העטלף / אהרן מגד

גרשון ריגר הוא אדם אובססיבי, אינטנסיבי. "העטלף" הוא מכתב ארוך שגרשון כותב ב-1957 לירדנה, שאותה פגש עשרים ושש שנים קודם לכן. היא היתה מורה מחליפה בשנות העשרים לחייה, הוא היה תלמיד בן 16. בחודשים הספורים, שבהם שהתה ירדנה במושבה בה חי גרשון, הוא נכרך אחריה, הציף אותה במכתבים ובפרחים, ניסה להרשים אותה בתרגומי שירה, וזכה לכתף קרה, שלא הרתיעה אותו מלהוסיף ולהגות בה גם בשנים שאחר-כך. משום שביקש לנכס אותה לעצמה יירט מכתבים שכתבו לה אחרים אחרי שעזבה את המושבה, וכעת, כשחייו נקלעו למשבר שייחשף לקראת סיום המכתב, הוא מספר לה על שעבר עליו, ומצרף גם את המכתבים האבודים.

האובססיביות הזו היא רק רקע למה שנראה כתשוקה האמיתית של גרשון. סיפורו נפתח בימי המנדט הבריטי, והוא להוט להיות האיש שיסלק את הבריטים ויסלול את הדרך למדינה יהודית. כתלמיד הוא מקים ארגון קיקיוני בשם "העטלף" שנועד להכשיר את חבריו למאבק. מאוחר יותר יצטרף לארגון תאום ל"ברית הבריונים", וייצא לאיטליה בשליחות עצמו ליצור שיתוף פעולה עם אנשיו של מוסוליני, שלאנטישמיות שלהם הוא עיוור. עליית הנאצים ותלאות היהודים מעוררות אצלו את החזון של לגיון יהודי מורכב מפליטים, ומי שלדעתו עתיד לסייע בידו הוא מסדר הישועים. לצורך כך הוא מוכן להמיר את דתו, ולכבוש את המסדר מבפנים. המודל שלו הוא דוד הראובני, נוסע יהודי בן המאה השש-עשרה, שביקש ליצור שיתוף פעולה צבאי נוצרי-יהודי כדי לכבוש את ארץ-ישראל מידי התורכים ולהביא גאולה.

גרשון מאמין באותות, בסימנים, בצירופי מקרים. הוא מוצא רמזים לצדקת דרכו בכל מקום, מחפש אחריהם אם אינם "נגלים" לעיניו מאליהם, ולהוט לשכנע אחרים בנכונותם ובאמיתותם. בדומה לירדנה, שלעגה לתרגומיו שנתפרו על תפיסת עולמו, גם איש הכמורה הישועי, שאותו אימץ לעצמו גרשון כמנטור, דוחה את נאומיו הלוהטים ומתעייף ממנו.

על פניו קשה לפקפק בלהט המפעם בגרשון. אבל כשמגרדים מעט את פני השטח, מתגלה אדם מבולבל, שמסלול חייו יכול היה להיות שונה לחלוטין אילו זכה באהבה שאליה כמה. אמו נפטרה בעודו ילד, אביו היה מסוגר בתוך עצמו, והוא עצמו סבל מקושי להשתלב. פרשת יחסיו כבוגר עם הכומר כמעט זהה לזו של יחסיו כנער עם ירדנה. כשהערצתו אינה נענית, הוא מפנה את רגשותיו ל"יעודו", וכשנדמה לו שמושא הערצתו מעניק תשומת לב לאחר, הוא נדרך, נפגע, ומחפש דרכים לפגוע. לנצח הוא העטלף, מעין יצור כלאיים, מתקיים בחשכה.   

ויחד עם זאת, הלהט המבולבל שלו מניב לעתים תוצאות חיוביות. אהרן מגד משתף את גיבורו בפעילותם של הקתולים להצלת ילדים יהודים מיועדים לגירוש, על ידי איסופם רגע לפני שילוחם למזרח, ועל ידי פריצה למחנה מעצר ושכנוע ההורים להפקיד את הילדים בידיהם.

אהרן מגד הוא מהסופרים שאני מעריכה במיוחד, ודמויותיו, האפורות ברובן, מתחבבות עלי. הפעם יצאתי קצת מבולבלת. עד הסוף לא ברורה מהותו של גרשון, משיח מעורער או אדם בודד שאינו מוצא את מקומו. יתכן שהספר הוא דרכו של מגד לספר לא על דוד ראובני בלבוש ימינו, ולהתריע מפני משיחיות.

כך או כך, הכתיבה מצוינת, עומק הידע מרשים, והספר מומלץ.

עם עובד

1975

מַרְיָם / סעיד אבו שקרה

מַרְיָם, אמו של האמן סעיד אבו שקרה תושב אום אל-פחם, החלה לספר על עברה כילדה ועל עברה של משפחתה רק בגיל מבוגר, כשנה לפני שחלתה במחלה ממנה לא החלימה. סיפוריה הבהירו לבנה כמה מעט הוא יודע על ההיסטוריה של ערביי ישראל, והיתה לו תחושת החמצה על שהחל להעמיק בנושא בשעה שהעדים הולכים ומתמעטים. ספרו, שהוקדש לזכרה של אמו, מספר את הסיפור המשפחתי יחד עם הנרטיב הפלסטיני, תוך מתן דגש לאמנותו של הכותב ולפעילותו הנמרצת להעצמת אמנים פלסטינים.

הספר מוקדש לזכרה ולרוחה: הספר מוקדש לאמי מַרְיָם ז"ל ולכל הנשים אשר עברו בחייהן טלטלה, בין הדרה, כאב ויסורים לתקוה ואהבה, וקולן מעולם לא נשמע. נשים שחלקן עברו מלחמת קיום אמיתית בין להיות או לחדול ובין התרסקות לתקומה, והצליחו להחלץ ולפתוח שער לעצמן ולאחרים אל עולם המבוסס על אמפתיה, אנושיות ואהבת האחר, תוך שהן מצביעות על הדרך.

לסעיד אבו שקרה יש מסרים ברורים, ברוח החינוך שקיבל מאמו, אשה מושתקת ומדוכאת בעולם פטריארכלי, שידעה להעניק לילדיה חיבוק וחיזוק. "במקום להלחם בכוח גדול ממך, תחשוב איך לזרום אתו. במקום לפגוע בו, תהיה חלק ממנו ותוך כדי כך תשפיע". אבו שקרה מתאר חיים על קו התפר, רצופי תהיות על השתייכות. הוא בחר בקריירה כשוטר, למרות שלדבריו ספג אפליה ועלבונות, ובמקביל צעד בעקבות אחיו הבכור שבחר באמנות כדרך חיים (אחיו וליד פנה ללימודי אמנות בעידודם של בני זוג ניצולי שואה, שבביתם שכר חדר). בעקבות החשיפה להיסטוריה של משפחת אמו, ובעקבות החלטתו להתרכז באמנות, החליט להפסיק לחדול להאשים אחרים בהשכחת ההיסטוריה ובמעמד הנחות של אמנות פלסטינית, וליטול את היוזמה לידיו. "הבנתי שאנחנו סובלים מאימפוטנציה תרבותית אמיתית, ושאם לא יתחולל שינוי, נשאר לעד אנשים שתרבותם מרוסקת ואין מי שיחקור ויתעד אותה". פעילותו הציבורית מתמקדת בעיקר בגלריה שהקים באום אל-פחם, למרות התנגדות מקומית, ולמרות שהמציאות הפוליטית מציבה מכשולים בדרך של שיתוף הפעולה עם עולם האמנות הישראלי.

הגלריה מציגה, נוסף לתערוכות, גם את הארכיון הפלשתיני, שאתו יש לעתים לעמיתיו הישראלים בעיה. אבו שקרה אומר: "חשבתי שהארכיון צריך להיות נקודת מפגש דווקא במקום שבו אנחנו לא מסכימים. במקום לטאטא ולהסתיר, החלטתי להציף את הדברים למעלה".

גליה בר אור כתבה אחרית דבר, המספרת על היוצר ועל יצירתו. הספר, הערוך במתכונת אלבום, כולל בסופו כמה מציוריו של אבו שקרה.

ללא קשר לעמדה פוליטית מצד זה או אחר, אם יש רצון לקיים דו-שיח, צריך לפחות להכיר את מי שאתו מדברים. סעיד אבו שקרה פותח עבור הקורא הישראלי חלון אל עולמו.

שוקן

2023

מזימה / מיכאל בר-זהר

כותרת משנה: סיפור המרגל היהודי של היטלר

פאול ארנסט פקנהיים, יהודי גרמני יליד 1892, נכלא בדכאו בשנת 1939. באפריל 1941, כשהוא מורעב, חבול, מפוחד ונואש, השתנו לפתע חייו. הוא נלקח אחר כבוד למרפאה, זכה לטיפול מסור בכיב בעורפו, ונהנה מארוחות מזינות. לתדהמתו הוחזרו לו בגדיו הפרטיים ומעט הרכוש שהביא אתו למחנה, וכשהוא מלווה בגרמני אדיב הועלה לרכבת נוסעים רגילה ויצא לחופשי. לכאורה.

מבלי שייאמרו הדברים באופן מפורש התברר לפקנהיים שגויס לאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני. הוא שוכן במלון בבריסל, שם עבר מדי יום הדרכה במורס ובשיטות הצפנה. מחוץ לשעות ההדרכה היה חופשי לנפשו. האם היתה לו אפשרות לסרב, להמלט ולחמוק מן המשימה? הגרמנים היטיבו לבחור. פקנהיים היה פטריוט גרמני מסור, יהודי בדם אך פרוסי ברוח. באחד מגלגוליו המיוסרים מאז עלות הנאצים לשלטון כתב לאמו: "אני עושה כמיטב יכולתי למלא את חובתי כנדרש. אמא, את יודעת שתמיד הייתי גרמני טוב, ולמרות כל מה שקרה לי, אני עדיין גרמני נאמן. אני מקווה בכל לבי שגרמניה תנצח ולא תיהרס במלחמה הזאת". הוא שכנע את עצמו שאינו משרת את היטלר, אלא את גרמניה. שני גורמים נוספים תרמו להחלטתו לציית: גם מחוץ לדכאו הוא היה בשטח שבשליטת הנאצים, יהודי באזור עוין, ומפעיליו החזיקו נגדו קלף חזק – אמו הזקנה שבפרנקפורט. פקנהיים בחר להאמין שיחוסו עליה אם יעשה כרצונם.

הרקע לסיפור המוזר הזה מצוי בקרבות שהתנהלו בצפון אפריקה. וילהלם קנריס, ראש האבווהר, הבין שעליו לרכז מאמץ מודיעיני במזרח התיכון כדי לסייע לרומל להביס את הבריטים. הוא האמין שיהודי בעל רקע צבאי – פקנהיים לחם במלחמת העולם הראשונה – ייטיב להתמזג בתוך הישוב היהודי בפלשתינה, ויוכל לעסוק בריגול באין מפריע. אחרי שמרגלים קודמים נכשלו, הוחלט להצניח את פקנהיים, תחת השם הבדוי פאול קוך, סמוך לחיפה. פקנהיים לא היה מודע לכל המניעים הללו, ורוב הזמן גם נעלם ממנו המתח הרב שעורר גיוסו. ארגוני הנאצים, שתיעבו את האבווהר, וכמובן לא אהבו את נוכחותו של יהודי בשירותם, ניסו לתקוע גלגלים בתכנית, ובסופו של דבר הלשינו עליה לבריטים. שליחותו של פקנהיים נדונה לכשלון מראש.

פקנהיים נקרע רוב הזמן בין אמון בשולחיו להרגשה שהוא בעצם מרמה את עצמו. הפעם היחידה שבה סירב להמשיך לציית היתה כשנודע לו שהוא עתיד לצנוח בפלשתינה כדי לסייע לגרמנים להשתלט על האזור. מנסיונו בגרמניה ובדכאו היה לו ברור שנצחון גרמני פירושו גזר דין מוות ליהודים בארץ-ישראל. אבל שוב, דברי החלקות של מפעילו שכנעו אותו להסכים. שטוף מוח מתעמולת הרייך, מוחנף מאמונו של האבווהר, מוּנָע באמונתו בגרמניה הטובה, ההגונה והאצילה, הניח לעצמו להשתכנע. הוא לא היה גיבור וגם לא קדוש מעונה. הוא פשוט לא היה חזק דיו לדבוק בסרובו ולקום נגד ידידיו היחידים, אלה ששחררו אותו ממחנה הריכוז, התייחסו אליו בכבוד, הגנו עליו ודאגו לאמו.

מיכאל בר-זהר, ששמע שמועה אודות קורותיו של פקנהיים, נמלא סקרנות וחקר את הנושא. הוא איתר את פקנהיים, שהפך לסופר בגרמניה שאחרי המלחמה, ראיין אותו וקרא את יומנו, ומצא מסמכים רבים שתמכו בסיפור (צילומים של חלקם מצויים בספר). מכיוון שבר-זהר הוא סופר ביון ומתח מוכשר, אעצור כאן, ולא אספר מה ארע לגיבורנו אחרי הצניחה. כדאי לקרוא את הספר, ליהנות מכתיבה טובה ומסיפור שרק המציאות הפרועה יכלה לברוא.

לחילופין, תמצית הסיפור זמינה בויקיפדיה, וביתר פירוט באתר הזה.

מרתק ומומלץ.

כתר

1992

נחל קופר / אלן מורהד

ב-20 באוגוסט 1860 יצאה ממלבורן משלחת מחקר בראשותו של רוברט או'הרה בֶּרְק, כשהיא מלווה קהל נלהב, בדומה לזה המתאסף כיום לצפות בשיגורן של חלליות. המשלחת, שאורגנה על ידי ועדה מטעם מדינת ויקטוריה, נועדה להגיע אל החוף הצפוני של יבשת אוסטרליה, מרחק 3,250 ק"מ מנקודת המוצא, דרך שרגלו של אדם לבן לא גמאה מעולם. למסע היו כמה וכמה מניעים, ביניהם הרצון ליצור קשר עם שאר העולם באמצעות קו טלגרף לחוף הצפוני ומשם להודו ולמזרח אסיה, השאיפה לקצר את דרכי המסחר אל אסיה, הרעב לאדמות, והדחף המחקרי לאמת או להפריך את תיאורית הים הפנימי המפכפך לו בלב היבשת. במישור המדיני והפוליטי, מדינת ויקטוריה קיוותה להיות הראשונה שתביא אנשים מן הדרום אל הצפון דרך המדבר. במישור הפרטי והאישי, סקרנות והרפתקנות היו מאז ומתמיד מניעים רבי עוצמה. תושבי אוסטרליה, שאינם ילידים, אכלסו רק את קו החוף, והמרחבים הנעלמים בלב היבשת גירו את הדמיון.

כמעט שנה אחר-כך, בסוף יוני 1861, סמוך לנחל קופר, מתו בבדידות, כל אחד בנפרד, ראש המשלחת ברק וסגנו וויליאם ג'ון וילס. השניים הגיעו אל יעדם, אם כי לא ירדו אל החוף עצמו, אך בגלל ליקויים ארגוניים ואנושיים, שנחקרו מאוחר יותר, לא נותרו להם משאבים כדי לחזור הביתה. יחד עם חבר משלחת נוסף, ג'ון קינג, התקיימו בקושי במשך זמן מה, עד שנכנעו. קינג העביר את שני החודשים הבאים בחברת ילידים, עד שהתגלה על ידי משלחת הצלה. שרידי גופותיהם של ברק ווילס זכו לקבורת מלכים במלבורן.

אלן מורהד, עיתונאי וסופר אנגלי יליד אוסטרליה, מספר את סיפורה של המשלחת, החל משלבי הארגון, וכלה בהתפתחויות האזוריות שהתרחשו בעקבותיה. סיפורו הוא שילוב של תיעוד עם פרשנות, כשהוא מתייחס במידה שווה של ענין ושל תשומת לב אל ההיבט ההיסטורי ואל אישיותן של הנפשות הפועלות. לאור ההכנות המדוקדקות, שכללו בין השאר יבוא צי של גמלים מהודו, ניתן היה לצפות שלמרות הקשיים הפיזיים המשלחת תגיע ליעדה ותשוב בשלום. צירוף של החלטות, שזכו לביקורת בדיעבד, עם חולשות אנוש ועם נסיבות משתנות, האריך את נדודי האנשים וגרם למקרי המוות הטרגיים. ברק היה אמור לצעוד עם כל אנשיו, אך פיצל את מחנהו לשלושה. האיש שעמד בראש מחנה הבסיס נדרש להשאר במקומו בכל מחיר, ובצירוף מקרים אכזרי נטש את המקום שעות ספורות לפני שברק, וילס וקינג הגיעו אליו אבודים ומותשים (ארוע דרמטי שנחקק כמיתוס בהיסטוריה ובאמנות). האיש שעמד בראש כוח המילואים, והיה אמור לחבור אל המשלחת, בחר בחיי נוחות ומשך זמן. הועדה, שהיתה אמורה לפקח מרחוק, התרשלה. יתרה מזו, היא האיצה בברק, שלא לטובתו, למהר בדרכו, לבל תשיג אותו המשלחת שיצאה מאדלייד.

מורהד מיטיב להמחיש את הסביבה העוינת – את החום והבצורת, וגם את הקור והבוץ – ואת יפי נוף הקדומים רב ההוד. סגנונו דיווחי ואישי גם יחד, ולצד הרחבה היסטורית הוא נוקט גם לשון פרוזה דוגמת זו המתייחסת לגורלם של בקר, וילס וקינג: "גם היום, לאחר מאה שנה, אין אתה יכול שלא להתמרמר. רעה מדי היתה מנת חלקם; הלא היו זכאים, אם לא להצלחה, לפחות להפוגה כלשהי […] איבה אכזרית זו של הארץ עצמה בלתי מהוגנת היתה, כה נלוזה ובלתי טבעית". הוא מקדיש מקום גם ליחסים שבין המתיישבים לילידים, החל מן המשפט המקומם שבפתיחה, המתאר כיצד הצטיירו הילידים בעיני החדשים מקרוב באו – "המפגרים שבבני-האדם על-פני האדמה […] אחוזים היו הללו אפתיה אינסופית שלעולם אין שום תמורה או התקדמות מתחוללות בה" – דרך קשרים שנעו בין איבה ועוינות, שמקורן בעיקר בהתנשאות ובקשיי תקשורת, לשיתוף פעולה. כשקינג סובל מן ההמולה סביבו בשובו למלבורן, ואחד העיתונים קובע נחרצות שהוא שב מן השאול, מורהד מעיר: "הוא לא היה בשאול. הוא ישב בקרב הילידים על גדות נחל קופר, ניזון שם בצמצום, ויתכן שעתה היו רגעים שבהם שאל את נפשו לשוב אליהם".

"נחל קופר" הוא סיפור מרשים של כושר עמידה ודבקות במטרה. בהבדלים המתבקשים, הוא גם סיפורה של כל משימה גדולה שבני האדם כקולקטיב מציבים לעצמם, מן המניעים והתכנון ועד ההגשמה והכשלים, כולל מאבקי הכוח, הטלת האשמה וניכוס ההצלחה.

מרתק ומומלץ.

הטקסט המלא בשפת המקור

Cooper’s Creek – Alan Moorehead

עם עובד

1965 (1963)

תרגום מאנגלית: רחל רביד ושמואל שיחור

אנשי פינות / אסתי ג. חיים

דבורי, שגדלה כבת להורים ניצולי שואה, כותבת את הסיפור של משפחתה. היא אשה מבוגרת, בודדה, מכורה לסיגריות ולערק, מתגוררת בדירה שבה חיתה בעבר עם הוריה, מתקיימת בקושי מעבודות מזדמנות, בעיקר כמורה מחליפה, ומבלה לילות לבנים רבים בהקשה על מכונת הכתיבה הישנה שלה.

סיפורה של דבורי, שנקראת על שם אחת הדודות של אמה שנספתה בשואה, הוא סיפור עצוב של ילדה שקופה. הוריה נשאו כל חייהם את טראומת עברם, ולא התפנו להעניק לדבורי ולאחיה רוך ואהבה. האם אנה סבלה ממאניה-דיפרסיה, אושפזה בכפיה לתקופות ארוכות, ובמקום להיות אם לילדיה נותרה כל חייה הילדה הקטנה של אמה, שחיה יחד עם דבורי ומשפחתה. האב לצי נע בין רחמים על אשתו להתקפי זעם עליה, על הוריה, על ילדיו, ובעצם על היקום כולו. דבורי גדלה מפוחדת בין הטירוף של האם לזעם של האב, התקשתה ליצור קשר עם בני גילה, ופיתחה חיי דמיון כדי למצוא לעצמה פינה מוגנת.

אל תוך הסערות המשפחתיות מגיעה אסתר, האחות הצעירה של הסבתא. "עד שהגיעה אסתר-נייני, חיינו על פי תהום. היתה לנו השגרה שלנו, הצפופה, הרועשת. בלילה מערבולת של צעקות ואירועים. היינו הסטראוטיפ, על כל סממניו השואתיים, המהגריתיים, המשוגעתיים. אבל היינו אמיתיים. השגרה הזאת הלכה ונכרכה סביבנו עד חנק". אסתר, ששרדה את השואה בזכות חזותה הארית, סוחבת גם היא מטען סבל, של העבר ושל בדידות ההווה, אך בשונה מאחיותיה וממשפחתה של דבורי, היא שומרת על חזות אופטימית, שמחה. דבורי אינה שבעה מלשמוע את צחוקה המתגלגל. לא רק הילדה הבודדה והרדופה מוצאת נחמה באסתר, הדמות הבוגרת היחידה בחייה שממש רואה אותה. אחיה אף הוא כרוך אחריה, והמבוגרים במשפחה מתרככים מעט בזכות נוכחותה. כולם נעשים תלויים בה באופן כזה או אחר, עד כי "בשבוע החופשה של אסתר-נייני התמוטט הבית כמו אבד לו יסוד חשוב שאיחד את כל חלקיו". מקרעי דברים שדבורי שומעת היא מבינה שבעברה של אסתר מסתתר סוד שהיא להוטה לגלות, אך איש אינו מוכן לספר לה, וכל חיטוטיה נותרים ללא פתרון.

האם מתנהל רומן בין לצי לדודתה של אשתו? לא ברור, אבל אין ספק שהוא להוט להיות בחברתה, עד שפוקעת סבלנותה של אנה, והעימות הבלתי נמנע פורץ במלוא עוזו. דבורי נותרת שוב חשופה, שקופה ובודדה.

אסתי ג. חיים ספרה שוב על המשפחה בסיפור "סיד" מתוך ספרה המאוחר יותר הנושא את אותו שם. בסיפור לצי נאלץ לבלות לילה בחברת גופתה של אסתר, והוא מהרהר בעברו ובמשפחתו. לטעמי, למרות ש"אנשי פינות" כתוב באמינות כואבת, ומיטיב לתאר את שעבר על הילדה, הסיפור עולה עליו. אולי משום שהוא מהודק יותר, מפוענח יותר. יש משהו מאולץ ומתאמץ בחזרות שאינן מוסיפות דבר, בעיקר בתיאורי ההווה של דבורי, והבחירה לספר שוב ושוב על קיומו של הסוד ולא לחשוף אותו, מאכזבת.

לא אמָנע מלהמליץ על הספר, משום הכתיבה הרגישה, ומשום ההמחשה הזועקת של החיים בצלה הכבד של טראומת השואה. יחד עם זאת, משום ההסתיגויות שלמעלה, לא אוכל להיות שותפה להתפעלות ממנו.

כנרת זמורה ביתן דביר

2013

בית המשפט העליון / יצחק זמיר

יצחק זמיר, מי שהיה, בין שאר תפקידים, היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון, כתב את הספר בשל הביקורת המוטחת בבית המשפט, בעיקר בתפקודו כבג"ץ הדן בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה ונגד גופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. ביקורת כשלעצמה רצויה ומבורכת, אבל מכיוון שהדרדרה להשמצות, והיא עשויה לערער את המרקם הדמוקרטי, ראה לנכון להתמודד עם הטענות אחת לאחת.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מערכת המשפט, הכותב מתייחס להיסטוריה של החוק ושל המשפט בישראל, מתאר את מבנה בתי המשפט, את התנהלותם ואת סמכותם, ועוד. אמנם מדובר במידע "יבש", אך הוא כתוב בבהירות ובפירוט מספק שאינו מכביד, ומצאתי את ההיבט הזה של הספר מעניין ומעשיר.

אבל ההיבט המסקרן יותר נוגע, כמובן, למתקפות על בית המשפט, החל מאיומים לעלות עליו עם טרקטור וכלה בקידום חקיקה שתעקר את תפקידיו. להלן התיחסותו לכמה ממתקפות אלה.

הפרדת רשויות – עולה הטענה כי הביקורת של בג"ץ על החקיקה ועל פעילות הממשלה פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות. יש להזכיר כי הפרדת רשויות אין פירושה שכל רשות לעצמה, אלא שלושתן כרוכות זו בזו. הדמוקרטיה היא מערכת של בלמים ואיזונים שלכאורה סותרת את עקרון הפרדת הרשויות, אך בפועל שומרת עליו.

לענין זה יש לציין גם שהשופטים ממונים על ידי ועדה שלפוליטיקאים ולנציגי הציבור יש בה רוב. זאת, אגב, בניגוד למגמה ברוב המדינות הדמוקרטיות, שמבקשות להעניק משקל מהותי יותר למקצועיות השיפוטית. ארצות-הברית היא יוצאת דופן מבחינה זו, והשופטים בה הם מינויים פוליטיים (אבל לארצות-הברית יש, מצד שני, הסדרים מרסנים כמו חוקה קשיחה, ומגילה מלאה של זכויות אדם). אלה שמדברים על הפרדת רשויות בעצם מבקשים להכפיף את הרשות השופטת לשתי הרשויות האחרות.

אפרופו הועדה, החל משנת 2008 נדרש רוב של שבעה חברים בועדה כדי למנות שופט, כלומר חברי ועדה המשתייכים לקואליציה יכלו לעצור כל מינוי. בפועל, כל שופטי העליון כיום, למעט הנשיאה חיות, מונו אחרי 2008. משתמע מכך כי אין מקום לטענה לפיה שופטים מתמנים בשיטת "חבר מביא חבר".

משילות – טענה על פגיעה במשילות מופנית לא רק אל בית המשפט, אלא אל כל שומרי הסף, ביניהם היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה. בהקשר זה יש לזכור כי סמכות הביקורת השיפוטית על ידי בג"ץ מעוגנת ומפורטת בחוק יסוד: השפיטה, וכי בישראל יש לממשלה סמכויות נרחבות הרבה יותר מן המקובל בדמוקרטיות אחרות. "השיטה של בלמים ואיזונים פועלת בעולם הדמוקרטי לא כדי לחזק את המשילות, אלא כדי להגן על ערכי הדמוקרטיה, ובעיקר על זכויות אדם, אפילו על חשבון המשילות. הביקורת השיפוטית היא רכיב מרכזי וחיוני בשיטה זאת, לצד רכיבים אחרים, כמו מבקר המדינה, החשב הכללי והתקשורת הציבורית. כל אלה עשויים לפגוע במשילות, אך הפגיעה, שעל פי רוב היא שולית, היא מחיר סביר וראוי בחברה דמוקרטית".

רצון הרוב – הטענה כי בית המשפט אינו יכול להתנגד לרצון הרוב מצמצמת את הגדרת הדמוקרטיה לשלטון הרוב, בעוד מהותה היא התחשבות גם במיעוט ובזכויותיו.

אקטיביזם שיפוטי – הטענה המושמעת היא כי אקטיביזם שיפוטי פסול מעיקרו. ההקדשה שבפתח הספר משקפת את קביעת הכותב שבעבר בית המשפט היה אקטיבי הרבה יותר, וטוב שכך: "ספר זה מוקדש לאבות המייסדים של בית המשפט העליון, שהאקטיביזם שנקטו בנסיבות הקשות שלאחר קום המדינה ביסס את שלטון החוק וביצר את זכויות האדם בישראל". לדבריו, לא חל שינוי באקטיביזם משנות השמונים, כפי שנהוג לטעון, והשופט ברק לא אמר כי "הכל שפיט". יתרה מזו, בג"ץ דוחה מספר גדול של עתירות משום שעמדתו היא שמדובר בסוגיות שאינן שפיטות.

יצוגיות – בשל המספר הקטן של השופטים לעומת הגיוון והמורכבות של החברה הישראלית, יצוג אמיתי אינו אפשרי. הכותב מעדיף את המונח "שיקוף" של החברה. יש מקום לשיפור בהיבט זה, אבל מעניינת הקביעה שלו שהיצוגיות או השיקוף אינם אמורים להתבטא בהכרעות הדין, ובפועל אכן אינם מתבטאים. לדבריו, ההבחנה בין שופטים הנחשבים ליברלים ללאומיים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסקי דין, שולית. הוא מביא דוגמאות להכרעות דין שנקבעו לכאורה בניגוד ל"מצופה" משופט ש"צבוע" בהשתייכות כלשהי, ומצביע כראיה על עובדת ההכרעה פה אחד במרבית

יצחק זמיר סבור שלמרות חריקות ואי הסכמות, התקיים עד כה שיווי משקל יעיל ומועיל בין הרשויות, ומציע ש"אם זה עובד, אין סיבה לשבור". הוא מצביע גם על פגמים ועל תחומים המחייבים שינוי, בין השאר בעומס העבודה על בית המשפט העליון, ומציע צעדים לשיפור.

בין אם תומכים במהפכה השיפוטית ובין אם מתנגדים לה, חשוב להכיר את העובדות ולא להיות מונָעים משמועות כזב ומלהט יצרים (מה שנכון, למרות הנאיביות, לכל נושא). יצחק זמיר, החרד לגורלה של הדמוקרטיה בהעדר ביקורת שיפוטית, כתב ספר בהיר, מפורט ומנומק כדבעי, המצביע על חשיבות עצמאותו של בג"ץ. מעניין וחשוב.

שוקן

2022

מה קרה להגר באילת? / עופרה עופר אורן

הגר נאנסה באילת. פעמיים. "רחוקה וריקה, כמו בובת סמרטוטים, נטולת הכרה ורכה", הניחה שיעשו בה כרצונם.

"ומה היא? לא הדפה וגם לא דחפה –

אך מדוע, מדוע? כיצד הם ידעו

שאיתה יתאפשר? היא רצתה שיטעו".

אבל הם לא טעו. הם זיהו שאיתה אפשר. שיוכלו אחר-כך להאשים אותה, לטעון שלא אמרה לא. כי כך הגר גדלה. בחדר שאת דלתו אסור לה לסגור. עם אב שבא אליה בלילות. לטובתה, כך הוא אומר, אך מקפיד על חשאיות מעשיו. ולא, היותו ניצול שואה אינו תירוץ ואינו הצדקה. משתפת פעולה מתוך פחד או משום ש"לכל מה שאביה יאמר תאמין, איך תדע ששקריו נהפכו לשקריה?". עם אם שאינה רוצה לדעת. ולא, היותה מושפלת על ידי בעלה אינו תירוץ ואינו הצדקה. עם אחות צעירה שאביה יפקוד בלילות כשהגר תתגייס ותתרחק. בבית ש"הוא כמו שדה מוקשים, כמו מטווח".

כשהגר נקלעת למשבר קיומי שדוחף אותה להיות אקטיבית, היא פונה אל האדם היחיד ש"נגע בפניה באצבע רכה". נדמה לרגע שנושעה, אך אין מנוס מסודות העבר, מן ההכחשה ומן הכאב. כמו המחשבות שמענות אותה כשאנו מתוודעים אליה, גם העבר הוא "נחש מסוכן שחוזר ומכיש, שארסו החודר לתוכה כה מוכר, הכרחי וכמו בלתי נמנע". מעגל הטראומה נדון להתרחב.

עופרה עופר אורן כתבה על הגר ועל מה שקרה לה במבנה קשיח של סונטות, מספר מדוד של שורות ושל הברות. אודה שלפני הקריאה הייתי מסויגת, כי לא ברור לי למה לשבור שורות כשאפשר לכתוב ברצף, ולמה להכנס לסד של חריזה כשאפשר ליהנות מחירות הכתיבה החופשית. ההסתיגות התפוגגה מן העמוד הראשון. נדמה שדווקא הריסון הסגנוני, והדחיסות הנובעת מן ההכרח לברור מלים, מביעים באופן מושלם את עולמה המהודק עד מחנק של הגר. אם חשבתי בבורותי שסונטה משמעה אליטיזם, רוחניות כלשהי, באה הסופרת והוכיחה כמה טעיתי. באותו עמוד ממש היא כותבת משפטים שיריים יפיפיים, מרחפים משהו, כמו

"אך בינתים נמתח את הזמן בקצוות

וניצור בו קרעים, ובהם נבקש

הסברים ואולי עדויות-עקבות"

ומיד אחריהם היא ניצבת עם שתי רגליים על הקרקע, עם משפטים "דיבוריים" כמו

"מעתה משפחתם לנפשה, שום שכן

לא יתחב את האף"

והתנועה הזו בין חוץ ופנים, בין הרהור לעובדה, בין רוחני לארצי, מוסיפה למורכבות הסיפורית ומעשירה אותה.

פעם בכמה זמן, לא לעתים קרובות, מזדמן לי לחשוב בהשתאות, "כזה עדיין לא קראתי", ותחושת ההשתאות הזו ממלאת אותי שמחה. "מה קרה להגר באילת?" אינו סיפור שמח, כמובן, אבל החוויה הספרותית שחוויתי אתו בהחלט כן. סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה מקומות שארצה לחזור אליהם, וכשחזרתי קראתי אותו שוב בשלמותו, באותה תחושה קשה ובאותה הנאה.

וגם הכריכה שבורה, כמו הגר, ומטרידה כמו מה שקרה להגר. האם זה חלון שנאטם? הצד האחורי של תמונה במסגרת? מה מסתתר בצד השני ומעבר לשוליים החתוכים? האם נוכל לראות את התמונה השלמה, לדעת הכל?

בגלל חשיבותו התוכנית של הספר ובגלל איכותו הספרותית אני ממליצה עליו בחום.

כנרת זמורה דביר

2023

השתקן / ארי ליברמן

שמחה שטיל הוא דור שני לשואה, אך במשך כל שנות ילדותו והתבגרותו לא ידע שהוא כזה. הוריו, שניהם שורדי אושוויץ, לא דברו על עברם, והוא, גם אם הוא חש שמשהו חריג בהם ובחייהם, לא שאל. לאמו, שנפטרה בהיותו בן שש, היה פגם בולט בפניה, אך לקח לו הרבה זמן להבחין בכך. אביו, שבחר לא למול אותו, שב ואמר לו שאינו יהודי, ואף סירב בתוקף לערוך לו טקס בר-מצווה, למרות תחנוני הילד שמאס בתחושת השונות שלו לעומת חבריו. כשהבין שאביו, שמכר בחנותו בשר חזיר, מדבר יידיש, כמו החרדים שפגש במקרה בירושלים, נותר מבולבל, אך כשהעז לשאול לא קיבל תשובות. גם אחרי מותו של אביו, כששמחה גילה שגדל בביתם של שורדי שואה, לא הצליח לפצח את חידת השתיקה. בין חפציו של אביו מצא שתי מגילות נייר כתובות בצפיפות ומהודקות בצלבי קרס, וחשש לקרוא בהן, שמא יתגלו סודות שאיתם יתקשה להתמודד. מפגש אקראי עם אשה חרדית, שהוביל אותו להיכרות עם קהילתה ועם העומד בראשה, גרם לו בסופו של דבר לקרוא את היומן שבמגילות, ולגלות את עברם של הוריו.

בלבו של הספר נמצא היומן, המלווה בשתי הקדמות. הראשונה, הארוכה מבין השתים, היא של הבן שמחה, המספר על ילדותו, על מציאת היומן, ועל ההחלטה להוציא אותו לאור כעשרים שנה אחר-כך. השניה היא של ההיסטוריון שתרגם את היומן והוסיף הערות שוליים, למרות שתחילה לא רצה אפילו לקרוא בו משום שבעיניו "דברי עדות שכאלה שווים בעיני כקליפת השום". במפתיע, דווקא חלקו השלישי והעיקרי של הספר, כלומר היומן עצמו, הוא הפחות טוב מביניהם, ומיד אסביר מדוע.

ההקדמה של הבן כתובה מצוין ומרתקת. עשרים שנה אחרי מותו של אביו, ואחרי שהבין ששני הוריו העדיפו לשמור את עברם לעצמם, שמחה יכול להתבונן על ילדותו ללא רגשות טינה, אפילו בהומור מסוים. הוא מיטיב לתאר את חריגותו כיוצא אירופה יחיד בישוב בו גדל, כמי שאביו בחר בעיסוק מעורר מחלוקת, וכילד שגדל בתוך סוד שהיה כנראה גלוי לאחרים, גם אם נתנו לו פרשנויות מוטעות. גם החשש שלו בבגרותו, לאחר שהתייתם, מלחשוף סודות שיכתימו את אביו, ולכן גם אותו, משכנע ונוגע ללב. כשהוא נעשה מעורב בעל כורחו בחייה של הקהילה החרדית, עד למעמד האבסורדי שבו הם מבקשים להכתיר אותו – מוכר בשר חזיר ואפיקורס – כרבם, הביקורת הצינית על הקומדיה המתרחשת בחייו נוקבת אך משעשעת. נהניתי מאוד לקרוא את ההקדמה הזו, שאורכה למעשה כאורכו של סיפור ארוך, ואילו היה הספר מסתיים בה, בתוספת תמצית היומן של האב מזוית הראיה של הבן, הייתי ממליצה עליו בהתלהבות.

את ההיסטוריון לא לגמרי הבנתי. טיפוס מעט נפוח, מצד אחד מזלזל בעדויות, מצד שני בטוח שהעולם לא יכול להתנהל בלי הערותיו לטקסט. הוא קצת נדחף לספר בחיבור מלאכותי משהו. מראיון עם הסופר הבנתי שדמותו של ההיסטוריון היא פרודיה עצמית. ניחא.

היומן, לעומת זאת, אכזב והכעיס אותי גם יחד. ליברמן מספר מפיו של שמשון, אביו של שמחה, את ההיסטוריה האמיתית של קהילת רווה-רוסקה שהושמדה, כולל אזכור של דמויות שהיו. הוא מספר גם את קורותיו של שמשון, אביו של שמחה, החל מן היום בו משפחתו נרצחה ממש מול עיניו, דרך חייו במחבוא, פעילותו כפרטיזן, ומאסרו בבירקנאו עד שהתגלגל אל הזונדרקומנדו. גם שם הוא מזכיר, אם כי לא בשמות אמיתיים, אנשים שהיו, ביניהם האחים שלמה ואברהם דראגון, וההיסטוריון מזהה אותם בהערותיו. אבל כל אלה הם רק רקע לסיפור בדוי על שני אחים, שבתוך לילה עברו מהפך של מאה ושמונים מעלות. האחד, רב נערץ, שסיפורי נסים וקדושה נקשרו בשמו, איבד את אמונתו נוכח חורבן חייו וחיי קהילתו. השני, פרחח בור פורק עול, מצא את האמונה ודבק במצוות. הראשון, למרות "התפקרותו", נותר צדיק תמים. השני, למרות "התחזקותו", נותר פרחח המרוכז בעצמו בלבד. השחור שחור מאוד, הלבן לבן מאוד, וגווני ביניים אין. התקשיתי להשתכנע שהכתיבה השטחית הזו מתיישבת עם דמותו של האב, כפי שהכיר אותו בנו. לקח לי זמן להבין שהספר כולו, כולל הסיפור של הבן, הוא כתב אישום נגד הרבנים שדאגו להציל את עורם תוך הפקרת חסידיהם, ומאוחר יותר המציאו פירושים לשואה. ההיסטוריון ניסח זאת באופן מקצועי יותר באחת ההערות: "כתב אישום חריף כנגד אותם מתחסדים רליגיוזיים נבערים מדעת, כנגד אותם קנאים מתחרדים עטופי איצטלות של קדושה המצדיקים (מצדיקים!) את חורבן יהדות אירופה כעונש משמים על תופעת החילון וההתבוללות שפשטה בעם". שאלות של אמונה, ובכלל של התמודדות לוגית ונפשית, אל נוכח אסונות בכלל, ואסונות נוראיים כמו השואה בפרט, מרתקות, ושאלת התנהלותם של המנהיגים הרוחניים של הקהילות היהודיות צריכה להיות נידונה. אבל לא כך, לא בסיפור מופרך כזה, לא ברקימתה של בדיה על רקע פרטים אמיתיים, לא בעולם צבוע בילדותיות כלשהי שחור-לבן.

בראיון שהוזכר קודם אמר ליברמן כי "אני מניח שעבור חלק מהקוראים 'השתקן' הוא רומן שואה לכל דבר, אבל בשבילי הוא בעצם פרודיה על ספרים כאלה. הוא לא ספר שואה — הוא ספר על ספרות שואה. זה לא ניסיון לחקור ולפרש את המאורע ההיסטורי עצמו, את הזוועה המחרידה והשלכותיה, אלא בעיקר להבין את הדרך שבה אנחנו תופסים, ובעיקר לא תופסים, את מה שקרה שם". המילה "פרודיה" בהקשר זה צורמת, אבל גם אם פוסחים מעליה, אני לא מוצאת כאן את מה שהסופר התכוון, כדבריו, שנמצא.

יעל ישראל כתבה בביקורת שלה על הספר כי "אף פעם לא משכנע אותי סיפור עלילתי על השואה. הרי לעולם לא נצליח לכתוב או להסריט פיקשן על הנושא הזה, שבלתי אפשרי לתפוס אותו בכלל. כל ניסיון כזה רק מרדד את עוצמת האירוע המחריד. אז בשביל מה?". דעתי כדעתה. גם אם הבדיה היתה כתובה טוב יותר הייתי מסתייגת ממנה. כמו שהיא כתובה, מגמתית ושטחית, על אחת כמה וכמה.

למען הסדר הטוב והדיוק ההיסטורי: יצחק מנחם נחום טברסקי, רב הקהילה ברווה-רוסקה, יכול היה למלט את נפשו, אבל בחר להשאר עם בני עדתו ונספה בבלז'ץ. שמשון ואחיו אינם בני דמותו, אבל מכיוון שמשום מה נשתלו בקהילה זו, נראה לי שמן הראוי לציין זאת.

למרות החלק הראשון הסוחף, לא אוכל להמליץ על הספר.

אחוזת בית

2022

"פס הקול" של הספר – קטע המקהלה החותם את קנטטה 147 של באך, "לב ופה ומעשה וחיים"

כך הולכים השותלים / גיורא אילון

גיורא אילון, בן המושב בני ציון רוב חייו, מספר על ארועים ועל דמויות מן ההיסטוריה של ההתישבות בלב השרון מנקודת מבטו של הילד שגדל במקום ושל המבוגר שחזר אליו אחרי כמה שנות ניתוק.

"כך הולכים השותלים" הוא שיר מתוק שמתאר רון בלב בעת אחיזת את ביד. הספר אינו מתכחש לרון, אך מתאר את העצב ואת הקשיים שהיו מנת חלקם של אלה שנדחקו לשולי החברה. יש בספר מרירות רבה, ופה ושם נימה של סגירת חשבון, הן ברמה המשפחתית כלפי אביו של הכותב, שרדה באשתו ובילדיו, והן ברמה הישובית כלפי אלה שהשפילו את בני המשפחה בגלל עוניים היחסי ובשל עמדתו האופוזיציונית של האב. יש בו גם קינה על צמצום החקלאות לטובת מיזמי נדל"ן. יחד עם זאת, למרות שהספר נפתח באפליה ונסגר במוות, יש בו חן וחסד, וסיפורים הרואיים על אנשים שהמציאו את עצמם מחדש, ודמויות מרגשות, ותמונות מעניינות מן ההיסטוריה הישראלית.

גיורא אילון מספר על משפחת אמו, שעלתה מפולין בעקבות אחת האחיות שקמה יום אחד והסתלקה. סבו ביקש להקים במושבה רעננה מכולת, והתגלגל להיות זגג. סבתו החליטה לפתוח דף חדש ולעסוק בחקלאות. הוא מספר גם על משפחתו הירושלמית של אביו, ועל תעתועי הגורל שחיבר בין הוריו. הוא מתאר את החיים בהתישבות בבני ציון (המכונה בספר גבעות), את הקשר עם המעברה, שממנה צמח מאוחר יותר הישוב חרוצים, ועם קיבוץ שפיים הסמוך. מדרך הטבע משתלבים בסיפורים איזכורים היסטוריים, כמו הטבח בחברון בפרעות תרפ"ט, חידון התנ"ך הארצי הראשון שבו זכה עמוס חכם, השסע הבין-מפלגתי בין מפא"י למפ"ם. חולפות בסיפורים דמויות ידועות, וכאלה שלא הכרתי ושמחתי להתוודע אליהן.

הספר בנוי מסיפורים נפרדים, שאינם ערוכים בסדר כרונולוגי. חלקם משפחתיים, חלקם סובבים סביב דמויות אחרות בישוב. כמה מהם הם זכרונותיו של הילד, אחרים הם סיפורי מפגשים מאוחרים יותר. לא חדלים להרשים אותי סיפורי החיים של אלה שנטשו חיים עירוניים לטובת אידיאולוגיה חקלאית עתירת קשיים, ושל אלה שנעקרו מארצותיהם ובראו כאן לעצמם חיים חדשים. הספר מיטיב לתאר אותם, בהערכה ובביקורתיות, בחיבה ובטינה, על פי התפקיד ששיחקו בחיי הכותב. ראשית ההתישבות בשרון לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות, קמה כאן לתחיה על פכיה הקטנים, על יופיה ועל מכאוביה.

התעצבתי על ההחמצות ועל הכאבים, התענגתי על היופי וההישגים, ונהניתי מן החיות של הכתיבה. בהחלט מומלץ.

אפרסמון

2023

יחידה X / ליאה גארט

כותרת משנה: הקומנדו היהודי הסודי של מלחמת העולם השניה

בשנת 1942 נוסד בצבא הבריטי קומנדו 10, שהורכב מפליטים שנמלטו מאירופה הכבושה. חיילי הקומנדו, שהתנדבו לשירות, סופחו כיחידים לכוחות הבריטיים, ונשלחו לסייע בפעולותיהן הקרביות. הקומנדו הורכב משמונה יחידות, שכל אחת מהן התמקדה במדינה שנפלה לידי הגרמנים. יחידה מספר שלוש, שכונתה גם יחידה X או היחידה הבריטית, היתה יוצאת דופן: המתנדבים אליה היו יוצאי גרמניה ואוסטריה, הווה אומר אזרחי מדינות אויב, ורובם ככולם היו יהודים, שהגיעו לבריטניה בדרך זו או אחרת, כולל משלוח הילדים (הקינדרטרנספורט). היחידה זכתה למעטה חשאיות, אשר נועד להגן הן על פעולותיה והן על זהותם של חבריה, שסכנת מוות ריחפה מעל ראשם אילו נחשפו מעבר לקווי האויב. עד היום חלק מן המסמכים העוסקים ביחידה חסויים.  

ליאה גארט, פרופסור להיסטוריה יהודית, מספרת את קורותיה של היחידה, את סיפורם המשותף של חבריה, ואת סיפורם המפורט של כמה מהם. הגברים כולם הגיעו לבריטניה בגיל צעיר יחסית, מבקשים מקלט מן הרדיפות בארצות מוצאם. כמה מהם היו מודעים ליהדותם מלידה, אחרים נחשפו אליה רק כשהיא הפכה ל"בעיה". אחדים גדלו במשפחות ששמרו על אורח חיים יהודי, אחרים במשפחות שהמירו את דתן, או בכאלה שבהן רק אחד ההורים היה יהודי. היו שנאלצו להקרע ממשפחתם ונשלחו לבדם לבריטניה, אחרים הגיעו בלווית בני משפחה. חלקם איבדו קרובים שנרצחו עוד לפני המלחמה. בריטניה הוותה מקום מקלט עד לפרוץ מהמלחמה. החל מאותו יום הפליטים הצעירים הפכו לאויבים. הם נכלאו במחנות בתנאים קשים, או שהורחקו למושבות שמעבר לים ושם נעצרו שוב. גארט מתארת, בין השאר, מסע ימי מסויט לאוסטרליה, בנוסח ספינות העבדים, שבו היו הפליטים היהודים טרף לרב חובל אנטישמי סדיסט. במשך חודשים על חודשים סבלו יסורים במחנות מעצר בבריטניה, בקנדה ובאוסטרליה.

ב-1942 חל שינוי במצבם של כשלוש-מאות גברים, שזומנו להצטרף ליחידה X. שמונים ושבעה מתוכם התקבלו. מכיוון שיועדו לפעול בתוך אירופה הכבושה, ובין השאר לחקור גרמנים שבויים ולאסוף מודיעין, היתה חשיבות מרובה להסוואת זהותם. אחרי כל התלאות שעברו לא נותרו להם חפצים אישיים רבים שיהוו קשר אל עברם, והם נדרשו להפטר גם ממה שנותר. יתרה מזו, היה עליהם לוותר על שמם ולבחור במקומו שם בריטי למהדרין וסיפור חיים חדש. המתנדבים עברו אימוני שדאות ברמת קושי גבוהה, והתאמנו בפעילות גרילה ופעילות מודיעין. מיותר לציין כי המוטיבציה שלהם היתה גבוהה. לכולם היו קרובי משפחה באזורים הכבושים, והשמועות על השמדת היהודים החרידו אותם.

חיילי יחידה X לא לחמו כגוף אחד, אלא צורפו כיחידים ליחידות אחרות. הם הרגו ושבו גרמנים, לפעמים שכנעו אותם להכנע. הם אספו מודיעין רב תועלת, נטלו תפקידי מנהיגות בשדה הקרב בזכות כישורי השדאות שרכשו, ועשו לעצמם שם ומוניטין. גארט מספרת, בין השאר, על מקרה שבו אחד מחברי היחידה, איאן האריס, שבה לבדו חיל מצב שלם, ועל מדליה צבאית שקיבל בשל מעשה גבורה תחת אש. עשרים ושניים מחיילי היחידה נהרגו בקרב, עשרים ושניים נפצעו קשה. שמונה-עשר קודמו בדרגה במהלך המלחמה, מתוכם ארבעה בשדה הקרב. עם תום הקרבות עסקו בחשיפת תאים נאצים, בזיהוי נאצים בודדים, ובהכנת מסמכים למשפטי נירנברג. מנפרד גנץ, שנקרא אז פרד גריי, שם פעמיו לטרייזנשטט, בתקווה לאתר את הוריו. הוא מצא אותם במצב ירוד, אך בחיים, ובהמשך הגיע עד הנסיכה ההולנדית יוליאנה כדי לשכנע אותה לפעול להשבתם של יהודי הולנד לארצם.

עם תום המלחמה, כמה אירוני ומקומם, שבו החיילים למעמד של נתיני מדינות אויב. נדרשו מאמצים מייגעים וממושכים כדי להעניק להם את האזרחות הבריטית, שזכו בה בדם וביזע. מעניין לציין שכמעט כל חיילי יחידה X דבקו בזהות ששימשה אותם בשנות השירות. מנפרד גנץ, שהוזכר קודם, שגדל במשפחה אורתודוקסית, היה אחד הבודדים שחזר אל שמו המקורי ואל יהדותו. הניתוק מן העבר שלפני המלחמה, שניתן להסבר בכמה אופנים, בא לידי ביטוי בולט כשהוקמה אנדרטה ליחידה בעיר אברדווי, ששימשה להם בית בתקופת האימונים הראשונה. כל יוצאי היחידה, למעט חריגים בודדים, בחרו שלא לציין על האנדרטה את היותם של כתשעים וחמישה אחוזים מן היחידה יהודים.

ליאה גארט צללה אל תוך המסמכים, כולל כאלה שנחשפים כאן לראשונה, שוחחה עם שניים מן הלוחמים שהיו בחיים בעת הכתיבה, ונפגשה עם בני משפחות. היא מובילה את הקוראים אל יהדות גרמניה ואוסטריה בעת עלית הנאצים, אל בריטניה העומדת על נפשה, ואל שדות הקרב. הספר אמנם תיעודי, אך הוא נקרא כרומן מרתק, מעניין ומרגש, המוכיח, כדברי הקלישאה, שהמציאות עולה על כל דמיון.

מומלץ מאוד.

X Troop – Leah Garrett

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי