ללכת בשדות הכחולים / קלייר קיגן

"ללכת בשדות הכחולים" בשפת המקור הוא קובץ המכיל שבע יצירות פרי עטה של קלייר קיגן. רק ארבע מהן תורגמו לעברית – חבל שלא כולן – והן נכללות בספר זה.

המאפיינים של הספר שתורגם מאוחר יותר, "אנטארקטיקה", הכולל סיפורים מוקדמים של הסופרת, חלים גם על סיפורי "ללכת בשדות הכחולים". עלילותיה של קיגן מעוגנות עמוק באירלנד, באמונותיה, באנשיה ובנופיה. טראומה מן העבר, או טראומה האורבת בפתח, מעיקה על גיבוריה. הטבע משחק תפקיד מפתח, משקף את הלך רוחן של הדמויות ומשפיע עליו. אימת הלא ידוע טורדת את מנוחת הדמויות ואת מנוחת הקורא. וכל אלה מסופרים במינימליזם, בהדחקה ובמרומז, שמעצימים את כוחם של כל המאפיינים.

"האור השלישי" מתאר תקופה קצרה בחייה של ילדה, שבשל מועד הלידה הקרוב של אמה נשלחת לשהות בחברת זוג זר. הוריה של הילדה מנוכרים, טרודים בפרנסת משפחתם הגדולה. בני הזוג המארחים איבדו את בנם היחיד בתאונה. קלייר קיגן מיטיבה לבטא את מבוכתה של ילדה, שמתנהלת במנותק מעולם המבוגרים. "אני רוצה להיות בבית, כדי שכל הדברים שאני לא מבינה יהיו כמו שהם תמיד", היא מהרהרת כשמתברר לה שגם הבית הזמני, שבו היא זוכה ליחס מפנק, אפוף סודות.

"מתנת פרידה", שהוא בעיני הטוב מן הארבעה – שכולם טובים – נכתב ברגע של שינוי. אשה צעירה עומדת לעזוב את ביתה ואת משפחתה באירלנד ולעבור לארצות-הברית. כמו בסיפור הקודם, גם כאן מדובר במשפחה מרובת ילדים וקשת יום, וגם כאן הבת שבה עוסק הסיפור יוצאת דופן במשפחתה. הספר כתוב בגוף שני, היוצר ניתוק בין הדמות לבין רגשותיה, וכשההיסטוריה הפרטית שלה נחשפת בהדרגה, הניתוק מסתמן כהכרחי, כי בלעדיו קשה לשאת את שחוותה. היא מבקשת לחוש את צער הפרידה, להטרים רגש של געגוע, אך מתקשה. "נראה שזה הולם, לחפש משהו מאושר שיקשה על הפרידה, אבל שום דבר לא עולה בראש". מתנת הפרידה שלה היא משפט קצר מפיו של אחיה, הפעם הראשונה שמישהו מכיר בטראומה שנאלצה לחוות, ורק אז, ורק אחרי שהיא מסתגרת לבדה מאחורי דלת נעולה, באות הדמעות.

"ללכת בשדות הכחולים" נפתח בחתונה. הכומר המחתן, כך אנו למדים בהמשך, היה בן זוגה בחשאי של הכלה, אבל השניים נפרדו על פי החלטתה, מכיוון שהעדיף את משרתו על פני קשר גלוי וחוקי. הנוכחות של הטבע בחיי דמויותיה של קיגן נוכח כאן ביתר שאת, ומשקף את חיפושיו של הכומר אחרי אושרו ואחרי אלוהיו. "איפה אלוהים? הוא שאל. והלילה אלוהים עונה. האויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר. כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע".

הסיפור האחרון, "ליל החוזררים", הוא המוזר מבין הארבעה. במבוא מתוארת אמונה טפלה, שתשחק תפקיד מכריע בעלילה, ואמונות טפלות, לצד בדידות וחריגות ושכול, מניעות את חיי שתי הדמויות הראשיות. ברקע הסיפור מופיע כומר, שכמו זה שבסיפור הקודם, חרג באופן זמני מיעודו וקיים קשר עם אשה, קרובת משפחה. אותה אשה, לאחר מותו, באה להתגורר בביתו. מעבר לקיר מתגורר גבר חריג, מסוגר, שהנפש הקרובה אליו היא העז. בתערובת של מיתוסים, פנטזיה, אמונות טפלות, ורגשות סוערים שמובעים יותר במחוות ופחות במלים, קיגן מספרת על אובדן ועל תחיה ושוב על אובדן.

מן הראוי לציין כי למרות שהתמצית של הסיפורים שלמעלה דלתה נושא יחיד מכל סיפור, כל אחד מהם מפגין מורכבות רבת פנים, וקריאה חוזרת בהם חושפת רבדים חדשים.

ארז וולק היטיב לתרגם. עודד וולקשטיין כתב אחרית דבר מפורטת, המתייחסת לסגנונה של קלייר קיגן בכלל, ולמוטיבים הבולטים בארבעת הסיפורים בפרט. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע חמו.

סיפורים מרשימים, מטרידים ומומלצים בהחלט.

Walk the Blue Fields – Claire Keegan

זיקית

2015 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

מות יומת המלך / מרי רינו

"מות יומת המלך" הוא סיפור חייו של תסאוס, גיבור מיתולוגי, מלכה של אתונה, המוכר אולי ביותר כמי שיצא בשלום מן המבוך בכרתים לאחר שהרג את המינוטאורוס. כמו לכל סיפור מיתולוגי, גם לקורותיו של תסאוס גרסאות רבות. מרי רינו, שכתבה מספר ספרים היסטוריים, בחרה גרסה משל עצמה, שבעיקרה מנטרלת את הסיפור מאלמנטים פנטסטיים וממופעי אלים, ומתרכזת יותר בסיפור האנושי. בהערות הסופרת שנספחו לספר ולא תורגמו, היא כותבת כי בהתבסס על ממצאים מארמון קנוסוס ועל פרטים מן הסיפורים שנכרכו בדמותו של תסאוס, כך היא רואה אותו: נמוך משקל, אמיץ ואגרסיבי, קשוח פיזית וזריז, בעל תאווה מינית מופקרת, גאה במיוחד אך עם תחושה של אנדרדוג, כושר מנהיגות כבר בגיל צעיר, ותחושה רומנטית של הגורל. אפי זיו, בספרו "גיבורי המיתולוגיה היוונית", כלל את "מות יומת המלך" בהמלצות הקריאה שלו, ואני מסיקה מכך שגרסתה של הסופרת אינה נופלת מכל גרסה אחרת.

מרי רינו נצמדה לצמתים המרכזיים בחיי תסאוס, החל בילדותו בטרויזון, שם הרתה אותו אמו לאייגסוס, מלך אתונה. המיתוס מספר כי האם הרתה גם לפוסידון, ותסאוס נולד למעשה לשני אבות, אך הסופרת, כאמור, ייתרה את מופעי האלים, והותירה אותם לתחום האמונה. כשבגר תסאוס סיפרה לו אמו מיהו אביו, ולאחר שעמד באתגר להרים את הסלע תחתיו הטמין האב את חרבו ואת סנדליו, שלחה אותו אמו לאתונה כדי שיטען לכתר. המיתוס פיאר את הצעיר השאפתן, כבן שש-עשרה באותם ימים, שבחר בדרך היבשה המסוכנת במקום לעשות את המסע בים; בגרסת הסופרת מתקיים ויכוח בינו ובין כמה מלחים שבעקבותיו הוא מחליט לעשות "דווקא" ולבחור ביבשה. בדרכו נקרו לו כמה דמויות מטילות אימה, שעל כולן גבר. גם כאן הסופרת בחרה להכניס מימד אנושי, ושיגרה את גיבורה לחסל את אחת המפלצות, שודד זקן בשם סקירון, כנקמה על שהרגה את חברו של תסאוס. החירות הסיפורית נמשכת גם בפרק על המלכתו של תסאוס באלאוסיס אחרי שהרג את המלך קרקיון. הסופרת בחרה בגרסה לפיה קרקיון היה מלך שנבחר מראש לשנה אחת, ובסיומה היה עליו להלחם על חייו כדי להחזיק בכהונתו, אך ייחסה למקום שלטון מטריארכלי מובהק ולמלך מעמד שולי בלבד. חירות מרובה יותר נטלה בפרק המפורט העוסק בקורותיו של תסאוס בכרתים, אחרי שהתנדב לצאת לשם עם חבורת הצעירים והצעירות שנאלצה אתונה להסגיר לידי מינוס. רינו סברה כי מן הממצאים בקנוסוס אפשר ללמוד על יוקרתם של רקדני הפר. לא מן הנמנע שרקדן פרים מוביל, שנהנה אולי מיוקרתם המשולבת של מטאודור ושל ניז'ינסקי, יהפוך לאהוב של נסיכה, ויקח חלק כלשהו בנפילת המשטר. בהתבסס על השערה זו היא מרחיבה את סיפור הקשר בין תסאוס לאריאדנה. בתו של המלך לא סיפקה לתסאוס אך ורק חוט שיוביל אותו אל לב המבוך. החוט הזה, בגרסת הספר, הוביל אותו אל חדריה של הנסיכה ואל פרשת אהבים. את סופו של המינוטאורוס שילבה הסופרת במזימה סבוכה של בן המלך לרשת את מקומו.

הספר עוזב את גיבורו כשזה שב לאתונה, שם הוא מגלה שהמלך שם קץ לחייו משום שסבר שבנו מת. את קורותיו של תסאוס בשנים הבאות תיארה הסופרת בספר המשך, "השור מן הים".

שם הספר, "מות יומת המלך", הוא ציטוט לכאורה מפיה של המלכה באלואסיס, כשהסבירה לתסאוס מה נדרש ממנו בהיאבקות מול קרקיון. דינו של המלך לעלות קורבן, והאמונה במוֹיְרָה, מנת הגורל שהוקצבה לו, הם מוטיב חוזר בספר. תחילה ממית סבו של תסאוס את הסוס-המלך, בנו של פוסידון, ומנסה לבאר את המעשה לנכדו המתקשה להשלים אתו. אחר-כך מגיע תורו של קרקיון, שמלכותו נתחמה מראש למסגרת של שנה. הבא בתור להקריב עצמו קורבן הוא מינוס, שמבקש מתסאוס להמית אותו לטובת ממלכתו. האחרון בשרשרת זו הוא אייגסוס, אביו של תסאוס. "גבר ילוד-אשה לא יימלט מגורלו", מסיק גיבורנו בתום מסעיו. "מוטב אפוא לא להרהר אחר בני-האלמוות, גם אם ייצא מפיהם דבר להדאיב לבו של אדם לשווא. גבול הוצב לדעת, ואין לבקש חוכמה מעבר לו. בני-אדם אך בני-אדם הם".

תסאוס, המספר את העלילה בגוף ראשון, הוא צעיר אנושי מאוד, לעתים נחפז לעתים שקול, שוביניסט ברוח התקופה, להוט לקרב מול אויביו ונאמן לחבריו. בלילות ללא שינה הוא שוקע במחשבות: "זוכר אני שבדברים רבים הגיתי: במוות ובגורל, ובאשר ידרשו האלים מן האדם; ועד היכן יכול אדם להרחיק בגדר המוירה שלו, או אם הכל נחרץ ונגזר, מה יניע את האדם להלחם; ואם יוכל איש להיות מלך בלי ממלכה". בהדרגה הוא לומד את סודות ההשפעה על בני אדם אחרים, לא רק מכוח המעמד אלא גם מכוח האישיות והתבונה.

"מות יומת המלך" תורגם תרגום פואטי למדי בידי דליה רביקוביץ. למרות שהספר מומלץ, יש לקחת בחשבון שהוא כתוב בעברית שהיא לעתים ארכאית ומקשה על שטף הקריאה. הנה גרסתה המקושטת של המתרגמת לפסקת הפתיחה של הספר:

מצודת טרויזן, אשר בתחומה ניצב הארמון, נבנתה בידי ענקים בימים אשר איש לא יזכרם. אך הארמון נבנה בידי אבי סבי. בהשקיפך עליו עם זריחת השמש, מקלאווריה על פני מיצר הים, ילהטו העמודים באודם-אש, והכתלים ייראו שטופי-זהב. בוהק יעמוד הארמון נוכח היער האפל אשר בצלע ההר.

The Citadel of Troizen, where the Palace stands, was built by giants before anyone remembers. But the Palace was built by my great-grandfather. At sunrise, if you look at it from Kalauria across the strait, the columns glow fire-red and the walls are golden. It shines bright against the dark woods on the mountainside.

הטקסט המלא של הספר באנגלית מצוי ברשת.

מרי רינו מציעה היכרות מקורית עם הסיפור המיתולוגי, מעניקה פנים אנושיות למיתוס, והספר, הכתוב בכשרון, מומלץ מאוד.

The King Must Die – Mary Renault

עם עובד

1962 (1958)

תרגום מאנגלית: דליה רביקוביץ

לדעת ציור / יונתן הירשפלד

כותרת משנה: טורים מ־2013 ועד 2020

הצייר יונתן הירשפלד אסף ב"לדעת ציור" למעלה ממאה טורים שכתב תחת הכותרת "תמונה" במוסף "תרבות וספרות" של הארץ. כל אחד מן הטורים עוסק ביצירת אמנות נפרדת, בדרך כלל בציור מסוים, ובכל טור פורש הכותב את התרשמותו האישית ממנה, ממה שנראה על פני השטח ובעיקר במה שנחבא מאחורי החזות הנראית לעין. אחת הבחירות יוצאות הדופן בספר היא באשת לוט שבאזור ים המלח, יצירה של הטבע ושל המיתוס. במאמר שנבע מהתבוננות בה הוא כותב: "יצירת אמנות היא תמיד טקסט של שני מחברים שונים: האמן והצופה. היא מפגש. חור תולעת בזמן ובחלל המפגיש דרך היצירה את מבטו של האמן עם מבטו של הצופה, ויש בה מרכיב סובייקטיבי וחמקמק". את האמירה הנוקבת ביותר באשר לפרשנות של האמנות מצאתי בטור האחרון, המתייחס לציורו של הירשפלד עצמו, "קינה": "את הציור הזה אני ציירתי, ובהביטי בו כעת, אין לי ספק שלא התכוונתי לתכנים שאני קורא בו". כתוצאה מאלה הספר אישי מאוד, שכן כמספר הצופים כן מספר המפגשים האפשריים ומספר הקריאות האפשריות. לעתים ראיתי ביצירות את הרבדים שהירשפלד ביקש להנהיר, לעתים חמקו מעיני, והיו גם מקרים שבהם ההתרשמויות הפרטיות שלי הלכו לכיוונים אחרים לגמרי. כך או כך, כמי שבדרך כלל מסתפקת בתחושה המעורפלת של "איזה יופי", או "היצירה הזו עושה לי משהו", מצאתי ענין רב במבט המעמיק של הכותב.

הטורים מתייחסים, כאמור, בעיקר לציורים. למעט דיוקן נער מסביבות 200 לפנה"ס, הציורים הם מן המאה השש-עשרה עד ימינו. לצד יצירות כבירות של ציירים כמו מיכלאנג'לו, קאראווג'ו, רמברנדט, מאנה, גויה, ורבים ומוכרים אחרים, כמה מן הטורים מציגים בחירות יוצאות דופן: על איורי הירח של גלילאו הירשפלד כותב: "בהביטנו ברישומי הירח היפהפיים של גלילאו, אנו מבינים אותו כיורשו של לאונרד. יורש הרצון לדעת, הרצון להעביר את המבט מגבולותיו ולנסחו כמסר ויזואלי מיידי. זה ידע שטרם נותק מערכים, טרם נעשה כה אינסטרומנטלי כאצל המדען הטרוריסט המשתמש בידע המערבי נגד ערכי המערב; ידע שטרם נותק מאמנות ומהומניזם". להבדיל, הוא מקדיש פרק לציור סכריני של היטלר, וקובע: "הקיטש הוא בן זוגו של הרשע. חד וחלק […] הרשע האמיתי לא נראה כמו רשע אלא הוא מתוק ומושך וזוהר ומחייך". יוצאת דופן היא גם הבחירה ב'וושינגטון חוצה את הדלאוור' של עמנואל לויצה, משום היותו ציור שהכותב אינו אוהב, אך הוא משמש לו משל על אמריקה, שבה הוא חי באופן זמני: "העתק של אירופה מדומיינת שלא הייתה מעולם, רוקנה מערכיה, שועתקה, נופחה, נצבעה ונכנסה להיפר ריאליזם שבו אתה רואה בהילוך איטי, בתקריב, את מה שבמציאות לא היית יכול לראות מעולם".

טורים מעטים סובבים סביב יצירות מסוגים אחרים. אבן יד מסותתת מתקופת התרבות האשלית; וויטראז' של גרהרד ריכטר, המורכב מאלפי יחידות זהות בגודלן של פיקסלים שנבחרו שרירותית על ידי תוכנת מחשב; ונוס מווילנדורף, פסלון אבן משנת 30,000 לפנה"ס בקירוב; פסל הנער השולף קוץ מרגלו (ספינַריו) העתק רומאי מן המאה הראשונה לפנה"ס על פי מקור יווני; ועוד. האחרון, אגב, הוא היחיד שאת הטור הקשור בו העדפתי לא לקרוא, כשהפרשנות אודותיו הרחיקה אל יחסה של הנצרות ליהדות. אני פשוט אוהבת אותו כפי שהוא, בלי הסברים. מכיוון שעל 'מידאס רוחץ במבוע נהר פאקטולוס' של ברתולומאו מנפרדי כתב הירשפלד דברים ברוח דומה – "הציור הזה אינו מבקש ניתוח. הוא מבקש תמלול פיוטי ככל האפשר של חוויית היופי העוצמתי שהוא מקרין" – הוא בוודאי יסלח לי על ההשמטה.

לא ניתן, כמובן, להקיף בסקירה את השפע שבספר. יש בו מן האישי ומן הפילוסופי-הגותי, הוא מספק היכרות מעמיקה עם יצירות מוכרות יותר ופחות, מציע זויות התבוננות בלתי שגרתיות ומרתקות, ומצביע על האקטואליות של היצירות גם אם עברו מאות שנים מאז נבראו. אסכם, אפוא, בציטוט מן הטור המוקדש ל'התגרות בנערה ישנה' של גספרה טראוורסי: "פעם נוספת קיבלתי אישור לכך שאמנות גדולה מכַּוונת האמן, ומכַּוונת הקהל שלו, ומרוח הזמן והתנאים החומריים שבהם נוצרה, נוגעת באמיתות שאינן מאבדות את הרלוונטיות שלהן לאורך המאות".

מומלץ בהחלט.

רסלינג

2021

משקפיים ועוד שניים / הנרי ג'יימס

"משקפיים ועוד שניים", כשמו, הוא מקבץ של שלושה סיפורים פרי עטו של הנרי ג'יימס. "משקפיים" ראה אור ב-1896, ושני האחרים – "גון הזמן" ו"כנפיים שבורות" – ב-1900.

"משקפיים" הוא סיפורה העגום של פלורה סונט, אשה צעירה יפיפיה, שכל עצמיותה וזהותה מרוכזות במראה הנאה של פניה. פלורה יתומה מאב ומאם, ולכשתכלה את ירושתה תהיה תלויה לחלוטין בגבר שתנשא לו. מגיל צעיר נגזר עליה להרכיב משקפיים בשל קוצר ראיה חמור, אבל הפחד להשחית את חזותה גובר על שיקולים של בריאות ושל נוחות. אם תרכיב משקפיים, מי ירצה להסתכל עליה? אם לא תרכיב אותם, היא מסתכנת באובדן כושר הראיה. מה תהיה הבחירה שלה? משה רון, שתרגם את הסיפורים, מצביע באחרית דבר על ההחפצה של פלורה כנושא מרכזי בסיפור: האשה לכודה באידיאל הנשי של תקופתה, ומפנימה אותו עד שהוא הופך לתמצית אישיותה, והיא מוכנה לשלם מחיר מופרז לאין שיעור כדי להגשימו.

"גון הזמן" הוא סיפור יוצא דופן. ג'יימס מעמיד בו קונפליקט בין שתי נשים, שקשרו את חייהן בחיי גבר אחד. אחת מהן קיימה אתו יחסי קירבה, השניה ביקשה להצמד לדרך המוסכמת של נישואין תחילה. שנים רבות אחרי מותו, דרכיהן של השתיים מצטלבות שוב בצירוף מקרים מפתיע: אחת מהן מבקשת להציג בביתה תמונה של גבר, שתסמל כביכול, את בעלה שאינו עוד בחיים ואולי מעולם לא היה. השניה היא הציירת שאליה מועברת ההזמנה. התמונה לא תביא להן מזור, אך לאשה אחת יוענק ה"נצחון". משקפיים משחקים תפקיד גם בסיפור הזה: הם מסמלים את הויתור של הציירת על הרצון להרשים באמצעות החזות החיצונית, והם מציבים במוזרותם מרחק בינה ובין המספר. אחד הנושאים המעניינים בסיפור, בדומה ל"יומנו של בן חמישים", הוא אופיו של הזכרון ואופן הטיפול בו.

שני הסיפורים מסופרים מפיו של צייר, ועובדה זו ניכרת מאוד בתיאורים המדויקים והציוריים של כל שרואות עיניו. הנה, לדוגמא, ההופעה הראשונה של פלוה ב"משקפיים", בעוד המספר מטייל עם גברת מלדרם, שהמשקפיים המכערים אותה מפחידים את פלורה כמבשרים על הצפוי לה: "במהלך טיול אחד בחברתה ביום שלאחר בואי נמצאתי לופת את זרועה דרך קרבה פתאומית שאינה במקומה. היכה בי יופיין של פנים שנעו לעברנו, והתרגשותי גברה כאשר, למראה בת לווייתי, התרחבו הפנים כחלון הנפתח לרווחה. חיוך רפרף מתוכן, בוהק כווילון צונח מאדן — וילון שנופפה באור השמש גברת צעירה מלווה בשני גברים צעירים, גברת צעירה נהדרת". למרות שהדמויות הראשיות נשיות, הגוף הראשון של המספר שם דגש על המבט הגברי. באותה אחרית דבר משה רון מרחיב גם בנושא זה.

גם ב"כנפיים שבורות" מופיע צייר, הפעם לא כמספר אלא כאחת משתי הדמויות. הדמות השניה אף היא אמנית, סופרת בעלת שם. דרכיהם של השניים נפרדו בעבר בשל אי הבנה הדדית. כשהם נפגשים שוב, לגמרי במקרה, מתברר להם ששגו לגמרי בהערכתם זה את הצלחתו של זה. הסופרת כותבת לפרנסתה טורים שהיא אינה גאה בהם, הצייר מתכנן תלבושות למחזות שוליים. לא הצורך להתפשר ולהקטין את עצמם הוא הקשה, אלא העמדת הפנים הממושכת וההסתרה. הגילוי ההדדי מביא להם הקלה, אפילו נחמה.

הנרי ג'יימס הוא סופר מדויק מאוד, ולכל מילה בסיפוריו יש עומק ומשמעות במרקם העלילתי. הוא מצטיין בהעברת מסרים חברתיים באמצעות דמויות מובחנות ומאובחנות מבלי להניח למסר להשתלט על הסיפור. כמו בספריו האחרים, ביניהם "דפי אספרן" ו"מה ידעה מייזי", הוא בונה משפטים מורכבים, בלתי שגרתיים, המהווים אתגר למתרגם ולקורא. משה רון תרגם היטב והוסיף אחרית דבר מפורטת ומאירת עיניים.

מומלץ בהחלט.

3 Stories – Henry James

Glasses (1896)

The Tone of Time (1900)

Broken Wings (1900)

אפרסמון

2021 (1896, 1900)

תרגום מאנגלית: משה רון

פשר הלילה / מייקל קוקס

במחצית המאה התשע-עשרה סיים אדוארד גלייבר לכתוב את זכרונותיו, שלח אותם אל מעסיקו לשעבר, וביקש ממנו לכרוך את הדפים ולהצפין את הספר בספרית אחוזת איוונווד. שנים רבות אחר-כך התגלגל הספר לידיו של פרופסור לספרות, שניסה ללא הצלחה לעמוד על זהותו של הכותב. הפרופסור ערך שינויים קוסמטיים קלים, הוסיף הערות שוליים רבות תועלת, והעניק לספר חסר השם את הכותרת "פשר הלילה", מובאה משיר פרי עטו של פבוס דונט, הנמסיס של גלייבר: "כי מוות הוא פשר הלילה". הפרופסור הוא דמות בדויה, וכך גם הספר שהפרופסור מגדיר כ"אחד הכתבים האבודים המוזרים של ספרות המאה התשע-עשרה", אבל מייקל קוקס הצליח ליצור מראית עין של אמינות. הוא עשה זאת באמצעות מחקר מדוקדק של התקופה, ובאמצעות שילוב אזכורים מרובים של אישים ושל ארועים מן ההיסטוריה.

פבוס, שהיה משורר מצליח, הגדיר בזכרונותיו את אדוארד כשליחו של הגורל. אדוארד מצדו כתב כי "גורלותינו כרוכים זה בזה ללא התר". השניים נפגשו במוסד החינוכי היוקרתי איטון, אדוארד כבן חסות של אשה אלמונית, ידידתה של אמו, פבוס כבן חסות של לורד טנסור, קרוב משפחה של אמו החורגת. קשר שהחל כידידות הפך לעוינות והסתיים בבגידה ובשאיפת נקם. מאוחר יותר גילה אדוארד כי הצטלבות קורותיהם חורגת מיחסים מקריים בין תלמידים באותו מוסד, ודרכיהם לא חדלו להפגש ולהתנגש. ספרו של אדוארד נפתח בוידוי על רצח של עובר אורח מקרי, שנפל קורבן למבחן שערך הכותב לעצמו כדי לבדוק אם יהיה בכוחו לרצוח את פבוס. מכאן חוזר הסיפור אל ילדותו של אדוארד, ואל כל שעבר בחייו עד לרגע בו נדחף ביאוש ובשנאה לרצוח את יריבו. מייקל קוקס מספר את הסיפור בקצב סבלני, בפירוט רב, ובאוירה של ספרות ויקטוריאנית.

אדוארד הוא דמות כפולת פנים. הוא פותח, כאמור, בתאור הרצח, שמן הסתם אינו מעורר חיבה כלפיו, ובהמשך מתוודה על משיכתו אל הצדדים האפלים של לונדון הלילית, אל זונות הרחוב ואל מאורות האופיום. "אם מעשים אלה מעוררים בכם קבס", הוא כותב מבלי להתנצל, "לו יהי כן. אינני מנסה – איני יכול – לתרצם או להסבירם". במסגרת עבודתו כאיש למשימות חשאיות במשרד עורכי דין הוא פותר בעיות מחוץ לחוק, לעתים בניגוד לחוק. מאידך, הוא מבקש ללמד על עצמו גם צד זכות: "אתם ראיתם את הרע מכל שבי בוידויים האלה. הבה ואטיל אפוא על כף המאזניים השניה את הדברים אשר באמת ובתמים אאמין כי הם המיטב שבי: מסירותי לחיי הרוח, לכוחות השכל והדמיון האלוהיים באמת, שכאשר הם באים לידי מיצוי, יש בכוחם להופכנו כולנו לבני אלים". אדוארד הוא ביבליופיל נלהב, שפיתח מומחיות מעמיקה. הוא שקוע גם באמנות החדשה של הצילום, ומפגין מיומנות מקצועית ואמנותית. מצד אחד הוא מסוגל לשלוח, ללא יותר מדי יסורי מצפון, חפים מפשע לגרדום או לגלות. מצד שני הוא מסוגל לרגשות זכים של מסירות ושל אהבה. הוא יכול היה להיות איש מוערך ויכול היה להיות פושע נתעב. נסיבות חייו והבחירות שבחר בשלהן הביאו אותו אל הגבול שבין שתי האפשרויות.

כמה מן הקשרים המשמעותיים שאדוארד מטפח בנסיונותיו לפצח את סודות חייו, נולדים ומתפתחים בזכות התשוקה שהוא והאחרים חולקים לספרים ולספרות. אוהבי קריאה ואוהבי ספרים ימצאו בעלילה ערך מוסף, ויזדהו עם הדברים שהוא כותב בהקשר זה, שכוחם מן הסתם יפה לכל תחום ענין הכובש את לב העוסקים בו: "זה טבעה של אהבת הספרים וכתבי-היד, מבינים אתם; במי שניחנו בה מפעמת מעין אחוות "בונים חופשיים", ודומה עליהם שמי שבורכו כמוהם בתשוקה לספרים אחיהם הם, עצמם ובשרם".

"פשר הלילה" הוא מעין ספר מתח המגולל את סודותיו ואת גילוייו בהדרגה, ומצליח לשמור על סקרנות ועל עניין מתחילתו ועד סופו. הוא גם ספר תקופתי, המחייה את התקופה המתוארת בו ואת החברה הבריטית של אותם ימים. בזכות כתיבה טובה, פירוט היסטורי ודמות מורכבת, וגם בזכות תרגום משובח, הספר חי מאוד, מושך לקריאה ומומלץ.

The Meaning of Night – Michael Cox

עם עובד

2008 (2006)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מאה מטר – אסופת סיפורים

לרגל הסגרים בימי הקורונה קיבצה "עברית" ארבעה-עשר סופרים ישראלים, והגישה את סיפוריהם כמתנה לקוראים. שמו של הקובץ מכוון כמובן למגבלת מאה המטרים שהוטלה בזמן הסגר הראשון. אולי במפתיע הסיפורים, למעט שניים, אינם שמים את המגפה במרכז. נושאי הסיפורים מגוונים, הסגנונות, מדרך הטבע, שונים, ובהכללה ניתן לומר שמשותפת לכולם הישראליות.

אקדים ואומר שהזדמן לי לקרוא את ספריהם של אחדים מן הסופרים, ואילו עם אחרים היתה לי זו היכרות ראשונה. אם להסתמך על סיפוריהם של הסופרים שהכרתי, נראה לי שהמקבץ כאן מהווה היכרות טובה, וברוב המקרים מפתה, עם יצירותיהם. לדוגמא, אוריאל קון ב"נתיב הבריחה" משוטט ומבקש מנוחה כמו בספרו "לעשות מקום";  אילנה ברנשטיין ב"מגפת נשים" יוצרת אוירה של מצוקה בתוך המשפחה כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק"; אלי שמואלי ב"קורותיו של שקרן" מתאר אפיזודה בחייו של יהושע, הדמות הראשית בספריו "אישוליים" ו"המשורר והחשפנית".

שני הסיפורים שעוסקים ישירות במגפה הם "אהבה בימי מגפה" מאת משה סקאל ו"מגפה:אהבה" מאת רוני גלבפיש. הראשון מתאר את ההסתגרות בין ארבעה קירות, שנחווית תחילה כהרפתקה ומתפתחת לבדידות צורבת ולהתערערות נפשית. השני, רגיש ונוגע ללב, מתרחש בין כתליו של בית אבות, שדייריו, שחוו את זוועותיה של המאה העשרים, נותקו באחת מכל קרוביהם, ונותרו בגפם מול האימה המתחדשת. "אנחנו תכף ידענו שזו היא, שהיא חזרה. איך שאמרו שהיא לא פוגעת בילדים, אנחנו תכף ידענו: היא חזרה בשבילנו".

עוד בספר, בועז כהן מספר על פרידה ב"תראה לי, תראה לי, תראה לי"; טל ניצן מתלווה אל אשה שנספחת לרילוקשיין של בעלה ונמחקת ב"לגבעה את אשר לגבעה"; מאשה צור גלוזמן מסתובבת עם גיבור סיפורה במסע נוסטלגי סביב "הדירה ברחוב מאפו"; ערן בר-גיל מתלווה אל עבריינים ישראלים בחופשה בחו"ל ב"חזיר"; ערן צור מתבונן ביחסי בת עם אביה שנטש ב"מתרחבים ומתכווצים"; אב מנוכר מופיע גם ב"רגע הפירוד" של רון דהן, ומתקשה להשלים עם ליקוי של בנו; ב"סקס לא יהיה פה" מפגישה רינת שניידובר שתי נשים וגבר באמצעות טינדר; הגיבורה של שרי שביט מבכה את מותו של "מרקו" עד שאלמנתו מוכיחה אותה; ותמר מרין מביאה את "הדיירת" אל נקודת שבירה שתאפשר לה סוף סוף שחרור.

"עברית" קיבצה סיפורים טובים שנהניתי לקרוא, אפשרה לי היכרות עם סופרים שעוררו את סקרנותי, ואני שמחה להמליץ על הספר.

"מאה מטר" זמין חינם באפליקציה.

עברית

2020

צדים את הסנרק / לואיס קרול

שלוש מיצירותיו השיריות האיגיוניות (המונח העברי לנונסנס) של לואיס קרול בתרגומו של ראובן וימר נכללות בספר – "צדים את הסנרק", "ג'ברווקי" (מתוך "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם") ו"בנו של הגנן המטורף". היצירות, ובעיקר הראשונה שבהן, זכו עם השנים לתלי-תלים של פרשנויות, בנסיון לחשוף את המשמעויות שטמן בהן הסופר, שהיה, כידוע, גם מתמטיקאי ולוגיקן. היצירות מלוות במאמרי רקע ופרשנות מאת העורך הלשוני והמתרגם אלי גיא, בהערותיו של ראובן וימר לכמה מבחירותיו, בתרגום לפרשנותו של המפטי-דמפטי ל"ג'ברווקי", ובתרגום ליידיש של "ג'ברווקי" מאת רפאל פינקל.

כתיבה איגיונית מציגה הֶלחמי מלים, צירופים אבסורדים, רמזים סתומים, ומעוררת חידות ותהיות. כתיבה זו, כשהיא מורכבת ובמיטבה, "מזמינה את הקורא הותיק לרענן מוסכמות, לשבור פרדיגמות ולנער את האבק מעל תמונת עולמו המאפירה". לואיס קרול עצמו לא טרח להסביר את יצירותיו באמרו: "מדוע איני מסביר את הסנרק? כי איני יכול. איך תסביר משהו שאתה עצמך אינך מבינו?". אליס, כשביקשה להעזר בהמפטי-דמפטי כדי להבין את "ג'ברווקי" אמרה: "איכשהו זה כאילו ממלא את הראש שלי ברעיונות, אבל הבעיה היא שאני לא יכולה לדעת מה הם!". גם אם לא מנסים לפצח את היצירות, הן עדיין מצליחות ליצור תחושה של סיפור ולעורר רגשות.

הנה, לטעימה, בית חוזר מתוך "צדים את הסנרק":

הֵם חִפְּשֹוּ בְּאֶצְבָּעוֹן, בִּזְהִירוּת וּבְתִקְוָה;

עִם מַזְלֵג, כֵּן, הֵם תָּרוּ הֵיטֵב.

בִּמְנָיוֹת הָרַכֶּבֶת אִיְּמוּ עַל חַיָּיו,

בְּסַבּוֹן – וּבְחִיּוּךְ שוֹבֵה לֵב…

מאמר מעניין בספר מתייחס לקשייהם של מתרגמים בבואם להמיר את שפת המקור בשפתם. אלי גיא מציג את הנושא באמצעות שלושה מן התרגומים ל"ג'ברווקי", האחד מנסה לשמר את רוח היצירה המקורית באמצעות תחליפים עבריים בעלי משמעות קרובה, השני מרחיק לקצה השני ומציע יצירה מפורשת כשהוא עוקף את ההלחמים המקוריים, והשלישי צועד בדרך הביניים. החביב עלי, אולי גם בשל טעמים נוסטלגיים, הוא התרגום מן הסוג הראשון, זה של אהרן אמיר, שבחר בכותרת "פטעוני":

בְעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,

בּאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,

אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,

וּמְתֵי עָרָן כֵּרְדוּ.

במאמר מוסגר יש לציין שהבית הראשון של "ג'ברווקי", שזהו תרגומו, מתרחק מעט מן האיגיוניות לכיוון הג'יברישיות, בעוד הבתים הבאים בנויים ממלים נהירות יותר. יחד עם זאת, אמיר התאים את תרגומו למשמעויות שהמפטי-דמפטי נתן לבית הזה.

הספר מלווה בתחריטים המקוריים של הנרי הולידי.

הספר מדגים יפה את הקסם שבאיגיון, ובהחלט עושה חשק לקרוא עוד ולרדוף אחר זנבם של הרמזים.

The Hunting of the Snark – Lewis Carroll

דורון ספרים ומנדלי

2012 (1876)

תרגום מאנגלית: ראובן וימר

כפרה / איאן מקיואן

תחת ההנחה שעלילת הספר והסרט מוכרת, הסקירה כוללת מעט קלקלנים

האם ניתן לכפר על מעשה עוול שחרץ גורלות? בראיוני, סופרת בעלת שם, מסיימת ביום הולדתה השבעים ושבעה את כתיבתו של ספר על הארוע שבצלו חייתה מאז היתה בת שלוש-עשרה. בשנת 1935, בעודה מדמה בלבה כי היא מגנה על אחותה הבכורה ססיליה מפני משהו אנושי או זכרי שאין לצמצמו המאיים על סדרי ביתם, האשימה את רובי, בנה של עובדת משק הבית ובן זוגה של ססיליה, במעשה נורא שארע בביתם, שינתה לנצח את גורלם של השניים, ודנה את עצמה לחיים של חרטה.

היתה לבראיוני התחושה הקלושה הראשונה שמעתה לא תוכל עוד להתעסק בטירות ובנסיכות מן האגדות, אלא במוזרות של הדברים כאן ועכשו, של מה שקורה בין בני אדם, בני האדם הרגילים שהיא מכירה, ואיזה כוח יכול להיות לאדם אחד על חברו, וכמה קל לטעות בהבנת הדברים, לטעות לגמרי. שרשרת של ארועים ושל טעויות ופרשנויות שגויות הוליך אל הארוע המרכזי: לולה, דודנית מבוגרת בשנתים מבראיוני התיחסה למחזה שהילדה כתבה בהתנשאות קלה כנוטה חסד; דודניה התאומים הצעירים סבלו ממשבר בשל גירושי הוריהם ושיבשו את תכניותיה ללהק אותם למחזה; רובי הפקיד בידיה טיוטה של מכתב עבור ססיליה, לא זו שהתכוון לשלוח, והתוכן שלה, שלא יועד לעיניה, זעזע אותה; אחיה הנערץ הגיע לביקור, ומאמציה כוונו להרשים אותו; הוריה נעדרו מן היומיום שלה, כרגיל, אמה הסתגרה בחדרה בשל מיגרנה, אביה נותר מחוץ לבית לכאורה בשל עסקיו; ברקע נשמעו דיבורים על מלחמה קרובה. כל אלה ועוד, בצירוף גילה של בראיוני, שהעמיד אותה על נקודת המפגש בין הילדות לבגרות, מסבירים את הלך רוחה ואת מצבה הנפשי ביום בו הצביעה על רובי כאשם, ובכך פירקה את משפחתה. ילדותה הסתיימה […], היא נעשתה לאחת ממשתתפי דרמת חיים שחורגת מחדר הילדים. אפשר אולי להבין את המניעים, קשה, עד בלתי אפשרי, לסלוח לתוצאה.

חמש שנים אחר-כך, המלחמה בעיצומה, רובי מנסה להגיע לדנקרק כדי לחזור לבריטניה, וססיליה עובדת כאחות בלונדון. בראיוני, עדיין אחוזת קסם המלים הכתובות, עדיין מיוסרת מתוצאות מעשיה, מבקשת כפרה. אם תחזור בה מדבריה, אולי לא תוכל לשנות את מעמדו החוקי של רובי, ולבטח לא תוכל למחוק את שלוש שנות הכלא שחווה, אבל אולי תצליח לשקם את משפחתה. היא ידעה מה נדרש ממנה. לא סתם מכתב אלא טיוטה חדשה, כפרה, והיא היתה מוכנה להתחיל. קרוב לששים שנה מאוחר יותר היא כותבת את הגרסה הסופית, האמיתית, זו שתוכל להתפרסם רק אחרי מותם של כל המעורבים.

"כפרה" הוא, בעיני, אחד משני הספרים הטובים ביותר של איאן מקיואן (מבין אלה שקראתי), בשורה אחת עם "על חוף צ'זיל". הארוע המכונן של הספר מתרחש למעשה רק במחציתו, ובכמעט מאתים העמודים שלפניו מקיואן מפרק בסבלנות כל פרט יומיומי קטן לרכיביו הנפשיים, משרטט במדויק וברגישות את עולמם, בעיקר הנפשי, של שלושת גיבוריו, משלב במרקם חייהם את השפעתן של דמויות המשנה ושל רוח התקופה, ומוביל בהדרגה את סיפורו אל שיאו הראשון. בחלקו השני של הספר, חמש שנים אחרי ארועי החלק הראשון, הוא מוסיף ללוות את השלושה, וכעת בצירוף תיאורי המלחמה באירופה וההכנות לפלישה בבריטניה. כל הכאוס של נפילת צרפת, של נסיגת הבריטים ושל יסורי הפצועים, נפרש כאן בחיות מרובה.

אז לא, כנראה אין כפרה, ולא, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. הדבר היחיד שיש ביכולתה של בראיוני לעשות הוא לכתוב, לנסות להסביר, ולהשתמש בכוחן של המלים כדי להעניק לאהוביה גורל משופר. "מה קרה באמת? התשובה פשוטה: הנאהבים חיים ומשגשגים. כל עוד יש עותק אחד, כתב יד בודד אחד של הטיוטה האחרונה שלי, אחותי קלת הרצון ובת המזל ונסיך רפואותיה לעולם יפרחו באהבתם".

מומלץ מאוד.

Atonement – Ian McEwan

עם עובד

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

בלוקצ'יין – מאגוסיסטם לאקוסיסטם / מילי פרי

בלוקצ'יין היא טכנולוגיה חדשה יחסית, ששמה עולה בתכיפות הולכת וגוברת, לעתים בנשימה אחת עם מטבעות דיגיטלים, לעתים בנפרד. ד"ר מילי פרי קיבצה בספר מספר מאמרים, שלה ושל אחרים, המבקשים להבהיר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על בלוקצ'יין, ומציגה את השימושים האפשריים בטכנולוגיה, שעשויה לשנות את הדרך בה אנו מתנהלים בתחומים רבים.

בקצרה, מבלי להכנס לפרטים מקצועיים, בלוקצ'יין היא שיטת אבטחה מתקדמת, שמאפשרת שמירה הרמטית של תיעוד, מונעת כל שינוי בו ולכן חסינה מזיופים, ומתנהלת ללא ריכוזיות. השם בלוקצ'יין פירושו שרשרת של בלוקים: התיעוד נשמר בבלוקים נעולים, וכל בלוק קשור כמו בשרשרת לזה שבא לפניו ולזה שאחריו.

הטכנולוגיה החדשה, כך על פי המאמרים שבספר, מבשרת שינוי משמעותי ברקמה החברתית. היא תשטיח את חלוקת הכוח והתמריצים הכלכליים, תגביר את השקיפות ואת יכולת הניהול העצמי, תאפשר ניהול עסקאות ללא מתווכים, ותעצים את השליטה של האדם על זהותו הדיגיטלית. מאמרים מלומדים טוענים כי הבלוקצ'יין יפתור את בעית הפליטים באירופה, יחסל את בעית הרעב והמים באפריקה, ירחיב את הדמוקרטיה בעולם, יפיל משטרים חשוכים ויביא מזור לתופעת ההתחממות הגלובלית. ועוד כהנה וכהנה.

למרות היותה טכנולוגיה בחיתולים, כבר נעשה בה שימוש, בין השאר בתחום המסחר באמנות ובניהול עירוני. בתחום הראשון יש משמעות רבה למניעת זיופים ולאמון, כמו גם לשמירת פרטיות, ובלוקצ'יין, בזכות ההצפנה ובזכות העובדה שהאמון אינו נסמך על קשר בין-אישי, עשויה לספק מענה. בתחום השני בלוקצ'יין משמשת להגברת שקיפות ולשיפור השירות לתושב. וינה ומוסקבה כבר עושות בה שימוש.

תיאורטית אדם יחיד, או גוף יחיד, ששולט במעל ל-50% מכוח המחשוב של רשת הבלוקצ'יין, עלול להשתלט על שרשרת הבלוקים ולנתב עסקאות כראות עיניו. נדמה לי שהמאמרים אינם מתיחסים לכך. נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא העובדה שהביזור אף פעם לא יהיה מלא. כדי לאפשר לאנשים פרטיים שימוש בטכנולוגיה הוקמו אתרים יעודיים. מישהו מן הסתם מנהל אותם ומחזיק בהם, כך שתיווך עדיין יתקיים. מנקודת המבט של מי שאינה מומחית ורק מבקשת לדעת איך יושפעו פעולות היומיום שלה, נראה לי שהשפעתה מזוית צרה זו היא שולית. ימים יגידו אם הבלוקצ'יין היא מהפכה חברתית מסדר הגודל של האינטרנט. לענין זה אצטט את פרופ' דוד לוי-פאור שכתב אודות הספר: "כרגיל, אפשר שחלק מהניתוחים בנושאים של אימוץ ופיתוח הטכנולוגיה יתבדו, אבל אין לי ספק שבלוקצ'יין והספר הזה, הם בעלי פוטנציאל לתרומה ממשית לעולם משכיל ונועז יותר מהבחינה הטכנולוגית, החברתית והפוליטית". גם הכלכלן אמנון נויבך התייחס לשאלה זו וכתב: "האם טכנולוגיה זו מבשרת מהפכה משמעותית במכלול הפעילויות של החברה האנושית, בסדר גודל של מהפכות טכנולוגיות כהמצאת הדפוס, החשמל, התקשורת, המחשבים והאינטרנט? שמא זה עוד שלב הכרחי בהתפתחות עולם המחשבים והתקשורת הדיגיטלית? אלה הן שאלות שרק העתיד ייתן את המענה להם".

כך או כך, מכיוון שבלוקצ'יין היא תחום מתפתח הצובר השפעה, כדאי להבין במה מדובר, והספר מספק הצצה מעניינת גם לקורא הלא מקצועי.

פרויקט אמנותי מבוסס בלוקצ'יין

הספר זמין חינם ב"עברית".

הוצאה עצמית

2019

שלום אלוהים! / לאוניד לוינזון

ואדים, עולה מברית-המועצות, משורר ולבורנט, מבקש לעצמו הצלחה כמשורר, זוגיות אוהבת, מקום משלו. בסגנון כמו נונסנסי, מתוך נקודת מבטו המעט תמימה ונבוכה של ואדים, לאוניד לוינזון מעביר תחת שבט ביקורתו תופעות חברתיות ופוליטיות. ההווה של הסיפור הוא סביב שנת אלפיים, אך הביקורת עכשווית.

הסופר עובר עם ואדים מארץ מוצאו, שם היה "ז'יד" וסבל מהתגרויות, דרך חבלי העליה, המגורים העלובים שהוקצו לו, הביורוקרטיה והעבודה המונוטונית. ואדים מנסה לשפר את חייו, מעורב בפעילות הועד בבית החולים בו הוא מועסק, משקיע בשיפוץ המבנה בו הוא גר, עובר ברית מילה כדי להרגיש שייך, מנסה לבנות זוגיות, וכל הזמן כותב שירה. אבל, כך נראה, החיים כאן לא נועדו למשוררים, או לאנשים שמבקשים את השקט, את דרך הישר. הוא אינו מבין את הפוליטיקה הישראלית, הולך לאיבוד במבוכי ההסתדרות, מסתייג מאורחות החיים החרדיים, אינו משתלב בתרבות המקומית. בצר לו, ואדים מדבר עם אלוהים. תשובות ענייניות הוא לא מקבל.

"אלוהים, איפה אתה? אני כבר לא יכול להיות לבד. אני עייף! אני עצבני! אין לי תשובה על אף שאלה! למה אתה לא עונה? פגעתי בך? אתה כאן? לאן נעלמת? איך אוכל לדעת שאתה פה? אתה בריא?" "נשבר לי ממך, ואדים!" נשמע קול עייף. "קום!" ואדים קפץ מהספה. "ועכשיו הכה בקיר עם מַטֶּה." "אבל אין לי מטה!" "אז תכה עם הרגל." "איפה בדיוק?" "איפה שאתה רוצה." ואדים רץ לעבר קיר האורווה והכה בו. מהקיר יצאו מים: בהתחלה קילוח דק, ואחר כך זרם עז. "מה עכשיו?" שאל ואדים בדריכות. "מה זאת אומרת? תזמין אינסטלטור!"

האם אפשר להסתפק ביכולת לדעת לבצע בדייקנות פעולות פשוטות? מתחלפות ממשלות, מתפרקות מדינות, מתנגשות ציביליזציות, הקרייריסטים מנצחים ומפסידים, ולך יום אחרי יום יש רומן צנוע עם עצמך. עורך טסט, מקבל תוצאות. ביום המחרת שוב עורך טסט, מקבל תוצאות. מתחיל להיראות כאילו אתה אטלס, מחזיק את העולם על הכתפיים. בקנה מידה צנוע הוא מנסה לשפר את העולם: בחנות ספרים הוא מוצא ספר של פושקין שנמכר תמורת חמישה שקלים, השפלה כלפי הספרות הרוסית, וקונה אותו. "הצלתי את פושקין. העליתי את מדד הרוחניות, לא עמדתי מנגד".

"שלום אלוהים!" כתוב, כאמור, בסגנון קליל לכאורה, על סף השתטות, שעומד בניגוד חריף למסר הכואב, ולפעמים זועם, שלו. לקח לי קצת זמן לקלוט את אישיותו של ואדים ואת אופיו. תחילה הצטייר לי כקורבן חדל-אישים, אבל הוא רחוק מזה. התסכול שלו אינו נובע מחוסר יכולת או מחוסר כישורים, אלא מן הזרוּת, מן הציפיות הגבוהות והלגיטימיות ומהתנפצותן מול המציאות.

לאוניד לוינזון, שעלה לארץ ב-1991, כותב ברוסית. זהו ספרו השני אחרי "ילדי פושקין", שאותו לא קראתי, אבל כעת אני סקרנית לקרוא.

האיור שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של אנסטסיה נילסקיה, Anastasia Nilskaya

מיוחד ומומלץ.

Hello God! – Leonid Levinzon

כרמל

2021

תרגום מרוסית: חוה ברכה קורזקוב, טניה חזנובסקי, תומר שריג