רואים בחושך / חגי דגן

nighntingale_master

תמיר בינדר, יליד קיבוץ, בן לאב שכמעט מת בדאכאו ולאם שהרעיפה עליו רוך שפיצה על נוקשות החינוך הקיבוצי, היה מבועת כשהגיע מועד גיוסו. למרות שנולד בקיבוץ, באופיו ובאישיותו היה ילד חוץ, מעט חולמני, נוטה להרהורים, פוסח על הסעיפים, ספורטאי גרוע, סולד מכוחנות. הוא ידע שהמערכת הצבאית עלולה לגרוס אותו, אך למזלו, מכיוון שיועד לשירות במודיעין, מצא את מקומו ב-8200, שם הוצב מול הארגונים הפלסטינים בלבנון, וחקרנותו, כמו גם האינטואיציה שלו, הפכו ליתרון.

"רואים בחושך", שליבתו סיפור ריגול, מציג אנטי גיבור כובש לב, המעוגן עמוק בתוך הישראליות. תמיר עובר מן הקיבוץ אל העיר, ומן הצבא אל האקדמיה, וכל תחנותיו מתוארות במבט רגיש ומפוכח. חברת הילדים בקיבוץ, הבדידות בעיר, הכמיהה לחברה, כור ההיתוך הצבאי, תככי האקדמיה – כל אלה, והרבה יותר מאלה, מפורקים לרכיביהם, ומשרטטים מפה חברתית מושלמת. חלק נכבד מן הספר מוקדש לפרטי הפרטים של עבודת המודיעין בכלל, ו-8200 בפרט, להיבטים הטכניים והמקצועיים, ויותר מזה להיבטים האנושיים הכרוכים בעבודה זו, כפי שתמיר חווה אותם: תחושת מציצנות, היכרות קרובה עם האנשים להם הוא מאזין, מעין "מערכת יחסים" שרק צד אחד שותף לה. את מירב תשומת לבו מושכת לוחמת, המכונה הזמיר, והאובססיה שיפתח כלפיה תשיב אותו לפעילות ביון שנים אחרי שחרורו מהשירות.

חגי דגן, שהעניק לתמיר פרטים רבים מן הביוגרפיה שלו, כתב ספר מפורט מאוד, שאינו נחפז קדימה, אלא משלב את הקצב האיטי של היומיום עם האינטנסיביות של הביון. לקורא מצפה חוויה דומה במידה רבה לזו שחש תמיר בבונקר, קירבה כמעט אינטימית אל הדמות שמצטיירת ומתפתחת מן הטקסט. מכיוון שהספר כל כך מדקדק בפרטים, ומתעלה מעל הסיפור האישי אל סיפורה המלא של התקופה, קשה לצמצם אותו לתוך סקירה. אסיים אפוא במילותיו של אורן נהרי, המצוטטות על כריכת הספר: "ספר מעולה, הנקרא בנשימה אחת".

פרדס

2020

חייו הסוערים של לאזיק רויטשואניץ / איליה ארנבורג

11177

בעיר הומל – כיום בבלרוס, אז, אחרי המהפכה, ברוסיה – עומד לאזיק רויטשואניץ, חייט יהודי, מול מודעת אבל על מותו של מנהיג הפרולטריון המקומי, ומשמיע אנחה. אשה, העומדת לידו, מדווחת לשלטונות המקומיים שלמראה המודעה פרץ לאזיק בצחוק וקרא קריאות בלתי מהוגנות. באשמת פגיעה בדגל ובסמל המדינה נגזר דינו למאסר. מכאן מתגלגלת העלילה מרוסיה ועד פלסטינה, וגיבורנו המעונה מתגלגל איתה מאבסורד לאבסורד.

ברוסיה נפל לאזיק קורבן לאידאולוגיה טורפנית מבלבלת, להלשנות של אזרחים הדואגים לעורם, ולמערכת ענישה גחמנית. במדינות האחרות אליהן הוא מגיע, גורלו אינו משתפר. חסר פרוטה ורעב ללחם, הוא מוכן להשתבץ לכל מסגרת שתיקבע לו, להיות מי שירצו שיהיה. בפולין, בגרמניה, בצרפת ובאנגליה, האנשים שהוא פוגש – גולים רוסיים, ציירים, אנשי דת ואחרים – מבקשים להשתמש בו לצרכיהם, בין אם צרכים פוליטיים, בעד או נגד הקומוניזם, בין אם צרכים עסקיים, ואפילו מסיונריים. לאזיק, דברן בלתי נראה, ההופך כל פרשה אבסורדית שחווה לחלק מן הביוגרפיה המפוטפטת שלו, נוקט מדיניות של זיקית. בחושים של אדם רעב הוא מזהה בכל מצב על איזה צד של הפרוסה מרוחה חמאה, ומוכן לומר את כל מה שמבקשים אנשי שיחו לשמוע. אולי משום שהוא שלימזל, ואולי משום שביסודו הוא בכל זאת מתקשה לעשות שקר בנפשו, הוא מצליח להסתבך בכל פעם מחדש, ומניין בתי הסוהר בהם שהה מתקרב לעשרים. כשגופו הופך למפה של החבטות שספג לאורך כל דרכו, הוא מחליט ספונטנית לעלות על אניה המפליגה לפלסטינה: "מדוע אני נוסע לפלסטינה זו ולא לאמריקה ולא לקוטב החשוף? כי אני חושב שאין היהודים יודעים להכות באופן מאורגן, ועובדה זו היא לי עוד סיכוי קטן להשאר בחיים". בשלב זה, עייף וחולני, איבד אפילו את הרצון לדבר. פלסטינה, הנתונה בידי הבריטים, תאכזב אותו, כמו כל מקום אחר.

לאזיק, שלמד בנעוריו בחדר, סולד מן התלמוד ומן הפלפול המאפיין אותו, אך דיבורו עמוס סיפורי צדיקים ופרשנויות משלו. הוא מגנה את האמונה באלוהים, כמו את המאמינים בו. "כאשר בדו בני האדם את אלוהיהם באיזו ועדה נחשלת, בראו אותו, כמובן, בצלמם המופלא", הוא אומר, ומכוון הן ליהודים והן לנוצרים. אבל למרות התנערותו מן המאפיינים הקהילתיים-דתיים, הגורל היהודי הוא נקודת היחוס שלו. כך, לדוגמא, כשהוא מדבר על יציאת מצרים, הוא אומר בציניות כי אמנם היהודים שמחו לצאת, אבל "היו שנשבעו כי פרעה הוא ששמח, משום שהיהודים, כידוע לך, גורמים טרדות בלי סוף: צריך לפרוע בהם או לתלות אותם, או להאכילם חינם אין כסף בשיחות מלבבות בבתי הסוהר".

חייו הסוערים של לאזיק רויטשואניץ משקפים במידה לא קטנה את חייו של איליה ארנבורג עצמו, שהיו הפכפכים ורבי פנים. הוא היה קומוניסט מסור בתקופות מסוימות, ומתנגד בתקופות אחרות. בשנות שלטונו של סטלין תמך בו בלהט, וניצל איכשהו מגורלם המר של הסופרים היהודים ב-1952. אחרי מותו של סטלין סייע לנרדפי המשטר. ארנבורג היה אנטי ציוני וטען שהיהודים אינם עם, אבל בתקופת מלחמת העולם השניה היה חבר בוועד היהודי האנטי פשיסטי, והיה מעורב בין השאר בהצלתו של אברהם סוצקבר, ובאיסוף עדויות על השואה, שאוגדו לספר השחור. מאמרים ומחקרים נכתבו אודותיו, ודמותו נותרה שנויה במחלוקת. נתן אלתרמן נתן לכך ביטוי בדברים הביקורתיים שכתב לאחר מותו של ארנבורג. אולי היה אופורטוניסט, אולי פחדן, אולי בלתי יציב בדעותיו, ואולי כמו גיבורו ניסה להלך בין הטיפות ולהתגמש ללא הרף כדי להתאים למציאות האכזרית שסביבו.

איליה ארנבורג כתב ספר מריר, שבמרכזו מעין הרשל'ה כופר וטרגי, המנסה בתערובת של אופטימיות ויאוש למצוא לעצמו פינה של נחת בעולם שאיבד את שפיותו, אך לשווא. מומלץ.

Бурная жизнь Лазика Ройтшванеца – Илья́ Григо́рьевич Эренбу́рг

עם עובד

1986 (1928)

תרגום מרוסית: ציפורה בר

חיי שניים / ויקראם סת

nya2iq5mef2vzxzk

כשהיה ויקראם סת בן שבע-עשרה, בשנת 1969, עזב את בית הוריו בהודו, ועבר ללמוד בלונדון. במהלך שנות לימודיו התגורר בביתם של שאנטי, דודה של אמו, והֶני, אשתו. בשנים שאחר-כך נדד בעולם, אך הקשר ההדוק עם בני הזוג נשמר. "חיי שניים" הוא ביוגרפיה שלהם, משולבת בזכרונותיו של הסופר. תקופת חייהם של שאנטי והני חופפת את רובה של המאה העשרים (שניהם היו ילידי 1908), וסיפורם הפרטי, שהושפע עמוקות ממלחמת העולם השניה, משקף במידה רבה את קורותיהם של בני דורם.

שאנטי היה כספר הפתוח בפני הסופר, בעיקר בערוב ימיו, לאחר מותה של הני. כשויקראם העלה באוזניו את רעיון הביוגרפיה, נענה דודו ברצון, והשניים קיימו שיחות מפורטות ומתועדות, שעליהן נשען חלקו השני של הספר, המוקדש לשאנטי (החלק הראשון, הקצר מבין חמשת חלקי הספר, מתאר את מסכת היחסים בין הסופר לדודיו לאורך השנים). שאנטי, יליד הודו, היה הצעיר מבני משפחתו. הוא נולד מספר חודשים לאחר מותו של אביו, וזכה לחסותם האוהדת והתומכת של אחיו ושל דודו. המשפחה בחרה עבורו קריירה כרופא שיניים, משום שלא היה אחד כזה במשפחה, ושלחה אותו ללמוד בגרמניה. שאנטי שכר חדר בבית אמה האלמנה של הני, והפך לחלק מן המשפחה, אבל הקשר הזוגי עם הני התפתח רק שנים אחר-כך, כששניהם עברו ללונדון – תחילה הוא מסיבות מקצועיות, ואחר-כך היא מתוך כורח לאחר חילופי השלטון. הסופר מלווה את דודו בפכים הקטנים של היומיום, וגם בארועים הרי הגורל בחייו, ובהם הקרב על מונטה קאסינו בו איבד את זרועו הימנית.

לעומת שאנטי, הני היתה סגורה ומסוגרת. אנשים שהכירו אותה היכרות שטחית, סברו שהיא קרירה, מתוחה, לא מסוגלת להביע חיבה. מי שהכירו אותה מקרוב וזכו באמונה, גילו את נדיבותה השופעת ואת האופטימיות שבה החזיקה למרות התנסויותיה המרות. הני סירבה מכל וכל לספר על חייה, וכל נסיון להעלות נושאים הקשורים למשפחתה בגרמניה נתקל בשתיקה. במשך שנים רבות הסופר לא ידע שהיא יהודיה, לא משום שהתביישה בכך, אלא משום שלדבר על עולמה היה בגדר הנמנע. חלקו השלישי של הספר, המוקדש להני, מבוסס רובו ככולו על התכתבויות שלה עם חבריה אחרי המלחמה. ההתכתבויות האלה ניצלו בנס, לאחר שחמקו מעיניו של שאנטי, שאחרי מותה השמיד מסמכים ותמונות שלה, מתוך אשליה שכך ייקל עליו להתמודד עם האבל. המכתבים חושפים את גורלן של אלה ולולה, אמה ואחותה של הני, שנותרו בגרמניה, הראשונה מתה בטרזין, והשניה בבירקנאו. רובם של הכותבים שמרו על קשר עם השתיים, למרות הסיכון, ובמכתביהם הם מתייסרים בשאלה אם יכלו לעשות יותר. הם מתלבטים כיצד לנהוג בחברים שעמדו מנגד, מבדילים בין חבר יהודי ואשתו הנוצריה, שפחדו להפנות תשומת לב אל עצמם, לחברה נוצריה שדברה בזכות המשטר הנאצי. הם מקבלים בהבנה את הצטרפותו הפסיבית של אחד החברים למפלגה הנאצית, אבל לא יסלחו לו אם יתברר שהצטרף לאס-אה.

חלקו הרביעי של הספר מחבר יחדיו את שתי פרשות החיים הנפרדות. שאנטי והני נישאו רק בשנות הארבעים המוקדמות שלהם. שאנטי היה, ככל הנראה, מאוהב בהני במשך שנים רבות, אך לא היה בטוח שתשיב לו אהבה, ולא בטח בכוחו לפרנס משפחה לאחר פציעתו הקשה. הני, ככל הנראה, העריצה את אישיותו של שאנטי, וחשה כלפיו רגשי חברות ושיתוף עמוקים. למרות שכל קרוביהם ראו בהם זוג, עבר זמן ממושך לפני ששאנטי העז להציע נישואין, ואף תקופת האירוסין היתה ארוכה. הסיבות לכך תהיינה לנצח נחלתם של בני הזוג. בשל אופיים השונה, מערכת היחסים ביניהם היתה מורכבת, אבל היתה איתנה והתבססה על רגש עמוק.

בחלקו החמישי והאחרון של הספר כותב הסופר על העשור האחרון בחייו של שאנטי לאחר מותה של הני.

ויקראם סת, כפי שיודע מי שקרא את "שידוך הולם" ואת "מוזיקה שקולה", בונה את ספריו משפע עצום של פרטים קטנים. גם "חיי שניים" נבנה בדרך דומה, וצירופם של הפרטים יחדיו, בנוסף להרחבת הרקע ההיסטורי, מחייה את בני הזוג ואת נסיבות חייהם. לעומת זאת, כשהוא מחליט לגלוש לפרשנות היסטורית, הוא מפגין שטחיות, וטוב היה עושה אילו מן הזוית ההיסטורית הכללית היה מסתפק בעובדות המוצקות. במישור הפרטי, הפרשנות, או הפריזמה דרכה הוא מביט בסיפורם של דודו ודודתו, משווה לסיפור נופך חם ואישי.

"חיי שניים" הוא ספר מרגש ומרתק, הפורש את סיפורה של התקופה האלימה והכאוטית באמצעות הסיפורים האישיים והאנושיים של מי שנקלעו אל מוראותיה, נחלצו מהם בנחישות, ובנו עולם פרטי משלהם על יסודותיה האיתנים של חברות עמוקה. מומלץ בהחלט.

Two Lives – Vikram Seth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: דינה מרקון

מנצחת / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a0d7a6d797d7aa2

אביגיל, שלמדה פסיכולוגיה כעתודאית, פיתחה בעת שירותה הצבאי מיומנות בהכשרת חיילים לתפקידי לחימה, וטיפלה בנפגעי הלם קרב. גם לאחר שחרורה היא מוסיפה להעביר סדנאות לקצינים. את דרכה המקצועית החלה בגדוד שעליו פיקד רוזוליו, שהפך ברבות הימים לרמטכ"ל, וכעת הוא מבקש את סיועה של אביגיל ביצירת צבא מנצח, חדור רוח לחימה.

ישי שריד יצר דמות דמונית, המצטיירת תחילה כמקצוענית גרידא, ומתגלה כמניפולטיבית ופסיכופתית. אם נדמה שהיא נענית ליוזמתו של הרמטכ"ל, זוהי התרשמות מוטעית. הגבר הקרבי היה ונותר הססן וחרד, והאשה קרת המזג מושכת בחוטיו, "מיישרת" אותו כשהוא חורג מן המסגרת המאצ'ואיסטית, ואף מגייסת אותו לתפקיד אביו של הילד שהיא מבקשת ללדת. בניגוד לכל כללי המקצוע, היא קושרת קשרים אישיים עם מטופליה, ומודה במשיכה שהיא חשה כלפי מי שאוהבים להרוג: "בגלל הרצחנות שבתוכם אני נמשכת למפלצות האלה". באצבעותיה המושלמות, שעליהן גאוותה, משחקת אביגיל בחימר האנושי שהופקד בידיה, שוברת ומנסה לתקן, "כמו אספנית צעצועים פסיכופתית", כפי שהיא עצמה מהרהרת, מתוך מודעות ולא מתוך ביקורת.

אבל אביגיל כאשה אינה נושאו של הספר. בלב העלילה עומדת הכשרתם של נערים צעירים לחיילים היורים כדי להרוג, הפיכתם לבשר תותחים צייתני. לקצינים נאמר כי "לא מספיק שתתנו לחייל שלכם פקודה להרוג: אתם צריכים לשחרר אותו מיסורי המצפון. רק אחר כך באים המדינה והדגל וההמנון וכל האביזרים שמצדיקים את ההרג. אתם חגורות ההצלה של החיילים שלכם. בלעדיה הם סתם רוצחים". החיילים מושווים ל"חיות מאולפות שעוד מעט ישוחררו לטרף, כמו גייסות של מצביא רומאי". מי שמסוגל להרוג, מתוך הכרה שזהו תפקידו וזהו כורח המציאות, נחשב – כמחמאה – "פסיכופת חיובי" או "רוצח מלידה". את מי שאינו מסוגל לכך יש לתקן, וכך נוהגים אביגיל ורוזוליו גם כלפי בנם, בצעד המעלה על הדעת העלאת קורבן למולך.

כשישי שריד מפקיד את רוחו של הצבא בידיה של אשה, שלאחר שירתה והרגה במו ידיה מתחה את איבריה, חייכה אל עצמה והרגישה שלמה, הוא בעצם מגדיר אותו כחבר רוצחים ממושמע, המוּנָע על ידי הורמונים ושטיפת מוח. במנותק מכל אילוצי המציאות, ובהתעלם ממניעים ערכיים, הוא משגר את המסר – המובן מאליו והפשטני עד מאוד – שהרג, וחינוך להרג לשמו, הוא רע. כשאביה של אביגיל אומר לה, "את הרי יעצת לקולונלים ולגנרלים איך להוציא מהחיילים הפשוטים את המקסימום. העברת את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים. אבל בצבא אין אפילו ועד עובדים, אז אפשר לעשות איתם מה שרוצים, גם לשלוח אותם למות", הוא אינו אומר דבר שיש בו חידוש. הלוואי שהאנושות היתה שוחרת שלום, הלוואי שכ-ו-ל-ם, ללא יוצא מן הכלל, היו פציפיסטים. אבל לא זה המצב. ומכיוון שכך, להכליל ולהתייחס לכל לוחם כאל רוצח, זו פרובוקציה ילדותית למדי. אין צורך להיות לאומני שש אלי מלחמת מצווה כדי לחוש חוסר מנוחה וחוסר נחת מן המניפולציות של הספר הזה, מספיק להיות מודע למציאות.

עם עובד

2020

הצל מעל אינסמאות' / הווארד פיליפס לאבקראפט

969539

רוברט, סטודנט המשוטט בניו-אינגלד כדי לחקור את הארכיטקטורה המקומית ואת שורשי משפחתו, שומע בדרכו סיפורים מוזרים על עיירה בשם אינסמאות'. השמועות מדברות על התקשרות של האיש העשיר בעיירה עם השטן, על תופעות מוזרות המתרחשות בה, ועל גורלם הבלתי ידוע של אנשים שניסו לחקור במופלא מהם. בניגוד לשכל הישר, רוברט מחליט לבלות בעיירה מספר שעות. גם בהגיעו למקום הוא מעדיף להתעלם מאזהרות ברורות, ומנסה לדובב זקן תמהוני ושיכור, אשר בניגוד לשאר התושבים מוכן לדבר עם זרים מזדמנים ולחשוף את המתרחש באינסמות'. תקלה באוטובוס היחיד היוצא מן העיירה מאלצת אותו להתאכסן במלון, שגם לגביו הוזהר, וחווה ליל בלהות.

כשרוברט מאזין לדבריו של השיכור, הוא מרגיש כי "היתה זו אל-נכון מסכת-הבלים, אך רצינותו חדורת הבלהה של הזקן המשוגע הילכה עלי אי-שקט מתגבר". כך הרגשתי גם אני בעת קריאת הספר: כוחות רשע העולים מן הים, יצורים מעוותים, קורבנות אדם, תכשיטים מכושפים – כל אלה היו בעיני "מסכת הבלים", ויחד עם זאת היה קשה להמנע מלהציץ לצדדים ולאחור, כדי לוודא שאף אחד מאלה אינו מסתתר בצללים. לא בכדי נחשב לאבקראפט לאחד מסופרי האימה המובילים, שהשפיע על סופרים שכתבו אחריו.

הסיום הבלתי צפוי של הספר הוא שיאו הרעיוני, ולפיו הקשר הגנטי, גם אם הוא קלוש, קושר לנצח בין אבותיה של שושלת לצאצאיהם, והאחרונים אינם יכולים להתנער מפשעי הראשונים. רוברט יגלה שהעבר הרחוק יחד עם הלילה שחווה מקרוב יקבעו את גורלו.

כמו שכתבתי בסקירה על "קריאתו של קת'הולו", גם כאן הייתי שמחה לאחרית דבר שתאיר את עולמו של לאבקראפט. כתחליף דפדפתי ברשת, ובין השאר למדתי כי שפתו של הסופר היתה ארכאית וגבוהה. עודד וולקשטיין עשה עבודה מצוינת בתרגומה לעברית הדורה.

הספר מומלץ לקריאה בשל מקומו בהיסטורית ספרות האימה ובשל הכתיבה המשובחת.

The Shadow Over Innsmouth – Howard Phillips Lovecraft

פרדס

2013 (1936)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

שקרים הכרחיים / דיאן צ'מברליין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d7a7d7a8d799d79d_d794d79bd7a8d797d799d799d79d2

ג'יין, אשה צעירה שזה עתה נישאה וקבלה משרה ראשונה כעובדת סוציאלית, מגלה שאין די בכוונות טובות. ההחלטות היבשות והקשות שהיא נדרשת להחליט גורמות לה תוך זמן קצר לומר, "אני לא רוצה שיהיה לי הכוח להחליט דברים כאלה". על פי חוקי החברה בתקופתה, ראשית שנות הששים, עליה לשמש אשה קישוט לבעלה, להמתין לו בשלווה בשובו מהעבודה, ולהתלות על זרועו בארועים חברתיים. על פי חוקי המקצוע בו בחרה, עליה להמנע כליל ממעורבות רגשית. היא אינה מסוגלת להשלים עם אף אחד מן החוקים האלה.

השקרים בחייה של ג'יין רבים, לאו דווקא הכרחיים. היא בוחרת ליטול גלולות למניעת הריון, וכדי להמנע מעימות עם רצונו של בעלה להקים משפחה מיד, היא מסתירה ממנו את בחירתה. היא נפגעת כשהוא מתייחס בחוסר רצון ובחוסר ענין להחלטתה לעבוד, אך מעדיפה לטאטא את תחושותיה אל מתחת לשטיח. אבל השקרים הללו, מכבידים ככל שיהיו, מחווירים בהשוואה לשקרים איתם היא מתבקשת להשלים בעבודתה. בשונה ממדינות אחרות בארצות-הברית, שהתנערו מן האאוגניקה לאחר מלחמת העולם השניה, בשל הנינוח הנאצי שהתלווה אליה, צפון קרולינה המשיכה לבצע ניתוחי עיקור להשבחת הגזע האנושי עד מחצית שנות השבעים, לכאורה בהסכמה, אך לעתים קרובות ברמיה. בידי העובדים הסוציאלים במדינה ניתן הכוח לקבוע גורלות, ולהחליט על עיקור במקרים של איי קיו נמוך, או של אפילפסיה או מחלת נפש. גם עבריינות או הפקרות, יהא מובנו של המושג אשר יהא, היוו עילה לניתוח הבלתי הפיך. במקרה (הבדוי) המתואר בספר השתמשו בכוח זה, או ניסו להשתמש בו, לגבי שתי קטינות, מבלי לטרוח לשאול לדעתן או להודיע להן על העומד להתרחש.

אייבי, אחת הקטינות, מספרת את הסיפור בגוף ראשון במשולב עם קולה של ג'יין. אייבי בת החמש-עשרה מתגוררת, יחד עם אחותה המבוגרת ממנה בשנתים, עם סבתן החולנית, ועם ויליאם, בן אחותה, פעוט בן שנתים, במבנה רעוע בחווה, ללא מים זורמים, בצפיפות ובמחסור. גם לאייבי צרור שקרים משלה, כולם נובעים מיצר הישרדות בסיסי. הבנות עמלות בעבודה קשה במטע הטבק של בעלי החווה, ולמרות אהבתן העזה לפעוט, הוא סובל מפיגור התפתחותי, ככל הנראה תוצר הסביבה, ונופל חדשות לבקרים קורבן לתאונות, הנגרמות מחוסר תשומת לב ומחוסר מודעות – שלו ושלהן – לסכנות. לטובתו, כך על פי הספר, יש להרחיק אותו מן הבית. לטובתן של הבנות, שוב על פי האות היבשה והקרה, יש למנוע מהן להכנס להריון, לא רק בגיל צעיר אלא בכלל. בין אם הכוונות של העוסקים במלאכה טובות, ולעתים אף רצויות, ובין אם הן נובעות מלב שהתקשח ומניצול לרעה של הכוח שניתן בידיהם, כשמרימים את הראש מן הנייר ומתבוננים בבני האדם בהם מדובר, הסוגיות אינן פשוטות כלל וכלל, ובכל מקרה הרמיה הכרוכה בהן נתעבת.

שתי הנשים הצעירות, השונות כל כך זו מזו, תשתפנה פעולה ותשנינה את עולמן. אייבי תצטרך ללמוד לתת אמון, למרות נסיון חייה שלימד אותה את ההפך. ג'יין תצטרך לנקוט עמדה כשתגלה את הכוחות המניעים את העבודה שהיא אמורה לבצע, ולדבוק בעמדתה שאינה רואה את לקוחותיה כמטופלים אלא כבני אדם.

דיאן צ'מברליין ביססה את ספרה על מקרים שארעו (עדויות של קורבנות העיקור ניתן לראות כאן). באחרית דבר היא כותבת שיכלה לבחור לספר על מקרי קיצון שלא ייאמנו, אבל העדיפה מקרה קרוב לנורמה – בחירה נכונה בעיני, שאינה ממזערת את מימדי העוול, אלא להפך. הספר ממוקם על רקע תקופתו, עידן של גזענות בוטה כלפי שחורי עור, ושל צמצום חייה של האשה אל בין קירות ביתה. שתי הדמויות המספרות נוקטות בסגנון פשוט וישיר, הנכנס היישר אל הלב, והשאלות העולות מן העלילה רלוונטיות גם היום בשינויים המתבקשים מחלוף העתים.

קריא מאוד, מרתק, נוגע ללב ומומלץ.

Necessary Lies – Diane Chamberlain

עם עובד

2020 (2013)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

מדרגות איסטנבול / טיאגו סלזר

master69

אל משפחת קמונדו, שושלת של בנקאים ואנשי עסקים יהודים, התוודעתי באמצעות הספר "האחרון לבית קמונדו". הסופר פייר אסולין תיאר את קורות המשפחה החל מגירוש ספרד, והתרכז בדמותו של מואיז דה קמונדו, בנקאי ואספן אמנות צרפתי, שהפך את ביתו למוזיאון לזכרו של בנו נסים, שנפל בקרבות מלחמת העולם הראשונה. מאותו ספר למדתי, כי המדרגות שהרשימו אותי באיסטנבול נבנו על ידי אבי-סבו של מואיז. הייתי סקרנית לקרוא את הספר הנקרא על שמן, ולהרחיב את היכרותי עם המשפחה.

טיאגו סלזר מספר כי בעת ביקור באיסטנבול התעוררה סקרנותו למראה המדרגות היחודיות. אדם מקומי בשם מהטה התנדב בשמחה לספר לו את סיפורן. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר את חייו ואת פועלו של אברהם סלומון קמונדו, אבי-סבו של מואיז, באיסטנבול, ובחציו השני הוא עובר לספר על קורותיהם של נכדיו, אברהם בכור ונסים, סבו של נסים שלזכרו הוקדש המוזיאון.

סלזר מציין בסיומו של הספר שהסתמך על שתי ביוגרפיות של המשפחה. ההתרשמות שלי היא שנטל מהן את עובדות היסוד, והוסיף כהנה וכהנה מדמיונו הפורה. אברהם סלומון, כפי שמתאר אותו מהטה (שלפי דברי התודות הוא דמות אמיתית), הוא איש מופת, הצדקה היא נר לרגליו, והאידאלים שלו נשגבים. הוא יודע שחייו תלויים על בלימה, בשל דעות קדומות וקנאה ובשל הפכפכות השליטים, אבל הוא חי ללא מורא כלשהו. מפעלו העיקרי, על פי מהטה, הוא בית הספר שהקים, ובו הוא מבקש לחנך את בני כל הדתות לסובלנות ולערכים משותפים. ככל שידיעתי מגעת, בית הספר היה מיועד לילדים יהודים עניים, ועורר את חמת הממסד היהודי משום שהציע לימודי חול. הסולטנים מתוארים על ידי מהטה כהופכיים לחלוטין לאברהם סלומון. הם שמנים, שיכורים, שטופי תאוות בשרים, ומסוגלים לספק אך ורק את צרכיהם האנוכיים. אך אבוי, מסתבר ששני הסולטנים של התקופה, מהמוט השני ובנו אבדילמג'יט הראשון, נחשבו ליברלים, ופעלו לקידום רפורמות ולהרחבת זכויות הפרט. אולי ניתן לתרץ בדוחק את התיאורים המעוותים בדמיון המזרחי המופרז של המספר, אבל מכיוון שהבסיס העובדתי של סיפורו נשמט שוב ושוב, הספר איבד בעיני ענין וערך.

חלקו הראשון של הספר, אם כך, אינו אמין. את החלק השני קראתי בדילוגים מחמת השעמום. סלזר משאיר משום מה את מלאכת הסיפור בידיו של מהטה, גם כשהמשפחה עוברת לפריז, והלה מתאר פרטי פרטים של שיחות כאילו היה נוכח בהן. לקראת סיומו של הספר הוא מתרכז, כמו פייר אסולין, בדמותו של מואיז דה קמונדו, ובציפייתו למכתבים מבנו שבחזית. הספר מסתיים, כמו השושלת, בהיעלמם של הבת האחרונה ביאטריס, בעלה וילדיה, באושוויץ. פייר אסולין כתב את הפרקים האלה טוב יותר.

וכאילו בהתאמה לתוכנו הדל של הספר, נבחרה לכריכת הספר תמונה מכוערת וחשוכה של מחצית ממדרגות קמונדו המרשימות.

אכזבה רבתי.

A Escada de Istanbul – Tiago Salazar

כנרת זמורה דביר

2020 (2016)

תרגום מפורטוגזית: ארז וולק

היסטוריה של אלימות / אדואר לואי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d799d7a1d798d795d7a8d799d794_d7a9d79c_d790d79cd799d79ed795d7aa2

בשעת לילה מאוחרת בערב חג המולד, כחודש אחרי שסיים לכתוב את "הסוף של אדי", חזר אדואר לואי, צעיר בן עשרים, לביתו בפריז, נושא ספרים שקיבל כמתנת חג מחבריו. בעודו ברחוב ניגש אליו בחור זר, והשיחה שהתפתחה בין השניים הובילה אותם לבילוי לילי משותף בדירתו של אדואר. מה שהצטייר תחילה כסטוץ מהנה, הפך עם שחר לשוד, שהתגלגל לאונס ברוטלי ולנסיון רצח. "היסטוריה של אלימות" מגולל את ארועי הלילה, ואת החיים בצלה הכבד של הטראומה בימים שאחריו.

לואי מספר את הסיפור בשני קולות. אחד מהם הוא קולו שלו, הפותח בנסיון הרצח, חוזר לשעות שקדמו לו ומתקדם לימים שאחריו. הוא מתאר את ההלם שחווה, את נסיונותיו למחוק כל זכר לרֵדָה, הבחור הזר, את החרדה מאיידס, את התלונה שהגיש במשטרה בלחצם של חבריו, ואת הבחירה שלו להתרחק מן העיר. למרות היחסים הכבדים והסבוכים עם משפחתו בכפר הולדתו, שתוארו במפורט בספרו הראשון, ביקש למצוא מקלט בביתה של קלרה, אחותו הנשואה. קולה של קלרה הוא המספר השני. בעוד אדואר יושב בחדרו, הוא שומע את קלרה מתארת באוזניו של בעלה את כל מה שסיפר לה אחיה, שנתקף בימים שאחרי הארוע האלים תאוות דיבור, בתוספת פרשנויות משלה. תחילה נראה לי הסיפור הכפול טריק ספרותי מסורבל ומיותר, אבל בהדרגה הבנתי את התחכום שבשיטה זו. במקום לספר על היחס של משפחתו כלפיו, הוא מניח ליחס זה להחשף בהערות השוליים המרובות של קלרה, שאתן הוא מתווכח בלבו. האמת של קלרה אינה תמיד האמת כפי שאדואר חווה אותה – אולי היא באמת אינה מבינה אותו, אולי משקרת לעצמה ומאמינה לשקריה – והשקפותיה מאפשרות מבט רחב יותר על עולמו של הסופר. כך, לדוגמא, היא מספרת לבעלה שאדואר שיקר תחילה לרדה, כי לא היה בטוח שהוא מעונין להזמינו אליו, ואמר לו שהוא מתגורר עם משפחתו השמרנית שאינה רואה את אורח חייו בעין יפה. על דברים אלה היא מעירה כי "מה, הוא לא היה יכול להמציא שקר אחר? לא יודעת, משהו שלא מציג אותנו כמו אנשים חשוכים […] אנחנו תמיד כיבדנו את מי שהוא, תמיד, וכשהוא אמר לנו שהוא שונה, ביום שהוא אמר לנו את זה – אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול – שלא יהיו לך ספקות, אמרנו לו שזה לא משנה כלום, ושנאהב אותו למרות הכל (היא משקרת), תמיד, ושבשבילנו הוא יהיה אותו אדם. אמרנו לו שמה שחשוב זה האושר שלו, שהוא יהיה מאושר (היא משקרת)". ההערות בסוגריים הן של אדואר, המאזין בסתר.

לואי יודע ששופטים אותו על אורח חייו, והוא רגיש לכך. כשהרופאה, שנותנת לו מרשם לטיפול מונע איידס, אומרת "טוב, זאת לא בושה", הוא חש כי, "הזאת לא בושה הזה רצה לומר בדיוק שזאת בושה ושאני בושה". אבל "היסטוריה של אלימות" רחב יותר מן הסיפור ההומוסקסואלי. הוא מתאר ברגישות ובחשיפה מדויקת את תחושותיהם של קורבנות אונס, את המיאוס ואת חוסר האונים, את ההתלבטות אם להגיש תלונה מפחד הנקמה, ובעיקר כדי לא להאלץ "לחזור שוב ושוב על מה שקרה, שמה שקרה יהיה ממשי ביתר שאת, שמה שקרה ייחקק בי, בגוף שלי ובזכרון שלי ביתר שאת". הוא מספר על ההתמודדות עם הביורוקרטיה של המשטרה, על הצורך הדוחק לחוש שמאמינים לדבריו, על הבדיקה הרפואית המשפילה, וגם על האופן בו בחר להתגבר על הטראומה.

כמו ב"הסוף של אדי", גם בספר הזה אדואר לואי מניח תחת זכוכית מגדלת פרק ביוגרפי מחייו, ומספר סיפור פרטי, שיש בו תובנות היוצאות מתחום הפרט אל הכלל. רמה איילון תרגמה יפה, ואמרי זרטל יצר עוד כריכה מינימליסטית הולמת.

כואב ומומלץ.

Historie de la Violence – Édouar Louis

עם עובד

2020 (2016)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

שברים שלמים / רות בונדי

שברים שלמים

טל בשן מנתה אחרי מותה של אמה את תכונותיה, בהתייחס למאמר שכתבה בזקנתה: "אעיד שכל מאפייני כתיבתה ואישיותה נמצאים במסמך הזה: ההומור הדק, האירוניה, המחאה, היעדר הרחמים העצמיים או ההאשמה, והמבט המעט מרוחק על "אני" כלשהו". כל אלה מצויים גם ב"שברים שלמים", ספרה האוטוביוגרפי של רות בונדי.

"אדלשטיין נגד הזמן" היה הספר הראשון שלה שקראתי. הביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזיינשטאדט, מתעדת את שואת יהודי פראג. הספר גרם לי, אולי בפעם הראשונה, להפסיק לשאול מדוע לא קמו כל יהודי אירופה כאחד ונמלטו, מדוע לא התקוממו. לנוכח אותו מבט "מעט מרוחק" שהזכירה טל בשן, ולנוכח ההיצמדות לעובדות והיעדרו של רגש מתלהם, הופתעתי – והתרשמתי עמוקות – כשלמדתי בסיומה של הקריאה שרות בונדי עצמה חוותה את כל המתואר בספר, כולל חיים בגטו ובביקרנאו. פניתי בסקרנות לקרוא את "שברים שלמים", ובעקבותיו ספרים נוספים פרי עטה, כולל "השליח", הביוגרפיה המצוינת של אנצו סרני, והתרשמותי התעצמה. החודש עלה שמה בקבוצות קריאה לרגל יום הולדתה, 19 ביוני 1923, והתעורר בי רצון לשוב אל ספרה זה.

רות בונדי מספרת בספר, שאינו בגדר אוטוביוגרפיה מסודרת ("אוטוביוגרפיה דורשת חשיפה שלא לפי כוחותי […] אולם הידיעה שאינני מסוגלת לכתוב אוטוביוגרפיה אמיתית לא יכולה היתה לדחף לרשום פרקי זכרונות"), על ילדותה בפראג שבין שתי המלחמות, על בני משפחתה שלא שרדו ("מבחינה סטטיסטית – משפחה בת מזל. מישהו בכל זאת שרד כדי לספר את סיפורה"), על הציונות שגרמה לה לראשונה תחושת שייכות, על העליה לארץ, על עבודתה כעתונאית וכסופרת ועוד. לשואה יש, מטבע הדברים, מקום משמעותי בזכרונותיה ובכל הוויתה, והיא נוכחת בבחירות בחייה, בכתיבתה ובפעילותה הציבורית. בארץ בחרה להסיר את מספר אסירת אושוויץ מזרועה, בין השאר בשל השאלות שנשאלה בחשדנות לגבי הישרדותה: "קאפו? זונה?", ואת התחושות המלוות אותה כ"לקח" מאותם ימים, היא מתארת כ"פליאה, שמחה על כל יום נוסף, רצון לא לבזבז את הזמן הנותר, כאב האבדה, חוב לאלה שלא זכו". היא מעידה על עצמה שעברו ארבעים שנה לפני שהיתה מסוגלת לבדוק בכרטסת הגטו את תאריכי הלידה ותאריכי הטרנספורטים לגטו וממנו להשמדה של בני הרמן ובונדי, וכדי להתגבר על פחדים ועל חלומות מאיימים, העניקה לעצמה את טיפול הכתיבה: "לאור ולחושך חוסר הנכונות של הישראלים להבין לנפשם של יהודי אירופה בשואה, התנשאותם והאצבע המאשימה נוסח "למה לא נלחמתם?"; הבטחתי לעצמי לכתוב, כשהדבר יעלה בידי, ספר שיוציא מתוך ערפילי ששת המליונים דמויות של יחידים, בשר ודם, כדי להבהיר את דרך חשיבתם של בני אנוש בטרם נפילתו השניה של האדם, שלא היו מסוגלים להעלות על הדעת שמוות בסרט נע אפשרי. מתוך אהבה ליהדות פראג שנמחקה בשואה, ומתוך תחושת חוב לאלה שלא זכו לשרוד, בחרתי בתולדות חייו של יעקב אדלשטיין". בזכות אותו טיפול עצמי, זכינו לתרגומיה מצ'כית. כדי לא לשקוע בדכדוך שהשרה עליה נושאו של הספר, תרגמה במקביל את "החייל האמיץ שוויק", ובעקבותיו עשרות ספרים נוספים.

"שברים שלמים" מציג את רות בונדי על מעלותיה ועל חולשותיה, ללא יוהרה ולא התנצלות. "למדתי, פחות או יותר, לחיות עם עצמי – וגם זה לא מעט", היא כותבת בהשלמה. היא מביעה את דיעותיה ואת עמדותיה הפרטיות בשלל נושאים, ביניהם הדרך לכתוב הומור ("אפשר לכתוב הומור גם בלי רשעות"), היחס לגרמנים והיותה נטולת כוח לנקמה, לשנאה, למחילה ולחמלה, ועוד ועוד. סיפורה האישי כרוך לבלי הפרד בסיפורה של יהדות פראג וגם בסיפורה של ישראל. מכיוון שהיתה נשואה לרפאל בשן, שהיה בשעתו המראיין מספר אחד בארץ, ומכיוון שעבודתה שלה היתה כרוכה בנסיעות ובהיכרויות מעניינות, עברו בחייה אישים מרכזיים בחיי האומה, שמהם היא זוכרת פחות את הדברים הרי הגורל שאמרו, ויותר את הפכים הקטנים: בן-גוריון אוכל פילפל ממולא בחדר האוכל של שדה בוקר; פולה חוקרת אותה למה יש לה רק בת אחת; פרופסור צ'יין, חתן פרס נובל, מסתרק לפני צילום; זלמן שזר נוסע לבקר את בתו במעון חוסים, ומזמין אותה להצטרף כשביקשה לבקר חוסה אחר.

ארבע ביוגרפיות, כמה קבצים של טורים עתונאיים, ספרי עיון על היבטים בחיי יהדות צ'כיה – כולם טובים, משעשעים או כבדי ראש, לפי הענין, אבל רות בונדי מספרת שהספר שקיבע אותה כסופרת בציבור היה דווקא "טעם החיים", ספר בישול משולב זכרונות. "אולי זה מה שיישאר מכל כתיבתי: כופתאות", היא מסכמת בחן.

ספר מרשים של אשה מרשימה.

גוונים

1997

המשורר והחשפנית / אלי שמואלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a9d795d7a8d7a8_d795d794d797d7a9d7a4d7a0d799d7aa2

"המשורר והחשפנית" מתאר בגוף ראשון את חייו של יהושע, גבר צעיר חסר כל, שאינו מסוגל להתמיד בעבודה כלשהי, ומתכוון להתפרסם כמשורר. כדי לממן את שכר הדירה ואת הוצאות המחיה הוא מנסה כוחו בעבודות שונות, רובן ככולן עבודות שירות פיזיות, ותקופה מסוימת חי על חשבונה של אשה. את שיריו הוא כותב על כל בדל נייר מזדמן, ומשגר את הנבחרים שביניהם אל עורכי כתבי עת ("האנשים שמקבלים מילים", הוא מכנה אותם). כפי שאינו מצליח להחזיק בעבודה, כך אינו מצליח לעקוב אחר השירים ששלח ואחר התגובות שקיבל, למרות שלדבריו הם תכלית קיומו. חייו מקבלים תפנית כשהוא פוגש את עמליה החשפנית, רקדנית בשאיפה, וכשהוא מקבל תשובה חיובית ממוציא לאור לגבי ספר שירים שכתב.

יהושע היה שמו של גיבור ספרו הקודם של אלי שמואלי, "אישוליים", ספר שהציג גבר צעיר הממוקם בשולי החברה, והשוליות הזו מגדירה את כל הוויתו. בניגוד ל"אישוליים" החושפני והנוגע ללב, יהושע של "המשורר והחשפנית" כולו פוזה ביקורתית ומתנשאת, קיצוניות המתאימה בקושי לבן-עשרה מרדני להכעיס, ונלעגת כשהיא מאפיינת גבר בשנות השלושים לחייו. כל מי שמצוי בתוך מסגרת של עבודה נראה בעיניו כמי שהשחית מרצונו את נפשו, בעוד על עצמו הוא אומר, לכאורה בביקורת אך למעשה מתוך יוהרה, "אני לא הייתי מסוגל לוותר על הנפש שלי, וזאת היתה קללה". עובדי כפיים נראים לו כמי שאיבדו תקווה, עובדי מקצועות חופשיים הם "בינות מלאכותיות" נטולות נשמה. חובבי אמנות הגיעו אליה משעמום, חוקרי ספרות אינם מבינים את היצירות וחונקים אותן. בנינים נאים יומרניים, בנינים פחות נאים הם אסון. בכל מקום הוא רואה רק את מה שמצטייר בעיניו ככיעור, כחוסר תקווה, כויתור. על הוריו הוא מספר כי "החיים לפתו אותם בגרון, וכל הזמן הם פחדו שכל תנועה נוספת תכריע אותם, ולא העזו לשנות את התנוחה שבה חיינו", ואינו מבין כי דברים אלה מתארים אותו עצמו. או שהוא מבין, אבל מרמה את עצמו.

מכיוון שזרות מאפיינת את גיבורי שני הספרים, ומכיוון שהסופר בחר באותו שם עבור שניהם, אין מנוס מן ההשוואה. גם ההתרשמות העמוקה שלי מהראשון יצרה ציפיה כשפורסם השני. כושרו התיאורי של אלי שמואלי ניכר בשניהם, אולם בעוד הראשון הפנה זרקור חד ובהיר אל אנשי השוליים, והיה כן ונקי מהעמדות פנים, השני מפנה את תשומת הלב אל דמות ריקנית למדי, שלא עוררה בי אמון. לכן, לצערי, התאכזבתי.

עם עובד

2020