המצאת החיים / שי גולדן

כותרת משנה: סיפור החיים האמיתי לחלוטין והמומצא לגמרי של אבא שלי

שי גולדן אומץ בגיל שש, יחד עם אחיו רן הגדול ממנו בשנה, בידי אווי וארי, עולים מרומניה. לילדים סיפרו ההורים שקר, לפיו הם בעצם הוריהם הביולוגיים, שנאלצו לנטוש אותם בבית יתומים מחמת קשיים כלכליים, וכעת שבו לקחתם. הילדים ידעו שהם משקרים, ההורים ידעו שהילדים יודעים שהם משקרים, אבל כל הארבעה גויסו ליצור לעצמם סיפור חיים משותף, ששכתב את עברם. אולי עשו זאת משום שאימוץ לא היה נושא שדברו בו, אולי משום שביקשו ליצור תחושה של שלמות, או אולי, כפי שהבן מסביר זאת, עסקו בהמצאת חייהם מחדש.

שנים אחר כך הכעסים התעוררו והשקר התפוצץ בפרצופם. אבל כעת, כשהבן כותב את סיפור חייו של אביו, השזור לבלי הפרד בסיפורה של האם, אהבתו היחידה, הוא בוחר בהבנה. "השקר הזה לא היה טעות, הוא היה שגוי ויומרני ונאיבי ולא מחושב ומעט ילדותי, אבל הוא לא היה טעות. מעשה גבורה של הצלת חיים, שמתלווה אליו אקט של נסיון להפוך את החיים האלה לטובים יותר, לעולם לא יכול להחשב טעות […] אני יודע לומר שהם ניסו להקים גן עדן אוטופי על פני האדמה שלנו […] והדרך אשר לא צלחה לשם היתה רצופה בכוונות טובות". לבו של הספר הוא אמנם הביוגרפיה של האב, אבל, כמו ההתיחסות אל השקר הזה, הנושא העמוק השזור בסיפור הוא האופן בו ההתנסויות השונות מתפרשות ונישאות אל העתיד. "ההתרחשויות עצמן אינן מגדירות את חייו של האדם", כותב שי גולדן במידה רבה של צדק, "כי אם הדרך שבה הוא זוכר אותן".

אווי וארי חוו טרגדיות. אביו של ארי הוכה למוות בשל יהדותו, ומת מול עיניו של ארי כשהיה בן שש. בני משפחותיהם נרדפו ונרצחו בפרעות יאשי ובתקופת השואה. הם שכלו תינוק, סבלו משרירות לבו של השלטון הקומוניסטי, ונאלצו לחיות עם הידיעה שלא יוכלו ללדת ילדים. בגיל מבוגר יחסית, שנים אחרי שהגישו בקשה לעזוב את רומניה, הגיעו לארץ להתחיל את חייהם מחדש. איך שורדים ונאחזים בחיים רצופי קשיים? "לפעמים "ככה זה" זו הדרך ההגיונית היחידה להסביר אסונות לא מוסברים שכאלה. אנשים נרצחים, מתים, מאבדים ילדים. ככה זה. וזה ככה. וזה מה שזה". זו אינה הרמת ידים, זה אינו יאוש, אלא מנגנון התמודדות.

את סיפור חייו של ארי מגדיר בנו כאמיתי לחלוטין ומומצא לגמרי. הוא נצמד לעובדות, כפי שסופרו לו, כפי שאביו זוכר אותן, וכפי שהוא עצמו זוכר אותן מסופרות לו. ההמצאה נובעת לעתים מהשלמות מדמיונו, ולרוב מתוך הכרה שהזכרון חמקמק, או כמו שאחיו אמר: "זכרון הוא הסיפור שנשאר לך אחרי שזרקת את הסיפורים שאתה לא אוהב". הוא מודע לחוסר האפשרות להגיע להסכמה על מהותם של הדברים, בעיקר כשהדבר נוגע לעניינים משפחתיים. הוא יודע שאביו בחר לטאטא מתחת למלים את זכרונותיו לטובת החיים. אבל הוא, כדבריו, "נרקומן של זכרון, מכור למלים, אובססיבי לפענוח הדברים שנפש האדם אינה מסוגלת לפענח". אז הוא ממשיך לנסות.

שי גולדן מתאר את הטוב ואת הרע, את האהבה והמשפחתיות, וגם ארועים שליליים כמו התקפי הזעם של אביו שכל פגיעה קטנה בסדר ערערה אותו. הוא מספר על הורות מסורה, וגם על שגיאות קשות. אפשר להאחז בשגיאות, להעצים אותן, למחוק את כל השאר ואת הכוונות הטובות, ולבחור בכעס, בסגירת חשבונות. אפשר, לעומת זאת, לבקש את ההבנה, שהסיפור הביוגרפי מוביל אליה. ואפשר להסתפק ב"ככה זה". בסופו של דבר, זו בחירה אישית, וכמו הזכרון היא מגדירה את החיים.

סיפורו של ארי, למרות תעתועי הזכרון, למרות הטרגדיות, למרות השגיאות, הוא סיפור של אהבה ושל גורלות שנפגשו ליצירת משפחה. הכתיבה של שי גולדן מפוכחת, חכמה ומיוחדת, והאנשים שעליהם שהוא מספר, על מעלותיהם ועל פגמיהם, נכנסים אל הלב. "המצאת החיים" הוא ספר מרגש ומאוד מומלץ.

עם עובד

2021

ילד בולע יקום / טרנט דלטון

סקירה יפה וממצה אודות "ילד בולע יקום" כתב הסופר עצמו במאמר תחת הכותרת "למה כתבתי את הספר הזה". קטעים מן המאמר מצוטטים על דש הספר, ומסתיימים בשש נקודות, הלוכדות היטב את רוחה של היצירה:

כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב

אהבת אמת כובשת הכל

יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום חשוך וברוטאלי

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום יפהפה וקסום

הבית הוא תמיד שיר הפתיחה והסיום

טרנט דלטון מספר, מפיו של איליי בל, על ילדות בפרוורים הקשים של בריסביין שבאוסטרליה. איליי, ואחיו גאס שאינו מדבר, חיים עם אמם ועם בן זוגה לייל, עד שארוע אלים מעלים את האיש ומשגר את האם לכלא. הילדים עוברים לגור עם אביהם, שאתו לא היה להם שום קשר. לייל סוחר סמים, האם נרקומנית שנגמלה, האב שיכור שסובל מהתקפי חרדה משתקים. הבייביסיטר של הילדים, שהוא גם המבוגר המשפיע על איליי, הוא אסיר ששוחרר לאחר שנים רבות בכלא באשמת רצח. לכאורה, איש מהם אינו ראוי לגדל ילדים, אבל בעולם של איליי ושל גאס האור והצל משמשים יחדיו. בדומה למסקנותיו של דלטון למעלה לגבי הפרוורים של אוסטרליה, גם הילדים, שחווים ברוטאליות וטראומות מערערות, מוצאים את היופי ואת הקסם.  

גאס, שכאמור אינו מדבר, שותק מבחירה בעקבות טראומה. הוא מתבטא באמצעות מחוות ובאמצעות כתיבת מלים באוויר, מלים כמעט נבואיות. האם הילד באמת ניחן בכוחות נסתרים? איליי מנהל שיחות משונות באמצעות טלפון אדום המצוי בחדר חבוי בבית אמו. האם השיחות האלה באמת מתקיימות? דלטון מהלך באמנות רבה על הקו הדק שבין העל-טבעי למציאותי, עוטף את הסיפור בקסם, ומציג לצדו את האופציה שכל הבלתי מוסבר הוא בעצם דרכם של הילדים להתמודד עם הטראומות שבחייהם.

איליי וגאס, ילדים מיוחדים באמת, מקיימים ביניהם קשר יחודי, והתובנות שלהם – מעבר לתובנות חובקות הכל שלמעלה – מרתקות ונוגעות ללב גם יחד. כשאיליי מתבונן בחייה של אמו, הוא מבחין שבחיי כל אדם ניתן להבחין באדוות, דוגמת אלה שחולפות במים: "הטיפה בים היתה אבא של אמא שעזב אותה כשהיא היתה ילדה", וכל מה שקרה אחת נבע מן הטיפה הזו שהכתה גלים. כשגאס חורג משתיקתו ומדבר עם איליי, ורק אתו, הוא אומר: "אתה יודע מה קלטתי בכל הזמן הזה שסתמתי את הפה? רוב הדברים שאנשים אומרים לא צריכים להאמר". איליי מתבונן בסדרת הטלויזיה האהובה עליו, "קשרי משפחה", ורואה שם את האב אומר לילדיו שהוא אוהב אותם, מלים שהוא וגאס לא שמעו מאביהם, אבל הוא נבון מספיק ורגיש מספיק כדי לדעת ש"אבא אומר לי שהוא אוהב אותי כשהוא עושה אקדח מהאצבע והאגודל שלו ומכוון אותו אלי בזמן שהוא מפליץ". האב הפגום הזה הוא גם מי שקשוב לחלומותיו של איליי להיות עיתונאי, ובחג המולד הוא מעניק לו בלוק כתיבה, שבעמודו הראשון הוא כותב: "אתה יכול לשרוף את הבית או להדליק את העולם. תלוי בך, איליי. חג מולד שמח. אבא."

בעולמו המבלבל איליי עוסק רבות בשאלה מהו טוב, והוא מכוון עצמו לשם. כך, לדוגמא, הוא "מרגיש שלחבק את אבא זה דבר טוב והתקווה שלי היא לגדול להיות אדם טוב, אז אני עושה את זה". גאס גם הוא מוצא לעצמו דרך לעשות את הטוב כשהוא עוסק בהתרמות. "נתינה, הוא קלט, היא הדבר האחד שחסר בחייהן של רוב היחידות המשפחתיות בפרוורי אוסטרליה, שלטוב ולרע התמכרו לעיסוק בפשיעה קטנה". אם זה נשמע סכריני, זו טעות. ברירת המחדל של הלב האנושי, כך הם מאמינים למרות הכל, היא טוּב לב.

טרנט דלטון כתב את הספר בהתבסס על חייו. בראיונות אתו סיפר שגאס הוא תערובת של אחיו, דמותה של העיתונאית שבה איליי מאוהב מבוססת על אשתו, ואמו, שבעיניו היא האדם המעניין ביותר, עברה בחייה תלאות גדולות, שרק אחוז קטן מהן מתואר בספר. כמה מעט אנו יודעים על המתרחש מאחורי דלתות סגורות בשכונות המוזנחות לנפשן, קרוב למרכז, לנופים הקסומים, אך כאילו ביקום מקביל. כשהוא מתמצת את ספרו, אפילו יותר משש הנקודות שלמעלה, דלטון מספר על מכתב שקיבל מקוראת צעירה, ובו היא כתבה שהראה לה מהי תקווה. תקווה ואהבה – זה כל הסיפור.

"ילד בולע יקום" הוא סיפור התבגרות שופע אלימות וקסם, כאב ותקווה. סגנונו מיוחד, איליי הוא דמות בלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

Boy Swallows Universe – Trent Dalton

כנרת זמורה דביר

2021 (2018)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

ויום אחד עוד ניפגש / ליזי דורון

ליזי דורון, ילידת 1953, גדלה כבת יחידה לאמה הלנה. הלנה, ניצולת שואה, בחרה בשתיקה אודות קורותיה, וסירבה לענות לשאלותיה של בתה באשר להיעדרותו של אביה מחייה. "את כל מה שרציתי שתדעי את כבר יודעת", כך אמרה לה גם שנים אחר-כך, ימים ספורים לפני מותה. בתקופה המתוארת בספר, כשליזי כבר בשנות החמישים לחייה, בתהליך שלא היא יזמה אבל הניחה לו להתגלגל, נחשפים כמה מן הסודות שהוסתרו ממנה. מצד אחד היא סבורה שכאשר "האחרונה שאולי יודעת את התשובות לשאלות שלי תיעלם […] אז יבוא עלי השקט הסופי". מצד שני, היא יודעת כי "לחיות בלי ביוגרפיה זה כמו לחיות בלי רגל, בלי עין או בלי כליה". היא בוחרת בידיעה.

"ויום אחד עוד נפגש" הוא סיפורו של הדור השני לשואה. שלוש חברות ילדות, שבמידה רבה אימצו את השתיקה של הוריהן, נפתחות זו בפני זו, אולי בפעם הראשונה, לומדות על סודות ההווה, ורואות בעיניים של בוגרות את ילדותן. דורית, היחידה שחיתה במשפחה שלמה – אב, אם, אח, דודה ודוד – ולכן היתה מושא לקנאה, חיפתה על עברה הקשה של אמה ועל התקפי הדכאון שלה. חיה'לה, שעסקה כילדה בנגינה ובריקוד, ולכאורה נהנתה מכך, ניסתה בעצם להסב את תשומת הלב מן הסוד שבגללו היו לה שני אבות. וליזי עסקה ללא הרף במסתורין שאפף את גורלו של אביה. לפעמים רקמה סביבו סיפורים – "אבא הוא גם איש רוח וגם פרטיזן, פיציתי את עצמי, ואפילו נלחם במלחמת השחרור, הלכתי על כל הקופה" – לפעמים הטרידה בשאלות. "למה משגעים את הילדה? שמישהו כבר יגיד לה!", התמרמרה גולדה, אחת השכנות, אבל איש לא הגיד לילדה דבר. הגישה של גולדה היתה יוצאת דופן, וכל השאר, מבוגרים וילדים, נענו לצו השתיקה. הילדה היחידה שידעה לומר משהו על השואה היה ברכה, בתה של גולדה, ובבגרותה הפכה את השואה לעיסוק, כמעט לדיבוק.

סיפורם של ניצולי השואה, שהקימו משפחות חדשות, הוא סיפור של קשיים פיזיים ומנטליים, סיפור של החלטות הרות גורל, שעיצבו את חיי צאצאיהם. בחוכמה של מרחק, ובנוחות של נסיבות חיים שונות לחלוטין, קל לקבוע שהשתיקה היתה גזירה שהילדים התקשו לעמוד בה. אבל ההורים, שחוו גיהינום והתקשו במקרים רבים להתמודד עם זכרו, ביקשו למנוע מילדיהם אפילו הצצה אליו, והאמינו שהם מגינים עליהם. ואין איש רשאי לשפוט.

ליזי דורון כותבת ברגש ובמינימליזם, לעתים אפילו בהומור עגום. הסיפור הקשה של הוריה, שכל פרט ממנו מסביר את ילדותה, צובט לב, והתמונה של הסופרת כילדה, כשאביה משקיף עליה בהחבא, מעלה דמעות. לאחר קריאתו, חזרתי אל ספרה הראשון, "למה לא באת לפני המלחמה", שבו הוא מתארת בתמונות קצרות את היומיום של ילדותה עם אמה. כמו הספר הזה, וכמו ספריה האחרים, גם "ויום אחד עוד נפגש" מומלץ מאוד.

כתר

2010

יריד ההבלים / ויליאם מייקפיס תקרי

"יריד ההבלים" שראה אור כספר ב-1848, ועוד קודם לכן כסדרה בת תשעה-עשר המשכים, הוא סאטירה נשכנית ומבדרת על החברה האנגלית במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. "יריד ההבלים", כך מסביר הסופר כבר בשלב מוקדם, "הוא מקום של הבלות, שחיתות ואיוולת רבה, שכולו אחיזת עיניים וגניבת דעת והעמדת פנים", והספר כולו מדגים זאת בכל פיתולי עלילותיו. דמויותיו מציגות שלל טיפוסי אופי, מן החיישני והתמים ועד התוקפני והמושחת, אף אחת מהן אינה כליל השלמות, וכולן יחד פועלות מכוחם של כללי היריד. "זאת, ידידים יקרים, היא המטרה הנלבבת שהצבתי לעצמי – להלך עמכם בשבילי היריד ולסקור את הדוכנים והמופעים בו; למען נשוב כולנו הביתה כתום הזיקוקים, וההמולה, וההילולה, ונשקע בדכדוך גמור בחדרי חדרים".

בגלגולה כסדרה נשאה הנובלה את כותרת המשנה "שרטוטים בעט ובעפרון של החברה האנגלית", והתייחסה אל הטקסט ואל האיורים הנלווים, שגם הם יצירתו של הסופר. לספר ניתנה כותרת המשנה "רומן ללא גיבור", שניתן לפרשה ביותר ממובן אחד: דמויותיו של תאקרי אכן אינן גיבורות, וכולן לוקות באופן זה או אחר בחוליי החברה, בהם חמדנות, סנוביזם, צביעות ובטלנות, וכמו כן הנושא המעסיק את הסופר אינו היחיד, אלא החברה בכללה. במאמרים רבים ברשת, ובאחרית הדבר המעניינת מאת ה. מ. דלסקי, הכותבים מתייחסים, בין השאר, אל הריאליות של היצירה, ואל ההתנערות ממוסכמות הספרות של התקופה, ושרלוט ברונטה, שהיתה ממעריצותיו של תאקרי, קבעה כי "אם האמת היתה שוב אלילה, תאקרי היה הכהן הגדול שלה".

ציר העלילה הוא קורותיהן של אמיליה סדלי ובקי שארפ. שתי הצעירות עוזבות יחדיו בתום לימודיהן את הפנימיה בה שהו. אמיליה היא צעירה בת טובים, צנועה ומאירת פנים. בקי, בת למעמד נמוך – יתומה שאביה היה צייר ואמה רקדנית – שהתקבלה לפנימיה כמעשה חסד, ונאלצה לממן את לימודיה כחונכת תלמידות צעירות, היא חדת לשון, חצופה, מרדנית. כולם אוהבים את אמיליה, איש אינו אוהב את בקי. חייהן יתפתחו במקביל, אצל האחת בכניעות ואצל השניה באסרטיביות, ישיקו לעתים, ויציגו שני קצוות של התנהלות נשית בעולם שבו אשה היא נגזרת של הגברים במשפחתה. לצדן יופיעו גברים שונים, שידגימו התנהלות בקשת שבין מסירות בלתי מוגבלת (שעליה יאמר תאקרי כי, "סיפור זה נכתב לריק אם הקורא טרם הבחין שהמייג'ור הוא טיפוס רכרוכי") לדחף בלתי נשלט ל"כיבושים" ("לבד מן הניצחון במלחמה, היה הניצחון באהבה מקור גאווה לגברי יריד ההבלים מאז ומקדם", מלגלג הסופר). הספר, המסופר בסבלנות ובפרטנות, מציג דמויות רבות נוספות, משורטטות בשלמות, נודד בין אנגליה למושבות האנגלים באירופה – "נושאים עמנו בכל אשר נלך […] הגסת דעת עולצת ועזות מצח" – ומרכיב תמונה שלמה, תוססת וביקורתית, של היריד.

האופן בו תאקרי מספר את הסיפור הוא המשווה ליצירה קסם. הסופר נוקט בשיטת היודע-כל, אך משתעשע איתה. לעתים הוא חושף דברים שידועים לו מתוקף מעמדו, לעתים מערפל בכוונה ומניח לקורא להשלים פרטים על פי תפיסתו והעדפותיו. הוא אינו טורח להיות אובייקטיבי, אלא משלב את הערותיו, שרובן לגלגניות וביקורתיות, כדוגמת "איזו הדרת כבוד מוסיפה לגברת זקנה אותה יתרה בבנק!". הסופר אף בוחר לעתים בעמדת המטיף, לעתים בהפוך על הפוך, כמו עצתו לעלמות, "לעולם אל תחושו רגשות העשויים להכביד עליכן ואל תבטיחו הבטחות בלא להשאיר לעצמכן פתח לחזור בכן ולהפירן לעת מצוא. זו הדרך להצליח בחיים ולזכות בכבוד ובשם טוב ביריד ההבלים". הוא אינו חס על הקורא, אלא מעמת אותו עם השאלה מה היה עושה במקומן של הדמויות. כך, לדוגמא, כשהוא מספר על אנשים הנענים להזמנתו של מי שאינו ראוי לכך, הוא מוסיף, "הכל באו לחלות פניו של אותו שוע נעלה – כל מי שהוזמנו; כפי שאתה, הקורא (אל תאמר לא), או אני הכותב זאת, היינו באים אילו נתבקשנו". יחד עם זאת, לצד השנינות, הוא מביע בישירות דעות רציניות, ביניהן הפניית תשומת הלב אל כל האנשים הפשוטים שחייהם נהרסים בגלל הנהנתנות חסרת האחריות של בני המעמדות הגבוהים – "קודם שאדם הולך לעזאזל בעצמו, הוא משגר לשם נשמות רבות אחרות לסלול לפניו את הדרך" – והקביעה הברורה המתייחסת להבדלי מעמדות, "תנו דעתכם כמה מסתורי, ותכופות חסר פשר, הוא פיס החיים, המעניק לזה מחלצות שש וארגמן ושולח לאחר בלואי סחבות תחת מלבושים וכלבים תחת מנחמים".

הזמן לא פגם באיכותה של היצירה ובתקפותה, גם משום אופן הסיפור המלבב, וגם משום שהיא עוסקת בנושא אופיים של בני האדם, נושא שלא אבד עליו הכלח. במענה למבקריו, שהתבטאו נגד הדיוקן הקודר של האופי האנושי בספריו, טען תאקרי כי האנשים ברובם טפשים ואנוכיים. אין צורך להחזיק בדעתו זו כדי להכיר בחולשותיהם של בני האדם, שאינן בהכרח תלויות תקופה ומקום.

ויליאם מייקפיס תאקרי כתב יצירה מרשימה ומהנה, אסתר כספי תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

Vanity Fair – William Makepeace Thackeray

מוסד ביאליק

1987 (1848)

תרגום מאנגלית: אסתר כספי

אחרית דבר: ה. מ. דלסקי

איורים: המחבר

ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל / ביל ברייסון

ביל ברייסון, עיתונאי, סופר ואדם סקרן ותאב ידע, מספר על ההיסטוריה של היקום ושל האדם. הספר נפתח במבוא, המציג את אוסף המקרים וצירופי המקרים, הנדמים לעתים ניסיים ועתירי מזל, שהביאו לעצם קיומם של הכותב ושל קוראיו. "מטרת הספר הזה היא לספר כיצד כל זה קרה – ובפרט, כיצד עברנו ממצב שבו לא היה שום דבר למצב שבו היה משהו, ואז כיצד מעט מאותו משהו הפך להיות אנחנו, וגם משהו ממה שהתרחש בינתים ומאז". אנחנו יודעים מה אנחנו יודעים על היקום ועל כדור הארץ ואוכלוסיתו, אפשר לקרוא על כך באינספור מקורות, אבל יחודו של הספר באופן הבהיר והנגיש בו הוא מכסה כל תחום, ובמעבר הלוגי מנושא לנושא. למרות שלא באמת ניתן לדחוס את ההיסטוריה של כמעט הכל לספר אחד, ברייסון מצליח ליצור את הרושם שעיקרי הדברים תוארו כהלכה, ועדיין נותר מקום גם לתיאור הדרכים בהן מושג הידע, ולעיסוק במה שאיננו יודעים.

הספר פותח ביקום, ביצירתו ובמבנהו, ועובר אל מערכת השמש ואל כדור הארץ. ההתפתחויות של הפיזיקה, המסבירה את התנהלותו של היקום, הן נושאו של הפרק העוקב. באורח פרדוקסלי ידיעותינו על הנעשה במעמקי כדור הארץ מעטות מאוד, אפילו יחסית למה שידוע לנו על כוכבים אחרים, והפרק הבא עוסק במחקר הקשור בכוכבנו. מכאן המעבר טבעי אל החיים עצמם, מן החד תאיים ועד האדם, כולל הצמחים וכל מה שביניהם ומחוץ להם. הפרק האחרון מטפל בהתפתחויות שיצרו את ההומו סאפיינס.

סגנונו של ברייסון קליל לכאורה. הוא שוזר בספר הומור ונימה אישית, שמאזנות את כובד הראש שבו הוא מתייחס לנושאים שעל הפרק. נמצא בספר התיחסויות רבות אל אישיותם של אנשי המדע שהוסיפו על הידע המצטבר (או עיכבו אותו), אך ללא תחושה של מציצנות צהובה. מכיוון שהשאלה כיצד אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים היתה אחד התמריצים למחקר המקיף שערך, הוא מקדיש למדע ולמדענים תשומת לב רבה, והפן הביוגרפי שלהם מעניק לקריאה מימד של פרוזה מהנה. נושאי הספר מתבטאים במקרים רבים במספרים גדולים הרבה יותר מכפי שיש בכוחנו לתאר לעצמנו, וברייסון מרבה בדוגמאות מסייעות, ביניהן "האטומים זעירים – ממש ממש זעירים. חצי מליון מהם שיסתדרו בשורה כתף אל כתף יוכלו להסתתר מאחורי שערת אדם לרוחב", ו"התבוננו בדמותכם במראה והרהרו רגע על העובדה שאתם צופים בעשרת אלפים טריליון תאים, וכמעט כל אחד ואחד מהם נושא שני מטרים של דנ"א ארוז בצפיפות […] לפי אחד החישובים כרוכים בתוך כל אחד מכם עד 20 מליארד קילומטר של דנ"א".

ברייסון אולי לא כיוון לכך, אך הספר הוא שיר הלל למדע. אמנם הוא מתאר דמויות חריגות של מדענים ששמרו את ממצאיהם לעצמם, ואחרים שנטלו לעצמם תהילה שהגיעה לזולתם, ומשחקי כבוד ואגו היו ועודם. אבל במבט כולל, התמונה המצטברת לאורך הדורות היא של אנשים סקרנים, חדורי מטרה ובעלי אורך רוח, שבאופן קולקטיבי השכילו לשמור על ספקנות בריאה, לדבוק בעובדות מוכחות גם כשסתרו את כל מה שהיה ידוע לפניהן, לנטוש תיאוריות שהכזיבו, ובמאמץ משותף רב-תחומי – קוסמולוגי, גיאולוגי, אנתרופולוגי, ביולוגי ועוד ועוד – לקדם את ההבנה האנושית. ואין המדובר רק בכוכבים גדולים כמו איינשטיין, דארוין, מנדל, אלא גם באלה שבחרו בתחומים איזוטרים, והקדישו את חייהם לשרך אחד או לחיפושית צנועה.

ולמרות כל המאמץ, הבלתי ידוע רב מן הידוע. בדפים הראשונים של הספר מצטט ברייסון את הביולוג ג'ב"ס הולדיין: "היקום אינו רק מוזר יותר מכפי שאנו משערים; הוא מוזר יותר משאנחנו מסוגלים לשער". בהתייחס לחקר בעלי החיים, לדוגמא, שואל ברייסון "מדוע אנו יודעים מעט כל כך?", ומונה שורה של הסברים, ביניהם רוב היצורים זעירים; איננו מסתכלים במקומות הנכונים; אין די מומחים; העולם הוא מקום ממש גדול.

הספר מסתיים, במידה רבה כצפוי וכמתבקש, באחריותו של האדם לעולם בו הוא חי. האדם המודרני נמצא כאן פחות מ-0.01 אחוז של תולדות כדור הארץ, ואם כי בשלב זה הוא מצטייר כשיא ההתפתחות הוא גם הגורם להכחדת מספר מדהים של מינים אחרים. "מפחידה היא המחשבה שאנו בעת ובעונה אחת ההישג העילאי של היקום וגם הסיוט הגדול ביותר שלו".

באופן טבעי בימים אלה, משך את תשומת לבי הפרק אודות החיידקים והנגיפים. "נגיף, או וירוס, הוא ישות מוזרה ולא נחמדה – "פיסה של חומצת גרעין עטופה בחדשות רעות", ביטויו הבלתי נשכח של חתן פרס נובל פיטר מדוואר". ברייסון כותב על מגפות שפרצו בעבר, ועל אלה שנבלמו באופן יזום או במקרה ממוזל, ומוסיף, "אל לנו לסמוך על כך שתמיד נהיה בני מזל כל כך. אורח החיים שלנו מזמין מגפות. התעבורה האוירית מאפשרת את התפשטותם של גורמי זיהום בקלות רבה על פני כדור הארץ כולו". אהה.

הספר נכתב ב-2003, אבל כולל פה ושם מידע מאוחר יותר שמן הסתם עודכן במהדורות חדשות. הערותיו של יכין אונא, שתרגם יפה, כוללות אף הן התיחסויות להתפתחויות שלא ניתן להן ביטוי בטקסט. מרבית ההערות, וכל מראי המקום, קובצו בסופו של הספר, והבודדות שנותרו בשולי העמודים אינן מפריעות לקריאה רציפה.

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל" הוא ספר מלהיב, קריא מאוד מבלי לרדד את התוכן, ומכיל שפע של מידע מרתק. מומלץ מאוד.

A Short History of Nearly Everything – Bill Bryson

דביר

2016 (2003)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

שובל המוות / אריק לארסון

כותרת משנה: ההפלגה האחרונה של לוסיטניה

ביום האחרון למסעה מניו-יורק לליברפול, מול חופיה הדרומיים של אירלנד, טבעה ספינת הנוסעים לוסיטניה כתוצאה מטורפדו ששיגרה לעברה צוללת גרמנית. אלף תשע מאות חמישים ותשעה נוסעים ואנשי צוות ושלושה נוסעים סמויים היו על סיפונה, שבע מאות ששים וארבעה שרדו את האסון. הארוע הטרגי ב-7 במאי 1915 נתפס בזכרון כזה שגרם למפנה בעמדתה הנייטרלית של ארצות הברית והביא להצטרפותה למלחמה. בפועל רק במאי 1917, שנתיים אחר כך, בעקבות חשיפתו של "מברק צימרמן", הגיעו שש משחתות אמריקאיות לאותו מקום בדיוק, סנונית ראשונה ששלחה ארצות הברית לאירופה.

אריק לארסון, שהפליא לתאר את ארועי התערוכה העולמית בשיקגו ב"השטן בעיר הלבנה", ואת הדיפלומטיה האמריקאית בגרמניה בשנות השלושים ב"בגן חיות הטרף", ערך תחקיר מדוקדק בכל היבטיה של ההפלגה האחרונה של לוסיטניה, וכתב ספר מרתק. את פרק המבוא הכתיר בשם "המציאות כספר מתח", וספרו אכן נקרא במידה מרובה ככזה. הוא מספר במקביל על נוסעי הספינה, החל מעלייתם עליה שהונצחה בסרט, ועל מסעה של הצוללת 20-U מגרמניה אל המקום בו תשגר את הטורפדו הקטלני. למרות שהסוף ידוע, הוא מצליח ליצור אוירה אפלה באמצעות הסיפור הכפול – החיים הנינוחים והנהנתנים על הספינה, והצוללת האורבת לקורבנותיה.

אבל המתח הסיפורי הזה הוא רק אחד מסודות כוחו של הספר. הרחבת היריעה אל כל הגורמים המעורבים בארועי התקופה היא שעושה אותו כל כך מרתק: לארסון נכנס אל הבית הלבן, שם מתאבל הנשיא וילסון על מות רעייתו, וחודשים אחדים אחר כך מתאהב כנער, בעודו מנווט את ארצות הברית אל נייטרליות עיקשת. הוא מציץ אל מפענחי הצפנים בנבכי חדר 40, לבו הסודי של שירות המודיעין הבריטי, שבזכות לכידתו של ספר הצפנים הגרמני הצליחו לפצח תשדורות בעלת חשיבות קריטית. הוא עומד על יחסי הכוחות בתוך הפיקוד הבריטי, ועל ההחלטות שבגינן לא נעשה כמעט דבר להצלתה של לוסיטניה. הוא יורד אל הצוללת הגרמנית, מתאר את החיים בה, ומתעכב על העצמאות הרבה של מפקדי הצוללות ועל התחרות ביניהם שנמדדה במספר הטונות שהטביעו. לצד אלה הוא מספק היבטים נוספים על החברה באותה תקופה, כשהוא מספר, כדוגמא, על אופן הטיפול בדכאון ועל האגודה לחקר העל-טבעי, שניהם כרוכים בשמה של תיאודייט פופ, אישיות ססגונית מנוסעות הספינה.

כמה וכמה גורמים חברו לקביעת גורלה של לוסיטניה, ושינוי קטן באחד מהם היה יכול להסיט את הגורל לכיוון אחר: הספינה התעכבה בניו-יורק במשך שעתים כדי להעלות מספינה שהוחרמה לצרכים צבאיים. אילו היתה מקדימה להגיע לחופי אירלנד, הצוללת עדיין לא היתה שם. הקברניט חויב לשתק אחד מארבעת חדרי הדוודים כדי לחסוך כסף, וכתוצאה מכך מהירות הספינה הואטה. לולא עשה זאת היה מגיע לבריטניה יום קודם, לפני שהצוללת הגיעה לאזור. אם הערפל שכיסה את הספינה היה מתפזר חצי שעה מאוחר יותר, הצוללת לא היתה רואה אותה. לצוללת לא היה סיכוי להשיג את הספינה, לולא ביצעה זו פניה ימינה שהביאה אותה היישר מול הצוללת. וכן הלאה, נדמה כי כחוט השערה היה בין הצלה לאסון.

אבל יותר מאלה, גורלה של לוסיטניה נקבע כתוצאה משיקולים של האדמירלות הבריטית. היסטוריון של הצי קבע עשרות שנים אחר כך, כי או שהיה כאן "מחדל בלתי נסלח", או ש"אכן היתה קנוניה, פגומה ככל שתהיה, לסכן את לוסיטניה על מנת לערב את ארצות הברית במלחמה". כמו במלחמת העולם השניה, גם בראשונה היתה חשיבות עצומה לריגול, ובמקרים רבים הסודות שנחשפו בחדר 40 לא הובילו לפעולות לסיכול התכניות הגרמניות, כדי לא לחשוף את הימצאותו של ספר הצפנים בידי הבריטים. אחת התוצאות היתה אי שיתופו של ויליאם תומס טרנר, קברניט הלוסיטניה, במידע על פעילותה של 20-U, ואי הסטתה של הספינה לנתיב בטוח יותר. וינסטון צ'רצ'יל, ראש האדמירלות, כתב ב-1915 כי "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה". אולי בשל תפיסה זו לא נשלחו משחתות להגן על לוסיטניה כשנכנסה למימיה של בריטניה. מכל מקום, מיד לאחר ההטבעה מיהרה האדמירלות להפנות אצבע מאשימה כלפי הקברניט, כנראה כדי להמשיך ולכסות על סודותיה: "אין מנוס מן המסקנה שהוא נטול כל יכולת לבצע את תפקידו, או שידם של הגרמנים הגיעה אליו". ועדת חקירה ניקתה אותו כליל מאשמה. זה לא הפריע לצ'רצ'יל לטעון לאשמתו של טרנר בספר שכתב בשנות השלושים על תקופת המלחמה.

הנשיא וילסון, מצדו, הגיב על טביעתה של לוסיטניה במכתב מחאה שנשלח אל הקייזר וילהלם. זו היתה תגובתו גם במקרים דומים בשנתים שאחר כך. למרות הלך הרוח הציבורי שתמך בנייטרליות, התנהלותו זכתה ללעג, שבא לידי ביטוי לדוגמא במאמר עיתונאי שחיקה אותו בלגלוג: "קייזר יקר, חרף התכתבותנו הקודמת בנושא, שוב טובעה ספינה ועליה אזרחים אמריקאים. בנסיבות אלה אין לנו אלא ליידע אותך, ברגשי ידידות עמוקים, כי הישנותו של ארוע מעין זה תחייב את שליחתה של הודעה נוספת לממשלתו המכובדת ושוחרת השלום של הוד מעלתו".

קל לשפוט ממרחק שנים את התנהלותם של אישי מפתח כוילסון וצ'רצ'יל, ואריק לארסון עומד על כך יפה בראיון שנערך עמו.

האשם האמיתי היה, כמובן, וולטר שוויגר, מפקד הצוללת. למפקדי הצוללות הגרמנים, שהיו מנותקי קשר במשימות רחוקות, ניתנה עצמאות בפעילותם. שוויגר, והוא לא היחיד, בחר להתעלם מחוק השלל הימי, שלפיו יש להרחיק את הצוות לפני הטבעת ספינה. הוא בחר להתעלם גם מן ההבחנה בין ספינות קרב לספינות נוסעים. לוסיטניה סיפקה לו מנה יפה של טונות להטבעה, והוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו.

ממש לפני צאתה של לוסיטניה מניו-יורק פורסמה אזהרה גרמנית לכל ספינה זרה לבל תקרב לבריטניה. נוסעי לוסיטניה היו מודעים לה, אך רק בודדים ביטלו את נסיעתם. הדעה הכללית היתה שגרמניה לא תפגע באזרחים, ושררה אמונה שהצי הבריטי יגן על לוסיטניה. ב-7 במאי 1915, יום בהיר ויפה להפליא, ראו כמה מן הנוסעים את הטורפדו מתקרב אליהם: "השובל נמתח על פני המים כמו צלקת ארוכה ובהירה. בעגת הימאים כונה פס כזה של תסיסה דועכת, שנוצר בידי ספינה או טורפדו, בשם 'שובל המוות'".

"שובל המוות" הוא ספר מעמיק, נשען על תחקיר מדוקדק, ומשלב נפלא את ההיבטים ההיסטוריים עם הסיפורים הפרטיים של האנשים שנלכדו ברגע ההיסטורי. מומלץ מאוד.

Dead Wake – Erik Larson

בבל וידיעות ספרים

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

ראשית / מאיר שלו

כותרת משנה: פעמים ראשונות בתנ"ך

בדברים שנשא לרגל קבלת תואר דוקטור לשם כבוד של מכון וייצמן, סיפר מאיר שלו בין השאר, שזוכת פרס נובל, עדה יונת, הזכירה את אביו, יצחק שלו, מי שהיה המחנך שלה בכתה ד', כאחד משני המורים שתרמו להישגיה. כששאל אותה כיצד תרם מורה לספרות ותנ"ך ולשון וידיעת הארץ והיסטוריה, להצטיינותה בביוכימיה, ענתה: "הרגשתי שהוא רואה דברים בצורה אחרת מאנשים אחרים. הרגשתי שהוא רואה דברים שאנשים אחרים בכלל לא רואים". "אבי היה אדם חילוני," הוסיף ואמר בנו. "לא מחמת זלזול ועצלות אלא מתוך ידיעה והכרה. הוא קרא ולימד תנ"ך באהבה ובבקיאות רבה, אבל דרכו הייתה גם ביקורתית, וספקנית, חותרת אל האמת, מסרבת לקדש אדם או מסורת או דיסציפלינה בלי לחקור ולדרוש – בדיוק מה שצריך כדי להצטיין בביוכימיה". באותה גישה ניגש גם מאיר שלו אל סיפורי התנ"ך. בספרו "תנ"ך עכשיו", וגם בספר שלפנינו, הוא מבקש את האנושי שבסיפורים ואת הלקח שביקשו להנחיל. גישתו אינה דתית, אלא היסטורית וספרותית. הוא מביע הערצה לסופרי התנ"ך ומבקר אותם, אינו עוסק בשאלה אם אכן התרחשו הדברים כמסופר, וחותר אל לוז הסיפור בדרכו היחודית.

כל אחד מאחד-עשר פרקי הספר עוסק במופע הראשון של מונח בתנ"ך: אהבה, חלום, מלך, בכי, מרגלים, בעל חיים, אוהבת, נביא, צחוק, שנאה, חוק. המופע הראשון עשוי להעיד על ההתיחסות של התנ"ך כלפיו, ושלו מרחיב בענין זה, אך כל אחד מן המונחים הוא מקפצה לדיון רחב יותר בנושאים העולים ממנו. אציג בקצרה כמה מהם.

הפעם הראשונה בה נזכרת אהבה התנ"ך היא בציווי של אלוהים לאברהם להעלות לעולה אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. הפרק עוסק בהרחבה בסיפור העקדה, שלדעתו של שלו נועד להראות לאילו סמטאות אפלות יכולה להגיע צייתנותו של המאמין הצייתן ביותר במקרא. צייתנותו של אברהם תשוב ותעלה בפרק אודות הבכי הראשון, בכיה של הגר המגורשת, שאינה מסוגלת לראות במותו של בנה. בשני המקרים הללו נדרש אברהם להקריב את בנו, ובשניהם השכים לקום ולציית. אברהם הוא המאמין שכל אלוהים מאחל לעצמו, כותב שלו.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים

בין שאר פרטים מעניינים בפרק אודות האהבה הראשונה, נהניתי מגישתו של הסופר לסיפור חייו של אברהם אחרי שובו מהר המוריה. הוא מצביע על רמזים ברורים לניתוק בינו ובין בנו ואשתו, וגם בינו וביו אלוהיו. אולי כדי לכפר על הטראומה שגרם ליצחק, הוא שולח את אליעזר למצוא לו אשה. רק אחרי שעלתה בידו משימה זו, שבה אליו שלוות נפשו, והוא מרשה לעצמו להנשא שנית וליהנות מחיים פשוטים. מבריק.

הפרק אודות הבכי הראשון – כאמור, בכיה של הגר – מתייחס גם למקרי בכי אחרים, ומספר את הסיפור שהוא אולי המרגש ביותר בספר. דוד ציווה להחזיר אליו את מיכל בת שאול, שהיתה אשתו וניתנה לאחר. "רומן שלם מסתתר כאן, מקופל בפסוק אחד, וכשקורא בעל לב קורא אותו, הוא נפתח ומתעלעל בלבו", כותב שלו. הוא נוטל את התיאור התמציתי של דרכה של מיכל חזרה אל דוד, והופך אותו לסיפור חי ומפורט, תוך שהוא מתמקד בבעלה השני, פלטיאל בן ליש, שהלך אחריה ובכה.

וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ-מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן-לוש (לָיִשׁ) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד-בַּחֻרִים; וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹׁב

וכמו שהוא יודע לרגש, כך הוא גם מצליח להצחיק. מונח הריגול מוזכר לראשונה כשיוסף מטיח באחיו מְרַגְּלִים אַתֶּם, אבל הפרק עוסק בחלקו הגדול בפרשה המפורסמת של שנים-עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ. פרשה זו מוצגת במונחים של ימינו, החל ב"מי נתן את ההוראה", דרך המינוי הלא הגיוני של ראשי השבטים למרגלים – כך נשלחה לארץ חבורה לא מקצועית, גדולה מדי, בולטת מדי, והגרוע מכל – חבורה של פוליטיקאים, שיש בה חשבונות והתחשבנויות, יצרים ואינטרסים זרים, ויותר משמץ של תחרות – עבור בהוראות הבלתי מקצועיות שקיבלו, וכלה במסירת ממצאי המשימה לכל העם, במקום למי ששלח אותם, ובחילוקי הדעות הצפויים בין השליחים. מכאן הוא עובר לגרסתו של משה לארועים, כפי שהיא מובאת בספר דברים, ומספר כי משה של ספר דברים החמיר אף יותר מהגישה של "כולנו אשמים" של היום, שלפיה גם ההנהגה וגם העם אשמים. אצלו ההנהגה זכאית והעם לבדו אשם. באמת אין חדש תחת השמש. אבל לא הכל שלילי: סיפור המרגלים ששלח יהושע ליריחו מעיד על הפקת לקחים נבונה.

פרק מעניין עוסק בנביא הראשון. בפתיחתו חולף הסופר ביעף על מופעי המונח, ובוחר להתמקד בסיפורו של יונה, למרות שהתואר נביא לא נקשר במפורש בשמו. הוא מביע השערות בדבר הסופר שכתב את הספר – אולי ירמיהו או תלמידו – ומניח שמטרת הסיפור, שמן הסתם לא התרחש באמת, היא להבהיר מהו תפקידו של הנביא ולהסדיר את "יחסי העבודה" שלו עם אלוהים. ואולי היתה גם מטרה נוספת, להתריע מפני הידרדרותם של הנביאים באמצעות שושלת של שלושה: אליהו, שהרג למען אלוהיו ואמונתו; אלישע ששילח דובים טורפים בארבעים ושניים ילדים מפאת כבוד פדחתו; ואחריהם יונה, אשר היה מוכן לראות באובדנה של עיר שלמה, במותם של מאה ועשרים אלף גברים, נשים וטף, כדי שיישמר כבודו המקצועי.

סיפורי התנ"ך, מתוך עיניו של מאיר שלו, חיים ונוכחים ורלוונטים לימינו. כך, לדוגמא, בפרק על החוק הראשון הוא כותב על החוקים הידועים מכולם – עשרת הדברות – ומתייחס בעיקר ל"ללא תחמוד", הדיבר האחרון שאינו ניתן לביצוע: הכל נכשלים בדיבר האחרון, וכך יצרה הדת המאורגנת את המצב הרצוי מבחינתה: תחושה מתמדת של אשמה שחש אדם כלפי אלוהיו, וידיעה שאין הוא יכול להשביע את רצונו. כך יצרו עשרת הדברות את ההיזקקות המתמדת של המאמין לתיווכו של הממסד הדתי, תמורת העמלה המקובלת בשוק המעשרות. בפרק על בעל החיים הראשון – התנינים הגדולים – הוא מתייחס להוראה הכמעט ראשונה שניתנה לבני האדם, מיד אחרי פרו ורבו: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. למה דווקא הוראה זו, כשרבות וחשובות יותר יכלו לתפוס את מקומה? הוא מעלה את ההשערה שלמרות היחס הבלתי הוגן של בני האדם כלפי בעלי החיים, הם חשים אי נוחות, ולכן בדו הרשאה אלוהית שתקל על מצפונם.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר, חידשתי את הידע שהיה לי וקצת התפוגג, התעשרתי בידע חדש, ובעיקר התרשמתי מכתיבתו הרעננה והכובשת של מאיר שלו. גם אם לא מאמצים את זוית הראיה שלו, היא מעוררת סקרנות ומחשבה. בסקירה זו הצגתי מעט מן השפע שבספר, ואני ממליצה על קריאתו.  

עם עובד

2008

כל הסיפורים / אידה פינק

אידה פינק היתה בת שמונה-עשרה כשהגרמנים פלשו לפולין. יחד עם אביה הרופא, אמה המורה ואחותה הצעירה ממנה בשנתים, נאלצה לעבור לגטו. ב-1942 נמלטה ממנו יחד עם אחותה, והשתים עברו את המלחמה במנוסה בזהות בדויה. את קורות אותן שנים תיארה בספרה האוטוביוגרפי המרתק, "נלך בלילות, נישן בימים".

חלומה של אידה פינק להיות סופרת נקטע בשל המלחמה, אבל ב-1957 החלה לכתוב את סיפוריה, שהקנו לה בשנים שאחר-כך פרסים, כולל פרס ישראל לספרות ב-2008. הסיפורים כולם סובבים סביב השואה, חלקם בעלי קוים אוטוביוגרפים, חלקם נשענים על עדויות ששמעה כשעבדה ביד ושם. הסיפורים נכתבו בפולנית, השפה עליה גדלה, ורובם תורגמו ברגישות על ידי דוד רוזנפלד, שצירף לספר אחרית דבר אודות יחודה של פינק.

בתחילת דרכה נטען נגדה כי "ככה לא כותבים על השואה". לא ברור לגמרי למה התכוון מי שאמר זאת, אולי לבחירה להתמקד כמעט תמיד בתמונות "שוליות". מרבית הסיפורים אינם נוגעים במישרין בזוועות, אם ב"זוועות" אנו מתכוונים רק לאלימות ישירה ולרצח. בסיפוריה של אידה פינק הפשע הנורא של השואה נוכח, אבל רוב הזמן מובא לידי ביטוי באמצעות גילוייו הפחות בוטים לכאורה. ב"מול הראי", כדוגמא, צעירה, שעובדת בעבודות כפיה, מביאה אל חברתה, אף היא עובדת כפיה, שמלה "לקצר ולהצר במותניים, כי רזיתי". החברה, שנאלצה למכור את מכונת התפירה שלה, מנסה לספר לצעירה על קרוביה שנלקחו ונעלמו, אבל זו מתעקשת לא לשמוע, לא מפני שאינה מודעת, אלא מפני שבאותו רגע בחרה באשלית האושר שבשגרה לכאורה נורמלית.  

לעתים האימה והאבסורד מובעים דווקא על ידי אנשים חיוביים. ב"ז'ן כריסטוף" מקווה המשגיחה על עובדות יהודיות לקבל בהשאלה מאחת מהן את הספר שהיא קוראת. כשהעובדת מביע ספק אם תספיק לסיים את הספר לפני שיקחו אותה, כפי שלקחו את קרוביה, אומרת לה המשגיחה במה שהיא סבורה שהוא טוב לב: "אבל את תספיקי, בטח שתספיקי, זה לא ספר כל כך עבה". ב"המחבוא"בני משפחה, שהסתירו יהודים בתקופת המלחמה, מזמינים אותם אחריה לראות את הבית החדש שבנו (בכספם של היהודים אסירי התודה). בגאווה הם מראים להם את המחבוא שהכינו בשבילם, לפעם הבאה…                

גם כשהסופרת נוגעת במישרין באלימות, היא ממקדת את אלומת הרגש אל תמונה יחידה. "המשוגע" הוא מונולוג של אב מיוסר, שחי ללא הרף את הרגע בו ראה את בנותיו הקטנות נתפסות ומועלות למשאית, וממקום המסתור שלו סימן להן לשתוק ולא להסגיר אותו. ב"הקפיצה" תוהה המספרת כיצד חיו אב ובת תחת קורת גג אחת, אחרי שהאב, עובד היודנראט, הוציא את חתנו ממחבואו בצו השלטונות.

הסיפורים מכילים את חווית השואה כולה, מן הרגע שלפני ועד האובדן שאחרי. ב"הגן המפליג למרחקים" מובע הרגע בו נפרדים גורלותיהם של שכנים, יהודים ופולנים, באמצעות הזיה של בת המשפחה היהודית, הרואה את גנם של השכנים מפליג הרחק. ב"הכתובת" אדם עושה דרכו במשך ימים ברגל אל מרכז קליטה, בתקווה שהאשה שנמצאת שם, ושמה כשם אשתו, היא אכן האשה שחשב שנספתה יחד עם בנם. ב"ליל הכניעה" צעירה, אולי בת דמותה של הסופרת, מתקשה לספר לחייל אמריקאי המאוהב בה שהיא יהודיה, עד כדי כך הורגלה לשקר כדי לשמור על עצמה.

כל אחד מסיפוריה של אידה פינק מלוטש כגביש, וכל אחד מהם מאיר עוד זוית ראיה, עוד חוויה פרטית, ממחיש בדרך יחודית את מה שקשה לתאר במלים. חלקם של הסיפורים מסופר בגוף ראשון, מפיה של אשה או מפיו של גבר, חלקם בגוף שלישי. לפעמים הם לוכדים רגע בזמן, לפעמים משתרעים על פני תקופת חיים. כולם מחלצים מתוך ההיסטוריה את היחידים מהם היא מורכבת, וכולם, למעט אחד, הם סיפוריהם של הקורבנות. יוצא הדופן, "העליה בדרגה" מראה שכוחה של אידה פינק גדול לא רק בזיקוקו של רגש, אלא גם בציניות כמעט סמויה. בסיפור זה מתואר הבן המושלם של משפחה גרמנית, משוש לבם וגאוותם של הוריו, הנכנע ללחצו של אביו ומספר לו כיצד זכה בעליה בדרגה בשורות האס אס, ואין צורך להרחיב.   

על אופיים של הסיפורים אפשר אולי להעיד באמצעות כותרת המשנה של שניים מן הסיפורים, "רישומים לקורות חיים". אידה פינק רושמת רישומים עדינים, ואינה נדרשת אל הצבעים העזים, אל המלים הגדולות ואל הזעם הגלוי. העדינות מצטברת לעוצמה, וכל אחד מן הסיפורים הוא חץ שלוח אל לבו של הקורא.

Opowiadania Zebrane – Ida Fink

עם עובד

2004 (1995 – 2000)

תרגום מפולנית: דוד רוזנפלד (חמישה סיפורים תרגמו על יד בנימין טנא)

קריאת רשות / ויסלבה שימבורסקה

"על-פי התפיסה המיושנת, אני סבורה שקריאת ספרים היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות לעצמה. הומו לודנס רוקד, שר, מחווה תנועות מלאות משמעות, עושה פוזות, מתגנדר, חוגג ועורך טקסים יחודיים. איני ממעיטה בחשיבות המשחקים האלה – בלעדיהם, כך נראה, היו חיי האדם חולפים בשיגרה ובהתפרקות שלא ייאמנו. עם זאת, אלו פעילויות קולקטיביות שעולה מהן, מורגש יותר או פחות, ניחוח של תרגילי-סדר קבוצתיים. הומו לודנס שספר בידו הוא אדם חופשי. חופשי עד כמה שניתן להיות חופשי. הוא מחליט על כללי המשחק באופן עצמאי ומציית רק לסקרנותו שלו. הוא מרשה לעצמו לקרוא ספרים חכמים שמהם ישכיל וספרים טיפשיים שגם מהם ילמד משהו. מותר לו לא לגמור ספר אחד, ואילו את השני לקרוא מן הסוף להתחלה. מותר לו לצחקק במקום לא צפוי ולהתעכב בהפתעה על מילים שיזכור כל חייו. ולבסוף מותר לו – דבר ששום משחק אחר לא יכול להציע – להקשיב לטיעוניו של מונטיין או לצלול לרגע לעידן המזוזואיקון"

במשך כארבעה עשורים, החל משנות השישים, כתבה ויסלבה שימבורסקה טור בשם "קריאת רשות". הרעיון המקורי היה לכתוב ביקורות אודות ספרים שלא זכו להגיע אל טורי הביקורת, אבל, כפי ששימבורסקה מעידה על עצמה, "עד מהרה הבנתי שאיני יכולה לכתוב ביקורות, ואפילו אין לי חשק לזה". כתחליף, מוצלח עד מאוד, הספרים שימשו לה נקודת מוצא לכתיבה אסוציאטיבית. כמו בשיריה, וכמו בתגובות לכותבים שרוכזו ב"דואר ספרותי", גם כאן היא כותבת בגובה העיניים, שנונה ופיקחית, ותמיד מעניינת. באחרית דבר מאת המתרגם רפי וייכרט הוא מתמצת יפה את התחושה בעת הקריאה: "למרות שראינו את הדברים שעליהם היא מדברת, לא חשבנו עליהם בדרך שהיא מציעה, ואם נרמזה במוחנו מחשבה דומה, הרי ששימבורסקה מיטיבה מאיתנו לנסחה".

"טכנית", כל אחד מן הקטעים הקצרים – רובם בני עמוד ומחצה – עוסק בספר יחיד. כותרת מרבית הטורים היא שמו של הספר, ובסיומו של כל קטע מובאים פרטיו – שם הסופר, שם המתרגם, ההוצאה. לעתים מְפנה שם הספר את שמו בכותרת הטור לטובת אחד מן הדגשים בדבריה של שימבורסקה – כמו "דמעותיו של פלובר" לספר "ז'ורז' סאנד" – ולעתים משולבות הערותיה בתוך הפרטים בסיום: תרגם מאנגלית (כי מיפנית איש לא ידע לתרגם)…  קיצרה (וחבל שכך)… (עותק מושאל משום שהמהדורה המצומצמת אזלה כהרף עין).

נדמה שכל טקסט כתוב מושך את תשומת לבה של שימבורסקה. מכיוון שבניגוד לקהלת היא סבורה שבהחלט יש חדש תחת השמש, היא מוצאת ענין וחידוש בכל מקום. בין הספרים שעברו תחת ידיה נמצא ספר המתעד את חיי היומיום בורשה בתקופת ההשכלה, שמאפשר לה לפזר את הרומנטיקה שבסיפורים ההיסטוריים המתבוננים רק בנעשה בארמונות ולא בסמטאות דחוסות ואומללות; מדריך לשמירה על יופי, שבו היא משתלחת בלגלוג (וראו את התמונה הפרחחית והטבעית שעל הכריכה); אוסף סיפורים אודות מאה העריצים הגדולים, שחוסר ההגיון שבעריכתו גורם לה להמליץ על רכישה במחיר זול בהרבה ולשימוש טוב בהרבה את "100 מאכלים מתפוחי  אדמה", למשל; ספר אודות תולדות משפטי הכישוף, שבזכותו מזדמן לה לספר על מאזני המכשפות באאודוואטר שבהולנד, ששימשו לקביעת גורלם של מי שנחשדו בכישוף, ועל זקני העיירה שהצילו את החשודים. חומר הקריאה המגוון שלה כולל גם בחירות יוצאות דופן, כמו לוח שנה, מדריך להדבקת טפטים, ועלון של מוזיאון לכפתורים, שמעורר בה סקרנות לגבי התפתחות השימוש בהם. לשאלה אם אין לה דאגות גדולות יותר מתולדותיהם של החייטים, היא עונה בפשטות ובחן: "בודאי שיש לי דאגות גדולות יותר, אבל אין זו סיבה שלא יהיו לי גם קטנות יותר".

בין ציטוטים רבים שסימנתי ושמרתי, משכו את תשומת ליבי אלה הקשורים בספרות. הנה מה שיש למי שזכתה בפרס נובל לספרות כמשוררת לומר על השירה: "אני רוגזת על הקלות שבה משוררים כותבים על שירה, כאילו היו בה סודות שאינם נגישים כלל לסוגות ספרותיות אחרות […] השירה ממשיכה לחיות ואינה סוגה נחותה, אולם נראה לי לא מנומס לייחס לה עליונות מוחלטת בתחום הרגשת ותפיסת החיים בהשוואה להישגים האמנותיים של הפרוזה והדרמה".

הזדהיתי עם דבריה על ספרי חופשה: "אין לי מושג מנין התפיסה האידיוטית שלחופשות לוקחים רק ספרים "קלים". נהפוך הוא, את הספרים ה"קלים" קוראים – אם בכלל קוראים משהו – לפני השינה, אחרי יום עבודה במשרד או בבית, כשכבר קשה להתרכז כמו שצריך כשקוראים ספרים רציניים יותר".

ועוד אחד אחרון (אם כי קשה לוותר על האחרים) אודות אוטוביוגרפיה בכלל, וזו של מרצ'לו מאסטרויאני בפרט: "הוא אינו חופר בורות לאיש, לא מתחשבן עם אף אחד, לא מדביק לעצמו כנפי מלאך ונמנע מוידויים שערוריתיים. יש המניחים שזכרונות מסוג זה לא יימכרו היטב. ואילו אני מאמינה בקורא שמצפה מן הכותב ליותר: הרהור על החיים שהוענקו לו".

בין שהיא מתבטאת בשורות שירה קצרות, ובין שהיא בוחרת בפרוזה, ויסלבה שימבורסקה מבריקה, ישירה ומקורית. "קריאת רשות" אולי אינו קריאת חובה, למרות הכותרת שנתן רפי וייכרט לאחרית הדבר, אבל הוא בהחלט מומלץ בחום.

Lektury Nadobowiązkowe – Wisława Szymborska

חרגול וקֶשֶב לשירה

2005 (1973)

תרגום מפולנית: רפי וייכרט

הקנוניה נגד אמריקה / פיליפ רות

ב-1940, לנוכח המלחמה באירופה והתעצמותה של גרמניה, חרג הנשיא רוזוולט מן המסורת שנקבעה על ידי וושינגטון, וביקש להבחר לכהונה שלישית. מבוקשו עלה בידו, וארבע שנים אחר כך אף הגדיל לעשות ונבחר לכהונה רביעית. כך ארע במציאות. בהיסטוריה החילופית שמציג פיליפ רות הציבה המפלגה הרפובליקנית כנגדו מועמד אטרקטיבי במיוחד, צ'רלס לינדברג, טייס נערץ, ששבה את הדמיון בטיסותיו החלוציות, ונכנס אל הלב באבלו על בנו התינוק שנחטף ונרצח. בעוד רוזוולט הצהיר כי לא ישלח אמריקאים להלחם באירופה, אך תמך מוסרית ומעשית בבנות הברית, לינדברג נקט בעמדות בדלניות נוקשות. ססמתו היתה "אמריקה תחילה", ואמריקה בחרה בו.   

משהיה לינדברג לנשיא, הפכו עמדותיו הפרטיות לנחלתם של רבים. מן הסתם לא הפכו בני אדם את עורם, אבל תחושות שלא הובעו בקול צפו כעת בגלוי. לינדברג, שהאשים את היהודים – יחד עם הבריטים ועם אנשי רוזוולט – בנסיון לגרור את אמריקה למלחמה, נתן לגיטימציה לדעות קדומות ולאנטישמיות. בני משפחת רות, כמו יהודים רבים אחרים, שעליהם כותב הסופר כי "יהדותם נבעה מעצם היותם מי שהם, כמו האמריקאיות שלהם", חשו בכך באופן מיידי. כשהרמן, אבי המשפחה, לוקח את משפחתו לטיול בוושינגטון, אולי כדי להתנחם בנוכחות המוחשית של סמלי הדמוקרטיה, המשפחה מוצאת עצמה מגורשת מבית מלון ומותקפת מילולית במסעדה. הרמן הנסער מצטט מנאום גטיסברג, "כל בני האדם שווים נבראו". "אבל זה לא אומר שכל הזמנות המלון נבראו שוות", עונה לו שוטר שהוזעק למקום, וצחוק נשמע בלובי. פעמיים בתוך יום הם מכונים "יהודי חצוף". כשאיש האף בי איי נטפל אל פיליפ בן התשע ברחוב, וחוקר אותו על דיעותיהם של בני המשפחה, הילד מעיד על עצמו כי "כבר התחלתי לחשוב על עצמי כעל פושע קטן בגלל יהדותי".                  

פיליפ רות, סופר חכם, אינו מעתיק את גרמניה הנאצית אל ארצות הברית. "הפתרון הסופי" האמריקאי מעודן יותר, עטוף בדמוקרטיה ובמילים מנומסות. אגף הקליטה האמריקאי ותנועת "אדם לאדם" מִתנאים בכוונות יפות, לקרב את העירונים אל המסורת של חיי הכפר, ומכוחן, בשיתוף פעולה עם עסקים גדולים, הם כופים על משפחות יהודיות לעקור משכונותיהן ולעבור אל מקומות בהם יהוו מיעוט. את מקום המשפחות העקורות תופסות משפחות לא יהודיות במסגרת מיזם השכן הטוב, שמטרתו "להעשיר" את "האמריקאיות" של כל הנוגעים בדבר. המטרה המוצהרת היא עידוד המיעוטים הדתיים והלאומיים באמריקה להשתלבות רבה יותר בחברה הכללית. בפועל, היהודים הם המיעוט שבו מתעניינים כולם.

אבל לא הכל מעודן ומנומס. האמריקאים הלבנים-נוצרים, שכבר הוכיחו את עצמם בעבר כמבצעי לינצ'ים מיומנים, אמנם לא קיבלו הוראה מגבוה, אבל באוירה שנשתררה לא איחרו הפוגרומים להגיע. הם מקומיים, רבים מגנים אותם, אבל הם נמשכים. כשהרמן וסנדי נוסעים להביא לביתם ילד שאמו נרצחה, זכרו של ליאו פרנק רודף אותם.

לצד ההיסחפות הקלה של האמריקאים אחרי נשיאם הפופולרי, אוהד הנאצים, מטפל רות גם בקשת התגובות של היהודים. ישנם המשתפים פעולה עם השלטון, אולי מתוך אופורטוניזם, אולי משנאה עצמית. הביקורת שלו עליהם אינה מוסווית, ובאה לידי ביטוי בעיקר ביחסם אל יהודי שהעז להציג את מועמדותו לנשיאות, והטיח בפני האומה את האמיתות שלו. "בכך הוא חיזק ביודעין את אותה עוינות שהם דימו בנפשם כי שיככו בהתנהגותם המופתית כלפי עמיתיהם וידידיהם הנוצרים", הוא כותב ומתייחס לאשליה כאילו הדעות הקדומות תלויות בהם. בקצה השני של התגובות נמצאים אלה שממהרים לפרק את עסקיהם, לארוז את חפציהם, ולבקש מקלט בקנדה. בתווך נמצא הרוב המפוחד שנשאר במקומו, מקווה שיעבור זעם, מחזיק באמונה בחוק ובסדר של הדמוקרטיה.

גם המיקרוקוסמוס של המשפחה מסופר במדוקדק, אמנם מנקודת המבט של ילד שעולמו היציב התערער – אמו היציבה פוחדת, אביו החזק בוכה – אבל עם תבונת המבוגר המספר. בדומה לאופן האמין שבו מטפל רות במעגלים של המדינה ושל הקהילה, גם בחוג המשפחתי הוא אינו צובע את דמויותיו בגוון יחיד, אלא מפתח את הדינמיקה המשתנה בין מרכיביו.

"הקנוניה נגד אמריקה" משובץ בדמויות אמיתיות ובארועים שאכן ארעו, ואלה יחד עם הכתיבה המצוינת של פיליפ רות מרכיבים סיפור אמין מאוד. אולי משום שצללתי לתוכו בשלמות, ואולי משום שאמינותו גבוהה, ובעצם שני אלה כרוכים יחדיו, כשמצאתי ברשת תמונה של הרמן ובס וילדיהם סנדי ופיליפ, חשבתי לעצמי, "הם מחייכים, אז כנראה המצב לא היה כל כך קשה", ולקח לי רגע להזכר ש"המצב" ספרותי, לא היסטורי. ואולי האמינות נובעת לא רק מכשרונו של רות, אלא גם מן הידיעה שהמציאות שהוא מתאר יכולה להתרחש.

מומלץ, כמובן.

The Plot Against America – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2004)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין