מושב הנהג / מיוריאל ספארק

126500000637b

ליסֶה, בת שלושים וארבע, חיה חיים מאורגנים מאוד. היא מתגוררת לבדה בדירת חדר מעוצבת ופונקציונלית, לפרנסתה היא עובדת כבר למעלה משש-עשרה שנים במשרד רואי חשבון. בתקופה בה נכתב הספר – 1970 – היא כבר אחרי גיל הנישואים, ונדמה כי השגרה המשמימה תהיה מנת חלקה עד סוף ימיה. אבל ליסֶה, למרות שגם חזותה מייצגת את אורח חייה – כשהיא אינה מדברת או אוכלת, שפתיה קפוצות לרוב כמו שורותיו הישרות של דוח מאזן – היא אשה מעורערת.

כשהספר נפתח, ליסה מחפשת בחנויות שמלה ומעיל לקראת חופשה מתוכננת. היא מתפרצת בזעם כשהמוכרת מציינת ששמלה, שנשאה חן בעיניה, עשויה מבד דוחה קמטים. בחנות אחרת היא בוחרת בגדים בשילוב צבעים מעורר גיחוך. מפעם לפעם היא פורצת בצחוק פרוע וממושך ללא סיבה. במשרד היא מפחידה את הממונה עליה, וגם את אלה שעליהם היא ממונה. בהמשך, כשתצא לדרך אל יעד דרומי כלשהו, ככל הנראה באיטליה, נוכחותה תשפיע באופן כזה או אחר על האנשים שתפגוש בדרכה, תעורר פחד או לגלוג. שקרים יוצאים מפיה בקלות שכזו, עד שמתבקש לתהות עד כמה היא מודעת לעצמה ועד כמה היא מאמינה בדברים שהיא משמיעה. במהלך המסע כולו תחפש ליסֶה אחר "החבר", הגבר שנועד בשבילה, הגבר שבשבילו יצאה לדרך.

הקורא יודע, משום שהסופרת מגלה לו, שסיפורה של ליסֶה יסתיים באסון, שסופה יתואר בעתונים וייחקר על ידי האינטרפול. למרות ידיעה זו, הספר נקרא במתח, כמו בלש נטול דמות הבלש, מתחקה אחר כל פרט ביום המתואר בו.

מיוריאל ספארק יצרה דמות בלתי מוגדרת במתכוון. ליסֶה מפחידה, אך מעוררת הבזקים של חמלה. נדמה לי, ויכול להיות שלא לזה כיוונה הסופרת, שבבסיס הסיפור מונחת בדידות נואשת. אמנם אי אפשר להאמין לאף מילה שליסֶה אומרת, אבל משהו נצבט בלב למשמע המשפט, "נראה לי שאני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה לחזור הביתה ולהרגיש שוב את הבדידות האיומה הזאת". האם אישיותה המופרעת היא הסיבה לבדידותה, או שהבדידות היא שעשתה אותה מי שהיא?

הסופרת מתארת את יומה של ליסֶה בפרטי פרטים, ומפליאה בניואנסים קטנים היוצרים אוירה ומספקים משמעות. כך, לדוגמא, תיאור שפתיה של ליסֶה, שחוזר בוריאציות שונות במהלך הסיפור, מעיד על הלך רוחה. בשתי פסקאות רצופות היא כותבת כך: "שפתיה ישרות כמו קו שיכול למחוק אותם כליל […] שפתיה פשוקות קמעא כאילו ניסו לקלוט ניחוח סודי", כשהמשפט הראשון מתאר את התנהגותה כלפי עמיתיה, והשני את ה"מצוד" אחרי שמלה ומעיל.

לצד סיפורה של ליסֶה, הסופרת עוסקת בכמה נושאים חברתיים. שעשע אותי, בהקשר זה, הנאום שנושאת אחת הנשים שליסֶה פוגשת באשר לשאיפתם של הגברים לשוויון זכויות עם הנשים (הדברים נאמרים על רקע התופעה החדשה לזמנה של שיער ארוך ותכשיטים לגברים): אני בסך הכל אומרת שאילו התכוון אלוהים שהם יהיו טובים כמונו, הוא לא היה עושה אותם שונים כל כך מאתנו".

סופו של הספר הפתיע אותי, למרות שכאמור הטרגדיה היתה ידועה מראש. לא ארחיב, כמובן, מחשש לקלקלנים.

את העטיפה ההולמת איירה שרית עברני ועיצבה ענבל ראובן. תומר בן אהרון תרגם בשטף. לפני שנים רבות קראתי את "ממנטו מורי" של מיוריאל ספארק, ואודה שנשכח ממני. כעת התעוררה סקרנותי לקרוא עוד מפרי עטה.

ספר שונה ומומלץ.

The Driver’s Seat – Muriel Spark

תשע נשמות והכורסא

2019 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

מודעות פרסומת

אתי החיים משחק הרבה / דויד גרוסמן

אתי החיים משחק הרבה

שלוש נשים יוצאות למסע אל עברן. וֶרה בת התשעים, פרטיזנית לשעבר, עלתה לארץ עם בתה לאחר שאיבדה את בעלה, אהובה היחיד, ולאחר ששהתה במשך שלוש שנים בגולי אוטוק, מחנה מאסר ועבודת כפיה שבו נכלאו מתנגדיו של טיטו. נינה, בשנות השישים לחייה, בתה של ורה, נושאת כל השנים משא עמוק של טינה כלפי אמה, שמבחינתה נטשה אותה כשנכלאה,, ודנה אותה לילדות אומללה. גילי, על סף גיל ארבעים, בתה של נינה, אשת קולנוע, חוותה אף היא נטישה, כשאמה קמה והסתלקה מחייה. נינה, שהתנכרה כל חייה למשפחתה, היא שיזמה את המסע, הזדמנות אחרונה מבחינתה לחקור את העבר לפני שתשקע בדמדומי האלצהיימר הצפוי לה. מתלווה אליהן רפאל, שהוא בנה החורג של ורה, בעלה של נינה ואביה של גילי, במאי קולנוע ועובד סוציאלי. ארבעתם שמים פעמיהם אל יוגוסלביה, למסע שורשים שתחילתו במקום בו נולדה ורה ושיאו בגולי אוטוק.

הסיפור מסופר מפיה של גילי, נכדתה של ורה, הרואה בה בת דמותה, וטוענת כי "הירושה" דילגה על דור. גילי, שרוב הזמן מוחמאת מן ההשוואה, תתקומם נגדה ככל שהמסע יתמשך, ומשתתפיו יתחככו זה בזה כפי שלא עשו מעולם: "איך יכולתי להתפתות? איזו מטומטמת הייתי, איך הרשיתי לה לתכנת אותי ככה לגרסה שלה?" גילי, וכמוה רפאל, מתפקדים בעלילה תחת שני כובעים. כבני משפחה הם מעורבים על צוואר במתרחש, וכאנשי קולנוע, המנציחים את המסע, הם נדרשים להחלטות מקצועיות העומדות לעתים בסתירה לתחושות האמפתיה שלהם.

הקורא, באמצעות גילי, מודע לקיומו של סוד מייסר, שורה בחרה לשתף בו את גילי, אך להסתירו מנינה. תוכנו של הסוד יתברר רק לקראת סיום. בעיני, המתח המצטבר לקראת הגילוי הוא בגדר טריק ספרותי מיותר. טבעי יותר היה לשמוע מפיה של גילי, שהיא דברנית חסרת מעצורים, את כל מה שהיא יודעת, ולהשאיר באי ידיעה רק את השאלה אם ורה תחליט לספר הכל לנינה, וכיצד הגילוי ישפיע עליה.

ורה היא דמות מעוררת השתאות. כאשה צעירה עברה עינויים בלתי נתפסים, ובארץ שיקמה את חייה, הצטרפה למשפחתו של טוביה, אביו של רפאל, והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, מקובלת ואהובה. היא נמרצת, חדה, דבקה במה שחשוב בעיניה. נינה, לעומתה, היא אישיות אבודה, אינה מסוגלת להתמיד בדבר, נסחפת אחר תשוקותיה. היא יודעת שהיא לכודה בטראומת ילדותה, ובשל חולשתה זו – או אולי החולשה היא רק תירוץ – היא פוגעת בכל סובביה. ברגע של כנות כלפי עצמה היא תוהה מיוסרת: "תסבירו לי עכשו למה אני עוד תקועה שם, בגולי? למה אני לא יכולה לקבל את זה יותר פשוט? […] זרקו את האשה הזאת ורה נובאק לשלוש שנים בגולג, ועל הדרך גם דפקו לבת שלה את החיים, ביג דיל, מה קרה? מה קרה? היה, נגמר, ממשיכים. ראש למעלה!" חייה של בתה גילי, שלכאורה שונה ממנה בכל, מתנהלים אף הם בצל הנטישה והאיבה: "מי אני בכלל בלי לשנוא את נינה?"

לגברים בספר ניתן תפקיד מכיל ותומך. טוביה, שהתאלמן מאמו של רפאל, ידע לקבל את ורה כפי שהיא, על כל עקרונותיה ומטעניה. רפאל אינו מסוגל, ואינו רוצה, להשתחרר מנינה, בה התאהב כשהיו בני-עשרה, ובכל נדודיה וסחרוריה הוא הציר היציב, האדם שאליו תוכל לחזור ועליו תוכל לסמוך. מאיר, בן זוגה של גילי, הוא גבר שקט וסתגלן, ממתין לפסק דינה של גילי באשר ליחסיהם.

דוד גרוסמן ביסס את ספרו על קורות חייה של אווה פאניץ'-נהיר, אך נטל לעצמו את חירותו של הסופר לברוא פרטים עלילתיים מדמיונו. בפי גיבוריו הוא שם אמירות מעניינות רבות, ההופכות אותו ליותר מסיפור משפחתי-עלילתי, ויכולתו ללכוד על הכתב את דרכי ההתבטאות השונות שלהם מרשימה. גרוסמן הוא סופר מיומן ורב-כשרון, והספר שכתב מרגש. יחד עם זאת, כמעט עד מחציתו, לפני שהארבעה יוצאים למסעם, התקשיתי למצוא בו ענין. נינה הכעיסה אותי, גילי כמעט שעממה אותי, והיתה לי תחושה של אי-התקדמות. למרות שהספר מבוסס על דמויות אמיתיות, יש מן ההפרזה וההקצנה באפיונן, למעט כשהדברים אמורים בוֶרה, אותה אי אפשר שלא לאהוב, גם לאחר חשיפתו של הסוד, וכתוצאה מכך הדינמיקה ביניהן נדמתה לי לא לגמרי אמינה. למרות הסתיגויות אלה, הספר נוגע ללב, מחכים, ונותר בלב גם אחרי סיום קריאתו.

הספריה החדשה

2019

העולם של אתמול / סטפן צווייג

200px-haolam_shel_etmol_big

"העולם של אתמול" ראה אור ב-1942, מספר חודשים לאחר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג בגלותו בברזיל. צווייג, יליד 1881, גדל בעולם היציב והמסורתי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וחייו, כמו חייהם של מליוני בני דורו, נבללו והתערערו שוב ושוב במחצית הראשונה של המאה העשרים. את הספר החל לכתוב ב-1934, על רקע עלית הנאצים בגרמניה, המשיך לכתוב אותו באנגליה, לשם עבר כשהחיים באוסטריה הפכו בלתי נסבלים, ובברזיל, אליה היגר כשבשל המלחמה הפך זר באנגליה. יום לפני שהתאבד יחד עם אשתו, מסר את כתב היד למוציא לאור.

בספרו משלב צווייג בין תובנות חברתיות לסיפורו הביוגרפי. הוא מתאר את היציבות הברוכה שאפיינה את הדור של הוריו, וגם את המאובנות שנלוותה אליה. על הרקע השמרני הזה הוא מספר על שנות לימודיו בבית הספר, שהתאפיינו בשיטות הוראה מיושנות ובלתי אישיות מצד אחד, ובלהט נעורים סקרני מצד שני. הוא מספר על ההפתעה שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה, על ההתלהבות שבה החלה, ועל הטרגדיות שהצמיחה. תיאוריו את תקופת הביניים שבין שתי המלחמות, על האינפלציה הפרועה שלה, ועל התוהו ובוהו החברתי ששרר בה, מספקים רקע לצמיחת הנאציזם, ולהערצה המשיחית שלה זכה היטלר. בשאיפתו לקוסמופוליטיות, שאיפה שבאופן אירוני הוגשמה עבורו בעל כורחו, היטיב להתבונן בתופעות חברתיות בארצות בהן ביקר, וחקירותיו ההיסטוריות לצרכי הביוגרפיות שכתב ציידו אותו בהבנת תהליכים וביכולת לחזות במידת מה את הצפוי לקרות. בכל נקודת זמן הוא משלב בתבונה ובאורח משכנע בין כמה היבטים של היומיום – יחסים בין המינים, התפתחויות אמנותיות, השפעת תהליכים פוליטיים על הלך הרוח בציבור ועוד – כדי להציג תובנה מלאה של ההתרחשויות בסביבתו המיידית ובאירופה כולה. עבודתו ומסעותיו זימנו לו מפגשים מרתקים עם אנשי מפתח, והקורא זוכה למבט מבפנים על אישים כמו הרצל, פרויד, רתנאו ואחרים.

בעוד ההיבטים הציבוריים בספר מרשימים ומעמיקים, תיאור קורותיו שלו משכנע מעט פחות. הדרך בה התפתח מנער, העושה נסיונות כתיבה מהוססים, לסופר בעל שם עולמי, מעניינת מאוד, אבל ניכר שבבואו לספר על עצמו הוא מעט אובד דרך. כך, לדוגמא, הוא טוען שאילו יכול היה להתחיל הכל מחדש, היה כותב בשם בדוי, כדי ליהנות מן ההצלחה הספרותית אך לשמור על אנונימיות, ובאותה נשימה הוא מספר על הנאתו מיתרונות הפרסום האישי. הוא מתנצל שוב ושוב, ללא צורך, ואולי גם לא לגמרי בכנות, על שעליו לספר על הצלחתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הציג בריש גלי עמדה פציפיסטית, והטיף לקימומה של רוח אירופאית מאוחדת, אך כשהוא מתפתל להסביר מדוע שיתף פעולה בהעלאת אופרה עם ריכרד שטראוס, שהיה מקורב לצמרת הנאצית, ואף התמנה לנשיא לשכת המוסיקה הנאצית, הוא טוען כי הוא "סולד עקרונית ממעשים פומביים ופאתטיים". כשהוא בוחר בהסבר הצולע, "לא רציתי לערום קשיים בדרכו של גאון מרמתו של שטראוס", הוא בעצם מייחס לעצמו את המניע שהוא מייחס למלחין, הווה אומר התעניינות ביצירה ובהשפעתה בלבד והתעלמות מכל גורם אחר. ואולי ההבדל בין פעילותו ועמדותיו במלחמה הראשונה לעומת אילו שהציג בשניה נובע רובו ככולו מן הענין היהודי. בעוד שאת המלחמה הראשונה חווה כאוסטרי, במלחמה השניה הוא ניצב בצד היהודי הנרדף, ונאלץ בלב כבד לעקור ממקומו שהפך זר לו. בעולם החדש הזה בחר להתכנס פנימה: "שכח! אמרתי לעצמי. ברח, ברח אל הסבך הפנימי שלך, אל עבודתך, אל המקום שבו הנך אני-נושם ולא אזרח-המדינה, ולא מושא של משחק גיהינום זה, אל המקום שבו רק קורטוב התבונה שלך יכול עדיין לפעול בתקינות בעולם שיצא מדעתו". אין לי, כמובן, כוונה ורצון וסיבה לשפוט אותו, אבל אי העקביות בתיאוריו את עצמו מחלישה את הפן הזה של הספר. מכל מקום, רוב הזמן שילוב הפן הפרטי והפן הכללי עובד היטב, ושני אלה משלימים זה את זה.

אוהבי יצירותיו של שטפן צווייג מקבלים כאן הזדמנות להצצה אל חדר העבודה של הסופר. הוא מתאר כיצד נולדו אחדים מספריו, ממליץ לסופר מתחיל לחדד את רגישותו לשפה באמצעות תרגום יצירות זרות, ומתאר את שיטתו לכתוב באריכות ואחר-כך לצמצם ללא רחם עד לגרעין של היצירה המוגמרת. אני אוהבת רבים מספריו ומסיפוריו של צווייג, ולטעמי גולת הכותרת של מכלול יצירתו הן אכן הנובלות המזוקקות שפסגתן, בעיני, היא "מנדל של הספרים", פנינה שאין בה מילה מיותרת.

"העולם של אתמול" הוא ספר מרשים, תיאור מרתק של תקופה סוערת מאת צופה מעורב חד-עין ורחב-מבט. מומלץ בהחלט.

Die Welt von Sestern – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1982 (1942)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

תעלומת הכתר / מתי פרידמן

959861

כותרת משנה: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך

כתר ארם צובא הוא ספר תנ"ך, ששורשיו מגיעים עד טבריה במאה העשירית. שלמה בן־בויאעא הסופר כתב, ואהרן בן אשר הוסיף הערות בשולי הדפים. הספר נועד לשמש כמדריך, סיכום של מאות שנות ה"מָסוֹרָה", והוא נחשב לנוסח המדויק ביותר של התנ"ך. ישנן מספר השערות באשר לגלגוליו מאז ועד היום, אך המסלול המקובל על רוב החוקרים מוביל את הכתר מטבריה לירושלים, לאחר שנרכש על ידי הקראים, ומירושלים במאה ה-11 למצרים, שם שימש את הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה". במאה ה-14 העביר נכד נינו של הרמב"ם את הכתר לסוריה, שם הוטמן על ידי קהילת חַלֶבּ במערה באחד מבתי הכנסת שבעיר. קהילת חלב היא שהעניקה לכתר את שמו – ארם צובא – וייחסה לו כוח לשמור על שומריו. למעלה מחמש-מאות ושבעים שנה אחר-כך הוצא הכתר ממחבואו בידי פורעים שפשטו על בתי היהודים בעקבות הכרזת כ"ט בנובמבר. למרות שהכתר ניצל, ראשי הקהילה הכריזו שנשרף ואבד, כדי למנוע חיפושים אחריו. כעבור עשור הועבר הכתר לישראל ביוזמת הנשיא יצחק בן-צבי, שעמד בראש מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. לפני מספר שנים הוכר הכתר על ידי אונסקו כנכס תרבות עולמי.

מתי פרידמן, עתונאי חוקר, התחקה אחר שני היבטים עיקריים בסיפורו של הכתר מאז הפרעות. ההיבט האחד הוא התהליך שהוביל להפקעתו של הכתר מידי הקהילה החלבית ולהעברתו למכון פרטי ומשם להיכל הספר. ההיבט השני הוא המסתורין האופף את הדפים החסרים בספר המצוי כיום בידינו.

יצחק בן-צבי, שהורשה להציץ בכתר ב-1935, ניסה להביא אותו לארץ בשנים שקדמו לקום המדינה, בנימוק שמקומו של הספר החשוב ביותר ביהדות הוא בירושלים וכאן יישמר היטב, אך נסיונותיו לא צלחו. לאחר הפרעות, כשקהילת חלב החלה לעזוב את סוריה, הגיעו ראשי הקהילה למסקנה שיש למצוא דרך להביא את הכתר אל חוף מבטחים. מסירתו לידי העולים לארץ לא באה בחשבון, משום שאלה הבריחו גבולות, והסיכון שייתפסו היה גבוה. הזדמנות פז נקרתה כשאדם בשם מרדכי פאחם, בעל נתינות אירנית, גורש מסוריה, ולפיכך יצא ממנה באופן חוקי. הכתר הוחבא בתוך מכונת כביסה שלקח אתו. בארץ נמסר הכתר לידי שלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העליה בסוכנות היהודית בירושלים, והוא העביר אותו למכון בן-צבי. מכאן ואילך נחלקות הדעות: פאחם טוען שרבני חלב הורו לו למסור את הכתר לידי אדם ירא שמים, והוא בחר בשרגאי. רבני חלב טוענים שהיה עליו למסור את הכתר לרב חלבי שישב בארץ, והוא מעל בשליחותו. האם שוּחד פאחם או רומה? האם מתוך תפיסת הממלכתיות המתהווה, או מתוך יצר חקרנות בוער, ואולי בשל זלזול ביכולתם של החלבים לשמור על הכתר בארץ, השתלט המכון על הספר יקר הערך? מתי פרידמן יצא למצוד אחרי מסמכים עלומים, כולל פרוטוקול המשפט שהתנהל בעקבות תביעתם של נציגי הקהילה, ואת ממצאיו הוא מתאר בספר.

תעלומה גדולה יותר אופפת את הדפים החסרים. כמעט כל חומשי התורה, וכן חמשת הספרים האחרונים בתנ"ך, נעלמו. ההנחה המקובלת היא שמרבית הדפים הללו הושמדו או נלקחו בעת שריפת בית הכנסת. מתי פרידמן סבור אחרת, וטוען כי הדפים נשדדו בארץ. הוא מביא ראיות לכך שהספר היה כמעט שלם לחלוטין בעת שנלקח מחצר בית הכנסת אחרי הפרעות, מצביע על כל החוליות החלשות בדרכו לארץ, ומפנה אצבע מאשימה כלפי מי שהיה המנהל הראשון של המכון. בתחקיר שערך תאגיד השידור העלה אחד המשתתפים את ההשערה שידו של בן-צבי עצמו היתה במעל בשל יצר החוקר שבו, טענה שנראית לי מופרכת מעיקרה.

מתי פרידמן כתב ספר מרתק. לצד הפן הבלשי שבו שילב תיאורים חיים של תחנות בחייו של הכתר, הסביר יפה את חשיבותו של התנ"ך עבור עם נטול ארץ, שפה ומקדש, הציץ לעולמם של חוקרים ושל אספנים, והרחיב בהיבטים החברתיים והפוליטיים המהווים רקע לגלגוליו של הספר. מרבית העדויות, אלו שאינן מגובות במסמכים, נסמכות על זכרונם של עדים או של צאצאיהם, ולפיכך מותר לפקפק בהן, אבל ניכר שעשה עבודת נמלים שקדנית, וממצאיו יכולים להתקבל על הדעת. גם אם בוחרים לדחות את מסקנותיו, נותרים עם ספר מרחיב דעת כתוב היטב ובהחלט מומלץ.

The Aleppo Codex – Matti Friedman

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (2012)

תרגום מאנגלית: עליזה רז-מלצר

ספר הקבצנים / מנדלי מוכר ספרים

ספר הקבצנים

ביום צום י"ז בתמוז משוטט מנדלי מוכר ספרים בעגלתו בין העיירות היהודיות, ומוכר את מרכולתו. את עיסוקו הוא מתאר בניסוח מלבב בפִּסקה הפותחת את הספר:

כיוון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחילת ספירת העומר עד ימות הגשמים. והשעה שעת עבודה לי, מנדלי מוכר ספרים, לחזור בעיירות שבתוך התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי-הבכייה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, מענה-לשון ותפילה-זכה וכיוצא באלה שֶיָפִים לשפיכת דמעות.

הטון הציני-סאטירי הזה הוא סימן ההיכר של מנדלי במהלך הסיפור כולו. הוא מעביר תחת שבטו את האנשים המזדמנים בדרכו, מיעוטם נוצרים, רובם יהודים, וגם בשעה שהוא מבַכֶּה את שרואות עיניו, ההומור השנון מכסה על הקינה. רק סיפור אהבה ענוג, שמעורבים בו קבצנים נכים ומדוכאים, יפרק אותו מנשק ההומור.

בדרכו של מנדלי נקרה אלתר יקנה"ז, אף הוא סוחר נודד. השניים עושים כברת דרך יחדיו, ועוצרים לתפילה ובעקבותיה למנוחה, שאותה הם מנצלים להחלפת סיפורים. אלתר מתאר את חוויותיו מן היריד האחרון, שבו ניסה לשלוח ידו בשידוכים, אבל שכח לוודא את זהות המשודכים, וסופו שחיבר בין שני בחורים. מנדלי מספר על פישקא, בעל מום שעבד בבית המרחץ, ונישא במפתיע לקבצנית עיוורת, משום שחתנה התחרט ברגע האחרון, ובני העיר סירבו לוותר על הארוחה המתוכננת. השיחה מתרחבת אל מצבם של הקבצנים היהודים, ויש חוקרים הרואים בו אלגוריה למצבם של היהודים כולם. שני הסוחרים, שהצליחו איכשהו לאבד את סוסיהם, יוצאים לחפש אותם. מנדלי, שייתקל בקבוצת גויים, יאבד את אחת מפיאותיו. אלתר, שיאתר את הגנבים וייאבק בהם, ייתקל בדרכו באותו פישקא מסיפורו של מנדלי. פישקא כבד הלשון יגולל באוזניהם בהדרגה את סיפורו, החל מנישואיו הבלתי צפויים, דרך בגידת אשתו וההתעללות שהוא סופג מקבצנים אחרים, וכלה באהבתו לקבצנית גיבנת, הנתונה אף היא למרותם של מעניו. מנדלי הדברן יקטע שוב ושוב את סיפורו בהערות לענין ושלא לענין.

לכאורה הספר מתנהל בשתי עלילות שונות, זו של אלתר ומנדלי וזו של פישקא. דן מירון, במאמרו "החינוך הסנטימנטלי של מנדלי מוכר ספרים", המצורף לספר, מצביע, בין השאר, על שתי וערב קומי, חיבורי שחוק ודמע, המחבר בין השתים. ש"י אברמוביץ' עצמו קושר ביניהן בסיומו של הספר בחשיפתו של מידע המחבר בין אלתר ופישקא, ואולי מרמז בכך על כוונתו לראות בסיפורם של הקבצנים את סיפורו של הדור.

ש"י אברמוביץ', המוכר יותר בכינויו מנדלי מוכר ספרים, כתב את הספר לראשונה ביידיש ב-1869 תחת השם 'פֿישקע דער קרומער' ("פישקֶ'ה החיגר"). היצירה תורגמה לעברית על ידי שלום לוריא (התרגום נכלל בספר) ועל ידי ביאליק, וב-1907 כתב אותה הסופר עצמו מחדש. שמה של היצירה בעברית הורחב על ידיו מן הפרט פישקא אל כלל הקבצנים היהודים, והיקפה הורחב כמעט פי ארבע, כשמשקל שווה ניתן לחלקו של מנדלי, הביקורתי והלגלגן, ולחלקו של פישקא, קורבנה של החברה.

מאמרו של דן מירון מציג את האסכולות השונות ששימשו את החוקרים בבואם להבין את יצירתו זו של מנדלי. לעתים נראה לי עיסוקם מייגע, ואולי אף לא נחוץ, אך מצאתי במאמר נקודות רבות שהטילו אור על רבדים שחמקו ממני. יפה עשתה ההוצאה כשחיברה יחדיו את הנוסח המקורי המתורגם, את הנוסח העברי שקבע הסופר, ואת מאמרו המעמיק של מירון.

שפתו העברית של הסופר עמוסת מעקשים המקשים על הקורא, אך היצירה ראויה למאמץ הכרוך בקריאתה, וכדאי לשוב ולקרוא בה עם התובנות העולות מן המאמר הנלווה אליה.

הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן-יהודה.

דביר

1988 (1907 – 1909)

סיפור שלא סיפרתי / אורי חנוך, יהודית חנוך

file_0

אורי חנוך נולד בקובנה ב-1928. כשהיה כבן שלוש-עשרה התהפכו חייו. יחד עם הוריו, שרגא ופרידה, ועם אחותו הגדולה מרים ואחיו הצעיר דני, נאלץ לעזוב את ביתו ולעבור לגטו שהוקם בעיר. ביולי 1944, אחרי האקציה הגדולה והאקציה הקטנה, ואחרי אקצית הילדים, חוסל הגטו, ושרידיו המעטים שולחו למחנות ריכוז בגרמניה. המשפחה, שבאורח פלא נותרה עד כה שלמה, הופרדה. האם והאחות הורדו מן הרכבת בשטוטהוף, שם מתו ימים ספורים אחרי השחרור. האב והבנים נלקחו לדכאו. זמן קצר אחר כך שולחו הילדים ששרדו את הגטו, ודני ביניהם, לאושוויץ. האב, שלא עמד בתלאות המחנה, שולח אף הוא לאושוויץ. אורי נותר לבדו, עֶבֶד במחנות קאופרינג. בימים האחרונים למלחמה הצליח להמלט מרכבת שפינתה את שרידי המחנות, והסתתר ביער עד שפגש בחיילי בעלות הברית. מספר חודשים אחרי השחרור נודע לו שגם דני, ששימש באושוויץ כ"סוס" שגרר עגלות עם בגדי הנרצחים, שרד. האחים נפגשו באיטליה (צלם מזדמן הנציח אותם – תמונה למטה), ועלו יחדיו לארץ בעליה לא לגלית. בארץ הצטרף אורי לקיבוץ ולפלמ"ח, לחם בקרבות על ירושלים, הפך לתעשין, הקים משפחה, והקדיש מזמנו וממרצו לזכר השואה ולדאגה לזכויות הניצולים. לפני מותו ב-2015 כתב יחד עם אשתו, העתונאית יהודית חנוך, את זכרונותיו.

חנוך כתב על פרק גטו קובנה בחייו בסגנון כמעט ענייני, מתומצת, מסופר יותר מנקודת מבטו של המבוגר המשקיף אחורה ופחות מנקודת מבטו של הילד. תמונות הגטו הושלמו בראשי בעזרת הספר שקראתי לאחרונה, "לחצות את הנהר" מאת שלום אילתי (חנוך סייע במימון תרגומו לגרמנית). סגנונו הופך רגשי יותר כשהוא מתאר את החודשים המסויטים בקאופרינג, אולי משום שלראשונה נותר לבדו, ללא המסגרת התומכת של המשפחה, נער צעיר מורעב, מעונה, נדון לעבודת פרך. מכל מקום, בין אם הכתיבה נובעת מנקודת מבטו של המבוגר המדווח ממרחק שנים, ובין אם היא חוזרת אל אוירת התקופה, הסיפור מרגש, ודמותו של אורי חנוך מרשימה.

גלגולי חייו של אורי חנוך, וגם של דני אחיו, מרתקים. אספר כאן רק על המקריות, על צירופי המקרים, ועל אנשים טובים שהזדמנו בדרכם, שחתכו גורלות ברגע לחיים או למוות. ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים לליטא הגשים אורי חלום, ויצא למחנה קיץ של תנועת הנוער הסובייטית. מיד לאחר הפלישה הופרדו הילדים היהודים מחבריהם, ונכלאו בבית כנסת בעיירה סמוכה יחד עם יהודי המקום. גורלם של הכלואים נגזר למוות, אבל הילדים ניצלו בזכות קשרי אביו של אחד מהם עם נציג הצלב האדום, שהסכים לחלץ אותם מציפורני הליטאים. אורי הוחזר לקובנה, שם ביצעו התושבים המקומיים פוגרומים ולינצ'ים ביהודים. גם אל בית משפחת חנוך הגיעו הפורעים, אך את הדלת פתחה העוזרת הליטאית ואמרה: "את היהודים שלי כבר הרגו, עכשו אני בעלת הבית, ואני גרה פה עם הבת שלי. איזה מזל יש לי שהשאירו לנו דירה יפה". הפורעים השתכנעו והסתלקו. אם המשפחה נלכדה כשהסירה באומץ את הטלאי הצהוב, וחמקה אל השוק כדי להשיג מזון. היא נשלחה אל הפורט התשיעי, שפירושו היה מוות. את חייה הציל איש ס"א, עובד משרד העבודה בגטו, שם שימש אורי כשליח. בעלית הגג של אותו משרד  החביא אורי את דני בעת אקצית הילדים, מתוך הנחה ששם הגרמנים לא יעלו בדעתם לחפש. דווקא עלה בדעתם, ודני שברח מהם ניצל בזכות יהודי שהסתיר אותו מרודפיו (חברו של אורי, שהסתיר את אמו ואת אחותו באותו מקום, מעולם לא סלח לעצמו על שהתגלו שם על ידי המחפשים. כאילו אפשר היה לדעת מהו הדבר הנכון לעשותו). גם בקאופרינג ניצלו חייו של אורי לאחר שכבר נואש מהם. מדוכא ומותש ביקש להשתחרר מהעבודה, בקשה שמשמעותה מוות, אבל יהודי שהכיר אותו עוד מהגטו, הצליח להעביר אותו מן העבודה המפרכת והמסוכנת בבנית בונקרים לעבודה משרדית.

השואה נותרה נוכחת בחייו של אורי חנוך עד יום מותו, ודווקא משום כך גלגוליו בהמשך חייו מרשימים, וכך גם כתיבתו המפוכחת רבת הלקחים. למרות נערותו הטראומטית ניהל חיים מלאים, יצרניים ומאושרים. הוא עסק רבות בהנצחה, היה חבר ועדת התביעות, יושב ראש עמותת ניצולי מחנות דכאו, לנדסברג וקאופרינג בישראל ועוד. בדומה לניצולי שואה רבים נמנע מלשתף את שלושת ילדיו במה שעבר עליו, והם נחשפו לסיפורו רק בבגרותם. אחיו דני, לעומתו, שיתף את שני ילדיו מקטנותם. לפני כעשר שנים יצא איתם לאושוויץ, ומסעם הונצח בסרט "פיצה באושוויץ", סרט שמספר לא רק את סיפורו האישי של דני, אלא גם את זה של בני הדור השני.

לספר מצורף מבוא מעניין מאת ד"ר בלה גוטרמן, אודות יהדות ליטא ואודות חורבנה.

יהי זכרו של אורי חנוך ברוך.

יד ושם

2018

סיפור של סיפרתי - תמונה

השמיעיני את קולך ונסו הצללים / בתיה דביר

dvir

כותרת משנה: מבחר מקורות של נשים בתקופת השואה

"השמיעיני את קולך ונסו הצללים" (ציטוט חלקי משיר השירים ב' יד-יז) הוא אסופה של דמויות נשיות בתקופת השואה. הספר מחולק לשערים, העוסקים כל אחד בפן אחר של התקופה: "זרות בביתן – הנשים היהודיות ברייך המורחב", "נשים במאבק על החיים בגטאות מזרח אירופה", "נשים בשלב הפתרון הסופי לשאלה היהודית", "נשים במאבק המזוין נגד הנאצים", "כאם חשה להציל… נסיונות הצלה", "אחרי ככלות הכל – כעוף החול".

המבוא לאסופה, מאת דליה עופר ולינור ג. וייצמן, מציג את הרציונל למחקר נפרד של חוויותיהן של הנשים. המדיניות הנאצית לא הבחינה בין נשים לגברים בבואה לגזור את גורל היהודים למוות, אבל לפחות ארבעה גורמים מבטאים את השוני בין גברים לנשים בתקופת השואה. הראשון בהם הוא חלוקת התפקידים בין המגדרים בתרבות שלפני המלחמה, ומחקר "הבית היהודי בגרמניה הנאצית" התייחס לכך בהרחבה. השני נובע מן ההנחה של הציבור היהודי, בעיקר בימים הראשונים למלחמה, לפיה הנאצים יפגעו בעיקר בגברים. השלישי מתייחס לאופי הפגיעות שהטילו הנאצים על הגברים ועל הנשים, והרביעי – הפחות משכנע בעיני – מתייחס לתגובות השונות של הגברים ושל הנשים. החוקרות עוסקות גם בטיעונים השוללים מחקר מגדרי של השואה, וטוענות כי ככזה הוא מעשיר את המחקר המקיף ומעמיק אותו. עמנואל רינגלבלום, הרוח החיה מאחורי "עונג שבת", פרויקט התיעוד של גטו ורשה, יזם כבר בגטו מחקר נפרד על נשים, וכתב: "היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאשה היהודיה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ ליבה וכושר עמידתה, בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים".

האסופה מספרת על כמאה נשים. רובן של הנשים יהודיות, מיעוטן חסידות אומות עולם, כמו אירנה סנדלר. כמה מן הנשים ידועות מאוד, ביניהן אתי הילסום שזכורה בזכות יומנה, הצנחניות חנה סנש וחביבה רייק, לוחמת אי"ל בגטו ורשה צביה לובטקין-צוקרמן, סטפה וילצ'ינסקה שותפתו של יאנוש קורצ'אק ,הפרטיזנית חייקה גרוסמן, הסופרות אידה פינק ואלונה פרנקל, ועוד. קולן של כמה מן הנשים מובא באמצעות דברים שכתבו בזמן השואה או אחריה, סיפורן של אחרות מסופר על ידי אנשים שהכירו אותן (כמו סיפורה של לאה גרינשטיין-קפלן, כפי שסיפר אותו בנה שלום אילתי בספרו "לחצות את הנהר"). בתחילה היה הספר אמור להציג את גבורת הנשים באמצעות דמויותיהן של אלה שנטלו נשק לידיהן או השתתפו בהתנגדות פעילה. בהמשך הוחלט להרחיב את היריעה ולהציג גם את הגבורה היומיומית, את ההיאחזות בחיים, את השמירה על צלם אנוש, את הדאגה לזולת, את המאמצים להציל את הילדים.

הרחבת היריעה פוגמת, לדעתי, בערכו המחקרי של הספר. לפני סיפורה של כל אחת מן הנשים מוצג הרקע ההיסטורי במדינה בה חיתה, והסיפורים עצמם מלווים במספר רב של הערות שוליים הכרחיות. כתוצאה מכך, וגם כתוצאה מן העיצוב המסורבל על שפע הפונטים וגווני הדפוס, ומן ההכרח להצטמצם כדי לכלול דמויות רבות, קשה להתרשם בשלמות מכל סיפור, והאלמנט המחקרי שהוצג בפתח הספר אובד בין הפרטים. כדאי היה לפצל את האסופה, אולי להקדיש ספר לכל שער, להעמיק בסיפורים האישיים, ולהרחיב מן הפרט אל הכלל.

ועדיין, גם כפי שהיא, האסופה נותנת שם וקול לנשים שעמדו בגבורה בתלאות השואה, ומהווה מבוא לקריאה מרחיבה ומעמיקה, ולכן היא מבורכת.

יד ושם ומורשת

2018

ארכיפלג הכלב / פיליפ קלודל

56526688_10217903496715502_8410002623670779904_n

אובידיוס כתב שהזמן מחריב הכול, אבל הוא טעה. רק בני האדם מחריבים הכול ומחריבים את בני האדם ומחריבים את עולמם של בני האדם. הזמן מביט בהם קמים ונופלים.

"ארכיפלג הכלב" הוא סיפור חורבנו של עולם בזעיר אנפין, חורבן שניתן ליחסו לטבע, אך כולו מעשה ידי אדם. על חופו של אחד מאיי הארכיפלג, הממוקם אי-שם בין אפריקה לאירופה, נמצאות גופותיהם של שלושה גברים שחורים, שככל הנראה נסחפו אליו מן הים. מן הדין היה לדווח לרשויות, אבל האי עומד בפני תכנית פיתוח, ומוות אינו מקדם עסקים. חמישה אנשים חזו בגופות – מורָה בדימוס, רופא האי, שני דייגים, אמריקה ואספדון שמותיהם, ומורה צעיר – והם מצווים על ידי ראש האי לשמור על שתיקה. לזקנה לא ממש אכפת. לרופא אכפת בעיקר מעצמו. אמריקה הוא בור מגודל וממושמע. ואספדון? אספדון מילא אחר ההוראות בלי לשאול שאלות. יותר מכול אהב שלא לדעת. המורה הצעיר, לעומתם, חסר מנוחה. הוא זר, חדש באי, הוא מצפוני, חייב לדעת מי היו האנשים ומנין באו, מסרב לראות בהם גוויות ותו לא. אל העלילה יצטרפו בהמשך שני שחקנים נוספים – הכומר, שהפרשה תיוודע לו באמצעות וידוי, ומפקח משטרה שיגיע מחוץ לאי.

קלודל מציג פנורמה של דמויות, שאולי נרצה להאמין כי הן מוקצנות, אך קריאה כנה תחשוף את שכיחותן. כל המעורבים בסיפור, למעט הזר יוצא הדופן שמול דמותו משתקפות חולשותיהם של האחרים, מייצגים בדרך זו או אחרת התפרקות מערכים. ראש האי, שיזם את ההכחשה, פועל ממניע הנראה לו נאצל – רווחתם של תושבי האי – ושוכח בדרך שהאי, למרות בידודו היחסי, הוא חלק מן העולם. לעצמו ולאחרים הוא אומר, כי אם יגידו לעצמם שהדבר לא קרה, הוא יאבד ממשות ויתפוגג. הרופא, דשן ונהנתן, מתואר על ידי קלודל כמי שמחייך חיוך תמידי, גם כשהוא מבשר לחוליו בשורות איוב. כשהמציאות טופחת על פניו, הוא מסב את מבטו. הכומר מזמן התפרק מאמונתו, אוחז בתפקידו מתוך הרגל, אבל הוא אינו פוסח על איסוף התרומות, ואפילו מציין בפנקס קטן כמה כל אחד נתן ולא שוכח להזכיר לכמה מהם את קמצנותם בסוף השנה. קלודל מציב בעלילה דמות אחת שהיא כולה רשע, ואחרת שכולה תום, אך הפסימיות שבסיפורו אינה נובעת מן הפער הזה שבין הטוב והרע המובהקים, אלא מן הרוע הבנאלי שמתחת להתנהלות הבלתי מזיקה לכאורה של דמויותיו הנורמטיביות, רוע שלא יוכל להשאר חבוי, אלא יחלחל ויציף ויסחוף את האי על תושביו.

בדומה לפער שבין הדמויות המוקצנות לנורמטיביות, גם מסריו של קלודל נעים בין אמירות מפורשות לכאלה המוצפנות בין המלים. אמירותיו המפורשות על יצר לב האדם הרע מנעוריו קודרות: "רוב בני האדם אינם חושדים שיש בהם צד אפל ובכל זאת הוא קיים אצל כולם. בדרך כלל הנסיבות הן שחושפות אותו — מלחמות, מגפות רעב, אסונות, מהפכות, רצח עם. ולכן כאשר מביטים בו לראשונה, תחת המעטה החשאי של המצפון, מזדעזעים ומצטמררים". כוחו של ההמון מחריד אותו: "הם ידעו שההיסטוריה גדושה בהמון עיוור וצמא דם. וגם אם ההמון טועה בדרך כלל, בסופו של דבר הוא מקבל את מבוקשו". בפי הדמות המוקצנת לרוע הוא שם קביעות מייאשות כגון "תן לאדם אש, ברזל ופטיש, ותוך שנייה הוא ייצור שרשרת כדי לכבול בה אדם אחר שדומה לו כאילו הוא אחיו ויחזיק אותו קשור, או ייצור חנית כדי לחסל אותו במקום להכין גלגל או כלי נגינה". נדמה שאינו מניח פתח לתקווה, למעט רמזים דקים למצפון מיוסר, כשהשלכות מעשיהם של בני האדם מרחיקות לכת הרבה מעבר למה שיש ביכולתם לשאת, ולשמץ של בושה, לגביה הוא תוהה, "מהי הבושה וכמה מרגישים אותה? האם הבושה מחברת את בני האדם לאנושיות? או שמא היא רק מדגישה עד כמה הם רחוקים ממנה?"

"ארכיפלג הכלב" דומה באוירתו לספריו הפסימיים של מארק טוויין, "האיש שהשחית את העיירה" ו"הזר המסתורי", בשני אלה, כמו כאן, מובע יאוש מאופיים של בני האדם ומסיכוייהם להתעלות מעל טובת ההנאה המיידית והיומיומית. למרות שוני בדגשים ובסגנון – טוויין שנון, קלודל עצוב – שני הסופרים משמיעים קריאת אזהרה, שחובה לתת עליה את הדעת ואת הלב.

פיליפ קלודל כתב ספר מורכב ועמוק, המצליף בתופעות רבות שהן מנת חלקנו דרך קבע. הוא כותב על הפטפטת החלולה של הפוליטיקאים, על הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להרוס את שמו הטוב של כל אדם, על כוחו הבלתי מרוסן של ההמון, ועל האופן בו מיטשטשים הגבולות הברורים בין טוב לרע. בכתיבה מדויקת – שזכתה לתרגום מדויק של שי סנדיק – שבה לכל מילה יש משמעות, הוא מציג תמונה מזוקקת של עולמנו בגבולותיו של אי נכחד אחד. הספר רעיוני במהותו, אך הוא כתוב כסיפור מתח, שהמסתורין של הגוויות נוטל בו חלק, אבל יותר מזה הוא בולש אל תוך הנפש פנימה, נפשם של גיבורי הסיפור, ובעיקר נפשם של הקוראים.

את הכריכה המרהיבה עיצבה חן יאקה-שומרון.

קלודל במיטבו.

L’archipel de Chien – Philippe Claudel

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

משוגע / יצחק בשביס זינגר

6o2xqnliyaonpifu

"משוגע", שראה אור באנגלית ב-1994, כשלוש שנים לאחר מותו של הסופר, פורסם לראשונה בהמשכים בראשית שנות ה-80 בעתון היהודי-אמריקאי פארווערטס (forward). התרגום לאנגלית נעשה על ידי הסופר עצמו יחד עם נילי וכטל. שמו המקורי של הספר היה "נשמות אבודות", ושני השמות כאחד הולמים אותו.

המספר, אהרון גריידינגר, הוא בן דמותו של בשביס-זינגר, סופר יהודי יליד פולין, העובד בראשית שנות החמישים בעתון פארווערטס, וכותב ביידיש. הסופר העניק לגיבורו פרטים אוטוביוגרפיים נוספים: אח סופר, צמחונות, שיער אדום, ידיעת אספרנטו, כתיבה תחת מספר שמות, שורשים בבילגורי (מקום הולדתה של אמו), כמו גם פרטים מתוך ספריו.

גריידינגר וסובביו הם תוצרי עולם שהתערער. חלקם עברו את השואה על בשרם, חלקם, ובהם גריידינגר עצמו, עזבו את אירופה בעוד מועד, אך איבדו קרובים וחברים. הם נאבקים לתת משמעות לחיים לאחר התפרקות כל המסגרות, הפיזיות והמוסריות, שהכירו. גישתו של המספר פטליסטית, פסימית, פורקת עול מוסכמות, ובמידה רבה זוהי גם תפיסת עולמם של האנשים שבחוגיהם הוא מסתובב. המסגרת המשפחתית הזוגית והנאמנות המונוגמית אינן מספקות אותם, האמונה באלוהים ספגה מהלומה, ערכי המוסר התגמשו בתנאים הבלתי אנושיים של השואה. לגריידינגר דעות ברורות בנושאים אלה ובאחרים, ולאורכו של הספר הוא מביע אותן, גם כחלק מן העלילה, וגם בתפקידו כמחזיק בטור עצות.

בעמדתו כיועץ גריידינגר כותב: "נתתי לכולם אותה עצה – למתאבד לעתיד, לסטליניסט שהתפכח, לבעל הנבגד, לחולת הסרטן, לסופר שלא זכה בהכרה, ולממציא שהפטנט שלו נגנב: העולם הזה אינו עולמנו, לא אנו בראנו אותו, אין בידינו כוח לשנותו. "הכוח העליון" העניק לנו מתנה אחת: בחירה, החופש לבחור בין מכאוב אחד לאחר, בין אשליה אחת לאחרת. עצתי היתה, אל תעשו דבר". הוא סבור שהחיים הם שורה של משברים, וטוב שכך,  "כי כשהמשברים נגמרים, מגיע השעמום – הסבל הגרוע מכל". הוא מאמין בקיומו של כוח עליון, אך לא באל רחום וחנון, ובמענה לשאלה האם הוא מאמין באלוהים, הוא עונה: "אני מאמין בחוכמתו, לא ברחמיו […] כל אחד יכול לראות את חוכמתו – בין אם תקרא לזה אלוהים ובין אם תקרא לזה טבע. אבל איך אפשר להאמין ברחמיו אחרי היטלר?"

השאלה השזורה בספר לכל אורכו היא היחס למי שבתקופת השואה נהגו באופן הזוכה לגינוי. נושא זה בא לידי ביטוי בדמותה של מרים, צעירה בשנות העשרים לחייה, המקיימת קשר כפול, עם הסופר המבוגר ממנה בעשרים שנה, ועם גבר נוסף שיכול היה להיות סבה. סודותיה נחשפים בהדרגה, כל אחד גרוע מקודמו, וגריידינגר נאלץ להעמיד במבחן את גבולות תפיסת המוסר שלו הנמנעת מלשפוט את קורבנות השואה.

היבט מעניין נוסף בספר הוא ריבוי ההתיחסות למלאכת הכתיבה באופן כללי, וליצירתו של גריידינגר/בשביס-זינגר בפרט. בקטע אופייני הוא כותב: "לא היה קץ לתלונות שהופנו נגדי; הייתי פסימי מדי, מאמין מדי באמונות טפלות, ספקן מדי לגבי התקדמות האנושות, לא מסור מספיק לסוציאליזם, לציונות, לאמריקניזם, למאבק נגד האנטישמיות, לפעילויות של היידישאים, לבעית זכויות האשה. מבקרים אחדים טענו שבשעה שלנגד עיני קמה מדינה יהודית, אני טרוד בפולקלור מאובק. האשימו אותי שאני גורר את הקורא בחזרה לחשכת ימי הביניים. נו, ומדוע להפגין ענין כזה במין? המין אינו חלק ממסורת הספרות היידית".

"משוגע" הוא ספר דינמי, הדמויות והנושאים מתרוצצים בתוכו חסרי מנוחה. אי אפשר להשאר אדיש לסיפור חייהם של גיבוריו, ואי אפשר שלא להרהר בהתלבטויות שעולות ממנו. מומלץ בהחלט.

Meshugah – Issac Bashevis Singer

ספרית מעריב

1995 (1981 – 1983, 1994)

תרגום מאנגלית: מאירה לבנת

הבית היהודי בגרמניה הנאצית / דורון נידרלנד

56632049_165814294411195_5632830070897770496_n

"הבית היהודי בגרמניה הנאצית" הוא מחקר נוסף בסדרה הבודקת אספקטים של החיים היהודים בשנים 1933 – 1938, כפי שבאו לידי ביטוי בעתונות היהודית-גרמנית של אותן שנים. בדומה למחקר "הספורט היהודי בגרמניה הנאצית", גם כאן המבוא עומד על התרחבות תפוצתה של העתונות עבור הציבור היהודי, כשהפכה למקור מידע אמין יחיד. בשונה מן האחרון, שבו הוצגה העתונות כמשקפת את המציאות החדשה, כאן היא מוצגת כנוטלת תפקיד אקטיבי יותר של מעצבת מציאות.

רבות מן המשפחות היהודיות בגרמניה השתייכו למעמד הבורגני, מעמד שמנהגיו נוקשים. אבי המשפחה יוצא מדי בוקר לעבודתו, ומפרנס את המשפחה. האם נשארת בבית, מוודאת שישמש קן מצוחצח וחם לבעלה ולילדיה, בדרך-כלל בעזרתה של משרתת נוכריה המתגוררת בבית. הילדים מחונכים ומנומסים. המשפחה מארחת ומתארחת, נוטלת חלק פעיל בחיי התרבות והחברה.

כל זה השתנה החל מ-1933. מכיוון שעל הסביבה החיצונית הוטלו הגבלות, גדלה חשיבותו של הבית פנימה, והעתונות נחלצה לעודד פעילויות משפחתיות בדלת אמות, יחד עם שמירה על המסורות המחזקות את המסגרת, כמו ארוחת שבת וקיום מנהגי חגים. בבטאון הנשים היהודיות נכתב כי "אם ללא היו ליהודים שבתות וחגים, היה צורך להמציא אותם כדי להעניק תחושת חוש". כשנאסרה שחיטה כשרה, והתפריט המשפחתי נאלץ להשען על דגים, העתונות לא מחתה, אלא עודדה הסתגלות, ואף טענה כי גם זו לטובה, שכן דגים זולים יותר ובריאים יותר. בעתונה של אגודת ישראל אף נכתב כי "יד ההשגחה העליונה מאשרת לנו קיום פיזי טוב יותר בעזרת הדגים, וצריך להודות לקדוש ברוך הוא על כך". שינוי משמעותי חל בשגרת המשפחה, כשגברים רבים פוטרו, או שנאסר עליהם לעסוק במקצועם, ונשים, שמצאו עבודות בקלות רבה יותר, נשאו בעול הפרנסה. במקביל איבדו הנשים את עזרתה של המשרתת הנוכריה, והעתונים הטיפו להשתתפות של הילדים בעבודות הבית. גם כאן מצאו צד חיובי בהכשרת הילדים לעצמאות. בזהירות התיחסו גם לאפשרות של עזרת הגברים בעבודות "לא גבריות" אלה. שינוי משמעותי לא פחות היה המעבר הכפוי, משום המצוקה הכלכלית, מדירות מרווחות לדירות צפופות, או השכרת חדרים בדירת המשפחה לזרים. מאמרי העתונים נתנו את דעתם על ההכרח לוותר על חלק מן הרכוש – "אלו רק דברים, חפצים מתים שאנו נאחזים בהם, וכבר היה עלינו להפרד מדברים נאצלים וחשובים יותר" – וגם על המצוקה שבאובדן הפרטיות, וקראו להתחשבות הדדית. העתונות אף כיוונה את הציבור להגירה, בין השאר כשעודדה רכישת מקצועות שיסייעו לבעליהם לא רק בגרמניה אלא גם מחוץ לה.

דוגמאות אלה, ואחרות דוגמתן, מצביעות אפוא על התפקיד הפעיל שנטלה העתונות היהודית בעידוד, בהכוונה, בשינוי תודעתי, ולעתים אף בהטפת מוסר.

מחציתו הראשונה של הספר מציגה את המחקר ואת מסקנותיו. מחציתו השניה מכילה דוגמאות מעתוני התקופה, כולם מאמרי מערכת ומאמרי דעה. אלה דנים בהיבטים השונים של מציאות החיים המשתנה לרעה, ומנסים להוציא מתוק מעז.

המחקר, הכתוב באופן נהיר ובהיר, מספק נקודת מבט נוספת על החיים היהודיים בגרמניה שבין עלית הנאצים לפרוץ המלחמה, וככזה הוא מעניין ומומלץ לקריאה.

יד ושם

2018