייצגות קבוצות מדוכאות נוספות. טיטובה פוגשת בכלא אשה בשם הסטר, שהואשמה בניאוף לאחר שהרתה לגבר שאינו בעלה, והקישור לגיבורת "אות השני" מתבקש. כשטיטובה זוכה לחנינה, אבל נדרשת להחזיר לשלטונות את דמי כלכלתה בתקופת המאסר, היא נאלצת בלית ברירה להמכר שוב לעבדות. אדונה החדש הוא סוחר יהודי בשם בנימין כהן ד'אסֶוֶודו, אחד ממעט היהודים באזור. התושבים האחרים באזור מצרים את צעדי היהודים, ואף נוקטים נגדם באלימות רצחנית.

בניגוד לטיטובה, המבקשת לשמור על יחודה ועל רוחה החופשית גם בתנאים הבלתי נסבלים בהם היא חיה, בעלה ג'ון אינדיאן בוחר אסטרטגיה של העמדת פני עבד כנוע. כשאשתו טוענת שהוא כמו בובה על חוט בידי אדוניו, הוא מסביר, "אני לובש מסכה, אשתי הרדופה על חורמה! צבועה בצבעים הנוחים להם […] ומאחורי כל זה אני, ג'ון אינדיאן, חופשי!". למרות ההזדהות עם טיטובה, האם אפשר לשפוט את ג'ון בגין שיטת ההישרדות שלו? מכל מקום, ג'ון הרחיק לכת בהעמדת פנים, עד כדי כך שהפך למאשים במשפטי המכשפות. טיטובה, כאמור, מצאה עצמה כבולה בשלשלאות.

מעניין לציין שעם כל התקוממותה של קונדה, באמצעות טיטובה, כנגד הלבנים, אדוני החברה, היא אינה עושה הנחות גם לשחורים. כך בתיאור דמותו הבוגדנית של גו'ן אינדיאן, וכך גם באזכור מנהיגי השבטים באפריקה, שהסגירו את אנשיהם לעבדות תמורת הטבות חומריות.

בנוסף לשני הנושאים המרכזיים – העבדות וצייד המכשפות – הספר עוסק רבות גם ביחסי גברים ונשים ובכמיהה לילד. טיטובה כמהה לאהבה ולקשר זוגי שוויוני, ובזה לעצמה על שאינה מסתפקת בחברת עצמה בלבד. אמה שנאנסה והזקנה שאימצה אותה, שתיהן מתות מזה זמן רב, מופיעות בפניה לעתים תכופות, ומנסות למנוע אותה מלתת אמון בגברים. בחברה שבה אשה נחשבת פחות מגבר, ושחור נחשב פחות מלבן, טיטובה מצויה בתחתיתו של הסולם החברתי, והתוצאה הרת אסון.

במבט מרחיק ראות קובעת טיטובה אחרי הרשעתה: "כבר בשלהי המאה יפוצו עצומות, ייפסקו פסקי דין שיטהרו את הקורבנות, וישיבו ליורשיהם את נכסיהם ואת כבודם. אבל אני לעולם לא אמנה עמהם. מורשעת לנצח, טיטובה! לא תכתב ולו ביוגרפיה אחת רווית התחשבות והשראה, שתברא מחדש את חיי ואת מסכת סבלותי! והעוול העתידי הזה קומם אותי!". מאריז קונדה משיבה לטיטובה את מקומה בהיסטוריה, ובספר כואב נותנת ביטוי עז לעוולות הגזענות ולעיוותי האמונות הטפלות והדעות הקדומות.

Moi, Tituba Sorcière, Noire de Salem – Maryse Condé

נהר ספרים

2008 (1986)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

מלחמת העולמות / ה.ג'. ולס

%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa

הרברט ג'ורג' ולס, מי שנמנה עם האבות המייסדים של ספרות המדע הבדיוני, כתב את "מלחמת העולמות" ב-1897, ומיקם אותו לא בעתיד דמיוני, אלא בתקופתו שלו. ב-1894 צפה המספר, לילה אחר לילה במשך עשרה לילות רצופים, בהבזקי אורות משונים על המאדים, שהתבררו זמן קצר אחר כך כקליעים ששוגרו משם אל כדור הארץ, כשהם נושאים עימם אחדים מבני המאדים יחד עם הציוד שיאפשר להם להשתלט על הטריטוריה החדשה ועל תושביה. המספר מתאר את הסקרנות שבה קידמו בני האדם את הפולשים, סקרנות שהתחלפה באימה ובפאניקה, את הנסיונות להלחם בבני המאדים באמצעות תותחים, את הטכנולוגיה המתקדמת של הזרים, את המוות וההרס שגרמו, וגם את מפלתם הצפויה מראש, לא מידי בני האדם, אלא מידי החיידקים המקומיים שכנגדם לא היו מחוסנים.

למרות שהספר עוסק גם בטכנולוגיה ובהרפתקאת הישרדות אפוקליפטית, עיקר הענין בו – ונדמה שלזה כיוון הסופר – הוא בבחינת התנהלותם של בני האדם לנוכח אסון, ובהשלכה מאורחותיהם של הפולשים אל אורחותיה של האנושות. המספר פוגש בנתיב ההימלטות שלו דמויות שונות, כל אחת מרקע אחר, כל אחת ותגובתה היחודית לסכנה: היערכות לשיקום האנושות או כניעה לאימה עד כדי טירוף, אחוות ניצולים או איש איש לעצמו. באמצעות התיחסותו אל האנשים שהוא פוגש, הוא מביע ביקורת חברתית, שאינה תלוית מקום וארוע, אלא עשויה להיות רלוונטית לכל חברה אנושית בכל מצב. אל בני המאדים, למרות הרוע שהם מייצגים, ולמרות האדישות המוחלטת שלהם כלפי הסבל שהם גורמים, הוא אינו מתייחס באיבה: כאלה הם, זה טיבם, מוח ללא גוף החייב להתפשט לכוכבים זרים כדי להתקיים. הוא כן מנצל את הקיצוניות שהם מייצגים כדי להשליך על תופעות אנושיות ולהתריע מפני ישומן: האופן שבו חברות חזקות משתלטות על חברות חלשות מהן, משנות בכפיה את אורח חייהן במקרה הטוב, משמידות אותן פיזית במקרה הרע. היחס האדיש של בני האדם אל בעלי החיים, בהם הם רואים מקור מזון ותו לא.

לצד הביקורת יש גם תקווה: הטכנולוגיה שהביאו עימם הפולשים תקדם את הידע הטכנולוגי האנושי. הפלישה שלהם לכדור הארץ תלמד שניתן לעזוב את כוכב הבית בעת הצורך, ותפתח פתח לתקווה לעתיד רב אפשרויות. וההתבוננות בתוצאותיו של רוע אדיש אולי תאיר את עינינו באשר לתוצאותיה של אדישותנו שלנו כלפי בני אדם אחרים וכלפי בעלי חיים, לתוצאותיו של הרוע שעלול להתלוות לכוח.

גם אם לא יוותר לנו כל לקח אחר ממלחמה זו, הרי לפחות יהיה בה כדי ללמדנו חמלה מהי – חמלה ליצורים משוללי הבינה, הנתונים לשררתנו.

ליצירתו של ולס כבר יוחד מעמד אייקוני, ואני מצטרפת בלב שלם לממליצים עליה.

The War of the Worlds – H.G.Wells

כתר

1979 (1897)

תרגום מאנגלית: אביטל ענבר

הגרסה המוסיקלית של ג'ף ויין

חתיכות העץ הקטנות של אלוהים

d797d7aad799d79bd795d7aa-d794d7a2d7a5-d794d7a7d798d7a0d795d7aa-d7a9d79c-d790d79cd795d794d799d79d

כותרת משנה: שלוש יצירות מופת מסנגל

"חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" מכיל שלושה רומנים שנכתבו על ידי סופרים סנגלים בעידן הפוסט-קולוניאליסטי. פורטוגל, הולנד ואנגליה נאבקו על האזור החל מן המאה החמש-עשרה, וב-1677 השתלטה עליו צרפת. אחיזתה של צרפת בסנגל נמשכה עד 1960. בשלוש היצירות המרכיבות את הספר מוצגת התמודדותם של המקומיים עם השלטון שנכפה עליהם מנקודות מבט שונות.

הרומן הארוך ביותר, זה שעל שמו נקרא הספר כולו, נכתב ב-1960 על ידי אוסמן סמבן. סמבן, שרכש השכלה באופן עצמאי, עבד כפועל בעבודות שונות, והיה פעיל באיגודים מקצועיים. "חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" מתאר את שביתת עובדי הרכבת בשנת 1947, שביתה שנמשכה למעלה מחמישה חודשים. בדומה לארועים דומים אחרים ברחבי העולם, שגם להם ניתן ביטוי ספרותי ("ז'רמינל" של אמיל זולא, "כוכבים מציצים מרום" של א.ג'. קרונין), מתוארים גם כאן פערים בלתי נסבלים בין עשירים נהנתנים לפועלים קשי יום, ותאוות המעסיקים לרווח על גבם של העובדים, שבעבורם סכומי כסף קטנים הם ההבדל בין חיים למוות. בשונה מאותם ארועים אחרים, כאן נוסף הפן של האפליה הגזעית, ולזלזול בחיי הפועלים נוסף ההיבט של ההתיחסות לשחורים כנחותים.

"זה אנחנו שעושים את העבודה," שאג, "וזאת אותה העבודה כמו הלבנים. אז למה להם יש זכות להרוויח יותר? כי הם לבנים? וכשהם חולים, למה הם מקבלים טיפול ולמה לנו ולמשפחות שלנו יש זכות להתפגר? כי אנחנו שחורים? במה ילד לבן יותר טוב מילד שחור? במה פועל לבן יותר טוב מפועל שחור? מספרים לנו שיש לנו אותן זכויות, אבל אלה שקרים. שקרים וזה הכל!"

היחס אל השחורים כמכשירים לביצוע עבודה ולא כבני אדם בא לידי ביטוי גם בדברים שוליים לכאורה: כשאחד הפועלים שואל: "למה הלבנים זכאים להפסקת אוכל של עשר דקות ואנחנו לא?" עונה לו מנהל העבודה: "לך תלבין את עצמך, ותקבל גם אתה את עשר הדקות האלה!"

אחרי שהשביתה מתמשכת וסופה אינו נראה, מסכימים המעסיקים לנהל משא ומתן, שסיכויי הצלחתו קלושים משום תפיסת העליונות הלבנה:

דיון בין מעסיקים למועסקים מחייב הנחת יסוד שיש מעסיקים ומועסקים. אלא שדז'אן לא היה מעסיק, הוא מילא תפקיד שהיה מושתת על יסודות טבעיים, הזכות לסמכות מוחלטת על בריות, שעקב צבע עורן לא היה אפשר לקיים איתן דיון, בריות מסוג אחר, נחות, מועד לצייתנות ללא תנאי.

במאבקם בפועלים השובתים נוקטים המעסיקים, שהכוח בידם והשלטונות לצידם, באמצעים קיצוניים של עצירת אספקת מים, הרעבה ואלימות. שמה של היצירה ניתן לה על שם האמונה התפלה שלפיה אסור לספור בני אדם, מחשש לעין הרע, ובמקומם סופרים חתיכות עץ. נראה לי שהסופר בחר בשם זה כדי לבטא את ההתיחסות אל הילידים, לא כאל אנשים אלא כאל חפצים. חתיכות העץ הקטנות הן הילדים, ששלושה מהם נרצחים כך סתם: תינוק בן יומו נרמס בשוויון נפש על ידי המשטרה, ושני ילדים נורים על ידי מנהל עבודה מתוסכל, שבשל השביתה אבדה לו היכולת לרדות בפועליו.

אוסמן סמבן עוסק רבות בלבטים שבקרב הפועלים ומנהיגיהם, בעמדות השונות שהם נוקטים, בשוברי השביתה, במנהיגות שצומחת מלמטה, בכניעות של מנהיגי הדת: אנחנו לא מסוגלים לייצר שום חפץ שיש בו תועלת, אפילו לא מחט, ואנחנו רוצים להתמודד עם הטובאבים שהביאו לנו הכל? זה טרוף הדעת! מוטב שתלכו ותודו לאלוהים שהביא לנו את הטובאבים, שממתיקים את חיינו בעזרת ההמצאות שלהם והחסדים שהם עושים. הסופר מיטיב לתאר את מהלך הארועים, את הנפשות הפועלות, ואת השינויים החברתיים הנובעים מן השביתה, כמו כניסתן לזירה של הנשים שהופכות לכוח מניע ומשפיע. 

הרומן הפותח את הספר הוא "מכתב ארוך כל כך", שנכתב על ידי מריאמה בה ב-1979. יצירה זו כתובה בגוף ראשון מפיה של רמטולאי, הכותבת מכתב ארוך בהמשכים אל חברתה מילדות עיישטו. יש בסיפור יסודות פמיניסטיים, אבל משום שבמונח זה דבק ניחוח של רדיקליות, אני סבורה שהוא אינו מתאים כאן. רמטולאי אמנם נותנת קול לדיכוי, ושואפת לשוויון הזדמנויות לנשים, אבל היא אינה הטיפוס שיעלה על בריקדות. כשבעלה נשא אשה שניה, חברתה ללימודים של בתו, לאחר עשרים וחמש שנות נישואים טובים, וניתק קשר עם משפחתו, היא בחרה להשאר נשואה ונטושה. חברתה עיישטו, לעומת זאת, שחוותה גם היא את חווית האשה השניה, בחרה להתגרש מבעלה.

מכתבה של רמטולאי מספר את סיפורה של חברה שבין המסורתי למודרני, בין איסלם לפאגאניות. דורה של רמטולאי הוא דור שמרני, אך הוא גם דור שחווה שינויים גדולים.

זאת היתה הזכות שנפלה בחלקו של הדור שלנו, להיות החוליה המקשרת בין שתי תקופות היסטוריות: אחת של כפיפות, השניה של עצמאות.

כולנו הסכמנו שיעופו הרבה שבבים עד שנשכין את המודרנה במסורות שלנו. קרועים בין העבר להווה, הצטערנו על "הזיעה הקשה" שתהיה בלתי נמנעת. מנינו את ההפסדים האפשריים. אבל ידענו שדבר כבר לא יהיה כמו קודם. היינו מלאים בנוסטלגיה, אבל תומכים נחושים בקידמה.

בנוסף לסיפור האישי המכתב מספר גם את סיפורן של הנשים בסנגל, ואת השינויים שחלים לאטם במעמדן. רמטולאי נישאה צעירה, ילדה שנים-עשר ילדים, ישבה כל חייה בבית, ונכנעה לפוליגמיה. בתה דבה מייצגת דור שונה: היא נטלה לידיה, יחד עם בעלה, את הניהול העסקי של עניניה של אמה לאחר שהתאלמנה, ונישואיה לבעלה הם נישואי אהבה. רמטולאי מתפעלת מן העובדה שבעלה של דבה יודע לבשל, ומוכן לבשל – חריגה מחלוקת התפקידים המסורתית. יחד עם זאת, השינוי הוא עדיין איטי ומקומי. חברתה של דבה, זו שנישאה לאביה כאשה שניה, עשתה זאת בשל הלחץ שהפעילה עליה אמה, שקיוותה בדרך זו להיטיב את מצבה הכלכלי שלה עצמה, ו"מכירת" בתה נראתה כשרה בעיניה. כשרמטולאי מתאלמנת, גיסה סבור כמובן מאליו שכעת תנשא לו. רמטולאי מסרבת: קולי ידע שלושים שנות שתיקה, שלושים שנות דיכוי. הוא מתפרץ, תוקפני, לרגע עוקצני ולרגע מלא בוז.

גם מחוץ לחוג המשפחה השוויון עדיין אינו מתקיים:

כמעט עשרים שנה של עצמאות! מתי תשתתף השרה הראשונה בהחלטות המכריעות את עתיד ארצנו? […] מתי תגדיר החברה המחונכת את עצמה שלא על פי מין אלא לפי אמות מידה בעלות ערך?

למרות השאיפה לשוויון, רמטולאי עדיין דבקה בערכים מסורתיים. היא מאמינה בנחיצות הזוגיות, ולחברתה המתעתדת לבקרה היא מתכננת אירוח מסורתי – לא שולחן וכסא וצלחת ומזלג, אלא מחצלת וקערה משותפת. בדרכה שלה היא מחפשת את האושר. דמותה של רמטולאי התחבבה עלי מאוד: היא מפוכחת, מאוזנת, לא מתלהמת, ישרה וכובשת לב.

הרומן החותם את הספר הוא "הרפתקה בערפל" מאת שייח חמידו קן, שנכתב ב-1961. בדומה לסמבה דיאלו, גיבור הסיפור, חמידו קן למד בצעירותו בבתי-ספר איסלמים, הועבר בגיל עשר לבית-ספר צרפתי בסנגל, והשלים תואר אקדמי בצרפת. במשך השנים כתב יומנים, ובהם התלבט בשאלות של חינוך ושל אמונה, ושל התבדלות לעומת היטמעות. הרומן מבוסס על יומניו אלה. אל הסיפור הזה היה לי קצת קשה להתחבר. סמבה דיאלו הצעיר נתון בידיו המתעללות של מורה רוחני, שצובט ופוצע אותו וצורב את עורו, משום שזיהה בו ניצנים של גדולה, וחשב שקשיחות היא הדרך לחנך אותו להיות מנהיג רוחני מוסלמי בבגרותו. הסופר אינו שולל את התנהלותו של המורה, והאדיקות היתרה שלו, שבאה לידי ביטוי בתיאורים רוחניים מפורטים, הרחיקה אותי ממנו. אחרית הדבר המעניינת מאת ד"ר לין שלר סייעה לי לברור מן היצירה את עיקריה האחרים, ובקריאה חוזרת הסיפור זכה בעיני לרבדים נוספים.

ההתלבטות העיקרית ביצירה היא בענין הדרך לחינוך הדור הצעיר. האם לדבוק באמונה המקומית, ולוותר על יתרונות המערב, או לאפשר לצעירים ללמוד מן הכובשים. לכולם ברור כי הרשמה לבתי הספר הצרפתים היא מהלך שאין ממנו חזרה, ואת השפעת המערב על התלמידים אי אפשר יהיה לנטרל. המנהיג המקומי מתלבט:

"אם אומר להם ללכת לבית הספר החדש, הם ילכו כאיש אחד. הם ילמדו שם את כל הדרכים לחבר עץ לעץ, דרכים שאנחנו לא יודעים. אבל בעודם לומדים הם גם ישכחו. האם מה שילמדו שווה את מה שישכחו? רציתי לשאול אותך, האם אפשר ללמוד את האחד בלי לשכוח את האחר, והאם שווה מה שילמדו את מה שישכחו?"

אחותו של המנהיג, המכונה "הגבירה המלכותית", שהשפעתה רבה, סבורה שזהו מהלך שיש להכנע לו:

"בית הספר שאליו אני דוחפת את ילדינו יהרוג בהם משהו שהיום אנחנו אוהבים ומשמרים בעמל רב, ובצדק. אולי אפילו עצם זִכרנו ימות בהם. כשיחזרו אלינו מבית הספר יהיו ביניהם כאלה שלא יכירו אותנו".

אביו של סמבה יודע היטב מה צופן העתיד:

"כל שעה שחולפת נושאת עימה תוספת להתנעת הכור שבו ניתך העולם. אין לנו עבר משותף, לכם ולנו, אבל יהיה לנו, בדיוק מוחלט, אותו עתיד. תם ונשלם עידן הגורלות הנפרדים. במובן זה סוף העולם אכן כבר הגיע בשביל כל אחד מאתנו, כי איש כבר לא יכול לחיות אך ורק משימור מה שהוא".

וסמבה עצמו, כמרומז בשם היצירה, מוצא עצמו במצב של לא כאן ולא שם: "אני נהפכתי לשניהם, אין שיקול דעת צלול שבוחר בין שני גורמים. יש טבע זר, והוא במצוקה מכך שאיננו שניים".

בשורה התחתונה: קובץ משובח, כתוב מצוין ומאיר עיניים.

God's Bits of Wood

אחוזת בית

2012 (1960, 1961, 1979)

תרגום מצרפתית: עוז שלח ואביטל ענבר

אחרית דבר: ד"ר לין שלר

המנהרה / אנדרה לאקאז

7bdc5cf037-a843-463f-807f-177809f1a8247d

מעבר לויבל הוא מעבר הררי על גבול אוסטריה יוגוסלביה. במשך מאות שנים תוכננו תכניות לחצוב מנהרה בסמוך למעבר, שתאפשר מעבר קל ומהיר באלפים. הנאצים, שלרשותם עמד כוח אדם בלתי מוגבל של עובדי כפיה, הוציאו את התכנית אל הפועל.

מחנה לויבל היה מחנה עבודה מסונף למאוטהאוזן. תוחלת החיים הממוצעת במאוטהאוזן עמדה על ארבעה חודשים וחצי. לא ייפלא אפוא שפולו, עבריין צרפתי צעיר שהיה כלוא שם, קפץ על ההזדמנות להצטרף לקבוצה שיצאה אל מחוץ למחנה למשימה בלתי ידועה. נכונו לו שנתיים של גיהינום.

כך נפתח הספר:

פולו תפס מיד את חשיבות הטקס. הוא עשה שרירים מכף-רגל ועד לסת כמו בתחרות מר-עולם וכך, בפוזה הנכונה, סקר אותו חבר-השופטים שעבר על פניו. חבר-שופטים משונה היה זה. קציני אס.אס. נעולי מגפיים שנפנפו בשוטים. שלושה יחד מיששו אותו, זרועות, ירכיים, שוקיים. אשר לפה, פולו הקדים את הצלפת- המגלב הקלה. הוא פתח אותו לרווחה וחשף בחיוך שיני זאב צעיר ומורעב, שיניים לבנות ונפלאות אחת-אחת.

"גוט", טוב, הגה אחד האס.אסים הממזמזים שפנה לעבר ראש חבר-השופטים.

"רכטס", השיב המונוקל, קולונל סטאנדארטפיהרר, מפקד מחנה-הריכוז מאתהאוזן.

"רכסט", ימינה; בבוקר אביבי זה של שנת 1943 עדיין לא היתה למילה זאת משמעות מוגדרת במיוחד; אבל "לינקס", שמאלה, פירושה היה תא-הגזים, ובלי זכות ערעור.

כפי שאפשר להתרשם מן הקטע שלמעלה, הספר כתוב בכתיבה כאילו אגבית, כאילו מתבדחת. אבל תחת הציניות הקלילה אפשר לחוש ללא הרף את הזעם ואת השנאה. אנדרה לאקאז, בעצמו ניצול לויבל, לא עושה הנחות לשוביו ולמעניו, לא מחפש את האדם שמתחת למפלצת. את זכות השנאה הוא רכש בדם, ביזע ובדמעות.

לאקאז מתאר את מאבק ההשרדות היומיומי של האסירים בתנאים שלא ייאמנו. הוא מתאר את הסבל, את החברות, את רגעי החסד המעטים, את הגבורה והנחישות של האסירים הפוליטיים, וגם את המסתדרים והקומבינטורים ומשתפי הפעולה. הוא מספר על הדבקות בחיים ועל הדכאון, על החיים על חוט השערה נתונים לשרירות לב אכזרית.

כמו שכתבתי קודם, בלתי אפשרי להקיף את הספר בסקירה קצרה. צריך לקרוא כדי להבין ולו מעט מזעיר ממה שעבר על אסירי המחנה (שני מחנות, בעצם, לויבל דרום ולויבל צפון – המנהרה נחפרה משני כיוונים בו זמנית).

באחרית דבר לאקאז מספר על המפגשים השנתיים של הניצולים ובני משפחותיהם. תחילה נערכו המפגשים בצרפת, ומאוחר יותר החלו לנסוע יחד אל המנהרה, להראות לבני משפחותיהם את המקום. בביקור הראשון גילו לתדהמתם כי במקום בו עמד המחנה, המקום שהיה חור נידח בקצה העולם, ניצב כיום מלון. המנהרה עצמה שוקקת חיים, בעיקר של מטיילים גרמנים שעוברים בה בסופי שבוע.

לאקאז אינו סולח ואינו שוכח. כך מסתיים הספר:

האם היתה כל פרשת לויבל לחינם?

לא כך סבורים הגרמנים. לדעתם, מנהרת-הגבול הזאת, המאפשרת להם לנסוע כל סוף-שבוע לעשות סקי ביוגוסלביה, נוחה מאוד.

חיפשתי, וכמעט לא מצאתי דבר אודות מנהרת לויבל ברשת (לפחות לא בעברית ובאנגלית). לאקאז עשה חסד עם הניצולים ועם זכרם של הנרצחים, כשהעלה את פרשת המנהרה על הכתב. גם באתר יד ושם לא מצאתי דבר, אולי משום שבמחנה היה יהודי אחד בלבד, שאין לאיש מושג איך הצליח לחמוק ממשרפות מאוטהאוזן ולהגיע ללויבל.

למידע נוסף מויקיפדיה

על המנהרה: http://www.pbase.com/helene/kz

Le Tunnel – Andre Lacaze

הוצאת מעריב

1981 (1979)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר