גם הדג ישיר / הלדור לכסנס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d79d_d794d793d792_d799d7a9d799d7a82

איסלנד של שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים נתונה לשלטונו של המלך הדני, ונהנית משלטון פנימי עצמאי מוגבל. אוכלוסייתה מונה פחות ממאה אלף תושבים, רבים מהם עוסקים בדיג. סמוך למקום בו תקום עיר הבירה רייקיאוויק, בקצהו של בית העלמין המקומי, ניצבת בקתת אבן וכבול, בְּרֶקוּקוֹט שמה, ובה גדל אַלְפְגְרִים, יתום מאב ומאם, נכדם המאומץ של ביורן ובת זוגו. ברקוקוט הספרותית היא בת דמותה של מֶלְקוֹט, מקום ילדותו ונעוריו של הסופר הלדור לכסנס.

שמו של הספר במקור הוא Brekkukotsannáll "הכרוניקה של ברקוקוט". אלפגרים מתאר את נסיבות הולדתו באכסניה החינמית ורחבת הלב שניהלו האנשים שיהפכו לסבו ולסבתו. הוא מספר על האנשים הפשוטים, הערכיים והישרים כסרגל, שגידלו אותו, והטמיעו בו את ערך ההסתפקות במועט. הוא מספר גם על היפוכם – הסוחרים שביקשו להתעשר, ואימצו גינוני פאר. שאיפותיו של אלפגרים מסתפקות בחיי דייג מצניע לכת, דוגמת סבו, והוא חי בשלמות עם עצמו ועם סביבתו. כך, לדוגמא, הוא מתייחס ליתמותו: "מינה לי גורלי לעשות דרכי בעולם יתום גם מאב וגם מאם. אין כוונתי לומר, כי למזלי נתגלגלו הדברים כך – אמירה כזאת יהיה בה משום גוזמה – אבל גם אסון אי-אפשר לי לראות בזאת, מכל מקום כשהמדובר בי בעצמי; וזאת משום שזכיתי והיו לי במקום הורים סב וסבה". מסלול חייו משתנה כשסבתו מחליטה שעליו לרכוש השכלה, וסבו, המסור מאוד לאשתו, מקבל את החלטתה, וחושף בפני אלפגרים את ההיסטוריה של אמו ושל סבתו, המטילה על כתפיו אחריות שלא היה מודע לה. "רצוני להבהיר," הוא כותב בבגרותו, "כי אף שקיבלתי עלי ברצון כל זאת, כדי לעשות נחת רוח לסבתא שלי, הרי עוד שנים רבות קיננה בי טינה נגד ניתוק השרשים האטי שגזרו עלי הלימודים". ניתוק השורשים הזה יעצים בהמשך חייו, וכשיעזוב את איסלנד כדי לפתוח בדרך חדשה תהיה העזיבה כרוכה בסופה של ברקוקוט.

גאוות העיירה המקומית היא על גארדאר הולם, בן אחותה של הסבתא, שעיתוני איסלנד מדווחים ללא הרף על הצלחותיו המפליגות כזמר אופרה בינלאומי. הסוחר המקומי, שפרש את חסותו עליו, מארגן לו קבלות פנים מפוארות בביקוריו הנדירים באיסלנד, וכפי שמתברר בהמשך הוא עושה זאת לאו דווקא מהערצת כשרונו, אלא כדי ליצור לארצו מוניטין. אלפגרים, שניחן בכשרון מוסיקלי, המתגלה בעקבות חיבתו למזמורי הלוויה, ימצא מקבילות רבות בינו ובין "האיש הגדול".

"גם הדג ישיר", שתורגם לעברית מאנגלית, ולא משפת המקור האיסלנדית, נושא את השם שנבחר לתרגום האנגלי. השם נלקח מנאום שנושא הסוחר דלעיל, ובו הוא קורא להוציא למדינתו מוניטין בעולם, ולא להסתפק ביצוא דגים מלוחים. בלשונו המסורבלת הוא טוען כי "דגים מלוחים נצרכים לסרט וללולאה. וגם לא די לעטר דגים איסלנדיים בסרטים ובלולאות דניים; הם נצרכים לסרט המוניטין הבינלאומי. במלה אחת: עלינו להוכיח לשאר העולם, כי 'גם הדג יודע לשיר ממש כמו צפור'. ומטעם זה עשינו אנו, המוכרים את הדגים, מאמצים רבים לשפר את חיי התרבות של האומה כדי להראות ולהוכיח, גם בפנים וגם בחוץ, כי אנו האומה שלא רק שולה את דג הבקלה האפור ממעמקי הים, אלא גם כורכת סרט ולולאה לצוארו למען הרבות הנאה בעולם".

שמו של אלפגרים קוצר משום מה בתרגום (המוצלח פרט לכך) מן השם המקורי אַלְפְגְרִימוּר. השם הוא הלחמה של בחירותיהן של האם, שביקשה לקרוא לו אלף, ושל הסבתא, שביקשה לקרוא לו גרימור. אלף הוא שדון, וגרימור פירושו עוטה מסכות, ובחירת השם מתעתעת, שכן המספר הוא אדם ישר ובלתי ערמומי, אך כשהוא נדרש לשמור על סודותיו של אחר הוא יודע היטב לעטות מסכה.

עם האורחים המזדמנים לברקוקוט נמנים גם מספרי סיפורים, עליהם כותב אלפגרים: "החפזון לא היה ממידותיהם של אנשים אלה. כל אימת שהגיעו בסיפורם לענין שהביא את קהל השומעים לידי התרגשות מופלגת ומתח, היו פותחים לפתע פתאם בפירוט מפורט של שושלות יוחסין, או סוטים מן הענין באופן אחר, וגם זאת בפרטי פרטים". אלפגרים עצמו מספר סיפור כרונולוגי בעיקרו, אך בדומה למספרי הסיפורים של ילדותו גם הוא נהנה להפליג אל סיפורים צדדיים, מענגים ומרתקים לכשעצמם, והם מעשירים את חווית הקריאה בספר. הלדור לכסנס הוא לירי רוב הזמן, אך כוחו גדול לא פחות בתיאורים סאטיריים משעשעים עד מאוד, ביניהם התעקשותו של הסב לתת פרה תמורת כתב קודש חסר ערך, משום שזה היה מחירם של כתבי הקודש היקרים, וארוחה מצועצעת ויומרנית שעורך הסוחר, ובה מושמים ללעג גינוני היוקרה הריקניים.

מקסים ומומלץ.

Brekkukotsannáll – Halldór Laxness

עם עובד

1976 (1957)

תרגום מאנגלית: ג.אריוך

ארלקינג (Elfking), למוסיקה של שוברט, שיר אהוב על אלפגרים (מכמה סיבות)

מהומה בגן הגויאבות / קירן דסאי

78521

סמפאט, גבר צעיר כבן עשרים, חי בדירה צפופה עם הוריו, עם סבתו ועם אחותו הצעירה. הוא מרגיש כלוא בחוג המשפחה, וכלוא מחוץ לה, בעבודה אפורה במשרד הדואר, בשכונה הרועשת המתנהלת כמשפחה אגרסיבית. על כל ארוע, פרטי ככל שיהיה, שופכים האנשים אשדים של מלים, כל פרט בחייו של היחיד חשוף לעיני כל, נתון תחת ביקורת אינסופית. החיים מתנהלים בזעם, בעולם שמצד אחד נתון למרותם של חוקים חברתיים נוקשים, ומצד שני מתנהל באנרכיה, איש הישר בעיניו יעשה. סמפאט אינו מצליח למצוא את עצמו בתוך הרעש-געש של חייו, "על כל סביבותיו נדמו בתי השכונה מתגבהים כמו מלכודת. מבוך של גרמי מדרגות וקירות עם חלונות הנפתחים החוצה רק על מנת להביט זה אל תוך זה".

אמו של סמפאט היא אשה מוזרה, שהצליחה לגרום לבעלה ולאמו לקבל אותה כפי שהיא. היא חולמנית, חיה בעולם משלה, מדברת בעיקר אל עצמה. הטירוף נוכח במשפחתה מזה דורות, ונדמה כי שמץ ממנו עבר אל ילדיה. כשסמפאט מניח לעצמו יום אחד להסחף אל מחוזות מוזרים, ומאבד בשל כך את עבודתו, למגינת לבם של אביו ושל כל מי ששמע על כך, הוא חש שאינו יכול עוד לשאת את מציאות חייו. הוא קם ועולה על אוטובוס, היוצא מן העיר, בלי תכנית מוגדרת, רק מתוך הדחף להסתלק. כשאשה באוטובוס מקיפה אותו בעוד ועוד מלים, הוא מסתלק דרך החלון, מגיע למטע עצי גויאבות, מטפס על אחד העצים ומסרב לרדת ממנו.

בעולמן ההפכפך של הבריות, עולם שטוף אמונות טפלות ואינטרסים יצריים, לא-יוצלח דוגמת סמפאט עשוי להפוך בתוך זמן קצר למנהיג רוחני. כשהוא תולה מבט ריק בחלל האויר ומשמיע דברי הבל, מכתירים אותו האנשים כ"באבא", וסביב העץ, עליו ביקש מרגוע, צומחת קהילה.

סביב סיפורו של סמפאט מתארת קירן דסאי את החיים בהודו. היא שולחת חצים באנשי השררה המושחתים, הפועלים מתוך אינטרסים אישיים, ומשנים את דיעותיהם חדשות לבקרים על פי אינטרסים משתנים. היא מתארת בלגלגנות בלתי מוסתרת את הדרישות שמציג העולם הגברי בפני המועמדות לנישואין: "כאשר היא שרה, על קולה להיות מתוק כדבש […] כאשר היא רוקדת עליה לגרום לאנשים לקרוא וואה! […] יש להבהיר שלאחר החתונה לא תשיר ולא תרקוד עוד כדי לא להמיט בושה על משפחתה. הנערה צריכה לעבור בהצלחה את כל בחינותיה בבית הספר היסודי, אולם היא תאזין ביראת כבוד שעה שתרצה בפניה על אודות נושאים בהם אתה עצמך נכשלת בתיכון". היא מתארת את נכונותם של בני האדם להאמין לכל דבר, ואת קלות הדעת בה הם משנים את דעותיהם, נוהים כעדר אחר דעת הרוב. אבל למרות הביקורת הגלויה שהיא מפגינה כלפי כל היבט בחיי הדמויות שבספר, נדמה שהכוח המניע את הכתיבה הוא חמלה. לא במקרה אמו הבלתי שפויה של סמפאט היא האדם היציב ביותר בספר. היא היחידה שהצליחה לסגור את עצמה כליל בפני זמזומם של קולות זועמים ותחושת הצפיפות והמחנק, שערערו בבירור את בנה, ושהפכו להרגל הרסני בעבור כל האחרים.

ספר הביכורים של קירן דסאי חף מליקויי בוסר. הוא הומוריסטי ושנון, מקונן וחומל, ומצליח להמחיש במלים את מצוקתה של הודו. אפשר לקרוא אותו בנימה משועשעת, ולמען האמת מן הקריאה הראשונה שלי בו לפני שנים זכרתי בעיקר את ההיבט ההומוריסטי שבו, אבל נכון יותר לקרוא אותו כסאטירה חברתית נוקבת. שמונה שנים אחריו פרסמה הסופרת את ספרה השני, "ירושה של אובדן", שזכה לשבחים כמו קודמו, ואף הוכתר כזוכה פרס בוקר.

מומלץ בהחלט.

Hullabaloo in the Guava Orchard / Kiran Desai

כנרת

1999 (1998)

תרגום מאנגלית: אלכס בן-ארי

אבקועים / שירז אפיק

evkoim_master

"אֶבִקוֹעִים" הוא סיפורו של בועז, שחייו מתרחשים בצל היעדרותו של אביו הבלתי ידוע. בועז מתגורר עם אמו במושב, ילד שוליים, דייר בבית מוזנח, מבודד גם כשהוא בחברת בני גילו. אמו מסרבת למסור לו מידע כלשהו אודות אביו, בחיטוטיו בבית הוא אינו מוצא אף בדל של רמז, ודמיונו מייחס את האבהות לגברים שנקרים בדרכו – שכנים, כוכבי מסך, גיבורי מיתוסים. גם כשיתבגר, חידת האב לא תחדל לייסר אותו.

אמו של בועז, מלכה, מגדלת את בנה היחיד במסירות, אך מיחסיהם של השניים נעדר חום הורי, ונדמה שהם מתנהלים על בסיס של שותפות יותר מאשר על בסיס של משפחה. מכיוון שהיא טרודה שעות רבות בפרנסת המשפחה הקטנה, בועז הוא במידה רבה אֶבְקוֹעַ, צאצא המסוגל לתפקד באופן עצמאי מן הרגע שבו הוא בוקע מן הביצה.

הספר מלווה את בועז מילדות ועד העשור החמישי לחייו. במידה מסוימת הוא גדל ללא פיקוח, מבריז מלימודים, משוטט כרצונו, חש טוב בעיקר כשהוא בחוץ, בשדה. את מאבקיו הוא מנהל לבדו, וגם את דרכו בחיים הוא בוחר מגיל צעיר בעצמו. התחום היחיד בו הוא נוחל הצלחה הוא המקצוע בו בחר, לכידת נחשים, אך בכל מה שקשור ליחסים בין-אישיים, ובעיקר לקשרים זוגיים, הוא הולך ממפלה למפלה. נדמה כי העדר מודל זוגי והורי בחייו מונע ממנו ליישם מודל כזה בבגרותו. גם כשמזדמנת לו האפשרות לתיקון, הוא מחמיץ אותה.

שירז אפיק מספרת סיפור כרונולוגי, המסופר מפיו של בועז בגוף ראשון. בועז אינו טיפוס מתוחכם במיוחד, גם לא מודע לעצמו לגמרי, אבל הפרטים שהוא בוחר לספר בכנות חושפנית לוכדים בחיות את אופיו ואת השפעת תנאי הפתיחה של חייו על המשכם. למעט היציבות שהוא מפגין בעבודתו, הוא טיפוס די נסחף, מיטלטל, בלתי עקבי, מחליט בקלות ומתחרט באותה הקלות על החלטותיו. האם היה מהלך חייו שונה אילו היה גדל עם אב, או לפחות עם דמות אב מזוהה? האם האדם הוא לחלוטין תבנית דרך גידולו? שאלות אלה, ושאלות מעניינות אחרות, צפות ועולות תוך כדי קריאה, לא במישרין, אך באופן בלתי נמנע.

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.

חווית קריאה מומלצת בהחלט.

פרדס

2019

ירושלים / סלמה לגרלף

ירושלים

בשלהי המאה התשע-עשרה עזבו מספר איכרים שבדים ובני ביתם את אדמתם, ועברו להתגורר במושבה האמריקאית בירושלים. המושבה, שהוקמה ב-1881, היתה מיוסדת על עקרונות נוצריים פרוטסטנטיים ועל עקרונות סוציאליסטיים. חבריה עסקו תחילה רק בפעילות פילנטרופית, ובשלב מאוחר יותר גם בפעילות יצרנית ומסחרית. בשונה מקבוצות דתיות אחרות שקבעו את משכנן בירושלים, קבוצה זו לא היתה בעלת אופי מסיונרי. כשעלה מספר החברים לכמאה וחמישים איש, שכרו, ואחר-כך רכשו, את המבנה שהפך מאוחר יותר למלון אמריקן קולוני, שם ניהלו חיים משותפים. בשנת 1900 ביקרה במקום הסופרת השבדית סלמה לגרלף, ובספר "ירושלים", שפורסם בשני חלקים – "בדַלַרְנָה" ו"בארץ הקודש" – תיארה, באמצעות דמויות בדויות, את חיי אותם איכרים במולדתם ובביתם החדש.

הספר נפתח בדלרנה בשבדיה, ומתאר את חיי האיכרים, ובעיקר את חיי בני משק אינגמר לדורותיהם. תושבי המקום היו כולם אנשי אדמה, כולם אנשים מאמינים, לא רק בנצרות הרשמית, אלא גם בשפע של אמונות ברוחות ובאגדות עתיקות. הקהילה המגובשת התערערה כשאחת מבנות האיכרים שבה לביקור מאמריקה יחד עם בעלה הֶלְגוּם, שהיה חבר בקבוצה של יוצאי שבדיה שעתידים להצטרף אל האמריקאים שהקימו את המושבה בירושלים. בהשפעתו התחילו רבים מבני הקהילה לשמוע את קולו של אלוהים, הקורא להם ללכת בעקבות ישו לירושלים. אנשים אלה, שכונו "הלגומיים", התנהלו כמעט ככת, ניסו לעקור בכוח אמונות בלתי נוצריות, וניתקו קשר עם מי שאינו אוחז באמונתם. בהדרגה התמעט מספרם, אך הנותרים החליטו לעזוב את בתיהם ולהגשים את צו האלוהים. סלמה לגרלף מיטיבה לתאר את המאבק הפנימי שבו שרויים האנשים, את הקושי העצום שבנטישת כל המוכר והאהוב, ואת האמונה העצומה אף היא בחובה החדשה המוטלת עליהם. משפחות נקרעו, משקים נמסרו לזרים, אנשים דחו את ההחלטה הגורלית עד הרגע האחרון, חלקם החליטו להשאר, והנותרים יצאו בשיירה לדרך הארוכה.

עיר הקודש לא האירה פנים לבאים בשעריה. בפרק נוגע ללב מתארת סלמה לגרלף כיצד נישא מהגר גוסס בידי חבריו ברחובות ירושלים, כדי שיספיק לראות אותה בטרם ימות. המהגרים ציפו לעיר מעטירה, זוהרת, אפופת קודש. הגוסס, שרואה את עליבותה, מאמין בדמדומי מוחו כי חבריו מרמים אותו, ומכיוון שאינו רוצה לחשוב עליהם רעות, הוא משכנע את עצמו כי "הם עושים זאת כך בשביל לשמחני אחר כך עוד יותר, כשישאוני דרך השער הגבוה לתוך עיר הכבוד והתפארת. אתן להם לעשות עתה כחפצם, כוונתם בוודאי טובה אלי". השבדים, המורגלים בקור, סבלו קשות מן החום הארץ-ישראלי, והמחלות עשו בהם שמות. הם היו מורגלים במרחבים פתוחים, ונאלצו לצמצם את עולמם לחדר קטן מידות. המושבה כולה סבלה במשך שנים ממחסור קשה, מדיבה שהפיצו נגדה המיסיונרים, ומיחסים מעורערים עם הקונסוליה האמריקאית. ככל הנראה גם היחסים בין האמריקאים לשבדים לא היו תקינים, אם כי הסופרת בחרה שלא להתייחס לכך. היא מתארת את היומיום של החברי המושבה, ובאמצעות כמה סיפורים פרטיים עומדת יפה על הקשיים הנפשיים שבהם היו נתונים. מכיוון שנכפו עליהם תנאי נזירות, נאלצו לדכא את היצרים הטבעיים ואת הכמיהה לקשרים בין אישיים. לגרלף מתארת יציאה של המושבה כולה לקטיף פרחים, ואת הזוג שצעד בראש: "דומה היה כוח נסתר דוחף אותם קדימה, והם רוצים להשאיר מאחוריהם את כל החבורה ולעוף אל קצווי-ארץ ולחיות פעם את חייהם הם". גם אמונתם עמדה במבחנים רבים, ושוב דרך סיפור פרטי אחד, של אשה שהאמינה שראתה את ישו עד שנוכחה בטעותה, הסופרת מתארת את המשברים שהיו מנת חלקה של הקבוצה.

הספר תורגם לעברית ב-1968 בסגנון ארכאי במידה מסוימת, מהודר יותר מן המקור השבדי ומן התרגום לאנגלית, אך נראה כי הוא בעיקרו נאמן למקור.

"ירושלים" הוא הרבה יותר מתיעוד היסטורי בפרוזה. סלמה לגרלף פורשת קשת של נושאים מרתקים – אמונה, משפחה, גידול ילדים, חינוך, מולדת, אהבה – על רקע ערכי התקופה. היא מציגה דמויות יחודיות משכנעות, אותן היא מתארת בעין בוחנת, בחמלה, בנסיון להבין, וללא שיפוטיות. היא מעבירה ביקורת מרומזת, אך ברורה היטב, על התרכזות בסממנים החיצוניים של הדתות על חשבון תכניהן, ועל תופעות מסוימות, כמו היחס לזקנים ולאנשי שוליים. סגנונה ישיר, וקטעים הגותיים מקבלים אצלה את הגוון האנושי המקרב אותם אל הקוראים.

שבע שנים אחרי כתיבת הספר זכתה סלמה לגרלף בפרס נובל לספרות. בצדק.

Jerusalem – Selma Lagerlöf

דקל (בשיתוף עם מיילקס)

1968 (1901-2)

תרגום: יעקב רבינוביץ

בין החומות / ג'ורג'ו בסאני

בין החומות

ג'ורג'ו בסאני, הסופר האיטלקי-יהודי שגדל בפרארה שבצפון איטליה, הקדיש את מרבית יצירתו הספרותית לעירו. כמו בספרו הידוע, "גן פינצי-קונטיני", גם סיפורי הקובץ הזה מתרחשים על רקע הפשיזם ומלחמת העולם השניה, ובחלקם עוסקים בגורל היהודים.

בין הדמויות בסיפורים, בת לאם לא נשואה שבה לבית אמה לאחר שילדה אף היא ילד ללא נישואין; אשה צופה בחיי אחותה, אחות במקצועה שנישאת לרופא יהודי; ניצול יהודי חוזר מן המחנות, ומסרב לתת לעיר לשכוח את עברה; פעילה אנטי פשיסטית משפיעה על חייו של צעיר יהודי; רוקח משותק משקיף ממרפסת דירתו על רצח.

אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא המגוון הסגנוני. רב המשותף בין הסיפורים – המקום, התקופה, הרקע הפוליטי והחברתי – אך אין אחד מהם דומה למשנהו. החביב עלי מכולם, "הטיול לפני ארוחת הערב", נפתח בהתבוננות בגלויה ישנה מן המאה התשע-עשרה, המציגה את רחוב ג'ובקה, העורק העירוני הראשי. המספר מתבונן במבנים ובסביבה הפיזית שבתמונה, עובר אל הדמויות המוצגות בה, וחושף בהדרגה את אחת מגיבורות סיפורו, למרות שכלל אינה מיוצגת שם: "אם מישהו מנסה להתעמק בתמונה ומביט בה היטב, אולי בצמצום עיניים, השטח הזעיר שבמרכז הגלויה, שמציג את החלק המרוחק ביותר של הג'ובקה, נעשה פתאם בנקודה זו מטושטש כולו (החפצים והאנשים כמו מתמזגים יחדיו במין אבק זוהר), ודי בכך כדי להסביר איך זה שצעירה כבת עשרים, שצעדה בזריזות לאורך המדרכה משמאל והגיעה בדיוק באותו הרגע למרחק של לא יותר מכמאה מטרים מהפרוספטיבה, לא הצליחה להעביר אלינו, המתבוננים בתמונה היום, שום עדות חזותית ולו הזעירה ביותר לנוכחותה, לעצם קיומה". ומכאן מתחילה העלילה, והסיפור כולו נושא אופי של ציור במילים. לסיפורים האחרים סגנונות אחרים – פרוזה סיפורית, תיעוד, ציניות, ואף תעלומה.

למרות יופיים של הסיפורים, הקריאה בהם אינה קלה, משום אינספור ההתיחסויות לארועים היסטוריים. לחמשת הסיפורים שבספר צירף המתרגם אריה אוריאל למעלה ממאתים הערות מועילות, המתיחסות להקשרים ההיסטוריים והתרבותיים, למונחים באיטלקית, ולכתיבתו של בסאני. ההוצאה בחרה למקם את כל ההערות בסוף הספר, הייתי מעדיפה לראות אותן בצמוד לטקסט, כך הקריאה היתה פחות קטועה. מכל מקום, אין בקושי זה כדי להאפיל על הסיפורים עצמם, ואולי כדאי לקרוא אותם פעמיים – עם הסברים ובלעדיהם.

הספר ראה אור במקור ב-1956, וזהו תרגומו הראשון לעברית. בהחלט חווית קריאה שונה ומומלצת.

Dentro le Mura – Giorgio Bassani

שוקן

2019 (1956)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל

ארצנו הירוקה והנעימה / עאישה מאליק

ארצנו הירוקה והנעימה

בילאל הוא גבר אנגלי צעיר, בן יחיד לאם שהיגרה מפקיסטן והשתקעה בברמינגהם, שם גידלה אותו לבדה לאחר שבעלה נטש אותה. בבגרותו נישא למרים, אף היא אשה שננטשה, והוא מגדל יחד איתה את בנה מנישואיה הראשונים לגבר שחשק בה רק בזכות הדרכון שקיבל עם נישואיהם. בני הזוג בחרו להתרחק מן העיר, ובנו את ביתם בכפר מנומנם, אחרית בבל שמו. למרות היותם המוסלמים היחידים במקום, הם השתלבו יפה, בילאל פתח משרד לראית חשבון, בו הוא מעסיק עובדים מתושבי הכפר, מרים כותבת טור למקומון, ולשלושתם חברים קרובים בכפר. אמו של בילאל, אשה שדתה חשובה לה, מטילה עליו, כשהיא על ערש דווי, שתי מטלות – לדאוג לאחותה ולהקים בכפר מסגד.

כחצי שנה לאחר מכן הוא מוצא עצמו נענה לשתי המטלות. הדודה נזקקת לסיוע, ובילאל אוסף אותה אל ביתו. חוסר המנוחה שפקד אותו מאז מות אמו, מחשבותיו המבולבלות על משמעות החיים והמוות, כמו גם יחסיו הלא יציבים עם מרים, דוחפים אותו להציע בישיבת תושבי הכפר להקים במקום מסגד. עד שגמלה בלבו ההחלטה לקיים את הבקשה הזו, היא נראתה לו מטיפנית, איכשהו, אפילו מניפולטיבית, והיא נדבקה אליו כמו פלסטיק שרוף לעור. צריך להיות חוק נגד בקשות על ערש דווי, כך חשב לעצמו בנסיון להתנער מן המחויבות. אבל משעה שהעלה את ההצעה בפומבי, דבק בה. התגובות השליליות ברובן לא ריפו את ידיו. נהפוך הוא, הן חיזקו את דבקותו במטרה. קשיי מימון וקשיים במציאת מקום מתאים, היו מן הסתם גורמים לו לחוש שעשה די והוא רשאי להרים ידיים, אבל ההתנגדות הזינה את נחישותו.

אחרית בבל, המצטייר תחילה כמקום מושלם, ארץ ירוקה ונעימה, מתגלה בהדרגה, ללא קשר לסוגית המסגד, כמקום ככל המקומות, עם סכסוכי שכנים לצד ארועים חברתיים משותפים, עם בעיות פשיעה וסמים, בעיקר של כמה מן הצעירים, ועם טרגדיות שפוקדות כמה מן התושבים. תיאור החיים במקום, בעיקר היחסים בין תושביו, הוא בעיני אחת החוזקות של הספר. פחות התרשמתי מן הטיפול הספרותי בנושא המסגד. הסופרת נדחקת אל הזוית הגזענית, לפיה המוסלמים באנגליה נתפסים כנטע זר, אבל לא השתכנעתי שזה אכן המקרה כאן. מדובר בחברה קטנה, שמרנית וסגורה, מגובשת יחסית, נטועה עמוק בהרגליה, מתנגדת אינסטינקטיבית לשינויים. האם התגובה היתה שונה אילו השינוי המוצע היה אחר? אולי עוצמת ההתנגדות היתה נמוכה יותר – מסגד בכל זאת בולט בשטח ואף קולני, ואין להכחיש שלאיסלם בימינו נלווית תדמית מסוימת – אבל הוא לא היה מתקבל בחיוב (כפי שאף מודגם בהמשך העלילה).

עוד ייאמר לטובתו של הספר שדמויותיו אינן חד-מימדיות, ורובן רב-גוניות ומתפתחות. בילאל הוא דוגמא בולטת לכך: הן ביחסיו עם אשתו, והן בדבקותו ברעיון המסגד, הוא אינו מתואר כמי שנאחז בעמדה אחת מבלי להרפות. הוא אדם חושב ורגיש, מתלבט בשאלות קיומיות, לעתים חלש וכנוע ולעתים חדור מטרה, פתוח לבדוק את אמונותיו ולשנות אותן אם אינן עומדות במבחן המציאות. מצד שני ייאמר לחובתו של הספר שהוא אינו מעמיק דיו, והבחירה של הסופרת בכתיבה קלילה יחסית אינה משרתת היטב את רעיונותיו. מצד שלישי, אחרי שההיבטים הקלילים של הספר שוקעים, נותרים רעיונות ראויים מאוד לבחינה, והספר מספק טריגר למחשבה על נושאים עכשוויים חוצי גבולות.

הקריאה בספר נעימה ושוטפת, מחויכת לעתים, קצת קורצת, כך נראה לי, לאפשרות להפוך לתסריט, ולכן מעמידה דמויות מובחנות ומאופיינות היטב. בזכות הנושאים שעולים ממנו הוא מסוג הספרים שנשארים, ולכן מומלץ בהחלט.

את העטיפה הירוקה (למחצה) והנעימה עיצבה בחן חן יאקה-שומרון.

 

This Green and Pleasant Land – Ayisha Malik

תמיר // הוצאה לאור

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

משחק ההמתנה / ברניס רובנס

new_waiting_master

בהוליהוקס, בית לקשישים בדרום אנגליה, חיים זקנים בודדים וממתינים לבואו של ההוא עם החרמש. כולם הגיעו מבתים מבוססים, "בעלי מעמד" – אם הבית מקפידה על כך מטעמים של סנוביות פשוטה, וגם, ואולי בעיקר, מתוך תקווה לזכות בנתח מן הירושה. חייהם נוחים למדי, בריאותם בדרך כלל תקינה, והם חופשיים לצאת ולבוא. בני משפחותיהם אינם מרבים לבקר, ועיקר קשריהם החברתיים הם בינם לבין עצמם.

ברניס רובנס, שהציגה ב"הנבחר" דמויות מורכבות ומערכות יחסים סבוכות, בחרה כאן, לאכזבתי, בכיוון אחר לגמרי. הספר מאוכלס בדמויות חד-מימדיות, כמעט קריקטוריסטיות. מכיוון שכל אחת מהן מאופיינת במאפיין יחיד, הן מתחילות די מהר לשעמם. הקשרים בין תושבי המקום מתוארים ברפרוף בלתי משכנע, ואף במידה מסוימת של התנשאות וזלזול בלתי נעימים. בנוסף לכך, מרבית ההתרחשויות צפויות, והסוד שמתגלה בסיום ברור לגמרי ממש מן הרגע שהוא נרמז. קראתי עד הסוף בתקווה, שהוזנה מן "הנבחר", לאיזו תגלית שתגרום לי לראות את הספר כולו באור חדש. לצערי זה לא קרה.

ייאמר לזכותו של הספר שהוא נכתב לפני עשרים ושתים שנה, בטרם הפכה הזיקנה לנושאם של רבי-מכר. יתכן שבזמנו הוא היה חדשני בהצגת בני שמונים לא בהכרח כמקור חוכמה שנצברה עם השנים, או להפך, כמי שעבר זמנם, אלא כפי שהם, כפי שכולנו, נדיבים ואנוכים, חברותיים ומתבודדים, אוהבים ושונאים. כעת אין די ב"חידוש" זה.

The Waiting Game – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2019 (1997)

תרגום מאנגלית: רחל פן

כנפי הדמיון / מרי וזלי

l_888363

ברכבת הנוסעת ללונדון מפעילה נוסעת צעירה את עצירת החירום, וכשהרכבת בולמת בשדה ירוק, היא פורצת בריצה החוצה, ממהרת לסייע לכבשה שהתהפכה על גבה והתקשתה לקום. שני גברים צופים בה – סילבסטר, עורך וסופר, שהבעת המצוקה שעל פניה נוגעת ללבו, וסימון, צַפָּר מדיף ריח אלכוהול וסיגריות, שנדחק, למרבה אי הנוחות, אל המושב של סילבסטר הסמוך לחלון, ומחליט לעקוב אחרי הצעירה, כי לתחושתו "יש כאן סיפור". סילבסטר ימצא בשובו הביתה שאשתו לשעבר רוקנה את המקום מתכולתו, יתחיל בחיים חדשים בגפו, וכמעט ישכח את התקרית. סימון, בלש כושל, ייצא בעקבותיה של הצעירה, ג'וליה שמה, וינטור טינה כלפי סילבסטר: לו היה נשאל למה הוא מתעניין בג'וליה או בסילבסטר, היה מתקשה מאוד לומר משהו מלבד שמגיע לסילבסטר הזה עם האף בעננים שישבשו לו את התכניות, ושמכל מה ששמע על ג'וליה נראה לו שהיא מטרה לגיטימית להטרדות.

ג'וליה, סילבסטר וסימון ישובו וייפגשו שוב ושוב בהמשך. כמה מן המפגשים יתרחשו במתכוון, מרצון או מכפיה, וכמה מהם יתרחשו בשל צירופי מקרים. "אם אני אכניס לרומן שאכתוב את כל הקשרים והמפגשים האלה", אומר סילבסטר, "אף אחד לא יאמין לי. יגידו שזה מאולץ מדי ולא משכנע. דברים כאלה לא קורים במציאות. זה ספר גרוע". אצל מרי וזלי הם אולי לא תמיד משכנעים בהיתכנותם, אבל בהחלט לא מאולצים, ובכל מקרה משרתים יפה את הסיפור, שהוא מעין אגדה אורבנית, מסוגו של "להיות יחד, זה הכל" (אבל עולה עליו, לטעמי).

מרי וזלי מציגה בספרה אנשים טובים מאוד ואנשים רעים מאוד, כמו בכל סיפור אגדה, אבל בשונה מאגדה סטנדרטית היא משבצת גם דמויות ביניים, שיוצרות יחד פסיפס אנושי מגוון. לכולם, גם למושלמים לכאורה, יש חולשות שהופכות אותם מציאותיים וקרובים. דברים טובים ודברים רעים יכולים לקרות לכל אדם, חיובי כשלילי, והסופרת, נשמה טובה שכמותה, מעניקה מעט נחת גם לאנשים פגומים, למעט אחת שההורות המזעזעת שלה מייחדת לה את מעמד המכשפה באגדה. למרות הטרגדיה הקשה שבמרכז הסיפור, וזלי אינה נמנעת מהומור, בעיקר באמצעות דמויות צדדיות יחסית, כמו המזכירה לשעבר השתלטנית של סילבסטר.

גזענות אינה נושא הספר, אבל היא שזורה בו. אל בני הזוג פטאל, יוצאי הודו המנהלים חנות מכולת שכונתית ונמנים עם אנשי המופת בעלילה, מתייחסים לעתים כ"האסייתים האלה". ג'ני, שכנתה של ג'וליה, רגישה לנושא, ומנסה לרסן הערות גזעניות של בן זוגה ושל חבריה. סילבסטר מנסה לרכוש בארצות הברית זכויות לספר מעורר גועל של איש הקו קלוקס קלאן. בדומה לכך, הסופרת מעשירה את עלילת ספרה בתתי נושאים נוספים, המשתלבים בנושאים שהעסיקו אותה גם ב"הפיקניק האחרון": הורות קלוקלת, זוגיות בוריאציות שונות, קשרים בין אישיים בלתי צפויים.

"כנפי הדמיון" קיבל את שמו מציטוט דבריו של א.נ. וילסון, עיתונאי וסופר: התאהבות היא המקום הרחוק ביותר שרוב בני האדם מסוגלים להגיע אליו על כנפי הדמיון. מרי וזלי מספרת סיפור שובר לב וכובש לב על טרגדיה ועל התמודדות עם השלכותיה, על בגידה ועל נחמת האהבה, ועושה זאת באמצעות כתיבה רבת ביטחון ובאמצעות היכולת לברוא דמויות משכנעות ושופעות חיים.

מומלץ בהחלט.

An Imaginative Experience – Mary Wesley

עברית

2008 (1994)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

ילדת פלא / רוי יקובסן

gbbsu8yljwbsuia1

פין, ילד צעיר, מתגורר עם אמו באוסלו. אביו של פין עזב את המשפחה שנים קודם לכן, נישא שוב, ונהרג זמן קצר אחר כך בתאונת עבודה, ולפין אין כל זכרון ממנו. קצבת השארים מועברת לאשתו השניה וללינדה, הבת שנולדה מן הנישואין השניים, ואמו של פין מפרנסת בדוחק את היחידה המשפחתית הקטנה שלהם מעבודה בחצי משרה בחנות נעליים. שני שינויים מהותיים מתחוללים בו זמנית בחייהם וכרוכים זה בזה. כשהם מפרסמים מודעה על השכרת חדר בדירתם הקטנה, כדי להיטיב את מצבם הכלכלי, מופיעה על סף ביתם אשתו השניה של האב, ומבקשת להפקיד בידיהם את לינדה, משום שהיא עצמה אינה מסוגלת לגדל אותה. משק הבית מורכב כעת מארבעה אנשים – פין ואמו, אחותו למחצה לינדה, וקריסטיאן, הדייר החדש, שאמור לנהל חיים עצמאיים בחדרו.

התקופה היא תחילת שנות השישים של המאה הקודמת, ופס הקול של הספר הוא Sånt är livet – "אלה החיים" או "ככה זה בחיים" על פי התרגום של דנה כספי – שיר שהיה פופולרי בנורבגיה ב-1962. השיר הקצבי, בעל השם הפטליסטי מעט, אינו מעיד על עלילת הספר, אולי רק על דרך ההנגדה. פין, ילד בעל מודעות עצמית בוגרת לגילו, אינו מי שמשלים עם מה שהחיים מטילים לפתחו. הוא שואל, הוא מנתח, הוא נוקט עמדה, הוא פועל באימפולסיביות של ילד מעורבת בחושים חדים של מי שמכורח הנסיבות לא זכה לילדות שגרתית נטולת דאגות.

רוי יקובסן מפליא לשלב בין תבונתו של המספר הבוגר – פין בגוף ראשון – לתחושותיו של הילד. כך, לדוגמא, הוא מספר על התלבטויותיה של אמו, כשהיא שוקלת אם לאסוף את לינדה אל ביתה: בשבועיים האלה אמא הספיקה לא רק לחשב את ההוצאות, היא מספרת לי עכשו, אלא גם לשאול את עצמה, מה אנשים יגידו אם לא ניקח אותה? ואיך אנחנו נרגיש? וחוץ מזה, מה יקרה לילדה בבית יתומים? שלא לדבר על מה שאבין רק כשאגדל: האם לא עדיף להיות האלמנה שהצליחה לעשות את מה שצריך לעשות, מאשר להיות זו שהרימה ידים וברחה מאחריות בגלל משהו מטופש כמו התמכרות לסמים שהביאה על עצמה? פין עצמו מגיב לרעיון בתערובת מובנת של רגשות. בהיותו בעל הלב הרחב שהנו (אמו אמרה, שאני לא יכול לרחם על כל אחד כאן בעולם, ציינה שאני מביא הביתה כל הזמן כלבים וחתולים שאני רוצה לאמץ, אתה תהרוס לעצמך את החיים, פין, אם תאמין שאתה כאן כדי להציל מישהו) אימץ את לינדה מן הרגע הראשון, וכילד, שהתרגל להיות בן יחיד, לבו נצבט כשהילדה אחזה בחוזקה בידה של אמו, וכשזכתה לתשומת לב מיוחדת. משום שפין הבוגר מתאר בנאמנות את תחושותיו של פין הילד, תחושות שהן, מפאת גילו, לא פעם מעומעמות, הקורא מוצא עצמו מעורב בעלילה, מודע לדברים שהילד עתיד לגלות.

לינדה, רק בת שש, מביאה עמה שק של בעיות. יש הרואים בה מפגרת, אולי דיסלקטית, אולי פגועת טראומה. בעצם נוכחותה, ומכוחו של יחודה, היא תשפיע עמוקות על בני הבית, סודות נסתרים יצופו, פין יגלה בתוך עצמו תכונות שלא הכיר, קשיים יתגלעו ולא כולם ייפתרו.

מערכת היחסים בין פין ואמו מונחת בבסיס העלילה. האם, אשה צעירה שנבגדה ונותרה אם יחידנית, מתיחסת אל פין גם כאל ילד שעליה לגדל וגם כאל שותף ותומך. פין עצמו, כך נראה לי, כמה להיות ילד קטן לאם יציבה וברורה, ובבגרות קודם זמנה מתמודד עם התנודות ברגשותיה. התיאור האמין והרגיש של הקשר ביניהם הוא, בעיני, הישג ספרותי מיוחד.

שום דבר בסיפור אינו טריוויאלי ואינו מתרחש כמצופה, ולמרות שהוא אינו ספר מתח, רחוק מזה, התחושה תוך כדי קריאה היא של סקרנות ודריכות ותקווה לטוב.

"ילדת פלא" הוא ספר התבגרות כתוב מצוין, מטפל בנושאים של משפחה ואחריות וחברות, משרטט בנאמנות דמויות בלתי נשכחות, מרגש ומומלץ מאוד.

Vidunderbarn – Roy Jacobsen

כתר

2011 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

סופר צללים / רוברט האריס

kyajcd5owwccehlj

סופר צללים בריטי מקבל הצעה להיות שותף לכתיבת האוטוביוגרפיה של אדם לנג, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. לנג, בן דמותו של טוני בלייר, הסתגר עם פמליה מצומצמת במרתה'ס ויניארד, אי נופש של העשירים והמפורסמים במסצ'וסטס, והסתייע בעוזרו הנאמן מייק מק'ארה כדי להשלים את הספר. מותו הפתאומי של מק'ארה, לכאורה בתאונת טביעה כשהיה שתוי, הותיר את תפקיד סופר הצללים פנוי. הסופר, המספר את העלילה בגוף ראשון נענה להצעה, ומבקש להפיח רוח חיים ונשמה בדפים המשמימים שכתב קודמו בתפקיד.

שלא בטובתו מוצא עצמו המספר בלבה של מהומה פוליטית. שר החוץ לשעבר בממשלתו של לנג, מאשים את לנג בהסגרת אזרחים בריטים לידי הסי איי איי, בשל חשד שעסקו בטרור. הסי איי איי, כך הוא טוען, עינה את החשודים, ואחד מהם אף מת כתוצאה מהם. שר החוץ מחזיק בעמדה שכל מה שנעשה במסגרת המלחמה בטרור הוא בלתי חוקי על פי המשפט הבינלאומי, ומבקש להעמיד את לנג למשפט בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. לנג מכחיש את הטענות, אך מחזיק בעמדה הפוכה, המצדיקה כמה דקות של סבל לכמה אנשים כדי למנוע את מותם של אלפים. לנג ממהר לנסוע לוושינגטון, לחסות בצלו של הנשיא האמריקאי, והעבודה על הספר משתבשת.

במקביל לארועים אלה, הסופר, הנובר בדפים שכתב מק'ארה ובמסמכים שמצא בחדרו, מגלה אי דיוקים בדברים שהספיק לומר לו לנג לפני נסיעתו, ומתעוררים בו חשדות באשר למותו של קודמו. הוא אמנם מצהיר כי הוא סופר צללים, לא כתב חוקר, אבל נשאב בהדרגה אל חקירה עצמאית בסודותיו של לנג.

רוברט האריס כותב מצוין, בין אם הוא מרחיק להיסטוריה רחוקה, דוגמת "אימפריום" והמשכיו, ובין אם הוא מתעד פרשיות מן העבר הקרוב, דוגמת "מוכרים את היטלר". ב"סופר צללים" הוא מספר סיפור מותח, שנע בין שני מוקדים מעניינים: האחד הוא המשנה הפוליטית של לנג, ובעיקר יחסיו עם ארצות הברית, והשני הוא עבודתו של סופר צללים. בין שני אלה מתרחשת עלילת מתח דרמטית ומתעתעת על רקע החורף העוין של מסצ'וסטס, המעצים את תחושת האיום שחש המספר. האריס אינו מתאמץ להסוות את ההשראה שקיבל מטוני בלייר ומאשתו לדמותם של בני הזוג לנג. לא הצלחתי לפענח מדוע השתמש בשמם האמיתי של מכון ארקדיה ושל נשיאו, והייתי שמחה לסוף דבר שהיה מבהיר את כל מקורות ההשראה של הספר.

תפקידו של סופר הצללים זוכה להרחבה ולהעמקה, והיבט מעניין זה של העלילה מייחד את הספר. בראשו של כל פרק מופיע ציטוט מספר הדרכה בשם "כתיבת צללים" מאת אנדרו קרופטס, וכל ציטוט קשור לתוכנו של הפרק. לדוגמא, המספר משכנע את הועדה הבוחרת את סופר הצללים בהתאמתו לתפקיד, דווקא בהדגשת חוסר הידע הפוליטי שלו. הציטוט בראשו של פרק זה קובע כי, "סופר צללים שיש לו רק מושג של הדיוטות על הנושא יהיה מסוגל לשאול שוב ושוב אותן שאלות שיש לקורא ההדיוט, וכך לגרום לספר להגיע אל קהל קוראים רחב הרבה יותר".

יש לרוברט האריס ספרים מרתקים יותר ומעמיקים יותר, אבל "סופר צללים" כתוב היטב, מותח וקצבי, נהנה מערך מוסף בשל שני מוקדיו, ולכן מומלץ.

The Ghost – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי