המסע הארוך / ויליאם סטיירון

סגן קאלוור שירת כאיש המארינס במלחמת העולם השניה. לאחר המלחמה נותר מבחירה בכוחות המילואים, מתוך הנחה אופטימית שהקצונה תועיל לו באיזושהי מלחמה עתידית, שלבטח תתרחש בעוד שלושה עשורים, אולי יותר. שש שנים ניהל חיים נינוחים ומאושרים כעורך דין בחברת אשתו ובתו, והכלב והחתול שגידלו. מלחמת קוריאה טרפה לו את הקלפים, והוא מצא עצמו מגויס לאימונים לקראת יציאה ל"פעילות שיטור" בקוריאה הרחוקה. בן שלושים הוא חש עצמו בלתי כשיר.

חברו של קאלוור במחנה האימונים הוא סרן מאניקס, מפקד פלוגת מפקדה ושירותים, יהודי כבד בשר, אף הוא כבן שלושים ורחוק מלהט הנעורים של מגויס טרי. בעוד קאלוור מרכין ראש ורק מקווה לחזור הביתה בשלום, מאניקס אינו חושש להביע תרעומת ברורה וקולנית על המערכת הצבאית כולה. זו מובילה אותו למסלול התנגשות מול המג"ד, רב סרן טמפלטון, איש קבע נטול רגש, שמכונה "השור הזקן", ומתהדר, שלא לצורך, בסממני גנדרנות ומעמד.

המג"ד, שאינו שבע רצון ממה שנראה לו כנרפות של אנשיו, מחליט להוציא אותם למסע הליכה לילי למרחק חמישים ושבעה קילומטרים. על הכוונת שלו מצויה בעיקר פלוגת המפקדה והשרותים. תאונת אימונים, שגבתה את חייהם של שמונה בחורים ביום שלפני המסע, אינה גורמת לו לבטל את תוכניתו המטורפת.

אפשר היה לצפות שמאניקס יתמרד, אבל בפועל הוא הפך אחוז דיבוק להחזיק מעמד. קאלוור, שעקב מקרוב אחרי העימות בין טמפלטון ומאניקס – הראשון אדיש ומתנשא, אינו מסוגל לשנות את דעתו גם נוכח אנשיו השבורים, והשני נחוש "לנצח" את מפקדו בכך שיחזיק מעמד ויגרום גם לפלוגתו לצעוד עד הסוף – הגיע למסקנה שבעצם גם הוא וגם ידידו לכודים בזהותם. "הוא פשוט לא היה אדם חופשי: הוא היה רק חייל בחיל המארינס  כמוהו כמאניקס, וכמו כל כך הרבה אחרים – והם היו מארינס, כך נראה, כל חייהם, וימשיכו להיות מארינס לנצח". התירוץ היחיד שניתן למסע היה שאם יפגשו אויב תוקפני ייאלצו לקום ולצעוד, אך למרות קלישותו ולמרות שהציפיה מאנשי מילואים חסרי כושר למאמץ על-אנושי כזה ללא אימון חורגת מכל סבירות, השניים בחרו בכניעה לסמכותו הבריונית של מפקדם, בשל "מורשת הקדומים שלכדה אותם, הקול שציווה, פעם נוספת, אתה מוכרח". המונח "מורעלים" עולה על הדעת.

ויליאם סטיירון מוכר בעיקר כמי שכתב את "בחירתה של סופי". זוהי הזדמנות להמליץ גם על ספריו האחרים שתורגמו לעברית – "הוידויים של נד טרנר" אודות מרד העבדים ב-1831, ו"חשכה נראית" אודות התמודדותו עם דכאון. את "המסע הארוך" כתב בהתבסס על נסיונו שלו במחנה אימונים בתקופת מלחמת קוריאה. בספריו האחרים עסק בשאלות חברתיות נוקבות, ואלה אינן נעדרות גם מן הספר הקצר, הממוקד והמומלץ הזה.

The Long March – William Styron

אדם מוציאים לאור

1983 (1952)

תרגום מאנגלית: אביב מלצר

השטן בגוריי / יצחק בשביס-זינגר

כותרת משנה: מעשה משכבר הימים, וסיפורים אחרים

פרעות ת"ח ות"ט (1648) החריבו קהילות יהודיות בפולין (היום אוקראינה). גוריי היתה אחת מהן, ובתקופה המתוארת בספר "השטן מגוריי", ספרו הראשון של בשביס-זינגר, החלה להשתקם. כמה מתושביה שבו אליה, מוסדות הקהילה שבו לתפקד, אך הזוועות לא עברו מבלי להשאיר חותם בנפשם של היהודים. על רקע זה יכלו לשגשג שרלטנים ונביאי שקר. תחילה הופיע במקום אדם בשם יצ'י-מתת, רוכל ספרים כריזמטי, שכבר ביצע מעשי נכלים במקומות רבים, ומצא לעצמו מקלט זמני בגוריי. אחריו הגיע ר' גדליה ובפיו בשורת שבתי צבי, שהסיפורים אודות הכבוד שרוחשים לו הגויים כבשו את לב המעונים. כפי שתואר ב"ספרי יעקב", שהארועים המסופרים בו התרחשו מאה שנה מאוחר יותר, גם בגוריי מוליכים חסידי נביא השקר את לב הבריות אל האמונה כי הכל מותר, וכי כדי להגיע אל הגאולה יש לשקוע עמוק בתוך הטומאה. מכיוון שהגאולה ממש מעבר לפינה, חדלים בני האדם לעשות לביתם, והעיירה הולכת מדכי אל דכי, שוקעת בפריצות מחד גיסא ובקפאון כללי מאידך גיסא.

אל הספר, שהוא הראשון של בשביס-זינגר והיחיד מספריו שראה אור בפולין, צורפו בתרגומו העברי סיפורים נוספים. הראשון שבהם, "חורבן קרשב", דומה ברוחו לסיפורה של גוריי. הוא מתרחש מספר שנים מאוחר יותר, ובו אשה צעירה, משכילה ומוצלחת, נישאת בשידוך לתלמיד חכם, שמשכנע אותה, ברוח השבתאות, שהכל מותר, ומוביל לאובדנה.

היצר הרע, שבשביס-זינגר הרבה לעסוק בו, הוא הדובר בסיפור "זיידלוס הראשון". כשפים, שגם להם נוכחות מתמדת ביצירתו, הם נושאו של "הבבלי". נימה אופטימית נשזרת בסיפורים "זקן", "השפינוזאי" ו"הסנדלרונים הקטנים", שבהם זוכים גברים בזקנתם להזדמנות לחיים חדשים.

הסיפור כובש הלב מכולם הוא "גימפל תם", שגיבורו סופג עלבונות מרים ונפגע מבגידות חוזרות ונשנות, אבל בוחר במודע בתמימות, לא מתוך טפשות ובורות, אלא כדרך חיים שבבסיסה אמונה בטוב שבאדם ובאלוהים.  

סיפוריו של בשביס-זינגר שופעי חיים, יצריים מאוד, ועוסקים ללא הרף בשאלות של אמונה ושל מוסר. גיבוריו מתמודדים עם קשיים קיומיים, עם ספקות ועם פיתויים, עולמם הוא עולם של חול ושל בליל אמונות, נתון לטלטלות חיצוניות ופנימיות. קראתי את הספר בתרגומו של מ. ליפסון משנת 1953, וצר לי לומר שהעברית שלו כמעט בלתי נסבלת. הספר תורגם מחדש בידי בלהה רובינשטיין, ואם כי לדעתי היא מתרגמת "תרגום יתר", אין לי ספק שבמקרה זה החדש עדיף.

כמו מכלול יצירתו של יצחק בשביס-זינגר, "השטן בגוריי" מומלץ בהחלט.

דער שטן אין גאָריי: אַ מעשה פון פארצייטנס

דביר

1953 (1933)

תרגום: מ. ליפסון

על הדברים החשובים באמת / חיים שפירא

"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו – עלינו ללמוד לבד" – אוסקר ויילד

שלושה פרקים מרכיבים את הספר, כל אחד מהם סובב סביב ספר שלכאורה נועד לילדים אך הוא עמוס תובנות שראויות לתשומת לבם של קוראים בני כל הגילים. הפרק הראשון עוסק באושר, ומוביל אותו פו הדב בשילוב עם וודי אלן. הפרק השני דן בזכרונות, בחלומות ובזהות, ובמרכזו אליס בארץ הפלאות. הנסיך הקטן מוביל את הפרק השלישי שנושא ידידות ואהבה.

בדפים הראשונים מצהיר חיים שפירא כי " את המפתח לאושר לא תמצאו במדריכים הסטנדרטיים ולצערי גם לא בספר הזה", ובדף האחרון הוא מסכם את התובנות הפשוטות לכאורה: "אולי אין שום משמעות למה שאנו עושים תחת השמים. אולי באמת הכל הבל הבלים. אם בכל זאת יש משמעות כלשהי במעשינו, היא נמצאת בדברים פשוטים אך חשובים: היכולת להשאר קצת ילד, היכולת להיות ידיד למישהו, ומעל לכל – היכולת לאהוב פרח אחד ויחיד". הדרך מן הפתיחה אל הסיום עוברת בדיונים מרתקים, כתובים בחן ובהומור שאינם מרדדים את רצינותם, ומשובצים בשפע מובאות ממקורות שונים, ספרותיים, פילוסופיים, מדעיים ואחרים, המעשירים את התוכן ומרחיבים את זוית הראיה.

אמנם שפירא מצהיר כבר בתוכן הענינים שכל אחד משלושת הפרקים עומד בפני עצמו, אך לטעמי יש סיבה טובה לאיגודם יחדיו, כי למרות שונותם הם באמת עוסקים במה שכותרת הספר מבטיחה לעסוק. אי אפשר לנתק את הדיון באושר מן השאלות של זהות ושל אהבה הנידונות בשני הפרקים העוקבים. קריאה רציפה, אם כך, מתאימה כאן, לפחות בקריאה ראשונה. לאחר מכן כדאי לשמור את הספר בהישג יד לעיון חוזר בקטעים ממנו.

בגלל עושרו התוכני קשה לדחוס את הספר לסקירה, ולכן אזכיר רק שני נושאים שלכדו את תשומת ליבי. הראשון הוא ההבדל בין הדברים שמשמשים גברים ונשים כחומרי גלם לרגעי האושר: בהתבסס על סקר שערך טוען שפירא כי גברים קרובים יותר לפילוסופיה של פו הדב, שמוצא אושר בדברים פעוטים. נשים, לעומת זאת, זקוקות לרוב לדברים גרנדיוזיים יותר כדי למצוא אושר. הנושא השני מעניין עוד יותר, ונוגע להגדרת הזהות האישית: הפילוסוף ג'ון לוק מזהה את ה"אני" עם רצף יציב של זכרונות, או במילים אחרות, אני הוא הזכרון שלי. הרעיון נתמך בכמה הסברים והוכחות, אחת מהן היא בחירתן של הבריות כשמציגים לפניהן את שתי האפשרויות הללו – לחוות חוויה נפלאה ולשכוח אותה כליל, או לא לחוות אותה אבל ליטול כדור שיגרום לקיומם של זכרונות מלאי חיים כאילו נחוותה החוויה. הרוב בוחרים באפשרות השניה.

הסופר הגדיר את מטרתו של הספר במילים, "לשנות את אופן ההסתכלות שלנו על כל דבר כמעט בחיים, ובראש וראשונה על רעיון האושר". כמו בספריו האחרים, ביניהם "זכרון ילדות יפה במיוחד" ו"אני חושב משמע אני טועה", גם כאן זה בדיוק מה שחיים שפירא עושה, וזה מה שגורם לקריאה בספריו להיות כה מרתקת. בכל עמוד, בכל פיסקה, הוא מציג את נקודת הראות שלו, שאינה מסתפקת בדברים כפשוטם, אלא הופכת בהם והופכת בהם, ותמיד מעוררת מחשבה. לפעמים מסקנת הקורא עשויה להיות שונה מזו של הסופר, אבל אין בכך כדי לפגום בהנאה, אפילו להפך. יש קסם בדיון.

ובכל זאת, האושר מהו? אם תשאלו את פו, "הרגע המאושר ביותר בחיים הוא השניה שלפני אכילת הדבש. זו שניה שאין שניה לה".

"על הדברים החשובים באמת" הוא ספר מעניין, מהנה, ואף נאה לעין תודות לאיוריו של דני קרמן. מומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2009

אנשים וגורלות / סטפן צווייג

"אנשים וגורלות" הוא אוסף מכּתביו העיוניים של שטפן צווייג, שכל אחד מהם מספר על דמות היסטורית. כמה מן הפרקים בספר הם מעין מיני-ביוגרפיה, חלקם מתרכזים בהיבט אחד בחיי הדמויות שעליהן כתב צווייג ביוגרפיה מפורטת. אחדים מן הפרקים הם קטעי זכרונות מאנשים שהיה להם חלק בחיי הסופר. פרקי הספר נכתבו בתקופות שונות – המאוחר מביניהם, והארוך שבהם, "אמריגו", ראה אור יום לפני התאבדותו של צווייג. הם שונים זה מזה גם בסגנונם – אחד מהם, "המנצח", לזכר גוסטב מהלר, הוא שיר, אחר הוא הספד שנשא צווייג ליד ארונו של פרויד, וזה המוקדש ללורד ביירון הוא במידה רבה מאמר ביקורת.

שטפן צווייג כתב מספר מרשים של ספרי היסטוריה וביוגרפיות. אחדים תורגמו לעברית, ואלה מהם שקראתי הותירו אצלי את הרושם שצווייג הביוגרף הניח לצווייג הסופר להתערב בעבודתו, וכתוצאה מכך הביוגרפיות שלו אינן נקיות מפניה אישית, ויש לקרוא אותן קריאה ביקורתית. העובדות שהוא מעלה על הכתב הן פרי מחקר, אבל הפרשנות המגמתית שלו מוציאה את הספרים מן התחום ההיסטורי הטהור, מן הסתם במתכוון. "בלזק" שלו נגוע בהערצה אישית עזה, אם כי ייאמר לזכותו שלא היסס להעביר ביקורת לשלילה על אחדות מיצירותיו של בלזק שנראו חלשות בעיניו. "מרי אנטואנט" נכתב מתוך מגמה ברורה לנקות את שמה של המלכה. "פושה", הטוב מביניהם לטעמי, מוליך אל לקחים שיש לקחת לתשומת לב בימינו. הכתיבה האישית הזו ניכרת מאוד גם בספר שלפנינו, ושוב, במתכוון.

הנה טעימות מן הסיפורים שבספר:

מן הפרקים ההיסטוריים, נהניתי במיוחד מ"אמריגו". הפרקים העוסקים בו סובבים סביב השאלה אם אמנם היה מן הראוי לקרוא לאמריקה על שמו של אמריגו וספוצ'י, ולא על שמו של קולומבוס. שני האישים היו ככל הנראה מיודדים בחייהם, וידוע ששיתפו פעולה, אם כי לא במסעות משותפים. אחרי מותם ידעו "יחסיהם" תפניות רבות, מבוססות על טעויות ותפיסות מחקריות שונות. קולומבוס הגיע לאמריקה לפני וספוצ'י, אבל וספוצ'י היה זה שהבין שהמקום אליו הגיעו אינו הודו, אלא מה שהוא כינה במכתב לפטרונו, לורנצו דה מדיצ'י, "עולם חדש". צווייג מפרט באופן מרתק את התהפוכות שעבר שמו של וספוצ'י, משרלטן ונוכל לחכם וישר, ומרחיב לתולדות המסעות הימיים ולפכים מן התרבות והחברה של התקופה. בצד הספרותי, להבדיל מן התיעודי, וספוצ'י שלו הוא פקיד קטן ובלתי משמעותי, שרכש את מיומנותו בניווט במהלך המסע הראשון, אליו יצא כמעט מחוסר ברירה. במקורות אחרים מצאתי שהיה בן למשפחה מבוססת ומשפיעה, ועשה חיל בתחומים שונים. אולי זה המידע שהיה בידי צווייג בעת הכתיבה, או אולי ביקש להקטין את האיש כדי להאדיר את הישגו.

בפרקי הזכרונות חוזר צווייג אל פגישתו הראשונה עם הרצל, שתוארה גם ב"העולם של אתמול". הרצל, שהיה אז כותב ועורך מוערך, קיבל לפרסום פיליטון שכתב צווייג, ואף שיבח אותו בפומבי. צווייג מספר גם על פגישתו האחרונה עם הרצל, חודשים אחדים לפני מותו, שבה הביע האחרון את צערו על שלא החל בפעילותו הציונית מוקדם יותר, ודיבר ביאוש על הקשיים שעורמים לפניו.

פרק נוגע ללב מתאר את שקיעתו של ניטשה מעיניה של אמו, שהתעקשה להוציאו מן הקליניקה הפסיכיאטרית בה אושפז, ולהביאו אליה הביתה.

כמה מן הפרקים עוסקים בדמויות בלתי מוכרות, או פחות מוכרות. כזה הוא הפרק אודות ביאטריצ'ה צ'נצ'י, צעירה בת המאה ה-16 שנידונה למוות בשל רצח אביה שהתעלל בה. מקובל לחשוב שהונצחה בציורו של גווידו רני, אך צווייג פותח את הפרק בהפרכת הנחה זו, ועושה שימוש בכשרונו היוצר כדי לנסוך חיים בפרשת החיים הטרגית של הצעירה.

מן הדמויות האחרות בספר אזכיר את אמיל ורהרן, משורר פלמי, שידידותו עם צווייג הופרעה בשל מלחמת העולם הראשונה בה ניצבו בכפיה משני צידי המתרס: "אני מבקש רק את עניינה של שותפות הרוח הצלולה, שלגביה האויבוּת היא רגש מוטעה, שלגביה השנאה היא הרגשה חסרת שחר", כותב צווייג בתסכול; את לורד ביירון, שלגביו קובע צווייג: "חלק מועט משירת ביירון מחמם את רגשותינו. תאוותיו נראות לנו כשלהבות מצוירות, מחשבותיו ויסוריו, שזעזעו כה בעבר, נראים לנו כרעמי תיאטרון קרים וכאבזרים ססגוניים […] וכך נותרה מרגשו הראשוני של ביירון הגאווה הגדולה בלבד […] וכך רגשותינו זוכרים את ביירון: יותר כדמות ופחות כגאון, יותר כגיבור ופחות כמשורר"; ואת רומן רולן, הפציפיסט שהשפיע על עמדותיו של צווייג, ושעליו הוא כותב, "לאיש איני חייב תודה אנושית רבה יותר מאשר לנוכחותו הנהדרת".

בספרו "העולם של אתמול" הפגין שטפן צווייג את כשרונו לחרוג מסיפור פרטי אל התובנות המאירות את התקופה שהוא מתאר ואת ההיסטוריה. "אנשים וגורלות" אינו מתמקד בתקופה ספציפית, אבל כל פרקיו, אלה שהזכרתי והאחרים, מאופיינים באותה יכולת להתבונן במבט רחב על סיפור יחיד, ולשלב בין סיפור מעניין, לעתים היסטורי ולעתים אישי, לתפיסת עולם. הספר מעשיר ומרחיב אופקים, ובהחלט מומלץ.

Menschen und Schicksale – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1986

תרגום מגרמנית: צבי ארד

על הפיקחון / ז'וזה סאראמאגו

בעיר הבירה של מדינה ששמה מוזכר רק במובלע, ומוכחש מיד, מתרחשת תופעה יוצאת דופן. למעלה משבעים אחוז מן המצביעים בבחירות המוניציפליות משלשלים לקלפי פתק לבן. בבחירות חוזרות מספר הפתקים הלבנים גדול עוד יותר. למרות שנראה כי אין יד מכוונת מאחורי התופעה, הממשלה מוטרדת. איש אינו מכחיש את זכותם הדמוקרטית של התושבים לבחור בפתק לבן, אבל מה שנראה כפעולת מחאה אזרחית מצטייר בעיני הממשלה כמרד, והאמצעים הנדרשים ננקטים מיד: מצב חירום מוכרז, על העיר הסוררת מוטל סגר וכל מוסדות השלטון עוקרים ממנה אל בירה חילופית. סוכנים חשאיים מסתננים אל בין התושבים כדי לחשוף את "ראש השפיפון".

רק לקראת מחציתו של הספר נחשפת עובדת התרחשותה של העלילה באותו מקום בו ארבע שנים קודם לכן התרחשה המגפה הלבנה, שתוארה ב"על העיוורון", אבל הרמזים לכך נשתלים עוד קודם. הממשלה מתארת את קהל הבוחרים כמי ש"התעוור בהשפעת איזו סטיה מוזרה והרת אסון ועיניו טחו מראות את האינטרסים העליונים של המולדת". להצבעתם של התושבים מתיחסת הממשלה כאל "מגפה לבנה", אותו תואר שהתייחס לעיוורון. הסופר משלב בעלילה פריטים מן העלילה הקודמת, כמו מנורת הפליז, ושוב מעלה על נס את הכוח הנשי, הפעם בהתרחשות מינורית – במהלך שביתת עובדי הנקיון יוצאות הנשים ביוזמה אישית, מבלי שנדברו ביניהן, לנקות את הרחובות "כדי לקבל עליהן אחריות". העובדים השובתים מגיבים למעשיהן, משאירים את מדיהם בבית, וחוזרים לעבוד.

גיבורי "על העיוורון" ישובו אל הסיפור בשל נקמנות וכפיות טובה, ואשת הרופא המופתית תעמוד בעין הסערה. לא ארבה בפרטים מחשש קלקלנים, אציין רק שסאראמאגו מפתיע בסיום, שהוא מעין סגירת מעגל ולמעשה שיבה אל נקודת ההתחלה.

כשבממשלה מעזים סוף סוף לדבר במפורש על המגפה הקודמת, שהוסכם לא להזכיר אותה, וקובעים כי "ההצבעה בפתק לבן היא גילוי של עיוורון הרסני כמו שהיה העיוורון האחר", שר אחד בלבד מגיב במילים "או של פיקחון". כהמשך טבעי להתנהלותה הדורסנית של הממשלה, הוא מאבד את משרתו. ההתנהלות של השלטונות היא במידה רבה נושאו של הספר. העלילה ממוקמת במדינה שמזלזלת בזכויות הפרט, ונשלטת על ידי שליטים חשדניים עד כדי פרנויה. מכאן נובעת התגובה המפוחדת והאגרסיבית לתוצאות ההצבעה, וכשהלחץ הראשון אינו עוזר ההחלטה האוטומטית היא להגביר אותו. "נוצר צורך דחוף להדק את הצבת, במיוחד משום שההכרזה על מצב חירום, שציפו ממנה כה רבות, לא הניבה שום תוצאה מוחשית בכיוון הרצוי, שהרי אזרחי הארץ הזאת ממילא חסרו את ההרגל הבריא לתבוע את כיבוד הזכויות שמעניק להם החוק, והיה רק הגיוני, ואפילו טבעי, שלא שמו לב שהן נשללו". סאראמאגו מתייחס בפרטנות לתהליכי קבלת ההחלטות, הרווים במשחקי כבוד ובקטנוניות. הוא מתאר ממשל שמתנער מחוק ומצדק, אינו בוחל בהרשעת חפים מפשע, ומרומם את השלטון מעל הכל. בפי אחד מגיבוריו הוא שם את המסקנה, כי "מי ששולט, לא רק שהוא לא נעצר לפני מה שאנחנו קוראים דברים אבסורדיים, אלא גם משתמש בהם כדי לטשטש את ההכרה ולהרוס את ההגיון".

סאראמאגו מזכיר פעם אחת את הפורטוגלים בהקשר של העלילה, וממהר לסייג: "השערה שרירותית לחלוטין, חסרת כל ביסוס אוביקטיבי, שֶזירת הארועים החמורים, אשר כדרכנו הצגנו אותם בפרטי פרטים, היא במקרה, או היתה במקרה, ארצם של אותם פורטוגלים או אותן פורטוגליות". הקורא הפורטוגלי אולי ימצא הקשרים מקומיים לסיפור הדמיוני, אבל ההתנהלות השלטונית שהספר מתאר היא, במידה כזו או אחרת, נחלתו של כל משטר. בשולי הדברים, ומבלי להשוות אחד לאחד, אי אפשר שלא להתייחס לספר בהקשר של ימי הקורונה ולקרוא בעגמומיות מסוימת את המשפט, "ההוראות שבאו מלמעלה עסקו בעקרונות הכלליים של הסגר, והתעלמו כליל מן הפרטים הביורוקרטים הפעוטים של הביצוע, וזו תמיד הפִּרצה שדרכה חודר התוהו ובוהו".

כמו בספריו האחרים, גם כאן סאראמאגו מפגין כישרון סיפורי יחודי. העלילה אמנם פחות מרשימה בהיקפה ובחדשנותה, אך דרך טוויתה מוצלחת מאוד, והסיפור – למרות שיסודו בתופעה בדיונית – רלוונטי ומעניין. מרים טבעון תרגמה היטב, והספר מומלץ.

Ensaio sobre a Lucidez – José Saramago

הספריה החדשה

2006 (2004)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו

אדם יושב ברכבו, ממתין לאור ירוק. רגע לפני שהאור מתחלף, הוא מתעוור. האדם שמתנדב להסיע אותו לביתו מתעוור אף הוא. כך גם רופא העיניים שאליו פנה בבקשת עזרה, והמטופלים שהמתינו אתו לתורם, ואשתו של העיוור הראשון. בשונה מאובדן ראיה רגיל, המתבטא בחשכה, העיוורים החדשים טובלים בלבן זוהר. המגפה הלבנה מתפשטת במהירות, והשלטונות נוקטים בצעדים קיצוניים. אלה שכבר התעוורו, וגם אלה שחשודים כנשאים, נכלאים בתנאים לא תנאים במבנה ששימש בעבר כבית משוגעים. לאנשי הצבא השומרים עליהם מורים לירות על מנת להרוג את מי שינסה לצאת. מזון ניתן להם במשורה, שירותים אחרים אינם ניתנים כלל. העיוורים מופקרים לגורלם במבנה בלתי מתוחזק, שאכן הופך בתוך זמן קצר לבית משוגעים.  

אשה אחת נכנסת להסגר מרצונה. כשרופא העיניים נלקח מביתו, טוענת אשתו שגם היא עיוורת, ונלקחת אף היא. כדי לא להיות קורבן לתסכולם של העיוורים, או כדי לא להפוך למשרתת שלהם – משימה בלתי אפשרית משום שמספרם עולה בהתמדה – היא מסתירה את החריגות שלה.

סאראמאגו מגולל יום אחר יום את ההתרחשויות בהסגר, שבו מהווה הקבוצה הגרעינית שסביב הרופא ואשתו חבורה מלוכדת נפרדת. לאיש מהם הוא אינו מעניק שם, והם מזוהים באמצעות המאפיין הראשון שבו הוצגו בספר: הרופא, אשת הרופא, העיוור הראשון, אשת העיוור הראשון, הזקן בעל הרטיה השחורה, הבחורה במשקפים השחורים, הילד הפוזל. כשהמגפה תתקוף את המדינה כולה, כולל החיילים שבשער, והסגר יאבד משמעות, תוסיף הקבוצה לשמור על לכידות.

אנשים מסוגלים לעשות מעשים נוראים כשאין מי שמסתכל עליהם. "אל תחשבי שהעיוורון הפך אותנו ליותר טובים", אומר הרופא לאשתו. "הוא גם לא הפך אותנו ליותר גרועים", היא מאמינה. בעלה סקפטי יותר: "אולי, אבל אנחנו מתקדמים לקראת זה". ימים יוכיחו שצדק. אנשים גונבים מזון זה מזה, מטנפים את המקום ללא בושה, ומתבהמים בחסות האנונימיות. כל דאלים גבר גם בנסיבות בהן נדרשת חמלה: אחד העיוורים, המחזיק ברשותו אקדח, מארגן כנופיה המשתלטת על כל המזון, ודורשת תמורתו תחילה חפצי ערך ואחר-כך את הסגרת הנשים לשימושם.

את החסד והחמלה, את היכולת להתאחד ולתמוך, מעניק סאראמאגו לנשים. אשת הרופא היא, כאמור, היחידה שמסוגלת לראות, הן במובן הפיזי והן בכושרה לראות נכוחה. החמלה שהיא מרעיפה על חברותיה המעונות יוצרת כוח נשי, היופי היחיד בתוך הכיעור. אפיזודה עוצמתית מתוארת אחרי שמגיע תורן להאנס על ידי העיוורים התוקפנים, כדי לקבל את מנות האוכל המיועדות לחדר בו הן שוהות יחד עם גברים אחרים. אשת הרופא מוצאת דרך לרחוץ את גופתה של אשה שלא עמדה בסבל, ונשות החדר כולן רוחצות זו את זו, מסירות מגופן את זוהמת מגעם של הזרים. הגברים בחדרן, כותב סאראמאגו, "לא ראו, לא יכלו לראות", ותוספת ה"יכלו" מקפלת בתוכה את כל ההבדל שבינם ובין הנשים. "צדק מי שאמר שהעיוור הגרוע ביותר הוא זה שלא רוצה לראות", יאמר הרופא במועד מאוחר יותר. הכוח הנשי שומר על לכידותו גם לאחר היציאה מההסגר, כשהתנאים נעשים מעט קלים יותר. "אנחנו האשה היחידה בעולם שיש לה שתי עיניים ושש ידיים", אומרת אשת הרופא לאשתו של העיוור הראשון ולבחורה במשקפים השחורים.

הספר שופע רעיונות, לפעמים הם ברורים ומפורשים, כמו הגילוי שיד נעלמה, אולי ידו של הכומר, כיסתה את עיני דיוקנאות הקדושים בכנסיה – "הכומר הזה כנראה חולל את חילול הקודש הגדול ביותר בכל הזמנים ובכל הדתות, הצודק מכולם, והאנושי באופן הכי רדיקלי, כשבא לכאן להכריז סוף סוף שאלוהים אינו ראוי לראות". לפעמים הרעיונות מסתתרים בתוך חילופי דברים סתמיים לכאורה, ויש לקרוא בתשומת לב כדי לקלוט אותם. למעשה, הספר ראוי ליותר מקריאה אחת כדי להתרשם ממנו, לא רק מיכולתו של סאראמאגו לספר סיפור, אלא בעיקר מכשרונו לארוג לתוכו את רעיונותיו.

הספר מעניין לקריאה בכל עת, אך יש בו משמעות נוספת בתקופה זו, כשהמלים מגפה, סגר וחיסון הן חלק מחיינו. בימי הקורונה הראשונים היו שאמרו כי אין ספק שנצא מן המגפה ענווים יותר, מתחשבים יותר. זה לא קרה לנפגעי המגפה הלבנה של סאראמאגו, זה לא קרה כאן. "הנס היחיד שאנחנו יכולים לחולל הוא שנמשיך לחיות", אומרת אשת הרופא, "לתמוך בשבריריות של החיים יום אחר יום, כאילו הם עיוורים שאינם יודעים לאן ללכת, ואולי ככה זה באמת, אולי הם באמת לא יודעים, הם מסרו את עצמם לידינו אחרי שנתנו לנו תבונה, ותראו לאן הבאנו אותם". חומר למחשבה.

במאמר מוסגר אוסיף שלמרות ש"על העיוורון" הוא כנראה הפופולרי ביותר מבין ספריו של סאראמאגו, הוא אינו ממריא לגבהים של "הבשורה על פי ישו", "דברי ימי מנזר" ו"רפסודת האבן". משום שהוא ממוקד יותר מהם, אין בו אותה מידה של מגוון סיפורי ורעיוני עשיר שמעניק לספרים האחרים תחושה של תגלית מסחררת. אין בכך משום אי המלצה על ספר זה, כי סאראמאגו מבריק גם ביצירה "חדגונית" יותר. מרים טבעון תרגמה נפלא, כרגיל, והספר קריא, מעניין ומומלץ.

Ensaio sobre a Cegueira – José Saramago

הספריה החדשה

2000 (1995)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו / ג'ונתן ג'ונס

כותרת משנה: הדו-קרב האמנותי שהגדיר את הרנסנס

בשנת 1504 הוזמן לאונרדו דה וינצ'י לצייר על קיר באולם המרכזי בבית המועצה של פירנצה. מיכלאנג'לו בואונרוטי, שהשלים באותה שנה את פסלו דויד, הוזמן אף הוא לצייר על אחד הקירות. מיכלאנג'לו היה בן עשרים ותשע, וכבר פסל ידוע. לאונרדו, המבוגר ממנו בעשרים ושלוש שנים, היה בשיא תהילתו, איש אשכולות וצייר בעל שם. לאונרדו בחר בקרב אנגיארי משנת 1440, בו ניצחה פירנצה את מילנו, כנושא ציורו, והרישומים שהכין הציגו את זוועותיו של שדה הקרב. מיכלאנג'לו בחר בקרב קשינה מ-1364 בין פירנצה לפיזה, והתרכז בארוע בו הופתעו חיילי פירנצה על ידי אויביהם בעת שרחצו בנהר (מכיוון שרק החיילים הרוחצים נראים בתמונה בעת שהם נחפזים להתלבש ולהתארגן, התמונה מכונה גם בשם "המתרחצים"). שני הציורים לא הושלמו. מיכאלנג'לו, שהספיק לסיים את הסקיצות על קרטון, נקרא לרומא על ידי האפיפיור להקים לו מצבת קבר. לאונרדו, שהיה ידוע כמי שאינו נלהב להביא את יצירותיו לכלל סיום, התמהמה, וכשכבר החל לצייר על הקיר נתקל בקשיים טכניים וזנח את המלאכה. הסקיצות של השניים אבדו, ורק העתקים שעשו מהן בני זמנם, או העתקים של העתקים שנעשו מאוחר יותר, נותרו.

את הארוע החד פעמי הזה, שבו עבדו שני האמנים הדגולים על אותו פרויקט, העמיד מבקר האמנות ג'ונתן ג'ונס בלב ספרו, והוא מתייחס אליו כשיאו של המאבק בין השניים, השונים עד מאוד זה מזה. בקיאותו עולה, כמובן, במידה ניכרת על זו שלי, אבל אי אפשר להשתחרר מן ההרגשה שהוא מאלץ את העובדות להתאים לסיפור על מאבק איתנים מתמשך. יחד עם זאת, הספר שופע מידע מרתק, בעיקר על אישיותו של לאונרדו ועל עבודתו, ומרחיב מן האמנות אל הרקע ההיסטורי והחברתי. לכן, גם אם הרמתי גבה פה ושם, בסיכומו של דבר קראתי אותו בענין רב.

ג'ונס מתאר את פירנצה של אותה תקופה, את התהפוכות הפוליטיות שעברה, ואת מלחמתה המתמשכת נגד פיזה. הן לאונרדו והן מיכלאנג'לו הושפעו ללא הרף מארועי תקופתם. שניהם היו מעורבים במלחמות כאדריכלים, ולאונרדו אף יעץ בעניני אסטרטגיה ותכנן כלי נשק, ושניהם היו תלויים בבעלי שררה. ג'ונס עומד על ההבדל המהותי בתפיסת עולמם, שבא לידי ביטוי גם בעבודותיהם: מיכלאנג'לו היה אדוק בדתו ורפובליקני, לאונרדו היה אפיקורס פוליטי ואולי גם דתי. הוא מספר על התחרותיות והביקורתיות שאפיינה את הסביבה התרבותית של פירנצה – מקיאבלי כתב בספרו שהיריבויות הרבות שאפיינו את העיר דחפו אותה קדימה, ולאונרדו דיבר בהקשר זה על "קנאה טובה". על יחודה של התחרות בין השניים כותב ג'ונס, כי בפעם הראשונה בהיסטוריה האמנותית לא היתה זו תחרות טכנית: האישיות עמדה כאן על כף המאזניים. את שני האמנים השוו והנגידו מבחינת סגנונותיהם השונים באופן דרמטי יותר ולא חולקו נקודות עבור הצטיינות טכנית.

ג'ונס קובע כי מיכלאנג'לו הוזמן לצייר באותו אולם בו עמד לאונרדו לצייר, כדי לזרז את הצייר המתמהמה, ובכך הוכרזה באופן בלתי רשמי תחרות ביניהם. אבל התחרות, לדבריו, התבטאה כבר בכמה אופנים קודם לכן, ועתידה היתה להמשך גם בשנים שאחר-כך. הנה כמה דוגמאות שבהן הוא מבקש לחזק את טענתו זו. ציורו של ליאונרדו את המשפחה הקדושה מציג את מריה ואת אמה אנה, יחד עם ישו ועם יוחנן המטביל הנראים מיודדים. גרסתו של מיכלאנג'לו שונה, ולדעת ג'ונס במתכוון: הטונדו של מיכלאנג'לו מחליף את אנה ביוסף, ואת הידידות בין הילדים ברתיעה. בכך, לדעת ג'ונס, הוא "דוחה את המשפחה הקדושה האלטרנטיבית המוצגת בחזונו של לאונרדו", ותוקף את "התרבות הפופולרית בפירנצה במטרה לתקוף את לאונרדו…התנוחה תחרותית באופן בוטה". על חיוכה של המונה ליזה אומר ג'ונס כי הוא תשובה לעירומים האינטימיים של מיכלאנג'לו. אין צורך בכל הקימורים והפיתולים של הגופים שמצייר מיכלאנג'לו, כאשר בעצם די לשם כך בשפתים. "בלי לזוז מכסאה, ליזה דל ג'וקונדו מסלקת את הגברים של מיכלאנג'לו בחיוך לגלגני". בציורי הקפלה הסיסטינית מופיעים ספרים רבים, ולדעת ג'ונס הכוונה שמאחוריהם היא לגבור על האינטלקט של לאונרדו ועל אמנותו. ליאונרדו תכנן לכלול ב"קרב אנגיארי" אדם בעל פרצוף רושף, ולדעתו של ג'ונס פרצוף זה מהווה תשובה למבט האצילי של דויד, שעל פניו הוא אומר כי יש בהם "פשטות קריקטורית"… את דמותו של המפקד הזקן ב"המתרחצים" רואה ג'ונס כבכחוס, ותוהה אם מיכלאנג'לו ביקש לרמוז לנהנתנותו של לאונרדו ולמעורבותו בתכנית להטות את נהר ארנו כדי להביס את פיזה. גם לארוע, שיתכן שיש בו מוטיב של תחרות – הצעתו של לאונרדו להציג את דויד עם "קישוט מהוגן" על חלציו – ג'ונס מציע הסבר מפליג ולפיו מדובר באקט של סירוס. בכל אלה ועוד הוא, לטעמי, מרחיק לכת בפרשנותו, אבל, כאמור, בצד החיוב הוא עשיר במידע, וגם בהתלהבות. יש לזכור, בהקשר זה, גם את דברי לאונרדו על "קנאה טובה" – השניים, מעצם עבודתם באותן שנים, ובין אם התחרו זה בזה או לאו, הושפעו הדדית, והיו מוכנים ללמוד זה מזה.

נראה לי כי חיבתו של ג'ונס נתונה ללאונרדו. הוא אינו אומר זאת במפורש, אך הוא סלחני כלפיו, ותיאוריו את אישיותו ואת חייו תופסים את רובו של הספר. מיכלאנג'לו נוכח בספר יותר כיריבו של לאונרדו ופחות כאמן בפני עצמו. במשפט מובלע מזכיר ג'ונס שמיכלאנג'לו נודע כרגזן, בעוד לאונרדו עדיין מהלך קסם גם בעולם המודרני. כך או כך, המסע שאליו הוא נוטל אותנו במוחו של לאונרדו, בתחומי הענין שלו, ובמחברות שהשאיר אחריו, מרתק. עיסוקו העיקרי של ג'ונס כמבקר אמנות ניכר מאוד בספר, בעיקר כשהוא מתעכב על פרטי פרטים ביצירות, מתאר כל משיחת מכחול, ומנתח תפיסות והלכי רוח שעמדו מאחריהן ושמשפיעות על הצופה.  

כשממתנים מעט את הפומפוזיות שבכתיבה, וקוראים קריאה ביקורתית, "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" הוא ספר רב ענין ומומלץ בהחלט.

The Lost Battles – Jonathan Jones

כנרת זמורה ביתן דביר

2014 (2010)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

צייר ואדם / האוורד ספרינג

טד פנטקוסט, צייר בעשור השישי לחייו, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, מספר את סיפור חייו ואת סיפור התקופה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה העשרים.

העלילה נפתחת באזור הכפרי הסמוך למנצ'סטר שבאנגליה, שם גדלים טד ואחותו הבכורה בלאנש. המשפחה מתפרנסת בצניעות מחנות כלי נגינה שבבעלותה, ומקיימת אורח חיים נינוח. לילדים ניתן חופש לרקום את חלומותיהם: ההורים מעניקים להם אוטונומיה בעלית הגג, שם בלאנש מנסה כוחה בריקוד וטד מצייר להנאתו. חייהם מתהפכים כשבלאנש מפתחת קשר קרוב עם לותר, בן השכנים, שנהג בה שלא בהגינות. היא נשלחת אל אזור קורנוול שבדרום אנגליה, שם מתגוררים בני משפחתם של ההורים, שהקשר איתם נותק. טד ואמו נוסעים זמן מה אחר כך לבלות את חופשתם עם בלאנש, ובשובם הם מגלים ששום דבר אינו כשהיה. אבי המשפחה, שנותר לבדו, החל לבלות עם השכנים האדוקים בדתם, "ראה את האור", ושקע באובססיה מיסיונרית. מוזיקה, שהיתה מרכיב חשוב וקבוע בחייהם, נאסרה כמוקצה מחמת מיאוס, על הציור והריקוד נגזר גורל דומה, והמשפחה נאלצה להעתיק את מגוריה אל שכונת עוני, שם ביקש האב להקים כנסיה. בלאנש היתה הראשונה להמלט חזרה לקורנוול. לא עבר זמן רב וטד נהג כמוה. האם בחרה לדבוק בבעלה באומרה: "יש משהו בגבר הבוחר לו אורח-חיים ודבק בו, ואפילו אין חיים אלה לרוחה של אשה. גבר זה טוב מכל אותם טיפוסים חסרי חוט-שדרה, שאורח-חייהם נקבע בידי מעבידיהם או בעצת מוזגי השיכר במסבאות […] מעטים מאתנו עשויים מעור אחד. אביך הוא האיש שנישאתי לו. אם אותו חלק מאישיותו עכשו אינו החלק שהכרתי כאשר נישאתי לו, הריהו בכל זאת חלק מאותו אדם עצמו. אני נישאתי לו כולו, והאמן לי, בסך הכל הוא אדם טוב. באשר לאושר – ובכן, מצא אותו אתה, אם תוכל".

המשכו של הסיפור מתלווה אל טד ואל בלאנש בחייהם כבוגרים. הוא מתאר את נישואיהם ואת אהבותיהם, את הילדים שנולדו להם – בן לטד ובת לבלאנש – את הצלחתו של טד כצייר דיוקנים, ואת גלגולי חייהם של כולם במהלך המשברים שעברו על אנגליה באותן שנים. טד התנדב לשירות צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ונפצע ברגלו. בנו שירת במלחמת העולם השניה כמפקד שייטת, בנה של חברתו הקרובה ואהובתו שירת כטייס.

ספרו של הווארד ספרינג, "אבשלום בני", הוא מהספרים האהובים עלי במיוחד. קראתי אותו יותר מפעם אחת, ובכל קריאה הערכתי אותו יותר. "צייר ואדם", לעומתו, אכזב אותי. הוא כתוב בדיוק באותו סגנון, וכמה מן הסצנות בו הן שחזור חיוור של קודמו, שראה אור עשר שנים לפניו (בין שני אלה פרסם ספרינג עשרה ספרים אחרים). בשניהם מופיעה זמרת ושחקנית, שנקרעת מבפנים כשהיא מופיעה בפני חיילים בין קרבות. בשניהם בני הדור השני להוטים אחרי הים, והדמות הדומיננטית בחייהם היא של ספן שמדריך אותם. בנו של טד, כמו בנו של וויליאם ב"אבשלום בני", מתואר בילדותו כ"עריץ". אשתו של טד הופכת דמות חיוורת כמו אשתו של וויליאם, וכיוצא באלה. בשל דמיון בפרטים רבים, ובעיקר בשל הסגנון האחיד, ניתן בקלות ברגעים של הסחת דעת להתבלבל לרגע בין המספרים. למרבה הצער, הדמיון בין הספרים אינו מתבטא באיכותם. הדמויות סטראוטיפיות למדי. כשהן מתפתחות, ההתפתחות אינה בהכרח הגיונית, או למצער אינה מוסברת כהלכה, ואוירה כללית של חפיפיות ניכרת בתיאורן. הספר כולל סצנות יפות רבות, אבל המכלול דל מדי.

שמו העברי הסתמי של הספר משתלב בדלות הזו. במקור הוא נקרא There is no Armour. אין לשם זה הסבר ישיר בעלילה, אך בשל ההקשר אני מניחה שנלקח מן הפואמה Death the Leveller מאת המחזאי בן המאה השבע-עשרה ג'יימס שירלי. להלן קטע ממנה:

The glories of our blood and state
Are shadows, not substantial things;
There is no armour against Fate;
Death lays his icy hand on kings:
Sceptre and Crown
Must tumble down,
And in the dust be equal made
With the poor crooked scythe and spade.

בשורה התחתונה: ציפיתי להרבה יותר.

There is no Armour – Howard Spring

מ. מזרחי

1980 (1948)

תרגום מאנגלית: ש. גונן

יוהה / יוהני אהו

אמה של מרְיה, ככל הנראה שפחה שנמלטה מידיהם של הקָרֶלים ברוסיה, מתה בלדתה בעת שעבדה בחווה של משפחתו של יוּהָה בשבדיה. יוּהָה, אז נער, גידל את הילדה, וכשהתבגרה נשא אותה לאשה. השניים חיים בחווה מבודדת שבנו במו ידיהם במחוז פינלנד בצד השבדי של הגבול, יוּהָה כורת עצים ומכשיר את הקרקע לחקלאות, מרְיה מטפלת בבית ובפרות. יוּהָנִי אָהוֹ אינו מניח לקורא ליהנות מן הפסטורליה, ופותח את הספר בנקודת משבר. מחשבותיו של יוּהָה, הכורת עץ אחר עץ, עוסקות ללא הרף בעלבון שהטיחה בו מרְיה, כשהיא מתייחסת לגילו המתקדם, למבנה פניו, ולמום שברגלו.

יחסיהם של יוּהָה ומרְיה מתנהלים בדממה. הם מרבים לחשוב זה על זה, אבל איש מהם אינו באמת מכיר את רעהו, ותקשורת ישירה אינה מתקיימת ביניהם. מרְיה קבעה כבר מזמן את מגוריה באחד מביתני הקיץ בחווה, הרחק מחדרו של יוּהָה, וחיי השניים מתנהלים למעשה במקביל. יוּהָה בבירור מאוהב באשתו, נכנע לרצונותיה, חרד להפר את פרטיותה ומשתוקק לאהבתה. מרְיה מצדה סובלת ממצב מתמשך של חוסר שביעות רצון. מן הסתם נישאה מחוסר ברירה, וחמותה, המגיעה מדי פעם לבקר, אינה מפסיקה להציק לה משום מעמדה כשפחה בת שפחה, ומשום שלקחה ממנה את "הבן הטוב". לבה היה גדוש בזעם ובמיאוס ועתיר בכמיהה למתק החיים, כותב אהו. לפעמים היא שרה וצוחקת במשך ימים רצופים, לפעמים אינה קמה כלל ממיטתה. וכאמור, רוב הזמן אינה מדברת כלל אל יוּהָה, וגם משום כך העלבון שהטיחה בו צורב כל כך.

הופעתו של שֵמֶיְקָה, גבר צעיר וחסון, מערערת את השגרה העגומה ("גבר זר בא למשק", שראה אור עשרים ושש שנים אחר כך, כמו גם ספרים פיניים אחרים, שאלו מ"יוּהָה" את הדגם של הזר המאיץ את ההתערערות של מערכת זוגית). יוּהָה שמח על בואו של אורח שמוכן להאזין לסיפורו, ומגולל באוזניו את פרשת נישואיו. בתמימותו וביושר לבו הוא אומר דברים כגון, "אחר כך נשאתי אותה לאשה, כי אף אחד אחר לא רצה אותה", אינו מודע למרְיה המאזינה מעבר לקיר, אבל גם "בעיני היא אינה נופלת בשום דבר מהבנות שבמחוזותינו". מרְיה חסרת הנסיון אינה מסוגלת לזהות בשֵמֶיְקָה את האנוכיות ואת המניפולטיביות, והולכת שבי אחריו כשהוא מוכר לה מטפחת משי וסיכה מוזהבת. היא מהססת בין הרצון לעזוב את החווה יחד אתו ובין החשש מן השינוי ומן המעבר לאזור עוין. חמותה, שבחרה ברגע זה להגיע לביקור, עוקצנית ועוינת כרגיל, מכריעה את הכף.

המציאות תטפח על פניה של מריה. יוּהָה ייטלטל בין געגועים לזעם, ולא יפסיק לייחל לשובה. סוף טוב לא יכול להיות לסאגה הכאובה הזו.

יוהני אהו, מגדולי סופריה של פינלנד, כתב סיפור אנושי אמין ונוגע ללב. " יוּהָה", כך למדתי מהרשת ומאחרית הדבר המעניינת שכתב המתרגם רמי סערי, נחשב לפסגת יצירתו. הספר ניחן בהתבוננות פסיכולוגית משכנעת בנפשן של שתי הדמויות הראשיות, בעוד הדמויות האחרות מתוארות במבט מבחוץ, ומשמשות ככוח מניע של העלילה. שֵמֶיְקָה, שאינו מסוגל לקיים קשר ממושך, הוא דמות כזו; כך גם קַיְסָה, המשרתת בחווה, שבשונה מיוּהָה וממריה מרבה לדבר, אבל על דבריה אי אפשר לסמוך; אניה, אחת מנשותיו של שֵמֶיְקָה, מייצגת את אחת האפשרויות הקשות העומדות בפניה של מרְיה; תפקיד מפתח ניתן לשתי האמהות, של יוּהָה ושל שֵמֶיְקָה, בעיקר לראשונה נטולת הלב, המנגנת כל העת על אותו המיתר: "אני אעקור את הגעגועים האלה מן השורש", היא אומרת נוכח יסוריו של בנה. "אבל מה יקרה אם לא תצליחי, ובמקום שתקרעי את הגעגועים ממנו, תקרעי אותו עצמו?", שואלת קַיְסָה. "שייקרע!" […] "איך את יכולה להיות קשוחה כל כך?" "בלי שום בעיות".

אם יש מסר לספר הריהו ההכרח בקיומה של תקשורת פתוחה בין בני זוג. באורח טרגי, כשמדובר בזוגיות של יוּהָה ושל מרְיה, היכולת שלהם לתקשר ישירות הגיעה מאוחר מדי.

"יוהה" הוא ספר נוגע ללב, כתוב היטב ומתורגם יפה. למרות שנכתב לפני למעלה ממאה שנה ועלילתו נעוצה בעבר רחוק יותר, תוקפם של נושאיו לא פג. הקריאה בספר היא חוויה ספרותית, והוא מעורר מחשבה, ולכן מומלץ בהחלט.

Juha – Juhani Aho

הקיבוץ המאוחד

2012 (1911)

תרגום מפינית: רמי סערי

ג'יין אייר / שרלוט ברונטה

"ג'יין אייר" ראה אור לראשונה ב-1847. כשמקלפים ממנו את הרקע החברתי והתקופתי המיושן שנוכח בו בכל אחד מעמודיו, נותרים עם מספרת אמינה ושובת לב, עם כתיבה רעננה (שזכתה לתרגום מוצלח), ועם דילמות שבשינויים המתבקשים הן בתוקף היום כפי שהיו אז. לא ייפלא, אפוא, שהספר נהנה מפופולריות עד ימינו, ויעידו העיבודים הרבים לקולנוע ולטלויזיה.

ג'יין התייתמה מהוריה בעודה תינוקת, ונמסרה לטיפולו של דודה. לפני שהדוד נפטר, והיא עדיין פעוטה, הוא ביקש מאשתו להבטיח שתדאג לילדה. עד היותה בת עשר נאלצה ג'יין לחיות עם משפחה שלא רצתה בה, קורבן להפליה, להטרדות ולענישה. מכיוון שלא כבשה את טינתה, נשלחה לפנימיה בניהולו של כומר, שחסך מאוד בהוצאות, הִרבה לאיים בעונשים בעולם הבא, וסופו שההזנחה שהזניח את המוסד הביאה למותן של כמה ילדות במגפה. שפר חלקן של השורדות, והניהול נלקח מידיו של הכומר. אחרי שמונה שנים בבית הספר, שתים מהן כמורה, חשקה ג'יין בשינוי וביתר עצמאות. גורלה הוביל אותה אל ביתו של מר רוצ'סטר, שם שימשה כמחנכת לבת חסותו. כצפוי, לאחר מסכת של יסורים ושל הטעיות התברר לשניים שהם אוהבים זה את זה. למרות שהסיפור ידוע למדי, אעצור כאן ולא אגלוש לקלקלנים.   

ג'יין, אם לשפוט על פי הביקורת שספג הספר בשעתו, אינה נאמנה לתדמית האשה של זמנה. היא ישירה, לעתים קרובות נטולת טאקט. קשיים אינם גורמים לה להתעלף בדרמטיות, אלא מחשלים אותה. החיים זימנו לה מוצא מן העוני ואפשרות לחרוג ממעמד בת חסות אל מעמד של גברת, אבל היא בחרה בעמידה על עקרונותיה. כך, כשרוצ'סטר מבקש להציף אותה בתכשיטים ובבגדים, היא מסרבת, ומייחלת לשויון של ממש ביניהם: "ככל שקנה לי דברים רבים יותר, כך בערו לחיי בתחושת רוגז והשפלה […] אילו היה סיכוי שביום מן הימים אביא למר רוצ'סטר תוספת הון, הייתי מסוגלת לשאת ביתר קלות את העובדה שהוא מפרנס אותי עכשו". היא אף מתכננת להחזיק במשרתה כמחנכת בתשלום גם לאחר נישואיהם. כשהקשר ביניהם נקלע למשבר, ורוצ'סטר מציע לה חיים משותפים ללא נישואין, למרות אהבתה אליו היא יודעת כי "ככל שאסתדר בעצמי, בלי תמיכת חבר ורע ובלי כל תלות, כך אכבד את עצמי יותר. אשמור את חוקי האלוהים, כפי שקודשו בידי אדם. אדבוק בעקרונות שהאמנתי בהם כשדעתי היתה צלולה ולא טרופה כמו עכשו. חוקים ועקרונות לא נועדו לתקופות חסרות פיתוי, אלא לרגעים כמו אלה, כשהגוף והנשמה מתקוממים נגד חומרתם. הם אכן חמורים, אך אין להפר אותם. אם אפר אותם ברגע של נוחות, מה יהיה ערכם?".

מעמד האשה מעסיק את ג'יין. היא אינה פמיניסטית העולה על בריקדות, אך את חייה היא מבקשת לנהל על פי תפיסתה ולא על פי המוסכמות: "נשים אמורות להיות רגועות מאוד בדרך כלל, אבל תחושותיהן של נשים עזות לא פחות משל גברים. נשים זקוקות לפעילות שבה יוכלו להוכיח את כישוריהן, לתחום עשיה שבו ישקיעו את מאמציהן, ממש כמו אחיהן הגברים. המגבלות הנוקשות וחוסר האפשרות לפעול מעיקים עליהן בדיוק כפי שהיו מעיקים על הגברים, אילו היו במקומן. אחיהן בעלי הזכויות חוטאים בצרות אופקים כשהם אומרים שעליהן להסתפק בהכנת פשטידות ובסריגת גרביים, בנגינה בפסנתר וברקימת תיקים. פזיזות היא לגנות אותן או לצחוק להן כשהן מנסות לעשות יותר או ללמוד יותר מכפי שהמנהגים קבעו כנחוץ לבנות מינן".

חשוב לציין שג'יין אינה בשום אופן אדם מושלם. היא מתארת ביושר את התנהלותה, ולפעמים עולה ממנה, למרות הישירות שבה ניחנה, גם שמץ של מניפולטיביות ושל התנהגות מחושבת, הלוקחת בחשבון את מבנה נפשם של האנשים שמולה. עובדת היותה בלתי מושלמת היא אחד הגורמים להיותה כה אמינה ומלאת חיים.

בהקדמה למהדורה השניה של הספר, הסופרת התיחסה לביקורת שנמתחה עליו (לצד התקבלותו החיובית והיותו רב מכר), וסברה שמבקריה התבלבלו בין צדקנות לאדיקות דתית. האבחנה הזו נוכחת בספר: אנשי הדת המתוארים בו עוברים תחת שבט ביקורתה, אבל בכך היא מבקשת להביע דעתה על השימוש שהם עושים באמונתם, מבלי לבקר את האמונה עצמה. הכומר שניהל את בית הספר הוא, כמובן, דמות שלילית. סיינט ג'ון, שיופיע מאוחר יותר, דבק בשליחותו המסיונרית בחומרה רבה המעקרת אותו מרגשות אנוש פשוטים. במידה מסוימת גם הלן, חברתה של ג'יין בבית הספר, היא דמות דתית, שתפיסתה הופכית לזו של ג'יין. בעוד האחרונה מתקוממת נגד עוול, וסבורה שאין למחול למי שעושה לה רע אלא להשיב לו כגמולו, הלן מטיפה להפניית הלחי השניה. היא אולי מצטיירת כמושלמת, אבל ניחוח של צדקנות עולה ממנה. האמונה שג'יין דבקה בה ארצית ומעשית יותר.  

לעומת ההתנערות מנציגים אלה של התפיסות הדתיות, הספר ספוג אמונה, שבאה לשיא ביטויה – הצורם בעיני – בתפיסת החטא ועונשו מידי שמים, בעיקר בסיפור חייו של רוצ'סטר. כדי לזכות מחדש באמונה של ג'יין היה עליו לעבור בכור מצרף אכזרי, ורק לאחר שההדורים יושרו אפשרה לו הסופרת להשתקם חלקית מן הפגעים הכמעט בלתי הפיכים שבאו עליו.

אהבה ואמון הדדי גם הם נושא מרכזי בעלילה. האם אהבה יכולה לחצות גבולות של מעמד? היתכן קשר אמיתי ללא שוויון? איפה עובר הגבול בין אהבה לביטול עצמי כדי לרַצות את האוהב/האהוב? האם נישואים משיקולים מעשיים מוצדקים, והאם יכולה לצמוח מהם אהבה?

ג'יין הלא יפה, כפי שהיא שבה ומציינת, היא מספרת אמינה ורהוטה, מרשימה בשל מעלותיה ומתחבבת בשל מגרעותיה. ההצצה אל החברה של תקופתה מעניינת, ויופיה של הכתיבה יחד עם העכשויות של נושאיה משמרים את כוחו של הספר כבר יותר ממאה ושבעים שנה.

מומלץ בהחלט.

Jane Eyre – Charlotte Brontë

ידיעות אחרונות

2009 (1847)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר