הבוזזים / ויליאם פוקנר

reivers_cover

כותרת משנה: זכרונות מן העבר

שלושה בוזזים יצאו לדרך: לוּשֶס, ילד בן אחת-עשרה, נֶד, גבר שחור, קרוב משפחה של לושס כתוצאה מיחסיו של אחד מאבותיו של הילד עם שפחה שחורה, ובּוּן – קשוח, נאמן, אמיץ ובלתי-אמין לחלוטין; הוא התנשא לגובה מטר תשעים ושלושה, שקל מאה ועשרה קילו, והיה ילדותי לגמרי – העובד כשכיר אצל "הבוס", סבו של לושס. ביום שבו רכש הסב מכונית, מתוך אילוץ בתוקף מעמדו, ולחלוטין לא מתוך צורך אמיתי, מצא בון את הנפש התאומה שלו, וכל מעייניו היו נתונים לרכב. כשצירוף נסיבות איפשר לו להשאר לבדו עם מושא תשוקותיו למשך ארבעה ימים, תמרן את לושס להסכים לצאת להרפתקה, נסיעה לממפיס, למרות שנאסר עליו במפורש להזיז את הרכב ממקומו. הילד נאבק עם פיתויין של המידות הרעות, ובחר להכנע להן. נד, שלבו נתון למירוצי סוסים, הצטרף לנסיעה למרות שלא הוזמן.

פוקנר יצר מערך כוחות מורכב בצירופם של השלושה יחדיו. לושס, שבשל גילו הוא לכאורה הצלע החלשה במשולש, מחזיק למעשה בכוחה של הסמכות בשל יחוסו המשפחתי. נד, שחור עור בדרום הגזעני של ארצות הברית, מצוי בתחתית הסולם החברתי, אך הוא אוחז בסמכות דוֹדית כלפי לושס, המתאר אותו כעובד מיוחס, מפונק וחסין בשל מוצאו. ושניהם יחד אמנם תלויים בכישוריו הפיזיים והמכניים של בון, אך עולים עליו בכישוריהם השכליים והמנטליים.

"הבוזזים", המתרחש בתחילת המאה העשרים במחוז יוקנפאטופה הבדיוני (מקום התרחשותם של ספרים נוספים של פוקנר) הוא סיפור חניכה, אותו מספר לושס לנכדו, תוך שהוא משלב את שחזור תחושותיו כילד עם תובנותיו כמבוגר. בארבעה הימים, בהם יהיה רחוק מהוריו, הוא ילמד על העולם יותר מכפי שלמד בכל השנים שקדמו להם. הוא יפגוש שוטר שיעשה בכוח שבידיו שימוש שרירותי לטובתו, ישהה בבית זונות, ישולב בהימורים על מירוצי סוסים, ילמד על מעמדה של האשה, יחזה באלימות וברמאות, ויווכח לדעת שהגזענות לא התפוגגה כלל עם ביטולה של העבדות. שום דבר לא הכין אותו לתהפוכות שימתינו לו בדרך, וכמו ילד הוא יבכה לעתים: רציתי להיות שוב בבית. רציתי להיות עם אמא שלי. כי התנסות, ידע, ידיעה – כל אלה מצריכים היערכות ומוכנות: ולא שהם ינחתו עליך בהפתעה, בחושך, כאילו שודד דרכים התנפל עליך. הייתי בן אחת-עשרה בסך הכל, אל תשכח. לושס הזקן מעיד על לושס הילד שבסיומם של אותם ימים היה מודע בחדות לעוולות החיים, שנא אותן בכל לבו, ויותר מכך, "שנאתי לא רק את העובדה שזה כך, אלא שכך זה גם יהיה אם החיים יימשכו, כל עוד המין האנושי יטול בהם חלק".

לצד סיפור החניכה, הספר הוא גם סיפורו של עולם על סף שינוי. המכונית של הסב, בין הסנוניות הראשונות של העידן הממונע, היא תופעה יוצאת דופן, אך השפעתו של עידן זה כבר ניכרת. אשה, אצלה השלושה עוצרים לאכול, מספרת כי אנחנו המכונית השלוש-עשרה שעוברת שם בשנתים האחרונות, וחמש מהן עברו בארבעים הימים האחרונים. באופן הזה איבדה כבר שתי תרנגולות, וכנראה לא תהיה לה ברירה אלא להכניס את כל החיות למכלאות, אפילו את כלבי הציד. לושס מספר על שטחי בר שנסוגו מפני הציביליזציה בקצב שהלך והואץ, ואולי עד 1980 גם המכונית לא תצליח להגיע לשום שטחי בר, כי היא עצמה תחסל את שטחי הבר שהיא מחפשת.

בשונה ממרבית ספריו האחרים של פוקנר, סגנונו של "הבוזזים" פשוט יחסית ופחות מאתגר. במקומות רבים, אף על פי שהתנסויותיהם של השלושה אינן קלות, הסיפור אפילו מצחיק. לושס מתאר סצנות משעשעות בבית ובדרך, ואינו מהסס גם ללגלג על עצמו: "אמרתי, והאמנתי בזה (אני יודע שהאמנתי בזה כי אמרתי את זה אלף פעם מאז, ואני עדיין מאמין בזה ומקווה לומר זאת עוד אלף פעמים בחיי, ונראה אם מישהו יעז להגיד לי שאני לא מאמין בזה), לעולם לא אשקר שוב". למרות שהספר מאפשר קריאה שוטפת, תובנותיו המרשימות, תוצר של התבוננות מעמיקה, ראויות שיתעכבו עליהן.

הספר זכה לתרגומה היפה של שרון פרמינגר. המתרגמת שימרה את שגיאות הדיבור של גיבורי הספר במינון מוצלח, כזה שמשקף רמת עילגות מסוימת, אך אינו צורם מדי לקורא. את העטיפה הנאה אייר רענן מורג ועיצב דקל בוברוב.

ב-1963 תורגם הספר על ידי עליזה נצר בשם "החומסים", וראה אור בהוצאת עמיחי.

מומלץ בהחלט.

The Reivers – William Faulkner

פן וידיעות ספרים

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

מודעות פרסומת

והלב הולך אחרון / מרגרט אטווד

vehalev_master

סטן ושרמיין גרים במכונית. משבר כלכלי, שפקד את כל אזור צפון-מזרח ארצות הברית, הביא לפיטוריהם. בלא משכורת לא היה באפשרותם לשלם את המשכנתא על ביתם, והם נאלצו לעזוב אותו. מכיוון שכל כספם אזל, אין להם אפשרות לקנות דלק כדי לנסוע לאזורים מרוחקים שלא נפגעו מהמשבר. נסיעה בטרמפים אינה באה בחשבון, משום האלימות השולטת בדרכים, תוצר של המשבר. הכנסתם היחידה נובעת מעבודתה החלקית של שרמיין בבר. את הפתרון למצוקתם הם מוצאים בפרויקט אסימילציה/פוזיטרון.

בנאום שיווקי, עמוס מצגות מרשימות ומלים גבוהות, מציג אד, העומד בראש הפרויקט, את הפתרון שלו למשבר של האזור, ואולי של האומה כולה. אסימילציה היא עיר שכלכלתה מבוססת על בית הסוהר פוזיטרון הממוקם בה.  תהליך הפרטת בתי הכלא איפשר להשתמש בעבודת חינם של האסירים, ואד מאמץ את הרעיון ומרחיב אותו: כל אחד מן התושבים בעיירה חי לסירוגין בביתו ובבית הכלא – חודש אחד האדם חופשי, מתגורר בבית שהוקצה לו, עובד ומשתכר, בחודש הבא הוא אסיר עובד חינם, ואדם אחר תופס את מקומו בבית. אם כל זה נשמע מופרך, ולא ברור למה ירצה מישהו להקשר לפרויקט, בוודאי כשמובהר מראש שההתקשרות היא ללא מגבלת זמן, צריך לקחת בחשבון את מצבם של המועמדים. אחרי חודשים של חוסר כל ושל פחד הם מתארחים במלון מהודר, אוכלים מאכלים שלא זכו לראות מזה זמן רב, זוכים ליחס אנושי. כמו בכל פרויקט שיווקי מסוג זה, את האותיות הקטנות הם יגלו אחרי שיחתמו, וגם אז ינחמו את עצמם בהשוואה בין הנוחות של ההווה לקשיים של העבר: כמה התברכו כולם להיות מוגנים כאן, כשאנשים רבים כל כך סובלים בעולם שבחוץ, אשר – לדברי אד – רק הולך ומתחרבן. יחד עם זאת, הסופרת אינה מתיחסת בחיבה מיוחדת אל גיבוריה המיוסרים: הן סטן והן שרמיין, כל אחד בדרכו המבזה, פסיביים, החל בכניעתם למשבר וכלה בהשתעבדותם לפרויקט.

"והלב הולך אחרון" הוא ספר גדוש רעיונות, חלקם גלויים, חלקם סמויים למחצה, שזורים בחוכמה בסיפור. נראה לי שהמרכזי שבהם נוגע לחופש הבחירה, והוא מובע במלים מפורשות ממש בסיום, אחרי שלכאורה ענין זה ירד מן הפרק: "לא עדיף לעשות משהו כי החלטת לעשות אותו ולא כי את מוכרחה? […] את מעדיפה כפיה? כמו אקדח לראש? את רוצה שההחלטה תילקח ממך כך שלא תהיי אחראית לפעולות שלך? כפי שאת יודעת היטב, יש בזה משהו מפתה מאוד". הספר עוסק, בין השאר, בחמדנות קפיטליסטית שמטבעה הולכת ומועצמת ואינה יודעת שובעה, במוסר תחת לחץ, בתירוצים שאנשים נורמטיביים נותנים לעצמם כדי להצדיק מעשים נוראים, בנוחות שבמתן השליטה בידי אחרים. נושא מרכזי נוסף הוא הזהות האנושית בעידן טכנולוגי, כשיותר ויותר תחומים רגשיים ואישיים מופקדים בידי בוטים. האחידות הגלובלית גם היא מקבלת התיחסות רחבה: אם אדם כלשהו היה מועבר לכאן בטלפורטציה, לא היה לו שמץ מושג היכן הוא נמצא – איזו עיר, איזו ארץ אפילו. הוא רק היה יודע שהוא בנקודה כלשהי במאה העשרים ואחת. הכל חומרים גנריים. העלילה מגיעה באחד מפיתוליה אל ווגאס, עיר הבנויה כולה על חיקויים, חיקויי מבנים מן העולם, כפילי אלביס ומרילין, ואלפי מבקרים המתמכרים לזיוף. סקס משחק תפקיד מרכזי בעלילה ככוח מניע רב עוצמה, מדרבן לקחת סיכונים, משמש קלף מיקוח, מטבע עובר לסוחר, אמצעי סחיטה, הופך את האדם לתוצר של תשוקותיו.

מרגרט אטווד רקחה דיסטופיה מעוררת אימה, שממש מחייבת בצמתי החלטה רבים לעצור את הקריאה ולהרהר באפשרויות, ורק אחר כך לפנות לראות מה היתה הבחירה של גיבורי הספר. הארועים הגלובליים משפיעים השפעה מכרעת על גיבוריה, בעיקר על זוג הצעירים. הדמות המעניינת ביותר בעיני היא זו של שרמיין, בחורה ריקנית למדי, שגם בעת משברים קשים מחשבותיה נודדות לבגדים ולתסרוקות. שרמיין נוחה להשפעה, ברבי מבחוץ, מעוותת מבפנים בשל ילדות קשה שהותירה בה צלקות, מעוררת רחמים וטינה בעת ובעונה אחת. סטן, היציב יותר, מגלה אף הוא שתחת לחץ מחשבותיו המיושבות יוצאות משליטה.

יעל אכמון העניקה לספר תרגום יפה ויצירתי. שם העיירה, אסימילציה, ומשחקי המלים הנובעים ממנו, הם פתרון עברי מוצלח לשם המקורי Consilience. גם ההחלטה לשמר בעברית מלים כמו פאקינג וקוּל, שהן חלק משפת הדיבור במקומותינו, מוצלחת בעיני. אמרי זרטל עיצב עטיפה מינימליסטית הולמת.

תוך כדי קריאה סימנתי לעצמי מראי מקום רבים של רעיונות שצצים בעלילה ללא הרף. בשולים הסופרת מתיחסת לתרבות הדיון (בלוגרים מסוימים מחו, אחרים הסכימו, ובתוך זמן קצר "קומוניסטית" ו"פשיסט" ו"פסיכופתיה" ו"טיפול רופס בפשע" והמונח החדש, "נוירו-סרסורים", נורו הלוך ושוב), לחוסר היכולת, או לחוסר הרצון, לרדת לחקרה של האמת (כי לכל סיפור יש שני צדדים, לפחות שני צדדים), ועוד ועוד. השפע המבריק הזה, יחד עם כתיבה סוחפת, שלמרות כובד הסיפור לא נעדר ממנה הומור ציני, הם ממאפייני כתיבתה של מרגרט אטווד, והם שעושים את הספר הזה ראוי לקריאה ולמחשבה.

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

האמת על רצח קסטנר / איסר הראל

0770000143154

כותרת משנה: טרור יהודי במדינת ישראל

"משפט קסטנר נגמר השבוע. פרשת קסטנר, כמפתח לפרשת השואה, לא נגמרה. היא תוסיף להלך אימים במדינה וביהדות, עד אשר תיחשף ותוכר האמת בשלמותה, ותופקנה מלוא המסקנות הציבוריות הנובעות מאמת מחרידה זו" ("העולם הזה", 15.1.58)

ב-15 במרץ 1957 נרצח ישראל קסטנר. קרוב לשנתים קודם לכן קבע השופט בנימין הלוי כי קסטנר, ממנהיגי  יהדות הונגריה בתקופת השואה, מכר את נפשו לשטן כששיתף פעולה עם הנאצים, ובכל היה שותף בעקיפין לרצח יהודים. עשרה חודשים לאחר הרצח טיהר בית המשפט העליון, ברוב דעות של שלושה נגד שניים, את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה, אך הותיר על כנה את הקביעה כי סייע בהצלת נאצים אחרי המלחמה. הרוצחים נתפסו בתוך שעות אחדות: יוסף מנקס המפעיל, זאב אקשטיין היורה, ודם שמר המסייע. מנקס טען לחפות, שני האחרים הודו במעשה, ואקשטיין אף העיד נגד מנקס. על שלושתם נגזר מאסר לעולם, אך בן-גוריון חנן אותם כעבור חמש שנים.

מה היו מניעי הרצח, ומי באמת היה היוזם? כאן נחלקות הדעות בקוטביות מרובה, ועד היום לא יושבה המחלוקת. שירות הבטחון היה סמוך ובטוח שמחתרת, המורכבת מיוצאי לח"י ומומרצת על ידי האידאולוג ישראל שייב-אלדד, היא שביצעה את הרצח, שכן בעיניה היה קסטנר בן-מוות בשל פשעיו. שמואל תמיר, פרקליטו של מלכיאל גרינוולד, שבשל האשמותיו כלפי קסטנר החלה הפרשה להתגלגל, גלגל את האשמה לפתחה של הנהגת המדינה. תמיר נתמך על ידי אורי אבנרי, עורך "העולם הזה" – שותפות זמנית של יריבים רעיוניים, שחלקו את הטינה כלפי הנהגת מפא"י. השניים טענו כי מי שביצע את הרצח הוא שירות הבטחון (ש"ב), כדי להשיג כמה מטרות: האחת – מניעת דיון בהתנהלותה של הנהגת הישוב בתקופת השואה, השניה – הסטת דעת הקהל מן הנסיגה מסיני, והשלישית – צמצום העיסוק הציבורי במשפטו של עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה, ששורת המתנדבים טענה כלפיו כי ניהל קשרים עסקיים עם חשודים בפלילים (ואם מסכת הטיעונים הזו נשמעת דומה עד מאוד לכאלה המושמעות מאז ועד היום בהקשרים שונים, כנראה לא הרבה השתנה במקומותינו). העובדה שזאב אקשטיין היה בשלב כלשהו סוכן של הש"ב, שדיווח על פעולותיה של הקבוצה המחתרתית, אם היתה כזו, לשירות, שמשה את טיעוני שני הצדדים: האחד טוען לפרובוקציה מכוונת, השני טוען שאקשטיין חצה את הקווים והזדהה לחלוטין עם הקבוצה.

איסר הראל, מי שהיה ראש השירות באותה תקופה, כתב ספר אמוציונלי, שמבקש לנפץ אחת לאחת את כל טענותיהם של תמיר ושותפיו. הוא אינו מתייחס כלל לשאלת אשמתו או חפותו של קסטנר, ומתמקד ברצח בלבד. בפתח-דבר הוא נתלה בדבריו של מנחם בגין, ששלוש שנים לפני פרסומו של הספר הקים ועדת חקירה לבחינת רצח ארלוזורוב, בנימוק שאין לעבור בשתיקה על האשמה חמורה המוקיעה ציבור שלם, ושכל שעה כשרה לברר את האשמה עד תום. בשם אותם נימוקים מעורר הראל את רצח קסטנר קרוב לשלושים שנה אחרי התרחשותו.

השליש הראשון של הספר נועד להוכיח את קיומה של מחתרת יהודית קיצונית, שצמחה מתוך ארגון לח"י, והוא מתרכז בשורה של ארועים – רצח ברנאדוט, הטמנת מטען נפץ בשגרירות הרוסית, ותקיפת הכנר ישה חפץ. כמה מן ההתבטאויות שהושמעו באותה תקופה כאילו נלקחו מעתוני ימינו, כמו האמירות הללו, שהראל משמיע בציניות זועמת: "שירות הבטחון – הוא ולא אחר – ארגן את קבוצת הטרור או שתל בתוכה פרובוקטור שדרבן אותה לפעול באלימות. וזאת כדי שיהיה אפשר לחסל את הקבוצה הרעיונית אויבת המשטר ולפגוע באמצעותה ביריבים פוליטיים ורעיוניים של השלטון". "שיחותיהם, תכניותיהם – כל אלה לא היו אלא מעשי נערות, לכאורה. הימצאותו של סוכן מטעם שירותי הבטחון בתוכם – שהתגלתה תדיר לאחר מעצרם של חברי הקבוצה – שימשה עילה בפיהם לטעון כי הפעולות נעשו תמיד ב"ידיעת" שירותים אלה או אפילו בעידודם ובהכוונתם". "העולם הזה" האשים את חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה, בנסיון לכרסם בסמכויות בתי המשפט, והתנגד בכל כוחו לפקודת הטרור. וגם אמירה כמו נבואית נמצאת כאן, עשר שנים לפני רצח רבין: "מחתרת, ותהא מגוחכת ככל שתהיה, אינה זקוקה להמונים בשביל לעשות פעולה ראוותנית. די לשים אקדח בידי בחור אחד ולסמן לו את המטרה".

לאחר שהוכיח לשביעות רצונו את קיומה של המחתרת, פונה איסר הראל לטפל ברצח קסטנר, וקובע בפתח דבריו כי אכן מדובר בפרובוקציה, אך לא זו של השלטון אלא של מבצעיו האמיתיים: "רצח קסטנר היה שיאו של הטרור הפוליטי במדינת ישראל. הוא היה רצח פוליטי שבוצע על-ידי קבוצה טרוריסטית קנאית קטנה וסגורה היטב, שנשלטה על-ידי מנהיגות קנאית, סומאת בשנאתה, בלתי מאוזנת מבחינה נפשית. אך לא היה זה רצח פוליטי בלבד. היה זה רצח פוליטי משולב בפרובוקציה. מבצעי הרצח תכננו אותו כך, שיוכלו להטיל את האחריות עליו על השלטון, ובראשו על ראש הממשלה ועל שרות הבטחון הנמצא תחת פיקוחו". הוא מצטט מקורות רבים, רובם מאותם ימים, מיעוטם מאוחרים יותר, ומשיב אחת לאחת לכל הטענות שהוטחו בארגונו. בנוסף להסתמכות על פסקי הדין ועל כתבות וראיונות, הוא מנתח את דמויותיהם של המעורבים בפרשה, ומול הדיוקנאות ההרואיים ששרטט "העולם הזה" הוא מציב את גרסתו המשחירה אותם.

לא אכנס לכל פרטי הפרטים של הפרשה, הדיונים אודותיה עדיין לא מיצו את עצמם, אולי אף פעם לא ימוצו. ספרו של איסר הראל אישי מאוד, עצבני מאוד, ושופע אינספור החזרות הנובעות מן הלהיטות לחדד שוב ושוב את עמדותיו של הכותב. הקריאה בו, בעיקר בפרקים האחרונים, מייגעת לעתים, אך הוא מרתק ועשיר במידע, ולכן מומלץ למתעניינים בהיסטוריה המקומית.

עידנים וידיעות אחרונות

1985

קרנפורד / אליזבת גאסקל

992701

"ראשית כל, בקרנפורד שולטות האמזונות", כך נפתח הספר שנכתב ב-1864, ומתרכז במעמד הבורגני בעיירה בריטית מנומנמת. מעמד זה נשלט רובו ככולו בידי נשים מבוגרות, חלקן אלמנות, חלקן לא נישאו מעולם. חייהן של הנשים נוחים בדרך-כלל – הן נסמכות על פירותיהן של השקעות שנעשו בעבר ומניבות להן הכנסה שנתית. מכיוון שעבודה היא טאבו, ימיהן, מנקודת התצפית של תקופתנו, ריקים מכל עיסוק משמעותי. הן סורגות ורוקמות, כותבות מכתבים, משחקות קלפים, מבקרות זו אצל זו, ובעיקר עסוקות בשמירה על מידרג חברתי נוקשה ועל כללים נאותים.

הספר מסופר מפיה של מרי סמית, תושבת קרנפורד לשעבר, שמרבה לבקר את חברותיה בעיירה ולשהות אצלן תקופות ממושכות. ידידתה הקרובה ביותר היא מיס מטי, אשה שברירית, שבויה בכללים שקבעה אחותה הבכורה הנערצת, גם אחרי מותה של האחרונה. לצדה מתוארות נשים נוספות, אחת מתנשאת, שניה "רדיקלית", שלישית שטופת פחדים ואמונות תפלות, וכולן מעורבות עד צוואר זו בחייה של זו.

משפט הפתיחה אולי מרמז על עלילה פמיניסטית, אבל אליזבת גאסקל בחרה בכיוון הזה באופן מרומז ומעודן. היא מתיחסת בין השאר לסוגית הנישואים, בעד ונגד, ומותירה את הנושא פתוח ללא מסר רדיקלי או שמרני. אמנם אחת הנשים טוענת בלהט שהיא שמה לב שהם [הנישואים] תמיד הופכים את האדם לפתי גמור. למעשה, היא חשבה שאשה אשר אינה מסוגלת להמנע מנישואים היא פתיה ותמימה מטבעה, אך מצד שני הנשים אינן נמנעות מחלומות על אהבה, על משק בית זוגי ועל ילדים. בתקופה שבה רעיון ההגשמה האישית הנשית נרמס תחת כללים חברתיים נוקשים של התנהגות נשית הולמת, נישואים יכלו לשמש פתח להגשמה באמצעות הבעל. מיס מטי, ברגע של גילוי לב, מספרת שאחותה היתה רוצה להנשא לארכידיאקון ולכתוב בשמו את ההנחיות לכמרים שבתחום אחריותו, ושהיא, שלא ראתה את עצמה מוכשרת כאחותה, חשבה "שאצליח לנהל משק בית… ותמיד חיבבתי כל כך ילדים קטנים". אמנם על אחת הנשים נכתב שהיא "מתעבת את הרעיון המודרני ולפיו נשים שוות לגברים. שוות! היא הרי ידעה שהן נעלות", אבל בתנאי התקופה לעליונות הזו לא יכול היה להנתן ביטוי מעשי. די עצוב לעקוב אחר הנשים שאינן מודעות לאפשרויות החסומות בפניהן, ושלצורך ביצוע רעיונותיהן הן לחלוטין תלויות בגברים. לא הצלחתי לברר עם עצמי עד תום אם העצבות הזו נובעת מנקודת המבט של קוראת במאה ה-21, או שיש לה גם מקור ביצירה עצמה.

לעומת התלות הזו, העלילה מתכנסת לכוחה של הקבוצה הנשית להתגייס לטובת חברותיה בעת משבר. הנשים, שחלקן הצטיירו רוב הזמן כריקניות וכבורות, נחלצות יחדיו, בתושיה, בתבונה וברגישות, לפתור בעיה קשה שאליה נקלעה אחת מהן. לא אכנס לפרטים כדי להמנע מקלקלנים, אומר רק שהאופן בו הן מתכננות כל פרט, כדי לתמוך בחברתן מבלי לפגוע ברגשותיה וברגשות החברות כולן, מרשים.

מרי סמית מספרת על חברותיה בחמלה, באהבה, וגם בלגלגנות עדינה. כך, לדוגמא, היא מתארת משרתות לשעבר, שהפכו למוכרות כובעים, וכעת אינן מוכנות למכור מתוצרתן לגברות נטולות יחוס. המוכרות עצמן אינן נמנות עם העילית החברתית, שכן עיסוק במסחר נחשב בזוי. באמצעות הסיפור הקטן הזה, כמו באמצעות העלילה כולה, אנו נחשפים אל ערכי התקופה ואל מנהגיה, ומגלים – שוב – שהערכים אמנם השתנו, אך בני האדם בבסיסם נותרו כשהיו.

החיבור שלי לספר היה איטי. למען האמת, בערך עד מחציתו הוא נראה לי דל מדי – כל פרק בנפרד מקסים, בעוד החיבור העלילתי קלוש – אבל בהדרגה התחלתי להקשר לדמויות, העלילה צברה נפח, בפרקיו האחרונים כבר התפעלתי ממנו, ואחרי סיום הקריאה המשכתי לחשוב עליו. ודאי אקרא אותו שוב, הפעם עם הידיעה על כוחה של הקבוצה. אפרופו כל פרק בנפרד – שני הפרקים הראשונים פורסמו ב-1851 כסיפור בכתב העת של צ'רלס דיקנס, והסופר דחק באליזבת גאסקל להמשיך לכתוב ("מועדון הפיקוויקים" של דיקנס הוא נושא לשיחה בפרק הראשון – הגברת הדומיננטית בקבוצה מעדיפה ספרות שמרנית יותר, וסבורה כי פרסום בחלקים הוא דבר המוני, מתחת לכבודה של הספרות).

כתיבה איטית מאפיינת את אליזבת גאסקל גם ב"צפון ודרום", שבשונה מ"קרנפורד" לא הסתגר בתוך חברה מצומצמת, אלא נע בין הכפר לעיר, ודן בכל הנושאים החברתיים המהותיים של תקופתו. בהזדמנות זו אני שבה וממליצה גם עליו.

Cranford – Elizabeth Gaskel

תשע נשמות, הכורסא ומודן

2019 (1864)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

רעיס / ניר כהן

49654044_2410194012356323_7018631638665920512_n

"רעיס" הוא סיפורם של שלושה אחים ירושלמים, המתרחש על פני מספר עשורים סוערים במאה העשרים. את הסיפור מספרים האחים ודמויות נוספות, כולם בגוף ראשון. למרות היעדרותו של מספר יודע-כל, קטעי הדברים הנפרדים משתלבים יחדיו לפסיפס משפחתי השלוב בהיסטוריה הישראלית.

מיכאל בן התשע שהה בפתח הדברים במכולת המקומית, כשהארועים הרצחניים פלשו אל החנות המנומנמת. בעל המכולת, שיצא לרגע אל הרחוב, כשל פנימה כשגרזן נעוץ בגבו, ומיכאל עצמו ניצל בקושי כשחברו הפגין תושיה והסתיר אותו בעלית הגג. יומיים אחר-כך איבד מיכאל את אמו שלא שרדה את לידת בנה השלישי, משה. סבתו האנגליה שכנעה את אביו להניח לה לאסוף את הילד אל ביתה הלונדוני, וחייו של מיכאל נותבו לקרירות בריטית ולהשכלה גבוהה. בבית נותרו אחיו, אליהו בן השבע ומשה התינוק. משה גדל פרא, ילד עצמאי, בעל יוזמה, חד וכריזמטי. אליהו, שבניגוד לאחיו המוכשרים לא הצליח ללמוד לקרוא, מצא את מקומו במגרש הכדורגל, וסייע בידי אביו בדוכן בשוק.

"רעיס" שב אל שכונות ירושלמיות שהיו ואינן, ומבחינתי הוסיף לי פרק לסיפורי ירושלים שהתחלתי "לאסוף" בעקבות "קשר לאחד". הוא עושה זאת באמצעות היומיום של שלל הדוברים בספר, כל אחד וחוויותיו, כל אחד ונקודת המבט שלו על הסביבה המורכבת מיהודים ומערבים, יוצאי מדינות שונות, בעלי אמונות ותקוות שונות. החיים התוססים מקבלים משנה ביטוי באמצעות סגנונות הדיבור היחודיים לכל אחד מן המספרים, כדוגמת מיכאל הרהוט ואליהו העילג מעט, מוסטפא, חברו של משה, המערב עברית וערבית, מיכל הגימנזיסטית חדורת האידיאלים המשתקפים בבחירות מילותיה, יורם הנלהב, הלהוט להתעשר. שפת המקום העסיסית, כמו גם תיאורי אורחות חיים, מאכלים ומנהגים, מעניקים לסיפור אותנטיות ואמינות, ומקימים לתחיה את השכונות הנעלמות, ג'ורת אל ענב, שמעא, שכונות הג'ורג'ים, שכונת הפחים.

חייהם של האחים רעיס שלובים בהיסטוריה המקומית, החל במאורעות תרפ"ט, עבור בפעילות במחתרות ובמלחמת העצמאות, וכלה בחבלי הלידה של המדינה הצעירה. לא בכדי בחר הסופר לחתום את העלילה בתמונה משפחתית צובטת לב, שכן חוסנה של המשפחה הוא עמוד השדרה של הספר, אך על בני רעיס ועל מכריהם משפיע השפעה מכרעת הרקע ההיסטורי והירושלמי, והם בתורם תורמים את חלקם להשפעה על מהלכי תקופתם. החברים לתעלולי ילדות יהפכו חברים לנשק, מערכי הכוחות ביניהם ישתנו, והם יחוו כאב ושכול. קשרי ידידות בין יהודים לערבים יעמדו במבחן קשה, לעתים יחזיקו מעמד, לרוב יקרסו. ניר כהן מציב את גיבוריו בארועי מפתח רבים, ביניהם הפריצה לכלא עכו, הקרב על לטרון, טבח שיירת הדסה ועוד. שלוחה של העלילה מנותבת לשכונה חרדית, והסיפור נוגע מעט גם בפוליטיקה ובצמרת הצבא. אנו נפרדים מן האחים כשהמדינה נחלצת מתקופת הצנע, וכל אחד מן השלושה בוחר את יעודו.

למרות שהספר שזור כאב ואובדן, ודובריו שופעי רגשות, הוא כתוב בפשטות ובישירות שמניחות לעובדות לספר את הסיפור, ודמויותיו האמינות, על מעלותיהן ועל פגמיהן האנושיים, מושכות את הלב. ניכר שנכתב באהבה ובהקפדה, והקריאה בו היא חוויה מהנה ומעניינת.

הוצאה עצמית

2018

גבלס / פטר לונגריך

gbbels_cover_front2

כותרת משנה: ביוגרפיה של רוצח במלים

ביוגרפיות רבות נכתבו על יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי וראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. ההיסטוריון פטר לונגריך מזכיר אותן בסיומו של הספר, ומוסיף כי דעותיהם של הכותבים חלוקות לגבי אישיותו של מושא ספריהם. לונגריך מציג בספרו את גבלס, כפי שהוא מצטייר בעיניו, בהתבסס על יומניו, על דעתם של אנשי מקצוע, ועל שורה ארוכה של מקורות מידע. עם כמה ממסקנותיו אני מתקשה להסכים.

בפתח הספר, וגם באחרית דבר, קובע לונגריך כי גבלס הפך לאיש שהיה בעיקר בשל הפרעה נרקיסיסטית. הערכתו את עצמו היתה גבוהה מאוד, מרבית הזמן ללא קשר למציאות, אך בהערכה זו לא היה לו די, והוא נזקק באופן קבוע להכרה ולהערכה של הזולת. ההכרה שהיתה חשובה לו ביותר היתה זו של היטלר, האליל שבחר לעצמו. בעיני זו קביעה פשטנית, שאינה מסבירה דבר. התיאור הזה מתאים לאנשים רבים, ורובם לא יהפכו להיות גבלס אפילו בהנתן ההזדמנות, כפי שלא כל צייר בינוני שאינו מתקבל לאקדמיה יהפוך להיות היטלר. לונגריך מסתמך מן הסתם על פסיכיאטרים כשהוא תולה את מבנה אישיותו של גבלס בכשלון לפתח עצמאות בגיל שנתים-שלוש ובתלות שלו באמו. הפלפולים המקצועיים האלה הם, בעיני, חוכמה שבדיעבד, והסבר חלקי בלבד. בנוסף, אני סבורה, בדומה לאיאן קרשו, שהביוגרפיה הפרטית של הדמויות ההיסטוריות שולית לצרכי מחקר, שכן, כדברי קרשו, הדיקטטורה עצמה היא הטעונה בדיקה, ולא הדיקטטור בלבד.

גבלס הצעיר מצטייר כאדם רגיל, שגרתי. הלאומנות שלו צפויה למדי בשל היותו תושב חבל הריין. האנטישמיות שלו לא בידלה אותו מצעירים אחרים בני זמנו, אם כי אצלו היא היתה בגדר אובססיה, וגם בזה הוא לא היה יחיד. הוא התנסה בלימודים, באהבה, בקשרי ידידות, שלח ידו בכתיבה ללא הצלחה יתרה. שום דבר לא בישר את הקריירה העתידית שלו, עד שבהיותו כבן עשרים וארבע, כשהוא מתוסכל מאי הצלחתו בכל התחומים, אימץ לעצמו את היטלר, שדעותיו היו קרובות במידה מספקת לשלו, כמנהיג בלתי מעורער, ומצא לעצמו תחום עיסוק שיוכל להצטיין בו.

מעניין לציין שבשנים הראשונות להיכרותם חלק גבלס על כמה מעמדותיו של היטלר, אך מעולם לא הוריד אותו מן הכַּן השמור לאלילים. באופן דומה, גם בשלבים האחרונים של המלחמה הביע ביומנו תסכול בשל התנהלותו של היטלר, עד כדי תהיה אם הוא מסוגל להנהיג, אך בצמוד לביקורת הביע את שכנועו העמוק ביכולותיו של מנהיגו להתוות את הדרך הנכונה ולהביא לביצועה. וכמו שרימה את עצמו באשר להיטלר, כך רימה את עצמו גם באשר לתהילתו שלו. יומניו מלאים שבחים עצמיים לנאומיו הפומביים ולהערצה ההמונית שבה התקבלו, כמו גם להצלחותיו בארגון ארועים מרשימים, כשהוא אינו טורח לציין שתגובת ההמון היתה בדרך כלל מוסדרת מראש. לונגריך קובע כי העובדה היא שגבלס לא היה מסוגל לבדוק באופן מציאותי את תמונת האחדות הלאומית כפי שציירה התעמולה שלו עצמו בשילוב עם אמצעי הטרור הדכאניים שהפעיל המשטר. החזות הזוהרת של הדברים, שבחלקה הגדול היתה חזות שיצרה התעמולה שלו, היתה בשבילו המציאות החשובה היחידה.

במהלך קריאת הביוגרפיה היתה לי הרגשה שאני לא לומדת ממנה דבר וחצי דבר על דעותיו של גבלס. הוא עבד כמו בולדוזר, שאף להציג הצלחות, ניסה ללא הרף לסלק מתחרים, אבל המניע הרעיוני שלו נותר בלתי ברור. למעשה, הרושם שקיבלתי הוא, שמלבד האנטישמיות כל תפיסה אחרת לא היתה עקרונית לגביו, והוא היה מסוגל להיפוך דעה בהתאם לעמדותיו של היטלר. בשל ההרגשה הזו הגדרתי רוב הזמן את הביוגרפיה כמשעממת, כאוסף של פרטים עובדתיים ללא תובנות. כשהגעתי לאחרית דבר, מצאתי שלונגריך גם הוא אינו באמת יודע להצביע על עקרונותיו של גבלס, וזאת למרות שהאיש הותיר אחריו תיעוד מדוקדק: "גם לאחר בחינה קפדנית של שפע החומר שכתב, לקורא לא ברור לחלוטין מה היתה בעצם התפיסה הפוליטית של יוזף גבלס ואילו עקרונות פוליטיים הוא ניסה לקדם. עם זאת ברור שהלאומנות, שהתחזקה בו במידה רבה בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה והנוכחות של מדינות ההסכמה בחבל הריין, מילאה תפקיד חשוב. כזאת היתה גם נטייתו למערכת סמכותנית שבראשה דמות חזקה של מנהיג, ולכך נוספה האנטישמיות שבערה בו כל חייו".

לעומת ההסכמה על העדר משנה פוליטית סדירה, דעתו של לונגריך על האנטישמיות של גבלס שונה מדעתי. לתפיסתו, שנאתו של גבלס ליהודים לא נבעה ממניעים גזעניים, והוא השתמש ב"יהודים" כמושג הופכי ל"גרמנים". לונגריך פונה שוב לתורת הנפש, וקובע כי שנאתו כלפי היהודים היתה ביטוי של התרעומת שחש כלפי הממסד הבורגני המשכיל, זה שבשנות העשרים מנע (לפי ראייתו) את ההתקדמות שהגיעה לו. לונגריך טוען עוד כי גבלס לא התמיד לפעול בשיטתיות על פי "תכנית" אנטישמית כלשהי, אולם הביוגרפיה שכתב סותרת את הקביעה הזו. גבלס היה אנטישמי הרבה לפני שחבר להיטלר. על חברתו הקרובה אלזה אמר, שנים לפני חוקי נירנברג, "הייתי שמח לו היתה אשתי, אילו רק לא היתה בעלת דם מעורב". על פעילותו הפוליטית הראשונה למען הנאציונל-סוציאליסטים כתב, "ביסודו של דבר דברנו על אנטישמיות […] למען המילניום הבא, כמו שאומר מיכאל פורמן" (פורמן הוא דמות ספרותית בנובלה שכתב). להיטותו לסלק את היהודים משטחי הרייך רוסנה מדי פעם משיקולים של תעמולה, אך הוא שב אל התכנית במשנה מרץ בכל פעם שאפשרו זאת הנסיבות. בעיקר שם דגש על פינוי היהודים מברלין, שהוא היה מושלה. הוא אף היה הרוח החיה מאחורי רבים מן הרעיונות ה"יצירתיים" שנועדו להפוך את חיי היהודים לגיהינום. בהקשר זה כדאי לציין שכותרת המשנה של הספר, "ביוגרפיה של רוצח במלים", רחוקה מלהיות מדויקת. גבלס לא סמך על מלים בלבד, אלא נקט צעדים מעשיים כדי להפוך אותן לפעולות.

מעניין לציין, שלמרות הקירבה האישית והרעיונית בין היטלר לגבלס, האחרון הודר פעמים רבות מן המעגל הקרוב של מקבלי ההחלטות, ואלה הובאו לידיעתו כשהיה צורך לגייס את מערכת התעמולה לטובת הכשרת דעת הקהל לקבלתן. אפשר ללמוד רבות על התנהלותו של היטלר כמנהיג מן הקשר שבינו ובין שר התעמולה שלו. היטלר הבטיח לגבלס תמיכה ברעיונותיו ובבקשותיו, ולא תמיד קיים. מצד שני, ידע להחניף לשר בשיחות אינטימיות שגרמו לאחרון להרגיש קרוב ורצוי. תחומי האחריות של גבלס חולקו גם לאחרים, כמו לשרות התעמולה של משרד החוץ, והיטלר במתכוון נמנע מלקבוע גבולות ברורים בין הגופים השונים. נוח היה לו להסתפק במתן הנחיות, ולהניח לכפופים לו להתווכח ביניהם על הביצוע. אף אחד מאנשי ממשלו לא נהנה משליטה מוחלטת בתחומו, תמיד נותרו שטחים אפורים וכפילויות. בדרך זו שימר את כוחו כפוסק יחיד. גבלס חיקה אותו במידה רבה באופן בו ניהל את משרד התעמולה.

לונגריך מרבה להתייחס למשולש היטלר-גבלס-מגדה. ידעתי שמגדה גבלס שימשה במידה רבה כגברת הראשונה של הרייך. לא ידעתי שהיטלר, כך על פי הביוגרפיה, היה מאוהב בה, ודחק בגבלס לשאת אותה לאשה כדי שתשאר בקרבתו. לונגריך, מן הסתם מתוך זהירות מקצועית, אינו כותב על קשר אינטימי בין מגדה להיטלר, אך מציין את אינספור הפעמים שבהן מצא גבלס את היטלר בחברת אשתו, ואת הפעמים הרבות בהן שהתה מגדה בביתו של היטלר ללא נוכחות בעלה, והמבין יבין. הוא אף מעלה את ההשערה שהקשר הזה היה העילה להתאבדותה של גלי ראובל, אחייניתו של היטלר. היה קשר כזה או לא היה? מן הסתם לא נדע לעולם. בכל אופן, התלות של משפחת גבלס בחסדו של היטלר היתה מוחלטת, ולא מפתיע שבחרו להתאבד בעקבותיו.

הספר עוסק רבות באופן פעולתה של התעמולה מבית מדרשו של גבלס. בדוח משנת 1929 טען כי בני האדם הם "בעיקר תקליטים המנגנים את הדעה הציבורית כפי שזו באה לידי ביטוי בעתונות, בכרזות, ברדיו, בבית הספר, באוניברסיטה ובחינוך הכללי. אך הממשלה היא הבעלים של הגופים האלה". ב-1942 כתב באותה רוח כי, "האנשים פרימיטיבים הרבה יותר מכפי שאנו משערים", ולכן "תמצית התעמולה היא אפוא שתהיה פשוטה ותכיל חזרות רבות". כשדוחות מצב הרוח של הציבור לא השביעו את רצונו, שינה את שיטת ההערכה. הוא שאף לשליטה מוחלטת במה שהציבור שומע ורואה, החל בנאומים פוליטיים וכלה ברמת הבידור המותרת בסרטים. אין להכחיש כי רוב הזמן היה מוכשר מאוד בתחומו השטני, וידע כיצד לשחק באמצעים שברשותו כדי לשמור על כוח עמידתו של העם ועל רמה סבירה של שביעות רצונו.

הפרקים שריתקו אותי במיוחד הם אלה העוסקים בשנות המלחמה, בעיקר בתקופה שאחרי נצחונות הבזק, כשהצבא החל לספוג תבוסות. הניתוק של ההנהגה מן המציאות הלך וגבר, ולמרות התבוסה הבלתי נמנעת הוסיפו ראשי הרייך להאמין בכוחה של גרמניה, בהתפוררות קרובה של קואליצית בעלות הברית, ובנשק יום הדין שיכריע את המערכה. גבלס מתאר ביומנו רעיונות מתחלפים לשלום חד צדדי עם בריטניה או עם ברית המועצות, בעוד חייליהן של אלה כבר שועטים על אדמת גרמניה. בעיצומם של קרבות המאסף, ממש עד היום האחרון, עוד התנהלו מריבות בצמרת בעניני סמכויות ותחומי שליטה, בין השאר התעורר מחדש הסכסוך עתיק היומין בין משרד התעמולה למשרד החוץ. גבלס, שהיה חסיד המלחמה הטוטאלית, הווה אומר גיוס כללי של כל המשק לטובת המלחמה, הוסיף לפעול להשגת מטרה זו גם כשכבר לא היתה לו מדינה ממנה יכול היה לסחוט אמצעי לחימה וכוח אדם. ומי אשם בתבוסה? היהודים. הנה מה שהיה להיטלר לומר אחרי מפלת סטאלינגרד: "בכל מדינות האויב פועלים היהודים ככוח מניע, ולנו אין גורם דומה להתמודד מולם". קוזאק הנגזל. האם התחרט על שהכוח המניע היהודי המאגי אינו עומד לרשותו? המסקנה שלו מובילה, כמובן, לפתרון הקבוע: "המשמעות היא שעלינו לחסל את היהודים לא רק בשטחי הרייך, אלא באירופה כולה".          

הביוגרפיה סובלת, לדעתי, משני כשלים עיקריים. הראשון שבהם הוא חוסר איזון בנושאים העולים בו. לא ספרתי, כמובן, את העמודים המתיחסים לכל נושא, אבל התחושה שלי היא שפרשת יחסיו של גבלס עם מגדה תופסת בערך אותו נפח כמו יחסו של גבלס ליהודים. אולי מעצם המונח "ביוגרפיה" נגזרת הענקת משקל משמעותי לחיים הפרטיים, אבל כשמדובר בתופעה כמו גבלס, ההיבטים ההיסטוריים משמעותיים ומרתקים לאין ערוך מחיי המשפחה שלו. הבעיה השניה בעיני היא המונוטוניות הכרונולוגית של הכתיבה, שבשלה, למען האמת, די השתעממתי, בעיקר בפרקים שמתארים את התקופה שלפני המלחמה. עם זאת, כאמור, בסופו של דבר מצאתי ענין בביוגרפיה, ואף למדתי עובדות מרתקות שהעשירו את הידע שלי על התקופה.

Joseph Goebbels: A Biography – Peter Longerich

דביר

2018 (גרמנית 2010, אנגלית 2015)

תרגום מאנגלית: יכין אונא ואביה אונא-ברוכי

2084 סוף העולם / בואלם סנסל

2125841-46

בואלם סנסל, סופר אלג'יראי, מבקש להתריע מפני הסכנה הגלומה באיסלם ההולך ומקצין. הוא ממקם את עלילת סיפורו מספר עשורים אל תוך העתיד, לאחר מלחמה גרעינית שעשתה שמות בכדור הארץ. אַבּיסטאן, מדינה סגורה ומסוגרת באסיה, נשלטת על ידי טוטליטריות דתית, הנשענת על דת המזכירה, ולא במקרה, את האיסלם, בשילוב עם סממנים השאולים מן המשטר הקומוניסטי. תושבי המדינה שרויים בבערות ובעוני, שטופי מוח על ידי הממסד הדתי והשלטוני, מעריצים הערצה עיוורת את אַבּי, "הנציג", שליחו של יוֹלָה האל – "יולה גדול ואבּי נציגו". הם נתונים לפיקוח מתמיד, פיזית ומנטלית, אינם רשאים לעזוב את מקומם, נענשים בעונשים חמורים, בדרך-כלל הוצאה להורג באיצטדיון, בגין כל עבירה קלה, מגויסים למלחמות נגד אויב בלתי ידוע. אין להם מושג מה קדם לשנת 2084, השנה בה מבחינתם החלה ההיסטוריה. ככל הידוע להם, אביסטאן שולטת בכל כדור הארץ, ובטרדות היומיום אין להם פנאי לשאול נגד מי, אם כך, מתנהלות המלחמות הבלתי פוסקות.

לאַטי יש פנאי לשאלות. חולי שחפת מורחקים אל מבצר עתיק הרחק בהרים נידחים, שם מזג האויר הקר מרפא אותם, או הורג אותם. בשהותו הארוכה במקום, הרחק מהסביבה החברתית הלוחצת ומן המעקב המשטרתי, עולות במוחו מחשבות שלא נתן עליהן את הדעת קודם לכן. בשובו לביתו לאחר שהחלים הוא חובר אל ספקן אחר, והשניים מתחילים לחקור במופלא מהם. בחקירותיו יתוודע אַטי אל הכוחות המפעילים את מדינתו, אל השחיתות ואל השקר. הוא ילמד גם על ההיסטוריה של המאה העשרים, ויבין כיצד שימוש אלים באמונה יכול להחריב את האנושות.

אמנם סנסל צופה אל העתיד, אך ברור שחיציו מופנים אל ההווה. ההקצנה שהוא מתאר מאפיינת משטרים מסוימים גם היום, ובשם הדת והאמונה משולהבים מליוני בני אדם אל מלחמות קודש ואל מאבק עד מוות במי שאינם מקבלים עליהם את אמונתם. הסופר מבקש לעצור את התהליך בטרם יתדרדר אל אסון בלתי הפיך. הוא רואה בטוטליטריות הדתית את המשכה של הטוטליטריות המתוארת ב"1984" של אורוול, אולי מסוכנת ממנה. הספר גדוש אמירות ציניות וחדות על הכוח הנתון בידי מי שהופכים את אמונותיהם של בני האדם קרדום לחפור בו, ועל הניצול לרעה הנעשה בבערותם ובתמימותם של המאמינים. את שטיפת המוח שעובר הציבור מכנה הסופר "אונס בהסכמה", והנאנסים, באופן פרדוקסלי, חשים עצמם גדולים וחזקים יותר ככל שמחלישים אותם. קל מאוד במצבם זה לגייס אותם למלחמות קודש, שבכוחן להפוך מאמינים חסרי תועלת ואומללים למרטירים מהוללים ומועילים.

האם יש בכוחו של הספר לעצור את מה שנראה כמירוץ בלתי נמנע אל ההקצנה ואל האסון שבעקבותיה? בעיני הוא משכנע את המשוכנעים, ואין לו סיכוי לשנות עמדות של שטופי מוח. אולי יש בכוחו לעורר מודעות, להעלות שאלות אצל מאמינים מתונים, למנוע את הסלחנות התרבותית כלפי ההקצנה. אני עצמי מעדיפה את הישירות של דוברים כמו אייאן חירסי עלי על פני סיפור דיסטופי. יחד עם זאת, חשיבות תכניו אינה מוטלת בספק, וגם אם המסר הגדול לא יחלחל, יש בו די תתי-מסרים מעניינים. בהזדמנות זו כדאי לשוב ולהמליץ על ספרו הקודם, "הכפר של הגרמני", שהתריע אף הוא על סכנות האיסלאם הקיצוני.

2084La Fin du Monde – Boualem Sansal

כתר

2016 (2015)

תרגום מצרפתית: שירן בק

אמני הזיכרון / ג'פרי מור

D790D79ED7A0D799_D794D796D799D79BD7A8D795D79F1

נואל בורון, גבר כבן שלושים ושלוש, ניחן בשתי תכונות יוצאות דופן, סינסתזיה וזכרון יתר. בשל הסינסתזיה – עירוב חושים – מוחו דומה לעתים לקליידוסקופ, כשמלים נחוות כצבעים, והוא נסחף אתן ומאבד אחיזה בסביבתו. זכרון היתר גורם לו תחושה של עומס, או בלשונו, מוחו "דומה למחשב עם יותר נתוני קלט מכפי שהוא תוכנן לעבד. האט, קפא, היתקע, אתחל מחדש – חיי בקיצור נמרץ". כשהיה ילד הקיפו אותו הוריו באהבה, אביו חיבב עליו את המדע ואת הספרות, ונואל היה סבור כי שניהם מושלמים וכלילי יופי מכל בחינה, האנשים היחידים שקולותיהם לא הטריפו את מוחו. האב, שקרס תחת לחץ עבודה, וסבל מדכאון ומפחדים, התאבד, ונואל מתגורר כעת עם אמו, שלמרות גילה הצעיר יחסית מפתחת אלצהיימר. בעוד נואל אוגר עוד ועוד זכרונות, אמו סטלה מאבדת את שלה.

נואל מצטט את אייריס מרדוק, שעל מחלת האלצהיימר שלה אמרה כי "זו מחלה שהורגת שני אנשים", בהתיחסה אל עצמה ואל בעלה, שסעד אותה. נואל, שבחר לטפל באמו לבדו, ונמנע מלשתף במצבה אפילו את חברו היחיד נורוול, מבין את חשיבות השיתוף והתמיכה של הקרובים אליו, כשהוא מאפשר לג'יי-ג'יי, חבר שביתו נשרף, לגור אצלו. מאוחר יותר יצטרפו אליהם סמירה, שמאמינה בטיפול באמצעות האמנות, ונורוול, שלמרות הפסימיות והציניות שלו יתרום את חלקו לביתיות יוצאת הדופן שנוצרת סביב סטלה.

בשל תכונותיו היחודיות של נואל, המהוות מעלה אך גם מכשול, לימודיו לא היו מסודרים, והתפרשו על תחומים מגוונים, אך התחום שמעניין אותו במיוחד הוא הפרמקולוגיה, במטרה למצוא תרופה שתשיב אליו את אמו. הוא מכיר במגבלותיו, שכן, כפי שהוא אומר, "המוח שלי הוא מוזיאון, ספריה – לא אולם דיונים, לא כור היתוך". מאמציו מקבלים דחיפה קדימה, כשהוא משלב כוחות עם ג'יי-ג'יי, שהוא, כדבריו "מין גאון מפגר, אידיאליסט עילאי שהמוח שלו עובד אחרת […]. הוא נותן לגחמות ולאינסטינקטים שלו להוביל אותו. הוא מבצע את הזינוק הגדול, הזינוק המשוגע".

ברקע, מעורב בכל פרט, מרחף דוקטור אמיל וורטה, נוירופסיכולוג, מושיע על פי גרסת נואל, שטן על פי גרסת נורוול. נואל מטופל אצלו מאז ילדותו, ומועסק על ידו במחלקה לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת קוויבק. הוא דוחה אחת לאחת את טענותיו של נורוול כלפי הרופא, לפיהן הוא גונב רעיונות מעוזריו ומפרסם אותם כשלו, ומבצע ניסויים בבני אדם. מי הוא באמת? התשובה תשאר מעורפלת.

יש בסגנון הכתיבה של הספר משום חיקוי של הדחיסות שבמוחו של נואל. שפע של פרטים, ידע בתחומים שונים, דיאלוגים מהירים, חלומות, רעיונות פרועים, רגשות מבולבלים. למרות שאני אוהבת לחפש הרחבות לידע שאני מוצאת בספרים, נאלצתי להמנע מכך הפעם, כדי לא לגרור את קריאת הספר על פני תקופה ארוכה. בחרתי לפיכך להתמקד בנואל, בגישושיו למצוא את מקומו בעולם, ובהתמודדות האוהבת שלו עם מחלתה של אמו. אם מנפים את הססגוניות של הספר, נותרים עם סיפור נוגע ללב, וגם עם כמה תובנות ועצות שכדאי לתת עליהן את הדעת, כמו עשרת הדברות למטפל שמנסחים סמירה וג'יי-ג'יי כדי להקל על נואל. בין השאר הם מזכירים לו להקפיד על בריאותו שלו, מבקשים ממנו לזכור שהחולה אינה מקשה עליו בכוונה, ממליצים לו לפתח חוש הומור, ולהתמקד במה שנשאר ולא במה שאבד.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר מוזר, ופה ושם התקשיתי לעכל את השפע שגלש לעתים להזיה. אבל המוזרות והבלבול לא יכלו לפגום ביופי ובאהבה שבספר, ואיכשהו התגבשו בסופו של דבר כל המרכיבים יחדיו ליצירה מאתגרת, יוצאת דופן ובעלת ערך.

The Memory Artists – Jeffrey Moore

כנרת זמורה ביתן

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים

אהובה קטנה / קים ון קוטן

992209

פוק בת החמש עוברת עם אמה לגור בחברת גבר שלא פגשה מעולם. רכושן הדל נשאר מאחור, הקשר עם אביה נותק מזמן, ושום הסבר לא ניתן לה באשר לתמורה בחייהן. עבור האם הילדותית, רודפת התענוגות הנרקיסיסטית, השינוי מבורך: מחיי דלות ומנסיונות כושלים להסתדר בכוחות עצמה, היא נוחתת אל עושר ללא תחתית. עבור הבת השינוי פותח שער לגיהינום.

קים ון קוטן מספרת על חייה של פוק, שדמותה מבוססת על חברתה של הסופרת, מגיל חמש ועד גיל ארבע-עשרה. הגבר, המציף את האם ואת הבת במתנות יקרות, ואף נישא לאם על פי דרישתה, מתעלל מינית בילדה החל מן היום הראשון. בתמימות מצמררת מספרת פוק, שהתבגרה בטרם עת, על צילומי עירום שנכפים עליה, על חפיפת ראש טקסית שמבצע הגבר, על ביקוריו הליליים, על השירותים המיניים שהיא נדרשת לספק לו. וכל זה תחת אפה של האם שמסרבת לראות. הגבר, שמאלץ אותה לקרוא לו אבא, קובע כללי התנהגות מחמירים, וכופה אותם באלימות. בשל הכללים האלה, ביניהם האיסור להביא חברים הביתה, ומשום שהיא מסתגרת בתוך סודה הנורא, חבריה רואים בה ילדה מוזרה, ואין לה אף נפש חיה שלפניה תוכל לשפוך את לבה. האדם היחיד שעליו היא סומכת, מורה בבית ספרה, מבין שהילדה במצוקה ומגשש לחשוף את צפונותיה, אך אינו מתעקש כשהיא מתקשה להגיב לגישושיו. רק כשהתמוטטות פיזית מביאה אותה לבית-חולים, הרחק מ"אבא", היא מתחילה להפתח. וגם אז היא לגמרי לבדה.

"אהובה קטנה" הוא ספר חונק, קשה לעיכול. למרות זאת, מן הראוי לקרוא אותו, הן בשל איכותו הספרותית, והן כדי לחזור ולהזכיר שילדות כמו פוק סובלות סביבנו יום יום ושעה שעה, ויש לתת את הדעת לסימני האזהרה ולהושיט יד מסייעת.

Lieveling – Kim van Kooten

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מהולנדית: גיא קמפינסקי

המתופפת הקטנה / ג'ון לה-קארה

992155

המתופפת הקטנה היא צ'רלי, שחקנית בריטית, אנרכיסטית רדיקלית בעיני עצמה, בת למשפחה בורגנית שירדה מנכסיה לאחר שאבי המשפחה מעל בכספים ונאסר. בשנות ה-70 וה-80 ביצעו ארגוני טרור פלשתינים שורה של פיגועים נגד מטרות ישראליות, וגייסו לשורותיהם צעירות אירופאיות שנמשכו אל הקסם המזרחי ואל ההרפתקה. שולמן, איש המוסד הבדוי בספר, מחליט לנצל עובדה זו לטובת המצוד אחר הטרוריסטים. הוא מגייס את צ'רלי, בודה לה זהות של פילגשו של טרוריסט שנהרג, וממתין שהמבוקש מספר אחת שלו, אחיו של ההרוג, יבלע את הפתיון ומחבואו יתגלה. הסיפור נע בין יוון, גרמניה, בריטניה ולבנון, ובמהלכו צ'רלי תעבור תהפוכות אידאולוגיות ורגשיות, אך בראש וראשונה תונע על ידי האהבה.

ג'ון לה-קארה כתב ספר איטי, המלווה את צ'רלי יום אחר יום, אך למרות שהוא מפורט מאוד ומדקדק בפרטים, צ'רלי נותרת במידה רבה תעלומה. אולי הסיבה לכך היא הקלות בה ניתן להשפיע עליה ולהניע אותה ואת רגשותיה. נקודת המוצא שלה היא פרו פלשתינית, ובאופן מעורפל היא בעד שלום עולמי – סיסמה שאין לה מושג איך להגשים. המפעיל שלה, שאותו היא מכירה בשם ג'וזף, הוא הראשון בתור ההתאהבויות שלה, ובגללו, כמו גם בגלל שולמן, המערער על כל אחת מעמדותיה, היא מקבלת את נקודת המבט הישראלית בסכסוך. כשהיא מתאהבת במישל הטרוריסט, רגע לפני מותו, וביתר שאת כשהיא מגיעה ללבנון, עמדותיה עוברות מהפך נוסף. כאמור, דעותיה אינן מבוססות עובדות או נובעות מאינטלקט, אלא מונעות מרגש. למעשה, למרות ש"המתופפת הקטנה" הוא יותר רומן פסיכולוגי מאשר ספר ריגול, צ'רלי, שכל פרט בחייה חשוף וגלוי, נותרת לא ברורה. אולי במתכוון, ואולי הלכי הרוח דמויי השבשבת שלה הם המגדירים אותה.

הספר, המעוגן בתקופה שמשמשת לו רקע מציאותי, אינו יכול שלא לגעת בפוליטיקה, ולדעתי יש בו הטיה פרו פלשתינית, אך גם להשקפה הישראלית הרשמית ניתן ביטוי, ובאופן כללי אין תחושה שהסופר ביקש לקדם מסר פוליטי.

יש בספר משהו תיאטרלי, בניגוד לאקשן ריגול קולנועי, ולא רק בגלל עיסוקה של צ'רלי. העלילה ברובה אינטימית, מתנהלת בשיחות בין הדמויות, רוקמת דמיונות ההופכים למציאות. המתח נבנה מציפיה, מפחד, מחוסר ודאות, ולא מפעילות אלימה. הבמה ניתנת ברובה למחשבות ולרגשות ולתרגילים פסיכולוגיים, ואלה, יחד עם הדמויות הלא לגמרי מפוענחות והלא מושלמות – כמו במציאות – משתלבים לעלילה שאינה יכולה להקרא על פני השטח, אלא מחייבת מאמץ מהנה ומתגמל.

The Little Drummer Girl – John Le Carré

כנרת זמורה ביתן

1984 (1983)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

200px-D794D79ED7AAD795D7A4D7A4D7AA_D794D7A7D798D7A0D794_123