זמן / חגי כנען וירון סנדרוביץ

כותרת משנה: תשע שיחות פילוסופיות

חגי כנען וירון סנדרוביץ, שניהם אנשי סגל החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, כותבים ומרצים, ניצלו נסיעה יחדיו ברכבת באיטליה כדי לקיים שיחה בנושא הזמן. בשובם לארץ שבו ונפגשו, פנים אל פנים ובזום בתקופת הקורונה, כדי להעמיק בנושא. את מפגשיהם הם מציגים בספר זה במבנה של תשעה דיאלוגים. לעתים הם מסכימים זה עם זה, לעתים חולקים זה על זה, וכל הזמן מפרים הדדית איש את מחשבתו של רעהו.

לכאורה ברור לנו על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הזמן. למעשה מדובר בנושא מורכב, חמקמק ורב-פנים. במבוא לספר מצוטטים דבריו של אוגוסטינוס שכתב ב"וידויים": "מה שגור על לשוננו ומוכר לנו יותר מן הזמן? כאשר אנחנו מדברים עליו אנו מבינים על מה אנו מדברים; אנו מבינים גם כשאחר מדבר על הזמן ואנו מקשיבים. מהו אפוא הזמן? אם אין אני נשאל, אני יודע; אם אני רוצה להסביר לשואל, אינני יודע".

יש משהו מרנין במראה אנשים הנפגשים כדי לחשוב בצוותא, וההנאה של השניים משיחותיהם ניכרת. אודה שלא תמיד ירדתי לסוף דעתם, ולעתים השיחה גלשה אל מחוזות פילוסופיים שהתקשיתי להתמצא בהם. לא אנסה לסכם כאן את פרקי הספר, שכן כדאי לעקוב אחרי התפתחותן של השיחות והאופן בו הדיון מוביל את מסקנות. כתחליף הנה כמה ציטוטים מתוך שלושה מן הפרקים שבהם מצאתי ענין מיוחד.

הפרק "נצח" סובב סביב קביעתו של משלי כי "מה שהיה הוא שיהיה": "וכמה אנחנו מדגישים את החידוש! זה תו היכר של מדע טוב, של אמנות טובה, של ספרות טובה, לא? קהלת מתבונן בהישג הזה, והוא חותר תחתיו. הטיעון שלו הוא שאין באמת דבר חדש, כי הכל מחזורי. הנה יורד לו הגשם, והמים זורמים להם לים ושוב יורד גשם ושוב הם זורמים. חורף בא וקיץ בא ועוד חורף בא ועוד קיץ. מנקודת המבט של המחזוריות, כל חזרה כזו לא שונה בדבר ממה שכבר אירע וממה שעתיד להתרחש". מול תפיסה זו הכותבים טוענים כי "התכלית שאנחנו מחויבים לה לא פעם מסתירה מאתנו את העושר והייחודיות של היום שלנו", וקובעים כי "החד־פעמי, מעורר הפליאה, תמיד יכול להופיע שוב", אמירה שמתחברת אצלי אסוציאטיבית לדבריו של ריצ'רד פיינמן בדבר החדווה הבלתי נדלית שבגילוי דברים.

שמו של הפרק "העכשו, ההשתנות וכאב החלוף" מייצג נאמנה את תוכנו. "אחת הסיבות לכך שהמילה 'רגע' מוצאת חן בעיניי כאן היא הקשר שלה ל'רגיעה', 'רגוע', 'רוגע'. כלומר היכולת להיות ברגע היא היכולת להיות נוכח בתוך ההשתנות, מבלי הצורך לגונן מפניה, מבלי לבצר איזה אזור שיישאר לכאורה חסר שינוי. אני חושב שרק אז, כשהעתיד לא מפחיד מדי והעיסוק בעבר לא אובססיבי מדי, רק אז מתגלה הרגע".

הפרק "מוות ומשמעות" נפתח בתפיסת המשמעות של היידגר כנגזרת של המוות הממתין בסוף הדרך, תפיסה שעליה הם מבקשים לערער. "היידגר מעניק לחרדת המוות מקום דרמטי מדי לטעמי. כל מבנה המשמעותיות שהוא מציע יושב על הרעיון הזה. חרדת המוות קשורה אצלו להתנסות ב'אין'. אבל התיאור שלו את ההתנסות ב'אין' מטעה".

עוד בספר דיון במהותו של העבר, זימונו של הזכרון ומשמעותו, תפיסת הפנאי בימינו, המשמעות של פרידה והאופן שבו היא מאירה את הקיום שלנו בזמן, ונושאים נוספים בתחום זה. נהניתי מן ההסתמכות בכמה מן הפרקים על יצירות ספרותיות – סיפור של בורחס, שיר של ג'וני מיטשל, שירים של זלדה – כנקודת מוצא לדיון בהיבטים השונים של הזמן.

"זמן" מציע קריאה מעניינת לחובבי פילוסופיה. אני לא בטוחה עד כמה ידבר אל מי שלבם אינו נוטה לכך, אך כמי שנמנית עם אלה האחרונים נהניתי להיות שותפה פסיבית לכמה שיחות מעוררות מחשבה.

רסלינג

2022

חלום על איטליה / ניקי פלגרינו

העיירה ההררית מונטנלו מזדקנת. תושבים רבים עזבו לחפש את עתידם במקומות אחרים, והותירו אחריהם בתים מתפוררים. אם לא יתרחש שינוי העיירה תגווע ותיעזב. סלביו, ראש העיר החדש, צעיר ונמרץ, רוקם יחד עם אוגוסטו, עובד מבוגר וותיק, תכנית לחידוש פני המקום. השניים מפרסמים ברחבי הרשת מודעה, המציעה בתים עזובים תמורת אירו אחד בלבד (למה זה קורה רק בספרים?), ומתנה את העיסקה בהתחייבות של הקונים לשפץ את הבתים בתוך פרק זמן סביר ולהחזיק בהם לפחות חמש שנים.

המודעה זוכה להיענות רבה, ושלושה זוכים נבחרים לשקם את הבתים הראשונים. עבור כל אחד מהם מדובר בשינוי אישי, בהזדמנות לפתוח פרק חדש וטוב יותר. מימי האנגליה, בשנות החמישים לחייה, חוותה בגידה ונטישה מצד בעלה הדומיננטי, והיא ניצבת בפני האפשרות המסחררת לקבל החלטות בעצמה. אליס, מורה אנגליה צעירה, היתה תקועה עם בן זוגה בחיים בינוניים ללא עתיד מזהיר. היא מזהה פוטנציאל לשיפור, ויוצאת להגשים אותו למגינת לבו של בן הזוג החששן. אדוארד, שחי עם בן זוגו ג'ינו בסידני שבאוסטרליה, חש שהקשר ביניהם בלתי מספק, ומקווה שאיטליה, וליתר דיוק מונטנלו, מקום מוצאו של ג'ינו, תיטיב עם שניהם.

"חלום על איטליה" הוא ספר קליל למדי, המציע חוויה מוכרת של רומן רומנטי הנפתח בקשיים ומסתיים בנשיקה. יחד עם זאת, הוא נעים לקריאה, דמויותיו מתחבבות, הכאב שהן חוות זמני ומהווה מקפצה לשינוי מבורך, כך שאינו מעיק על הקורא, ויש תחושה של נחת כשבסופו של דבר כל חלקי העלילה משתבצים יפה במקומם. אוכל איטלקי בשפע, אהבה, נופים, אנשים טובים – מתאים לקריאה נינוחה כשהראש אינו פנוי לתכנים תובעניים (ומתגמלים) יותר.

A Dream of Italy – Nicki Pellegrino

אריה ניר ומודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

חייו של זייפן / שרה קמינסקי

אדולפו קמינסקי היה כבן ארבע-עשרה כשהחל לעסוק בכימיה, תחילה כצַבָּע בדים מתוך כורח לסייע בפרנסה, ואחר-כך כתחביב בשל משיכתו לנושא. כשרונו הפך שימושי לאחר כיבוש צרפת על ידי הגרמנים, כשהחל לייצר נרות, סבונים ומלח שהמחסור בהם העיק על חיי היומיום. מכאן קצרה היתה הדרך אל יצור מוצרים שעשויים לאכל כבלי תקשורת ולהחליד מסילות כחבר צעיר ברזיסטאנס, אולם פעילותו העיקרית התמקדה בזיוף מסמכים ותעודות. כשהתקבלה ידיעה על גירוש צפוי של יהודים, היתה המעבדה, שבה היה הרוח הפעילה, מנפיקה תעודות מזויפות כדי לאפשר למועמדים לגירוש להסות את זהותם ולהסתתר. בתום המלחמה, אחרי ביקור קורע לב אצל פליטים, שניצלו ממחנות הריכוז, העמיד את כשרונו לרשות המוסד לעליה ב' כדי לאפשר את עליתם של הניצולים לארץ-ישראל. פעילותו העיקרית בשנים הבאות היתה לטובת מאבקם של האלג'יראים לעצמאות, ובשלה נאלץ לגלות לבלגיה. אחרי הצלחת מאבק זה, כשביקש לעשות לביתו, נשאב שוב ושוב לסייע למורדים וללוחמי חופש ברחבי העולם. ב-1971 חדל מעיסוקו כזייפן, עבר לאלג'יריה, שם נישא לאשה מקומית. בתו הצעירה שרה כתבה את סיפור חייו, המובא בספר בגוף ראשון מפיו.

סיפור חייו של קמינסקי הוא סיפורו של היהודי הנודד. הוריו, ילידי פולין ורוסיה, היגרו לצרפת כדי להמלט מן המצוקות שפקדו את היהודים במקומות מושבם. בשל תהפוכות פוליטיות בצרפת נאלצו להגר לארגנטינה, כאן נולדו שני בניהם. ב-1932, כשאדולפו היה בן שבע, שבו לצרפת, וכאן, אחרי מספר שנים, נקלעו אל מלחמת העולם השניה. הנתינות הארגנטינאית הצילה את חייהם, כשקונסול ארגנטינה התגייס לטובתם אחרי שנשלחו לדראנסי. אמו של אדולפו נהרגה בנפילה מרכבת, בעת ששבה מפריז, לשם נסעה כדי להזהיר יהודים נרדפים. לבנה אין ספק שנרצחה. בני המשפחה הנותרים הצטיידו בזהויות מזויפות והתפזרו.

מחד, יפה עשתה שרה קמינסקי כשהעלתה את סיפור חייו המרתק של אביה על הכתב, והאירה באמצעותו תמונות מפרקים היסטוריים חשובים. מאידך, כביוגרפיה מעשירה הספר דליל למדי, ופה ושם לא לגמרי אמין. קמינסקי מביע דעות נחרצות ודי שטחיות בנושאים שונים, מציג עצמו כפציפיסט למרות שהעביר נשק לזרוע הצרפתית של החזית לשחרור לאומי, מייחס לעצמו את הכשלון של הלח"י להתנקש בחייו של בווין, התנקשות שאולי היתה ואולי לא, וטענתו שלא קיבל כסף עבור פעילותו במהלך כל השנים זכתה ליחס ספקני. אין לי כוונה להמעיט מערך מעשיו – החברות ברזיסטאנס לבדה די בה כדי לזכות אותו בכבוד – אבל כקוראת אני מצפה מביוגרפיה לעומק ולרוחב יריעה שאינם מצויים דיים בספר זה.  

Adolfo Kaminsky, Une Vie de Faussaire – Sarah Kaminsky

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

המלאך והסוטים / לוסי דלרו-מרדרוס

מריון היה ילד בודד, יחיד להוריו. אביו היה אדם קשוח, כמעט עוין. אמו טיפלה בו ללא הפגנת שמץ של קרבה רגשית. הוא הורחק מבני גילו, והתחנך על ידי מורים פרטיים שדגלו במשטר נוקשה. בבדידותו העצובה אירח לו לחברה תאום בדוי. לא היה לו חבר פרט לכפיל שלא נברא, שרדף אותו וחסר לו בעת ובעונה אחת, דֵמוֹן בן בית של יצור חרד ומעורר חרדה.

רק אחרי מותם של הוריו התבררה לו החידה שליוותה אותו כצל, וגרמה לו לחוש כמחציתו של צמד אחים. זהותו המינית והמגדרית של מריון, שאמו נתנה לו שם אנגלי המתאים הן לבן והן לבת, לא היתה ברורה. הוריו החליטו לגדלו כבן ולהסתירו, להסתיר את הסוד המביש, מן העולם (ואולי, רק אולי, גם להגן על הילד). אחרי מותם ניסה דודו של מריון, שיחסיו עם אביו של הילד היו מעורערים, להפוך את ההחלטה, ולאלץ את מריון להזדהות כבת.

כשעמד מריון סוף סוף ברשות עצמו בחר לאמץ את הכפילות. כמריון וַלדֶקלאר גר במעון עלוב, מרוהט בצניעות, שהמותרות היחידים בו היו המוני הספרים שכיסו את הקירות. במעון זה עבד כסופר צללים, כתב הרצאות ומחזות, ערך ספרי זכרונות, אסף חומר לספרי היסטוריה, ומכאן יצא להפגש עם חבריו. כמריון אֶרוֶן גרה בדירה ברובע השישה-עשר. שום מלאכה בעיצומה לא ציפתה לה שם כדי להפעיל את דמיונה הגברי והנשי. שם אין ספרים של ממש, אין ערמות של ניירות, אין שולחן מושך. המכתבה העדינה בסלון מתאימה רק לכתיבת מכתב או שניים. לא היה צורך לחשוב אלא על סידור כמה פרחים באגרטלים, על קריאת הרומנים האחרונים כדי להתעדכן, הכנת רשימת הקניות הנשית, על הזמנת חליפה חדשה, על נעליים, על גרבי משי, טיול בחוץ, התחממות עם השיבה מהחנויות, תכנון ביקור אצל לוֹרֶט מכאן יצאה להפגש עם חברותיה. אילו תהה מישהו על הדמיון בין השניים, היה מריון הגבר מספר על אחות בכורה מנוכרת, ומריון האשה היתה מספרת על אח שהקשר אתו נותק.

הכפילות, החיים בשני הצדדים, מאפשרים למריון (שאתייחס אליו בלשון זכר כדי להמנע מן הסיבוך הלשוני) לא להיות שייך לשום צד, להיות חף ממשוא פנים. הוא מתבונן בסביבתו הבורגנית, בקבוצת חבריו, הומוסקסואלים ברובם, ובקבוצת חברותיו הנודדות בין לסביוּת להטרוסקסואליוּת, במבט מבחוץ, ומזהה את הריקנות ואת חוסר התוחלת. "ביצי סרק" הוא מכנה את שתי הקבוצות, כשהוא עובר ביניהן ונפשו נוקעת מהבליהן.

בודד מסוגו בין מתקפות הזימה, השאפתנות, הרהב, האיוולת, מריון מעמיק בכל יום את גיחוכו, גיחוך הצופה האחד והיחיד שלמענו מתחוללת ההצגה הכבירה. לחיים אין משמעות בעבורו אלא בתפקיד זה של יצור חסר מין בשדה הקרב של התאווֹת. בידור כה מר! גלות ממושכת מדי בין בני האדם של רב מלאך שאינו מאמין בהשגחה עליונה.

מריון, שלכאורה מצא דרך לחיות עם הכפילות (המומחשת באיורו הנאה של איציק רנרט על הכריכה), לאפשר מקום לגבריות ולנשיות, יבחר בסופו של דבר בזהות יחידה. מבלי לחטוא בקלקלנים אומר רק שאת כפילו, את תאומו הבדוי, ימצא מחוץ לעצמו, ובכך יתאפשר לו להתנער מאחת מזהויותיו מבלי לוותר על גרעין מהותו.

יורי מירון כתב מבוא מאיר עיניים, המעגן את היצירה בתקופה בה נכתבה, ובאישיותה של הסופרת, בת דורה של קולט החולקת עמה קוים ביוגרפים דומים. המבוא מכיל גם פרטים מסיומה של היצירה, ומי שבוחר להמנע מקלקלנים אולי יעדיף לקרוא אותו כאחרית דבר. לא יהיה בכך כדי לפגום בהנאה מן הסיפור, שכן הוא נוגע ללב ומושך גם ללא הזוית התקופתית והאישית. משה רון תרגם יפה, והספר מיוחד ומומלץ.

L’Ange et les Pervers – Lucie Delarue-Mardrus

אפרסמון

2022 (1930)

תרגום מצרפתית: משה רון

הקפות ביער / דלין מתיה

שאול בארנארד נולד למשפחה של חוטבי עצים בדרומה של דרום-אפריקה. המשפחה הבורית (אפריקנרית) והקלוויניסטית מתפרנסת בדוחק מכריתת עצים וממכירתם בעיירה, שם שולטים שני קוני עצים אנגלים במסחר המקומי, קובעים מחירים שרירותיים, משלמים במצרכים שיש לרכוש בחנויות הנתונות למרותם, ומנהלים חשבונות מעוותים המשעבדים לנצח את החוטבים האנאלפביתים. ילדותו של שאול הסתיימה בעת ביקורו הראשון בעיירה, שם נאלץ לצפות באביו הסמכותי מתרפס בפני הסוחר. משהו נעתק בך כשאתה רואה את אביך, את יורם בארנארד הגדול והחזק […] כשאתה רואה את האיש הזה מתחנן ומבקש לו מזון וטבק כמו כלב.

שאול יוצא דופן במשפחתו. בניגוד לבני משפחתו, המקבלים כל אמונה וכל מוסכמה כחקוקה בסלע, הוא שואל, חוקר ומערער. ביום הולדתו השביעי החליט לפנק את עצמו ואת משפחתו בצביון שצד לארוחה. כשפתח אותו התברר לו שבניגוד לקביעה כי המרה של הצביון מצויה בראשו, היא מצויה בבטנו כמו אצל בעלי חיים אחרים. כשהעז להעלות את הנושא בפני אביו ואחיו, זכה בהתעלמות, בכתף קרה, ובסירוב להווכח במציאות במו עיניהם. הספק שנולד בו באותו יום עורר ספקות אחרים. כעת, בהווה של העלילה, כשהוא נודד ביער לבדו, הוא תוהה, האם היה מהלך ביער בתורת אויב אלמלא לא פתח את ראשו של הצביון ביום ההוא?

שאול שונה מסובביו גם ביחסו אל היער. עימות קשה פורץ בינו ובין אביו כשהוא טוען שהעץ חש בכאב מהלומות הגרזן. בשונה מן החוטבים, המתנגדים לכוונה לפקח על עבודתם, ומעדיפים את הכנסות ההווה על פני חשיבה על העתיד – שלהם ושל היער – שאול חרד פן לא יוותר יער כלל בתוך כמה עשרות שנים בשל הכריתה הפראית והבלתי מפוקחת.

כשהוא מגיע לגיל ארבע-עשרה קם שאול ועוזב את היער לטובת עבודה אצל סוחר העצים. תוך זמן קצר הוא מגלה שלמרות תבונתו ולמרות עבודתו הקשה, הוא לכוד ומנוצל ממש כמו קודם, כשהסוחר מסרב לשלם את שכרו בשל החוב לכאורה של אביו. מנגד, יחסיו העכורים ממילא עם בני משפחתו מידרדרים כשהם מאשימים אותו בבגידה, בהלשנה לרשויות כשהם, בלית ברירה, סוחרים בשנהב הפילים כדי להתפרנס איכשהו. חברתו היחידה, נחמתו היחידה, היא קייט, בתו של הסוחר, שמתרועעת אתו בסתר, למרות שהדבר נאסר משום ש"כל החוטבים פראים הם ומלוכלכים, הם וילדיהם", נותנת לו ספר לקרוא, ומסייעת לו להשתפר באנגלית.

ואם אין די בכל אלה כדי לזרוע בלבו ובנפשו זעם ויאוש, צצה לה שמועה על הימצאותו של זהב ביער, ומחפשי זהב להוטים נוהרים אל המקום ועושים בו שמות.

כשמתברר לשאול כי סוחר שנהב מתעתד להרוג את זקן-רגל, מנהיג הפילים, שהואשם בטעות בהריגת ילד, הוא נחוש למנוע זאת. אולי לא יהיה בכוחו להציל את הפיל מגורלו, אבל את הגורל הבזוי של מוות מידיו של הצייד-הסוחר בכוונתו למנוע.

עלילת הספר מתנהלת בשתי תקופות במקביל. באחת שאול צועד בעקבותיו של זקן-רגל, להוט להשיג אותו לפני הסוחר, להעניק לו את הכבוד של מוות מידיו שלו. בשניה מסופר סיפור חייו, החל מן הלידה ב-1860 תחת עץ בדרכה של האם אל המקום בו חטב בעלה, דרך התהפוכות שעבר שאול ושעבר האזור, ועד ההווה.

שמו של הספר ניתן לו על שם המעגלים שחווה הסביבה באופנים שונים. ארבע שנים נדרשו לו [לשאול] ללמוד שהחיים הם הקפות במעגל קסמים. החוטב ממית את היער, הקונה ממית את החוטב. הקפות הן גם שיטתו של הפיל לברר אם עוקבים אחריו, ולארוב בסופו של דבר לרודפיו. בעברית נוספה לשם הספר, אולי במתכוון אולי במקרה, משמעות נוספת, הקניה בהקפה שנכפית על החוטבים כדי להגדיל את חובותיהם.

דלין מתיה מפליאה לתאר את החברה ואת הטבע. היא מתעכבת רבות על היחסים המעוותים בין הבורים לאנגלים, ועל ניצולם של אנשי העמל על ידי אנשי המסחר. היא מתארת בחיות רבה את אורח חייהם של החוטבים, את תפיסת עולמם, את עיקשותם לטוב ולרע, ואת הלך רוחם. באחד הקטעים היפים בספר היא מספרת על תחושתו של שאול כשיצא לראשונה מן היער בהיותו בן שבע: "רגע עדיין היה היער מסביב להם ומעליהם, ומשנהו התחיל מידלל והולך ומאיר והולך… עוד שמש, ופתאם העולם מונח גלוי לעין. עירום. כמו אדם בלי כובע. בלי גג. הוא ביקש להפוך את פניו ולרוץ ולשוב אל המחסה המוצל של היער. גופו לא אבה להוסיף וללכת. והוא עמד מלכת בשיטים שבשולי הדרך והעגלה עברה על פניו. השמש הכאיבה לעיניו". בקטע נגדי, משעשע למדי, המתרחש שנים אחר-כך, מתמנה שאול ללוות מומחה לזהב אל תוך היער, ונאלץ להתמודד עם הקלאוסטרופוביה התוקפת אותו: "אני נחנק! המקום הזה סוגר עלי יותר מדי […] היער האיום הזה גורם לי. אין די אויר לנשום". נושא שימור הטבע ורווחת בעלי החיים מעסיק אותה, והביקורת שלה על ההתנהלות חסרת האחריות של בני האדם ברורה: "לזקן-רגל חוקיו שלו. חוק היער […] רק האדם לבדו מתהלך לו בלי חוק ביער, רק האדם לבדו דומה שהוא רשאי לעשות כרצונו, להשחית כרצונו, להאמין בשקרים מרובים ככל אוות נפשו".

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, והוא נותר חקוק בלבי כאחד הטובים שזכיתי לקרוא. הזמן שחלף לא פגם בהתרשמותי הזהה ממנו כעת.

מומלץ מאוד, ורלוונטי גם קרוב לארבע עשורים לאחר שראה אור.

Circles in the Forest – Dalene Matthee

עם עובד

1985 (1984)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

הספר הלא נכון / נעה ידלין

רונה וגידי, זוג נשוי, מצויים בשלב של שינויים בחייהם. גידי הארכיאולוג גילה ממצא נדיר, שגרם לו לבחון את תפיסת עולמו ולחצות את הקוים ממחנה השמאל אל הימין. רונה, סופרת בהתהוות, שמאחוריה פרס בתחרות כתיבת סיפורים קצרים, נדחפת על ידי גידי, המאמין ביכולותיה, לכתוב יצירת מופת, אבל מגלה שהיא נמשכת דווקא אל סוגת הרומן הרומנטי, "ספרות נחותה" על פי תפיסתו ועל פי תפיסתם של רבים אחרים. האופן בו כל אחד מהם מתמודד עם השינוי, שלמעשה הופך אותם, כל אחד בנפרד, לאדם שונה מזה שהיה בעת שנישאו, הוא תמציתו של הספר, אחרי שמקלפים ממנו את נושאיו האחרים. הגבר מכריז על השינוי, גאה בזכותו להחזיק בדעותיו למרות שהוא מאבד חברים ומואשם אוטומטית, בלי קשר למציאות, בהיותו עוקר עצי זית. האשה מסתירה את השינוי, תחילה מבושה, ואחר-כך מחשש של מה יגידו כולם, ובעיקר מה יגיד הגבר. האם קשר זוגי יכול לשרוד סודות, לשאת מצב שבו אחד השותפים אינו מרגיש בטוח להיות הוא עצמו?

כמו "בעלת הבית" (הספר היחיד של נעה ידלין שקראתי עד כה), גם "הספר הלא נכון" מציע דיון במגוון של נושאים סביב ליבתו. עולם הספרות תופס נתח נכבד מן הספר. האם מוצדק לפסול סוגה שלמה, למרות הפופולריות שלה, משום שהיא מציעה מבנה כמעט קשיח של עלילה ושופעת סקס? האם אין מנוס מיצוג עולמו האישי של הסופר בעלילה? מה מוצדק לעשות כדי לקדם את הספר? האם קיים הבדל מגדרי בכתיבה ובקריאה? ידלין בוחנת את הדינמיקה בין ההוצאה לסופר, בין הקוראות ליצירה, בין הסופרת לביקורת, ועוד תתי-נושאים שלכולם יצוג משמעותי, ולעתים סוער, בקבוצות קוראי ספרים בפייסבוק ובפלטפורמות המציגות סקירות שכתבו קוראים מן השורה. למען האמת, במהלך דפים על דפים בספר הרגשתי כמי שמעיינת בדיון מתמשך ברשת חברתית (ותהיתי אם יש דבר כזה כמו ספר "יותר מדי מציאותי"), כשלכל אחד דעה, ואין סיכוי להגיע לשורה תחתונה מוסכמת. גם "הספר הלא נכון" אינו מציע תשובה לשאלה המייסרת את רונה, האם היא מתפשרת כשהיא כותבת את הספר "הלא נכון" בסוגה "הלא נכונה", במקום להמשיך להשקיע בספר מן הסוגה "הרצינית" שהחלה לכתוב לפני לידת בנה. אני עצמי נוטה מאוד אל האחרונה, ופחות אל ספרים שמטרתם לעשות נעים בבטן, אבל בסופו של דבר הסיווג והקיטלוג לעתים קשוחים ומטעים, הסוגה אינה הנושא אלא התוכן שהסופר מביא אליה, ולא חסרות דוגמאות.  

נמצא בספר גם יחסים בין אחיות, דינמיקה תוך-משפחתית, התמודדות עם לידת ילד ראשון, ביקורת על האקדמיה ועל מוסדות מחקר מטעם עצמם שמתלהבים מממצאים שתומכים בתפיסת עולמם ומייבשים כאלה שלא, ועוד.

הדמות של גידי, שנראה שהסופרת אינה מחבבת, היא מורכבת ומעניינת. נעה ידלין מצליחה להציג באמצעותו את כל מה שרע בגברים פמיניסטים לכאורה, כאלה שמשתבחים בעצמם כי הם עוזרים לבת-זוגם במטלות הבית, מבלי להפנים שהמטלות הללו הן של שניהם מלכתחילה. גידי הוא אדם אמיץ, שהעז לבחון את עמדותיו ולשנותן, אבל הוא גם סטראוטיפי בהתיחסותו לעולמו הקודם. הוא בן-זוג תומך, אבל גם מתנשא בפטרונות. העובדה שרונה בוחרת לשמור את פעילותה הספרותית החדשה בסוד מעידה אמנם על ההתלבטות הפנימית שלה עצמה, אך גם על אי הגמישות של בן-זוגה.

למעט פרק מתיש אחד, שבו משום מה שיחה שלמה באנגלית מתומללת באותיות עבריות, הכתיבה של נעה ידלין מושכת ומדויקת, גם אם היתה לי תחושת דז'ה-וו – בשל חברות בקבוצות פייסבוק – כאילו כבר קראתי את הרוב בעבר. אני לא משוכנעת שמי שספרים אינם עולמו לא יתייגע מעט, אבל בשל הדינמיקה שבין רונה וגידי אני בהחלט ממליצה על הספר.

כנרת זמורה דביר

2022

מוקף בפסיכופתים / תומס אריקסון

כותרת משנה: המדריך לחיים שפויים במציאות מורכבת

"מוקף בפסיכופתים" מבקש להציע כלים להתמודדות עם פסיכופתים. פסיכופתיה היא הפרעת אישיות, שהלוקים בה מכוונים לשגשג על סבלם של אחרים, מבלי שמצפונם או רגשותיהם יתעוררו ויחושו אמפתיה וחמלה. הם קלי דיבור, שקרנים פתולוגים, לעתים קרובות מקסימים ולכאורה חברותיים, והם מצטיינים באיתור נקודות תורפה אצל אחרים כדי לנצלם לטובתם.

כולנו מכירים אנשים שהתנהלותם זוכה לכינוי פסיכופתית. האם הם אכן כאלה? המבחן המקובל הוא זה של רוברט ד. הייר (טבלה מצורפת למטה). במבחן זה ניתן ציון בין 0 ל-2 בכל אחד מן הסעיפים, כש-0 משמעותו היעדרות של התכונה, ו-2 נוכחות קבועה שלה. הציון המכסימלי, כלומר פסיכופתיה מוחלטת, הוא לפיכך 40, ומי שהתקרבו אליו הם אנשים מסוגם של היטלר ומנסון. למרבה ההפתעה, כך על פי אריקסון, בציונים גבוהים זכו גם אנשים מלבבים כמו צ'רצ'יל, ג'ון קנדי וביל קלינטון, לצד אישים שנויים יותר במחלוקת כמו טראמפ והילרי קלינטון. לדעת אריקסון, ציון שבין 15 ל-20 צריך להביא לעמידה על המשמר.

האם אנחנו באמת מוקפים פסיכופתים? או במלים אחרות, האם הספר, כמצוין בעמודיו הראשונים, יגרום לנו לא לישון בלילה? אריקסון סבור כי מדובר ב-2% מן האוכלוסיה, והוא מזכיר מחקרים שסבורים שמדובר במספר כפול. מחקרים שקראתי נוקבים ב-1%. כך או כך, במספרים מוחלטים מדובר במספר עצום של עשרות מליונים, שאריקסון מציג כדי להמחיש את גודל הבעיה. אבל גם אם המספר גדול האחוז עדיין קטן, והשימוש במונח "מוקפים", שאולי התאים לספרו הקודם, מופרז עד מאוד בעיני (מצד שני, אחרי "מוקף באידיוטים" אריקסון פרסם ארבעה ספרי "מוקפים" נוספים, אז הוא כנראה עלה על משהו שעובד). כמובן, מי שאיתרע מזלו ליפול קורבן לפסיכופת חווה 100% מעוצמת המפגש, ולכן מודעות לקיומה של הסכנה מבורכת. רק בלי היסטריה. אריקסון עצמו ממתן את הלחץ שבנה במבוא ובמהלך הספר, כשהוא כותב בעמודים האחרונים כי אין סיבה להתחיל לחשוד בכל אחד, אבל ידע הוא כוח. נכון תמיד.

כמו בספרו הקודם, "מוקף באידיוטים" (שלא קראתי), גם כאן הכותב מבסס את הסבריו על שיטת דיס"א, המסווגת את בני האדם לארבעה סוגי אישיות שלנוחות הזכרון הוצמד להם צבע: דומיננטים (אדומים), משפיעים-מעוררי השראה (צהובים), יציבים (ירוקים), אנליטים-זהירים (כחולים). לעניות דעתי הבלתי מקצועית, הנסיון למסגר אנשים בארבע מסגרות כובלות הוא שטחי במקרה הטוב. אריקסון משתמש בשיטה זו כדי להסביר כיצד כל טיפוס נתון בסכנה מול תכסיסי הפסיכופתים, וכדי להציע לכל טיפוס כיצד להתגונן. בעיני הוא שב וסותר את עצמו: מצד אחד כל הסבריו מבוססים על טיפוסים "טהורים", הווה אומר מאופיינים לחלוטין בתוך הצבע היחודי להם. מצד שני הוא מבהיר כי מרבית בני האדם (80%) מאופיינים בשילוב של שני צבעים. הוא עצמו נמנה, לדבריו, עם ה-15% שמאופיינים בשלושה צבעים. אם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? אם האדם אינו חד-צבעי, איזו תועלת תצמח לו מן הפרקים העוסקים בו?

ובכל זאת, חשוב לדעת לזהות פסיכופתים. הם אלה שיצוצו בפייסבוק עם סיפורים ביוגרפים מרשימים ויטענו שהתאהבו בפרופיל שלנו ובנו. הם אלה שינסו להתחבב עלינו ואז לקחת את כספנו. הם אלה שיערערו על מעמדנו ועל שפיותנו, ירחיקו אותנו מאהובינו, ויעברו לקורבן הבא אחרי שלא יוותר לנו מה לתת להם. צריך לדעת להזהר, לא ליפול לדברי חלקות, להבין שאם משהו נראה טוב מכדי להיות אמיתי הוא כנראה כזה. ואם לא היינו עירניים בזמן והתחלנו ליפול, צריך לאזור כוחות ולעזוב. כל הדברים האלה נאמרים בחלקו האחרון של הספר, ובעיני הוא היחיד שיש בו ערך.

אריקסון, אגב, איבד סיכוי לאמון מצדי בהסבר החפיפי שלו, שאינו קשור למציאות בשום צורה, אודות האופן בו היטלר פילס את דרכו אל ליבם של הגרמנים.

בהערת שוליים, כשמתרגמים שמות משפה אחרת, כדאי לבדוק כיצד הם מבוטאים ולדייק בכתיבתם, שכן השימוש באותיות בשבדית שונה לעתים מזה שבאנגלית.

למעונינים בקריאה מעניינת על פסיכופתיה, ויקיפדיה מציעה מאמר מפורט ומושקע בצירוף מאות מראי מקומות להרחבה.

Surrounded by Psychopaths – Thomas Erikson

כנרת זמורה דביר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

מבחן הייר לזיהוי פסיכופתים

בצל גבירתנו / נורית זרחי

נורית זרחי מספרת מזכרונותיה בתשעה סיפורים. המונח "סיפורים" עשוי להטעות, שכן אין המדובר בעלילה סדורה עם נקודת פתיחה וסיום, עם מספר עקבי שמוליך את הקורא מן העובדות אל השלכותיהן. זרחי עמוקה ומפותלת יותר. באחרית דבר, המשתרעת למעשה על מחצית הספר, כותבת שי צור על המסע בעקבות הצל בפרוזה של הסופרת, ונראה לי כי זהו תיאור נאמן של האופן בו הסיפורים נכתבו ונקראים. קיים בכולם ציר כלשהו, נקודת מוצא סיפורית, אבל הם מתבדרים להגות שהקישור שלה אליהם מחייב קריאה מתמסרת ונכונה לאתגר, לחיפוש בצללים שבין המלים. זרחי עצמה התיחסה לכך בסיפור "הפסנתר": "הפסנתר אמור להיות החוט המקשר בין קטעי הסיפור. כמובן שמתחתיו חבויים נושאים אחרים, אולי יותר חשובים לי ממנו. ויתכן שניתן לזהותם כמו אותו חרק שנתקע בטיפת ענבר קפוא. אבל מה שאיני מדברת עליו משחק לגבי כהישג".

אם נוצר הרושם שמדובר בספר קשה לקריאה, הוא מוטעה. למרות המורכבות, ולמרות השפע הנושאי וההגותי שבכל סיפור קצר, הסיפורים ברורים, נוגעים ללב ומעניינים. "יחסים מסוכנים", לדוגמא, מקפל בתוכו את כל מצוקת ההגירה ואת כל מצוקת הזוגיות המעורערת של השכנה, באמצעות סצנה אחת של חיפוש אחר חתול באפלה. "המזוודה" שייכת לאב שנפטר כשהסופרת היתה בת חמש. היא מכילה את תכניותיו וספרים שלא השלים, וסביבה מספרת זרחי על שירותה הצבאי ועל עיסוקה בהוראה. "לא יכולתי לשער שהתכניות הן סוסים הדוהרים קדימה, ושחיי אדם תמיד מפסידים להם", היא כותבת בסיפור זה.

הנה שני ציטוטים שאהבתי, מתוך רבים שסימנתי לעצמי תוך כדי קריאה:

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. לא, המלים רצות בשטף, עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר. זה הזיוף של הכתיבה" (מתוך הסיפור "בצל גבירתנו")

"מה התבנית? האם אין שום תבנית והעולם זרוק ככה לעצמו, עירום מכל מפה או כיוון? אין שום הגנה אחרת חוץ מן היכולת להיות? אין שום טקטיקה שמאפשרת לבחור בנכון? כולם צודקים וטועים, וכולם מונחים עירומים לפני המתרחש" (מתוך הסיפור "פסטיבל").

כמו ב"בדידות או", הסיפורים נובעים מן הביוגרפיה האישית, אך מתרוממים אל מחשבות שיש בהן ענין ומשמעות לכלל. הקריאה בהם מושכת ומתגמלת, והספר מומלץ.

הציור שעל הכריכה הוא יצירתה של רוני טהרלב.

ידיעות ספרים

2013

התיקון של רוז גולד / סטפני רובל

פאטי ווטס משתחררת מהכלא אחרי חמש שנים. מחוץ לכתלי הכלא מחכה לה בתה רוז גולד. עד שהיתה בת שמונה-עשרה סבלה הבת ממחלות שונות, בעיקר בעיות עיכול, שבגינן בילתה לעתים קרובות במרפאות ובבתי חולים, הורחקה מחברת בני גילה, חונכה בחינוך ביתי על ידי אמה, והוזנה באמצעות צינור. כשהגיעה לבגרות התברר כי פאטי, שזכתה לאהדה ולהערכה על טיפולה המסור בבת החולה, היא זו שהרעילה אותה בשיטתיות. אולי היתה פאטי זקוקה לתחושה של שליטה אחרי שחוותה התעללות כילדה, אולי לקתה בתסמונת מינכהאוזן, אולי היתה פשוט פסיכוטית. מכל מקום, רוז גולד, שעדותה שלחה את האם לכלא, חידשה איתה את הקשר אחרי ניתוק בן ארבע שנים, וכעת היא אוספת אותה אל ביתה, שם היא חיה עם בנה בן החודשיים.

הספר מסופר לסירוגין מפיהן של האם והבת. הפרקים המסופרים על ידי רוז גולד מתארים את שהתרחש בחייה בחמש השנים האחרונות, ואלה של פאטי מתארים את ההווה. הבת, שנותקה מן הסימביוזה עם אמה, התקשתה ליצור קשרים חברתיים, וחוותה במהלך השנים אכזבות ומכאובים, תוך שהיא חושפת עוד ועוד שקרים שהולעטה בהם על ידי אמה. פאטי, לעומתה, נראה שלא השתנתה כלל. היא מודעת לעצמאות היחסית של בתה, אך מבקשת לשוב ולתפוס שליטה על חייה ועל חיי בנה.

מאזן אימה שורר בין שתי הנשים. נדמה כי רוז גולד עדיין פוחדת מנזקים שאמה עלולה לגרום לה, והיא מהססת לתת בה אמון. פאטי מצדה חושדת בכוונותיה של בתה מן הרגע שמתברר לה שהיא רכשה את בית ילדותה של פאטי, הבית שצילק אותה והותיר בה פחדים וטראומות. הצירוף של תיאור כשלונותיה של רוז גולד לאורך השנים, והגילויים על ניצנים של נקמנות אכזרית מצדה, עם אי הבטחון של פאטי ועם תכניותיה להשיב את העבר על כנו, הופכים את הספר מטריד, מצמרר, ומותח עד כי קשה להרפות ממנו.

לא רק פאטי ורוז גולד חשות שחייהן מתרחשים באוירה של דו-משמעות, תעתוע וחוסר בטחון. גם הקורא מיטלטל בתחושותיו כלפי שתיהן. מפלצות או קורבנות? מעוררות שנאה או חמלה? מסורות או מזניחות? האם אפשר להיות גם וגם?

מותח, מעורר תהיות ומומלץ.

The Recovery of Rose Gold – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

ההבטחה / דיימון גלגוט

השנה היא 1986. אָמוֹר סווארט בת השלוש-עשרה, שהורחקה מבית משפחתה לפנימיה בשל מחלתה של אמה רייצ'ל, נקראת לשוב ללוויתה של האם. אחיה אנטון, חייל בצבא דרום-אפריקה, שממש באותו היום ירה למוות במפגינה, שב אף הוא הביתה. באחוזה המשפחתית מתגוררת אחותם אסטריד עם אביהם מאני, אלכוהוליסט לשעבר שהפך לפנאט דתי, הנתון להשפעתו של מנהיג רוחני נוכל. את עבודות משק הבית, כולל גידול הילדים וטיפול באם הגוססת, ביצעה מאז ומעולם סלומה, עובדת שחורה, עליה נהג סבה של אמור לומר, "אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח".

משפחת סווארט היא משפחה מפוררת, ומותה של האם מעמיק את השברים. אמור, על קו התפר בין ילדות לבגרות, מתחילה להבין באיזה עולם היא חיה, רואה לראשונה בעיניים מפוכחות את משפחתה ואת מדינתה, שחוקי האפרטהייד עדיין חלים בה. זמן מה קודם לכן שמעה את מאני מבטיח לרייצ'ל החולה להעניק לסלומה בעלות על הבית הקטן שבו היא מתגוררת, והיא בטוחה בתמימותה שההבטחה תקוים. בפועל כשאמור מעלה את הנושא היא רק מעצימה את המחלוקות הפנימיות.

בני המשפחה, או מי שיישאר ממנה, ישובו וייפגשו בעיקר בלוויות במהלך שלושת העשורים הבאים. סלומה תהיה שם ברקע, עדיין שקופה, עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. דרום-אפריקה תעבור תהפוכות שלטוניות וחברתיות, אך האיבה הגזעית, הדעות הקדומות, ההיסטוריה המעוותת, לא יתפוגגו. כשאמור תנסה שוב ושוב לקיים את משאלתה של אמה ולקיים את הבטחתו של אביה, היא תיאלץ להכיר במה שאינו משתנה, ובסופו של דבר תבין שמחוץ לעולם הלבן התרחשו שינויים רבי משמעות.

דיימון גלגוט מאכלס את הספר בשורה של דמויות מעוותות, שקועות בעצמן, להוטות אחר רווח אישי, מתפוררות ועיוורות לסביבתן. בני המשפחה הגרעינית הם כאלה, וגם הקרובים שסביבם, כמו אשתו של אנטון שדרום-אפריקה מאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם כיבדו אותו ופחדו מפניו, יצטרך להתייצב לפני "ועדת האמת והפיוס" ולהודות במעשים כל-כך איומים והכרחיים? הבעיה של הארץ הזאת, לדעתה, היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר. הסופר חובט בכומר סימרס, שבעבר חטא בגילוי עריות, והיום משחק בנפשות הנוהים אחריו, בכומר נוסף שמפר את חסיון הוידוי, בעורכת הדין המשפחתית, שהוסיפה עוד שם לקרקפות הבעלים-לשעבר שהיא מתהדרת בהן. מעניין לציין שבעוד הוא מנסה להכנס אל נפשן של הדמויות הלבנות, לדמויות השחורות לא ניתן קול של ממש, למעט ממש בסיום. אני מניחה שהדבר נעשה במכוון, משום יחסם של הלבנים אל השחורים כשקופים. "נראה שאף אחד לא רואה אותה", הוא כותב על סלומה. "מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה".

מול כל הדמויות המעוותות עומדת אמור. בעודה ילדה היכה בה ברק, ונדמה שהסופר, כמו כמה מן הדמויות, מתייחס לכך כאל מגע אלוהי שהבדיל אותה וייחד אותה. אמור מרחיקה את עצמה מן המשפחה, מכסף ומנכסים, פונה לנתיב של עזרה לזולת כאחות, ובמשך כל העשורים המתוארים בספר שבה ומעלה את שאלת הבית שהובטח לסלומה.

גלגוט כותב בסגנון יחודי, דיבורי לעתים, רוחני לעתים, ציני רוב הזמן, ומסריו חדים, כואבים וכועסים. תהיתי מדוע בחר ביצוג כל-כך חד-צדדי של גיבוריו, ללא נסיון להבין, ללא חמלה. המוטו שבחר לספר, ציטוט מדבריו של פדריקו פליני, מסביר את בחירתו: הבוקר פגשתי אשה עם אף זהב. היא נסעה בקדילק וקוף בזרועותיה. הנהג שלה עצר והיא שאלה אותי: "אתה פליני?" ובאותו קול חלול המשיכה: "מדוע בסרטים שלך אין אף בן-אדם נורמלי אחד?"

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר מומלץ בהחלט.

The Promise – Damon Galgut

חרגול ומודן

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון