צבע המים / ג'יימס מקברייד

צבע המים

רוחל דווג'רה זילסקה, ילידת 1921, היגרה עם הוריה ועם אחיה הבכור מפולין לארה"ב כשהיתה בת שנתיים. הוריה שינו את שמה לגרסה נוחה יותר להגיה, רחל דבורה שילסקי, ורחל עצמה בחרה מאוחר יותר בשם רות, בנסיון לאמץ זהות אמריקאית ולטשטש את השונות ואת הבדידות היהודית. אביה של רות, פישל, היה רב ושוחט ובעל חנות מכולת משגשגת. אמה, הודיס, היתה אשה שקטה, משותקת בצדה השמאלי בשל פוליו. בין ההורים לא שררה אהבה – האב נישא לאם בשל כספה, ומשום שהיתה לה האפשרות לספק לו כרטיס כניסה לארה"ב. חייה של רות התנהלו בצלו של אב רודני, שהתעמר באשתו והעביד את ילדיו בחנותו. בילוי משפחתי היה מבחינתו שחיטת תרנגולות לעיני ילדיו הקטנים. מדי שנה רכש מכונית חדשה, אך את ילדיו הרשה להלביש רק בבגדים מחנויות יד שניה. בלילות היה מבקר במיטתה של בתו. הודיס, לעומתו, היתה אם אוהבת בדרכה, אך מפוחדת מכדי להשפיע על חייהם של ילדיה. וכאילו לא די ברקע המשפחתי הזה כדי למרר את חיי הילדה, גם חייה החברתיים כשלו בשל חריגותה כיהודיה. לא ייפלא איפה שהבן הבכור סם הסתלק מהבית בגיל צעיר, ורות הלכה בדרכו. רות אף הרחיקה לכת ועזבה לא רק את הבית אלא גם את היהדות. לאחר שהתאהבה באנדרו מקברייד האפרו-אמריקאי ועברה לגור עמו, ישבו עליה הוריה שבעה, ומשפחתה ניתקה איתה כל קשר. כשנודע לה שאמה מתה, וכל שנותר לה ממנה היא תמונה שטמנה האם בין המאכלים שנתנה לבתה כשעזבה סופית את הבית, מצאה ניחומים בדת הנוצרית.

ג'יימס מקברייד, השמיני מבין שנים-עשר ילדיה של רות, לא ידע רוב חייו דבר וחצי דבר על עברה של אמו. ג'יימס נולד זמן קצר לאחר שאביו, אנדרו דניס מקברייד, כומר פרוטסטנטי שחור, נפטר. מספר חודשים אחר-כך פגשה האם את הנטר ל. ג'ורדן, שחור אף הוא, ונישאה לו. הנטר, גבר בעל לב רחב, התייחס לשמונה ילדיה של רות כאב, ולא הפלה בינם ובין ארבעה הילדים שנולדו כתוצאה מן הנישואים השניים, עד לפטירתו כשג'יימס היה בן ארבע-עשרה. ג'יימס מתאר חיים של עוני על סף רעב, שינה במיטה אחת עם שני אחים, לפעמים שלושה, תחרות בין הילדים על אוכל, בגדים בלויים שעוברים מאח לאח, בית מבולגן ורועש. בדומה לאמם, גם הילדים סבלו מאפליה על רקע גזעני, והשונות של אמם הלבנה בסביבתם השחורה העסיקה אותם. ג'יימס מספר שחשב שהיה קל יותר אם היו כולם בצבע אחד – אילו יכול היה לבחור היה "משחיר" את אמו – אך כשבגר מצא יתרונות בכפל זהויותיו:

כיום, כמבוגר, אני מרגיש כי זכות-יתר נפלה בחלקי שבאתי משני עולמות. השקפתי על העולם אינה רק זו של אדם שחור, אלא של אדם שחור עם קצת נשמה יהודית […]. כאשר אני שומע "מנהיגים" שחורים מדברים על "יהודים בעלי עבדים", אני מרגיש כעס ותיעוב, ביודעי שהם מסיתים אנשים בשקרים ומעוותים את ההיסטוריה […]. מנהיגים אלה אינם טובים יותר ממקביליהם היהודים, הטווים סטטיסטיקות שקריות בצורה משכנעת, ובהן מוצגים האפריקאים-אמריקאים כפראי-אדם, פושעים, מעמסה על החברה ו"חיות" […]. אני לא משתייך לאף אחת מקבוצות אלו. אני שייך לעולם שבו יש אלוהים אחד ואנושות אחת.

הספר "צבע המים" הוא תוצר של עבודה משותפת של האם והבן. בלחצו של ג'יימס, ששאלת זהותו הטרידה אותו, ניאותה רות לחשוף טיפין טיפין את עברה. ג'יימס סבר שהספר יושלם בתוך מספר חודשים, אך בפועל עברו למעלה משמונה שנים, שבמהלכן שב ושמע מאמו, "תתעסק בענינים שלך… עזוב אותי במנוחה. אתה סקרן-חטטן אחד!"

רות נדרשה לתעצומות נפש כדי להשתחרר מטבעת החנק של אביה, כדי להתמודד עם תופעות של שנאה לנוכח ה"שערוריה" שבזוגיות עם גבר שחור, וכדי לטפח מתוך הדלות שנים-עשר ילדים מצליחים, כולם בעלי תארים אקדמים ובעלי מקצוע. קראתי את הספר לפני שנים רבות, וחזרתי אליו כעת לאחר קריאת "חוצה את הקו". תופעות של גזענות אלימה אינן חדלות לזעזע ולהדהים אותי. רות מתארת, בין השאר, אשה שחורה שתקפה אותה כי "האשה הלבנה הזאת לא שייכת לכאן", וגברים לבנים שרדפו אחריה ואחרי אנדרו ברחוב, זורקים בקבוקים ובועטים באנדרו. ג'יימס סבור שאמו שרדה את העוינות משום שפיתחה אדישות מוחלטת לכל מה שהעולם חושב עליה. מדבריה של רות עצמה אפשר להבין שאדישות היא לא המפתח להבנתה, אלא נחישות ואמונה.

"צבע המים" הוא מסע חיפוש אישי וגם מחוות הוקרה של הבן לאמו. הוא מספק אינספור רגעים מרגשים, והלב יוצא אל רות, אל אנדרו ואל הנטר, ואל הילדים, שכולם, ברמה זו או אחרת, סבלו מילדות לא קלה ומגזענות בוטה. הגילויים האלימים של הגזענות אולי התרככו עם השנים שחלפו, אך התופעה עצמה שרירה וקיימת, ולכן מעבר לחוויה הספרותית והביוגרפית המרתקת, הספר ראוי לתשומת לב בשל הזרקור שהוא מפנה אליה.

The Color of Water – James McBride

כנרת

1999 (1996)

תרגום מאנגלית: זיוה יבין

צבע המים1

 

 

 

רות, הנטר, ועשרה משנים-עשר הילדים

 

צבע המים2

 

 

 

רות וג'יימס

מודעות פרסומת

תימהון / אהרן אפלפלד

62512013381b

"תימהון" מציג דמות מובילה יוצאת דופן במכלול יצירתו של אפלפלד. אירנה היא כפריה נוצרית, בלתי משכילה, שאחרי שש שנות לימוד עבדה בחנות המכולת של שכניה היהודים. לאחר נישואיה לאנטון, שהיה חביב ואוהב כמחזר, אך הפך לבעל תובעני ואדיש, טיפחה חלקת אדמה ורפת. שתיהן אבדו לה בשטפון ובמחלה, והיא מנקה רצפות בבית הספר המקומי לפרנסתה. אירנה סובלת מכאבי ראש משתקים שהחלו עם נישואיה, בתקופה בה הבחינה כי בעלה דומה מאוד לאביה, אלים ומנוכר כמוהו. חייה של אירנה מצטמצמים לגבולות הבית, שם היא מחויבת להקפיד על הכנת ארוחות בזמן ועל היענות לתביעותיו המיניות שאינן יודעות שובעה של אנטון. הימים ימי הכיבוש הנאצי, וכשאירנה מציצה יום אחד דרך החלון, היא רואה את בני המשפחה היהודית – אב, אם ושתי בנות – ניצבים בשורה בחצר, כשהז'נדרם המקומי משגיח עליהם. ביתם וחנותם נבזזים מאחורי גבם, ועליהם נאסר לזוז ממקומם. אחרי יומיים של התעללות הם נרצחים באישון לילה, ומשהו נשבר בנפשה של אירנה.

במהלך שנות נישואיה ביקשה אירנה לא אחת לנסוע לבקר קרובת משפחה זקנה, הזכורה לה לטוב מילדותה, כדי למצוא מרגוע וניחומים, אך בעלה אסר זאת עליה. כעת, מיד לאחר הרצח, היא עוזבת את ביתה מבלי לומר מילה, ושמה פעמיה אל היערות. היא תגיע אל קרובתה, תבקש סעד ועצה אצל זקן המתגורר בקרבתה, ותצא לשוטט בין הכפרים. אירנה אינה מגדירה מטרה למסעותיה, אך בחיפושיה אחרי שלוות נפש, כשהיא מוכת אשמה בשל רצח שכניה ורדופת פחדים מפני בעלה שעלול לצאת בעקבותיה, היא תהפוך למעין נביאה, מטיפה בשער, כשהיא לובשת תחילה דמות מקבילה לזו של יוחנן המטביל ומאוחר יותר את דמותו של ישו. בדומה לישו, שנטל על עצמו את חטאיהם של בני האדם, גם אירנה מבקשת מהאנשים הסובלים הנקרים בדרכה: "תני לי את יסוריך, תני לי את בשרך הכואב, תני לי את רוחך הנכאה. אני יכולה להכיל בקרבי הרבה יסורים. לא באתי לעולם אלא כדי לקבל אותם מידיך".

אצל אירנה, המיוסרת בשל נסיבות חייה, בשל עקרותה ובשל הרצח, מיטשטש הגבול בין חלום ומציאות (מוטיב חוזר ביצירתו של אפלפלד). היא משוחחת עם המתים ועם הקדושים, ובאוזני כל מי שמוכן או אינו מוכן להקשיב היא חוזרת ואומרת, "ישו יהודי היה. צאצאיו נרצחו בתוכנו על לא עוול בכפם". כשהיא נשאלת מה בכוונתה לעשות לאחר שאין בכוונתה לחזור לביתה, היא עונה,

"לנדוד ולחזק את לב הנשים הנאנקות תחת משא בעליהן".

"איך תעשי זאת?"

"אחבר אותן אל אביהן שבשמים ואל בנו, שהוא שליחו בעולם הזה".

"הוא שגילה לך שהוא יהודי?"

"נכון".

אפלפלד מיטיב לתאר את המתרחש בנפשה של אשה פשוטה ומבולבלת, אנטישמית מתוך הרגל אך לא שונאת יהודים. אין לה דרישות מפליגות מן החיים, ואולי היתה משלימה עם גורלה כאשה מדוכאת, אך כשהרשע הבלתי מוסבר והבלתי נתפס הגיע אל חלונה נשברה והתקוממה. שלא במפתיע היא מוצאת אוזן קשבת רק אצל נשים, בעוד הגברים רואים בה כופרת ומכשפה. מעניין לציין כי אפלפלד אינו מחלק את העולם לטובים ולרעים: המשפחה היהודיה שנרצחה אינה חפה מליקויים, ואירנה פוגשת בנדודיה נשים שמסתירות יהודים. אירנה עצמה היא דמות בלתי מושלמת, הפוסעת על סף השגעון.

גיל הראבן, שכתבה את הטקסט על גב הספר, סבורה, כדרכם המופרזת של טקסטים מסוג זה, כי "אומץ לב, גדלות נפש וכישרון אדיר נדרשים כדי לצייר את המציאות מנקודת מבט של גיבורה כאירנה". כמי שהיה קורבן בעצמו, אפלפלד בהחלט מוכיח גדלות נפש כשהוא קשוב לאירנה, המייצגת את שכניו שלא נקפו אצבע להצילו, ואף חומל עליה. אומץ לב, לדעתי, אינו ממין הענין, ועל כשרונו של אפלפלד, שאינו קשור דווקא לבחירת נושאו של הספר, אין חולק.

בעיני הספר הזה אינו משיאי יצירתו של אפלפלד. אחרי פרקים ראשונים מצוינים הוא סובל, לטעמי, מחזרות מרובות מדי ובעיקר מסטראוטיפיות – כל הגברים קשי לב ואלימים, כל הנשים אומללות, למעט הזונות. יחד עם זאת, אפלפלד, הוא תמיד, וגם הפעם, יוצר מסקרן, מעורר רגש ומחשבה, דמותה של אירנה מעניינת, ואני בהחלט ממליצה על הספר.

כנרת זמורה ביתן

2017

חוצָה את הקו / נלה לרסן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d797d795d7a6d794_d790d7aa_d794d7a7d7952

"חוצָה את הקו" מתרחש ברובו בהרלם שבניו-יורק בשנות העשרים של המאה הקודמת. במרכז העלילה מפגש בין שתי חברות ילדות, קלייר קנדרי ואיירין רדפילד, שתיהן בעלות חזות לבנה אך מוגדרות כשחורות על פי "חוקי הגזע" האמריקאים. בתקופה שבה מתרחש הסיפור, העבדות היא כבר היסטוריה, אך האפליה והרדיפות, עד כדי מעשי לינץ', עדיין בעיצומן. לא ייפלא איפה שתופעת ה"מעבר", חצית הקוים מן החברה השחורה אל הלבנה, היתה תופעה נפוצה בקרב אילו שחזותם החיצונית אפשרה להם להתחזות.

קלייר התיתמה מהוריה בגיל צעיר, ועברה לגור אצל דודותיה הלבנות. בגיל צעיר יחסית החליטה "לעבור", ניתקה קשר עם שכונתה הישנה בשיקגו, ונישאה לגבר לבן עשיר, כשהיא מסתירה ממנו את מקורותיה. קלייר זכתה בשחרור מאפליה, אך היא משלמת מחיר כבד הנובע מחיים עם סוד, ומהפחד המתמיד מחשיפה. לקלייר ולבעלה ג'ק נולדה בת בהירה, והחרדה מפני לידת ילד כהה מונעת ממנה ילדים נוספים. איירין, הנשואה לרופא שחור, אם לשניים, המתגוררת בחברה שחורה בהרלם, בוחרת "לעבור" רק לעתים ורק מטעמי נוחות. באחת התמונות בספר איירין, המבקרת את אביה בשיקגו, כמעט מתעלפת ברחוב בשל החום הכבד. היא מרימה יד, עוצרת מונית, ומוסעת אל מלון כדי לשתות תה באויר הקריר שעל גגו. כשחורה מן הסתם היתה מתקשה להשיג מונית, והיתה מגורשת מן המלון. חברה שלישית, גרטרוד, אף היא נראית כלבנה, ביצעה גרסה מרוככת של ה"מעבר". בעלה יודע שהיא שחורה, אך החברה שסביבה אינה מודעת לכך.

אחת הסצנות המרכזיות בספר היא המפגש של שלוש החברות עם בעלה של קלייר. ג'ק מכנה את אשתו בחיבה "ניג", קיצור של ניגר, משום שנראה לו שמאז נישואיהם התכהתה. כשקלייר אומרת לו בהתפנקות, "אלוהים הטוב, ג'ק! מה זה היה משנה אם, אחרי כל השנים האלה, היית מגלה שאני שחורה באחוז או שניים?", הוא משיב, "את יכולה להשחיר כמה שאת רוצה מבחינתי, כי אני יודע שאת לא ניגר. זה קו הגבול שלי. שום ניגרז במשפחה שלי. מעולם לא היו ולעולם לא יהיו". שלוש הנשים, שהתשובה הזו משפילה אותן, מגיבות בצחוק גדול, כאילו שמעו בדיחה טובה. נדמה שהסצנה הזו שוברת משהו בריחוק מסביבת ילדותה שקלייר גזרה על עצמה בקור רוח, והיא מבקשת את קרבתה של איירין. איירין מצדה כועסת על עצמה בשל תגובתה, ומנסה להרחיק את קלייר.

מכאן ואילך קלייר תשוב אל חייה של איירין, וזו תתייחס אליה בתערובת של טינה ושל נאמנות, מתוך תחושה כי קשרי הגזע מחייבים אותה, גם אם קלייר עצמה ביקשה לחתוך אותם.

הנושא המרכזי של הספר הוא הנאמנות למי שהנך, או ליתר דיוק למי שהנך מכוח הגדרת החברה. רגשי ההערכה אולי נתונים לאיירין, שחיה בשלום עם עצמה, ופעילה ברנסנס של הרלם. אבל אי אפשר לשפוט לחומרה את מי שבחר ב"מעבר", כשמודעים לאפליה הבלתי נסבלת ששררה באותה תקופה, תקופה של מקומות שאסור לשחורים להכנס אליהם גם אם הם שבע-שמיניות לבנים (הגדרה דקדקנית שניחוחה כזה של החוקים הנאצים שהגדירו יהודים על פי מוצא סביהם), תקופה של שכונות סגורות, של אלימות רצחנית כלפי השחורים. העמדת שתי הנשים זו מול זו, כשהמפגש עם ג'ק מקצין את העימות, היא בחירה ספרותית חכמה. הספר עוסק גם בערכים של חברות, בקנאה, בחינוך ילדים, וביחסים בין בני זוג. מעניין לציין בהקשר זה כי אמנם שתי הנשים חשות תלויות בהחלטותיהם של הגברים וברצונם הטוב, אך בהתנהלות היומיומית הן מתמרנות את בעליהן, קלייר במרמה, איירין בדרך-כלל בדיונים פתוחים.

נלה לרסן, בעצמה בת תערובת, כתבה מתוך היכרות עמוקה עם נושאיה ומתוך הזדהות. היא ניחנה במבט פסיכולוגי מעמיק, והעניקה לספר מימדים מעניינים נוספים סביב ה"מעבר", שהוא ציר הספר.

המתרגמת תמר משמר צירפה אחרית דבר מעניינת, המרחיבה על היצירה ועל הרקע.

הציור שעל הכריכה מְזַמן היכרות עם ציוריו של ארצ'יבלד מוטלי, צייר בן התקופה.

מומלץ

Passing – Nella Larsen

עם עובד

2017 (1929)

תרגום מאנגלית: תמר משמר

הילד הזה / יהודה אטלס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d799d79cd793_d794d796d7942

כותרת משנה: פרקי ילדות ונעורים

יהודה אטלס אינו יודע רבות על הוריו. הוא מכיר את הפרטים הביוגרפים, ויודע מעט על חייהם בארצות מוצאם, אך מהותם, רגשותיהם, אהבותיהם ושנאותיהם, "איך זה היה להיות הם" – כל אלה נסתרים ממנו. רק אחרי מותם החל להצטער על כל מה שיכול היה לשאול ולא שאל. כדי להמנע מהחמצה דומה בדור הבא, החליט לכתוב על עצמו ועל הרקע בו גדל. התוצאה היא הספר "הילד הזה". זה אינו ספר עלילתי, גם לא ספר סיפורים. הוא מכיל תמונות מחיי הכותב ומחיי משפחתו, תמונות המאפשרות הצצה אל החיים בארץ בשנות השלושים והארבעים. כל אחד מפרקי הספר מתמקד בנושא מסוים – יחסים עם ההורים, חיי בית הספר, קריאת ספרים ועוד – אך זולג לתחומים נוספים. לפעמים הסיפור פרטי, לפעמים כללי, מפעם לפעם הגותי. בספר שלובים שירים שכתב כילד, וגם הֶקשרים אל שיריו הבוגרים והמוכרים יותר, שבהם, כמו שכתב בשורה המזוהה עמו יותר מכל, "הַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי".

יהודה אטלס שייך לדור של הורי, הדור של לפני קום המדינה. הוא גדל במושב עין-עירון, וחייו היו שזורים לבלי הפרד בעבודת האדמה. למרות שנולדתי שנים אחריו וגדלתי בסביבה עירונית, מצאתי בספר אינספור נקודות השקה שעוררו בי נוסטלגיה: משחקים ששיחקתי, ספרים שקראתי, יחסי מורים-תלמידים ועוד. אולי בשנים עברו המנהגים השתנו בקצב איטי יותר, כך שפער הדורות לא עמד ביני ובין הזכרונות, ואולי יש דברים שהם אל-זמניים. אטלס כותב בחן ובישירות, אינו מייפה את העבר, הוא כבד-ראש אך ניחן גם בזוית ראיה הומוריסטית, מביע דעות אך אינו גולש לדידקטיות, להווה שלו, ושלנו, יש עוגנים חזקים בעבר, ובכתיבה שלו יש משהו אוניברסלי שמתעלה על הזכרון הפרטי. מכל הסיבות הללו נהניתי מאוד לקרוא את הספר.

למען האמת, די קשה לסכם את הספר בסקירה. אפשר להכין רשימה של הנושאים שבהם הוא עוסק – לדוגמא, העמל המפרך שבחיי האיכר, תחושתו כילד שהנו רשלן ועצלן בשל ביקורת הורית והעדר שבח ועידוד, בקשת סליחה כפויה, תשוקה לחפצי חן שירוממו חיים אפורים, תנועת הנוער – אבל הרשימה תהיה חסרת חיים בהעדר התוכן המעניין שאטלס מעניק לה. אפשר למנות את כל המקומות שהעלו בי חיוך, אבל שוב, בלי העתקה של קטעים נרחבים זו תהיה עוד רשימה דלה. בחרתי, אם כך, בארבעה ציטוטים, שאולי יש בהם כדי לתת טעימה מן המבחר.

שני הציטוטים הראשונים היו מבחינתי מכונת זמן שהפיחה חיים בתמונות עבר:

כדור גומי קטן וזריז, מלא אויר, והוא קופץ מהרצפה וחוזר אלי מהקיר. כזה שאפשר לשחק בו את המשחק "לא כלום, לא לזוז, לא לדבר, מחיאת כף, כפליים, יד ימין, יד שמאל, אל החזה, שילוב אצבעות, סיבוב".

כשרצו הורי לדבר ביניהם בלי שאבין, היו עוברים ליידיש (וכך, בעצם, למדתי יידיש).

הציטוט הבא מתייחס לחווית מה שאטלס מכנה "מועדון התרבות", והוא בא בסיומם של שני פרקים מאלפים, שעניינם הספרים שנקראו בילדות והעושר התרבותי שנרכש בשיעורי ספרות:

כשכל אלה אגורים בזכרון הם מהווים מעין מועדון תרבותי ענקי, שאליו אנו מתחברים ושדרכו אנו מתחברים גם זה לזה […]. כל פריט במאגר משותף זה הוא מעין קליד, שלחיצה עליו או אזכור שלו מציפים אצל חברי ה"מועדון" תכנים, אוירה, צלילים, צבעים, לשון, אסוציאציות.

לספרים בכלל מוקדש מקום נרחב בספר, החל בספרי ילדות כמו "לימפופו", עבור בכל הקלאסיקות כמו "מרדות" ו"בית קרנובסקי", בספרות עברית כמו ספרי מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, בכל כתבי ביאליק, באנציקלופדיות, וכלה בספרות רומנטית זולה. מכיוון שאני מתמוגגת בדרך-כלל מן העברית של התרגומים הישנים, נהניתי לקרוא את דבריו על הקושי שבתרגומים אלה:

לא קל היה להתגבר על העברית שבה היו כתובים הספרים ההם. היא היתה כחצץ לשיניים […]. אבל קראנו. בדמנו קראנו. לא שהיינו מזוכיסטים, אבל ממילא לא היינו אמונים על חיים קלים ועל סיפוקים מידיים […]. אם הספר שבידי יצא לאור ואם אמרו לי שהוא טוב – גם כשהוא קשה לקריאה, אני אמשיך ואקרא בו. הכיף, גם לענין הקריאה, לא היה אז חזות הכל.

בשורה התחתונה: ספר מקסים

עם עובד

2017

הדֶבֶר / אלבר קאמי

11079

"הדֶבר" מתרחש בשנות הארבעים של המאה העשרים בעיר אוראן, היושבת על החוף באלגי'ריה הצרפתית. יום אחד מתחילים התושבים למצוא בבתים וברחובות עכברושים מתים בכמויות הולכות וגדלות. תופעה מטרידה זו היא הסימן הראשון למגפת הדֶבר התוקפת את העיר. אלבר קאמי מתאר בחמשת החלקים המרכיבים את הספר את הלכי הרוח של התושבים במקביל להתפתחות האסון: החלק הפותח עוסק בתקופה שבה החלו הרופאים והשלטונות להבין כי מדובר במגפה, והחליטו להטיל על העיר סגר, אין יוצא ואין בא. החלק השני מתאר את האוירה במקום בשל הסגר, אוירה שהמספר – ההיסטוריון של הלבבות הקרועים והתובעניים אשר שת אז הדֶבר לכל בני עירנו – מגדיר בעיקר כ"נכר". החלק השלישי עניינו תקופת ההסתגלות, ואתייחס אליו בהמשך  בהקשר להיבט אחר של יצירה. החלק הרביעי מוביל אל הסימנים הראשונים לדעיכת המגפה, והחמישי מתרחש בימים שאחריה.

קאמי אמנם מתאר את הלכי הרוח של הציבור בכללותו, אך מרחיב בסיפורן של כמה דמויות מרכזיות. הראשית שבהן היא זו של ד"ר רייה, רופא מקומי. אשתו עזבה את העיר בשל מחלתה ימים ספורים לפני הסגר, ואמו באה לגור אתו בהעדרה. ד"ר רייה הוא אדם עדין, נמנע מדעות נחרצות ובוחר במעשים. נראה לי שאפשר לאפיין את תפיסת עולמו ואת אופיו במילותיו שלו: "אינני יודע מהי [יַשרוּת], בדרך כלל. אבל במקרה שלי יודע אני שפירושה לשמש במקצועי".

לצדו של רייה נלחם במחלה אדם בשם טארו, שהגיע לעיר מספר שבועות לפני הסגר. השניים הפכו ידידים, ורייה, שאינו חטטן, ומעדיף, כאמור, להתרכז במעשים, אינו שואל אותו דבר אודותיו, רק מעריך את יוזמתו כשהוא מארגן יחידות מתנדבים שתעסוקנה בכל המטלות שמצריך המצב. מאוחר יותר יספר טארו לרייה על עברו, על תפיסת עולמו הנובעת ממנו, ועל יעדיו בחיים: "הכלל, מה שמעייני נתונים בו, הרי זה לדעת כיצד נעשים קדוש". רייה, שרגליו על האדמה, אומר מצדו: "חש אני יתר סולידריות עם המנוצחים מאשר עם הקדושים. אני, סבורני, אין לי נטיה לגיבוריות ולקדושה. מה שמעייני נתונים בו הוא להיות אדם". ולזאת עונה טארו בפשטות ובכנות: "כן, אנחנו מבקשים אותו דבר, אבל גדולה שאיפתך משאיפתי". טארו מנהל במשך כל התקופה מעין יומן, בו הוא מאבחן את המתרחש סביבו, והמספר מרבה לצטט מתוכו.

לצדם של רייה וטארו פועלים אנשים מעניינים נוספים. גראן, פקיד זקן, שתקוע מזה שנים באותה עבודה ללא קידום, מנסה כוחו בכתיבה, וכבר תקופה ארוכה הוא מלטש את המשפט הראשון במה שאמור להיות רומן. גראן נחלץ לנהל בהתנדבות את כל הרשומות הנדרשות לצורך עבודתם של הנלחמים במגפה. קוטאר, שכנו של גראן, שאליו אנו מתוודעים כשהוא מבצע נסיון התאבדות כושל, מסתיר עבר פלילי, והוא היחיד השמח על הסגר ואינו מצטרף למאבק: "אשר לי, אני מרגיש עצמי בטוב בתוך הדֶבר, ואינני רואה למה אתערב כדי להפסיקו". ראמבר הוא עתונאי, שאינו תושב העיר. הוא אינו מוכן להשלים עם הוראות הסגר, בעיקר משום שמחוץ לעיר מצויה אשה החשובה בעיניו, והוא מחפש דרכים לחמוק החוצה. כשיגלה שגם רייה הופרד מאשתו, אך אינו מדבר על כך כלל, יחדל מנסיונותיו ויתגייס ליחידות המתנדבים. ראמבר מייצג תפיסת עולם שלישית, לצד אלו של רייה ושל טארו: "קצתי באנשים המתים למען רעיון. אינני מאמין בגבורה, יודע אני שהדבר קל ולמדתי שהוא קטלני. מה שמעניין אותי הרי זה כשחיים וכשמתים על מה שאוהבים". דמויות מעניינות נוספות הן של השופט אותון, איש קר ומרוחק הרודה במשפחתו ומאבד את ילדו, ושל החולה הזקן שנכנס למיטה בגיל חמישים, ובמשך עשרים וחמש השנים שעברו מאז הוא מודד את הזמן החולף על פי קערות האפונים שהוא מקלף.

הספר עוסק בשלל נושאים שעניינם התגובה של בני האדם לנוכח אסון. נושא שחוזר ונשנה הוא האמונה הדתית, אותה מייצג המטיף פאנלו. המטיף נושא בשתי תקופות שונות שתי דרשות, בהן הוא מנסה להתמודד עם התפיסה של האל הממיט אסונות על מאמיניו. בדרשה הראשונה הוא טוען בזכות המעלות שבסבל, וקובע בבטחון שהחוטאים ייענשו וישרי-הדרך לא יינזקו. לאחר שהוא חוזה במו עיניו בסבלו של ילד ובמותו, התמודדותו קשה יותר, אך דבקותו באמונה נותרת בעינה. רייה, המייצג עמדה נגדית, אומר בפשטות: "פאנלו הוא איש הספר. הוא לא ראה מיתות רבות ולכן הוא מדבר בשמה של אמת. אבל הקטן שבכוהני הכפרים, האומר וידוי עם בני עדתו ואשר שמע את נשימתו של ההולך למות, חושב כמוני. הוא יטפל במצוקה קודם שיבוא להוכיח את מעלתה". לאחר הדרשה השניה טארו אומר על פאנלו כך: "כשעיני תמימים תנוקרנה, חייב נוצרי לאבד את אמונתו או להסכים שעיניו תנוקרנה. פאנלו אינו רוצה כי תאבד לו אמונתו. הוא יצעד עד הסוף".

יש שאינם קוראים את הספר כפשוטו, אלא מוצאים בו משל. על פי ויקיפדיה, הספר נכתב לאחר מלחמת העולם השנייה והוא מציג אלגוריה לתחלואי החברה האנושית הנגועה בחיידק השאננות, הרוע, ההרס וההרג. אני סבורה שקאמי בחר בדֶבר, שאכן היכה באוראן כמאה שנה קודם לארועים שבספר, כרקע לאבחנות על ההתנהלות האנושית – האישית והקיבוצית – והתנהלות זו היא נושאו של הספר, לא המחלה הספציפית או תחלואי החברה בכלל. רק בחלקו השלישי של הספר היתה לי הרגשה שקאמי נטל בהשאלה מן המציאות הקרובה של מלחמת העולם השניה ושל השואה. הוא מתאר את היעילות הביורוקרטית של הטיפול בגופות המתים על חשבון הטיפול ברגשות האבלים, את בורות הסיד ואת קברי ההמונים, את המשרפות ואת קרונות הרכבת המובילים גופות. אפשר לראות בתיאור התושבים החיים בסמיכות למשרפות הקבלה לתושבים שחיו בסמיכות למחנות ההשמדה: "התושבים נרגעו. רק בימי רוח גדולה הזכירם ריח רפה, הבא מן המזרח, כי שוכנים הם בתוך משטר חדש, וכי שלהבות הדֶבר טורפות את המס המועלה להן ערב ערב". בניגוד לפשטות הכמעט דיווחית של שאר חלקי הספר, כאן המספר אינו מצניע לגלגנות, ואף נוקט ציניות. כך, לדוגמא, הוא מתאר את ההתמרמרות בחוגי הצבא כשהוחלט להעניק עיטור צבאי לסוהרים שבשל הצפיפות בבתי הסוהר היו קורבנות הדֶבר, וכך הוא מתבטא כשהוא מתאר את היחס אל משפחותיהם של המתים: "במסדרון עצמו מצאה המשפחה ארון יחידי שכבר נסגר. מיד ניתנה הדעת אל העיקר, כלומר החתימו את ראשי המשפחה על ניירות. אחר כך עמסו את הגויה על מכונית".

קראתי את הספר בתרגומו של יונתן רטוש משנת 1953, ובעיני הוא מעולה. עם זאת, בשל ארכאיות לשונית מסוימת, הנובעת מחבלי השפה המתחדשת ומחלוף הזמן, אפשר להבין מדוע תורגם מחדש בידי אילנה המרמן ב-2001. להתרשמות, הנה פסקת הפתיחה של הספר בשני התרגומים (אני לכשעצמי תמיד אעדיף את "לא הכירם שם מקומם" על פני "לא היה עליהם לקרות שם").

התרגום המוקדם: המאורעות התמוהים, שהם נושאן של רשומות אלו, התרחשו בעיר אוראן ב-…194. לדעת הכל לא הכירם שם מקומם מחמת שחרגו מעט מגדר הרגיל. ואכן, לכאורה אין אוראן אלא עיר רגילה, לא יותר מאשר עיר מחוז צרפתית של החוף האלז'ירי.

התרגום המאוחר: המאורעות התמוהים שהכרוניקה הזאת עומדת לספרם קרו בשנת ..194, בעיר אוֹרַאן. הכול יאמרו שמאחר שחרגו במקצת מגדר הרגיל,  לא היה עליהם לקרות שם.  ואמנם במבט ראשון אוראן היא עיר רגילה,  לא יותר מבירת-מחוז צרפתית על חוף אלז'יריה.

תקצר היריעה מלדון כאן במלוא רוחבו ועומקו של הספר. אקנח, אם כך, בציטוט חלקי מן הפרק האחרון, ואומר לסיכום כי הספר כתוב מצוין, דמויותיו אמינות, שזורים בו סיפורי משנה מעוררי אמפטיה, והעיקר – אי אפשר לקרוא אותו מבלי להסחף לדיונים שהוא מעורר. מומלץ במיוחד.

עכשו ידעו כי אם יש דבר שאפשר להשתוקק לו תמיד ולהשיגו לעתים, הרי זו החמימות האנושית. ולעומת זאת, כל אלה שפנו, מעל לראשו של האדם, אל משהו שלא ידעו אף לדמותו בדמיונם, אלה נשארו ללא מענה. אחרים, כנגד זאת […] אם השיגו את מה שאבו, הרי זה משום שביקשו את הדבר האחד שהיה תלוי בהם. ורייה […] חשב שמן הצדק הוא כי לפחות, מזמן לזמן, תבוא השמחה לגמול לאלה המסתפקים באדם ובאהבתו העלובה והנוראה.

La Peste – Albert Camus

עם עובד

1953 (1947)

תרגום מצרפתית: יונתן רטוש

חוות קולד קומפורט / סטלה גיבונס

126500000194b

"חוות קולד קומפורט" היא פרודיה על הספרות, בעיקר האנגלית, בתקופתה של סטלה גיבונס ובמאה שקדמה לה. נראה כי עיקר החצים מכוונים אל הפער שבין הספרות למציאות – "החיים, כפי שפלורה חוותה אותם, נטו להיות שונים באופן מוזר מהחיים כפי שסופרים מתארים אותם" – והספר שופע דוגמאות לכך.

אין טעם להתעכב בפרוטרוט על העלילה, שכן היא שתוטניקית במתכוון, סובלת (או נהנית, תלוי בעיני המתבונן) מחוסר הגיון ומחוסר סבירות, רצופת סתירות פנימיות. בקצרה, פלורה הצעירה התייתמה משני הוריה בו-זמנית. מכיוון שההורים בילו את רוב זמנם במסעות, פלורה לא באמת הכירה אותם, ולכן מותם לא העציב אותה במיוחד. חברתה הפצירה בה שתמצא עבודה, אך היא העדיפה להתעלק על קרוביה. שלושה מהם הצליחו להתנער ממנה בנימוס, ופלורה בחרה לעבור לגור אצל דודניתה שבאסקס הכפרית, למרות הבוז שחשה כלפי הכפריים. מיד בהגיעה אל החווה נרתמה למשימה מטעם עצמה להכניס שינויים באורחות החיים של כל תושבי המקום: היא שלחה את אב המשפחה הפנאטי להטיף ברחבי המדינה, הצליחה להביא לנישואיה של דודנית שהובטחה לאחד מקרוביה, גרמה לאשפוזה של אם המשפחה, שחררה פר כלוא, לימדה את המשרתת על אמצעי מניעה שהיו הס מלהזכיר, וגולת הכותרת – היא הצליחה להרחיק מהחווה את דודתה, שבשל טראומה שחוותה בגיל צעיר מאוד הסתגרה בחדרה, משם שלטה ביד ברזל במשפחתה (או דמיינה שהיא שולטת בה).

לא קשה לזהות בפלורה את השתקפותה הנלעגת של אֶמה, הדמות שיצרה ג'יין אוסטן, אך בעוד אֶמה היא דמות אנושית, מתפתחת וניתנת לפענוח, פלורה היא פלקטית וחד-מימדית, כראוי לפרודיה. הרושם שלי הוא שגיבונס, למרות רוח הלצון, דווקא מעריכה את אוסטן. לעומת זאת היא אינה מהססת ללעוג לד"ה לורנס, שלובש בספר את דמותו המגוחכת של מר מייבאג Mybug (לא הייתי מזהה במי המדובר ללא דברי ההסבר של המתרגמים בסיומו של הספר). גיבונס מלגלגת על סגנונות ספרותיים נפוחים, כשמדי פעם היא משלבת בספרה הקליל משפטים מעין אלה, אותם היא מסמנת בכוכביות. היא בודה עובדות אודות ברנוול ברונטה, אחיהן של האחיות ברונטה, שלכאורה הוא שכתב את "אנקת גבהים", כי "אף אשה לא היתה יכולה לכתוב את זה", ובכך, כך היא נראה לי, היא מכוונת את חיציה אל מבקרי הספרות ב-1847 שאף הם אחזו בדעה זהה. מקצת מן הלגלוג גיבונס מפנה גם אל תופעות שמחוץ לעולם הספרות, כמו הטפות האימים של איימוס, אבי המשפחה, שקהל רב מאזין להן בשקיקה, רועד מאימת הגיהינום. הספר כולל מן הסתם חצים נוספים, שמחוסר ידע אין לי יכולת לזהות, וקצת מפתה לראות בו מעין כתב חידה ולפענח את הרמזים הרבים הטמונים בו.

על כריכת הספר הובטח כי הקורא עתיד לצחוק בקול רם, וכי היצירה "לוקה בחיסרון אחד בלבד: אם נקרא בה במקום ציבורי אנו עלולים להפר את השקט". כשקראתי את העמודים הראשונים של הספר, ואפילו חיוך לא עלה על פני, כי הספר נראה לי יותר מטופש ממצחיק, חשבתי שצפויה לי אכזבה. אבל בהדרגה התרגלתי לרוח השטות שלו, והתחלתי להבחין בהומור ובשנינות.

הנובלה אינה קלה לתרגום, בין השאר משום שהסופרת המציאה מלים שאינן קיימות והשתמשה רבות במשחקי מלים. שהם סמיט ואמנון כץ הצליחו לתמרן היטב בין תרגום מילולי לתרגום מפרש, והתוצאה היא טקסט עברי קולח.

"חוות קולד קומפורט" היתה הנובלה הראשונה של סטלה גיבונס, והיא זכתה להצלחה שאותה לא הצליחה לשחזר באף אחת מעשרים וכמה הנובלות שכתבה אחריה. יש יותר מסיבה טובה אחת למה ג'יין אוסטן ואֶמה זכו למעמד אלמותי, ואילו סטלה גיבונס ופלורה, שהושפעו מהן, נותרו אלמוניות יחסית. יחד עם זאת, "חוות קולד קומפורט" היא נובלה שנונה וחביבה, המספקת חווית קריאה שונה ומחויכת, וגם לה מקום ראוי על המדף.

Cold Comfort Farm – Stella Gibbons

תשע נשמות והכורסא

2017 (1932)

תרגום מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ

חול טובעני / סטיב טולץ

986687

"חול טובעני" הוא סיפורם של ליאם ויילדר ואלדו בנג'מין, שהפכו לחברים בתיכון. בפתח הספר ליאם, סופר כושל, מודיע לאלדו שהוא מתכנן לכתוב אודותיו ספר, בתקווה שזה יהיה הספר שיצליח, והוא זקוק לברכתו או לפחות לגישה אל מחשבותיו הכמוסות ביותר. אלדו, משותק בכסא גלגלים, משוחרר מכלא בעקבות אישום ברצח, מצטייר כבר בדפים הראשונים כטיפוס יוצא דופן, פנטזיונר, דברן כרוני, מרוכז בעצמו, חף ממעצורים אישיים או חברתיים. למרות היותו תלוי פיזית בליאם – הוא נזקק לעזרתו כדי להגיע לשרותים – נוצר הרושם שהוא דווקא הדומיננטי בין השניים, ושליאם נתון להשפעתו ומוקסם ממנו.

מחציתו הראשונה של הספר מסופרת מפיו של ליאם. המספר נע בין ההווה לעבר, מתאר בקיצור יחסי את חייו שלו עצמו, ומתרכז בקורותיו של אלדו ובקשר ביניהם. ליאם, שכאמור לא זכה להצלחה כסופר, מתפרנס משרות במשטרה, לאחר שבמסגרת תחקיר לספר עבר הכשרה כשוטר. ליאם הוא ה"מרובע" והיציב מבין השניים, וכשמתברר לו שחלומותיו היצירתיים נדונו לכשלון הוא פונה לנתיב אחר כדי לפרנס את עצמו ואת אשתו ובתו. במסגרת תפקידו זה הוא מוזעק מפעם לפעם לחלץ את ידידו שהסתבך. אלדו, לעומתו, חי בפנטזיה על התעשרות. הרעיונות ההזויים ביותר מבעבעים בראשו, שוב ושוב הוא משכנע אנשים להשקיע בו, ושוב ושוב המשקיעים המאוכזבים הופכים לנושים. אביו של אלדו התאבד בעודו ילד, אחותו הבכורה נהרגה, ורק אמו נותרה לו. בינו לבין אמו שוררים יחסי קירבה ואהבה ללא תנאי, אך גם אותה הוא מרושש. מגיל צעיר מאוד אלדו מאוהב בסטלה, זמרת לעת מצוא, אך כשהשניים מאבדים את ילדתם בסוף ההריון הקשר ביניהם סופג מכה אנושה.

מחציתו השניה של הספר הוא נאום ההגנה של אלדו בפני חבר המושבעים, כשהוא מואשם ברצח אשה. באותה תקופה אלדו הוא כבר עבריין מוכר, אחרי ריצוי תקופה ארוכה בכלא באשמת הריגה. מאחוריו הסתבכויות רבות ונסיונות התאבדות רבים. לזכותו אפשר לומר שהוא אינו פועל מתוך מניעים של רוע, אבל הוא חסר אחריות, בעל שיקול דעת פגום, ומאמין שהוא בסך הכל ביש-מזל. על עצמו הוא חוזר ואומר דברים בנוסח "יש לי אישיות מועדת לתאונות", ו”אני יודע שתמיד איזה כוכב שביט צריך להתנגש בי, ואיכשהו זאת אשמתי, אבל למה, ליאם? אני באמת קוצר את מה שזרעתי? ואם כן, אז מה לעזאזל אני זורע, ואיך אני זורע את זה?

סטיב טולץ רומז להקבלה בין אלדו לאיוב באמצעות ציטוט מן הספר הקרוי על שמו. לקראת סיום הספר אלדו מקיים דיאלוג עם איזשהו קול אלוהי, וכשהוא מצוי בשפל הוא נושא מונולוג כלפי השמים, ובשניהם הוא מטיח טענות באלוהים ובתפיסת האלוהות. גם על כריכת הספר נעשית הקבלה לדמות התנ"כית. לדעתי ההשוואה מופרכת מיסודה. איוב מתואר כך: "וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" – אף אחד מחלקי המשפט הזה אינו תואם את אלדו. אמנם אלדו, בדומה לאיוב, מצטער שנולד, מייחל למות, ומבקש הסבר, אך בגרעינו של הסיפור נשמט הבסיס מן ההשוואה היומרנית. גם לפרשנות שלפיה הספר עוסק בתזזית, בחרדה ובחוסר התוחלת של העת הזאת, לא מצאתי תימוכין בספר עצמו. בעיני אלדו מייצג בקושי את עצמו.

הבעיה העיקרית בספר, מבחינתי, היא שהוא פשוט שעמם אותי. ליאם, במחציתו הראשונה של הספר, מברבר ומברבר, מספר על מי שמצטייר כטיפוס בלתי מעניין שחי חיים שאין בהם ענין לציבור. עוברים בערך מאה וחמישים עמודים לפני שאלדו מצליח לעורר רגש כלשהו כלפיו. למעשה, יש בספר רק שני פרקים טובים: האחד הוא זה שמגיע לקראת אמצע הספר, ובו אלדו המצולק, המשותק והמחובר לקטטר, מתעקש לגלוש בים, והשני מתאר לקראת השליש השלישי של הספר את תחושותיו של אלדו בבית החולים אחרי התאונה שנטלה ממנו את היכולת ללכת. בפרק המתאר את נסיונות הגלישה ליאם מספר על המעבר דרך הגלים הגבוהים אל הים השקט שאחריהם: "אני מסתובב וחוצה את המים הרדודים ואז חלקת אצות צפופה ומגעילה, צולל מתחת לגלים הנשברים ויוצא אל הים השטוח מאחורי הפיק הראשון […] אלדו, שהגישה אל החזות הבוטחת נחסמה בפניו, עדיין מתקשה לעבור את הגלים הנשברים. הוא מנסה לצלול מתחת לקצף המתנפץ, ומרוב זעם מתחיל לחתור חתירת שטנה מאומצת, שמבליטה את הוורידים בזרועות הפופאי שלו, עד שלבסוף הוא צולח את קיר המים התוקפני ונוחת לידי בקול, מתנשם ומתנשף". חשבתי שאולי בדומה למתואר כאן, גם הספר צלח את משברי הפטפטת וגודש הפרטים והגיע אל השקט שבסיפור קוהרנטי, אבל זה לא מה שקרה, לצערי.

לא התלהבתי במיוחד מספרו הקודם של טולץ, "שבריר". הוא הרשים אותי בתחילתו כשנון ומבריק, אבל בהדרגה שקע בחזרות ובהתחכמויות מיותרות. נדמה לי שנטשתי אותו מבלי לסיים. הפעם, בשל נסיבות בלתי ספרותיות מסוימות, קראתי עד הסוף. בנסיבות אחרות הייתי מתיאשת ממנו בשלב מוקדם. בדומה לאלדו, שנסחף בשטף הדיבור של עצמו, גם טולץ, לדעתי, אינו יודע מתי לעצור, והוא הולך רחוק מדי עם האנרכיה ועם הגרוטסקיות בלי הכיסוי של עלילה משמעותית.

Quicksand – Steve Toltz

עם עובד

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: אילת אטינגר ואֹהד זהבי

סיילאס מארנר: האורג מראבלו / ג'ורג' אליוט

33417

בכתבה של אריאנה מלמד על ג'ורג' אליוט מצאתי מובאות מתוך תלונות של המבקרים בתקופתה של הסופרת, וביניהן "הרומנים שלה אינם מעניקים לקורא את הסיפוק האמנותי הנכון, היינו – התענגות, והם מכריחים אותו לחשוב", "ספריה רוויים בדימויים מעולם מדעי הטבע ולפיכך אינם מיועדים לקהל הרחב", "אין בה יראת אלוהים", ו"היא אינה מכירה כלל בקיומו של סדר חברתי". כלומר, כל מה שהופך ספר מסיפור סתם ליצירה בעלת ערך מוסף. "סיילאס מארנר: האורג מראבלו" הוא יצירה שכזו.

סיילאס מארנר הוא אורג, שבא להתגורר בכפר קטן. באזור בו האיכרים חיים כל חייהם במקום אחד, נדידה מתקבלת כחריג מפליל. בחברה כפרית שידיעותיה מצטמצמות להבנת סימני מזג האויר, מיומנות מקצועית שאינה בתחום עבודת האדמה מעוררת אף היא חשד. האורגים המיומנים, הנודדים עם אומנותם, נדונו לפיכך לחיי בדידות. סיילאס, שהגיע לכפר אחרי שרומה ונבגד על ידי קהילתו, בשל קנוניה שרקמו נגדו ארוסתו וחברו היחיד, לא היה מסוגל מטבעו לפרוץ את חיי היחיד שלו. גם מראהו החיצוני – חיוור, קצר-ראיה, כפוף בשל ישיבה ממושכת מול מכונת האריגה – מבדיל אותו מתושבי הכפר החסונים צרובי השמש. כשנודע בסביבה כי סיילאס בקיא בצמחי מרפא, נוספה לתדמיתו חותמת סופית של כישוף, אף כי סירב לעשות שימוש בבקיאותו זו. האורג חי לו, אם כך, בבית מבודד, מתקשר עם הבריות רק בעניני עבודתו, ואושרו היחיד הוא מצבור מטבעות הזהב, שכרו ההולך ומצטבר בעד עבודתו.

גודפרי קאס הוא מעשירי הכפר. הוא מקווה להנשא לננסי, אחת מבנות הטובים במקום, אך מנוע מלעשות זאת מכיוון שהוא נשוי בסתר לאשה עניה מכורה לאופיום, ולשניים אף תינוקת משותפת. גודפרי חלוש האופי לכוד בין אביו התוקפני והיהיר ובין אחיו הצעיר דאנסטן, נוכל חלקלק הסוחט ממנו כסף כשהוא מאיים לחשוף את הסוד המביש של נישואיו. הספר אמנם קרוי על שמו של סיילאס, אך הוא סיפורם של שני הגברים, המשקפים במידה רבה זה את זה. אסונו של סיילאס יבוא לו מידי משפחתו של גודפרי, ואובדנו של גודפרי ימצא את תיקונו אצל סיילאס.

הספר מצטיין בחדות פסיכולוגית, בבנית דמויות משכנעות, במיקוד העלילה סביב הנושאים המרכזיים. הוא גדוש ביקורת חברתית, כשהסופרת אינה מהססת לנעוץ סיכות ביהירותן של הבריות, באמונותיהן הטפלות, בדעותיהן הקדומות ובצביעותן. כליה של ג'ורג' אליוט הם חמלה מצד אחד וציניות מעודנת בהומור מצד שני. תפיסת העולם שלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר זה, היא מוסרית, אך אין זה מוסר מוכתב על ידי אמונות ועל ידי מוסכמות, שעליהן היא מערערת לכל אורכו של הספר (ובשל כך זכתה לביקורות שבפתיחה), אלא על ידי תפיסה בסיסית של טוב ורע. ברוח זו היא מובילה את הסיפור אל סיומו מרחיב הלב והמזכך.

מומלץ מאוד

Silas Marner: The Weaver of Raveloe – George Eliot

כתר

1995 (1861)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

אלה היו השמים / סרחיו ביסיו

987014

"אלה היו השמים" נפתח בסערה. המספר חוזר לביתו, ורואה את אשתו נאנסת באיומי סכין על ידי שני גברים. הוא צופה בחשאי ואינו מגיב. באופן רציונלי הוא מסביר שחשש שהתערבות מצדו רק תחמיר את המצב. באופן רגשי הוא חש אשמה. כשהאנסים מסתלקים גם הוא מסתלק, מחליט לא לומר לאשתו דבר, כי אין לו אפשרות להצדיק את הפסיביות שגילה. אשתו מצדה בוחרת גם היא לשתוק ולא לשתף, אך בעוד הוא יודע מדוע היא נראית פזורת נפש, היא אינה יודעת מדוע הוא מתנהג באופן שונה מן הרגיל. הארוע הנורא הזה מתרחש בנקודת זמן רגישה, מספר ימים לאחר שבני הזוג, הנשואים כבר שתים-עשרה שנים ומגדלים בן, חזרו לחיות יחד אחרי פירוד של שנתים.

אחרי הפתיחה המטרידה והמעניינת הזו הסופר פורש מן ההמשכיות העלילתית המתבקשת. מירב הסיפור מכאן ואילך מוקדש לפרשת אהבה שניהל בתקופת הפירוד ולחייו המקצועיים של המספר. המספר הוא תסריטאי של סדרה פופולרית, אשתו סופרת ילדים מצליחה, בת-זוגו שולחת גם היא ידה בכתיבה, ולתחום הכתיבה והבידור נתח דומיננטי בעלילה. רק בחלקו האחרון של הספר המספר חוזר אל הסיפור הפותח.

בעיני הספר סובל משלוש בעיות עיקריות. הראשונה היא ה"נפילה" העלילתית. אחרי פתיחה עוצמתית, הספר ברובו אינו מצליח לשמור על אותה רמת ענין וסקרנות שיצר בקו העיקרי של העלילה. הבעיה השניה היא בחוסר הענין שבמרבית התיאורים בספר, אלה שבין הפתיחה לסיום. הסיפור מדשדש במי אפסיים של פרשת אהבה בלתי מעניינת ושל חיים דלים, למרות מיקומו במרכז העצבים של תרבות הבידור להמונים. מכיוון שאי אפשר היה לעבור באופן ישיר מן הפרק הראשון לאחרון, שכן שהפרקים שבאמצע מלמדים על אופיו של המספר, על מניעיו ועל התהליכים הנפשיים שמגדירים אותו, למרבית הנושאים שבהם הוא מתרכז יש משמעות לסיפור. יחד עם זאת, הספר, למרות היותו קצר יחסית, סובל מחזרות, מגלישה מוגזמת ומיותרת לסיפורים צדדיים, ומחוסר אבחנה בין עיקר לטפל. הבעיה השלישית היא חוסר אמינות. לדוגמא, המספר מעיד על עצמו שהוא סובל מרשימה ארוכה של פחדים, אבל לא חשתי בפחד הזה, אפילו לא בפחד הטיסה שמוזכר בספר שוב ושוב (למרות שאת חציו של הספר קראתי במטוס…).

סרחיו ביסיו יודע לכתוב, להעמיד תיאורים חיים, ליצור מתח. אני זוכרת לו לטובה את "זעם", בעיקר את הליהטוט המשכנע בין התוכן לסגנון. מ"אלה היו השמים", לצערי, לא התרשמתי.

Era el Cielo – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2017 (2007)

תרגום מספרדית: שוש נבון

אמוק / סטפאן צווייג

אמוק

רופא גרמני מצליח ובעל שם, המעיד על עצמו כנתון להשפעתן של נשים יהירות, נקלע לצרה בשל משיכתו לאשה כזו. לאחר שמעל בהשפעתה בכספי קופת החולים, ושמו הטוב נפגם ללא תקנה, נאלץ למצוא לעצמו משרה במרחקים. כך מצא עצמו באזור נידח בהודו, עוסק במקצועו אך סובל מבדידות קשה. שנתים הפרידו בינו ובין הפנסיה, ובעקבותיה השיבה המיוחלת לאירופה, כשאל משרדו הגיעה אשה בצרה. מבלי להסיר את צעיפה מפניה, מבלי להזדהות, ומבלי להניח לו לבדוק אותה, הבהירה לו במלים עקיפות שברצונה לבצע הפלה, ושיהיה עליו לעזוב את הודו לאחר ביצוע ההליך כדי שסודה לא ייחשף. כדי להבטיח את שיתוף הפעולה שלו הציעה לו תגמול כספי נכבד, אך הצינה שהדיפה ורוחה היהירה והבוטחת עוררו בו רוח עיקשות, והוא הניח לה להבין שיסכים לבצע הפלה בלתי חוקית תמורת טובת הנאה אחרת. האשה הגיבה בצחוק מלא בוז ועזבה את המקום.

אמוק היא מחלת נפש שאובחנה לראשונה במלאיה. אחד מהיבטיה של המחלה הוא ריצה חסרת מעצורים אל מטרה בלתי מוגדרת תוך זריעת הרס. הרופא, שראה בעבר חולים שנתקפו אמוק, זיהה כעת את המחלה בעצמו. מיד לאחר שהאשה עזבה הוא מיהר לרוץ בעקבותיה, שוכח את כל כללי האתיקה, נרדף על ידי האובססיה שלו לנשים כמותה ועל ידי תחושת החובה שלו כרופא. כשלא הצליח להשיג אותה לפני שעלתה לרכבת, הצליח לברר את פרטיה, נטש את המרפאה ואת ביתו, ונסע אחריה. האם יצליח לדבר איתה? האם תניח לו לעזור לה? מכיוון שאנו פוגשים את הרופא בחשכת הלילה, מסתתר על ספינה המפליגה מהודו לאירופה, טרף לכאב לב וליסורי מצפון, ניתן להבין מראש שסופו של המרדף היה טרגי. בדומה לחולי האמוק המַלָאים, גם ריצתו של הרופא תהיה הרסנית.

את סיפור המסגרת מספק מספר אחר, נטול שם כמו כל הדמויות בספר. הוא פותח בתיאור אסון מוזר שארע בנפולי, אסון שאת סיבותיו יצליח להבין רק לאחר שישמע את סיפורו של הרופא.

בנובלה זו, כמו ביצירות אחרות של שטפן צווייג, הסופר מפגין יכולת להעמיק אל נפש גיבורו ולגרום לקורא לחוש את שחש המספר. הנובלה נקראת בנשימה עצורה, בדפיקות לב, בתחושת דחיפות ובחרדה, כאילו הקורא עצמו אחוז שגעון לדבר אחד – למצוא את האשה ולמלא את חובתו של הרופא לעזור לה.

מומלץ מאוד

Der Amokläufer – Stefan Zweig

ספרית תרמיל

1964 (1922)

תרגום מגרמנית: שמעון הלקין