מסתערבים / מתי פרידמן

ב-1948 שהו בביירות כמה מאנשי המחלקה הערבית של הפלמ"ח. הימים ימי קרבות יום העצמאות, התקשורת עם הארץ מקוטעת. ללא ארגון מבוסס שיכול לגבות אותם במקרה שייחשפו, ללא מידע מלא על הכרזת המדינה ועל מהלך הקרבות, ללא תורת ביון מסודרת וברורה, בקרב ציבור חשדן – הסוכנים עסקו באיסוף מידע, בתכנון פעולות ובסיוע לביצוען. מתי פרידמן אינו מתיימר לכתוב את ההיסטוריה של המחלקה. הוא מספר עליה דרך קורותיהם של ארבעה מן האנשים באותן שנים, ומציב את הסיפור בהקשר של התהוות החברה הישראלית. שלושה מגיבורי הספר – גמליאל כהן, יעקובה כהן ויצחק שושן – האריכו ימים ושירתו בזרועות המודיעין לאורך שנים, אך עלילותיהם נותרו עלומות מן הסיבה הפשוטה, והמשמחת, שלא נתפסו. הרביעי – חבקוק כהן – נהרג ב-1951 כשהלך לפגוש סוכן ירדני ונקלע למארב.

ראשיתה של המחלקה ב-1943 בצורך להחדיר סוכנים אל הציבור הערבי בארץ-ישראלי, כדי לחשוף את תכניותיו כלפי האוכלוסיה היהודית. לא ניתן היה להסתפק בסממנים החיצוניים כמו לבוש ושפה. נדרשה היכולת להשתלב ממש, להפגין את כל הניואנסים הדקים המבחינים בין יהודי למוסלמי, בין ערבי ארץ-ישראלי לערבי ממוצא אחר. עולים מארצות ערב, או בנים למשפחות שמוצאן משם, התאימו למשימה. לכל אחד מן הארבעה, ולמעשה לכל אחד מאנשי המחלקה החדשה, היה סיפור חיים מורכב משלו. חלקם ביקשו להשתלב בפלמ"ח האגדי, חלקם נענו לקריאה למרות ששאפו להבליע את יחודם על רקע החברה האשכנזית ברובה, ולא ששו לשוב ולהבלע בזהות הערבית. אנשי הפלמ"ח כינו את המחלקה "השחורים", השם הרשמי שונה ל"השחר". המתגייסים עצמם בחרו במונח "מסתערבים", כשמו של הכינוי "מוּסְתערבּים" שהעניקו מגורשי ספרד, שהשתקעו בארצות ערב, ליהודים המקוריים שנדמו ביניהם לערבים.

פרידמן מתאר את הווי המחלקה, את ההכשרה המקיפה שהעניק למתגייסים המורה סמעאן (שמעון סומך), את המבצעים בהם השתתפו, כמו פיצוץ משאית תופת שתוכננה לבצע פיגוע בחיפה היהודית וההתנקשות בשייח' נימר אל-ח'טיב, ואת פעילותם היומיומית לאיסוף מידע. לקראת סיום המנדט הבריטי, כשעיקר הסכנה נבע מצבאות ערב המתכננים לפלוש, נדרשו אנשי המחלקה להישתל במדינות שסביב ישראל. התחנה בביירות אספה מידע על תכניותיה של לבנון, על הלכי הרוח של המנהיגים ושל העם, ועל תנועות הצבא, והשתתפה במבצעים כמו הנסיון להטביע את היאכטה "איגריס", שהיתה בעבר ספינתו של היטלר, וכעת היתה מיועדת להפוך לספינת קרב.

על פעילותה של המחלקה, ועל פעילותם של הארבעה, אפשר לקרוא רבות ברשת. מעלתו של הספר היא בהיבט האנושי. פרידמן נכנס לראשם של אנשים שחוו מהפכים בחייהם, הגיעו לחברה שראתה בהם חריגים, וסיכנו את חייהם על בסיס יומי. לצד ההרואיות והמסירות הוא מספר על רגעי שבירה ועל התנהלות בלתי מקצועית, אם משום העדר תורת ביון מסודרת, ואם משום היותם בני אדם על קשייהם ומכאוביהם. כך, לדוגמא, אחד מן הארבעה קם יום אחד ובלי להודיע נסע לחלב, עיר הולדתו. אמו נפטרה בעודו ילד, אביו נפטר שנים אחרי שהבן גנב את הגבול לישראל, ובחלב נותרה רק אמו החורגת, אבל הדחף לשוב את מחוזות ילדותו, אולי לאשר את זהותו, כפי שפרידמן מציע, היה חזק ממנו. פעמים אינספור התעוררו כלפיהם חשדות, הם נדרשו לאלתר, להציל את עורם בהבזק של תושיה, לעזוב בתוך רגע את מקומם ולמצוא מקלט בטוח יותר. שישה מאנשי המחלקה נתפסו במהלך פעילותם, מקום הקבורה של ארבעה מהם אינו ידוע. הסוכנים ומפעיליהם למדו את התורה תוך כדי תנועה, משכללים את אופן הפעולה, מנסחים כללים. כל מה שנלמד שם הפך לגרעין של הביון הישראלי בשנים הבאות.

בזכות הדיווחים של אחד המושתלים בקרב הציבור הערבי בחיפה, הספר מספק גם מבט מן הצד של החברה הערבית על הארועים שהובילו לבריחה ההמונית מן העיר. המחלקה, מצדה, החליטה לנצל את זרם הפליטים כדי להעביר סוכנים למדינות ערב. גמליאל, חבקוק ויצחק הגיעו באופן זה ללבנון.

בספר משולבות תמונות רבות, וטוב שכך. הן מעניקות פנים לסיפור וממחישות את הטקסט.

הספר מרתק ומחייה יפה את התקופה ואת אירועיה. פחות התלהבתי מן הנסיון של פרידמן לייצר אמירה סוציולוגית על פניה של החברה הישראלית אז והיום ועל השתלבותה במרחב המזרח-תיכוני. הוא שב ועוסק ביוצאי אירופה מול יוצאי מדינות ערב, ואם כי אין להכחיש את קיומו של הקונפליקט, הטיפול שלו בו הוא שטחי למדי בעיני. מכל מקום, היבט זה של הספר אין בו כדי לגרוע מעוצמתן של הדמויות ומן ההרואיות המרשימה של מעשיהן. זו, אגב, היתה גם התרשמותי מספר קודם שלו, "תעלומת הכתר" – תחקיר מעמיק וסיפור מעניין ומאיר עיניים, אבל מסקנות פרטיות לא משכנעות.

השיר "מעבר לנהר" היה אחד החביבים על החבורה בעת הקומזיצים המפורסמים. להקת הנח"ל שחזרה אותו ברוחה של החבורה – שיר רוסי בן המאה התשע-עשרה, למלים עבריות של שאול טשרניחובסקי, ובעיבוד מזרחי שהעניקו לו אנשי המחלקה.

ספר מרתק ומומלץ.

Spies of no Country – Matti Friedman

דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

בית סבתא שחרב / ישראל זרחי

בספרו האוטוביוגרפי, "סיפור על אהבה וחושך", סיפר עמוס עוז על הסופר ישראל זרחי, שבתקופה מסוימת חלקו הוא ומשפחתו דירה עם יהודה אריה קלוזנר, אביו של עוז. הוא מזכיר לשבחו של זרחי, שלא יכול היה לראות בצערו של ידידו, אשר רוחו נפלה כי ספרו לא נמכר. למרות שזרחי עצמו סבל מחסור, הוא רכש בסתר את שלושת העותקים של ספרו של קלוזנר שהוצגו בחנות השכונתית. עוד מציין עוז כי קרנו של זרחי, שהיה סופר פורה ופרסם כחמישה-עשר ספרים לפני שנפטר ב-1947 בהיותו כבן שלושים ושמונה, ירדה עם השנים, והוא כמעט נשכח מלב. המעבר מספרו של עוז לספרו של זרחי נראה לי לפיכך מתבקש.

"בית סבתא שחרב" הוא קובץ של שלושה סיפורים, שונים זה מזה. הראשון, שעל שמו נקרא הספר, מתאר את קורות חייה של סבתו של המספר, החל מאירוסיה בעודה ילדה צעירה בעיירה, דרך חיי הנישואים, עבור בטלטלות שחוו יהודי פולין – מפוגרום למלחמה, מעוני לשגשוג, וחוזר חלילה. דמותה של הסבתא עולה וזורחת מתוך הסיפור, אופטימית ומשרה בטחון, עמוד התווך של המשפחה, גם כשבצוק העתים החלו צאצאיה להתפזר בעולם. זרחי מיטיב לתאר את תחושת הרדיפה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, ואת הבלבול ואת חוסר הוודאות. בדרך לא דרך חזרה הסבתא, ואתה אחדים מצאצאיה, אל עיירת הולדתה, שם, למזלה, זכתה למות מוות טבעי בטרם נפלו יהודי המקום אל ציפורניי הכובש הגרמני.

הסיפור השני, הטוב בעיני מבין השלושה, "מלון אורחים", מתרחש בירושלים בשנות השלושים. עולים מברלין, שמצאו עצמם תלושים וזרים בארץ, התקבצו במלון שהקימה גברת נתן, אחת העולות. בעלה, שעולמו חרב עליו כשפוטר מעבודתו בבנק בשל יהדותו, הפך בארץ חסר אונים, מתעניין אך ורק בחתולתו. גברת נתן נטלה את המושכות, רכשה בית, והכשירה אותו לשמש כמלון. חדריו היו פשוטים ופונקציונליים, אבל הסלון, מרכז הבית, המקום בו התכנסו האורחים לאכול, הפך לברלין בזעיר אנפין, על רהיטיו והליכותיו. אחדים מן האנשים ניסו להשאיר את העבר מאחור ולהשתלב בארץ הזרה, אך לא כולם היו מסוגלים לכך. עולמם של אלה האחרונים השתבש כליל עם פרוץ המלחמה. הקשרים הקלושים עם המולדת התנתקו, ותחושת התלישות איימה למוטט אותם. "בערוב ימי נגדעתי משורשי ושוב אין לי לבלוב חדש", כותב אחד מהם. זרחי מפגין כאן כושר התבוננות פסיכולוגי דק, והלב נחמץ.

הסיפור החותם את הספר, "על שום מה", הוא, בניגוד לקודמיו, סיפור פרטי קטן על אהבה שנגמרה. אשה, שנישאה מתוך התלהבות כמעט קפריזית, גילתה שלמרות שלא מצאה בבעלה שום פגם עדיין אהבתה אליו הצטננה כפי שהתלקחה. כפי שמשתמע משם הסיפור, לה עצמה אין שמץ של מושג על שום מה התאהבה ועל שום מה חדלה לאהוב.  

למרות ששפת הספר עשויה להחשב מיושנת, הקריאה בו נעימה ושוטפת. הסיפורים מעניינים, מצטיינים בתיאורים חיים ובכושר התבוננות אל הסביבה ואל הנפש פנימה, וראויים מאוד להקרא.

את הסיפורים מעטרים איוריו של דני קרמן.

הספר ניתן לקריאה בפרויקט בן יהודה

ספרית תרמיל

1988

סיפור על אהבה וחושך / עמוס עוז

"סיפור על אהבה וחושך" הוא סיפורו האוטוביוגרפי של הסופר עמוס עוז, מילדותו בירושלים ועד השתלבותו בקיבוץ חולדה. הספר, שאינו נע כרונולוגית מעבר לעתיד, אלא מדלג קדימה ואחורה, וגם לצדדים, יכול להקרא כסיפור חיים אישי, ששורשיו שלושה דורות אחורה, אך עוצמתו באה לו מרוחב היריעה, מן התיעוד התרבותי ומן המבט המקיף.

עוז מספר על משפחת קלוזנר, משפחתו של אביו, החל מסב-סבו, שכמובן לא הכיר, דרך סבו וסבתו – הוא אופטימי וטוב-לבב תמיד, היא צייקנית וביקורתית – עבור בדודו, יוסף קלוזנר, הבכיר בבני המשפחה, וכלה באביו, ששאף למעמד זהה לזה של דודו וחווה תסכול מתמשך משלא זכה לכך. הוא מספר גם על משפחת מוסמן, משפחתה של אמו, שאביה, ילד זנוח שהורחק מביתו על ידי אם חורגת, עשה חיל, ודאג כל חייו לכל בני המשפחה, גם אם גרמו לו עוול. הוא מתאר את חיי הנישואים של הוריו, שהיו שונים זה מזה בכל – היא שקטה, נמשכת לאגדות פלאיות, והוא דברן בלתי נלאה, מתפקע מידע שהיה להוט לשתף. ירושלים של ימי המנדט ושל ראשית המדינה קמה לתחיה בין הדפים, אורחות החיים של אותם ימים מתוארים בחיות ובפרוטרוט. החינוך שזכה לו עמוס הילד אולי צריך לשמש מודל: שיחות על פוליטיקה ועל חברה ליד שולחן ארוחת הערב, הסברים מדעיים בכל הזדמנות, פתיחות בנושאים רבים (גם אם בענייני רכילות, או בעניינים ש"אינם יפים" לאוזנו של ילד, העדיפו ההורים לדון בשפה שאינו מבין). על מורתו זלדה, שדברה אליו מעט מעל הרמה שיכול היה להבין, הוא כותב כי "מיום ליום היא הגביהה עוד מעט ועוד מעט את רף הבנתי". כיאה וכיאות.

בין נושאי הספר אפשר למנות את עצם מעשה הכתיבה, שאלות פוליטיות כמו יחסי ישראל והפלסטינים, עניינים חברתיים כמו סוציאליזם מול בורגנות, עיר מול קיבוץ, יחסי נשים-גברים, מצוקת המהגרים לארץ בין אם ממניעים ציוניים ובין אם מתוך אילוץ, מבט על כמה דמויות מרכזיות בפוליטיקה ובתרבות של אותה תקופה, ועוד. בהיבט הביוגרפי הספר נקי מהתחשבנויות, וגם אם יש בלבו על הוריו או על מי מבני משפחתו, לא ניתן מקום לטרוניות.

בלבו של הספר, נוגע ונרתע, ושוב נוגע ונמלט לנושאים אחרים, התאבדותה של אמו. ב"מה שאבד בזמן" מצוטט עוז כמי שאמר, "הלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים". הוא מתאר בספר את תחושותיו בעקבות מותה – כעס ועלבון שהתחלפו באשמה ובאובדן ערך עצמי. הוא מנסה לפענח את סוד עצבונה ויאושה. אולי הפער בין החינוך של בנות הטובים בגימנסיה הבורגנית במולדתה למציאות החבוטה של ירושלים הכריע אותה, אולי נטייתה לחולמנות שלא התיישבה עם החיים הממשיים, "אולי מסוגלת היתה לעמוד, בשיניים קפוצות, מול אסון ואבידה. מול העוני. מול אכזבות חיי הנישואים. אבל, כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות". לא במקרה, שהרי התאבדותה היתה החוויה המעצבת של עוז הבוגר, יומה ולילה האחרונים חותמים את הספר.

הספר שופע תמונות מלבבות, כמו מה שעוז מכנה "טקס התבגרות, טקס חניכה", כשבהיותו בן שש זכה לקבל שטח משלו על מדפי הספרים של אביו, או נסיונו של אביו ליצור גינת ירק. הוא שופע גם תמונות מרגשות ובלתי נשכחות, כמו תיאור הרחוב בעת ההאזנה להצבעת האו"ם על תכנית החלוקה. עוז משלב בחן רב את הכללי עם הפרטי, כשהרצאת דברים נלהבת בעניינים העומדים ברומו של עולם מסתיימת בדברי חולין. בחירת המלים מציירת תמונות מדויקות – לדוגמא, על הסלון החברתי של סבתו הוא כותב, "וכולם כאחד הוגי דעות העולים וגולשים על גדותיהם מרוב סימני קריאה", וקולות השיחה המתלהמת והמיוזעת עולים באוזני הקורא.

מתוך השפע, הנה שני משפטים שאהבתי. על כתיבת הזכרונות, ועל העבר השולח זרועותיו אל ההווה עוז כותב: "הלוא הערב של האבן בפה בחצר בירושלים לא בא עוד בשביל להזכיר נשכחות או להביא כמירת געגועים, אלא להפך: הערב ההוא יורד להתנפל על הערב הזה". ולקורא הוא ממליץ כי, "מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא". המלצה מדויקת, כי בסופו של דבר חווית הקריאה היא של הקורא, וכמספר הקוראים כן מספר הקריאות האפשריות.

סופרלטיבים רבים הורעפו על הספר, ולא נותר לי אלא להוסיף את שלי. זוהי הפעם השניה שאני קוראת את הספר, ומצאתי אותו – שוב – נפלא.

כתר

2002

קר עד העצם / דניאל וודרל

"קר עד העצם" מתרחש בקרב השוליים הנחשלים של ארצות הברית, ההילבילי, תושבי אזורי הספר, הבורים והעניים. בחבל האוזרק מתגוררים מזה דורות בני משפחת דולי ושלוחותיהם, מורישים מדור לדור אלימות ועליבות, קודים מבולבלים של מוסר מעוקם, ללא תקווה להחלץ מן המדמנה בה הם שקועים. לילדיהם הם נותנים את השמות של בני הדורות הקודמים, ונדמה כי בכך הם חורצים את גורלם. "ג'סאפים, ארת'ורים, הסלמים ומילטונים נולדו ללכת אל הצל בנתיב הסלול של בני דולי, לחיות ולמות תוך ציות לכל מנהג ומורשת שנשמרו באכזריות שאין כמוה".

רי דולי בת השש-עשרה משמשת אם לשני אחיה הצעירים ממנה. אמם, אחרי שנים של התמכרות לסמים, איבדה כל קשר עם המציאות. אביהם מסתלק לתקופות ממושכות מן הבית כדי לרקוח סמים קשים במעבדות חבויות. בניגוד לתושבי המקום, לרי יש חלום. היא מקווה להתגייס לצבא כדרך להמנע מן הגורל שנועד לה. כדי שתוכל להסתלק בלב שלם, היא מקדישה זמן להכשיר את אחיה לחיים עצמאיים, מלמדת אותם לבשל, להגן על עצמם, לצוד כדי להביא בשר הביתה. תכניותיה משתבשות כשסגן השריף בא לבשר לה, שאביה שִעבד את הבית כנגד ערבות, ואם לא יתייצב למשפט בתוך שבוע, הערבות תמומש והמשפחה תאבד את ביתה. בעוז רוח היא יוצאת לחפש את האב הנעדר.

הציטוט מן הגרדיאן על כריכת הספר – "מותח כפסיעה על קרח דק" – מטעה. יש אלמנט של מתח בספר – האם רי תמצא את אביה ותציל את משפחתה מעוני מחפיר עוד יותר מזה שהורגלו לו – אבל זהו רק שלד עלילתי, ועיקרו של הספר הוא תיאור החברה. מסופר כאן על אנשים אלימים, בעלי פתיל קצר, המסוגלים למעשי אכזריות איש כלפי רעהו, על חברה בעלת קודים נוקשים ובלתי מתפשרים של עשה ואל תעשה, על שוביניזם ברוטלי. אבל למרות הקור המנשב מן הטבע ומן האנשים, הסופר מבקש להפנות את תשומת הלב אל הרוך ואל החמלה, אל הבלבול ואל חוסר האונים, אל החברות ואל הנאמנות השבטית. "אף אחד פה לא רוצה להיות רע, רק שאף אחד לא יודע את כל הכללים, וזה עושה לכולם חיים קשים", אומר אחד האנשים. תחת הקשיחות, כמעט בסתר, בני משפחה מושיטים סיוע לרי, ואפילו יריביה הקשים ביותר אינם משלימים עם האפשרות שתוותר חסרת בית. רי עצמה, נערה שנאלצה להתבגר מהר, היא דמות מרשימה, קשוחה כחתול בר ורכה כאם מלטפת. יש משהו מלאכותי בעיני באופן בו מתברר שבתוך כל אחת מן הדמויות מסתתר גרעין של חמלה.

דניאל וודרל מיטיב לתאר את הנוף, שבתוכו מתנהלת העלילה, שובה עין זרה, אך קר ונוקשה ועוין לאלה החיים בו. אם תיאוריו את הדמויות מדויקים, הוא משרטט חזות קשה של החברה האמריקאית, שכן גם אם מסתתר רובד רך מתחת לכיעור ולפשע, וגם אם פה ושם זוכים האנשים לנצחונות קטנים, השקיעה נדמית בלתי הפיכה.

הספר עובד בשנת 2010 לסרט מצליח.

Winter’s Bone – Daniel Woodrell

עם עובד

2021 (2006)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

ילד הקיץ / א. סלע

ברי לוין הוא איש שירותי הביון בעבר, ובעל פאב בהווה. פורמלית הוא אינו חוקר פרטי, בפועל הוא נגרר למשימות בילוש עתירות מסתורין וסיכון. בפרשה המתוארת ב"ילד הקיץ" הזרז לפעילות מגיע בדמותה של אנדראה, אשתו לשעבר של שותפו איזי, שאף היא, בדומה לברי, אשת צללים. מה שנראה תחילה כפרשת חטיפה של ילד אמריקאי על ידי קצין ישראלי ממניעים אישיים והומניים, מתפתח לפרשה בטחונית העלולה לסכן את המדינה. נעזר בחושיו החדים, בארסנל של נשק, בהכשרת גרילה ובסיוע של מלצרית העובדת בפאב, ברי פותח בחקירה.  

יחודו של הספר, בעיני, הוא בסגנונו של גיבורו, מעין שילוב של גבריות אמריקאית אפלה מלפני עשורים רבים, עם גבריות ישראלית עכשווית, קשוחה אך אינה נמנעת מחיבוטי נפש. הפאב, שהוא זירת סרטים אמריקאים רבים, המוזיקה שמתנגנת בו – The Band, להקה קנדית-אמריקאית משנות ה-60 ה-70 – האזכור של הסרט קזבלנקה ושל בלש ספרותי משנות ה-50 – כל אלה ועוד משווים לעלילה אווירה נוסח המפרי בוגרט, מתובלת בישראליות עדכנית. השילוב הזה עובד יפה. הכתיבה "קולנועית", מעמידה סצנות אקשן חדות שקל לתרגמן ממלים לתמונות, ומעניקה חיות להתרחשויות.

מה שחסר לי בספר זו היכרות עם המספר. קטעי מידע אודות ברי צצים פה ושם, אבל הוא נותר מעורפל מדי. מכיוון שזהו ספר שני בסדרת עלילותיו, קראתי מעט על הספר הראשון, "עטלף באביב", ולהבנתי שם הוא נחשף יותר. יתכן שמשום שמדובר בסדרה נמנע הסופר מחזרות, אבל לטעמי עדיף היה להרחיב מעט לטובת מי שדילג על הראשון.

איני נמנית עם חובבי ספרות הבלש והאקשן – משהו ביכולות יוצאות הדופן "לקרוא" אנשים, ובאופן בו אדם יחיד גובר על חבורת בריונים, אינו מדבר אלי – אבל נהניתי לקרוא את הספר בשל סגנונו ואוירתו, ואני סבורה שחובבי הסוגה ייהנו אף יותר.

ספרי ניב

2020

אלימות מצד המדינה / עמנואל מרקס

עמנואל מרקס היה כבן אחת-עשרה כשחווה את ארועי ליל הבדולח, ונאלץ להפרד לתקופה ארוכה מאביו שנכלא בדכאו. בצוק העתים החליטו הוריו להרחיק את שני בניהם מגרמניה שהפכה מסוכנת, ושלחו אותם לאנגליה. כחצי שנה אחר-כך הצליחו ההורים להחלץ אף הם, היגרו לארץ-ישראל, והמשפחה התאחדה. המחקר המוצג בספר זה, ששמו המלא באנגלית הוא "אלימות מצד המדינה בגרמניה הנאצית – מליל הבדולח עד ברברוסה", נובע, כך לדבריו, מטראומות הילדות. למרות המניע האישי, מדובר בספר מחקר כהלכתו, מבוסס על מקורות רבים, ומבקש להוסיף לידע הקיים את זוית הראיה של האנתרופולוג.

הפרק הפותח עוסק בסוגים השונים של האלימות, כולל אלימות מצד המדינה, שהיא נושא הספר. הפרקים האחרים סוקרים את יחסה של המדינה הנאצית כלפי אזרחיה, יהודים ואחרים. הספר מסתיים במסקנה העגומה, לפיה "מקרים של רצח עם ורצח המוני לא יחלפו מהעולם, אלא יהפכו לתופעה חוזרת ונשנית בעולמנו, מפני שכל ארגון או "מדינה שיש בידיהם די כוח והם בטוחים יחסית מכל התנגדות וחסינים כלפיה" (באומן, 2013) לא יהססו להידרדר למעשי זוועה נגד קבוצות של בני אדם שהם רואים בהן מכשול בדרך למימוש שליחותם הפוליטית".

מרקס חוזר מספר פעמים אל שאלת תאריך התחלתה של השואה. הדעות חלוקות, אך מקובל לנקוב ב-22 ביוני 1941, יום הפלישה לברית המועצות, כיום בו החלה ההשמדה ה"פורמלית". מרקס, ואני מסכימה אתו, סבור שהשואה החלה מוקדם יותר. כשגרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, ובכך פתחה את מלחמת העולם השניה, התלוו אל הצבא האיינזצגרופן, היחידות למשימות מיוחדות, שתפקידן היה לטפל באויבי העם הגרמני, לשבור את ההנהגה המדינית והאינטלקטואלית הפולנית, ולרכז את היהודים בגטאות. הם טבחו ביחידים ובקהילות, ורצחו כששים וחמישה אלף איש.

לעומת זאת, דיעותינו חלוקות במספר תובנות אחרות. כך, לדוגמא, מרקס טוען כנגד הדעה המקובלת שהנאצים הונעו על ידי אידיאולוגיה. אני נוטה יותר לעמדתו של איאן קרשו שכתב: "טעות גדולה היא להמעיט בערך הכוח המניע האידאולוגי של רעיונותיו המרכזיים המעטים של היטלר. הוא לא היה תועמלן סתם ואף לא "אופורטוניסט חסר עקרונות". הוא היה תועמלן מעולה וגם אידאולוג". אני מתקשה גם לקבל את דעתו של מרקס לפיה "רדיפתם והשמדתם של יהודי אירופה לא היתה אלא תוצאה משנית של המדיניות הפוליטית העיקרית שנקטה גרמניה כדי להשיג יעדים שונים בתכלית". הוא סבור כי "היהודים הושמדו משלוש סיבות: ראשית, הם היו אחת מכמה קבוצות אנושיות שהוחרמו ונושלו על ידי הנאצים. בעקבות זאת הם הפכו לאוכלים חסרי תועלת, נטל על כלכלת המלחמה. שנית, ממלכת האס־אס והמדינה ראו בהשמדה דרך להשתלט על רוב חסכונותיהם לשעת חירום – המטבעות והתכשיטים שנתפרו לתוך הבגדים לשימוש בעיתות מצוקה. שלישית, יהודי מזרח אירופה והיהודים שגורשו למזרח נרצחו משום שהם היו חלק מהאוכלוסייה המקומית שפונתה מביתה וחוסלה ברובה לטובת המתיישבים הגרמנים. נוסף על כך היהודים גם היו קורבנות מועדפים: הם היו חסרי הגנה, מרוכזים בגטאות, חלושים מרעב וממחלות ורשומים ברשימות שהכינו יהודים אחרים. כל אלה הקלו מאוד את "העדפתם" על פני קורבנות מיועדים אחרים של מחנות המוות". עוד הוא טוען כי היחס המתעלל כלפי היהודים בשנים שלפני המלחמה נבע בעיקר מן הצורך להציב תמרורי אזהרה בפני הגרמנים הלא-יהודים, בבחינת רמז למה שיכול להיות צפוי להם עצמם לולא יהיו צייתנים. לדעתי, גישה זו מתעלמת מן העקביות שבה הוצגו היהודים, שנים לפני המלחמה והשואה, כאשמים בכל צרותיה של גרמניה, וכתת-אדם שאינו זכאי לזכויות בן אנוש, מן הקישור התעמולתי המתמיד בין היהדות לבולשביקים, ומן האיומים המצמיתים שהיטלר שלח לכיוונם לפני שדובר במפורש על הפתרון הסופי. גם כאן אני נוטה לעמדתו של קרשו, שכתב כי היטלר האמין ללא סייג וללא פשרות בשלושה עקרונות: שנאה אובססיבית ליהודים, מלחמה בלתי מתפשרת בבולשביזם (שאותו כרך יחד עם האנטישמיות לכלל "הבולשביזם היהודי"), וההכרח של גרמניה להתפשט למזרח כדי להשיג "מרחב מחיה" (תהליך משולב עם חיסול הבולשביזם).

גם אם בסופו של דבר בחרתי במסקנות שונות משל הכותב, עקבתי בענין רב אחרי תוכנו של הספר, שמנתח, בין השאר, את מדיניות הפנים הנאצית, את היחס לאזרחי המדינה, את האופן בו השתעבד עם שלם – מרצון ומחשש – ואת המניפולציות שעשו הנאצים באידיאולוגיה, שהפכה לדוקטרינה נוקשה, עד לאובססית הפתרון הסופי. בהחלט מחקר מעניין ומושקע.

State Violence in Nazi Germany – Emanuel Marx

רסלינג

2021

תורגם מאנגלית: תמי אילון-אורטל

הבתולות / אלכס מיכאלידס

מריאנה היא פסיכולוגית, מנחת קבוצות, אלמנה צעירה בת שלושים ושש, שבעלה טבע בעת ששהו בחופשה בנקסוס שביוון. בעוד היא מתמודדת עם האבל, היא נקראת לקולג' סנט כריסטופר שבקיימברידג' לתמוך באחייניתה זואי, המזועזעת בשל רצח ברוטלי בקמפוס. בקולג' היא מסמנת חשוד מיידי, פרופסור כריזמטי המטפח קבוצת מעריצות פריבילגיות. החוקר המשטרתי מנסה להרחיק אותה מן הזירה, הפסיכולוג הנלווה אליו מסייע לה להתערב חלקית בחקירה, ובהסתמך על האינטואיציה המקצועית שלה היא יוצאת למסע גילויים עצמאי. זואי המפוחדת כנראה מסתירה סודות, הפרופסור מנסה לכבוש את לבה של מריאנה או לאיים עליה, בחור צעיר שפגשה ברכבת התאהב בה והוא להוט לסייע, ואחד ממטופליה שננטש מטריד את מנוחתה.

"הבתולות" מצליח ליצור מתח אפל, אבל זו מעלתו היחידה. מיכאלידס תופר בתפרים גסים מוטיבים מיתולוגיים אל העלילה, מפזר מונחים מקצועיים כמו העברה והעברה נגדית, מעניק לכל הדמויות עניינים בלתי פתורים עם הוריהן, עוסק עד זרא בהתמודדות עם אובדן, ומשחק במידה מופרזת עם אינטואיציה (כוזבת) ועם תחושות על טבעיות. כל אלה מצטרפים יחד לספר קלישאתי ויומרני, שדמויותיו, למרות מראית עין של עומק נפשי ורגשי, נותרות שטחיות. גרוע מכל הוא הסיום המופרך, שאינו קשור לשום דבר שקרה קודם לכן, ומצטיין אך ורק בחוסר סבירות קיצוני.

חבל על הזמן.

The Maidens – Alex Michaelides

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: רחל פן

מגלן / שטפן צווייג

ב-30 בספטמבר 1519, בעיצומו של עידן התגליות, יצאו מספרד חמש ספינות, ובהן כמאתים ושבעים אנשי צוות, בפיקודו של פרדיננד מגלן. כמעט שלוש שנים אחר כך, ב-6 בספטמבר 1522, שבה אחת מהן, חבוטה ומתפוררת, ועל סיפונה שמונה-עשר איש מותשים ומורעבים. מגלן לא נמנה עימם, אבל חזונו בדבר מציאת המעבר המערבי להודו הוגשם. במרץ 1522 השלימו שני בני אדם לראשונה את הקפתו המלאה של העולם, גם אם לא בהפלגה רצופה אחת: מגלן, שהשתתף בעבר במסעות מפורטוגל לאיי האוקינוס ההודי וחזרה, מצא כעת את מותו באותם איים, אליהם הגיע הפעם ממזרח, ועבדו אנריקה, שנחטף מסומטרה לפורטוגל, שב עם אדונו אל מקום הולדתו. גם אם מיצרי מגלן לא הפכו לנתיב רב חשיבות, ההפלגה ההרואית היוותה פריצת דרך בהכרת האדם את עולמו, ומגלן נמנה עד היום, בצדק, עם גדולי המגלים ופורצי הדרך.

שטפן צווייג סוקר את חייו ואת פועלו של מגלן בביוגרפיה שהיא, כרגיל אצלו, אישית ונובעת מהערצה. יחד עם זאת, בניגוד לביוגרפיות האחרות שלו שקראתי – לדוגמא, זו של בלזאק, שאותה כתב מוכה סנוורים מהערצה – כאן הוא שומר על אובייקטיביות יחסית, ומעביר ביקורת על גיבורו כשיש לכך מקום (גם אם הוא מוצא לו הצדקות). הוא מספר על חייו כחייל פשוט וכקצין, שהוכיח את אופיו כשהציל חבר שנקלע לסכנת חיים, וכשהתנדב, למרות מעמדו כיליד אצולה, להשאר עם החיילים הפשוטים לאחר שספינתם עלתה על שרטון והקצינים האחרים בחרו להציל קודם את עצמם. הוא מתלווה אליו כשהוא מנסה לשכנע את מלך פורטוגל לתמוך בחלומו למצוא את הנתיב המערבי להודו, וכשהוא נדחה ומתייאש ובוחר למצוא תמיכה אצל המלך היריב בספרד. כאן פותח צווייג את השאלה האם דינו של המהלך הזה להחשב כבגידה, ובצר לו קובע כי "האדם היוצר כפוף לחוק אחר, נעלה יותר, מאשר חוק הלאום", אמירה צווייגית אופיינית, שלמרבה השמחה אין עוד כמוה בספר. הסופר אינו מגנה את הקברניטים הספרדים שמרדו במגלן הפורטוגלי, ולמעשה מצדיק את מניעיהם שנבעו מאחריות כלפי המלך ששלח אותם וכלפי אנשי צוותם. הוא עומד על יחודו של מגלן, שבזכות אופיו העיקש והדקדקן התמיד במשימה שהציב לעצמו, ובזכות סבלנותו וסובלנותו לא נקשרו בשמו מעשי אכזריות כגון אלה שאפיינו מגלים וכובשים אחרים. לעג הגורל הוא שלמרות שהקפיד על התפשטות בדרכי שלום בלבד ועל הימנעות מאלימות, הגיע לסוף דרכו ולסוף חייו בפעולה מלחמתית נגד אי סורר, שאותו ביקש להעמיד על מקומו כדי לבצר את מעמדו של מלך משתף פעולה.

מעניין לגלות שחזונו של מגלן התבסס על טעות. בהתבסס על מסמכים סודיים הוא היה בטוח שקיים מעבר, ושמקומו ידוע לו, אך התברר שהמידע היה שגוי, ומי שסיפק אותו טעה לראות בריו דה לה פלאטה, הנהר העצום, פתח למעבר לאוקינוס השקט (שמו של האוקינוס ניתן לו על ידי מגלן עצמו). צווייג מתחקה על מקורות המידע, ומגיע משום מה למסקנה המופרכת שמגלן ניכס לעצמו תגלית קודמת, גם אם שגויה. מסקנה משונה, בלשון המעטה, שהרי כך מתקדם המדע ונצבר הידע, נדבך על נדבך.

התיעוד של המסע הושמד בחלקו הגדול. קשה להניח שמגלן לא ניהל יומן, אך פרט למסמך אחד לא נותר דבר מכל מה שכתב. צווייג משער שסבסטיאן דל קאנו, האיש שפיקד על ויקטוריה, הספינה היחידה שחזרה, השמיד את היומן, כדי לא לחשוף את חלקו במרד נגד מגלן (צווייג מביע מרמור על הכבוד לו זכה דל קאנו – כבוד מוצדק, לדעתי, לאור המסע ההרואי שהוביל – ועל דחיקת זכרו של מגלן, אך ההיסטוריה גמלה לאחרון). יתכן שגם ידם של מורדים אחרים ששבו (אחת האניות ערקה ממש לפני היציאה מן המעבר, המוכר כיום כמיצרי מגלן, אל האוקינוס השקט) היתה במעל. אנטוניו פיגפטה, איטלקי שנלווה אל המשלחת ותיעד את קורותיה מדי יום ביומו, מסר את יומנו למלך, ולא קיבל אותו חזרה. מאוחר יותר פרסם תקציר שלו, כך שחלק מן המידע אבד.

תיאור המסע הוא, כמובן, לבו של הספר, אך צווייג מרחיב גם באשר לרקע הפוליטי והחברתי של התקופה. אחת התופעות המעניינות היא הקלות שבה ניכס לעצמו העולם האירופי את שאר העולם. האפיפיור סימן קו לאורך כדור הארץ, וקבע כי מה שיתגלה ממערב לו ישתייך לספרד, וממזרח לו לפורטוגל. וכך יצאו לדרך חוקרים וסוחרים וחיילים וכמרים, ובלבם הבטחון כי העולם השתייך להם בזכות. צווייג מגניב אל תוך הטקסט את המשפט הביקורתי המיתמם הזה, כשהוא מתאר את הילידים באיי מריאנה, חסרי תפיסת הרכוש הפרטי, הנוטלים את חפציהם של המלחים: "עובדי האלילים התמימים האלה תוקעים פריט נוצץ בשערם באותה טבעיות שבה הספרדים, האפיפיור והקיסר הכריזו מראש שכל האיים החדשים האלה, על יושביהם והחיות שבהם, יהיו מעתה קניינו החוקי של המלך הנוצרי מכל המלכים".

מסעו של מגלן הניב תגליות רבות, ביניהם, כמובן, מיצרי מגלן, וגם ענני מגלן, אישוש היותה של הארץ כדור, הוכחה לסיבוב כדור הארץ סביב צירו, קיומם של בעלי חיים בלתי מוכרים ועוד.  

הספר תורגם לראשונה ב-1951 על ידי יצחק הירשברג בהוצאת בקר תחת השם "מאגלאן, האיש ופועלו". בשל הזמן שחלף והיעלמותו של הספר מן המדפים, טוב עשתה הוצאת מודן שהוציאה לאור מחדש את הביוגרפיה הממצה והמחכימה הזו בתרגומה הנאה של ליה נירגד.

Magellan, der Mann und seine Tat – Stefan Zweig

מודן

2021 (1937)

תרגום מגרמנית: ליה נירגד

Ferdinand Magellan set out from Spain with a fleet of five ships to find a western route to the Spice Islands  | Image: Arindam Mukherjee | ThePrint

המרדימנים / אנה אנקוויסט

סוזן היא רופאה מרדימה. אחיה דריק ובעלה פטר הם פסיכיאטרים. אנה אנקוויסט, פסיכואנליטיקאית במקצועה, הוזמנה להשתתף בפרויקט "סופר במחלקה", ללוות מחלקה בבית חולים כדי לכתוב על כך ספר. היא בחרה להתלוות אל הרופאים המרדימים, שפעילותם, לתפיסתה, הופכית לזו שלה: בעוד המטפלים בכאבי הנפש חופרים לעומק כדי לחשוף את הכאב ולהתמודד אתו, המרדימים מתמקדים בדיכוי הכאב. גיבורי ספרה, כאמור, עוסקים בשני התחומים. ביניהם היא מציבה את אלרד, מתמחה בפסיכיאטריה, המגיע אל דריק לתרפיה טיפולית, ומחליט בסופו של דבר "לחצות את הקוים" ולהתמחות בהרדמה.  

הספר נפתח אחרי מותה של האנה, אשתו של דריק, מוות שמערער את כולם. האנה היתה אי של יציבות בחייו של דריק, חברתה הקרובה של סוזן, דמות אם נוספת לרוס, בתם של סוזן ופטר. סוזן, שלקחה חופשה ממושכת כדי לטפל בגיסתה, שבה כעת לעבודה. רוס בחרה דווקא בתקופת הגסיסה כדי לצאת מבית הוריה ולשכור דירה לבדה. דריק, בהשראתו של פטר, גיסו וחברו הטוב, חוזר לקבל מטופלים, והראשון בהם הוא אלרד. הבחור הצעיר, הלא יציב, יהפוך מעורב בחיי כל בני המשפחה הקטנה, וחייהם ישתנו לבלי הכר.

אובדן בגיל צעיר משותף למרבית גיבורי הספר, והנושא שב ונחקר בספר, משליך על כל ההתרחשויות. ליידה, דודתם של סוזן ודריק, שסייעה לאביהם לגדל אותם אחרי מות אמם פני, סבורה שמות האם הביא קללה על המשפחה, ובשלו לא העזו ילדיה להתרבות – לסוזן בת אחת, ולדריק אין צאצאים כלל. גם אלרד איבד הורה בעודו ילד, ודריק מתאמץ לחפור ולחשוף את הזעם החבוי בו מאז. אחת האמירות המעניינות בספר קובעת כי "האנליזה כשלעצמה לא מבקשת ליצור אנשים טובים יותר. היא מבקשת להבין. פחות חשוב מה קורה אחר-כך על בסיס ההבנה הזאת". למרות שדריק אינו מסכים עם גישה זו, וסבור שמטרת האנליזה להיטיב עם המטופלים, הוא מוסיף לחטט גם כשנדמה שאלרד מצא את מקומו והוא מרוצה. יכול להיות שדריק מחפש את מצוקותיו שלו, ומשום כך הוא עובר בסופו של דבר על כמה כללי "אל תעשה" מחייבים.

הספר שופע מידע מעניין על עבודתם של הרופאים המרדימים, שמסתבר שתחומיה נרחבים הרבה יותר מפעולת ההרדמה במהלך ניתוח. הכתיבה המשובחת של אנה אנקוויסט הופכת את השפע הטכני, התופס את מרביתו של החלק הראשון של הספר, לפרוזה מרתקת. הסיפור המשפחתי סובל מעודף צירופי מקרים שמערערים את אמינותו, אבל איכות הכתיבה גוברת על החולשה הסיפורית, והשאלות העולות מן הארועים מטרידות ומעוררות מחשבה.

לאנה אנקוויסט יש ספרים טובים יותר (אולי ספר בהזמנה הוא לא רעיון כל-כך מוצלח), אבל גם הספר הזה מומלץ. רן הכהן, המתרגם הקבוע של ספריה, תרגם יפה גם את "המרדימנים", ואנה אנקוויסט היא בהחלט קול יחודי וראוי לתשומת לב.

De Verdovers – Anna Enquist

הספריה החדשה

2021 (2011)

תרגום מהולנדית: רן הכהן

הגוף / ביל ברייסון

כותרת משנה: מדריך למשתמשים

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל", אחד מספריו הקודמים של ביל ברייסון, החל בהיווצרותו של היקום והסתיים בהופעתו של האדם. "הגוף", כשמו, יורד לחקר גופו של האדם. מאפייניו של ספר זה דומים לאלה שעשו את הספר הקודם מוצלח כל כך: כתיבה בהירה, זרימה לוגית מנושא לנושא, שילוב בין מידע רב למעט פיסות רכילות אודות המדענים, המסייעות "לקבע" את הידע, הצגת האופן בו המדע מתקדם, ותחושה מתמדת של סקרנות ושל היקסמות. בכל הקשור לגוף, ממש כמו בכל הקשור ליקום, עדיין רב הלא ידוע, ונותר לנו עוד הרבה ללמוד. המורכבות המדהימה של הגוף בכל אחד ממרכיביו, העובדה שהוא פועל עשרות שנים, ובדרך כלל בלי צורך בתחזוקה שוטפת או בהתקנת חלקי חילוף, הנפש הנוצרת מן התרכובות האורגניות – כל אלה, כפי שברייסון כותב, עושים את האדם "פלא אמיתי" (ובענווה הוא מוסיף, "אך יש להודות, כזו היא גם התולעת הנוברת באדמה").

ברייסון אינו מדען, ואינו מבקש להציג תגליות חדשות, אבל בדרכו היעילה והמושכת הוא מסכם את הידע הקיים, שרובנו איננו שואלים עליו, או שאיננו טורחים לחפש תשובות. אם בבדיקת שמיעה נתבשר על ירידה בשמיעת התדרים הגבוהים, נקבל זאת כאקסיומה. ככה זה, אלה התדרים שנעלמים ראשונים. ברייסון שואל למה וגם עונה (בגלל האופן בו ממוקמות נימות השיער השונות בשבלול שבאוזן). באופן זה הוא מכסה מגוון עצום של פרטי מידע, ומלמד אותנו על עצמנו את כל מה שאפילו לא ידענו שאנחנו לא יודעים. הוא מטפל בכל אחת ממערכות הגוף בנפרד, בודק מדוע אנו חולים ומה עושה הרפואה בנידון, וחותם בהזדקנות ובמוות.

הנה מדגם אקראי של ארבעה נושאים מעניינים העולים מן הספר:

קיימת תיאוריה לפיה המוח יכול היה לגדול למימדיו וליכולותיו בזכות הבישול. האנתרופולוגית נינה יבלונסקי מייחסת זאת גם לזיעה: "'איבוד רובו הגדול של שיער הגוף, ורכישת היכולת לאבד חום גוף עודף באמצעות הזעה, סייעו ליכולת להגדיל באופן דרמטי את האיבר בגופנו הרגיש ביותר לטמפרטורה, את המוח'. כך, היא טוענת, סייעה הזיעה להפוך אתכם ליצורים הפיקחים שהנכם".

המוח היום קטן משמעותית מכפי שהיה לפני עשרת אלפים שנה. "ההשערה המקובלת היא שהמוחות שלנו פשוט נעשו יעילים יותר". אבל, מוסיף ברייסון בסקפטיות, "איש אינו יכול להוכיח שלא נעשינו פשוט טיפשים יותר".

משבר האנטיביוטיקה צריך להדאיג מאוד את כולנו. תרופות ניתנות שלא לצורך, חיידקים מפתחים עמידות, ו"שיעור מקרי המוות ממחלות זיהומיות מטפס ועולה וחזר לרמתו מלפני ארבעים שנה". התחזית לעתיד הקרוב מטרידה מאוד, כדבריו של אחד הרופאים שאיתם שוחח ברייסון: "אנו ניצבים בפני האפשרות שלא נוכל עוד לבצע החלפה של מפרק הירך או הליכים שגרתיים אחרים מפני שהחשש מזיהום יהיה גדול מדי".

ד"ר בנימין מוזס, בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", הצביע על הכשלים בבדיקות ממוגרפיה, ועל הנזק הנגרם כתוצאה ממצאיהן ("בשלושים השנים האחרונות תויגו כ-1.3 מליון נשים כחולות בסרטן השד, אף שסבלו מסרטן עצל שאינו מזיק"). ברייסון עוסק אף הוא בנושא זה, ומרחיב גם אל בדיקות PSA לגילוי סרטן הערמונית. הוא אינו שולל את שתי הבדיקות, אבל לאור הממצאים ממליץ על זהירות בהתיחסות אליהן.

הספר אינו נעדר מסר. כפי שנרמז בכותרת המשנה, "מדריך למשתמשים", משתמשים רבים נזקקים להדרכה. ברייסון מרבה בדוגמאות מן האומה האמריקאית, שבגלל אורח חיים הרסני ניצבת במדדים רבים במקום נמוך יחסית למדינות העולם המפותח. השמנת יתר וחוסר פעילות גופנית הן בעיות מוכרות. בעיה נוספת לדוגמא, האמריקאים, המהווים  ארבעה אחוזים מאוכלוסית העולם, צורכים שמונים אחוז מהאופיואידים, משכך כאבים ממכר. הגוף אמנם בנוי לתקן נזקים ולשמור על איזון, אבל כידוע הוא אינו עמיד בפני מתקפות שמשבשות באורח חמור את תפקודו.

יכין אונא תרגם יפה, והוסיף הערות מועילות, בעיקר בהשוואת הנתונים שברייסון מציג למצב בישראל. חבל שההוצאה לא הקפידה על הגהה, כראוי לספר מושקע שכזה. "הגוף" הוא ספר קריא מאוד, מרתק ומפליא, ומומלץ בהחלט.

The Body – Bill Bryson

דביר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: יכין אונא