מה מעיק על פורטנוי / פיליפ רות'

961464

אלכס פורטנוי, יהודי אמריקאי בשנות השלושים לחייו, שוכב על ספת הפסיכואנליטיקאי ושופך את לבו. בעיצומו של מונולוג נסער, הוא מגדיר, כמעט מבלי משים, את תמצית המועקה המייסרת אותו, "הקללה הרובצת עלי, נקרע מתאוות המעוררות בחילה במצפוני, וממצפון המעורר בחילה בתאוותי". אלכס אובססיבי למין, אך לא זו הבעיה בגינה הגיע אל הפסיכיאטר. החינוך שקיבל, המנטליות ממנה אינו יכול להשתחרר, יחסיו עם הוריו ועם משא ילדותו – כל אלה עומדים בינו ובין שלוות הנפש המיוחלת.

הספר נתפס במידה רבה כארוטי מאוד, מיני ובוטה, והתיאורים המפורטים בספר הם שגרמו לכך. אבל לראות אותו כחד-מימדי, לצמצם אותו לסצנת הכבד, עושה לו עוול. הנושא המרכזי אינו האובססיה, אלא מבנה הנפש של אלכס, שהוא תוצאה ישירה של הסביבה בה גדל. אלכס הוא בן שאינו מצליח להשתחרר ממשפחתו, מבקש להתיר את כבלי האיסורים ואת משא האשמה, אך משלם מחיר נפשי כבד. אלכס הוא גם יהודי, רחוק מהדת אבל כבול בתוך המנטליות, מודע בחריפות רבה ליחודיותו כיהודי, חושב במונחים של הם ואנחנו – "הם" הוואספים, "הנוצרים זהובי השיער הם הם התושבים הלגיטימיים ובעלי המקום הזה", ו"אנחנו" היהודים, מתויגים כשונים וכזרים, חסרי אותו בטחון הנובע מבעלות: "זה לא יאומן, אבל כפי הנראה זה כך: יש אנשים המרגישים בחיים אותה קלות, אותו בטחון עצמי, אותה זיקה פשוטה והכרחית כפי שהייתי מרגיש אני כשחקן מרכז המגרש בקבוצת "צרעות הים"? […] ויש אנשים כאלה שמסתובבים להם, ככה סתם, ברחובותיה של אמריקה? אני שואל אותך, מדוע אני אינני יכול להיות אחד כזה!".

הוריו של אלכס, דור שני למהגרים, גידלו אותו ואת אחותו הבכורה, בשנות הארבעים והחמישים, במסורת החינוך הסטראוטיפי הנוקשה, ויצרו עבורם ילדות מבולבלת שנעה בין האלהת הילדים להשפלתם: "מה קרה להם להורים יהודים אלה, שהצליחו לטעת בלבנו, ילדים קטנים יהודים, שאנחנו נסיכים קטנים, מצד אחד, יחידי סגולה כעוף החול מצד אחד, גאונים ומבריקים שלא היו כמותם בדברי ימי הילדות – גואלים ומושיעים, השלמות בכבודה ובעצמה, מצד אחד, ומצד אחר חרבונות כאלה קטנים, נטולי יכולת, רברבנים, חסרי שכל, נטולי אונים, אנוכיים, מרושעים, כפויי טובה קטנים!" אלכס, בבגרותו, עדיין סובל מאותה כפילות, הכרת ערך עצמו המשולבת לבלי הפרד בפקפוק עצמי. המעורבות הביקורתית שלהם בחייו לא פסקה מעולם, גם בבגרותו כשהגיע להישגים. תיאור התנהלותם של ההורים – העמסת יסורי מצפון, שלילת פרטיות, איומים בגירוש מן הבית ומן המשפחה – מצחיק עד דמעות ומכאיב גם יחד. ויחד עם זאת, אלכס מספר גם על רגעי רוך וקירבה, אך תוהה, "ממה עלי להשתחרר, הגד לי, מן השנאה… או מן האהבה?"

ההתנגדות העזה של אלכס לדת היוותה כר נרחב להתנגשויות ולעימותים, וגם בהקשר זה, למרות דעותיו המוצקות ומעשיו בהתאם להן, הוא נתון נפשית תחת מרותו של החינוך שהוטבע בו: "מדוע הסטיה הקטנה ביותר מן המוסכמות המכובדות גורמת לי גיהינום פנימי כזה? והרי אני שונא את המוסכמות המחורבנות האלה! הרי אני יודע מה ערכם של האיסורים!". כשהספר פורסם הואשם פיליפ רות' בשנאה עצמית, ומשפטים כדוגמת זה, "את היהודים אני מתעב על צרות מוחם, צטדקנותם, תחושת העליונות המוזרה שאנשי מערות אלה שהם הורי וקרובי קנו להם", חיזקו את ההאשמה. אבל יש לציין כי עוינותו של אלכס מופנית כלפי כל דת שהיא, והמשכו של אותו משפט הוא, "אך כשהמדובר הוא בחוסר טעם וזולות, באמונות שהיו מביישות אפילו גורילה, פשוט אין לעלות על הגויים […] מספיק ודי עם אלוהים ושאר הטינופת! הלאה הדת והשפלת האדם!".

פיליפ רות' העניק לאלכס פורטנוי פרטים ביוגרפיים רבים, כמו גילו, השכונה בה גדל בניו ג'רזי, מקצועו של האב. הספר מאוד אישי ונסער, ומן הסתם מבטא את עמדותיו של הסופר, כפי שהובעו מחוץ לספרים, ולא רק את אלה של גיבורו. במאמר מוסגר אציין כי היה מעניין, ואולי גם קצת מפתיע, לקרוא בספרו "נחלת אבות" על יחסו לאביו, יחס מפויס הנובע מהערכה למרות כל חילוקי הדעות, והיה מעניין גם לקרוא על יחסו של האב לספריו של בנו המושמץ: "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו".   

"מה מעיק על פורטנוי" הוא ספר נוקב על הורות, ועל המהות של היות יהודי בארצות-הברית. פיליפ רות' הוא סופר יצרי, סוער ודעתן, ופורטנוי, בתוך מערבולת האובססיה המינית, מתאר במדויק את המרחש בנפשו שלו, ובנפשם של אלה שחוו ילדות כשלו. ראוי מאוד לקריאה.

Portnoy’s Complaints – Philip Roth

שוקן

1970 (1969)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

מודעות פרסומת

תולדות האהבה / ניקול קראוס

60939

ליאו גורסקי הוא יליד פולין, שלאחר ששרד את השואה במנוסה ממחבוא למחבוא, היגר לארצות הברית כגבר צעיר, בתקווה להתאחד עם אהבת נעוריו, שהספיקה להגר לפני המלחמה. עוד בפולין כתב ספר על אהבתו, אך ככל הידוע לו כתב היד אבד ללא זכר. אלמה היא נערה בת חמש-עשרה, שמתרפקת על זכרו של אביה שנפטר, וחולקת את חייה עם אמה המנותקת ועם אחיה, צעיר מוזר, המאמין שהוא אחד מל"ו, אולי אפילו המשיח. כשאמה מתבקשת לתרגם ספר בשם "תולדות האהבה", אלמה מתמלאת סקרנות, גם משום ששמה ניתן לה על שם גיבורת הספר הזה, שעותק ממנו בספרדית נתן אביה לאמה, וגם משום שמזמין התרגום שומר על אלמוניות, ואלמה מקווה שהוא יהיה הגבר שישיב לאמה את שמחת החיים.

ניקול קראוס, בסגנון החביב עליה, מספרת מספר סיפורים במקביל, ורוקמת בהדרגה את הקשרים ביניהם. כאן מסופרים לסרוגין,  בנוסף לסיפוריהם של ליאו ושל אלמה, גם סיפוריהם של צבי ליטווינוב, הסופר שחתום על "תולדות האהבה", של אייזק מוריץ, סופר מצליח שאליו ליאו שולח כתב יד חדש, של עמנואל חיים, המכונה ציפור, אחיה של אלמה, ושל ברונו, חברו ושכנו של ליאו. מלאכת שילוב הסיפורים לכלל יצירה שלמה נעשית בקפדנות, אם כי לאורך הדרך היתה לי לעתים תחושת גודש, תחושה קבועה כשמדובר בספריה של קראוס, ואני סבורה שאפשר היה לצמצם מעט. דמותו של ציפור, לדוגמא, תופסת נפח בלתי מוצדק, למרות תפקיד המפתח שמופקד בידיו.

"תולדות האהבה" היא סיפור על ערגה. ליאו מעולם לא חדל להתגעגע לאהובה שאבדה לו בשל הנתק הממושך שכפתה המלחמה. כעת, זקן ובודד, הוא כמֵה לחברה, או לפחות למעט תשומת לב. בקטע נוגע ללב, ממש בפתח דבריו, הוא מספר: "אני משתדל להקפיד שיראו אותי. לפעמים כשאני יוצא, אני קונה מיץ גם אם אינני צמא. אם החנות עמוסה אני מסוגל אפילו להפיל את הכסף הקטן על הרצפה, לפזר מטבעות לכל עבר. ואז אני יורד על הברכיים […] אני רק לא רוצה למות ביום שבו לא ראו אותי". אלמה מתגעגעת נואשות לאביה, דבקה בחפצים שהשאיר, חוקרת דרכי הישרדות, ממש כמוהו. צבי פרסם את "תולדות האהבה" כדי לשמר את אהבתה המפתיעה של רוזה.

ההישרדות והבדידות, שבאות לידי ביטוי בולט במיוחד ביומיום של אלמה, הן חלק מחייהן של הדמויות האחרות. ליאו מספר שהוא וברונו מתקשרים בנקישות כדי לוודא ששניהם בין החיים, ששרדו עוד יום. "ציפור" מנסה לשמר את המין האנושי מפני המבול הבא. צבי נאבק להחזיק מעמד כשמתברר לו שנותר יחיד ממשפחתו: "הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עמה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להדחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו".

כפי שאפשר להתרשם משני הציטוטים הקצרים שלמעלה, ניקול קראוס ניחנה ביכולת לתפוס במדויק הלכי רוח, ולתאר אותם באופן מקורי וצובט לב. בזכות הכתיבה הטובה, בזכות המורכבות המדויקת של העלילה, ולמרות הנטיה לגודש, הספר מומלץ.

The History of Love – Nicole Krauss

כנרת זמורה ביתן

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מעשה השפחה / מרגרט אטווד

61144

בארצות הברית של העתיד הקרוב (הספר ראה אור ב-1985) שורר משטר טוטליטרי. הפיכה אלימה העבירה את השלטון לידי כוחות פונדמנטליסטים, שנוקטים בשיטות אלימות כדי להנחיל את ערכיהם. הדת השלטת היא זרם נוצרי שמרני, שאינו סובלני לזרמים אחרים ולדתות אחרות. נזירים קתולים נרדפים, יהודים נדרשים להתנצר או להגר לישראל. הגזע השולט הוא הלבן, ובעלי עור שונה נשלחים אל המושבות המרוחקות, לעבוד בעבודות מבזות ומסוכנות. התפיסה החברתית השלטת פטריארכלית, והנשים מורחקות מכל עמדות השפעה. המבנה המעמדי נוקשה, ולכל מעמד סט כללים משלו, שחריגה מהם עלולה להסתיים בתליה פומבית, או בהרחקה למושבות.

הספר מסופר מפיה של ליפְרֶד (במקור Offred ובתרגום החדש שֶלְפְרֶד, כלומר של פְרֶד), הנמנית עם מעמד השפחות. על רקע ירידה חדה בשיעורי הילודה, הנובעת בחלקה מבחירה ובחלקה מליקויים גופניים שמקורם בסביבה מזוהמת, השלטון מקדיש מאמצים רבים לעליה במספר הילודים הבריאים. השפחות, שעליהן אומרת ליפרד, "הננו רְחָמים-על-שתי-רגליים, זה הכל: כלֵי-קודש, גביעים מהלכים של יין-הקודש", מסופחות למשפחותיהם של המפקדים, שם הן נאלצות להשתתף ב"טקס", שבו המפקד מנסה לעבר אותן בנוכחות אשתו, הנמנית עם מעמד הרעיות. ליפרד עדיין זוכרת כיצד נראו חייה הקודמים לפני ההפיכה, כשהיתה נשואה ואם לילדה, מאוהבת, עצמאית, חופשיה לבחור את אורח חייה, את עיסוקה, את לבושה. בתה נלקחה ממנה, ככל הנראה אומצה על ידי מפקד ורעיה חשוכי ילדים, בעלה נעלם, אולי עוּנָה, אולי מת. כעת אין לה רכוש משלה, אסור לה לקרוא, היא רשאית לצאת לקניות עבור ה"מרתות", משרתות הבית, אך ורק בחברת שפחה אחרת, אך נאסר עליהן לתקשר, עליה ללבוש גלימה אדומה וברדס לבן, המסתירים אותה כליל. כל אדם עלול להיות "עין" ולהלשין אם תסטה ממה שנחשב לדרך הישר.

"מעשה השפחה" מצמרר, משום שלמרבית פרטיו יש מקבילות במציאות, אותן שאלה מרגרט אטווד מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה. שמן המקורי של השפחות נמחה לטובת שם המעיד על שייכותן לאחרים, כשם שעבדים קיבלו את שם המשפחה של בעליהם. הפיקוח על מצבן הבריאותי של הנשים והחובה ללדת ילדים נכללו בחוק רומני. כיסוי נשים בבגדים והקפדה על "צניעותן" רווחים ביותר מתרבות אחת. הפקדת דיכוי הנשים בידיהן של נשים אחרות, ה"דודות", מהדהד משטרים טוטליטריים אחרים, שבהם דיכוי קבוצה נעזר במידה רבה בבניה שלה. המושבות הן שילוב של גולאגים עם מחנות ריכוז. השימוש הרב ב"עיניים" ובהלשנות גם הוא אינו יוצא דופן. כל אלה ועוד מוציאים למעשה את הספר מקטגורית העתידנות והבדיה, וממקמים אותו בהווה, בבחינת אזהרה מפני מגמות קיימות.

מרגרט אטווד היא סופרת מוכשרת מאוד, כושר התיאור שלה מעולה, דמויותיה נוגעות ללב, וההיצמדות שלה למציאות מעצימה את המסרים שהיא מבקשת להעביר. אבל קריאה ביקורתית מעלה כמה הסתיגויות. אחד הנושאים שנגדם יוצא הספר הוא הפטריארכליות, אבל לא השתכנעתי שאכן מדובר כאן במבנה חברתי שכזה. הן הגברים והן הנשים במשטר המתואר בספר נתונים לכפיה בלתי נסבלת, ומעמדם בהיררכיה החברתית אינו משנה. ניק, הנהג של המפקד, אינו יכול לקשור קשר כלשהו עם הנשים בבית, והוא נאלץ לבצע שליחויות משפילות, ביניהן משימות סרסרות. המפקד עצמו חייב להשתתף ב"טקס", למלא באופן מיכני את תפקיד מנוע הרבייה. בדומה למשרתיו, הוא כלוא בתוך תפקידו, וניטל ממנו כמעט כליל החופש לנהוג כרצונו. בהוצאות להורג, ה"פסילות", כפי שהן מכונות בלשון החדשה, מספר הגברים עולה בהרבה על זה של הנשים. אז כן, בהשוואה של אחד מול אחד – מפקד מול רעיה, שומר מול דודה – מעמדן של הנשים מדוכא יותר, והתפיסה לפיה אשה שאינה יולדת היא לא-עוד-אשה מזעזעת, אבל מכיוון שכל הדמויות בספר הן בובות על חוטי הפחד, המסר העיקרי של הספר אינו מגובה ספרותית. מרגרט אטווד כתבה את "מעשה השפחה" בשליחותה של אג'נדה ברורה, ומוצדקת, אבל הניחה מראש הסכמה גורפת, ונסחפה עם הפרטים גם כשאינם תואמים למסר.

היבט מוזנח בספר הוא התנהגותן של הדודות. הן אלה שמחנכות את הנשים, מטמיעות בהן את הערכים החדשים, מענישות אותן בסדיזם כשהן חורגות מן השורה. הסופרת פוטרת את הנושא בהערה בדבר השימוש שעושה כל משטר טוטליטרי ביחידים נבחרים מן הקבוצה הנשלטת כדי להחזיק את הקבוצה כולה בתלם, אבל בעיני היא מניחה להן לחמוק מאחריות בקלות רבה מדי. לדעתי, הנכונות הזו של נשים לקבל על עצמן מגבלות, אפילו מגבלות משפילות, ולאלץ נשים אחרות לכפוף את ראשן, ראויה לדיון מעמיק יותר.

לעומת מה שנראה לי כפספוס בתמונה הגדולה, הטיפול של הסופרת בניואנסים מצוין. לדוגמא, בבואה לדבר על הפער בין גברים ונשים בתפיסת עצמיות האשה, היא מתיחסת לתגובתו הנונשלנטית של לוק, בעלה של ליפרד, להוראה האוסרת על האשה להחזיק חשבון הבנק משלה: הרי עוד יש לנו… אמר. אלא שלא המשיך ופירט מה עוד יש לנו. עלה בדעתי כי נכון יותר היה שלא יאמר לנו, שהרי ממנו לא נלקח כלום. […] חל איזה שינוי, נשתבש איזה איזון. היתה לי הרגשה שהתכווצתי, וכאשר הוא חיבק אותי בזרועותיו לקרבני אליו, הייתי קטנה כמו בובה. חשתי איך האהבה נענית לו, בלעדַי.

"רוב הבריות חיים כרגיל, מרבית הזמן. כל מה שמתרחש הוא רגיל. אפילו מה שמתרחש עכשו הוא רגיל, עכשו", כותבת הסופרת מפי ליפרד, ודי בכך כדי לעשות את הספר חשוב. צריך לפקוח עיניים, לזהות מגמות רעות, לעקור אותן מהשורש ולא להתרגל. משום כך, למרות ההסתיגויות, וכמובן בזכות הכתיבה היפיפיה של מרגרט אטווד, הספר ראוי לתשומת לב.

The Handmaid’s Tale – Margaret Atwood

כרם

1986 (1985)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

סיפורי אולם המשפט / יוסף ויצמן

sipureyulam_master

כותרת משנה: סיפורים ומסקנות מתוך אולמות בתי המשפט

"סיפורי אולם המשפט" הוא אוסף של ארבעים וארבעה מקרים משפטיים, העוסקים בנושאים מחיי היומיום של כל ישראלי. כל אחד מפרקי הספר נפתח בפרטי התיק שבו הוא עוסק, למבקשים להתעמק בו. מבוא קצר מתאר את הסוגיה בה עוסק הפרק, וסיכום קצר תחת הכותרת "מה אנו למדים מזה" חותם אותו. בין המבוא לסיכום מתואר המקרה הנדון, ומוסבר פסק הדין. מי שאינו בקיא בלשון המשפטית ימצא בתחילת הספר מילון מונחים ומילון קיצורים, יחד עם תיאור מערכת המשפט בישראל.

בשפה בהירה, ובתמצות שאינו מרדד את הדיון ואת התובנות העיקריות, מציג עו"ד יוסף ויצמן תיקים משפטיים שכדאי להכיר. בין המקרים שבספר, מכונת הכביסה מתקלקלת, והספק טוען שהאחריות המורחבת אינה תופסת; דקות אחרי הזמנת חופשה באינטרנט הקונה מתחרט, אבל חברת הנסיעות מסרבת לבטל את ההזמנה; ספק פושט רגל, אבל חברת האשראי מסרבת לעצור תשלומים. חשוב לדעת מה קובע החוק במקרים כאלה ואחרים, ולתבוע את הזכויות הנובעות ממנו. גם עצות למקרים יומיומיים פחות מצויות בספר: האם מותר לשירות בתי הסוהר לקבוע שרירותית את מקום המעצר של חשוד לפני משפט? מה דינו של עורך דין שלא זיהה מקרה עוקץ שגרם נזק ללקוחו? מעניינים וחדשניים התיקים העוסקים בסוגיות הקשורות בשינויים בדרך בה בני האדם מתקשרים. האם פרצופון בווטסאפ יכול להעיד על כוונתו של השולח ולהוות אסמכתא לצרכי משפט? האם שיימינג באינסטגרם יכול להוות עילה לתביעת לשון הרע? בשני המקרים פסק בית המשפט בחיוב.

בשולי הדברים, חבל שספר חיוני ומעניין כזה לא זכה להגהה קפדנית.

בשורה התחתונה: שלא נצטרך, אבל כדאי שיהיה בהישג יד.

ספרי ניב

2019

זיכרונות מחיים אחרים / דייוויד וייטהאוס

69801428_2662258783792790_501705652515635200_n

בלב ים, מערבית לפרת', בתוך בטנו של לויתן מת, מוצא צוות מחקר בראשותו של פרופ' קול את הקופסה השחורה של מטוס שנעלם כשלושים שנה קודם לכן. הקופסה הזו תהפוך את הפרופסור לכוכב תקשורת בעל-כורחו, כשכל מה שהוא משתוקק לו מתגלם בחברתה של אשתו, בפרחים שהיא מגדלת בגינת ביתם, ובפאי הלימון שהוא אוהב לחלוק איתה.

בלונדון, דאב, כבן שלושים, סובל מהתקפים של כאבי ראש שבעקבותיהם הוא חווה מעין זכרונות מחיים שאינם חייו. דאב ננטש כתינוק, וכשהיה בגיל שש אימצו אותו הורי האומנה שלו. ההורים המאמצים כבר נפטרו, ודאב חי לבד לאחר שהרס קשר זוגי משמעותי בהתקף זעם שלא הצליח לבלום. הוא אינו מרגיש צורך למצוא את הוריו הביולוגיים, אך משהו בחזיונות הממשיים שהוא חווה דוחף אותו להמשיך ולרדוף אחריהם כדי ללמוד משהו על עצמו.

בניו-יורק, בשנות השמונים של המאה הקודמת, פיטר, כבן ארבעים, חי לבדו, מתפרנס מעבודות נקיון, בדרך-כלל פינוי פסולת מדירות עזובות ומוזנחות שאנשים עריריים נפטרו בהן, ומותם התגלה בשל ריח ריקבון שעלה מאחורי דלתותיהם הסגורות. באחד הבתים הוא מוצא מאחורי האסלה המזוהמת פרח יפיפה, ובביקורו הבא בספריה הוא שואל ספר בוטני כדי ללמוד על הפרח. בין דפי הספר הוא מוצא מכתב אהבה, שבו מונה הכותב שישה פרחים "מיוחדים כל-כך, נפלאים כל-כך, שכשאני חושב עליהם הם תמיד מזכירים לי אותך בלבד". בניגוד לדאב, שהשלים עם בדידותו, פיטר מבקש מוצא ממנה. הוא מצטרף לקבוצות של חובבי פרחים כדי להתחקות אחרי הפרחים שבמכתב, וחייו משתנים.

זכרון הוא נושאו הראשי של הספר, ודייויד וייטהאוס עוסק בו באופנים שונים במהלכה של העלילה. הוא מעלה את השאלה מה טיבם של הזכרונות, האם אנשים שחוו אותו אירוע בדיוק חולקים זכרון זהה, האם ניתן לבחור מה לזכור. הוא מתייחס לאופן בו זכרונות נוצרים, בעיקר בימינו כשכל רגע מתועד ומצולם ומשוגר לרשת. בדידות אף היא נושא מרכזי; כל אחת מן הדמויות בספר נקלעה אליה בנסיבות שונות, וכל אחת מגיבה לה בדרכה היחודית.

הסופר עושה שימוש מרהיב בפרחים כדי להעצים את הסיפור. לכל אחד מן הפרחים הנדירים הללו מיוחסות תכונות, שהן השלכה של נטיות לבם של בני האדם. קמפיון גיברלטר בודד, אוכל הכבשים שורד באמצעות תקיפה והתגוננות פעילה, קדופול מעודן, המאובן החי שורד בודד, אודומברה שביר וטהור, פרח המוות טפיל. מידלמיסט אדום, שאינו נזכר במכתב, אך משחק תפקיד בעלילה, הוא היופי בהתגלמותו, גדוד שובה לב של עלי כותרת ורודים, אסופים יחד בצורת לב, מרתקים, יפיפיים, יחודיים להפליא. האובססיה של פיטר כלפי הפרחים הללו מדבקת. אמנם לא יצאתי לחפש אותם בג'ונגלים ובמדבריות, אבל נהניתי למצוא אותם ברשת, ולמראה תמונותיהם (מצורפות למטה) הערכתי את הדיוק ואת הרגישות שבתיאוריהם בספר.

שלושת הסיפורים הנפרדים הופכים בסופו של דבר לסיפור אחד. כמה מן הקשרים ביניהם נרקמים בהדרגה במהלך העלילה, וקשר מתוק ועדין נשמר ממש לסיום. וייטהאוס כתב סיפור מורכב, מעודן ורב עוצמה גם יחד, המציג דמויות אמינות וסיפור מרגש. הכתיבה היפה שלו, שתורגמה היטב, הצליחה לגרום לי להשעות לגמרי את ההסתיגות מן המוזרוּת שבכאבי הראש של דאב, ולקבל אותם כאמצעי ספרותי להולכת העלילה אל הדיונים המעניינים שבה ואל תוך נפשם של גיבוריה.

"זיכרונות מחיים אחרים" הוא חווית קריאה שונה, מיוחדת ומומלצת.

The Long Forgotten – David Whitehouse

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

זיכרונות מחיים אחרים - הפרחים

ארכנגלסק / רוברט האריס

archangel_he

"ארכאנגלסק" מתרחש ברוסיה בשנות התשעים של המאה העשרים. זהו העשור שלאחר התפרקות ברית המועצות, נשיא המדינה הוא בוריס ילצין, שמגביל את פעילותה של המפלגה הקומוניסטית. סודותיה של ברית המועצות מתחילים להחשף עם פתיחת הארכיונים, ובמוסקבה מתקיים כנס מטעם "רוסארכיב" בהשתתפותם של היסטוריונים מארצות המערב.

עם ההיסטוריונים נמנה קֶלסו, היסטוריון בריטי בלתי שגרתי, פרובוקטיבי, חורג להכעיס מכללי הטקס. כשהספר נפתח הוא יושב בחדרו במלון בחברת אדם זקן, וזה מספר לו סיפור מפתיע. פאפו רפאבה עמד על משמרתו בביתו של לברנטי ברייה, כשזה האחרון נקרא בדחיפות להגיע לביתו של סטלין. פאפו, שהצטווה להתלוות אל מעסיקו, מתאר לקלסו את קורות אותו הערב, שבו סטלין נמצא מחוסר הכרה, וברייה מנע מאנשיו להזעיק רופא בתואנה שהרודן ישן (סטלין מת מספר ימים אחר כך). עד כאן הסיפור נצמד לעובדות ההיסטוריות, ומכאן מתחיל האריס, באמצעות פאפו, לרקום את הפן הבדיוני של ספרו. ברייה, כך על פי פאפו, חיפש בחדרו של סטלין מפתח לכספת, ומשמצא אותו מיהר לקרמלין, שם שלף מן המחבוא מחברת, ככל הנראה יומן שכתב סטלין. את המחברת סגר בתוך ארגז כלים אטום, והורה לפאפו לקבור אותו בחצר ביתו. כשקלסו יוצא לרגע מן החדר, פאפו קם ומסתלק, ומותיר את הסיפור תלוי באויר מבלי לחשוף את תוכנה של המחברת.

רוברט האריס רקח סיפור מתח מצמרר, ששולח את קלסו לאחור בזמן, אל תקופת שלטונו של סטלין, מוביל אותו אל ארכנגלסק, העיר הצפונית הסמוכה לים הלבן, ומסבך אותו עם יורשי הק.ג.ב, עם המשטרה, ועם בעלי אינטרסים המבקשים להחזיר עטרה ליושנה. דרך העלילה הבדיונית הוא מציג את רוסיה של שנות התשעים, כמו גם את אוירת האימים של הסטליניזם. הוא עומד על אוזלת ידם של ההיסטוריונים בבואם לחקור את התקופה, בשל טירוף המערכות ששרר אז, ושכדבריו מזכיר לו ש"עלי להיות זהיר ולא לכפות שום מבנה הגיוני על העבר" (בתמונה שתשאר איתי לאורך זמן, מתואר ערב אופייני בביתו של סטלין, כשהוא מכריח את שריו לרקוד עמוק אל תוך הלילה. "אין שום דבר בארכיון כאן שיצביע על כך שסגן יושב ראש מועצת השרים, או הקומיסר לענייני חוץ, היו מותשים מעייפות וכנראה גם מוכי אימה כשקיבלו את ההחלטות שלהם – אין כאן דבר שיעיד על כך שהם היו ערים עד שלוש לפנות בוקר, רקדו מתוך פחד על חייהם, ידעו היטב שיתכן שיצטרכו לרקוד שוב באותו ערב"). אוזלת היד נובעת גם מהעובדה ש"סטלין הקפיד לרצוח כמעט כל מי שהיה מסוגל לומר לנו מי היה סטלין באמת".

אבל יותר מכל, ונדמה לי שזו מטרת כתיבת הספר, הוא מתמקד בהערצה לסטלין שעדיין לא התפוגגה. הוא טוען כי " אין שום ספק עתה שסטלין, ולא היטלר, הוא הדמות המפחידה ביותר של המאה העשרים. אני אומר זאת לא רק משום שסטלין הרג יותר אנשים מהיטלר – אף שזה ודאי נכון – וגם לא משום שסטלין היה פסיכופת גדול יותר מהיטלר, אף שגם זה ודאי נכון. אני אומר זאת משום שרוחו הרעה של סטלין, בניגוד לזו של היטלר, עדיין לא גורשה". בגרמניה, כך הוא כותב, שום נהג מונית לא יתלה במכוניתו את תמונתו של היטלר. בגרמניה אי אפשר לקנות ברחובות קלטות עם נאומיו של היטלר. פוליטיקאים גרמנים אינם מכנים את היטלר "פוליטיקאי גדול". אבל ברוסיה של שנות התשעים כל הדברים האלה נכונים לגבי סטלין. העלילה הבדיונית שרקח האריס מתקבלת על הדעת על רקע זה.

רוברט האריס הוא כותב רהוט הבקיא בחומר, וכרגיל השילוב של אמת ובדיה עובד אצלו היטב. הספר מציע סיפור מתח מרתק לצד העשרה היסטורית, ולכן מומלץ.

Archangel – Robert Harris

זמורה ביתן

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: יותם ראובני

המידע / מרטין איימיס

278617

"המידע" הוא סיפורם של שני סופרים. ריצ'רד טל וגווין בארי חלקו חדר בתקופת לימודיהם. שניהם טיפחו שאיפות ספרותיות. ריצ'רד נחשב המוכשר שבהם, גווין דשדש מאחור, כותב ביקורות על ספרים של אחרים. בעת התרחשות עלילת הספר, כשהשניים כבני ארבעים, מצבם התהפך. ריצ'רד פרסם שני ספרים, שאיש אינו זוכר, והוא מתפרנס מכתיבת ביקורות, ומעריכת כתבי יד אצל מו"ל, המפרסם הכל, ללא בקרת איכות, תמורת תשלום נכבד שהוא גובה מן הכותבים. גווין הוא כוכב. ספר שכתב הפך לרב מכר, וכך גם המשכו. "האם יתכן שגווין נתקל במקרה אוניברסלי, בקול ההוא המדבר אל הנפש האנושית ובשמה? לא. גווין נתקל במקרה במכנה המשותף הנמוך ביותר", כך סבור ריצ'רד. ריצ'רד מתגורר עם אשתו ועם בניו בשכונה מידרדרת, גווין חולק בית מפואר עם אשתו בת האצולה. השניים עדיין נפגשים בארועים חברתיים, משחקים ביליארד, טניס ושחמט, שבהם ריצ'רד הוא המנצח הקבוע. אבל מתחת לפני השטח הידידותיים רוחשת בלבו של ריצ'רד קנאה, המתגלגלת לשנאה. היה על ריצ'רד לחכות ולראות אם ההתנסות באכזבה תעשה אותו מריר או אדם טוב יותר. היא עשתה אותו מריר.

הספר הוא רב נושאי. אחד הנושאים המרכזיים הוא עולם הספרות. מרטין איימיס מתאר את שלל היבטיו של עולם זה, שאינו מרחף בספירות רוחניות, אלא נִפרט ליומיום המעשי. הוא כותב על יחסי הציבור, על הקשר עם סוכנים ספרותיים, על פרסום יצירות בלתי ראויות שכותביהן מוכנים לשלם – הוצאה לאור "עצמית" לא היתה בדיוק הפשע המאורגן, אבל היו לה קשרים הדוקים עם זנות – על ביקורות ספרות והמניעים הזרים שמאחוריהן, על השיקולים שאינן ממין הענין בהענקת פרסים והכרה. קנאת סופרים היא מטבע הדברים נושא מהותי בספר, ואצל ריצ'רד היא הולכת ומקצינה, כשהוא נוקט מבחר שיטות למנוע מגווין לכתוב, החל בהטרדתו בעיסוקים גוזלי זמן – הוא שולח לו את עיתון סוף השבוע רב הדפים ביותר שביכולתו למצוא, ומצרף פתק אנונימי הממריץ את גווין לקרוא כל מילה – דרך הפעלת אלימות פיזית, ועד הכפשת אישיותו. איימיס מתייחס גם לציבור הקוראים ולהעדפותיו, מציג יחס הפוך בין איכות הקריאה למעמדו החברתי של הקורא. מכיוון שרובו של הספר נכתב מנקודת המבט של ריצ'רד, הממורמר, הקנאי והעוין, כל אחד מן ההיבטים הללו צבוע בגוונים של אפור עד שחור. רק כתיבה מסוג זה שלו, כתיבה שגורמת כאב ראש וקוצר נשימה למי שמנסה לקרוא אותה, נחשבת ראויה בעיניו.

תיאוריהם של המכאובים הפוקדים את המנסים לקרוא את כתב היד האחרון של ריצ'רד מדגימים את ההיבט הקומי של הספר. בתוך הספר המורכב, והקודר למדי, מצאתי את עצמי לעתים צוחקת, אבל רוב הזמן היה זה צחוק מן הסוג שמעורר מראהו של אדם המחליק על קליפת בננה. כשעורו של גווין משחים בשמש, עורו של ריצ'רד מווריד ומתקלף. כשריצ'רד שולח בריון להכות את גווין, הבריון מתבלבל ומכה אותו. כשריצ'רד כמעט בוגד באשתו, הוא מסתבך עם אשה שמצפה ממנו להתגרש ומאיימת בהתאבדות. כי ריצ'רד הוא כזה – מגושם נפשית, ביש מזל באשמת עצמו, מגנט לצרות ולמכאובים. קשה לרחם עליו, אולי משום שהוא כל כך מרחם על עצמו, תוך שהוא חש איכשהו נעלה על כולם. באמצעותו משגר איימיס חיצים, משוננים ושנונים, בנושאים שהוא מבקש לתאר, ובדרך כלל לגנות.

נושא מרכזי לא פחות מן הספרות הוא תפיסת הגבריות. רוב הזמן הנושא הזה נבחן דרך חייו של ריצ'רד, שאינו מצליח לפרנס את משפחתו, ומבלה שעות ארוכות בעבודות בית ובטיפול בילדיו. את הגברים המבלים עם ילדיהם בפארק המשחקים הוא מכנה כנועים, ועל השהות עם ילדיו הוא חושב כך: "עד אמצע בוקרו של יום שלישי כבר ידע ריצ'רד למה נשים אינן עושות שום דבר ואינן מביאות שום תועלת ואינן מגיעות לשום הישגים ואינן תורמות שום דבר לשום דבר. כלומר, לשום דבר קבוע. זה לא מפני שהן יולדות ילדים בהכרח. זה מפני שהן מבלות בחברת ילדים". יחסיו עם אשתו, שמאבדת את סבלנותה נוכח הסחבת שהוא נוהג בחייו, הם חלק ממכלול תפיסתו את עצמו כגבר, למרות שמכה בו ההכרה כי ג'ינה הפכה עם השנים למבוגרת והוא לא. הדיון המתמשך בתפיסה זו הוא קצת מיושן בעיני. אולי ב-1995, שנת פרסום הספר, הוא היה חדשני ופורץ דרך.

יחד עם הנושא הקודם, ואולי כחלק ממנו, ריצ'רד חווה את משבר גיל הארבעים. הוא חש זקן, מודע מאוד להיותו בן אלמוות. שוב ושוב הוא הוגה בגורלם של הכוכבים, בגורלה של השמש, יודע שגם הם ימותו, וחש קטן וזניח עוד יותר.

איימיס משגר את גיבוריו לארצות הברית. גווין יוצא למסע קידום של ספריו, וריצ'רד יוצא אתו כדי להכין כתבת דיוקן אודותיו. באופן מפתיע, הסוכנת של ריצ'רד, זו שקבלה מיגרנה אחרי חמישה עמודים מכתב היד שלו, איתרה עבורו מוציא לאור שפרסם את כתב היד, מה שמאפשר לאיימיס לנהל שני ארועים יחצניים במקביל, עם כל ההבדלים הצפויים. נדמה לי שהסופר בחר במסע מעבר לים לאו דווקא כדי לפתוח עוד עלילות מקבילות, אלא כדי להביע את דעתו על האמריקאיות, דעה בלתי מחמיאה. "אם תשכב ער בעיר הגדולה תשמע אותו כמו הצרצור הצורמני של כנפי הצרצרים בלילה של מיאמי – את הקידוח החרקי המאנפף של צרכים ונוירוזות", מרגיש ריצ'רד.

רוב הזמן, כאמור, הספר מסופר מנקודת מבטו של ריצ'רד. יש נטיה, אם כך, לראות בגווין קורבן, שלא באשמתו. אבל בחלקו הרביעי והאחרון של הספר מציג איימיס את גווין כפי שהוא באמת בתוך ביתו, מקולף מתדמיתו המהוגנת והמצוחצחת. לא עוד סופר חובב פרסום, אלא נרקיסיסט אובססיבי, המחפש אישור ואישוש בכל פינה. לא רק ריצ'רד הוא "גבר הולך לאיבוד", גם גווין המצליח הוא במידה רבה כזה. אבל לגווין עומדת הצלחתו, והוא משתמש בפירותיה כדי לשבור את הקשר המוזר הקושר יחדיו את שני הגברים הללו.

"המידע" הוא ספר מורכב ושופע. אודה שלא ירדתי לסוף כל רעיונותיו. כך, לדוגמא, איימיס משלב בסיפור פושע חובב פורנוגרפיה, שמלבד תפקידו כשוט בידי ריצ'רד הוא כנראה מייצג פן נוסף של הגבריות. קצת הלכתי לאיבוד בעולמו.

התרגום היווה אתגר, בין השאר בשל משחקי מילים ושעשועי לשון כפולי משמעות שאיימיס מרבה בהם. נראה לי שורד שוסמן עשתה עבודה נאמנה.

קשה לסכם את הספר. הוא מבריק רוב הזמן, רציני וקומי גם יחד, קודר ללא נחמה, ופה ושם מעט מיושן. בסך הכל חווית קריאה מעניינת ושונה.

The Information – Martin Amis

כנרת

1998 (1995)

תרגום מאנגלית: ורד שוסמן

המפגש / אן אנרייט

31-4805-b

אמה של ורוניקה ילדה שנים-עשר ילדים, ועברה שבע הפלות. שחוקה ומחוקה התנהלה כל חייה בטשטוש, נוכחת-נעדרת. "היא השִכחה בהתגלמותה", אומרת עליה בתה. בעלה הנהיג מדיניות של "אל תספרו לאמא", כדי שלא תדאג, שלא תתפוגג, "כאילו מציאוּת המיטה שלו היא כל המציאוּת שיש לבקש מן האשה הזאת לשאת", חושבת כעת בתו. כעת, כשאחיה ליאם מת, מוטל על ורוניקה – בת שלושים ותשע, נשואה ואם לשתי בנות – לבשר לאם את הבשורה המרה.

ליאם וורוניקה היו קרובים זה לזה בילדותם. ליאם היה מבוגר מורוניקה באחד-עשר חודשים, והיא נהגה לדמיין שהיתה חפיפה בין התקופות שלהם ברחם אמם. כשהיתה בת שמונה, נשלחו היא וליאם, יחד עם אחותם הקטנה קיטי, אל סבתם עדה לחופשת הקיץ, שבסיומה לא שבו הוריהם לאסוף אותם. במשך שנה חיו השלושה אצל סבתם, יחד עם בעלה ועם גבר נוסף, שנוכחותו בדירה לא עוררה שאלות במוחה של הילדה. קרעי זכרונותיה מאותה שנה הולכים ונקשרים כעת, כשהאבל מציף אותה, וכשהיא מכינה את עצמה למפגש הנדיר עם משפחתה בבית האם בדבלין. "הייתי רוצה לכתוב את מה שקרה בבית סבתי בקיץ שבו הייתי בת שמונה או תשע", כך נפתח הספר, "אבל איני בטוחה שזה אכן קרה. עלי להעיד על מאורע מוטל בספק. אני מרגישה שהוא שואג בתוכי – הדבר הזה שאולי לא התרחש".

"המפגש" הוא ספר מורכב. ורוניקה בוחנת את היחסים בין הוריה, ואת יחסיה שלה עם בעלה. היא עוברת על תחנות בחייו של ליאם, על השתנותו מילד יודע-כל, אח נערץ, ל"הערֵמה הקודרת שלו […] הדבר האפור הזה בתוך חולצה לא-מכובסת, השמוק הזקן הנורא הזה", ותוהה על מידת אחריותה כלפיו. ורוניקה מעריצה את סבתה, עליה אינה יודעת רבות, ומקטעי זכרונות היא בונה לה וריאציות של עבר מדומיין. על רקע ילדותה, ילדות עזובה לנפשה, היא מנסה לחדור לליבה של חייה הנוכחיים, של יחסיה עם המשפחה שהקימה. בהדרגה היא מצליחה לחזור ולגעת בזכרונות אותה שנה, מתכנסת אל ארוע מפתח אחד ששינה הכל. היה או לא היה? ומה שארע, האם ארע לליאם או גם לה? יתכן שמסמכים שהיא מוצאת בבית אמה שופכים אור על מה שהתרחש, והיא תופסת שאולי עדה היתה אשמה בכל: "הבן המשוגע והבת המעורפלת. ההריונות המעורפלים האינסופיים של הבת המעורפלת, האופן שבו כל אחד ואחד מנכדיה השתבש במעורפל. זה הרגע שבו אנו שואלים מה עשתה עדה – כי משהו בלי ספק נעשה – כדי להביא כל-כך הרבה מוות לעולם". כפי שנכתב נכון על כריכת הספר, זה אינו עוד ספר מז'אנר הסודות האפלים במשפחה. ורוניקה אינה מתחשבנת עם סבתה, אפילו כשהדברים מתבהרים. העבר הוא בעבר, ליאם לא ישוב לתחיה ולא ישוב לתמימות. הסוד, אם אכן היה כזה, צריך להחשף, ולהחשף לורוניקה לבדה, כדי לפזר את הערפל שבתוכו היא חיה, כדי שחייה בהווה יחדלו להתנהל בתוך מרכאות, כפי שהיא רואה אותם.

בחרתי בקטע היפה הבא כדי להדגים את סגנונה האיטי והמדויק של הסופרת, שתורגם יפה על ידי נגה אלבלך ומנחם פרי: פתחתי את דלת המכונית לַבָּנוֹת יום לפני שליאם מת, וכשהדלת סָבָה, ראיתי את בבואתי בחלון. היא נעלמה, והתבוננתי אל תוך המערה החשוכה של המכונית בשעה שהילדות יצאו החוצה, או חזרו פנימה להרים מן הרצפה איזה קשקוש מפלסטיק ורוד. אחר-כך חזרה הבבואה וחלפה בחטף, כשסגרתי את הדלת. השמש פרצה מבעד לעננים גבוהי-קונטרסט, השמים בשמשת החלון היו נהדרים, בכחול סמיך, ובפנַי החולפות כהות נמתח פס של חיוך. ואני זוכרת שחשבתי, "אם כן אני מאושרת. נחמד לדעת".

אן אנרייט כתבה ספר שורט, שהחספוס שבו הוא תוצר של ילדות מוזנחת. "היתה פרטיות רבה במשפחה גדולה. אף אחד לא חיטט בדברים שלך, אלא כדי לגנוב משהו, או לגעור בך ולחנך אותך. אף אחד מעולם לא ריחם עליך, או אהב אותך קצת". הספר מתנהל כולו בראשה של ורוניקה, עוקב אחר הבלבול שבזכרונות ובמחשבות, ומתבהר באיטיות מרובה. קצת קשה להתמצא בו עד מחציתו בערך, ובקריאה ראשונה אכן נואשתי ממנו. אני שמחה שחזרתי אליו שנית והתמדתי בקריאתו, גם משום איכותו וגם משום הנושאים בהם הוא נוגע, נושאים שאינם מצטמצמים אל תוך ההוויה הפרטית של המספרת. "המפגש" זכה בפרס בוקר ב-2007, לגמרי בצדק.

The Gathering – Anne Enright

הספריה החדשה

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: נגה אלבלך, מנחם פרי

האוטוביוגרפיה של סטלין / ריצ'רד לורי

האוטוביוגרפיה של סטלין

"האוטוביוגרפיה של סטלין" כתובה לכאורה מפיו של שליט ברית המועצות. למעשה, מדובר יותר ביומן ש"נכתב" בין השנים 1937 ו-1940, ועיקרו המאבק הממושך בינו ובין טרוצקי, מאבק שהסתיים ברצח האחרון במקום מקלטו במכסיקו.

ריצ'רד לורי מתאר מפיו של סטלין את הביוגרפיה שלו, מילדות בגרוזיה, שם נולד כיוסיף ויסריונוביץ' ג'וגשווילי, דרך פעילות מהפכנית, מעצרים והגליות, עד שהגיע למעמד של שליט יחיד. הוא מספר על יחסו המעריץ ללנין, ועל ההתנגשויות התכופות – אמיתיות או מדומינות מהרהורי לבו – עם טרוצקי. סטלין, באמצעות מרגליו, עוקב אחרי כתיבת הביוגרפיה שלו בידי טרוצקי, ומתעמת עם הטענות העולות בה. לורי בונה את היומן כספר מתח, כשסטלין תוהה מתי יחשוף טרוצקי את סודו העמוק ביותר, וחרד מפני הרגע הזה. תשוקתו להפטר מיריבו מתעצמת ככל שטרוצקי מתקרב לגילוי.

ביקורות שנכתבו על הספר טענו כי "ריצ'ארד לורי מתיימר להבין את דמותו של סטלין" (גיל הראבן) וכי "בצעד נועז צולל ריצ'רד לורי לעומק הפסיכולוגיה של סטלין, ובהיות הסיפור מסופר בגוף ראשון, יקשה על הקורא שלא להזדהות עם הגיבור המספר, שנחקק בזיכרון ההיסטורי כמפלצת" (שמעון גלבץ שתרגם את הספר). אני סבורה אחרת. לדעתי, לורי לא ניסה להבין את סטלין או להסביר אותו, אלא לתאר אדם שהמצפון זר לו. הוא שם בפיו של סטלין משפטים כמו, "אני בחרתי בבדידות מפני שכמו נזיר, רציתי להתנקות מכל שריד לקשר אנושי, משאריות הרגש האחרונות לכל דבר שהוא, למעט אידיאל החירות החדש שלי, שמי החדש. סטלין – דרכי לא להיות אנושי". הוא מתאר את חיבתו לעינויים, פיזיים ונפשיים, את האופן הקר – והפרנואידי – שבו הוא מחסל יריבים וידידים כאחד. הבחירה לכתוב את הדברים בגוף ראשון מדגישה, בעיני, את אישיותו המעוותת, לא משום שהיה מסוגל באמת לומר דברים כאלה על עצמו (אין לי מושג מה היתה רמת המודעות העצמית שלו), אלא משום הקור המצמית המתלווה ל"אני" שכזה. טענו כנגדו של לורי (אמנון ז'קונט) כי הוא מבקש למצוא לסטלין הסבר, דוגמת קישור בין אכזריותו שלו לזו של אביו כלפיו, אבל סטלין שבספר מתייחס לחוויות ילדותו בשוויון נפש, מציין עובדה, לא מחפש צידוק. הוא סטלין, הגדול מכולם, הוא לא צריך להסביר את עצמו.

מבחינתי, כמי שבקיאותה בהיסטוריה הסטליניסטית נמוכה למדי, הספר היווה מבוא מעניין להכרת האיש והתקופה. ככל שבדקתי, העובדות המובאות בספר נכונות (כנראה למעט הסוד העמוק שהוזכר קודם), ואל הפרשנות שהכותב מעניק לה פה ושם אפשר וצריך להתייחס בביקורתיות כאל אלמנט ספרותי. הספר אינו מהווה כתב סנגוריה על רוצח המונים, הכתיבה מוצלחת, ובסך הכל חווית הקריאה בו טובה ומועילה.

The Autobiography of Joseph Stalin – Richard Lourie

כנרת

2000 (1999)

תרגום מאנגלית: שמעון גלבץ

איש בגן החיות / דייויד גארנט

איש בגן החיות

ג'ון וג'וזפין, שני נאהבים צעירים, מבקרים בגן החיות, ותוך כדי התבוננות בבעלי החיים הכלואים ממשיכים ויכוח שהחלו בו בדרכם לכאן. בלב ההתנצחות עומדת טענתו של ג'ון, לפיה על ג'וזפין להתמסר אך ורק לו, ולהתנכר לכל שאר בני האדם, שכן "או שאת מאוהבת בי, או שלא. אם את מאוהבת בי, לא תתקשי לוותר על אנשים אחרים למעני". ג'וזפין, בהגיון בריא, טוענת כנגדו כי "אם תכריח אותי לבחור בינך ובין כל האנשים, אהיה טפשה אם אתמסר לך". בלהט הויכוח היא מכנה אותו "פרא טיפש" ו"חיית פרא", וקובעת כי מן הראוי היה לסגור אותו בכלוב ולהציג אותו לראווה, בין הגורילה לשימפנזה. ג'ון הנסער כותב באותו ערב אל הנהלת הגן, ומציע את עצמו כמוצג. הגחמה הבלתי הגיונית שלו מתקבלת על ידי ההנהלה בשל גחמותיה שלה.

מכאן ואילך מתגלגל סיפור, שכמו מנבא את תרבות הריאליטי והפומביות של ימינו. הקהל נוהר לצפות במר קרומרטי (שמו הפרטי אינו מוזכר עוד, כאילו קולפה ממנו עצמיותו כל עוד הוא שוהה בכלוב). קרומרטי מעמיד פנים כאילו אינו חש בעשרות העיניים הנעוצות בו, אך אינו יכול שלא לשמוע את ההערות הפוגעניות המופנות כלפיו. בדומה לתכניות מזן האח הגדול, הקהל נהנה לצפות בו כשהוא מבצע פעולות יומיומיות שגרתיות ומשעממות, אבל הנאתו מגיעה לשיאה כשמול עיניו מתחוללת סצנה אלימה. ג'וזפין, שנשבעה למחוק אותו מחייה בעקבות הצעד המטופש שנקט, מתקשה לבצע את החלטתה. חלקית משום שהיא כנראה אוהבת אותו (מסיבה עלומה כלשהי), אבל בעיקר בגלל "הרשתות החברתיות" של התקופה, הווה אומר העיתונים, השמועות והרכילות, שמספרים עליו – #שימפנזה_מימין_אורנגאוטן_משמאל #קרקל_המחמד #החיים_בכלוב #לבד_בסבבה – ומונעים ממנה את האפשרות להתעלם מקיומו. צריך לזכור גם שג'וזפין, כמו ג'ון, צעירה מאוד, ורגשות מכבידים, כפי שכותב גארנט, אצל צעירה בריאה ונלהבת הם אינם מחזיקים מעמד זמן רב. שני גיבורינו מיטלטלים אפוא בין תיעוב לאהבה, יציבים כמו שבשבת, עד להחלטתם באשר לקשר ביניהם. ההחלטה העלתה את חמתי, אך מטעמי קלקלנים אמָנע מלהתווכח איתה בתוך הסקירה.

הטקסט שעל כריכת הספר מתייחס להיבטים נוספים בעלילה, ביניהם השאלה מי אנושי יותר, האדם או החיה. ההיבט הזה לא עלה בדעתי תוך כדי קריאה (למרות אמירות מפורשות, כמו משאלה שמביעה ההנהלה: "יש לקוות שעם הזמן יפתח אישיות משלו ממש כאילו היה דוב או קוף"), אולי יצוף בקריאה חוזרת. מכל מקום, נראה לי כי כמו ב"מאישה לשועלה", גארנט כתב ספר רב פנים, ולפיכך רב פרשנויות, וכל קורא יוכל למצוא בו זוית ראיה מעניינת משלו. "איש בגן החיות" פחות אלגורי מקודמו, אבל לא פחות מגרה למחשבה ולעיסוק בשאלות החברתיות העולות ממנו. הוא שזור אמירות ציניות ושנונות בנושאים חברתיים מגוונים, ומומלץ ליותר מקריאה אחת כדי לעמוד על דקויותיו ועל רבדיו.

 A Man in the Zoo – David Garnett

תשע נשמות

2019 (1924)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום