יתומי סטלין / אואן מתיוס

כותרת משנה: שלושה דורות של אהבה ומלחמה

חיי משפחתו של אואן מתיוס, עיתונאי והיסטוריון, כרוכים בתולדותיה של רוסיה במאה העשרים. סבו, שהיה איש מפלגה מסור, הושלך לכלא והוצא להורג במהלך הטיהורים של שנות השלושים. סבתו הוגלתה למחנה עבודה זמן קצר אחר-כך. אמו לודמילה, שהיתה אז בת שלוש, התגלגלה בשנים הבאות בין בתי יתומים, וסבלה במהלך מלחמת העולם השניה מהזנחה, מרעב וממחלות, שעשו שמות בגופה. אחותה לֶנִינָה, המבוגרת ממנה בתשע שנים, עברה את אותן שנים במוסדות שונים ואצל קרובים. אביו הבריטי של מתיוס נמשך אל התרבות הרוסית, שירת במוסקבה כדיפלומט זוטר, עמד בהצלחה בלחץ לעבוד עבור הק-ג-ב, ואחרי שנים של בליינות התאהב בלודמילה. הק-ג-ב הנקמני מנע את נישואיהם, וכפה עליהם פירוד מייסר של שש שנים. מתיוס עצמו, שגדל בבריטניה, חי מאז ומתמיד בשתי שפות ובין שתי התרבויות. בבגרותו נשלח כעיתונאי לרוסיה, תחילה כתב על החיים בשולי החברה, ואחר-כך על הפוליטיקה של המדינה שעברה תהפוכות מסעירות. כמו אביו, גם מתיוס נשא אשה רוסיה.

דרך נקודות המבט המגוונות הללו מספר מתיוס את ההיסטוריה של ברית-המועצות בכלל, ושל רוסיה ואוקראינה בפרט. כמה מבני משפחתו חוו את ההיסטוריה על בשרם, אחרים צפו בה מנקודת מבטם של זרים ברמה כזו או אחרת של מעורבות אישית. לנינה, שנקראה על שמו של לנין, עדיין מתגוררת במוסקבה. היא חוותה חיים פריבליגיים, כשאביה הקים מפעל וקודם לעמדת ניהול, וחוותה מצוקה אחרי שנעצר ונעלם לנצח מחייה. בנותיה היגרו, ובעלה, שהיה בכיר במשרד המשפטים, מת כתוצאה מהתקף לב לאחר שהממונה עליו האשים אותו שלא דיווח על בת המתגוררת מחוץ למדינה. לודמילה, שהיגרה – למעשה גורשה – מיד אחרי נישואיה, נקרעה, פשוטו כמשמעו, מזרועות אמה בעודה פעוטה, עברה גיהינום בתקופת המלחמה, חייה נכנסו להמתנה ארוכה כשארוסה גורש, ואז נקרעה שוב, הפעם ממולדתה ומאחותה. בניגוד ללנינה וללודמילה, ששרדו את התלאות ושמרו על רוח איתנה, אמן מרתה איבדה את שפיותה באחת-עשרה שנות הגלות שנכפו עליה, ובשובה אל בנותיה מיררה את חייהן. משפחתה של אשתו של מתיוס, לעומתן, הצליחה איכשהו לשמור על שגרת חיים מבלי להנזק. מרווין, אביו של הסופר, מצא עצמו מעורב עד צוואר בפוליטיקה בינלאומית, כשלחם במשך שש שנים ארוכות למען הוצאתה של ארוסתו מרוסיה. הוא והסופר עצמו ראו את המתרחש בעיניים מערביות, ומתיוס תורם את נקודת המבט המקצועית, ומצביע על תהליכים כלכליים וחברתיים.

מתיוס, למרות המעורבות האישית והרגשית שלו, הוא בכל זאת זר, אבל הוא עושה בכתיבתו מאמצים ניכרים להכנס לראשם של תושבי ברית-המועצות, להבין את תגובותיהם לנוכח הטלטלות, הקפריזיות לעתים, של מדינתם. הוא נעזר בעדויות ישירות, בעיקר של הוריו ושל לנינה, ובזכרונותיו ממרתה, ומנסה להשלים פרטים כמיטב הבנתו. כך, לדוגמא, הוא מנסה להכנס לראשו של סבו, בוריס ביביקוב. אחרי שרכושה של המשפחה הולאם, הצטרף בוריס למפלגה, ופעל במסגרתה בנאמנות ובהתלהבות. האם הונע משאפתנות? מחוסר ברירה? ואולי נשבה בחזון על עולם חדש והתמסר לו בכל לבו? די ברור שמשהו נשבר בו נוכח הרעב הנורא ב-1931, שהיה תוצאה ישירה של מדיניותו של סטלין, והוא היה סבור שיש לרכך את המדיניות כדי למנוע הישנותם של אסונות מעין זה. אבל מה עבר במוחו בעת שישב בכלא, נחקר ללא הפוגה, והואשם בדברים שלא היו ולא נבראו? האם הוסיף להאמין בדרכה של המפלגה וקיווה שהטעות תתברר?

לפעמים די בתמונה קטנה כדי להמחיש אבסורד גדול. הספר מציג תמונות רבות כאלה, המצטרפות למסכת חיים פרטית ולאומית שלמה. אחת מהן, שנחקקה בזכרוני, מתארת את חייהן של מרתה ובנותיה אחרי המעצר של אבי המשפחה: זמן קצר אחרי שהושלך לכלא, נערך חיפוש בדירתן. החדרים כולם ננעלו ונחתמו, והשלוש נאלצו להתגורר במטבח ובאמבטיה… לצד שרירות הלב האכזרית מבליחים גם רגעים של חסד, כמעט ניסיים, ביניהם הרגע בו מנהל בית היתומים החליט לא להפריד בין האחיות, למרות הפרש הגילים הגבוה ביניהן, ובעיקר הרגע בו נפגשו השתיים, ממש במקרה, בתום מלחמת העולם, האחת מזת-רעב, ילדת הפקר, והשניה רבת-תושיה ונחרצת לא לתת לחיים להפריד ביניהן שוב.

ההיסטוריה היא סיפור של מספרים גדולים, לעתים קשים לתפיסה ולהמחשה. הסיפור ההיסטורי בא לעתים לידי ביטוי רב עוצמה, דווקא כשהוא נפרט לסיפורים אישיים, כפי שנעשה בספר הזה, בו אואן מתיוס משלב באופן מעניין את האישי עם הגלובלי. השליטה ביד ברזל של המדינה באזרחיה השפיעה עמוקות על חייהם של בני משפחתו, כמו על חייהם של מליוני אנשים אחרים. הוא מספר את סיפורם מן הזוית הפרטית של חוליה בשרשרת הדורות, וגם מנקודת המבט המקצועית של היסטוריון ועיתונאי האמון על כתיבה פוליטית. "יתומי סטלין" הוא ספר מעשיר ומרגש, מומלץ מאוד.

Stalin’s Children – Owen Matthews

כנרת זמורה ביתן

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: מנשה ארבל

לנינה ולודמילה, 1938

יומנו של פטר גינז 1941 – 1942

"מה שנחשב עכשו די רגיל בטח היה מעורר מהומה בימים נורמליים", כתב פטר גינז, נער כבן שלוש-עשרה, ביומנו ב-1 בינואר 1942. פטר, בן לאב יהודי ולאם ארית שנפגשו בקונגרס אספרנטו, נחשב בפראג הכבושה על ידי הנאצים למישלינג, בן תערובת. הצוים והמגבלות שחלו על כלל היהודים חלו גם עליו, בהבדל אחד: עד הגיעו לגיל ארבע-עשרה היה מוגן מפני גירוש. עד כחודשיים לפני שנקרע מזרועות משפחתו ונשלח לטרייזנשטט, ניהל יומן, שנמצא רק עשרות שנים אחר-כך. האיש שמצא את היומן ואת ציוריו של פטר בדירה שרכש נמנע משום מה מלזרוק אותם, יחד עם חפצים אחרים שלא היה לו בהם צורך. פטר זכה לפרסום עולמי כשהאסטרונאוט אילן רמון לקח אתו למעבורת החלל קולומביה את ציורו "נוף ירח". אחרי שהחללית התפרקה בשובה לאטמוספרה של כדור הארץ ב-1 בפברואר 2003, היום בו היה פטר חוגג את יום הולדתו השבעים וחמישה לולא נרצח באושוויץ, הבין האיש שהחזיק ביומן ובציורים את הקשר ביניהם ובין הנער. יד ושם וחוה פרסבורגר, אחותו של פטר, רכשו אותם.    

חוה פרסבורגר ערכה את הספר, הכולל את יומנו של אחיה. ג'ונתן ספרן פויר כתב הקדמה, העוסקת בעיקר בכוחן של המילים. חוה הוסיפה למהדורה העברית דברי מבוא, שבהם היא מספרת על אישיותו של הנער ועל השנתים שעברו עליו בטרייזנשטט עד שנשלח לאושוויץ. גם דברי הסיום הם שלה, והם כוללים קטעים מיומנה משנת 1944 שמספרים על פגישתם, לאחר שאף היא נקרעה ממשפחתה שנתיים אחריו, ועל פרידתם הסופית. הספר מסתיים במאמר מאת ליאו פאוולאט, מנהל המוזיאון היהודי בפראג, אודות חשיבותו של הזכרון.

יומנו של פטר נכתב בלקוניות מסוימת. מדי יום ביומו כתב היכן היה – "בבוקר בבית, אחר הצהרים בחוץ" – ודיווח בקצרה על ארועים ראויים לציון, אם היו כאלה. העסיקו אותו, כמובן, פכים קטנים מבית הספר ומן הבית, משחקים עם חבריו, ביקורים משפחתיים, ושאר זוטות יומיומיות. ולצד אלה הלכה וגברה נוכחות הנסיבות החדשות של חייו. ברשומה הראשונה ביומן מ-19 בספטמבר 1941 כתב: "אמרו ליהודים לענוד סמל שנראה בערך כך", וכאן צייר את הטלאי הצהוב, ושני משפטים אחר כך כבר חזר אל היומיום: "יצאנו לשוט בסירה". כשבועיים אחר כך סיפר שצם ביום כיפור, ובמשפט העוקב כתב: "המון אנשים הוצאו להורג על תכנון פעולת החבלה, החזקת נשק בלתי חוקית וכולי". יהודים גורשו בקצב הולך וגובר, תחילה לפולין ואחר-כך לטרייזנשטט, ופטר מנה אותם בשמם, כמעט בהשלמה (לספר צורפה רשימת כל האנשים שהוזכרו ביומן בציון גורלם. מעטים מאוד שרדו). מדיווחיו אפשר לחוש במחנק שהלך וסגר על יהודי פראג. רובם לא ידעו מתי יגיע תורם להשלח הרחק מביתם, ועדיין האמינו שמדובר רק בישוב מחדש. רובם ככולם נקראו חדשות לבקרים לבצע עבודות כפיה, כמו פינוי שלג מהרחובות או פירוק ספסלים שנלקחו מבתי כנסת כדי שיהפכו לעץ הסקה, עבודות שפגעו בבריאותם. גזירות חדשות אבסורדיות נגזרו מדי יום, ובעקבות אחת מהן – האיסור על היהודים להמצא במקומות מסוימים לאחר מותו של היידריך – כתב: "במקום לזכור את כולם, אני מעדיף לשבת בבית". היומן מסתיים ב-9 באוגוסט 1942 במילים "בבוקר בבית". ב-22 באוקטובר קיבל את ההוראה להתייצב לגירוש באותו היום. חוה פרסבורגר כותבת כי כתב ידו של פטר הלך והפך עצבני יותר ככל שהתקרב מועד הזימון הצפוי. נראה שבאוגוסט איבדה בעיניו הכתיבה ביומן את טעמה לנוכח האיום המתקרב.

מתוך הדיווחים על קולות המלחמה, על הגזירות ועל הגירושים, וגם על היומיום הפרטי שלו, עולה דמותו של נער מלא חיים, חובב מעשי קונדס – "בהפסקה בשיעור ספורט נעלתי את המלתחה בחתיכת חוט ברזל כששלושה מאמנים בפנים" – חברותי ויצירתי. הוא ארגן הגרלה למען חבר שחלה בשחפת, היה אחראי על כתב העת של התלמידים, עסק בהמצאות, המציא כתב סתרים כדי לספר על חדשות ששמע בתחנות זרות, ובין גיל שמונה לארבע-עשרה כתב חמישה רומנים בהשראת ז'ול ורן. הציור שלקח אתו אילן רמון לחלל משקף את היקסמותו של פטר ממעשי הרפתקאות ומתחזיות עתידניות. גם בשתי שנותיו בטרייזנשטט הוסיף להיות פעיל ולתכנן את העתיד. אחותו מספרת שכשחלתה בטרייזנשטט ואושפזה, פטר העביר אליה מכתב באנגלית, וביקש שתשיב באותה שפה כדי להתאמן, כי אנגלית תהיה שפה חשובה אחרי המלחמה. ברשימות שנותרו מתקופה זו דיווח על ספרים שקרא, על ציורים שצייר ועל מפגשים לימודיים בסתר. הוא היה הכוח המניע של כתב עת בגטו, והוסיף לכתוב מאמרים, שירים וסיפורים, חלקם נכללים בספר. בכתיבה זו חרג מן הלקוניות היחסית של יומניו, ונתן ביטוי עז לרגשותיו ולדעותיו.

פטר גינז, נער תאב חיים ואופטימי, הונצח באופנים שונים – קנטטה נכתבה לכבודו, בול דואר הוצא בצ'כיה עם תמונתו ועם "נוף ירח", אבן זכרון נקבעה ליד ביתו, ואסטרואיד קרוי על שמו. יומנו, שראה אור בצ'כית ותורגם למספר שפות, מרגש ומעורר צער רב. חוה פרסבורגר ערכה את הספר ברגישות ובאיפוק, והוא ראוי עד מאוד לקריאה.  

עורכת: חוה פרסבורגר

יד ושם ודביר

2008

תרגום מצ'כית: יוליה אלעד-שטרנגר וחוה פרסבורגר

הגמד / פר לאגרקויסט

"הגמד" מתרחש בחצרו של נסיך בתקופת הרנסנס, ומסופר מפיו של גמד, המשתייך אליה. הגמד, שמוכר לקורא רק בכינויו זה, נמכר לחצר כילד, ומשום מראהו השונה הוא מושא ללעג וגם מעורר פחד. נאמנותו המוחלטת נתונה לנסיך, אותו הוא מעריץ, אך פרט להערצה זו כל רגשותיו כלפי בני האדם שליליים. למעשה, הוא רואה בעצמו ובגמדים כמוהו בני גזע שונה, עתיק יותר, עובדה שאינה גורמת לו לחוש חלק מהם. כמיזנתרופ שנאתו מופנית גם כלפיהם, ובאחד מגלגולי העלילה הוא אף שואל את עצמו, "האם זהו גורלי לרצות להכחיד גם את גזעי שלי?"

החצר שרויה, כמובן, במצב של סכסוך מתמשך עם נסיכות שכנה, ולשמחת הגמד, כמו גם לשמחתן של הבריות האחרות, הנסיך מחליט לצאת למלחמה נגדה. "כל בני האדם רוצים בעצם מלחמה. היא נושאת בחובה מין פישוט שהם מרגישים אותו כהקלה", הוא מסביר. השלום שמוכרז מאוחר יותר, לעומת זאת, גורם דכאון וחוסר שביעות רצון. הגמד המאוכזב מאדונו בא במהרה על סיפוקו, כשהוא מתוודע למזימה הנרקמת מאחורי הקלעים, וביתר שאת כשמוטל עליו תפקיד מפתח. לפני המלחמה, וגם אחריה, אין לו בעיה מצפונית להרוג – בני אדם, בעלי חיים וגמדים – כי, כפי שהוא מעיד על עצמו, "כולם משחקים, כולם מעמידים פנים במשהו. רק אני בז להעמדת פנים. רק אני אני-עצמי". באופן פרדוקסלי, הגמד, שלבו אפל ושטוף שנאה, סולד בכל לבו מגילויים של מוסריות פגומה, אולי משום שחולשות אנוש זרות לו.

על פני השטח זהו סיפורו של שונא-אדם, שלמרות שהוא מעורר חלחלה הוא גם מעורר רחמים, גם משום היותו רכושו של הזולת, נתון לשרירות לבם של אדוניו, וגם משום שהוא אינו מסוגל לחמלה ולאהבה ("הגמד של מנדל" עולה בזכרון, אף הוא מיזנתרופ בשל יחס הבריות כלפי שונותו). אבל אי אפשר להתעלם מן השנה בה ראה הספר אור  – 1944 – ומעמדותיו הידועות של הסופר בגנות הדיקטטורה בכלל והנאציזם בפרט. באמצעות הרחקת הסיפור כמה מאות אל העבר, הוא יוצא נגד הרֶשע והעדריות של תקופתו. אפשר לפרש את דמותו של הגמד בדרכים שונות; בעיני הוא מייצג את הרוע שמצוי בתוך האדם. הגמד עצמו מרמז על כך במפורש כשהוא מדבר על תגובתם המפוחדת של בני האדם למראהו: "זה הגמד שבתוכם, היצור דמוי האדם עם פני הקוף שלו שמבהיל אותם, שזוקר את ראשו מתוך עמקי נשמתם. הם נפחדים, כי הם לא מודעים לכך שיצור אחר מתקיים בקרבם […] הם מעוותים בלי שבכלל רואים זאת כלפי חוץ". גם המתרגמת בשמת אבן-זהר מתיחסת באחרית-דבר מפורטת ומעניינת ל"ראית הרֶשע כחלק בלתי נפרד מהקיום האנושי", וכותבת כי המתח בינה לבין ההתנגדות החריפה לרשע שבאידיאולוגיות הברבריות המודרניות תופס מקום נכבד ביצירתו של לאגרקויסט.

קור הרוח המקפיא של הגמד יחד עם המניפולציות הקטלניות שלו והפירוט בו הוא מתאר את כל מה שמחליא אותו, עושים את הספר קשה לעיכול. יחד עם זאת מהנה לעקוב אחרי ההקשרים התרבותיים השזורים בו. הנסיך מרמז אל מקיאוולי, ברנארדו המלומד הוא בן דמותו של לאונרדו דה וינצ'י, כולל הסעודה האחרונה, מונה ליזה וכלי המלחמה. המתרגמת מוסיפה הקשרים נוספים באחרית-דבר, ומתיחסת בהרחבה גם אל אמצעים ספרותיים המעשירים את חווית הקריאה.

גם ללא ההקשר התקופתי, "הגמד" מבקש לדבר על האופי האנושי, אולי לעורר מודעות ולהתריע. בשמת אבן-זהר תרגמה יפה, והספר יוצא הדופן מומלץ.

Dvärgen – Pär Lagerkvist

זמורה ביתן

1995 (1944)

תרגום משבדית: בשמת אבן-זהר

נוהל ויזתא / אריה אלדד

מזכיר הממשלה צמח לתפקידו במסלול המקובל, פחות או יותר. מנהיג תא סטודנטים, יועץ משפטי לשר כלשהו, ממונה על ההגבלים העסקיים, ולבסוף, כאמור, מזכיר הממשלה. הוא יודע שנבחר לתפקידו כי מי שהציעו אותו סברו ש"המועמד סמרטוט ויהיה קל לעבוד אתו", אבל זה לא ממש אכפת לו. הוא בטוח שימשיך הלאה לתפקיד חבר פרלמנט, אחר כך שר, ובתוך מספר שנים יהיה ראש הממשלה, שהרי "את התפקיד הזה כבר מילאו אצלנו טיפשים ממני".

שגרת מסלול ההתקדמות שלו משתבשת כשהוא מוזמן לשמש בעל כורחו פיון במשחקי ריגול. ראש הממשלה המכהן, שכבר חווה שתי מלחמות במהלך כהונתו, מבקש להמנע ממלחמה שלישית. לשם כך יש צורך בהרתעה ממשית. השירותים החשאיים רוקמים תכנית, שמטרתה לגרום לאויב להאמין שבידי המדינה מצוי נשק ביולוגי רב עוצמה. לשם כך ראש הממשלה יפטר את המזכיר, והמזכיר הפגוע ייצא למדינה אירופית, יבקש בה מקלט מדיני, ושם ייצור קשר עם שגרירות האויב, וימסור לידיה מידע מפוברק למחצה. למה יסכים אדם שפוי להציג עצמו כעריק ובוגד? סחיטה היא שם המשחק, והוא יכול לבחור כעילת פיטוריו בין צילום מפליל שלו עם ראש לשכת ראש הממשלה, להסתבכות בתרומות אסורות, או להאשמתו בהדלפת האינטרסים של ראש הממשלה בעסקת קזינו, או לחשיפת חתימתו המזויפת על צוואת אביו. כל ההאשמות נכונות, והמזכיר, כמובן, אינו חש אשם כלל, אבל מבין את השלכות החשיפה.

מכאן מתגלגל לו סיפור ריגול משעשע ורב תפניות, שכנהוג במקומותינו (אם כי מקומותינו אינם מוזכרים בשמם המפורש) בוחשות בו יותר ידים מן הראוי, וסכסוכים אישיים מעורבים בקבלת ההחלטות. הפיון הקטן בעל האגו הגדול – ששולחיו אמרו עליו כי "האיש הזה נבחר אישית בידי ראש הממשלה, מה שאומר שלפחות ראש הממשלה בטוח שאין בו שום כשרון" – משתכן בברן שבשוויץ, ומתמרן איכשהו בתוך הסבך.

סגנון הסיפור קליל, על סף שטותניקי, ומשום כך קל לקרוא אותו כקומדיה מהנה. מצד שני, הסיפור הוא רק מסגרת לביקורת שמטיח אריה אלדד בשירות הציבורי על כל שלוחותיו, כולל הגופים הממונים על בטחון חוץ ופנים. כדי להעצים את תחושת האבסורד מושיב הסופר את גיבורנו מול חוקר שוויצרי, שנאנח על הגידול במספר חברי המועצה הפדרלית של ארצו מחמישה לשבעה, וזה האחרון אינו מאמין למשמע אוזניו. הוא שומע על תפקידו של מזכיר הממשלה – לסכסך בין השרים כדי שלא יתאגדו; על שיטת מינוי ועדות חקירה – לבחור אנשים בעלי שאיפות ועם קשיי ניסוח; על פיטוריהם של שרים מצליחים ועידוד חוסר מעש ("כמה שרים עובדים אצלכם?" שאל החוקר. "בערך שליש" השיב. "שליש ממה?" לא הבין החוקר. "שליש מהשרים המכהנים"); על שיטות לגיוס תרומות אסורות, ועוד כהנה נפלאות. "החוקר היה מרותק. נראה כי היה בטוח שהנחקר בודה את כל הדברים מלבו. הרי לא יעלה על הדעת שדברים כאלה מתרחשים באמת. אבל גם אם הכל בדיה – הסיפור יפה".

האם צלחה מזימתם של השירותים החשאיים? האם נמנעה מלחמה? וגיבורנו – האם הוקע כעריק או הוכר כגיבור? מטעמי קלקלנים אשאיר את השאלות תלויות ללא מענה.

"נוהל ויזתא" הוא ספר מהנה ומשעשע בשל סגנונו ופיתוליו, ומעורר צער בשל תוכנו. כך או כך, הוא מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2018

חוב / מרגרט אטווד

כותרת משנה: צלו האפל של העושר

בפרק החמישי והאחרון של "חוב" מתקיים מפגש בין "סקרוג' נוּבוֹ", בן דמותו של גיבורו של דיקנס שהועבר לימינו, לרוח יום כדור הארץ מן העבר. עולם המושגים של סקרוג' נובו מסתכם פחות או יותר במשפט "הוא חייב את זה לעצמו, כי הוא שווה את זה" – הוא החייב והוא הנושה, ולאחר שלווה מעצמו זמן ומאמץ כדי להגדיל את הונו, הוא יכול לפרוע את חובו לעצמו באמצעות "זה" ("בדרך כלל אותו זה שמופיע בפרסומות", מוסיפה מרגרט אטווד באירוניה). "הוא חייב את זה לעצמו, אבל במובן הרחב הוא אינו חייב אגורה שחוקה לאף אחד. זוהי השקפת עולמו". רוח יום כדור הארץ מן העבר מובילה אותו לסיור בעולם שמחוץ לתחומו הצר, ומצביעה על החוב שלשמו, מן הסתם, נכתב הספר:

"האנושות עשתה עסקה פאוסטיאנית ברגע שהמציאה את הטכנולוגיות הראשונות, כולל את החץ והקשת. בני האדם החליטו אז להתרבות בצורה בלתי מבוקרת, במקום להגביל את שיעור הילודה כדי להתאים את גודל האוכלוסיה למשאבים הטבעיים. כדי לסייע לצמיחה זו הם הגדילו את אספקת המזון באמצעות מניפולציה במשאבים האלה, ולשם כך הם המציאו טכנולוגיות יותר ויותר חדשניות ויותר ויותר מורכבות. עכשו נמצאת בידינו מערכת הטריקים המסובכת ביותר שידע העולם אי-פעם. המערכת הטכנולוגית שלנו היא הטחנה שטוחנת כל מה שמבקשים ממנה, אבל אף אחד לא יודע איך מכבים אותה. התוצאה הסופית של ניצול טכנולוגי יעיל לחלוטין של הטבע תהיה מדבר חסר חיים: כל ההון הטבעי יאזל, מפני שטחנות היצור זללו אותו, התוצאה תהיה חוב אינסופי לטבע. אבל עוד זמן רב קודם לכן יבואו חשבון עם האנושות".

ארבעה הפרקים הקודמים לאחרון עוסקים בהרחבה בהיבטים השונים של מונח החוב, ובאחרון נעשה שימוש מושכל בכל אחת מן התובנות שעולות מקודמיו. הספר נפתח בבחינה מקיפה של מושגי ההוגנות והצדק, שככל הנראה התפתחו עוד לפני האנושות (פרימאטים מציגים עמדות מוצקות בשאלות של חלוקה צודקת ותמורה הולמת). מנגנונים פנימיים שמעריכים הוגנות ואיזון הם בגדר חובה בחיות חברתיות כמו האדם, ובלעדיהם לא היתה מתקיימת שום פעילות מסוג תן וקח. חוב, שהוא נושא הספר, אינו בהכרח חוב כספי אלא מוסרי, ואטווד שבה וטוענת ל"תאומוּת", כלומר החייב ובעל החוב הם שני צדדים של אותה ישות. הפרק הבא דן בקשר שבין חוב לחטא ובין חוב לחוזה כתוב, ועוסק בעסקאות פאוסטיאניות, הווה אומר המרת הנשמה בחפצי ערך שבסופו של דבר הם חסרי ערך. הפרק השלישי, המהנה מכולם בעיני, סובב סביב החוב כמוטיב של הספרות המערבית. אטווד מטפלת בדמויות מספרי דיקנס, ג'ורג' אליוט, האחים גרים, פלובר ורבים אחרים, ומעלה את הטענה לפיה ברומן של המאה התשע-עשרה הכסף תופס מקום מרכזי יותר מאשר האהבה. הצד האפל, המוזכר בכותרת המשנה של הספר, נדון בפרק הרביעי – טקטיקות גביה, בתי כלא, חיסול מלווים (ובהרחבה רדיפת המלווים היהודים לאורך הדורות), ועוד תופעות הנובעות מן החוב. הפרק החמישי, האקולוגי, נושא את הכותרת המאיימת משהו "לסגור חשבון".

וכדור הארץ, מה יהא עליו? "אולי צריך לחשב את העלויות האמיתיות של הדרך שבה חיינו עד כה, ואת המשאבים הטבעיים שגזלנו מן הביוספרה. האם יש סיכוי שדבר כזה אכן יקרה? כמו רוח יום כדור הארץ לעתיד לבוא, ההצעה הכי טובה שלי היא 'אולי'".

מרגרט אטווד, בספרי העיון שלה וגם בספרי הפרוזה, היא רעיונאית בעלת מסרים ותובנות. אפשר להזדהות איתם, אפשר לפתוח דיון – בכל מקרה היא מקורית, מעניינת, בעלת חוש הומור מענג, ונעימה מאוד לקריאה.

מרגרט אטווד בראיון אודות הספר, בדגש על החוב בספרות

Payback – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן דביר

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

האישה עם הזאבה / רנה ויויאן

"האישה עם הזאבה" מכנס יחדיו שבעה-עשר סיפורים קצרים פרי עטה של רֶנֵה ויויאן, שנכתבו בראשית המאה העשרים. למרות שיצירתה נובעת מחייה האישיים ומרוח תקופתה, עולה ממנה קול צלול ואוניברסלי שכוחו יפה גם היום.

ויויאן, ילידת אנגליה, חיתה רוב שנותיה בצרפת, והתערתה בחוגים החברתיים והספרותיים של פריז. עם שכנותיה וחברותיה נמנתה, בין השאר, קולט, שאף תיארה אותה בקטע שנכלל בספר "הטהור והטמא". היא היתה לסבית מוצהרת, ובסיפורים הנכללים בקובץ זה היא עוסקת רבות ביחסים שבין גברים ונשים, תוך שהיא מעלה על נס את מעלותיהן של האחרונות. הסיפורים מתרחשים במקומות שונים ובזמנים שונים, נודדים בין פרס ומדי של ושתי לסלע שמול יפו שם כבולה אנדרומדה, בין מדבריות יבשים צרובי חמה לפיורדים הקפואים בצפון. דמויותיה לעתים מציאותיות מאוד, לעתים שאולות מן המיתולוגיות. סגנונה נע בין ישירות בלתי מצטעצעת לאלגוריה דמוית חלום, ותיאוריה יפיפיים תמיד, כדוגמת זה שבחרתי באקראי מתוך "הטוהר הפרדוקסלי": "הקטיפה האדומה של הווילאות וחיפויי הקירות מסגרו אותה בלהבות חיות והציתו את הברק העמום של עור הענבר והאזוביון שלה […] היא דמתה לגן של מלכות, לתכשיט יקר מפז, לאריג מרוקם בידי אמן סבלניות".

סיפורי הקובץ טובים כולם, והנה שלושה שאהבתי במיוחד. "האישה עם הזאבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו, מספר על גבר המחזר אחרי אשה בלב ים, למרות שאינה נושאת חן בעיניו. "אלא מה, היא היתה האשה היחידה באניה. אז חיזרתי אחריה". למרות הדחיה הברורה שלה, במלים ובמחוות, הוא אינו מסוגל לתפוס שאינו רצוי, וסבור – אם להתבטא בנוסח ימינו – שהיא משחקת אותה קשה להשגה. כפי שמתברר עד מהרה, היא תעדיף את הזאבה שלה על פניו, גם במחיר חייה. את התעוזה שלה הגבר, העיוור ללא תקנה, מפרש כחולשה נשית. "הרדיד של ושתי" מציג את הצד השני, הסמוי, של תחילת ספור המגילה. ושתי ובנות לוויתה מאזינות לסיפור על לילית, האשה הראשונה בהיסטוריה האנושית שנענשה משום שנחשבה מרדנית. כשאחשורוש, החוגג עם אורחיו, רוצה להציג אותה לראווה, היא מסרבת להפקיר את עצמה לעיניהם, ובוחרת לצאת למדבר. "מאז המרד של לילית אני האשה הראשונה החופשיה", היא מצהירה, ומוסיפה, "יֵדעו נסיכות פס ומדַי שהן אינן עוד המשרתות של בעליהן, ושהגבר אינו עוד אדון הבית, אלא האשה בת חורין ואדונית בביתה לא פחות ממנו". ההתנגדות הזו למסור עצמה בידיהם של הגברים באופן כלשהו, בין למבט ולבין למגע, עוברת כחוט השני ברבים מסיפורי הקובץ. גיבורותיה של רנה ויויאן בוחרות בעצמאות ובאי-תלות. שאלה מעניינת – האם אפשרית ידידות בין גבר לאשה – עולה מן הסיפור "ברונטית כמו אגוז לוז". האשה בסיפור בהחלט מסוגלת לכך. הגבר, לעומת זאת, אינו מסוגל לתפוס שאשה אינה מעונינת בחיזוריו. כדי לא לתלות את האשם לכשלונו בעצמו, הוא משמיץ את כל הנשים, אבל בהפוך על הפוך השמצותיו הן בעצם שיר הלל. גם היפוכים מעין אלה שבים ומופיעים בסיפורים בניואנסים מגוונים.

את הספר פותחת הקדמה מעניינת, המציגה את הסופרת ואת יצירתה. רמה איילון העניקה לסיפורים תרגום בעברית מענגת, והקובץ כולו מומלץ.

La Dame à la Louve – Renée Vivien

אפרסמון

2020 (1904)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

טולסטוי / אנרי טרויה

לב טולסטוי, שיצירותיו הידועות -ביניהן "אנה קארנינה", "מלחמה ושלום" ו"סונטת קרויצר" – נקראות ומעובדות למדיות שונות עד היום, למעלה ממאה ועשר שנים לאחר מות מחברן, היה אדם מורכב. מנעוריו התחבט בשאלות של מוסר, של דת ושל חברה, ולא היסס להביע את עמדותיו בפומבי. בחייו הארוכים רכש לו מעריצים רבים, וגם יריבים, הן בזכות כשרונו הספרותי והן בשל משנתו. אנרי טרויה, ביוגרף מוכשר ומעמיק, מתאר בספר את קורות חייו של טולסטוי מלידתו ועד מותו האומלל.

טרויה הסתמך בכתיבת הביוגרפיה על מובאות רבות מן היומנים שניהלו טולסטוי ואשתו, סופיה אנדרייבה בֶּרס שכונתה סוניה, ועל ספרי זכרונות שכתבו כמה מצאצאיו. בנוסף לאלה, ניתן ללמוד רבות על חייו של הסופר מספריו, שבהם שילב ארועים מחייו, דמויות ממשפחתו וממכריו, וכמובן את דעותיו.

טולסטוי נולד ב-1828 באחוזה המשפחתית ביאסנאיה פוליאנה, כמאה ושמונים קילומטרים ממוסקבה. למרות שאיבד את שני הוריו בגיל צעיר – אמו נפטרה כשהיה בן שנתים בלבד – חווה ילדות נינוחה יחד עם שלושת אחיו ואחותו. מגיל צעיר גילה בגרות אינטלקטואלית, סקרנות, ותשוקה לחוויות עזות, תכונות שליוו אותו כל חייו. לפני שנישא לסוניה בת השמונה-עשרה בהיותו בן שלושים וארבע, היה סטודנט פזור נפש, איש צבא, בליין ונהנתן, ומנהל בלתי מוצלח של האחוזה שאותה ירש (ארבעת האחים החליטו לחלק את ירושת הוריהם לחמישה חלקים שווים, כדי לכלול את אחותם, שעל פי החוק לא היתה זכאית לירושה בשל היותה אשה, ויאסנאיה פוליאנה נפלה בחלקו של לב). הוא שקע בחובות בשל משחקי קלפים, כמעט התארס אך לא הצליח להחליט, נסע פעמיים למסעות ממושכים מחוץ לרוסיה, וגיבש את השקפת עולמו. במהלך אותה תקופה תחם את עתידו לשלושה תחומים בהם ביקש לעסוק: לספר סיפורים, ללמד ולחנך, ולארגן את החיים במשק חקלאי. את שלושת אלה הגשים, ביצירתו הספרותית, בבתי הספר שפתח ובכתביו הפדגוגיים, ובאחוזתו.

בהיותו כבן שלושים כתב ביומנו: "כמה מגוחך הדבר שאדם, שהתחיל לכתוב כללי חיים בהיותו בן חמש עשרה, עדיין עוסק בכך בהגיעו לגיל שלושים, מבלי לקבל ולהגשים אפילו אחד מהם". משפט זה מאפיין במידה רבה את התנהלותו במשך כל חייו. אשתו חשה מאוחר יותר כי גורלה נקשר לא בגורלו של גבר אחד אלא בגורלם של עשרה, עשרים גברים, כולם אויבים זה לזה. טרויה מייחס לו את ההרהורים הבאים באחרית ימיו: הוא הטיף לאהבה אוניברסלית, אבל את אשתו עשה לאשה אומללה; דיבר בזכות העוני, ובעצמו חי חיי מותרות; קרא לשיכחה עצמית, ורשם ביומנו את כל מיחושי גופו לפרטיהם; שאף להתמזגות עם אלוהים, וכילה זמנו במריבות בית קטנוניות; בז לתהילה, אך טיפח את יוקרתו במכתבים, בקבלות פנים ובתצלומים; העלה על נס את פולחן האמת, ונדחף מדי יום להעמדת פנים עלובה ביותר. התנהגותו והלכי רוחו אופיינו בהפכפכות, גם בינו לבין עצמו וגם בינו לבין סובביו. כוונותיו היו טובות תמיד, אבל ביצוען לא השביע את רצונו: בצעירותו נדר להפסיק לשחק קלפים ולהתנזר ממין, אבל שיחק והפסיד, ונמשך אל הצועניות ואל האיכרות. בבגרותו חש אי נוחות רבה מן הפער בין נוחות חייו ורכושו הרב לתנאי החיים של האיכרים, ורצה להפטר מכל שברשותו. משנכנע ללחץ לדאוג למשפחתו, העביר את כל נחלותיו על שם אשתו וילדיו, אך נמנע מלעשות צעד נוסף ולחיות חיי איכר, כפי שרצה, אלא המשיך לחיות בנוחות בבית המשפחה. יומניו משקפים שוב ושוב את אכזבתו מעצמו, אבל גם את הערצתו את עצמו – "אחת ולתמיד חייב אני להתרגל למחשבה כי הנני יצור יוצא מן הכלל, אדם שהקדים את דורו, או אולי אדם שמזגו הפכפך, מתרחק מן הבריות ולעולם אינו שבע רצון מעצמו […] טרם פגשתי אף אדם אחד טוב כמוני מבחינה מוסרית […] זו הסיבה שאיני מוצא חברה שתהיה נוחה לי".

יחסיו של טולסטוי עם סוניה, החל מן החיזור, דרך חייהם המשותפים, וכלה במריבות שקרעו אותם, מתוארים בביוגרפיה לפרטיהם, ומצאו את עצמם גם בספריו של טולסטוי עצמו. האופן בו הציע לסוניה להנשא לו הועתק ל"אנה קארנינה", היחסים הקשים ביניהם היוו השראה ל"סונטת קרויצר". נראה כי טולסטוי, שכבר היה כמעט מאורס קודם לכן וחזר בו, לא היה בטוח בעצמו גם הפעם. אחרי שסוניה קיבלה את הצעתו, הוא נתן לה לקרוא את כל יומניו, שכללו כל פרט מכוער אודותיו (ארוע שמצא אף הוא את דרכו אל "אנה קארנינה"). האם ביקש להרתיע אותה? ביום הכלולות עצמו, מספר שעות לפני הטקס, פרץ אל חדרה וביקש לדעת אם היא בטוחה באהבתה. החיבור בין הגבר ההפכפך, האדיש לחיי משפחה, והצעירה הנוקשה ועצבנית, החזיק מעמד למרות מריבות סוערות. השניים, שניהלו יומנים, בחרו בכנות מוחלטת, והראו זה לזה את כל מה שכתבו, כולל דברי שטנה ועוינות הדדיים. נדמה שרק במה שקשור לעבודתו הספרותית של טולסטוי מצאו לשון משותפת. טרויה מייחס לסוניה את הצלחתו של הסופר ההפכפך להקדיש שש שנים לכתיבת "מלחמה ושלום", משום שהשכילה ליצור עבורו סביבה שלווה ונקיה מכל פיתוי והסחת דעת. היא העתיקה לנקי את כתב היד הכאוטי שלו, ומכיוון ששאף לשלמות ואף פעם לא היה מרוצה, העתיקה את אותם הדפים שוב ושוב לאחר ששכתב אותם. היא העתיקה גם את כתב היד של "סונטת קרויצר", למרות שהיה ברור שנכתב על חייהם ופגע בה קשות. היא נסתה לדבר על לבו ולשדלו לבל יחרוג מתחומי השכל הישר, אך הוא לבש גדלות והסתמך על השליחות שנגזרה עליו, וסוניה הרכינה ראשה בפני רוממות המלה הכתובה. מאוחר יותר הגיעה עד הצאר בבקשה לבטל את הצנזורה שהוטלה על הספר שהכפיש אותה. יחסיהם הלכו והורעו בזקנתו: הוא ניסה להשיג שלווה, אך התעקש על עקרונותיו, היא הגיבה בהיסטריה ובפרנויה, עד שנשבר והסתלק באישון לילה, והוא זקן וחולה. למרות שהיה אדם דגול, שאחז בעקרונות נאים והתאמץ ליישמם, הלב נוטה אל סבלותיה. ועוד לא דברנו על המיזוגניה שלו: "אלוהים ברא את האשה למען תשמח לב אנוש ותלד וולדות, אך ברגע שהיא סרה מהיעד שהציב לה האל היא הופכת ליצור מפלצתי. הפמיניזם הוא בגדר פשע נגד הטבע, וחובתם של הגברים למנוע בעד בנות זוגם מליפול ברשתו של פיתוי זה".

טרויה מרחיב בתיאור משנתו של טולסטוי, שעיקריה התנגדות לכפיה שלטונית, אי-אלימות, שלילת הבעלות על קרקע ועל הון, התבססות על שוק פרטי ולא ממשלתי, פציפיזם, צמחונות, התנגדות לדת הממסדית, וחינוך המבוסס על רצונו של התלמיד ועל יחסים חופשיים בין מורים ותלמידיהם. הוא מרחיב גם על יצירתו הספרותית, החל ב"ילדות", שהתקבל בדרך-כלל בהתלהבות – "יצירה כה רבת השראה, שופעת אהבה כה עמוקה למציאות שהמחבר ביקש לתארה […] יכולים אנו לברך את הספרות הרוסית על הופעתו של כשרון נפלא". על "מלחמה ושלום" המונומנטלי, כותב טרויה כי "היצירה תאריך ימים למרות ההגיגים ההיסטוריים, הצבאיים והפילוסופיים המצויים בה בשפע, מפני שהספר הוא שיר תהילה לאדמה ולאדם שאין כמותו בכל ספרות העולם". הוא מתאר את ספריו האחרים – פרוזה והגות – ואת נסיבות כתיבתם, וביקורתו על טולסטוי האיש אינה פוגמת בהתפעלותו מטולסטוי הסופר.

ביוגרפיה של סופר עשויה לעניין חוקרי ספרות או חובבי רכילות, אבל האופן שבו אנרי טרויה כותב עושה את הביוגרפיה מרתקת כסיפור בפני עצמו. "טולסטוי" הוא בו זמנית סיור אינטימי בנפשו של סופר ושל חייו, והצצה מעניינת אל התקופה שבה חי, אל החברה הרוסית של ימיו, ואל ההגות של בני זמנו. המתרגם מרדכי שניאורסון כותב בהקדמה שעל פי דרישת ההוצאה היה עליו להסתפק במסגרת של חמש-מאות עד שש-מאות עמודים (בפועל הגיע לשש-מאות ארבעים ושש), ולפיכך נאלץ לקצץ ששים מתוך שמונה-מאות ארבעים ושניים העמודים במקור הצרפתי. אמנם טרויה נתן הסכמתו לקיצוץ, אבל למרות הפירוט הרב של הביוגרפיה – או דווקא בגללו – יש להצר על כל מה שנותר מחוץ למהדורה העברית.  

כמו הביוגרפיות האחרות שכתב אנרי טרויה – ביניהן "רספוטין" ו"קתרינה הגדולה" – גם "טולסטוי" היא ביוגרפיה מרחיבת דעת, כתובה כפרוזה משובחת, ומומלצת מאוד. 

Tolstoy – Henri Troyat

כתר

1984 (1965)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

נקמתו של הרשל גרינשפן / סטיבן קוך

כותרת משנה: הנער המתנקש והשואה

ב-7 בנובמבר 1938 נכנס הרשל גרינשפן לשגרירות הגרמנית בפריז, ופצע ביריות את ארנסט פום ראט, המזכיר השלישי. יומיים אחר-כך, לאחר מותו של פום ראט, נערך בגרמניה ובאוסטריה הפוגרום הידוע כליל הבדולח. אדולף אייכמן הציע עוד קודם לכן להפעיל טרור המוני כדי לזרוע פחד בלבות היהודים ולגרום להם לעזוב ולהותיר את רכושם מאחור. הנאצים, שעדיין שמרו על מראית עין של חוק וסדר, לפחות כלפי חוץ, נזקקו לעילה שתאפשר להם לשחרר את האספסוף הלהוט לפעולה. ההתנקשות סיפקה להם אותה. העמדה הרשמית גרסה שגרינשפן בן השבע-עשרה היה שליחה של היהדות העולמית, וארועי ליל הבדולח נבעו, על פי עמדה זו, מהתמרמרות ספונטנית של הגרמנים, הצד הנפגע.

נדמה לי שבתודעה הציבורית גרינשפן שקע בתהום השִכחה לאחר ההתנקשות, מן הסתם נשפט והוענש וסיים את תפקידו על בימת ההיסטוריה. למעשה, סיפורו החל שנים קודם לכן, ונמשך שנים נוספות – לא ברור כמה – אחר כך. כשהיה בן חמש-עשרה שלחו אותו הוריו מגרמניה לצרפת לגור עם דודו ודודתו, כדי לחלץ אותו מן המצוקה שהיהודים החלו לחוש. אחרי שעבר דרך מפותלת, נכנס לצרפת בגניבה, שילם קנס, והיה סבור – בטעות, כך התברר – שתלאותיו תמו. צרפת הפייסנית, שהיתה מוכנה לעשות הרבה כדי לא להכעיס את הגרמנים, שינתה את יחסה אל הפליטים, שקודם לכן קבלה בברכה. הנער הפך להיות פליט בלתי חוקי, ונדרש לעזוב את צרפת, כאילו היה לו לאן ללכת. הוא נאלץ להסתתר בשעות היום, ולקוות שלא ייתפס בשעות הערב והלילה. באוקטובר 1938 קיבל מכתב מאחותו, ובו ספרה לו שההורים יחד איתה ועם אחיו, ועם עוד אלפי יהודים, גורשו מגרמניה, והושלכו, פשוטו כמשמעו, בפולין, בחוסר כל. אכול זעם, מתוסכל ואומלל, ביקש להסב את תשומת לבו של העולם אל סבלות היהודים תחת הרייך השלישי. הוא ניסח מכתב למשפחתו, ובו הסבר על המעשה שהוא מתעתד לעשות, רכש אקדח, ושם פעמיו אל השגרירות.

משפטו של גרינשפן, שנועד להיות פומבי לצרכי תעמולה גרמנית, נדחה מטעמים שונים שוב ושוב. פרקליטו של גרינשפן הגה תכנית להצלתו של לקוחו ולעיקור התעמולה באמצעות סיפור שקרי, לפיו ההתנקשות בוצעה על רקע הומוסקסואלי. גרינשפן סירב לקבל את הצעתו.

כשצרפת נכבשה, נשלח גרינשפן לבית כלא בדרום. למעשה, הצרפתים כבר לא רצו להחזיק בו, והיו לו הזדמנויות לנסות להמלט, אבל הוא בחר לדרוש להכלא בכל עיר שאליה הגיע. יש להניח שסבר כי עדיף לו לשבת לבטח במאסר, במקום להסתובב חופשי ולהסתכן בלכידתו על ידי הגרמנים. הגרמנים מצדם הקצו יחידת גסטפו ללכידתו חי. עדיין נועד לו שימוש תעמולתי. את השנים הבאות העביר במרתפי הגסטפו ובמחנות ריכוז כאסיר מיוחד. הוא לא עונה, ניזון היטב, ולא נדרש ללבוש בגדי אסירים, כל זה כדי שיוכל "לככב" במשפט נגד היהדות העולמית. משפטו נדחה שוב ושוב, ובסופו של דבר נועד להתקיים בסמיכות זמנים לועידת ואנזה. גרינשפן, שבמעשה ההתנקשות נהג באימפולסיביות של בן-עשרה, התגלה כעת כמתכנן שקול. מצפונו ייסר אותו על ליל הבדולח (שלא היה באשמתו, כמובן. העילה לו היתה צצה כך או אחרת), והוא רצה להמנע מלהיות שוב בחזית התעמולה האנטישמית. הטיעון ההומוסקסואלי הבדוי, שנדחה על ידיו בעבר, שב ועלה ביוזמתו. מכיוון שהתקשורת העולמית היתה אמורה להיות נוכחת במשפט, הגרמנים לא יכלו להרשות לו לומר את הדברים בפומבי, להשפיל כך את פום ראט שהפך במותו לסמל, ולנתק את הקשר בין ההתנקשות ליהדות. המשפט לא התקיים מעולם.

גרינשפן, שניסה לפחות פעמיים להתאבד בכלא, נכבל בשלשלאות, ובמצבו זה הכתיב צוואה לשותפו לתא כשהוא משתמש בצופן שהמציא. השותף, שהתברר כי היה שתול של הגסטפו, מסר את הצוואה לשולחיו. הנוסח המלא, ובו גרינשפן מפרט את האסטרטגיה שלו, מצורף כנספח לספר.

סופו של גרינשפן לוט בערפל. עדותו של אייכמן, לפיה חקר אותו ב-1943 או ב-1944, מציבה אותו בנקודת הזמן המאוחרת ביותר. אולי הומת עוד קודם לכן, כשכבר לא היה בו צורך, כשכבר לא שימש כמשכון, בן ערובה, של היטלר, כשמו של הספר בשפת המקור. אולי נספה באחד המחנות בתוך המון נטול שמות.

סטיבן קוך כתב ספר מפורט, מושקע ומרתק, המבוסס על מקורות מגוונים. הוא מפגין סימפטיה רבה אל היהודים של אותה תקופה, וסלידה מן הנאצים וממשתפי הפעולה איתם, אבל יחסו אל גרינשפן לוקה, לדעתי, בנטיה אל הסנסציה ובהתעלמות מן ההסבר הפשוט. למרות שהוא לכאורה מבין את מצוקותיו של גרינשפן, הוא לא באמת מצליח להבין את הקשר בין סבלו וגילו למעשיו. זהו נער שנותק ממשפחתו ומארצו, ונשלח לגור עם זרים במקום שאת שפתו הוא רק מגמגם. נער שעשה לבדו דרך חתחתים, רק כדי לגלות זמן לא רב אחר כך שגם במקומו החדש הוא נרדף ובלתי רצוי. נער שאולי התייסר על חייו הנוחים לעומת מצוקות משפחתו. אנשים מבוגרים ממנו היו מאבדים את עשתונותיהם לו היו מתבשרים כמוהו על גורל יקיריהם. לא ייפלא שכבן-עשרה, שכנראה היה חמום מוח, התפוצץ. אבל קוך מרבה להשתמש בהטיות של "טפש" בהתיחסו אל ההתנקשות, אותה הוא מתאר מספר פעמים כפשע. כשנגמרות לו מילות התואר הוא אפילו מייחס לגרינשפן אגומניה, כשמצא עצמו בעין הציבור, וקודם לכן רמז שסבל מהפרעה דו-קוטבית משום שזעם לפעמים ושקע בדכאון לפעמים. בפרק האחרון הוא מנסה להעריך את דמותו של גרינשפן, ונוטה אל שילוב של פזיז, טיפש וחסר מורא בהקשר של ההתנקשות. לעומת זאת על התנהלותו בתקופת הכליאה בגרמניה הוא כותב כי דרשה כשרון ואומץ. מכל מקום, מן ההפרזות של הסופר ניתן להתעלם בקלות, והן אינן פוגמות בעוצמתו של הסיפור ההיסטורי.

לעומת ההשקעה של הסופר, הוצאת דביר, באופן בלתי אופייני, התרשלה בהגהה, והספר רצוף שגיאות מביכות. חבל.

"נקמתו של הרשל גרינשפן" הוא ספר מרתק. סטיבן קוך מתאר היטב את האוירה של אותן שנים, מתעמק בדמויות מפתח, ולמרות הסתיגויותיו הוא מעניק לגרינשפן מקום של כבוד על בימת ההיסטוריה. אחד מעורכי הדין של גרינשפן כתב אחרי המלחמה כי הנער היה "איש המחתרת הראשון", וגם אם לא היה כזה בכל זאת היה בין אלה שניסו לעורר את דעת הקהל ולהביא שינוי.

מומלץ בהחלט.

Hitler’s Pawn – Stephen Koch

דביר

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

המסע הארוך / ויליאם סטיירון

סגן קאלוור שירת כאיש המארינס במלחמת העולם השניה. לאחר המלחמה נותר מבחירה בכוחות המילואים, מתוך הנחה אופטימית שהקצונה תועיל לו באיזושהי מלחמה עתידית, שלבטח תתרחש בעוד שלושה עשורים, אולי יותר. שש שנים ניהל חיים נינוחים ומאושרים כעורך דין בחברת אשתו ובתו, והכלב והחתול שגידלו. מלחמת קוריאה טרפה לו את הקלפים, והוא מצא עצמו מגויס לאימונים לקראת יציאה ל"פעילות שיטור" בקוריאה הרחוקה. בן שלושים הוא חש עצמו בלתי כשיר.

חברו של קאלוור במחנה האימונים הוא סרן מאניקס, מפקד פלוגת מפקדה ושירותים, יהודי כבד בשר, אף הוא כבן שלושים ורחוק מלהט הנעורים של מגויס טרי. בעוד קאלוור מרכין ראש ורק מקווה לחזור הביתה בשלום, מאניקס אינו חושש להביע תרעומת ברורה וקולנית על המערכת הצבאית כולה. זו מובילה אותו למסלול התנגשות מול המג"ד, רב סרן טמפלטון, איש קבע נטול רגש, שמכונה "השור הזקן", ומתהדר, שלא לצורך, בסממני גנדרנות ומעמד.

המג"ד, שאינו שבע רצון ממה שנראה לו כנרפות של אנשיו, מחליט להוציא אותם למסע הליכה לילי למרחק חמישים ושבעה קילומטרים. על הכוונת שלו מצויה בעיקר פלוגת המפקדה והשרותים. תאונת אימונים, שגבתה את חייהם של שמונה בחורים ביום שלפני המסע, אינה גורמת לו לבטל את תוכניתו המטורפת.

אפשר היה לצפות שמאניקס יתמרד, אבל בפועל הוא הפך אחוז דיבוק להחזיק מעמד. קאלוור, שעקב מקרוב אחרי העימות בין טמפלטון ומאניקס – הראשון אדיש ומתנשא, אינו מסוגל לשנות את דעתו גם נוכח אנשיו השבורים, והשני נחוש "לנצח" את מפקדו בכך שיחזיק מעמד ויגרום גם לפלוגתו לצעוד עד הסוף – הגיע למסקנה שבעצם גם הוא וגם ידידו לכודים בזהותם. "הוא פשוט לא היה אדם חופשי: הוא היה רק חייל בחיל המארינס  כמוהו כמאניקס, וכמו כל כך הרבה אחרים – והם היו מארינס, כך נראה, כל חייהם, וימשיכו להיות מארינס לנצח". התירוץ היחיד שניתן למסע היה שאם יפגשו אויב תוקפני ייאלצו לקום ולצעוד, אך למרות קלישותו ולמרות שהציפיה מאנשי מילואים חסרי כושר למאמץ על-אנושי כזה ללא אימון חורגת מכל סבירות, השניים בחרו בכניעה לסמכותו הבריונית של מפקדם, בשל "מורשת הקדומים שלכדה אותם, הקול שציווה, פעם נוספת, אתה מוכרח". המונח "מורעלים" עולה על הדעת.

ויליאם סטיירון מוכר בעיקר כמי שכתב את "בחירתה של סופי". זוהי הזדמנות להמליץ גם על ספריו האחרים שתורגמו לעברית – "הוידויים של נד טרנר" אודות מרד העבדים ב-1831, ו"חשכה נראית" אודות התמודדותו עם דכאון. את "המסע הארוך" כתב בהתבסס על נסיונו שלו במחנה אימונים בתקופת מלחמת קוריאה. בספריו האחרים עסק בשאלות חברתיות נוקבות, ואלה אינן נעדרות גם מן הספר הקצר, הממוקד והמומלץ הזה.

The Long March – William Styron

אדם מוציאים לאור

1983 (1952)

תרגום מאנגלית: אביב מלצר

השטן בגוריי / יצחק בשביס-זינגר

כותרת משנה: מעשה משכבר הימים, וסיפורים אחרים

פרעות ת"ח ות"ט (1648) החריבו קהילות יהודיות בפולין (היום אוקראינה). גוריי היתה אחת מהן, ובתקופה המתוארת בספר "השטן מגוריי", ספרו הראשון של בשביס-זינגר, החלה להשתקם. כמה מתושביה שבו אליה, מוסדות הקהילה שבו לתפקד, אך הזוועות לא עברו מבלי להשאיר חותם בנפשם של היהודים. על רקע זה יכלו לשגשג שרלטנים ונביאי שקר. תחילה הופיע במקום אדם בשם יצ'י-מתת, רוכל ספרים כריזמטי, שכבר ביצע מעשי נכלים במקומות רבים, ומצא לעצמו מקלט זמני בגוריי. אחריו הגיע ר' גדליה ובפיו בשורת שבתי צבי, שהסיפורים אודות הכבוד שרוחשים לו הגויים כבשו את לב המעונים. כפי שתואר ב"ספרי יעקב", שהארועים המסופרים בו התרחשו מאה שנה מאוחר יותר, גם בגוריי מוליכים חסידי נביא השקר את לב הבריות אל האמונה כי הכל מותר, וכי כדי להגיע אל הגאולה יש לשקוע עמוק בתוך הטומאה. מכיוון שהגאולה ממש מעבר לפינה, חדלים בני האדם לעשות לביתם, והעיירה הולכת מדכי אל דכי, שוקעת בפריצות מחד גיסא ובקפאון כללי מאידך גיסא.

אל הספר, שהוא הראשון של בשביס-זינגר והיחיד מספריו שראה אור בפולין, צורפו בתרגומו העברי סיפורים נוספים. הראשון שבהם, "חורבן קרשב", דומה ברוחו לסיפורה של גוריי. הוא מתרחש מספר שנים מאוחר יותר, ובו אשה צעירה, משכילה ומוצלחת, נישאת בשידוך לתלמיד חכם, שמשכנע אותה, ברוח השבתאות, שהכל מותר, ומוביל לאובדנה.

היצר הרע, שבשביס-זינגר הרבה לעסוק בו, הוא הדובר בסיפור "זיידלוס הראשון". כשפים, שגם להם נוכחות מתמדת ביצירתו, הם נושאו של "הבבלי". נימה אופטימית נשזרת בסיפורים "זקן", "השפינוזאי" ו"הסנדלרונים הקטנים", שבהם זוכים גברים בזקנתם להזדמנות לחיים חדשים.

הסיפור כובש הלב מכולם הוא "גימפל תם", שגיבורו סופג עלבונות מרים ונפגע מבגידות חוזרות ונשנות, אבל בוחר במודע בתמימות, לא מתוך טפשות ובורות, אלא כדרך חיים שבבסיסה אמונה בטוב שבאדם ובאלוהים.  

סיפוריו של בשביס-זינגר שופעי חיים, יצריים מאוד, ועוסקים ללא הרף בשאלות של אמונה ושל מוסר. גיבוריו מתמודדים עם קשיים קיומיים, עם ספקות ועם פיתויים, עולמם הוא עולם של חול ושל בליל אמונות, נתון לטלטלות חיצוניות ופנימיות. קראתי את הספר בתרגומו של מ. ליפסון משנת 1953, וצר לי לומר שהעברית שלו כמעט בלתי נסבלת. הספר תורגם מחדש בידי בלהה רובינשטיין, ואם כי לדעתי היא מתרגמת "תרגום יתר", אין לי ספק שבמקרה זה החדש עדיף.

כמו מכלול יצירתו של יצחק בשביס-זינגר, "השטן בגוריי" מומלץ בהחלט.

דער שטן אין גאָריי: אַ מעשה פון פארצייטנס

דביר

1953 (1933)

תרגום: מ. ליפסון