נעורים ללא אל / אדן פון הורבאט

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a0d7a2d795d7a8d799d79d_d79cd79cd790_d790d79c2

"נעורים ללא אל" נכתב ב-1937 על ידי אדן פון הורבאט, שזכה להצלחה להצלחה כסופר וכמחזאי בגרמניה בראשית שנות השלושים, אך חינו סר ב-1933 כשביקש לכבות את הרדיו בעת נאומו של היטלר. הוא הוכנס לרשימת הסופרים המנוונים, ונמלט לאוסטריה. שנה אחר-כך שב לגרמניה, ובמשך כשנתים כתב תסריטים בכפוף להנחיות הצנזורה. כשקץ באוירה ששררה בארצו, ובעבודה תחת מגבלות שלא היה שלם אתן, עזב שוב (על כך ועוד באחרית דבר מעניינת מאת טלי קונס).

הספר מסופר מפיו של מורה צעיר, המלמד היסטוריה וגיאוגרפיה בגימנסיה. בפרק הפותח את הספר הוא מתאר בעקיפין את אוירת התקופה. העבודות שהוא בודק עוסקות בנושא "מדוע אנו זקוקים לקולוניות?", ותוכנן הוא, כהגדרתו, "חיבורים שמסיקים מסקנות שגויות על סמך הנחות עקומות". בימים כתקנם היה המורה מעיר לתלמידיו הערות הנוגעות הן לתוכן והם לדרך הכתיבה, אבל כעת על פי הכללים המורה אינו רשאי להעיר על תוכן החיבורים. כשהוא אינו מתאפק ואומר לאחד התלמידים שגם הכושים הם בני אדם, הוא מעורר עליו את חמת הוריו של התלמיד, ומקומם את תלמידיו החותמים כולם על מכתב ובו הם מביעים את רצונם לא ללמוד אצלו יותר.

רובו של הספר מתרחש לאחר מכן במחנה אליו יוצאים התלמידים והמורה, מחנה בן ארבעה שבועות שנועד לחזק את הלאומיות של הנערים, ולהעניק להם חינוך קדם-צבאי. במהלך השהות במחנה פורץ סכסוך בין שני נערים, ואחד מהם נרצח. המשפט שנערך לנער החשוד ברצח, והנסיון ללכוד את הרוצח האמיתי מתוארים בחלקו השני של הספר.

סגנונו של הספר קטוע, אולי כסממן של מחנק ושל קוצר נשימה, אולי משום שבאוירת אותה תקופה מוטב היה למעט במילים. עם זאת, לרבים מהמשפטים בספר, קצרים ותמציתיים כשל שיהיו, יש משמעות פשוטה ורובד מחתרתי כלשהו המתלווה אליה, והכפילות הזו משקפת את חייהם של מי שאינם מתיישרים בעומק לבם עם המתחולל סביבם. המורה אינו מציג עצמו כמתנגד משטר אמיץ. להפך, רוב הזמן כלפי חוץ, וגם קצת בתוך עצמו, הוא הולך בתלם, שומר על עורו. כך, למרות שהוא מתנגד לכל מה שהמחנה מייצג, הוא מודה כי "התלמידים כמובן התלהבו מכל זה, וגם אנחנו המורים שמחנו, כי גם אנחנו אוהבים לשחק באינדיאנים". וכמו כולם הוא תולה דגל לכבוד יום הולדתו של המנהיג, ומצדיק זאת באומרו כי " מי שמתעסק עם פושעים וטפשים מוכרח לסגל לעצמו התנהגות פושעת וטפשית, וָלא הוא דן את עצמו לכליה".

מכיוון שקראתי כמה ספרי עיון על עלית הנאצים, השיטות החינוכיות ורוח התקופה לא היו חדשים לי. יחד עם זאת יש בספר דרך סיפור יחודית וזוית ראיה אותנטית בזמן אמת, ולמרות שאינו רחב היקף הוא מציע שפע של תובנות ושל אבחנות מפוכחות על כוחה ההרסני של אמונה עיוורת ועל כוחו סוחף-הכל של חינוך עדרי.

ספר יוצא דופן ומומלץ

Jugend ohne Gott – Ödon von Horváth

עם עובד

2017 (1937)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

מודעות פרסומת

מי הרג את פאלומינו מולרו / מריו ורגס יוסה

0770000158064

שני שוטרים בעיירת דייגים פרואנית, סגן סילבה ופקודו ליטומה, מנסים לפענח פרשת רצח. פאלומינו מולרו, צעיר שהתגייס בהתנדבות לחיל-האויר, נמצא מת, וניכר שעונה קשות קודם מותו. מפקד הבסיס אוסר על השוטרים לחקור את חייליו, עדים פוטנציאלים אחוזי אימה ומסרבים לשחרר מידע, יצרים עזים רוחשים מאחורי הקלעים, ומה שנראה על פני השטח אינו בהכרח אמיתי.

כמו צמדי בלשים ספרותיים אחרים, גם הצמד סילבה-ליטומה מורכב מחוקר אחד אנליטי, תחבלן וקר-מזג, ומעוזרו המעריץ אותו. ליטומה, שמופיע גם בספרים אחרים של יוסה ("ליטומה בהרי האנדים", "הרומנטיקן"), הוא אדם פשוט, תמים, רגשני, לא מבריק אך מצפוני ומסור למשימותיו. סילבה, שנדמה כי כל מעייניו נתונים לאשה בה הוא מאוהב, מנהל את החקירה ביעילות, יודע מתי ללחוץ ומתי להרפות, ומשיג תוצאות.

לכאורה זהו סיפור בלשי פשוט, אך בידיו של יוסה הוא הופך לחוויה מהנה, לא בדיוק מה שמצופה מספר שנפתח בגופה מעונה ומסתיים בשני מקרי מוות. יוסה אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית, אלא אורג אותה בתוך מירקם החיים הססגוני של סביבתו. מרבית הדמויות בעיירה הן של אנשים קשי-יום, מרובי ילדים ומעוטי הכנסה. העוני שורר בכל מקום, הבתים מתפוררים, וכך גם מוסדות הציבור. תחנת המשטרה היא ביתן על סף קריסה, והשוטרים נוסעים ממקום למקום בטרמפים. החברה שיוסה מתאר שסועת מעמדות, שופטת אנשים על פי מוצאם ועל פי גווני הגוונים של עורם. ויחד עם זאת לא נעדרת מן הספר שמחת חיים, והשלמה – בדרך-כלל ברוח טובה – עם פגעי החיים. כרגיל אצל יוסה, חוגגת בספר תאוות הבשרים, הפעם בעיקר באובססיה שסילבה מפתח כלפי משמניה של הפונדקאית, ולא נעדרים ההומור והמוסיקה והרומנטיקה. כל אלה יחד חוברים ליצירה תוססת.

על הכריכה נכתב כי הספר הוא מעין פרודיה על מותחנים, וכי עמדתו הפוליטית של יוסה ניכרת בו בבירור. לדעתי, אלו קביעות ללא בסיס. עמדתו החברתית של יוסה ברורה ועקבית, אבל הספר אינו פוליטי, ובעיני הוא אינו מלעיג על הסוגה אלא עושה בה שימוש מושכל.

מומלץ

¿Quién mató a Palomino Molero? – Mario Vargas Llosa

ספרית פועלים

1990 (1986)

תרגום מספרדית: עמנואל בארי

נפשות מתות / ניקולאי ו. גוגול

003100052924

פאבל איונוביץ' צ'יצ'יקוב – אדם "לא יפה-תואר, אך גם לא מכוער למראה, לא שמן מדי, לא רזה מדי; לא היה אפשר לומר עליו זקן, אך גם צעיר במיוחד לא היה" – מגיע לעיר המחוז N. הוא ממהר ליצור קשרים עם כל בעלי המעמד במקום, ובדרך-כלל מתחבב עליהם. בשיחות פרטיות הוא מציע לבעלי האחוזות לרכוש מהם את הצמיתים שהלכו לעולמם. בתקופה המתוארת, המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, שילמו בעלי האחוזות מס על העובדים שברשותם. מספר העובדים לצורך הגביה נקבע על פי מִפקד האוכלוסין האחרון, ומכיוון שמִפקדים נערכו לעתים רחוקות שולם המס גם בגין עובדים שמתו. צ'יצ'יקוב מציע להם לערוך חוזה מכירה לפיו אותם עובדים, הנפשות המתות, נמכרו לו, ובכך לשחרר אותם מן התשלום. מה עומד מאחורי ההצעה המוזרה? איזה רווח יצמח ממנה לצ'יצ'יקוב? גוגול חושף את מניעיו רק בפרק המסיים את חלקו הראשון של הספר.

בדומה ל"רביזור", המחזה הנהדר פרי עטו של גוגול, גם "הנפשות המתות" הוא סאטירה נושכנית על החברה הרוסית בזמנו. החל בצ'יצ'יקוב הנוכל, שמצא פירצה ביורוקרטית שתאפשר לו להרוויח הון מבלי לנקוף אצבע, וכלה במושל, החל במשרתו פטרושקה, שאינו טורח להתרחץ, וכלה באדון אחוזה מהודר, כולם נגועים בשחיתות, בנוכלות, בהעמדת פנים, בחנופה כלפי סמכות ובהתנשאות כלפי הכפופים להם. ביורוקרטיה מסואבת ושוחד הם חלק בלתי נפרד מאורח החיים, הנימוסים מכסים על ריקנות, וההפרזה עד כדי היסטריה היא דרך ההתנהלות המקובלת. איש אינו חסין מפני תאוות בצע, ורובם ככולם אחוזים באובססיה כלשהי. גוגול, כמספר יודע-כל, נמנע לכאורה משיפוטיות, אך כשהוא מכניס את עצמו לסיפור דבריו צבועים בלגלוג מוסווה בקושי. מבלי לקרוא פרשנויות ליצירה, התרשמתי שגוגול ביקש להציב מראה מול קוראיו. מנחם פרי, בנספח מורחב ומלומד, מציע קריאה אחרת.

כושר התיאור של גוגול מרהיב. כוחו גדול בתיאור פרטי הפרטים הקטנים המרכיבים יחד תמונה מדויקת של התחושה או הארוע או העמדה שהוא מבקש להציג. כוחו רב גם בתיאורי טבע, ואלה יפים הן לכשעצמם והן, ואולי בעיקר, כחלק ממארג הלכי הרוח של גיבוריו. הנה קטע מרשים, אחד מרבים, שמדגים את סגנונו, וגם את התרגום המהנה של רנה לויטין:

נניח, למשל, שקיים משרד, לא כאן, אלא באיזו מלכות מעבר להרי החושך, ובאותו משרד, נניח, קיים לו מנהל המשרד. אבקש להתבונן בו כשהוא יושב בין הכפופים לו – הרי מרוב אימה הגה לא תוציא מפיך! גאוה ואצילות ומה לא יבטאו פניו! קח לך מכחול, וצייר: פרומתאוס, ממש פרומתאוס! המבט כמו של נשר, ההליכה חלקה, מדודה. והנה אותו נשר עצמו, כשרק יצא מחדרו והתקרב אל משרדו של הממונה עליו, כבר הוא נחפז ומדדה כמין חוגלה עם הניירות מתחת לזרוע, ישמור האל! בחברה ובנשפיות, אם כולם בעלי דרגה נמוכה, פרומתאוס פשוט ישאר פרומתאוס, אבל אם יהיה שם מישהו שדרגתו גבוהה קצת מזו שלו, יעבור פרומתאוס מטמורפוזה כזו, שאפילו אובידיוס לא היה יודע להמציא: זבוב, פחות מזבוב, האיש מוחק את עצמו לגרגיר עפר! "לא, זה לא איוואן פטרוביץ'", אתה אומר כשאתה מסתכל בו. "איוואן פטרוביץ' גבוה יותר, ואילו זה נמוך, וגם רזה; ההוא מדבר בקול רם, בבאס, ולעולם אינו צוחק, בעוד שזה, השד יודע מה, מצפצף כמו ציפור ואינו מפסיק לצחוק". אתה ניגש קרוב יותר, ומה אתה רואה – זה באמת איוואן פטרוביץ'! "א-הה", אתה חושב לעצמך…

מכיוון שבעקבות קריאה הספר קראתי מעט גם על הסופר, אני לא יכולה להמנע מלמצוא אותו בתוך העלילה. גוגול לא נישא מעולם ולא הקים משפחה, ויש המייחסים לו נטיות הומוסקסואליות. צ'יצ'יקוב גם הוא רווק, מדבר הרבה על הרצון בהמשכיות המתממשת בהולדת ילדים, אך נמנע מכל קשר רומנטי. כשכבר קורה שהוא נמשך לנערה, בתו של המושל, אין לו מושג כיצד לנהוג, ובהמשך כשיעסוק בשידוכים לא ידאג לשדך את עצמו אלא את זולתו. בספר ניכרת עמדה מאוד ביקורתית, לשלילה, כלפי נשים. הן תככניות, רכלניות, נעלבות בקלות, נוקמות ונוטרות. גם לאנטישמיות המיוחסת לגוגול יש עקבות בספר, בעיקר באמצעות השימוש בכינוי הגנאי "יהודון", הנקשר בדרך-כלל לעניני כספים.

נהניתי מן האופן בו גוגול פונה אל הקורא ומתעמת אתו ועם ציפיותיו. בפרק החותם את החלק הראשון הוא כותב, בין השאר: "אתם חוששים מן המבט המעמיק חדור, חוששים להעמיק לראות משהו בעצמכם, אוהבים להחליק על-פני הכל בעיניים לא חושבות […] ומי מכם, המלא ענווה נוצרית, ינעץ בתוככי נפשו, לא בפומבי כי אם בשקט, ביחידות, ברגע שיח בודד עם עצמו, את השאלה המכאיבה: "האם אין גם בי-עצמי משהו מצ'יצ'יקוב?" לא, זה לא יקרה!".

על הכריכה נכתב "לראשונה בעברית עם החלק השני". זו הצהרה נלהבת מדי, בהתחשב בעובדה שגוגול שרף – פעמיים – את החלק השני שכתב ליצירה, ובספר שלפנינו נכללים רק כמה פרקים ששרדו, אף הם לא במלואם. כשלעצמי יכולתי להסתפק בחלק הראשון, מבלי לקרוא את שאריות הפרקים שהסופר עצמו לא היה שלם איתם.

"נפשות מתות" הוא ספר מהנה, מבריק, כתוב בכשרון ובמעוף, מתורגם בשטף, ומאוד מומלץ.

Мёртвые души – Никола́й Васи́льевич Го́голь

הספריה החדשה

2013 (1842)

תרגום מרוסית: רנה לויטין

להבעיר מדורה (פעמיים) / ג'ק לונדון

129800000352b

"להבעיר מדורה (פעמיים)" מציג זו אחר זו שתי גרסאות שכתב ג'ק לונדון לאותו סיפור בהפרש של שש שנים. למעשה, לפנינו שתי יצירות שונות בתכלית, הסובבות סביב אותו ציר סיפורי. שתי הגרסאות מתרחשות באלסקה בקור שמתחת למינוס חמישים מעלות. בשתיהן אדם הולך לבדו בשממה הקפואה, למרות שהוזהר לא לצאת לדרך ללא אדם נוסף לצדו, מועד לתוך בריכת מים שנחבאה מתחת לשלג, ומתאמץ להבעיר אש כדי להציל את רגליו ואת חייו. בזאת מסתיים הדמיון ביניהן. בעוד הגרסה המוקדמת, הקצרה יותר, היא סיפורו של האדם, טום וינסנט, הגרסה המאוחרת, הארוכה פי שלוש מן הראשונה, היא סיפורו של הטבע האדיש לאדם הבודד, נטול השם, שבעוורונו וביהירותו זלזל בכוחו.

הגרסה הראשונה היא מעין סיפור הרפתקאות. טום יוצא השכם בבוקר לדרך שאורכה כחמישים קילומטרים, כדי לחבור אל חבריו מחפשי הזהב. הוא צועד במרץ, בטוח בעצמו, נהנה מדומיית המרחבים ומדמו ההולם בעורקיו. כפי שנרמז במשפט הפותח את הסיפור – "היוצא לחצות יבשות או להפליג בימים, רצוי שימצא לו חבר למסע" – טום יגלה במהרה, ובמחיר כבד, עד כמה שגה כשבחר להתעלם מעצה זו.

הגרסה השניה שמה במרכז את כוחו של הטבע, החל מן האזהרה שבפיסקה הראשונה, שאינה שמה דגש על האדם ועל מטרותיו, אלא על הטמפרטורה – "בל יצא איש למסע לבדו אחרי שהגיע הקור ל-45 מעלות מתחת לאפס או למטה מזה – מחוקי נהר היוקון" – חוקי הנהר, הטבע, לא חוקי האדם. לאדם בגרסה זו לא ניתן שם, ולעומת זאת לטבע ניתן משקל נוסף בדמות כלב "האסקי גדול בן הארץ", שאינו נבדל בהרבה מאחיו הזאב. לא ייפלא, איפה, שבגרסה הראשונה, ההרפתקנית, ידו של האדם על העליונה, בעוד בגרסה השניה, המציאותית יותר, המעניקה כבוד לטבע וגם למי שיודע להתמודד אתו – במקרה זה הכלב, וגם הזקן שדיבר עם האיש על הסכנות בטרם יצא לדרך – גורלו של האדם נחרץ.

אין לי היכרות מעמיקה מספיק עם כלל יצירתו של ג'ק לונדון כדי לקבוע עם שתי הגרסאות מייצגות התפתחות ספרותית שלו. הגרסה הראשונה היא בבירור קלילה יותר, כתובה בקיצור מסוים, ממוקדת בגיבור ובהרפתקה היחידה. הגרסה השניה מושקעת יותר, מקיפה יותר הן מבחינת השקפת עולם והן בהתיחסות לפרטים. יתכן שמדובר בהתפתחות יצירתית, יתכן שמדובר בשני אופני כתיבה מתוך מניעים שונים והלכי רוח שונים. כך או כך, נהניתי לקרוא את שתי הגרסאות, הערכתי מאוד את הגרסה המאוחרת.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת יוחאי ג'רפי. השתבחתי בפני עצמי כשמצאתי שנגעתי בסקירה בכמה מן הנקודות שציין בדברים שכתב. מומלץ לקרוא את אחרית הדבר להרחבה בהיבטים השונים של היצירה ושל מכלול עבודתו של הסופר.

To Build a Fire (Twice) – Jack London

תשע נשמות

2017 (1902, 1908)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

בלילה מתחת לגשר האבן / ליאו פרוץ

בלילה מתחת לגשר האבן

כותרת משנה: רומן מפראג העתיקה

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא אוסף סיפורים שהכותב שמע לכאורה מפיו של מורהו הפרטי כשהיה נער. המורה, יעקב מייזל, היה מצאצאיו של מרדכי מייזל, יזם ופילנתרופ יהודי צ'כי, שחי בפראג במאה השש-עשרה. מרדכי מופיע בכמה מהסיפורים, כמי שבנה את עצמו במו-ידיו, מעוני מחפיר הגיע לעושר גדול, ובבגרותו תרם רבות למוסדות הקהילה היהודית, וסייע כספית לקיסר רודולף השני. על הפער בין המציאות לנופך האגדי של הסיפורים שבקובץ, תעיד העובדה שבעוד במציאות הקיסר השתלט על הונו של מייזל לאחר מותו, בתואנה שדיני הירושה אינם חלים על יהודים, בסיפורים מייזל מפזר את כל הונו לפני מותו כדי שלא יפול בידי הקיסר.

כמה מן הסיפורים נקשרים בדמותו של המהר"ל, והיה מעניין להשוות בין גרסתם בספר זה לזו שבספר הקודם שקראתי, "יוסילה הגולם". בסיפור הראשון בקובץ, מגפת הילדים, שב"יוסילה" נגרמה בעטיה של אם חורגת מרושעת שהתעללה בבתה, מוסברת כאן כעונשה של העדה כולה בשל אשה נואפת אחת. הקשר בין האשה, אסתר היפה, רעייתו (בסיפורים) של מרדכי מייזל, והקיסר רודולף השני, יהדהד גם בסיפורים אחרים, אך בהם לא ידובר בניאוף לשמו, אלא בתשוקתו של הקיסר אל האשה היפה שראה פעם אחת בחטף. בסיפור האחרון מוזכר המקרה בו הקיסר בא לבקר ברובע היהודי, ואבן שנפלה מבנין כמעט פגעה בו. בגרסת "יוסילה" החיפוש אחר האשם האמיתי היווה הדגמה לתבונתו של הרב ולתחבולותיו. בגרסת ליאו פרוץ הרב, בכוחותיו המיסטיים, הפך את האבן לסנונית בעודה באויר.

כפי שניתן להתרשם מן הדוגמאות שלמעלה, מציאות ודמיון משמשים בספר בערבוביה. זה לצד זה מככבים בו פשוטי עם – נגנים יהודים עניים, ליצנו של הקיסר – ואצילים – יועץ הקיסר, הקיסר עצמו, אנשי מדע, אלכימאים ואנשי צבא. ארועים שאירעו מסופרים בנשימה אחת עם תופעות מיסטיות, ולזמן נדמה שאין משמעות בעיר העתיקה בה החיים והמתים שרויים יחדיו בשלום.

לצד מדריך אתרים תיירותי סטנדרטי, הספר הזה יכול להוות הקדמה מצוינת לביקור בפראג. באחד הסיפורים מופיע חייל צעיר, אלברכט ואלנשטיין, שיהפוך למצביא מהולל, ויותיר אחריו ארמון המהווה מוקד משיכה לתיירים. בסיפור אחר מופיע בית הקברות היהודי על מצבותיו הצפופות, אף הוא אתר תיירות פופולרי. ההיסטוריה העתיקה קמה בספר לתחיה בכוח דמיונו של הסופר, ומפתה לחפש את עקבותיה במקום בו התרחשה, לבקר במקום בו חי ועבד קפלר בשרות הקיסר, לצעוד על המרצפות שתרם מייזל.

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא ספר מהנה מאוד ומומלץ.

Nachts under der Steinernen Brucke – Leo Perutz

גוונים

1998 (1952)

תרגום מגרמנית: רות בונדי

יוסילה הגֹלם / יצחק הרצברג

יוסילה הגלם

השם המלא: יוסילה הגֹלם ויוצרו מהר"ל מפרַג

"יוסילה הגֹלם" הוא הספר המתפורר ביותר בספריתי, ומצבו מעיד, מן הסתם, על חיבתי הרבה אליו כילדה. בזכרוני אני שולפת אותו ממדף ספרי החול בבית סבי וסבתי, אבל על הדף הראשון כתובים שמי וכתובתי בכתב-יד ילדותי מהוסס. אולי זכרוני מתעתע בי, וממקם את הספר הזה בין זכרונות ספרים אחרים, או אולי הועבר אל ספריתי משום שאהבתי אותו במיוחד, ובשמחתי על שהפך להיות שלי מיהרתי לקבע את בעלותי עליו. אם כי עברו שנים רבות מאז פתחתי אותו לאחרונה, בפינת הנוסטלגיה שמור לו מקום של כבוד. לאחרונה השקעתי מעט זמן בנסיון לאגד יחדיו את הדפים הניתקים ממקומם ואת הכריכה המפורקת, ובהזדמנות זו קראתי אותו שוב.

הספר מספר על קורותיה של הקהילה היהודית בגטו פראג, שסבלה שוב ושוב מעלילות דם, רובן כרוכות ברצח ילדים נוצרים ושימוש בדמם להכנת מצות לפסח. למזלם של היהודים אב בית הדין וראש הישיבה במקום באותה תקופה – המחצית השניה של המאה השש-עשרה – היה המהר"ל, מורנו הגדול רבי ליווא, אדם שהיה מוערך על ידי הקיסר רודולף השני ועל ידי חכמי התקופה, ביניהם יוהנס קפלר. המהר"ל לא היסס לנהל ויכוחים פומביים עם אנשי כמורה, והקיסר קיבל בסופו של דבר את דעתו ולפיה מדובר בעלילה שאין לה אחיזה במציאות. בשמו של המהר"ל נקשרו אגדות מיסטיות, שהידועה בהן היא זו של הגולם, אותו גוש אדמה שהמהר"ל נפח בו רוח חיים על מנת שיסייע במיגור עלילות הדם. יצחק הרצברג, מורה וסופר שכתב ותרגם ספרי נוער רבים מבוססי היסטוריה, ליקט ב"יוסילה הגֹלם" מספר עובדות היסטוריות וכמה מן האגדות, ושזר אותן יחדיו לספר מלבב.

לעתים קרובות קריאה חוזרת בספר ילדות אהוב אינה שחזור של קריאה קודמת אלא בגדר חוויה שונה. כך גם הפעם. אם בעבר קראתי אותו כאגדה היסטורית מרתקת, הפעם יכולתי להגדיר מה קסם לי בו: יש בו שמחה חוזרת ונשנית בשל נצחונם של החלשים, שמזימות נחרשות סביבם, אך בתערובת של העזה ושל תבונה, וגם של מזל, חוגגים שוב ושוב את הצלתם. יש בו נופך אגדי של מעשי קסמים – ארמון שמועבר ממקומו ללילה אחד, חלומות פותרי בעיות, מעשי נסים קבליים. ויש גם תחבלנות מחוכמת, ואמונה תמימה שהטוב סופו לנצח. אני די בטוחה שנמנעתי מקריאה ביקורתית, לא זכור לי ששאלתי את עצמי למה מתים ילדים תמימים בשל אם חורגת אחת שמתעללת בבתה, ולא עמדתי על חוסר העקביות ביכולותיו של הרב. הפעם הקדשתי זמן להתעניין בסופר יצחק הרצברג, ומצאתי שנמלט לארץ אחרי שנאסר פעמיים באוסטריה לאחר עלית הנאציזם, ותהיתי אם תיאורי נצחונותיו של המהר"ל היוו עבורו מעין פיצוי על גורלו שלו ועל גורל היהודים בשואה (הספר נכתב ב-1947). נהניתי מן האיורים, וחיפשתי מידע אודות הצייר משה מטוּס (מטוּסובסקי), ומכיוון שחקרתי את הספר מכל צדדיו מצאתי מידע מעניין על הוצאת שרברק בדף המידע של איתמר לוי. וכמובן, קראתי אודות המהר"ל, אדם מרשים במיוחד, מסתבר.

העבודה החינוכית היתה, כך התרשמתי, בבחינת שליחות בעיניו של הרצברג, והכתיבה אודות ארועים היסטוריים היתה חלק ממנה. ניכר שהספר נכתב באהבה, וגם בכשרון. שפתו נאה וסגנונו קולח, הוא אינו מתיילד ואינו חושש לשלב מסרים כמו איסור לשנוא את הזר וחובת נאמנות לקהילה. נהניתי לקרוא אותו, אי-אז וגם היום.

יוסף שרברק

1947

cof

 

 

 

 

 

 

 המהר"ל בעת ויכוח עם אנשי כמורה בנוכחות הקיסר – אייר מ. מטוסובסקי

 

למה? / מריו ליביו

למה

כותרת משנה: מסע בעקבות הסקרנות האנושית

מריו ליביו, חוקר סקרן, מפנה בספר זה את תשומת לבו לשאלה למה אנחנו שואלים. כיצד קרה שבני-אדם, בשונה משאר בעלי החיים, אינם מסתפקים בעובדות שמול עיניהם, אלא מבקשים לדרוש במופלא מהם? מהי בעצם תכונת הסקרנות? מה מניע אותה? כיצד היא יוצאת אל הפועל? ליביו ניגש אל הנושא מכמה זויות, ומסכם את הידע הקיים, אך מדובר בתחום מחקרי המצוי בשלביו הראשונים, ויותר משהספר מספק תשובות הוא מעורר שאלות מעניינות.

את מסעו בעקבות הסקרנות האנושית פותח ליביו בתיאור שניים מן הסקרנים הגדולים בהיסטוריה. מטרתו אינה בהכרח למצוא מכנה משותף בין שניהם, כזה שיהווה תובנה מעמיקה על טיבה של הסקרנות. הוא סבור שמכיוון שמבחינת רוח החקרנות שניהם היו משכמם ומעלה בדורם, מעניין להתבונן בנושא מעיניהם. הראשון בהם הוא ליאונרדו דה וינצ'י, בן המאה החמש-עשרה וראשית המאה השש-עשרה. ליאונרדו לא זכה להשכלה מסודרת כמדען, ואל רוב תובנותיו הגיע מכוח הנסיון ולא מכוח הלימוד. כשתצפיותיו לא עלו בקנה אחד עם הידע שהצטבר עד זמנו, הוא הניח בפשטות שהתצפית גוברת על התיאוריה, ובכך ייצג למעשה את ראשית החשיבה המדעית המודרנית. סקרנותו וחקרנותו היו בעיניו טבעיות, כדבריו, "תשוקתם הטבעית של אנשים טובים היא הדעת". הסקרן השני הוא ריצ'רד פיינמן, ששאף לחקור כל תופעה שקסמה לו, לא רק בתחום המדע שבו תרם תרומות כבירות. פיינמן התנגד בחריפות לעמדה הטוענת שהמדע גורע מן היופי ומן המסתורין, ואמר, "מה התבנית, או המשמעות, או הלמה? לא יזיק לתעלומה אם נדע עליה משהו. כי האמת הרבה יותר נפלאה מכל מה שאמני העבר העלו בדמיונם".

לאחר שהציץ אל עולמם של מקרי הקיצון של הסקרנות, ליביו מבקש להתבונן בסקרנות מנקודות מבט מחקריות. תחילה הוא פונה אל הפסיכולוגיה ואל חקר ההתנהגות. המונחים העיקריים בהם הוא דן כאן ובהמשך הם סקרנות תפיסתית, הנובעת מחדשנות, כלומר ממידע שלא היה ידוע עד כה, וסקרנות אפיסטמית, שפירושה הרצון לידע. מונח מרכזי נוסף הוא פער בידע, הווה אומר, בלשונו של הפסיכולוג ג'ורג' לונסטיין, הסקרנות היא "חסך קוגניטיבי במקורו הנובע מתפיסת קיומו של פער בידע ובהבנה". ליביו מתאר מחקרים התנהגותיים בתחום זה, כולל מחקרים שהתרכזו בסקרנותם של פעוטות ובתהליך הלימוד המהיר המאפיין אותם.

מן המחקר ההתנהגותי פונה הכותב אל המחקר הפיסיולוגי, ומתאר את תוצאות הבדיקות שעקבו אחר פעולת המוח בעת סקרנות באמצעות fMRI (דימות תהודה מגנטית בתפקוד). תוצאות אחד המחקרים העלו קשר בין הסקרנות ובין מנגנוני גמול ועונג. תוצאות מחקר אחר גילו שהסקרנות משפעלת איזורי מוח הרגישים דווקא לתנאים לא נעימים. הפער הזה יכול להיות מוסבר בעובדה שבניסוי הראשון הופעלה סקרנות אפיסטמית, שהיא מענגת, בעוד בניסוי השני היה מדובר בסקרנות תפיסתית, שיש בה אלמנט של חרדה ושל חוסר נוחות. עוד נמצאו קשרים בין הסקרנות לבין מרכז ברוקה, האחראי על תהליכי השפה, ונמצא קישור בין הסקרנות לבין פעולת הזכרון המתרחשת בהיפוקמפוס. את קשיי המחקר מסביר ליביו כך: "המוח הוא פריט חומרה כה מורכב, והנפש היא פריט תוכנה כה משוכלל ובלתי-חדיר, עד שאפילו הניסויים המתוכננים בקפדנות מאין כמותה משאירים תמיד מעט מקום לבלתי-צפוי".

הפרק הבא מתייחס להתפתחות הסקרנות האנושית, ולקפיצה המדהימה במספר תאי העצב במוח בתקופה קצרה יחסית. ליביו מצביע על אפשרות של מנגנון משוב חיובי, שלפיו העליה במספר תאי העצב, שנבעה מן ההליכה על שתיים הצורכת פחות אנרגיה מהליכה על ארבע, ובכך מפנה משאבים לטובת המוח, העליה הזו תרמה לפיתוח הסקרנות, שבזכותה התאפשר השימוש בכלים ובאש. שימוש זה הביא לבישול אוכל, ובכך הפחית את העומס על מערכת העיכול, הווה אומר חסכון נוסף באנרגיה שהופנתה למוח. התוצאה היא מוח כפול בגודלו – 86 מליארד תאי עצב – וקידום הסקרנות האנושית.

לסיום חוזר מריו ליביו אל מספר אנשים המדגימים אורח חיים חקרני, מהם הוא מבקש להבין כיצד התפתחה סקרנותם, והוא מסכם בשאלה כיצד ניתן לעודד התנהגות סקרנית, גם אם לוקחים בחשבון שלגנטיקה יש השפעה מכריעה על הנטיה לחקרנות.

בעיני הסקרנות היא הנותנת טעם לחיים, וחשתי הזדהות כשמתוך סבך התיאוריות עלתה הסברה ש"הסקרנות היא הגמול של עצמה, והכוח המניע אותה הוא החתירה אל ההשפעות הנעימות של פליאה והתעניינות".

מריו ליביו הוא כותב רהוט, ענייני, המשלב מצוין מדע עם אנקדוטות, ומאזן בין מחקר יבש לסיפורים אישיים, ובכך מנגיש את עולם המחקר לקורא הסקרן שאינו מומחה. מסעו של ליביו בעקבות הידע מרתק ומזמין להצטרף אליו.

Why? – Mario Livio

אריה ניר ומודן

2017 (2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

הרפתקאות חמור שכולו תכלת / נחום גוטמן

הרפתקאות חמור שכולו תכלת

חמור אפור, שניתן במתנה לשכנו של הסופר, קם יום אחד ונעלם. לשכן לא היה כל צורך בחמור, והוא הניח לו ללכת בטל, אך בכל זאת הצטער על אובדנו, ולכל רשרוש קל היה קופץ ממקומו ורץ לבדוק אם שב חמורו. בעוד הבעלים, מר מֶבֶּה, מאוכזב, החמור עצמו הלך מבלי משים לקראת גורל מפואר. הוא יסייע לחזק את בטחונו העצמי של הנציב הבריטי, נעירתו תהווה השראה ליצירה מוסיקלית, הוא יביא למותו של עבריין ויחזיר אוצר לבעליו, יגרום לשבטים עוינים להמנע ממלחמה ולשקם את השלום, ובשיא תהילתו, הולך על שתיים ועטוף גלימה, יחרוץ את גורלם של אמנים. מכיוון שיתנפח הרבה מעבר לממדיו הצנועים הטבעיים, סופו שיינעץ בו מסמר שישגר אותו חזרה אל המקום ממנו יצא.

קראתי את הספר מספר פעמים בעבר מאז שהייתי ילדה, וכעת, אחרי שנים רבות, קראתי אותו שוב. לפעמים הוא נקרא כאגדה קסומה על חמור בר-מזל, לפעמים כאוסף של סיפורים נפרדים שהחמור מקשר ביניהם. כילדה, צחקתי על הנציב המנופח, שמחתי עם המוסיקאי, שנאתי את הדוד העשיר שגזל את יהלומיה של מזל התמימה, וצהלתי כשהושבו לה. לגלגלתי על התושבים הפתאים של העיר הכחולה, שמינו את החמור לפוסק אמנותי, וייחסו לשתיקתו משמעויות שאין בה. ובעיקר ריחמתי על החמור, שאמנם חטא ביוהרה, אך זו באה לו בשל טפשותן של הבריות, והמסמר המכאיב שננעץ בישבנו נראה בעיני עונש בלתי מידתי. מעניין שלמרות שזכרתי היטב את מרביתו של הספר, נשכח ממני הפרק אודות החמור כמשכין שלום, ורק כעת גיליתי את הסאטירה העוקצנית החבויה בו.

קסמו של הספר נובע ברובו מסגנונו היחודי של נחום גוטמן, שהוא קליל על פניו, מזמין ומחבק, והנכנס בשעריו מגלה משמעויות ורבדים ומסרים מוגשים בחן. גוטמן מספר לעתים כמשוחח עם הקורא, לעתים כסופר פיוטי, אפילו משורר. לספר מצורפים איורים נעימים לעין פרי עטו, והם מהווים חלק בלתי נפרד מן היצירה. מצאתי ברשת שני מאמרים מעניינים על הספר, הכוללים מדגם מן האיורים: "כיצד נצבע חמור בתכלת" מאת מנחם גוטמן, בנו של הסופר (בחלקו התחתון של הקישור), ו"חמור שכולו תכלת" מאת דני קרמן. מכיוון שנהניתי מאוד לקרוא בספר שוב, ולא רק מטעמי נוסטלגיה, לא הופתעתי לגלות שראה אור מספר פעמים מאז שנכתב ב-1944, ואף עובד כהצגת תיאטרון.

ספרי ילדות רבים תרמנו לספרית בית-ספר יסודי. "הרפתקאות חמור שכולו תכלת" נשאר בבית.

ספרית פועלים

1960

מחוץ לאופק, מעבר לרחוב / חנוך ברטוב

mchutz20laofek2020mever20larechov_med

מה שאדם רואה מעבר לרחוב וסבור שאין בו משהו הראוי לתשומת לבו, מתגלה לו במלוא האימה והעוצמה כשמבטו נודד אל מחוץ לאופק, עד הרי החושך.

חנוך ברטוב שירת עם עמוס אלחנן בבריגדה במסגרת הצבא הבריטי. את אחיו בנימין, המכונה רבי, הכיר מאוחר יותר בירושלים. בטור שכתב לקראת יום העצמאות השלושים העלה את זכרו של בנימין, שנפל במלחמת השחרור. באותם ימים היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת הביוגרפיה של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, והיה סבור שהלם המלחמה הזו השכיח את המחיר הנורא של המלחמה הראשונה: "אמרתי בלבי, אולי אחדד את ההבחנה בין פרץ המוני של היסטריה לבין הצמיחה הממשית בין תש"ח לתשל"ח". בעקבות אותו טור יצרו אתו קשר הוריהם של עמוס ושל בנימין, וכשבא לביתם לשוחח עמם, התברר שבשנים עברו התגוררו בשכנות. ברטוב החליט לספר את סיפורה של המשפחה, שחייה משקפים את הדור האחרון ליהדות אירופה ואת הדור הראשון למדינה.

יצחק ושולמית רבינוביץ', תושבי קובנה שבליטא, נישאו ב-1924. שולמית היתה להוטה לעלות לארץ, אך העליה התעכבה עד שיצחק ישלים את לימודי הכימיה בברלין. מות אביו של יצחק גרם עיכוב נוסף במימוש התכנית. השניים, שהיו כבר הורים לשני ילדים, עמוס ובנימין, שבו לקובנה, ומצפונו של יצחק לא הניח לו לזנוח את העסק המשפחתי ואת העובדים בו. השנים עברו, הוריה של שולמית עלו לארץ, יצחק ושולמית נסעו לבקר שם, אך העליה התעכבה שוב ושוב. חודשיים לפני שברית המועצות סיפחה את ליטא ב-1940, נשלחו שני הבנים לארץ. יצחק ושולמית נותרו במקומם יחד עם בנם הצעיר שמואל. שנת הכיבוש הסובייטי דרדרה אותם לחיי מחסור, אך קשיי שנה זו החווירו לעומת ארבע השנים הבאות, שנות הכיבוש הנאצי. לא אכנס כאן לפרטים על תקופה זו בליטא, אזכיר רק שני ספרים מפורטים ונוקבים, "גטו וילנה" מאת אברהם סוצקבר, ו"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" המבוסס על מסמכי משטרת גטו קובנה, הגטו בו נכלאו גם בני משפחת רבינוביץ'. כשהגטו הפך למחנה ריכוז, הופרדו יצחק ושמואל משולמית, ובאורח פלא שרדו שלושתם. עמוס ובנימין, שבשל הניתוק הממושך מהוריהם איבדו תקווה לראותם שוב, שינו במהלך המלחמה את שם משפחתם מרבינוביץ' לאלחנן, כשמו השני של יצחק. על אדמת אירופה החרבה של אחרי המלחמה התאחדו הניצולים עם עמוס, ומכיוון שהיו אנשים מוכרים ומקושרים הצליחו לקבל סרטיפיקט לארץ ולעלות במהרה באופן חוקי. בנמל, בהגיעם לארץ, התאחדו עם בנימין.

הספר מבוסס על שיחות של חנוך ברטוב עם בני משפחת רבינוביץ', שולמית, יצחק ושמואל (עמוס נפטר שנים קודם לכן). הרחבות לסיפור הישיר נמצאו לסופר בארכיונם של הסב ושל האב שלא זרקו נייר מימיהם. למעט מכתבים מבנימין, שעמוס השמיד בעת חיפושים שערכו הבריטים, נדמה שכל מילה שכתבו, או שהיו הנמענים לה, נשמרה. בין שאר המסמכים נמצאת גם מחברת שכתב יצחק מיד לאחר השחרור, ואחר-כך גנז, ובה תיעד את תקופת הגטו. הרחבות נוספות נמצאו גם בכתביהם של אחרים, כמו בכתביו של הסופר אליעזר שטיינמן, אביו של נתן שחם, שהיה מיודד עם שולמית, ובכתיבתו התייחס אליה כ"בת ישראל מקובנה".

כתיבת הספר החלה, כאמור, ב-1978, אך הספר ראה אור רק ב-2006. ברטוב מספר במהלך הספר שהעיכובים נגרמו באשמתו, ורק לקראת סיום הוא מתייחס לאחד הגורמים המרכזיים לעיכוב. יצחק היה חבר היודנראט, ההנהגה היהודית של הגטו, ושימש בתפקיד מנהל מחלקת העבודה. במשך שנים היחס אל היודנראט היה חד-משמעי לשלילה, וגם ברטוב לא היה נקי ממנו. בשכלו הבין שלא ניתן לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו, אבל בלבו התקיימה הרתיעה מן "ההולכים כצאן לטבח". ספרו של נתן אלתרמן, "על שתי דרכים, דפים מן הפנקס", שנכתב במחצית שנות החמישים וראה אור בשלהי שנות השמונים, היווה בעבורו נקודת מפנה בהתיחסות אל הנושא. אלתרמן עסק בנושא ההפרדה הבלתי מקובלת עליו בין השואה לגבורה, וטען כי היודנראטים היו בגדר הכרח, וכי המחתרת, המייצגת את הגבורה, לא התיימרה להוות תחליף לכורח זה. כשקראתי את ה"טור השביעי" של אלתרמן, סימנתי לעצמי את הטורים שבהם הביע את עמדתו הנחרצת, שהיתה מחוץ לקונצנזוס:

כי לאורך כל עת, עד קץ, לא דִמתה המחתרת לראות

את עצמה כתחליף לשיתוף, כנכונה לעמוד ולרשת.

ולו פתע עמדו ומסרו בידיה שלה לבאות

את הגטו ואת גורלו, מה היתה היא עושה? אֵי תשובה מפורשת?

תמריץ נוסף לשינוי עמדותיו ניתן לברטוב בספר "והוא האור" מאת לאה גולדברג, ילידת קובנה.

שבתי לרחוב קטוביץ, כדי להודיע לשולמית וליצחק שעודני איתם, מלווה דומם את שארית ימיהם הרבים, הנמוגים בכבוד, וכדי להבטיחם שאשלים מה שנטלת עלי, להאזין ולהקליט. כל היסוסי בטלו מעתה בשישים, ועפר אני תחת כפות רגליהם.

"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" מספר על חמישה אנשים מרשימים, שנקלעו אל עין הסערה, ועל הסופר הניגש בכבוד אך בלי משוא פנים לספר את סיפורם. ברטוב חודר אל נבכי התקופה, ומיטיב לבטא את הסיפור הישראלי שבין השואה לתקומה. ספר מרגש, רחב יריעה ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2006

ארגונאוטיקה / אפולוניוס איש רודוס

4503011679b

"ארגונאוטיקה", יצירתו של אפולוניוס איש רודוס, שנכתבה במאה השלישית לפני הספירה, מתארת את המסע הימי של יאסון ושל גיבורים מיתולוגים נוספים, שיצאו באניה ארגו להשיג את גיזת הזהב. הגיזה, שריד מצמרו של האיל כריסומאלוס, נשמרה על ידי דרקון, והסיכוי להשיגה היה קלוש, כך, לפחות, חשב וקיווה פליאס, דודו של יאסון. יאסון, יורש העצר החוקי של המלוכה שגזל דודו, תבע להשיב לו את זכויותיו, ופליאס הבטיח לעשות זאת אחרי שתובא גיזת הזהב. "ארגונאוטיקה" אינה מתארת במפורט את הרקע למסע, מן הסתם מתוך הנחה שהסיפור מוכר לקוראים.

אפשר לקרוא את היצירה בשני אופנים, כאפוס ספרותי או כנקודת מוצא ללימוד ולהרחבה בנושאים הרבים הנכללים בה. תחילה בחרתי בדרך השניה, וחיפשתי ידע נוסף על כל מקום ועל כל דמות. כשהבנתי שמדובר בים של תכנים, עברתי לקריאה שוטפת, והסתפקתי בהערות השוליים שכתב אברהם ארואטי, שגם תרגם וכתב מבוא מעניין מאוד, בו הרחיב על אפולוניוס ועל הרקע התרבותי וההיסטורי של היצירה.

תלאות רבות נכונו לארגונאוטים. למרות שרוב הזמן הם מתארגנים בינם לבין עצמם ברוח טובה, לא יצליחו להמנע ממחלוקות פנימיות. הים לא תמיד יאיר להם פנים, העמים שאצלם יבקרו לא תמיד יהיו ידידותיים. בכל תחנה בדרכם ייאלצו להתמודד עם טיפוסים שונים, כמו מלך שיכפה עליהם תחרות אגרוף, ואחר שיציב בפני יאסון אתגר להלחם לבדו נגד צבא שצמח משיני דרקון. לא רק בני אדם יעמדו בדרכם, גם האלים הרבים, כל אחד והאינטרסים שלו יבחשו בעלילה.

הקורא יתוודע אל הגיאוגרפיה הפיזית והמדינית של התקופה, אל האמונות, אל מנהגי הפולחן, ואל פרטים טכניים כמו טיפול באניה, התארגנות לאכילה וללינה ועוד.

גם מקומה של האהבה לא ייעדר מן הסיפור. מדיאה, המוכרת ממחזהו של אוריפידס, תתאהב ביאסון בשל התערבות האלה הרה, ותסייע לו להשיג את הגיזה תוך שהיא בוגדת באביה. כשיימלטו לאחר שישיגו את מבוקשם, ירצחו את אחיה של מדיאה כדי לעצור את המרדף אחריהם (הגרסה המקובלת מייחסת את הרצח למדיאה לבדה. אפולוניוס ייחס לה רק את אי מניעתו). רצח זה מבשר את עתידם של השניים, עתיד שבו מדיאה הנטושה תנקום ביאסון על ידי רצח ילדיהם המשותפים.

הקריאה ביצירה אינה קלה. היא ניחנה במשקל מורכב ובשפה שירית גבוהה, ואלה, יחד עם הרצון לעשות ביצירה שימוש נוסף כפלטפורמה ללמידה, מחייבים קריאה איטית ומרוכזת. למותר לציין כי הקושי אינו גורע מאיכותה הספרותית ומחשיבותה ההיסטורית, ויפה עשו הוצאת מאגנס אברהם ארואטי, שהביאו לפני הקורא הישראלי לראשונה תרגום מן המקור היווני.

לסיום ולהדגמת סגנונה של היצירה, הנה קטע המתרחש מיד לאחר השגת הגיזה. את תיאור ההישג עצמו ניתן למצוא במאמר שבקישור.

כְּמוֹ שֶׁתִּלְכֹּד בְּתוּלָה עַל פְּנֵי שִׂמְלָתָהּ הַמְּעֻדֶּנֶת
אֶת זָהֳרוֹ שֶׁל יָרֵחַ מָלֵא הַקּוֹרֵן מִלְּמַעְלָה
אֶל תּוֹךְ חַדְרָהּ אֲשֶׁר בָּעֲלִיָּה, וְלִבָּהּ בְּחָזֶהָ
שָֹשׂ לְמַרְאֵה הַבָּרָק מְלֵא הַיֹּפִי; כָּךְ אַז אִיאָסוֹן
בַּהֲנָאָה הֵרִים הַגִּזָּה הַגְּדוֹלָה בְּיָדֵיהוּ.
עַל לְחָיָיו הַזְּהֻבּוֹת גַּם עֲלֵי מִצְחוֹ נִסַּךְ אֹדֶם
מִנְּגוֹהוֹתָיו שֶׁל הַצֶּמֶר כְּמוֹ לֶהָבָה מִתְלַקַּחַת.
וּכְגָדְלוֹ שֶׁל עוֹר פַּר בֶּן שָׁנָה אוֹ עוֹרָהּ שֶׁל אַיֶּלֶת
שֶׁצַּיָּדִים אַנְשֵׁי כְּפָר יְכַנּוּהָ בְּשֵׁם אַכַיְאִינֵס,
כָּךְ גֹּדֶל הַיְרִיעָה, כֻּלָּהּ מִזָּהָב, וּמִמַּעַל
צֶמֶר כָּבֵד מְכַסָּהּ בִּגְדִילִים. הוּא פָּסַע וּבְכָל צַעַד
הָאֲדָמָה מִתַּחַת רַגְלָיו נִצְנְצָה בְּרֹב בֹּהַק.
יֵשׁ שֶׁהָלַךְ וְתָלָה עַל כֶּתֶף שְֹמֹאלוֹ אֶת הַצֶּמֶר
מִקְּצֵה עָרְפּוֹ עַד רַגְלַיִם, וְיֵשׁ אֲשֶׁר שָׁב וּגְלָלָהוּ
אַף מִשְּׁשׁוֹ בְּכַפָּיו, כִּי פָּחַד עַד מְאוֹד פֶּן יִפְגֹּשׁ בּוֹ
אִישׁ אוֹ אַחַד הָאֵלִים וְיִקַּח אֶת הַצֶּמֶר מִמֶּנּוּ.
שַׁחַר נִפְרַשׂ עַל הָאָרֶץ, וְהֵם מַגִּיעִים אֶל הַצֶּוֶת.
הַבַּחוּרִים הִשְׁתָּאוּ לְמַרְאֵה גֵּז הַפָּז רַב הַגֹּדֶל,
שֶׁזָּהֳרוֹ נִדְמָה לִבְרַק זֶוְס; אִישׁ אִישׁ אֲזַי קָמוּ
מִשְׁתּוֹקְקִים בּוֹ לָגַעַת וּלְתָפְסוֹ בַּיָּדַיִם.
אַךְ בְּנֹו שֶׁל אַיְסוֹן עָצַר בַּעֲדָם וְהִשְׁלִיךְ עַל הַצֶּמֶר
כְּתֹנֶת הוּכְנָה זֶה עַתָּה; אָז יָרִים הָעַלְמָה, יוֹשִׁיבֶהָ
בַּיַּרְכָּתַיִם וּבְזֶה הַלָּשׁוֹן יְדַבֵּר אֶל כֻּלָּהַם:
"אַל תִּשְׁתַּהוּ עוֹד כָּעֵת, חֲבֵרַי, מִלָּשׁוּב לַמּוֹלֶדֶת;
הֵן הַתַּכְלִית אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָה סָבַלְנוּ קְשָׁיָיו שֶׁל
זֶה הַמַּסָּע וְעָמַלְנוּ בְּצַעַר וּכְאֵב, נִשְׁלְמָה כְּבָר
עַל נְקַלָּה הוֹדוֹת לָעֵצוֹת שֶׁהִשִּׂיאָה מֵדֵיְאָה.
אִם אַךְ תַּסְכִּים, אֶל בֵּיתִי אֶקָּחֶהָ וְשָׁם תִּהְיֶה הִיא
רַעְיָתִי עַל פִּי דִּין. בְּרַם אַתֶּם — הֱיוֹת שֶׁהוֹשִׁיעָה
בַּאֲצִילוּת לְאַכַיְאָה כֻּלָּהּ אַף לָכֶם — הַצִּילוּהָ.
יַעַן לָבֶטַח, סְבוּרַנִי, אַיְאֵטֵס יָבוֹא עִם רֹב חַיִל
כְּדֵי שֶׁיִּמְנַע אֶת צֵאתֵנוּ מִן הַנָּהָר אֱלֵי פּוֹנְטוֹס.
שְׁבוּ נָא אֵפוֹא בַּסְּפִינָה כָּל גֶּבֶר אֶחָד מִתּוֹךְ שְׁנַיִם
וּמְשׁוֹטֵיכֶם הָנִיעוּ; אַךְ מַחֲצִיתְכֶם הַנּוֹתֶרֶת
שְׂאוּ מָגִנֵּי עוֹר הַפָּר, הֱיוּ חַיִץ טוֹב מוּל אוֹיְבֵינוּ
הַמְּשַׁלְּחִים חִצֵּיהֶם וּבְכֹה אֶת שׁוּבֵנוּ תַּבְטִיחוּ.
הֵן בְּיָדֵינוּ נֹאחַז גַּם בָּנִים גַּם אֶרֶץ אָהַבְנוּ
וּמוֹלִידֵינוּ שְׂבֵעֵי הַיָּמִים, וְעַל זֶה פָּעֳלֵנוּ
הֶֽלַּס תִּסְמֹךְ: אִם תִּנְחַל מַפָּלָה אִם כָּבוֹד וְתִפְאֶרֶת.

Argonautica – Apollonii Rhodii

מאגנס

2017 (המאה השלישית לפנה"ס)

תרגום מיוונית: אברהם ארואטי