פרספונה זוכרת / אהרן מגד

פרספונה המיתולוגית היא דמות מורכבת. בתה של דמטר, אלת התבואה והפריון, ואשתו של האדס מלך השאול; נערה תמה ואהובה שנחטפה לנישואין, ומלכה קרת לב וחסרת רחמים. "פרספונה זוכרת" הוא ספר שירים שכתבה גבריאלה גת, דמות רבת פנים אף היא. אהרן מגד מתאר אותה תיאור רב-קולי, מפיה של בתה אביבית, מיצירה ביוגרפית שלה עצמה, ומן האופן בו רואים אותה אנשים שונים בחייה, כל אחד והדרך בה הוא בוחר לפרש אותה ולהתייחס אליה.

הספר נפתח במשפט נוקב שכותבת אביבית: "איבדנו את אמא שלנו". אביבית, שיחסיה עם אמה מורכבים, אם לנקוט לשון המעטה, הוזמנה על ידה לצפת, שם התבשרה שבכוונת האם להנשא לחסיד ברסלב, צעיר ממנה בשנים רבות. השינוי הדרמטי הזה בחייה, שלא הצטיינו ביציבות רבה ממילא, מזעזע את הבת. ואם בזה לא די, היא מתבקשת על ידי האם לקרוא כתב יד ביוגרפי ולחוות את דעתה. את תחושותיה ואת זכרונותיה היא מעלה על הכתב, ומבקשת לפרסם אותם יחד עם כתב היד של אמה. למעשה, תחילה עלתה לצפת כדי לדרוש מאמה לגנוז את הדפים ולעולם לא לפרסמם, אך נדהמה מתגובתה. מסתבר שלגבריאלה לא אכפת כלל. היא כבר מרחפת לה בעולמות אחרים, אדישה יותר מתמיד לדעתם של אחרים עליה. מסירת כתב היד היתה מבחינתה "תשליך", השלכת כל חטאיה וכפרה עליהם באמצעות כעסה של בתה. פרץ החיבה הבלתי צפוי מצדה מרכך את לבה הכמה לאהבה של אביבית.

שיריה של גבריאלה טעונים רגשות אהבה עזים וכשופים של אם לבתה, אבל במציאות היא אם מנוכרת עם הבלחות אקראיות של חיבה ומסירות. גבריאלה כאם בשר ודם מעוררת אצל בתה טינה ומרירות; גבריאלה המשוררת מביעה כמיהה לאהבה ותסכול מחיים מוחמצים, ולבה של הבת יוצא אליה. אביבית מתארת ילדות נטולת אהבה, אפופת חרדת נטישה ותסכול. היא משתוקקת לסלוח, אבל מתקשה בכך. "מה אעשה, כשכל גופי צלקות-צלקות, פצע וחבורה ומכה טריה מן העלבונות שספגתי ממנה מאז ילדותי ועד הימים האחרונים ממש. ואני לא מסוגלת לשכוח, וככל שאני מנסה, גם לא מסוגלת לסלוח". היא משתפת ברחשי לבה את אחיה נוני, המתגורר בארצות-הברית. מסתבר שהוא רואה את הדברים אחרת עד כדי כך שהיא תוהה אם גדלו באותו הבית. כשהיא מספרת לו על פרשת אהבים שאמם היתה מעורבת בה, ועל ההטרדה שהטרידה את האהוב שנטש, הוא מגיב במילים "עליך לזכור שאמא היא משוררת נפלאה!". החוקים הרגילים, כך הוא טוען, אולי מעדיף להגן על עצמו מפני האמת, אינם חלים על אמנים-גאונים.

יחסי אם-בת הם הנושא המרכזי של הספר. נושא מרכזי נוסף הוא חיי נישואין. חרדת הנטישה, שנטבעה באביבית בגלל התנהלותה המרוכזת בעצמה של גבריאלה, משליכה על יחסיה עם בעלה אלכס. היא חושדת באמה שהיא לוטשת עין אל בעלה, נרדפת חשדות על בגידה מצדו, ובעצם נשואה לגבר הלא נכון מבחינתה. גבריאלה מצדה היתה נשואה למעלה משלושים שנה לגבר שהעריץ אותה והשלים עם כל פגמיה ועם כל חולשותיה, עד שקמה יום אחד והחליטה להתגרש ממנו. אהרן מגד מציב זה ליד זה את הפרק בו מתוארת התפכחותה של אביבית מאלכס בבוקר שלאחר חתונתה, ואת הפרק שבו מתוארת הרעות החמימה שבין גבריאלה ובעלה מיד לאחר טקס הגירושין.

גבריאלה, למרות שהיא אישיות מרחפת ונרקיסיסטית, מודעת היטב לקושי שביחסיה עם אביבית. בכתב היד הביוגרפי, הכתוב בגוף שלישי, היא מחליפה את שמה של בתה לדנה, "השופטת ללא רחם שלי, הדנה ברותחין את כל מעשי". לעצמה נתנה את השם נוגה, גלגול של איפיגניה. היא כותבת על עצמה כי "זה מצבי הקיומי. זה מצבי, כל השנים, מאז ילדותי ועד עכשו, וכלום לא השתנה. אני צועקת ואיש לא שומע את צעקתי האילמת". לא ייפלא אפוא שנטלה לעצמה שם של נערה שכמעט נרצחה על ידי אביה כקורבן לעולה וניצלה בהתערבות מלמעלה. אביבית תוהה אם בחרה בסופו של דבר בשם נוגה משום שכעת היא חשה מוארת. היא אינה מצליחה לברר עם עצמה אם זו היושבת לפניה היא האשה שהחליפה דיבוק בדיבוק, או גלגול שלה שמעין רוגע אלוהי שורה עליה".

"פרספונה זוכרת" הוא מלאכת מחשבת ספרותית, עמוס הקשרים והרמזים תרבותיים, שופע נושאים השזורים זה בזה, ומצטיין באבחנות בהירות החושפות את המורכבות האנושית. מומלץ בהחלט.

הספר במלואו הועלה לפרויקט בן יהודה.

זמורה ביתן

2000

גיבורי המיתולוגיה היוונית / אפי זיו

"סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד", כה אמר גאיוס סאלוסטיוס קריספוס, מדינאי והיסטוריון רומאי, שחי בשנים 86 עד 35 לפנה"ס. ד"ר אפי זיו, בספר רביעי אודות המיתולוגיה היוונית, מספר את סיפוריהם של הגיבורים – בני תמותה ואלים למחצה – וממחיש עד כמה אלה, כחלק מן המכלול, נוכחים עדיין ביומיום של תקופתנו.

מהותה של המיתולוגיה בעת העתיקה היא הסברים שנתנו עמים או קבוצות אנשים לגבי הטבע ותופעותיו, מעין ה"מדע" של העולם הקדום. הפרק האחרון בספר, שעוסק בעצים ובצמחים, מדגים זאת יותר מכל. הנה, לדוגמא, ההסבר למחזור הזריעה בטבע: פרספונה, בתה של דמטר, אלת תנובת השדה והדגן, מחלקת את זמנה בין השאול, כרעייתו של האדס, ובין בית אמה. בחצי השנה שהיא נמצאת בשאול, אמה העצובה אינה מצמיחה יבולים. לעומת זאת, בחצי השנה שהיא שוהה אצל אמה, האם ממלאה את תפקידה כאלה. החצב, המסמל את הסתיו ואת פרידתן של השתים, הוא משמר כבוד בדרכה של הבת לשאול. העירית, הפורחת במסלול שיבתה משם, מסמלת את ראשית תקופת הפריחה.

סיפורי המיתולוגיה, כאמור, לא אירעו מעולם, אך הם כרוכים לבלי הפרד בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, בספרות ובאמנות. הארמון המלכותי בקנוסוס שבכרתים הוא אחת הדוגמאות לכך. הארמון, שנחשף בשנת 1900, משתרע על כעשרים דונם, ומבנהו המורכב מזכיר מבוך. השושלת המלכותית המינואית, בעלת הארמון, נקראה לבריס, גרזן כפול, שממנו נגזרה המילה לבירינת. כל אלה מתקשרים, כמובן, לסיפורו של המבוך המיתולוגי, שבלבו ארב המינוטאור – השור של מינוס מלך כרתים – יצור שחציו אדם וחציו פר.

כמה מפרקי הספר עוסקים בסיפור שלם, כמו מלחמת טרויה ומסע הארגונאוטים, אחרים מתרכזים בגיבור יחיד, כמו הראקלס (שבגלגולו הרומאי הפך להרקולס) ותסאוס. המוטיבים המרכזיים בכל סיפור מודגמים ביצירות אמנות, חלקן יווניות קדומות, חלקן מאוחרות יותר. האטריבוטים, סימני הזיהוי של כל דמות – אריון הוא זה שרוכב על דולפין, סביב דנאה יורד גשם של זהב, וכיוצא באלה – מוזכרים בהקשר של כל יצירה, ועשויים לסייע בזיהוי הדמויות ביצירות אחרות.

הנה כמה מוטיבים חוזרים, שמשכו את תשומת לבי: הדמיון בין סיפורי המיתולוגיה היוונית לסיפורים מיתולוגיים אחרים, כולל המסורת היהודית (לדוגמא, סיפור עקדת איפיגניה על ידי אגממנון על פי דרישת ארטמיס, והצלתה על ידי האלה שהחליפה אותה באיל); המספר הגדול של מקרי הקרבת בנות; רועי הצאן שאוספים ברחמים תינוקות נטושים, ומעניקים להם הזדמנות לחיות; חוסר היכולת לחמוק מן הגורל שנקבע מראש; בני האדם הם כלי משחק של אלים קפריזיים בעלי תכונות אנוש, ובמקרים רבים מאוד של האלות (שלוש אלות בעיקר הן המושכות בחוטי מלחמת טרויה, בשל רגשות טינה לאחר שאולצו להשתתף בתחרות יופי – משפט פאריס – שבה רק אחת זכתה).

ביטויים רבים מספור, שמקורם במיתולוגיה היוונית השתרשו בשפות רבות, והסיפורים הקדמונים משפיעים על הספרות והאמנות עד ימינו. רשימת הספרות המומלצת, שאותה מציג הכותב בסיומם של כמה מן הפרקים, כוללת ספרי פרוזה עכשווים, כמו "שירתה של טרויה" מאת קולין מקאלוג, "פנלופאה" מאת מרגרט אטווד, ו"מות ימות המלך" מאת מרי רינו.

מכיוון שהאולימפיאדה בפתח, הנה כמה מאפיינים של התחרויות, שמקורם במיתולוגיה וביוון הקדומה. הראקלס היה על פי גרסה אחת מייסד המשחקים, ואולי היו אלה פלופס והיפודמיה שארגנו משחקים כחלק מטקסי האבל על מות אביה (ההיפודרום, שבו נערכו מירוצי סוסים, קרוי על שמה, והיא זו שהנהיגה תחרות ריצה לנשים); צעדת המשלחות בטקס הפתיחה נשענת על הצעדה שצעדו השחקנים לאורכה של הדרך הקדושה מן העיר אליס, שם התאמנו במשך חודש (הכפר האולימפי) עד לאולימפיה, מרחק שלושים קילומטרים; החל בשנת 776 לפנה"ס חדלו להעניק תגמול חומרי למנצחים, ואלה זכו בכבוד ובזר, המבשר של המדליה; היאבקות הפכה לחלק מהתחרויות בעקבות קרב תסאוס-קרקיאון; יאסון, מפקד ספינת הארגונאוטים, נחשב זה שהנהיג תחרות מסוג קרב-רב, החל מן האולימפיאדה השמונה-עשרה ב-708 לפנה"ס. למקרא הפרטים הללו, וזו היתה תחושתי לאורכו של הספר כולו, קל לשכוח שכל האנשים המוזכרים כאן מן הסתם לא היו ולא נבראו, ורק משל היו.

בדומה לספר קודם של אפי זיו שקראתי, "הצופן הנוצרי באמנות", גם הספר הזה מוקפד, קריא ומעניין, והעיצוב של אמרי זרטל וסיון טולדו מקנה לו אופי אמנותי מרשים. ספר מעשיר, מהנה ומומלץ.

על הכריכה: Arion – François Boucher (1703-1770)

כנרת זמורה

2021

בר מזל / לדיסלב גרוסמן

כותרת משנה: סיפורו של התלמיד רוברט על חברים, על הגטו, על אהבה ובכלל

הסופר לדיסלב גרוסמן נולד בעיר הוּמֶנֶה שבסלובקיה ב-1921. במלחמת העולם השניה גויס על ידי הסלובקים לעבודות כפיה, ירד למחתרת למשך כשנה, ולאחר שנלכד נכלא במחנה עבודה. עשרים ושניים מבני משפחתו, שנאלצו לעזוב את עירם, נהרגו בהפגזה גרמנית, בהם הוריו ושלושה מאחיו. לימים עלה לארץ, כאן עסק בכתיבה ובהוראה באוניברסיטה. גרוסמן רכש לעצמו שם בינלאומי כשהסרט "החנות ברחוב הראשי", שאת התסריט שלו כתב בהתבסס על ספרו שלו, זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב-1965. את כתב היד של "בר מזל", ספרו האחרון, הגיש לנתן יונתן שבועות אחדים לפני מותו בינואר 1981.  

הנער בר המזל שבספר הוא רוברט, יליד הוּמֶנֶה, שבהיותו בן שתים-עשרה נשלח על ידי הוריו להונגריה, בתקווה להציל אותו מן הרדיפות שהיו מנת חלקם של יהודי סלובקיה. רוברט בר המזל, שמספר את קורותיו בגוף ראשון, עבר גלגולים מייסרים. הוא התאכסן בבתיהם של קרובי משפחה, שם חש כאסיר, משום שנאלץ להסתתר לבל יבולע למארחיו. כשניסה לקחת את גורלו בידיו מצא עצמו בכלא באשמת שווא של כייסות, עליה אמר: "כמה שמחתי שהם חושבים אותי לכייס, כי יותר טוב להיות כייס-ארי מאשר לא-כייס-יהודי". בהמשך נקלע לבית-חרושת ללבנים, שם רוכזו כל יהודי הסביבה. איכשהו הצליח לחמוק ולעשות את דרכו הביתה, רק כדי לגלות שהמזל "האיר פניו" אליו בלבד. איש ממשפחתו לא נותר. לתרגום העברי של הספר נבחר שם קליל לכאורה, שהאירוניה שבו נחשפת בהדרגה. שמו המקורי של הספר בצ'כית בוטה יותר, "אושר מהגיהינום".

הספר כואב וצובט לב, אבל מסופר בסגנונו של נער צעיר, שכאב העולם, ואפילו כאבם של קרוביו, אינו עומד בראש מעייניו. רוברט, שהוא בן שתים-עשרה בתחילת הסיפור ובן חמש-עשרה בסיומו, הוא נער להגן, עתיר דמיון, להוט אחר ספרי הרפתקאות, על סף התעוררות מינית. הוא מתאהב חדשות לבקרים בכל נערה בסביבתו, והמחשבה מתי "יעשה את זה" מטרידה אותו, כך נדמה, יותר משאלת גורלו וגורל קהילתו. על מכאובים נפשיים ופיזיים הוא אינו מרבה לדבר, מתייחס אליהם כבדרך אגב, אולי בהשלמה של ילד, ואולי כמנגנון הדחקה. כך, לדוגמא, אנו לומדים שספג מכות קשות בחקירתו, לפני שהוכנס לכלא, רק כשאסיר זקן שואל אותו מנין הצלקות. ארועים הרי גורל ופרטים שוליים מן היומיום משמשים בערבוביה. האשה, שתקח אותו ושתי ילדות נוספות להונגריה, מנסה להסביר לילדים איזו התנהגות נדרשת מהם בדרך כדי שלא ייחשפו, ואחיו הצעיר נדחף ביניהם, מנסה לשכנע אותם להפריח בועות סבון; החוקרים מנסים לגרום לו להודות שהוא חבר מחתרת, והוא מספר להם פרקים מן הספרים האהובים עליו; ריח הליזול במשרדי המרכז לפליטים יהודים מעלה בזכרונו מעשה קונדס בעליית בית הכנסת.  

אם לרגעים נדמה, משום סגנונו של הנער המספר, שהוא שווה נפש לכל מה שעובר עליו, הזמן החולף והריחוק ממשפחתו עושים את שלהם. הוא הופך מהורהר יותר, נואש יותר, תוהה אם משפחתו יכלה לקבל החלטות טובות יותר, מנסה לקחת את גורלו בידיו, מאבד לעתים את רוחו הטובה. אחד מקרוביו ניסה בעבר להשפיע על הוריו להתנצר כדי להמלט מן הגורל היהודי, ולמרות שרוברט יודע שאלה שטויות, הוא עדיין מספר כי "בלבי כעסתי מאוד על אבא, כי אילו ידע שכאן, בפרוזדור של בית הספר היהודי, אסתכל לפניי כמו אדיוט, מושפל על ידי המנהל גינצי הג'ינג'י האדיוט, ואילו ידע שאהיה מאחורי סורגים ב"טולונץ-האז" יחד עם פושעים, גנבים, פרוצות וגולים, ואילו ידע שאחר כך אהיה עוד במחנה המאסף בתור פליט, שם יעשו ממני לא-פליט, ואילו ידע עד מה מאוד חולה דוד ארפאד, ואילו ידע שגם דוד ארפאד ואנשים אחרים מפחדים מה יקרה לכולם כאן בהונגריה, אילו אבא ידע את כל זה, אולי היה אז אומר: הבה, נהיה כולנו נוצרים!". כשהוא חוזר לאחר היעדרות לעיר בה הסתתר, ומגלה שכולם מתו משום ש"כולם הינם אויבי מולדתנו ההונגרית. כולם!", כדברי אחת השכנות, הוא מאבד לראשונה את עשתונותיו: " זו אינה אמת, צרחתי. זו אינה אמת! דודה טונצ'י אינה שום אויב. ג'ולה באצ'י אינו שום אויב של המולדת. ואליקה היא אלמנה ולא שום אויב, צעקתי ובכיתי. את האויב, את! את! פרוצה שכמותך! נורא צעקתי, כלל לא הכרתי את עצמי. את הלשנת עליהם, את, את! התנפלתי עליה, הפלתי אותה ארצה והלמתי בה. הצי-י-י-לו, יהודי מכה אותי, צעקה". מילד תמים ובטוח, שראשו מרחף בדמיונות, הפך למריר: "לא נתתי אמון באיש, אף לא בנשים בלבוש כפרי. כל אדם בלתי ידוע יכול להיות אויבי, ולי כבר לא היו כאן מכרים כלשהם".

אל ספרו של לדיסלב גרוסמן הגעתי בעקבות קריאת "999 נשים צעירות", המתאר את קורותיהן של הנערות שנכללו בטרנספורט הנשים היהודיות הרשמי הראשון לאושוויץ. העדה הראשית בספר היא אדית פרידמן, לימים רעייתו של גרוסמן, וסיפורו של הסופר מוזכר בו. אחת הנערות בטרנספורט הצליחה להבריח פתק לנהג הקטר, וזה העביר אותו למשפחתה: "מה שלא תעשו, אל תתנו שיתפסו ויגרשו אתכם. כאן הורגים אותנו". הורים רבים מיהרו להבריח את ילדיהם להונגריה, שלמרות שהצרה את צעדי היהודים נחשבה בטוחה. "בר מזל" שופך אור על סיפורם של הפליטים הצעירים.

"בר מזל" הוא ספר מיוחד, כתוב בכשרון ובשילוב חודר ללב של כאב ותמימות. מומלץ בהחלט.  

Z pekla štěstí– Ladislav Grosman

ספרית פועלים

1982 (1980)

תרגום מצ'כית: יהודה להב

החייל האלמוני / מיכאל בר-זהר

במאי 1984 התקיים בבית הקברות הלאומי בארלינגטון, וירג'יניה, טקס קבורתו של החייל האלמוני ממלחמת וייטנאם, סמוך לקברי החיילים האלמוניים משתי מלחמות העולם וממלחמת קוריאה. ארבע-עשרה שנים אחר-כך, כשאמצעי הזיהוי השתכללו, הוצאה הגופה מן הקבר, זוהתה, והוחזרה למשפחה. למעלה מאלף וחמש-מאות חיילים אמריקאים עדיין מוגדרים כנעדרים בוייטנאם, ומתוך מחשבה שאולי בעתיד יימצאו שרידיהם ויזוהו, הוחלט להותיר את הקבר ריק. על הלוח המכסה את הקבר נחרטה הבטחה לכבד את זכרם ולהחזיק באמונה שישובו.

מיכאל בר-זהר לא יכול היה, כמובן, לדעת שהחייל ייגאל מאלמוניותו, כשפרסם את הספר ארבע שנים אחרי טקס הקבורה הרשמי. אבל וולט מרדית, גיבור הספר, איש משרד ההגנה, לא היה מרוצה כשהוטל עליו לעצור את מלאכת זיהויו של החייל האחרון, שנותר בלתי מזוהה ונועד לאכלס את הקבר. הפתולוג העריך שכבר השיג ארבעים אחוזים של זיהוי כשמרדית הודיע לו "זה נגמר". כדי למנוע זיהוי עתידי מרדית לקח אליו את תיקה של הגופה, אותו היה אמור להשמיד, וביקש שגם הדוח הבליסטי, שהזמין הפתולוג, יישלח ישירות אליו. בלב כבד היה משלים עם הגזירה, לולא צוין בדוח הבליסטי שהחייל נהרג מנשק אמריקאי. יתכן שהוייטקונג השתמש בנשק שלל, יתכן שהוא נורה בטעות על ידי חבריו. אבל מרדית, איש ביון לשעבר, מרגיש שטמון כאן סוד, והחייל כנראה נרצח. כשהוא מגלה שתיק הקרב, בו נהרג החייל, מוגדר כסודי, הוא יוצא למירוץ לחשוף את זהות האלמוני כדי לעצור את הקבורה. תמיכה בלתי רשמית הוא מקבל מן האגודה של משפחות הנעדרים, שחוששת כי הטקס יסתום את הגולל על מאמצי החיפוש של יקיריהם. מרדית עצמו הוא אב לבן נעדר, ולמרות שהוא מכחיש כל קשר בין אסונו הפרטי לחקירתו, אין ספק שהמחשבה על בנו בנג'מין אינה מאפשרת לו לוותר.

העלילה מתכנסת בסופו של דבר ליחסה של החברה האמריקאית למלחמת וייטנאם ולשאלת טוהר הנשק. למעלה משבעים ושניים אלף חיילים אמריקאים עדיין נעדרים בזירות מלחמת העולם השניה, אבל, כדבריה של ברברה, בת זוגו של מרדית, לא מושקע מאמץ כביר באיתורם כפי שמושקע בנעדרי מלחמת וייטנאם: "עכשו יש לנו ההרגשה שהנערים ששלחנו לוייטנאם נפלו לשווא. ואנו עושים מאמצים נואשים לכפר על החטא הנורא הזה בכך שנביאם הביתה, עד האחרון שבהם. כאילו אם נביא אותם לקבורה מכובדת, נזכה לסליחה ומחילה". מפיו של מפקד הגדוד של החייל האלמוני משמיע בר-זהר את שתי האמירות המרכזיות הבאות: "אין מלחמה נקיה, מרדית, ואין נשק טהור. אם חברי לנשק במלחמת העולם היו נלחמים לפי תפישותיו של אנדי קנינגהם [חייל שניסה לעצור את הפגיעה באזרחים], עדיין היה דמנו ניגר שם למטה, על חוף אומהה". וגם "אמריקה בגדה בערכיה ובאמונתה […] אנחנו לא מאמינים עוד שאנחנו נלחמים למען מטרה צודקת […] אנחנו המצאנו את האגדה על הוייטקונג הטוב והאמריקני הרע. היינו צריכים להצטדק ולהתנצל על כל כדור שירינו, בעוד שהוייטנאמים היו רשאים לטבוח כל מי שרצו. ותמיד נמצא איזה אמריקני יפה נפש שהיה מוכן ומזומן להסביר עד כמה הם צדקו". דילמות חוצות גבולות ושנים.

מיכאל בר-זהר הוא, בעיני, מטובי סופרי המתח והביון, נוסף להיותו ביוגרף מעמיק והיסטוריון מעניין. "החייל האלמוני" מגולל סיפור מותח ודינמי, המשלב בדיון עם עובדות היסטוריות, ומציף נושאים מעוררי מחשבה. מומלץ בהחלט.

ספרית מעריב

1988

היו פה לפנינו / איל חלפון ורן ברקאי

כותרת משנה: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות

ארץ-ישראל, הרבה לפני שהפכה לישות זו, היתה ציר תנועה מרכזי בין אפריקה לאירופה ולאסיה. בני האדם הקדמונים, מאות אלפי שנים לפני הפצעתו של הומו סאפיינס, נדדו בין היבשות, והותירו כאן את עקבותיהם. איל חלפון ורן ברקאי מוליכים אותנו במסע כרונולוגי מעדויות לחייו של הומו ארקטוס בתל עוביידה מיליון וחצי שנים קודם זמננו, ועד למעגלי האבן שנוצרו בשלהי התקופה הפרהיסטורית, לפני ששת-אלפים שנה, ברוג'ום אל-הירי בדרום רמת הגולן. המסע עובר, בין השאר, במערת קסם, במערות הכרמל וביריחו, מציג עדות לשימוש באש, הוכחות למפגש בין ניאנדרתלים והומו סאפיינס, ציוני דרך במעבר מחיי לקטים לחקלאות, בניה ראשונה לגובה, ועוד.

למרות ההתמקדות בחבל ארץ זה, שבו התגלו ממצאים קדומים רבי ערך, הדיון אינו מנותק, כמובן, מן המחקר הגלובלי, והכותבים מרחיבים לגבי הרקע של כל אחת מן התגליות. כאנשי מדע, בפרט בתחום המבוסס על רסיסי מידע, הם מציגים גם את מה שאיננו יודעים, את מה שהנו בגדר השערה, ואת הויכוחים הסובבים את הממצאים. האופן בו מפתחים הארכיאולוגים את התיאוריות ומסיקים מסקנות, הוא אחד ההיבטים המרתקים בספר, והוא נשען, מדרך הטבע, על מחקר בין-תחומי, שמעורבים בו ביולוגים, כימאים, פסיכולוגים, אסטרונומים, אנתרופולוגים, אם למנות אחדים. שילוב הכוחות הללו יחדיו מאפשר לעקוב אחר התמורות שעבר האדם במהלך התקופה הארוכה הזו, לנתח את הקשר בין שינויים סביבתיים לחברתיים – היעלמות בעלי חדק לפני ארבע-מאות אלף שנה הובילה לשינויים חברתיים וטכנולוגיים; הכחדה של ממותות וחיות אחרות לפני כארבעים אלף שנה קשורה להיעלמותם של הניאנדרתלים -, להבין את משמעותם של ציורי המערות, לגלות מתי ולמה הפכה חברה שוויונית למעמדית, ועוד שפע נושאים מרתקים מסוג אלה.

מעבר להיותו ספר מוקפד ומרחיב דעת, "היו פה לפנינו" הוא גם נעים מאוד לקריאה, כתוב בקלילות לכאורה, ושופע הומור, שאינו בא על חשבון הידע. הספר מחולק לפרקים, שבראש כל אחד מהם כותרת הולמת ומשעשעת – כגון "סלע קיומנו" ו"עושים על האש" – ותחתיה כותרות משנה בטעם של פעם. ההומור העדין נוכח גם בטקטס, כמו, לדוגמא, בהתיחסות לאורח החיים היציב של ההומו ארקטוס לאורך מליון וחצי שנים: היה להם כלי עבודה מצוין, היו להם פילים, למה לשנות? מה רע בשמרנות יעילה ומוכחת?

מתוך הנושאים המעניינים בספר אזכיר את הפרק שבו הכותבים משקמים את כבודם הרמוס של הניאנדרתלים. בניגוד לתפיסתם כגזע נחות, טיוטה לא מוצלחת של האדם המודרני, הניאנדרתלים דווקא הפגינו כישורים ויכולת הסתגלות מרשימים. הם חיו במשך מאות אלפי שנים, שרדו במרחבים עצומים ובתנאי סביבה לא פשוטים, ייצרו כלי אבן יעילים ותכשיטים, ואכלו תזונה מגוונת, כולל דגים ופירות ים שנתפסו בצלילה. למעשה, ניתן לומר שלא נכחדו כליל – המטען הגנטי של בני האדם המודרניים מכיל כשניים עד ארבעה אחוזים מורשת ניאנדרתלית.

לאורכו של הספר שבה ועולה תפיסת העולם האונטולוגית של אבותינו הקדמונים: כולם ישויות שותפות ביקום שמורכב מעולמות מקבילים – זה של בני האדם, זה של ממלכת החי, זה של ההרים והסלעים – ועל בני האדם לחיות לצד הישויות האחרות ולכבד אותן. אז אולי לא צריך להרחיק לכת עד כדי הלבשת הסלעים והאכלתם, כפי שנהגו בתרבות מסוימת, אבל יש לזכור, גם היום, שבין מרכיבי החיים על הכדור הארץ מתקיימת סימביוזה, גם אם אינה תמיד גלויה לעין, ושמירה על המרקם העדין היא הכרחית. "היו פה לפנינו, וראוי שנעשה כמיטב יכולתנו שיהיו גם אחרינו".

ספר מעשיר, חינני, ומומלץ מאוד.

דביר

2021

האקספרס הפאטאגוני הישן / פול תרו

כותרת משנה: מסע ברכבות דרך שתי האמריקות

הסופר פול תרו אוהב לנסוע, ועל נסיעותיו הבלתי שגרתיות ברחבי העולם כתב מספר ספרים. "האקספרס הפאטאגוני הישן" הוא אחד הראשונים שבהם, והוא מתעד את המסע שעשה, בעיקר ברכבות, מבוסטון עד פאטאטגוניה. לא היעד מעניין אותו, אלא הדרך. המסעות בימינו, והספרים הנכתבים עליהם, מתמקדים, כך הוא טוען, ביציאה ממקום אחד ובהגעה אל מקום אחר. בין שני אלה מתרחשת מעין קפיצת דרך, בדרך-כלל בטיסה המוחקת הפרשי מרחק וזמן. את קפיצת הדרך הזו הוא אינו מחבב. "מה שמעניין אותי היא ההתעוררות בבוקר, המעבר מן המוכר אל המשונה במקצת, אל המוזר למדי, אל הנוכרי, ולבסוף אל הזר לחלוטין. עצם הטיול, לא סופו, הוא החשוב". את ספרו הוא מבקש לסיים "במקום שבו ספרי מסעות מתחילים".

מצויד במזוודה אחת ובמספר ספרים, ובמתכוון ללא מצלמה, יצא במחצית שנות השבעים ממסצ'וסטס לשיקגו, ומשם הדרים לטקסס. בטקסס חצה את הגבול למכסיקו, עבר בדרכו מספר ארצות בדרום-אמריקה – גואטמלה, אל-סלוודור, קוסטה-ריקה, פנמה, קולומביה וארגנטינה – וסיים את המסע במרחבים השוממים של פאטאגוניה. לפני ששם פעמיו לשם השתהה בחברתו של בורחס, שיעץ לו לוותר על תוכניתו משום שאין בפאטאגוניה דבר. "אם כך, אמרתי בלבי – אם באמת אין שם כלום – הרי זה המקום המושלם לסיים בו את הספר הזה". המקום שמשך את לבו, רק משום נידחותו, היה אסקל. הוא הוזהר לא לעלות על הרכבת הרעועה הנוסעת לשם, אך כשם שהתעלם שוב ושוב מאזהרות במהלך המסע, כך נהג גם כעת. היעד היה חקוק במוחו, ולא ניתן היה לוותר עליו. "מה יכולתי לעשות? היה עלי להגיע לאסקל כדי לחזור הביתה". אותה רכבת רעועה, המכונה La Trochita, היא האקספרס הפאטאגוני הישן שבשם הספר.

פול תרו כמעט ואינו מתעכב על פרטים שיעניינו את התייר הממוצע. גם כשהוא נוסע לאתרים מוכרים, כמו מאצ'ו פיצ'ו, הוא אינו כותב עליהם דבר וחצי דבר. הפרק הנושא את השם "ברכבת למאצ'ו פיצ'ו" עוסק כמעט כולו במה שהוא מכנה "חטיבת תרמילי הגב": "הם היו תיירים דלפונים, בטלנים, נוודים, הרפתקנים, שהתנקזו למקום המרושש הזה משום שרצו לחסוך כסף […] הם דברו בלשון אחת, כסף ורק כסף […]". הפרק על פנמה סובב סביב שאלת הבעלות על התעלה, ומתייחס לחייהם של העובדים במקום. חלק הארי מפרק הנסיעה ללימון מוקדש לתיאור קומי של נוסע אמריקאי טרחן שנדבק אליו ולא שתק לרגע. תרו מאזין למוזיקה המקומית ולא מתלהב ("ניכר שלמוסיקה מחרישת אוזניים זו נודעה חשיבות באמריקה הספרדית, משום שהיא מנעה כל אפשרות של חשיבה"). הוא משוחח עם ילדים רחוב בבוגוטה ("הם דברו על עצמם בנימה של עצמאות, אבל הם לא יכלו לדעת כיצד הם נראים, עצובים כל כך ועזובים. איזו תקווה יכלה להיות להם בחיים הללו, ברחוב הזה? מובן, סופם למות; וכל מי שישתמש בגופותיהם הקטנות כדי לתת דוגמא מוחשית לזעמו, יואשם באהדה לבולשביקים"). על הגבול בין ארצות-הברית למכסיקו, בין לארדו לנואבו-לארדו, הוא מבחין במהוגנות לכאורה של הצד האמריקאי, שחומק בלילה אל רובע האורות האדומים מעבר לגבול. באל-סלוודור הוא מעביר את זמן הנסיעה בשיחה עם סוכנים-נוסעים, הסבורים שבני ארצם נבונים יותר מבני אמריקה המרכזית האחרים ("אנחנו כמו הישראלים," אמר אלפרדו. ותרו בתגובה: "אתם מתכוננים לפלוש לאיזה מקום"?) למרות המצב הרעוע עד מאוד של הרכבות באמריקה הדרומית, הוא נמנע מאלטרנטיבות נוחות יותר, ומעדיף את הנסיעה בחברת המעמדות החלשים ביותר, כי "מי שמבקש להבין, ראוי לו שיסע ברכבת. בהבנה יש משום ערובה לדכאון, אבל זו דרך להגיע אל האמת". ובכלל, לא נוחות הוא מבקש, לא בילוי בנעימים, כפי שאיחלו לו חבריו כשנפרדו ממנו. "השתוקקתי להעזה קטנה, לסכנת-מה, לארוע לא נעים, לאי-נוחות חריפה, לנסיון שבשהיה עם עצמי, לרומאנסה של בדידות בנוסח צנוע".

באשר לספרים שנטל אתו למסע: את הדרך פתח עם "דקלי הפרא" של פוקנר, אבל לא הצליח להתקדם בו. בהמשך התפעם מאוד מ"וילסון ראש כרוב" של מארק טוויין ("זו היתה יצירת מופת פראית, חדורה עליצות אכזרית קודרת, מחוכמת ופסימית יותר מכל יצירה של טוויין שקראתי"). במלון אכול חולדות, קודר ומטיל אימה, נתקף סיוטים כשניסה לקרוא את "עלילות ארתור גורדון פים" של אדגר אלן פו. ובין אלה קרא מספריהם של דשיל האמט ושל אמברוז בירס הציניקן המריר. ועוד בענייני ספרות: בארגנטינה פגש מתרגם של עזרא פאונד, והסתבר שאינו דובר אנגלית. "אין ספק שבערותו הקנתה לו יתרון גדול. הייתי סמוך ובטוח שהגירסות שלו מוצלחות יותר מן המקור", מגיב תרו בציניות. על חורחה לואיס בורחס, לעומת זאת, הוא כותב בהערכה ובכבוד, ואף מקדיש פרק לשיחות ביניהם.

הרביתי בציטוטים כדי להדגים מעט מן השפע התוכני שבספר, אבל פטור בלא תיאור טבע אחד לפחות אי אפשר. הקטע הבא לקוח מן הפרק המתאר את הנסיעה מנואבו-לארדו למכסיקו סיטי, בתרגומה הנאה של נעמי כרמל:

"העיט האצטקי" טיפסה דרך סרו-ראחון, אזור של גבעות תלולות מכוסות בסבך שיחים. הרכבת נסעה כה לאט במשך הטיפוס המתפתל עד שיכולתי לקטוף את פרחי הבר לאורך המסילה. אבל כשבאה השעה לגלוש במורד פרצנו לפנים בדהרה רועמת, מלווה ברומבה של החיבורים תחת המעבר שבין הקרונות, מקום שם עמדתי לשאוף אויר. האובך פג בגבהים הקרירים הללו, ויכולתי להשקיף על פני שמונים קילומטרים או יותר של מישור כחול-ירוק. הרכבת התפתלה כל העת על פני המדרון, כך שהנוף השתנה ללא הרף, מן המישור לרכס של גבעות ולעמק פורח עם עצים גבוהים ופלומתיים, ערוכים בטורים לאורך גדות נהרות מעלי קצף, ומפעם לפעם גם ערוץ עמוק של לוחות גרניט ניצבים. העצים היו אקליפטוסים – אפריקניים כמו הנוף, שהיה עולם כביר של אבן ומרחב.

תרו הוא מתבונן חד עין וביקורתי. לעתים הוא יוצר רושם מעט מיזנתרופי, רואה יותר את הרע ופחות את הטוב, אבל תיאוריו חיים מאוד, התובנות שלו למראה עיניו מעניינות, והשילוב בין חוויות הנסיעה הפרטיות לחלון שהוא פותח אל נופים אחרים ואל חברות אחרות עובד מצוין. אזכיר לסיום שני ספרים מומלצים נוספים שלו – "יריד הרכבות הגדול", שאף הוא ספר מסע ברכבות, הפעם באירופה ובאסיה, ו"חוף מוסקיטו", רומן אודות דינמיקה משפחתית בצלו של אב אחוז דיבוק לדבר אחד.

The Old Patagonian Express – Paul Theroux

זמורה ביתן מודן

1981 (1979)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

פגסוס / אביגדור דגן

מכות קשות ניחתו על מיכאל במהלך חייו הארוכים. אחותו מתה בדמי ימיה מלוקמיה, בנו נהרג מפליטת כדור מרובהו של חברו הטוב, בתו נהרגה בתאונת מטוס יחד עם חתנו, שהיה גם חברו הקרוב ביותר, ואשתו, אהבת חייו, חלתה בסרטן ונפטרה. נותר לו רק נכדו יגאל, הכותב את סיפורו של סבו, ונחמה הוא מוצא בערוב ימיו ביעל, אשתו של יגאל, ובשני ילדיהם, ניניו.

מותם של ששה מליונים בשואה לא פגע באמונתו של מיכאל באלוהים. מכיוון שהמספר העצום הזה היה כל-כך בלתי נתפס, שכנע את עצמו שיש איזו תכנית קוסמית נסתרת מאחורי המוות הנורא. מותה של אחותו, לעומת זאת, גרם לו למשבר אמונה. אלוהים חדל להתקיים, ומיכאל לא חדל לתהות על משמעות החיים. חברו טען כי יש רק שתי אפשרויות: "האדם זקוק למשהו להיתלות בו בחייו. או שהוא תולה את כל חייו באלוהים, או שהוא תולה את עצמו על ענף של עץ". מיכאל סבר שקיימת אפשרות שלישית, חיים עם סַכֵּי עיניים, כמו אלה המכסים את צדי עיניו של הסוס, ומאלצים אותו ללכת ישר מבלי להביט לצדדים. החיים, לתפיסתו, הם כרכיבה בערפל. משמעותם תתברר רק בסופם, או שלא תתברר כלל.

עם כל מכה שנוחתת עליו, מיכאל חוזר ותוהה על קיומו של אלוהים ועל הסיבה להמשיך לחיות. את התלבטויותיו הוא מעלה על הכתב, לעיניו בלבד. הוא חולק אותן לעתים עם פגסוס, סוס עץ שמקורו בסחרחרה בפראטר בוינה, ושניתן במתנה על ידי בעליו המקורי לחברו של מיכאל, לאחר שזה הציל אותו כשניסה להתאבד. בעולמו הספרותי של אביגדור דגן, שבו שכווי מלמד בינה ב"בינת השכווי", וכובע מזכיר נשכחות ב"כובע הצילינדר הישן", גם סוס עץ הוא בן-שיח, קשוב ומהנהן.

כמו רבים מן האנשים, המאכלסים את ספריו של דגן, גם מיכאל שואל "למה". למה להמשיך לחיות למרות הכל. מיכאל סבור שמצא את התשובה: "מה הדבר שקשר אותי לחיים, על אף הערפל הכבד, אי הידיעה, וכל מאמצי הנואשים לחדור מבעד לאפלה? […] אהבה שאין לה סוף, אהבה ששום כוח בעולם לא יוכל לה". ליגאל נכדו יש הסבר נוסף: למרות הספקות והמהלומות, "עלה בידי סבא מיכאל פעם אחרי פעם לומר 'הן' לחיים. היה זה בעיקר הודות לכך, ואולי רק בשל כך, שעיניו תמיד היו פקוחות וצמאות ליופי".

"פגסוס", כמו מרבית יצירתו של אביגדור דגן, הוא שילוב של יצירה ספרותית מענגת עם הגות מעוררת מחשבה. תיאוריו פשוטים וחומלים, דמויותיו נכנסות אל הלב, והאהבה שהוא חש כלפי דמויותיו מדבקת. מומלץ, כמובן.   

Pegasus – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1992

תרגום מאנגלית: רינה מרקס

אהבת נפש / יהושע בר-יוסף

אשר הלפר הוא סופר סת"ם, תושב מאה שערים, בשנות החמישים לחייו. בזכות הכשרון שניחן בו הוא מבוסס כלכלית, גר בדירה מרווחת יחסית, רכש דירות לשני ילדיו, ובזכות אורח חיים צנוע עוד נותר ברשותו חסכון ניכר. כלפי חוץ הוא פחות או יותר כמו כולם סביבו, אם כי הוא אינו מקפיד על קוד הלבוש המקובל, אבל חייו האמיתיים מתנהלים בחדר העבודה בביתו. כאן, בארון סגור, הוא מחביא את הספרים החילוניים שהוא אוהב לקרוא, וכאן הוא מסתגר עם מחשבותיו ומעלה על הכתב את הרהוריו.

יהושע בר-יוסף, שבחר בגלוי להתנתק מן החברה האורתודוכסית, מתאר מפיו של אשר את חייו של אדם שנותר בין העולמות. תחושה מקדימה של משבר אמונה פקדה אותו ביום נישואיו לרייזל, והוא נאבק בעצמו כדי לא לברוח. מספר שנים אחרי נישואיו החל להתנער מכמה מכבלי החינוך שהונחל לו, הקפיד פחות על קיום מצוות, אילץ את אשתו להסתפק בשני ילדים, ובעיקר שקע בקריאת ספרי חול. רייזל, אשה אדוקה ללא הרהורי כפירה, בחרה להשלים עם הליכותיו החדשות בשל קדושת המשפחה, ובלבד שיצניע את החריגוּת שלו וישמור על השבת בבית. ימיו של אשר נחלקים לשניים: מן הבוקר עד הצהרים הוא עוסק בעבודתו, כותב מזוזות ופרשיות לתפילין, ומן הצהרים עד הערב יוצא לשחק שחמט או פונה אל ספריו. בשבתות הוא שייך לאשתו ולמשפחתו.

חייו של אשר, למרות הכפילות והעמדת הפנים המתמדת, נינוחים למדי. הוא אוהב את התרבות החילונית שבספרים, ואוהב גם כמה מן הסממנים של חיי הקהילה. "אין דבר חביב עלי מניגון של דבקות המושר לאט לאט ובקצב הנכון. אותה שעה אני מרחף כל כולי בעולמות העליונים". החיבה הזו לניגונים בחברותא אינה מונעת ממנו להתבונן במבט מתנשא על סביבותיו. אל החרדים הוא מתייחס כאל "ילדים המשחקים באלוהים". אשתו נראית לו נחותה ממנו – כשיש ביניהם חילוקי דעות, הוא שוטח בפניה את טיעוני שני הצדדים, ומבקש ממנה לבחור: "בדרך זו הגיעה תמיד להכרה שאני צודק". הוא מזלזל באביו המלמד הכנוע, ומבקר קשות את אמו המנוכרת בעיניו. גם את בנו שלו אינו מעריך ביותר: כשהוא מתלבט עם עצמו אם היה עליו לפקוח את עיניו של הבן ולהוביל אותו אל דרכו, הוא מגיע למסקנה שהבן אינו חכם במיוחד ועדיף לו להצמד לבינוניות המוכרת.

למה לא לבחור בין האפשרויות? למה להעדיף חיים של הסתתרות? אשר, כך נראה, מעדיף לדבוק במוכר, אולי חושש מן התוצאה של הבחירה בשונה. הוא יודע כי "אילו הייתי בורח הייתי מאבד את הקרקע מתחת לרגלי". כששניים מגיסיו מסתלקים מן הבית ועוברים לחיות חיים חילוניים בתל-אביב, הוא מודע לכך שלמרות שהוא חש קנאה הוא לא היה מסוגל לנהוג כמותם. כדי לעבור מהפך כזה יש למצוא אמונה חליפית, ואילו הוא מעולם לא יצא לחפש אמונה חדשה.

ההשלמה שאליה הגיע מתערערת לחלוטין כשאשר מגלה שהוא נמשך אל נערים צעירים. הרעיון של משכב זכר מעורר בו סלידה ובחילה, פרי חינוך שרואה בכך את הרע המוחלט, חטא שעונשו מוות. אבל הוא אינו יכול להמנע מן התשוקה המתעוררת בו, ולו רק למבט, לליטוף, לנשיקה. הסופר מותיר את גיבורו מתייסר ביסורים של בושה וחרטה ופחד, משתוקק ליכולת לחזור אל האמונה ולהגאל מתשוקתו, אך נתון לשליטתו של ההגיון שרכש בהשפעתם של הספרים, מורעל ללא תקנה.

יהושע בר-יוסף מציג דמות מורכבת ומעניינת של אשר המספר, ומיטיב לתאר גם את הדמויות שסביבו ואת הווי החברה שבה הוא חי. "אהבת נפש" הוא ספר קצר ומהודק, כמעט נטול עלילה, אך המתרחש בנפשו של המספר דרמטי דיו ומעורר מחשבה.

חזרתי אל ספרו של בר-יוסף בעקבות צאתו לאור של ספרו החדש והמהנה של צעיר בניו, יצחק בר-יוסף, "הי, אתם שם למעלה". הבן מתאר בספר זה דמויות ממשפחתו שבבתי אונגרין, וגם את דמותו של אביו, שאודותיו הרחיב ב"מזכרת אהבה" המצוין. למרות שיש להפריד בין היוצר ליצירתו, היה מעניין לקרוא את "אהבת נפש" על רקע ההיכרות עם הסופר באמצעות ספריו של בנו. ואם בבני בר-יוסף הספרותיים עסקינן, אמליץ בהזדמנות זו גם על ספרו של האח הבכור, יוסף בר-יוסף, "הזקן הזה הקירח על האופניים", שגם בו נוכחת המשפחה.

הקיבוץ המאוחד

1979

גג העולם / זהר מנשס

ניב קינן הוא מאמן אישי ועסקי. הוא עובד עם אנשים פרטיים ועם תאגידים, ומוביל אותם אל "גג העולם", כשם השיטה שפיתח, איש איש והגג שאליו הוא שואף. בארץ הוא מכונה "המאמן הלאומי", וגם מחוץ לארץ רכש לעצמו מוניטין. ניב נשוי באושר לאדריכלית מצליחה, אב לבנות שהוא אוהב. הוא חלק מחבורה שהולכת יחד מן התיכון, מעין אחוות גברים אמיצה ומלוכדת. מצד משפחתו המורחבת ומצד חבריו הוא זוכה להערכה, עסקיו משגשגים, החיים יפים. לכאורה.

ניב, שמצליח לחלץ את לקוחותיו מפלונטרים שמונעים מהם לפרוח, תקוע בעצמו בפלונטר שכזה. הוא סובל מהשמנת יתר, שגורמת לו אי נחת בכמה מובנים. הוא שונא את המראה שנשקף אליו מן המראה, הוא מודע לנזק הבריאותי שהוא גורם לעצמו, ויותר מכל הוא מתעב את הכניעה המתמשכת שלו ליצר הזלילה הבלתי נשלט. הראש אומר לו שהוא אינו רעב, אבל העיניים הולכות אחרי האוכל והפה אחריהן. הוא כבר ניסה כמעט הכל – קבוצות תמיכה, דיאטנים, מעט ספורט, החלטות נחרצות חדשות לבקרים להשתלט על היצר – אך לשווא. גם אם הוא מצליח לרסן את עצמו ולהפחית ממשקלו, ההדרדרות אורבת מעבר לפינה, וכל שיפור נמחק.

"גג העולם" מתקדם בשני קוים סיפוריים משתלבים. האחד הוא סיפורו של ניב כמאמן, והשני הוא תיאור המאבק הבלתי פוסק שלו עם עצמו, או אולי נכון יותר לומר הכניעה שלו לעצמו. הסיפור הראשון מוצלח מאוד, ומשולבים בו נושאי משנה מעניינים ומעוררי מחשבה, ביניהם תורת האימון, מפגש הדור השני היהודי והגרמני, יחסי הורים וילדים, קשרי זוגיות, חברות גברית, ואיזון בין קריירה למשפחה. הסיפור השני פחות מוצלח בעיני, לא משום שהוא מסופר רע (הוא לא), אלא בעיקר משום חלקו היחסי בעלילה. בניגוד לכל מה שקשור בעבודתו של ניב, שהוא דינמי ומגוון ומשתנה, ולפעמים מפתיע, אין יותר מדי מה לחדש בענין תאוות האכילה שלו, ומתן משקל שווה לשני צירי העלילה גורם בהכרח לחזרות על בליסה ולעיסה שקצת עייפו אותי. הבחירה לסיים את הספר בפתרון שבחר לבעייתו – ולא אחשוף אם בחר בהשלמה או בניתוח או בקבוצת תמיכה או באלטרנטיבה אחרת – מעניקה דווקא לנושא הפחות מעניין בעיני משקל יתר. בנוסף, בין השורות עולה מסר בעייתי, לפיו שמן לא יכול להיות שמח באמת.

בהתעלם מן ההסתייגות שלמעלה, הספר כתוב היטב. כמו בספרו הקודם, "בחברה טובה", גם כאן הכתיבה של זהר מנשס מלאת חיים, עכשווית, משכנעת ומאוד מדויקת. הדמויות בנויות באמינות גבוהה, העלילה מתפתחת בסבלנות, והספר מושך ומהנה.

כנרת זמורה ביתן דביר

2021

ים סוף, הים העצוב / חגי ארליך

חגי ארליך, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, סוקר ב"ים סוף, הים העצוב" את ההיסטוריה סביב ים סוף. הוא פותח במיתוסים של שלושת הדתות הגדולות שנקשרו בו, ומסיים במצבו הנוכחי – תכניות פיתוח מעוררות תקווה בצפונו, עימותים ואיומים בהסלמה בדרומו.

למה ים עצוב? בניגוד לים התיכון, שתואר על ידי אחד החוקרים (תיאור שנוי במחלוקת) כמרחב של תרבות, ציר וגשר במרכז ההיסטוריה, ים סוף שימש ברוב תקופות ההיסטוריה כחיץ וגבול. הוא עטוף מדבריות, שום נהר אינו זורם אליו, אקלימו מכביד, המעגנים הטבעיים בו מעטים, השיט בו רצוף קשיים. אפילו שער הכניסה אליו מן האוקינוס ההודי נקרא באב אל-מנדב, שער הדמעות. "הים הביא יותר עימותים מאשר חיבורים, יותר עצב משמחה". לים, כמובן, אין יד ורגל במעלליהם של בני האדם, אבל חגי ארליך קושר יפה בין ההיסטוריה לגיאוגרפיה, ולכל הפחות הכותרת מעוררת סקרנות.

המיתוס המוכר לנו ביותר הוא, מן הסתם, קריעת ים סוף בעת יציאת מצרים, אחד הארועים המרכזיים בהפיכת קהילת עבדים לעם. גם לנצרות (האתיופית) ולאסלאם מיתוסים הקשורים בים ובחבלי הלידה הלאומיים והדתיים. מאות שנים אחר-כך היה הים זירת התכתשות במאבק על דרכי הסחר, ושיאו בקרב דיו ב-1509, שקבע למשך מאות שנים את הדומיננטיות הפורטוגזית, ואחריה האירופאית, באוקינוס ההודי ובגישה אליו סביב כף התקווה הטובה על חשבון דרך התבלינים המסורתית שעברה, בין השאר, בים סוף. בעקבות כשלונות עות'מאניים להגיע מים סוף להודו, הוזיר הגדול הציע לשולטן לכרות תעלה בסואץ, אך הרעיון הקדים את זמנו. במאה השבע-עשרה שוב התעורר הסחר בים סוף בזכות תעשית הקפה שהחלה לצמוח בתימן, והתקבלותו הנלהבת של המשקה החדש במזרח התיכון ובאירופה. כשמרכז התעשיה עבר לברזיל שוב שקע הים ב"עצבונו", עד שבמאה השמונה-עשרה, היחלשותה של צרפת בעקבות מלחמת שבע השנים (1756 – 1763) גרמה לה להתעניין בים סוף כנתיב ימי חילופי להודו. רעיון התעלה רקם עור וגידים, וזו נפתחה ב-1869, ושינתה את פני הסחר הגלובלי. הבריטים, כמובן, חזרו לאזור, ישראל ומצרים הסתכסכו יותר מפעם אחת סביב התעלה והשיט בים סוף, הסובייטים נכנסו לאזור כשהתעלה היתה חסומה בשנים 1967 עד 1975, והים החל לפרוח מחדש בעקבות הסכם השלום.

אלה הן, על קצה קצהו של המזלג, כמה נקודות ציון בהיסטוריה של הים. הספר מציע שפע עצום של מידע מעניין, שאין טעם לנסות להקיפו בסקירה קצרה. אציין רק שלמדתי עובדות רבות שלא הכרתי, ושעוררו בי רצון לקרוא עוד. ההיסטוריה של אתיופיה, לדוגמא, מרתקת מאוד, החל באימפריה של שבא, שהשתרעה משני עברי הים, המשך בשושלת קיסרי אתיופיה, שמוצא כולם מתייחס אל מֶנֶליק, בנם של שלמה המלך ומָקֶדָה, מלכת שבא, ובדת הנוצרית-יהודית היחודית למדינה, וכלה בגלגוליה השונים של המדינה, בהסתגרותה בתוך היבשה, בהיפרדותה מאריתראה ועוד. גם ההיסטוריה של תימן מעניינת ובלתי מוכרת לי. לא הייתי מודעת להיקפו של סחר העבדים האפריקאים בעולם העות'מאני, סחר שנמשך אלף שנה וכלל רבבות עבדים. בשל מגבלות ידיעותי, אני לא יכולה לחוות דעה באשר לחידוש שבספר עבור יודעי-דבר, אבל מבחינתי הוא שימש מתאבן לנושאים רבים שאשמח ללמוד, ומשום כך אני ממליצה עליו.

רסלינג

2021