מקצועות של אחרים / פרימו לוי

בין השנים 1969 – 1985 כתב פרימו לוי שורה של מסות ומאמרים, חלקם הופיעו כטור אישי בעתון La Stampa, שראה אור בעירו טורינו. באחד הטורים סיפר על מסה שקרא בשם "בשבח הלא-יוצלחים", אשר "העלתה על נס את מי שמרהיב עוז לעסוק במקצועות של אחרים, את האוטודידקט […], את כל מי שיוצא מגדרו ללמוד מנסיונו המחוספס במקום מספרי הלימוד או מן המורים", והוסיף כי "לומדים טוב יותר ומהר יותר בדרכים המסורתיות, אבל הדרכים הספונטניות שמחות יותר ועשירות יותר בהפתעות". באותו טור, ובאותו הקשר, התוודה על "חולשה ותיקה", המביאה אותו "לעסוק במשך שעות אבודות בדברים שאיני מבין, לא כדי להקנות לעצמי תרבות בסיסית, אלא לשם שעשוע טהור, שהוא העונג הלא-מוכתם של החובבן". ככימאי, איש מדע, רוב שנותיו, שהמיר את עולם המעשה בעולם הרוח של הכתיבה, האמין שאין שום סתירה בין מה שכינה "שתי התרבויות", וקיווה שרשימותיו, שקובצו בספר, יַראו זאת.

תחומי הענין המקבלים ביטוי בספר מגוונים. לוי מפנה תשומת לב סקרנית וחקרנית, דוגמת זו שהפגין כלפי סיפוריו של פוסונה ב"מפתח-כוכב", לחרקים ולנחיתה על הירח, למשחקי ילדים ולחרדה מפני מלחמה גרעינית, ל"שולחן ערוך" ולמעבד תמלילים. הוא מספר על חנות הבדים של סבו, ומשיב לקורא ששאל כיצד כותבים, חוקר את מקורן של מלים, ושב בקריאה חוזרת אל ספרים ישנים. לפעמים הוא מבקש להפיק לקחים, לפעמים נהנה מעצם ההתבוננות והלימוד. מכיוון שהוא משתף בבהירות ובהתלהבות בממצאיו, נהניתי מלימוד ומהרחבת אופקים יד שניה.

כתיבתו של לוי במאמריו מצטיינת בסקרנות כובשת, בצניעות, בהומור דק, ואולי במפתיע – עבור מי שלא קרא מיצירותיו – גם באופטימיות. כך, לדוגמא, את המאמר, העוסק בסכנת ההשמדה במלחמה גרעינית, הוא חותם בתקווה ובאמונה: "הסכם הוא העסקה הכי טובה, ולטווח הארוך הטריק המתוחכם ביותר הוא תום-לב הדדי", וזאת מפיו של מי שהתנסה על בשרו ברוע שאליו עלולים בני האדם להדרדר.

למלאכת הכתיבה – "לא-מקצוע", כהגדרתו – הוא מקדיש כמה טורים, בהם הוא עונה על השאלה למה כותבים, מפנה תשומת לב למלאכתם הקשה של המתרגמים, ומביע את העדפתו לבהירות סגנונית. "בלי בהירות אין כלל מסר", הוא סבור, ומסייג בענווה, "אבל, אני שב ואומר, אלה העדפותי האישיות, לא נורמות".

למרות ההנאה והתועלת שהוא מוצא בליקוט הידע הרבגוני כחובבן, לוי אינו מפחית בחשיבותה של התמחות: "העולם שלנו הולך ונעשה יותר ויותר מסובך, ולכולנו תועיל מומחיות מעמיקה ועדכנית ככל הניתן […] למומחיות אין תחליף", הוא כותב. נוכח נטיה גוברת לרכוש ידע על בסיס צורך-לדעת, לפעמים על חשבון בניית מומחיות בדרך של העמקה והרחבה נדבך על נדבך, דבריו חשובים מתמיד.

מעניין ומומלץ.

L’altrui mestiere – Primo Levi

הספריה החדשה

2021 (1985)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

היהדות שלא הכרנו / יוכי ברנדס

"היהדות שלא הכרנו" מקבץ יחד טורים שבועיים שכתבה יוכי ברנדס ב-2013. חמישה שערים בספר, ושמותיהם מעידים על תוכנם: "תיקון עולם", "דת ומדינה" "מעמד האשה", "ישראל והעמים" ו"חגים וזמנים".

כמו בספריה האחרים, הסופרת מבקשת לקרוא בכתובים קריאה רעננה, מחדשת, רלוונטית. כל אחד מן הטורים מציע זוית מרתקת להתבוננות בטקסט המקראי וההלכתי, בוחר בפרשנות מקלה ומקרבת, ונובע מאהבת התרבות היהודית ומסלידה מן המבקשים לעקר אותה מן החִיות שבה ומיפי עקרונותיה. אילו הייתי מבקשת לסכם את הספר באמצעות טור אחד בלבד, הייתי בוחרת בזה שעוסק בחנוכה, שבו ברנדס מאפיינת בחדות ובבהירות את המחנות שלהם היא מתנגדת: המתנוונים הם "מי שנחשבים בעיני עצמם ללומדי התורה האמיתיים היחידים, אך בעצם רק מדקלמים את מה שנאמר בעבר, ולא יוצרים שום דבר חדש. מי שנאחזים בקרנות המזבח של הלכות לא רלוונטיות, שחלקן אף מנוגדות למוסר הבסיסי ולשכל הישר, ולא מעזים לשנותן". המתייוונים הם "מי שמתעבים את מדינת ישראל, ומוציאים דיבתנו רעה בעולם. מי שמשוכנעים שערכי היהדות והציונות עומדים בסתירה לערכי המוסר המערבי, ולכן צריך להפטר מהם. מי שמאמינים שמדינה יהודית וציונית לא יכולה להיות הומניסטית ודמוקרטית, ומבקשים לעקור ממנה את יהדותה וציונותה".

להלן דוגמיות מכל אחד מן השערים:

"תיקון עולם" מצביע על הפער הגדול בין תפיסת העולם ההלכתית לזו של הממסד הדתי בימינו. הסופרת טוענת, בין השאר, לטובת הלגיטימיות של המודלים המשפחתיים הבלתי קונבנציונלים, באומרה כי "אם היהדות היתה מקבלת רק את המודל המשפחתי הקונבנציונלי, לא היה לנו משה, שגדל במשפחה של אם מאמצת לא יהודיה, וגם לא דוד, שאביו הקדום נולד מיחסי מין אסורים בין כלה לחמיה".

"דת ומדינה"מערער על הפקדת הדת בידי רשויות ממונות, ועל הנטיה להפריז בחוּמרה. "פלורליזם דתי הוא בעיני תנאי הכרחי להפיכת היהדות לתורת חיים", כותבת ברנדס, ומעלה על נס את הליברליות של הרב עובדיה יוסף, שבין השאר תמך בבחירות הלא לגמרי מקובלות של בנותיו. "כל אחד יכול להחמיר. אין דבר פשוט מזה. אבל להקל יכולים רק רבנים ידענים באמת", היא כותבת עליו.

"מעמד האשה", כך מודה ברנדס, אינו הצד היפה של היהדות: "דווקא משום שהתרבות היהודית חשובה לי, אני לא מוכנה להצטרף למקהלת חסידיה השוטים שמזמזמת בקול אחיד כמה היהדות טובה לנשים. היהדות אינה טובה לנשים!". השינוי נתון בידיהם של פוסקי הלכה שישכילו להתאים עצמם לעולם המשתנה: "בשביל מה יש פוסקי הלכה אם לא בשביל לחדש? הרי לצטט את מה שהיה בעבר כל אחד יכול". באמרת אגב אמיצה היא יוצאת נגד הקלות בה נהרסים חייהם של מחזרים נודניקים, שבעיניה אינם נבדלים מנודניקים אחרים.

"ישראל והעמים" עוסק בין השאר ביחס לזרים, למהגרים ולפליטים, ובאנטישמיות. מעניינת ההתיחסות אל בת פרעה כאל חסידת אומות העולם: המסקנה הנובעת מן הבחירה המקראית לספר אודותיה, במקום לחבר סיפור על הצלה פלאית של משה בידי אלוהים, היא שיש להרבות לספר על מעשי הצלה שנעשו בידי חסידי אומות העולם גם אם מספרם היה נמוך יחסית למספרם של אלה שבחרו באלימות או באדישות.

"חגים וזמנים" כולל טורים המתיחסים כל אחד לחג או למועד. הטור העוסק בפורים, לדוגמא, מספר על גלגולה של ההתחפשות מטקס פגאני לנצרות ומשם ליהדות, ועל התקבלותה כחלק מהחג בלחץ העם ולמרות התנגדות הממסד. פורים מלמד אותנו "שאם התרבות שלנו רוצה משהו, בסוף היא תזכה בו, ושום ממסד דתי מאובן לא יצליח למנוע אותו מאתנו. ואחרי זמן, כשהמנהג יחדור אל תרבותנו, אותו ממסד דתי, שלחם בו בכל הכוח, יצא מגדרו כדי למצוא לו הסברים עמוקים שיקדשו אותו ויהפכו אותו לערך נשגב ומרומם".

ספר מרתק, מעורר מחשבה ומומלץ מאוד.

ציור עטיפה, המציג את יוכי ברנדס כשרלוק הולמס בחצאית, וציור השערים הם פרי מכלולה של רות גוילי.

כנרת זמורה ביתן דביר

2014

מחשבות והמצאות / ג'ף בזוס

ב-1994 ג'ף בזוס, אז בן שלושים, זיהה שהשימוש ההולך ומתרחב באינטרנט פותח הזדמנויות עסקיות מרחיקות לכת. הוא נטש קריירה נאה בחברת ניהול השקעות, וייסד את אמזון, עסק מקוון למכירת ספרים. אמזון הפכה אימפריה, בזוס הרחיב את תחומי התעניינותו, והיום הוא מחזיק בין השאר גם את חברת החלל בלו אוריג'ין ואת העתון וושינגטון פוסט. לאחר שהפך לאיש השני בעושרו בעולם, הוא תורם באמצעות קרנות שהקים למטרות כמו חינוך וסביבה. הספר "מחשבות והמצאות" מורכב משני חלקים: הראשון מורכב ממכתביו השנתיים של בזוס לבעלי המניות של אמזון, והשני מכמה מנאומיו ומכמה ראיונות שהעניק.

הסופר והעיתונאי וולטר אייזקסון, שכתב מספר ביוגרפיות מצליחות, סבור כי בזוס הוא אישיות מהליגה של ליאונרדו דה וינצ'י, בנג'מין פרנקלין, אלברט איינשטיין, עדה לאבלייס וסטיב ג'ובס, בזכות הסקרנות הנלהבת, היצירתיות, הדמיון והחדשנות. במבוא לספר הוא מספר על חייו של בזוס, מאז היה ילד לאם בת-עשרה שבן-זוגה נטש אותה, ולאב שאימץ אותו באהבה בהיותו בן ארבע, דרך חופשות הקיץ המרתקות והמאתגרות עם סבו, שבמידה רבה עיצב אותו, ועד ליוזמותיו העיסקיות הנמשכות עד היום. אייזקסון מסכם את עיקרי תפיסת עולמו של בזוס, ולמען האמת אפשר לבחור אם לקרוא את הדברים שבזוס עצמו כתב או את המבוא. הם חופפים לגמרי, ובכתביו של בזוס יש מטבע הדברים חזרות רבות, בעיקר בזכות העקביות שלו. הערך המוסף שבקריאת הכתבים אחרי המבוא הוא ההתרשמות הבלתי אמצעית מן ההתלהבות של בזוס ומן הרעננות שהשתמרה אצלו גם אחרי עשורים של פעילות.

אלה הם עקרונות התרבות הארגונית על פי בזוס: התמקדות אובססיבית בלקוחות במקום במתחרים, דחף המצאה חלוצי, נכונות להכשל, חשיבה לטווח הארוך, גאווה מקצועית במצוינות תפעולית. את התרבות הארגונית גיבש כבר במכתב הראשון, ובשנים הבאות נהג לצרף את המכתב הזה כנספח למכתבים השנתיים, מעיד שהוא עדיין מחזיק בה ללא פשרות ושהיא מניבה תוצאות. "אנחנו מאמינים בלב שלם שיש קשר הדוק בין האינטרסים ארוכי הטווח של בעלי המניות לבין אלה של הלקוחות שלנו", כתב לבעלי המניות, וגם "אני נלהב בנוגע לעסק הזה לא פחות מאי-פעם. יש לפנינו יותר חדשנות משיש מאחורינו". את מכתביו בשנים האחרונות חתם במלים "זה עדיין היום הראשון", כשכוונתו לדחף הבלתי פוסק להתחדש ולהמציא. "היום השני", לדבריו, הוא המקום בו אינו רוצה למצוא את החברה. זה המקום שבו חברה יכולה להתקיים במשך שנים כשהיא קופאת על השמרים ונישאת מכוח האינרציה על הישגי "היום הראשון", אבל סופה לגווע. לאחת הקרנות שהקים נתן את השם Bezon Day 1 Fund.

ואלה הם הטיפים של בזוס לניהול חיים מספקים ומלאי משמעות: עשו שימוש במתנות שהחיים נתנו לכם; בחרו במה שמלהיב אתכם; העדיפו מקוריות על פני שגרתיות; חיי שירות והרפתקאות על פני חיי שגרה; הכירו בטעויות; הפגינו נחישות וטוב לב; קבלו החלטות בשיטת "מזעור חרטות", כלומר חישבו כיצד תרגישו לגבי החלטה מסוימת כשתהיו בני שמונים ונסו להמנע מלגרום לעצמכם חרטה עתידית.

תפיסת עתיד כדור הארץ של בזוס מעניינת: בשונה מן הגישה המקובלת, הסבורה שהאנושות תצטרך למצוא תחליף לכדור הארץ שלא יוכל לכלכל אותה, בזוס מעדיף לשמור עליו כמרכז האנושות. מושבות החלל תיבננה בטווח נסיעה קצרה – הירח הוא אופציה סבירה – ותעשיות כבדות ומזהמות תפעלנה בהן. כדור הארץ עצמו ייוותר מוגן במרכז, מקום יפה לחיות בו.

כאמור למעלה, יש הרבה חזרות בספר, ולכן פה ושם קראתי בדילוגים. למרות זאת (ולמרות התרגום חסר המעוף של שמו המקורי של הספר – Invent & Wander), אני ממליצה על קריאתו, בזכות ההתלהבות המדבקת וההזדמנות להתוודע אל האיש שמאחורי היוזמות הגדולות.

Invent & Wander – Jeff Bezos

מטר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

לנקות את יפו / שירז אפיק

אוֹרי, בן ארבע-עשרה, הוא נער בודד. בביתו ביפו הוא מתגורר עם הוריו, שאינם מסוגלים לנהל שיחה שגרתית מבלי לגלוש למריבה, ושניהם גם יחד – כל אחד על פי אופיו – אינם ממש רואים אותו. בבית הספר הוא שקוף למרבית התלמידים, וקורבנו המבועת של הבריון הכיתתי, שהתרומות של אביו למוסד גורמות לו לפרוק עול מבלי לחשוש מהשלכות. כשגולן, בעל חברת נקיון ומתאבק חובב, מקדיש לו תשומת לב, אוֹרי מרגיש שמצא אח גדול, אב חילופי. גולן מעניק לו בטחון, מלמד אותו לעמוד מול הבריון, נותן לו תחושה שהוא יקר ללבו. במהרה יגלה אוֹרי שכל הטוב הזה בא עם תג מחיר כבד.

זהו ספרה הראשון של שירז אפיק, וכמו בספרים שבאו אחריו גם כאן היא מציגה דמות אמינה שמגששת את דרכה, מתמודדת עם קשיים, ומכוונת ביסודו של דבר לטוב. יש לאוֹרי הורים שדואגים לכל צרכיו הפיזיים, אבל אביו מרבה להעדר ואינו מעורב בחייו, ואמו, שאוהבת אותו, שקועה למדי בנרקיסיזם. כשהאב עוזב בעקבות חיכוכים בלתי פוסקים עם אשתו ובשל רומן עם מזכירתו, הוא אינו טורח להפרד מבנו, ומנסה לפצות על כך באופן מגושם מאוחר יותר. האם מצדה שוקעת באפתיה, ואוֹרי נותר, בגיל ארבע-עשרה הרגיש, לגדל את עצמו (באסוציאציה חופשית נזכרתי בבועז, שהיה גם הוא "אבקוע", צאצא המטפל בעצמו). נחמה הוא מוצא במוזיקה, ורגשותיו מגיעים לפורקן בשעות ארוכות של נגינה בפסנתר.

בבית-הספר המצב אינו טוב יותר. למרות שאוֹרי אולי אינו איש רעים להתרועע מטבעו, המעמד החברתי הפגיע שלו חונק אותו. כשמוסיפים לכך את המיגרנות שמהן הוא סובל, את אובססית הנקיון שירש מאמו, את האיסטניסיות שלו, את טעמו המוזיקלי יוצא הדופן – קלאסי ומטאל בכפיפה אחת – את משיכתו אל בן כתתו חאלד, וגם סוד אחד מעברו שהוא חרד פן יתגלה, לא ייפלא שהוא מניח לגולן לכבוש בקלות יתרה את לבו, למרות שהוא מודע היטב לחסרונותיו ולפגמיו.

אוֹרי לומד בבית ספר אינטגרטיבי, ששם לו למטרה לשלב יחדיו תלמידים יהודים וערבים ולטפח את כשרונותיהם. יש מי שאינו רואה בעין יפה את קיומו של המוסד, ובכלל את רעיון הדו-קיום. מבלי לחטוא בקלקלנים אספר רק שהתסכול ההולך וגובר של אוֹרי ככל שחייו הולכים ומסתבכים, יהפוך אותו לטרף קל לגיוס למטרות שאינן מטרותיו.

"לנקות את יפו" מקוטלג כספר נוער, אבל זהו קיטלוג מצמצם ובלתי מספק. אמנם העלילה מתוארת כולה מנקודת מבטו של אוֹרי, והדמויות האחרות, כולל המבוגרים, מפורשות אך ורק כפי שהוא חווה אותן, אבל דווקא משום כך יש בו חשיבות בעיקר לקורא המבוגר, להורה. ההורות הלקויה שאוֹרי חווה מובילה אותו לתחושה שהוא עזוב, ותחושה זו בתורה מובילה אותו למקומות רעים, למרות שביסודו הוא אדם חיובי, המבחין בין טוב לרע. שירז אפיק, שהחמלה שלה כלפיו ברורה, גורמת לקורא להמנע מלשפוט אותו גם כשהוא מצליח להצדיק בפני עצמו החלטות שיובילו לאסון, כי באמת מגיע לו לחדול להיות, "הכי מעאפן", "הילד כאפות הכי אומלל בכל האינטגרטיבי", "להוט לרַצות כמו כלבלב", כפי שהוא חש את עצמו.

מרגש, נוגע ללב, ראוי לתשומת לב, ומומלץ, כמובן.

האיור היפה על הכריכה הוא פרי מכחולה של הדר ראובן.

ראיון עם הסופרת

מטר

2014

רעש / דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני, קאס סאנסטיין

כותרת משנה: הפגם בכושר השיפוט האנושי וכיצד ניתן להתגבר עליו

בשנת 1973 פרסם השופט האמריקאי מרווין פרנקל ספר בשם "המשפט הפלילי: חוק ללא סדר". בספר הצביע השופט על אי השוויון בפסיקה הפלילית, הנובע ברובו ממה שכהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, ועמיתיו סיבוני וסאנסטיין מכנים "רעש". בשונה מ"הטייה" דוגמת תפיסת עולם ליברלית או שמרנית, רעש הוא מצבור של הפרעות רקע מזדמנות, המשפיעות באופן מהותי על החלטותיהם של שופטים: מידת הרעב או השובע של השופט, הנצחון או ההפסד של קבוצת הבייסבול שהוא אוהד, טיבן של ההחלטות שהתקבלו על ידיו במשפטים אחרים באותו יום, ועוד. התוצאה היא פערים בלתי נסבלים בעונשים שמוטלים על נאשמים בעבירות זהות, ואי-שוויון מובהק בפני החוק. לדעתו של פרנקל, לא ניתן לקבל מצב שבו גורלו של אדם מוכרע על פי "הגרלה", כלומר לא רק בפני מי הזדמן לו להשפט, אלא גם מתי ובאילו נסיבות. "שלטון החוק דורש גוף של כללים בלתי אישיים, החלים על כל מקרה ומקרה ומחייבים שופטים וכל אחד אחר", קבע פרנקל, וקרא לקבוע סולמות קשיחים של גזרי דין, ולצמצם את שיקול הדעת של השופטים כדי למנוע את ההשפעה הדרמטית של הרעש. בעקבות מאבקו נחקקו תקנות, שהשפעתן על צמצום אי השוויון היתה ניכרת.

פרשנות קיצונית לעמדתו של פרנקל עלולה להפוך את הנאשמים ל"מקרים", ולעקר יחס אישי, אך לא זו הכוונה. ההחלטות של השופטים צריכות להיות ערכיות, אך הן צריכות להשען על כללים שהם ניטרליים מעֶרכיות. הגיוון רצוי, השונוּת פחות.

"בכל מקום שיש בו שיפוטים אנושיים, צפוי להמצא רעש". הדברים נכונים לא רק בתחום קובע גורלות כמו המשפט, אלא בכל תחום בו נדרשת קבוצת אנשים להחליט החלטות בנושאים החוזרים על עצמם, וגם במקרים של החלטות שהן לכאורה חד-פעמיות המתקבלות על ידי אנשים יחידים. כותבי הספר מרבים בדוגמאות, ועומדים על מגוון הגורמים היוצרים רעש, שרוב הזמן איננו מודעים לו אך השפעתו משמעותית, גוררת שגיאות וגורמת נזקים. מנהלי ארגונים, שהתבקשו להעריך את רמת הרעש בארגונם (לדוגמא, מנהלי חברת ביטוח שאנשיהם קובעים פרמיות ופיצויים), טעו בסדר גודל של עשרות אחוזים כשניחשו מהם הפערים בין החלטותיהם של העובדים. מודעות לבעיה היא, כמובן, צעד ראשון לפתרונה.

הפתרון, אם לצמצם ספר מקיף ומפורט למשפט אחד, הוא היגיינת החלטות. יש לזכור כי מטרתו של השיפוט היא דיוק, לא ביטוי אישי; צריך לחשוב בצורה סטטיסטית ולהביט על המקרה מבחוץ; להבְנות שיפוטים על ידי חלוקה למשימות בלתי תלויות; להמנע מאינטואיציות בשלב מוקדם מדי; לאסוף שיפוטים בלתי תלויים וליצור אגרגציה שלהם. לספר מצורפים נספחים לישום בפועל.

הצורך לצמצם את הרעש נשמע הגיוני והכרחי, אך יש לו גם התנגדויות. עלויות הישום עלולות להיות גבוהות; צמצום הרעש עלול לגרום דווקא לשגיאות ולהטיות; יש בתהליך פגיעה בכבודו של אדם המבקש להשמע; בחירה בכללים מובנים על פני שיפוט אנושי מונעת התקדמות וחונקת יצירתיות, ועוד.

כקוראת יחידה, שאינה ארגון, מצאתי ענין מיוחד בידיעה ששונות בהחלטות אינה קיימת רק בתוך קבוצה, אלא גם אצל אדם יחיד, שכן אדם הוא לא תמיד אותו אדם, והוא פחות דומה לעצמו מכפי שנדמה לו. לכן יש ערך לדעה שניה, גם אם היא ניתנת על ידי אותו אדם לעצמו אחרי פרק זמן מסוים. או כמו שנהוג לומר, ובצדק: "תישנו על זה ותחשבו על זה שוב בבוקר".

מגרעתו העיקרית של הספר בעיני קורא כמוני היא הפרטנות המרובה ועודף החומר ה"טכני". עם זאת, המחברים עצמם "מתירים" למעוניינים בפרקטיקה, ופחות בתיאוריה, לדלג על שניים מן הפרקים, כך שהעומס אינו בהכרח מכשול, ו"רעש" הוא ספר מעניין ורב-תועלת.

ראיון עם דניאל כהנמן

Noise: A Flaw in Human Judgment – Daniel Kahneman, Olivier Sibony and Cass Sunstein

מטר וכנרת זמורה דביר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון

העסקן הפוליטי אמיץ דולניקר לוקה בלבו בעת אחד מנאומיו האינסופיים, המשובצים קלישאות וריקים מתוכן ממשי. בלית ברירה הוא נכנע ללחץ לפרוש זמנית למנוחה במקום שקט, הרחק מן הקלחת העסקנית. הכפר עין כמונים, השוכן אי-שם בצפון, ומקיים קשר עם העולם החיצון באמצעות נהג של תנובה, הפוקד את המקום לעתים רחוקות, נבחר לשמש מפלט, למרות הפצרות זאב, עוזרו של דולניקר, המבקש לעצמו חופשה בשוויץ על חשבון מעסיקיו.

ניתן להרחיק את דולניקר מן המרכז, אך לנתק אותו מן הפוליטיקה בלתי אפשרי. הכפר המנומנם, המתנהל כמאליו ברוח טובה וללא סכסוכים, שוקע עד מהרה בהשראת האורח במערבולת של משחקי כבוד, הגוררת הכפשות ושנאה ויד איש באחיו. הכפר נחלק למחנות, מערכת החינוך המצומצמת מתפצלת לתתי קבוצות על פי "השקפת עולם", מסים מוטלים שרירותית, הטיפול בשדות הכמון מוזנח, השוחט מגייס לצדו את אלוהים וקורא לחזרה בתשובה, בעיקר כדי שיהיה לו מנין לתפילה, ונבחרי הציבור מטעם עצמם (או מטעמו של דולניקר) דואגים אך ורק לעצמם. מסתבר שקל מאוד לתמרן בני אדם להתנהלות אבסורדית, למריבות שמשתתפיהן אינן מבינים את מקורן ואת מטרתן, לביורוקרטיה ולשוחד. בתו של הסנדלר, אחד משושביני הריב והמדון, וזאב, שבו התאהבה, מאבחנים יפה את חולשותיהן של המריונטות ושל מפעילן: "אדון המהנדס לא בא לנוח. הוא בא לסכסך". "יתכן. זה מקצועו". "מקצוע? למה מרשים האנשים מקצוע כזה?" "אולי מפני שהם אוהבים להסתכסך".

אפרים קישון, בשנינות ובהומור אבסורדי, נועץ סיכות בעסקנים הפוליטיים, השבויים בססמאות ומנותקים מן המציאות, ומצייר חזיון קודר למדי של האופי האנושי הניתן לתימרון באמצעות פריטה על מגרעותיו. המתרחש בעין כמונים הוא מיקרו קוסמוס של הפוליטיקה הישראלית, בתקופת מפא"י שבה נכתב (מהדורה ראשונה בשם "עין כמונים" ראתה אור ב-1955), וגם כיום (יתכן שהמציאות היתה מפתיעה אפילו את קישון הסרקסטי).

הכתיבה של קישון חביבה עלי מאוד, מצחיקה אותי, ומעוררת בי הערכה עמוקה כלפי יכולתו לפרק את המציאות לרכיביה, ולהאיר בתערובת של חיבה ושל ביקורת את הגיחוך שבה. אני נהנית לקרוא את ספריו המרירים, את הסיפורים המשפחתיים שלו, ואת הסאטירה החברתית שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפיליטונים הרבים וגם בספר הזה.

מומלץ, כמובן.

עם עובד

1972

הרחק מטשקנט / נתן שחם

אחרי פטירתה של ליזי מאור, החליט בעלה יגאל לעבור לגור בדיור מוגן. את החלטתו תלה בכוונתו "לצמצם את מעגל פרטיותו ולהדק את חישוקיו". כמו כן ביקש לחיות את השנים שנותרו לו במקום שליזי לא הכירה, מקום שבו לא כל פינה ופינה יזכירו לו אותה, ויכפו עליו אבל תמידי. באורח פרדוקסלי דווקא שם, הרחק מן המקום בו חיו יחדיו שנים רבות, למד להכיר את אשתו. את מרבית חפציו נאלץ לחלק או להשאיר בדירה שעזב, אבל לדיור המוגן לקח אתו את ה"ארכיון" שלה, אוסף גדול ומבולגן של פתקאות ומכתבים וחשבונות ושרבוטי רעיונות לסיפורים. הוא קיווה למצוא בתוכו את הסיפורים שכנראה כתבה במשך השנים ומעולם לא חלקה עם בני משפחתה, ובמקומם מצא את סיפור חייה שגם אותו בחרה לא לחלוק, ומצא גם עד כמה טעה בהבנתה. לעולם לא ידע אילו רגשות הסתכסכו בה בימים ההם […] אכן לכל אורך הדרך טעה בה: היא לא היתה אשה תמימה ורכה שראשה בעננים ועניינים ארציים זרים לרוחה, אלא אדם מפוכח, הגיוני, היודע מתי שתיקה יקרה מפז ומתי היא יפה לחכמים.

"הרחק מטשקנט" משלב בעלילה אחת מספר נושאים, ביניהם החיים בדיור מוגן, זוגיות בגיל מבוגר, סודות בתוך המשפחה, עולם הספרות וחוכמת הכתיבה, התמודדות עם ילדות טראומתית. נתן שחם מטפל בכולם בתבונה ובכשרון, אך בעיני נושא אחד בולט מעל כולם, החיים כבן-זוג של ניצולה. מר מאור – כך מתייחס אליו הסופר – הוא יליד הארץ, ושורשיו הגלותיים, אם היו כאלה, התפוגגו הרחק בעבר. ליזי, לעומת זאת, חוותה ילדות קשה בתקופת השואה. אחיה נעלם, אביה נעצר ונעלם אף הוא, ואת אמה איבדה במהלך נסיעת בריחה ברכבת. הילדה מצאה עצמה נטושה בטשקנט, ובדרך לא דרך התגלגלה לעליה לארץ עם ילדי טהרן. מר מאור, ששירת תקופה מסוימת באמ"ן, ואת הקריירה האזרחית שלו עשה ביחידה הארצית למודיעין שטח בנציבות מס הכנסה, היה אמון על שתיקה ועל סודות, והוא כיבד את בחירתה של ליזי להצפין את עברה. "ליזי עשתה הכל כדי לחיות מחוץ להיסטוריה. היא מחתה מזכרונה את טשקנט והעבר מוזער והושלך לסל הפסולת", כך האמין. בתם סבורה כי אמה לא חלקה אתו את הכתיבה, שהיתה, כך מסתבר, משמעותית מאוד עבורה, דווקא משום שהפריז בשמירה מכוונת ומופרזת על פרטיותה. "אתה התיחסת לאמא כאילו היא כלי חרסינה שביר, שמצאת בגל של הריסות ועלה בידך להדביק את חלקיו זה לזה, ויש להזהר בו של ייסדק שוב", היא אומרת.

כשמר מאור מבקש למצוא את כתביה האבודים של ליזי, הוא מבקש לעצמו פתח אל העולם שהיה סגור בפניו, חלקית משום שהספרות, שהיתה כל כך משמעותית עבורה היתה זרה לו, וחלקית משום שבחר לא לנסות להשתתף בו בחייה כדי לכבד את הסגירוּת שלה. חקירתו האיטית והעיקשת תוביל אותו אל עברה, אל עברם של יוצאי העיירה פשבורסק, ואל גלגוליהם של ילדי טהרן. הוא יציץ אל עולם הכתיבה, הסדנאות, הקשרים בין סופרים מנוסים למבקשים ללמוד מהם. "קשה לשאת את הראש מעל למים הסוערים של המיליֶה הספרותי", כך ילמד ממכתביו של הסופר שבו בחרה ליזי כמורה רוחני. ויותר מכל, הוא ילמד עד כמה לא הכיר את האשה הקרובה אליו מכולם. "למה אתה חושב שאתה חייב לדעת הכל?", תוהה האשה שהפכה לבת זוגו בדיור המוגן. "ואולי הגיעה השעה שתבין כמה חשוב לפעמים לא לדעת […] ואת עצמך אתה יודע? אתה מכיר רק את האדם שרצית להיות. אינך מכיר את זה שלא עלה בידך להיות".

לפרק האחרון, שבו נקשרות יחדיו כמה מן התעלומות בפתרון אחד (שחלקית ניחשתי אותו במהלך הקריאה), בחר הסופר את הכותרת "סוף טוב". האמנם? תחושה של כאב ושל החמצה קשה עולה ממנו, עוולות שלא יתוקנו, מכאובים שלא יירפאו. האם מבחינתו של מר מאור, איש החקירות והפיצוחים, יש נחמה בידיעה?

נתן שחם הוא מהסופרים האהובים עלי במיוחד. הכתיבה שלו סבלנית, מדויקת, ממוקדת למרות השילוב של נושאים רבים יחדיו, ותמיד יש בה כדי לעורר מחשבה וענין. יש להודות שסיומו של הספר היה מעט חפוז בעיני, ודמותו של הבן הצעיר לא לגמרי "אפויה" לטעמי, אבל פרט לחולשות שוליות אלה, הספר העמוק הזה העניק לי חווית קריאה מיוחדת, ואני ממליצה עליו.

זמורה ביתן

2007

המלאך והסוטים / לוסי דלרו-מרדרוס

מריון היה ילד בודד, יחיד להוריו. אביו היה אדם קשוח, כמעט עוין. אמו טיפלה בו ללא הפגנת שמץ של קרבה רגשית. הוא הורחק מבני גילו, והתחנך על ידי מורים פרטיים שדגלו במשטר נוקשה. בבדידותו העצובה אירח לו לחברה תאום בדוי. לא היה לו חבר פרט לכפיל שלא נברא, שרדף אותו וחסר לו בעת ובעונה אחת, דֵמוֹן בן בית של יצור חרד ומעורר חרדה.

רק אחרי מותם של הוריו התבררה לו החידה שליוותה אותו כצל, וגרמה לו לחוש כמחציתו של צמד אחים. זהותו המינית והמגדרית של מריון, שאמו נתנה לו שם אנגלי המתאים הן לבן והן לבת, לא היתה ברורה. הוריו החליטו לגדלו כבן ולהסתירו, להסתיר את הסוד המביש, מן העולם (ואולי, רק אולי, גם להגן על הילד). אחרי מותם ניסה דודו של מריון, שיחסיו עם אביו של הילד היו מעורערים, להפוך את ההחלטה, ולאלץ את מריון להזדהות כבת.

כשעמד מריון סוף סוף ברשות עצמו בחר לאמץ את הכפילות. כמריון וַלדֶקלאר גר במעון עלוב, מרוהט בצניעות, שהמותרות היחידים בו היו המוני הספרים שכיסו את הקירות. במעון זה עבד כסופר צללים, כתב הרצאות ומחזות, ערך ספרי זכרונות, אסף חומר לספרי היסטוריה, ומכאן יצא להפגש עם חבריו. כמריון אֶרוֶן גרה בדירה ברובע השישה-עשר. שום מלאכה בעיצומה לא ציפתה לה שם כדי להפעיל את דמיונה הגברי והנשי. שם אין ספרים של ממש, אין ערמות של ניירות, אין שולחן מושך. המכתבה העדינה בסלון מתאימה רק לכתיבת מכתב או שניים. לא היה צורך לחשוב אלא על סידור כמה פרחים באגרטלים, על קריאת הרומנים האחרונים כדי להתעדכן, הכנת רשימת הקניות הנשית, על הזמנת חליפה חדשה, על נעליים, על גרבי משי, טיול בחוץ, התחממות עם השיבה מהחנויות, תכנון ביקור אצל לוֹרֶט מכאן יצאה להפגש עם חברותיה. אילו תהה מישהו על הדמיון בין השניים, היה מריון הגבר מספר על אחות בכורה מנוכרת, ומריון האשה היתה מספרת על אח שהקשר אתו נותק.

הכפילות, החיים בשני הצדדים, מאפשרים למריון (שאתייחס אליו בלשון זכר כדי להמנע מן הסיבוך הלשוני) לא להיות שייך לשום צד, להיות חף ממשוא פנים. הוא מתבונן בסביבתו הבורגנית, בקבוצת חבריו, הומוסקסואלים ברובם, ובקבוצת חברותיו הנודדות בין לסביוּת להטרוסקסואליוּת, במבט מבחוץ, ומזהה את הריקנות ואת חוסר התוחלת. "ביצי סרק" הוא מכנה את שתי הקבוצות, כשהוא עובר ביניהן ונפשו נוקעת מהבליהן.

בודד מסוגו בין מתקפות הזימה, השאפתנות, הרהב, האיוולת, מריון מעמיק בכל יום את גיחוכו, גיחוך הצופה האחד והיחיד שלמענו מתחוללת ההצגה הכבירה. לחיים אין משמעות בעבורו אלא בתפקיד זה של יצור חסר מין בשדה הקרב של התאווֹת. בידור כה מר! גלות ממושכת מדי בין בני האדם של רב מלאך שאינו מאמין בהשגחה עליונה.

מריון, שלכאורה מצא דרך לחיות עם הכפילות (המומחשת באיורו הנאה של איציק רנרט על הכריכה), לאפשר מקום לגבריות ולנשיות, יבחר בסופו של דבר בזהות יחידה. מבלי לחטוא בקלקלנים אומר רק שאת כפילו, את תאומו הבדוי, ימצא מחוץ לעצמו, ובכך יתאפשר לו להתנער מאחת מזהויותיו מבלי לוותר על גרעין מהותו.

יורי מירון כתב מבוא מאיר עיניים, המעגן את היצירה בתקופה בה נכתבה, ובאישיותה של הסופרת, בת דורה של קולט החולקת עמה קוים ביוגרפים דומים. המבוא מכיל גם פרטים מסיומה של היצירה, ומי שבוחר להמנע מקלקלנים אולי יעדיף לקרוא אותו כאחרית דבר. לא יהיה בכך כדי לפגום בהנאה מן הסיפור, שכן הוא נוגע ללב ומושך גם ללא הזוית התקופתית והאישית. משה רון תרגם יפה, והספר מיוחד ומומלץ.

L’Ange et les Pervers – Lucie Delarue-Mardrus

אפרסמון

2022 (1930)

תרגום מצרפתית: משה רון

הספר הלא נכון / נעה ידלין

רונה וגידי, זוג נשוי, מצויים בשלב של שינויים בחייהם. גידי הארכיאולוג גילה ממצא נדיר, שגרם לו לבחון את תפיסת עולמו ולחצות את הקוים ממחנה השמאל אל הימין. רונה, סופרת בהתהוות, שמאחוריה פרס בתחרות כתיבת סיפורים קצרים, נדחפת על ידי גידי, המאמין ביכולותיה, לכתוב יצירת מופת, אבל מגלה שהיא נמשכת דווקא אל סוגת הרומן הרומנטי, "ספרות נחותה" על פי תפיסתו ועל פי תפיסתם של רבים אחרים. האופן בו כל אחד מהם מתמודד עם השינוי, שלמעשה הופך אותם, כל אחד בנפרד, לאדם שונה מזה שהיה בעת שנישאו, הוא תמציתו של הספר, אחרי שמקלפים ממנו את נושאיו האחרים. הגבר מכריז על השינוי, גאה בזכותו להחזיק בדעותיו למרות שהוא מאבד חברים ומואשם אוטומטית, בלי קשר למציאות, בהיותו עוקר עצי זית. האשה מסתירה את השינוי, תחילה מבושה, ואחר-כך מחשש של מה יגידו כולם, ובעיקר מה יגיד הגבר. האם קשר זוגי יכול לשרוד סודות, לשאת מצב שבו אחד השותפים אינו מרגיש בטוח להיות הוא עצמו?

כמו "בעלת הבית" (הספר היחיד של נעה ידלין שקראתי עד כה), גם "הספר הלא נכון" מציע דיון במגוון של נושאים סביב ליבתו. עולם הספרות תופס נתח נכבד מן הספר. האם מוצדק לפסול סוגה שלמה, למרות הפופולריות שלה, משום שהיא מציעה מבנה כמעט קשיח של עלילה ושופעת סקס? האם אין מנוס מיצוג עולמו האישי של הסופר בעלילה? מה מוצדק לעשות כדי לקדם את הספר? האם קיים הבדל מגדרי בכתיבה ובקריאה? ידלין בוחנת את הדינמיקה בין ההוצאה לסופר, בין הקוראות ליצירה, בין הסופרת לביקורת, ועוד תתי-נושאים שלכולם יצוג משמעותי, ולעתים סוער, בקבוצות קוראי ספרים בפייסבוק ובפלטפורמות המציגות סקירות שכתבו קוראים מן השורה. למען האמת, במהלך דפים על דפים בספר הרגשתי כמי שמעיינת בדיון מתמשך ברשת חברתית (ותהיתי אם יש דבר כזה כמו ספר "יותר מדי מציאותי"), כשלכל אחד דעה, ואין סיכוי להגיע לשורה תחתונה מוסכמת. גם "הספר הלא נכון" אינו מציע תשובה לשאלה המייסרת את רונה, האם היא מתפשרת כשהיא כותבת את הספר "הלא נכון" בסוגה "הלא נכונה", במקום להמשיך להשקיע בספר מן הסוגה "הרצינית" שהחלה לכתוב לפני לידת בנה. אני עצמי נוטה מאוד אל האחרונה, ופחות אל ספרים שמטרתם לעשות נעים בבטן, אבל בסופו של דבר הסיווג והקיטלוג לעתים קשוחים ומטעים, הסוגה אינה הנושא אלא התוכן שהסופר מביא אליה, ולא חסרות דוגמאות.  

נמצא בספר גם יחסים בין אחיות, דינמיקה תוך-משפחתית, התמודדות עם לידת ילד ראשון, ביקורת על האקדמיה ועל מוסדות מחקר מטעם עצמם שמתלהבים מממצאים שתומכים בתפיסת עולמם ומייבשים כאלה שלא, ועוד.

הדמות של גידי, שנראה שהסופרת אינה מחבבת, היא מורכבת ומעניינת. נעה ידלין מצליחה להציג באמצעותו את כל מה שרע בגברים פמיניסטים לכאורה, כאלה שמשתבחים בעצמם כי הם עוזרים לבת-זוגם במטלות הבית, מבלי להפנים שהמטלות הללו הן של שניהם מלכתחילה. גידי הוא אדם אמיץ, שהעז לבחון את עמדותיו ולשנותן, אבל הוא גם סטראוטיפי בהתיחסותו לעולמו הקודם. הוא בן-זוג תומך, אבל גם מתנשא בפטרונות. העובדה שרונה בוחרת לשמור את פעילותה הספרותית החדשה בסוד מעידה אמנם על ההתלבטות הפנימית שלה עצמה, אך גם על אי הגמישות של בן-זוגה.

למעט פרק מתיש אחד, שבו משום מה שיחה שלמה באנגלית מתומללת באותיות עבריות, הכתיבה של נעה ידלין מושכת ומדויקת, גם אם היתה לי תחושת דז'ה-וו – בשל חברות בקבוצות פייסבוק – כאילו כבר קראתי את הרוב בעבר. אני לא משוכנעת שמי שספרים אינם עולמו לא יתייגע מעט, אבל בשל הדינמיקה שבין רונה וגידי אני בהחלט ממליצה על הספר.

כנרת זמורה דביר

2022

בצל גבירתנו / נורית זרחי

נורית זרחי מספרת מזכרונותיה בתשעה סיפורים. המונח "סיפורים" עשוי להטעות, שכן אין המדובר בעלילה סדורה עם נקודת פתיחה וסיום, עם מספר עקבי שמוליך את הקורא מן העובדות אל השלכותיהן. זרחי עמוקה ומפותלת יותר. באחרית דבר, המשתרעת למעשה על מחצית הספר, כותבת שי צור על המסע בעקבות הצל בפרוזה של הסופרת, ונראה לי כי זהו תיאור נאמן של האופן בו הסיפורים נכתבו ונקראים. קיים בכולם ציר כלשהו, נקודת מוצא סיפורית, אבל הם מתבדרים להגות שהקישור שלה אליהם מחייב קריאה מתמסרת ונכונה לאתגר, לחיפוש בצללים שבין המלים. זרחי עצמה התיחסה לכך בסיפור "הפסנתר": "הפסנתר אמור להיות החוט המקשר בין קטעי הסיפור. כמובן שמתחתיו חבויים נושאים אחרים, אולי יותר חשובים לי ממנו. ויתכן שניתן לזהותם כמו אותו חרק שנתקע בטיפת ענבר קפוא. אבל מה שאיני מדברת עליו משחק לגבי כהישג".

אם נוצר הרושם שמדובר בספר קשה לקריאה, הוא מוטעה. למרות המורכבות, ולמרות השפע הנושאי וההגותי שבכל סיפור קצר, הסיפורים ברורים, נוגעים ללב ומעניינים. "יחסים מסוכנים", לדוגמא, מקפל בתוכו את כל מצוקת ההגירה ואת כל מצוקת הזוגיות המעורערת של השכנה, באמצעות סצנה אחת של חיפוש אחר חתול באפלה. "המזוודה" שייכת לאב שנפטר כשהסופרת היתה בת חמש. היא מכילה את תכניותיו וספרים שלא השלים, וסביבה מספרת זרחי על שירותה הצבאי ועל עיסוקה בהוראה. "לא יכולתי לשער שהתכניות הן סוסים הדוהרים קדימה, ושחיי אדם תמיד מפסידים להם", היא כותבת בסיפור זה.

הנה שני ציטוטים שאהבתי, מתוך רבים שסימנתי לעצמי תוך כדי קריאה:

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. לא, המלים רצות בשטף, עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר. זה הזיוף של הכתיבה" (מתוך הסיפור "בצל גבירתנו")

"מה התבנית? האם אין שום תבנית והעולם זרוק ככה לעצמו, עירום מכל מפה או כיוון? אין שום הגנה אחרת חוץ מן היכולת להיות? אין שום טקטיקה שמאפשרת לבחור בנכון? כולם צודקים וטועים, וכולם מונחים עירומים לפני המתרחש" (מתוך הסיפור "פסטיבל").

כמו ב"בדידות או", הסיפורים נובעים מן הביוגרפיה האישית, אך מתרוממים אל מחשבות שיש בהן ענין ומשמעות לכלל. הקריאה בהם מושכת ומתגמלת, והספר מומלץ.

הציור שעל הכריכה הוא יצירתה של רוני טהרלב.

ידיעות ספרים

2013