אנרי דושמן וצלליו / עמנואל בוב

אנרי דושמן וצלליו

הטקסט שעל כריכת הספר מתייחס לאפלה הפנימית השוררת בחייהן של הדמויות שברא עמנואל בוב, ואכן נדמה שכל אחת מהן לוקה בעיוורון פנימי כלשהו, המונע ממנה ליצור קשר אנושי פשוט. שבעה סיפורים בספר, כל אחד מהם מתרחש במסגרת זמן מצומצמת, לפעמים נאחז ברגע יחיד, ובלב כולם דמות מיוסרת, כבולה בעבותות רגשיים, הכולאים אותה בתוך עצמה ומונעים ממנה את מימוש התשוקה לאהבה ולקרבת לבבות.

אשה מודיעה לבעלה במפתיע, מבחינתו, שאינה אוהבת אותו. גבר משוכנע שראה את אשתו מנשקת גבר זר, והחשד מענה אותו. אדם מנתק באחת את קשריו עם אהוביו ועם אוהביו, ומתייהר, "איני רפה כוח כפי שחושבים". בן שעזב בחרפה את בית הוריו וניתק איתם קשר, עושה דרכו חזרה חמש שנים מאוחר יותר. אלה כמה מן הארועים המניעים את העלילה בסיפורים, עלילה המתרחשת רובה ככולה בנפשותיהן של הדמויות, ומובילה כמעט תמיד אל מעשה קיצוני בתקוות שווא שיספק פורקן ומוצא מן המבוך הפנימי האפל.

עמנואל בוב ניחן בכשרון ללכוד מאפייני אישיות והלכי רוח באמצעות פרטים קטנים, לכאורה בלתי משמעותיים אך למעשה מעידים על רבדים עמוקים. בסיפור "ידיד אחד", כדוגמא, הסיפור שהרשים אותי במיוחד, המספר הוא גבר בודד מאוד, לכוד בטקסים קטנים ובמנהגים קבועים, שמונעים ממנו, כך אני מבינה את הסיפור, להתפרק בזעקה נואשת לידידות. בפתח הדברים הוא מטייל בפארק, ומן הדברים הקטנים שהוא מספר על עצמו נשקפת אישיותו כולה. הוא מעדיף את הגנים האנגלים על הצרפתים, כי ניתן ללכת בהם לאיבוד לכמה רגעים, "ובעיקר אין אנו חולפים על פני חזיתות בתי הקפה שמהן אנשים כה רבים מביטים בנו". הספסל, שעליו הוא בוחר לשבת, חייב להמצא במרכזו של הפארק, "כך ששטחים שווים של עצים ומדשאות יחצצו ביני לבין העיר מכל העברים". כשאדם זר מתייחס אליו בידידות, הוא מהלך לצדו "בצעדים מדודים, בצעדים שמוכנים להאיץ או להאט, כצעדיהן של נערות שמשדלות את העוברים והשבים". וכך הלאה, בסיפור זה ובאחרים, התבטאויות מדודות, פסיכולוגיה דקה, מעט המחזיק את המרובה, ואמפתיה שופעת.

הסיפורים, שראו אור במקור ב-1928 בעידודה של קולט, תורגמו ברגישות בידי מיכל אסייג, והקריאה בהם היא חוויה ספרותית מומלצת בהחלט.

Henri Duchemin et ses Ombres – Emmanuel Bove

אפרסמון

2019 (1928)

תרגום מצרפתית: מיכל אסייג

פרקליט רחוב / ג'ון גרישם

abm5xs1phyrjwdns

מייקל ברוק הוא עו"ד מצליח, בדרך לפסגה בחברה בה הוא עובד. את מרבית שעות הערות הוא מקדיש לעבודתו, על חשבון כל היבט אחר בחייו. המטרה המוצהרת שלו היא הון ומעמד. זו התורה שספג מהוריו, וזו התכנית שהתווה עם אשתו, קרייריסטית אף היא, מתמחה בכירורגיה. חייו משתנים ביום חורפי אחד, כשחסר בית כולא אותו ועוד שמונה מעמיתיו בחדר ישיבות במשרדם המפואר, ומבקש לדעת כמה מהכנסותיהם תרמו לטובת עניי עירם. המשטרה מחלצת את הכלואים, חסר הבית נורה למוות, עמיתיו של מייקל חוזרים לשגרה, אבל הוא מתקשה לנהוג כמותם. הוא יוצר קשר עם פרקליטי רחוב, המספקים סיוע משפטי לחסרי בית תמורת משכורת זעומה, המוענקת להם על ידי קרן שעומדת לגווע, ומחליט – לא בקלות, אך מתוך שכנוע עמוק – לעבור לעבוד איתם ולנטוש את עבודתו הנוצצת. כשמתבררת לו הסיבה בגינה בחר חסר הבית דווקא במשרד החברה שהעסיקה אותו, הוא נחוש לגרום לחברה לשלם על דורסנותה.

ג'ון גרישם כתב ספר מתח קצבי על רקע דילמות חברתיות בוערות, כשהוא מערב מידע משפטי מעניין עם קמצוץ רומנטיקה והומור. קל להזדהות עם מייקל, המתלבט בין חיים פיזיים נוחים לעצמו ובין מצפונו, מודע לחולשותיו ולפחדיו. כצפוי, הצדק מנצח, אבל הנצחון נקודתי, והשפעתו על חיי חסרי הבית מזערית. מכל מקום, מטרתו של הספר אינה לייצר קתרזיס אוטופי, אלא לתאר מציאות. מרדכי גרין, פרקליט הרחוב ששכנע את מייקל להצטרף אליו, הוא במידה רבה הדמות המרכזית בספר. הוא חושף בפני מייקל את המציאות העגומה של חוקים בלתי אנושיים, של מדיניות סוציאלית בלתי הגיונית, ושל מערכות סיוע קורסות. והוא גם האיש שללא לאות טורח ועמל במישור האישי ובמישור הפדרלי ליצירת שינוי. כל הישג קטן, כולל הנצחון במקרה המתואר בעלילה, הוא פתח תקווה להישגים נוספים.

קריא, מעניין וראוי לתשומת לב.

The Street Lawyer – John Grisham

מודן

1998 (1998)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

העולם החופשי / דייויד בזמוזגיס

the_free_world_master

"העולם החופשי" מתאר חמישה חודשים בחייהם של מהגרים מברית-המועצות, השוהים בשנת 1978 ברומא בציפיה לקבלת ויזה מקנדה. תקופת הדטנט אפשרה ליהודים רבים להגר, בתנאי שהיה ברשותם אישור כניסה למדינה אחרת. ישראל סיפקה אישור כזה, אולם התברר כי המהגרים אינם בהכרח בוחרים לבנות בה את חייהם. רבים מהם, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים והתעמולה הרוסית השלילית בעקבותיה, בחרו לשהות חודשים במחנות מעבר בתקווה לזכות בויזה למדינות אחרות, בראשן ארצות-הברית. פעילותו של ארגון הסעד מטעם יהדות אמריקה "השרות העברי המאוחד לסיוע למהגרים" (היא"ס), שפתח משרד ברומא, הגבירה נטיה זו.

משפחת קרסננסקי מגיעה לרומא מריגה. המשפחה מונה שמונה נפשות – האב סמואיל והאם אֶמה, הבן הבכור קארל, אשתו רוזה ושני ילדיהם, והבן הצעיר אלק ואשתו הלא-יהודיה פולינה. למרות שעזבו את ארצם יחדיו, ותחילה אף התגוררו באותו פנסיון דל שסיפקה היא"ס, כל אחד מבני המשפחה חווה את ההגירה באופן שונה. סמואיל, פטריארך נוקשה, קומוניסט ופטריוט רוסי, מתקשה יותר מכולם להסתגל לשינוי שחל בחייו. בילדותו ראה את סבו ואת אביו נרצחים מול עיניו בפוגרום, בבגרותו דבק בקומוניזם (את שם משפחתו בחר לכבוד הצבע האדום красный), ונלחם בשורות הצבא הרוסי. במעבר הגבול ביציאה מברית-המועצות נלקחו ממנו המדליות, שבמידה רבה היוו חלק מאישיותו, וברומא הוא מסרב להתכחש בטופסי ההגירה לחברותו במפלגה: "אני אהפוך לנציב מלח לפני שאכתוב דבר כזה". כעת הוא מהווה נטל על משפחתו, שכן קנדה, המוכנה לקלוט את המשפחה כולה, מסרבת לאפשר לסמואיל הזקן והלא-בריא לבוא בשעריה. "אחרי חיים כמו שאני חייתי", חשב סמואיל, "אני מוצא את עצמי כאן". קארל, שהוא טיפוס "מסתדר", מנצל את שהותו ברומא לצבירת ממון, לא בהכרח בדרכים כשרות. רוזה, היחידה במשפחה המבקשת לעלות לישראל, אך אינה מצליחה לשכנע איש, מוצאת לעצמה פיצוי בהתקרבות לדת ובחינוך עברי לבניה. אלק, קל דעת ורודף נשים, מבקש להשתחרר מהמחנק המשפחתי, ושוכר לעצמו ולפולינה דירה באזור שאינו מאוכלס ביוצאי ברית-המועצות. הרעיון "יותר חופש להשתטות" מיצה יפה את המניע שלו לעזיבת ברית-המועצות. על פולינה מסופר כי דומה שתחושת התלישות של פולינה היא חסרת מצרים. רק שנה קודם לכן נישאה לאלק, ועזבה למענו את בעלה למרות שעמדה על טיבו. בריגה השאירה את הוריה ואת אחותה, הנפש היחידה בעולם הקרובה לה קרבת אמת. כשבני המשפחה מתלבטים לאיזו מדינה להגר, פולינה יודעת כי "לא משנה לאן ניסע, תמיד נהיה בין זרים". נדמה כי רק אֶמה מסתגלת בקלות יחסית לשינוי הדרמטי בחייה, אולי משום שליבה נתון בעיקר לעניינים הפנים-משפחתיים.

דמויות נוספות בספר מציגות את פניה המגוונים של אוכלוסית יוצאי ברית-המועצות המצויים בתקופת המתנה. אלק ופולינה חולקים את דירתם עם ליובה, שחי מספר שנים בישראל, אך החליט לעזוב, וכעת הוא מצוי במעין לימבו, לא פליט כחבריו, רחוק משתי המדינות שהיו מולדתו. לישראל אינו רוצה לחזור, ומנמק זאת ברצונו להמנע משירות צבאי בעזה. אם עולים בו געגועים לברית-המועצות, הוא מתכחש להם, כי הוא יודע ש"רק יוצא ברית המועצות, שההגירה חבטה בו והממה את חושיו, יכול להתגעגע הביתה ולתאר לעצמו חיים טובים יותר בברית המועצות". סמואיל מתיידד עם יוסף רוידמן, גבר מבוגר בודד, קיטע בשל המלחמה, הממתין לשווא לאשרת כניסה לקנדה, שם מתגוררים ילדיו. אלק מצליח להסתבך עם פושעים, שנמנים אף הם עם המהגרים, ומגיע למסקנה כי ההגירה קשה לכולם, אפילו לגנבים כמו מינקה. גם הוא פגיע ומבולבל.

דייויד בזמוזגיס, שחווה את ההגירה מריגה לקנדה דרך רומא בהיותו כבן חמש, מתאר במבט מפוכח וחומל את גיבוריו, על מעלותיהם ועל חולשותיהם. באמצעות מגוון הדמויות הוא תופס את החוויה הטראומטית של ההגירה ושל המעבר ממעמד של אזרח למעמד של פליט. סיפור חייו של סמואיל מוסיף לספר נדבך היסטורי מרתק.

מומלץ.

The Free World – David Bezmozgis

כתר

2011 (2011)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

שיר ערש רוסי צובט לב ששרה רוזה לבניה

על שופטים וגלגלים / אברהם טננבוים

80019091039b

כותרת משנה: מעולמו של שופט תעבורה

אחרי כשמונה-עשרה שנות כהונה כשופט תעבורה, שבמהלכן דן בעניינם של כשמונים אלף נאשמים, כתב השופט אברהם טננבוים את הספר הזה, ובו הוא משלב תיאורי מקרים עם עמדותיו באשר להלכות תעבורה ומשפט.

הספר עוסק בשאלות משפטיות מורכבות לצד תיאורים משעשעים של שפע התירוצים היצירתיים שמעלים הנאשמים. הוא דן בתפיסת הצדק הטבעי לעומת הצדק המשפטי, ומציג מקרים שבהם חמקו נאשמים מעונש מסיבות שבחוק ("השופט מוצא עצמו לעתים במצב שבו כל אשר יחליט ויעשה יהיה רחוק ממצב מושלם"). פרק מעניין עומד על יחודה של ירושלים, העיר בה כיהן, ועל הבעיות הנובעות מאוכלוסיתה המגוונת ומן המתחים הפנימיים. אחד מפרקי הספר עוסק בתאונות הדרכים (ישראל בשליש התחתון של מדינות אירופה בסטטיסטיקות התאונות הקטלניות), ופרק נוסף מתבונן בעולם התעבורה המשנה את פניו כשהמגה היא אוטומציה ואוטונומיה. למשטרה, לעורכי הדין ולרשויות המדינה מיוחדים פרקים נפרדים. הקורא מקבל הצצה אל חייו של שופט, בבית המשפט ומחוץ לו, ומתוודע לתפיסות ששימשו נר לרגליו של הכותב בעבודתו.

בית המשפט לתעבורה שונה מבתי המשפט האחרים, לא רק בתחומי פעילותו, אלא בעיקר בהרכב הבאים בשעריו. בעוד אל בתי המשפט האחרים מגיעים עבריינים, או אנשים השרויים בסכסוך כלשהו, הנאשמים בבית המשפט לתעבורה רובם ככולם אזרחים מן הישוב, ורבים סיכוייהם של אנשים הגונים להימנות עמם. בבואו להסביר מדוע העדיף לכהן בבית משפט זה, השופט טננבוים כותב: "לבתי המשפט לתעבורה מגיעים אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי. ניתן לשוחח עם כולם, הם מבינים היטב את התהליך ופועלים בהגיון. במסגרת זו ניתן היה להחליט החלטות משמעותיות ולתת עונשים מועילים. לפחות, כך הרגשתי".

"על שופטים וגלגלים" הוא ספר מעניין ומאיר עיניים, הדן בכובד ראש, ברגישות ובהומור מהנה, בהיבטים רבים של התעבורה בישראל, נושא הנוגע ליומיום של כל אחד מן הקוראים. את הספר מעטרים איורים נאים, מעשי ידיו של דודי שמאי.

נעים לקריאה, משכיל ומומלץ.

הוצאה לאור של ספרות משפטית, לשכת עורכי הדין

2019

תחנת האטום / הלדור לכסנס

21323

כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה איסלנד מדינה עצמאית מבחינת השלטון הפנימי, אך נתונה לריבונותו של המלך הדני, ולניהול יחסי החוץ וההגנה על ידי דנמרק. כשנכבשה דנמרק על ידי הגרמנים, הסכימה איסלנד לכיבוש מרצון על ידי בנות הברית. עם תום המלחמה נותרה במקום נוכחות צבאית אמריקאית, שעוררה מחלוקות פנימיות קשות. כוחות נאט"ו אמנם הגנו על איסלנד, מדינה נטולת צבא, אך בעיני איסלנדים רבים הבסיס האמריקאי, שהוקם בקפלוויק, מרחק כחמישים קילומטרים מן הבירה, פגע בריבונותם ובעצמאותם. ההלם שגרמו שתי פצצות האטום שהוטלו על יפן עדיין לא שכך, ורבים היו סבורים שבמקרה של עימות, איסלנד תהווה מטרה לפצצה שלישית בגלל הבסיס הזר. על רקע המאבק הזה כתב הלדור לכסנס את "תחנת האטום". הבסיס נסגר סופית רק ב-2006.

"תחנת האטום" מסופר מפיה של אוּגְלָה, אשה צעירה בראשית שנות העשרים לחייה. אוּגְלָה מגיעה מחווה בצפון לשמש כמשרתת בבית חבר פרלמנט, גיסו של ראש הממשלה, ברייקיאוויק. אזור החוות הולך ומתרוקן מתושביו, ואלה שנותרו מתכננים לשקם את הכנסיה המקומית. אוגלה עצמה מבקשת ללמוד בדרום לנגן בעוגב כנסיה, כדי להשיב חיים לצפון.

אוגלה היא אשה דעתנית, שאינה ניצבת פעורת עיניים ואילמת לנוכח העולם המתוחכם אליו היא מתוודעת לראשונה. היא ישירה, ביקורתית, צופה בסביבתה במבט יחודי לה. באישיותה משולבות פשטות כפרית עם להיטות להכיר את העולם הזר לה. הקונפליקטים החברתיים של איסלנד באים לידי ביטוי בסיפורה האישי – קומוניזם מול קפיטליזם, כפר מול עיר, צפון מול דרום, נצרות מול הסאגות העתיקות. אולי המונח "מול" אינו מדויק בהקשר לאוגלה עצמה, שכן היא בוררת לה דרך משלה, שבה חיות התופעות המנוגדות בשלום זו עם זו.

אולגה של "תחנת האטום" ואלפגרים של "גם הדג ישיר" הם אנשים שונים זה מזה, אך שניהם מהווים מעין גשר בין ישן לחדש, ושניהם משמשים מדי פעם שופר לעמדות זהות. כמו ב"גם הדג ישיר", גם כאן הלדור לכסנס משלב כתיבה לירית עם סאטירה עוקצנית. גברת הבית מדגימה את היומרנות המנופחת והמעושה של המתעשרים; כמה מן הצעירים העירוניים משקפים את ההידרדרות המוסרית ואת השטחיות הקיומית בשנים שאחרי המלחמה; באי ביתו של המורה לנגינה מייצגים זרמים שונים בחברה, קומוניסטים, אנרכיסטים, מתנגדי משטר. הצפון הכפרי, לעומת זאת, משמר את המסורת של עובדי האדמה ושל האמונות התמימות והפשוטות. הכוהן המקומי מציין כי הכנסיה המשוקמת היא היחידה בעולם שבה יש חלון מאחורי המזבח, דרכו נשקף הנוף, ועל אמונתו שלו הוא אומר, "אנחנו מאמינים בארץ שנתן לנו האלוהים; במחוז שבו מתגוררים אבות אבותינו זה אלף שנים; אנחנו מאמינים בתפקידם של מחוזות כפריים בחיים הלאומיים של איסלנד; אנחנו מאמינים במדרונות הירוקים ששם חיים החיים".

נושא נוסף שהעסיק את האיסלנדים באותה תקופה היה השבת עצמותיו של המשורר יונאס הלגרימסון מדנמרק. הממשלה לא הצליחה לממן את הוצאת העצמות מקברן והעברתן לאיסלנד, ומי שמימן זאת באופן פרטי ביקש לקבור את המשורר הנערץ, המכונה בספר "מחמל נפשה של האומה", באזור הולדתו בצפון. בסופו של דבר ניצחו הממשלה, העיר והדרום, והמשורר נקבר ברייקיאוויק. לכסנס מייחד לפרשה מקום נרחב בספר.

הלדור לכסנס הצליח להכנס בכתיבתו לנפשה של אשה, והעמיד דמות על סף הפמיניזם. אוגלה יכולה לבחור בחיים כאשה מוחזקת על ידי גבר עשיר, היא יכולה להניח לעצמה להיות שבוית אהבה. אבל הבחירות שלה אחרות. היא סבורה כי "האהבה היא בידור מקובל על בני אדם צחיחים בערים, והיא תופסת את מקומם של החיים הפשוטים", ובבואה לבחור את אורח חייה היא אומרת בפשטות ובנחרצות, "אני מה שאוכל להיות בעמל כפי".

מכיוון שהספר מאוד מקומי ומעורב עמוקות בסדר היום הפוליטי והחברתי של תקופתו, הוא לא היה נהיר לי בשלמות, ופניתי לרשת להרחבות. אולי משום כך, למרות היותו ספר מעניין וכתוב היטב, חוויתי אותו כפחות מהנה מ"גם הדג ישיר". יחד עם זאת, בשל מעלותיו הוא בהחלט מומלץ.

Atómstöðin– Halldór Laxness

עם עובד

1972 (1948)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

נדיבות טובה / רחל מראני

ned_master

כותרת משנה: על נתינה, חמלה ואסירות תודה

רחל מראני, שהקימה את "הקרן למצוינות בתרבות" וניהלה אותה במשך כעשור, יצאה למסע אישי לחקר הנדיבות. לכאורה, נושא פשוט ומובן כמעט מאליו – "ואהבת לרעך כמוך", "צדקה תציל ממוות", אמירות אלה ואחרות מקיפות אותנו מילדות, לצד מצוות כגון מעשר והכנסת אורחים. עזרה לזולת ברמה כזו או אחרת היא בגדר נורמה טבעית, ונדיבות נחשבת לתכונה ראויה להלל. מסתבר, כפי שהסופרת כותבת בערך במחצית הספר, כי "הנושא הולך ומתגלה כמורכב יותר מהצפוי, כמשתנה ורב-פנים", וגם "נראה שיש רק תשובה אחת מדויקת באשר למניעים האנושיים לנתינה: הם אין-סופיים… הם רבים ומגוונים, מובנים וגם מפתיעים, לעולם אינם עומדים כשלעצמם, ותמיד מעורבבים זה בזה, לבלי התר".

"נדיבות טובה" חוקר את הנתינה, וגם את קבלתה, בעשרות היבטים שונים, תוך הסתמכות על מקורות מגוונים, תרבותיים, דתיים, מדעיים ועוד. הנה מדגם מִיָּם נושאיו של הספר.

מחקרים ביולוגיים מראים הבדלים במבנה המוח של פסיכופטים לעומת זה של אלטרואיסטים; שיבוש במאזן ההורמונלי גורם לנדיבות יתר; תצפיות בבעלי חיים מוכיחות את יתרונות האלטרואיזם ושיתוף הפעולה על פני אנוכיות. האם נדיבות היא תוצר של האמיגלדה? האם טוב הלב מותנה בהורמונים? האם, כדברי ריצ'רד דוקינס, הגנים האנוכיים מכתיבים הקרבה עצמית של היחיד לתועלתם?

נדיבות, כשם הספר, היא טובה. האם היא טובה תמיד ובכל קנה מידה? תרבויות שונות, ופילוסופיות שונות, הצביעו על יתרונות דרך הביניים בכל, וכך גם באשר לנדיבות. הרמב"ם, שנמנה עם תומכי שביל הזהב, המליץ על נדיבות כ"בינונית בין הקמצנות והבזבזנות". בהקשר זה הספר דן בהתמכרות לפילנתרופיה, ומצביע על תקנת האושא, המגבילה את גובה התמיכה שיכול אדם להושיט לזולת לחמישית מהונו. תקנת המעשר, כידוע, מציבה את הגבול המינימלי.

מתן בסתר מומלץ בדרך כלל כאמצעי לתת מבלי להלבין את פני המקבל. הספר דן בגישה זו לעומת נתינה תוך יצירת קשר אישי.

לנתינה יכולות להיות השלכות שהמקבל אינו יכול לצפות אותן, והן עשויות להיות שליליות. האם תוצאות אלה הן באחריותו של הנותן? או שאולי על הנותן להשתדל לעשות כמיטב יכולתו ולהסתפק בכך?

ועוד בספר, דיון במונח הסליחה; פרק על עידוד הנדיבות באמצעות הבטחה לגמול (או איום בעונש) בעולם הבא ("האם הם לא מאמינים שנדיבות יכולה להתקיים בעולמנו גם ללא איומים בעונש נורא או בהבטחות לגמול שמיימי?"); עיון מעמיק במונחים "הוקרת תודה", "הוקרת טובה" ו"אסירות תודה"; התבוננות בחסידי אומות עולם; חשיבותה של הכנסת אורחים; העמקה בציווי "ואהבת לרעך כמוך" – האם הוא בכלל כמוך? האם אפשר לצוות לאהוב? מיהו הרֵע?; ועוד ועוד.

חגי הופר כתב על הספר סקירה מעניינת מנקודת המבט הפילוסופית. אותי תפסו יותר ההיבטים הפרקטיים שלו. לדוגמא, כשחבר מפרסם רשומה עילגת או לא מקורית, האם להגיב בלייק או בתודה מתוך נדיבות, בהנחה שהכותב נזקק להם? דוגמאות נוספות – האם יש מקום לנדיבות כלפי מי שדורש אותה באופן פוגעני? ומה בקשר להתיחסות למבקש נדבה בצומת? האם נדיבות הורית מחזקת או מחלישה? הספר אינו מספק תשובות מוצקות לכל ההתלבטויות, אבל שופך אור על ההיבטים המורכבים הכרוכים בהן. בסופו של דבר, "רק אתה יכול לבחור איזה בן אדם תהיה, אילו חיים תרצה לחיות, עם לב סגור או פתוח".

אם כל זה נשמע עיוני ופדגוגי, זהו רושם מוטעה. רחל מראני משלבת בספר אגדות ומעשיות ואזכורים תרבותיים מגוונים, לצד סיפורים אישיים ויומיומיים ששיתפו אתה חבריה ומכריה. הפרקים קצרים, הסגנון דיבורי, אישי וקרוב, והצלילה לעומק הנושא מרתקת. על דש הספר מופיעות המלצות על ספרה הקודם של רחל מראני, "לשמוט, סיפור אהבה", מתוכן אני בוחרת את מילותיו של אוהד נהרין שכתב כי הוא "אוהב את הכוריאוגרפיה שלו", ולכד במלים ספורות את הסגנון ההופך את "נדיבות טובה" מספר עיון לפרוזה מהנה.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, בעיקר משום שאינו מניח אבן בלתי הפוכה, אלא מעניק לכל תת-נושא תשומת לב מזויות ראיה שונות, ומותיר מרחב גדול לקורא להרהר ולהגיע למסקנות המתאימות לאישיותו. כל זה נעשה בחן רב, והספר מומלץ מאוד.

דביר

2019

המצאות מזדמנות / אלנה פרנטה

d790d79cd7a0d794_d7a4d7a8d7a0d798d794_d794d79ed7a6d790d795d7aa_d79ed796d793d79ed7a0d795d7aa2

בשנת 2018 כתבה אלנה פרנטה טור שבועי עבור הגרדיאן. מכיוון שהיא רגילה לכתוב בקצב שלה, ללא לוח זמנים כפייתי וללא מגבלה על היקף היצירה, היתה זו התנסות יוצאת דופן עבורה, והיא נענתה להזמנת העתון לתקופה מוגבלת של שנה. נושאי הטורים נבחרו, על פי בקשת הסופרת, על ידי העתון. "המצאות מזדמנות" מציג את חמישים ואחד הטורים על פי סדר הופעתם בצירוף מבוא. כל אחד מן הטורים מעוטר באיור שובה עין, הרומז על נושא הטור, מעשה ידיו של אנדראה אוצ'יני.

נושאי הטורים מגוונים, ומשותפת להם הנימה האישית הכנה של הכותבת. בין הנושאים מלאכת הכתיבה, יחסי הורים-ילדים, זכרונות, פחדים, הרהורים על מוות, עיבוד ספרים לקולנוע, אהבה ראשונה, יחסים בינאישיים, רמזים ביוגרפיים ועוד. ברוב הטורים שזורה זוית ראיה נשית, לוחמנית למדי.

כמה מן הטורים מובילים לשורת שיא מסכמת מעניינת. הנה שתיים שלכדו את תשומת ליבי: בסופו של טור, שבו היא מספרת על יומן שכתבה בנעוריה, היא כותבת באבחנה דקה שהשליכה את המחברות משום ש"הכתיבה שבהן נראתה לי גסה, נטולת מחשבות ראויות, מלאה גוזמאות ילדותיות, ובעיקר רחוקה מאוד מן האופן שבו אהבתי עכשו לזכור את נעורי" (ההדגשה שלי). טור שנושאו שימוש בסימן קריאה, שהיא מתנגדת לו משום שהיא בוחרת באיפוק על פני התוקפנות המשתמעת ממנו, מסתיים בדימוי שנשא חן בעיני: "לפחות בכתיבה עלינו להמנע מלנהוג כמו המנהיגים המטורפים של העולם, שמאיימים, מתמקחים, סוגרים עסקאות וצוהלים כשהם מצליחים, ומחזקים את הנאומים שלהם בצללים של טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים בסוף כל אחד מן המשפטים האומללים שלהם".

טורים אחדים נגעו בי באופן אישי, אחרים היו מעניינים ומעוררי מחשבה. התקשיתי להזדהות עם אמירותיה הנחרצות על מצבן של הנשים. כך, לדוגמא, באחד הטורים היא כותבת שהיא מסרבת באופן עקרוני לדבר בגנותן של נשים, לא משום שחסרות נשים רעות, אלא משום שהיא, באופן טבעי לה, תמיד בצד שלהן, שהרי, כדבריה, כל אשה עושה "מאמץ אדיר, מורט עצבים" להגיע לסופו של כל יום בעולם "שמורעל עד לשורש באלפי שנות שליטה גברית". מטעמים דומים היא מוכנה לאפשר לאשה, המעבדת את ספרה לקולנוע, לשנות אותו כדי להציג את נקודת המבט שלה, כי "אנחנו נמצאות כבר יותר מדי זמן בתוך הכלוב הגברי, ועכשו שהכלוב הזה קורס, צריכה אשה-אמנית להיות אוטונומית לחלוטין". לעומת זאת, לגבר אינה מאפשרת את אותה החרות, כי "לגבר יש כבר אלפי שנים דמיון מובנה של המין החזק. אם בחר לעשות סרט לפי העמודים שלי, אבקש ממנו לכבד את המבט שלי". אפשר להתווכח עם עמדותיה, אבל בכל מקרה הן רהוטות ומנומקות ושוות עיון.

לא תמיד אנחנו נותנים לבנו לעבודת התרגום, המאפשרת לנו לקרוא ספרים מתרבויות שונות, במידה רבה משום שתרגום טוב הוא שקוף. אסיים אפוא במילות הערכה למתרגמים מתוך הטור שכותרתו "לאומיות לשונית": "הגיבורים היחידים שלי הם המתרגמות והמתרגמים… אני אוהבת את המתרגמים במיוחד כשהם גם קוראים נלהבים ומציעים תרגומים. הודות להם האיטלקיוּת נוסעת בעולם ומעשירה אותו, והעולם, עם הלשונות הרבות שבו, חוצה את האיטלקיוּת ומשנה אותה. המתרגמים הללו נושאים לאומים לתוך לאומים אחרים, הם הראשונים שמתמודדים עם אופני הרגשה מרוחקים. אפילו השגיאות שלהם מעידות על מאמץ חיובי. התרגום הוא הישועה שלנו, הוא מחלץ אותנו מהבאר שבתוכה, לגמרי במקרה, הזדמן לנו להיוולד".

ספר מחכים, כתוב בתמציתיות מספקת, מעניין ומומלץ.

L’invenzione Occasionale – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2020 (2019)

תרגום מאיטלקית: רמה איילון

שני טורים לטעימה

מועד א' / רות לורנד

imamsdlpfhnzwpy7

"מועד א'" הוא קובץ סיפורים פרי עטה של רות לורנד, מי שכתבה קרוב לארבעים שנה מאוחר יותר את "תחרה הונגרית".

אחד-עשר סיפורים בקובץ, ואף כי כל אחד מהם עומד בפני עצמו, רב המשותף ביניהם. במרביתם נקודת המוצא היא ארוע חיצוני כלשהו – לפעמים דרמטי, כמו הריון בלתי מתוכנן, ולפעמים שגרתי, כמו פגישה באוניברסיטה בין שני חברי ילדות. נקודת המוצא מניעה עלילה, המתרחשת רובה ככולה בתוך נפשה של הדמות המרכזית בכל סיפור. מכיוון שהעלילות מסופרות מבפנים החוצה, סגנונן הוא כשל מחשבות שאדם חושב לעצמו, לפעמים משוטטות, לפעמים מסתפקות במשפטים קטועים, שהרי האדם עצמו מבין את כוונתו. גיבורי הסיפורים כולם חווים תחושה של החמצה – בעת דיון בירושת האב, בנו מביט לאחור ביחסיהם ובמחלה שהפכה את אביו מאדם חזק לתשוש; במהלך יום של כאב ראש מייסר, מנהל חשבונות מדמיין את עצמו נטול דאגות על בחוף באילת, משוחרר מעבותות המשפחה. בשל ההחמצות, ומכיוון שגיבורי הסיפורים הם אנשים "רגילים", עמוסי דאגות "רגילות", כאלה שקל להזדהות איתם, הסיפורים כולם צובטי לב.

החביב עלי מכולם, אם לבחור רק אחד להרחבה, הוא "פיקאסו". גבר אלמן, צבע לשעבר, מוכר את דירתו כדי לעבור לגור סמוך לבתו, ומציע לצבוע את הדירה עבור הקונים. טוב לבו מתגלה כמקור לכאב לב, כשהוא מוחק במו ידיו את עקבות חייו המשותפים עם אשתו המנוחה, ומתאים את הקירות לטעמם של זרים.

סיפורי "מועד א'" מחוברים ליומיום, נכנסים אל הלב, כתובים בכשרון, בבהירות ובחמלה, ובהחלט מומלצים.

מועד א' / רות לורנד

ספרית פועלים

1977

מהומה בגן הגויאבות / קירן דסאי

78521

סמפאט, גבר צעיר כבן עשרים, חי בדירה צפופה עם הוריו, עם סבתו ועם אחותו הצעירה. הוא מרגיש כלוא בחוג המשפחה, וכלוא מחוץ לה, בעבודה אפורה במשרד הדואר, בשכונה הרועשת המתנהלת כמשפחה אגרסיבית. על כל ארוע, פרטי ככל שיהיה, שופכים האנשים אשדים של מלים, כל פרט בחייו של היחיד חשוף לעיני כל, נתון תחת ביקורת אינסופית. החיים מתנהלים בזעם, בעולם שמצד אחד נתון למרותם של חוקים חברתיים נוקשים, ומצד שני מתנהל באנרכיה, איש הישר בעיניו יעשה. סמפאט אינו מצליח למצוא את עצמו בתוך הרעש-געש של חייו, "על כל סביבותיו נדמו בתי השכונה מתגבהים כמו מלכודת. מבוך של גרמי מדרגות וקירות עם חלונות הנפתחים החוצה רק על מנת להביט זה אל תוך זה".

אמו של סמפאט היא אשה מוזרה, שהצליחה לגרום לבעלה ולאמו לקבל אותה כפי שהיא. היא חולמנית, חיה בעולם משלה, מדברת בעיקר אל עצמה. הטירוף נוכח במשפחתה מזה דורות, ונדמה כי שמץ ממנו עבר אל ילדיה. כשסמפאט מניח לעצמו יום אחד להסחף אל מחוזות מוזרים, ומאבד בשל כך את עבודתו, למגינת לבם של אביו ושל כל מי ששמע על כך, הוא חש שאינו יכול עוד לשאת את מציאות חייו. הוא קם ועולה על אוטובוס, היוצא מן העיר, בלי תכנית מוגדרת, רק מתוך הדחף להסתלק. כשאשה באוטובוס מקיפה אותו בעוד ועוד מלים, הוא מסתלק דרך החלון, מגיע למטע עצי גויאבות, מטפס על אחד העצים ומסרב לרדת ממנו.

בעולמן ההפכפך של הבריות, עולם שטוף אמונות טפלות ואינטרסים יצריים, לא-יוצלח דוגמת סמפאט עשוי להפוך בתוך זמן קצר למנהיג רוחני. כשהוא תולה מבט ריק בחלל האויר ומשמיע דברי הבל, מכתירים אותו האנשים כ"באבא", וסביב העץ, עליו ביקש מרגוע, צומחת קהילה.

סביב סיפורו של סמפאט מתארת קירן דסאי את החיים בהודו. היא שולחת חצים באנשי השררה המושחתים, הפועלים מתוך אינטרסים אישיים, ומשנים את דיעותיהם חדשות לבקרים על פי אינטרסים משתנים. היא מתארת בלגלגנות בלתי מוסתרת את הדרישות שמציג העולם הגברי בפני המועמדות לנישואין: "כאשר היא שרה, על קולה להיות מתוק כדבש […] כאשר היא רוקדת עליה לגרום לאנשים לקרוא וואה! […] יש להבהיר שלאחר החתונה לא תשיר ולא תרקוד עוד כדי לא להמיט בושה על משפחתה. הנערה צריכה לעבור בהצלחה את כל בחינותיה בבית הספר היסודי, אולם היא תאזין ביראת כבוד שעה שתרצה בפניה על אודות נושאים בהם אתה עצמך נכשלת בתיכון". היא מתארת את נכונותם של בני האדם להאמין לכל דבר, ואת קלות הדעת בה הם משנים את דעותיהם, נוהים כעדר אחר דעת הרוב. אבל למרות הביקורת הגלויה שהיא מפגינה כלפי כל היבט בחיי הדמויות שבספר, נדמה שהכוח המניע את הכתיבה הוא חמלה. לא במקרה אמו הבלתי שפויה של סמפאט היא האדם היציב ביותר בספר. היא היחידה שהצליחה לסגור את עצמה כליל בפני זמזומם של קולות זועמים ותחושת הצפיפות והמחנק, שערערו בבירור את בנה, ושהפכו להרגל הרסני בעבור כל האחרים.

ספר הביכורים של קירן דסאי חף מליקויי בוסר. הוא הומוריסטי ושנון, מקונן וחומל, ומצליח להמחיש במלים את מצוקתה של הודו. אפשר לקרוא אותו בנימה משועשעת, ולמען האמת מן הקריאה הראשונה שלי בו לפני שנים זכרתי בעיקר את ההיבט ההומוריסטי שבו, אבל נכון יותר לקרוא אותו כסאטירה חברתית נוקבת. שמונה שנים אחריו פרסמה הסופרת את ספרה השני, "ירושה של אובדן", שזכה לשבחים כמו קודמו, ואף הוכתר כזוכה פרס בוקר.

מומלץ בהחלט.

Hullabaloo in the Guava Orchard / Kiran Desai

כנרת

1999 (1998)

תרגום מאנגלית: אלכס בן-ארי

אבקועים / שירז אפיק

evkoim_master

"אֶבִקוֹעִים" הוא סיפורו של בועז, שחייו מתרחשים בצל היעדרותו של אביו הבלתי ידוע. בועז מתגורר עם אמו במושב, ילד שוליים, דייר בבית מוזנח, מבודד גם כשהוא בחברת בני גילו. אמו מסרבת למסור לו מידע כלשהו אודות אביו, בחיטוטיו בבית הוא אינו מוצא אף בדל של רמז, ודמיונו מייחס את האבהות לגברים שנקרים בדרכו – שכנים, כוכבי מסך, גיבורי מיתוסים. גם כשיתבגר, חידת האב לא תחדל לייסר אותו.

אמו של בועז, מלכה, מגדלת את בנה היחיד במסירות, אך מיחסיהם של השניים נעדר חום הורי, ונדמה שהם מתנהלים על בסיס של שותפות יותר מאשר על בסיס של משפחה. מכיוון שהיא טרודה שעות רבות בפרנסת המשפחה הקטנה, בועז הוא במידה רבה אֶבְקוֹעַ, צאצא המסוגל לתפקד באופן עצמאי מן הרגע שבו הוא בוקע מן הביצה.

הספר מלווה את בועז מילדות ועד העשור החמישי לחייו. במידה מסוימת הוא גדל ללא פיקוח, מבריז מלימודים, משוטט כרצונו, חש טוב בעיקר כשהוא בחוץ, בשדה. את מאבקיו הוא מנהל לבדו, וגם את דרכו בחיים הוא בוחר מגיל צעיר בעצמו. התחום היחיד בו הוא נוחל הצלחה הוא המקצוע בו בחר, לכידת נחשים, אך בכל מה שקשור ליחסים בין-אישיים, ובעיקר לקשרים זוגיים, הוא הולך ממפלה למפלה. נדמה כי העדר מודל זוגי והורי בחייו מונע ממנו ליישם מודל כזה בבגרותו. גם כשמזדמנת לו האפשרות לתיקון, הוא מחמיץ אותה.

שירז אפיק מספרת סיפור כרונולוגי, המסופר מפיו של בועז בגוף ראשון. בועז אינו טיפוס מתוחכם במיוחד, גם לא מודע לעצמו לגמרי, אבל הפרטים שהוא בוחר לספר בכנות חושפנית לוכדים בחיות את אופיו ואת השפעת תנאי הפתיחה של חייו על המשכם. למעט היציבות שהוא מפגין בעבודתו, הוא טיפוס די נסחף, מיטלטל, בלתי עקבי, מחליט בקלות ומתחרט באותה הקלות על החלטותיו. האם היה מהלך חייו שונה אילו היה גדל עם אב, או לפחות עם דמות אב מזוהה? האם האדם הוא לחלוטין תבנית דרך גידולו? שאלות אלה, ושאלות מעניינות אחרות, צפות ועולות תוך כדי קריאה, לא במישרין, אך באופן בלתי נמנע.

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.

חווית קריאה מומלצת בהחלט.

פרדס

2019