המועדון של רוזה / שרית גבאי

רומן בשלוש מערכות

ורד, המכונה רוזה בפי חבריה, בת ארבעים פלוס, ננטשה. שוב. תומר, בן זוגה ואבי ילדיה, שטען כל השנים שנישואים ומגורים משותפים אינם מתאימים לו, אם כי הוא אב מעורב ובן זוג קרוב, החליט להנשא לאחרת. מסתבר שמסגרת מחייבת כן מתאימה לו, אבל לא איתה. רוזה אמנם מחוזקת על ידי חוג חברים שהולך איתה מאז הילדות בחיפה – "תמיד יהיו אח או אחות בסביבה שיציעו יד, כתף, לב" – אבל אין בכוחו לפוגג את תחושת חוסר הערך שלה. נחושה להבין מה לא בסדר איתה, היא הופכת את עצמה לארכיאולוגית נפש, וחופרת בכל תחנות חייה ובקשרים שיצרה וגם באלה שפספסה. ברקע מרבית חייה מצוי אדם – "אדם אשכנזי, אהוב נעורי המיתולוגי, ההחמצה הכי כואבת. זו שהלכה איתי הלאה ועיצבה בחירות נוספות" – שלמרות שהוא נשוי באושר ואב לילדים, עדיין משדר מדי פעם כמיהה כלפיה. האם גם הוא חש שהסיפור המשותף שלהם התפספס? אולי הוא סתם מניאק (עם כוונות טובות) שמשחק ברגשותיה לטובת האגו שלו? או אולי הוא בעל לב רחב ושוחר טוב לכל? האם זה באמת משנה? מה שחשוב וקובע הוא האופן שבו רוזה תחליט להתייחס למשמעות הכפולה של יחסו כלפיה, ובמסקנה שאליה תצטרך להגיע: "אלו הבחירות שלי. ואני יכולה לבחור אחרת".

את הפיסקה הקודמת כתבתי אחרי שהתחלתי לקרוא את המערכה השניה, שבה מצטייר כי רוזה המצוידת בתובנות מאפשרת לעצמה לפתוח דף חדש ונקי, חכם יותר, בוגר יותר. חשבתי לעצמי שהדרך מעניינת הרבה יותר מתוצאותיה, ורק למקרה שאחוש נפילת מתח רציתי להזכיר לעצמי עד כמה נהניתי לקרוא את המערכה הראשונה. אם מצטייר מן הדברים שלמעלה כי מדובר בפילוסופיה פסיכולוגית, מעין ספר עזרה עצמית במסווה, הרי שמדובר בטעות. רוזה היא אשה יציבה, מתפקדת, לא אחת ששקעה במשבר, ראתה את האור וממהרת לחלוק. טוב לה בעבודתה – כמו שרית גבאי היא עובדת סוציאלית קלינית לטיפול במצבי לחץ וטראומה – טוב לה באימהותה (גישה מרעננת נוכח ריבוי ספרי האימהות כעול), טוב לה עם חבריה. לא טוב לה עם חוסר הבטחון שבקשרים שלה, עם תחושת הנטישה, עם הפחד שלה מקשר חדש, והיא מתייצבת בכנות מול עצמה ומבקשת הסבר. את החיפוש שלה היא מציגה בחן כובש, בהומור, ואני חושבת שכל אחת, דומה לרוזה או שונה לגמרי ממנה, תתפוס את עצמה מדי פעם ממלמלת בהפתעה, "היי, רוזה מדבררת אותי".

ועכשו, כשסיימתי לקרוא גם את שתי המערכות הבאות אני יכולה לספר שלא היתה ירידת מתח, והעלילה לא גלשה למתקתקות של הגשמה עצמית. כי תובנות כוחן יפה להאיר פינות נסתרות בנפש ולהנחות אל הימנעות משגיאות, אבל הן אינן משנות את האישיות. רוזה ממשיכה לתהות על עצמה, אלא שכעת היא עושה זאת מנקודת מוצא של מי שחשה נוח הרבה יותר עם עצמה, מה שמאפשר לה בחירות טובות יותר, נחישות, והכרה בערך עצמה ובזכותה להיות יוזמת ולא נגררת.

שרית גבאי מוליכה את העלילה ביד בטוחה ובתבונה אל סיום מספק, שעובר דרך תפנית דרמטית מפתיעה אבל מאוד הגיונית. הערכתי יותר מכל את בחירתה להתמקד בארכיאולוגיה הנפשית שמבקשת תשובה לשאלה יחידה, מבלי להעמיס בעיות בלתי נחוצות. יותר מדי ספרים מתפקששים בעיני בדיוק בנקודה הזו. הם מבקשים לכאורה להפנות זרקור אל נושא ספציפי – קשיי האימהות, התמודדות עם ילד עבריין וכיוצא באלה – אבל מתפתים להערים על גיבוריהם מחלות נפש וטראומות חבויות וגנטיקה פגומה, שמטביעות את הנושא כליל. כאן חייה של רוזה נקיים מדרמות חריגות, והקריאה בספר בהירה ומעוררת הזדהות.

הספר שופע אזכורים מתוך שירים ישראלים, כל פרק ושירו שלו. אמנם מדובר ב"טריק", אבל הוא עובד יפה, ושילוב שורות מן השירים בטקסט זורם ללא תפרים. קישור לרשימת השמעה מצוי בפתחו של הספר.

"המועדון של רוזה" הוא ספר ביכורים חף מליקויי יצירה ראשונה, מעורר מחשבה, נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא באתר עברית.

שניר

2022

מלחמת 100 השנים הבאות / ערן ניצן

כותרת משנה: העימות המתעצם בין סין לארצות הברית והשפעתו על כל אחד מאתנו

לפני זמן מה קראתי את "קיסרות אדומה", ספר מעניין שבו ביקש ניצן דוד פוקס להציג בפני הקורא הישראלי את סין בת זמננו, שהיא שחקנית מובילה במערך הכוחות הגלובלי. ערן ניצן, לשעבר הנציג הכלכלי הישראלי בוושינגטון, פורש אף הוא, בספר מעניין לא פחות, את ההיסטוריה הקרובה של סין, ואת המהפך המרשים שעברה בעשורים האחרונים. המוקד של ספרו הוא העימות היחודי בין שתי המעצמות, השונות זו מזו כמעט בכל דרך, ארצות-הברית וסין.

קל לטעות ולנסות גזירה שווה מיחסי ארצות-הברית וברית-המועצות בתקופת המלחמה הקרה ליחסים שבין ארצות-הברית וסין כיום. ההבדלים רבים כמעט בכל תחום. החל ביחסם של האזרחים הסינים אל מדינתם, כשבשונה מאזרחי ברית-המועצות אינם רואים בעצמן קורבנות, עבור במניעיה של סין, שאינה שואפת להשתלט על אדמות או להפיץ אידיאולוגיה, אלא לרכוש שליטה והשפעה עולמית, ובאופן בו סין משפיעה על כל תחומי החיים בעולם כולו, וכלה בתלות ההדדית שבין שני השווקים הגדולים.

סין הצטרפה, ביוזמת ארצות-הברית, לארגון הסחר העולמי, ולדברי הכותב היא מנצלת אותו למטרותיה, אך אינה מייצרת כללים הוגנים לתחרות נגדה. כחברה בבנק העולמי ובקרן המטבע היא ספקית חוב למרבית מדינות העולם המתפתח, ולכן בעלת משקל יתר בגיבוש מדיניות הבנק והקרן לגביהן. במסגרת היוזמה השאפתנית "החגורה והדרך" סין מעורבת בפרויקטים נרחבים של תשתיות ברחבי הגלובוס, כולל בישראל. מדברים על המעורבות הסינית בבחירות האמריקאיות, אבל ההשפעה הסינית רחבה יותר: החרדה מפני עליתה של סין גברה על הרתיעה של האמריקאים מפני מעורבות ממשלתית, כך שבפועל סין כבר שינתה את הפוליטיקה האמריקאית ואת ארצות הברית כולה.

מבחינת מדיניות פנים, סין עברה מהפך מרשים, כשממדינה תלותית ורעבה הפכה למדינה תעשייתית, מודל יחודי של דיקטטורה קפיטליסטית, שהצליחה למחוק כמעט לחלוטין את העוני. מאיימות עליה בעיות פנימיות עתידיות – דמוגרפיה, מחירי נדל"ן, פערים חברתיים – אך נראה שהממשל, לפחות זה הנוכחי, מיומן בהתמודדות עם חולשות ועם משברים. מבחינת מדיניות חוץ, סין חרדה לכבודה ולשלמותה, וחשה מאוימת מן הנוכחות האמריקאית המסיבית באוקינוס השקט. למרות התלות ההדדית, היחסים בין שתי המעצמות נפיצים. נסיון לנבא את העתיד נדון, כמובן, לכשלון, אבל יש להיות ערים לתהליכים.

אזרחי סין, גם אם הם מפגינים פטריוטיות ושביעות רצון, משלמים את מחיר השינויים ברמיסת זכויות הפרט ובהעדר מוחלט של פרטיות, ונראה כי במערב מקבלים זאת כזכותו של הממשל. ערן ניצן מספר את סיפור הכניעה של אפל, שאפשרה לסין גישה למידע בשרתיה, אחרי שעמדה יפה בלחצים לספק גישה דומה, אך מוגבלת בהיקפה, לשירותי הביון האמריקאים. אינטרסים כלכליים גרמו לכניעה בנימוק מפוקפק לפיו מדובר רק במידע הטמון בשרתים על אדמת סין. כלומר, המשתמשים הסינים במכשירי אפל הופקרו. גישה דומה מפגינים אולפני הוליווד, הרגישים לזכויות אדם ולליברליזם, שלא היו מתחשבים ברגישויות של הממשל האמריקאי, אבל מטילים על עצמם צנזורה עצמית כדי לרצות את השלטון הסיני.

מהי הדרך הנכונה לנהוג בסין? האם דרכו האגרסיבית של טראמפ, שראה את העולם בשחור-לבן, וזכה לתרועות על שלא התכופף מול הבריון השכונתי (ובסופו של דבר גרם נזק לארצות-הברית)? או אולי דרכו של קלינטון שביקש לאמץ ולהכיל, וסלל את הדרך בפני סין לרכוש עוצמה? האם נכון לשתף פעולה בנושאי חוץ ולהעלים עין מעוולות מדיניות הפנים? ההגיון אומר, כמובן, ששיתוף פעולה יועיל לכל הצדדים, אך הגיון לחוד ואינטרסים אישיים ומדיניים לחוד. בעולם, שעלול להתלקח ברגע ולגלוש למלחמה גרעינית, אין תשובות פשוטות.

"מלחמת 100 השנים הבאות" מרתק, מטריד ומומלץ.

מטר

2022

אמת מארץ תצמח / חיים סבתו

ספר הפרוזה הראשון של חיים סבתו מורכב משלושה סיפורים, כולם נטועים עמוק בקהילת יהודי חַלַבּ, מבוססים על מעשים שהיו, וכוללים פרטים ביוגרפיים מחייו של הכותב.

"גלגל חוזר בעולם", הארוך מבין השלושה עוקב אחר מספר דורות במשפחת ספורטה, שהתחבטויותיהם וגלגוליהם מייצגים את השתנות אורחות החיים והערכים, של המשפחה, של הקהילה ושל העם. אל החיים סביב התורה ותלמודה, חודרים קולות חיצוניים של ההשכלה ושל הציונות. אחד הבנים מתעקש ללמוד בבית הספר של כל ישראל חברים, ואף מהגר לצרפת כדי להמשיך בלימודיו. הוא עתיד לשוב לחלב, ויקיים אורח חיים שישלב ישן וחדש, אבל בנו ירחק מהדת, ידבק בסארטר, ויהפוך לאחד ממנהיגי הפגנות הסטודנטים. אלא שגלגל חוזר הוא בעולם, ומנורה שנמכרה שנים קודם לכן על ידי אחד מאבותיו תִּקָּרֶה בדרכו ותשיב אותו אל מקורותיו. לבו של הסיפור הוא הקונפליקט שבין דבקות בתורה ובאורחות החיים הישנים להתרחקות מהם, אך שלובים בו נושאים מעניינים רבים, ביניהם חווית ההגירה ותחושת הזרות אחרי השיבה אל המולדת; הנסיון להוציא את כתר ארם צובא מידי הקהילה ואובדנו החלקי אחרי הפרעות; דיון במחלוקת שבין הגישה המחמירה שאינה מאפשרת מתן היתר כלשהו מחשש פריצת גדר, לגישה הריאליסטית יותר המכירה בכך שאין טעם בהטלת גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן, שבכך הן מאבדות מטעמן ומתקפותן; ועוד. הסיפור, כך מצאתי ברשת, מבוסס חלקית על חייו של בני לוי.

"אמת מארץ תצמח" הוא סיפורה של מחלוקת שבגינה נגנז ספר שכתב אחד מאבותיו של המספר. המספר הסקרן להוט לגלות את הסוד שמאחורי הגניזה, אך כמנהג אבותיו אף הוא סבלני. "ידעתי מן הפרקים הקודמים שהמעשה הזה מן המעשים שפותרים את עצמם הוא, ולא רציתי לדחוק את הקץ. וכך היה", הוא כותב באחד משלבי חקירתו, ומשפט זה הוא בעיני אחד מסודות קסם כתיבתו של סבתו. הוא אינו דוחק את הקץ. יש לו סבלנות לרדת לפרטים המתארים אוירה ודמויות. הוא גולש בנחת לסיפורים צדדיים, ושב בבוא הזמן אל ציר הסיפור המרכזי, והנינוחות הזו הופכת גם נחלת הקורא.

"שברי לוחות" מתאר קיבוץ גלויות במעברת בית מזמיל בירושלים. עולים מארצות ערב ומאירופה, פליטי פרעות וניצולי שואה, עולים מרצון ומבחירה, התגוררו זה בצד זה וניסו למצוא לשון משותפת. סבתו מתאר בדידות נוגעת ללב של אדמור מהונגריה, וגעגועים צובטי לב של סבו לבית כנסת בנוסח קהילת חלב. רגעים של מחלוקת ורגעים של קירבה צמחו מתוך כור ההיתוך.

הזכרתי בפיסקה קודמת את אחד הדברים החביבים עלי בכתיבתו של סבתו. הנה עוד ציטוט, הפעם מתוך "גלגל חוזר בעולם", שמסביר אף הוא את אופי כתיבתו: "אנו אין לנו עסק בגוזמאות אלא בסיפור הדברים כהוויתם". למרות שבין הדמויות שבספר נכללים גדולים בתורה שבכוח מילותיהם לשנות את המציאות, סבתו אינו נסחף אל סיפורי נסים, אלא דבק במציאות. גיבוריו, גם אם הם מופלגים במעלות, הם קודם כל בני אדם בשר ודם, שגם אם אין חולקים איתם את אמונתם ואת אורח חייהם קל להבין ללבם ולחוש את תחושותיהם.

כמו ספרו "כעפעפי שחר", גם ספר זה מסופר במתינות, באהבה, בפייסנות. מדי פעם הוא מפתיע בקטע כמו סאטירי, המתייחס אל חולשותיהן של הבריות, אך נמנע מעוקצנות נושכנית. למרות תפיסת עולמו הברורה אין בסיפוריו שיפוטיות כלפי מי שבחר בדרך שונה. אלה ואלה קרובים ללבו, והוא מקרבם אל לב הקוראים. אני סבורה שמשום כל אלה ספריו נושאים חן בעיני דתיים וחילוניים גם יחד.

מהנה ומומלץ.

ידיעות ספרים

2000

סוף הרומן / גרהם גרין

ביוני 1944 שוגרו לראשונה טילי V1 לעבר לונדון. אחד מהם פגע סמוך לבנין בו שהו מוריס בנדריקס ושרה מיילס, שניהלו רומן חשאי מאחורי גבו של הנרי, בעלה של שרה. מוריס עזב לזמן קצר את חדרם, ואיבד את הכרתו ברגע הפגיעה. שרה, שיצאה לחפשו, האמינה שמת. הטעות התבררה בתוך דקות, אבל למחרת ניתקה שרה לחלוטין את הקשר עם מוריס.

שנה וחצי אחר-כך, מוריס, עדיין אכול שנאה, כלפי שרה, כלפי הנרי, כלפי עצמו, פוגש את הנרי באקראי, ונסחף חזרה אל חיי הזוג.

גרהם גרין מתאר בדייקנות ובאמינות את טלטלת הרגשות שחווה גיבורו במהלך הרומן הבלתי אפשרי עם אשה שהצהירה שלא תעזוב את בעלה, במהלך התקופה הכואבת שאחרי הפרידה, וגם בימים שאחרי המפגש עם הנרי, שהזמין אותו אל ביתו שם פגש שוב את שרה. מוריס נע כל העת בין תשוקה לחרדה, בין רצון לאיחוד לחשש מנטישה, ועל כל אלה, כולל שגיאותיו שלו שהוא מודה בהן, הוא מספר בכנות ובלא להסתיר דבר.

התנהלותו של הרומן וקצו הם לכאורה נושאו של הספר, אבל בעיני ליבתו האמיתית היא המאבק הבלתי אפשרי בציפורני האמונה. יסוריה של שרה בשל האהבה ושברה מתגמדים בהשוואה ליסוריה משעה שהחלה לדבר עם אלוהים וביקשה להאמין. "אני לא יכולה לעשות שום דבר בעצמי. תעשה שאני אאמין", התחננה ברגע של משבר. ואחרי פרק זמן ארוך של טלטלות הודתה בחוסר אונים, "אני מאמינה שיש אלוהים – אני מאמינה בכל חבילת הפעלולים, אין שום דבר שאני לא מאמינה בו. הם יכולים לחלק את השילוש הקדוש לתריסר חלקים ואני אאמין. הם יכולים לגלות בחפירות ארכיאולוגיות מסמכים שמוכיחים שפילטוס המציא את ישוע כדי לזכות בקידום, ואני בכל זאת אאמין. נדבקתי באמונה כמו שנדבקים במחלה". מוריס, שבבירור מתעב את המוסדות הדתיים, נסחף אף הוא אל הדו-שיח עם מי שבקיומו אינו מאמין: "אני שונא אותך, אלוהים, אני שונא אותך כאילו אתה קיים", הוא מצהיר כשהרומן מגיע לסופו.

במשולב עם שני נושאים אלה, לגרהם גרין, מפיו של מוריס שכבר פרסם מספר ספרים, יש כמה אמירות מעניינות על כתיבה, החל במשפט הפתיחה – "סיפור, אין לו התחלה או סוף: אדם בוחר בשרירותיות רגע אחד בחווית חייו, וממנו יסתכל לאחור או יביט קדימה" – דרך התיחסויות לשגרת עבודתו, להערכת המבקרים, לכתיבה מוזמנת ולכתיבה יצירתית, ל"יחסיו" עם הדמויות שהוא מעצב, ועוד.

הספר ראה אור לראשונה ב-1960 בהוצאת ספרים זיו בתרגומה של רבקה רז. התרגום הקודם סבל מהשמטות רבות, וטוב עשתה הוצאת עם עובד שהביאה אותו אל הקורא הישראלי בתרגום היפה והשלם של עפרה אביגד.

"סוף הרומן" כתוב מצוין ומומלץ.

The End of the Affair – Graham Greene

עם עובד

2022 (1951)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

אפקט נוצת הקסם / מלאני וורנר

כותרת משנה: מדע הרפואה האלטרנטיבית וכוחה של האמונה בריפוי הגוף

הרפואה האלטרנטיבית לא צלחה מבחנים מדעיים, ובכל זאת רבות העדויות על הצלחתה לפתור בעיות רפואיות. העיתונאית מלאני וורנר, שתפיסת העולם שלה מדעית ולא אמונית, מבקשת להבין כיצד ומדוע. למרות ההטיה המדעית הברורה שלה היא ניגשת לנושא בראש פתוח. "האנרגיה המיסטית הזאת מעולם לא קבלה תוקף מדעי", היא אומרת כשהיא משתתפת בהתכנסות בראשות הילרית, "אבל לא באתי לכאן כדי לגחך עליה או לחשוף את ערוותה".

היקף המחקר שערכה וורנר מרשים. היא קראה אינספור מחקרים, נפגשה עם מרפאים בשלל שיטות, שוחחה עם חולים שדיווחו על ריפוי, ועם רופאים שמבקשים כמוה להבין. תחת מטריה אחת קיבצה תחומים כמו אקופונקטורה, כירופרקטיקה, הילינג אנרגטי, הומיאופתיה, צ'י קונג, ריפוי ניסי ואמוני ועוד.

הנה כמה מן הנקודות המעניינות בספר:

הפסיכיאטר האמריקאי ארתור קליינמן יצר הבחנה בין שני מונחים קרובים: "מחלה היא פתולוגיה אובייקטיבית של דברים שניתן למדוד אותם. חולי, לעומת זאת, הוא חוויה חיה של סימפטומים […] והמשמעות האישית והרגשית שאנחנו מצמידים לדברים כאלה. זה גם הקושי שהסימפטומים האלה יוצרים בחיינו". הרפואה האלטרנטיבית מיטיבה לטפל בחולי, הווה אומר באופן שבו הגוף והנפש מתייחסים למחלה, ואין בכוחה לטפל במחלה עצמה.

במקרים בהם מדווח על הקלה ועל שיפור, תמיד ניתן למצוא הסבר מדעי. לדוגמא, לכמה מחלות יש תקופות רגיעה טבעיות; בגלל הנטיה לפנות לטיפול כשהמצב מחמיר, הסיכוי להרגיש טוב גבוה יותר; ניתן לחווט את המוח לתקן פציעות – הרפואה עושה זאת באמצעים טכנולוגיים, וכמה שיטות רוחניות עשו זאת כבר קודם באמצעים "לואו-טקיים"; טעויות באבחון עשויות לגרום לפרשנות שגויה של הריפוי.

אחת מני דוגמאות רבות שבהן הספר עוסק היא הריפוי הניסי של דנילה קסטלי בלוּרד. בביקורה השלישי במקום, אחרי שנים של סבל קשה, שהתבטא בין השאר בעליות מהירות וקיצוניות בלחץ הדם, חשה שמחה יוצאת דופן, שאחריה השתחררה ממכאוביה. חסידי לורד מונים את הריפוי שלה בין מעשי הנס המוכחים של המקום (ומשמיטים על הדרך פרטים שיסתרו את הקביעה). וורנר מראה כי האשה, שאובחנה כחולה בתסמונת נדירה ועברה ניתוחים רבים בגינה ללא הועיל, סבלה מטראומה ולא מהתסמונת. "מה שנעלם ביום ההוא במאי 1989 לא היה גידול. סביר יותר שזאת היתה מצוקה פסיכולוגית, שבמשך שנים עוררה סימפטומים פיזיים […] קרוב לודאי שטיהור רגשי מהסוג שקשה כל כך לגרום לו הוא שמסביר את הנסים המשוערים".

וורנר דנה באריכות בשני מונחים – פלצבו ופסיכוסומטיה – ומנערת אותם מן המשמעות השלילית שדבקה בהם. "עלינו לשאול את עצמנו למה לגיטימי יותר שהגוף שלנו יצור תאים סרטניים או יחסום את עורקינו, מאשר שהמוח שלנו יצור הפרעת המרה או יגיב לאיתותים גופניים באופן שמגביר כאב או מקבע אותו". רופאים בארצות-הברית, כך היא אומרת, אינם מוכנים לומר את המילה "פסיכוסומטיה", שנשמעת לחולים מעליבה בנוסח "זה הכל בראש שלך". היא מבקרת בגרמניה, בבית-חולים שמוקדש כולו לתחום זה, ובו לומדים החולים – בין השאר אלה הסובלים מכאב כרוני – להתמודד עם "משחק הגומלין בין גורמים פסיכולוגיים לתחושות וסימפטומים גופניים".

וורנר סבורה כי מה שהרפואה האלטרנטיבית מציעה ומיטיבה לעשות הוא בדיוק מה שחסר ברפואה המודרנית. "תרפיות גוף-נפש מניעות מולקולות במוחנו באופן שיכול להפחית את החוליים שאנחנו מרגישים בגופנו, וכך גורמות לנו להרגיש שיש לנו תמיכה, מגייסות את כוח הציפיות והאמונה, מרגיעות את הגוף ומפחיתות לחצים ומתחים […] הן עושות דברים שלעתים קרובות הרפואה המקובלת אינה מקדישה להם מספיק תשומת לב או לא ממש יודעת איך להתמודד איתם". רופאים, אולי מחוסר זמן ואולי מעודף ידע, כושלים לעתים קרובות בהיבטים האמפטיים הנחוצים לחולים, בדיוק ההיבטים שמטפלים אלטרנטיביים עוסקים בהם, גם אם ההסברים שהם נותנים להם – צ'י, מרידיאנים ודומיהם – משוללי כל בסיס. וורנר קוראת לעוסקים ברפואה אלטרנטיבית להתרכז בפרקטיקה ולא להאחז בתיאוריות מפוקפקות, וקוראת לרפואה המודרנית לאמץ את הפרקטיקה האלטרנטיבית ואת עקרונותיה המועילים. "הרפואה האלטרנטיבית אינה הולכת לשום מקום כל עוד היא ממשיכה לתת לאנשים משהו שחסר להם נואשות", היא מסכמת.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של שי רפאלי.

"אפקט נוצת הקסם" הוא מספר מעמיק, שופע ידע, מרתק ומומלץ.

The Magic Feather Effect – Melanie Warner

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

אבא, בן, סבתא דינה / יוסף בר יוסף

"אבא, בן, סבתא דינה" מתואר בפרסומים כטריפטיכון, כלומר שלוש יצירות אמנות שיש ביניהם קשר רעיוני או צורני. קוים רבים אכן משותפים לשלושת הסיפורים שבספר, ובראשם תנועה מתמדת בין העדר לנוכחות, בין אהבה לטינה, בין אמונה לאפיקורסות.

"אבא" הוא סיפורו של הקשר המורכב בין הסופר ואביו, יהושע בר יוסף, נושא שבו עסק גם בספרו "הזקן הזה הקירח על האופניים". את קורות משפחתם כתב אחיו, יצחק בר יוסף, בספרו המצוין "מזכרת אהבה", ולא ארחיב כאן בפרטים הביוגרפיים. יוסף בר יוסף מספר על כמה אפיזודות משותפות לו ולאביו שהוסיפו לחיות בו ולהטריד אותו גם אחרי מות האב, וגם אחרי שהגיע הוא עצמו לגיל שיבה. הקשה שבהן התרחשה ביום הראשון לשבעה על בנו שהתאבד, כשאביו, שישב מצדו האחד, רכן ופנה מעליו אל נכדו, שישב מצדו האחר, ושאל: "מה חושב הדור הצעיר על 'אפיקורס בעל כורחו'?". שנים רבות עברו מאז, ועדיין "אותה תולעת מכוערת ממשיכה לחיות בתוכי […] האם השאלה ההיא ברגע ההוא […] האם היא אכן התמצית של חייו, האמת שלהם?". זו לצד זו מתקיימות ההיקסמות מן האב והביקורתיות הקשה כלפיו.

עוד מאותו סיפור נטלתי את השאלה "מה יותר קשה, "אין אהבה", שברור שאתה חסר אותה, או "אין אין-אהבה", וברור שאתה לא חסר אותה, ובכל זאת…", ובאותה רוח פילוסופית גם את המשפט "החלקתי בלי קושי מ"אין אלוהים" ל"יש אלוהים" ובחזרה ל"אין אלוהים", ואם לדייק, מצאתי את עצמי ב"אין אין-אלוהים"".

"בן" הוא הסיפור שנגע ללבי במיוחד. דודו של המספר, טיפוס קצת יוצא דופן בנוף של ירושלים החרדית, סירב לכל השידוכים שהוצעו לו, עד שבחר בגולדה, ניצולת שואה, חריגה אף יותר ממנו. הקשר היפה בין השניים, הקשר המיוחד בינה ובין הילד שנולד להם, ונסיונותיה של גולדה להאחז בשפיות למרות פחדי העבר שאוחזים בה, מסופרים ברגישות וצובטים את הלב.

הגרוטסקיות המעודנת שבסיפור הראשון צוברת עוצמה בשני, וחוגגת בסיפור השלישי, "סבתא דינה". אולי משום כך היה לי קשה יותר להתחבר אליו. מיכאל, בנה של סבתא דינה, חי בצל נפילתו של אביו, אינו מוצא לעצמו מקום, ומשבש קשות את חיי נשותיו וילדיו.

הכתיבה של יוסף בר יוסף משלבת היטב תיאורים חיים ומדויקים עם הגות רוחנית מעוררת מחשבה, והספר מומלץ בהחלט.

הספריה החדשה

2020

רוח גדולה באה / יואל פלגי

שלושים ושבעה צנחנים ארץ-ישראלים צלחו את המיונים ואת האימונים במסגרת הצבא הבריטי, והתעתדו לצנוח במדינות שכבשו הנאצים, לסייע לבעלות הברית, ולהביא את בשורת הישוב אל היהודים שעדיין לא נלכדו. שנים-עשר מתוכם נפלו בשבי, ביניהם יואל פלגי. ב-1946, אחרי שובו לארץ, כתב את קורותיו ואת קורות חבריו. כשלושים שנה אחר-כך הרחיב את יריעת הספר, והוסיף פרטים שלא יכול היה לספר קודם לכן.

במה יכלו הצנחנים להועיל, כשמרבית יהודי אירופה כבר הושמדו? הם קיוו לעורר את הנשארים להמלט, להתמרד, וסברו כי בעצם הופעתם בקרבם, כשליחים מישוב יהודי, יהיה משום הושטת יד אחים שתפיח ביהודים תקווה. לאלה מביניהם שיעדם היה הונגריה, היתה תקווה של ממש, בטרם צאתם לדרכם, כי יוכלו להציל נפשות, משום שהונגריה עדיין לא נפלה בידי הנאצים. תקוותם נכזבה במאי 1944, כשיהודי הונגריה החלו להשלח לאושוויץ.

פלגי ופרץ גולדשטיין הוצנחו בשטחי הפרטיזנים ביוגוסלביה, ובמשך חודשים חיפשו הזדמנות לעבור את הגבול להונגריה. ביולי 1944 הגיעו סוף סוף לבודפשט, ופנו אל ההנהגה היהודית במקום. לתדהמתו של פלגי ביקש ממנו קסטנר לגשת אל משרדי הגסטפו, לנסות למשוך זמן לטובת שליחותו של יואל ברנד, ולשכנע את הגרמנים להפגין רצון טוב ולשחרר את רכבת המיוחסים. פלגי נענה בלית ברירה, לאחר שהתברר לו כי קסטנר כבר דיווח לגרמנים על הגעת הצנחנים. בשלב מאוחר יותר, אחרי שפלגי נכלא ועונה, שכנע קסטנר את גולדשטיין להסגיר את עצמו. שני החברים תהו בינם לבין עצמם אם היה קסטנר בוגד, ודנו אותו לקולא: "נראה לי כי קסטנר דימה בנפשו שהוא המושך בחוטים ולא הבין שהוא עצמו בובה הנשלטת בחוטים שאחר מושך בהם". אחרי מספר חודשים בכלא, ולאחר הוצאתה להורג של חנה סנש, שעונתה ונכלאה באותו המקום, הועלו השניים על רכבת למערב. פלגי הצליח להמלט תוך כדי נסיעה ושב לבודפשט לסייע בפעולות ההצלה ב"בית הזכוכית". גולדשטיין נספה במחנה ריכוז.

עוד בענין קסטנר יש להזכיר כי בעת משפט גרינוולד העיד פלגי לטובתו של קסטנר, ו"זכה" להיות מואשם על ידי שמואל תמיר בשיתוף פעולה עם הגסטפו. לראיה, הוא ניצל, בעוד פרץ גולדשטיין וחנה סנש נרצחו. על כך, ובכלל על יחסו של הישוב לקורבנות ולשורדים, כתב פלגי:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

פלגי מתאר בפרוטרוט את קורותיו, החל מן היציאה לדרך ועד שובו. הוא מספר על האנטישמיות שליוותה אותו על כל צעד ושעל – מצד הבריטים, הפרטיזנים, ההונגרים – מתאר פעילויות הרואיות בלתי מוכרות של צעירים יהודים, שלא היססו לחדור מחופשים אל לוע האויב כדי להציל חברים, מאיר את דמויותיהם של חבריו, ביניהם אנצו סרני שהתעקש לצאת לאיטליה למרות הסיכון ולמרות גילו, וממחיש היטב את התקווה ואת היאוש. בתוך ההתרחשויות קורעות הלב, נוגע ללב סיפור נסיעתו אל מקום הולדתו, אל הבית הריק ממנו נלקחו הוריו ואחותו לבלי שוב.

התקווה הגדולה להציל את הקהילה כולה לא התממשה, כנראה מלכתחילה לא היה לה סיכוי. אבל פלגי השתלב בפעולות ההצלה הקדחתניות של ההנהגה היהודית ושל השגרירויות הזרות, ובראשן שגרירויות שווייץ ושבדיה. לאחר שחרורה של בודפשט טיפל בניצולים שזרמו אל העיר, וסייע בארגון העלאתם ארצה. במאמר המצורף לספר כתב פרופסור יהודה סלוצקי על מאמציהם של הצנחנים: "אם כי הישגיהם היו צנועים, ערכם הסמלי והחינוכי גדול היה". לא בכדי שליחותם מונצחת ומוזכרת עד ימינו. דברים דומים כתב פלגי על מפעל ההצלה בהונגריה: "ממדי מפעל ההצלה לעומת השואה שפקדה את יהדות הונגריה היו זעירים וההצלחה מצערה. אבל עוז הנפש, ההקרבה, התושיה והדבקות שהושקעו בו היו כבירים".

שמו של הספר לקוח מאיוב א' י"ט: "וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ". רוח גדולה המיטה אסון על משפחתו של איוב. רוח גדולה, שפיעמה בלבות הצנחנים, ביקשה להפיח חיים.

יהי זכרם ברוך.

עם עובד

1977 (מהדורה ראשונה 1946)

עיר המלאכים הנופלים / ג'ון ברנדט

כותרת משנה: סיפור עליתו בלהבות של בית האופרה לה פניצ'ה

ג'ון ברנדט, העיתונאי והסופר, תכנן לשהות שהות ארוכה בונציה, ולחוות אותה מחוץ לעונת התיירות. בראשית פברואר 1996 הגיע לעיר, ימים ספורים אחרי שפקד אותה אסון. ב-29 בינואר עלה באש בית האופרה פניצ'ה, שהיה לקראת סיומו של תהליך שיפוצים ארוך. היתה זו הפעם השלישית שהמקום נשרף כמעט כליל. הפניצ'ה, שנקרא על שם עוף החול הקם מאפרו, נבנה לראשונה ב-1792, אחרי שבית האופרה שקדם לו נשרף, ונבנה שוב, בעקבות שריפה נוספת, ב-1836.

על פי כותרת המשנה של הספר (בעברית, לא ברור אם גם במקור) הספר מספר על השריפה, אבל זו נוכחת בספר בפתיחתו ולקראת סיומו, ובעיקרו זהו תיאור התרשמויותיו של הסופר מן העיר. "ונציה בנויה לא רק מאבנים, אלא גם מרשת דקה של מילים שאומרים אותן וזוכרים אותן, מסיפורים ומאגדות, מעדויות אישיות ומשמועות", אומר רוזן מקומי, נצר למשפחה וונציאנית מדורות, וברנדט מלקט אותן אחת לאחת. בדומה ל"חצות בגן הטוב והרע", ספרו הראשון שהתמקד בסוואנה, גם כאן הוא קושר קשרים עם מגוון של דמויות, ומנסה ללכוד על הנייר את רוחה היחודית של העיר, שגם תושביה הוותיקים והמסורים מתקשים להגדיר.

יחודה של העיר, פרט למבנה המיוחד שלה על המים, הוא האופן בו השתמרה. "מי שמטייל בונציה כיום, ייתקל באותם נופים שקנאלטו צייר במאה השמונה-עשרה", ונופים אלה מהלכים קסם על מקומיים ועל זרים. הנוף העירוני אמנם השתמר, אך העיר סובלת מהתפוררות שגורמים המים והזמן. "היזהרו ממלאכים נופלים", הכריז שלט שהוצב בשנות השבעים ליד כנסית סנטה מריה דלה סלוטה הרעועה, בטרם שופצה, אחרי שחלק ממלאך שיש נפל מאחד המעקות, והוא שנתן לספר את שמו.

ברנדט נפגש עם תושבים ותיקים ועם משתקעים חדשים יותר או פחות. הוא זוכה להכנס לארמונות שפארם השתמר, גם אם חולקו לדירות. הוא מתוודע לדמויות אקסצנטריות ולבעלי תארים הנאחזים בעברם, לאמני זכוכית ולמשוררים, לפוליטיקאים מקומיים ולאמריקאים שבוחשים בארגוני צדקה שנועדו לשקם את העיר. הוא לומד על מנהגיה של העיר ועל שורשיהם בהיסטוריה המפוארת, ועל יחסם של הוונציאנים למליוני התיירים שמציפים אותם. רבים מתחקיריו מתמקדים בבני מעלה, אבל הוא חי גם את היומיום של התושבים, ולצד סיפורי ההווה הוא נובר גם בפרשיות עבר. כמו בספרו הקודם, גם כאן הוא אינו בוחר בנקודת התצפית של אורח לרגע, אלא הופך חלק מרקמת החיים של המקום, והעיר קורמת עור וגידים ומתמלאת חיים בכוח מילותיו.

הספר, כאמור, נפתח בתיאור השריפה, בעיקר כפי שנצפתה מביתו של אמן הזכוכית ארכימדס סגוזו, שמחלונו המשקיף על בית האופרה רותק במשך שעות ללהבות, שאותן הנציח בימים שאחרי השריפה בסדרת אגרטלים. חרושת השמועות נעה בין רשלנות להצתה מכוונת, והמאפיה היתה חשודה מיידית. החוקרים קבעו תחילה כי מדובר ברשלנות, ושורה ארוכה של אנשי שלטון קיבלו מכתבי אזהרה, אך לאחר מכן שינו את חוות דעתם וקבעו כי מדובר בהצתה. לקראת סיומו של הספר מתוארים החקירה הנמרצת של התובע המקומי ומשפטם של הנאשמים. כמו כן מספר ברנדט על הסאגה הארוכה והמפותלת ומוכת הביורוקרטיה של מלאכת השיפוץ. ב-14 בדצמבר 2003 נפתח בית האופרה המחודש לקהל.

מרתק ומומלץ.

The City of Falling Angles – John Berendt

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: עדנה שמש

כחרס הנשבר / שולמית לפיד

מוזס וילהלם שפירא נרשם בהיסטוריה בשל שתי פרשיות של חשד לזיוף עתיקות. הראשונה שבהן אירעה בשנות הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה. בעקבות גילוי מצבת מישע, גאה הענין הציבורי בארכיאולוגיה המזרח-תיכונית ובקישורה לתנ"ך. שפירא, סוחר מזכרות ועתיקות מצליח, רכב על הגל, והציע למכירה מאות חרסים שנמצאו סביב אזור המצבה. הארכיאולוג הנודע שארל קלרמון-גאנו קבע כי החרסים כולם מזויפים, ושמו של שפירא הוכתם. האם הזיופים נעשו על ידי שותפו הבדואי סלים אל-קריא על פי הזמנתו? האם היוזמה היתה של סלים, ושפירא חטא בהעלמת עין?

אחרי תקופת ביניים, שבה שלח שפירא את ידו במסחר בכתבי יד עתיקים, בהם ספרי תורה שאותם ככל הנראה הוציא במרמה ובכוח מידי קהילת היהודים בתימן, אירעה הפרשה השניה. שפירא הציג לעולם מגילות שנמצאו במערות בעברו המזרחי של ים המלח, ובהן, לדבריו, נוסח קדום של ספר דברים, אולי כזה שנכתב עוד בחייו של משה. שמו המוכתם מפרשת החרסים, כמו שפע הסתיגויות ענייניות שנבעו מתוכן הטקסט, מן האותיות שבהן נכתב, וגם מן הטענה שמגילות קלף לא יכלו לשרוד שנים רבות כל-כך (טענה שהופרכה עם מציאת מגילות קומראן), הובילו את המומחים, שוב בראשות קלרמון-גאנו, למסקנה שמדובר בזיוף. שפירא המושפל התאבד, והמגילות עצמן נעלמו. עד היום חלוקים המומחים בדעתם אם אבד לעולם אוצר אמיתי.

את שפירא הכרתי מפרק בספרו של חיים באר, "קשר לאחד", ובו הוא מתואר כזייפן, ומן הביוגרפיה שכתבה בתו הצעירה מרים הרי, "בת ירושלים הקטנה". שולמית לפיד מהלכת בין הטיפות, ונמנעת מלחרוץ דעה בדבר ההאשמות שהוטחו בו. היא מרחיבה את יריעת הסיפור הרבה מעבר לשאלת הזיופים, מתארת את החיים בירושלים על שלל קהילותיה באותה תקופה, ואת חייהם של היהודים המומרים, שביקשו ליצור לעצמם מציאות חדשה באמצעות המרת דת וסופם שנפלו בין שני העולמות. אנשים, שהיום הם שמות רחובות ודמויות בספרי ההיסטוריה, סובבים בעלילה, המתרחשת על רקע ארועים היסטוריים, כמו היציאה להתישבות מחוץ לחומות. לצד אלה היא מספרת על הלהט הארכיאולוגי שאחז באירופאים, ועל הקנאוּת והאינטרסים הלאומיים והאישיים שבחשו בעולם היצרי של המחקר. שפירא, על פי גרסתה, הוא ניצוֹל אנטישמיות, שביקש לקבוע את גורלו במו ידיו, ובחושים עסקיים חדים ביסס לעצמו שם ומעמד. אותה הלהיטות להוכיח שהוא אדם בעל ערך, שאינו היהודי המבוזה, היא שהיתה בעוכריו כשזייף, או כשבחר להעלים עין מזיופים, אם אכן כך אירעו הדברים, והיא שהביאה לסופו העגום.

ניכר שהספר מבוסס על מחקר מקיף בתולדות התקופה, והידע שבו מעשיר ומרתק.

מומלץ.

כתר

1984

בסלון של ברטה / אורה אחימאיר

שם משפחתה של אורה אחימאיר כשנולדה היה צוקרקנדל, נצר למשפחה עניה מגליציה. במשפחה נהגו לומר כי קיים קשר דם בין כל מי שנושאים את השם הזה. הזוהרים מכולם היו הצוקרקנדלים הווינאים, ובראשם הרופא המפורסם אמיל (לימים סבו של הביולוג המפורסם לא פחות הנושא את שמו) ורעייתו ברטה, עיתונאית, מבקרת אמנות, אשת חברה ובעלת סלון תרבותי מוביל. אורה יצאה לבדוק את הקשר בין שני ענפי המשפחה, אך נושא זה נדחק עד מהרה לשוליים, וברטה עצמה הפכה למושא התעניינותה.

על כריכת הספר מופיעות תמונותיהן של שתי נשים, ברטה ואמליה, בנות דודות שהפכו לגיסות כשנישאו לאחים צוקרקנדל. ברטה זכתה לילדות מאושרת. אביה, רופא שהפך למו"ל של עיתונים מובילים, דאג להשכלתן של בנותיו, וכבר מגיל צעיר שימשה ברטה כמזכירתו וכאשת סודו. הבנות ואחיהן לא הוגבלו לחדר הילדים, אלא התחככו בקרובים ובמכרים המעניינים של הוריהם – ביניהם יורש העצר רודולף וראש ממשלת בריטניה ד'יזרעאלי – ויכלו להשמיע את קולם. אמליה, לעומת זאת, סבלה מחשך בתשומת לב הורית, והתפתחותה נותרה בידיה שלה. לא ייפלא שברטה התהלכה בעולם מתוך הכרת ערך עצמה, ואילו אמליה, גם כשנישאה אל משפחת צוקרקנדל, חשה דחויה וחסרת ערך. להערכה רבה זכתה כשיצאה לחזית עם בעלה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושימשה כאחות, אך עם תום המלחמה שבה אל עולם של נשים מושתקות, עולם שברטה לא השלימה אתו וכבשה לעצמה מעמד בתוכו למרות מגבלותיו. הרבה ידוע על ברטה, מפי אנשים שהכירו אותה, ממכתבים ששרדו, מספרים שכתבה. מעט ידוע על אמליה, שזכתה למקומה בהיסטוריה בזכות דיוקנה שצויר על יד גוסטב קלימט (ולא הושלם בשל מותו), וכעת נגאלה מאלמוניות בזכות ספר זה.

רשימת מבקרי הסלון של ברטה כוללת את כל המי ומי של עולם האמנות האוסטרי, ובזכות קשריה בצרפת גם אמנים צרפתיים בולטים. היא היתה פעילה בתנועת הזצסיון, היתה ממייסדי פסטיבל מוצרט בזלצבורג שנערך גם בימינו, קידמה אמנות מודרנית, כתבה מאמרי ביקורת ועוד. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעלה למען השלום – "אינני מבינה מדוע אנו אמורים לשנוא בני מדינה אחרת שקודם אהבנו והערכנו רק מפני שנשיאים, קיסרים ומלכים רוצים להטביע את אירופה בדם", אמרה – ובסיומה הפעילה את קשריה עם ז'ורז' קלמנסו כדי למוסס את התנגדותו לסייע לאוסטריה המובסת. שליש מתערוכה שהתקיימה בוינה ב-2018, "דמויות מרכזיות במודרנה הווינאית", הוקדש לברטה, ונתיב להולכי רגל ולרוכבי אופניים סמוך לדנובה קרוי על שמה.

האנשלוס שינה באחת את חייהן של הגיסות. ברטה היהודיה, שראתה עצמה קודם כל כאוסטרית ולא ייחסה חשיבות לדת, ואמליה שנולדה לאב יהודי ולאם נוצריה והתגיירה לקראת נישואיה, הפכו, יחד עם יהודי וינה כולם, למיעוט נרדף ומושפל. שגרירות צרפת, שאליה פנתה ברטה באופן טבעי בבקשה למקלט, הפנתה לה עורף, אך בעזרת ידידים הצליחה להמלט מאוסטריה. אמליה ואחת מבנותיה נותרו לכודות. שתי הגיסות, נשים בשנות השבעים לחייהן, נאלצו להסתגל לחיים של מנוסה, של מחסור. מסלולי חייהן, שהיו שונים כל כך מילדות, והצטלבו בבגרותן, שבו ונפרדו.

למרות התמקדותה של ברטה בתרבות, הסלון לא יכול היה להנתק מארועי התקופה. פרשת דרייפוס הסעירה את הרוחות, והכירה לברטה את הרצל. מותו של הרצל עורר בסלון דיון רב-דעות על עתידם של היהודים. צפיה בסרט "העיר ללא יהודים" ב-1924 עוררה אף היא דיון באשר להיותו מנבא את הצפוי ליהודי וינה. מלחמת העולם הראשונה הפנתה, כצפוי, את הדגש מן התרבות אל מאמצי השלום.

אורה אחימאיר היא כותבת זהירה ורגישה. ספר שמנסה להחיות חיים שהתרחשו לפני עשרות שנים, על ארועיהם הגדולים ועל פכּיהם הקטנים, פוסע מדרך הטבע על הגבול הדק שבין תיעוד לבדיה. כמו ב"כלה", הסופרת יצרה מינון מדויק ומוצלח מאוד של דמיונה ושל משאלות לבה עם תחקיר מדוקדק והיצמדות למקורות כתובים. בעת ובעונה אחת היא מסתמכת על מכתבים בני הזמן, ועל שיחה מדומיינת עם סבתא רבתא חיה-שפרה, מן הענף הגליציאני, ש"נדחקת" למיטת נינתה ומספרת לה על אשפוזה בבית המרפא של הענף הווינאי; על ספרים שכתבו דמויות המוזכרות בספר, ועל שיחות שהיא "שומעת" בבתי קפה – "לרגל בשקט בפינות וינאיות אחרי אנשים שחיו פה לפני עשרות שנים", היא מכנה זאת. היא נזהרת מאוד מקביעות נחרצות כשהעובדות אינן נהירות לחלוטין, ונמנעת מגלישה לצהוב ולרכילותי שלא לצורך – "סליחה על החיטוט", היא "אומרת" לברטה כשהן "משוחחות" על הקשר ארוך השנים שלה עם ז'ורז' קלמנסו, שהיה ידיד וגיס (אחותה סופי היתה נשואה לאחיו). "ממש לא חשוב בעיני אם הייתם נאהבים", ובשני הפרקים המוקדשים לקשר זה היא אכן משאירה נושא זה פתוח, כיאה וכיאות. הכותבת נוכחת מאוד בספר, ומשתפת בתהליך הכתיבה. "מרגלת זקנה נכה" היא מכנה את עצמה ללא רחמים עצמיים, ורגשותיה אל מושאי כתיבתה מחלחלים אל הקורא ומעמיקים את חווית הקריאה.

מומלץ מאוד.

עם עובד

2022