יוצאים לגנוב סוסים / פר פטרסון

d799d795d7a6d790d799d79d_d79cd792d7a0d795d791_d7a1d795d7a1d799d79d2

אנשים אוהבים שמספרים להם כל מיני דברים, לא יותר מדי, בנימה צנועה ואישית, והם מאמינים שהם מכירים אותך, אבל הם לא מכירים, הם יודעים עליך, משום שהם מלקטים עובדות, לא רגשות, לא מה דעתך בנושא כלשהו, לא כיצד מה שעבר עליך וכל מה שהחלטת לעשות הפכו אותך למי שאתה. במקום זאת הם ממלאים את הפערים ברגשות ובדעות ובהשערות שלהם, ומרכיבים חיים חדשים שהקשר בינם ובין חייך רופף למדי, ואז אתה יכול להיות רגוע. איש לא יוכל לגעת בך, אם לא תרצה בזה.

טְרוֹנְד, בשנות השישים לחייו, גר לבדו בבית הזקוק לשיפוץ בכפר במזרח נורבגיה. במשך שנים רבות, אולי כל חייו, השתוקק לשקט ולבדידות של הכפר, וכעת, אחרי ששכל את אשתו בתאונת דרכים, מימש את תכניתו. הוא לא הביא אתו טלויזיה, לא התקין קו טלפון, לא עדכן את בנותיו מנישואיו הראשונים באשר לכתובתו החדשה. לאנשי הכפר הוא מספר כמה עובדות מחייו, ודי לו בכך. איש אינו יכול לגעת בו, כי הוא אינו רוצה בזה. חמישים שנה קודם לכן, ב-1948, כשהיה בן חמש-עשרה, בילה קיץ בחברת אביו בכפר דומה על גבול שבדיה. הקיץ האידילי, שזור עבודה קשה וקִרבת נפש בין האב ובנו, ידע גם טרגדיות, כשילדם של השכנים, כבן עשר, נהרג בשוגג. אותו קיץ התייחד גם בהתוודעות הראשונה של טרונד לקורותיו של האב במחתרת האנטי-נאצית בנורבגיה הכבושה. ואותו קיץ היה גם הפעם האחרונה בה ראה הבן את אביו.

סיפורי שלוש התקופות – המלחמה, השהיה האחרונה בצוותא, וחייו של טרונד בהווה – מסופרים בספר לסירוגין, ובהדרגה נחשפות הנימים הנסתרות הקושרות ביניהם. פר פטרסון מצליח, בכתיבה מרשימה, לצפות בארועים מעיניו של טרונד בשלוש נקודות מבט שונות, תלויות גיל. בתקופת המלחמה, כשהאב נעלם לתקופות קצרות או ארוכות ללא הסבר, טרונד בן השתים-עשרה היה ילד תמים למדי, מקבל את המציאות החדשה כפי שהיא, כמעט ללא תהיה ושאלה. בתקופת הקיץ רב הארועים הוא היה בעיצומו של תהליך התבגרות, עדיין ילד נותן אמון, אבל כבר על סף הגבריות, מבחין בדברים המתרחשים מחוץ לו, מתחיל להבין שאביו הוא אדם לעצמו. בהווה, על סף הזיקנה, טרונד מצוי בעיצומו של תהליך השלמה וקבלה. הוא מציב גבולות בינו ובין סביבתו, ומנסה ליישם לקחים ששמע מאביו. "תן לזה לשקוע, טרונד, פשוט תניח לזה. אין לזה שום שימוש", יעץ לו האב, כשהנער נפל מגבו של סוס ויותר משנפגע פיזית חש כאב נפשי. "אתה בעצמך מחליט מתי יכאב לך", אמר לו כשחשש לקצור סרפדים בחצר ביתם. הוא שוקע בשגרה, מתאמץ לדכא את הבהלה כשזו מופרת.

חייו של טרונד נטועים בטבע הנורבגי, ביופיו עוצר הנשימה ובקשיים העצומים שהוא מערים. תיאוריו של פטרסון את הצבעים, הריחות והקולות, הקור המקפיא, הרוח השורקת, השלג המצטבר, הנהרות השוצפים, מדויקים וחיים. הטבע האנושי והטבע הפיזי שלובים זה בזה, חומלים ומתאכזרים, שלווים וסוערים.

"יוצאים לגנוב סוסים" הוא ספר המסופר בעדינות. סודותיו נחשפים כמעט בלי משים, בסגנון השלוו, כמעט סטואי, שטרונד אימץ לעצמו ולחייו. רגשותיו העמוקים מקבלים משנה עוצמה דווקא משום שאינו נותן להם ביטוי מילולי נסער. את כאביו הניח מאחור, נאמן לעצת אביו. לא במקרה בחר בוריאציה על עצת האב – אנחנו בעצמנו מחליטים מתי יכאב לנו – לסיום סיפורו.

מומלץ מאוד.

Ut og Stjæle Hester – Per Petterson

כתר

2007 (2003)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

הבת מחוץ לארץ / נג'את אל-האשמי

habat-forweb

בפרק הפותח את הספר מסתלקת המספרת מבית אמה. היא ממלאת את תפקידיה בשגרת הבוקר, מתבוננת באמה כדי לחרוט כל אחת ממחוותיה בזכרונה, ובוחרת בדרך הארוכה אל תחנת הרכבת, נפרדת בדומיה מעירה. בעודה מהלכת, מחשבותיה מתפתלות, עד שהן מגיעות לנקודה בה מכה בה ההכרה, שבעיר החדשה איש לא יבין אותה. במקום לעלות על הרכבת באותה נחישות שבה התעוררה בבוקר, היא מסתובבת וחוזרת.

סיפורה מכאן ואילך ינוע בין הרצון בשינוי להתכנסות פנימה. המספרת, ילידת מרוקו, הגיעה לקטלוניה עם אמה כשהיתה כבת עשר, לאחר שאבי המשפחה, שהיגר לפניהן, ניתק קשר איתן. בבואן גילו כי הקים משפחה חדשה, והן נותרו בגפן. האם נותרה מחוברת בטבורה לתרבות ממנה הגיעה, ובמקום החדש יצרה קשרים רק עם מהגרות כמוה. הבת נותרה תלושה בין שתי התרבויות, ולמרות שהיא מדברת ברהיטות את שתי השפות – שפת אמה וקטאלנית – היא חשה יתומה ממלים, מגורשת מהשפה. כפי שמעיד שמו העברי של הספר, הבת היא "מחוץ לארץ", רק שלא ברור מהי הארץ ומהו החוץ, ובעצם בשתי ארצותיה היא זרה.

תחושת הזרות של הבת כפולה. היא זרה לתרבותה שמחזיקה את נשותיה אנאלפבתיות במתכוון, שמצמצמת את חייהן לשירות הבעל והמשפחה, בעוד היא עצמה זכתה ללמוד, ופיתחה אהבה לספרים. היא מאורסת מילדות לבן-דודה, אבל מתגעגעת לקרבת הנפש בשיחות שניהלה עם בחור אותו היא מכנה א'. אמה וחברותיה פותחות ומסיימות כל שיחה באזכורו של אלוהים, שהיא עצמה אינה מאמינה בו. שיחות הנשים סביבה עוסקות לעתים קרובות באופיים הרע של הגברים בחייהן, אבל ממנה מצפים להנשא בהכנעה. בריחה, דוגמת זו שכמעט ביצעה, היא אפשרות מפתה, אבל תחושת המחויבות כלפי אמה מטה את הכף. היא זרה גם מעצם היותה מרוקאית בקטלוניה, מקום בו רואים במרוקאים בעיה ומתעלמים מבעיותיהם של המהגרים, מקום גדוש דעות קדומות לפיהן המרוקאים נחותים ונחשלים מטבעם. האפשרות לקום ולחזור למרוקו לא תפתור את תחושת הזרות הזו, שהרי מחצית שנותיה, כל התבגרותה, עברו עליה בקטלוניה.

מוטל עליה לבחור: האם תתמיד בלימודים, תבחר אם להנשא ולמי, תתלבש כנאה בעיניה, תביע את דיעותיה ללא מורא, או שתתכנס אל תוך משפחתה ותנהג על פי הקודים המקובלים בה. היא בוחרת באפשרות השניה ומסבירה: "הבחירה שלי נועדה להקל על מצב הענינים, לפייס, להצליח לאחד את עולמה של אמי עם עולמי". ההסתגלות, ההתאמה לאורח החיים של אמה, קשים לה, דווקא משום שלמדה וצברה ידע והכירה אפשרויות אחרות: "אלמלא אותו מידע חסר תועלת ממילא גם לא הייתי מרגישה עכשו כפי שאני מרגישה, מתוסכלת כל כך מן המציאות שאני עצמי בחרתי לי". המחיר שהיא משלמת על בחירתה הולך ומאמיר, והויתורים שהיא נדרשת להם מצטברים, הכל כדי לרצות את המשפחה הקרובה והרחוקה, ובעיקר כדי לא להיות חס וחלילה כמו "אלה שעובדות בחוץ וזהו", כאילו קיימות בעולם רק שתי אפשרויות קיצוניות – להיות זונה או להיות אשה כנועה. בניגוד לדור של אמה, שנטל על עצמו את השעבוד, כאילו אין ברירה אחרת, ויתרה מזו, אף ביקש להנחיל אותו לדורות הבאים, הבת יודעת שאפשר אחרת, והכניעה משום כך גובה מחיר כבד.

"הבת מחוץ לארץ" הוא סיפור ששורשיו במקומות בהם הוא מתרחש ובתרבות של משפחתה של המספרת. יחד עם זאת, הוא סיפורם של מהגרים באשר הם, והוא גם סיפור התבגרות חוצה תרבויות, העוסק באיזון שבין הדחף לפרוש כנפיים לכמיהה לשמר מסגרת מגוננת.

הבת היא אשה צעירה אינטליגנטית, רגישה, חדת אבחנה, ומאוד רהוטה. תיאוריה את עצמה ואת סביבתה מאופיינים בדייקנות, בכנות חושפנית, בלשון בהירה, ובעיקר ביכולת לקלף כל היבט בסיפורה ולחדור ישירות אל ליבתו.

כפל השפות, המשמעויות השונות הנובעות ממנו, וחוסר היכולת של הבת לתרגם במדויק את הביטויים היחודיים של אמה, שבים ועולים בספר, ומן הסתם הקשו על מלאכת התרגום. רמי סערי עמד יפה במשימה, והצליח לשמר בעברית את ניחוחן של שתי השפות.

ספר מיוחד ומומלץ.

La Filla Estrangera – Najat El Hachmi

רימונים

2019 (2015)

תרגום מקטלאנית: רמי סערי

כלה / אורה אחימאיר

kala2

כששים שנה לאחר מות אמה, יצאה אורה אחימאיר למסע בעקבותיה. האם חיה עזבה בעל-כורחה את ביתה ואת בעלה ושלושת ילדיה, כשאושפזה בשל מחלת לב. במשך שלוש שנים התייסרה, ונפטרה כשאורה, הבת הבכורה, היתה כבת שלוש-עשרה. אולי משום גילם הצעיר של הילדים, ואולי משום שהיתה זו תקופה של ריחוק בין הורים לילדיהם, ילדיה של חיה לא ידעו דבר וחצי דבר על עברה. חקירותיה של אורה פענחו את סוד העצב שהיה שרוי על אמה, וחשפו מסכת חיים מרתקת, ובעצם כמה וכמה פרשות חיים שהשתלבו זו בזו ובהתהוותו של הישוב בארץ.

אורה אחימאיר כתבה את "כלה" במינון מדויק של רגש אישי ותיעוד היסטורי. היא מתארת את החיים לצדה של האם, שהיתה בלתי מובנת לה, תובענית ובלתי מרוצה ממנה, אבל אינה באה לבקש סימפתיה לעצמה. נראה שההתחשבנות היא ממנה והלאה, וההזדהות שלה עם תחושותיה של אמה, כמו גם הערכתה את אביה, משלימות את תמונת חייה שלה, ומפייסות כל רגש קשה שיכול היה לצמוח ממנה.

נקודת המבט של הבת היא, אם כן, מעניינת ומרגשת, אבל ההיסטוריה הנפרשת בספר היא עיקר כוחו. בכושר תיאורי מעולה מתארת הבת את חיי הישוב היהודי בצפת בשנות המנדט, את היומיום של אנשים ששינו במו ידיהם את חייהם כשנטשו את הארצות שבהן נולדו, תוך שהם שומרים על אורח החיים האורתודוכסי, או בוחרים בדרך חיים משלהם. הסיפור נע מצפת לירושלים, מאירופה לארץ-ישראל, מן המודרנה אל המסורת, מן החלוצים אל השוטרים היהודים. כמבקשת לגעת באנשים שהיו ואינם, נסעה המספרת אל מחוזות ילדותם, ערים ועיירות שכל יהודיהם, אנשים שאותם היא משרטטת בחיות רבה, הושמדו או נפוצו לכל חלקי תבל. היא נברה בארכיונים, ראיינה את מי שהכירו את הוריה ויכולים לספר עליהם, חיפשה מצבות, בתים, סימנים שיעידו על מה שהתרחש בעבר, השלימה מעט מדמיונה, וצירפה פרט לפרט לתמונת חיים תוססת. התמונות המשולבות בין הפרקים מעמיקות את ההיכרות עם פרטי הסיפור.

"כלה" הוא ספר מרתק ונוגע מאוד ללב, כתוב בתנופה ובכשרון, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2012

רביעית רוזנדורף / נתן שחם

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d791d799d7a2d799d7aa_d7a8d795d796d7a0d793d795d7a8d7a32

על סיפונה של אניה, המפליגה לארץ ישראל, נפגשים קורט רוזנדורף ואגון לֶוֶנטל. רוזנדורף הוא כנר בעל שם, לונטל סופר. התקופה היא מחצית שנות השלושים, היטלר כבר עלה לשלטון, ושני הגברים היהודים נדחקו החוצה מן המקום בו הם רואים מולדת. רוזנדורף נבחר על ידי הכנר ברוניסלב הוברמן לנגן בתזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית שייסד, והוא עולה לארץ לבדו, מותיר מאחוריו את אשתו הלא-יהודיה ואת בתו, נגנית מוכשרת אף היא. לונטל כבר טעם את נחת זרועו של המשטר החדש, כשנכלא בדכאו. את הרשימות שיכתוב בארץ יבקש לונטל להכתיר בכותרת "יומן של גולה", ויירתע משום דעתם של אחרים, אך תחושת הגלות היא בין הגורמים המחברים בינו ובין רוזנדורף. בעבור שניהם ארץ-ישראל היא גלות, מקלט זמני עד יעבור זעם, ויהודים יוכלו לשוב לגרמניה.

רוזנדורף, שאינו מסופק דיו מנגינה בתזמורת, מקים בארץ רביעיה קאמרית, בה הוא מנגן כינור ראשון. את תפקיד הכינור השני נוטל קונרד פרידמן, אף הוא יליד גרמניה, אך בשונה מרוזנדורף הוא ציוני נלהב, שעלה לארץ מטעמים אידיאולוגיים. הגבר השלישי בחבורה הוא ברנרד ליטובסקי, המנגן בצ'לו, אף הוא נדחף לעזוב את גרמניה בשל עלית הנאציזם. כמו רוזנדורף, הוא חש תחושת גלות, אך סקרנותו והאמביציה שלו מסייעות לו להשלים עם המהפך בחייו. בחירתו על ידי הוברמן לנגן בתזמורת הביאה אותו לארץ, ארוע מקרי שונה יכול היה לטלטל אותו למקום אחר על פני הגלובוס. הצלע הרביעית היא אווה שטאובנפלד, המנגנת בויולה. שטאובנפלד היא יהודיה למחצה, בעלת רקע משפחתי סבוך ומייסר, וכמו רוזנדורף וליטובסקי עלתה לארץ כדי לנגן בתזמורת. הספר מסופר בחמישה פרקים, כל פרק מתאר את התקופה ואת הרביעיה מנקודת מבטו של אחד מחבריה, כשהפרק האחרון כולל את רשימותיו של לונטל, הצופה ברביעיה מקרוב.

הפרק של לונטל הוא הברקה מרשימה של נתן שחם. בעוד כל אחד מחברי הרביעיה מציג בעיקר את עצמו, את תפיסת עולמו, את אישיותו ואת יחסו למוסיקה, הפרק של לונטל, למרות שאף הוא אישי במידה רבה, מספק מבט-על ותובנות מפורשות. דקות האבחנה שלו, והיותו מעין "ספח" חיצוני לרביעיה, מאפשרים לו נייטרליות מסוימת, ובחינה רחבת היקף של הנושאים העולים מן הפרקים שלפניו. ברשימותיו לונטל מתווה טיוטה לספר אודות הרביעיה, וכשהוא חש צורך להתנצל על הנושא שבחר בתקופה שאולי מחייבת להשכיר את העט למאבק בנאצים, הוא בעצם משמש פה לשחם, המכניס את הקורא אל חדר העבודה שלו. "רביעית כלי קשת היא מיקרוקוסמוס", מסביר לונטל את הבחירה בנושא לספרו, "היא תמצית הוייתה של החברה האנושית כולה. בחוגה הסגור נרקמת אחוה לחוצה, שמרוסנים בה כל יצרי אנוש, כבכל קהילה שליכודה הוא תנאי נחוץ והכרחי לביצוע תפקידיה". בתקופה בה גרמניה הופכת לתזמורת סימפונית תחת ניצוחו של אדם אחד, שעמו רואה בו גיבור, לונטל מבקש את האינטימיות הקאמרית: "רק זאת אוכל לומר: המאורעות בגרמניה עשו אותי לאיש קאמרי. אני רוצה ליצור פרוזה בלי עלילה, לכתוב רומן בלי דמות שלטת, ולחיות בעולם בלי גיבורים".

הגירה, גלות, מולדת ובית, הם נושאים השבים ועולים מדבריהם של כל החמישה. שטאובנפלד, שרואה עצמה נטולת שורשים ומחויבויות, שנסיונה לימד אותה להתקשח והתגמש גם יחד, אומרת כי "מולדתי היא המקום שאוכל לנגן בו מוסיקה קאמרית ברמה כזאת". ליטובסקי, בדברו על שטאובנפלד ועל פרידמן, מאבחן כי "לשניהם הרביעיה היא הבית והתזמורת היא מקום העבודה. בית, במובן משפחה". לוונטל מתייחס לתזמורת כאל "החוט הדק הקושר אותי לאירופה". כל החמישה מתמודדים בדרכם עם התלישות שנכפתה עליהם, ומבקשים, כל אחד על פי נטייתו, לשמר את אירופה במזרח התיכון, להביא את הבית אל המקום בו הם מצויים, עד שיוכלו לשוב אליו.

המוסיקה, מטבע הדברים, היא נושא מרכזי בספר. בעבור ארבעת חברי הרביעיה היא לוז חייהם, בעבור לונטל היא תרבותו וביתו. שטאובנפלד מורה לעצמה לבקש את הטעם לחיים במוסיקה עצמה. לא כמפלט מדאגות היומיום, אלא כאורח-חיים לעצמו. המוסיקה תובענית, דורשת התמסרות ועבודה מתמדת, הרביעיה מחייבת איזון בין אחריות כל אחד לתפקידו לעבודת צוות. בעולם שצועד לקראת טירוף המלחמה, בארץ שנעים בה ממקום למקום ברכבים משוריינים, המוסיקה היא נווה מדבר, עולם סגור לעצמו, מקום בו ניתן להתענג על צלילים נצחיים שההווה אינו יכול לגעת בהם.

הכללתה של אשה יפה ומושכת ברביעיה מציפה את הנושא המרכזי הנוסף בספר, יחסי גברים-נשים. שטאובנפלד, בשל התנסויותיה, רואה בגברים שורש כל רע, והתבטאויותיה כלפיהם קיצוניות: "הגברים הם שעושים את המלחמות [..] הגברים, שמנהלים אותן באכזריות והולכים למות בהן בהתלהבות של שוטים. בכל גבר מסתתר ילד שלא ניתנה לו ההזדמנות לממש את אכזריותו […] הנאציזם הוא רק הצורה הגרמנית, הנפרזת, שלובשת גאוה גברית פגועה". מנסיון חייה הפיקה את הלקח שעליה לשמור ללא הרף על שליטה מלאה ביחסים בינה וביניהם. כמעט באמרת אגב מגניב נתן שחם אל הסיפור את האלטרנטיבה, בדמותה של מרתה, אשתו של ליטובסקי, שעברה הפלה אחרי הפלה כדי שיוכלו להקדיש את חייהם למירוץ של בעלה אל הפסגה.

לונטל ברשימותיו שב ודן בדאגה באופייה המתגבש של החברה הארץ-ישראלית ובעתיד הצפוי לילדיה. במעין קריצה עצמית כותב שחם, יליד הארץ להורים עולים, שהיה ילד באותו עשור: "תמהני אילו סופרים יצמחו מקרב הנערים הללו, שאינם יודעים אלא לשון אחת, ועוד לשון שחסרים בה ניבים עממיים ומלים שימושיות". סופרים מצוינים, מסתבר.

"רביעית רוזנדורף" הוא ספר מרשים, סבלני, עתיר פרטים, המשרטט בכשרון רב דמויות ותקופה. מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

יומן המסע של אגי והורטי לפרחי ארץ ישראל / בלהה פישר

יומן המסע של אגי והורטי לפרחי ארץ ישראל

יומן המסע של אגי והורטי, הלא הם הפרחים אגאפנתוס והורטנזיה, מציג בפני הקוראים את עולם פרחי הבר של ישראל. אגי והורטי, אורחים מנורמנדי, שוהים בארץ במשך שנה, ועוקבים אחר הפריחה המקומית בעזרתה האדיבה של בלהה, פרופסור לכימיה וחובבת פרחי בר, ובעזרתם של מדריכים מזדמנים הניקרים בדרכם באתרים השונים. הורטי מנהלת יומן ומאיירת במרץ, והתוצאה היא ספר מרהיב עין ומרחיב אופקים.

יחד עם מידע רב אודות הפרחים – מבנה, אזורי מחיה, הפריה ועוד – הספר יוצא עם אגי והורטי למסלולי טיול מומלצים כדי למצוא אותם בשיא פריחתם, מן החלמוניות בנגב ועד אדמוניות החורש בהר הלל, מן הרקפות ביער אשתאול ועד חבצלות החוף בפלמחים. המידע הבוטני כרוך במידע היסטורי, ונוגע מעט גם בזואולוגיה ובאמנות. למרות שביסודו של דבר מדובר במעין מדריך לימודי, ולמרות ששפתו גבוהה יחסית, הוא שופע חביבות הומוריסטית, המספקת הפוגות נעימות, דוגמת זו: אחרי כל כך הרבה מידע חדש, רוח שטות אחזה בכולם. כרמי, בלהה, הורטי ואגי אחזו ידים ודהרו בפראות במורד השביל, בינות לעצי האלון, ברוח הקרירה – הישר לשוקו החם בבית מלאכי השביל.

בלהה פישר, הלא היא המארחת של גיבורינו, הקדישה תשומת לב רבה לפרטים ולעריכה. כך, לדוגמא, בראשו של כל פרק מופיע איור קטן, המצביע על תקופת השנה בה הוא מתרחש, הערותיה של הורטי לאיורים מצורפות בפונט של כתב יד, והנספחים בסופו של הספר מהווים סיכום ממצה לחומר הלימודי.

האיורים, מעשה ידיה של בלהה פישר, יפיפיים, מדויקים, ומשתלבים באופן מושלם בטקסט.

בשורה התחתונה: מתנה נאה לכל המשפחה.

אבן חושן

2019

יומן המסע של אגי והורטי לפרחי ארץ ישראל - תמונה

פיצות, איקאה ודילמת האיש השמן / יוסי יסעור

9900021917b

כותרת המשנה של הספר מפרטת את מטרתו – שיפור תהליך קבלת ההחלטות שלנו באופן אקטיבי ופסיבי – והצעד הראשון בדרך לשיפור הוא הכרה והבנה. יוסי יסעור, מרצה לתורת ההחלטות ולמנהל עסקים, מציג בספר כמה מן הגורמים המשפיעים על האופן בו מתקבלות החלטות, בנושאים כבדי ראש ובנושאים שוליים גם יחד. כמו שקורה לעתים קרובות בספרים מסוג זה, אין בו בהכרח חידוש, אבל יש הצגה בהירה של הדברים, והעמדת משנה סדורה של מה שמובן לאדם הסביר באופן אינטואיטיבי.

הנה כמה מן הנקודות המעניינות בספר:

בחירות של אנשים אינן מבוססות רק על העדפותיהם, אלא גם על האופן שבו השאלה מנוסחת. כך, לדוגמא, הצגתם של נתונים זהים לחלוטין, פעם באור חיובי ופעם באור שלילי, תגרום לקבלת החלטות הפוכות. דוגמא נוספת, החלטות לגבי צריכת דלק של מכוניות משתנות אם נתוני הצריכה מוצגים כמספר קילומטרים לליטר לעומת מספר הליטרים לקילומטר.

אנחנו לא נהנים או סובלים ממה שיש לנו, אלא מההפרש בין מה שיש לנו ובין מה שיש לאחרים, או בין מה שיש לנו ובין מה שהיה לנו בעבר או היה יכול להיות לנו. הדוגמאות לענין זה אינסופיות ויומיומיות. חנויות עושות שימוש בעיקרון זה, כשהן מציגות זה לצד זה את המחיר ה"מקורי" ואת המחיר הנוכחי לאחר הנחה. רובנו יודעים שמדובר לעתים קרובות במניפולציה, ועדיין חשים הישג בשל המציאה. כשחברת ג'יי סי פני החליטה לחדול מן המנהג הזה מטעמי הגינות, היא צברה בתוך שנה הפסדים ניכרים. הקונים מעדיפים ליהנות מן המוצר ומן ההנחה, ובלי השלט המכריז על הנחה הנאתם נחצית.

הכאב שנגרם כתוצאה מהפסד הוא כפול מאשר ההנאה הנובעת כתוצאה מרווח. עיקרון זה מסביר את הקושי בניהול משא ומתן, משום שכל צד מאמין שהויתור שלו גדול מזה של הצד השני.

החלטה אקטיבית היא החלטה על שינוי, ואילו החלטה פסיבית היא החלטה על שימור. הבנת העיקרון הזה עשויה לשמש גורם מכריע בהשפעה על החלטות הזולת. דוגמא בולטת היא בנושא תרומת איברי מתים. בדנמרק לא נוטלים איברים של נפטרים, אלא אם כן הצהירו על מראש על הסכמתם לתרום. בשבדיה נוטלים איברים, אלא אם הצהירו מראש על אי הסכמה לתרום. בדנמרק שיעור תרומת האיברים הוא 4%, בשבדיה 86%. הפער הזה מוסבר בקושי לקבל החלטה אקטיבית (לתרום בדנמרק, לא לתרום בשבדיה) לעומת הקלות בה מתקבלת החלטה פסיבית, שפירושה שמירה על הסטטוס קוו.

עוד בספר על השפעת השעה ביום ורמת הרעב או השובע על קבלת החלטות, על הטיית האישוש, על ה"דחיפה הקלה" המסייעת בקבלת החלטה, על החרטה ותפקידה בתהליך ועוד. בסיומו מספק הכותב טיפים לעקיפת המנגנון האוטומטי כדי לאפשר תהליך רציונלי יותר.

הספר כתוב בחן, מרחיב דעת, מועיל ומומלץ.

מטר

2019

סימטת השימורים / ג'ון סטיינבק

18814

קאנרי רואו – רחוב מפעלי השימורים – בעיירה מונטריי שבקליפורניה, הוא שיר, הוא צחנה, הוא רעש של מיגרדות, סוג של אור, אווירה, הרגל, געגוע, חלום. קאנרי רואו הוא האסוף והמפוזר, פח וברזל וחלודה וקרשים מחוספסים, מדרכות סדוקות ומגרשים עם עשבי בר וערימות של גרוטאות, בתי חרושת לשימורי סרדינים בנויים לוחות ברזל גלי, קברטים זולים, מסעדות ובתי זונות, וחנויות מכולת קטנות וצפופות, ומעבדות ואכסניות עלובות. שוכניו, כפי שאמר פעם האיש, הם "זונות, סרסורים, מהמרים ובני זונות", ובכך כלל את כולם. לו הציץ האיש דרך חריר הצצה אחר, היה עשוי לומר: "קדושים ומלאכים, מקריבי עצמם, אנשי מעלה", והיה מתכוון לאותו דבר.

סמטת השימורים הוא כינויו של רחוב במונטריי שבקליפורניה. שמו ניתן לו בשל מפעלי שימורי הדגים הממוקמים בו, מפעלים שבהם תלויה פרנסתם של תושבי המקום. עוד נמצאים ברחוב חנות מכולת, מעין כל-בו, בבעלות גבר סיני, בית זונות, המבוסס על לקוחות קבועים בני המקום ועל מלחים היורדים אל החוף, ובר, בו משכיחים בני האדם את קשיי היומיום. יוצאת דופן בנוף המקומי היא מעבדה בניהולו של אדם המכונה דוק, ביולוג ימי, החוקר את אוכלוסית הים בין גאות לשפל, ומשמש רופא לעת מצוא.

התקופה היא העשור הרביעי של המאה העשרים, שנות השפל הגדול, העבודה אינה מצויה בשפע, וחייהם של רוב בני האדם דלים. ג'ון סטיינבק מספר סיפור משעשע למדי, שבמרכזו חבורת בטלנים שלומיאלים, שטופים בטיפה המרה, המנסים פעמיים לארגן מסיבה לכבוד דוק, ומצליחים לגרום נזק רב למעבדה. אבל הצחוק האוחז בקורא אינו יכול, ובעצם אינו מנסה, לכסות על עליבות החיים ברחוב ובאזור כולו. סביב הציר העלילתי סטיינבק שוזר פרקים קצרים, המציגים את הצד המר של היומיום. דוד החימום של אחד המפעלים התקלקל, ונזרק להחליד במגרש ריק. שני בני זוג קובעים בו את משכנם. אמנם יש לזחול כדי להכנס אליו, אבל ניתן לפרוס בו מזרן ולעמוד זקוף, והשניים מרוצים. הם אף יוצרים לעצמם מקור הכנסה כשהם מתקינים צינורות כמקומות לינה, ומשכירים אותם לפועלים. ילד מוכה ומעוכב התפתחות בשל תנאי גידול קשים, מתנחל במעבדה. מגפת שפעת מכה ללא רחם. החובות נצברים בחנות המכולת. בני האדם נעים בין יאוש להשלמה. אחדים, כמו הבטלנים, שכולם מכונאים מומחים, בוחרים לא להאבק על עבודה קבועה, אלא נשכרים לעבודות מזדמנות כשמתעורר הצורך במזומנים. אחרים, כמו אביו של אחד מילדי הרחוב שהתאבד אחרי שנה של אבטלה, אינם יכולים לשאת את מצבם.

על הכפילות בחיי בני האדם הצביע סטיינבק בקטע הפתיחה, שצוטט למעלה, וכפילות זו באה לידי ביטוי לאורכו של הספר, כשחוטאות, דוגמת הזונות, עשויות להיות גם קדושות, ולשבת במשמרות ליד מיטותיהם של חולים, וכשאנשים החיים לעצמם מתאגדים כדי לשמח אחרים. סטיינבק אינו שופט איש, וחיבתו נתונה לכל.

ג'ון סטיינבק התגורר במשך מספר שנים בסמיכות מקום לאזור המתואר בספרו. הרחוב, שכונה Cannery Row, נקרא בתקופתו Ocean View Avenue, אך הכינוי הפך לשם הרשמי לכבודו של סטיינבק. דוק שבספר הוא בן דמותו של אד ריקטס, ביולוג ימי, חברו של סטיינבק, שאכן ניהל מעבדה באותו מקום (השניים שיתפו פעולה במחקר ובכתיבה). מונטריי כיבדה את זכרו של סטיינבק במספר דרכים, בין השאר בהצבתו של פסל (תמונה למטה), המציג את סטיינבק ואת ריטקס יחד עם דמויות מן הספר.

"סמטת השימורים", כמו ספרים אחרים של סטיינבק, מתאר את חיי הפועלים בקליפורניה בשנותיהם הקשות, והיכרותו הקרובה אתם ניכרת בכתיבה. בשונה מכמה מן הספרים האחרים, היאוש ב"סמטת השימורים" אינו ניצב בחזית, אלא מתגנב אל תוך הסיפור, מבצבץ מתוך ההומור.

מומלץ בהחלט.

Cannery Row – John Steinbeck

זמורה ביתן

1993 (1945)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

סימטת השימורים - הפסל

ג'מילה / צ'ינגיס אייטמטוב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d79ed799d79cd7942

על רקע הטבע הקירגיזי, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, מתרקם סיפור אהבה מעודן. ג'מילה, צעירה שנישאה ארבעה חודשים בלבד לפני שבעלה גויס, מתגוררת בכפר שבטי בחברת שתי חמותיה – אמו של בעלה ואשתו הראשונה של חמה. בחלקה המשותפת לשני בתי המשפחה נותרו מלבדן שני צעירים, ילדה ונער, הנדרשים לתת כתף בעבודות המשק, ולמלא את מקומם של הגברים החסרים. הבריגדיר של הקולקטיב המקומי כופה על חמותה של ג'מילה לאפשר לו לגייס אותה להובלת שקי תבואה. כדי לשמור על תומתה ועל שמה הטוב של הצעירה מצטרפים לעבודה גם סֶאיט, גיסה למחצה של ג'מילה, הצעיר ממנה במספר שנים, ודַניאר, חייל ששב פצוע משדה הקרב.

הסיפור מתנהל בדואליות מתמדת. ג'מילה, שחייה מתנהלים רוב הזמן על פי הקודים המקומיים, מסתירה מרדנות כבושה, אי שביעות רצון מחיי הרגש העקרים. כשבעלה, מזכיר אותה, כמקובל, רק בסופו של מכתב אל הוריו, היא חשה כבויה. כשאחד מן הגברים שנותרו בכפר נטפל אליה, היא דוחה אותו בתוקפנות, ולסאיט היא אומרת באנחה, "אנשים כמו אוסמון, מה הם יודעים על נפש האדם? אף אחד לא יודע. ואולי בכלל אין גברים כאלה בעולם…". בדומה לה, גם דניאר – אין תוכו כברו. דניאר הוא נטע זר בכפר, חסר משפחה, מתבדל ומסוגר, אבל כשג'מילה משכנעת אותו לתת את קולו בשיר, עולה ובוקעת הנשמה העשירה שבתוכו. סאיט אף הוא חי על מעין קו תפר שבין תפקידיו במשק ובמשפחה לשאיפתו להיות צייר. ועל כל אלה שורר הטבע, יפיפה ואכזר, מרטיט ומצליף, סוער ומנחם.

בעדינות ובאיפוק, בתמונות פשוטות אך רבות הבעה, טווה אייטמטוב את פרשת יחסיהם של ג'מילה ודניאר. סאיט, המספר את סיפורם ממרחק של שנים, מייחל להגשמתו של מה שהוא מכנה "אושרם הקשה", ושואף להשיג באמנותו את הכנות ואת העומק המייחדים את גיבוריו: "ומי יתן ובכל משיחת מכחול שלי יישמע ניגונו של דניאר! מי ייתן ובכל משיחת מכחול שלי יפעם לבה של ג'מילה!"

יפיפה!

Джамиля – Чыңгыз Айтматов

עם עובד

2005 (1958)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

הפיקניק האחרון / מרי וזלי

0770000040660

מטילדה, בשנות החמישים לחייה, אלמנה מזה שלוש שנים ואם לארבעה ילדים שנמנעים מקשר איתה, מתכננת את מותה. היא אורזת סל פיקניק, ובו גבינה ויין וגם גלולות בכמות גדולה, מצחצחת את ביתה עד ברק, ונוסעת לעת ערביים אל חוף הים, כשאחרוני הנופשים עוזבים אותו. חבורת צעירים קולנית, המתכננת ברביקיו לילי, מפרה את שלוות בדידותה, ומאלצת אותה לדחות את ביצוע התכנית. בדרכה חזרה היא פוגשת גבר, הנראה כמי שעומד להתאבד בקפיצה מגשר, ומזהה אותו כמי שמבוקש על ידי המשטרה לאחר שרצח את אמו. מטילדה מזמינה אותו למצוא מחסה בביתה. "היאוש של שנינו שווה", היא אומרת לו. "היאוש שלך יכול לבטל את שלי".

בפתח הספר מטילדה מצטיירת כאשה המתחבבת בקלות. אהבתה לבעלי החיים שלה מרמזת על לב חם. היא דואגת להסדיר את ענייניה בטרם תסתלק, כדי להקל על ילדיה. רוחה החופשיה מעוררת חיוך וסימפתיה, והצעת המחסה ליו, רוצח-אמו, מתאימה לנטייתה לנהוג לפי סטנדרטים, לעתים אנרכיסטיים, משלה. לא נראה שבדידותה מעיקה עליה, היא יודעת מה רצונה, ואת החלטתה לסיים את חייה היא מקבלת בראש צלול מתוך מניעים סדורים היטב. באחת השיחות הראשונות עם יו היא מספרת לו שזו היתה התכנית המשותפת לה ולטום, בעלה: "נראה היה לנו שהתנהגות אחראית היא לסיים את חיינו ברגע הנכון, להסתלק כל עוד הרגליים נושאות אותנו". "אחראית?" "כן, אחראית מבחינה חברתית באותו אופן כמו פיקוח על הילודה". הרתיעה שלה מן הזיקנה גורמת לה לקבל בהשלמה את רצח אמו של יו: "אני חושבת שעשית מצווה גדולה לאמך. מכה אחת הגונה במגש הכבד והופ! היא איננה. הקץ לדאגות".

בהדרגה מתברר שחיי הנישואים המושלמים של מטילדה היו רחוקים עד מאוד מלהיות כאלה. טום, שנפטר מהתקף לב בפריז, לשם נסע בלעדיה, מסיבות מחרידות שתיחשפנה בהמשך, הסתיר מפניה כל פן בחייו. לכמה מסודותיו היתה מודעת ללא ידיעתו, ועל סודות אחרים שמחות "חברותיה" הותיקות לרמוז לה. מארבעת ילדיה אינה שבעת רצון, והם מצדם מעדיפים לשמור על ריחוק ממנה. מכיוון שאנו מתוודעים אליהם מבעד לעיניה, קל להתפתות לגנות אותם יחד איתה, ואישיותה המתחבבת מדחיקה את התמיהה מה באימהות שלה גרם לילדיה לדחות אותה. משהו בהיסטוריה הפרטית שלה, או במבנה אישיותה, אינו מאפשר לה קשר אמיתי עם בני אדם. כשהיא מוצאת עצמה משוטטת באישון לילה ברחובות לונדון, היא מהרהרת: "חבל שהיא מעדיפה חיות, אבל זה המצב. ברגע כלשהו, היא לא יכלה להזכר מתי, כמעט אהבה בני אדם. ודאי היה זה רגע של תשוקה. תשוקה היא משהו נדיר להפליא. החיות טובות יותר, בטוחות יותר". היא יודעת שהיא נושאת באשמת יחסיה עם צאצאיה, אבל כורכת את האשמה הזו בחוסר היכולת ליצור קשר קרוב עם אחרים, ביניהם אמה שלה. נדמה שהקשר עם רוצח-אמו הוא בעבורה עוד דרך לבחון את מערכת היחסים המורכבת בין הורים לילדיהם.

גישתה הכמעט פטליסטית של מטילדה לחיים, גישה של "ככה זה", עוברת טלטלה עם כל גילוי. אם קודם נדחפה על ידי החשש מזיקנה, כעת מעורבים ברגשותיה גם כעס כבוש, ותחושות בגידה ואשמה. רק בסופו של הספר יתברר לאן תבחר להוליך את רגשותיה.

מרי וזלי, שהחלה לכתוב למבוגרים בהיותה כבת שבעים (ופרסמה עשרה רבי מכר בעשרים השנים האחרונות לחייה), כתבה ספר בועט ומרדני. היא נועצת סיכות ביומרנות החברה הגבוהה, מחטטת באידיאלים משפחתיים, יוצרת זיווגים חברתיים ומיניים, ואינה מהססת לדון במוות. מטילדה שלה היא אשה מורכבת, מקסימה ודוחה בו זמנית, ומאוד אנושית.

מומלץ בהחלט.

Jumping the Queue – Mary Wesley

זמורה ביתן

1991 (1983)

תרגום מאנגלית: רות אוגדן

סיפורים / זאב ז'בוטינסקי

692653

שלושה-עשר סיפורים פרי עטו של זאב ז'בוטינסקי קובצו בספר זה, רובם ככולם נכתבו בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים. קראתי אותם לראשונה לפני מספר עשורים, וזכורה לי ההפתעה שחשתי נוכח גיוונם, נושאיהם וההומור השזור בכמה מהם. מז'בוטינסקי, המדינאי חמור הסבר, ציפיתי, מן הסתם, ליצירות דידקטיות, לאומיות. מאוחר יותר, כששלושה מן הסיפורים ראו אור (באותו תרגום) בסדרת קלאסיכיס של עם עובד, למדתי מאחרית הדבר שכתב חנן חבר כי ז'בוטינסקי גרס ש"הספר צריך להיות מעניין. לא 'לאומי', כי אם מעניין", וכי היה "רוצה אחת ולתמיד להפריד ביני-של-מטבח לביני-של-שבת".

בשלושה מן הסיפורים עוסק ז'בוטינסקי בנושאים יהודיים. ב"יהודון" הוא נפגש עם נער ארצישראלי יליד רוסיה, שממגעיו עם צעירים במולדת שעזב הסיק, שכדי לגבש את העם היהודי יש צורך ללמוד עברית ולהשיב במכה על מכה. ב"בעל בית כזית" מדריך אותו צעיר יליד הארץ בעת ביקור בעמק יזרעאל, ותחושת השייכות שלו למקום מעוררת במספר קנאה: "אני מביט ומקנא. מעולם לא ידעתי, לעולם לא אדע, אותו רגש שלם, אורגני, אחיד ויחיד של תחושת המולדת, בה נתמזג הכל, העבר עם ההווה, האגדות עם התקוות, הפרטי עם ההיסטורי". " Edmée סיפור של רופא בא בימים" מציף את האנטישמיות המוטבעת בנפשם של הנוצרים מינקות.

קנאה היא הנושא של שלושה סיפורים בקובץ, ביניהם "דיאנה", הסיפור הארוך ביותר. המספר מרבה לבלות בשלושה עם מכרו ועם בת זוגו. כשהוא חש רגשי חיבה כלפי בת הזוג, דיאנה, נתקף המכר בקנאה שהופכת לאובססיה. המספר, מצדו, מטפח את הקנאה בקור רוח מרושע. " Via Montebello 48" הוא מעין וריאציה על "דיאנה". ב"וירג'יניה" מואס גבר באשתו משום שעברה התעללות מינית בילדותה.

סיפורי הילדות משובבי לב, וז'בוטינסקי מיטיב לשקף את חווית הילד בשילוב עם מבטו המפוכח של המבוגר. "סנאית" מתאר התאהבות של ילד בילדה מבוגרת ממנו. "השיטים" משחזר תעלולי נערים המלווים בריחה המשכר של השיטה. מרנין לא פחות הוא "תיאור שוויץ", שבו יוצאים שלושה חברים לשוטט בהרי שוויץ, בלי תכנית מסודרת ואחרי התארגנות כושלת: "לפי דעתי לא זה העיקר, מה מקומות אתה עובר, אלא כיצד אתה מסייר אותם. לסייר את שוויץ צריך לא סתם-כך, אלא בטעם ובשכל: ברגל, בחבורה חמה, עם מדריך לשוורצוולד בכיס, ואם אפשר, במכנסים זרים: אזי כל המקומות טובים ויפים, כאותו הטוב בשירים – אשר לא שמעת…"

עוד בספר סיפור מעורר מחלוקת, "בדורות חשוכים", המתרחש בסיומם של ימי הביניים, ובו איכרים מורדים בברון אכזר, בעיקר בשל העלבון הישן של זכות הלילה הראשון. תגובתן של הנשים, שנלקחו למיטתו של הברון היישר מטקס הכלולות, מפתיעה. "הוּני" נושא מסר על אווילותה של המלחמה, כשהוא מפגיש לשיחה אינטלקטואלית חייל גרמני שבוי, רופא בלגי שמשגיח עליו בדרכו למעצר, ונוסע רכבת רוסי. "בִּיצֶ'טָה" מבקר את נוקשות החינוך במנזר, ו"וְסיובָה" מציב יד זכרון למהפכן שנבגד והוצא להורג.

זאב ז'בוטינסקי כתב סיפורים חינניים, ממוקדים ומעמיקים, חנניה רייכמן תרגם יפה, והקובץ מומלץ בהחלט.

תרמיל

1980 (1900 – 1920)

תרגום מרוסית: חנניה רייכמן