קפקא בירושלים / אביגדור דגן

d7a7d7a4d7a7d79020d791d799d7a8d795d7a9d79cd799d79d-1

תשעה סיפורים קצרים מאוגדים ב"קפקא בירושלים", וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

הספר נפתח ומסתיים בסיפורים הנושאים את שם הספר, ושניהם יחד מכילים את תמצית אהבתו של הסופר לעירו ואת תמצית תפיסת עולמו. בסיפור הראשון הוא עולה ברכבת לירושלים, ומוצא מולו את בן דמותו של קפקא, שהלך לעולמו עשרות שנים קודם לכן. על תיקו של הנוסע מוטבע, למרבה המוזרות, השם יוסף ק.. סיפור חולמני מתרקם מן המפגש הזה, ובסיומו מתייחס דגן ליחודה של ירושלים, כפי שעשה גם בספריו האחרים, ביניהם "רחוב ושמו ממילא": "אינני סבור שמשהו דומה היה עולה על רוחי, אילו התרחש הכל במקום אחר. אולם כאן, בעיר הקסומה הזאת, שבה שום דבר איננו בלתי אפשרי, עולים בדעתי שוב ושוב דברים המפתיעים גם אותי […] כי העיר הזאת, שבה הכל חודר את הכל, ואין בה התחלה ואין בה סוף, טובה ומיטיבה היא אמנם לכל, אבל במיוחד למשוררים. שהרי היא משוררת בשבילם". בסיפור האחרון שוב פוגש המספר בקפקא, הפעם בשל הזיה שנגרמה על ידי השמש הקופחת. כשהוא מתאושש, ושומע את הדאגה בקולה של אשתו, הוא חושב על הסופר המיוסר ואומר בלבו, בחמלה המיוחדת לו: "עד כמה יכלו חייו להיות שונים, ואתם אולי דברים רבים שנותרו אחריו בספריו, אילו יכול לשמוע מפעם לפעם את הרעד הקל בקולו של מישהו שדואג לשלומו".

קסמה של העיר והחמלה שבלבו של הסופר נוכחים בכל הסיפורים. ב"תיאורית דריישטיין" הוא מתאר את תופעת הנדידה בעיר בחודש מוּחַרָם, החודש בו היו הבריות מחליפים את מקום מגוריהם. בחינניות מרובה הוא מתאר שני מלומדים, הנפגשים ברחוב, כשהם עמוסים בחפציהם, ומתיישבים על מיטת ברזל של אחד מהם כדי לדון בענינים רוחניים העומדים ברומו של עולמם. "הדיבוק הטוב" משמש לסופר רקע עליו הוא פורש את אמונתו בטוב האנושי ובכוחו לשרוד. "הדוד יוליוס" הוא חייט מוכשר ואיש עסקים עשיר, שעולמו התהפך עליו פעמיים, כשגרמניה השתלטה על אוסטריה, וכשפלשה לצ'כוסלובקיה. שפיותו שהתערערה שבה לתיקונה דווקא כשהתברר לו שנותר נקי מנכסיו. גם "מנהל תחנת הרכבת" צובט הלב הוא אדם שגורלו השתנה באחת, כשנדרש לנהל את המשלוחים האנושיים מטרזין למחנות ההשמדה, וכעת הוא מסתובב בתחנת הרכבת בירושלים ומחפש ניצולים כדי להקל את משא האשמה שהוא חש. "האסופי" הוא תינוק עזוב, שמוצאו אינו ברור. הוא נמסר לבית יתומים ערבי, והמספר תוהה מה היה גורלו, בארץ המסוכסכת הזו, אילו היה נמסר למוסד יהודי: "מי מאתנו יודע בבטחון מלא את קורות אבותיו? האם זה באמת כל-כך חשוב? האם לא היה כל אחד מאתנו מישהו אחר, אילו גדל בבית אחר, בארץ אחרת?". "מוסיקת לילה זעירה" ו"הדוור" הם שני סיפורי אהבה צנועים, הצומחים מתוך בדידות נואשת.

אביגדור דגן נותן לבו לאנשים האפורים, המצולקים, המבקשים שלווה וקרבת לבבות בעולם קשה. למרות הכאב הנוכח בחיי גיבוריו, דגן רואה את היופי ואת האור שבנפשם, מבחין בחיוך שבין קמטי הצער, ומביא אותם בשלמותם אל הסיפורים.

מקסים.

ספרית פועלים

1994

תרגום מצ'כית: אפרים פרויד

רחוב ושמו ממילא / אביגדור דגן

2648

השופט כהנא, מי שהיה המספר בספרו של אביגדור דגן, "ליצני החצר", הוא המספר גם בספר הזה. במשך למעלה מחצי יובל התגורר ברחוב הירושלמי המוביל אל שער יפו, רחוב שהפך למשפחה עבור האנשים הבודדים שגרו בו, מקום בו חוק לא כתוב קבע כי איש לא ישאל פה לעולם: "השומר אחי אנוכי?". כל אחד מדרי הרחוב נשא מטען משלו, ביניהם מאקס איש הכוכבים, שעבר את מוראות השואה כליצן חצר יחד עם השופט, מנחם ורבקה שנמלטו ממחבוא למחבוא וניצלו בנס, יעקב הזגג ובנו שהופרדו זה מזה למשך שנים, מישקה הסבל האוקראיני הענק שאינו מדבר עם איש, נוצר סוד.

וכך, נושאים את חייהם, דמו הכל לסבלים, כל אחד כפוף תחת מטענו, ובכל זאת כל אחד, לפחות לפעמים, מעלה חיוך על פניו. סיפורו של כל אדם היה תקוע בו כמו ציר שעליו הסתובב כמו כוכב, וכולם הסתובבו סביב שמש הנקראת ירושלים. וזה, יותר מכל דבר אחר, עשה את העיר הזאת לשונה מכל שאר הערים.

השופט מתאר את שגרת הרחוב, הנפתחת מדי בוקר ביציאתו לרחוב, חולף על פני הרב ידידיה הזקן, היושב כל היום בחצר, קורא בספריו העתיקים. כדי לא להטריחו, השופט מסתפק בהנהון, אך לעתים הוא מתעכב ומבקש מהזקן להקריא לו משפט מספריו: אני נוהג להקשיב זמן מה ללחש היוצא משפתיו החיוורות, מגלגל במוחי את המשפט שקרא לי זה עתה. לפעמים אני מעמיסו על גבי כמשא כבד שיש לשאתו עוד דרך ארוכה, לפעמים אני מצמידו אל דש בגדי ליהנות מניחוחו כל עוד אפשר, ולפעמים הוא הופך למקל בידי, עליו אשען כל היום.

על הרחוב חולש המלך מנחם, בעל הקיוסק. מנחם שאף להיות זגג, אבל אשתו רבקה, למודת הסבל, שכנעה אותו להמנע מעבודה פיזית, ולעשות לביתו, והוא מתמיד בכך גם אחרי מותה. דיירי הרחוב כולם מגיעים אליו לשפוך את לבם, ואין דבר נסתר מעיניו. "המלך הטוב מנחם", כך מכנה אותו השופט.

עם השקיעה מגיע אל הקיוסק מאקס איש הכוכבים, ומנסה לשכנע את העוברים והשבים להתבונן אל השמים. אמונתו המוצקה היא, שהעולם היה שונה, אילו היו בני האדם מתבוננים בכוכבים ומעריכים בצניעות את מקומו של עולמנו ביקום.

ועוד ברחוב עובדיה, המוליך את ארבעת בניו מדי יום לאותו מקום ברחוב בו הם ממתינים לעבודות סבלות, ובנו של יעקב הזגג המבקש להמשיך בלימודיו ולא לרשת את מקומו של אביו, ושני שחקני שחמט המגיעים מדי יום מרחביה לשחק בסמוך לקיוסק, והסנדלר רוֹת המודאג שמא תטרוף אשתו הבלתי יציבה את נפשה, ונסים אבולעפיה בעל המוסך המחייך תמיד. וכל אלה מנהלים את חייהם לקול נגינת המחרטות, אבני המשחזת, נהם המנועים והולם הפטישים, בשגרה יומיומית יציבה, הדרושה להם כל כך.

כמו פה שאיבד כמה משיניו, כך נראה הרחוב לשופט לאחר מלחמת ששת הימים, שנטלה את חייהם של כמה מצעירי המקום. אביגדור דגן מפליא לתאר את תקופת ההמתנה החרדה שלפני המלחמה, ואת האופוריה החגיגית והכאובה כאחד אחריה. בנקודת הזמן בה הוא מצוי כשהוא מספר על הרחוב, שנים אחרי המלחמה, אופיו של המקום כבר השתנה ללא הכר, משפחות התחלפו, עסקים נסגרו, בני אדם כמעט אינם מטיילים בו, ובעתיד הקרוב יעלו עליו בולדוזרים וישנו אותו כליל.

דיירי הרחוב, רובם ככולם שורדי טראומות, מתחבטים בדרך זו או אחרת בשאלות של אמונה. אינני יודע אם באיזה מקום בעולם מדברים כל כך הרבה עם אלוהים כמו ברחוב המוביל לשער יפו. לרבים כאן חשבונות לא גמורים אתו, כולם מבקשים הסבר, שואלים אלף שאלות לא נעימות, אלא שאלוהים מתיחס אליהם באדישות גדולה, בקהות רגש, והבריות לא מפסיקים לחזור על שאלותיהם, למרות שרק לעתים רחוקות קורה שמישהו מקבל תשובה מספקת. אחרי המלחמה, שפגעה אנושות במי שכבר החלו להשתקם ממכאובים קודמים, עורך השופט בלבו את משפטו של הרחוב נגד אלוהים. כשופט, האמון על הימנעות ממשוא פנים, הוא מוטרד: הדבר היחידי שהטריד אותי במקצת היה הרגשה מסוימת של דעה קדומה, כי הכרתי את הנאשם יותר מששים שנה, וכל כך הרבה רעות עליו נצטברו בראשי במשך הזמן, שהדבר היה עלול להשפיע על שיפוטי. הוא מעלה טענה אחר טענה, תהיה אחר תהיה, ותשובת הנאשם אינה ניתנת, או אולי נרמזת מדפיו של ספר איוב.

ובכל זאת, למרות התסכול והכאב, למרות כל מה שעברו השופט ומנחם, הם חוזרים שוב ושוב אל משחק ה"למה", למה היו מוכנים לחיות את חייהם מחדש. באופטימיות ובתבונה מסוגה של "בינת השכוי", הם מונים את הסיבות: בגלל פיסת השמים התכולים, בגלל האריה ששר נסים אבולעפיה, כי ילדים נולדים, מפני שפצעים מגלידים. התשובות משתנות ומתגוונות, אך המשחק מסתיים תמיד באותן המלים: "מראה אחד של ירושלים. זה בלבד צריך להספיק. דיינו".

אביגדור דגן הוא סופר נפלא. כתיבתו מצטיינת בתיאורים מינוריים כובשי לב לצד דיונים כאובים עמוקים מני חקר. הוא שופע אהבה וחמלה, ואין דומה לו בפיוטיות המעודנת והמדויקת המאפיינת את ספריו. לא במקרה הסקירה שופעת מובאות מן הספר, שכן אין מי שיספר עליו טוב ממנו.

אסיים בפיסקה נוספת מן הספר, בה שני הידידים, שסיימו זה עתה את משחק ה"למה", מאזינים לסיבה נוספת:

מבעד לחלון הפתוח של אחד הבתים ברחוב המוביל לשער יפו – הרחוב הזה המלא חלומות, הרחוב הזה שבו אין איש שאינו מדבר עם אלוהים – אנו שומעים מנגינה איטית, מתוקה, מרחפת בלילה. מנגינה מוכרת היטב. מישהו מנגן על חליל רועים, כמו זה שהנער דוד ניגן עליו כשהלך אחרי צאן אביו על מורדות ההרים, זמן רב לפני שנעשה מלך. אנו לא יודעים מיהו המנגן, ומעולם לא ניסינו לגלות. אפילו למנחם, שבדרך כלל מדגיש שהוא יודע כל מה שקורה בממלכתו, די לדעת שמישהו ניגן תמיד את המנגינה הזאת וכי היא לא חדלה מעולם להדהד כאן.

נפלא.

ספרית פועלים

1984

תרגום: אביבה גור

חתונת הזהב של פיגרו / אביגדור דגן

62675

אני אוהבת את הספרים של אביגדור דגן. התוודעתי אליו לראשונה באמצעות הספר "רחוב ושמו ממילא", המתאר דמויות ברחוב הירושלמי, והתרשמתי מאוד. בין אם הוא כותב על סיוטיו של ניצול שואה ("השען מסמטת המזלות", שנכתב יחד עם אחיו גבריאל), ובין אם הוא כותב על השכוי המשמיע אמרות חוכמה ("בינת השכוי"), יש בכתיבה שלו משהו מאוד נינוח, לפעמים תמים, ותמיד ראוי לתשומת לב.

"חתונת הזהב של פיגרו" הוא אוסף סיפורים סביב נושא אחד: מה קורה אחרי שספר מסתיים. כך נפתח הספר (ציטוט עם קיצורים): "אחד הבילויים החביבים עלי הוא לבדות את חלקם השני של רומנים מפורסמים, או לבדות מערכה שלישית, רביעית או חמישית – הכל לפי הצורך – של מחזה מפורסם… סדר הוא סדר, וכשמספר לי מישהו, למשל, סיפור על שניים, שהאחד מהם נפטר בסופו של סיפור, אני רוצה לדעת מה קרה לשני, שנשאר בחיים וחי אולי עד היום הזה. מעניין אותי תמיד מה קרה אחר-כך. מה עשה סנשו פנסה לאחר מות אדוניו האמיץ? מה היה על טטינה? על אוניגין?"

הסופר מסתפר בסביליה, אצל צאצאו של הספר המפורסם, ושומע מפיו על קורותיו של פיגרו שנים אחרי תום המחזה. הוא מדמיין את קפקא השואל את עצמו אם יכול היה להתרחש גלגול הפוך, משרץ לאדם, ומה היה קורה אם הגלגול היה מתפתח למגפה. ברחוב ירושלמי הוא פוגש את אחד מצאצאיו הרבים של הגולם מפראג המפוזרים בעולם, תמיד נכונים לתרום את כוחם העצום. הוא תוהה מה עלה בגורלה של הלנה היפה בהזדקנותה. עם אברהם הוא חוזר אל שרה אחרי פרשת העקדה, ומקווה שלאם לא יוודעו קורות אותו היום, ועוד.

אם, כפי שנכתב בפתיחה, "מעניין אותי תמיד מה קרה אחר-כך", איפה נמצא הסוף באמת? הרי תמיד יש אחר-כך נוסף. וכך מסתיים הספר (שוב ציטוט עם קיצורים), תוך שהוא תורם אמירה אופטימית האופינית להלך-רוחו של אביגדור דגן כסופר: "רק עתה נפקחו עיני לראות את יופיו של הסיפור שלא סופר עד תום. ראיתי את יופיה של העובדה, שלמעשה אי-אפשר כלל לספר משהו עד סופו, פשוט, מפני שלעולם אין הסוף קיים. כי במקום שמסתיים סיפורו של האחד, מתחיל סיפורו של השני… ודבר סביבנו אינו מפסיק להתגלגל עמנו ולזרום… ולא נותר לי אלא להרהר ביופיו של הסיכוי, כי תמיד עוד יהיה לנו מה לספר".

Figarova Zlata Svatba – Avigdor Dagan

הוצאת דביר

1987

תרגום מגרמנית: צבי ארד