מוות במשפחה (המאבק שלי ɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

cover_53

תמיד הסתכלתי לעבר מה שמתרחש בין אנשים […], תקופה ארוכה אף האמנתי שאני יודע לעמוד על טיבם של אנשים, אבל זה לא נכון, לאן שלא פניתי ראיתי רק את עצמי.

"מוות במשפחה" הוא הספר הפותח את שישית "המאבק שלי" המונומנטלית של קרל אובה קנאוסגורד. כמו בספרים האחרים בסדרה (מסיבות שונות קראתי את השני עד הרביעי לפני שהגעתי אל הראשון), גם כאן הסופר מספר את עצמו, מניח את חייו תחת מיקרוסקופ, אך התוצאה אינה ראוותנות מצד הכותב ומציצנות מצד הקורא, אלא התבוננות עצמית של הקורא בחייו שלו, שונים ככל שיהיו מאלה המתוארים בספר.

הספר נחלק לשניים. חלקו הראשון מתרחש בעיקרו סביב גיל שש-עשרה, על סף הבגרות, והשני סביב גיל שלושים, בימים שבין קבלת הידיעה על מות אביו ועד סמוך ללוויה. בספר שכותרתו "ילדות" (או בשמו המקורי "המאבק שלי 3") תוארו בהרחבה ובפירוט שנות ילדותו של הסופר, מגיל שש עד שלוש-עשרה, ילדות מבלבלת, שעמדה בצל הטרור המאיים שהטיל אביו. ב"מוות במשפחה" ("המאבק שלי 1") הוא מתעכב על אפיזודות מילדותו, מהן מצטיירת סאגת היווצרות אישיותו, אך נדמה שיותר מכל תעיד על היחסים בינו ובין אביו האימה שאחזה בו ובאחיו – קרל אובה כבר בן שלושים, אינגבה מבוגר ממנו – כשעולה בדעתם האפשרות שהאב בעצם לא מת. בשנתיים-שלוש האחרונות לחייו, לאחר גירושים שניים ולאחר שהפך לאלכוהוליסט, חזר האב לגור עם אמו, סבתם של האחים. הוא סילק את העוזרים ששכר אחיו, ולא איפשר לאף אדם להכנס אל הבית. האם מצאה אותו מת בכסאו, והזעיקה אמבולנס, אך מכיוון שהיא מבולבלת על סף השיטיון, חיה בתוך הזוהמה הבלתי נתפסת שחולל בנה, סובלת מתת תזונה ומשתוקקת לאלכוהול, האחים תוהים אם אבחנה נכון את מצבו. העובדה שטרם ראו את גופתו מעצימה את ספקנותם. כשדלת הכניסה לבית הסבתא נטרקת, שני הגברים, הנאבקים בעזובה ובטינופת, מתבוננים זה בזה.

זה אבא?

הוא חזר?

הייתי מפוחד כפי שלא הייתי אף פעם.

נשמעו צעדים במדרגות.

זה אבא, ידעתי זאת.

אוף, איזה חרא, עכשו הוא בא.

פניתי ונכנסתי לסלון, ירדתי לדלת הפונה למרפסת, מוכן לצאת דרכה בכל רגע, לחצות את המדשאה בריצה, לברוח מהעיר ולעולם לא לשוב אליה.

הוא בטח מטורף מרוב זעם. מה לכל הרוחות אנחנו עושים, מחטטים ככה בחפציו, באים הנה ומתפרצים ככה לחייו?

הספר נפתח בדיון במוות. לולא הכרתי את הסופר, הייתי חושדת שכוונתו פרובוקטיבית, אך בהכירי את כתיבתו, הנטולה כוונות נסתרות והבלתי מתנצלת, החשדנות ממני והלאה. הוא כותב על תפיסת המוות, ועל האבחנה בין האופן בו אנו מתיחסים אל מוות חדשותי-טלוויזיוני, גרפי וחשוף ובוטה, ליחס אל מותו של היחיד, שכרוכים בו כבודו של המת – מונח שהוא מפרש בפירוש יחודי לו – והַצְנעה מהירה של גופתו. סיומו של הספר שב אל נושא זה, וביתר שאת אל קבלתו של הבלתי נמנע: עכשו ראיתי את המוות. ראיתי שלא היה עוד הבדל בין מה שהיה פעם אבי ובין השולחן שעליו הוא מוטל, או הרצפה שעליה עמד השולחן, או התקע בקיר תחת החלון, או הכבל המחובר למנורה הקטנה על הקיר הסמוך. והרי האדם הוא רק צורה בין צורות אחרות שהעולם מבטא פעם אחר פעם, לא רק במה שחי אלא גם במה שאינו חי, משורטט בחול, באבן, במים. והמוות, שתמיד היה בעיני הדבר הגדול והחשוב ביותר בחיים, קודר, מושך, לא היה יותר מצינור מטפטף, ענף נשבר ברוח, מעיל המחליק מקולב ונופל ארצה.

בין הפתיחה לסיום, באמצעות פרטי פרטים של היומיום, בהווה ובעבר, מבצבצות ועולות תפיסת עולמו של הסופר ותובנותיו. הוא תוהה על משמעות חייו ועל מטרתם, מדמה אותם – כשהוא נשוי ואב לשלושה, כמתואר בהרחבה ב"גבר מאוהב" ("המאבק שלי 2") – לסירה בתעלת מים סכורה, הכמהה לפתיחת השער ולתנועה קדימה, אך בה בעת גם לשמירה על השגרה המגוננת. הוא מספר על מלאכת הכתיבה ועל תפקידה בחייו. הוא מתאר את ספקותיו באשר ליכולתו להיות אב, משום שאביו היה מי שהיה, ואינגבה, לאחר שנולדו ילדיו, היווה בעיניו אבן בוחן בסוגיה קשה זו. הוא מתאר את היחסים בין האחים, ואת הדרך השונה בה התמודד כל אחד מהם עם מורשת אביהם. האב עשה מדי פעם נסיונות להתקרב לקרל אובה, נסיונות שהסתיימו תמיד בבכי מצד הבן ובזעם מצד האב, אבל בשלהם "דמותו לא היתה חד-משמעית בעיני, כפי שהיתה אולי בעיני אינגבה. אינגבה שנא אותו יותר ממני והיה לו קל יותר". תיאוריו מפורטים, חושניים ומלאי חיים – אין הרבה סופרים שיכולים לרתק את הקוראים אל תיאור מדוקדק של קרצוף חדר אמבטיה, אריח אחר אריח – מה שאינו מפריע לו לשוב ולטעון שאין לו זכרונות מפורטים מילדותו. באחד הספרים האחרים סיפר שחברו השווה את זכרונו לגבינה שוויצרית. ואמנם כוחו של הסופר גדול בתיאורים האינטימיים-חושפניים של הפרטים, אך הרבה יותר מזה במשמעויות העולות מהם, גם אם הן עולות מאליהן מבין הפרטים ואינן נידונות במפורש.

בעבר כתבתי שאין חשיבות לסדר קריאת הספרים, ואני עדיין סבורה כך, שכן הסופר מקשר ללא הרף בין ארועים בחייו, וגם אירוע הנטוע בזמן מסוים הוא בעצם חלק בלתי נפרד ממרקם שלם, הנפרש בסדרה כולה. "מוות במשפחה", למרות היותו מושלם בפני עצמו, הוא מעין מבוא לספרים האחרים, המרחיבים כל אחד בתקופה שונה, אך גם הקריאה בו אחריהם היא חוויה מיוחדת, שיבה אל המוכר, וגם התוודעות מעמיקה אל יחסיו עם מי שהיה הדמות המגדירה בחייו, זה שעליו הוא אומר ללא כחל ושרק, "אני ייחלתי למותו זה זמן רב", אבל גם "האם הוא באמת היה חשוב לי כל כך? הו, כן. בהחלט. רציתי שהוא יראה אותי".

תרגומה של דנה כספי משובח, וכבר ציינתי זאת בהתייחס לספרים אחרים בסדרה. הפעם עורר את סקרנותי משפט שסבתו של קרל אובה שבה ואומרת – "החיים הם מֵאָבָק, אמרה הזקנה. היא לא ידעה דקדוק" – משום שיש בו משחק מלים הנקשר אל המאבק שבשם הסדרה, ותהיתי על היצירתיות שנדרשה כדי להמיר את המקור הנורווגי לעברית. חיפשתי ומצאתי את המשפט המקורי, “Åhh, sa hun så. – Livet er en gamp, sa kjerringa, hun kunne ikke si k.”, ואכן גם בו מצוי אותו משחק (gamp / kamp). המתרגם לאנגלית, לשם השוואה, בחר בפתרון שמתעלם לחלוטין משם היצירה: “Life's a pitch, as the old woman said. She couldn't pronounce her 'b's.”. אם להקיש מן הדוגמא הזו, התרגום העברי טוב יותר, אך אין צורך בסימוכין אלה כדי להתרשם מן השטף ומן האלגנטיות שבו.

"המאבק שלי" הוא יצירה חד-פעמית, מומלצת ביותר.

Min Kamp 1 – Karl Ove Knausgård

מודן

2014 (2009)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

מודעות פרסומת

תחרה הונגרית / רות לורנד

89515c_da6390bad76b4fb79d3884ac524178cbmv2

"תחרה הונגרית" מסופר מפיה של אשה בשנות הששים לחייה, שנוסעת אחרי מות אמה, ילידת הונגריה, לבודפשט. כמה מטרות מוצהרות לנסיעה, ובראשן סגירת חשבון הבנק של האם, שבו נצברו הכספים שהוענקו לה על ידי ההונגרים כפיצוי על רכוש שאבד בשל השואה, בנוסף לפיצוי חד פעמי בגין כל בן משפחה שנרצח. סגירת חשבון, במובן הרחב של המושג, היא במידה רבה נושאו של הספר.

המספרת נולדה בחיפה, בת להורים ניצולי שואה. האב, שתקן וסתגלן, איבד את אשתו הראשונה ואת בתו, ומעולם לא דיבר עליהן. האם, שחוותה את אושוויץ ואיבדה רבים מבני משפחתה, מעולם לא השתחררה מעברה, אם כי לא סיפרה עליו לילדיה, והתקשתה להסתגל למולדתה החדשה. הכעס, שבעבע בה ללא הרף, עשה אותה קצרת רוח וקשה, ויחסיה עם בתה סבלו מריחוק ומניכור. אחיה של המספרת, המבוגר ממנה בארבע שנים, בחר להתנתק והיגר לארצות הברית. תגובתו למסע הביורוקרטי המתיש של אחותו לסגירת החשבון, ספקנית ומסויגת: "כל מה שיש בזה, הוא אומר, אם אכפת לי מה הוא חושב, זה שאריות עלובות של צדק ונקם, וממילא לא אשיג לא את זה ולא את זה, כפי שגם אמא שלנו לא השיגה כלום חוץ מקצת הפורינטים האלה שלא הועילו לה. זה מה שאני רוצה? להתעסק בזה כל החיים כמו אמא שלנו?" המספרת עצמה, למרות היותה צברית, מפגינה, כפי שמאבחן בן זוגה, תסמינים של פליטה חסרת בית. במהלך השבועות בהם היא שוהה בהונגריה היא מבקשת לסגור קצוות פרומים בחייה. את הסכום שהצטבר בחשבון היא אינה מבקשת לעצמה, אבל נאמנה לכעסה של אמה היא מסרבת להשאיר אותו בבנק, שם יהפוך בשלב כלשהו לכסף אבוד וישוב לידי ההונגרים. היא רוצה לקנות דירה בבודפשט, מקום אליו תוכל לבוא מספר שבועות בשנה, ולא לגמרי ברורה לה עצמה סיבתה של תכנית זו. אולי היא מבקשת אחיזה במקום היחיד בעולם בו מדברים בשפת אמה, כי השפות האחרות הן לא בית. שפה שבה אתה נאהב לראשונה ובוכה בה על הפצע השורף בברך המשופשפת מנפילה בתוך ריצה בהולה, היא לא עוד שפה שלמדת. בכוונתה לנסוע אל כפר הולדתה של אמה ולבקר בבית הקברות היהודי במקום. היא מתכננת גם ליצור קשר עם קרוב משפחה רחוק, אולי לקבל ממנו מכתבים שהאם שלחה אליו. ובין כל התכניות הללו היא משבצת כמה משימות קטנות פרטיות כמו לקרוא את "הנערים מרחוב פאל" בשפת המקור, וליישם כמה עצות רפואיות.

סגירת חשבון בנק היא משימה אפשרית. סגירת חשבון עם העבר מדרך הטבע אינה אפשרית. שום דבר לא ישיב את מה שהיה, לא את האנשים שנרצחו, לא את הרכוש שנבזז. שום דבר לא יחזיר את החיים אל הנקודה בה נבללו ויאפשר את החיים החילופיים שיכלו להיות. האנשים שנלקחו ונעלמו, שאפילו תמונותיהם לא שרדו, מתקיימים רק בזכרונם של אלה שהכירו אותם, וגם הזוכרים הולכים ומתמעטים. אבל אפשר לראות את המקומות, להתוודע לבודדים שנותרו, לקשור קשרים דקיקים בין ההווה לעבר. את הסיפור המלא המספרת לעולם לא תכיר: מאוסף של שאלות אינני יכולה להרכיב סיפור גם אם אערבל אותן ואערבב ואטלטל ואחזור ואוסיף להן סימני שאלה וסימני קריאה ונקודות כאוות נפשי. רק היא יכולה לספר את הסיפור, אבל היא לא תספר ואני לא אשאל. כשהיא משתפת את אחיה באחת מתהיותיה, הוא עונה, "אחותי היקרה לי מאוד, למה את חושבת שאני יודע לענות לך? אלה שהיו להם תשובות הורישו לנו רק שאלות".

יש בספר רגעים מרגשים רבים. אחד מהם מתאר את אחת הפגישות המשמעותיות של המספרת עם קרוב רחוק שמתחזק את הסיפור המשפחתי באתר גנאלוגי. הוא מספר לה על מפגש של אביו עם אחיו, שני ניצולים שדרכיהם נפרדו לעשרות שנים, ופגישתם התקיימה כשהם כבר באים בימים: "ישבתי איתם בסלון הגדול והיפה של דוד הירשל וראיתי איך הם מנסים לסדר את לוחות הזמנים של החיים שלהם. מתי היה לזולי יום הולדת ומתי נולדה האחות קלרי ומתי עשו בת מצווה לאסתרל ומתי מתה סבתא מגדה מצד אבא. וזה אמר ככה והשני אמר, לא נכון זה ככה, והם היו מרוגזים ונבוכים ומבולבלים ונרגשים ומתוסכלים. אני חשבתי שאולי אני יכול לעזור להם. הם כמעט השתגעו מזה. את יכולה לחשוב, מה אכפת להם בדיוק היום הולדת של זולי או אסתרל. והיה אכפת. כל כך אכפת כאילו שאם רק ידעו בדיוק מתי היה כל דבר, המתים יחזרו אליהם וימשיכו את החיים שלהם בדיוק מאותו מקום שבו הפסיקו. זה מה שנשאר להם: התאריכים, המקומות, השמות. בזה הם רצו להאחז".

בכתיבה נפלאה מציגה רות לורנד שתי דמויות נשיות צובטות לב, האם ובתה, ופורשת מסכת חיים ארוכה בצל טראומת השואה. המספרת, סוכנת נדל"ן שהיתה בעבר מורה לספרות, היא אשה מבוגרת עם נפש תמה אך עשירה, מעשית וחולמנית יחדיו, טיפוס של ג'ינס וטריקו, אנושית מאוד ורהוטה מאוד. הסיפור שהיא מגוללת אישי, אך הוא משקף את סיפורם של שורדי השואה, את החיים הקשים בארץ בשנותיה הראשונות – שתי משפחות חולקות דירה, חדר למשפחה – ואת סיפורו של הדור השני.

בפתח הספר מוצהר כי הוא פרי דמיונה של הסופרת, אך תיאוריה של המספרת את כפר הולדתה של אמה כל כך חיים שסקרנותי התעוררה. בעזרת מפות גוגל מצאתי את הכפר פיריצ'ה (Piricse) במקום בו הוא מצוי בספר, סמוך לדרבצן, ותמונותיו – מול הכנסיה עומד בית ספר שנבנה על חורבות בית המשפחה – כאילו יצאו מבין דפי הספר. בשנת 1930 התגוררו בכפר שבעים ושלושה יהודים. ביד ושם מצויים ששים ושבעה דפי-עד לזכרם של התושבים שנרצחו.

"תחרה הונגרית" הוא ספר מרגש, כתוב נהדר, ומומלץ מאוד.

ספרא

2018

אחכה לך במוזיאון / אן יאנגסון

992814

טינה הופגוד היתה נערה בריטית צעירה בשנות השישים של המאה הקודמת, כשהארכאולוג הדני פיטר גלוב הקדיש לה ולחברותיה את ספרו "אנשי הביצות" מתוך הוקרה על שאלותיהן הסקרניות. טינה היא כעת אשה בעשור השביעי לחייה, שלאחרונה שכלה את חברתה הטובה בלה. יחד עם בלה טיפחה במשך כל השנים את החלום לבקר במוזיאון סילקבורג בדנמרק, כדי לראות סוף-סוף במו עיניהן את נשוא ספרו של גלוב, האיש מטוֹלוּן, גופת כבול שנשמרה מן המאה השלישית או הרביעית לפנה"ס. חברותיהן האחרות ביקרו במוזיאון במהלך השנים שעברו מאז פרסום הספר, אך טינה ובלה ייעדו את הגשמת החלום להזדמנות מיוחדת. עבור בלה ההזדמנות הזו כבר לא תגיע. טינה, כואבת ומבולבלת, כותבת מכתב אל פיטר גלוב, למרות שסביר להניח שכבר אינו בין החיים, כאילו מבקשת לשוב בדרך כלשהי אל המשמעות שהיתה לחייה בהיותה צעירה סקרנית. אילו היתה שולחת את מכתבה בדואר אלקטרוני, היה אוצֵר המוזיאון, שקיבל אותו לידיו משום שהארכאולוג אכן נפטר שנים קודם לכן, עונה לה בכמה מילות נימוס בצירוף קישור לאתר המוזיאון. מכיוון שכתבה על נייר, הכניסה למעטפה, רכשה בול, ושלשלה לתיבה, האוצר, אנדרס לארסן, עונה לה אף הוא בשיטה הישנה, ונס קטן מתרחש: שני אנשים, זרים זה לזה, שונים זה מזה, מוצאים באקראי את האדם שאתו הם יכולים לדבר.

אנדרס חי לבדו, אשתו נפטרה, בנו ובתו כבר עזבו את הבית. חייו סדורים במסגרת עבודה ובית ומעט תחביבים, מחשבותיו סדורות אף הן, כפופות ללוגיקה מדעית, אך הוא חש בדידות בהעדר נפש שאיתה יוכל לחלוק את עולמו הפנימי. טינה חיה בחווה עם בעלה, ילדיה ונכדיה גרים לידה, חייה עמוסי פעילות, ואף על פי כן היא בודדה, בעיקר כעת, לאחר מותה של חברתה. מכיוון שאנדרס ענה על מכתבה הראשון בלבביות ובפירוט, היא מוצאת בכתיבה אליו ערוץ לדבר בעצם עם עצמה, לברר את מחשבותיה באמצעות העלאתן על הכתב. בתשובתה הראשונה היא כותבת: "עליך לדעת שאני כותבת כדי להבין את עצמי. אל תטריד את עצמך בעניינים האלה. אני לא מצפה ממך להשיב". אבל אנדרס מתעניין, משיב, ויותר מזה – אף הוא מוצא בטינה את האוזן הקשבת שהשתוקק לה. כשהוא משתף אותה במה שמתרחש בחייו, הוא כותב: "מה שבאמת חשוב לי, גם אם לא תחלקי איתי את מחשבותיך בענין, אם יש לך בכלל מחשבות בענין, הוא העידוד שאני שואב מהיכולת לשתף אותך בכל מה שקרה. מעולם לא חשבתי שזה אפשרי". מה מחבר את שני האנשים האלה יחדיו? לשאלה זו יש כמה תשובות, אולי הטובה שבהן היא זו שמנסחת טינה באחד המכתבים האחרונים: "המכתבים שלנו היו משמעותיים כל כך עבורנו, כי שנינו הגענו לאותו שלב בחיים: יותר מאחורינו מאשר לפנינו. המסלולים שבחרנו מגדירים אותנו. נשאר לנו מספיק זמן לשינוי".

לא פשוט להסביר מדוע הספר הזה נשא כל-כך חן בעיני. במידה מסוימת נקשרתי אליו בשל נקודות ההשקה שלי עם הדמויות, שלמרות שאין ביני ובינן מן המשותף, במקומות רבים הן הביעו אותי, אבל דברים אלה מקומם, בעיני, ביומן פרטי ולא בסקירה. חלק מן ההסבר נעוץ בשאלות המעסיקות את טינה ואת אנדרס, ומן הסתם גם את רבים מן הקוראים, שאלות המתנשאות מעל היומיומי והמיידי, ונוגעות בבחירות שנעשו, במשמעותן, במשמעות החיים, בסיכוי לשינוי, להזדמנות שניה. אבל נראה לי שעיקר קסמו של הספר נובע מן הכתיבה של אן יאנגסון, ששי סנדיק הפליא לתרגם. ברומן, שכולו מכתבים, היא מצליחה לברוא שתי דמויות משכנעות, שני אנשים חושבים, כנים, שרגליהם על האדמה וחלומותיהם מציאותיים. כתיבתה עדינה, חכמה ומלאת רגש, והלב מייחל לשלוותם של גיבוריה.

במילה אחת: נהדר!

Meet Me at the Museum – Anne Youngson

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

 

הטנק / אסף ענברי

989312

בדגניה א' עומד טנק סורי, שנעצר כנגד כל הסיכויים על ידי המגינים המעטים של המקום ב-20 במאי 1948 בקרבות יום העצמאות. על פי גרסת ויקיפדיה, הטנק נפגע בפגז פּיא"ט והושמד בבקבוק מולוטוב. מי היה הפיאטיסט? מי השליך את הבקבוק? האם גרסה זו אכן משקפת את אשר ארע? חמישה אנשים טוענים שהם מי שעצרו את הטנק, כל אחד בנפרד. אסף ענברי מספר את סיפוריהם, לפני ואחרי הארוע המכונן של חייהם.

ייאמר מראש, בסיומו של הספר לא נדע מה באמת ארע שם. דבר זה נרמז כבר במוטו שנבחר לספר, ציטוט מספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט: "וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי". הגרסה שהתקבעה בזכרון הלאומי היא לא של אלחנן האלמוני, אלא של דוד המלך, כמסופר במפורט בשמואל א', פרק י"ז, סיפור ששיאו בפסוק נ': "וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד". אלחנן עצמו, על פי הנוסח בדברי הימים, הרג "רק" את לחמי, אחיו של גולית. כלומר, התנ"ך מציע מספר גרסאות לאותו סיפור גבורה, כל גרסה ומשמעויותיה השונות.

בדומה לסיפור דוד וגולית, גם הגרסאות השונות של עצירת הטנק משקפות משמעויות שונות של האתוס הלאומי. שלום הוכבאום, איש דגניה, שלדבריו בקבוק המולוטוב שזרק היה הראשון שפגע בטנק, היה ניצול ברגן-בלזן, וסיפורו מייצג את התקומה שבעקבות השואה. סיפורו של ברוך בר-לב, המוכר בכינויו בורקה, מייצג את המוח היהודי, ברוח משלֵי, "בְתַחְבֻּלוֹת  תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה". בורקה הציע להערים על הסורים, ולהשאיר את שער הישוב פתוח, כדי לגרום להם להאמין שמחכה להם מלכודת, והסורים אכן נעצרו. יצחק עשת, שבזמן הקרב היה פיאטיסט, ולדבריו פגע בטנק בנסיון ראשון, מחזק את מיתוס המקצוענות. שלמה אנשל, אף הוא פיאטיסט, פגע בטנק בנסיון שלישי, וסיפורו מסמל את היאוש הדוחף למעשים בלתי אפשריים, שכן עשה זאת לגמרי לבדו למרות שהפעלת הפיאט חייבה צוות של שני אנשים. גרסתו של דוד זרחיה, המכונה דוידסקו, מסמלת קור-רוח ואומץ. על פי גרסתו הוא ניגש לטנק, שכנע את הטנקיסט להכנע, ואחר-כך השחיל רימון אל תוך הטנק. האם מישהו מהחמישה משקר? התשובה שלילית. כולם היו שם, כולם מאמינים לחלוטין בגרסתם, סערת הקרב לא אפשרה זכרונות ברורים, הזמן טשטש פרטים וקיבע את הגרסה הפרטית. האם האמת ההיסטורית חשובה? אולי להיסטוריונים דקדקנים. לכל מי שאינו נמנה אתם די בשילוב חמשת הסיפורים יחדיו.

אסף ענברי אינו מתמקד בארוע היחיד של עצירת הטנק. באמצעות סיפור חייהם של חמשת האנשים הוא מספר את סיפור הישראליות, החל בהתישבות שלפני קום המדינה, עבור בקרבות מלחמת העצמאות, וכלה בארועים מן השנים שאחריה. את דוידסקו, שרוב שנותיו היה קצין בכיר בחיל החימוש, אנו פוגשים במלחמת יום כיפור, רגע לפני שחרורו מקבע, כשהוא מחפש את בנו, שהשתתף בצליחת התעלה. את יצחק עשת, שעדיין נושא בגופו רסיסים מן הקרב בדגניה, אנו מוצאים באותה תקופה בהג"א, מוסר לידיהם של הורים שכולים את הציוד הפרטי של בניהם שנפלו. בורקה, מהנדס בסולל-בונה, הרחיק לאוגנדה, שם התיידד עם אידי אמין, ידידות שבשלה אנו נפגשים אתו מאחורי הקלעים של מבצע יונתן. את שלמה אנשל, נהג אגד צנוע וישר-דרך, נמצא במשמר האזרחי. ובאמצעות סיפורו של שלום הוכבאום, שהתאבד בהיותו בן חמישים ושלוש, אנו מתוודעים להווי קבוצת דגניה.

בכתיבה עניינית, התופסת את לבו של כל נושא מבלי להרבות ב"קישוטים", אסף ענברי פורש סיפור מרתק. בראיון שהעניק בעקבות ספרו הקודם, "הביתה", אמר, "אני נגד כתיבה פטפטנית", והעקרון הזה עובד מצוין בשני הספרים. למרות שפע העובדות, ולמרות שהסיפורים הנפרדים כאן רגשיים מאוד, הסופר מצליח לאזן בין מידע לרגש, מבלי לגלוש לתיעוד או לשמות תואר מנופחים. הקריאה בספר היא, לפיכך, חוויה ספרותית, היסטורית ורגשית כאחד, וכמו שעמוס עוז כתב על הכריכה, "אין הרבה ספרים כאלה".

ידיעות ספרים

2018

תמונת הטנק מתוך כתבה באתר "יד לשריון"

הטנק1

סוסתי / ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_1

"סוסתי" נכתב ביידיש על ידי הסופר ש"י אברמוביץ', הידוע בכינויו מנדלי מוכר ספרים, בשנת 1873. כעבור למעלה מארבעים שנה התקין הסופר נוסח עברי. לאחרונה תורגם המקור היידי מחדש (תרגומו של דן מירון, הספריה החדשה), והדעות חלוקות אם יפה עשתה ההוצאה שהעניקה לספר חיים חדשים, או שמא התרגום פסול מעיקרו, שהרי הסופר עצמו כבר טרח ותרגם על פי טעמו. סקרנותי התעוררה, ובאדיבות פרויקט בן יהודה קראתי את תרגומו של הסופר. גיליתי ספר נהדר, עשיר, ושופע שאלות מרתקות. למרות מעקשי העברית פרי עטו של אברמוביץ', ולמרות שתרגומיו של דן מירון מיידיש מכבדים את היצירות, אני סבורה כי כדאי להתאמץ ולהתעמק בנוסח העברי המקורי. אני נוטה לדעתם של שוללי התרגום החדש, משום שאת הנוסח העברי קבע הסופר עצמו, גם אם לא נצמד לחלוטין למקור, אבל מכיוון שכבר ראה אור אני ממליצה למי שנרתע מהתמודדות עם עברית מיושנת להכיר את הספר באמצעותו.

הנה, לשם השוואה, קטע מפרק אחד-עשר בשני התרגומים:

נוסח אברמוביץ': לבי לבי עליך, פרגיה אומללה!  הלא מולדת ביתי אַת ואותך בלבד הכרתי מכל עוף שמים. פרה ועז, תרנגולת ואוזא ובר-אוזא אלו הם המצויים אצל יהודי והידועים מכל בעלי-החיים, שנבראו בימי בראשית. בנתי למנהגיך, למדתי את דרכיך ושבתך וקומך ידעתי. ומשעה שראיתיך יושבת בדד וראשך תחת כנפך, תמונתך זו לנגדי תמיד, ואני מדמה אותך נכנפת, שוממה ואבלה. בריה עלובה את, חביבתי, צערך מעין צער העולם, שכולו יגון ואנחה משעת בריאתו ועד הנה. אבל צער העולם מעלות-מעלות הן זו למעלה מזו. ואני, אוי לי, שַׁדַּי הֵרַע לי וידעתי את כולן!

נוסח מירון: לבי נקרע בגללך, צִיפֶּצ'קֶה האומללה! הרי את בת בית, אצלנו בבית גדלת, ומכל־מיני העופות שבעולם הרי רק את מוכרת לי. התבוננתי באורח חייך. התעניינתי בכל דבר שעשית ופעלת, ומאז שראיתי אותך יושבת בדד ומניחה את ראשך תחת הכנף, עומדת לנגד עיני דמותך, מיוסרת, מודאגת, עצובה. אוי ואבוי לך, מסכנה, צִיפֶּצ'קֶה שלי! צערך, סבלך – הם מסוג הצער והסבל שנשלחו לעולם מאז ברא אותו אלוהים ועד עתה. אבל סבלות העולם הם מסוגים רבים, כל אחד גבוה במדרגה מהאחר, ואני, אבוי לשנותי, אני התנסיתי בכולם – אוי, כולם עברו עלי!

"סוסתי" מסופר מפיו של ישראל, צעיר יהודי, שסירב ללכת בנתיב המקובל של נישואים בגיל צעיר ומרדף אחר פרנסה, אלא בחר בהשכלה מתוך מטרה להיות רופא. "על שלש עבירות כמנודה הייתי לעירי: על שאני בחור למעלה מעשרים שנה ופנוי, תלמיד חכם שפּרש מחובשי בית-המדרש, ושאני קורא ולומד בספרים חיצונים". כשלונו בבחינות מערער אותו, ובתקופה שבאה בעקבות הכשלון הוא שוגה בהזיות, רדוף שדים, ומתמודד עם שאלות קיומיות של אמונה, של אנושיות ושל התנהלות העם היהודי והיחס כלפיו. ישראל הוא איש צער בעלי חיים, מאמין גדול בזכותו של כל יצור חי לחופש ולכבוד. הוא רואה את הטוב בבני האדם, העושים חסד וגומלים טובות לזולתם, אך מפגשו עם השטן יציג בפניו זוית ראיה לגלגנית, חושפת חולשות אנוש, והציניות המעודנת יחסית בפרקים הראשונים תהפוך לסאטירה נושכנית. ישראל, באמצעות השדים שבהזיותיו, יעביר תחת שבט ביקורתו את בני האדם בכלל, ואת האנטישמים בפרט, ולא יחשוך שבטו גם מן היהודים.

על היקף הנושאים בספר אפשר ללמוד מן העובדה שנכתב ספר פירושים אודותיו (ירמיהו פרנקל, הוצאת יבנה), ומומלץ גם לקרוא את הראיון עם דן מירון ומנחם פרי כדי להתרשם מן השפע. לא אתיימר לתפוס כאן את מלוא עומקו של הספר, רק אגע בקצרה בכמה נושאים שלכדו את תשומת ליבי, בעיקר באמצעות ציטוטים מן היצירה.

היחס לבעלי חיים: נושא זה עובר כחוט השני לאורכו של הסיפור. לבו של ישראל נמשך אחרי הסוסה המעונה משום תשישותה ועבודתה הקשה, והוא סבור כי "כשיש גם לסוסה, שפחה פחותה זו, תביעה כל-שהיא עלי בצדק וביושר, הדין נותן, שאצא ידי חובתי כנגדה, ואם רחמים אין כאן שורת הדין יש כאן". פרק אחד-עשר, שהוזכר קודם, מביע חד משמעית את השקפתו שדין בעלי החיים כדין בני האדם, כשהוא משווה בין תרנגולת שאיבדה את בן זוגה ואת אפרוחיה למנהג הכפרות, לאשה אלמנה שאיבדה את חמשת בניה למלחמה ולמחלות.

אברמוביץ' עושה שימוש רב בציניות מושחזת, בנושא זה ובאחרים: "לך נא לבית-המטבחים ותשמע שם שירי זמרה, שתרנגולים וברבורים ואוזים אומרים בדיצה וחדוה! שם עומד בחיר היצורים, השוחט בכבודו, איש תם וירא שמים, מאכלת חדה בידו, מברך ושוחט תרנגול, ותיכף לשחיטה ממרט את נוצתו. התרנגול עונה אמן ומגרגר וגועה בכל כחו מרוב תענוג. הוא מפרפר כשהוא ערום, ופעמים הוא מאריך לפרפר עד שתצא נשמתו, ובשעת יציאתה הוא נהנה הנאה משונה, שזכה להשאיר נוצתו ביחד עם כל תרנגולי מקומו ירושה להשוחט הרחמן, התמים והישר הזה".

מצבו של עם ישראל: מן הראיון עם מירון ופרי למדתי כי על פי הפרשנות הקלאסית הסוסה היא אלגוריה על העם היהודי. אני חושבת שהסוסה משמשת לסופר נקודת מוצא לדיון בנושאים מגוונים, ומצבם של היהודים הוא רק אחד מהם. נושא זה בא לידי ביטוי בולט בתשובת ועד צער בעלי חיים למכתבו של ישראל, שביקש לשפר את יחסן של הבריות אל הסוסה: "ראשית-דבר נקיוּת – כך אומר הועד בהרצאתו לפנינו – בריה מזוהמת, מגדלת פאה קלוטה ולא סרוקה, שנוּאה לכּל מחמת מיאוס. תתקן בריה זו שלנו את צורתה ולא תהא משונה משאר הבריות. וכדי לעשותה ראויה לקבלת טובה באחרית הימים אין לנו אלא לרפוא משובתה, שלא תהא בריה גסה, הדיוטית וסרבנית כבהמות מדבריות. כשתאלף מבהמות ארץ, להיות בהילוכה ונימוסה כהלמודות והביתיות שבהן, גם החברה תתעורר עליה ברחמים ותעשה עמה אות לטובה, שלא יכה אותה כל מוצאה. ולפי שעה ראוי להרחיקה, בכל האופנים, משדות-תבואה לטובתה ולהנאתה, משום והייתם נקיים מלזות-שפתיים ודבת-הבריות".

האם מטיף הסופר להתערות בין העמים ולויתור על היחודיות היהודית? בנושא זה, כמו באחרים, הסופר אינו אומר "כזאת תעשו". הוא מצביע על בעיות, מעורר דילמות ושאלות, אך אינו קובע הלכות.

עוד בענין זה הוא מעביר ביקורת על השלמתו של העם עם מצבו, ואומר כי "הצרות מעודדות רוח העם, לפי דבריהם, הן כבודו והן תהלתו ותפארתו לעיני אומות העולם".  

צביעות: ישראל, באמצעות השטן, חובט בצביעות האנושית, בחמלה המזויפת, וטוען כי החסד משגשג משום ריבוי האכזריות. שיאו של נושא זה מגיע לקראת סיום הספר, כשהשטן ממנה את ישראל ל"בעל טובה" בקהילה, מורה לו את עקרונות תפקידו באמצעות פרודיה שטנית על עשרת הדברות, מלבישו בבגדי פאר, ומושיבו על הסוסה, למרות שעד כה נמנע האיש מלנצל אותה למטרה כלשהי, כולל רכיבה. הנה שלושה ציטוטים מאפיינים לענין זה:

"אין מעשיהם של אנשי הועד הטובים אלא מעשי המשחקים בבתי-תיאטראות וכל רחמיהם ותשועתם אינם אלא בדבר-שפתים ובאנחות".  

"וחבורות של חסד הולכות ומתרבות במקומותיכם, בשביל שאכזריות, נגישׂה ואלמוּת מתגברות אצלכם".

"וכך יהא גלגל של צדקה ועניות, של גמילות-חסדים ובטלנות וקבצנות חוזר בכם לעולם".  

רוע ואלימות: השטן שב ונדרש, בהנאה רבה, לנושא זה, למלחמות, לאכזריות, לשפיכות הדמים. כך, לדוגמא, הוא טוען כנגד הטענות נגדו: "אני הלא שטן המשחית נקרא אני אצלכם. בכל צרה שלא תבוא הכל קובלים עלי ומרשיעים אותי, ואף-על-פי שאין הצרה נראית כל כך בעולם. ואתם, בני-אדם, הורגים ומפילים רבבות חללים בפעם אחת, וצרות רבות ויסורים קשים באים על ידכם, ואף-על-פי-כן טובים וישרים אתם קרויים!"  

למרות הפיתוי להוסיף ולדון בספר, אסתפק בנושאים מעטים אלה לצרכי הסקירה. אוסיף רק שנהניתי למצוא בספר אמירות חכמות, שהיום עוטפים אותן במונחים דוגמת אפקט ופרדוקס. כך, לדוגמא, ישראל אומר, "וכיון שהייתי חכם הרי ממילא מובן שהייתי פקפקן". חיים שפירא בהרצאותיו מדבר על אותה תופעה, הקרויה בימינו אפקט דאנינג-קרוגר. שעשעה אותי ההתיחסות לכוחה האכזרי של העתונות: "יש להוסיף בתוך הדיו מאותם סממנים:  דם ומרה, ראש פתנים וארס של צפעונים, לטאות ותולעים וחמת תנינים ודרקונים, כדי שתהא יפה יפה". כאילו דבר לא השתנה.

ונדמה שאכן דבר לא השתנה, ומכאן כוחו וחיוניותו של הספר גם היום. שאלותיו והתלבטויותיו אמנם היו במידה רבה תלויות מקום וזמן, אך שינוי הנסיבות לא שינה במידה מהותית את שורשן של התהיות הקיומיות העולות בספר. קריאתו משום כך, ומשום איכותו הספרותית, מומלצת מאוד.

די קליאטשע – שלום יעקב אַבראַמאָװיטש (מענדעלע מוכר ספרים)

1917 (1873)

תרגום מיידיש: ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)

31-6692-B

שלוש סופרות דרומיות / קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d79cd795d7a9_d7a1d795d7a4d7a8d795d7aa_d793d7a8d795d79ed799d795d7aa2

שלוש הסופרות הדרומיות שבשם הספר הן קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור, שיצירותיהן מעוגנות עמוק בדרום ארצות-הברית. כל אחת מהן מיוצגת באמצעות יצירה אחת, ושלושתן נהדרות.

היצירה הראשונה, "יין צהרים", היא פרי עטה של קת'רין אן פורטר. אל חווה מוזנחת, המבוססת על משק חלב, מגיע גבר שתקן, שבדי במוצאו, למעשה השבדי היחיד שהזדמן למר תומפסון, בעל החווה, לפגוש. בתוך זמן קצר מכניס השבדי, מר הלטון, סדרים חדשים בחווה, ומסייע לשגשוגה. במשך תשע שנות עבודתו במקום בני הזוג תומפסון אינם לומדים דבר אודותיו, מלבד מה שלמדו בימים הראשונים – שמו, המקום בו עבד לפני שהגיע אליהם, ותשוקתו למפוחיות פה. כעבור תשע שנים נחשף סוד מעברו, והחיים לא ישובו להיות כשהיו. משהו בסיפור מזכיר את "גבר זר בא למשק", שנכתב באותה שנה הרחק משם, אם כי שני הסיפורים מתפתחים בכיוונים שונים. השתקנות, ההתמסרות לעבודת המשק, הסימביוזה עם הטבע, הבידוד, היכולת להניח לאנשים לשמור על סודותיהם ולהעריך אותם על פי שקידתם – כל אלה מצויים בשני הסיפורים. קת'רין אן פורטר מתארת בנאמנות את חיי החווה, וממחישה היטב את הלכי הרוח בעקבות הטלטלה.

את היצירה השניה, "הבלדה על הקפה העצוב", כתבה קרסון מק'קלרס. אשה צעירה בשם אמיליה, חסונה וקשת-עורף, מנהלת את עסקיה בקשיחות וללא רגשות אישיים. נישואיה לגבר תושב העיירה נמשכו עשרה ימים בלבד, ולאחריהם הסתלק האיש בעל כורחו. גבר גיבן מופיע יום אחד על סף דלתה, טוען שהוא בן דוד רחוק, ובהשראתו היא פותחת בית קפה. כשבעלה ישוב אל העיירה, מערך הכוחות בתוך המשולש יעבור תהפוכות, ויסתיים באופן עגום, כפי שאנו מתבשרים כבר בתחילתו של הסיפור. קרסון מק'קלרס כתבה סיפור מרשים מאוד, שופע תובנות מרתקות, כצפוי ממי שכתבה את "צייד בודד הוא הלב" המצוין. סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה מספר גדול יחסית של ציטוטים ראויים, הנה שניים מהם:

* ברגעי מתח, כשמעשה רב כלשהו עומד להתרחש, גברים נאספים ומחכים בצורה כזאת. ומקץ זמן-מה יבוא רגע ובו יפעלו כולם כאיש אחד, לא מתוך מחשבה או מכוח רצונו של גבר אחד כלשהו, אלא כאילו יצריהם התמזגו כך שההחלטה לא תשתייך לאף אחד מהם אלא לקבוצה ככלל. בשעה שכזו שום יחיד לא יהסס. ורק הגורל יקבע אם המעשה המשותף יביא לביזה, לאלימות ולפשע.

* האהבה היא חוויה משותפת לשני בני אדם – אבל עובדת היותה משותפת אין פירושה שהיא חוויה דומה לשני המעורבים בה.

פלנרי או'קונור כתבה את היצירה השלישית, "האלימים יישאוה", הארוכה מכולן. טַרווֹטֶר בן הארבע-עשרה גדל מינקות עם דוד-רבא בבית מבודד. הזקן, פנאט דתי מטורף, נביא בעיני עצמו, הטיף לילד כל שנותיו, וייעד לו גורל דומה לשלו. כשנפטר, טרווטר, למרות שהתנגד לתורתו והתווכח איתה בינו לבין עצמו, הוא כבר שטוף מוח, לא מסוגל לחיים תקינים, רדוף על ידי העול שציווה לו הזקן המת. דודו של הילד נחטף בילדותו על ידי אותו איש, ולמרות שהיה תחת השפעתו ימים בודדים בלבד, התורה שהונחלה לו חלחלה אל תוכו, והוא נאבק להשתחרר ממנה: הוא ידע שהוא קורץ מהחומר של קנאי דת ומטורפים, וכי היטה את מסלול גורלו כמו בכוח הרצון בלבד. הוא הלך זקוף על קו צר מאוד שבין הטירוף והריק, וכשתגיע השעה והאיזון הזה יאבד לו, התכוון בכל לבו למעוד לעבר הריק, וליפול לצד שבו בחר. כעת מגיע הילד אל הדוד, וזה האחרון מנסה לחלץ אותו מיסוריו. "האלימים יישאוה" הוא סיפור רב עוצמה, נע בין אכזריות לרחמים ושובר לב.

שלוש היצירות הטובות האלה זכו לתרגום מעולה של משה רון, שתרגם את שני הראשונים, ושל דבורה שטיינהרט, שתרגמה את האחרון.

ספר מומלץ מאוד.

Noon Wine – Katherine Anne Porter (1937; 1939)

The Ballad of the Sad Café – Carson McCullers (1943; 1951)

The Violent Bear It Away – Flannery O’Connor (1960)

עם עובד

2018 (1937 – 1960)

תרגום מאנגלית: משה רון, דבורה שטיינהרט

אבי ואמי / אהרן אפלפלד

965666

אהרן אפלפלד כתב למעלה מארבעים ספרים, כל אחד מהם מספר סיפור אחר על הימים שלפני השואה ועל הטראומה שאחריה, רובם ככולם אינם מתעדים את חוויותיו האישיות, ובכל זאת כולם ביוגרפיים, שאובים מתחושותיו, מנופי הולדתו, ופה ושם גם מהתנסויותיו הפרטיות. "הבית הראשון", כך הוא כותב, "החזרה אליו והשהות בו, הזינו כל ספר שכתבתי". "אבי ואמי", לעומת הספרים האחרים, הוא אוטוביוגרפי. הספר מתאר חודש על גדת הנהר פרוט, שם בחרו יהודים בני מעמד הביניים לבלות את חופשת הקיץ. אהרן אפלפלד, אז עדיין ארווין, שהה עם הוריו בבקתה שתוחזקה על ידי הכפריים במקום. השנה היא 1938, צילה של המלחמה העתידית מפר את שלוות הנופשים, וארווין בן העשר (למעשה נולד ב-1932, כלומר היה בן שש באותה שנה – אולי נטל לעצמו את חירות הסופר), חד הבחנה וסקרן, מטמיע בזכרונו את רוח המקום ואת רוח התקופה, שילוו אותו ביצירתו הספרותית העתידית.

הפרק הראשון עוסק כולו במעשה היצירה הספרותית, בחווית הכתיבה, ובאופן בו ניתן ביטוי למבטו של הילד במשולב עם נסיון החיים שרכש המבוגר. גם בהמשכו של הספר ישוב ויידרש לענין זה: "מראות ילדות הם המנוע של הסיפור. הם מעניקים לסיפור אש בראשית. בלא מראות אלה עלול הסיפור לשקוע בים של פרטים אפורים, אך אליהם יש לצרף תמיד את ההתנסויות הבוגרות, שהן הלחם והמלח של החיים". במהלכו של הספר משמיע אפלפלד את האני מאמין הספרותי שלו, ומתייחס בין השאר אל הסגנון המינימליסטי המאפיין את כתיבתו – "הסיפור הטוב שואף אל הצמצום ואל הריכוז" – ואל החספוס המסוים שבהתבטאויותיהן של כמה מדמויותיו: "לא פעם, בשנים הראשונות של כתיבתי, היה חוסר מלים נכונות גורם לי למחנק ולקוצר נשימה. רק לימים למדתי שמצוקת מלים, גמגום, משפטים מחוספסים, כל הפגמים שמונים בכתיבה גרועה, הם לעתים יתרונות. משפטים רוהטים וערוכים להפליא מסתירים לא פעם נביבות. שפע מלים מסודרות הוא לעתים עודף גולש". מכיוון שבחירתו הסגנונית היחודית עוררה בי תמיהה כמעט בכל אחד מספריו, מצאתי ענין רב בהיבט זה של הספר.

ההצצה אל חדר העבודה של הסופר מעניינת, אך היא אינה נושאו היחיד של הספר. אפלפלד משלב את זכרונותיו מהוריו עם אוירת התקופה, מביט בעיניים של ילד על עולם המבוגרים, ומשקף את החרדות וההתחבטויות נוכח ההווה המתקדר והעתיד המאיים. כמו בכל מקום באירופה של אותן שנים, היהודים התלבטו בין הרכנת ראש עד יעבור זעם לבריחה, ורבים מהם בחרו להתעלם מן האיום. גם כשהאיכרים בכפר בו נפשו הפליאו בהם את מכותיהם, סברו רובם כי מדובר בתופעה נקודתית: "הפוגרום בזעיר אנפין, כפי שכונה כאן, חלף ולא שייר עקבות מבהילים. האנשים דברו עליו כעל תופעת טבע שאי אפשר לרסנה. האיכרים עוד שייכים לטבע ואין טעם לצפות מן הטבע שינהג בתבונה". ובכל זאת אי אפשר היה למנוע מן הארועים החיצוניים לחלחל אל השלווה המדומה של הנופש, והאנשים החלו נשמטים זה אחר זה, ומסתלקים חזרה אל בתיהם.

אפלפלד מתאר את הוריו, שבדרך זו או אחרת כבר נכחו ברבים מספריו האחרים. האב והאם היו טיפוסים שונים, כמעט הופכיים זה לזה. האם, שעליה הוא כותב, "לאמא, זאת למדתי באיחור רב, יש יחס רליגיוזי לחיים […] יחסה לבני אדם, לבעלי חיים ולחפצים, הוא קשוב", אהבה בני אדם, חשה בנוח בחברתם, הרגישה חלק מן העם היהודי, שאביו העדיף לכנותו בתואר "שבט". היתה לאם יכולת להבחין בפרטים, לקלוט ניואנסים דקים. האב היה אדם רציונלי, אתאיסט, חסר סובלנות כלפי חסרונותיהן של הבריות, מתבטא באירוניה נושכנית. בנם הושפע משניהם: "לא פעם כאמור, לאורך השנים, הייתי נכון ללכת בדרכו של אבא. אך מה לעשות ודרך זו לא תאמה את כלי נפשי. מטבעי איני מבקש לשנות בני אדם או לתקן אותם".

אמו של אפלפלד נרצחה ברחוב ליד בית הוריה לאחר פלישת גרמניה לאזור שהיה אז בשליטת רומניה. סופר דרמטי יותר מאפלפלד אולי היה בוחר ברצח הזה, שאחריו השתנו חייו כליל, כסיום לספר. אפלפלד, נאמן למינוריות, מסיים את ספרו רגע לפני האסון:

התחושה הגוברת כי מה שהיה לא ישוב מילאה אותי ערגה עגומה. מדי פעם הייתי פורץ בבכי. אמא היתה מחבקת אותי ואומרת, "המלחמה עוד רחוקה, האנשים נוטים להפריז, הכל שקט לעת עתה. בערב יבואו גוסטה ודוקטור צייגר, ואני מכינה ארוחה שכולם יזכרו אותה ימים רבים".

"אבי ואמי" הוא אמנם ספר אישי מאוד, אך הצמצום המשפחתי והתקופתי אינו תוחם את הסיפור בדלת אמותיו. ארווין הילד עוקב אחר יחסי הגומלין בין הבריות, על היפה והכעור שבהם, עומד על מורכבותם של בני האדם, שהאסון שבפתח מעצים ומבליט את יחודיותו של כל אחד מהם, ומהתבוננותו ומתובנותיו מתפתחת אישיותו ונבנית תפיסת עולמו. יחסית למינימליזם של אפלפלד, הספר הזה מפורט ושופע פרטים, חדווה ותוגה שורים עליו יחדיו – "באותו קיץ על הגדה ראיתי את העליזות של היאוש" – והגעגוע צובט את הלב.

כנרת זמורה ביתן

2013

על הכריכה: ציור של אדגר דגה מ-1865 – אחותו ובעלה לאחר הריון שהסתיים באובדן העובר

בעל זבוב / ויליאם גולדינג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a2d79c_d796d791d795d7916

חבורת נערים בריטים מוצאת עצמה נטושה על אי בלב האוקינוס. בתקופה בה סיפורי איים בודדים הציגו גיבורים צעירים הבונים חברה אוטופית, ויליאם גולדינג ביקש לתאר כיצד היו הנערים מתנהלים באמת (בקטע שבקישור הוא מציג בקולו את ספרו ואת המניעים לכתיבתו). אליבא דגולדינג, כללי התרבות והציביליזציה דינם להתפוגג באין משגיח, וליצר לב האדם הרע מנעוריו תנתן ההזדמנות לבוא לידי ביטוי מלא ומכוער.

את קול ההגיון והתבונה מייצג חזרזיר, נער שמן וקצר-רואי, סובל מקצרת, קורבן "טבעי" בשל חולשתו הגופנית ובשל צדקנותו. אין בכוחו להשפיע במישרין על הילדים האחרים, ותחילה הוא מבודד לגמרי. כשהמצב מתחיל להתדרדר, ראלף, הנער שנבחר תחילה כמנהיג, מאבד שליטה, והוא חובר אל חזרזיר בנסיון נואש לאחד את החבורה כולה לפחות סביב המשימה ההכרחית של שמירה על מדורת תמיד, שתכליתה למשוך את תשומת לבן של אניות חולפות. יריבו של ראלף הוא ג'ק, שהיה באנגליה מנהיגה של מקהלה, וכעת הוא מושך את נעריו אל חיי פרא. למעט בודדים, במהרה מצטרפים אל ג'ק כל הנערים באי, מהופנטים אל הכריזמה שלו, אל הכוח שבציד, אל החברותא, ואל חדוות פריקת כללי המוסר.

העולם, העולם הנהיר, המתוקן, היה נשמט והולך מהם. גולדינג מתאר גלישה הדרגתית, אך בלתי נמנעת, מן הרוע הקליל, מן הנזק שנגרם בטעות, אל השיכרון שבכוח ואל הרשע שהופך לנורמה. הדמות המייצגת זאת היא לאו דווקא זו של אחד המנהיגים, ראלף וג'ק, אלא של רוג'ר, אחד מנערי המקהלה. בימים הראשונים לשהותם על האי, רוג'ר דורך במזיד על ארמונות חול שבנו הזאטוטים שבחבורה, וזורה חול אל עיני אחד מהם. כשמעשים אלה עוברים בשלום, הוא מיידה אבנים לעברו של זאטוט אחר, אך נזהר לא לפגוע בו. לקראת סיומו של הספר ידרדר רוג'ר סלע מתוך כוונה לפגוע באחד הנערים, ויהרוג אותו. שלושה נערים ימותו במהלך השהיה באי: על מקרה המוות הראשון שארע בשל טעות איש לא ידבר, כאילו התעלמות ממנו פירושה שלא קרה כלל. במקרה השני יאשימו את הקורבן. המקרה השלישי כבר יתקבל בשוויון נפש יחסי, ואחריו ייצאו צבועי פנים – "היטב היה נהיר להם טיבה של חירות-פראים זו, שמביא עמו הצבע המחפה" – לציד אדם במטרה מפורשת להרגו. בעוד מרבית הנערים פוחדים מן המפלצת שבראש ההר, חזרזיר מאתר במדויק את האיום העיקרי: "ואני גם יודע שאין שום יסוד לפחד… אלא אם… אלא אם נתחיל לפחד מבני-אדם".

מכמירת לב היא תשוקתו של חזרזיר לנוכחותם של מבוגרים, שמייצגים בעיניו – בטעות – את הסדר הטוב, ואת הכללים המסדירים חיי תרבות תקינים. אפשר להרחיק אל פרשת בטאוויה מן המאה השבע-עשרה, שמדגימה את חורבנה של חבורת מבוגרים שנקלעו לאי מבודד. ואפשר להזכר בהיסטוריה קרובה יותר לזמן כתיבת הספר –  חורבנה של האומה הגרמנית בתקופה הנאצית, שאמנם לא ארע בבידוד, אך קוים מקבילים רבים מקשרים בינו ובין הספר: המנהיג הכריזמטי, המיעוט האופורטוניסטי המנצל את הכוח שבידיו כדי להשליט טרור, הרוב הדומם שנהנה להיות חלק מן העדר ומתעלם מן הצדדים האפלים של מנהיגיו, קול הצדק המושתק, החריגים המורחקים באלימות.

הטבע משתלב בשלמות בהלכי הרוח של הנערים, וגולדינג מרבה בתיאורים מפורטים. בדפים הראשונים, כשהשהות באי מצטיירת כהרפתקה, הסלעים ורודים, המטפסים שופעים, הפרפרים מפרפרים בשלל צבעים, השמש זוהרת. בהמשך הופכים התיאורים לקודרים יותר, הצמחיה סבוכה, השמים זועמים, החשכה מאיימת, והאי הופך לאוסף של מלכודות.

קראתי את הספר מספר פעמים בעבר. בקריאה הנוכחית שמתי לב, אולי בפעם הראשונה, שנסיבות הגעתם של הנערים לאי נותרו מעורפלות. אחד מהם מזכיר באמרת אגב שהוצנחו אל האי, אבל אין כל זכר למצנחים. אולי המטוס נפל, אבל אין כל זכר למטוס. למען האמת, אין לכך חשיבות מבחינת נושאי הספר, ואולי משום כך הענין אינו מטופל. כמו כן למדתי שמשקפיו של חזרזיר לא יכלו לשמש להדלקת אש, מה שנוטל את הטעם מכמה מן המהלכים המניעים את הסיפור. גם זה ענין טכני, שלולא איכותו של הספר היה בו טעם לפגם. מכל מקום, בכל קריאה הוא נראה לי קודר יותר ורלוונטי יותר, לגמרי לא סיפור הרפתקה תלוש, שכוחו מוגבל למקום ולזמן המתוארים בו, ויש בו משום תמרור אזהרה באשר למהירות בה עלולה חברה תרבותית לגלוש לאנרכיה רצחנית.

הנוסח שברשותי הוא תרגומה של אסתר כספי, תרגום מיושן וכבד מעט, שרק מטעמי חיבה לשפה מהודרת ומטעמי נוסטלגיה אני נצמדת אליו. הספר תורגם מחדש על ידי אמיר צורקמן ב-2011.

מומלץ מאוד.

Lord of the Flies – William Golding

עם עובד

1965 (1954)

תרגום מאנגלית: אסתר כספי

0770000172095

פנלופאה / מרגרט אטווד

1756

כותרת משנה: המיתוס של פנלופה ואודיסאוס

אודיסאה, יצירתו של הומרוס מן המאה השמינית לפנה"ס, מתארת את מסעו של אודיסאוס מטרויה המנוצחת אל איתקה ארצו. היצירה מספרת גם את קורותיה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, במהלך שנות היעדרו. לאחר שהלנה היפה נטשה את בעלה מנלאוס, ועברה לטרויה עם פאריס, נחלצו חבריו של הבעל הנבגד לנקום את נקמתו ולהשיב אליו את אשתו. פנלופה נותרה בביתה למשך עשרים שנה, עשר שנות המלחמה ועשר שנות המסע חזרה. איש לא ידע בוודאות היכן אודיסאוס ואם ישוב, ומחזרים החלו ללטוש עיניהם אל האשה ואל רכושה, התישבו בארמונה, וכילו את הונו של בעלה. מכיוון שלא היה בכוחה להרחיק אותם, אך גם לא עלה בדעתה להיענות להם, הכריזה שתבחר באחד מהם כבעל כשתסיים את אריגת התכריכים לאביו של אודיסאוס. בימים היתה טווה, ובלילות פרמה את מלאכת יומה כדי למשוך זמן. במלאכה ובתרמית הסתייעה בשתים-עשרה משרתות נאמנות. נאמנותן לא עמדה להן כשאודיסאוס בשובו האשים אותן בקיום קשרים עם המחזרים, שלמעשה אנסו אותן מכוח מעמדם. טלמכוס, בנם של אודיסאוס ושל פנלופה, הצטווה על ידי אביו להרוג אותן, והוא בחר לתלות את הנשים, צורת המתה שנחשבה להשפלה. המשרתות נשכחו, אך פנלופה הפכה לסמל הנאמנות.

פנלופה מקבלת בעזרת מרגרט אטווד הזדמנות לספר את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו, להסיר את רעלת הצניעות ולחשוף את האשה שמאחורי המיתוס. במתכונת של טרגדיה יוונית, ניתן למשרתות תפקיד המקהלה, אותו הן מנצלות כדי לשקף את מעמדן כרכוש אדוניהן, וכדי להעצים את המסרים שבדבריה של גבירתן. שלוש-עשרה הנשים שוהות כעת בעולם הבא היווני, בו ממשיכים גיבורי הטרגדיה לחיות ללא גוף אך עם אותה נשמה. נקודת המבט הזו מאפשרת לאטווד לתבל את הסיפור באבחנות כלפי העולם של היום, מבעד למבטה עתיק היומין של פנלופה.

בראשית הדברים מתקוממת פנלופה כנגד התדמית המיוחסת לה: "חיכיתי וחיכיתי, למרות הפיתוי, למרות הצורך הכפייתי כמעט לנהוג אחרת. ומה יצא לי מזה בסוף, ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית? נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל, כמו פנלופה? […] אל תהיו כמוני, אני רוצה לצרוח באוזנים שלכן – כן, כן, שלכן!". סבלנותה המפורסמת של פנלופה היתה כורח הישרדותי בעולם הפטריארכלי בו חיתה. נישואיה לאודיסאוס הוסדרו עבורה מבלי לשאול את פיה. זמן לא ארוך אחרי חתונתם קם בעלה והסתלק להרפתקאותיו. במהלך שנות נדודיו הגיעו שמועות על בגידותיו, כשהן עטויות הילת סיפורי גבורה, אך היה ברור שאם היא תבגוד בו, הרי מכוחו של מוסר כפול  השמועות על כך תהיינה בגדר גזר-דין מוות. כל מעשה שלה נבחן ונשפט, והיא שיחקה את המשחק: בכתה והתמוטטה, כמצופה מאשה, העמידה פני מוחמאת מן החיזורים, נזהרה בכבוד הוריו של אודיסאוס למרות יחסם כלפיה. אפילו כשזיהתה את בעלה בשובו מוסווה כקבצן, נאלצה לחשב חישובים כדי לא לחשוף אותו מוקדם מדי, פן ייעלב שתחפושתו לא עלתה בידו. מכיוון שלא היה בידה הכוח שניתן לגברים כדי להתעמת עם קשיים, אימצה כדרך פעולה את עצת אמה הניאדה, נימפת המים: "אם את לא מסוגלת לעבור מבעד למכשול, תזרמי סביבו. כמו המים".

אם מצבה של פנלופה היה עגום למרות רום מעמדה כבת אצולה וכאשתו של מלך איתקה, מצבן של המשרתות היה עגום עשרת מונים. מכיוון שנחשבו רכוש ולא בנות אנוש בעלות זכויות, ציפו מהן לשמש את אדוניהן ואת חבריהם של אדוניהם בכל, החל בעבודות הבית וכלה בשרותי מין. מול תמונות מחייה של פנלופה מעמידה מקהלת המשרתות תמונות מחייהן, כמו לדוגמא לידת טלמכוס ולידתן:

כי בלידתו חפצו, כי את לידתו חגגו, ולא כך היתה לידתנו.

נסיך הביאה אמו לעולם, בעוד שלל אמותינו

השריצו, המליטו, כמו כבשות, כמו סוסות,

חזירות, חתולות, הן הטילו ביצים עזובות.

מרגרט אטווד מספרת סיפור כבד ראש, שעושה צדק עם הנשים שבשולי עלילות הגבורה הגבריות, ומשגרת מסר ברור גם לימינו. אל תוך כובד הראש הזה היא מטפטפת הומור ואבחנות שנונות על הטבע האנושי, שלא השתנה באלפי השנים שחלפו. הלנה ואודיסאוס בוחרים שניהם לא להסתפק בעולם הבא, אלא להתגלגל בדמויות אדם, והתגשמויותיהם הרבות מצביעות על חזרתה של ההיסטוריה על עצמה. באמצעותה של הלנה הגאוותנית "נודע לי על קיומם של טלאים, שמשיות, מחוכים, נעלי עקב, ביקיני, התעמלות אירובית, פירסינג ושאיבת שומן. ואז היא ממשיכה ומפרטת כמה היא היתה שובבה ואיזו מהומה חוללה וכמה גברים הרסה. אימפריות חרבו בגללי, ככה היא אוהבת להגיד". ואודיסאוס שב ומתגלגל בגברים שטופי טסטוסטרון: "הוא היה מצביא צרפתי, הוא היה פולש מונגולי, הוא היה איל הון באמריקה, הוא היה צייד ראשים בבורניאו. הוא היה כוכב קולנוע, ממציא, איש פרסום. תמיד זה נגמר רע – בהתאבדות, בתאונה, במוות בקרב או ברצח".

למרות שהספר פמיניסטי, הוא אינו משתלח, אינו מבקש להפוך נשים לגברים – פנלופה מעדיפה להשאר יושבת בית בעולם הבא – והסופרת אינה מהססת ללגלג גם על הדמויות הנשיות. הלנה הריקנית אינה זוכה להערכתה, וגם פנלופה הרצינית אינה מתוארת כחפה מחולשות. כשפנלופה מתארת את תחפושתו של אודיסאוס, היא מקווה שהקמטים והקרחת הם לא אמיתיים אלא חלק מהתחפושת. כשהיא מספרת על העלאה באוב, היא מתלוננת באיסטניסיות על בקשתם של אנשים בימינו לדבר עם המון כלומניקים מתים. וכשהיא מאזינה לדברי היוהרה של הלנה, היא אינה מתאפקת מלנעוץ בה סיכה, "אני מבינה שהפרשנות של מלחמת טרויה השתנתה כיום. עכשו חושבים שאת היית סתם מיתוס". האנושיות של פנלופה, וגם של משרתותיה, אינה מפחיתה מן המסר, אלא להפך, מעצימה אותו, שכן אטווד אינה עוסקת בסמלים אלא בבני אדם.

מרגרט אטווד כתבה בכשרון ובתבונה, שרון פרמינגר תרגמה למופת, ו"פנלופאה" הוא יצירה מושלמת, מהנה מאוד לקריאה ומעוררת הרהורים.

The Penelopiad – Margaret Atwood

פן וידיעות ספרים

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

מטאטא וסיפורים אחרים / לאוניד פקרובסקי

מטאטא וסיפורים אחרים

לאוניד פֶּקָרובסקי עלה לישראל מאוקראינה בהיותו בן ארבעים וארבע. בקייב רכש תואר שני באמנות, ובמסגרת עבודתו היה אוצֵר תערוכות. בארץ לא מצא עבודה בתחומו, והועסק תחילה כגנן בבית קברות, אחר-כך כעובד דפוס, ובמשך מרבית השנים כשומר. עיסוקיו אלה, המצויים, לתפיסתו, ולא רק לתפיסתו, סמוך מאוד לתחתית ההיררכיה החברתית, משמשים עבורו נקודת תצפית על עצמו ועל החברה הישראלית, ותצפיותיו מבוטאות בסיפוריו.

אודה ואבוש, היתה לי דעה קדומה כלפי הספר. חשבתי שההתיחסות לסיפורים תהיה חייבת להיות מעורבת בהתיחסות לביוגרפיה של הסופר, כפי שכל סקירה או ביקורת של שירי שיבטה טויו אינה יכולה להיות משוחררת מן הידיעה שהכותבת שלחה ידה בכתיבה רק בהגיעה לגיל תשעים ושתיים. מתברר שלדעה קדומה זו לא היתה אחיזה כלשהי במציאות. פקרובסקי אמנם מרבה לספר על חוויותיו האישיות, ולפער שבין העיסוק הפשוט לרוח הממריאה אל על הוא מתייחס בהומור נוגה, אבל הסיפורים פשוט מצוינים מן ההיבט הספרותי הנקי, והרקע האישי שמאחוריהם הוא עובדה, לא גימיק פיקנטי.

הספר נפתח בסיפור "בודקה", שמתאר איך השתנה היחס כלפי השומר לאחר הפרסום הראשון של סיפור משלו – "המטאטא" – בעברית, ומסתיים בסיפור "נעליים", שבו הוא מתבשר על החלטתה של ההוצאה לאור לפרסם קובץ מסיפוריו. בין שני אלה משובצים עשרים ושישה סיפורים נוספים, שהמשותף לכולם, בהכללה, הוא שילוב היומיום של המספר עם תצפיותיו בסביבתו ועם הרהורים הגותיים הנשענים על ידע תרבותי נרחב. הנה כמה מנושאי הספר: בסיפור "להתראות בגן עדן", שהוא אחד הארוכים בקובץ, פקרובסקי מספר על עבודתו הראשונה בארץ כגנן וכחופר קברים, "מתייהר" או "מתנחם" בעובדה שמקצוע הגננות – ולא מקצוע הזנות – הוא המקצוע העתיק ביותר, שהרי אלוהים הטיל על אדם הראשון לעבוד את גן העדן, שוטח את מחשבותיו בעודו מנסה למצוא שיטות לא להרדם בתפקידו כשומר, ותוהה אם אכן הובילה אותו פורטונה לגן עדן. בסיפור "מצבה", שהוא אחד הקצרצרים בקובץ, הוא ניצב מול חלקת קבר ובה מצבה שהכינו לעצמם בני זוג בעודם בחיים, והוא כותב על הכפילות המטושטשת הזו של אדם חי וקבר הממתין לו. ב"בורשט" הוא מספר על ארבע זונות אוקראיניות. ב"אלברכט דירר" הוא מתאר אדם בן דמותו שחוקר את אמנותו של דירר. "החור" הוא סיפור כמעט אפרים-קישוני, אך בנופך הגותי, על התלאות עם הנגר ועם האינסטלטור. "חס וחלילה" הוא סיפור אוטופי-אירוני על השלום העתידי שיצמח מאהבתם של חס, נצר לחלוצים ציוניים, ושל חלילה, בתו של בכיר חמאס. הנושאים, כפי שאפשר להתרשם, מגוונים, אך כולם ניחנו בעומק, בריאליזם, באבחנות שנונות, ובשילוב של אירוניה עצמית עם ביקורת חברתית.

מצאתי בסיפורים רוח אליטיסטית בלתי מתנצלת, שאין לטעות בינה לבין סנוביזם. פקרובסקי אמנם מתקשה בלימוד השפה העברית – בראיון תיאר את תחושתו כ"אני כמו כלב חכם, שאתה מסתכל בעיניים החכמות שלו ואומר לו 'נו, אני יודע שאתה רוצה להגיד לי משהו'. אבל הוא לא יכול" – ומועסק בעבודה שאינה מנצלת את כישוריו, אבל הוא מכיר בערך עצמו, נשען על בסיס תרבותי רחב ואיתן, ואינו מתפשר. כמי שלא נולד בארץ יש לו נקודת מבט "מבחוץ" על התרבות הישראלית, והוא אינו מהסס לנעוץ סיכות בתופעות של גאווה מנופחת ושל יומרנות. הוא ניחן בכושר להבחין בפרטים ולתאר אותם, למצוא יופי בטבע העירוני המצולק, ולהעביר אל הנייר ואל הקורא את עולמו הפנימי, שאינו כבול אל הבודקה של השומר.

לטעימה מן הסיפורים, הנה קישור אל "נעליים", ופיסקה שאהבתי – אחת מני רבות – ושצבטה את לבי, מתוך "גן העדן שנשרף":

כמה פעמים, מאז שעלית לישראל, שכנעת את עצמך שאתה אדם בעל שלמות פנימית, שעולמך הפנימי לא מפחיד אותך אלא להפך – אתה שואף אליו, שההתעמקות בו היא אולי השמחה היחידה של האדם הרוחני (שזה אתה), ושהבדידות לא מכבידה עליך אלא אולי דווקא קוסמת לך? תיזכר כיצד ברגעי יאוש התרופה למכאוביך היתה הפילוסופיה של הסטואיקנים. ואיך הדפים הלוהטים מ"אמרות השפר של תורת החיים", של שופנהאואר, חיממו את נשמתך הקופאת ב"כפור הנצחי" של הסביבה הזרה. עכשו, כשאתה יושב פה, בחשכה מוחלטת, תודה לפחות בפני עצמך: נסחפת. לא באמת הצלחת לסלק מתוכך את "האנושי, האנושי מדי". כן, כן, כן! חסר לך, כמו לגימת מים, איזשהו פטפוט שולי ואווילי עם טיפש מוחלט. הרי לךָ הבדידות שלך: היא יוצאת ממך כמו אבן כליה, עם דם ועם כאב שלא ניתן לשאת…

טניה חזנובסקי ותומר שריג תרגמו להפליא, וסיפוריו של לאוניד פקרובסקי מענגים ספרותית ואינטלקטואלית. שמחתי לגלות אותם, ואשמח לקרוא עוד.

ספרית פועלים

2012

תרגום מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג