מרד המציאות / שטפן צווייג

22448242_10213804092994489_8812211828390669778_n

אדם צעיר בתחילת דרכו, הנאבק בקשיים כלכליים, מוזמן לגור בבית מעסיקו ולשמש כמזכירו האישי. הוא חש משיכה אל אשת המעסיק, היא חשה משיכה אליו, אך השניים שומרים את רגשותיהם לעצמם. רק כשהצעיר מתבשר על קידומו המקצועי, קידום המחייב נסיעה לדרום-אמריקה למשך שנתיים, הרגשות נחשפים, אך השניים אינם מרחיקים הרבה מעבר לחיבוקים חשאיים. כשהצעיר נוסע לדרכו, נותרת תלויה באויר הבטחה למימוש האהבה כשיחזור. השנתיים מתארכות לתשע כשמלחמת העולם הראשונה מונעת מן האיש לחזור לגרמניה. האם המשיכה ההדדית והאהבה תחזקנה מעמד למרות הפרידה הכפויה? כמה זמן יכול העבר להשתמר כשההווה נע בהתמדה אל עתיד שונה?

שטפן צווייג מספר סיפור פרטי על אהבה פרטית ועל חיים פרטיים, שמוסטים ממסלולם עקב מלחמה שאינה בשליטתם. גם אם ינסו לשחזר את אהבתם – "שני צללים מחפשים את העבר", כדברי שיר שקראו אי-אז יחדיו –  אולי יגלו שמה שהיה כבר לא יהיה. במקביל, מתחת לטקסט הגלוי, הוא מספר על עולם תמים ומבטיח שקרס אל תוך מערבולת הדמים, ועומד לקרוס שנית:

"טירוף," מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת. "טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם, עוד פעם?" שוב המלחמה הזאת, שחירבה כבר את חייו? באימה הביט בפנים הצעירות האלה, בהה בגוש השחור המהלך הזה, המסודר בשורות של ארבע […], וכל פרצוף שקלט במבטו היה קפוא כמו האחרים במרירות עיקשת, באיוּם אחד, כלי נשק אחד.

כשכתב-יד מתפרסם שנים רבות אחרי מות כותבו, אני חשה בדרך-כלל שנעשה לסופר עוול מסוים, שכן כתב-היד לא קיבל את אישורו. גם במקרה הזה (הפרסום הראשון היה ב-1987, ארבעים וחמש שנים אחרי מותו של צווייג) היתה לי פה ושם – בעיקר במחצית הראשונה – הרגשה שכמה מן המשפטים הם בגדר טיוטה, ונעדר מהם הדיוק הצווייגי שמעניק לכל מילה את העומק המירבי והמיטבי. כמו כן, נראה לי שצווייג לא היה לגמרי החלטי בדגשים שביקש לתת ליצירה. לדוגמא, הוא פיתח בתחילה מעט את נושא הפערים המעמדיים, אך זנח אותו בהמשך. מכל מקום, צווייג, גם בהעדר ליטוש סופי, הוא סופר חד-עין וכשרוני, והמחצית השניה של הנובלה מושלמת. אם הברירה היא להחמיץ את היצירה או לקרוא אותה כפי שהיא, הבחירה ברורה.

Widerstand der Wirklichkeit – Stefan Zweig

תשע נשמות

2017 (1987)

תרגום מגרמנית: הראל קין

מודעות פרסומת

נולד פעמיים (בא לעולם) / מרגרט מצאנטיני

נולד פעמיים (בא לעולם)

במשך קרוב לארבע שנים, מאפריל 1992 עד פברואר 1996, היתה העיר סרייבו, בירת בוסניה-הרצגובינה, נתונה במצור כחלק ממלחמת בוסניה, מלחמה בין הסרבים לבוסנים ברפובליקה שזה עתה הכריזה על עצמאותה. הכוחות הסרבים תפסו עמדות על הגבעות שמסביב לעיר, ובמשך כל התקופה צלפו באזרחיה. המצור גבה את חייהם של קרוב לארבעה-עשר אלף בני אדם, למעלה משליש מהם אזרחים. אל העיר הנצורה נקלעו ג'מה ודייגו, בני זוג איטלקים, ונופיה החרבים השתלבו לבלי הפרד בחורבן חייהם.

ג'מה הגיעה לראשונה לעיר בשנות השמונים של המאה העשרים לצורך עבודת הדוקטורט שלה שעסקה בספרות היוגוסלבית. גויקו, גבר מקומי, נשכר לשמש לה מלווה ומתרגם. גויקו, שיהפוך לחבר קרוב, הכיר לג'מה את חברו דייגו, צלם איטלקי, קצת מרחף, קצת תלוש. בין ג'מה לדייגו פרחה אהבה, אך ג'מה בחרה לשוב אל היציבות של פביו, ארוסה שהמתין לה באיטליה. בפתחו של הספר אנו פוגשים את ג'מה למעלה מעשרים שנה אחרי ביקורה הראשון ביוגוסלביה, כשהיא נשואה לג'וליאנו ואם לפייטרו בין השש-עשרה, בנו של דייגו. שיחת טלפון מגויקו, המבקש ממנה לבוא לסרייבו לרגל תערוכת צילומים שבה תוצגנה גם עבודותיו של דייגו, משגרת אותה יחד עם בנה למסע, שבו יחוו סגירות מעגלים בלתי צפויות ומשנות חיים.

תמצות של הספר עושה לו עוול, כמעט מרדד אותו לרמת טלנובלה. הספר עוסק בשורה של נושאים עמוקים: השאיפה לילד שמריצה את ג'מה מרופא לרופא וממדינה למדינה, האמון באהבה שעומד במבחנים קשים, המצב הבלתי נסבל שבו מלחמה אכזרית וממושכת מתנהלת ממש מעבר לפינה אך העולם שותק, השפעת המלחמה על אנשים נורמטיביים, הזוועות שאנשים מסוגלים להן בהנתן להם הכוח, האומץ לשרוד בתנאים בלתי נסבלים, והאופן האקראי שבו לפעמים מן הכאב הנורא ביותר צומח אושר. מרגרט מצאנטיני מצליחה לחדור עמוק אל נפשותיהן של דמויותיה, זו של ג'מה המספרת אבל גם אלה שסביבה, והסיפור הגדול של סרייבו נארג עם הסיפורים הפרטיים של הנפשות הפועלות לכלל רקמת חיים פועמת, כואבת, מקווה, מובסת ומנצחת. אף אחת מן הדמויות אינה כלילת השלמות, הן נגרפות עם הארועים ומנסות לשלוט בחייהן, ולכולן חולשות אנוש טבעיות שקל להזדהות אתן. מצאנטיני מובילה את סיפורה באיטיות, ומטפלת ביסודיות בפרטיו, עד כדי כך שפה ושם תהיתי אם לא הצליחה להחליט על מה היא בעצם כותבת, על המלחמה או על העקרות. בזכות הכתיבה המעמיקה והמאופקת שלה, וגם תודות לתרגום הנפלא של אלון אלטרס, התמדתי בקריאה, וכשהסיפור התקדם משיא אחד אל משנהו הבנתי את השילוב ואימצתי אותו.

שמו של הספר, כשראה אור לראשונה בעברית, הוא "בא לעולם", תרגום מדויק של שמו המקורי, שם שמשקף יפה את רוחו של הספר. "נולד פעמיים" הוא כניעה לצורכי רווח לשם שניתן באנגלית לספר ולסרט שנעשה על פיו.

בשורה התחתונה: ספר שובר לב אך עתיר תקווה. מומלץ מאוד

Venuto al Mondo – Margaret Mazzantini

2011 (2008)

כנרת זמורה ביתן

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

 

462032411000100408645no

השיר הארוך / אנדריאה לוי

75nf042dyewnjeadsjd-192x300

"השיר הארוך" נכתב לכאורה ב-1898 על ידי יולי, אשה זקנה, שבעברה היתה שפחה בג'מייקה. מי שמעודד אותה לכתוב הוא בנה, בעל בית דפוס מצליח, שקצת התעייף מלהיות מאזין יחיד לסיפורה, וקצת מונע מהכרה בחשיבות המורשת לדורות הבאים.

הסיפור מתרחש ברובו במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. ג'מייקה, שהיתה חלק מן האימפריה הבריטית, היתה אחת מיצואניות הסוכר הגדולות ביותר, וכלכלתה שגשגה על גבם של העבדים. יולי נולדה כתוצאה מאונס אמה השפחה על ידי המשגיח הלבן במטע קני הסוכר. בעודה ילדה נותקה מאמה, ונלקחה אל בית האדונים לשרת את אחותו המפונקת של בעל המטע. החיים החלו להשתנות בחג המולד 1831, עם פריצתו של מרד עבדים בהנהגתו של סמואל שארפ, מטיף בפטיסטי. המרד, שכונה גם "המלחמה הבפטיסטית", נמשך אחד-עשר ימים בדרישה לחופש ולשכר תמורת עבודה, ודוכא באלימות. העבדים נותרו רכושם של אדוניהם, אך בעקבות ההתקוממות החל תהליך של אמנציפציה, וב-1934 בוטלה העבדות. המצב החוקי אמנם השתנה, אך תחושת הבעלות של הלבנים לא התפוגגה, והשחורים המשיכו לסבול מרדיפות, מדעות קדומות, מהשפלה ומאפליה.

כל הכיעור שבעבדות נמצא בספר הזה: הקלות הבלתי נסבלת של השליטה בחיי העבדים, העונשים הקשים על עברות קלות, ההתנשאות הלבנה, וגם ההתרפסות של העבדים המפוחדים, ההזדהות שלהם עם בעליהם השנואים, הסכסוכים ביניהם לבין עצמם, הרצון של חלקם "להתקדם ללבן" באמצעות זיווג עם בהירי עור. מה שמייחד את הספר הוא בעיקר סגנונה של יולי, הנאבקת בין הרצון לספר סיפור אמיתי לנטיה לספר סיפור יפה, בין השאיפה לכֵנות לקושי להתמודד עם כל הסבל שחוותה. אולי בשל הצורך בהפוגות מן הסיפור הקשה היא נוטלת לעצמה הפסקות כדי לתאר ויכוחים עם בנה על טיבו של הספר המתהווה, הפסקות שמקלות גם על הקורא. את הסיפור העיקרי היא מספרת בגוף שלישי, מרחיקה את עצמה מיולי שבסיפור, אולי למען הנייטרליות, אולי כדי לא לחיות שוב את חייה. היא אינה מפארת את עצמה, ואינה מסתירה היבטים בלתי מחמיאים, כמו הסיוע שהושיטה לגבירתה לזהות את המשתמטים מעבודה, או התמיכה שלה באדון החדש במטע, שהוא גם "בעלה" בסתר, כשהוא דורש מן העבדים המשוחררים לזנוח את העבודה באדמותיהם ולהתגייס לעבודה באדמותיו. יולי עושה שימוש בהומור דק ובציניות סמויה למחצה, המעצימות את האבסורדים שבתופעת העבדות, אך כליה העיקריים הם פשטות ובהירות סיפורית.

הספר נכלל ברשימה הקצרה של מאן בוקר ב-2010, לגמרי בצדק.

The Long Song – Andrea Levy

אופוס

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

 

האדם מחפש משמעות / ויקטור פרנקל

haadam_mechapes_mashmaut_big

לוגותרפיה, המכונה גם האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה, היא דוקטרינה הגורסת שהשאיפה למצוא משמעות – השאיפה לפֵשֶר – היא הכוח המניע הראשוני של האדם, זאת בניגוד לשאיפה לעונג על פי פרויד ולשאיפה לכוח על פי אדלר. אבי הדוקטרינה הוא ויקטור פרנקל, יליד 1905, שלפני כליאתו במחנות ריכוז בעוון יהדותו כיהן כפרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה וכמנהל מחלקה נוירולוגית בבית חולים. בספרו משנת 1946, "האדם מחפש משמעות", שכותרת המשנה שלו היא "מבוא ללוגותרפיה", הוא מתאר את שעבר עליו במחנות הריכוז – אושוויץ, דכאו ואחרים – וקושר את חוויותיו אל משנתו.

פרנקל מודה בפתח הדברים כי קשה להציג את מהותן של חוויות מחנה הריכוז מתוך ריחוק מדעי, כשהן נשענות על התנסותו האישית. צריך לאזור אומץ כדי לספר על חוויות אינטימיות, לטוב ולרע, ולכן שקל לפרסם את ספרו בעילום שם, אך בסופו של דבר החליט שהסתתרות מאחורי אנונימיות תפחית מערכו של הספר. הוא אינו עוסק בזוועות הגדולות, כהגדרתו, אלא בעינויים הקטנים, ובעיקר בשאלה כיצד השתקפו חיי היום-יום ברוחו של האסיר הממוצע.

פרנקל מונה שלושה שלבים בחיי האסיר: ההלם הראשוני, ההסתגלות לשגרה, וההסתגלות לחופש שאחרי שחרור המחנה. הוא מתייחס בהרחבה להשפעה של כל שלב על נפשו של האסיר, תוך שהוא מביא דוגמאות ממה שעבר עליו עצמו. הספר פותח במסע ברכבת אל אושוויץ, בהלם ובבלבול המתלווים להגעה אל המקום, ובסלקציה שבעקבותיה נותר אך מיעוט מן הבאים בחיים. בהמשך הוא מתאר את שגרת המחנה, ומספר בגילוי לב על אדישותו נוכח מחזות מזוויעים, אדישות שבאה עם ההרגל: "בעוד ידי הקרות לופתות קערת מרק חם שגמעתי ממנו בשקיקה, הבטתי בעד החלון. הגוויה, שהוצאה זה עתה, נעצה בי עיניים מזוגגות. לפני שעתים דברתי עם אותו אדם. עכשו המשכתי לגמוע ממנת המרק שלי". הוא מספר על המזל ששיחק תפקיד מרכזי בקביעת גורלות, על זעם הנובע לאו דווקא מן האלימות אלא מן העלבון שבהצטמצמותו של אדם לכלל מספר סתמי, על הצורך ברגעי בדידות, על שמחות קטנות, ועל רגעים ספורים של יופי. בסיום הוא מתאר את חווית החופש, את העיוותים המוסריים מחמת השחרור הפתאומי ממועקה נפשית, ואת המרירות והאכזבה בנסיון לשוב אל החיים הקודמים.

מכיוון שמטרתו של פרנקל אינה תיעודית בלבד, הוא מרחיב מעבר לעובדות החיים עצמן אל ההיבטים הפסיכולוגים של חיי האסיר. הוא מאמין בכוחה של רוח האדם לחזק לא רק את הנפש, אלא גם את הגוף: "אמנם אנשים בעלי-לב, שהיו רגילים לחיים אינטלקטואלים עשירים, אפשר שנתייסרו ביסורים קשים (רבים מהם היו חלושים בגופם), אבל הפגיעה בישותם הפנימית היתה קטנה יותר. הם יכלו לפרוש מסביבתם הנוראה אל חיי עושר פנימי וחירות רוחנית". הוא עצמו, כך הוא מעיד, נושע לעתים בזכות אהבתו לאשתו, שבאותה תקופה לא ידע אם היא חיה או מתה: "שעות על שעות חצבתי במעדרי באדמה הקפואה. הזקיף עבר והטיח בי דברי עלבון, ושוב התייחדתי עם אהובתי. חשתי יותר ויותר כי היא נוכחת, כי היא עומדת במחיצתי; היתה בי ההרגשה כי אני יכול לנגוע בה, להושיט את ידי ולאחוז בידה. הרגשה זו היתה חזקה מאוד. היא היתה שם".

פרנקל מאמין כי בידי האדם יש חופש בחירה, ונסיון חיי המחנה מוכיח זאת. הוא היה עד פעמים רבות למקרים שהיה בהם מיסוד הגבורה, מקרים שהוכיחו שאפשר היה להתגבר על האדישות, לדכא את הכעס, ולשמור על חירות רוחנית ועל עצמאות המחשבה: "יום-יום, שעה-שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית; שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור-משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת-כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי".

לילה אחד, בסיומו של יום רע, כשחשכה נפלה על הצריף, התבקש פרנקל לעודד את רוחם של האסירים. הוא בחר לדבר על האפשרות להחזיר את מה שאבד – בריאות, משפחה, אושר, מעמד, על העתיד שבו אולי מה שעבר עליהם יוכל להועיל להם (כדברי ניטשה, "מה שאינו הורג אותי, מחשל אותי"), על העבר המאיר את חשכת ההווה ("אשר חווית – שום כוח שבעולם לא יוכל לגזול ממך"), ועל פשר החיים שאינו פוסק לעולם ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה.

ספרו של פרנקל נכתב סמוך לתום המלחמה, הוא עובדתי וענייני, ומהווה לפיכך מסמך מרגש ומהימן בגוף ראשון על מחנות הריכוז. בשל זוית הראיה המקצועית של הפסיכיאטר, הספר מקבל עומק נוסף, כשאינו מסתפק בתיאורים חיצוניים בלבד, אלא חודר אל נפשם של האסירים. תיאורי המחנות תופסים את רובו של הספר, ולאחריהם הוסיף פרנקל פרק אודות מושגי היסוד של הלוגותרפיה למבקשים להעמיק בנושא.

ויקטור פרנקל אינו מספר בספר על חייו לפני המלחמה. מויקיפדיה למדתי כי היתה לו אפשרות להגר לארצות הברית ולהציל אל עצמו, אבל הוא בחר להשאר בוינה ולנסות לגונן על הוריו מכוח מעמדו. משפחתו כולה, פרט לאחותו, נספתה בשואה.

"האדם מחפש משמעות" הוא מסמך מרתק ומומלץ מאוד לקריאה.

Man's Search for Meaning – Viktor Frankl

דביר

1970 (1946)

תרגום מאנגלית: חיים איזק

אחוזות החוף / אמיר גוטפרוינד

ahozot20ahofe_med

את "אחוזות החוף" קראתי לראשונה לפני כשמונה שנים, אחרי שקראתי ואהבתי את "שואה שלנו" ואת "העולם, קצת אחר כך". אולי משום שציפיתי ליצירה דומה לשני אלה, ואולי משום שאני מעדיפה רומנים על פני סיפורים קצרים, לא נהניתי מהספר. למעשה, לא סיימתי אותו. כעת הגיע אלי כשאני בהלך רוח סבלני יותר, והתמדתי עד סיומו.

ב"אחוזות החוף" שבעה-עשר סיפורים. כל סיפור שונה מן האחרים, אך כמה נושאים חוזרים ונשנים בהם, כמו גם בספריו האחרים של גוטפרוינד. זכרונות מן ההיסטוריה הפרטית וההתמודדות איתם הם מוטיב חוזר ברבים מן הסיפורים, ו"שעונים" הוא דוגמא מצוינת לכך. בסיפור זה המספר הוא ילד שאיבד בזה אחר זה את אביו, את סבתו ואת סבו, אבל זכרם משתמר באופנים שונים – בשעון הקוקיה שתיקן האב, בשמש ששימשה שעון עבור הסבתא, ובוורדים המשמשים תזכורת מתמדת לפרחים שניסה הסב לטפח. מוטיב נוסף הוא החיים ששובשו או נקטעו במלחמת העולם השניה. בהקשר זה נגע ללבי הסיפור "גלויה מוואלדְזֶה", שבו ילד שנשלח לארץ כחלוץ לפני משפחתו, שמר על קשר עם עברו באמצעות מכתביו שבהם התוודה על חטאים קטנים, כדי להמשיך להיות שותף מרחוק למנהג "בית הדין המשפחתי" שהנהיג האב בכל יום חמישי, כך עד שנותר יחיד ממשפחתו שנספתה. "טאקוב והסביבה" סובב סביב שני המוטיבים הללו: צעיר נשכר לתרגם מסמכים הקשורים לעיירה שהושמדה, בעוד מעסיקו משנה את העובדות ההיסטוריות כדי שיתאימו לאופן בו הוא מעונין לזכור. ברונו שולץ מככב בשניים מן הסיפורים, מבשר את "אגדת ברונו ואדלה" שיראה אור ארבע-עשרה שנים אחרי "אחוזות החוף". עוד נמצא בספר אדם השובת מול משרדי הפיס, משום שלטענתו זכה בלוטו אך מפעל הפיס מתכחש לו, ואדם המגדל פטרוזיליה גזומה לאותיות המרכיבות את שיריו של פרנסיס ז'ם, ואלמן היוצא לפגישה עיוורת עם אלמנה, וחופר בתוך עצמו לאחר שהיא מסרבת לפגישה שניה, ועוד דמויות יחודיות.

כמה מן הסיפורים דברו אלי במיוחד, אחרים פחות, אך בכולם ניכרים דמיון ומעוף ומקוריות. את "שואה שלנו" קראתי רק פעם אחת לפני למעלה מחמש-עשרה שנה, ובכל זאת אני זוכרת, בין השאר, בחיות רבה את תיאורו של סבא לולק בפרק הפותח את הספר, תיאור חד, חותך ישירות אל מהותו הפנימית של האיש באמצעות תמונות אופייניות מהתנהלותו. תיאורים מהימנים ומיומנים מסוג זה נמצאים גם בין דפי "אחוזות החוף", אם כי בצמצום המתחייב מן הסוגה. הספר הזה אולי אינו מוביל בראש ספריו של גוטפרוינד, אבל גם הוא מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2002

שעות מתות / אורי אדלמן

s_metot

ספרי מתח לשמם אינם בראש סדר עדיפויות הקריאה שלי. עד היום לא קראתי אף אחד מספריו של אדלמן למרות המלצות נלהבות, וכש"שעות מתות" התגלגל לידי, יצאתי מאזור הנוחות הכבד שלי, וביליתי יום בחברתו. לא התחרטתי.

ניתוח חירום שהסתבך והסתיים במותה של המנותחת, איים לרסק את הקריירה הרפואית של נועם דנציג, כירורג לקראת סיום תקופת ההתמחות. מה שהחל בהחלטה רפואית, אולי מוצדקת אולי נחפזת, הפך למה שהצטייר תחילה כסכסוך ללא פשרות בין אביה של הנפטרת ובין נועם. מהר מאוד התברר שהכשל הרפואי היה כאבן שנזרקה למים, ומנקודת הכניסה החלו מתפשטות אדוות במעגלים הולכים ומתרחבים, הולכים ומתגבהים, יוצאות משערי בית החולים אל בתיהם של המעורבים, מגיעות אל תעשית התרופות, ומטפסות במעלות השלטון אל משרד הבריאות ואל משרד הבטחון עד ללשכת ראש הממשלה. הממסד הרפואי, בעלי ההון, תעשיינים, אנשי מערכת הבטחון – כולם מעורבים וסבוכים אלה באלה, כל אחד והאינטרסים הפרטיים או הלאומיים שלו, ובתווך מסתחררים נועם, יעל שעבדה בעבר בחברת תרופות, הלפרין שעדיין עובד שם, וגם בייליס, אביה של הנפטרת שביקש נקמה ונחמה והפך קורבן אף הוא.

אורי אדלמן רקח סיפור מותח, שניכר כי נשען על תחקיר מדוקדק. כל אחת מן הדמויות בעלילה משורטטת במפורט ובאמינות, ומתמודדת עם שאלות שלקוחות מן המציאות היומיומית. אף אחת מן הדמויות, למעט רוצח אחד ופסיכופט אחד, אינה מושלמת לגמרי או מושחתת לגמרי. מי שמצטייר תחילה כאיש הרע מכל, הוא בעצם ניצול שואה שיודע לאיזה רוע האנושות עלולה להגיע, ונאבק בפטריוטיזם עיקש לסייע לישראל להגן על עצמה. האם המטרה מקדשת את האמצעים היא נקודה למחשבה שעולה מן הספר. הסיפור מציג לצדו תעשין שמבקש להרחיב את העסק המשגשג שירש, ורופא שהפך למנהל בית חולים ביורוקרט, ורופא אחר תמים ומצפוני, וצעירה שלא מוכנה שיסדרו אותה, ועורכי חדשות שנאבקים על סקופים, וחוקר משטרה מסור – מארג של דמויות מכאן ומעכשו, שהופכות את העלילה למאוד ישראלית, אנושית, עכשווית ואפשרית.

בשורה התחתונה: ספר סוחף

 

כתר

2004

צבע המים / ג'יימס מקברייד

צבע המים

רוחל דווג'רה זילסקה, ילידת 1921, היגרה עם הוריה ועם אחיה הבכור מפולין לארה"ב כשהיתה בת שנתיים. הוריה שינו את שמה לגרסה נוחה יותר להגיה, רחל דבורה שילסקי, ורחל עצמה בחרה מאוחר יותר בשם רות, בנסיון לאמץ זהות אמריקאית ולטשטש את השונות ואת הבדידות היהודית. אביה של רות, פישל, היה רב ושוחט ובעל חנות מכולת משגשגת. אמה, הודיס, היתה אשה שקטה, משותקת בצדה השמאלי בשל פוליו. בין ההורים לא שררה אהבה – האב נישא לאם בשל כספה, ומשום שהיתה לה האפשרות לספק לו כרטיס כניסה לארה"ב. חייה של רות התנהלו בצלו של אב רודני, שהתעמר באשתו והעביד את ילדיו בחנותו. בילוי משפחתי היה מבחינתו שחיטת תרנגולות לעיני ילדיו הקטנים. מדי שנה רכש מכונית חדשה, אך את ילדיו הרשה להלביש רק בבגדים מחנויות יד שניה. בלילות היה מבקר במיטתה של בתו. הודיס, לעומתו, היתה אם אוהבת בדרכה, אך מפוחדת מכדי להשפיע על חייהם של ילדיה. וכאילו לא די ברקע המשפחתי הזה כדי למרר את חיי הילדה, גם חייה החברתיים כשלו בשל חריגותה כיהודיה. לא ייפלא איפה שהבן הבכור סם הסתלק מהבית בגיל צעיר, ורות הלכה בדרכו. רות אף הרחיקה לכת ועזבה לא רק את הבית אלא גם את היהדות. לאחר שהתאהבה באנדרו מקברייד האפרו-אמריקאי ועברה לגור עמו, ישבו עליה הוריה שבעה, ומשפחתה ניתקה איתה כל קשר. כשנודע לה שאמה מתה, וכל שנותר לה ממנה היא תמונה שטמנה האם בין המאכלים שנתנה לבתה כשעזבה סופית את הבית, מצאה ניחומים בדת הנוצרית.

ג'יימס מקברייד, השמיני מבין שנים-עשר ילדיה של רות, לא ידע רוב חייו דבר וחצי דבר על עברה של אמו. ג'יימס נולד זמן קצר לאחר שאביו, אנדרו דניס מקברייד, כומר פרוטסטנטי שחור, נפטר. מספר חודשים אחר-כך פגשה האם את הנטר ל. ג'ורדן, שחור אף הוא, ונישאה לו. הנטר, גבר בעל לב רחב, התייחס לשמונה ילדיה של רות כאב, ולא הפלה בינם ובין ארבעה הילדים שנולדו כתוצאה מן הנישואים השניים, עד לפטירתו כשג'יימס היה בן ארבע-עשרה. ג'יימס מתאר חיים של עוני על סף רעב, שינה במיטה אחת עם שני אחים, לפעמים שלושה, תחרות בין הילדים על אוכל, בגדים בלויים שעוברים מאח לאח, בית מבולגן ורועש. בדומה לאמם, גם הילדים סבלו מאפליה על רקע גזעני, והשונות של אמם הלבנה בסביבתם השחורה העסיקה אותם. ג'יימס מספר שחשב שהיה קל יותר אם היו כולם בצבע אחד – אילו יכול היה לבחור היה "משחיר" את אמו – אך כשבגר מצא יתרונות בכפל זהויותיו:

כיום, כמבוגר, אני מרגיש כי זכות-יתר נפלה בחלקי שבאתי משני עולמות. השקפתי על העולם אינה רק זו של אדם שחור, אלא של אדם שחור עם קצת נשמה יהודית […]. כאשר אני שומע "מנהיגים" שחורים מדברים על "יהודים בעלי עבדים", אני מרגיש כעס ותיעוב, ביודעי שהם מסיתים אנשים בשקרים ומעוותים את ההיסטוריה […]. מנהיגים אלה אינם טובים יותר ממקביליהם היהודים, הטווים סטטיסטיקות שקריות בצורה משכנעת, ובהן מוצגים האפריקאים-אמריקאים כפראי-אדם, פושעים, מעמסה על החברה ו"חיות" […]. אני לא משתייך לאף אחת מקבוצות אלו. אני שייך לעולם שבו יש אלוהים אחד ואנושות אחת.

הספר "צבע המים" הוא תוצר של עבודה משותפת של האם והבן. בלחצו של ג'יימס, ששאלת זהותו הטרידה אותו, ניאותה רות לחשוף טיפין טיפין את עברה. ג'יימס סבר שהספר יושלם בתוך מספר חודשים, אך בפועל עברו למעלה משמונה שנים, שבמהלכן שב ושמע מאמו, "תתעסק בענינים שלך… עזוב אותי במנוחה. אתה סקרן-חטטן אחד!"

רות נדרשה לתעצומות נפש כדי להשתחרר מטבעת החנק של אביה, כדי להתמודד עם תופעות של שנאה לנוכח ה"שערוריה" שבזוגיות עם גבר שחור, וכדי לטפח מתוך הדלות שנים-עשר ילדים מצליחים, כולם בעלי תארים אקדמים ובעלי מקצוע. קראתי את הספר לפני שנים רבות, וחזרתי אליו כעת לאחר קריאת "חוצה את הקו". תופעות של גזענות אלימה אינן חדלות לזעזע ולהדהים אותי. רות מתארת, בין השאר, אשה שחורה שתקפה אותה כי "האשה הלבנה הזאת לא שייכת לכאן", וגברים לבנים שרדפו אחריה ואחרי אנדרו ברחוב, זורקים בקבוקים ובועטים באנדרו. ג'יימס סבור שאמו שרדה את העוינות משום שפיתחה אדישות מוחלטת לכל מה שהעולם חושב עליה. מדבריה של רות עצמה אפשר להבין שאדישות היא לא המפתח להבנתה, אלא נחישות ואמונה.

"צבע המים" הוא מסע חיפוש אישי וגם מחוות הוקרה של הבן לאמו. הוא מספק אינספור רגעים מרגשים, והלב יוצא אל רות, אל אנדרו ואל הנטר, ואל הילדים, שכולם, ברמה זו או אחרת, סבלו מילדות לא קלה ומגזענות בוטה. הגילויים האלימים של הגזענות אולי התרככו עם השנים שחלפו, אך התופעה עצמה שרירה וקיימת, ולכן מעבר לחוויה הספרותית והביוגרפית המרתקת, הספר ראוי לתשומת לב בשל הזרקור שהוא מפנה אליה.

The Color of Water – James McBride

כנרת

1999 (1996)

תרגום מאנגלית: זיוה יבין

צבע המים1

 

 

 

רות, הנטר, ועשרה משנים-עשר הילדים

 

צבע המים2

 

 

 

רות וג'יימס

תימהון / אהרן אפלפלד

62512013381b

"תימהון" מציג דמות מובילה יוצאת דופן במכלול יצירתו של אפלפלד. אירנה היא כפריה נוצרית, בלתי משכילה, שאחרי שש שנות לימוד עבדה בחנות המכולת של שכניה היהודים. לאחר נישואיה לאנטון, שהיה חביב ואוהב כמחזר, אך הפך לבעל תובעני ואדיש, טיפחה חלקת אדמה ורפת. שתיהן אבדו לה בשטפון ובמחלה, והיא מנקה רצפות בבית הספר המקומי לפרנסתה. אירנה סובלת מכאבי ראש משתקים שהחלו עם נישואיה, בתקופה בה הבחינה כי בעלה דומה מאוד לאביה, אלים ומנוכר כמוהו. חייה של אירנה מצטמצמים לגבולות הבית, שם היא מחויבת להקפיד על הכנת ארוחות בזמן ועל היענות לתביעותיו המיניות שאינן יודעות שובעה של אנטון. הימים ימי הכיבוש הנאצי, וכשאירנה מציצה יום אחד דרך החלון, היא רואה את בני המשפחה היהודית – אב, אם ושתי בנות – ניצבים בשורה בחצר, כשהז'נדרם המקומי משגיח עליהם. ביתם וחנותם נבזזים מאחורי גבם, ועליהם נאסר לזוז ממקומם. אחרי יומיים של התעללות הם נרצחים באישון לילה, ומשהו נשבר בנפשה של אירנה.

במהלך שנות נישואיה ביקשה אירנה לא אחת לנסוע לבקר קרובת משפחה זקנה, הזכורה לה לטוב מילדותה, כדי למצוא מרגוע וניחומים, אך בעלה אסר זאת עליה. כעת, מיד לאחר הרצח, היא עוזבת את ביתה מבלי לומר מילה, ושמה פעמיה אל היערות. היא תגיע אל קרובתה, תבקש סעד ועצה אצל זקן המתגורר בקרבתה, ותצא לשוטט בין הכפרים. אירנה אינה מגדירה מטרה למסעותיה, אך בחיפושיה אחרי שלוות נפש, כשהיא מוכת אשמה בשל רצח שכניה ורדופת פחדים מפני בעלה שעלול לצאת בעקבותיה, היא תהפוך למעין נביאה, מטיפה בשער, כשהיא לובשת תחילה דמות מקבילה לזו של יוחנן המטביל ומאוחר יותר את דמותו של ישו. בדומה לישו, שנטל על עצמו את חטאיהם של בני האדם, גם אירנה מבקשת מהאנשים הסובלים הנקרים בדרכה: "תני לי את יסוריך, תני לי את בשרך הכואב, תני לי את רוחך הנכאה. אני יכולה להכיל בקרבי הרבה יסורים. לא באתי לעולם אלא כדי לקבל אותם מידיך".

אצל אירנה, המיוסרת בשל נסיבות חייה, בשל עקרותה ובשל הרצח, מיטשטש הגבול בין חלום ומציאות (מוטיב חוזר ביצירתו של אפלפלד). היא משוחחת עם המתים ועם הקדושים, ובאוזני כל מי שמוכן או אינו מוכן להקשיב היא חוזרת ואומרת, "ישו יהודי היה. צאצאיו נרצחו בתוכנו על לא עוול בכפם". כשהיא נשאלת מה בכוונתה לעשות לאחר שאין בכוונתה לחזור לביתה, היא עונה,

"לנדוד ולחזק את לב הנשים הנאנקות תחת משא בעליהן".

"איך תעשי זאת?"

"אחבר אותן אל אביהן שבשמים ואל בנו, שהוא שליחו בעולם הזה".

"הוא שגילה לך שהוא יהודי?"

"נכון".

אפלפלד מיטיב לתאר את המתרחש בנפשה של אשה פשוטה ומבולבלת, אנטישמית מתוך הרגל אך לא שונאת יהודים. אין לה דרישות מפליגות מן החיים, ואולי היתה משלימה עם גורלה כאשה מדוכאת, אך כשהרשע הבלתי מוסבר והבלתי נתפס הגיע אל חלונה נשברה והתקוממה. שלא במפתיע היא מוצאת אוזן קשבת רק אצל נשים, בעוד הגברים רואים בה כופרת ומכשפה. מעניין לציין כי אפלפלד אינו מחלק את העולם לטובים ולרעים: המשפחה היהודיה שנרצחה אינה חפה מליקויים, ואירנה פוגשת בנדודיה נשים שמסתירות יהודים. אירנה עצמה היא דמות בלתי מושלמת, הפוסעת על סף השגעון.

גיל הראבן, שכתבה את הטקסט על גב הספר, סבורה, כדרכם המופרזת של טקסטים מסוג זה, כי "אומץ לב, גדלות נפש וכישרון אדיר נדרשים כדי לצייר את המציאות מנקודת מבט של גיבורה כאירנה". כמי שהיה קורבן בעצמו, אפלפלד בהחלט מוכיח גדלות נפש כשהוא קשוב לאירנה, המייצגת את שכניו שלא נקפו אצבע להצילו, ואף חומל עליה. אומץ לב, לדעתי, אינו ממין הענין, ועל כשרונו של אפלפלד, שאינו קשור דווקא לבחירת נושאו של הספר, אין חולק.

בעיני הספר הזה אינו משיאי יצירתו של אפלפלד. אחרי פרקים ראשונים מצוינים הוא סובל, לטעמי, מחזרות מרובות מדי ובעיקר מסטראוטיפיות – כל הגברים קשי לב ואלימים, כל הנשים אומללות, למעט הזונות. יחד עם זאת, אפלפלד, הוא תמיד, וגם הפעם, יוצר מסקרן, מעורר רגש ומחשבה, דמותה של אירנה מעניינת, ואני בהחלט ממליצה על הספר.

כנרת זמורה ביתן

2017

חוצָה את הקו / נלה לרסן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d797d795d7a6d794_d790d7aa_d794d7a7d7952

"חוצָה את הקו" מתרחש ברובו בהרלם שבניו-יורק בשנות העשרים של המאה הקודמת. במרכז העלילה מפגש בין שתי חברות ילדות, קלייר קנדרי ואיירין רדפילד, שתיהן בעלות חזות לבנה אך מוגדרות כשחורות על פי "חוקי הגזע" האמריקאים. בתקופה שבה מתרחש הסיפור, העבדות היא כבר היסטוריה, אך האפליה והרדיפות, עד כדי מעשי לינץ', עדיין בעיצומן. לא ייפלא איפה שתופעת ה"מעבר", חצית הקוים מן החברה השחורה אל הלבנה, היתה תופעה נפוצה בקרב אילו שחזותם החיצונית אפשרה להם להתחזות.

קלייר התיתמה מהוריה בגיל צעיר, ועברה לגור אצל דודותיה הלבנות. בגיל צעיר יחסית החליטה "לעבור", ניתקה קשר עם שכונתה הישנה בשיקגו, ונישאה לגבר לבן עשיר, כשהיא מסתירה ממנו את מקורותיה. קלייר זכתה בשחרור מאפליה, אך היא משלמת מחיר כבד הנובע מחיים עם סוד, ומהפחד המתמיד מחשיפה. לקלייר ולבעלה ג'ק נולדה בת בהירה, והחרדה מפני לידת ילד כהה מונעת ממנה ילדים נוספים. איירין, הנשואה לרופא שחור, אם לשניים, המתגוררת בחברה שחורה בהרלם, בוחרת "לעבור" רק לעתים ורק מטעמי נוחות. באחת התמונות בספר איירין, המבקרת את אביה בשיקגו, כמעט מתעלפת ברחוב בשל החום הכבד. היא מרימה יד, עוצרת מונית, ומוסעת אל מלון כדי לשתות תה באויר הקריר שעל גגו. כשחורה מן הסתם היתה מתקשה להשיג מונית, והיתה מגורשת מן המלון. חברה שלישית, גרטרוד, אף היא נראית כלבנה, ביצעה גרסה מרוככת של ה"מעבר". בעלה יודע שהיא שחורה, אך החברה שסביבה אינה מודעת לכך.

אחת הסצנות המרכזיות בספר היא המפגש של שלוש החברות עם בעלה של קלייר. ג'ק מכנה את אשתו בחיבה "ניג", קיצור של ניגר, משום שנראה לו שמאז נישואיהם התכהתה. כשקלייר אומרת לו בהתפנקות, "אלוהים הטוב, ג'ק! מה זה היה משנה אם, אחרי כל השנים האלה, היית מגלה שאני שחורה באחוז או שניים?", הוא משיב, "את יכולה להשחיר כמה שאת רוצה מבחינתי, כי אני יודע שאת לא ניגר. זה קו הגבול שלי. שום ניגרז במשפחה שלי. מעולם לא היו ולעולם לא יהיו". שלוש הנשים, שהתשובה הזו משפילה אותן, מגיבות בצחוק גדול, כאילו שמעו בדיחה טובה. נדמה שהסצנה הזו שוברת משהו בריחוק מסביבת ילדותה שקלייר גזרה על עצמה בקור רוח, והיא מבקשת את קרבתה של איירין. איירין מצדה כועסת על עצמה בשל תגובתה, ומנסה להרחיק את קלייר.

מכאן ואילך קלייר תשוב אל חייה של איירין, וזו תתייחס אליה בתערובת של טינה ושל נאמנות, מתוך תחושה כי קשרי הגזע מחייבים אותה, גם אם קלייר עצמה ביקשה לחתוך אותם.

הנושא המרכזי של הספר הוא הנאמנות למי שהנך, או ליתר דיוק למי שהנך מכוח הגדרת החברה. רגשי ההערכה אולי נתונים לאיירין, שחיה בשלום עם עצמה, ופעילה ברנסנס של הרלם. אבל אי אפשר לשפוט לחומרה את מי שבחר ב"מעבר", כשמודעים לאפליה הבלתי נסבלת ששררה באותה תקופה, תקופה של מקומות שאסור לשחורים להכנס אליהם גם אם הם שבע-שמיניות לבנים (הגדרה דקדקנית שניחוחה כזה של החוקים הנאצים שהגדירו יהודים על פי מוצא סביהם), תקופה של שכונות סגורות, של אלימות רצחנית כלפי השחורים. העמדת שתי הנשים זו מול זו, כשהמפגש עם ג'ק מקצין את העימות, היא בחירה ספרותית חכמה. הספר עוסק גם בערכים של חברות, בקנאה, בחינוך ילדים, וביחסים בין בני זוג. מעניין לציין בהקשר זה כי אמנם שתי הנשים חשות תלויות בהחלטותיהם של הגברים וברצונם הטוב, אך בהתנהלות היומיומית הן מתמרנות את בעליהן, קלייר במרמה, איירין בדרך-כלל בדיונים פתוחים.

נלה לרסן, בעצמה בת תערובת, כתבה מתוך היכרות עמוקה עם נושאיה ומתוך הזדהות. היא ניחנה במבט פסיכולוגי מעמיק, והעניקה לספר מימדים מעניינים נוספים סביב ה"מעבר", שהוא ציר הספר.

המתרגמת תמר משמר צירפה אחרית דבר מעניינת, המרחיבה על היצירה ועל הרקע.

הציור שעל הכריכה מְזַמן היכרות עם ציוריו של ארצ'יבלד מוטלי, צייר בן התקופה.

מומלץ

Passing – Nella Larsen

עם עובד

2017 (1929)

תרגום מאנגלית: תמר משמר

הילד הזה / יהודה אטלס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d799d79cd793_d794d796d7942

כותרת משנה: פרקי ילדות ונעורים

יהודה אטלס אינו יודע רבות על הוריו. הוא מכיר את הפרטים הביוגרפים, ויודע מעט על חייהם בארצות מוצאם, אך מהותם, רגשותיהם, אהבותיהם ושנאותיהם, "איך זה היה להיות הם" – כל אלה נסתרים ממנו. רק אחרי מותם החל להצטער על כל מה שיכול היה לשאול ולא שאל. כדי להמנע מהחמצה דומה בדור הבא, החליט לכתוב על עצמו ועל הרקע בו גדל. התוצאה היא הספר "הילד הזה". זה אינו ספר עלילתי, גם לא ספר סיפורים. הוא מכיל תמונות מחיי הכותב ומחיי משפחתו, תמונות המאפשרות הצצה אל החיים בארץ בשנות השלושים והארבעים. כל אחד מפרקי הספר מתמקד בנושא מסוים – יחסים עם ההורים, חיי בית הספר, קריאת ספרים ועוד – אך זולג לתחומים נוספים. לפעמים הסיפור פרטי, לפעמים כללי, מפעם לפעם הגותי. בספר שלובים שירים שכתב כילד, וגם הֶקשרים אל שיריו הבוגרים והמוכרים יותר, שבהם, כמו שכתב בשורה המזוהה עמו יותר מכל, "הַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי".

יהודה אטלס שייך לדור של הורי, הדור של לפני קום המדינה. הוא גדל במושב עין-עירון, וחייו היו שזורים לבלי הפרד בעבודת האדמה. למרות שנולדתי שנים אחריו וגדלתי בסביבה עירונית, מצאתי בספר אינספור נקודות השקה שעוררו בי נוסטלגיה: משחקים ששיחקתי, ספרים שקראתי, יחסי מורים-תלמידים ועוד. אולי בשנים עברו המנהגים השתנו בקצב איטי יותר, כך שפער הדורות לא עמד ביני ובין הזכרונות, ואולי יש דברים שהם אל-זמניים. אטלס כותב בחן ובישירות, אינו מייפה את העבר, הוא כבד-ראש אך ניחן גם בזוית ראיה הומוריסטית, מביע דעות אך אינו גולש לדידקטיות, להווה שלו, ושלנו, יש עוגנים חזקים בעבר, ובכתיבה שלו יש משהו אוניברסלי שמתעלה על הזכרון הפרטי. מכל הסיבות הללו נהניתי מאוד לקרוא את הספר.

למען האמת, די קשה לסכם את הספר בסקירה. אפשר להכין רשימה של הנושאים שבהם הוא עוסק – לדוגמא, העמל המפרך שבחיי האיכר, תחושתו כילד שהנו רשלן ועצלן בשל ביקורת הורית והעדר שבח ועידוד, בקשת סליחה כפויה, תשוקה לחפצי חן שירוממו חיים אפורים, תנועת הנוער – אבל הרשימה תהיה חסרת חיים בהעדר התוכן המעניין שאטלס מעניק לה. אפשר למנות את כל המקומות שהעלו בי חיוך, אבל שוב, בלי העתקה של קטעים נרחבים זו תהיה עוד רשימה דלה. בחרתי, אם כך, בארבעה ציטוטים, שאולי יש בהם כדי לתת טעימה מן המבחר.

שני הציטוטים הראשונים היו מבחינתי מכונת זמן שהפיחה חיים בתמונות עבר:

כדור גומי קטן וזריז, מלא אויר, והוא קופץ מהרצפה וחוזר אלי מהקיר. כזה שאפשר לשחק בו את המשחק "לא כלום, לא לזוז, לא לדבר, מחיאת כף, כפליים, יד ימין, יד שמאל, אל החזה, שילוב אצבעות, סיבוב".

כשרצו הורי לדבר ביניהם בלי שאבין, היו עוברים ליידיש (וכך, בעצם, למדתי יידיש).

הציטוט הבא מתייחס לחווית מה שאטלס מכנה "מועדון התרבות", והוא בא בסיומם של שני פרקים מאלפים, שעניינם הספרים שנקראו בילדות והעושר התרבותי שנרכש בשיעורי ספרות:

כשכל אלה אגורים בזכרון הם מהווים מעין מועדון תרבותי ענקי, שאליו אנו מתחברים ושדרכו אנו מתחברים גם זה לזה […]. כל פריט במאגר משותף זה הוא מעין קליד, שלחיצה עליו או אזכור שלו מציפים אצל חברי ה"מועדון" תכנים, אוירה, צלילים, צבעים, לשון, אסוציאציות.

לספרים בכלל מוקדש מקום נרחב בספר, החל בספרי ילדות כמו "לימפופו", עבור בכל הקלאסיקות כמו "מרדות" ו"בית קרנובסקי", בספרות עברית כמו ספרי מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, בכל כתבי ביאליק, באנציקלופדיות, וכלה בספרות רומנטית זולה. מכיוון שאני מתמוגגת בדרך-כלל מן העברית של התרגומים הישנים, נהניתי לקרוא את דבריו על הקושי שבתרגומים אלה:

לא קל היה להתגבר על העברית שבה היו כתובים הספרים ההם. היא היתה כחצץ לשיניים […]. אבל קראנו. בדמנו קראנו. לא שהיינו מזוכיסטים, אבל ממילא לא היינו אמונים על חיים קלים ועל סיפוקים מידיים […]. אם הספר שבידי יצא לאור ואם אמרו לי שהוא טוב – גם כשהוא קשה לקריאה, אני אמשיך ואקרא בו. הכיף, גם לענין הקריאה, לא היה אז חזות הכל.

בשורה התחתונה: ספר מקסים

עם עובד

2017