שבע אימהות / יוכי ברנדס

sheva_eimaot_master

כותרת משנה: הנשים הגדולות של התנ"ך

יוכי ברנדס מציגה ב"שבע אמהות" את הבחירה שלה במי שראויות להחשב אמהות האומה. אמנם כמה מן הבחירות נראות תמוהות על פניהן – כמו בתו של לוט שהשקתה את אביה לשוכרה ושכבה אתו – אך הסופרת מנמקת אותן באלגנטיות, וגם מי שלא ישתכנע ייהנה עד מאוד מהרצאת הדברים, מן הידע העמוק, ומן ההתלהבות והאהבה בה נכתבו. במבוא לספר מסתמכת הסופרת על דברי האר"י, לפיהם "לעתיד לבוא כל אחד ואחד מישראל ישיג לדעת כל התורה כפי אותו הפירוש המכוון עם שורש נשמתו", ומציעה בספר את הפירוש הפרטי שלה, הנובע משורש נשמתה.

בפרק התודות מוזכרים שישה מורים, שכל אחד מהם השפיע על אופיו של הספר, ונראה לי שמה שהנחילו לסופרת, על פי דבריה, מסכם יפה את מרכיביו העיקריים: מציאת גוונים חדשים בכל פירוש, התיחסות לתרבות היהודית מתוך אמת פנימית, מתן תשומת לב מיוחדת למלים הקטנות בטקסט התנ"כי, חיפוש משמעות ולא רק הבנה, הרגשת התנ"ך בכל החושים, וחשיפת הרעיונות שמאחורי המבנים הטקסטואלים.

הקריאה של יוכי ברנדס בתנ"ך, וליתר דיוק בסיפורים שבחרה לספר, היא קריאה נשית מובהקת. בתוך הספרות הפטריארכלית של התנ"ך ושל חז"ל, היא מבקשת להשמיע את הקול הנשי המושתק. היא מריעה לנשים שהצליחו ליטול יוזמה ולהטביע חותם, ומציגה את הלקח המשמעותי בסיפוריהן, הרלוונטי מאוד גם לימינו.

הראשונה בתור היא בתו של לוט, שלאחר ששכבה עם אביה ללא ידיעתו הרתה וילדה את מואב. בזכותה קבלנו את רות ואת דוד, ולכן היא נמנית עם שבע האמהות. הרעיון המרכזי בפרק המוקדש לה הוא הרֶשע הנובע מחברה שמקדשת את האחידות ושונאת את השונה ואת הזר. לו הייתי צריכה לבחור את הפרק המרשים ביותר בספר, כנראה הייתי בוחרת בזה. הוא מתפקע מרעיונות, מקשר בין אברהם ללוט לפילגש בגבעה, דן באסונה של סדום, מפרק למרכיביו את סיפור הכנסת האורחים של לוט, מציג את בתו של לוט כנוקמת הגדולה של התנ"ך (אביה, כזכור, הציע להפקיר אותה ואת אחותה בידי אנשי סדום, שרצו לאנוס את אורחיו), מהלל את חג האהבה, ועוד ועוד.

הפרק הבא מוקדש לתמר, כלתו של יהודה, שהתחזתה לזונה כדי לפתותו. על פי תפיסתה של הסופרת, תמר מייצגת את הצד המואר של הפאם פאטאל התנ"כית – מולה מוצגת אשת פוטיפר כהיפוכה הגמור –  וסיפורה מחדד את התפיסה שהתירה לנשים לחרוג מן הכללים שהושתו עליהן רק למען המטרה המקודשת של לידת ילדים. בועז, בן זוגה של רות, הוא צאצא של יוזמה זו של תמר (מעניין לציין כי שושלתו של דוד נפתחת בתמר הכנענית וברות המואביה).

מרים הנביאה מיוצגת בתורה במספר מצומצם של פסוקים. למרות גדולתה, שהתגלתה כבר בילדותה כשהשגיחה על אחיה התינוק, והציעה לבת פרעה את אמו כמינקת, המקרא והמדרש דחקו אותה אל הגטו הנשי. הסופרת מדגימה את התופעה הזו בעיקר באמצעות דמותה של מרים, וגם באמצעות היחס אל דמותה של דבורה אשת לפידות, שהמדרש מפרש את התוספת לשמה כמצביעה על עיסוק בתפירה. לאורך זמן ניצחה המסורת המפארת את שמה, ו"אשת לפידות" הפך למחמאה.

בת פרעה, שהעזה להעניק חיים לתינוק יהודי, למרות מצוותו המפורשת של אביה, מייצגת את הבנות המורדות. למרות שמצוות כיבוד הורים היא מצווה ללא סייגים, רומז סיפורה של הנסיכה על חובת הצלת חיים הגוברת עליה. סיפור זה נקשר לסיפורה של מיכל, שהצילה את דוד מידו של שאול, ולסיפורן של רחל ושל לאה שנטשו את אביהן שלא מילא את חובותיו ההוריות. המדרשים מהללים את בת פרעה, ואף מעניקים לה את השם בתיה, בתו של אלוהים. אפשר לראות בה חסידת אומות עולם. לולא מרים ובתיה לא היה משה נותר בחיים, וגורלו של העם היה משתנה.

רות המואביה, סבתא-רבתא של דוד, מייצגת בספר את כולו של שיתוף הפעולה הנשי. לאחר שנותרה אלמנה, ודבקה בנעמי חמותה, תכננו שתי הנשים כיצד להניע את בועז לשאת את רות. בעולם פטריארכלי, שבו אשה נמסרת על ידי אביה לבעלה, ללא כל זכות בחירה, אלמנה עניה וזרה היתה אמורה להשאר במצבה כל ימיה. נעמי ורות לא השלימו עם צו הגורל, נטלו את היוזמה לידיהן, וקבעו את מסלול חייהן בעצמן. סיפור על טהרת הנשים יוצא דופן במכלול היצירה התנ"כית, והסופרת מסבירה יפה את אופן היווצרותו, את הסיבות לכתיבתו, וכיצד שרד בשלמותו (בניגוד, לדוגמא, לסיפורה של מרים שהתכווץ לשברי סיפורים מינימליסטיים).

מיכל, בת שאול ואשת דוד, היא דמות טרגית. הן אביה והן בעלה ראו בה כלי לניגוח הדדי או למימוש שאיפות, והיא נמסרה מיד ליד על פי צרכי השעה. מיכל, שהצילה את דוד, והמרתה בכך את פי אביה, לא זכתה שתושב לה האהבה שחשה כלפי בעלה. יתרה מזו, המדרש מייחס לה תכונות גבריות, ולדעת הסופרת הוא נועד להזהיר את הנשים לבל תחרוגנה ממקומן ותנסינה לשחק במגרש של הגברים.

האחרונה בספר היא אסתר. תחילה היא מצטיירת כברבי, יפה ושותקת, אך כשהיא תופסת את גודל האסון העומד להתרחש, היא רוקמת מזימה מתוחכמת, שמפילה בפח הן את אחשוורוש והן את המן – את האחד באמצעות רגש הקנאה ואת השני באמצעות רגש הכבוד – ומאשה קנויה היא הופכת לשליטה. למרות זאת המגילה מסתיימת בסיום גברי מובהק, המוחק את שמה לגמרי, ומניח את השלטון בידיהם של המלך ושל מרדכי.

כל מה שנאמר עד כה מציג על קצה המזלג את השפע שמצוי בספר. יוכי ברנדס מציעה קריאה רעננה, מתעמקת בכל פסיק, מפגינה ידע עמוק במקורות, ואינה מהססת להתפלמס עם חז"ל כשפרשנותה שונה משלהם. מלבד רענון ההיכרות שלי עם סיפורי התנ"ך, למדתי רבות על הדרך בה פורשו במהלך השנים, על תפקידם של המדרשים ועל המניעים שמאחוריהם. סגנונה של ברנדס קליל לכאורה, יחסיה עם גיבוריה כמעט פמיליאריים, והתוצאה מלהיבה מאוד.

"שבע אימהות" העלה בזכרוני את "אהובות ושנואות" מאת עליזה שנהר, שנתן אף הוא קול ומרחב לנשים התנ"כיות.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2010

מודעות פרסומת

איטליה, ענן / מרקו לודולי

31-5990_b2

"איטליה" ו"ענן" הם שתי נובלות שכתב מרקו לודולי, את הראשונה ב-2013 ואת השניה ב-2010.

"איטליה" מסופרת מפי אשה ששמה איטליה, כשם המדינה. בעשרים השנים הראשונות לחייה חונכה במוסד לנערות, הבית היחיד שהכירה, ובו למדה כיצד לשרת בבתיהם של אחרים. בהגיעה לגיל עשרים נשלחה לעבוד בבית משפחת מרציאלי. האב מהנדס, אדם קפדן והולך בתלם, שעברו בצד הלא נכון של המתרס בתקופת מלחמת העולם מרחף מעליו כצל סמוי. האם, חסרת מעש ותכלית, מעבירה את ימיה במשחקי סוליטר. הבת הבכורה חולמת על אהבה ועל נישואים, הבן האמצעי נסחף לפוליטיקה, והצעיר שואף להיות סופר. איטליה, שחיה בתוכם, קבועה ודוממת כמו חלק מן הריהוט, בלתי מעורבת ודווקא לכן משמשת מדי פעם תומכת ואוזן קשבת, מתארת כמספר יודע-כל את קורותיה של המשפחה ואת התפוררותה.

לעומת המשפחה, איטליה אינה משתנה כלל. כשבני מרציאלי ילכו לעולמם או יתפזרו בכל קצוות תבל, היא תקח את המזוודה, שאיתה הגיעה אל הבית לפני שנים, ותשוב אל המוסד בהמתנה לעבודה הבאה שתוטל עליה. על ערש דווי אומר המהנדס: "החיים עוברים דרכנו, ואנחנו, כמעט בלי שנרגיש, משליכים אותם מאחורי גבנו, זה כל מה שנוכל לעשות, אנחנו לא ממלאים תפקיד ראשי, החיים הם אלה שמתקדמים באמצעותנו, כך הם פועלים. אנחנו יכולים ללכלך אותם קצת או לנקות אותם, החיים זורמים דרכנו וממשיכים הלאה, וכבר שוכחים אותנו". וכמו שהחיים עברו דרך בני המשפחה, כך הם עברו גם דרך איטליה המשרתת, ובהרחבה דרך איטליה המדינה.

למרות שאיטליה טוענת כי "בתוך הבית היתה לי הרגשה שאני מבינה הכל, אבל אם רק יצאתי החוצה, לא הבנתי דבר", הסיפור הפרטי שהיא מספרת משקף את החברה האיטלקית בתקופה המתוארת.

"ענן" מסופר אף הוא מפיה של אשה. הפעם הדוברת היא מריה סלביאטי בת השבעים ושתיים. זכרונה של מריה מתחיל להתפוגג, אך כשסוכן נדל"ן, המנסה למכור את בית הכפר שלה, מבקש ממנה לספר לו את סיפור חייה, היא נעתרת, ומגוללת את קורות משפחתה. מריה היתה כל חייה אשה מציאותית, עם שתי רגליים על האדמה וחיבור הדוק לשיגרתי וליומיומי. בעלה אוגוסטו, שכינה את עצמו "הקוסם ענן", היה ההפך המוחלט, מרחף, נטול שאיפות, חי כל יום בפני עצמו, מתקשה להשאר במקום אחד, מתעלם בחיוך מקשיים. בנם, פייטרו, שכילד העריץ את אביו, אחז בבגרותו בגישה שונה משלו לחיים. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.

שתי הנובלות מצטיינות בסגנון מאופק, בניסוחים ישירים אך עדינים, ברוך המשווה יתר עוצמה לעצבותם של הסיפורים. "ענן" היתה לטעמי יותר מ"איטליה", אך שתיהן מומלצות.

Italia, Vapore – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2015 (2010, 2013)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

החתולה / קולט

45237

"החתולה" נפתח שמונה ימים לפני נישואיהם של קמיי ואלן. המשכו ביום שלאחר החתונה, ותקופה קצרה אחריה. הצעירים נפגשו כבר כילדים, קמיי הפגינה אז עקשנות, אלן הפגין חוסר ענין, ונדמה כי דבר לא השתנה מאז.

אלן הוא בן יחיד, ולהבנתי בעובדה זו ניתן לתלות את כל מה שיקרה מכאן ואילך. הוא רגיל לחברת עצמו, מרגיש נינוח בביתה של אמו, מאחורי העצים הגבוהים המסתירים את הגן ואת הבית מן החוץ. את כל רגשות העדנה והרוך שהוא מסוגל לחוש הוא מרעיף על חתולתו סהה ועל אמו. קמיי, העקשנית, הנמרצת, החובבת תנועה ומהירות, אינה מתאימה לנרפות העצלה שאלן כל כך מחבב. קמיי ואלן מתגוררים באופן זמני בדירה שהושאלה מחבר, עד שיסתיימו השיפוצים המבוצעים בבית ילדותו של אלן כדי להתאימו לזוג הצעיר, אבל כל שאלן יכול לחשוב עליו הוא איך למנוע מקמיי לגור כאן. הוא נטפל לקטנות ומוצא בה פגמים, צבעו השחור של שערה מטריד אותו, עיניה הגדולות רודפות אותו בהקיץ ובחלום (בחלום מבעית, הוא היה משותק בשל מבטה החם והמסוכן של דמות שחרחרה, בעלת צדודית יוונית מנוקבת בעיניים גדולות של קרפיון). אבל אלן מנומס, או עצור, או שניהם גם יחד, ורוב הזמן הוא שומר את מחשבותיו לעצמו.

את יחסיהם ההדדיים בני הזוג משליכים על החתולה. עוד לפני החתונה אלן אומר לסהה: "אם לא הייתי בוחר בך, סהה, אולי מעולם לא הייתי יודע שאפשר לבחור. לגבי כל היתר… החתונה שלי משמחת את כולם ואת קמיי, ולרגעים היא משמחת גם אותי, אבל…". בהמשך, כשיוסיף להיות פסיבי, כי אינו יודע אחרת, רק בכל מה שקשור לחתולה יגלה יוזמה ופעלתנות. נדמה כי ככל שהצעירים הופכים מנוכרים יותר, כך גוברת מסירותו של אלן לחתולה. הוא מרעיף עליה אהבה ותשומת לב, מול עיניה של קמיי, בלתי מסוגל לטפח אותה תשומת לב כלפי אשתו. בתמונה אופיינית, קמיי מוצאת אותם בוקר אחד יושבים על המרפסת לחי אל לחי, צופים בנוף. קמיי מכנה אותה "היריבה שלי", וטינתה כלפיה הולכת וגוברת. כשאלן יוצא לעבודתו הוא חש את הדאגה העמומה שצצה ועלתה כל אימת שהשאיר את שתי ה"נשים" שלו לבד זו עם זו. קמיי תבחר בהחלטה של רגע בפתרון אלים כדי לשבור את המשולש המוזר הזה, אך תשיג את התוצאה ההפוכה, שכן אלן יסתגר עוד יותר בתוך הילדותיות שלו. לאמו יאמר ברגע של גילוי לב: "אולי אני ילד, אמא. אני רק רוצה לחשוב מעט על מה שאני צריך לעשות כדי לצאת מהילדות הזאת…"

"החתולה" הוא מספריה המאוחרים והבשלים של קולט. כל מילה מונחת במקומה, לכל פרט יש משמעות. היא שולטת שליטה מלאה בניואנסים של האוירה ושל הלכי רוח באמצעות וריאציות על מוטיבים חוזרים. העיניים הן מוטיב שכזה, האיפור של קמיי, העייפות שבה נפתח הספר, העליה והירידה במשקל של שלוש הצלעות בסיפור. אבחנותיה באשר לאישיותם של גיבוריה מדויקות ומשכנעות. לא בכדי זכתה לכבוד בחייה ולפופולריות ארוכת שנים אחרי מותה.

La Chatte – Colette

רסלינג

2005 (1933)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק

בלעדיה / אנטוניו מוניוס מולינה

10-277294b

אשה זרה, זהה לבלנקה, אשתו של מריו, מקבלת את פניו בשובו הביתה. מריו, סתגלן מטבעו, תוהה על הסימנים המעידים על השונוּת בין אשתו לבת-דמותה, אך בסיומו של הערב, בחשיכה, הוא מתחיל לזהות אותה בוודאות בניגוד להגיונו ולחושיו המודעים לכפילוּת.

כיצד נוצרה הסיטואציה המשונה הזו? מולינה מוביל את הסיפור אל עברם של בני הזוג, שני אנשים השונים זה מזה בכל, זיווג בלתי הגיוני שהחזיק זמן ארוך יחסית עד שקרס. מריו הוא בן כפר דל אמצעים, שהגיע אל העיר בעקבות לימודיו, והסתפק במשרה חדגונית אך בעלת קביעוּת. הוא מסודר, מרובע, חסר מעוף, לוקה בזהירות מולדת ובתסביך נחיתות חמור, מבקש לרַצות ולשאת חן. בלנקה היא עירונית, בת עשירים, נהנית מן הבטחון הטבעי הנלווה למעמדה. מריו, שלא העריך כמעט דבר מלבד היציבות בחיים, פוגש את בלנקה בנקודת שפל בחייה, כשנבגדה על ידי אמן שהעריצה. לבלנקה, ששואפת להשתלב בעולם האמנות, יש רק כשרון אחד, כשרון נדיר, כשרון ההערצה, והיא מחליפה את מושאי הערצתה לעתים קרובות. בעת המפגש ביניהם בלנקה חסרת היציבות שבורה בשל הבגידה, שותה, צורכת סמים, חיה בדירה מטונפת ומוזנחת, ניגוד מושלם לדירה הצנועה אך המוקפדת של מריו. מריו לוקח על עצמו את תפקיד האח הרחום, ומציע לבלנקה מרחב מחיה בטוח. גלישתה מהכרת תודה לאהבה ולנישואים כמעט בלתי נמנעת.

כמה זמן יכולה להחזיק אהבה כל כך בלתי מאוזנת? מבחינתו של מריו לנצח, מבחינתה של בלנקה עד שיגיע מושא ההערצה הבא. וכך מוצא עצמו מריו בלי בלנקה שנטשה, אבל עם בלנקה הזרה שחזרה. אפשר להבין את המוזרוּת הזו בכמה אופנים. בקריאה ראשונה אני סבורה שהזרה היא פרי דמיונו של מריו, אולי משום שאני נוטה אל פרשנויות שאינן נגועות באל-טבעי. מכל מקום, השאלה מיהי או מהי בת דמותה של האשה הנעדרת אינה באמת מהותית, שכן המציאות החדשה שבה מריו מוצא את עצמו משמשת בעיקר כסיפור מסגרת לתיאור יחסי הזוג.

על הדרך מולינה שולח חיצים אל הפוזות המעושות של עולם האמנות, בעיקר באמצעות דמויותיהם של שני המושאים העיקריים להערצתה של בלנקה, זה שנטש אותה וזה שבגללו נטשה את מריו. אפרופו בלנקה, במאמר ביקורת ישן מצאתי התיחסות מעניינת לשמה חסר הצבע כשיקוף של אישיותה השטוחה ונטולת הגוונים משל עצמה.

מולינה מפליא לתאר את אופיים של בני הזוג, ואבחנותיו לגבי הדינמיקה ביניהם מדויקות ומרשימות. יערית טאובר תרגמה בשפה נאה ושוטפת, ו"בלעדיה" מומלץ בהחלט.

En Ausencia de Blanca – Antonio Muñoz Molina

כתר

2010 (1999)

תרגום מספרדית: יערית טאובר

לאהוב, לשוטט, להפליג / וולף, מופאסן, בנימין, סטיבנסון, תורו, קדוגן

לאהוב, לשוטט, להפליג

"לאהוב, לשוטט, להפליג" הוא אוסף מכתוביהם של שישה יוצרים. חמישה מהם סובבים סביב שוטטות, או נובעים ממנה, ושניים הם פרי עטו של משוטט ידוע, רוברט לואיס סטיבנסון. רוב הכתובים נוצרו לפני עשורים רבים, ואחד הוא בן זמננו.

כתביו של סטיבנסון חריגים בספר, ולמען האמת הם הפחות חביבים עלי. "על ההתאהבות", כשמו, מפרק את חווית ההתאהבות ובוחן את פניה השונים. יסלח לי הסופר, אך בראש הדהד לי במשך הקריאה שירה של ויסלבה שימבורסקה, "אהבה מאושרת", שחופף חלקית לנושאי "על ההתאהבות" (הטקסט המלא למטה, כי כל הזדמנות לשתף את שיריה מבורכת). צורפה לקטע זה רשימה בת חמישה סעיפים, תחת הכותרת "נישואים", ובה הרהורים כבדי ראש על המחויבות האישית והמוסרית הנובעת מחלוקת חייך עם אדם אחר.

"לשוטט", פרי יצירתו של ולטר בנימין, הוא אוסף רשימות קצרות שכתב הסופר לעצמו, כהכנה לכתיבת ההיסטוריה החברתית של פריז במאה התשע-עשרה. רובן של הרשימות הן פרי התבוננות עצמית, חלקן מתיחסות לכתוביהם של אחרים, כמו פרוסט, רוסו ובודלייר. אחד הקטעים "מתכתב" עם שתי יצירות אחרות בספר, של וירג'יניה וולף ושל גי דה מופסאן, כשהוא מתאר את שכרון החושים הפוקד את המשוטט.

מאמרו של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור", נכתב ב-2016. גארנט, יליד ג'מייקה, מתאר שלוש תקופות של שוטטות בחייו. כילד בקינגסטון, שם בחר לשוטט שעות ארוכות מחוץ לבית כדי להמלט מאלימותו של אב חורג, ומאוחר יותר כסטודנט בניו אורליאנס ובניו יורק. לעומת רחובותיה המסוכנים של עיר מולדתו, נראו לו הרחובות האמריקאים שלווים, אבל "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיוּם". מהר מאוד למד שעליו לפתח דרך התנהגות בלתי טבעית לו, כדי לנסות להטמע בהמון, שכן עורו השחור תייג אותו כגורם מאיים, חשוד מיידי. "גורם מרכזי בהליכה שלי הוא מעין פנטומימה שכל מטרתה הימנעות מהכוריאוגרפיה של העבריינות". מאמר נוקב, לא מתבכיין, אבל מציג מצב דברים עגום.

וירג'יניה וולף מתארת ב"רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" את חווית השיטוט ברחובות לונדון בעילה של חיפוש עפרון עופרת. היא מתארת את השתנות ה"אני" מזה של הבית, מוקף בחפצים מוכרים נושאי זכרונות ומשמעות, לזה של החוץ. מבטה הבוחן נע על פני סביבתה, לעתים מסתפק ברושם החיצוני, מתרכז ביופי, לעתים רואה את הכיעור. המשוטטת של וולף חווה את אותו שכרון חושים עליו כתב בנימין ברשימותיו, ובסופו של דבר שבה אל המוכר והמגונן: זו האמת: הבריחה היא הגדול שבתענוגות; רדיפת רחובות בחורף היא הגדולה שבהרפתקאות. ובכל זאת, כשאנחנו ניגשות אל סף דלתנו, נעים לנו בקרבת החפצים הישנים והדעות הקדומות הישנות שלנו העוטפים אותנו מכל עבר; והעצמי, האני שהושלכה בפינות רחוב רבות כל כך, שנחבטה שוב ושוב כמו עש לילה בקרבת להבת פנס שלא ניתן להגיע עדיה, מוגנת עכשו ומכונסת.

הנרי דייויד תורו פורש את תפיסת עולמו ב"חיים בלא עיקרון". הוא יוצא חוצץ נגד חיים של עמל ללא תכלית רוחנית, חיים שבהם חל בלבול בין אמצעי למטרה. עולם המונע על ידי משיכה לעושר ולנוחות, הוא עולם המשעבד את אנשיו לעיסוק במלאכות מיותרות: רוב בני האדם ייעלבו אם יציעו להעסיקם בהשלכת אבנים מעבר לקיר ובהשלכתן בחזרה לאחר מכן תמורת משכורת. אך רבים מהם אינם עוסקים במלאכות ראויות יותר כבר עכשו. רבים מדבריו רלוונטים היום כפי שהיו בזמנם. דיברה אלי במיוחד הפיסקה העוסקת בחוסר היכולת של בני האדם להסתפק בעצמם ובתלותם בקשר מלאכותי עם זרים. בשינויים הטכנולוגיים המתבקשים, הדברים תקפים גם כעת: שיחות היום-יום שלנו הן לרוב חלולות וחסרות תוחלת באותה המידה. כשחיינו חדלים להיות חיים פנימיים ופרטיים, הדברים שבפינו הופכים לרכילות גרידא […] ככל שחיינו הפנימיים מידלדלים יותר, אנו מבקרים בסניף הדואר בתכיפות נואשת יותר. היו סמוכים ובטוחים שהמסכן היוצא משם ובידיו המכתבים הרבים ביותר, גאה על התכתבויותיו הענפות, לא קיים קשר עם עצמו זה זמן רב. מאמר מאלף.

סוגרים את הקובץ שני קטעים מתוך "חיי נדודים" של גי דה מופסאן, "לֵאוּת" ו"לילה". עד כמה שהבנתי מהשוואה עם המקור, התרגום אינו מלא, אבל הוא מציג במלוא יפעתו את סגנונו הפיוטי והמדויק של הסופר, בהתבטאויות כדוגמת "ערפל הים ליטף אותי כמו אושר". שכרון החושים של המשוטט, הפעם בספינה מצרפת לאיטליה, מובע בסיומו של הקטע: "נותרתי מתנשף, מבוסם כל כך מריגושים עד שסערת השכרות עוררה את חושי להזיות. כבר לא ידעתי אם אני נושם מוזיקה, מקשיב לבשמים, או ישן בין הכוכבים".

נבחרת המתרגמים של ההוצאה – יהונתן דיין, הראל קין, רעות בן יעקב, יותם בנשלום ו אנמרי בארטפלד, עשתה כרגיל עבודה נאמנה, והקובץ כולו, הנע בין הגות לפיוט, מומלץ.

תשע נשמות

2017

On Falling in Love – Robert Louis Stevenson (1877) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Marriage – Robert Louis Stevenson (1898) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Der Flaneur – Walter Benjamin תרגום מגרמנית: הראל קין

Walking While Black – Garnette Cadogan (2016) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Street Hunting: A London Adventure – Virginia Woolf (1948) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Life without Principle – Henry David Thoreau (1863) תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

Lassitude – Guy de Maupassant (1890) תרגום מצרפתית: אנמרי בארטפלד

 

אהבה מאושרת (תרגם רפי וייכרט)

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה טִבעִי,
הַאִם זֶה רצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל-
מַה תוֹעֶלֶת יֵש לָעוֹלָם מִשנֵי בּנֵי-אָדָם,
שֶאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגבָהִים זֶה אֶל זֶה שלא בִּזכוּת,
זוּג אַקרָאִי מִמִיליוֹן, אַך משֻכנָעִים
שכָך נִגזַר – כִּפרָס עַל מָה? עַל לֹא-כלוּם :
הָאוֹר נוֹפֵל מִשוּם מָקוֹם –
לָמָה דַוקָא עַל אֵלֶה, ולֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלבוֹן לַצֶדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקרוֹנוֹת שֶקֻימוּ בּקַפדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפסגוֹת? מֵפֵר וּמַפִיל.

הִסתַּכּלוּ בַּמאֻשָרִים הַללוּ:
לוּ לפָחוֹת הִסתַּתרוּ קצָת,
מִתחַזִים לִמדֻכָּאִים וּמעוֹדדִים בּכָך אֶת ידִידֵיהֶם !
שִמעוּ, אֵיך הֵם צוֹחֲקִים – באֹפֶן מַעֲלִיב.
באֵיזוֹ שָֹפָה הֵם מדַברִים – מוּבֶנֶת למַראִית-עַיִן.
וטִקסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמחֻיָבֻיוֹת הַמחֻכָּמוֹת זֶה כלַפֵי זֶה –
הַדָבָר נִראֶה כִּמזִמָה מֵאֲחוֹרֵי גַבָּה שֶל הָאֱנוֹשוּת !

קָשֶה אֲפִילוּ לשַעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדבָרִים מַגִיעִים,
לוּ נִתַן הָיָה לחַקוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יכוֹלוֹת לִסמֹך הַדָתוֹת, הַשִירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתָר בַזִכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לטֵמיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה להִשָאֵר תָּחוּם בִּגבוּלוֹת.

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה הֶכרֵחִי ?
הַטַעַם הַטוֹב והַתבוּנָה מוֹרִים לִשתֹּק עַל- אוֹדוֹתֶיהָ
כּעַל שַעֲרוּריָה מֵהָרבָדִים הָעליוֹנִים שֵל הַחַיִים.
ילָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בּלֹא עֶזרָתָה.
לעוֹלָם לֹא הָיתָה מַצלִיחָה לאַכלֵס אֶת כַּדוּר – הָאָרֶץ,
שֶהֲרֵי הִיא מִתרַחֶשֶת רַק לעִיתִים נדִירוֹת.
אֵלֶה שאִינָם יוֹדעִים אַהֲבָה מאֻשֶרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בּשוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מאֻשֶרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם גַם לִחיוֹת, וגַם לָמוּת.

יונים בדשא / וולפגנג קפן

205994

גרמניה חיה בשדה מתחים, עולם מזרחי, עולם מערבי, עולם שבור, שני חצאי עולם, אויבים זה לזה, זרים זה לזה, גרמניה חיה בקו התפר, בקו השבר, הזמן יקר, הוא אינו אלא מרווח, מרווח זעום, מבוזבז, שניה אחת לנשימה, מרווח נשימה בשדה קטל ארור.

במלים אלה מסיים וולפגנג קפן את ספרו, המתאר יום אחד במינכן בשנת 1949. גרמניה, עדיין תחת כיבוש, כבר הפעילה את רפורמת המטבע, שתהיה המנוע העיקרי ל"נס הכלכלי". למרות שהגרמנים החלו לחוש את ניצני הרווחה הכלכלית, הרווחה הנפשית השתרכה הרחק מאחור, ורובם עדיין נאבקו לשקם את חייהם, להתנער מעברם, ולבנות לעצמם שגרה חדשה על שברי עולמם. קפן מספר מתוך תודעתן של כשלושים דמויות, חלקן קשורות זו לזו, דרכיהן של כולן משיקות זו לזו, ויוצר תַּצְרֵף שמאפייניו תסכול עמוק, חרדה מן העבר, מן ההווה ומן העתיד, ואלימות שרק מחפשת עילה להתפרץ.

שמו של הספר שאול מגרטרוד שטיין. אדווין, סופר עטור תהילה, שהגיע לעיר לשאת הרצאה על אירופה ולמען אירופה, מתייחס לציטוט משטיין בהרצאתו: "כמו יונים בדשא, כך רואים כל מיני מוחות מודרניים את בני האדם, ומבקשים לחשוף בכך את חוסר המשמעות ואת המקריות לכאורה של חיי האדם, לתאר את האדם כחופשי מאלוהים; אבל לאמיתו של דבר הם רק מניחים אותו לרפרופיו חסרי התוחלת בריק, והוא חסר ערך, חופשי ועם זאת רשת המלכודת מאיימת ליפול עליו, לצווארו כבר מונחת המאכלת, והוא גאה בחירותו המדומה מאלוהים וממוצאו האלוהי, שאינה מובילה אלא לאומללות". אדווין אמנם יוצא חוצץ נגד תפיסה זו, אך נדמה שהיא תופסת יפה את רוחו של הספר.

בין גיבורי הספר נמצא את פיליפ, סופר שהושתק בתקופה הנאצית ועדיין לא מצא את קולו; אשתו אמיליה, נצר למשפחה אמידה, שמוכרת את נכסיה בבתי משכון כדי להמיר אותם למשקה, שישכיח ממנה את מציאות חייה, בזעם של שיכורה נאבקת בהרס הגדול של התקופה באמצעות הרס בזעיר אנפין; אלכסנדר, שחקן מזדקן, המייצג, כך על פי יעקב הסינג באחרית הדבר, את נביבות הדמויות, ואשתו מסלינה, המארגנת אורגיות, שניהם כאחד מפקירים את בתם בידיה של מטורפת דת; חבורת מורות אמריקאיות, שבאו לצפות בעיר; אודיסאוס, חייל שחור עור, סובב בעיר עם יוזף, סבל זקן שלחם במלחמת העולם הראשונה, הנושא עבורו מזוודת-רדיו המשמיעה מוזיקה אמריקאית; קרלה, אלמנה צעירה ואם לבן, שמקיימת קשר רומנטי-תועלתי עם וושינגטון, חייל אמריקאי שחור עור; ועוד אחרים, מעניינים לא פחות. האחרונים, קרלה וושינגטון, חושפים בעצם קיומו של הקשר ביניהם, את דיעותיהם הקדומות של הגרמנים, את שנאת הזר והשונה שעדיין לא התפוגגה, למרות שחזו במו עיניהם בתוצאותיה הרות האסון. אבל הקשר הזה אולי נושא גם תקווה לעתיד: בני הזוג מתכננים לפתוח בר בפריז, ולקבוע בפתחו שלט שיצהיר כי כל אדם יכול להכנס, היפוכם של שלטי "הכניסה אסורה ליהודים" ו"הכניסה אסורה לשחורים".

כפי שמציין יעקב הסינג בסיום, היעדרותה של אחת הדמויות מן העיר דווקא נוכחת בספר בעוצמה לא פתוחה מזו של הדמויות הסובבות בו. הנרייטה, יהודיה ילידת גרמניה, שנמלטה מברלין, והותירה את הוריה מאחור, מסרבת להצטרף אל בעלה האמריקאי ואל בנה, המבקרים במינכן. הבן, עזרא, שגדל בארצות הברית עם שתי שפות אם, זוכר את אמו מספרת לו בגרמנית על סופם של הוריה, כשהיא מתייפחת בחשכת חדר הילדים.

האם הגרמנים למדו משהו מנסיונם המר? נראה שלא. הסבל שנרצח הופך לגיבור, מהדהד את הורסט וסל, שנתפס כקדוש מעונה למרות שנרצח על רקע סכסוך על שכר דירה. שמועה על רצח ילד בידי חייל שחור מובילה המון מוסת לנפץ את חלונות מועדון החיילים השחורים, וקפן כותב באזכור לליל הבדולח: "האבנים, האבנים שזרקו, קול ניפוץ הזכוכית, קול נפילת השברים, הרתיעו את ההמון. המבוגרים שבהם נזכרו במשהו; בעיוורון אחר, בפעולה מימים אחרים, בשברי זכוכית אחרים בשברי זכוכית זה התחיל אז ובשברי זכוכית זה נגמר. שברי הזכוכית שבהם זה נגמר היו שברי חלונותיהם שלהם".

"יונים בדשא" כתוב בסגנון יחודי. הוא מתגלגל מדמות לדמות במעברים אסוציאיטיבים חלקים. לפעמים המעבר מונע מסיטואציה דומה – "אני חייבת להזדרז, האור ירוק", חושבת קרלה, והסיפור עובר אל "האור ירוק. הם הוסיפו ללכת, Bahama-Joe. יוזף פזל לעבר המסבאה". לפעמים הדמויות נוגעות זו בזו מבלי משים – רכבו של אדווין משפשף רוכב אופניים, והסיפור עובר אל הרוכב, ד"ר בהודה, פסיכיאטר המטפל בכמה מן הדמויות, ומשלים הכנסה בתרומת דם. למרות הקיטוע הזה, שאינו מאפשר שהות ארוכה בחברת כל דמות, בסופו של דבר הן כולן צוברות נפח ומשמעות. הספר מצטיין בעושר תרבותי עצום, שכתוצאה ממנו הוא עמוס הערות שוליים. תחילה קראתי כל אחת ואחת מהן בזמנה, אבל היתה זו תוספת מעיקה לסגנון התובעני, ולכן חזרתי אל כולן אחרי סיום הקריאה.

נראה לי שתרגומו של הספר היווה אתגר לא קל, וגדי גולדברג עמד בו יפה.

ספר יוצא דופן, מורכב ומומלץ.

Tauben im Gras – Wolfgang Koeppen

כרמל

2006 (1951)

תרגום מגרמנית: גדי גולדברג

דיר יאסין – סוף המיתוס / אליעזר טאובר

986766

בבוקר 8 באפריל 1948 נכנסו כוחות אצ"ל ולח"י לכפר דיר יאסין, שלושה קילומטרים מהקסטל, קילומטר מגבעת שאול. נדמה שזו העובדה היחידה שכולם מסכימים עליה, כי מכאן ואילך פרשת דיר יאסין מתוארת באופנים שונים, הנעים בקשת שבין אכזריות ברוטלית כלפי כפר שוחר שלום לקרב לגיטימי מול ישוב עוין. אליעזר טאובר נבר בכל מסמך, וצירף זה לזה כל בדל מידע, כדי לגלות מה קרה שם באמת. כמאה ועשרים עמודים, כשליש מן הספר, מפרטים את המקורות עליהם נסמך כל נתון המוצג בו.

כל צד מן המעורבים בקרב ובתוצאותיו גיבש לעצמו גרסה, המושפעת מן האינטרסים שלו באותה תקופה, מתפיסת עולמו, ומן המטרות שביקש להשיג לאורך זמן, וטאובר דן בכולן. במפתיע, ואולי לא, תיאוריהם של הניצולים ושל הלוחמים תואמים למדי, שהרי הם נכחו במקום. את תיאורי הזוועה סיפקו אלה שלא היו שם בפועל.

לוחמי אצ"ל ולח"י, שהיו בלתי מיומנים בלחימה מבית לבית, ביקשו לכבוש את הכפר כדי ליצור רצף יהודי ממערב לירושלים, וכדי למנוע מן הכפר להפריע לתנועה אל העיר. הכיבוש תואם עם דוד שאלתיאל, מפקד ההגנה בירושלים, שמאוחר יותר טען שנאלץ לאשר את הפעולה משום שמפקדי שני הארגונים התעקשו עליה, וסירבו להשתתף בקרב על הקסטל כפי שהציע להם (לעומת זאת, בית המשפט קבע, ב-1951, שההגנה עצמה התכוונה לכבוש את הכפר, והכיר בקרב על דיר יאסין כקרב לגיטימי במלחמת השחרור). על כוונתם של הארגונים לכבוש ולא לטבוח תעיד העובדה שהביאו איתם רכב נושא רמקול, כדי להזהיר את התושבים מפני הקרב ולאפשר להם לברוח. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה מפורשות להמנע משפיכות דמים מיותרת ולפעול לפי כללי אמנת ז'נבה. שבע-מאות מתוך כאלף התושבים אכן נמלטו וניצלו (מחזיקי גרסת הטבח טוענים שגם אם לא היה מתוכנן טבח, הוא היה לפחות ספונטני). הלוחמים לא צפו את ההתנגדות שקידמה את פניהם, ומן הצד השני המגינים לא צפו את התעקשותם של התוקפים לכבוש את הכפר. התוקפים התקדמו בית אחר בית, תחת אש המגינים מן העמדות שעל הגגות, כשהם משליכים רימונים אל תוך הבתים כדי לנטרל התנגדות. מרבית ההרוגים בכפר מצאו כך את מותם, וביניהם נשים וילדים, שרובם לא נטלו חלק פעיל בקרב. כוחות אצ"ל ולח"י תוגברו על ידי אנשי הפלמ"ח, בעוד תושבי המקום לא קיבלו עזרה מבחוץ למרות בקשותיהם, וכך הושלם כיבושו של הכפר. כמאה מתושבי דיר יאסין נהרגו. כמאתים נלקחו בשבי, והוסעו לירושלים המזרחית, שם שוחררו.

חוסיין אלח'אלדי, מזכיר הועד הערבי העליון, החליט לנצל את תוצאות הקרב לצרכי תעמולה, כדי שתיאורי הזוועה ימריצו את מדינות ערב לבוא לעזרת ערביי ארץ ישראל. אלח'אלדי האמין באמת שמספר ההרוגים עמד על מאתים וחמישים, אך טען כי מותם בא להם באותן שיטות בהן השתמשו הנאצים כנגד היהודים, ומנה בין ההרוגים עשרות נשים הרות ומיניקות. סיפורי אונס, שלא היו ולא נבראו, גרמו לתוצאה שההנהגה הערבית לא חזתה: ערביי ארץ ישראל היו מוכנים להלחם על בתיהם, אך כשהדברים נגעו לכבודן של נשותיהם ושל בנותיהם הם העדיפו להסתלק. טאובר סבור כי פרשת דיר יאסין היתה גורם משמעותי בבריחה ההמונית מן הארץ. תיאורי הזוועה קיבלו חיזוק גם מן הצד היהודי, שכן אנשי ההגנה והנהגת הישוב ביקשו לבדל את עצמם מן הפורשים. עלו טענות לפיהן אנשים הועמדו אל הקיר ונורו – ככל הנראה היה מקרה יחיד שבו חייל ירה על דעת עצמו בבני משפחה שהוצאו מביתם, כנקמה על פציעתו הקשה של חברו. לטענות על הבאת השבויים למחצבה והריגתם שם אין כל ביסוס. כך גם למקרי האונס שלא קרו. המפליגים בדמיונם הרחיקו עד כדי עלילה על הלוחמים לפיה הימרו על מינם של עוברים, ושיספו את בטנן של האמהות כדי לקבוע מי הזוכה בהימור. על טענה אחת אין עוררין: הלוחמים בזזו את הכפר, ולפני ששחררו את השבויים לקחו מהם את כל חפצי הערך שלהם.

אחד ממובילי גרסת הטבח היה מאיר פעיל, שכלל לא נכח בכפר בעת הקרב. פעיל, שבאחד מתפקידיו היה מפקד היחידה שפעלה נגד הפורשים, הגיע לדיר יאסין לפנות ערב, מלווה בצלם. כל טענותיו על הוכחות לטבח, בהן חזה במו עיניו, הוכחשו על ידי בן לוויתו. זה לא הפריע לו לפתח את הסיפור כל חייו, ולהוסיף לו פרטים. מדהים אותי כל פעם מחדש להווכח עד כמה טינות ישנות, משני הצדדים, עדיין חיות ובוערות עשורים אחרי הארועים.

אליעזר טאובר עשה עבודה יסודית, ולדעתי משכנעת, בהפרדת העובדות מן המיתוס. ביקורות על הספר נעות, כצפוי וכנהוג במקומותינו, בין שבחים להאשמה בהתאמת ההיסטוריה לאג'נדה פרטית.

"דיר יאסין – סוף המיתוס" הוא ספר מחקרי ויורד לפרטים, אך הוא כתוב בשטף ובבהירות ונקרא כפרוזה תיעודית. מעניין ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017

מוצא המינים מאת צ'רלס דרווין / סבינה רדווה

מוצא המינים

צ'רלס דרווין פרסם את "מוצא המינים", או בשמו המלא "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית או השארת גזעים מועדפים במאבק החיים", ב-1859, והניח את היסודות לתורת האבולוציה. סבינה רָדֶוָוה, מעצבת גרפית ומאיירת, המחזיקה בתואר שני בביולוגיה מולקולרית, מנגישה בספר זה את יצירתו של דרווין לילדים.

מכיוון שהספר מיועד לגיל הרך, הוא מסתפק, כמובן, בהצגת יסודות התיאוריה בלבד. לטעמי, יותר משהוא מנחיל ידע, הוא מגרה את הסקרנות, ומעודד העלאת שאלות נוספות, וטוב שכך. הספר מלווה בדוגמאות נהירות ובאיורים בהירים, ואף במשחק המעודד דפדוף והתעמקות בתמונות (הקוראים מתבקשים לחפש בין הדפים את הפרפרים ואת החיפושיות המעטרים את חלקה הפנימי של הכריכה). הבסיס המדעי של המעבדת והמאיירת ניכר היטב בניסוחים הזהירים והמדויקים, וכן במידע העדכני. כך, לדוגמא, בנספחים, המוצלחים בפני עצמם, היא כותבת מספר שורות על אפיגנטיקה, תורשה שאינה מלווה בשינוי בדנ"א, תחום מחקר עכשווי.

הורים, המבקשים לעורר בילדיהם סקרנות מדעית, ימצאו בספר זה כלי עזר נעים ויעיל.

Charles Darwin’s on the Origin of Species – Sabina Radeva

שוקן

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

חידת ואלנברג / אלכס קרשו

963403

בינואר 1945 השלימו הסובייטים את כיבושה של בודפשט. באותו חודש עצרו את ראול ואלנברג, הדיפלומט השבדי שהציל רבים מיהודי העיר, משום שהאמינו שהוא, כמו הסגל הדיפלומטי השבדי כולו, עסק בריגול לטובת הנאצים. כשעמיתו של ואלנברג העיד בפני חוקרי הנ-ק-וו-ד כי האיש שעצרו שהה בעיר בשליחות הצלה, הגיבו החוקרים בחוסר אמון מוחלט: "אתה באמת חושב שאדם עם שכל בראשו יאמין שאנשים יישארו בעיר, תחת מצור, רק 'למטרות הומניטריות', כשהם יכולים לחזור לארץ הניטרלית השלווה והנעימה שלהם?!". ראול ואלנברג אכן נמנה עם אותם יחידי סגולה, שבשם המטרות ההומניטריות הניח בצד את הניטרליות השבדית המקודשת ואת חייו השלווים, וסיכן את עצמו שוב ושוב בחתירתו להצלת נפשות.

כשארצות הברית החליטה סוף סוף, בינואר 1944, לעשות מעשה לטובת יהודי אירופה, הקים רוזוולט את המועצה לפליטי מלחמה. מספר חודשים אחר כך הוחלט לרכז מאמצים בהונגריה, אך בשל המלחמה לא ניתן היה לשלוח אליה אמריקאים. המועצה פנתה אל השבדים, שהחזיקו נציגות דיפלומטית גדולה בבודפשט, ומנהל חברת הסחר המרכז אירופית, יהודי שבדי ממוצא הונגרי, המליץ על ואלנברג כאיש המתאים לעמוד בראש מבצע ההצלה. עד כמה היה ואלנברג האיש הנכון תעיד העובדה, שבאותם ימים תכנן לנסוע לבודפשט כדי לחלץ את משפחתו של אותו מנהל. שמונה שנים קודם לכן עבד ואלנברג בסניף "בנק הולנד" בחיפה, שם פגש יהודים שנמלטו מגרמניה, והיה מודע לפיכך לרדיפתם. להיות משקיף מהצד לא היה בגדר האפשר מבחינתו.

ואלנברג הגיע לבודפשט ביולי 1944, והחל מיד בביצוע תכניותיו. הוא זיהה נכון את הכבוד שרוחשים הגרמנים למסמכים רשמיים, והנפיק אלפי תעודות חסות, מעוטרות בסמלי שבדיה, ליהודים. בשיא פעילותו ניהל ארגון סעד, שהועסקו בו למעלה מחמש-מאות וחמישים יהודים, שעבודתם פטרה אותם מן החובה לשאת טלאי צהוב, והעמידה אותם תחת חסות השגרירות. הארגון הפעיל עשרות בתים מוגנים, בית יתומים, בית חולים ובתי תמחוי. נדמה כי ואלנברג נכח בכל מקום, ברציפי הרכבות לפני השילוחים לאושוויץ, בצעדות המוות, בבתי המעצר. בכל מקום החל לקרוא במגפון שמות של יהודים, הגניב לידיהם תעודות ודרש לשחררם. אחרי התפטרותו של הורטי ועלית שלטון צלב החץ, הפכה משימתו מסוכנת יותר. כעת ניצבו מולו לא ביורוקרטים רצחניים אלא פסיכופטים תאבי דם, אך הוא המשיך בדרכו. המספר המדויק של היהודים שניצלו בזכות פעילותו אינו ידוע, אך ההערכות נעות בין עשרים אלף למאה אלף.

אלכס קרשו מספר ב"חידת ואלנברג" לא רק את סיפורו של הדיפלומט, אלא את סיפורה של התקופה בבודפשט. הוא מפנה זרקור אל אדולף אייכמן, מי שהחזיק בתפקיד מפתח בישום הפתרון הסופי. לאחר שהוכיח את עצמו במשימתו הרצחנית במדינות אחרות, הוכתר על ידי הימלר כ"מומחה", והופקד על השמדת יהודי הונגריה, משימה שאליה ניגש בהתלהבות. כשבשל המלחמה קשה היה לגייס רכבות להובלת היהודים, אייכמן קצר הרוח והלהוט, זה שטען במשפטו כי רק מילא פקודות, היה האיש שהגה את הרעיון להוציא את המיועדים לגירוש למסע רגלי בעיצומו של החורף, מסע שהפך בתוך זמן קצר לצעדת מוות.

קרשו שילב בספר את סיפוריהם של כמה מן היהודים שניצלו תודות לואלנברג. מרים הרצוג היתה על סף מוות במהלך צעדת המוות, כשואלנברג הופיע במפתיע, והצליח להחזיר אותה, ועוד כמאה מן הצועדים התשושים והמורעבים, לבודפשט. אמיל ומרגיט הרמן נדדו במשך שנים יחד עם בתם ורה ממחבוא למחבוא, וסברו שבבודפשט, שעדיין לא נכבשה על ידי הגרמנים, ימצאו מנוחה. בצעד אמיץ וקורע לב ניאותה מרגיט למסור את ילדתה לבית יתומים שניהל ארגונו של ואלנברג, כדי להבטיח שתזכה לארוחות סדירות. אליס ברויאר וארווין קוראניי, סטודנטים לרפואה, נישאו והתגוררו בבודשפט, אך לבה של אליס נותר עם משפחתה בפריפריה. ביאושה אף שמה פעמיה יום אחד אל משרדו של אייכמן, הצליחה להכנס ולשטוח את בקשתה לאישור נסיעה, וגורשה בזעם. הישרדותן של שתי משפחות אלה, כמו של רבות אחרות, היא שילוב של מזל ושל תושיה, ולפעילותו של ואלנברג היה בכך חלק.

שילוב הסיפורים השונים, ברמת האדם היחיד וברמה הציבורית, ההתחקות אחר פעילותו של ואלנברג במקביל לתיאור התנהלותו של אייכמן, מקנים לספר רוחב יריעה, וממחישים את האימה ואת הטרור, את היאוש ואת הניצוצות הזעירים של התקווה.

חידת היעלמותו של ואלנברג לא נפתרה. ברור שנפל בידי הרוסים. ידוע שממשלת שבדיה העדיפה לשמור על ניטרליות ולא להכעיס את הסובייטים בדרישות לבירור גורלו ולהחזרתו. הוריו ואחיו ואחותו ניסו כל חייהם ללא לאות להחזירו הביתה, אך נתקלו בקיר אטום. דודניו, שבזכות קשריהם המסחריים עם הגרמנים עשו הון בתקופת המלחמה (הממונה על האזור האמריקאי בגרמניה אחרי המלחמה דרש להעמיד אותם לדין כפושעי מלחמה), לא נקפו אצבע. הרוסים שחררו מדי פעם מידע מוטעה באשר לגורלו. ביוני 2016, מספר שנים אחרי ש"חידת ואלנברג" ראה אור, פרסם אחד מראשי הק.ג.ב את זכרונותיו, וסיפר כי ואלנברג נרצח בכלא בהוראת סטלין, יחד עם פעילים אנטי נאצים אחרים, כדי להסתיר עדויות לפיהן ברית המועצות סייעה לבכירי הנאצים להמלט לדרום אמריקה. לא ברור עד כמה גרסה מאוחרת זו מדויקת.

יש להזכיר כי דיפלומטים נוספים נחלצו אף הם לסייע ליהודי הונגריה, וכמו ואלנברג הוכרו אף הם כחסידי אומות עולם – קרל לוץ השוויצרי, שפעל בניגוד למדיניות ממשלתו, פר אנייר השבדי, שהחל לפעול עוד לפני הגעתו של ואלנברג, וקרלוס סמפאיו גארידו הפורטוגלי, ששכנע את ממשלתו להתיר לו ולעוזרו, טייחיירה ברנקיניו, להשאר בבודפשט ולסייע ליהודיה.

"חידת ואלנברג" הוא ספר מקיף, כתוב כפרוזה מותחת למרות היותו ספר תיעודי. הוא חידש לי פרטים רבים על קורות יהודי הונגריה שלא הכרתי, והרחיב את הידע שלי על ראול ואלנברג. יצירה מושקעת, כתובה היטב, וראויה עד מאוד לקריאה.

The Envoy – Alex Kershaw

זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

חמישייה צרפתית / ורן, פרוסט, בלזק, זולא, פרנס

חמישיה צרפתית

"חמישיה צרפתית", כשמו, מכנס יחד חמישה סיפורים שנכתבו בידי סופרים צרפתים. למרות שראו אור לפני שנים רבות (בין 1838 ל-1902), בכל אחד מהם יש זוית מיוחדת, ההופכת אותו רלוונטי, או למצער מעניין לקריאה, גם לקורא בן ימינו.

הותיק מכולם הוא "הממריצים המודרניים" מאת אונורה דה בלזק. למעשה, אין זה סיפור, אלא מאמר דעה, שבו חוזה בלזק את התדרדרותם של בני האדם כתוצאה מהתמכרות לחומרים מזיקים. החומרים שמפניהם הוא מזהיר הם אלכוהול, סוכר, תה, קפה וטבק. יש להודות שהמאמר שטחי למדי, אולי בשל ידע מוגבל של הכותב או של תקופתו, אבל הבלחי ההומור של בלזק מהנים. במאמר מוסגר אספר שהפרק הנלהב העוסק בקפה הזכיר לי בקשר אסוציאטיבי את קנטטת הקפה של באך, אחד היצירות החילוניות הבודדות שלו, שעוסקת אף היא בהתמכרות למשקה.

חזון מסוג אחר מציג ז'ול ורן ב"יום בחיי עיתונאי אמריקני ב-2889". במבטו המרחיק אלף שנים אל העתיד הוא מנבא את כוחה הכל-יכול של העיתונות, ומונה שורה ארוכה של חידושים טכנולוגיים. לצד הטלפון, שהיה מוצר חדש בתקופתו, הוא חוזה את הטלפוטו, הוא מתאר שיחת ועידה בין-יבשתית, מדמיין העברת מידע שאינה מבוססת נייר ודפוס, ואף מבשר את המצאת המחשב, או בלשונו פסנתר אלקטרו-חישובי. בהומור מעודן הוא מציין כפנטזיה את האפשרות לרפא נזלת, או להחזיר לאחור את הגלגל ולשקם את אמנות הציור שנזנחה בשל הצילום. נדמה שאין גבולות לדמיונו של ורן, אך אפילו הוא לא יכול היה לנבא את קצב ההתפתחות המעריכי של הטכנולוגיה, ומה שתיאר לעצמו כחדשני בסוף האלף השלישי נחשב מיושן כבר בימינו.

אנטול פרנס, בסיפור האחרון כרונולוגית, "נציב יהודה", מרחיק את עדותו אל העבר, ונותן את הבמה לפונטיוס פילאטוס, שקנה את מקומו בהיסטוריה כשדן את ישו לצליבה. יחד עם חבר ותיק הוא דן באופיו של העם היהודי ובשיטת הממשל הרומי. את ישו הוא אינו זוכר.

הסיפור הקצר מכולם הוא של מרסל פרוסט, "לפני הלילה". ידידה של המספר מתוודה בפניו על קשר אהבה לסבי, ונתלית בדבריו לפיהם "אין זה מוסרי פחות – ליתר דיוק, אין זה בלתי מוסרי יותר – שאשה תמצא עונג בזרועות אשה אחרת מאשר בזרועות בריה בת מין אחר". פרוסט, כרגיל, כותב בצמצום וברגש, והסיפור דיבר אלי בעיקר משום שבימים אלה אני קוראת את הביוגרפיה של קולט, ידידתו של הסופר, שקיימה קשרים לסביים והטרוסקסואלים גם יחד. לא יכולתי שלא לתהות כיצד התנהלו שיחותיהם.

אהבתי מכולם את סיפורו של אמיל זולא, "בעבור לילה אחד של אהבה", שגיבורו, גבר חסר ביטחון וחסר כישורים חברתיים, נסחף באהבתו אל שכנתו האריסטוקרטית הבזה לו. עד כמה ירחיק לכת כדי לממש את אהבתו, ומה יעלה בגורלו אם אכן יצליח לממש אותה? זולא מוליך את גיבורו אל שיא דרמטי בלתי צפוי אך משכנע.

כשכתבתי על "רביעיה אנגלוסקסית" הבעתי את דעתי שקשה לפספס עם מבחר סיפורים מאת היוצרים הדגולים המיוצגים באוסף. אמירה זו תופסת גם כאן, אם כי באוסף הצרפתי בחירת היצירות פחות "ספרותית", ויותר מתבדרת לסוגות שונות. יותם בנשלום ולי עברון, שהיו שותפים לתרגום "רביעיה אנגלוסקסית", השתתפו גם בתרגום הקובץ הצרפתי, ועשו עבודה יפה יחד עם אחינעם אסתר ברגר ומיכל שליו.

מעניין ומומלץ.

תשע נשמות

2019

The Day of an American Journalist in 2889 – Jules Vernes (1889) תרגום: יותם בנשלום

Avant la Nuit – Marcel Proust (1893) תרגום: לי עברון

Traité des Exitants Modernes – Honoré de Balzac (1838) תרגום: לי עברון

Pour Une Nuit d’Amour – Emile Zola (1883) תרגום: אחינעם אסתר ברגר

Le Ptocurateur de Judée – Anatole France (1902) תרגום: מיכל שליו