למה? / מריו ליביו

למה

כותרת משנה: מסע בעקבות הסקרנות האנושית

מריו ליביו, חוקר סקרן, מפנה בספר זה את תשומת לבו לשאלה למה אנחנו שואלים. כיצד קרה שבני-אדם, בשונה משאר בעלי החיים, אינם מסתפקים בעובדות שמול עיניהם, אלא מבקשים לדרוש במופלא מהם? מהי בעצם תכונת הסקרנות? מה מניע אותה? כיצד היא יוצאת אל הפועל? ליביו ניגש אל הנושא מכמה זויות, ומסכם את הידע הקיים, אך מדובר בתחום מחקרי המצוי בשלביו הראשונים, ויותר משהספר מספק תשובות הוא מעורר שאלות מעניינות.

את מסעו בעקבות הסקרנות האנושית פותח ליביו בתיאור שניים מן הסקרנים הגדולים בהיסטוריה. מטרתו אינה בהכרח למצוא מכנה משותף בין שניהם, כזה שיהווה תובנה מעמיקה על טיבה של הסקרנות. הוא סבור שמכיוון שמבחינת רוח החקרנות שניהם היו משכמם ומעלה בדורם, מעניין להתבונן בנושא מעיניהם. הראשון בהם הוא ליאונרדו דה וינצ'י, בן המאה החמש-עשרה וראשית המאה השש-עשרה. ליאונרדו לא זכה להשכלה מסודרת כמדען, ואל רוב תובנותיו הגיע מכוח הנסיון ולא מכוח הלימוד. כשתצפיותיו לא עלו בקנה אחד עם הידע שהצטבר עד זמנו, הוא הניח בפשטות שהתצפית גוברת על התיאוריה, ובכך ייצג למעשה את ראשית החשיבה המדעית המודרנית. סקרנותו וחקרנותו היו בעיניו טבעיות, כדבריו, "תשוקתם הטבעית של אנשים טובים היא הדעת". הסקרן השני הוא ריצ'רד פיינמן, ששאף לחקור כל תופעה שקסמה לו, לא רק בתחום המדע שבו תרם תרומות כבירות. פיינמן התנגד בחריפות לעמדה הטוענת שהמדע גורע מן היופי ומן המסתורין, ואמר, "מה התבנית, או המשמעות, או הלמה? לא יזיק לתעלומה אם נדע עליה משהו. כי האמת הרבה יותר נפלאה מכל מה שאמני העבר העלו בדמיונם".

לאחר שהציץ אל עולמם של מקרי הקיצון של הסקרנות, ליביו מבקש להתבונן בסקרנות מנקודות מבט מחקריות. תחילה הוא פונה אל הפסיכולוגיה ואל חקר ההתנהגות. המונחים העיקריים בהם הוא דן כאן ובהמשך הם סקרנות תפיסתית, הנובעת מחדשנות, כלומר ממידע שלא היה ידוע עד כה, וסקרנות אפיסטמית, שפירושה הרצון לידע. מונח מרכזי נוסף הוא פער בידע, הווה אומר, בלשונו של הפסיכולוג ג'ורג' לונסטיין, הסקרנות היא "חסך קוגניטיבי במקורו הנובע מתפיסת קיומו של פער בידע ובהבנה". ליביו מתאר מחקרים התנהגותיים בתחום זה, כולל מחקרים שהתרכזו בסקרנותם של פעוטות ובתהליך הלימוד המהיר המאפיין אותם.

מן המחקר ההתנהגותי פונה הכותב אל המחקר הפיסיולוגי, ומתאר את תוצאות הבדיקות שעקבו אחר פעולת המוח בעת סקרנות באמצעות fMRI (דימות תהודה מגנטית בתפקוד). תוצאות אחד המחקרים העלו קשר בין הסקרנות ובין מנגנוני גמול ועונג. תוצאות מחקר אחר גילו שהסקרנות משפעלת איזורי מוח הרגישים דווקא לתנאים לא נעימים. הפער הזה יכול להיות מוסבר בעובדה שבניסוי הראשון הופעלה סקרנות אפיסטמית, שהיא מענגת, בעוד בניסוי השני היה מדובר בסקרנות תפיסתית, שיש בה אלמנט של חרדה ושל חוסר נוחות. עוד נמצאו קשרים בין הסקרנות לבין מרכז ברוקה, האחראי על תהליכי השפה, ונמצא קישור בין הסקרנות לבין פעולת הזכרון המתרחשת בהיפוקמפוס. את קשיי המחקר מסביר ליביו כך: "המוח הוא פריט חומרה כה מורכב, והנפש היא פריט תוכנה כה משוכלל ובלתי-חדיר, עד שאפילו הניסויים המתוכננים בקפדנות מאין כמותה משאירים תמיד מעט מקום לבלתי-צפוי".

הפרק הבא מתייחס להתפתחות הסקרנות האנושית, ולקפיצה המדהימה במספר תאי העצב במוח בתקופה קצרה יחסית. ליביו מצביע על אפשרות של מנגנון משוב חיובי, שלפיו העליה במספר תאי העצב, שנבעה מן ההליכה על שתיים הצורכת פחות אנרגיה מהליכה על ארבע, ובכך מפנה משאבים לטובת המוח, העליה הזו תרמה לפיתוח הסקרנות, שבזכותה התאפשר השימוש בכלים ובאש. שימוש זה הביא לבישול אוכל, ובכך הפחית את העומס על מערכת העיכול, הווה אומר חסכון נוסף באנרגיה שהופנתה למוח. התוצאה היא מוח כפול בגודלו – 86 מליארד תאי עצב – וקידום הסקרנות האנושית.

לסיום חוזר מריו ליביו אל מספר אנשים המדגימים אורח חיים חקרני, מהם הוא מבקש להבין כיצד התפתחה סקרנותם, והוא מסכם בשאלה כיצד ניתן לעודד התנהגות סקרנית, גם אם לוקחים בחשבון שלגנטיקה יש השפעה מכריעה על הנטיה לחקרנות.

בעיני הסקרנות היא הנותנת טעם לחיים, וחשתי הזדהות כשמתוך סבך התיאוריות עלתה הסברה ש"הסקרנות היא הגמול של עצמה, והכוח המניע אותה הוא החתירה אל ההשפעות הנעימות של פליאה והתעניינות".

מריו ליביו הוא כותב רהוט, ענייני, המשלב מצוין מדע עם אנקדוטות, ומאזן בין מחקר יבש לסיפורים אישיים, ובכך מנגיש את עולם המחקר לקורא הסקרן שאינו מומחה. מסעו של ליביו בעקבות הידע מרתק ומזמין להצטרף אליו.

Why? – Mario Livio

אריה ניר ומודן

2017 (2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

מודעות פרסומת

הרפתקאות חמור שכולו תכלת / נחום גוטמן

הרפתקאות חמור שכולו תכלת

חמור אפור, שניתן במתנה לשכנו של הסופר, קם יום אחד ונעלם. לשכן לא היה כל צורך בחמור, והוא הניח לו ללכת בטל, אך בכל זאת הצטער על אובדנו, ולכל רשרוש קל היה קופץ ממקומו ורץ לבדוק אם שב חמורו. בעוד הבעלים, מר מֶבֶּה, מאוכזב, החמור עצמו הלך מבלי משים לקראת גורל מפואר. הוא יסייע לחזק את בטחונו העצמי של הנציב הבריטי, נעירתו תהווה השראה ליצירה מוסיקלית, הוא יביא למותו של עבריין ויחזיר אוצר לבעליו, יגרום לשבטים עוינים להמנע ממלחמה ולשקם את השלום, ובשיא תהילתו, הולך על שתיים ועטוף גלימה, יחרוץ את גורלם של אמנים. מכיוון שיתנפח הרבה מעבר לממדיו הצנועים הטבעיים, סופו שיינעץ בו מסמר שישגר אותו חזרה אל המקום ממנו יצא.

קראתי את הספר מספר פעמים בעבר מאז שהייתי ילדה, וכעת, אחרי שנים רבות, קראתי אותו שוב. לפעמים הוא נקרא כאגדה קסומה על חמור בר-מזל, לפעמים כאוסף של סיפורים נפרדים שהחמור מקשר ביניהם. כילדה, צחקתי על הנציב המנופח, שמחתי עם המוסיקאי, שנאתי את הדוד העשיר שגזל את יהלומיה של מזל התמימה, וצהלתי כשהושבו לה. לגלגלתי על התושבים הפתאים של העיר הכחולה, שמינו את החמור לפוסק אמנותי, וייחסו לשתיקתו משמעויות שאין בה. ובעיקר ריחמתי על החמור, שאמנם חטא ביוהרה, אך זו באה לו בשל טפשותן של הבריות, והמסמר המכאיב שננעץ בישבנו נראה בעיני עונש בלתי מידתי. מעניין שלמרות שזכרתי היטב את מרביתו של הספר, נשכח ממני הפרק אודות החמור כמשכין שלום, ורק כעת גיליתי את הסאטירה העוקצנית החבויה בו.

קסמו של הספר נובע ברובו מסגנונו היחודי של נחום גוטמן, שהוא קליל על פניו, מזמין ומחבק, והנכנס בשעריו מגלה משמעויות ורבדים ומסרים מוגשים בחן. גוטמן מספר לעתים כמשוחח עם הקורא, לעתים כסופר פיוטי, אפילו משורר. לספר מצורפים איורים נעימים לעין פרי עטו, והם מהווים חלק בלתי נפרד מן היצירה. מצאתי ברשת שני מאמרים מעניינים על הספר, הכוללים מדגם מן האיורים: "כיצד נצבע חמור בתכלת" מאת מנחם גוטמן, בנו של הסופר (בחלקו התחתון של הקישור), ו"חמור שכולו תכלת" מאת דני קרמן. מכיוון שנהניתי מאוד לקרוא בספר שוב, ולא רק מטעמי נוסטלגיה, לא הופתעתי לגלות שראה אור מספר פעמים מאז שנכתב ב-1944, ואף עובד כהצגת תיאטרון.

ספרי ילדות רבים תרמנו לספרית בית-ספר יסודי. "הרפתקאות חמור שכולו תכלת" נשאר בבית.

ספרית פועלים

1960

מחוץ לאופק, מעבר לרחוב / חנוך ברטוב

mchutz20laofek2020mever20larechov_med

מה שאדם רואה מעבר לרחוב וסבור שאין בו משהו הראוי לתשומת לבו, מתגלה לו במלוא האימה והעוצמה כשמבטו נודד אל מחוץ לאופק, עד הרי החושך.

חנוך ברטוב שירת עם עמוס אלחנן בבריגדה במסגרת הצבא הבריטי. את אחיו בנימין, המכונה רבי, הכיר מאוחר יותר בירושלים. בטור שכתב לקראת יום העצמאות השלושים העלה את זכרו של בנימין, שנפל במלחמת השחרור. באותם ימים היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת הביוגרפיה של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, והיה סבור שהלם המלחמה הזו השכיח את המחיר הנורא של המלחמה הראשונה: "אמרתי בלבי, אולי אחדד את ההבחנה בין פרץ המוני של היסטריה לבין הצמיחה הממשית בין תש"ח לתשל"ח". בעקבות אותו טור יצרו אתו קשר הוריהם של עמוס ושל בנימין, וכשבא לביתם לשוחח עמם, התברר שבשנים עברו התגוררו בשכנות. ברטוב החליט לספר את סיפורה של המשפחה, שחייה משקפים את הדור האחרון ליהדות אירופה ואת הדור הראשון למדינה.

יצחק ושולמית רבינוביץ', תושבי קובנה שבליטא, נישאו ב-1924. שולמית היתה להוטה לעלות לארץ, אך העליה התעכבה עד שיצחק ישלים את לימודי הכימיה בברלין. מות אביו של יצחק גרם עיכוב נוסף במימוש התכנית. השניים, שהיו כבר הורים לשני ילדים, עמוס ובנימין, שבו לקובנה, ומצפונו של יצחק לא הניח לו לזנוח את העסק המשפחתי ואת העובדים בו. השנים עברו, הוריה של שולמית עלו לארץ, יצחק ושולמית נסעו לבקר שם, אך העליה התעכבה שוב ושוב. חודשיים לפני שברית המועצות סיפחה את ליטא ב-1940, נשלחו שני הבנים לארץ. יצחק ושולמית נותרו במקומם יחד עם בנם הצעיר שמואל. שנת הכיבוש הסובייטי דרדרה אותם לחיי מחסור, אך קשיי שנה זו החווירו לעומת ארבע השנים הבאות, שנות הכיבוש הנאצי. לא אכנס כאן לפרטים על תקופה זו בליטא, אזכיר רק שני ספרים מפורטים ונוקבים, "גטו וילנה" מאת אברהם סוצקבר, ו"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" המבוסס על מסמכי משטרת גטו קובנה, הגטו בו נכלאו גם בני משפחת רבינוביץ'. כשהגטו הפך למחנה ריכוז, הופרדו יצחק ושמואל משולמית, ובאורח פלא שרדו שלושתם. עמוס ובנימין, שבשל הניתוק הממושך מהוריהם איבדו תקווה לראותם שוב, שינו במהלך המלחמה את שם משפחתם מרבינוביץ' לאלחנן, כשמו השני של יצחק. על אדמת אירופה החרבה של אחרי המלחמה התאחדו הניצולים עם עמוס, ומכיוון שהיו אנשים מוכרים ומקושרים הצליחו לקבל סרטיפיקט לארץ ולעלות במהרה באופן חוקי. בנמל, בהגיעם לארץ, התאחדו עם בנימין.

הספר מבוסס על שיחות של חנוך ברטוב עם בני משפחת רבינוביץ', שולמית, יצחק ושמואל (עמוס נפטר שנים קודם לכן). הרחבות לסיפור הישיר נמצאו לסופר בארכיונם של הסב ושל האב שלא זרקו נייר מימיהם. למעט מכתבים מבנימין, שעמוס השמיד בעת חיפושים שערכו הבריטים, נדמה שכל מילה שכתבו, או שהיו הנמענים לה, נשמרה. בין שאר המסמכים נמצאת גם מחברת שכתב יצחק מיד לאחר השחרור, ואחר-כך גנז, ובה תיעד את תקופת הגטו. הרחבות נוספות נמצאו גם בכתביהם של אחרים, כמו בכתביו של הסופר אליעזר שטיינמן, אביו של נתן שחם, שהיה מיודד עם שולמית, ובכתיבתו התייחס אליה כ"בת ישראל מקובנה".

כתיבת הספר החלה, כאמור, ב-1978, אך הספר ראה אור רק ב-2006. ברטוב מספר במהלך הספר שהעיכובים נגרמו באשמתו, ורק לקראת סיום הוא מתייחס לאחד הגורמים המרכזיים לעיכוב. יצחק היה חבר היודנראט, ההנהגה היהודית של הגטו, ושימש בתפקיד מנהל מחלקת העבודה. במשך שנים היחס אל היודנראט היה חד-משמעי לשלילה, וגם ברטוב לא היה נקי ממנו. בשכלו הבין שלא ניתן לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו, אבל בלבו התקיימה הרתיעה מן "ההולכים כצאן לטבח". ספרו של נתן אלתרמן, "על שתי דרכים, דפים מן הפנקס", שנכתב במחצית שנות החמישים וראה אור בשלהי שנות השמונים, היווה בעבורו נקודת מפנה בהתיחסות אל הנושא. אלתרמן עסק בנושא ההפרדה הבלתי מקובלת עליו בין השואה לגבורה, וטען כי היודנראטים היו בגדר הכרח, וכי המחתרת, המייצגת את הגבורה, לא התיימרה להוות תחליף לכורח זה. כשקראתי את ה"טור השביעי" של אלתרמן, סימנתי לעצמי את הטורים שבהם הביע את עמדתו הנחרצת, שהיתה מחוץ לקונצנזוס:

כי לאורך כל עת, עד קץ, לא דִמתה המחתרת לראות

את עצמה כתחליף לשיתוף, כנכונה לעמוד ולרשת.

ולו פתע עמדו ומסרו בידיה שלה לבאות

את הגטו ואת גורלו, מה היתה היא עושה? אֵי תשובה מפורשת?

תמריץ נוסף לשינוי עמדותיו ניתן לברטוב בספר "והוא האור" מאת לאה גולדברג, ילידת קובנה.

שבתי לרחוב קטוביץ, כדי להודיע לשולמית וליצחק שעודני איתם, מלווה דומם את שארית ימיהם הרבים, הנמוגים בכבוד, וכדי להבטיחם שאשלים מה שנטלת עלי, להאזין ולהקליט. כל היסוסי בטלו מעתה בשישים, ועפר אני תחת כפות רגליהם.

"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" מספר על חמישה אנשים מרשימים, שנקלעו אל עין הסערה, ועל הסופר הניגש בכבוד אך בלי משוא פנים לספר את סיפורם. ברטוב חודר אל נבכי התקופה, ומיטיב לבטא את הסיפור הישראלי שבין השואה לתקומה. ספר מרגש, רחב יריעה ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2006

ארגונאוטיקה / אפולוניוס איש רודוס

4503011679b

"ארגונאוטיקה", יצירתו של אפולוניוס איש רודוס, שנכתבה במאה השלישית לפני הספירה, מתארת את המסע הימי של יאסון ושל גיבורים מיתולוגים נוספים, שיצאו באניה ארגו להשיג את גיזת הזהב. הגיזה, שריד מצמרו של האיל כריסומאלוס, נשמרה על ידי דרקון, והסיכוי להשיגה היה קלוש, כך, לפחות, חשב וקיווה פליאס, דודו של יאסון. יאסון, יורש העצר החוקי של המלוכה שגזל דודו, תבע להשיב לו את זכויותיו, ופליאס הבטיח לעשות זאת אחרי שתובא גיזת הזהב. "ארגונאוטיקה" אינה מתארת במפורט את הרקע למסע, מן הסתם מתוך הנחה שהסיפור מוכר לקוראים.

אפשר לקרוא את היצירה בשני אופנים, כאפוס ספרותי או כנקודת מוצא ללימוד ולהרחבה בנושאים הרבים הנכללים בה. תחילה בחרתי בדרך השניה, וחיפשתי ידע נוסף על כל מקום ועל כל דמות. כשהבנתי שמדובר בים של תכנים, עברתי לקריאה שוטפת, והסתפקתי בהערות השוליים שכתב אברהם ארואטי, שגם תרגם וכתב מבוא מעניין מאוד, בו הרחיב על אפולוניוס ועל הרקע התרבותי וההיסטורי של היצירה.

תלאות רבות נכונו לארגונאוטים. למרות שרוב הזמן הם מתארגנים בינם לבין עצמם ברוח טובה, לא יצליחו להמנע ממחלוקות פנימיות. הים לא תמיד יאיר להם פנים, העמים שאצלם יבקרו לא תמיד יהיו ידידותיים. בכל תחנה בדרכם ייאלצו להתמודד עם טיפוסים שונים, כמו מלך שיכפה עליהם תחרות אגרוף, ואחר שיציב בפני יאסון אתגר להלחם לבדו נגד צבא שצמח משיני דרקון. לא רק בני אדם יעמדו בדרכם, גם האלים הרבים, כל אחד והאינטרסים שלו יבחשו בעלילה.

הקורא יתוודע אל הגיאוגרפיה הפיזית והמדינית של התקופה, אל האמונות, אל מנהגי הפולחן, ואל פרטים טכניים כמו טיפול באניה, התארגנות לאכילה וללינה ועוד.

גם מקומה של האהבה לא ייעדר מן הסיפור. מדיאה, המוכרת ממחזהו של אוריפידס, תתאהב ביאסון בשל התערבות האלה הרה, ותסייע לו להשיג את הגיזה תוך שהיא בוגדת באביה. כשיימלטו לאחר שישיגו את מבוקשם, ירצחו את אחיה של מדיאה כדי לעצור את המרדף אחריהם (הגרסה המקובלת מייחסת את הרצח למדיאה לבדה. אפולוניוס ייחס לה רק את אי מניעתו). רצח זה מבשר את עתידם של השניים, עתיד שבו מדיאה הנטושה תנקום ביאסון על ידי רצח ילדיהם המשותפים.

הקריאה ביצירה אינה קלה. היא ניחנה במשקל מורכב ובשפה שירית גבוהה, ואלה, יחד עם הרצון לעשות ביצירה שימוש נוסף כפלטפורמה ללמידה, מחייבים קריאה איטית ומרוכזת. למותר לציין כי הקושי אינו גורע מאיכותה הספרותית ומחשיבותה ההיסטורית, ויפה עשו הוצאת מאגנס אברהם ארואטי, שהביאו לפני הקורא הישראלי לראשונה תרגום מן המקור היווני.

לסיום ולהדגמת סגנונה של היצירה, הנה קטע המתרחש מיד לאחר השגת הגיזה. את תיאור ההישג עצמו ניתן למצוא במאמר שבקישור.

כְּמוֹ שֶׁתִּלְכֹּד בְּתוּלָה עַל פְּנֵי שִׂמְלָתָהּ הַמְּעֻדֶּנֶת
אֶת זָהֳרוֹ שֶׁל יָרֵחַ מָלֵא הַקּוֹרֵן מִלְּמַעְלָה
אֶל תּוֹךְ חַדְרָהּ אֲשֶׁר בָּעֲלִיָּה, וְלִבָּהּ בְּחָזֶהָ
שָֹשׂ לְמַרְאֵה הַבָּרָק מְלֵא הַיֹּפִי; כָּךְ אַז אִיאָסוֹן
בַּהֲנָאָה הֵרִים הַגִּזָּה הַגְּדוֹלָה בְּיָדֵיהוּ.
עַל לְחָיָיו הַזְּהֻבּוֹת גַּם עֲלֵי מִצְחוֹ נִסַּךְ אֹדֶם
מִנְּגוֹהוֹתָיו שֶׁל הַצֶּמֶר כְּמוֹ לֶהָבָה מִתְלַקַּחַת.
וּכְגָדְלוֹ שֶׁל עוֹר פַּר בֶּן שָׁנָה אוֹ עוֹרָהּ שֶׁל אַיֶּלֶת
שֶׁצַּיָּדִים אַנְשֵׁי כְּפָר יְכַנּוּהָ בְּשֵׁם אַכַיְאִינֵס,
כָּךְ גֹּדֶל הַיְרִיעָה, כֻּלָּהּ מִזָּהָב, וּמִמַּעַל
צֶמֶר כָּבֵד מְכַסָּהּ בִּגְדִילִים. הוּא פָּסַע וּבְכָל צַעַד
הָאֲדָמָה מִתַּחַת רַגְלָיו נִצְנְצָה בְּרֹב בֹּהַק.
יֵשׁ שֶׁהָלַךְ וְתָלָה עַל כֶּתֶף שְֹמֹאלוֹ אֶת הַצֶּמֶר
מִקְּצֵה עָרְפּוֹ עַד רַגְלַיִם, וְיֵשׁ אֲשֶׁר שָׁב וּגְלָלָהוּ
אַף מִשְּׁשׁוֹ בְּכַפָּיו, כִּי פָּחַד עַד מְאוֹד פֶּן יִפְגֹּשׁ בּוֹ
אִישׁ אוֹ אַחַד הָאֵלִים וְיִקַּח אֶת הַצֶּמֶר מִמֶּנּוּ.
שַׁחַר נִפְרַשׂ עַל הָאָרֶץ, וְהֵם מַגִּיעִים אֶל הַצֶּוֶת.
הַבַּחוּרִים הִשְׁתָּאוּ לְמַרְאֵה גֵּז הַפָּז רַב הַגֹּדֶל,
שֶׁזָּהֳרוֹ נִדְמָה לִבְרַק זֶוְס; אִישׁ אִישׁ אֲזַי קָמוּ
מִשְׁתּוֹקְקִים בּוֹ לָגַעַת וּלְתָפְסוֹ בַּיָּדַיִם.
אַךְ בְּנֹו שֶׁל אַיְסוֹן עָצַר בַּעֲדָם וְהִשְׁלִיךְ עַל הַצֶּמֶר
כְּתֹנֶת הוּכְנָה זֶה עַתָּה; אָז יָרִים הָעַלְמָה, יוֹשִׁיבֶהָ
בַּיַּרְכָּתַיִם וּבְזֶה הַלָּשׁוֹן יְדַבֵּר אֶל כֻּלָּהַם:
"אַל תִּשְׁתַּהוּ עוֹד כָּעֵת, חֲבֵרַי, מִלָּשׁוּב לַמּוֹלֶדֶת;
הֵן הַתַּכְלִית אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָה סָבַלְנוּ קְשָׁיָיו שֶׁל
זֶה הַמַּסָּע וְעָמַלְנוּ בְּצַעַר וּכְאֵב, נִשְׁלְמָה כְּבָר
עַל נְקַלָּה הוֹדוֹת לָעֵצוֹת שֶׁהִשִּׂיאָה מֵדֵיְאָה.
אִם אַךְ תַּסְכִּים, אֶל בֵּיתִי אֶקָּחֶהָ וְשָׁם תִּהְיֶה הִיא
רַעְיָתִי עַל פִּי דִּין. בְּרַם אַתֶּם — הֱיוֹת שֶׁהוֹשִׁיעָה
בַּאֲצִילוּת לְאַכַיְאָה כֻּלָּהּ אַף לָכֶם — הַצִּילוּהָ.
יַעַן לָבֶטַח, סְבוּרַנִי, אַיְאֵטֵס יָבוֹא עִם רֹב חַיִל
כְּדֵי שֶׁיִּמְנַע אֶת צֵאתֵנוּ מִן הַנָּהָר אֱלֵי פּוֹנְטוֹס.
שְׁבוּ נָא אֵפוֹא בַּסְּפִינָה כָּל גֶּבֶר אֶחָד מִתּוֹךְ שְׁנַיִם
וּמְשׁוֹטֵיכֶם הָנִיעוּ; אַךְ מַחֲצִיתְכֶם הַנּוֹתֶרֶת
שְׂאוּ מָגִנֵּי עוֹר הַפָּר, הֱיוּ חַיִץ טוֹב מוּל אוֹיְבֵינוּ
הַמְּשַׁלְּחִים חִצֵּיהֶם וּבְכֹה אֶת שׁוּבֵנוּ תַּבְטִיחוּ.
הֵן בְּיָדֵינוּ נֹאחַז גַּם בָּנִים גַּם אֶרֶץ אָהַבְנוּ
וּמוֹלִידֵינוּ שְׂבֵעֵי הַיָּמִים, וְעַל זֶה פָּעֳלֵנוּ
הֶֽלַּס תִּסְמֹךְ: אִם תִּנְחַל מַפָּלָה אִם כָּבוֹד וְתִפְאֶרֶת.

Argonautica – Apollonii Rhodii

מאגנס

2017 (המאה השלישית לפנה"ס)

תרגום מיוונית: אברהם ארואטי

משיח של חושך / רוסריו קסטיאנוס

משיח של חושך

"משיח של חושך" מתרחש בשנות ה-30 של המאה ה-20 בצ'יאפס שבמכסיקו. צ'יאפס, אחת משלושים ואחת המדינות המרכיבות את מכסיקו, עשירה באוצרות טבע, ומשום כך נמשכו אליה במשך מאות שנים יזמים זרים, ששעבדו את האינדיאנים תושבי המדינה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 נעשה נסיון לבצע רפורמה אגררית, ולחלק אדמות לאינדיאנים, נסיון שנכשל בשל התנגדות החוואים ובשל מהלכים כלכליים שונים. רוסריו קסטיאנוס, ילידת צ'יאפס, בת לחוואים שהתרוששו, מתארת בספר את ארועי התקופה דרך עיניהם של האינדיאנים ושל החוואים.

לדעת אויואה היה אפשר להציג את ההיסטוריה המכסיקנית על-ידי הרחבה מודרגת של מעגל אחד: מעגל בעלי-ההון. מן הכובשים אל הנזירים אל אדוני-האינדיאנים אל הקריאולים… עדיין רב המרחק עד שיגיע העושר להמונים הנחותים. בעלי-חזקה גדולים התנגדו לתהליך הזה, וכל הרחבה חדשה של המעגל הושגה על-ידי הטבעת המדינה בנהרי-דם, והשלכתה לחיות-טרף זרות ולתהום של תוהו-ובוהו בהמי, קרקע נוחה להצמיח משיחי-שקר ומנהיגים מכורים.

[…]

כשמסלקים את כזבי-התעמולה ואת הגוזמאות האופטימיות, רואים את המולדת והנה היא מרחב ענקי של מצוקה ובערות ורקבון, קרקע שעקרותה מעיקה או שפעתה הורסת: אוכלוסיה מפוזרת כאבקה בציבורי-בתים רבים מספור ומרוחקים זה מזה. פלוני שעמלו אינו מצילו מגסיסה אטית ברעב: אלמוני שאינו יודע קול חוץ מקול המגלב.

הסופרת מתארת עולם שטוף דעות קדומות ואמונות טפלות. המאבק העיקרי הוא בין הלבנים המשעבדים לאינדיאנים המנוצלים, אך שני המחנות מפוצלים ומסוכסכים בתוך עצמם, נוהים אחרי מנהיגים לרגע, מטפחים אמונות הבל, ומונעים לא בהכרח מבקשת צדק, אלא ממניעים כמו תאוות כבוד ורדיפת בצע.

אצבע מאשימה מופנה אל הלבנים, המוסריים בעיני עצמם ובינם לבין עצמם, אבל אינם חוככים בדעתם אפילו רגע בשעה שבאה ההזדמנות לידם לגנוב מאינדיאני. ולא עוד אלא שהם מתגאים במעשה ומספרים אותו לאחר-כך להנאת שומעיהם. העוולות שהם גורמים נעות בין מכירה של מוצרים חסרי ערך המחיר גבוה ועד חטיפת ילדות והפיכתן למשרתות. בשוויון נפש מספרת אשתו של חוואי כיצד, כשלא הצליחה להניק את בתה, עינתה אינדיאנית עד שזו ניאותה בלית ברירה להניקה, ומכיוון שלא היה לה מספיק חלב לשני ילדים, נגזר על בתה שלה למות. נדמה שבכל מקום בו מתקיים שעבוד, מסופר אותו סיפור עצוב: אנשים שזהותם ניטלת מהם כשהם נאלצים לעבוד בכפיה, מסמכיהם נלקחים מהם כדי שלא יוכלו לעזוב, והם שקועים מיד בחוב דמיוני (דמי הבאתם אל מקומם החדש, תשלום עבור מקום לינה, עלות המוצרים שהם מחויבים לקנות בחנותו של המעביד) שבגללו הם חייבים לעבוד ללא תמורה ממשית.

גם האינדיאנים אינם יוצאים נקיים. הסופרת מספרת על חוסר רצונם המופגן לרכוש השכלה, ועל נהייתם אחרי מכשפות ואלילי שווא. אחת הדמויות המרכזיות בספר היא של קטאלינה, אשתו של פדרו, האינדיאני היחיד שהבין את חשיבותה של ההשכלה, אך לא היה בו הכוח להנהיג את בני שבטו. קטאלינה סובלת קשות מעקרותה, היא נעה בין שפיות אכזרית לטירוף, וסוחפת את ההמון הנבער אל פולחן שמסתיים בדם.

שני הצדדים אינם בוחלים באלימות לשמה, כולל אונס וביזה, רצח תינוקות וזקנים, השמדת בתים ויבולים. המאבק אינו רק כלכלי וחברתי, אלא גם מאבק גרוטסקי בין אמונות שונות, המעתיקות זו מזו, ומבלבלות את ההמונים המבולבלים ממילא.

מוטיב מרכזי בספר הוא מעמדה של האשה, שללא קשר להשתייכותה החברתית נאלצת לתמרן בין רצונותיה ושאיפותיה ובין מעמדה כשניה לגבר, מוקפת בגדרות ובסייגים.

"משיח של חושך" הוא סיפור רחב יריעה, כתוב באיטיות ומתוך תשומת לב לפרטים, מעניין ועגום.

Oficio de Tinieblas – Rosario Castellanos

עם עובד

1975 (1962)

תרגום מספרדית: יוסף דיין

העשב / קלוד סימון

3200219579b

לא קל לכתוב סקירה על "העשב". לא קל לקרוא את הספר. קלוד סימון כתב עלילה מתפתלת, המורכבת מאינספור פרטים קטנים, לכאורה שוליים. את הספר בנה ממשפטים ארוכים ומורכבים, שופעי תיאורים הזורמים לכל הכיוונים, שזורים בהערות בסוגריים, ובסוגריים בתוך סוגריים. מבטו נודד לכמה כיוונים בו זמנית, וכולם מתוארים יחדיו, קופצים מתיאור פרט קטן בנוף אל הלך-רוח אל שיחה אל זכרון מן העבר אל מבט לעתיד. אובדן ריכוז לרגע מחייב חזרה שורות רבות לאחור למצוא את קצהו של החוט שנשמט. שמירה על הריכוז מתגמלת: כל פרט בסיפור מתואר לפרטי-פרטיו במדויק, מעמיד תמונה חיה, כמעט כמו להיות במקום ההתרחשות, וכל התיאורים הקטנים בכל רגע נתון, מתכנסים כדי לחדד את הנקודה בה עוסק הספר באותו רגע.

קצת קשה "לדוג" את העלילה מתוך השפע, שכן היא אינה מתוארת כרונולוגית, אלא מתעכבת על רגעים בזמן, ונעה בין עבר להווה, לעתים מתקיימת בשני הזמנים יחדיו. שלוש נשים, שלושה דורות במשפחה אחת, עומדות במרכז העלילה. מארי גידלה יחד עם אחותה אוז'ני את אחיהן הצעיר פייר. השתים הקריבו את חייהן הפרטיים לטובתו, לא נישאו, לא ילדו ילדים, כמעט ולא קנו דבר לעצמן. אוז'ני נפטרה שנים לפני תחילת המסופר בספר, ומארי עזבה את בית המשפחה בשל מלחמת העולם, ועברה לגור עם אחיה ועם משפחתו בכפר. בהווה של הספר מארי גוססת. היא שוכבת באחד החדרים, וחרחורי הגסיסה שלה רודפים את לואיז, כלתו של פייר. סאבין, אשתו של פייר, מתוארת כניגודה של מארי. בעוד מארי נושא את הזיקנה בקלות ובהשלמה, סאבין צובעת את שיערה בצבע זועק, מתאפרת בכבדות, עמוסת תכשיטים. מארי אינה מרבה לדבר, סאבין אינה שותקת לרגע, תמיד נרגנת, תמיד ממורמרת, חשה כקורבן. מארי קידמה בברכה את לואיז כשהצטרפה למשפחה, סאבין התנשאה עליה. לואיז אינה מאושרת בנישואיה לז'ורז', ובתחילתו של הספר היא נחושה בהחלטתה לעזוב את הבית עם מאהבה, מיד לאחר מותה הצפוי של מארי. בדומה להדגשת דמויותיהן של מארי ושל סאבין על דרך הניגוד, גם שתי הדמויות הגבריות המרכזיות מעומתות זו עם זו. פייר, שנדחף להשכלה על ידי אביו ובסיוען של אחיותיו, הפך לפרופסור באקדמיה, ובהווה הוא גבר כבד, חנוק בתוך משמניו, מתקשה לזוז. בנו ז'ורז', גבר שדוף וחרוך משמש, מעדיף את עבודת האדמה, ועל יחסו להשכלה הוא אומר כך:

"הייתי מעדיף לא לקרוא שום ספר, לא לגעת בספר כל החיים, לא לדעת אפילו שקיים דבר כזה שנקרא ספרים, ואפילו, אם אפשר, לא לדעת בכלל, לא ללמוד אף פעם, זאת אומרת לא להסכים שילמדו אותי, לא להיות אדיוט מספיק בשביל להאמין לכל מי שלימד אותי, שכמה אותיות על נייר לבן יכולות להגיד משהו ושזה לא רק כמה אותיות על נייר לבן, זאת אומרת ממש כלום, שום דבר חוץ מהסחת דעת, סתם דרך להעביר את הזמן, ויותר מהכל, סיבה להיות מרוצה מעצמך…"

קלוד סימון מרבה להשוות בין ההווה של הדמויות לעברן. הוא מתבונן בתמונות, כמו תמונת החתונה של פייר וסאבין – צעיר צנום ואשה בעלת פני חרסינה – או תמונתו של פייר כילד, ועומד על הפער שגרמו השנים, או שהוא נתפס לפרט בהווה ומתאר אותו בשני הזמנים. הנה שתי דוגמאות:

בשום אופן אי אפשר לשלב, לאחד את הדמויות המשתקפות זו על פני זו: הילד הממושמע בברכיים חשופות ובפנים עצובות קצת של תלמיד שקדן, והגבר הזקן, שנמחץ, נחנק תחת המשקל המפלצתי של בשרו שלו, נאבק בגופו המעוות שכמוהו כנאד נוזלים נפוח, כהר מט ליפול.

הימנית – זו שכחושה כעת כמו כרע תרנגולת ונעה על הסדין בלי הרף קדימה ואחורה, ידעה אי-אז לשרטט על הלוח השחור אותיות מושלמות על כל זויותיהן וקימוריהן, כשם שידעה להחזיק מעדר ולעדור שדה של תפוחי אדמה.

הסופר מרבה להתייחס לדרך בה נוצרת ונכתבת היסטוריה. בניגוד לכתיבה מרובת הפרטים שלו, הוא מתאר את היומנים שכתבה מארי, יומנים שהם למעשה ספרי הנהלת חשבונות המתמצתים את ההיסטוריה של מארי ושל משפחתה, מייחסים אותה חשיבות לפינוי שלג ולשכירת רכב הלוויות. נמצא שם פרטים כמו משכורת שנכנסה, ומטריה שנקנתה, וחידוש מנוי לעתון, וגם תשלום עבור מודעות אבל לאחר מותה של אוז'ני: הזמן החולף לאטו, תנועת המטוטלת האטית של העולם הסובב על צירו ניכרים בחלל רק בחזרתם המחזורית של מיני הפירות המשתנים מעונה לעונה וברכישות הקבועות של סוכר להכנת ריבות או של חומץ לכבישת מלפפונים.

קלוד סימון אינו נמנע מציניות ומביקורת חברתית. כשהוא מתאר את נסיעתה של מארי אל אחיה במנוסתה מן המלחמה, יש לו מה לומר על אוילותן של המלחמות בכלל, ועל חריגותה של המלחמה האחרונה, ששברה את "כללי הכבוד" לפיהם יש להרוג חיילים בלבד במקומות שיועדו מראש לקרב, והפכה גם נשים, זקנים וילדים לקורבנותיה.

כדאי לקרוא את אחרית הדבר המעניינת שכתבו המתרגמים, לילך נתנאל ועילי ראונר, ובה הם מרחיבים לגבי הספר ולגבי יצירתו של הסופר.

"העשב" הוא ספר יוצא דופן, מאתגר ומתגמל.

L’herbe – Claude Simon

עם עובד

2017 (1958)

תרגום מצרפתית: לילך נתנאל ועילי ראונר

רצח באוריינט אקספרס / אגתה כריסטי

3200219944b

הרקול פוארו, הבלש הבלגי יציר דמיונה של אגתה כריסטי, תכנן לבלות מספר ימים באיסטנבול בדרכו חזרה מסוריה, שם פתר תעלומה, אבל קריאה בהולה מלונדון גרמה לו לבטל את תוכניתו. בעזרת קשרים הצליח להשיג תא שינה ברכבת האוריינט אקספרס, שהיתה עמוסה באופן יוצא דופן לעונה. בעת הנסיעה ברכבת נקלע, כמובן, לתעלומת רצח, אותה התבקש לפצח. מכיוון שהרוצח ככל הנראה לא יצא מן הקרון, כל הנוסעים נחשדו במעשה, אך לכולם היה אליבי מוצק, ולאיש מהם לא היה, לכאורה, מניע. לא יהיה זה ספוילר אם אספר שפוארו, בעזרת תאיו האפורים הקטנים, גילה בסופו של דבר מי ביצע את הרצח.

בשונה מספריה האחרים של אגתה כריסטי, הפעם ידעתי כמעט מן ההתחלה מי היה הרוצח הבלתי נראה. הרמזים היו ברורים, ושום עובדה מכרעת לא הוסתרה מן הקוראים. עם זאת, אין לשלול את האפשרות שצפיתי בעבר בסרט (גרסת 1974), וסיומו נחקק בזכרוני. כך או כך, למרות שלא חוויתי הפתעה מרעישה, מן הסוג שב"רצח רוג'ר אקרויד", נהניתי לקרוא את הספר. בסקירות קודמות של ספריה של כריסטי ציינתי שלדעתי סוד הצלחתה הוא לא רק בעלילות הבלשיות המורכבות והמשכנעות, אלא גם בהיותה מספרת סיפורים מוצלחת. דמויותיה ססגוניות ומהימנות, והיא מצליחה להעביר את הקורא אל תוך אוירת המקום והתקופה אותם בחרה כרקע לסיפורה. כך גם בספר זה: למרות שבספר הצנוע יחסית בהיקפו נכללות דמויות רבות, כל אחת מהן מאופינת במדויק בעיקר באמצעות אופן דיבורה, כמו גברת האברד, קשישה אמריקאית פטפטנית שלא מפסיקה לדבר על בתה, או הנסיכה דרגומירוף שדיבורה צלול, אדיב אך מצווה. כתיבתה של אגתה כריסטי שוטפת, שזורה בהומור מעודן, והשילוב של כתיבה טובה ומתורגמת היטב, עם מתח מאתגר, מעניק חווית קריאה נעימה מאוד.

הספר מומלץ, כמובן

Murder on the Orient Express – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1934)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

חייה הפרטיים של גברת שארמה / ראטיקה קאפור

36200058541b

שמו של הספר גרם לי לחשוב שזה יהיה עוד סיפור אודות אשה הודית הנחנקת תחת עול המסורת, נתונה תחת שלטון בעלה והוריו האדישים לחיים הפרטיים הפועמים בקרבה. טעיתי. "חייה הפרטיים של גברת שארמה" הוא ספר מקורי, אותו אפשר לקרוא ולפרש בדרכים שונות, כולן לגיטימיות.

רֶנוּקה שארמה, תושבת דלהי, נשואה לגבר האוהב אותה ומסור לה. היא אינה חשה בדידות בנישואיה, למרות שהוסדרו על ידי ההורים. היא ובעלה מנהלים חיי שותפות, ונהנים מקשר חברי ומיני מספק. בשל חוסר יכולתם להבטיח השכלה גבוהה יקרה לבנם, שכנעה שארמה את בעלה לצאת לכמה שנים לעבודה בדובאי. חמה וחמותה עברו לגור איתה, והם מתיחסים אליה כאל בת. רנוקה עובדת כפקידת קבלה אצל רופא גניקולוג, היא עצמאית למדי בכל מה שקשור להוצאת כספים, אוהבת לבקר במרכזי קניות מודרנים, מתלבשת כרצונה, לפעמים בסארי, לפעמים בלבוש מערבי. הפסיעה הזו על קו הגבול בין המסורת למודרנה היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, גם אם רנוקה עצמה אינה מאבחנת כך את אורח חייה. היא אמנם עובדת, אבל רק חצאי ימים, כדי שעבודת הבית לא תופרע, וכדי שתגיש ארוחת צהרים למשפחתה. בעצה אחת עם בעלה החליטו לא ללדת ילדים נוספים, חורגים מן המסורת של משפחה מרובת ילדים, והיא חשה שונה בשל כך. למרות היותה אשה עצמאית יחסית, היא מייחדת לעצמה תפקידים נשיים, סבורה, לדוגמא, שחינוך למשמעת הוא תפקיד הגבר.

עול המחויבות לתפקידים המסורתיים על חשבון האפשרות להגשמה עצמית הוא נושא מרכזי נוסף. בעלה מלגלג ברוח טובה על דאגנות היתר שלה, וממשיל אותה ללטאה שבסיפור החביב עליו: שתי לטאות חברות עמדו יום אחד על תקרת החדר ואחת מהן הציעה שהן יצאו לטיול קצר. "בשום פנים ואופן!" אמרה החברה. "מי יחזיק את התקרה?". אבל דאגנותה של רנוקה לא נובעת מתחושת אחריות מובהקת, אלא מתוך פחד להרפות מן הקיים, כי הקיים בטוח ומקובל ומעוגן במסורות ישנות, והבלתי ידוע מעורר אימה. תחושת הדיכוי אינה מודעת אצלה, אלא נמצאת סנטימטר מתחת לפני השטח, ואם תנסה לפרוץ את המסגרת ולהשתחרר, התקרה המגוננת, שאיש לא יחזיק בה עוד, תקרוס עליה.

רנוקה היא אמנית ההסתרה והמופנמות, אפילו לעצמה היא לא חושפת את סודותיה, ואם היא כבר מגלה בחייה ובאישיותה פרטים בלתי מחמיאים, היא משקרת לעצמה שקרים מנחמים, וחוזרת ואומרת "אני לא חושבת שזה לא בסדר". כך היא נוהגת כשהיא גובה שוחד מסוחרים שמספקים סחורה למרפאה, וכשהיא רוצה לגנוב תיק עניבות שמצא חן בעיניה, וגם כשהיא משכנעת את גיסתה להתחתן כרצון הוריה למרות שהגיסה שואפת להמשיך ללמוד וחוששת שבעלה ימנע זאת ממנה, מה שאכן קורה.

נושא מרתק נוסף הוא יחסיה עם בנה. רנוקה היא אם מסורה לבובי בן העשרה, אבל היא נתקלת בקשיים מרובים. היא רוצה שילמד בעתיד מינהל עסקים לתואר שני ויעבוד במשרד מודרני. הוא רוצה להיות שף. היא מנסה להלביש אותו חליפות, הוא מסרב. היא מחנכת אותו ברוח המסורת, הוא מורעל מאלכוהול באיכות ירודה שהתפתה לשתות עם חבריו. רנוקה, שהיא בעצם אשה בודדה, מבקשת למצוא בבובי גם חבר, ויחסי השניים נעים בין אהבה לדחיה. בעבודתה היא פוגשת נשים שלא ילדו, ולעצמה, בשקט, היא מרשה לתהות על האפשרות הזו לא להיות אם: לפעמים אני שואלת את עצמי מה זה אומר לא להיות אמא. אני תוהה איך מרגישים כשלא צריכים לשאת את עול החיים האחרים בכל רגע ורגע שאלוהים מעניק לך עלי אדמות? זה טוב או רע? […] מדי פעם גם אני מקנאה. גם אם את רק מרחפת לפה ולשם בלי שום מטרה, את לא נגררת למטה תחת עול הילד.

הסדקים בעולמה של רנוקה מתרחבים כשהיא פוגשת את ויניט, רווק צעיר ממנה בשבע שנים. היא לא מספרת לו שהיא רעיה ואם, ומתרצת זאת לעצמה לא כשקר אלא כהשמטה באשמתו של הבחור שלא שאל. האם יש עתיד לקשר? ומה יקרה כשבעלה של רנוקה יגיע לביקור מולדת? ראטיקה קאפור בחרה לגיבוריה סיום דרמטי, שכמו הספר כולו מעורר רגשות מעורבים – הזדהות עם קשייה של רנוקה, ביקורת על כמה מהחלטותיה, והסתיגות מהתפתלויותיה ומהצטדקויותיה.

כמשתמע משמו של הספר, הוא עוסק בחיים הפרטיים של אשה אחת, ואפשר לקרוא אותו כך. אפשר גם לראות ברנוקה מייצגת של הודו שבין העולם החדש לעולם המסורתי. אבל למה לבחור? אפשר לקרוא אותו בשתי הדרכים גם יחד.

ראטיקה קאפור יצרה מונולוג משכנע באנושיותו, ודחסה אל ספר קצר ופשוט לכאורה שורה ארוכה של נושאים מעניינים ושל תובנות מפוכחות ששווה להרהר בהן. ספר בלתי שגרתי ומומלץ.

The Private Life of Mrs. Sharma – Ratika Kapur

פֶּן וידיעות ספרים

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

מוות הוא שם המשחק / דן ג' מארלו

מוות הוא שם המשחק

"מוות הוא שם המשחק" נפתח כך: "מהמושב האחורי של האולדסמוביל ראיתי את כפפות הכותנה של הנער מבזיקות בלבן על ההגה כשחתך מוַן ביורֶן אל שדרות סנטרל". במלים מדויקות שנבחרו בקפידה יצר מארלו, בתיווכו המוצלח של יותם בנשלום שתרגם, תמונה חיה של אור, של מהירות ושל תחושה שמשהו דרמטי עומד לקרות. המשכו של הספר מצטיין אף הוא בסגנונו, והופך את הקריאה לחוויה חושית. מצד הסגנון, אם כך, אני בהחלט ממליצה עליו.

מצד התוכן, לעומת זאת, הספר עורר בי התנגדות. המספר – נקרא לו רוי, כשם אחת הזהויות שהוא מאמץ לעצמו – הוא פסיכופת מילדות, שונא אדם, אדיש לרגשות הזולת, קשוח ובלתי מתפשר, נוקם אכזרי. רגשות חיבתו המועטים מופנים לבעלי חיים. מארלו לא טרח להסביר את גיבורו, ומשום כך נעדר מהספר עומק פסיכולוגי. זכותו של מארלו, כמובן, להעניק לרוי במה לתאר את חייו, אבל מבחינתי כקוראת תיאור בלבד אינו מספק. אני מחפשת תובנה.

העלילה בקצרה: לאחר שוד בנק שמשתבש מעט, שני השותפים, רוי ובאני, מתפצלים. רוי מטפל בזרועו שנפצעה, ובאני נוסע עם השלל לפלורידה, משם הוא אמור לשלוח אל רוי את חלקו בתשלומים שבועיים. לאחר מספר שבועות מגיע אל רוי מברק שכתב לכאורה באני, ובו הוא מודיע לו על ניתוק קשר בשל צרות בלתי צפויות. רוי יוצא לפלורידה לברר מה קרה, לסייע לבאני, ולמצוא את שלל השוד. מפה תתגלגל עלילת מתח, שישתלבו בה שוטרים מושחתים וחברים לרגע, גופות תיערמנה, במשחק המוחות ינצח המתוחכם וקר הרוח מבין המתמודדים, וסיומה הנפיץ ישאיר פתח להמשך עלילותיו של רוי. בהדרגה נסחפתי עם הסגנון המשובח, השעיתי את השיפוט הערכי, והייתי סקרנית לדעת כיצד תפתר התסבוכת.

צ'רלס קלי, הביוגרף של מארלו, שמאמרו "הסופר והשודד" מופיע כנספח לספר, טוען ש"מוות הוא שם המשחק" הוא לא פחות מיצירת מופת. אני חולקת על הקביעה הזו. הספר מדגים טכניקת כתיבה מצוינת, בניה טובה של מתח, וכמה דמויות משכנעות. כדי לזכות להגדרת "מופת" נדרש יותר מעלילה בלשית בנאלית למדי, ובסופו של דבר מבחינת התוכן זה כל מה שהוא מציע. העובדה ששודד בנקים מפורסם התרשם מהספר, ואף הפך לידידו של הסופר, אינה יותר מאנקדוטה, ובוודאי שאינה בגדר המלצה ספרותית.

בשורה התחתונה: ספר מתח אפל, מיוחד בשל סגנונו המדויק והרהוט, טוב לסוגו.

The Name of the Game is Death – Dan J. Marlowe

תשע נשמות

2017 (1962)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

הבוקר בא תמיד / שיבטה טויו

הבוקר בא תמיד

שיבטה טויו החלה לכתוב שירה בהיותה בת תשעים ושתים, וספר שיריה הראשון ראה אור שש שנים אחר-כך, ארבע שנים לפני מותה ב-2013. שם הספר במקור הוא "אל תיפול רוחך", כשם אחד השירים הכלולים בו. השם בתרגום העברי, "הבוקר בא תמיד", לקוח מאחרית דבר לספר שכתבה המשוררת. שני השמות יחדיו מייצגים נאמנה את רוחה של שיבטה טויו, שבגיל תשעים פלוס, למרות חולשת הגוף, התעוררה כל בוקר לחיים חדשים, כשהיא מתרפקת על זכרונות עבר, חיה במלואן את הנאות ההווה, ואופטימית לקראת יום המחר.

שיריה של שיבטה טויו משקפים את חייה ואת נקודת מבטה ממרום גילה. היא מספרת על פכים קטנים מן היומיום שלה – שיחה עם איש מכירות עצבני, מאוורר בן ארבעים שחדל לפעול, רופא המתייחס אליה כאל פעוטה. היא מעניקה עצות לבנה ולקוראיה, עצות שעיקרן אורך-רוח, שמחת-חיים, דחית המטריד ואימוץ המנחם והמיטיב. היא אינה מבזבזת רגשות על בגידת הגוף – ללא מרירות היא נהנית כשבנה רוחץ אותה, וכשחומקים ממנה זכרונות ומלים היא כותבת על שמחת השִכחה, על קבלת השִכחה. באחרית הדבר היא מספרת שהתחילה לכתוב שירה בעצתו של בנה, לאחר שבשל כאבי גב לא יכלה להמשיך לעסוק בתחביבה, ריקוד מסורתי. "מכתיבת שירים", כך היא מספרת, "הבנתי שחיינו אינם רק כאב ועצב".

השירים קצרים, תמציתיים, כתובים בפשטות. קראתי אותם בחיוך ובהנאה, וכשסיימתי שבתי וקראתי אותם שנית.

ד"ר איתן בולוקן תרגם וכתב מבוא מעניין.

מומלץ

אני (1)

הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירָה

אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי אֶת שְׁנָתִי הַתִּשְׁעִים

מֵאָז, בְּכָל יוֹם

יֵשׁ לִי סִבָּה טוֹבָה לִחְיוֹת

גּוּפִי רָזָה וְקָטַן

אַךְ עֵינַי עֲדַיִן רוֹאוֹת

לְלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים

אָזְנַי עֲדַיִן שׁוֹמְעוֹת

אֶת רַחַשׁ הָרוּחַ

וּפִי עוֹדוֹ מָלֵא חַיִּים

“אָמַרְתְּ אֶת זֶה יָפֶה“

מַחְמִיאִים לִי כֻּלָּם

Kujikenaide – Shibata Toyo

לוקוס

2017 (2010)

תרגום מיפנית: איתן בולוקן