להיות רופא בעידן הבערות מרצון / בנימין מוזס

להיות רופא בעידן הבערות מרצון

הפילוסוף הארי פרנקפורט כתב ב-1986 מאמר בשם "על הבולשיט", שקבע כי "ציבור הולך וגדל של בני אדם בוחר ב'בולשיט', עמדה המתאפיינת באדישות לאמת, ויתור מראש על כל נסיון לדעת והעדפה של בערות עמוקה", זו הבערות מרצון שבשמו של הספר. ד"ר בנימין מוזס מעדיף את המוטו של קאנט מן המאה השמונה-עשרה, "העז לדעת", ובספר הוא מתאר את הדרכים לחיפוש הידע והאמת בתחום הפרקטיקה הרפואית. כל אחד מפרקי הספר מתאר תחום רפואי, שבאמצעותו מודגמים תהליכי העומק של המסע לביעור הבערות, לחתירה לאמת.

בעוד בשנים עברו, למעשה עד שלהי המאה העשרים, נשענה הפרקטיקה הרפואית על נסיון מצטבר, כיום, בעקבות מה שמוזס מכנה 'מהפכת הראיות', הוסט הדגש אל החלטות המבוססות על מחקר קליני. בפועל אין כלל ברזל, והחיפוש אחר האמת נשען על מקורות מגוונים ובהם מחקר קליני, תצפיות, תיאורי מקרה ונסיון מצטבר. הרופא נדרש להפעיל שכל ישר כדי לבחור ביניהם.

להלן מספר דוגמאות למחלות בהן עוסק הספר, ולמסקנות הפרקטיות הנגזרות מן הטיפול בהן היום ובעבר.

הפרק הרביעי – שפת הסבל: אסתמה – מבחין בין הפרקטיקה, שמבוססת, בעקבות מהפכת הראיות, על השוואות כמותיות בין טיפולים שונים באמצעות מערכת ניסויית, ובין הסבל של החולה, שהנו תלוי משמעות, ואינו ניתן לכימות אוביקטיבי. השיח בין הרופא לחולה מתנהל בשתי שפות שונות, מקבילות לכאורה: שפת המדע ושפת הסבל. האתגר הגדול של הרופא בן זמננו הוא למצוא את נקודות ההשקה בין השפות.

הפרק החמישי – שבע פנים לפחד: חיסון הפוליו – עוסק בנושא הטעון של חיסונים, בפרדוקס של הפער בין הראיות לעוצמת ההתנגדות, ואף מרחיב באשר לדיונים בשאלת כפיית חיסונים. הניסוי הקליני הגדול בהיסטוריה נערך באפריל 1954 בהשתתפות 1,829,916 ילדים. באופן רגיל קשה למצוא מועמדים שייאותו להשתתף בניסוי קליני, אבל בניסוי הזה, בגלל אימת מגפת הפוליו, נרשמו שבעים אחוזי היענות. התוצאות ידועות. המחבר מספר כי בעקבות הבחירות בניגריה ב-2003 ארגון הגג של המוסלמים אסר על חיסוני פוליו בנימוק שהחיסון מכיל חומרים נוגדי הפריה, נגיפי איידס ורעלנים אחרים, ובכלל הוא מזימה מערבית לדילול האוכלוסיה בארצות מתפתחות, בעיקר מוסלמיות. התוצאה: התפרצות גלובלית של המחלה באפריקה, במזרח התיכון ובדרום מזרח אסיה. נראה שדווקא היעלמותן של המחלות המדבקות גרמה להתנגדות לחסן נגדן, שכן התמריץ מעורר האימה של המגפה אינו נראה לעין, ולפיכך נמחק מן המוּדעוּת.

הפרק השביעי – בגדי המלך החדשים: ממוגרפיה וסרטן השד – היה בגדר חידוש עבורי. המחבר מסביר מדוע הנזק מבדיקות ממוגרפיה סדירות לפני גיל חמישים עולה על התועלת. מסתבר שממוגרפיה נוטה לאתר דווקא את הסרטנים העצלנים, כאלה שאינם גורמים נזק, וכופה טיפול אגרסיבי בהם, טיפול שהנזק שלו עולה בהרבה על התועלת. בשלושים השנים האחרונות תויגו כ-1.3 מליון נשים כחולות בסרטן השד, אף שסבלו מסרטן עצל שאינו מזיק. נשים מזהות בבדיקה עצמית גושים קטנים מאוד, ולכן נשים בעלות מודעות גבוהה מייתרות את הממוגרפיה כבדיקת סקר. במחקר שנערך בקנדה בהשתתפות 90,000 נשים בגילאי 40 – 59, הוקצו המשתתפות אקראית לשתי קבוצות, אחת עברה ממוגרפיה תקופתית, השניה כלל לא. מעקב במשך עשרים וחמש שנים לא מצא שום הבדל בתמותה מסרטן השד בין שתי הקבוצות. כמו בנושא החיסונים, גם כאן קיים פער גדול בין הראיות לתפיסה הציבורית של הבעיה.

הפרק התשיעי – סיפור טוב: הנקב הסגלגל הפתוח – מטפל בהיבט של הלחץ מצד התעשיות הנלוות לרפואה. תסחיף פרדוקסלי הוא מונח המתאר מעבר קריש דם מן המערכת הורידית למערכת העורקית דרך נקב סגלגל בין העליה הימנית לשמאלית בלב. הפתח הזה נאטם אוטומטית אחרי הלידה, אך אינו נאטם כליל אצל רבע מהאנשים, ובעקבות אבחון תופעת התסחיף החלו לבצע ניתוחים לאטום אותו מלאכותית. בין התסחיף הפרדוקסלי לנקב מתקיים קשר נסיבתי, שתחילה סברו כי הוא גם קשר סיבתי, אך ראיות מצטברות הוכיחו שאין זה כך. למרות זאת תעשית האטמים פורחת, וניתוחים רבים מבוצעים גם אם יעילותם מוטלת בספק.

הפרק העשירי – מ'אל תעשה' ל'תעשה': חוסמי ביתא באי-ספיקת לב – מתייחס לתהליך הבחינה של תרופות, וגם לבחירת התרופה המתאימה על ידי הרופא: 'בראש וראשונה אל תגרום נזק' […] אינו רלוונטי לרפואה. כל התרופות העומדות לרשותו של הרופא עלולות לגרום לנזק. לפיכך הבסיס להחלטה על שימוש בתרופה מסוימת הוא המאזן בין תועלת לנזק.

הפרק האחד-עשר – בין בריאות ליופי: פרדוקס ההשמנה – מטפל אף הוא בנושא שמעורבת בו לא רק רפואה טהורה, אלא גורמים אינטרסנטים נוספים. אינדקס BMI מסווג את בני האדם לארבע קבוצות: שדופים – פחות מ-18.5 BMI, רזים – 18.5 עד 25, שמנמנים – 25 עד 30, שמנים – מעל 30. במשך שנים היה מקובל לחשוב כי ככל שמתרחקים מן הטווח של הרזים, הסכנות הבריאותיות מתגברות. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם תפיסת היופי, ותעשיות שלמות, הסובבות סביב המירוץ להרזיה, ניזונות ממנה. עם השנים נצברו ראיות לפיהן משקל עודף של השמנמנים קשור בירידה משמעותית בתמותה מכל הסיבות: לשמנמנים יש יתרון הישרדותי, שאף נעשה משמעותי יותר בחולים במחלות כרוניות. השמנמנים מהווים 35% מהבוגרים בארה"ב, פוטנציאל שוק עצום לתעשית ההרזיה, והראיות החדשות מוצנעות.

הפרק השנים-עשר – זירת הגלדיאטורים: הומיאופתיה – נוגע שוב בנושא טעון ומעורר אמוציות. באמצעות נושא זה המחבר מטפל בתחום של פרסום בכתבי עת מדעיים.

הפרק השלושה-עשר – אילוץ שנהפך לאסטרטגיה: פרפור פרוזדורים, וגם הפרק הארבעה-עשר – הסגידה לנורמליות: סוכרת – עוסקים שניהם בשאיפה לנרמל כל סטיה, גם אם מוכח שהנרמול מזיק. במקרה של פרפור חדרים, האופציות הן תהליך שמביא לנרמול ובעקבותיו מתן תרופות לשמירה על הקצב, או ריסון הפרפור לכדי פרפור אטי. במקרה של סוכרת השאיפה היא להביא את רמת הסוכר אל הנורמה, שאיפה הכרוכה במאבק סיזיפי מתסכל. מסתבר שהנרמול, למרות היותו האופציה האינטואיטיבית, אינו בהכרח האופציה המיטבית.

פרקים אחרים בספר עוסקים בהיבטים פרקטים נוספים, ומוקדשים לנושאים הללו: כולסטרול וטרשת עורקים, כירורגיה ליתר לחץ דם, הורמונים חלופיים בגיל המעבר, זיהומים צולבים בבתי חולים (סובב במידה רבה סביב איגנץ זמלווייס, שסיפורו הונצח על ידי מורטון תומסון בספר הבלתי נשכח "זעקת האמהות"), מחלות נפש דכאון ופסיכאטריה, מחלת מפרקים ניוונית, שיטיון הזיקנה ומחלת אלצהיימר (לא ידעתי שמדובר בשתי מחלות שונות), וניתוחים בריאטריים.

הספר נאמן לכותרתו ומתייחס רובו ככולו לצד של הרופא. יחד עם זאת גם חולים יוכלו להפיק תועלת מרובה מן הידיעה שהרפואה אינה שוקטת על שמריה, אלא מתעדכנת ללא הרף, ולפיכך תורות סדורות של אתמול אינן בהכרח הפרקטיקה המועדפת של היום, ויש לשמור על ראש פתוח ועל גמישות כשבאים לבחור בין אפשרויות טיפול. לא יזיק גם להיות מודעים לאינטריגות ולאינטרסים הרוחשים מאחורי הקלעים, להפעיל חשיבה ביקורתית, ולא ללכת שולל אחר פתרונות שיתרונם המדומה נובע מיחסי ציבור. כפי שכותב בנימין מוזס, "הפרקטיקה הרפואית, חשוב לזכור, היא מדע של יחידים", ולכן יש לעמוד על הזכות לשותפות בהחלטות, שכן "דיאלוג עם החולה, המשקלל את רצונותיו, שאיפותיו ומגבלותיו, חיוני כדי לקבל החלטה המשרתת את האינטרסים של החולה ושלו בלבד".

בעיני המוטו "העז לדעת" טריוויאלי וראוי לעידוד. "להיות רופא בעידן הבערות מרצון" מעניק הצצה מקיפה ומעניינת אל מורכבות הפרקטיקה הרפואית, הוא רלוונטי, כתוב בשפה הנהירה גם לקורא הבלתי מקצועי, ואני ממליצה על קריאתו.

מאגנס

2017

מפלצת הזיכרון / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a4d79cd7a6d7aa_d794d796d799d79bd7a8d795d79f2

ככל שזכרוני מגיע, לא קראתי מעולם ספר פרוזה העוסק במי שעוסק בשואה, הווה אומר בהיסטוריונים, באנשי יד-ושם ובמדריכי קבוצות בפולין. "מפלצת הזיכרון" הוא סיפורו של אדם כזה, היסטוריון שעבודת הדוקטורט שלו השוותה בין טכניקות ההשמדה במחנות השונים, שהסב את המחקר לספר, שהדריך ביד-ושם, ושעבר לגור בפולין משום שממילא בילה שם את רוב זמנו בהדרכת סיורים במחנות.

הספר הוא מכתב שכותב ההיסטוריון ליושב ראש יד-ושם, כדי להסביר ארוע חריג שיסופר בסיומו של הספר. המספר מתאר כיצד הגיע לעסוק בנושא השואה, למעשה התגלגל לשם משום שאפשרויות אחרות לא התאימו לו או נחסמו בפניו. תחילה טיפל בנושא בענייניות מחקרית מתוך ניתוק רגשי. בהמשך, לאחר השלמת הדוקטורט, הפך למדריך הן משיקולי פרנסה והן מתוך תחושת שליחות. בעבודתו עם בני הנוער במסעות לפולין נחשף לאדישות מצד אחד ולהתיחסות שטחית מצד שני, והחל להתמרמר על גישתם אל הקורבנות ואל הרוצחים:

הם לא שנאו את הגרמנים, הילדים בקבוצות שלי, כלל וכלל לא, אפילו לא התקרבו לכך. הרוצחים כמעט לא היו קיימים בסיפור שיצרו לעצמם. הם שרו שירים נוגים, התעטפו בדגלים והתפללו לנשמות הנרצחים, כאילו זו היתה גזירה משמים, ואל הרוצחים לא הפנו אצבע מאשימה.

בהדרגה החל המספר לאמץ עמדות נחרצות בשאלת משמעות השואה והיחס אליה מצד קבוצות ישראליות שונות – בני נוער, אנשי צבא, תיירים, פוליטיקאים. הטקסטים השגורים בפי מדריכי הקבוצות לא סיפקו אותו עוד, והוא החל לסטות מהם, לפעמים באופן מתוכנן, לרוב מתוך דחף. השואה השתלטה על חייו, עד כדי הזיות שגרמו לו לראות ולשמוע את קולות ההיסטוריה בבירקנאו, את בכים של הילדים, את הבלבול ואת האימה. גם בחיי היומיום החל לאבד בלמים: כשאשתו, שנותרה בישראל, סיפרה לו שבנו מוכה בגן על ידי ילדים אחרים, ליווה את הילד לגן ואיים בבריונות על אחד הילדים המכים. כשאחד הנערים המבקרים בפולין אמר שהמסקנה שלו מהשואה היא שמותר להרוג בלי רחמים, היה כמעט מרוצה, אולי משום שהוא עצמו נסחף למסקנה זו, אולי דווקא משום שהתנגד לה, אבל שמח שסוף סוף קם נער ואמר בפומבי את מה שהנערים אומרים בינם לבין עצמם. את תגובתו לדברי הנער סיכם באמירה הפרובוקטיבית, "צריך להיות קצת נאצים".

שני הנושאים המרכזיים בספר, נושאים הכרוכים זה בזה, הם זכרון השואה והתפרקותו של המספר, שמודה כי "במקום שאתרגל, נחשפו העצבים שלי בשנים האלה ועתה נותרו כמעט ללא מגן". למען האמת, אם אי פעם הרהרתי באפשרות להפוך את הענין שלי בשואה לעיסוק קבוע, הידיעה שאי אפשר להתרגל עצרה אותי. הזכרון הוא מפלצת, כך עולה מן הספר, אך אולי לא בעצם הזכרון מדובר, אלא באובססית ההתמכרות לו. המספר, שמבין איזה נזק נגרם לו עצמו, אינו מסוגל להתנתק. שוב ושוב הוא נשאב אל משימות חדשות, גם כאשר הוא מתנגד להן, כמו המשימה לייעץ למפתחי מציאות מדומה המבקשים לשחזר את מחנות הריכוז, כאשר ברור שמה שהם מפתחים באמת הוא משחק מחשב המדמה את השואה.

למרות שהספר קצר, קשה לסכם אותו בסקירה, מפני שהוא כולל אינספור פרטים, ומפני שלמספר יש דעה ועמדה בכל היבט של העיסוק בזכרון, ובדברים שכתבתי עד כה נגעתי רק בשמץ מהם. היה לי מעניין לקרוא אותו, הן משום שלמדתי דברים שלא ידעתי, והן משום נקודת המבט השונה. אני מודה שלא תמיד הבנתי מה המסרים של הספר. הסיפור הפרטי של הכותב משמש רק פלטפורמה לרעיונות, אבל לא תמיד ברור אם ואיפה הוא מבקר את "תעשית הזכרון", והמשמעויות שהסופר עצמו מעונין למצוא ולקדם לפעמים גלויות לפעמים חבויות. אולי לא באמת משנה "למה התכוון המשורר". מכל מקום, גם אם לא קלטתי את כל כוונותיו, וגם אם לא תמיד הסכמתי עם העמדות שכן הבנתי, כמעט בכל עמוד מצאתי רעיון ששווה הרהור. אין ספק שהספר מעורר מחשבה ואי אפשר להשאר אדישים כלפיו.

עם עובד

2017

שומר השאול / אביבה תומר-ענברי, פנחס ענברי

20376174_10155676751261600_3169089392531583731_n

לוקח זמן להבין במה עוסק הספר. הוא נפתח בפסקה קלילה, קצת שטותניקית, שמבשרת לכאורה על ספר שאינו לוקח את עצמו ברצינות: את העתונאית המפורסמת רקפת פות-תפארת (להלן: "רקי") מצא הכתב המתחיל מתושלח זנגי (להלן: "זנגו") במיטתו של הבכיר הפלסטיני מוסטפא אבו עיסאם (להלן: "מוסטפא אבו עיסאם"). אולי מדובר בספר סאטירי?

מכאן הספר גולש לדו-שיח בין שני העתונאים. הסיפור מתרחש בימים שאחרי הסכמי אוסלו. זנגו מעונין לכתוב על השגשוג הכלכלי הפלסטיני העומד בפתח, ומתאכזב כשמתברר לו שהפלסטינים החליטו לדחות את הסיוע הכלכלי שהאירופאים מתכננים להגיש להם. מכיוון שאף אחד אינו יודע על ההחלטה הפלסטינית, רקי מייעצת לזנגו לא לוותר על הכתבה המתוכננת, וכשהוא טוען שהיא מנוגדת למציאות, היא מגיבה ב"אל תהיה כזה טירון". אהה, זהו ספר על האמינות המפוקפקת של העתונות. אבל הנה מתבשרים השלושה על מותו של אחד, יהוידע בר גבר, "סתם. איזה עובד במשרד פרסום", כפי שאומרת רקי, וברור שהיא משקרת. אז לפנינו ספר שמטפל בתעלומת רצח/התאבדות?

הספר מתנהל בשני צירי זמן נבדלים אך קרובים. בציר האחד, זנגו מנסה לברר מיהו יהוידע, כיצד ולמה מת, ומדוע מותו זעזע את רקי. בציר השני מסופר על יהוידע עצמו, לשעבר לוחם נועז וכעת בכיר בחברת פרסום, רוב הזמן דרך עיניו של אסף, לשעבר פקוד של יהוידע וכעת מגויס חדש לאותה חברה. אם בעמודים הראשונים נוצר רושם של ספר קליל, בהמשך נוצר רושם של ספר דמיוני: מתחת לאדמה, פשוטו כמשמעו, מנהלים ראשי החברה, יחד עם ראש הממשלה ומקורביו, את המדינה כולה.

הרושם הקליל והדמיוני מוטעה. דמויות, המזכירות במידה רבה אנשים שהיו, צצות במהלך העלילה, ומקנות לה גוון מציאותי. למעשי השחיתות הנחשפים בקצב מסחרר, ולרגע נתפסים כבדיה, יש בעצם מקבילות במציאות. מסע לעידוד תיירות בארץ נכרך באינטרסים של מחפשי נפט. מפלגות קיימות מתפצלות, ומפלגות חדשות מוקמות, כדי לקדם צעדים מדיניים שאסור להצהיר עליהם בקול. הימין הקיצוני הישראלי משתף פעולה עם קיצוניים פלסטינים כדי להבעיר את האזור. אנשים שידם בקלחת גורפים רווחי עתק מעסקאות מפוקפקות. עתונאים מסתירים מידע כדי לכלול אותו בעתיד בספר לתפארת עצמם, או כדי להתיישר עם הקו של העתון בו הם כותבים. אמנם זיהוי האישים אינו אחד לאחד, וגם הארועים המתוארים בספר אולי לא ארעו כפי שהם מצטיירים בין הדפים, אבל קשר הון-שלטון אינו המצאה ספרותית, ומשחקי כסאות פוליטיים הם כבר חלק מהנוף, וזיהוי בין עמדה לעתון הוא בגדר שגרה, וקידום פוליטיקאים ומפלגות כדרך שמקדמים אבקת כביסה כבר הפסיק לגרום להרמת גבה.

בהדרגה מתפוגגים הרשמים הראשונים, והספר הופך מטריד. הצטברות השחיתות, המניפולציות והשקרים, סוגרת על הקורא, ודוחסת לספר אחד את כל התופעות המכוערות של הציבוריות הישראלית. אני לא יודעת אם הספר בא להעביר מסר כלשהו, או רק לתאר מצב, אבל נראה לי שאחד הפרקים האחרונים, שהוכתר בשם "זבטנאה" ("תפסנו אותו"), משמש כנורת אזהרה. בפרק זה הפלסטינים מונים את כל הבכירים הישראלים שהצליחו להשחית, מתוך הבנה שהשחיתות היא הדרך לפורר את החברה הישראלית ולפרק אותה מכל עוצמותיה. מקור השחיתות אינו משנה, בעצם, התוצאה עגומה ומייסרת בכל מקרה.

לצד כל הארועים המדיניים הללו מתוארים היחסים בין אסף ואשתו רננה, יחסים שנופלים קורבן לשחיתות מסוג אחר, זו של הטרדות מיניות ושל ניצול מרות. לטעמי, ההיבט הזה של הספר פחות חזק סיפורית, אבל הוא משתלב באוירה הכללית ומעניק גוון עכור נוסף למסכת כולה.

מה אמת בספר ומה בדיה? למען שלוות נפשי אני מעדיפה לא לדעת.

"שומר השאול" הוא ספר שונה, הן בסגנונו, הן בדחיסות תכניו, והן בצעידה על קו התפר שבין הסיפור למציאות. הוא מטריד ומטלטל, ובהחלט ראוי לקריאה.

ספרי צמרת

2017

הבאולינג ההוא על הטיבר / מיכלאנג'לו אנטוניוני

c_habowling_hahu_p_wo_500_722

"מדי פעם אני עוצר ומטה אוזן לשיחות של אנשים. ברוב המקרים הנושאים מתאימים כל כך לפנים המדברות, שבאופן טבעי אני מתחיל לחשוב על זה. המחשבות שלי הן כמעט תמיד סרטים. מפנים כאלה העלילות מגיחות החוצה בספונטניות"

"הבאולינג ההוא על הטיבר" הוא בעיני מסע בתוך ראשו של קולנוען. מיכלאנג'לו אנטוניוני, במאי קולנוע, סופר וצייר איטלקי, מתאר בשלושים ושלושה טקסטים את חומרי הגלם של עבודתו, את הדרך בה נולדים רעיונות, ואת דרכם של הרעיונות אל היצירה המושלמת. לעתים נולד מהתיאור סיפור, לעתים קוים לתסריט, לעתים תמונה קצרה. זה אינו ספר הדרכה לבמאים, גם לא ספר עיון, אלא אוסף קטעי פרוזה בסגנונות שונים, שהמשותף לכולם הוא גלגולם של מחשבות ושל רגשות אל היצירה.

תיאוריו של אנטוניוני חזותיים מאוד. הוא עירני לפרטים, ומצליח במלים ספורות ובמשפטים תמציתיים להעמיד תמונה חיה ולעורר סקרנות. הנה לדוגמא אחד הקטעים הקצרצרים החביבים עלי, חמישה משפטים בלבד, "במקום שאין יותר בתים". לכאורה תמונה סטטית, ולמעשה שער לסיפור מסקרן:

נוף מישורי בשפך נהר הפו. בתי הכפר נמוכים וצבעוניים, בקצה רחוב אחד המדרכה ממשיכה. אין יותר בתים בצדדים, רק המדרכה המתארכת שוממה לכיוון הסכר.

לצד המדרכה, בערב, חונה תמיד משאית ריקה. כאילו בעליה גר שם, במקום שאין יותר בתים.

לא רק התמונה מעניינת את אנטוניוני. "מהקומה השלושים ושבע מעל הסנטרל פארק" הוא כולו פסקול, קולותיה של העיר המתעוררת בין שש לשמונה וחצי בבוקר. בקטע אחר הוא מתייחס לתחושת הריח בסרטים.

לצד האפקטים החושיים, אנטוניוני נמשך לחקור אנשים הנקרים בדרכו, לנסות להבינם או לחבר להם סיפור. לפעמים הוא מניח לדמיונו להוביל. במקרים אחרים, כמו בסיפור "גוף הבוץ הזה", הוא עורך מחקר הכרוך בהתנסות אישית, כמו ביקור במשך מספר ימים במנזר כדי להיטיב להבין את הנזירות הפורשות אליו, סיפור אותו הוא מסיים במשפט "איזו התחלה נפלאה לסרט. סרט שבשבילי מסתיים כאן". בסיפור "ארבעה גברים בלב ים" הוא בונה עלילה על בסיס מעשה שהיה, של יאכטה שנסחפה בים, וכותב "להלן מסקנותי ומחשבותי, משעה שקראתי את המכתב וניסחתי פרשנות פיזיונומית של התמונה". ב"סרט שצריך לעשות או לא לעשות" למראה נוף מסוים "מתהווה במוחי סיטואציה, ודיאלוג", וכבמטה קסם נוצרות דמויות חיות ומאובחנות. הסיפור האחרון, "אל תחפש אותי", הוא תמציתו של סרט מושלם – סיפור, תחושות, מראה עיניים ומשמע אוזניים.

אין לי רקע קולנועי, וגם לא היכרות עם יצירותיו של אנטוניוני, אבל נהניתי מן המסע בחברתו. אני מניחה שהבקיאים בעבודותיו ימצאו בסיפורים מימד נוסף שמן הסתם חמק ממני. אחרית הדבר המעניינת מאת מאוריציו ג'. דה בוניס מסכמת את אמנותו של הבמאי.

התרגום של אופיר פלדמן קולח, נטול מאמץ, ומשקף נאמנה את האמנותיות שבטקסט.

"הבאולינג ההוא על הטיבר" היה מבחינתי חווית קריאה שונה, הזדמנות להשקיף על העולם מעיניו של קולנוען. קראתי אותו ברצף, והשארתי בהישג יד כדי לחזור מדי פעם לכל קטע בנפרד ובניחותא.

Quel Bowling sul Tevere – Michelangelo Antonioni

לוקוס

2017

תרגום מאיטלקית: אופיר פלדמן

קוו ודיס / הנריק סנקביץ'

קוו ודיס

כותרת משנה: סיפור מימי נירון-קיסר

"קוו ודיס" מתרחש ברומא בשנת 64 לספירה. העלילה עוקבת אחר סיפור אהבה בין שתי דמויות בדויות – מרקוס ויניציוס, מצביא צעיר, וליגיה, בת מלך שנמסרה לידי הרומאים כבת ערובה, ולא הושבה לעמה ולמולדתה. הימים ימי שלטונו של נירון, וימי ראשיתה של הנצרות. ליגיה נמנית עם המאמינים בישו, ויניציוס מאמין באלים הרבים של הרומאים. ליגיה נמנית עם מיעוט נרדף, ויניציוס נמנה עם מקורביו של הקיסר. המפגש בין שתי האמונות, מפגש נפיץ ואלים, הוא הנושא האמיתי של הספר.

הספר נסמך על מקורות היסטוריים רבים, ביניהם מקורות רומאיים והמסורת הנוצרית. מרבית הדמויות הראשיות הן של אישים שפעלו באותה תקופה, ביניהם הקיסר נירון, פטרוס ופאולוס, שליחיו של ישו, ופטרוניוס ארביטר, מהאישים המשפיעים ביותר בסביבתו של נירון, ומי שככל הנראה כתב את "סטיריקון". הארוע המרכזי בספר הוא שריפת העיר רומא ביולי 64, אולי ביוזמתו או בהשראתו של נירון, אך גם אם מדובר בהאשמת שווא, התוצאה – על פי המסורת הנוצרית – היתה הטלת האשמה על הנוצרים, וכתוצאה מכך רדיפתם, מאסרם, ורציחתם בדרכים שונות ואכזריות – טרף לאריות, צליבה והעלאה על מוקד.

שמו של הספר נלקח מן הבשורה על פי יוחנן. פטרוס, שביקש באותה תקופה לעזוב את רומא מחשש שייצלב, פגש בדרכו את ישו ושאל אותו "קוו ודיס, דומיני?", כלומר "לאן מועדות פניך, אדון?". ישו ענה שפניו לרומא כדי להצלב שנית, ותשובתו ביישה את פטרוס, שהחליט לשוב על עקבותיו ולהנהיג את קהלת הנוצרים בעיר, ואמנם נצלב מאוחר יותר – על פי אחת הגרסאות בדבר מותו – במקום בו הוקמה מאוחר יותר בזיליקת פטרוס הקדוש. לא במקרה שמו של הספר נושא אופי נוצרי, שכן הספר כולו נושא מסר בזכות האמונה הנוצרית. זה מול זה מוצגות תפיסת האהבה והסליחה הנוצרית והשחיתות הרצחנית של נירון. מול הרשעות, החנפנות, תאוות הדם והעדר המצפון, אותם מייצגים תושבי רומא ובראשם אנשי החצר, עומדים אמונה עזה בגואל ובגמול במצפה למאמינים בעולם הבא, אומץ, יושר ואהבה לכל הבריות, אותם מייצגים הנוצרים הנרדפים. סנקביץ' די קרוב לנפילה לסטראוטיפים, אבל הוא מאפשר ניואנסים בעיצוב הדמויות, ואם כי נטית לבו ברורה, גיבוריו ברובם אינם חד-מימדיים, אלא משתנים ומתפתחים לטוב או לרע.

הדמות המעניינת ביותר בספר, וזו שמייצגת עמדה בלתי קיצונית, היא זו של פטרוניוס. פטרוניוס אינו מאמין באלים, וגם לא באלוהי הנוצרים. הוא נהנה מחייו, נוטל סיכונים מטעמים של שעשוע ושל אתגר, מתנהל באומץ מול נירון, ובעולם הגחמני של חצר הקיסר הוא מצליח לשמור על אישיות עצמאית. חייו הסתיימו באופן טיפוסי: כשהבין שסר חינו, ומן הסתם יירצח, ערך ארוחה למכריו, ובמהלכה חתך את עורקיו ודימם למוות, לא לפני שהעלה על הכתב את דעתו על עוולותיו של נירון.

קראתי את הספר בתרגומו המיושן עד מאוד של ח.ש. בן-אברם. אמנם אני מוקסמת מהחן שבשפה הממציאה את עצמה, ואולי גם לנוסטלגיה יש בכך חלק, ואמנם נהניתי מהקריאה למרות הסרבול הלשוני המקשה, אבל אולי עדיף לקרוא אותו בתרגומו של אורי אורלב מ-2003. הנה לדוגמא קטע מן הספר בשני התרגומים.

תרגום בן-אברם:

הרחובות היו, בסבת השעה המאוחרת, ריקים מאדם, אך את שיחתם הפריע לודר שתוי שבא לקראתם. הוא נשען, מתנודד, בכף-ידו על כתף פטרוניוס, הציף את פניו בנשימתו הרוויה יין וצפצף בקול צרוד:

את הנוצרים לאריות!

מירמליון – ענה פטרוניוס בנחת – שמע עצה טובה ולך לך לדרכך.

בינתים תפסו השכור גם בידו השניה בכתפו.

צעק עמי יחד, ולא – אשבור את מפרקתך: את הנוצרים לאריות!

אבל עצבי פטרוניוס שבעו כבר את הצרחות הללו. מרגע צאתו מן הפלטין חנקוהו כחלום ביעותים ורסקו את אזניו, והנה בראותו עוד את אגרופו של הענק המורם עליו נגדשה סאת סבלנותו.

ידידי – אמר – צחנת יין נודפת ממך ואתה עומד לי בדרך.

ובאמרו זאת נעץ לו בחזהו עד לנדנה את החרב הקצרה שבה נזדיין בצאתו מביתו.

תרגום אורלב:

מחמת השעה המאוחרת היו הרחובות ריקים, את שיחתם קטע גלדיאטור שיכור, שבא ממול. הוא נטפל לפטרוניוס והחזיק בידו את זרועו כשהוא מציף את פניו בנשימתו הרוויה ריח יין, וצרח בקול צרוד:

הנוצרים – לאריות!

"גלדיאטור", הגיב פטרוניוס בשלווה, "שמע עצה טובה, ולך לדרכך."

פתאום תפס השיכור את זרועו גם בידו השנייה:

"צעק יחד איתי, כי אם לא, אשבור לך את המפרקת: הנוצרים, לאריות!"

אך עצביו של פטרוניוס שבעו מהצעקות הללו. מרגע שיצא מהפלאטינוס חנקו אותו כמו חלום בלהות והחרישו את אוזניו. וכשראה עכשיו לפניו את אגרופו המורם של הענק, איבד את סבלנותו. "ידידי, אמר, "אתה מסריח מיין, ואתה מפריע לי." באומרו זאת, נעץ בחזהו של הגלדיאטור את כל להבה של החרב הקצרה שהצטייד בה בצאתו מהבית.

בסיומו של הספר מופיעה ההערה הזו: "המערכת התירה לעצמה להשמיט מספר זה קטעים אחדים, מעטים במספר, שבתרגום העברי אין להם מקום". היו ימים בהם המתרגם והמוציא לאור נטלו רשות לעצמם לצנזר את היצירה המתורגמת כדי לא לפגוע בקורא העברי הרגיש. מכיוון שהספר, בחלקו השני, שופע תיאורים אכזריים של הוצאות להורג, ומכיוון שהיהודים בספר מוצגים כרודפי הנוצרים, מעניין מה ראתה המערכת לנכון למנוע מן הקורא.

"קוו ודיס" ראה אור ב-1896, תורגם ליותר מחמישים שפות, ועובד לקולנוע. למרות הדידקטיות שבו, הוא נקרא כפרוזה וכתיעוד היסטורי מרתק, ואני בהחלט ממליצה עליו.

(על כריכת הספר שברשותי מופיעים רק שם הספר ושם הסופר, ולפיכך התמונה למעלה היא של הספר במקור הפולני)

Quo Vadis – Powieść z czasów Nerona – Henryk Sienkiewicz

נ. טברסקי

1946 (1896)

תרגום מפולנית: ח.ש. בן-אברם

השקר מסרב למות / הדסה בן-עתו

17290

כותרת משנה: 100 שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון"

ב-1864, בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי, החליט הסופר ועורך הדין מוריס ז'ולי לפרסם את ביקורתו על המשטר. בספרו "דיאלוגים בגיהינום בין מקיאוולי ומונטסקייה" הפגיש בין שתי דמויות היסטוריות: מצד אחד מונטסקיה, האיש שדגל במשטר רפובליקני תוך הקפדה על הפרדת רשויות, ומצד שני מקיאוולי, המייצג שלטון כוחני ועריץ ונטול מוסר. חלק הארי של הדיאלוגים מושמע מפיו של מקיאוולי, שבאמצעותו הציג ז'ולי את עוולות משטרו של נפוליאון. ז'ולי נעצר, וספרו נאסר לפרסום.

בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה היה פטר איוונוביץ' רצ'קובסקי ראש המשטרה הפוליטית הרוסית בצרפת. רצ'קובסקי לא בחל באמצעים במאבקו באויביה של רוסיה, ואחד מכלי נשקו העיקריים היה זיוף בקנה מידה נרחב, לא רק של מסמכים, אלא גם של ארגונים שלמים. רצ'קובסקי חש צורך למצוא אשמים במצבה המעורער של רוסיה, והיהודים – לא בפעם הראשונה בהיסטוריה – היו מטרה נוחה. בשיתוף פעולה רוסי-צרפתי, על רקע האנטישמיות הגואה בצרפת בניצוחו של אדואר דרימון ועל רקע פרשת דרייפוס, הועתקו קטעים נרחבים מספרו של ז'ולי, כשבכל מקום בו הוזכר נפוליאון השלישי הוחלף שמו ביהודים. לקטעים המועתקים נוספו פרקים משלימים, שזיופם ניכר בעיקר בשל הצרפתית הקלוקלת בה נכתבו, ולאלה צורפה העלילה מתוך ספרו של הרמן גוטשה אודות המפגש של נציגי שנים-עשר השבטים בבית הקברות היהודי בפראג. כל אלה יחד הפכו ל"פרוטוקולים של זקני ציון", ובהם פירוט התכניות הפנטסטיות של היהודים להשתלט על העולם. כמה שנים אחר-כך נטען כי הפרוטוקולים האלה הם העתק מדויק של דיוני היהודים בקונגרס הציוני הראשון.

מאז ועד היום הפרוטוקולים שבים וצצים במקומות שונים ברחבי העולם, מותאמים לצרכי מפיציהם. הנרי פורד הפיץ אותם בארצות הברית, היטלר עשה בהם שימוש נרחב, בארצות ערב הם נפוצים גם היום. נדמה שאין מדינה בעולם בה לא ראו אור בשלב זה או אחר. הפרוטוקולים הוכחשו לא אחת בפרסומים מלומדים: העתונאי פיליפ גרייבס והטיימס הלונדוני הוכיחו כי מדובר בזיוף, כך גם המלומד האנגלי לוסיאן וולף בספרו "האמת על הפרוטוקולים של זקני ציון", והדיפלומט הרמן ברנשטיין, שתבע את הנרי פורד, בספרו "תולדותיו של שקר – הפרוטוקולים של זקני ציון". הרוסים עצמם, אבותיו של המסמך, לא השתמשו בו כראיה במשפט בייליס המפורסם, בו הואשם יהודי כי השתמש בדם ילד נוצרי להכנת המצות לפסח, כי ידעו שמדובר בזיוף ולא רצו להתבזות בחשיפתו.

טיעונים מלומדים לא הצליחו להשמיד את הזיוף. כשהשקרן מצליח למצוא לעצמו במה, כשמשתפים אותו בויכוח לגיטימי, הוא השיג את מטרתו, שכן הוא זקוק להכרה, לא לאשרור. עתה מוטל על ציבור הקוראים לשפוט את השקר. אם הוא קולע לדעות קדומות קיימות, אם הוא נותן לגיטימיות לשנאה עתיקת יומין, אם הוא מספק הסבר לבעיות בוערות וכואבות, אם השקרן הוא בעל מוטיבציה מספיק גבוהה, מובטחת הצלחתו. לציבור אין כלים לשפוט את השקר; כמעט שלא ניתן להוכיח שלילתו של מסמך מודפס. לעתים קרובות זהו מבצע חסר סיכוי.

הדסה בן-עתו הקדישה שש שנים לחקר הפרוטוקולים, ולשם כך עזבה את כס המשפט. בספר היא מתחקה אחר יצירת הפרוטוקולים ואחר האישים המעורבים בהפצתו ובהכחשתו. עיקר הספר מוקדש למשפט ברן, ובן-עתו עוקבת אחר כל מהלכיו, החל מן הרגע בו קיבל על עצמו ג'ורג' ברונשוויג, עורך-דין יהודי שוייצרי צעיר, לייצג את הקהילה היהודית בתביעתה נגד הארגון הנאצי "החזית הלאומית" שהפיץ את הפרוטוקולים, דרך המחקר המקיף של ברונשוויג בהיסטוריה של המסמך, ועד פסק הדין בשתי ערכאות. בערכאה הראשונה קבע השופט כי הפרוטוקולים הם זיוף, והם נכנסים להגדרת "תועבה", כמשמעותה בחוק השוייצרי, ולפיכך אסורים בפרסום. בערכאה השניה נקבע אמנם כי מדובר בתועבה, אך לא כהגדרתה בחוק, ובצעד חריג חויבו הנתבעים בכל הוצאות המשפט של התובעים. המשפט נערך בשנות השלושים, על רקע עלית הנאציזם, ומי שניהל את ההגנה היה אולריך פליישהאוור הגרמני, מי שעמד בראש ארגון Weltdienst, שדאג להפצת הפרוטוקולים ברחבי העולם כדי להצדיק את עמדתו של היטלר כלפי היהודים.

זיופים רבים נעלמו כשהוכחה הרמאות שיצרה אותם. הפרוטוקולים של זקני ציון מחזיקים מעמד. כשבנימין סיגל, עתונאי והיסטוריון, שכתב ב-1924 את "הפרוטוקולים של זקני ציון – השקר הגדול ביותר בהיסטוריה", התפלא מדוע השקר מסרב להיעלם, נאמר לו: "יש לך ציפיות מוגזמות מהמדע […]. מדע מסוגל להאבק באמצעים מדעיים; נגד איוולת אפילו האל הוא חסר אונים!". האם יש סיכוי למאבק נגדם? הדסה בן-עתו סבורה שאסור להרים ידים, וחייבים להמשיך למחות כל הזמן בכל דרך. את דעתה הביעה בין השאר במאמר "העם היהודי שותק. שוב" ובספרה האוטוביוגרפי "פנינים ורודות משנחאי".

"השקר מסרב למות" הוא ספר מושקע, מרתק, משלב מחקר היסטורי עם הידע המעמיק של הסופרת בעולם המשפט, וכתוב היטב. אני ממליצה מאוד על קריאתו.

דביר

1998, 2006

 

השקר מסרב למות - כריכות

כריכות אופייניות של הפרוטוקולים של זקני ציון

 

 

 

 

 

השיבה הביתה / אנה אנקוויסט

228624

"השיבה הביתה" נפתח עם שובו של החוקר ומגלה הארצות ג'יימס קוק ממסעו השני ב-1775. אחרי שלוש שנים בלעדיו, אשתו אליזבת מתחילה להערך לשובו, מתכננת בין השאר כיצד לבשר לו על מות עוד אחד מילדיהם. בני הזוג, שנישאו ב-1762, בילו את רוב שנות נישואיהם בנפרד. במספר משימות קצרות יחסית רכש לו קוק מוניטין כנווט, כחוקר וכאסטרונום, ובין השנים 1768 ו-1779, שנת מותו, שהה במצטבר כתשע שנים על הספינה, כשהוא מגיע בין השאר לטהיטי, לניו-זילנד, לאוסטרליה, למערב קנדה, לאנטארקטיקה ולהוואי.

ספרים אודות מסעות פורצי דרך בשנים עברו, וגם אודות מסעות הכרוכים בהתמודדות עם הטבע בתקופות קרובות יותר לימינו, הקסימו אותי מאז ומתמיד, ו"השיבה הביתה" מתברג בקלות בין הטובים שבהם. הוא נבדל מספרי מסע קלאסיים בחיבור שהוא עושה בין הנוסע המרחיב את תחומי הידע האנושי במרחק ובין הבית שממנו יצא ואליו יחזור. בפרקים הראשונים נדמה שהבית והמשפחה הם לב הסיפור, אך בהדרגה הולכים ומשתלבים זה בזה הרחוק והקרוב עד לבלי הפרד.

ג'יימס קוק נרצח בהוואי בהיותו כבן חמישים. חייו נחקרו לעומק, ודמותו ידועה ברבים. אשתו אליזבת, שהאריכה ימים אחריו, ונפטרה בהיותה כבת תשעים וחמש, מוכרת הרבה פחות. אנה אנקוויסט נצמדה לארועים שתועדו וללוח הזמנים ההיסטורי, ובין התאריכים והעובדות שזרה את סיפורה של אליזבת כפי שהצטייר בדמיונה. פרט למספר קטן של דמויות בדויות, כל הדמויות בספר הן של בני אדם שלקחו חלק בחייה של משפחת קוק, במישרין ובעקיפין.

אנה אנקוויסט מתארת נפלא את דמותה של אליזבת, בת לתקופה שמרנית שבה תפקידיה של האשה הצטמצמו לאחזקת משק הבית ולגידול הילדים, ללא אפשרות לפתח כישורים אחרים, ללא השפעה של ממש אפילו בעניינים הנוגעים למשפחתה, כמו חינוך ילדיה. היה ברור שהבנים יוכשרו להיות יורדי ים, בין אם נטו לכך ובין אם לא, ממש כמו אביהם הנוכח עד מאוד למרות ריחוקו הפיסי, ורק בנו הצעיר יכול היה, אחרי מות האב, לבחור נתיב משלו. בדומה לספרה "יצירת המופת", גם כאן הדמות הנעדרת של האב היא הדמות הדומיננטית, והיעדרו של ג'יימס קוק הוא רוב הזמן הציר שסביבו סובבת עלילת הספר. למעשה, גם אחרי שובו מן המסע השני, הוא לא באמת שב בשלמות: עיקר זמנו מוקדש לדיווח על קורותיו, לדיונים, להשתתפות בתכניות למסעות נוספים – אתו או בלעדיו. הסופרת טוותה מערכת יחסים עדינה ואוהבת בין בני הזוג, אך הנתק הממושך עומד ביניהם, ואינו מצליח לבוא על תיקונו המלא.

נושא דומיננטי בספר הוא מות הילדים. שישה ילדים נולדו לבני הזוג, שלושה מהם מתו בעודם פעוטות, והשלושה הנותרים הלכו לעולמם בהיותם בני-עשרה. אנה אנקוויסט, שאיבדה את בתה בתאונת דרכים, מיטיבה לתאר את תחושת האובדן, את האבל שאין לו סוף, את האשמה, ואת אוזלת היד וחוסר האונים לנוכח פני המוות.

כמו בספריה האחרים, למוסיקה יש מקום של כבוד בספר, הפעם באמצעות בנה השני של אליזבת, שהוקסם מנגינתו של נגן עוגב (אחת הדמויות הבדויות בספר), הקדיש זמן רב לנגינה בכינור, וקיווה להמשיך להיות מחובר למוסיקה גם בעת הכשרתו הימית.

קל להתפתות למצוא בספר סממנים פמיניסטים. כשאליזבת מספרת לאמה שג'יימס עומד לצאת למסע שלישי למרות שהבטיח שהמסע השני היה האחרון, אמה עונה לה כך: "יש רק דבר אחד שאת יכולה לעשות: לוותר. את צריכה להיות כמו עשב. הם דורכים עליך במגפיים הכבדים שלהם, אז תתכופפי. יבוא יום והם יזיזו את הרגליים, ואז תזדקפי שוב. אם תשארי נוקשה וזקופה, כמו קנה-סוף, תשברי. זה עובר, אליזבת, לכל דבר יש סוף, ככה או ככה. לחכות. לא להתנגד, כי אז תפסידי". אליזבת עצמה תוהה על מעמדה במלים אלה: "אני לא יכולה לשנות כלום, חשבה. כמו שג'יימס אמר: זה לא קשור אלי, אני מחוץ לכל זה. אבל הרי בי מדובר, בנו! הרי הוא זה שנוטש אותי! למה כולם חושבים על המניעים שלו, ואף-אחד לא מעמיד את עצמו במקומי? אני רואה את זה לא-נכון? יש כאן משהו שלא הבנתי?". למרות התבטאויות אלה, אני סבורה שהספר אינו נושא מסרים בדבר מעמדה של האשה, וגם אם כן הם אינם לב הספר או העילה לבחירה בנקודת הראות של אליזבת. הסופרת מספרת על אשה בתקופה בעלת מאפיינים מסוימים, ללא עמדה שיפוטית מובהקת וללא השלכות לזמננו.

קיימות מספר גרסאות המסבירות את חידת מותו של ג'יימס קוק. בהיותו בהוואי זכה לכבוד השמור לאלים. מספר ימים לאחר שעזב את האי שב אליו, משום שהתורן בספינתו נשבר. ליחס הקודם לא נותר זכר, והתושבים העוינים יצאו נגד האורחים, הרגו את קוק, וחילקו את אבריו בין ראשי השבטים. באמצעות יומן גנוז (ובדוי) של קוק, המתיישב עם הידע אודות אופיו שהשתנה והקשיח, הסופרת מספקת הסבר מעניין משלה לאשר התרחש.

למרות שהספר מעוגן היטב בארועים היסטוריים, הוא אינו נקרא כספר דוקומנטרי, בין השאר משום שכמעט אינו נוקב בתאריכים. הסופרת שומרת על איזון מצוין בין העוגנים ההיסטוריים לבדיה השזורה ביניהם, ומשלבת באופן מוצלח את סיפוריהם הנפרדים של בני הזוג.

"השיבה הביתה", כמו ספריה האחרים של אנה אנקוויסט, כתוב נפלא, מרגש ומעניין.

De Thuiskomst – Anna Enquist

הספריה החדשה

2008 (2005)

תרגום מהולנדית: רן הכהן

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה / מארק האדון

d7e878d672a657c2a01a23c94e3cd7a9

"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מסופר מפיו של כריסטופר, נער כבן חמש-עשרה, שמן הסתם היה טורח לתקן אותי ולומר שהוא בן חמש-עשרה ושלושה חודשים ושלושה ימים, כי כריסטופר זקוק נואשות לסדר ולעובדות מוצקות. הנער, כך מבין הקורא מבלי שהדברים נאמרים במפורש, מאובחן כסובל מתסמונת אספרגר, שעיקריה במקרה שלו הם עירנות קיצונית לפרטים שמטביעה אותו במידע, וחוסר יכולת להבין סיטואציות חברתיות. היאחזות במסגרות קבועות, וארגון המידע בתבניות, מקלים עליו. כתוצאה ממצבו יש בו תמימות הנובעת מהבנת דברים כפשוטם ומחוסר יכולת לשקר.

כריסטופר חי עם אביו לאחר שאיבד את אמו, ולומד בבית ספר לבעלי צרכים מיוחדים. הוא עצמו סבור שזו הגדרה מטופשת: לכולם יש גם צרכים מיוחדים, למשל אבא שצריך לקחת לכל מקום קופסה קטנה של סוכרזית שהוא יוכל לשים בקפה כדי לא להשמין, או גברת פיטרס שמרכיבה מכשיר שמיעה בצבע בז', או שבון שמרכיבה משקפים עם עדשות כל כך עבות שאם אני מרכיב אותם נהיה לי כאב ראש, ואף אחד מהאנשים האלה לא נחשב למישהו עם "צרכים מיוחדים", גם אם יש לו צרכים מיוחדים. לאורכו של הספר כולו כריסטופר מביע דעות שאי אפשר שלא להסכים אתן, אבל שוב ושוב, רגע אחרי שהקורא מסכים עם כריסטופר ותוהה אולי שום דבר אינו משובש אצלו, הוא ממשיך להתבטא באותו סגנון ובאותו הגיון לגבי היבטים שנראים לו חלק ממהלך החיים הסדיר, אבל הם בעצם שונים וחריגים, ומשקפים היטב מצוקות שאולי אינו מזהה אותן ככאלה: חוסר היכולת לאכול דברי מזון שנגעו זה בזה, הגניחות שהוא משמיע כדי לאתחל את עצמו, הבנת אמירות כפשוטן ועוד.

בעיני, אחד ההיבטים החזקים של הספר, פרט להתבוננות אל מה שמתרחש במוחו של מי שנתון תחת השפעת התסמונת, הוא הבניה של הדמויות הנוספות מבלי להשתמש כלל ברגש. כל מה שאנחנו יודעים על אד, אביו של כריסטופר, כדוגמא, הוא מה שהבן בוחר לספר לנו בסגנון עובדתי, ובכל זאת – ואולי דווקא משום היעדר השפעה רגשית שיפוטית – אנו לומדים הרבה גם על ההתמודדות היומיומית של אד עם המעמסה הרגשית והפיסית של החיים במחיצתו של כריסטופר. הנער, שרוב הזמן מסתפק בחברת עצמו, עסוק בעניניו – בכתיבת הספר אודות חקירת הריגתו של כלבה של השכנה, בתכנית להבחן בחמש יחידות במתמטיקה, בחלום להיות אסטרונאוט – בעצם תלוי לחלוטין באביו. הוא אינו מסוגל להתרחץ לבדו, להחליף בגדים, לצאת לקניות, להכין לעצמו אוכל. הוא צורח בפומבי כשהוא לחוץ, מגיב באלימות כשנוגעים בו, מרטיב במכנסיו כשאינו מוצא שירותים נקיים. הידע שלו עצום, בעיקר בשל זכרון מצוין, אך כישורי החיים הבסיסיים לקויים. אין טעם לכעוס עליו, כי הוא אינו מתכוון לרע, ואין לצפות ממנו להכרת טובה ולגילויי אהבה, כי המקסימום שהוא מסוגל לו הוא מגע באצבעותיו של האב, מגע המחליף חיבוק. העומס על האב הוא לפיכך גדול, והמחויבות הנדרשת ממנו טוטאלית.

נדמה לי שאין צורך להציג את הספר: הוא זכה להצלחה בשתי המהדורות – למבוגרים ולנוער – וגם כהצגת תיאטרון. אני חושבת שבדומה לסרט "איש הגשם" הוא עזר לקבע בתודעת הציבור את האוטיזם, ואת האספרגר הנמצא על הקשת האוטיסטית, כתופעה המשלבת חוסר כישורים חברתיים עם ידע מרהיב, כשהמיוחדות עד כדי גאונות בולטת ומעמעמת את הקשיים. בשלב מאוחר יותר הגיעו ספרים שתיארו חד-משמעית את ההתמודדות הבלתי פוטוגנית, הן של האוטיסטים (כמו "אל תפחד כשאני מחבק אותך" מאת פולביו ארווס) והן של הוריהם (כמו "שטום" מאת ג'ם לסטר). לא שהספר אינו מתייחס לקשיים, אבל מכיוון שכריסטופר אינו מתלונן עליהם, כי אינו מודע להם כקושי, ומכיוון שהספר "עטוף" במעין סיפור בלשי, הם מעט נדחקים לשוליים. כנראה לא בכדי זכה הספר לביקורת מצד הלוקים באספרגר שטענו שאינו מתאר אותם במדויק. ויחד עם זאת הקריאה בספר היא חוויה רגשית וספרותית בעלת עוצמה ומומלצת.

The Curious Incident of the Dog in the Night-Time – Mark Haddon

כנרת זמורה ביתן דביר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

שישה ימים של מלחמה / מיכאל אורן

43174

כותרת משנה: המערכה ששינתה את המזרח התיכון

במלחמת ששת הימים הייתי ילדה. מתקופת הילדות יש לי מספר זכרונות מובחנים, וזכרון המלחמה הוא בין החדים שבהם. אני זוכרת היטב את ימי המתח שקדמו למלחמה, את המוזרוּת שבמקלט ובאזעקות, ואת האופוריה שאחרי, שהתבטאה בין השאר בהערצה לגיבוריה. אוסף מחזיקי המפתחות, אחד מתחביבי התקופה, התעשר בדיוקנאות ראשי המדינה וראשי הצבא.

ההיסטוריון מייקל אורן – בעבר שגריר ישראל באו"ם, והיום חבר כנסת וסגן שר במשרד ראש הממשלה – כתב ב-2002 את הספר "שישה ימים של מלחמה", ובו הוא סוקר שעה אחר שעה את ימי המתח שקדמו לה ואת כל אחד מימי הקרבות. הספר נפתח בסקירה היסטורית של ההתישבות היהודית והישראלית בארץ ושל תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, ומסיים בבחינת השאלה עד כמה שנתה המלחמה את פני האזור ואת מערך היחסים המקומי והגלובלי. למרות היותו ספר עיון וספר מלחמה, כתיבתו בהירה ונגישה, והוא נקרא בשטף כספר פרוזה.

לא אכנס כאן לכל פרטי הספר. חלק מהדברים מוכרים וידועים, ואת האחרים כדאי לקרוא בהרחבה בספר ולא להסתפק בתמצית. מצאתי ענין רב בתהליכים המדיניים, בתיאורי האישים המעורבים, ובהיבטים החברתיים שסביב הארועים. אורן מתאר את אחורי הקלעים בארץ, במדינות ערב, בקרב המעצמות ובאו"ם, ופורש תמונה שלמה ומפורטת של כל אשר התרחש בכל רגע החל מפרוץ המשבר ועד קבלת החלטה 242 בנובמבר 1967.

מצאתי בספר ענין רב בתחומים שקודם לכן לא הרביתי להרהר בהם, אך בחרתי לקרוא את הספר בעיקר משום שהייתי סקרנית ללמוד לעומק אודות כמה שאלות: האם אשכול באמת היה חלש והססן כפי שהצטייר בנאומו המגומגם לפני המלחמה? עד כמה היה משמעותי תפקידו של דיין, שמונה לתפקיד שר הבטחון ימים ספורים לפני המלחמה? מה גרם להתמוטטות של רבין ואיך התאושש? האם ישראל יצאה למלחמה עם שאיפות כיבוש והתפשטות? אורן מתייחס לכל אלה בפירוט ובאופן משכנע.

מפתיע – או אולי לא מפתיע – לגלות עד כמה הונעה המלחמה משיקולים של אגו, של כבוד, של יוקרה אישית. מפתיע גם ללמוד עד כמה מלחמת בזק כל-כך חד-צדדית (אם לשפוט לפי תוצאותיה) התגלגלה והתפתחה למעשה מרגע לרגע, עוקבת אחר אסטרטגיות לחימה שתוכננו ותורגלו, אך ללא אסטרטגיה מדינית סדורה שגובשה מראש ונשמרה בעקביות. החלטות הרות גורל, כמו ההשתלטות על ירושלים ועל הגולן, התקבלו בתהליכי זיגזג, במידה רבה בשל אישיותו המורכבת והאניגמטית של שר הבטחון. נדמה שאם תוצאות המלחמה לא היו כל-כך מרהיבות, ועדות חקירה היו עורפות כמה וכמה ראשים בשל תהליך קבלת החלטות בלתי תקינים. כך, לדוגמא, הממשלה החליטה, בעיקר בשל עמדת דיין, להמנע מפתיחת חזית מול סוריה, וזמן קצר אחר-כך שינה שר הבטחון את עמדתו והורה לדדו, אלוף פיקוד הצפון, לצאת לדרך, מבלי להביא את ההוראה הזו לאישור הממשלה, שהועמדה בפני עובדות בשטח.

למרות שכותרת המשנה של הספר היא "המערכה ששינתה את המזרח התיכון", אורן סבור שגם בפרספקטיבה של עשרות שנים אחרי המלחמה אי-אפשר לקבוע חד-משמעית שאכן המלחמה חוללה שינוי. מלחמת ששת הימים פרצה על רקע של סכסוך נפיץ, היא יכלה לפתוח פתח למהלכים של שלום – ואכן הובילה למספר תהליכים שכאלה, אבל הסכסוך לא שכך והוא נפיץ מתמיד.

"שישה ימים של מלחמה" זכה בפרסים, בביקורות משבחות, ובמעמד של רב-מכר. למדתי ממנו רבות והועשרתי מקריאתו, ואני מצטרפת למשבחים וממליצה עליו.

Six Days of War – Michael B. Oren

דביר

2004 (2002)

תרגום מאנגלית: מנשה ארבל

הבטחות / דייב מרגושס

havtachot_f

לפעמים בחירה בספר משיקולים פסאודו-ספרותיים מובילה באקראי לתגלית, וזה מה שקרה לי עם "הבטחות". רציתי לקרוא ספרות קנדית, בנוסף לבחירה המובנת מאליה בספריהן של מרגרט אטווד ושל אליס מונרו, ובחרתי בספר הזה, למרות שלא ידעתי דבר וחצי דבר על הסופר, ולמרות שמדובר בקובץ סיפורים, ואני בדרך-כלל מעדיפה רומנים. נכבשתי כבר מפתיחת הסיפור הראשון, "סיפור אהבה", שנכתב בטון ענייני שכזה: "זהו סיפור אהבה. כלומר, זה סיפור על אהבה, אבל אולי גם על משהו אחר. הדמויות הן אלה: ארתור, ג'ואנה, אמילי. גבר ושתי נשים – אתם כבר יכולים לראות את האפשרויות. אולי אתם אפילו חושבים שאתם רואים לאן הסיפור מוביל. אולי כן ואולי לא".

"הבטחות" מכיל 18 סיפורים, שרובם ככולם עוסקים בדילמות הכרוכות במערכות יחסים: בגידה לכאורה של בן זוג, חיפוש אחר אם ביולוגית, התלבטות אם להכנס לקשר רציני לאחר נסיונות כושלים, יחסי הורים-ילדים ועוד. כמה מן הסיפורים מכסים חיים שלמים, כמו הסיפור הראשון, רובם מתמקדים בהתלבטות נקודתית ומותירים סוף פתוח, כמו הסיפור האחרון, "הנשיקה שהוחמצה", שהוא בעצם הקדמה לפגישה מחודשת של חברי נעורים. נמצא כאן גם סיפור בטעם של המערב האמריקאי הישן, "דלי הדמים", ושני סיפורים מתוקים במיוחד, אולי האהובים עלי ביותר בספר: "גברת צעירה מוירג'יניה המערבית", שמתאר מפגש בין בני זוג שנישאו ממש לפני שהבעל גויס בעקבות פרל הרבור, ו"לייטפוט וגודבאדי – ככל שזה לא ייאמן", אודות ההתמודדות עם היציאה לגמלאות ועם האלמנות, שמתוכו נגע ללבי המשפט הזה: "אני לא מרגישה חנוקה, אבל אני עדיין מי שאני, לא רק אמא, סבתא וגברת גודבאדי הנחמדה הזו. אני עדיין דוריס, תמיד הייתי ותמיד אהיה, ולפעמים מתחשק לי טיול בהרים".

הסיפורים ב"הבטחות" לוקטו משלושה קבצים שפורסמו בין השנים 1996 ו-2014. אי אפשר לנחש איזה מהם נכתב בתקופה מוקדמת, ואיזה בתקופה מאוחרת ומנוסה יותר, שכן כולם כתובים בכשרון ובמיומנות. מרשימה העובדה שהסופר כותב באותה מידה של שכנוע כגבר וכאשה. לדעתי, כשהכתיבה נעשית מנקודת מבט של בן-אדם, המגדר אינו משחק תפקיד מהותי. בסיומו של הספר מובא ראיון קצר עם הסופר, ואחת השאלות שבו מתייחסת לנושא זה. תשובתו פשוטה: "בסופו של דבר מדובר באמפתיה […] ברגע שאתה נכנס לעורו של מישהו אחר – ההבדל, לדעתי, נמחק".

ההוצאה הציפה את הכריכה, כולל הדשים, בציטוטי מחמאות לסופר ולספר. אני לא מחבבת את שיטת היחצ"ון הזו, אבל מכיוון שהסופר בלתי מוכר מחוץ לקנדה ונזקק למילות היכרות, ומכיוון שהסכמתי עם המחמאות, אסכם בציטוט משולב משתי מובאות שבגב הספר: "מרגושס יודע לספר סיפור טוב. הסיפורים שלו מצחיקים, עצובים, חכמים […] ההשפעה המצטברת של סיפוריו מרוממת ומאירה גם יחד".

Promises – Dave Margoshes

מרנגא

2017 (1996, 2007, 2014)

תרגום מאנגלית: עטרה מוסקוביץ, עירית נוי