יומנים מאתמול / שבתי טבת

יומנים מאתמול

הסופר שבתי טבת מוכר בעיקר בזכות ספריו העיוניים העוסקים בהיסטוריה הישראלית, ביניהם "קנאת דוד", הביוגרפיה של בן-גוריון, ו"חשופים בצריח", המתאר את קרבות השריון במלחמת ששת הימים. "יומנים מאתמול" הוא ספר אישי, ובו הוא מספר פרקים מילדותו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוריו, חלוצי העליה השלישית, התישבו תחילה בצפון הארץ, אך קבעו לבסוף את ביתם בתל-אביב. בדומה לעולים אחרים, שעזבו את ביתם ואת מולדתם, בין מכפיה ובין מרצון, נותרו גם אצלם געגועים לעבר, ובדמיונם חיברו בין שתי המולדות השונות כל-כך.

החולות, אחרי השמש אני חושב, היו האויב המר של אמא. נפשה יצאה לשבילים, דשא, פלג, עצים ירוקים ורעפים אדומים, כמו בבסרביה או בכל ישוב מתורבת דומה. היא אף היתה משוכנעת – לפחות בשנותיה הראשונות כאן -שפעם היתה כזאת גם תל אביב, אלא שהחולות, בעזרת השמש, כבשו וקברו אותה תחתם. הדרך לביתנו היתה ארוכה וטובענית וכאשר היתה חוזרת ממרכז העיר הקטן והבנוי, היתה לה די עת לגבש את אמונתה שבעצם היא דורכת על שרדת תכלת וארגמן של פונציאנה, רק שיש צורך לתפוס איזה מטאטא טוב ולחושפה מחדש. היא תמיד חשבה איך לגרש את החולות. לולא מחשבותיה אלה ספק רב אם אי פעם הייתי זוכה לשיעורי פסנתר. נשלחתי לגב' מניוסה, כי לפי תפיסתה של אמא זו היתה פעולה אנטי-חולית. איך שהוא דימתה שבן יושב ליד פסנתר וצלילים רכים בדירה אפלולית ואטומה בפני השמש, מגרשים מסביבתה את החולות.

באהבה ובהומור מתאר שבתי טבת ארועים מחיי משפחתו. הוא מספר על אביו, חולם נלהב, שהתמסר מכל הלב לכל רעיון שעלה בדעתו, שהיה אוהב אדם, והקיף עצמו בטיפוסים שונים ומשונים. הוא מספר גם על אמו, שהחזיקה בדעות מוצקות על טוב ורע, על מותר ואסור, על נכון ולא נכון, בוראת לעתים מציאות משלה ומאמינה בה. באחד המקרים המתוארים בספר לקחה על עצמה תפקיד של מורה פרטית לחשבון ולהנדסה, למרות שלפי תפיסתה קוים מקבילים יכולים להפגש, סכום הזויות במשולש אינו בהכרח מאה ושמונים, ומעגל משיק לקו ישר בשלוש נקודות. בנה השווה בינה לבין בן-גוריון, "לשניהם היה עקרון-חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם". הבדלי האופי בין ההורים גרמו לעימותים ביניהם, והבן מתאר אותם בחיות רבה, בשעשוע ובחיבה. הסיפורים מתרחשים בבית ובסביבתו על רקע התקופה, ומקימים לתחיה את ארץ-ישראל של אותם ימים, ואת החברה הישראלית שבראה את עצמה יש מאין.

הספר יעורר מן הסתם נוסטלגיה בלבם של ילדי התקופה, וגם מי שגדלו בתל-אביב בעשורים שאחר-כך, או מי שילדותם עברה בחברתם של הורים או של סבים שעקרו ממקומם ועלו לכאן, ימצאו בספר מקבילות לעצמם. אך אין צורך להימנות עם אלה או עם אלה כדי ליהנות מסיפורי הילדות המקסימים: הם כתובים בכשרון ובחן, וקריאתם מהנה עד מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2004 (ראה אור לראשונה ב-1975)

יומנים מאתמול (ישן)

מודעות פרסומת

הסוף של אדי / אדואר לואי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a1d795d7a3_d7a9d79c_d790d793d7992

הסופר אדואר לואי נולד בשם אדי בֶּלְגֶל בעיירה קטנה בצפון צרפת. בספרו האוטוביוגרפי הוא מתאר בגוף ראשון את שנותיו בתקופת חטיבת הביניים, מגיל עשר ועד שלוש-עשרה.

למרות שעלילת הספר מתרחשת בצרפת השְֹבֵעה בשנים הראשונות של המילניום הנוכחי, תיאור העיירה מעלה על הדעת את הדלות ואת הבערות של ימי הביניים. תושבי העיירה נידונים מלידה למסלול חיים שמנתב את הגברים לעבודה במפעל המקומי, ואת הנשים לעבודות הבית או למשרות שירות. הם נישאים אלה לאלה, ומנציחים את העמל ואת העוני מדור לדור. למרות שאדואר לואי העלה את קורותיו על הכתב כשהיה רק בן עשרים ושתים, הספר שופע אבחנות חדות כלפי סביבתו. כך, על ההיכלאות של תושבי המקום בתוך נתיב מוגדר הוא כותב: "אי האפשרות לבצע סיכלה את האפשרות לרצות, וזו בתורה חסמה את טווח האפשרי". בית המשפחה שאדי מתאר רעוע, פרוץ לרוחות ולגשמים, אכול טחב. האב מובטל לאחר שגבו נהרס בעבודת הפרך, האם רוחצת זקנים לפרנסת המשפחה, הילד נשלח לחנויות להשיג מצרכים בהקפה. המצוקה גוררת אלכוהוליזם, וזה בתורו גורר אלימות. מרבית הילדים נוטשים את הלימודים אחרי החטיבה, ומתגייסים לסייע בפרנסה. הבורות היא, אם כן, נחלתם, והדרך היחידה להתגדר בתחושת עצמיות היא באמצעות בוז והתנשאות כלפי המיעוטים וכלפי החריגים. הגבריות היא הערך הקדוש, ועליה אדי כותב, "בעולם שבו הסגולות הגבריות טופחו כערך עליון, אפילו אמי אמרה על עצמה, אני יש לי ביצים, אף אחד לא מתעסק איתי".

לתוך העולם הקשוח הזה נולד אדי, בן ראשון לאביו ושלישי לאמו. ילד עם גינונים של ילדה, עם הילוך מתנדנד. ילד שאינו אוהב כדורגל, שנהנה למדוד בסתר את בגדיה של אחותו, ש"מתנהג כמו נקבה". הוריו כעסו, חבריו לעגו לו, התעללו בו, הוא ניסה לשנות את עצמו, אך לשווא.

מדי בוקר, כשהתכוננתי לבית הספר בחדר האמבטיה, שיננתי לעצמי אותו משפט שוב ושוב, עד אשר איבד את פשרו והיה רק רצף של הברות, צלילים. ואז הייתי מפסיק ומתחיל מחדש היום אהיה קשוח. אני זוכר את זה כיוון שדקלמתי את המשפט הזה בדיוק, כמו תפילה במלים אלה בדיוק היום אהיה קשוח (ואני בוכה בזמן כתיבת השורות האלה; אני בוכה כי המשפט הזה נראה לי נלעג ומחריד, המשפט שליווה אותי לכל מקום כל כך הרבה שנים ושנטוע, במובן מסוים, ואני לא חושב שאני מגזים, בשורש הקיום שלי).

מתוך האומללות והשונוּת אדי הצליח במקום שאחרים אף לא ניסו. לאחר סיום החטיבה הצליח להתקבל לתיכון הרחק ממקום מגוריו, ועלה על נתיב של השכלה ושל הרחבת אופקים. כמו במקרים רבים אחרים, די היה במחנכת עירנית אחת, מנהלת חטיבת הביניים, שעמדה על כישוריו, והציעה לו לנסות להבחן למגמת תיאטרון באותו תיכון. אביו, שנהנה למתוח אותו מתיחות אכזריות, החביא במשך חודש את המכתב המאשר את קבלתו, ונתן לו לקרוא אותו רק לקראת תום חופשת הקיץ. אמו הגיבה על תכניותיו במלים, "עכשו הוא הולך לעשות בגרות זה, החכמולוג של המשפחה".

למרות ההורות הכושלת של הוריו, למרות השתלטנות של אביו והזעם של אמו, הסופר אינו מתאר אותם כדמויות שליליות, אלא כדמויות מורכבות. גם האם וגם האב יודעים מה נדרש מהם כהורים, אבל אינם מסוגלים לעמוד בדרישות. האם מרבה לדבר על טעויות שעשתה ושהובילו אותה לאן שהגיעה, אבל בנה אינו סבור שניתן להתיחס לעברה כסדרה של טעויות, אלא כאי-מסוגלות, או בלשונו, "אולי מה שביקשה לומר הוא, אני לא יכולה להיות גיברת, גם אם הייתי רוצה". אביו, האיש שידו קפוצה, מפתיע אותו בשטר של עשרים יורו, הון עתק במונחי המשפחה, כשהוא מלווה אותו אל הרכבת בדרכו לתיכון, ונפרד ממנו במלים, "עכשו לך ותנסה לא לפשל".

הספר כתוב בשילוב של שפת כתיבה נאה עם לשון סלנג, ורמה איילון היטיבה לתרגם. האיור המינימליסטי וההולם על הכריכה הוא פרי מכחולו של אמרי זרטל.

"הסוף של אדי" הוא ספר שובר לב, לא קל לקריאה, אבל הוא חשוב, כתוב בכשרון רב, ביכולת התבוננות מרשימה, ובכנות כובשת.

En Finir avec Eddy Bellegueule – Édouard Louis

עם עובד

2018 (2014)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

ברית עולם / טיארי ג'ונס

40227154_1933973193308378_3121666235998142464_n

סלסטיאל ורוי – היא אמנית, הוא מנהל מכירות – היו נשואים מזה כשנה וחצי, כשנסעו לבקר את הוריו של רוי באטלנטה. למרות שההורים הכינו עבורם חדר בביתם, הם העדיפו להעביר את הלילה במלון. במהלך הערב התפתח ביניהם ויכוח, אך לפני שיהפוך לריב החליטו לקחת לעצמם חמש-עשרה דקות בנפרד להרגע. רוי יצא מן החדר להביא קרח, פגש אשה מבוגרת מוגבלת בתנועה, סייע לה לשוב לחדרה, וחזר אל סלסטיאל. מאוחר יותר באותו לילה נכנסו שוטרים לחדרם, ועצרו את רוי לאחר שהאשה האשימה אותו באונס. שורה של מקרים קבעה את גורלם: לולא בחרו לישון במלון, לולא התווכחו, לולא מנעו בחוכמה את הריב, לולא התנדבותו של רוי לעזור, חייהם היו מוסיפים להתקדם במסלולם. ולולא עורו השחור של רוי, אולי לא היה מסומן כאשם עוד לפני החקירה, ואולי היה זוכה ליחס אחר מן השופט. אבל רוי נשפט בדרום הגזעני של ארצות הברית, ונדון לשתים-עשרה שנות מאסר על לא עוול בכפו.

"ברית עולם" מלווה את בני הזוג בחמש השנים הבאות, ומתבונן אל תוך תוכם של נישואים במבחן. העבר המשותף של השניים קצר – האם די בו כדי לשמר את הזוגיות נוכח ההווה המתמשך לאין קץ? שותפו של רוי לתא אומר לו משפט שממצה את כל מה שמבדיל בינו לבין סלסטיאל: "הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שהחיים של כולם נמשכו, ורק שלך לא". בעוד סלסטיאל מתפתחת כאמנית וזוכה להצלחה, רוי זוכה ל"קידום" בכלא, כשהוא מועבר מקטיף פולי סויה לאיסוף אשפה. מערך הכוחות ביניהם משתנה משוויון לתלות, וקשיים יומיומיים מאתגרים את האהבה ואת הנאמנות. לצדם של בני הזוג משולבים בעלילה הוריהם ואנדרה, חבר משותף, שמכיר את סלסטיאל מילדות ואת רוי מהקולג'. כולם כמהים לאהבה ולשלווה, מבקשי טוב ליקרים להם, לא גדולים מהחיים ולכן כובשי לב.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא יחסי הורים וילדים, בעיקר אבות וצאצאיהם. הויכוח שבפתח העלילה החל כשרוי סיפר לסלסטיאל שאביו, שהעניק לו את שמו וגידל אותו, אינו אביו הביולוגי, וסלסטיאל התרעמה על שהסתיר ממנה היבט כל כך משמעותי בחייו. תפיסת האבהות של שני הגברים תבוא לידי ביטוי בהמשך. אביה של סלסטיאל הוא אב מגונן, שטובת בתו קודמת אצלו לנאמנויות אחרות. אנדרה חי בצל נטישתו של אביו, שהקים משפחה חדשה.

בפרסומים לספר מצוטט ברק אובמה כאומר, "תיאור מרגש של ההשפעות ההרסניות של האשמת שווא על זוג אפרו-אמריקאי צעיר". בעיני זהו תיאור מדויק ובלתי מדויק בו זמנית. האשמת השווא היא ברקע האירועים, אבל הנושא אינו העיוות המשפטי והמוסרי, אלא ההתמודדות של זוג צעיר עם פירוד כפוי. לאורך פרקים שלמים בספר אפשר לשכוח שמדובר באפרו-אמריקאים, שכן אותם רגשות ואותן תהפוכות נפשיות יכלו להיות נחלתם של זוגות מכל מוצא שהוא. מצד שני, הקורא אולי יכול לשכוח במי מדובר, אבל גיבורי הספר עצמם אינם יכולים. היחס כלפי שחורי העור צץ שוב ושוב, בהתלבטות איזה רכב לקנות, שלא ייראה כמו רכב של סוחר סמים ויעורר חשד, במחשבה היכן למקם חנות, כך ששחורים ירגישו נוח להגיע אליה מבלי להיראות יוצאי דופן על רקע לבן, ועוד. כפי שהסופרת מטפלת ברגישות בנושאי הספר האחרים, כך גם בנושא הגזענות, אליה היא מתיחסת במינון מבוקר.

כשקראתי אודות הספר, לפני שקראתי אותו עצמו, מצאתי בו דמיון אל "סיפורו של רחוב ביל", שגם בו מואשם צעיר שחור באונס שלא ביצע, והקשר בינו ובין ארוסתו עומד למבחן. יש מן המשותף בין שני הספרים, אבל אולי ששים השנים שמפרידות ביניהם מפרידות גם בין הדגשים שבחרו שני הסופרים ליצירותיהם. בעוד ספרו של ג'יימס בולדווין שם דגש מירבי על האפליה ועל הקיפוח, טיארי ג'ונס בחרה לספר סיפור אוניברסלי יותר (ושמו המקורי של הספר – "נישואים אמריקאים" – מצביע על כך). מכל מקום, הסופרת חלקה כבוד לבולדווין, כשהזכירה אותו ואת ספרו הראשון בספרה.

"ברית עולם" הוא ספר סוחף, מרגש, מעורר מחשבה ואמפתיה, ולכן מומלץ.

An American Marriage – Tayari Jones

אריה ניר ומודן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

הרחק מעצי התרזה / יונתן ברג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a8d797d7a7_d79ed7a2d7a6d799_d794d7aad7a8d796d7942

אונטר דן לינדן היתה בשנים שלפני מלחמת העולם השניה השדרה המרכזית בברלין, מוקד היסטורי ותרבותי. פירוש שמה של השדרה הוא "תחת עצי התִרזה", ושמו של הספר נגזר ממנה, מרמז על עקירה ועל געגועים. יעקב, גיבורו של הספר, גדל בברלין, וראה עצמו גרמני לכל דבר. כשמשפחתו ביקשה להמלט מגרמניה עם עלית הנאצים, הוא בחר להשאר לצדה של צעירה בה היה מאוהב. רק משזו הפנתה אליו כתף קרה בשל יהדותו, נענה לבקשת אביו, ויצא לארץ-ישראל, חלוץ לפני משפחתו. אנו פוגשים את יעקב בערוב ימיו, עברו כהיסטוריון פעיל מאחוריו, הוא גרוש פעמיים, אב לארבעה בנים מנוכרים למדי, ועדיין אותה עקירה היא הארוע המכונן של חייו.

בר היא שכנתו הצעירה של יעקב. היא חיה חיי נוחות ורווחה בוילה ברמת החייל, עם בעלה הקבלן המצליח. בר היא עקורה מבחירה. ילדותה עברה במשפחה מסורתית באשדוד, אבל היא בחרה בחיי חולין עצמאיים. כאקט סמלי קיצרה את שמה המקורי ברכה, והתרחקה פיזית ונפשית מהוריה. חייה של בר רצופי מסיבות, היא מוקפת חברות, אך חוסר מנוחה מכרסם בה בשל תשוקתה לילד, תשוקה שבעלה אינו שותף לה. הקשר בינה ובין יעקב נוצר כשהוא אינו עונה לטלפון של בניו, ואלה מתקשרים אליה ומבקשים שתיגש אל ביתו. חולשת הזִקנה של יעקב ובדידותה שלה גורמים לה לאמץ אותו כ"פרויקט", ספק נכדה שלו לפי גילה ספק אֵם לפי אחיזתה. היא לוקחת אותו איתה לבקר אצל סבתה בירושלים, ומסיעה אותו ברחבי הארץ למפגשים עם ילדיו.

ספרים סכריניים וסטראוטיפיים דוגמת "איש ושמו אובה" עולים על הדעת, אבל מהר מאוד מתברר ש"הרחק מעצי התרזה" הוא סיפור אחר לגמרי. המפגש בין השניים אמנם ישפיע על שניהם – פחות על הזקן שאישיותו המרירה כבר מעוצבת ומקובעת, יותר על הצעירה שעדיין פתוחות בפניה אפשרויות לעצב את חייה – אך זה אינו ספר שיעדו ההתרה והפורקן, אלא ספר מסע בתוך המשפחה, הפרטית והישראלית. במישור הציבורי, שני גיבורי הספר חשופים ללא הרף לשידורים אינסופיים המתארים התלקחות בגבול הצפוני, ומגיבים עליהם, בר בדאגה ויעקב בהשלמה הנובעת מנסיון חיים של מי שהתנסה בקשיים ובמשברים. במישור המשפחתי בר תצטרך לגלות מה באמת חשוב לה, ויעקב ייאלץ להתמודד עם בניו, שכל אחד מהם נושא באופן שונה את תוצאות אבהותו הבלתי מוצלחת. יונתן ברג יצר באמצעות הדמויות השונות פסיפס אנושי, שמרכיביו הם מורה שפרש לחיי מנוחה בגליל, חוזר בתשובה שבחר בדלות, מתעשר חדש שהקשר שלו עם בני אדם הוא באמצעות הכסף, מחפש דרך שהרחיק למנזר בודהיסטי, זקנה בבית ישן דחוס בין מגדלים מודרנים בירושלים, ועוד אחרים לצדם. גם דמויות מן העבר, שכבר אינן חלק מן העלילה בהווה, מאופינות בקוים מדויקים, דוגמת רחל, אשתו הראשונה של יעקב, שלא הצליחה להביא את הוריה לארץ, וכל חיוניותה התפוגגה כשנודע לה מה עלה בגורלם. ברג נוגע בציניות מסוימת בפכים הקטנים והגדולים המרכיבים את ההוויה הישראלית, ומספר סיפור מקומי ועכשווי.

"הרחק מעצי התרזה" הוא סיפורם של בני הדור הראשון והשני למדינה. הראשונים נעקרו ממקומם, מרצון או מכפייה, ותהפוכות חייהם הטביעו את חותמן בבניהם, שנאלצו לברור את דרכם בצל טראומות ההורים. בהרחבה זהו סיפור על פערים בין-דוריים, כשכל דור מבקש את דרכו שלו. כל אחד מבניו של יעקב מפרש אחרת את התנהלותו של אביהם. אמיר הבכור, הדומה לאביו יותר מן האחרים, סבור כי מי שחווה את משבר העקירה "יבקש למצוא את העבר ולנוע משם היישר אל העתיד, יוותר על ההווה". אלכסנדר, הבן השלישי שחזר בתשובה, מחזיק בדעה הפוכה ולפיה אביו דווקא בחר להתמקד בהווה, ו"מי שמשתעבד להווה אין לו יותר נחת רוח וגם לא קרבה לילדים, וודאי לא עומק ומסורת". דווקא יעקב עצמו, למרות היותו היסטוריון האמון על בחינת העבר, אינו מסוגל להצביע על סיבה ומסובב בחייו: "כמעט בלי שהתכוננתי החיים האלה עברו, וכשאני מתבונן לאחור אני רואה רק חוסר סדר, גיבוב של רגעים. אי אפשר לצפות הכל, אי אפשר לדעת כל הזמן מה יקרה ומה צריך לעשות כדי שיקרה אל"ף ולא בי"ת. כוחות גדולים ממך דוחפים אותך מפה לשם, ולפעמים יש לך כוח להתנגד, ולפעמים אתה נותן לעולם להניע אותך בכיוון שלו".

מאמר אודות הספר הכתיר אותו כ"מפגש נפיץ בין פרופסור אשכנזי וצעירה מזרחית", כותרת שמצמצמת אותו לרמת דרמה זולה, וחבל. לעימות העדתי יש בספר נוכחות שולית בלבד. המפגש בין יעקב ובר הוא מפגש בין שני בני אדם החווים התחבטויות וחשבון נפש, ואלה נובעים ממכלול חייהם ומאישיותם, ואינם צבועים בגוון היחיד של מוצאם.

"הרחק מעצי התרזה" כתוב בכשרון, דמויותיו המגוונות מאפשרות לכל קורא למצוא חיבור אישי לעלילה, והוא משכנע ונוגע ללב. מומלץ בהחלט.

עם עובד

2018

ורד לאמיליה / זיוה שמיר

d795d7a8d793_d79cd790d79ed799d79cd799d7942

כותרת משנה: שקספיר וידידתו היהודיה

אמיליה לאנייר נרשמה בהיסטוריה הספרותית כאשה האנגליה הראשונה שפרסמה ספר שירים תחת שמה. אמיליה, שנולדה ב-1569 בלונדון, היתה בתו של בטיסטה בסאנו, מוסיקאי החצר של אליזבת הראשונה. לאחר פטירתו של אביה, כשאמיליה היתה בת שבע, היא גדלה בחסותן של נשים כבודות המקורבות לחצר, וזכתה להשכלה. כשהתבגרה הפכה לפילגשו של הנרי קארי, פטרונם של אנשי במה, ביניהם ויליאם שקספיר. בשל קרבתה אל המחזאי, יש המשערים כי היא הגבירה השחורה אליה מופנות כמה מן הסונטות שכתב. פרופסור זיוה שמיר, חוקרת ספרות ומתרגמת, מתחקה אחר העקבות שהותירה הידידות בין השניים במכלול יצירתו של שקספיר.

זיוה שמיר יוצאת מנקודת הנחה שאמיליה היתה ממוצא יהודי, כנראה ממשפחה של אנוסי ספרד שהתגלגלו לאיטליה ומשם לאנגליה. מאז שנת 1290 נאסר על יהודים להתיישב באנגליה, אבל על יהודים מומרים לא חלו מגבלות. החוקרת מוצאת סימנים ליהדותה של אמיליה ביצירותיה, ותולה אותם בהשכלתה מבית אבא. ככל שידיעתי מגעת – וידיעתי, כמובן, אינה מתקרבת לזו של החוקרת – הקביעה בדבר שורשיה של אמיליה שנויה במחלוקת, ואני תוהה עד כמה יכלה להשתרש בה מורשת אביה, שכאמור נפטר בהיותה ילדה. מכל מקום, זיוה שמיר מצביעה על אזכורים רבים מתחום היהדות ביצירותיו של שקספיר, שלא יכול היה לפגוש יהודים באנגליה בשל האיסור על התיישבותם בה, ומסבירה אותם בהשפעתה של אמיליה. הקִרבה בין השניים מתקבלת על הדעת, וסביר שנוצרה באמצעותו של הנרי קארי. שקספיר נהג לטמון בכתביו רמזים לאנשים ולארועים, והחוקרת מצביעה על רמזים רבים המתיחסים אל אמיליה, בין באמצעות וריאציות על שמה ובין באמצעות תיאורי דמויות. היא אף מעלה השערה שכמה מן הסונטות המיוחסות לשקספיר, אלה המופנות אל גברים, נכתבו למעשה בידי אמיליה. את כל ההשערות הללו היא מגבה בדוגמאות ובהקשרים היסטוריים. אודה שאין לי כלים להעריך אם מדובר בפרשנות מרחיקת לכת או בסברה מוצקה. לא נותר לי אלא להסתמך על מומחיותה של הכותבת.

אמנם המחקר הספרותי הוא לבו של הספר, ובו, כאמור, הידע שלי מוגבל, אבל מצאתי בקריאה היבטים מעניינים נוספים. דמותה של אמיליה מרתקת, למדתי פרטים שלא ידעתי על ההיסטוריה של יהודי אנגליה, קיבלתי הצצה אל עולמם של המחזאים, והרחבתי את ידיעותי על יצירתו של שקספיר. מעניין לציין שאת מרבית המידע על חייה של אמיליה שואבים החוקרים מרשימותיו של האסטרולוג סיימון פורמן שאתו התיעצה תכופות. האסטרולוג, ששימש לא רק כיועץ לגבי החלטות עתידיות, אלא גם כרופא וכפסיכולוג, לא היה כפוף בזמנו לכללי חסיון וצנעת הפרט, וברשימותיו התיחס בהרחבה לנושאים שהעלתה בפניו אמיליה ולהתרשמותו ממנה (התרשמות שנטתה בשלב מסוים לשלילה לאחר שלא נענתה לחיזוריו).

ספרה של אמיליה בסאנו-לאנייר, Salve Deus Rex Judaeorum – הודו לאל מלך היהודים (ישו) – ראה אור ב-1611. בנספח לספרה תרגמה זיוה שמיר קטעים מן הפואמות שבספר והוסיפה דברי פרשנות. מעניין לקרוא את התבטאויותיה הפרוטו-פמיניסטיות של המשוררת, שכתבה בין השאר את השורות הבאות בהקשר של הטלת החטא הקדמון על חוה:

הבה נשיג שנית את חרותנו, ולא ניתן לכם לשלוט עלינו, / לא הייתם באים לעולם אלמלא התיסרנו בחבלי לידה, / עשו זאת כמחסום כנגד אכזריות-לבבכם, / חטאכם גדול משלנו, מדוע תתכחשו לכך / שאנחנו הנשים שוות לכם וחופשיות מעריצותכם? / אם אשה רפה אחת חטאה, / לחטאכם שלכם אין קץ ואין תירוץ.

"ורד לאמיליה" הוא ספר מעניין ומעשיר, לא רק לחובבי שקספיר.

ספרא והקיבוץ המאוחד

2018

משחקי הכאב / אביתר סמולסקי ואילה בת שאול

44961429_10156132627124401_6236925686460710912_n

את "משחקי הכאב" אפשר לקרוא בשתי דרכים. המסגרת הסיפורית היא פרשת רצח מסובכת, שגופים בעלי עוצמה בוחשים בה, ומנסים להוביל את החוקר אל פתרון שגוי. התוכן המשמעותי, שהוא בעצם לב ליבו של הספר והעילה לכתיבתו, מכוון את מלוא תשומת הלב אל מגפת האופיאטיים, משככי הכאבים הנרקוטיים, ואל נזקיה. כספר מתח הוא בינוני למדי, למרות פרקים ראשונים טובים. כנושא מסר הוא מעניין ומטריד.

נורטון, בלש שפרש מהמשטרה בזעם, לאחר שהסמפכ"ל דרס בשוגג את אשתו ולא נענש, מתבקש על ידי המפכ"ל לקבל על עצמו חקירת פרשת רצח שלא פוענח. הנרצח היה מנהל מרפאת כאב מוערך, והנחת העבודה של המשטרה היתה שהוא נרצח בשל טעות בזיהוי. נורטון, שנפשו נקעה מן החקירות הפעוטות שניהל במשרדו הפרטי, נענה לאתגר. במהרה הוא מגלה שההבטחה לתת לו יד חופשית בניהול התיק היתה מן הפה ולחוץ, ובפועל מתנהל אחריו מעקב, והוא מתומרן לפיצוח שישא חן בעיני שולחיו. במקביל לטיפול בחקירה, הוא מתמודד יום-יום ושעה-שעה עם מצבי רוחה של אשתו, שמאז התאונה לא שבה להיות מי שהיתה, והיא נעה בין חביבות אקראית לזעם שופע, מאושפזת לעתים קרובות ללא שיפור, ויורדת לחייו של בעלה.

החקירה מובילה את נורטון אל הרפובליקה הדומיניקנית ואל איש מסתורין בשם אייבי. אייבי, שבמשך שנים פיתח תלות במשככי כאבים, עד שהחליט לקחת את גורלו בידיו, ונעזר ברופא מושיע, יצא למסע צלב של איש אחד נגד התרופות הנרקוטיות. הרופא שנרצח הוא בעיניו לא פחות משטן, סוחר סמים ערמומי שגרם למטופליו לאבד את אישיותם. הוא פורש בפני נורטון את משחק הכוחות הפוליטי והמסחרי שמאחורי הטיפול בכאב, ומצביע על המימדים המבהילים של מגיפת האופיאטיים, שפרט לאיצטלה החוקית אין הבדל בינן לבין הרואין. במקביל לפענוח של הרצח, נורטון מתלווה אל אשתו במסעה הפיזי והנפשי אל הגמילה בעידודו של אייבי.

הספר הוא כתב אישום חריף נגד תעשית משככי הכאבים ונגד הרופאים הנותנים לה יד. נקודת המוצא הפילוסופית, מנקודת הראות של הפרט, היא שכאב והנאה הם שתי פניה של האישיות, וויתור על הכאב הוא גם ויתור על ההנאה, ומכאן ויתור על העצמיות. לכן יש ללמוד להכיל את הכאב ולא לדכא אותו. מנקודת הראות של החברה, ההתמכרות לתרופות נרקוטיות גורמת לעליה חדה במקרי המוות, לאלימות ולניוון (מהיקף הבעיה בארצות-הברית אפשר להתרשם במאמר שבקישור). הספר מדמה את הרופאים לטייסים היודעים לגרום למטוס להמריא, אך אין להם מושג איך להנחית אותו, ובדומה לכך הם גורמים לתלות הולכת וגוברת, אך אינם מסוגלים לחלץ את החולים – האסירים הכימיים בכלא הכימי – מן המצב הביש שאליו נקלעו בשל התרופות. הכותבים סבורים שיש קשר ישיר בין בעיות חברתיות רבות לבעית השימוש באופיאטים, כדוגמת תאונות דרכים או מצבים רבים אחרים המחייבים שליטה עצמית ומודעות עצמית. בלהיטותם לעורר מודעות ולזעזע, הם מקשרים בין התרופות הנרקוטיות לגרמניה הנאצית (המתאדון פותח על ידי אי גה פארבן, החברה שסיפקה ציקלון בי לתאי הגזים, והיטלר, כידוע, נטל תרופות בכמויות גדולות, כולל מורפין המשתייך לקבוצת האופיאטיים). הקדשתי זמן לנסיונות לאמת או להפריך את הקביעות בספר, ונראה לי, על סמך הידע המוגבל שלי, שגם אם מתנערים מן הקיצוניות שבתיאורים, אכן מדובר בבעיה קשה. אני לא בטוחה שהאלטרנטיבה – להכיל את הכאב – היא בת ישום. מכל מקום, מודעות לסיכונים שבתרופות הכרחית.

אביתר סמולסקי, אחד משני כותבי הספר, הוא יו"ר עמותת לאלתר, הקרן לתמיכה בחולים נרקוטיים.

שוקן

2018

המיתוס של היטלר / איאן קרשו

2046

כותרת משנה: תדמית ומציאות ברייך השלישי

בביוגרפיה שכתב על היטלר התייחס איאן קרשו למיתוס שצמח סביב הפיהרר, ולפער בינו ובין האיש שבשמו נקשר. בספר זה, שקדם בכעשור לביוגרפיה, עוסק ההיסטוריון בחידת המיתוס, בשורשיו, בהתפתחותו ובקריסתו.

בספרו "לגיהינום ובחזרה", בפרק שעסק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הצביע קרשו על המגמות הכלל-אירופאיות שהובילו תחילה לסילוק המשטרים המלוכניים לטובת רפובליקות, ומשאלה הכזיבו הסתמנה נטיה ברורה להעדפת משטרים סמכותניים. אפשר להסביר את צמיחת המיתוס של היטלר גם על רקע זה, אך קרשו חושף את שורשי רעיונות המנהיגות ה"הרואית" בגרמניה כבר במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. לאורך עשרות שנים הובעה כמיהה למנהיג נוקשה, חסר רחמים, החלטי, בלתי מתפשר, קיצוני. התבוסה במלחמת העולם הראשונה, כשלון הדמוקרטיה הויימארית, והמשבר הכלכלי והחברתי, העצימו כמיהה זו.

כבר ב-1922 החל היטלר להסתמן כפיהרר שלו גרמניה מחכה, אבל רק בחוגים המצומצמים של המפלגה הנאצית. ארבע שנים אחר-כך כבר הוחלה חובת ברכת הייל היטלר בחוגי המפלגה. המיתוס הנאצי השולי הפך לנחלת הכלל החל מ-1933, עם חילופי השלטון. על רקע היאוש של האזרחים מן המצב בגרמניה שגשגה התעמולה המתוכננת בקפידה של גבלס ושל שותפיו. שורשי התעמולה מצויים כבר במיין קאמפף, בו התיחס היטלר לתפיסה לפיה אין כמעט גבול לאפשרות לתמרן את ההמונים. התעמולה, שרוממה את היטלר למעמד של אדם עליון, ושלא נעדרו ממנה סממנים משיחיים, אולי לא היתה משיגה את מטרותיה במקום אחר, אך, כפי שמציין קרשו, התעמולה יעילה רק במקום שנכונות להתפתות להאמין במנהיגות פוליטית חסרת-מעצור כבר טופחה וזכתה לתפוצה רחבה, ובגרמניה, כאמור, היתה נכונות מלאה להאמין.

קרשו משתמש במתכוון במונח "מיתוס" בבואו לדון ביחסם של הגרמנים אל היטלר, שכן בין התדמית לבין האיש עצמו נפער פער עצום. פער זה בא לידי ביטוי בין השאר ביחס השונה של רוב הציבור אל המפלגה ואל העומד בראשה. התקווה שהשלטון החדש יכונן סדרים חדשים ומתוקנים התבדתה עד מהרה, אך כעסו של הציבור הופנה אל הדרגים הנמוכים ולא אל מי שהנהיג אותם. האמירה הנפוצה ביותר היתה, "אילו היטלר היה יודע", שכן הציבור האמין בנקיון כפיו ובכוונותיו הטובות של הפיהרר. הציבור האמין בכך גם נוכח מעשים ברוטליים, דוגמת ליל הסכינים הארוכות ורדיפת הקומוניסטים אחרי שריפת הרייכסטאג: מי שסלדה נפשו מאלימות בחר להאמין שהיטלר לא היה מודע לה, ואלה שתמכו באלימות בחרו לראות בה צעד נכון ומוצדק של חיסול סכנה לאומית ושל אקטיביזם בריא. דוגמא נוספת לפער בין התדמית למציאות אפשר לראות בהתיחסות להסכמי מינכן: בעוד הציבור צוהל על השגת הסכם שמנע מלחמה, ומכתיר את היטלר כגאון דיפלומטי, היטלר עצמו זעם על שתומרן לפתרון מדיני שגזל ממנו את המלחמה הנחשקת.

המיתוס הגיע לשיאו ב-1936, לאחר הפלישה לחבל הריין, ובשלב זה היטלר עצמו החל להאמין בו. המלחמה שפרצה כעבור שלוש שנים, כנגד רצון הרוב, אולי ערערה מעט את האמון של העם במנהיגו, אבל הנצחונות הקלים והמהירים שיקמו אותו. נקודת המפנה, שממנה החלה התדרדרות, ארעה עם המפלה בסטלינגרד. יחד עם זאת, למרות התבוסות המצטברות וההפצצות על הערים, המיתוס הוסיף להתקיים. קרשו מגדיר אותו כ"מעין סם הנצרך כל אימת שמצטברים ספקות, דאגות ואי-ודאויות". אולי מדהים מכל הוא המשך קיומו של המיתוס גם אחרי המלחמה. ביטוי מובהק לכך ניתן בזכרונות שכתבו מנהיגי הנאצים, האנשים שהכירו את היטלר האמיתי מקרוב ובכל זאת האמינו במיתוס. יתרה מזו, סקר דעת קהל שערכו שלטונות הכיבוש באחת מערי גרמניה העלה, כי אחוז גבוה להפתיע (42 אחוז מן הצעירים ו-22 אחוז מן המבוגרים) חשבו שהדרך הטובה לשקם את גרמניה היא באמצעות "פיהרר חדש וחזק". בקיץ 1952 עדיין היתה לרבע מאוכלוסית גרמניה "דעה טובה" על היטלר. רק לאחר שהחלה פריחה כלכלית במדינה, צנחה הפופולריות-לאחר-המוות של היטלר, ונותרה נחלת הקיצוניים.

קרשו מציג את המיתוס באופן כרונולוגי מאז הופעת היטלר על הבמה הפוליטית ועד אחרי המלחמה. פרק נפרד מיוחד בסיומו של הספר לאנטישמיות, ועיקרו השאלה האם לשנאת היהודים של היטלר היה חלק בנהיה ההמונית אחריו. קרשו סבור שהשנאה האלימה שלה נתן ביטוי משכה אליו את מי שהיו פעילים אנטישמים קודם לכן במסגרות אחרות. כשעלה לשלטון מיתן היטלר את התבטאויותיו בנושא זה, והעמיד במוקד שנאתו את הבולשביזם, שאותו כרך ביהדות העולמית. ה"מתינות" היחסית הזו נבעה ברובה משיקולי מדיניות חוץ, אבל גם שיקולי יוקרה פנימית גרמו לה, שכן רוב הציבור סלד מאלימות בלתי מרוסנת. צעדים "חוקיים", לעומת זאת, דוגמת חוקי נירנברג, התקבלו בהבנה ולא ערעור, והיטלר, שהיה מודע לדעת הקהל, נזהר מלקשור את עצמו עם הצד הברוטלי של תורתו (בהקשר של האנטישמיות, מעניין להזכיר דוח של סופאד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הגולה, ובו נכתב כבר בינואר 1939 (!) כי "מה שמתרחש עכשו הוא חיסול מיעוט בלא התנגדות, שניתן להשוותו לרצח העם שעשו הטורקים בארמנים במלחמת העולם הראשונה, אך בגרמניה הוא מתנהל באיטיות רבה באיטיות רבה יותר ובאופן מתוכנן יותר"). עם פתיחת המלחמה שב היטלר והעלה את שנאת היהודים אל קדמת הבמה. לרוב הציבור, למען האמת, פשוט לא היה אכפת. מבחינתם השאלה היהודית היתה צריכה לבוא על פתרונה, ומכיוון שהפתרון לא בוצע על סף דלתם, הרחיקו אותו מדעתם.

בביוגרפיה של שפאר כתב יואכים פסט כי שפאר, יותר מהיטלר, מאלץ אותנו להכיר בשבריריות של אמצעי הזהירות שחברה נוקטת כדי להגן על עצמה מפני דיקטטורים, בהיותו אדם בעל רקע ערכי מהוגן שאִפשר את שלטונו של היטלר. סיפור המיתוס של הפיהרר, כמתואר בידי קרשו, מדגים אף הוא סכנה זהה.

איאן קרשו, היסטוריון מעמיק וכותב מוכשר, מרשים שוב בספר מחקר משכנע, קריא ומומלץ.

The Hitler Myth – Ian Kershaw

דביר

1998 (1987)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

ילדות מתורגמת / ג'ין קווק

959360

ג'ין קווק, הצעירה מבין שבעת ילדי משפחתה, היגרה בהיותה בת חמש מהונג-קונג לארצות-הברית, כחלק מגל ההגירה לפני החזרתה של הונג-קונג לידי סין. המשפחה, שאיבדה את כל רכושה עם המעבר, התגוררה בדירה קפואה ומוכת חרקים וחולדות בשכונה עניה בניו-יורק, וג'ין הצעירה בילתה את כל השעות שאחרי הלימודים במפעל טקסטיל בצ'יינטאון, סדנת זיעה בת ימינו. התמזל מזלה והיא ניחנה בכשרון לימודי, ובזכותו פילסה דרכה להשכלה מרופדת במלגות. למחייתה עבדה בארבע משרות בו-זמנית תוך כדי לימודיה בהרווארד. ההשכלה היא שחילצה אותה מן העוני. על חייה סיפרה בראיון לדיילי מייל.

"ילדות מתורגמת" מבוסס על הביוגרפיה של הסופרת. אה-קים, המספרת בגוף ראשון, הגיעה עם אמה לארצות-הברית ("אמא וגורה", הן מכנות את הברית ביניהן), בתמיכתה הכספית של דודתה, אחותה הבכורה של האם. הדודה, שנישאה לבעל מפעל טקסטיל, שיכנה את השתיים בבית מיועד להריסה בברוקלין, ונתנה לאם עבודה במפעל. השכר נקבע על פי התפוקה, ככל הנראה בניגוד לחוק, וכדי לעמוד במכסות הבלתי אפשריות הביאו הפועלים את ילדיהם לסייע בידם, גם זאת בניגוד לחוק העסקת קטינים. משכרן ניכו הדוד והדודה את חובותיה של האם בעבור הסיוע הכספי שהגישו לה בעת ההגירה, ובעבור שכר הדירה. אה-קים, ששמה הוחלף לקימברלי האמריקאי, למדה בבוקר בבית-ספר ציבורי, ילדה סינית יחידה, ואחר הצהרים, ולפעמים עד שעות הערב המאוחרות, עבדה במפעל.

קימברלי מתארת בפשטות ובכנות את קשיי החיים, החל בקושי הבסיסי להבין את השפה, עבור בפערים התרבותיים שבשלהם היתה במשך זמן רב חריגה בבית-ספרה, וכלה במלכודת העוני. בחייה עברו אנשים אטומי-לב, כמו הדודה הקרה והמורה שלגלג בפומבי על קשייה, ואנשים רחבי-לב, כמו חבר לעבודה שעזר לה אחרי שסיים את משימותיו שלו, ומנהלת בית-הספר שדחפה אותה לרכוש השכלה גבוהה. לקשיים היומיומיים, דוגמת הקיפאון ששרר בדירה נטולת ההסקה, נוסף המאבק היומיומי להסתיר את מצבה מחבריה לכתה, שמצבם היה טוב לאין ערוך משלה. כמו שקורה לעתים קרובות במקרי הגירה, קימברלי נאלצה במידה רבה לקחת על עצמה את תפקיד המתווך בין אמה לסביבתה, שכן האם התקשתה עד מאוד ברכישת השפה. העצמאות שנכפתה עליה בשל כך סייעה לנחישותה בהמשך דרכה.

הספר עוסק בהרחבה בחווית ההגירה בתנאים קשים, מרווחה יחסית בהונג-קונג לעמל מפרך ולעוני בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הוא עוסק גם בחווית חברת הילדים בבית-הספר, חוויה מעצבת ולא תמיד קלה לכל אחד, ובמיוחד לילדה כמו קימברלי, שמצד אחד הוכרחה להתגבר בתהליך מואץ, ומצד שני כמהה להיות ילדה ככולם. לצד אלה ניתנת תשומת לב לתפקידם של המורים ולחוסנה של משפחה. ולא נפקד מקומו של סיפור אהבה יפה שהעמיד את קימברלי בפני ההחלטה הקשה בחייה.

ג'ין קווק כתבה בסגנון פשוט ובלתי מתלהם סיפור קשה. קימברלי היא דמות שנכנסת ללב, הדמויות שלצדה משורטטות במדויק, וחוויותיה מתוארות בחיות ובאמינות. המספרת ואמה אמנם נחלצו מן העולם אליו נקלעו בעל כורחן, ולפיכך הספר מציע תקווה, אך בו זמנית לא נשכחים אלה שעדיין לכודים במעגל של עבודה מפרכת ששכרה דל, ואין להם דבר להציע לילדיהם מלבד גורל דומה.

מרגש ומומלץ.

Girl in Translation – Jean Kwok

מטר

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: טל ארצי

חסרת נדוניה / אלכסנדר ניקולאיביץ אוסטרובסקי

חסרת נדוניה

"חסרת נדוניה" הוא מחזה בן ארבע מערכות, שבמרכזו לריסה, רווקה צעירה מעוטת אמצעים. לעומת אמה, שאינה בוחלת במניפולציות כדי לשכנע את הגברים בסביבתה לפתוח את ארנקיהם למענה, לריסה היא נערה תמה המבקשת אהבה. לאסונה היא מתאהבת בסוחר שיורד מנכסיו, ועוזב אותה בלי מילת הסבר על מנת להתארס לאשה שתביא איתה נדוניה גדולה. באומללותה היא מתיאשת כליל מן האהבה, ומוכנה להנשא לראשון שיבקש את ידה, גם אם הוא עלוב-נפש נלעג, המתרפס כלפי עשירים ומוכשרים ממנו. אותם עשירים, המיוצגים במחזה על ידי בעל הון מיוחס וחברו המתעשר החדש, מטילים מטבע כדי להחליט מי מהם יוכל לנסות לזכות בחסדיה, והמנצח – הנשוי – מציע ללריסה להיות פילגשו. לנוכח האפשרויות העומדות בפני הצעירה, הטרגדיה היא בלתי נמנעת.

כפי שהמתרגמת רינה ליטוין מסבירה באחרית דבר, הנושא המרכזי במחזה הוא ההתיחסות שוות הנפש אל האדם – במקרה זה האשה – כחפץ. דמות מעניינת נוספת במחזה, הזוכה לאותו יחס, היא של אדם המכונה רובינזון. שני העשירים נוהגים בו באופן דומה לזה שבו הם נוהגים בלריסה, אך הוא, בשונה ממנה, בוחר לשחק את המשחק, להעמיד פני נכנע, ולרקום נקמות קטנות בסתר. לריסה אינה מסוגלת ללהטוטנות שכזו.

אחרית הדבר המעניינת עוסקת גם במחזאות הרוסית בכלל, ובזו של אוסטרובסקי, אחד ממפתחי הריאליזם בכתיבה התיאטרלית, בפרט. מחזותיו של אוסטרובסקי בן המאה התשע-עשרה מוצגים ומוסרטים עד היום. "חסרת נדוניה" הועלה בארץ על ידי תיאטרון גשר תחת השם "הנהר".

אני ממעטת לקרוא מחזות. יש משהו "רזה" בעיני באופן בו הסיפור מוצג אך ורק באמצעות דיאלוגים, ללא הערך המוסף שבמבטו החובק-כל של המספר. אני מניחה שלא אחדש דבר אם אומר, שכשמחזה כתוב היטב די במילותיהם של גיבוריו כדי להגיש סיפור מלא, בעל עלילה משמעותית ודמויות מובחנות. כזה הוא המחזה הזה.

Бесприданница – Алекса́ндр Никола́евич Островский

ירון גולן

1997 (1879)

תרגום מרוסית: רינה ליטוין

שרי / קולט

שרי

"שֶרי" מתרחש בצרפת בראשית המאה העשרים. לאה ושרלוט, נשים בסוף העשור החמישי לחייהן, הן מכרות מזה עשרים וחמש שנה. יחסיהן מתוארים כ"קִרבה עוינת של נשים קלות-דעת שגבר מעשירן ואחר-כך זונחן, שגבר אחר מרוששן – ידידות רבת-נרגנוּת של יריבות האורבות לקמט הראשון ולשערה הלבנה". בשבע השנים האחרונות מקיימת לאה קשר אהבים עם בנה של שרלוט, פְרֶד, המכונה שֶרי (יקירי), כעת בן עשרים וחמש. שרלוט, שקלות-דעתה חלה גם על תפקודה כאם, אינה רואה דבר חריג בקשר הזה, והיא, כמו לאה וכמו שרי, יודעת שמדובר ברומן זמני שיסתיים עם נישואיו המיועדים של הצעיר.

שרי נישא איפה לאֶדְמֶה בת התשע-עשרה בנישואים שהוסדרו עבורם על ידי אימותיהם. הם נישאים מתוך מחויבות למוסכמות, לא מתוך אהבה. כשלאה ושרי משוחחים אודות הכלה המיועדת, שרי היהיר מפגין זלזול: "ההיא אין לה זכות דיבור. אני נושא אותה לאשה, הלא כן? שתנשק את עקבות רגלי הקדושות ותברך על מזלה הטוב. וזהו". השניים יודעים שהקשר ביניהם עומד להסתיים, והם מתיחסים לכך בטבעיות, ללא כאב לב וללא טינה. להפתעתם, כשהקשר אכן ניתק עם צאתו של שרי לירח-דבש באיטליה, מתברר לכל אחד מהם בנפרד עד כמה השני חסר לו, ושניהם מודים בפני עצמם שהקשר הקליל לכאורה כיסה על אהבה.

אהבה היא, אם כך, אחד הנושאים המרכזיים בספר, והיא חוצה בטבעיות את מחסום הגיל. הנושא המרכזי השני הוא ההזדקנות. לאה בת החמישים אינה זקנה, אך היא מודעת מאוד לגילה ולתהליך ההזדקנות המצפה לה. בחלקה נובעת המודעות מן הקשר עם שרי, ממנו היא טורחת להסתיר את קמטי צווארה ואת פניה הלא מאופרים. ובחלקה היא נובעת מן ההתבוננות שלה בסביבתה ובחברותיה המבוגרות ממנה: היא ראתה שוב גם את שלוש הזקנות, את צוארה של לילי, את השמיכה הצהבהבה שמרת אלדונזה היתה גוררת עמה לכל מקום זה עשרים שנה. "למי מן השלוש נגזר עלי לדמות בעוד עשר שנים?".

קולט מיטיבה להתבונן אל תוך נפשות גיבוריה, והיא מתארת באמינות וברגישות את שעובר עליהם. בתוך כך היא מתארת את התקופה ואת ערכי החברה בה מתנהלים חייהם של גיבורי הסיפור. מצד אחד חריגות קטנות, כמו שיער סתור או הסרת עניבה בציבור, מוגדרות כהפקרות. מצד שני, הורות לקויה, חיים טפיליים ונהנתנות ריקנית הם מן המקובלות.

למרות שהסיפור מעוגן בתקופתו, הדילמות שחוות הדמויות הן על-זמניות, גם אם בוריאציות שונות, והספר, שנכתב כמעט לפני מאה שנה, זכה מאז לעיבודים בקולנוע, בטלויזיה ובבלט. גם סיפור חייה של הסופרת עצמה מרתק: את יצירותיה הראשונות פרסמה תחת שמו של בעלה, ובהמשך הקריירה הספרותית שלה זכתה להכרה ולהערכה בזכות עצמה. היא נישאה שלוש פעמים, מחוץ לנישואיה קיימה יחסים עם נשים, ושמועות ייחסו לה רומן עם בנה החורג בן השש-עשרה. בתקופת מלחמת העולם השניה החביאה את בעלה היהודי בעלית גג.

"שרי" מעניק מבט על החברה בצרפת בראשית המאה העשרים, ויותר מזה מעניק הצצה חדה ונבונה אל נפשם של בני האדם בכלל, ושל נשים באמצע חייהן בפרט. ספר בלתי שגרתי ומומלץ.

Chéri – Colette

עם עובד

1975 (1920)

תרגום מצרפתית: בבה ינאי