הנהר הסודי / קייט גרנוויל

הנהר הסודי הוא המקום שבו מוצא ויליאם תורנהיל מנוחה לנפשו. תורנהיל נולד לעוני מייאש בלונדון, בן למשפחה מרובת ילדים ומורעבת תדיר. למרות שעבד מגיל צעיר, והצליח להוציא את פרנסתו כשייט על התמזה, לא היה לו סיכוי לחרוג ממעמדו בשולי החברה ולהבטיח לילדיו עתיד טוב יותר. לא ייפלא אפוא ששלח ידו אל הסחורה של מעסיקיו בנסיון להחלץ מן המצוקה. כשנתפס נדון למוות, אך עונשו הומר להגליה אל המושבות באוסטרליה. אשתו ההרה סאל ובנם הפעוט התלוו אליו. אחרי מסע ימי, שארך כתשעה חודשים, הגיעו ב-1806 אל סידני, אז עיירה קטנה. תורנהיל מצא עבודה כשייט, וכשהוביל סחורות אל נקודות ישוב מבודדות, ומהן חזרה לסידני, הלכה נפשו שבי אחרי יופיו של הטבע והאפשרויות הגלומות בו. הנהר הסודי יהפוך למולדתם של ילדיו.

קייט גרנוויל ביקשה לחקור את קורותיו של אחד מאבות-אבותיה, סולומון וייסמן, שכמו תורנהיל הבדוי, הגיע לאוסטרליה בספינת מורשעים. רבים מן המהגרים בעל-כורחם נפלו אל חיים של עבדות, תלויים בשרירות לבם של אדוניהם באשר לסיכוי לזכות בכרטיס שחרור ובחנינה. כרטיס השחרור, אותו יכלו לבקש שנים-עשר חודשים אחרי הגעתם, הפך אותם לעצמאים לכל דבר וענין, למעט האיסור לעזוב את המושבה. החנינה הסירה גם את המגבלה האחרונה. אנשים כמו תורנהיל, וכמו וייסמן, היו בני מזל. המדינה הציבה אותם תחת חסות נשותיהם, ופטרה עצמה מן הצורך לדאוג לצורכיהם. תנאי חייהם היו אמנם קשים, אבל בשונה מן המולדת כאן היתה לכל אדם, ויהא מוצאו אשר יהא, הזדמנות להמציא את עצמו מחדש. בשנים שיבואו עתידים ויליאם וסאל להתמוגג כילדים כשיהיה לאל ידם להעסיק משרתים, כאילו נולדו לאצולה.

נפשו של תורנהיל יוצאת, אם כן, אל הטבע, אל הבטחת המרחבים, אל חלקת אדמה משלו. די אם אדם יקבע עובדות בשטח, יבנה בית, ישתול חלקת תירס, כדי לנכס את המקום לבעלותו. סאל, לעומתו, שקולה וזהירה, מבקשת להשאר בסידני, להמשיך לעבוד שם ולאסוף כסף לחזרה הביתה. מכיוון שתשוקתו של תורנהיל אינה שוככת, היא מסכימה לתת סיכוי לבחירה שלו למשך חמש שנים. יחד עם ילדיהם הם קובעים את ביתם בחוף שבו בחר. לאורך הנהר, במרחק גדול זה מזה, גרים מתישבים נוספים, תמהונים במידה זו או אחרת, רובם ככולם מורשעים לשעבר. כדאי לזכור כשמדובר בהרשעות הללו, חלקן משקפות עבירות חמורות, וחלקן הן עונש בלתי פרופורציוני, ברוח התקופה, על עבירות קלות.

הסופרת מספרת בסבלנות ובפירוט על חיי תורנהיל ומשפחתו, אבל הנושא שבלב הספר הוא הנישול של האבוריג'ינים. כמו צללים הם מגיחים מן היערות, תובעים בלי מלים את החירות להיות נוכחים בכל מקום בלי מגבלה. מנהגיהם אינם ברורים, אין דרך לתקשר איתם, מראיהם המצולק והעירום משרה על המתיישבים מבוכה. סיפורי אימה נקשרים בהם, והגזענות וההתנשאות הקולוניאלית מקטלגת אותם כתת-אדם.   

מתיישב אחד מציע כי "אסור לשכוח שכשלוקחים קצת, צריך גם לתת קצת". מתיישב אחר מבקש להזכיר כי "עובדה ידועה היא שלשחורים אין אף מילה שמציינת רכוש", ולכן קשה להחיל עליהם אשמת גניבה. אבל קולותיהם מושתקים. הממשל שולח צבא לפעולות עונשין. המתונים שבין הלבנים מייחלים להסתלקותם של הילידים, אבל יש גם כאלה שששים לצאת לציד אדם. הסוף ידוע, ואוסטרליה עדיין מכה על חטא.

גם סופם של מתיישבים כמו משפחת תורנהיל ידוע. במשך חודשים ארוכים סימנה סאל על גזע עץ כל יום חולף, וספרה לאחור את הימים עד שובם המיוחל ללונדון. אבל ילדיה הפכו אוסטרלים, ואנגליה עבורם היתה רק סיפור. גם הרווחה וההרגל עשו את שלהם. במקום לחזור לאנגליה, הביאה את אנגליה אליה, בנתה בית בסגנון אנגלי ולידו נטעה עצים שיובאו משם. סימני הימים על העץ ננטשו והיטשטשו.

"הנהר הסודי" הוא רומן היסטורי מעניין, כתוב בכשרון ובידע, מתורגם יפה ומומלץ.

The Secret River – Kate Grenville

כנרת זמורה ביתן דביר

2009 (2005)

תרגום מאנגלית: עדה פלדור

נתיבי שיר / ברוס צ'טווין

41598

כותרת משנה: סודם של האבוריג'ינים האוסטרלים

ברוס צ'טווין היה סופר מסעות, שעיקר פרסומו נבע מספריו "בפטאגוניה" ו"נתיבי שיר", הראשון מתאר מסע בדרום-אמריקה והשני בליבה האדום של אוסטרליה (שני ספרים נוספים שלו, שאינם ספרי מסעות, תורגמו לעברית, "על הגבעה השחורה" ו"אוץ", שניהם מומלצים).

בחלקו הראשון של הספר, צ'טווין מבקר בטריטוריה הצפונית של אוסטרליה, נפגש עם הילידים ועם צאצאי המתיישבים הלבנים, ומנסה להבין את התפיסה שמאחורי זמן החלום, שבלשון המערב אולי אפשר להתייחס אליה כמיתולוגיה אבוריג'ינית, אך היא הרבה יותר מזה. זמן החלום מתאר את בריאת העולם כיצירה שירית: האבות הקדמונים הגיחו מתחת לאדמה, כל אחד ואחד מהם מייצג את "הדברים החיים". כל אחד מהם קרא "הנני!"… הנני נחש, הנני קקדו, הנני יערה. בכל צעד קרא כל אב קדמון בשם נוסף. כך שרו את דרכם, וכשהתעייפו "חזרו פנימה". מעשה קדמוני זה של מתן השמות נחשב מאז ועד ימינו אנו כשורת השיר הסודית והמקודשת ביותר של שירת האב הקדמון… בכל מקום שאליו מובילות עקבותיהם, הם הותירו אחריהם שובל של מנגינה. הם עטפו את העולם כולו ברשת של שירים. זמן החלום לא הסתיים עם הבריאה, והוא נוכח בחייהם של האבוריג'ינים, מהווה מסורת וחוק, עד היום. האבוריג'ינים שומרים בסודיות גמורה על עיקרי תפיסותיהם ועל פולחניהם, וגם בספר הזה רב הנסתר על הנגלה. למעשה, בזמן קריאת הספר, וגם אחרי שסיימתי, היתה לי הרגשה שאולי אני יודעת כעת מעט יותר מכפי שידעתי קודם, אבל האבוריג'ינים נותרו לי זרים לחלוטין, כי נסיון להבין אותם במונחי העולם המוכר לי נדון לכשלון.

חציו הראשון של הספר מתאר את מסעו של צ'טווין באוסטרליה, ואת מפגשיו עם דמויות שונות. חציו השני מפליג לדיון בנושאים שהעסיקו את הכותב לאורך שנים: נוודות לעומת התיישבות, תוקפנות מול התגוננות, התפתחותם של מיתוסים, האבולוציה האנושית. הדיון שופע ידע, ציטוטים רלוונטים, אזכור מחקרים, התנסות אישית. לתפיסתו, הצורך לנדוד מוטבע במין האנושי (אחת הראיות היא הדרך להרדים תינוקות בצעידה ובנדנוד), וכשבני אדם נאלצים להתיישב בניגוד לאופיים התגובה היא תוקפנות ואלימות. בניגוד לתפיסת מוצאו של האדם מחברה של ציידים-מלקטים, הוא מייחס לאדם הקדמון אופי שלוו יותר, וסבור שבעבר הרחוק נרדף האדם על ידי טורף שהתמחה באכילת פרימאטים, ושלמרות נצחונו עליו עדיין מוטבע בנו הפחד והדחף להתגונן: האם אין ההיסטוריה כולה חיפוש אחר מפלצות מדומות? נוסטלגיה לאותה חיית-טרף שאיבדנו? לאותו אביר שירד באצילות מהבמה – והניח אותנו לנפשנו עם הנשק בידינו?

"נתיבי השיר" מבעבע רעיונות ואבחנות, ונוגע בנושאים רבים, ביניהם קולוניאליזם, דת, התפתחות השפה, אבולוציה, האופי האנושי, מיתולוגיה ועוד ועוד. הוא מזכיר על קצה המזלג, אך די בכך כדי לעורר מחשבה, את הניצול שמנצלים סוחרי אמנות את הציירים הילידים, את המיסיונריות, את התפרקות הערכים בחברה האבוריג'ינית. הספר ממוקם באוסטרליה, אך נודד בעקבות נדודיו של צ'טווין חסר המנוח ותאב הדעת. לא כל מסקנותיו מקובלות עלי. כשהוא כותב, לדוגמא, "הלבנים מנסים שוב ושוב לשנות את העולם, כדי להתאים אותו לחזון המפוקפק שלהם על העתיד. האבוריג'ינים מרכזים את כל האנרגיה הנפשית שלהם בהשארת העולם כפי שהוא. באיזה אופן הדבר הזה נחות יותר?", אני רואה בכך אידאליזציה פשטנית, שמייתרת את השאיפה לשיפור ואת חדוות ההגשמה, ועומדת בסתירה לאורח חייו של צ'טווין עצמו, שביקש ללמוד עוד ועוד ולהבין, ולא להסתפק בעולם כפי שהוא. מכל מקום, נהניתי "להתווכח" אתו תוך כדי קריאה.

סגנונו של הספר בחציו הראשון הוא סיפורי. חציו השני מורכב מאוסף של רשימות שכתב במהלך השנים, קטעי מחשבות, מפגשים עם חוקרים, ציטוטים נבחרים. קצת הפריעה לי הקופצנות והקטיעוּת. הקריאה מבחינתי נעה הלוך ושוב בין התפעלות לקוצר רוח, בין הסכמה לדחיה, אבל בסיכום כולל הספר ריתק אותי, העשיר, הרחיב מעט את ההיכרות הראשונית שלי עם תפיסת העולם האבוריג'ינית, ושמור לו כעת מקום של כבוד בין ספרי מסעות וגילוי.

The Songlines – Bruce Chatwin

ספרית פועלים

2003 (1987)

תרגום מאנגלית: עופר שור