אדונית השקרנים / אן פאצ'ט

"אדונית השקרנים" הוא סיפורם של שלושה אנשים. רוז, אשה שפותחת את הסיפור על עצמה בהודאה על שקר שהכתיב את חייה מיום שבחרה בו; בן, עובד תחזוקה במעון לנשים הרות, המבקשות מקום בו יילדו בסתר וימסרו את התינוקות לאימוץ; וססיליה, בתה של רוז.

רוז היא החידתית בין השלוש. לא לגמרי ברור מה מניע אותה, ולמעשה אנו יודעים עליה בבירור רק שני דברים עיקריים: היא זקוקה לאות מאלוהים כיצד לנהל את חייה, אות שניתן לה פעמיים בדמות בן-זוג, והיא מרגישה נוח רק בתוך הרכב שלה המפליג למרחק, לא במטרה להגיע למקום כלשהו אלא בשביל לחוש את החופש שבתנועה ובמרחבים. סיפורה נפתח בהחלטתה להסתלק מביתה ומבעלה מבלי לספר לו שהיא הרה. בהמשך, כשתחליט לא להכנע לתשוקה להעלם שוב, תחשק את עצמה בעבודה ובמחויבויות, אבל גם היא וגם משפחתה ישלמו על כך מחיר כבד.

בן הוא דמות כמעט מופתית. הוא מסור, סבלן, אהוב על סובביו. חולשתו, שמכתיבה את חייו, היא התמכרותו לאהבה. אהבת נעוריו הסתיימה בטרגדיה, שגרמה לו לשנות את חייו כליל. בגיל מתקדם התאהב שוב, וקיבל בהשלמה, כמעט בהכנעה, את גחמותיה של האשה שאתו. אהבה מסוג אחר תכתיב את ההחלטה הבלתי אופיינית לו שיקבל בסיומה של העלילה (בחירה מצוינת של הסופרת, לדעתי).

ססיליה היא הדמות המתחבבת מכולן. היא גדלה בסביבה קצת משונה, אמה היא חידה בעבורה – "אני הבת שלה, ולא היתה לי גישה למידע על חייה יותר מלקופאית בסופרמרקט", היא אומרת – חייה אפופים סוד שהיא אולי אינה לגמרי מודעת לו אבל הוא מרחף סביבה. למרות כל אלה ועוד היא נערה רגילה, אינטליגנטית, חמה ורהוטה, מייחלת לקשר עם אמה, ומשלימה פחות או יותר עם מה שזו מסוגלת לתת לה.

דמות דומיננטית נוספת היא הנזירה אוונג'לין, שיכולתה לנבא את העתיד מעניקה לספר גוון מעט אגדי, בדומה לזה ש"צבע" גם את ספרה המאוחר יותר של אן פאצ'ט, "הבית ההולנדי". ברקע מצויה גם דמותה של ג'וּן קלאטרבאק, שעל פי האגדה המקומית זכתה בילדותה לריפוי ניסי, והפכה בבגרותה לדמות מופת למרות התבדלותה ואורח חייה השגרתי.

כמו ב"הבית ההולנדי", גם בספר זה הסופרת מפנה את תשומת לבה ליחסים בתוך המשפחה, לזוגיות, ובעיקר להורות. בשונה מן הספר המאוחר, הפעם לקח לי הרבה יותר זמן להקשר לספר, אולי משום שלא אהבתי את רוז, המספרת את החלק הראשון, בגלל האנוכיות, ולא לגמרי הבנתי את בן, המספר את החלק השני, בגלל הכניעות. החלק השלישי, שאותו מספרת ססיליה, הוא הטוב ביותר בעיני. כאן באות לידי ביטוי השלכות העבר, ומנקודת המבט הצעיר, הרענן והתמים של הנערה כל חוטי העלילה נקשרים יפה.

זהו ספרה הראשון של אן פאצ'ט, אך לא ניכר בו שהוא ספר ביכורים. שמו של הספר בעברית הוא, לדעתי, גרסה בלתי מוצלחת של שמו המקורי "הקדוש המגן של השקרנים", המשתלב עם האלמנטים הדתיים בעלילה. פרט לכך התרגום של קטיה בנוביץ' נאה, ו"אדונית השקרנים" מעניק חווית קריאה נעימה.

The Patron Saint of Liars – Ann Patchett

עם עובד

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אילו נולד איטלקי / שי אספריל

ויקטור ומנחם, שתי הדמויות המרכזיות ב"אילו נולד איטלקי", קשורים מבלי דעת באמצעות ארוע טראומטי בעברם. ויקטור, המספר על עצמו בגוף ראשון, הוא עורך-דין לענייני משפחה, שאיבד את אביו בתאונת אימונים בעת שירות מילואים כשהיה בן עשר בלבד. האנשים החשובים בחייו הם אמו ואחיו הצעיר, וקצת פחות מהם אשתו ובתו. מנחם הוא אדם בודד עד כאב, שאביו הדומיננטי קבע את מסלול חייו. נחמה פורתא הוא מוצא בהצצה בסתר אל חייהם של אחרים. אשתו של ויקטור תהווה חוליה מקשרת בין השניים, שלעולם לא ייפגשו ולא יהיו מודעים להיסטוריה הקושרת ביניהם.

היו לי ציפיות מהספר בזכות המלצות שכתבו קוראים שאת דעתם אני מעריכה. לצערי, איני שותפה לדעה זו. הספר סובל מגודש בלתי נסבל של פרטים בלתי מעניינים – כן, לא מעניין אותי כמה לחמניות קנה מנחם בסופר ואיפה הוא אוכל צהרים שוב ושוב, ואיזה יין ליווה את הארוחות של ויקטור ושל אשתו, כל אחד בנפרד – ומאינספור סטיות אל תיאורים צדדיים שאינם משרתים דבר. הדברים שכתבתי על "השופט" של אספריל יפים גם כאן: "כל הגודש הזה כמעט גרם לי לנטוש את הספר, ורק ההמלצות הטובות עליו החזיקו אותי עד סופו". אבל בשונה מ"השופט", כאן לא מצאתי עניין גם כשניסיתי לקלף מן העלילה את כל מה שהועמס עליה. את כל המסרים שהסופר משמיע כבר שמענו: צדק נמצא רק בשמים, בין מאדים לשבתאי, ולא בבית המשפט; במקרה הטוב בית המשפט יכול לעשות משפט, וגם את זה הוא בדרך כלל לא עושה; עיתונאים מונעים על ידי הרצון האנושי לצבור כוח ומעמד, לפרוק זעם ולקבל על כך תהודה ארצית; עורכי דין הם רודפי בצע; משפטי גירושים הם מדמנה. חשוב לדבר על הנושאים האלה, אבל מיצירה ספרותית אני מצפה לזוית מעניינת, לחידוש כלשהו, לא ללעיסה של המוכָּר.

לא התפעלתי גם מעיצוב דמותו של ויקטור. משהו חורק בחיבור בין רגישותו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרקים הראשונים, לחדווה שבה הוא מדשדש בביצה המצחינה של דיני משפחה. לעומת זאת, בדידותו של מנחם מתוארת היטב, והוא נכנס אל הלב למרות מעשיו.

את השליש האחרון של הספר קראתי בקריאה מהירה וקצת מרפרפת, כי עייפתי. האטתי לקראת הסיום כדי לגלות את נקודת המפגש בין הדמויות והמערבולת שתשנה את חייהן מן היסוד, כמובטח על הכריכה. אבל צירי העלילה לא באמת מצטלבים, אלא משיקים באופן מקרי, וחייהן של הדמויות היו משתנים באופן דומה גם ללא ההשקה הזו. אולי היה לוקח קצת יותר זמן, אבל מה שקרה להן היה בלתי נמנע.

מאכזב.

עם עובד

2022

שום דבר לא יסתיר את השמש / ארז שוייצר

דויד, מהגר מארצות-הברית, תשע שנים בארץ, מספר את רובה של עלילת "שום דבר לא יסתיר את השמש" בגוף ראשון, כשהוא כלוא בבית-סוהר. כיצד אדם, שאוחז בפילוסופית חיים שתמציתה "להיטמע בצללים, לעבור בעולם בלי להשאיר סימן, להיות שווה נפש לגודל הצל שאתה מטיל", מגיע להיות עבריין מורשע, כלומר אחד שבהחלט השאיר סימן? התשובה החלקית, או שמא יש לומר התשובות הרבות האפשריות, יגיעו לקראת סיום.

אמנון, מהנדס נוף, פוגש את דויד במנהרת שטיפת מכוניות, שם הוא עובד אחרי שהיה שומר לילה ופועל בנין. הוא מכיר לו את אשתו עדנה, חוקרת מוח, והשניים מציעים לדויד לעבוד עבורם במשק ביתם. יחסי הקירבה הנוצרים בין השלושה מעוררים אי-נוחות אצל אנה, אשתו של דויד, החושדת בכוונותיהם, ובמהרה מסתבר שצדקה, אם כי דויד אינו טורח להודות בכך ולשתף אותה במחויבותו החדשה. שתי בנותיהם של אמנון ועדנה התנתקו מהם: תמר חזרה בתשובה, ובגיל שלושים היא כבר אם לחמישה, שאותם הוריה כמעט אינם מכירים. מאיה חוותה טראומה בעת שירותה הצבאי (שהיתה נראית מופרכת ומוגזמת לולא היינו מודעים לפרשות אומללות אחרות כמו זו של החיילות והאסירים הבטחוניים), ועזבה את הארץ כדי לחיות בקומונה, קרובה לטבע. לדויד מוצע סכום כסף משמעותי אם יחזיר אותן הביתה.

הספר עוסק במספר גדול של נושאים. ביניהם קשיי המהגרים; היוהרה, התועלת והנזק שבישום חקר המוח; הניכור בחברה בת ימינו, שבא לידי ביטוי בכל הרבדים, מרמת הפרט בתוך המשפחה ועד רמת היחיד בתוך המדינה; היחס למחבלים פוטנציאלים, בעיקר אלה המוגדרים כפצצות מתקתקות; השפעת השירות הצבאי בתפקידים מסוימים על נפשם של העוסקים בהם; חיפוש אחר משמעות, אחר אמת ואחר שלוות נפש; ועוד. כולם מעניינים, אבל בעיני הנושא המרכזי של הספר הוא הורות.

דניאל, שותפו של דויד לתא, נאלץ למסור את בתו לאימוץ, והוא מייחל לקשר איתה. אמנון ועדנה מרגישים שאיבדו את בנותיהם, ומוכנים לעשות הכל כדי להחזיר אותן לנקודה שבה הדברים השתבשו. דויד עצמו הופרד משני ילדיו. שלוש הבנות, של דניאל ושל אמנון ועדנה, מספרות כל אחת בנפרד פרק בעלילה, ומתיחסות הן להורות שלהן עצמן והן לזו שחוו כבנות. ילדים הם עקב אכילס, אומרת תמר, ומוסיפה, "אנחנו תופעה יחודית בטבע. אנחנו מטפחים בגופנו נקודת תורפה". ומאיה אחותה תוהה לגבי הוריה, והיא לא יחידה, "מה הם יודעים? מה הם רוצים לדעת ומה לא? מה הם יודעים ולא רוצים לדעת? ומה לא ייודע לעולם?”

הספר, אם כך, מעניין במובנים רבים. הוא כתוב בבהירות, קריא מאוד, ומרבית דמויותיו, גם אם אינן מתחבבות, משורטטות היטב ואמינות. חולשה אחת מבחינתי היא דמותו החידתית משהו של דויד. יש משהו מצמרר בקור הרוח שבו הוא מספר את סיפורו, כמעט בחוסר רגש, כצופה נסחף ואדיש. בשלב מוקדם הוא אומר שמבחינתו נוסחת הנישואים היא "0=4-3 שני הורים, שני ילדים. ירדו האמא והילדים, מה נשאר?", ונדמה לי שזו הבעת הכאב היחידה שלו כלפי עצמו. פרט לכך לא מצאתי נקודת אחיזה באישיותו שתאפשר לי להתחבר אתו. הבחירה של הסופר להציע שש סיבות להרשעתו ולכליאתו, כולן מתקבלות על הדעת, משמרת את הריחוק שלו. אני מניחה שהבחירה לתאר אותו כך מכוונת, אבל אני אוהבת להבין, ואת דויד לא ממש הבנתי.

בשורה התחתונה: חווית קריאה טובה ומעוררת מחשבות.

ספרית פועלים

2021

שיינה-מינה / עשי וינשטיין

עשי וינשטיין, בתו של עשהאל, אחד האחים ביילסקי, מספרת ב"שיינה-מינה" סיפור משפחתי אוטוביוגרפי למחצה אודות אחת מנשות המשפחה, אשה תוססת ומרשימה, אשר נטלה את גורלה בידיה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה.

שיינה-מינה היתה בתו של גביר העיירה. מכיוון שסבלה מנכות – רגל אחת קצרה גרמה לה לצלוע – הוסתרה בתוך ביתה כדי לא לפגוע בסיכוייה להנשא. כמנהג אותם ימים, נישאה נישואי שידוך, מבלי ששהתה ביחידות עם המיועד לה לפני חתונתם, אם כי באורח יוצא דופן קיבלה את פניו עם הוריה בביקורו הראשון אצל משפחתה בחברת השדכן. שמעון-פנחס סלונימסקי היה תלמיד חכם, שכמצופה ממנו הקדיש את כל עתותיו ללימוד והיה סמוך על שולחן חותנו. שיינה-מינה, ישירה ובלתי מצטעצעת, הציגה בחדר היחוד, מיד אחרי החופה, את נכותה בפני בעלה, והציעה לשחרר אותו מהתחיבויותיו ומן הנישואים אם הוא מרגיש מרומה. היוזמה שנטלה והכנות שבה התבטאה הגדירו את היחסים בין בני הזוג לשארית חייהם. שמעון-פנחס בחר להשאר, ונפשם של השניים נקשרה זו בזו.

הסופרת מתארת את החיים בעיירה, בחברה יהודית בלב ציבור נוצרי. למרות שרוב הזמן שורר דו-קיום רגוע, מתחת לפני השטח מבעבעת תמיד החרדה מפני הפרעות שבוא יבואו. כמה צעירים יהודים מתארגנים להגנה עצמית, חלקם סבורים שהגיע השעה להפרד מן המקום ולהגר, אולי לאמריקה אולי לארץ-ישראל.

שני מאורעות מפרים את שלוות המשפחה, האחד משמח והשני מערער. מאי-משם שב משה, אחיה של שיינה-מינה שמעולם לא שמעה את שמו. שלושים שנה קודם לכן, בעודו ילד, נחטף לשירות צבאי, והוריו לא האמינו שיזכו לראותו שוב. בשובו הוא זר למשפחה, זר ליהדות. הוא משתלב בעבודה בבית החרושת למסמרים של אביו, ורק החברות עם אחד מבחורי העיירה ועם אחותו מעניקה לו יציבות, אם כי לא שלוות נפש. המאורע השני הוא מחלתו של האב והתערערות המצב הכלכלי של המשפחה. שיינה-מינה מתעלמת מן התפקיד המיועד לה כאשה פסיבית, מתייצבת בבית החרושת, ונוטלת על עצמה את הניהול. "גם אני חלק מהעולם הזה שעד עכשו לא הכרתי ולא שיערתי את מהות קיומו", היא אומרת ועושה.

נראה לי כי לב הסיפור הוא האמירה של רופא המשפחה שהתרשם מאישיותה של הצעירה ומן האינטלקט שלה ותגובתה שלה: "חבל, שיינה-מינה. היית יכולה לחיות חיים אחרים". אבל זה אינו סיפור ממורמר על אשה כבולה ומוגבלת. נהפוך הוא. שיינה-מינה המרשימה משכילה ליטול יוזמה כשכל סובביה נחלשים, ועתידה להפוך לגבירה בכוחות עצמה, ובו בזמן היא מאמצת באהבה וללא טרוניה את האימהות ואת כלליה של החברה שבתוכה היא חיה. מכל נושאיו ותתי-נושאיו של הספר, זהו המסר הצלול מכולם, הזכות לבחור שאינה כרוכה בהכרח בצורך לבעוט.

הספר כתוב בסגנון מעט שלום-עליכמי בלתי מופרז ונעים לקריאה. דמויותיו מלאות חיים, ודמותה של שיינה-מינה מזהירה מעל כולם. נהניתי לקרוא אותו ואני שמחה להמליץ עליו.

קישור לשיחה מעניינת עם הסופרת ועם אחרים אודות משפחתה ואודות ספריה

הוצאת ספרים קוראים

2001

האחים בילסקי / פיטר דאפי

כותרת משנה: סיפורם של שלושה גברים שלחמו בנאצים, הצילו 1,200 יהודים, והקימו כפר יהודי במעבה היער

קורותיהם של האחים ביֶלסקי בתקופת מלחמת העולם השניה הם סיפור נדיר של הישרדות, של תושיה ושל הצלה. טוביה, עשהאל וזוס, בשנות השלושים לחייהם, יחד עם אחיהם הצעיר מהם אהרן, הקימו יחידת פרטיזנים ביערות בלרוס, ששמה לעצמה שתי מטרות. האחת, מאבק בנאצים ובעוזריהם המקומיים. השניה, חשובה לא פחות, אולי אף יותר, הברחת יהודים מן הגטאות והבאתם אל היער לשם הגנה. טוביה, המנהיג הכריזמטי, הכריז חד-משמעית כי הוא מעדיף שביחידה תהיינה נשים יהודיות זקנות במספר העולה על זה של הגרמנים שיעלה בידו להרוג. היחידה, שתחילתה בגרעין משפחתי מצומצם, צמחה עם השנים, למרות הקשיים והסכנות, עד שבעת השחרור מנתה אלף מאה וארבעים יהודים. אם מונים איתם גם את אלה שעזבו קודם לכן, מדובר במבצע הצלה יחודי שחילץ מידי הנאצים למעלה מאלף ומאתים איש.

האחים איבדו את הוריהם וחמישה מאחיהם שנרצחו. זוס איבד למרצחים את אשתו ואת בתו התינוקת שאותה אפילו לא זכה לפגוש. בהשראתו של טוביה עברו האחים להסתתר ביער, והחלו בפעילויות להצלה ולמאבק. הם נדרשו לערמומיות, לתושיה ולעירנות אינסופית כדי לתמרן בסביבה בה שהו. הגרמנים רדפו אחריהם, האיכרים לא התלהבו לחלוק איתם את מזונם, הפרטיזנים הסובייטים ביקשו לעצב אותם על פי הדוקטרינה שלהם. הם היו חייבים להיות בריונים ורחומים, לוחמים אקטיביים ומסתתרים דוממים. לעתים קרובות מדי נאלצו להתמודד גם עם התנגדויות בתוך המחנה. בתוך היער, בקור ובבוץ, שיכנו את אנשיהם בתוך שוחות שהפכו לבתים, שאותם נאלצו מדי פעם לנטוש ולבקש מקום בטוח יותר. במקום האחרון בו שהו הקימו ישוב פעיל, שכלל בתי מלאכה, אשר שירתו את היחידות הסובייטיות באזור, בתי-ספר ומפעלי תרבות. בלב האזור הכבוש, כשהגטאות הקרובים מתחסלים בהדרגה והנותרים בהם חיים במצוקה ובאימה, התקיים לו ישוב יהודי, שניהל חיים של שגרה יחסית, והצליח רוב הזמן להגן על עצמו. המתקפה הקטלנית ביותר על הישוב אירעה דווקא ביום האחרון לפני השחרור, כשקבוצת גרמנים מורעבת פשטה עליו והרגה תשעה אנשים.

אנשי היחידה השתתפו באורח סדיר בפעילויות של הפרטיזנים הסובייטים, הציבו מארבים לשיירות גרמניות, חיבלו ברכבות, והביאו למותם של כמה מאות חיילים. בבתי המלאכה של היחידה שיפצו כלי נשק.

לצד הקשיים, שנבעו בחלקם מאנטישמיות מושרשת, יש לציין שני אנשים שהתייצבו לימינה של הקבוצה. ויקטור פנצ'קוב, מפקד יחידת פרטיזנים, שהאמין תחילה לעלילות על יחידת בילסקי, הפך לשותף ולחבר תומך. קונסטנטין קוזלובסקי, איכר מקומי, העמיד את ביתו ואת משפחתו, ללא תמורה כלשהי, לרשותם של היהודים, החביא אותם אחרי שברחו מהגטאות ועד שמצאו מקלט ביער, ופעל לרווחתם הפיזית והמורלית. הוא ושני בניו הוכרו כחסידי אומות העולם.

את סיפורם של האחים הזדמן לי לשמוע מפעם לפעם. על סיפור דומה, שארע לא הרחק משם, לא שמעתי מעולם. הוא מוזכר בספר באמרת אגב, וראוי להזכר ברבים. שלום זורין, נגר יהודי ממינסק, הקים "ישוב" דומה לזה של בילסקי, תחת אותם עקרונות שראו בהצלה יעד ראשון במעלה. שמונה-מאות יהודים ניצלו בזכותו.

פיטר דאפי, עיתונאי אמריקאי, שמע על האחים בילסקי באקראי בעת שאסף חומר למאמר בפולין. סיפורם היחודי הצית את דמיונו, הוא מצא את קרוביהם בברוקלין, והחל לחקור לעומק את קורותיהם. בספרו הוא מתאר אותם ללא כחל ושרק, על מעלותיהם הרבות וגם על חסרונותיהם, כולל כמה מעשים שנויים במחלוקת שביצעו בקשיחות, שלאחדים נראתה הכרחית להישרדות ולאחרים מופרזת. בעיניו, וגם בעיני, התנהלותם במבט כולל הרואית ואלטרואיסטית, וראויה מאוד להיות מסופרת ונוכחת בזכרון.

טוביה, זוס ואהרן הגיעו בדרך לא דרך לארץ-ישראל. עשהאל, שנענה לקריאה להתגייס לצבא האדום, נהרג בקרבות מול הגרמנים הנסוגים. בתו, הסופרת עשי ויינשטיין, שנקראה עשהאלה על שמו, נולדה אחרי שנהרג. טוביה, שיכול היה להיות איש ציבור, בחר בחיים של אלמוניות כבעל מכולת ואחר-כך כנהג. שלושת האחים היגרו בשנות החמישים לארצות-הברית, שם התגורר אחד מאחיהם שעזב לפני המלחמה. אחרי מותו זכה טוביה להכרה ממדינת ישראל כשנקבר בטקס צבאי מלא בהר המנוחות.

"האחים בילסקי" הוא ספר מרתק על פרשה מרתקת. מומלץ בהחלט.

The Bielski Brothers – Peter Duffy

כנרת זמורה ביתן דביר

2006 (2003)

תרגום מאנגלית: ג'וד שבא

סיפור הצלחה / רינת שניידובר

אדם, בן שלושים ושש, עומד על גג בנין פנורמה בתל-אביב ומתבונן מטה ברחוב. החלטתו נחושה לקפוץ אל מותו, אבל הוא מתמהמה. יורד לקנות לעצמו משהו לאכול, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, משתרע על ספה עזובה, ניגש למעקה ומתרחק ממנו, וכל הזמן חושב. מחשבותיו מתרוצצות אל תחנות בחייו, אל בני משפחתו, אל אהובותיו, אל הצלחתו כאמן, אל החלטתו לא ללדת ילדים, אל עבודתו בעבר כמטפל בגופות במכון לרפואה משפטית, ואל תוכניותיו לקריירה עתידית. "אילו מין מחשבות אלו, חשב. מחשבות מטופשות, יום־יומיות. הוא רצה לחשוב מחשבות עמוקות". כל ההרהורים הללו מתכנסים שוב ושוב אל שאלת משמעות החיים, ומסקנתו הנחרצת היא שאין כזו.

בערך בשליש הספר חשבתי שכדאי שמישהו יבוא וידחף את אדם מן הגג, כי הוא הצטייר לי כטיפוס נרגן ללא סיבה, כזה שאינו יודע להעריך את כל הטוב שנפל בחלקו, כזה שבכל טוב מוצא את הרע ומתלונן עליו. אבל בו-זמנית, ולמרות הסתירה הברורה בין שתי התחושות, ריחמתי עליו. קשה מאוד לחיות עם בליל הרגשות שמתרוצצים בו. הוא פוחד למות, והוא פוחד לא למות. החיים מפחידים אותו. פעילות יומיומית פשוטה מתישה אותו. "אדם מתוסכל שהצליח בחיים. אדם מאושר אומלל". הוא אמן מוערך, מציג בתערוכות, שתי נשים מאוהבות בו ומוכנות לחלוק בו, הוא אינטליגנטי, כנראה מעל הממוצע, מצבו הכלכלי איתן. "לא היה חסר לו כלום. הוא היה משועמם. אולי היה מפונק מדי, אולי ביקש יותר מדי מהחיים". רובנו תוהים על משמעות החיים, אבל רוב הזמן פשוט מתעלמים באלגנטיות מן השאלה, שקועים בחיים עצמם, מוצאים יופי ומטרה בפרח שפורח, בילד שצוחק. לאדם אין את היכולת להתעלם. לכן הוא מיוסר. לכן הוא משקיף מלמעלה על הרחוב ותוהה אם בסופו של דבר יקפוץ.

אדם הבין כבר בגיל צעיר שבעצם לא ביקש לבוא לעולם, והאשים את הוריו שילדו אותו אל רצף של אומללויות. אבל בגיל מבוגר יותר נוסף לתחושתו זו העצב על שעולמו הפך אפור, רגיל, משעה שהחל ליטול תרופות לטיפול בהפרעה דו-קוטבית. הוא אינו רוצה להחזיר את המצב לקדמותו, שכן תקופות המאניה לוו אצלו באלימות שיכלה לגרום לו לאבד הכל, אבל הוא סובל קשות מן הגמילה מן האופוריה, מן המאניה שעזרה לו להרגיש חי. למרות שבמבט מבחוץ נראה שיש לו הכל, ושהכל בא לו בקלות, קשה להיות הוא. הימצאותו היום על הגג נראית לפתע כמו פתרון הגיוני.

רינת שניידובר כתבה ספר אמין מאוד, ישיר, נוגע ללב, מתעתע כמו אישיותו המורכבת של אדם, ומטריד. הוא מטריד לא רק בגלל גורלו של היחיד המתואר בו, אלא משום שהיחיד הזה יכול לייצג, בשל הסתירות הפנימיות שבמעשיו ובמחשבותיו, אנשים רבים, וכל קורא יוכל לזהות בו משהו משל עצמו ולהיות שותף להתחבטויותיו, גם אם לא למסקנותיו. סגנונה ריתמי, זורם עם אדם אך מחשק את הסיפור בחזרתיות נוקשה על המלים "חשב והביט מטה, אל הרחוב הסואן". את הספר הקדישה "לעצמי", והאינטימיות הזו באה לידי ביטוי בהתיחסותה אל גיבורה.

האם אדם יעזוב את הבנין דרך המעלית או דרך המעקה? לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת, אבל לכל סיפור יש סוף, והסופרת סוגרת את שלה, כפי שפתחה אותו, בישירות ובעוצמה.

מיוחד ומומלץ.

אפיק

2022

כדורי הטניס של הכוכבים / סטיבן פריי

על כריכת הספר מצוטט, מתוך אחת הביקורות עליו, המשפט "הרוזן ממונטה כריסטו לדור הדוט.קום". ואכן, "כדורי הטניס של הכוכבים" מספר סיפור דומה מאוד ליצירה הקלאסית. צעיר נאה ומצליח שעתידו המזהיר לפניו, אהוב על כל מכריו (או כך הוא מאמין), נופל קורבן למזימה כפולה, שמרחיקה אותו מהחברה לתקופה ארוכה. מבדידותו מושיע אותו קורבן אחר, שבמותו מותיר לו הון אגדי ומתווה לו נתיב בריחה. בשובו אל החברה, מוסווה כאדם אחר עתיר הצלחה ומוניטין, הוא פוצח במסע נקמה בכל מי שהרעו לו. שלד העלילה, אם כך, מוכר וצפוי, אבל כמו שעשה ב"מיתוסים", כעשור מאוחר יותר, סטיבן פריי מספר סיפור עצמאי שצומח מן המקורות הקדומים, והופך אותו לעכשווי מאוד. וכמו "מיתוסים" גם הספר הזה כתוב היטב ומעורר שאלות מעניינות.

נד בן השבע-עשרה הוא צעיר זהוב שיער וכחול עיניים, ספורטאי מוכשר, ראשון בכתתו, בנו של חבר פרלמנט שמרן שמן הסתם יילך בעקבותיו של אביו. לאחרונה פגש את פורשיה, בת להורים יהודים ליברלים, והאהבה ביניהם עולה כפורחת. החיים מאירים פניהם אליו, והוא מאיר פניו אל סובביו. נד בטוח שלאיש אין סיבה לנטור לו טינה, אבל הוא טועה. בן כתתו אשלי, שלא נולד למעמד שאליו משתייך נד, מטפח רגשות קנאה וקיפוח. ביומנו הוא כותב, "אוה, אבל אשלי, טיפש מסכן שכמותך, אתה באמת מאמין שהיית אמור להיות חלק מהעולם שלהם? אתה לא יודע שזה עולם שאפשר רק להוולד לתוכו?". גם גורדון, בן משפחה אמריקאי של פורשיה, המאוהב בה, היה שמח אילו נד היה יוצא מן התמונה. יחד עם רופוס, בן כתתם של נד ואשלי המכור לסמים, הם מזמנים לנד השפלה בדמות מעצר בגין החזקת סמים. התעלול, שהיה צריך להסתכם בשערוריה זוטא זמנית, הופך לאסון, כשחוקר משטרה מעלים את נד כדי לחפות על מעשיו של אדם אחר. כאמור, נד, בסיועו של אדם חכם שיפרוש עליו את חסותו, שב ליטול את נקמתו. הוא ממצב את עצמו בחוד החנית של החברה בת ימינו, הווה אומר בדמות יזם השולח ידו בתחומי המדיה והטכנולוגיה. למרות השנים הרבות שעברו מאז היה נער תמים, מסתבר שבבסיסו לא השתנה כלל, והוא מאמין שבתום הנקמה האכזרית יוכל לשוב ולעשות אך טוב ולאתחל את חייו מן המקום בו השתבשו.

פריי עוסק בספר בשפע נושאים. ביניהם, חיי השקר של הפוליטיקאים, תרבות הכעס והמרמור ("נראה כי יש מליוני אנשים, שם בחוץ, שלא הצליחו להבין שהבעיה שלהם לא היתה חוסר צדק זה או אחר או חולי חברתי, אלא ההכרה העצמית המזערית שלהם, שגרמה להם להאשים כל דבר מלבד את המרירות והכעס של עצמם"), הכוח המופרז של שרותי הבטחון, העיוורון ההדדי של הבריות שמונע היכרות של ממש, כוחו של הכסף להשחית, היחסים הסבוכים בתוך המסגרת המשפחתית, הקלישאתיות של העתונות, ועוד. אבל נדמה לי שיותר מכל הוא עוסק בחברה הבריטית, במבנה המעמדי הקשיח שמנציח קיפוח, בהסתגרות שמונעת שילוב מלא של מהגרים. אשלי הממורמר נותן לכל אלה ביטוי ממצה: "יום אחד, החלטתי, אשים שלט על שולחני – זו, אחרי הכל, אנגליה – ולא אעשה שום החלטות חשובות מבלי להתייחס אליו".

למרות העלילה המוכרת, הספר נקרא במתח, דמויותיו מעוררות רגש לטוב או לרע, הוא תוסס, אפילו מצחיק לעתים, ובהחלט מומלץ.

The Stars’ Tennis Balls – Stephen Fry

גמא הוצאה לאור

2006 (2000)

תרגום מאנגלית: עומר נבו, נעמה גיל

הנער מבורמה / ביי בנדלה

אביו של הסופר והבמאי הניגרי ביי בנדלה שירת ביחידת הצ'ינדיטים, שהוקמה בידי אורד וינגייט כדי להלחם ביפנים שפלשו לבורמה במלחמת העולם השניה. בהתבסס על זכרונותיו של האב ועל מחקר שערך, כתב בנדלה את סיפורם של החיילים האפריקנים השחורים ביחידה הבריטית. מרבית הדמויות בספר בדויות, מיעוטן מבוססות על דמויות אמיתיות.

עלי בננה, עוד לא בן ארבע-עשרה, הצטרף ליחידה משום שהחברים היחידים שלו, קרובים יותר מאחים, התגייסו. מגיל שבע עבד כשולית נפח, והוכה על ידי מעבידו על בסיס קבוע. הוא זייף את גילו והצליח להסתיר אותו עד שהגיע אל החזית, כשכבר היה מאוחר מדי להחזיר אותו אל ביתו. מפקדו הישיר התגייס אף הוא כדי להמלט ממצוקה, אחרי שנים שבהן אולץ לעסוק בקבצנות כדי לשלם עבור לימודיו אצל מלמד שהיכה את תלמידיו העניים. למרות רקע שונה מזה של החיילים האחרים, שפה זרה, וריחוק מן הפוליטיקה הבריטית, המתנדבים הניגרים הפכו ללוחמים מן השורה. מצוידים בקמעות – מוסלמים או שבטיים – ונוחים להתרשם מן הסממנים החיצוניים של השירות הצבאי, יצאו לבורמה, שם המתין הגיהינום.

חשיבותם של הצ'ינדיטים, כך למדתי מהספר וממקורות ברשת, היתה שנויה במחלוקת. בחלקו כנראה משום אישיותו של וינגייט, טיפוס מוזר למדי, חריג בנוף הצבאי הבריטי, בעל חשיבה בלתי קונבנציונלית שהקנתה לו יריבים. מי שגאלו את המוניטין של היחידה היו דווקא האויבים היפנים. זכרונות שכתבו גנרלים יפנים העידו על המבוכה ועל הפגיעה הקשה במורל שהנחיתו עליהם הצ'ינדיטים, ששברו את המיתוס לפיו הבריטים אינם מסוגלים להלחם בג'ונגל כמו היפנים שהצטיינו בכך. ההגנה העיקשת של היחידה על שורת מעוזים, וההתקפות היזומות של חייליה על היפנים מנעו את פלישתה של יפן להודו.

בנדלה מיטיב לתאר את אימי המלחמה, את החיים תחת מתקפות בלתי פוסקות בתנאים הבלתי נסבלים של הג'ונגל, כשהם סובלים ממלריה וממחלות אחרות, ניזונים במידה בלתי מספקת, והמוות מרחף מעליהם. הוא מתאר גם את הנחישות, את הדבקות במשימה, ואת הרעוּת שצמחה בין הלוחמים. במפתיע, ומן הסתם לא במקרה, הספר שופע רוח טובה, תום נעורים, ואפילו הומור. גיבוריו, כולם צעירים, הם גברים בעת קרב ונערים בשאר הזמן, והניגוד בין התמימות לאימה צובט לב.

למרות שמסופר כאן על יחידה של חיילים שחורים תחת פיקוד של מפקדים לבנים, הסופר נמנע כמעט לחלוטין מהתיחסות לקונפליקט הנלווה לגזענות. האזכור היחיד לכך מגיע מן הצד היפני, כשחייליו צועקים מעבר לגדר, "אדם שחור! האדם הלבן הוא לא חבר שלך. האדם הלבן מדכא אותך. למה לך למות בשבילו?". המתנדבים הניגרים אינם נותנים דעתם על הדברים.

בנדלה פתח את הספר בפרולוג המתאר את נסיון ההתאבדות הכושל של וינגייט בקהיר, בשל צירוף של מחלה והשפעת כדורים ומצב נפשי מעורער. הפרולוג שלח אותי להעמיק את ההיכרות עם וינגייט, שאת הפרק הארץ-ישראלי שלו הכרתי ואת הפרקים האחרים פחות. יחד עם זאת, מבחינה ספרותית הוא אינו נדבק להמשך העלילה, ותמהתני מדוע צורף אליה. ואם אני כבר תמהה, אעיר גם על תמונת הכריכה הפסטורלית שאינה משקפת את התוכן.

בנדלה מספר פרק מרתק מן המלחמה, ומעניק את הכבוד הראוי לאנשי בריגדת הרעם, היחידה הניגרית של הצ'ינדיטים. את הספר הוא מקדיש לחמש-מאות אלף חיילי משמר הגבול המלכותי של מערב אפריקה ורובאי המלך האפריקנים אשר שירתו בצבאות בעלות הברית במהלך המלחמה.

נוגע ללב, קשוח ומומלץ.

Burma Boy – Biyi Bandele

כנרת זמורה ביתן דביר

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

המשפחה מנפולי / פרנץ ורפל

בנפולי שבין מלחמות העולם, על רקע התחזקות הפשיזם, חיה משפחה מסוגרת. אם המשפחה נפטרה לפני שנים, והאב מנהל את ששת ילדיו ביד רמה. הבת והבן הגדולים, בשנות העשרים לחייהם, מאוחדים בזכרונותיהם מאמם. הבת והבן הצעירים, בני תפנוקים באופן יחסי, קשורים זה בזה מכוח יתמותם. ובתווך התהווה זוג שלישי, הילדים האמצעיים. משמעת הברזל שהנהיג האב מכתיבה את סדר היום של כולם, ואיש מן הששה אינו מעז לערער ולמחות. בהדרגה מתגלה כי פה ושם הרשו לעצמם פריצת גדר, אך מרותו של האב מקובלת עליהם, ונראה שהוא אף הצליח להדביק אותם בתחושת הרדיפה שלו, הפחד מפני העולם החיצון שאורב להזיק לבני משפחת פסקרלה.

העניינים מתנהלים כסדרם עד שעולה בדעתו של לאורו, הבן האמצעי, כי יש לאפשר לגרציה, האחות האמצעית, יפיפיית המשפחה, להשתתף בנשף שנתי של החברה הגבוהה. מעשה נועז שכזה, שאין ספק שלא יזכה להסכמתו של האב, מחייב שיתוף פעולה של כל השישה, ואלה אכן מתגייסים, כל אחד בדרכו. אחד משיג כרטיסים לגרציה וללאורו שיהיה המלווה שלה, אחת מוותרת על השימוש בתקציב האישי לרכישת ביגוד חדש כדי לתרום לשמלה יצוגית, אחר מתכנן את התרמית שתאפשר לשניים לחמוק מהבית ולשוב מבלי להתפס על ידי המשרת המרגל עבור האב. מאחדת אותם התחושה שהם עושים את המעשה הנכון עבור אחותם, אבל כל אחד מהם חש את משמעותה של בחירתם. עד עכשו חיו תוך משמעת, ובפחד מפני משמעת זו. כלום לא היה הפחד היומיומי טוב מהברית שהופרה במרמה?

במפתיע לא נוחת עונש על ראשם של המורדים בזכות התמוטטות עסקיו של האב באותו היום ממש.

עיקרו של הספר הוא סיפור התפוררותה של המשפחה בעקבות האסון. עקרונותיו הנוקשים של פסקרלה, שעד כה התבטאו ביחסו כלפי ילדיו, מקבלים צד מואר יותר, כשהוא נוטל אחריות ועובד בפרך כדי שלקוחותיו לא ייפגעו. הילדים, שנהגו כל חייהם על פי מוצא פיו של האב, מעזים להציע תוכניות לשיקום מצבם הכלכלי, והם פורצים את הסגר שבו היו נתונים עד אז. נטולי כישורים לניהול חיים הם יוצאים אל העולם, ומנסים לעשות כמיטב יכולתם. אביהם, שנחרד מן הבוגדנות בעסקיו, מבין שאת המכה הגדולה ביותר נחל מבית. האסון חיסל את בטחון אבהותו, ועקר את הבנים מידיו. המשפחה תשלם מחיר יקר עד שתצליח להגיע אל רגיעה יחסית.

האם הארועים משנים את אישיותם של הנוגעים בדבר, או שהם רק מבליטים תכונות קיימות? אחד האחים יאמר אחרי כל המהפכים: "אני רואה שאבא אינו עוד האיש שהיה", ואחר יענה לו: "ואני רואה כי רק עכשו אבא הוא האיש שהיה תמיד".

ורפל הוא סופר מגוון ומעניין. הוא ידוע בעיקר בזכות "ארבעים הימים של מוסה דאג" המונומנטלי, שעוסק בשואת הארמנים. ספר מצוין נוסף שלו הוא "שירת ברנדט" אודות ההתגלות בלורד, שם עבר ב-1940 בבריחתו מאוסטריה המסופחת לרייך. בנושא היהודי עסק ביצירה הקצרה "כתב יד נשי כחלחל". "המשפחה מנפולי" מציג יצירה מסוג אחר, סיפור משפחתי אינטימי, שכמו ספריו האחרים מיטיב לבחון את נפש גיבוריו.

כתוב היטב ומומלץ בהחלט.

Die Geschwister von Neapel – Franz Werfel

זמורה ביתן

1986 (193)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

לא קמתי מהלילה שלי / אנני ארנו

בשנת 1983 נראו סימנים ראשונים לאלצהיימר אצל אמה של אנני ארנו. החל מקיץ אותה שנה לא ניתן היה להשאיר אותה לבדה. במשך מספר חודשים חיתה עם בתה ועם שני נכדיה, שם, כפי שמתארת הבת, "נהפכה לאשה מטורפת, משוטטת בבית בכל עבר, או נשארת ישובה שעות ארוכות על גרם המדרגות במסדרון". כשסירבה לאכול וסבלה מתשישות אושפזה, ואחר-כך הועברה למחלקה הגריאטרית, שם נפטרה ב-1986 בהיותה בת שבעים ותשע. בשובה מביקוריה אצל אמה חשה ארנו "צורך לכתוב עליה בכל מחיר, על מילותיה, על גופה, שהיה לי יותר ויותר קרוב. כתבתי מהר מאוד, בסערת רגשות, מבלי להרהר או לחפש סדר". את הדברים שכתבה, "בפלצות ובטלטלה שחוויתי אז", קיבצה בספר זה ללא עריכה.

כמו ב"האירוע", שבו תיארה ללא כחל וסרק את ההפלה שעברה ואת הטראומה שנחרטה בה, גם כאן היא אינה עוצרת את עצמה מלתאר את הצדדים המכוערים, המשפילים, של המחלה. רגשותיה חשופים על פני השטח, אבל עוצמת הדברים נובעת מן הדייקנות הקרה והתמציתית שבה היא מתארת את שחוותה בכל ביקור ואת תחושותיה במהלכם ובעקבותיהם. הספר קשה מנשוא – המילה "זוועה" שבה ועולה בו – ומי שנקלע לסיטואציה דומה, או חושש שהעתיד יזמן לו כמוה, ייטיב להבין את הכאב, את האובדן ואת האשמה.

במקום לתאר את הספר, בחרתי לצטט כמה משפטים (לא רציפים) מתוכו:

היא לא הייתה עוד האשה שהכרתי תמיד, שחלשה על חיי, ועם זאת, תחת מסכת פניה הלא־אנושית, בקולה, במחוותיה, בצחוקה, זו הייתה אמי יותר מאי־פעם.

הכול התהפך. עכשיו, היא הבת הקטנה שלי. אני לא יכולה להיות אימא שלה.

כשאני נכנסת שוב למעלית, אני מבחינה בפניה בין שתי הדלתות הנסגרות באכזריות כאילו הן מוחקות אותה במחי טריקה.

זה קורע לב. היא בחיים, יש לה עוד תכניות, משאלות. היא רוצה רק לחיות. גם אני צריכה שתחיה.

מעולם לא חשתי אשמה כבדה כל כך, נדמה היה לי שאני הובלתי אותה למצב הזה.

ברגע הזה, הייתי רוצה שתמות, שלא תהיה עוד בתוך ההשפלה הזאת.

טונות של רגשות אשמה נכונו לי בעתיד.

"לא קמתי מהלילה שלי" היה המשפט האחרון שכתבה אמה של אנני ארנו עוד לפני האשפוז במכתב שלא סיימה. הלילה שירד על מוחה קבר אותה תחתיו.

קשה לכתוב "מומלץ" על ספר קשה שכזה, ובכל זאת אמליץ עליו, משום שהוא מתאר בחשיפה כנה ובבהירות מציאות שאי אפשר להסתתר מפניה, ומשום עוצמת הביטוי של הסופרת.

מיכל בן-נפתלי תרגמה ברגישות והוסיפה אחרית-דבר מרחיבה.

Je ne suis pas sortie de ma nuit – Annie Ernaux

רסלינג

2016 (1997)

תרגום מצרפתית: מיכל בן-נפתלי