השיבה הביתה / אנה אנקוויסט

228624

"השיבה הביתה" נפתח עם שובו של החוקר ומגלה הארצות ג'יימס קוק ממסעו השני ב-1775. אחרי שלוש שנים בלעדיו, אשתו אליזבת מתחילה להערך לשובו, מתכננת בין השאר כיצד לבשר לו על מות עוד אחד מילדיהם. בני הזוג, שנישאו ב-1762, בילו את רוב שנות נישואיהם בנפרד. במספר משימות קצרות יחסית רכש לו קוק מוניטין כנווט, כחוקר וכאסטרונום, ובין השנים 1768 ו-1779, שנת מותו, שהה במצטבר כתשע שנים על הספינה, כשהוא מגיע בין השאר לטהיטי, לניו-זילנד, לאוסטרליה, למערב קנדה, לאנטארקטיקה ולהוואי.

ספרים אודות מסעות פורצי דרך בשנים עברו, וגם אודות מסעות הכרוכים בהתמודדות עם הטבע בתקופות קרובות יותר לימינו, הקסימו אותי מאז ומתמיד, ו"השיבה הביתה" מתברג בקלות בין הטובים שבהם. הוא נבדל מספרי מסע קלאסיים בחיבור שהוא עושה בין הנוסע המרחיב את תחומי הידע האנושי במרחק ובין הבית שממנו יצא ואליו יחזור. בפרקים הראשונים נדמה שהבית והמשפחה הם לב הסיפור, אך בהדרגה הולכים ומשתלבים זה בזה הרחוק והקרוב עד לבלי הפרד.

ג'יימס קוק נרצח בהוואי בהיותו כבן חמישים. חייו נחקרו לעומק, ודמותו ידועה ברבים. אשתו אליזבת, שהאריכה ימים אחריו, ונפטרה בהיותה כבת תשעים וחמש, מוכרת הרבה פחות. אנה אנקוויסט נצמדה לארועים שתועדו וללוח הזמנים ההיסטורי, ובין התאריכים והעובדות שזרה את סיפורה של אליזבת כפי שהצטייר בדמיונה. פרט למספר קטן של דמויות בדויות, כל הדמויות בספר הן של בני אדם שלקחו חלק בחייה של משפחת קוק, במישרין ובעקיפין.

אנה אנקוויסט מתארת נפלא את דמותה של אליזבת, בת לתקופה שמרנית שבה תפקידיה של האשה הצטמצמו לאחזקת משק הבית ולגידול הילדים, ללא אפשרות לפתח כישורים אחרים, ללא השפעה של ממש אפילו בעניינים הנוגעים למשפחתה, כמו חינוך ילדיה. היה ברור שהבנים יוכשרו להיות יורדי ים, בין אם נטו לכך ובין אם לא, ממש כמו אביהם הנוכח עד מאוד למרות ריחוקו הפיסי, ורק בנו הצעיר יכול היה, אחרי מות האב, לבחור נתיב משלו. בדומה לספרה "יצירת המופת", גם כאן הדמות הנעדרת של האב היא הדמות הדומיננטית, והיעדרו של ג'יימס קוק הוא רוב הזמן הציר שסביבו סובבת עלילת הספר. למעשה, גם אחרי שובו מן המסע השני, הוא לא באמת שב בשלמות: עיקר זמנו מוקדש לדיווח על קורותיו, לדיונים, להשתתפות בתכניות למסעות נוספים – אתו או בלעדיו. הסופרת טוותה מערכת יחסים עדינה ואוהבת בין בני הזוג, אך הנתק הממושך עומד ביניהם, ואינו מצליח לבוא על תיקונו המלא.

נושא דומיננטי בספר הוא מות הילדים. שישה ילדים נולדו לבני הזוג, שלושה מהם מתו בעודם פעוטות, והשלושה הנותרים הלכו לעולמם בהיותם בני-עשרה. אנה אנקוויסט, שאיבדה את בתה בתאונת דרכים, מיטיבה לתאר את תחושת האובדן, את האבל שאין לו סוף, את האשמה, ואת אוזלת היד וחוסר האונים לנוכח פני המוות.

כמו בספריה האחרים, למוסיקה יש מקום של כבוד בספר, הפעם באמצעות בנה השני של אליזבת, שהוקסם מנגינתו של נגן עוגב (אחת הדמויות הבדויות בספר), הקדיש זמן רב לנגינה בכינור, וקיווה להמשיך להיות מחובר למוסיקה גם בעת הכשרתו הימית.

קל להתפתות למצוא בספר סממנים פמיניסטים. כשאליזבת מספרת לאמה שג'יימס עומד לצאת למסע שלישי למרות שהבטיח שהמסע השני היה האחרון, אמה עונה לה כך: "יש רק דבר אחד שאת יכולה לעשות: לוותר. את צריכה להיות כמו עשב. הם דורכים עליך במגפיים הכבדים שלהם, אז תתכופפי. יבוא יום והם יזיזו את הרגליים, ואז תזדקפי שוב. אם תשארי נוקשה וזקופה, כמו קנה-סוף, תשברי. זה עובר, אליזבת, לכל דבר יש סוף, ככה או ככה. לחכות. לא להתנגד, כי אז תפסידי". אליזבת עצמה תוהה על מעמדה במלים אלה: "אני לא יכולה לשנות כלום, חשבה. כמו שג'יימס אמר: זה לא קשור אלי, אני מחוץ לכל זה. אבל הרי בי מדובר, בנו! הרי הוא זה שנוטש אותי! למה כולם חושבים על המניעים שלו, ואף-אחד לא מעמיד את עצמו במקומי? אני רואה את זה לא-נכון? יש כאן משהו שלא הבנתי?". למרות התבטאויות אלה, אני סבורה שהספר אינו נושא מסרים בדבר מעמדה של האשה, וגם אם כן הם אינם לב הספר או העילה לבחירה בנקודת הראות של אליזבת. הסופרת מספרת על אשה בתקופה בעלת מאפיינים מסוימים, ללא עמדה שיפוטית מובהקת וללא השלכות לזמננו.

קיימות מספר גרסאות המסבירות את חידת מותו של ג'יימס קוק. בהיותו בהוואי זכה לכבוד השמור לאלים. מספר ימים לאחר שעזב את האי שב אליו, משום שהתורן בספינתו נשבר. ליחס הקודם לא נותר זכר, והתושבים העוינים יצאו נגד האורחים, הרגו את קוק, וחילקו את אבריו בין ראשי השבטים. באמצעות יומן גנוז (ובדוי) של קוק, המתיישב עם הידע אודות אופיו שהשתנה והקשיח, הסופרת מספקת הסבר מעניין משלה לאשר התרחש.

למרות שהספר מעוגן היטב בארועים היסטוריים, הוא אינו נקרא כספר דוקומנטרי, בין השאר משום שכמעט אינו נוקב בתאריכים. הסופרת שומרת על איזון מצוין בין העוגנים ההיסטוריים לבדיה השזורה ביניהם, ומשלבת באופן מוצלח את סיפוריהם הנפרדים של בני הזוג.

"השיבה הביתה", כמו ספריה האחרים של אנה אנקוויסט, כתוב נפלא, מרגש ומעניין.

De Thuiskomst – Anna Enquist

הספריה החדשה

2008 (2005)

תרגום מהולנדית: רן הכהן

בראש של ברונו שולץ / מקסים בילר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d790d7a9_d7a9d79c_d791d7a8d795d7a0d795_d7a9d795d79cd7a52

לעתים נדירות אני ממש מתעבת ספר, והארוע הנדיר הזה התרחש כעת בעזרתו של מקסים בילר וחמישה הסיפורים שבקובץ. בנסיון ראשון הנחתי אותו בצד באמצע הסיפור הראשון, בנסיון שני הצלחתי איכשהו לקרוא את השני ואת הרביעי, ובנסיון אחרון – בכל זאת מדובר ב"עם עובד", הוצאה מוערכת בעיני – דשדשתי בסיפור השלישי עד סיומו. אי אפשר לומר שלא נתתי לו הזדמנות הוגנת.

בסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, ברונו שולץ – היסטרי, רדוף הזיות ופחדים – מסתגר בחדר במרתף, ומנסח מכתב אל תומס מאן. הוא מבקש כנראה למשוך את תשומת לבו של הסופר הדגול, ועושה זאת באמצעות סיפור בדוי על בן דמותו של מאן שמסתובב בעיר. אם הסיפור הזה הוא מחווה לברונו שולץ, כפי שמצוין על הכריכה, אני כנראה מבינה לא נכון את משמעות המונח. שולץ שבסיפור הוא טיפוס דוחה – גבלס היה מאמץ בשמחה את דמותו כמייצג הגזע היהודי – עד כדי כך שנטשתי את הסיפור בגועל. לעולם לא אדע מה רצה שולץ ממאן, ולמען האמת ממש לא אכפת לי.

הסיפורים הבאים פחות דוחים, אבל באמת לא הבנתי למה נכתבו. קראתי, כאמור, שלושה מהם: "הליברמן האמיתי" מכיל גם הוא שני יהודים דוחים שגזלו תמונות במלחמת העולם השניה. "פרופסור גרוסמן" מסופר מפיו של יהודי שמן בעל עיני עגל יהודיות, שמגיע ללווית בתו, אותה לא ראה מעולם. "להתראות בקיבוץ הזורע" – הסיפור הסביר יחסית בקובץ – מסופר מפיו של נער יהודי-גרמני, שאחיו נהרג במלחמת יום כיפור. אין לי מושג במה עוסק הסיפור האחרון, "הרלם הולוקוסט", כי תש כוחי.

הנובלות מתוארות על הכריכה כ"שנונות ומרירות" והסופר כ"ילד הרע" של הספרות הגרמנית. לא מצאתי שנינות בסיפורים, ואם ילד רע פירושו סיפורים רעים, אז לא, תודה.

Im Kopf von Bruno Schulz – Maxim Biller

עם עובד

2017 (2013)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה / מארק האדון

d7e878d672a657c2a01a23c94e3cd7a9

"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מסופר מפיו של כריסטופר, נער כבן חמש-עשרה, שמן הסתם היה טורח לתקן אותי ולומר שהוא בן חמש-עשרה ושלושה חודשים ושלושה ימים, כי כריסטופר זקוק נואשות לסדר ולעובדות מוצקות. הנער, כך מבין הקורא מבלי שהדברים נאמרים במפורש, מאובחן כסובל מתסמונת אספרגר, שעיקריה במקרה שלו הם עירנות קיצונית לפרטים שמטביעה אותו במידע, וחוסר יכולת להבין סיטואציות חברתיות. היאחזות במסגרות קבועות, וארגון המידע בתבניות, מקלים עליו. כתוצאה ממצבו יש בו תמימות הנובעת מהבנת דברים כפשוטם ומחוסר יכולת לשקר.

כריסטופר חי עם אביו לאחר שאיבד את אמו, ולומד בבית ספר לבעלי צרכים מיוחדים. הוא עצמו סבור שזו הגדרה מטופשת: לכולם יש גם צרכים מיוחדים, למשל אבא שצריך לקחת לכל מקום קופסה קטנה של סוכרזית שהוא יוכל לשים בקפה כדי לא להשמין, או גברת פיטרס שמרכיבה מכשיר שמיעה בצבע בז', או שבון שמרכיבה משקפים עם עדשות כל כך עבות שאם אני מרכיב אותם נהיה לי כאב ראש, ואף אחד מהאנשים האלה לא נחשב למישהו עם "צרכים מיוחדים", גם אם יש לו צרכים מיוחדים. לאורכו של הספר כולו כריסטופר מביע דעות שאי אפשר שלא להסכים אתן, אבל שוב ושוב, רגע אחרי שהקורא מסכים עם כריסטופר ותוהה אולי שום דבר אינו משובש אצלו, הוא ממשיך להתבטא באותו סגנון ובאותו הגיון לגבי היבטים שנראים לו חלק ממהלך החיים הסדיר, אבל הם בעצם שונים וחריגים, ומשקפים היטב מצוקות שאולי אינו מזהה אותן ככאלה: חוסר היכולת לאכול דברי מזון שנגעו זה בזה, הגניחות שהוא משמיע כדי לאתחל את עצמו, הבנת אמירות כפשוטן ועוד.

בעיני, אחד ההיבטים החזקים של הספר, פרט להתבוננות אל מה שמתרחש במוחו של מי שנתון תחת השפעת התסמונת, הוא הבניה של הדמויות הנוספות מבלי להשתמש כלל ברגש. כל מה שאנחנו יודעים על אד, אביו של כריסטופר, כדוגמא, הוא מה שהבן בוחר לספר לנו בסגנון עובדתי, ובכל זאת – ואולי דווקא משום היעדר השפעה רגשית שיפוטית – אנו לומדים הרבה גם על ההתמודדות היומיומית של אד עם המעמסה הרגשית והפיסית של החיים במחיצתו של כריסטופר. הנער, שרוב הזמן מסתפק בחברת עצמו, עסוק בעניניו – בכתיבת הספר אודות חקירת הריגתו של כלבה של השכנה, בתכנית להבחן בחמש יחידות במתמטיקה, בחלום להיות אסטרונאוט – בעצם תלוי לחלוטין באביו. הוא אינו מסוגל להתרחץ לבדו, להחליף בגדים, לצאת לקניות, להכין לעצמו אוכל. הוא צורח בפומבי כשהוא לחוץ, מגיב באלימות כשנוגעים בו, מרטיב במכנסיו כשאינו מוצא שירותים נקיים. הידע שלו עצום, בעיקר בשל זכרון מצוין, אך כישורי החיים הבסיסיים לקויים. אין טעם לכעוס עליו, כי הוא אינו מתכוון לרע, ואין לצפות ממנו להכרת טובה ולגילויי אהבה, כי המקסימום שהוא מסוגל לו הוא מגע באצבעותיו של האב, מגע המחליף חיבוק. העומס על האב הוא לפיכך גדול, והמחויבות הנדרשת ממנו טוטאלית.

נדמה לי שאין צורך להציג את הספר: הוא זכה להצלחה בשתי המהדורות – למבוגרים ולנוער – וגם כהצגת תיאטרון. אני חושבת שבדומה לסרט "איש הגשם" הוא עזר לקבע בתודעת הציבור את האוטיזם, ואת האספרגר הנמצא על הקשת האוטיסטית, כתופעה המשלבת חוסר כישורים חברתיים עם ידע מרהיב, כשהמיוחדות עד כדי גאונות בולטת ומעמעמת את הקשיים. בשלב מאוחר יותר הגיעו ספרים שתיארו חד-משמעית את ההתמודדות הבלתי פוטוגנית, הן של האוטיסטים (כמו "אל תפחד כשאני מחבק אותך" מאת פולביו ארווס) והן של הוריהם (כמו "שטום" מאת ג'ם לסטר). לא שהספר אינו מתייחס לקשיים, אבל מכיוון שכריסטופר אינו מתלונן עליהם, כי אינו מודע להם כקושי, ומכיוון שהספר "עטוף" במעין סיפור בלשי, הם מעט נדחקים לשוליים. כנראה לא בכדי זכה הספר לביקורת מצד הלוקים באספרגר שטענו שאינו מתאר אותם במדויק. ויחד עם זאת הקריאה בספר היא חוויה רגשית וספרותית בעלת עוצמה ומומלצת.

The Curious Incident of the Dog in the Night-Time – Mark Haddon

כנרת זמורה ביתן דביר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

שישה ימים של מלחמה / מיכאל אורן

43174

כותרת משנה: המערכה ששינתה את המזרח התיכון

במלחמת ששת הימים הייתי ילדה. מתקופת הילדות יש לי מספר זכרונות מובחנים, וזכרון המלחמה הוא בין החדים שבהם. אני זוכרת היטב את ימי המתח שקדמו למלחמה, את המוזרוּת שבמקלט ובאזעקות, ואת האופוריה שאחרי, שהתבטאה בין השאר בהערצה לגיבוריה. אוסף מחזיקי המפתחות, אחד מתחביבי התקופה, התעשר בדיוקנאות ראשי המדינה וראשי הצבא.

ההיסטוריון מייקל אורן – בעבר שגריר ישראל באו"ם, והיום חבר כנסת וסגן שר במשרד ראש הממשלה – כתב ב-2002 את הספר "שישה ימים של מלחמה", ובו הוא סוקר שעה אחר שעה את ימי המתח שקדמו לה ואת כל אחד מימי הקרבות. הספר נפתח בסקירה היסטורית של ההתישבות היהודית והישראלית בארץ ושל תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, ומסיים בבחינת השאלה עד כמה שנתה המלחמה את פני האזור ואת מערך היחסים המקומי והגלובלי. למרות היותו ספר עיון וספר מלחמה, כתיבתו בהירה ונגישה, והוא נקרא בשטף כספר פרוזה.

לא אכנס כאן לכל פרטי הספר. חלק מהדברים מוכרים וידועים, ואת האחרים כדאי לקרוא בהרחבה בספר ולא להסתפק בתמצית. מצאתי ענין רב בתהליכים המדיניים, בתיאורי האישים המעורבים, ובהיבטים החברתיים שסביב הארועים. אורן מתאר את אחורי הקלעים בארץ, במדינות ערב, בקרב המעצמות ובאו"ם, ופורש תמונה שלמה ומפורטת של כל אשר התרחש בכל רגע החל מפרוץ המשבר ועד קבלת החלטה 242 בנובמבר 1967.

מצאתי בספר ענין רב בתחומים שקודם לכן לא הרביתי להרהר בהם, אך בחרתי לקרוא את הספר בעיקר משום שהייתי סקרנית ללמוד לעומק אודות כמה שאלות: האם אשכול באמת היה חלש והססן כפי שהצטייר בנאומו המגומגם לפני המלחמה? עד כמה היה משמעותי תפקידו של דיין, שמונה לתפקיד שר הבטחון ימים ספורים לפני המלחמה? מה גרם להתמוטטות של רבין ואיך התאושש? האם ישראל יצאה למלחמה עם שאיפות כיבוש והתפשטות? אורן מתייחס לכל אלה בפירוט ובאופן משכנע.

מפתיע – או אולי לא מפתיע – לגלות עד כמה הונעה המלחמה משיקולים של אגו, של כבוד, של יוקרה אישית. מפתיע גם ללמוד עד כמה מלחמת בזק כל-כך חד-צדדית (אם לשפוט לפי תוצאותיה) התגלגלה והתפתחה למעשה מרגע לרגע, עוקבת אחר אסטרטגיות לחימה שתוכננו ותורגלו, אך ללא אסטרטגיה מדינית סדורה שגובשה מראש ונשמרה בעקביות. החלטות הרות גורל, כמו ההשתלטות על ירושלים ועל הגולן, התקבלו בתהליכי זיגזג, במידה רבה בשל אישיותו המורכבת והאניגמטית של שר הבטחון. נדמה שאם תוצאות המלחמה לא היו כל-כך מרהיבות, ועדות חקירה היו עורפות כמה וכמה ראשים בשל תהליך קבלת החלטות בלתי תקינים. כך, לדוגמא, הממשלה החליטה, בעיקר בשל עמדת דיין, להמנע מפתיחת חזית מול סוריה, וזמן קצר אחר-כך שינה שר הבטחון את עמדתו והורה לדדו, אלוף פיקוד הצפון, לצאת לדרך, מבלי להביא את ההוראה הזו לאישור הממשלה, שהועמדה בפני עובדות בשטח.

למרות שכותרת המשנה של הספר היא "המערכה ששינתה את המזרח התיכון", אורן סבור שגם בפרספקטיבה של עשרות שנים אחרי המלחמה אי-אפשר לקבוע חד-משמעית שאכן המלחמה חוללה שינוי. מלחמת ששת הימים פרצה על רקע של סכסוך נפיץ, היא יכלה לפתוח פתח למהלכים של שלום – ואכן הובילה למספר תהליכים שכאלה, אבל הסכסוך לא שכך והוא נפיץ מתמיד.

"שישה ימים של מלחמה" זכה בפרסים, בביקורות משבחות, ובמעמד של רב-מכר. למדתי ממנו רבות והועשרתי מקריאתו, ואני מצטרפת למשבחים וממליצה עליו.

Six Days of War – Michael B. Oren

דביר

2004 (2002)

תרגום מאנגלית: מנשה ארבל

הבטחות / דייב מרגושס

havtachot_f

לפעמים בחירה בספר משיקולים פסאודו-ספרותיים מובילה באקראי לתגלית, וזה מה שקרה לי עם "הבטחות". רציתי לקרוא ספרות קנדית, בנוסף לבחירה המובנת מאליה בספריהן של מרגרט אטווד ושל אליס מונרו, ובחרתי בספר הזה, למרות שלא ידעתי דבר וחצי דבר על הסופר, ולמרות שמדובר בקובץ סיפורים, ואני בדרך-כלל מעדיפה רומנים. נכבשתי כבר מפתיחת הסיפור הראשון, "סיפור אהבה", שנכתב בטון ענייני שכזה: "זהו סיפור אהבה. כלומר, זה סיפור על אהבה, אבל אולי גם על משהו אחר. הדמויות הן אלה: ארתור, ג'ואנה, אמילי. גבר ושתי נשים – אתם כבר יכולים לראות את האפשרויות. אולי אתם אפילו חושבים שאתם רואים לאן הסיפור מוביל. אולי כן ואולי לא".

"הבטחות" מכיל 18 סיפורים, שרובם ככולם עוסקים בדילמות הכרוכות במערכות יחסים: בגידה לכאורה של בן זוג, חיפוש אחר אם ביולוגית, התלבטות אם להכנס לקשר רציני לאחר נסיונות כושלים, יחסי הורים-ילדים ועוד. כמה מן הסיפורים מכסים חיים שלמים, כמו הסיפור הראשון, רובם מתמקדים בהתלבטות נקודתית ומותירים סוף פתוח, כמו הסיפור האחרון, "הנשיקה שהוחמצה", שהוא בעצם הקדמה לפגישה מחודשת של חברי נעורים. נמצא כאן גם סיפור בטעם של המערב האמריקאי הישן, "דלי הדמים", ושני סיפורים מתוקים במיוחד, אולי האהובים עלי ביותר בספר: "גברת צעירה מוירג'יניה המערבית", שמתאר מפגש בין בני זוג שנישאו ממש לפני שהבעל גויס בעקבות פרל הרבור, ו"לייטפוט וגודבאדי – ככל שזה לא ייאמן", אודות ההתמודדות עם היציאה לגמלאות ועם האלמנות, שמתוכו נגע ללבי המשפט הזה: "אני לא מרגישה חנוקה, אבל אני עדיין מי שאני, לא רק אמא, סבתא וגברת גודבאדי הנחמדה הזו. אני עדיין דוריס, תמיד הייתי ותמיד אהיה, ולפעמים מתחשק לי טיול בהרים".

הסיפורים ב"הבטחות" לוקטו משלושה קבצים שפורסמו בין השנים 1996 ו-2014. אי אפשר לנחש איזה מהם נכתב בתקופה מוקדמת, ואיזה בתקופה מאוחרת ומנוסה יותר, שכן כולם כתובים בכשרון ובמיומנות. מרשימה העובדה שהסופר כותב באותה מידה של שכנוע כגבר וכאשה. לדעתי, כשהכתיבה נעשית מנקודת מבט של בן-אדם, המגדר אינו משחק תפקיד מהותי. בסיומו של הספר מובא ראיון קצר עם הסופר, ואחת השאלות שבו מתייחסת לנושא זה. תשובתו פשוטה: "בסופו של דבר מדובר באמפתיה […] ברגע שאתה נכנס לעורו של מישהו אחר – ההבדל, לדעתי, נמחק".

ההוצאה הציפה את הכריכה, כולל הדשים, בציטוטי מחמאות לסופר ולספר. אני לא מחבבת את שיטת היחצ"ון הזו, אבל מכיוון שהסופר בלתי מוכר מחוץ לקנדה ונזקק למילות היכרות, ומכיוון שהסכמתי עם המחמאות, אסכם בציטוט משולב משתי מובאות שבגב הספר: "מרגושס יודע לספר סיפור טוב. הסיפורים שלו מצחיקים, עצובים, חכמים […] ההשפעה המצטברת של סיפוריו מרוממת ומאירה גם יחד".

Promises – Dave Margoshes

מרנגא

2017 (1996, 2007, 2014)

תרגום מאנגלית: עטרה מוסקוביץ, עירית נוי

 

אהבות לא שלמות / יצחק רובין

112900002852b

נהניתי מאוד לקרוא את ספרו של יצחק רובין, "שלג בחולות", ומשום כך בחרתי לקרוא גם את "אהבות לא שלמות". לצערי, התאכזבתי. בעוד "שלג בחולות" מוקפד וכתוב היטב, "אהבות לא שלמות" סובל משורה של ליקויים.

הספר מכיל תשעה סיפורים. לולא קיוויתי למצוא בהמשכו עוד מטעמו הטוב של "שלג בחולות", יתכן שהייתי נוטשת אחרי הסיפור הראשון, שלטעמי הוא החלש בקובץ. "צוואתו של קלמן בייניש" מפגיש ברגע המוות את קלמן, מיליונר אמריקאי שהיה ילד ישראלי דחוי, עם ד"ר זוהר, חבר ילדות, שנישא לאהובתו לשעבר של קלמן. נניח לעובדה שהסיפור אינו משכנע בעיני. מה שהתמיה אותי היה מבנה המשפטים המסורבל, שלא לומר שגוי, והעדר יד עורכת ומגיהה. מאוד לא אופייני להוצאת פרדס.

סגנונם של הסיפורים האחרים טוב יותר, ועדיין בחלקם ניכר חוסר תשומת לב לפרטים, שמבחינתי עלול להרוס סיפור. להמחשה, הנה דוגמא מן הסיפור השני, "הנסיכה של אמיר". אמיר הערבי, המכנה עצמו רפי כשהוא בחברה יהודית, היה קרוב מאוד אל המספרת בילדותה. כשהם נפגשים שוב, עשרות שנים אחר-כך, מתפתחת ביניהם שיחה (עמ' 56). אחרי המשפט השני בשיחה היא כותבת "צחקתי". שישה משפטים אחר-כך היא שוב צוחקת. ובחלוף משפט נוסף היא מציינת "צחקתי בפעם הראשונה בשיחה". תמהתני…

דבר נוסף שהפריע לי היה סיפורי משנה תלושים. בסיפור "סמוכים זה לזה", מהטובים יותר בספר, הסיפור העיקרי הוא של בנו של חברו של המספר, צעיר בדואי, שהתגייס לגבעתי, ונדחה משום כך על ידי חבריו ועל ידי ארוסתו. המספר פורש את הרקע המעניין להיכרותו עם אביו של הצעיר ועם חבר נוסף, ומשלב את סיפורו של החבר הזה על עימות עם אשתו שמצאה מכתבי אהבה שמוענו אליו. ו… ? האפיזודה התלושה הזו נקטעת ללא המשכיות וללא קישור משכנע לסיפור כולו. במרבית הסיפורים קו עלילתי אחד מוביל לאחר, ולעתים מתפזר לעלילות צדדיות. רוב הזמן השיטה הזו עובדת יפה, כמו ב"הילדה מבנגלדש", אבל בדוגמא הזו ההקשר ניתק.

עוד בספר סיפור אודות ניצול שואה ויחסיו עם אשתו הגרמניה ("פישל ואלוהים"), סיפור אודות הינדי שהציל ילדה מוסלמית בבנגלדש ("הילדה מבנגלדש", הסיפור הארוך ביותר בספר), סיפור נוגע ללב אודות צעירה יהודיה ששימשה כקאפו מצפונית ("אהובת הקצין הגרמני"), סיפור אהבה בין צעירה אמריקאית לצעיר ישראלי ("האינדיאנית מויסקונסין"), סיפור שמתחיל מציאותי ומסתיים בחלום ("מונייק החיגר"), וסיפור קצרצר, שבעיני הוא הטוב מכולם, אודות זכרון ושכחה ("משורר האביונות").

לצערי לא אוכל להמליץ על הספר. התכנים ברובם מעניינים, והעובדה שגרעינם מבוסס על ארועים שארעו באמת מוסיפה לענין, אך כדי שה"מה" יהיה משכנע ונוגע ה"איך" זקוק לעריכה.

פרדס

2017

גוסטב איש הברזל / הנס פאלאדה

gustav_layout_iris-web1

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה ברלינאית

"גוסטב איש הברזל" מספר את סיפורה של משפחת האקֶנדאל בין השנים 1914 ו-1930. הספר נפתח בסוף יוני 1914, מיד לאחד רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. גוסטב האקנדאל, בעבר עגלון בעסק של חמו, ובהווה עומד בראש עסק משגשג, שבבעלותו שלושים ושניים סוסים וכרכרות, מנהל ביד ברזל את עסקו ואת משפחתו. ילדיו פוחדים ממנו, אשתו סרה למרותו וחיה בצלו. עד לדפים האחרונים של הספר שמה נותר בלתי ידוע, כאילו אין לה אישיות משלה. לגוסטב דעות מוצקות בכל נושא, הוא שמרן, פטריוט, סולד משינויים. חייהם של שלושת בניו ושל שתי בנותיו ישאו לנצח את חותם אישיותו המשתררת, השוללת עצמאות. כל אחד מהם, למעט היינץ הצעיר, יפול לידיה של סמכות חילופית שתנהל את חייו, כפי שהורגלו בבית אביהם: סופי הבכורה תמצא מפלט בחיק הדת, ותבחר בתפקיד אחות בעידודו של הכומר. אוטו, בכור הבנים – חמור המשא האילם של המשפחה, מצווים עליו, גוערים בו, מטעינים עליו – אבל איש אינו שואל מה הוא חושב או מרגיש – יזכה למזלו להיות נתון להשפעתה של תופרת המשפחה. אריך, הבן המועדף על האב, שסבל מנחת זרועו כשלא עמד בציפיותיו, יאמץ לעצמו חבר רייכסטאג כמנטור, ויהפוך לפושע תאב כוח. אווה תיפול קורבן לעבריין שישעבד אותה, ולעולם לא תאזור כוח להשתחרר ממנו. רק היינץ, אולי משום שהיה הצעיר מכולם וזכה לפחות תשומת לב מחמירה, יטול מגיל צעיר את תפקיד המפשר, וינהל חיים עצמאיים.

הסיפור המשפחתי מתחיל, כאמור, בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, נמשך אל תוך המלחמה, אל התבוסה שאיש אינו מודה בה, ומיטלטל עם גרמניה כולה בשנות העשרים הקשות, שנים של רעב, של אבטלה ושל מהומה פוליטית וחברתית (מאבקו של היינץ באבטלה מזכיר במידה רבה את ארועי ספרו של פאלאדה "איש קטן, לאן"). באמצעות קורותיהם של בני המשפחה פאלאדה מספר את סיפורה של התקופה. הסאגה המשפחתית לכשעצמה כתובה היטב, בני המשפחה מאופיינים באמינות, ולסופר יש קמצוץ או שפע של אמפתיה כלפי כל אחד מהם, חיובי או שלילי. השילוב של הסיפור הפרטי עם ההיסטוריה של גרמניה באותן שנים מעניק לספר מימד נוסף משמעותי, והופך אותו מעוד רומן לפרוזה היסטורית מעניינת. רוב הזמן פאלאדה אינו מציג את גיבוריו כמייצגים נאמנים של העם כולו, אך מגוון הדמויות במשפחה, והטלטלות שכל אחד מהם עובר בדרכו היחודית, מרמזים על יצוג שכזה. יחד עם זאת, בעוד גרמניה קורסת, גוסטב מצליח לשמור על ליבת הברזל שהיא תמצית אישיותו, ומתאמץ להתאים את העולם אליו ולא להשתנות יחד אתו.

דמותו של גוסטב מבוססת על בן התקופה, גוסטב הרטמן (תמונתו מפיעה על כריכת הספר), שבדומה לגוסטב שבספר פיתח את עסק הכרכרות של חמו. הרטמן התפרסם כאשר בשנת 1928, בהיותו כבן שבעים, יצא לבדו עם סוס וכרכרה למסע מברלין לפריז וחזרה. פאלאדה שלח את גיבורו למסע דומה, אם כי כנראה ממניעים שונים.

במהדורה המקורית של הספר משנת 1938 הכניס פאלאדה שינויים על פי הוראת גבלס. גבלס דרש שהיצירה תמשך עד 1933, ושגוסטב יהפוך לאוהד הנאצים. פאלאדה, שהיה אדם מורכב, מסוכסך עם עצמו ועם סביבתו, וגם עם המשטר הנאצי קיים יחסי קירבה-שנאה, טען שהכניס שינויים מינוריים בלבד, אך גבלס אישר את נוסח הספר. מכל מקום, עד שהגיעה שעת ההוצאה לאור, הוכרז פאלאדה כבלתי ראוי לתמיכת המדינה, הספר נקטל והפצתו הופסקה. בשנת 1962 שוחזר הנוסח המקורי, והספר יצא שוב לאור. התרגום העברי מבוסס על נוסח 1962.

"גוסטב איש הברזל" הוא ספר מרתק, הן כרומן משפחתי והן כתיעוד בפרוזה של השנים שלפני עלית הנאצים. הנס פאלאדה ניחן בעין חדה וביכולת לאפיין דמויות ותקופה באופן אמין ומשכנע. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בחפזון, "גוסטב איש הברזל" הוא ספר מושקע ומפורט ואינו נופל לסטראוטיפים. מומלץ בהחלט.

Der Eiserne Gustav – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2016 (1938, 1962)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

על דעת עצמו / נורית גרץ

556499

כותרת משנה: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן

עמוס קינן – סופר, מתרגם, מחזאי, צייר ופסל – נפטר בשנת 2009. כשנה לפני מותו, כשזכרונו כבר נמחק כמעט לחלוטין, ראתה אור הביוגרפיה שכתבה אשתו, פרופ' נורית גרץ. אל הסופרת התוודעתי בשני ספרים אחרים שכתבה: "אל מה שנמוג", מסע בעקבות חייה של אמה, שאותו כתבו השתים יחד, ו"ים ביני לבינך", סיפור אהבתם של רחל בלובשטיין ומיכאל ברנשטיין. בשני הספרים התרשמתי מן הסגנון, מרוחב היריעה ומהאמפתיה. "על דעת עצמו" ניחן אף הוא באותן מעלות.

הספר נחלק לארבעה חלקים, כל אחד עוסק בתקופת חיים אחרת, ובמרכז כל אחד מהם ארוע משפיע. החלק הראשון – סמטת לאן א' סמטת לאן ב' – עוסק בתקופת הילדות בצל טראומת האב. אביו של עמוס קינן היה חולה נפש, שבור מהחיים הקשים בארץ, מן החברים שעלו אתו ונטשו, אכול געגועים למולדת שעזב ולחלומות שלא התגשמו. כשעמוס היה כבן שתים-עשרה אושפז האב בכפיה, ובניו לא ראו אותו עד מותו במוסד שנים אחר-כך. עמוס הבכור היה ילד חסר מנוחה וחסר נחת, מורד, עצבני, שוחר ריב מצד אחד וכמה לקירבה ולהשתייכות מצד שני. אמו שעבדה בפרך לפרנסת ילדיה, ניהלה אתו מריבות בלתי פוסקות, אך מאחורי הקלעים עמלה ללא לאות לעזור לו למצוא את מקומו: מורה לציור הציע לו להשתתף בשיעורים חינם אין כסף, אך בפועל האם היא שיזמה את ההצעה ואף שילמה עבור מימושה. מדריך מהתנועה, שהיה בשלב מסוים הדמות המשפיעה והמכוונת בחייו, טרח לבקר ולכתוב ולהתעניין, לאחר שהאם פנתה אליו. משפט שאמר לעמוס – "להיות גבר זה לקחת אחריות על הכשרונות שלך. קיבלת אותם כדי להשתמש בהם" – קבע במידה רבה את דרכו.

החלק שני – כלבי הכפרים הרחוקים – מתרחש בתקופת המחתרות ובמלחמת העצמאות, ומתנקז אל פרשת כיבוש דיר-יאסין. עמוס, עדיין חריג, עדיין ווכחן ודעתן להכעיס, עדיין הורס לעצמו שוב ושוב סיכויים לאהבה ולקירבה, היה חבר פעיל בלח"י. באפריל 1948 השתתף בקרב לכיבוש דיר-יאסין, קרב שבו נהרגו עשרות מתושבי הכפר, והויכוח בדבר הטבח שהיה או לא היה עדיין מהדהד היום. החלק השני בנוי משלושה פרקים: שני הראשונים מספרים על מותם של שני חבריו, שנשאו איתם צלקות נפשיות מוסתרות בשל המלחמה במשך שנים רבות אחר כך עד שקרסו. הפרק השלישי מוקדש לדיר-יאסין. עמוס סיפר כל השנים שנפצע בתחילת הקרב, ואין לו שום זכרון ממה שארע אחרי הפציעה. בראיון שערכה אתו אשתו ב-2002, חמישים וארבע שנים אחרי הקרב, דחקה בו להזכר מה ארע "באמת", ושכנעה אותו שלב אחרי שלב שבעצם ירה באשה לא חמושה. אין מה להרחיב בענין תקפותם של זכרונות אחרי עשרות שנים, ואין הרבה מה לומר בזכות "הודאה" שמלווה שוב ושוב ב"כנראה". נדמה שלנורית גרץ היה חשוב להשלים את שלישית הטראומות שבחלק השני. האם התרחשו הדברים כפי שנורית גרץ סבורה שהתרחשו? לעולם לא נדע. האם זה חשוב? לא. אדרש לנושא זה גם בחלק הבא.

החלק השלישי – היועץ המשפטי לממשלת ישראל נגד עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר – עוסק במשפטם של השניים שהואשמו בהטלת שתי פצצות אל ביתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס ב-1952. החקירה והמשפט מתוארים בפרטי פרטים, פירוט יתר לדעתי, והם פחות מעניינים מהרקע המתואר אף הוא בהרחבה. ארבע שנים בלבד אחרי הקמת המדינה, אנשים רבים היו מתוסכלים מן הפער הבלתי נסבל שבין חלום המולדת למציאות המדינה. הכפיה הדתית היתה כבר אז חלק מן הדיון הציבורי, והכעיסה את הציבור החילוני. הרקע המיידי להטלת הפצצות היה החלטתו של השר פנקס, איש הפועל המזרחי, לכפות השבתת רכב בשבת כחלק מן התכנית לקיצוב דלק. עמוס ושאלתיאל זוכו בבית המשפט המחוזי, וזוכו גם בבית המשפט העליון מחוסר ראיות לאחר שהמדינה ערערה. נורית גרץ מאמינה באשמתם. היא מסתמכת על ניסוחים חמקניים של עמוס בראיון פרטי מ-2002, ועל הודאות מ-2003 שהתוודו באוזניה שאלתיאל ויעקב חירותי, שעל פי הסברה סיפק את חומר הנפץ. ב"אל מה שנמוג" דובר רבות על חמקמקותה של האמת ההיסטורית, על תעתועיו של הזכרון. לא ברור למה הסופרת מתעקשת בספר הנוכחי לקבוע מסמרות. עד כמה חשובה לקורא האמת ההיסטורית הפרטית? לא הרבה. הביוגרפיה של עמוס קינן, עם כל הכבוד למעמדו כיוצר, מעניינת בעיקר כמשקפת תקופה והלכי רוח. די לקורא בהתוודעות לארועים, למצב החברתי בשנים שלפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות, להשקפות השונות, להתלבטויות. עמוס באותה תקופה הוא עדיין, ובעצם לתמיד, לוחמני, כועס, תוקפני. דן בן אמוץ אמר עליו: "קם בבוקר ומתחיל לשנוא". יכול להיות שהטיל את הפצצה, יכול להיות שלא. יכול להיות שירה באשה במהלך הקרב בדיר יאסין, יכול להיות באותה מידה שלא. אין לזה שום חשיבות כיום, וההתעקשות להגיע אל חקר האמת מעיקה ומיותרת.

החלק הרביעי – לוחם ללא מנוחה – מתרחש בפריז. לאחר המשפט נסגרו בפני עמוס קינן דלתות רבות, והוא יצא לפריז לחפש את מזלו ואת עתידו. בלבו של חלק זה נמצא הרומן בן שבע השנים עם הסופרת כריסטיאן רושפור. החלק הזה, לטעמי, מרתק פחות מקודמיו. הוא כתוב מצוין, כמו הספר כולו, אבל פרשת האהבה-פרידה-אהבה-פרידה של השניים לא ממש מעניינת בעיני. יחד עם זאת, חלק זה מספק הצצה לקהילת האמנים בפריז, ממשיך לספר על יחסיו של עמוס עם משפחתו, ועל הקשר הסבוך שלו עם המדינה, נוגע במאבקה של אלג'יר ועוד. חודשיים אחרי שביכה את אובדנה של כריסטיאן, נפגשו עמוס ונורית, ועל חייהם יחדיו היא מספרת בקצרה בסיומו של הספר. החלטתו של עמוס להגמל מאלכוהול, בהחלטה שהתקבלה ברגע אחד והחזיקה לתמיד, סוגרת מעגל עם החלק הראשון. המחשבה על בתו הצעירה בת השתים-עשרה- כך משוכנעת נורית, ועמוס מכחיש – גרמה לו להבין שהיא עלולה לחוות את אותו אובדן שחווה הוא בהיותו בגילה, אובדן האב.

"על דעת עצמו" הוא ספר מרתק, כתוב נהדר, ולמרות ההסתיגויות הבודדות שלי, שנובעות מתפיסת הארועים ולא מן האיכות הספרותית, אני ממליצה עליו.

עם עובד

2008

חופש מוחלט / פבלו קצ'אז'יאן

986066

א': כן, ברור. כל דבר שונה ומוביל לדברים אחרים.

ב': וכל דבר שאתה לא עושה גם שונה ומוביל ודברים אחרים.

"חופש מוחלט" הוא מעין מחזה, יצירה שכולה שיחות בין מספר מצומצם של דמויות. אין בספר תיאורים כלשהם של הסביבה, אין ציון של התקופה ושל המקום, ואין שום פרטים על הדמויות. על כל אלה אנו לומדים, או מנחשים, או נשארים באפלה, אך ורק בהתבסס על ההתבטאויות של הנפשות הפועלות.

א' ו-ב' כלואים במקום כלשהו, כפויים על ידי שוביהם לנהל דיון פילוסופי. הנושא שבו הם דנים, באופן פרדוקסלי בהתחשב בהיותם שבויים, הוא הגדרת החופש. בשלב מסוים, כשנמאס להם מן הכלא, הם מצליחים להמלט, נודדים במקום לא ברור, פוגשים מספר דמויות שצצות יש מאין, אחת מהן אשה, אחד ג'ינג'י, אחר חשוד כסוהר שבא לתפוס אותם. מיקומם מעורפל, הכיוונים מתחלפים, היעדים משתנים, שום דבר אינו נשאר יציב וקבוע, לשום אירוע אין התחלה או סיום. השיחות בין הדמויות נעות בין דיונים פילוסופיים בנושאים כמו חופש ואושר, ובין שיחות בנאליות הגולשות לעתים להתכתשויות.

רוב הזמן הספר הצחיק אותי. א' ו-ב', שעם הצטופפותם בתא אחד הספר נפתח, ועם פרידתם האיטית – אולי מותם – הוא מסתיים, מתנהלים כמו זוג קומיקאים על במה, אחד יהיר ונוטה לעמקות מחשבה, השני מרגיש נחות וחסר בטחון, נעלב בקלות. הניגוד ביניהם הוא פוטנציאל שמתממש לאי-הבנות ולחיכוכים משעשעים. בתחילה חיפשתי בספר משמעויות נסתרות, אחר-כך ויתרתי: אולי הן שם, אולי לא, הסתפקתי בסיפור כפי שהוא.

הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כ"מעין מעבדת ניסויים המערערת מוסכמות וסדרים ספרותיים שתוקפם פג" וכ"קריאת חובה". דעתי שונה, אך לא לגמרי הפוכה. ההעדפה שלי היא בהחלט לספרות "מסורתית" יותר, ואיני סבורה שפג תוקפה של ספרות זו. יחד עם זאת אני מעריכה את הכשרון שבו הסופר מאפיין את דמויותיו אך ורק באמצעות התבטאויותיהן המינימליות, והמקוריות, אי-השגרתיות וההתעלמות מגבולות כלשהם מרעננות. לא קריאת חובה, לדעתי, אבל בהחלט קריאה שונה ומהנה.

Le Libertad Total – Pablo Katchadjian

תשע נשמות

2017 (2013)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

השמידו את כל הפראים! / סוון לינדקוויסט

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a9d79ed799d793d795_d790d7aa_d79bd79c_d794d7a4d7a8d790d799d79d2

סוון לינדקוויסט, היסטוריון של הספרות, יצא למסע פיזי וספרותי בעקבות "לב האפלה" מאת ג'וזף קונרד. בספר זה, ששמו הוא ציטוט מתוך ספרו של קונרד, לינדקוויסט פורש את הרקע ליצירתו של קונרד, ודן בהרחבה בתפיסות החברתיות האירופאיות שגרמו לברוטליות הקולוניאליסטית. הוא מרחיב את הדיון הספרותי לכלל יצירתו האנטי-קולוניאליסטית של קונרד ולהשפעות של יוצרים אחרים עליו, כמו ה"ג וולס ור"ב קנינגהם גרהם, ומרחיב גם את הרקע העיוני לכלל השמדות העם שבוצעו על ידי האירופאים.

הספר עוסק במגוון נושאים, שכולם מתנקזים בסופו של דבר לתפיסה האירופאית שתמציתה "השמידו את כל הפראים". בין השאר הוא סוקר את תיאוריות הגזע החל מן המאה השש-עשרה, ואת קורות הכיבושים הקטלניים האירופאים החל מן המאה החמש-עשרה. הוא דן בהתפתחות תעשית הגומי שהביאה לניצול מזעזע של המקומיים באפריקה, בקונצנזוס בדבר נחיתות הגזע השחור, בעליונות הנשק החם שחרץ את גורלה של אפריקה, בתחרות בין הבריטים לצרפתים ולגרמנים שהביאה לעוד ועוד כיבושים והשמדות עם (כמו גירושם של שמונים אלף בני שבט ההררו על ידי הגרמנים ומותם במדבר מצמא ומרעב), ובריחוק מהמולדת שאיפשר מעשי זוועה. הוא מספר על הנרי מורטון סטנלי (הידוע בעיקר בזכות המשפט החינני, "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח"), כרוצח, על באדן פאוול, מייסד הצופים, כלהוט לירות בילידים, על דרווין שראה ב"פראים" חוליה מקשרת בין הקופים לאדם המתורבת וניבא את השמדתם. הספר שופע פרטים מרתקים, חלקם היו ידועים לי, חלקם בגדר חידוש.

בחלקו האחרון של הספר הוא חורג מגבולות אפריקה, ומספר על ההשמדה המוחלטת של הטסמנים ועל ההידלדלות המסיבית של האינדיאנים באמריקה, ודן גם בשואה. בדפים הראשונים של הספר לינדקוויסט הצהיר כי המילה "אירופה" מקורה במילה שמית שפירושה בדיוק "חושך". הסבר זה הינו אחד מרבים, והפחות מקובל שבהם, אבל ללינדקוויסט יש אג'נדה בספר הזה, וההסבר הזה משרת אותה. בגלל ההצהרה הזו קראתי את הספר בחשדנות – לא כלפי הנושא בכללותו, כי אין ויכוח על התפיסה האירוצנטרית ועל תוצאותיה, אלא כלפי הפרטים, והרביתי לחפש אישוש תוך כדי קריאה. הדיון הקצר בשואה מוטה גם הוא לטובת האג'נדה. בניגוד להיסטוריונים רבים אחרים, לינדקוויסט טוען שהשמדת היהודים נבעה אך ורק מן התפיסה הקולוניאליסטית הגרמנית: איתרע מזלם של היהודים, והם גרו בשטחים שהגרמנים כבשו וייעדו להתישבות. בלהיטותו ליצור רצף של עוולות הקולוניאליזם האירופי לאורך מאות שנים, לינדקוויסט פשוט מתעלם מעובדות.

"השמידו את כל הפראים!" הוא לא רק ספר עיון, אלא גם ספר מסע. תיאוריו של לינדקוויסט את קורותיו בסהרה כתובים בכשרון ובציוריות רבה, ומעניינים לקריאה. שילובם במכלול הספר לפעמים מוצלח ולפעמים מאולץ, אבל הם מאפשרים לקחת נשימה בתוך ים העובדות המזעזעות שלינדקוויסט כולל בספר.

בשורה התחתונה: ספר מעניין, מומלץ לקריאה ביקורתית

Utrota Varenda Javel – Sven Lindqvist

עם עובד

2017 (1992)

תרגום משבדית: דנה כספי

השמידו את כל הפראים - תמונה

 

 

 

 

 

 

תמונת כניעתו של מלך האשנטה פרמפה, זוחל יחד עם אמו אל מגפי הכובש, פורסמה בהרחבה ובגאווה בעתונות ב-1896, ושימשה השראה לדמותו של קורץ