כלב לבן / רומן גארי

ב-1968, כשהסופר רומן גארי גר בבוורלי הילס, שם השתתפה אשתו השחקנית ג'ין סיברג בצילומי סרט, הופיע על סף דלתם כלב זאב גרמני נטול קולר. עד שיופיע בעליו, אימצו השניים את הכלב, והעניקו לו את השם בַּאטְקָה, אבא קטן ברוסית. באטקה התגלה ככלב טוב מזג, עד שנתקל באיש התחזוקה של בריכת הבית, והפך באחת לחית טרף מאיימת. עד מהרה התברר שהכלב הוא מה שמכונה בדרום "כלב לבן", כזה שאולף לתקוף שחורי עור. ג'ין סיברג היתה תומכת פעילה של ארגוני זכויות האזרח, ומכיוון שנציגי ארגונים אפרו-אמריקאים שהו בבית באופן תדיר, נאלצו בני הזוג למסור את הכלב לגן חיות פרטי. אחד העובדים בגן, שחור עור, לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית לשנות את אופיו של באטקה.

סיפורו של הכלב הלבן הוא הרקע שעליו פורש גארי את רגשותיו ואת דעותיו באשר למאבק הבין-גזעי בארצות הברית. כליו בספר זה, כמו בכלל יצירתו, הם כנות בלתי מצטעצעת, תערובת של חמלה ושל זעם, ציניות דוקרנית, סאטירה קודרת, ויכולת לרדת במישרין אל שורשם של דברים. הוא מתייחס באותה מידה של ביקורתיות אל השגיאות שעושים הלבנים והשחורים בנסיונותיהם ליצור אמריקה שוויונית יותר, מתרעם על הזיוף של הסלבריטאים התורמים כסף מבלי להבין באמת את שורשי הבעיה החברתית, ומתקומם נגד הניצול שמנצלים ארגוני הכוח השחור את תמימותה של אשתו. ג'ין סיברג, אגב, היתה קורבן הן למעקב של אפ.בי.איי, שחשד בפעילותה, והן לסחטנות של ארגוני זכויות השחורים, "המהמרים בלי סייג – וזוכים – על רגש האשמה הכפול שלה: היותה כוכבת קולנוע, ודאי מן האנשים שבזים להם ביותר בעולם מפני שמקנאים בהם ביותר, והיותה לותרנית, דת ההאלהה של החטא הקדמון". גארי טוען שהלבנים תורמים כספים מתוך אשמה, כדי לזכות במצפון נקי, אך מרביתו של הכסף אינו מגיע לידים הנכונות. הוא מזועזע כשתושבי עיירה לבנה, שאחד מבניה, אחיה של ג'ין, נהרג בתאונת דרכים, סבורים שנישואיה של בת המקום לגבר שחור הם אסון שווה ערך למותו של האיש הצעיר. הוא מזועזע גם נוכח כוונות ארגוני זכויות השחורים לא להגיע לשוויון אלא להיפוך המצב, או בלשונו של גארי, "באמת עצוב כשיהודים מתחילים לחלום על גסטאפו יהודי, והשחורים על קו-קלוקס-קלאן שחור".

משתבשים לי המשפטים כשאני מנסה להעביר את רוחו של גארי במלים שאינן שלו. הנה, לפיכך, שורה של ציטוטים (שורה ארוכה למדי, תוצאה של מאמץ סינון כואב):

ג'ין סיברג משתייכת מגיל ארבע-עשרה לכל הארגונים הנאבקים למען שוויון הזכויות. הדבר יצר בעיה קשה בינינו. מכיוון שאני עברתי את המסלול האחוותי כולו על נפילותיו בין גיל שבע-עשרה לגיל שלושים, ומכיוון שעשרים-וארבע שנים מפרידות בינה לביני, אני מסרב בתכלית הסירוב לחוות שוב את תהליך הגסיסה האיטי הזה. ידעתי נפילות רבות מדי, ואין לי חשק לצפות בנפילותיה.

אני יודע שמספר הנצלנים העלובים והמנוולים במחנות "הצודקים" אינו נופל ממספרם במחנות "הרעים".

מעולם לא, בשום תקופה היסטורית, לא הצליח השכל לפתור בעיות-אנוש הנובעות ביסודן ובטבען מטיפשות. הוא הצליח לעקוף אותן, להסתדר אתן בתבונה או בכוח, אך בתשעים אחוז מן המקרים, כשהאמין השכל שהנצחון בכיס, לפתע ראה את הטיפשות בת-האלמוות מזדקרת במלוא עוצמתה בלב הענין.

זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד.

אני מצדי מסרב להכנע להסלמת אובדן-הרגישות בימינו. אני מסרב לפחת נוכח האינפלציה, להשלים עם כך שמאה פרנק של סבל אינם שווים עוד אלא פרנק אחד, ובמלים אחרות, שבימינו דרושים מאה מתים, מקום בו הספיק אתמול מת אחד.

צריך להוסיף ולבטוח בבני-האדם, מפני שפחות חשוב שבני-האדם מאכזבים אותך, בוגדים בך ומלגלגים עליך, מאשר להוסיף להאמין בהם ולתת בהם אמון.

יש מאחוריהם מאתים שנות עבדות. אינני מדבר על השחורים. אני מדבר על הלבנים. כבר מאתים שנה שהם עבדי הדעות הקדומות, המוסכמות הקדושות והמקודשות המועברות באדיקות מאב לבנו, כבולים בידיהם וברגליהם על-ידי הפולחן הגדול של המשפטים הקדומים, שהם כתבניות הלופתות את מוחם כצבת.

היהודים הם מטרה מועדפת, ראשית מפני שמחצית החנויות שלהם, ושנית מפני שגם הכושים זקוקים ליהודים, כמו כולם (נכתב בעקבות בזיזת חנות יהודים במהומות שאחרי רצח מרטין לותר קינג)

מימי לא ראיתי משהו דומה לדבר הזה, לגילויו שלאחרי המוות של אדם, שכולם צפצפו עליו עוד לפני פחות מארבעים-ושמונה שעות (על רצף שירי ההלל לקינג לאחר הירצחו)

אני מכנה "חברת התגרות" כל חברת שפע השרויה בצמיחה כלכלית והעוסקת בחשפנות מתמדת של עושרה ובדחיפת אנשים לצרוך ולרכוש על-ידי הפרסומת, חלונות-ראווה מהודרים, תצוגות מפתות, תוך שהיא מותירה בשוליים פלח ניכר מן האוכלוסיה […] אנשים אלה אינם בוזזים: הם מצייתים. הם מגיבים לתכתיביה של תשפוכת הפרסומת, לחיוב לרכוש ולצרוך, להתניה הבלתי-פוסקת שהם נתונים בה שמונה-עשרה שעות ביממה. תשדירי-הפרסומת של הרדיו והטלוויזיה הם כקריאה למרד.

אתם שלושתכם יהודים ממזרח אירופה, וגם אם אחד מכם הגיע בזמן כדי להיוולד בארצות הברית, אבותיכם וסביכם עדיין נרקבו בגטו בין פוגרום לפוגרום, שעה שהעבדות כבר הפסיקה להתקיים בארצות הברית. אבל, כשאתם אומרים 'אנחנו, חסידי העבדות האמריקאים', אתם נשפכים מעונג, כי זה גורם לכם להרגיש שאתם אמריקאים מבטן ולידה. אתם מקנים לעצמכם את האשליה שאבות-אבותיכם היו חסידי העבדות – זאת בשעה שמדי שנה בשנה הרגו בהם אלף, פחות או יותר, לפי מצב-הרוח של הקוזאקים, האטאמאנים ושרי הצאר; זה גורם לכם לחוש עד כמה נקלטתם.

כשמאלקולם X כתב, בענין הלבנים: "כיצד אוכל לאהוב את האדם שאנס את אמי, הרג את אבי, כפה עבדות על אבותי?" – זה בדיוק מה שעשה שעה שהטיל את עצמו בין זרועותיו של הנביא מוחמד (על ראית האיסלאם כהתגשמות הנפש האפריקאית)

לזעוק, כלומר לכתוב? שמא תאמרו לי את שמה של יצירה ספרותית אחת, מהומרוס ועד טולסטוי, משקספיר ועד סולז'ניצין, שאכן תיקנה משהו…

נפלא.

Chien Blanc – Romain Gary

ספרית מעריב

1989 (1970)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

רחוב ושמו ממילא / אביגדור דגן

השופט כהנא, מי שהיה המספר בספרו של אביגדור דגן, "ליצני החצר", הוא המספר גם בספר הזה. במשך למעלה מחצי יובל התגורר ברחוב הירושלמי המוביל אל שער יפו, רחוב שהפך למשפחה עבור האנשים הבודדים שגרו בו, מקום בו חוק לא כתוב קבע כי איש לא ישאל פה לעולם: "השומר אחי אנוכי?". כל אחד מדרי הרחוב נשא מטען משלו, ביניהם מאקס איש הכוכבים, שעבר את מוראות השואה כליצן חצר יחד עם השופט, מנחם ורבקה שנמלטו ממחבוא למחבוא וניצלו בנס, יעקב הזגג ובנו שהופרדו זה מזה למשך שנים, מישקה הסבל האוקראיני הענק שאינו מדבר עם איש, נוצר סוד.

וכך, נושאים את חייהם, דמו הכל לסבלים, כל אחד כפוף תחת מטענו, ובכל זאת כל אחד, לפחות לפעמים, מעלה חיוך על פניו. סיפורו של כל אדם היה תקוע בו כמו ציר שעליו הסתובב כמו כוכב, וכולם הסתובבו סביב שמש הנקראת ירושלים. וזה, יותר מכל דבר אחר, עשה את העיר הזאת לשונה מכל שאר הערים.

השופט מתאר את שגרת הרחוב, הנפתחת מדי בוקר ביציאתו לרחוב, חולף על פני הרב ידידיה הזקן, היושב כל היום בחצר, קורא בספריו העתיקים. כדי לא להטריחו, השופט מסתפק בהנהון, אך לעתים הוא מתעכב ומבקש מהזקן להקריא לו משפט מספריו: אני נוהג להקשיב זמן מה ללחש היוצא משפתיו החיוורות, מגלגל במוחי את המשפט שקרא לי זה עתה. לפעמים אני מעמיסו על גבי כמשא כבד שיש לשאתו עוד דרך ארוכה, לפעמים אני מצמידו אל דש בגדי ליהנות מניחוחו כל עוד אפשר, ולפעמים הוא הופך למקל בידי, עליו אשען כל היום.

על הרחוב חולש המלך מנחם, בעל הקיוסק. מנחם שאף להיות זגג, אבל אשתו רבקה, למודת הסבל, שכנעה אותו להמנע מעבודה פיזית, ולעשות לביתו, והוא מתמיד בכך גם אחרי מותה. דיירי הרחוב כולם מגיעים אליו לשפוך את לבם, ואין דבר נסתר מעיניו. "המלך הטוב מנחם", כך מכנה אותו השופט.

עם השקיעה מגיע אל הקיוסק מאקס איש הכוכבים, ומנסה לשכנע את העוברים והשבים להתבונן אל השמים. אמונתו המוצקה היא, שהעולם היה שונה, אילו היו בני האדם מתבוננים בכוכבים ומעריכים בצניעות את מקומו של עולמנו ביקום.

ועוד ברחוב עובדיה, המוליך את ארבעת בניו מדי יום לאותו מקום ברחוב בו הם ממתינים לעבודות סבלות, ובנו של יעקב הזגג המבקש להמשיך בלימודיו ולא לרשת את מקומו של אביו, ושני שחקני שחמט המגיעים מדי יום מרחביה לשחק בסמוך לקיוסק, והסנדלר רוֹת המודאג שמא תטרוף אשתו הבלתי יציבה את נפשה, ונסים אבולעפיה בעל המוסך המחייך תמיד. וכל אלה מנהלים את חייהם לקול נגינת המחרטות, אבני המשחזת, נהם המנועים והולם הפטישים, בשגרה יומיומית יציבה, הדרושה להם כל כך.

כמו פה שאיבד כמה משיניו, כך נראה הרחוב לשופט לאחר מלחמת ששת הימים, שנטלה את חייהם של כמה מצעירי המקום. אביגדור דגן מפליא לתאר את תקופת ההמתנה החרדה שלפני המלחמה, ואת האופוריה החגיגית והכאובה כאחד אחריה. בנקודת הזמן בה הוא מצוי כשהוא מספר על הרחוב, שנים אחרי המלחמה, אופיו של המקום כבר השתנה ללא הכר, משפחות התחלפו, עסקים נסגרו, בני אדם כמעט אינם מטיילים בו, ובעתיד הקרוב יעלו עליו בולדוזרים וישנו אותו כליל.

דיירי הרחוב, רובם ככולם שורדי טראומות, מתחבטים בדרך זו או אחרת בשאלות של אמונה. אינני יודע אם באיזה מקום בעולם מדברים כל כך הרבה עם אלוהים כמו ברחוב המוביל לשער יפו. לרבים כאן חשבונות לא גמורים אתו, כולם מבקשים הסבר, שואלים אלף שאלות לא נעימות, אלא שאלוהים מתיחס אליהם באדישות גדולה, בקהות רגש, והבריות לא מפסיקים לחזור על שאלותיהם, למרות שרק לעתים רחוקות קורה שמישהו מקבל תשובה מספקת. אחרי המלחמה, שפגעה אנושות במי שכבר החלו להשתקם ממכאובים קודמים, עורך השופט בלבו את משפטו של הרחוב נגד אלוהים. כשופט, האמון על הימנעות ממשוא פנים, הוא מוטרד: הדבר היחידי שהטריד אותי במקצת היה הרגשה מסוימת של דעה קדומה, כי הכרתי את הנאשם יותר מששים שנה, וכל כך הרבה רעות עליו נצטברו בראשי במשך הזמן, שהדבר היה עלול להשפיע על שיפוטי. הוא מעלה טענה אחר טענה, תהיה אחר תהיה, ותשובת הנאשם אינה ניתנת, או אולי נרמזת מדפיו של ספר איוב.

ובכל זאת, למרות התסכול והכאב, למרות כל מה שעברו השופט ומנחם, הם חוזרים שוב ושוב אל משחק ה"למה", למה היו מוכנים לחיות את חייהם מחדש. באופטימיות ובתבונה מסוגה של "בינת השכוי", הם מונים את הסיבות: בגלל פיסת השמים התכולים, בגלל האריה ששר נסים אבולעפיה, כי ילדים נולדים, מפני שפצעים מגלידים. התשובות משתנות ומתגוונות, אך המשחק מסתיים תמיד באותן המלים: "מראה אחד של ירושלים. זה בלבד צריך להספיק. דיינו".

אביגדור דגן הוא סופר נפלא. כתיבתו מצטיינת בתיאורים מינוריים כובשי לב לצד דיונים כאובים עמוקים מני חקר. הוא שופע אהבה וחמלה, ואין דומה לו בפיוטיות המעודנת והמדויקת המאפיינת את ספריו. לא במקרה הסקירה שופעת מובאות מן הספר, שכן אין מי שיספר עליו טוב ממנו.

אסיים בפיסקה נוספת מן הספר, בה שני הידידים, שסיימו זה עתה את משחק ה"למה", מאזינים לסיבה נוספת:

מבעד לחלון הפתוח של אחד הבתים ברחוב המוביל לשער יפו – הרחוב הזה המלא חלומות, הרחוב הזה שבו אין איש שאינו מדבר עם אלוהים – אנו שומעים מנגינה איטית, מתוקה, מרחפת בלילה. מנגינה מוכרת היטב. מישהו מנגן על חליל רועים, כמו זה שהנער דוד ניגן עליו כשהלך אחרי צאן אביו על מורדות ההרים, זמן רב לפני שנעשה מלך. אנו לא יודעים מיהו המנגן, ומעולם לא ניסינו לגלות. אפילו למנחם, שבדרך כלל מדגיש שהוא יודע כל מה שקורה בממלכתו, די לדעת שמישהו ניגן תמיד את המנגינה הזאת וכי היא לא חדלה מעולם להדהד כאן.

נפלא.

ספרית פועלים

1984

תרגום: אביבה גור

שארית היום / קאזואו אישיגורו

מעסיקו של מר סטיוונס, רב משרתים בריטי, מציע לו לצאת לחופשה קצרה, ולהשתמש במהלכה ברכבו. סטיוונס, שמתוך תחושת חובה נמנע כמעט לחלוטין מליטול חופשות, מחליט לקבל את ההצעה. התמריץ לכך הוא מכתב שקיבל ממיס קנטון, לשעבר סוכנת הבית בדארלינגטון הול. ממכתבה סטווינס מבין כי התגלעו קשיים בנישואיה, וכי היא מתגעגעת לעבודתה, והוא יוצא לדרך כדי לשוחח עמה, ואולי להשיבה אל הבית בו עבדה בעבר, ובו הוא עצמו עדיין עובד. ארבעה ימים תארך הנסיעה עד לפגישתם, ובמהלכם סטיוונס, שאינו מורגל בזמן פנוי, יעלה מדי יום את הרהוריו על הכתב.

סטיוונס הוא אדם מאופק, מתוך הכרה עמוקה שהאיפוק הוא תכונה נעלה. את גדולתה של אנגליה ארצו הוא תולה בו – "הייתי אומר שדווקא העדר דרמה או יפעה ניכרת לעין הוא שמייחד את יופיה של ארצנו. מה שנוגע כאן לענין הוא השלווה של היופי הזה, האיפוק שבו". האיפוק, הריסון העצמי, מופתי בעיניו גם כשהמדובר בהתנהלותו של היחיד. על אביו, שהיה, לדברי בנו, רב משרתים גדול, הוא מספר שכשהסיע מבקרים של מעבידו, ואלה התגרו בו ועלבו בו, הוא לא הראה ולו רמז של אי-נוחות או כעס, אלא המשיך לנהוג בהבעה של איזון מושלם בין כבוד עצמי לנכונות לציית. שאלות הגדוּלה והכבוד העסיקו את סטיוונס בעבר, ועדיין מעסיקות אותו. ה"כבוד", על פי תפיסתו, מחייב את רב המשרתים לדבוק בישותו המקצועית ללא תנאי.

דבקות זו מעקרת את סטיוונס במידה רבה מכל רגש אנושי, גם אם הוא עצמו אינו חש בכך. העמדת החובה מעל הכל תמנע ממנו היקשרות באהבה. הוא אפילו לא ישים לב כשתקיש על דלתו. החובה תמנע ממנו לפתח עמדות משל עצמו בנושאים הרי גורל. כשלורד דארלינגטון, אדם חיובי בדרך כלל, נקשר לזמן מה עם איגוד פשיסטי במחצית שנות השלושים, ומורה לו לפטר שתי עובדות יהודיות, סטיוונס, למרות התנגדות פנימית, מציית, ולמיס קנטון הוא אומר: "חובתנו המקצועית איננה לגחמותינו ולרגשותינו שלנו, אלא למשאלותיו של מעבידנו".

"שארית היום" מקיף כמה נושאים מעוררי מחשבה. אישיגורו מתבונן בחברה הבריטית, בהיצמדותה למבנה המעמדי. הוא מעלה שאלות לגבי כוחה ותקפותה של הדמוקרטיה. תזוזתו של מרכז הכובד העולמי מאירופה לאמריקה באה לידי ביטוי בספר, כמו גם הפערים התרבותיים בין העולם החדש לישן. אישיגורו, באמצעות סטיוונס, מצביע על האופן בו מתנהלת הפוליטיקה העולמית מאחורי הקלעים, כשהוא מתרכז בתקופה שבין עלית הנאצים למלחמה. אבל כל הנושאים הללו, מעניינים וכתובים מצוין בפני עצמם, הם בעיני הרקע לנושא המרכזי, שהוא אותה דבקות מעוורת עיניים. סטיוונס, שגילוי לבו ומחויבותו מחבבים אותו על הקורא, אינו שונה בעצם מכל אדם שאימץ לעצמו מנהיג, הרסני ככל שיהיה, והטמיע את אישיותו אל תוך זו של המנהיג. מעין אלברט שפאר כזה, שרק רצה לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר, וגם כשמקורביו של היטלר החלו להמלט מן הבונקר, הוא עשה את הדרך ההפוכה כדי להפרד מאלילו. סטיוונס, הסבור שבשלב מסוים אדם חייב להפסיק לנדוד בין מעבידים ולדבוק במעביד אחד, אימץ לעצמו את ערכיו של לורד דארלינגטון ואת הישגיו. כך, בסיומו של יום מפרך, שבו נאלץ לספוג גם את התפטרותה של מיס קנטון וגם את לחציו הפוגעניים של עתונאי, הוא חש תחושת נצחון בזכות ועידה פוליטית הנערכת בבית בהשתתפותו של ריבנטרופ, שניצל את תמימותו של לורד דארלינגטון: "מי היה מטיל ספק באותו רגע שאמנם התקרבתי אל טבורם המרכזי של העניינים, במידה שכל רב משרתים היה מייחל לה?" רגע מרומם במיוחד בקריירה שלו מגיע, כשהלורד מספר לו שמצב רוחו של ריבנטרופ השתפר בזכות כלי הכסף, שסטיוונס עמל על הברקתם, ומשום כך חלה הפשרה ביחסים בינו לבין האליפקס. הוא אטם עצמו לחלוטין בפני השלכות הארועים שארעו בבית, האמין בלב שלם כי חובתו של רב משרתים היא לספק שירות טוב. הוא אינו אמור להתערב בענייניה הגדולים של האומה. כששמו של הלורד מוכפש בשל קשריו עם הגרמנים, סטיוונס סבור, למרות שחש עצמו כמי שמצוי, כאמור, בטבורם של הדברים, כי מכיוון שתחם את עצמו בתוך עיסוקו, חסרת שחר היא הטענה שעלי להתייסר בחרטה או בבושה בגין מה שעשיתי אני. הדבקות בחובה מעל הכל.

סטיוונס הצטייר בדמיוני כאגנוס הדסון, הבאטלר שגילם גורדון ג'קסון בסדרת הטלויזיה הזכורה לטוב משנות השבעים, "על אדונים ומשרתים" (תמונה למטה) – זקוף, רציני, מכיר בערך עצמו ובו זמנית קובע את ערכו על פי זה של אדוניו, מסור בלב ונפש לתפקידו. בסרט שנעשה על פי הספר גילם אנתוני הופקינס את דמותו של סטיוונס, בחירה הולמת.

"שארית היום" הוא ספר מבריק, ובצדק זכה בפרס בוקר בשנת 1989. צילה אלעזר תרגמה נפלא, ושימרה את ה"בריטיוּת" בתוך העברית. מומלץ מאוד.

The Remains of the Day – Kazuo Ishiguro

כנרת זמורה ביתן

1992, 2006 (1989)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

חיים קטנים / האניה ינגיהארה

במכתב שמקבל ג'וד, הדמות הראשית ב"חיים קטנים", מהרולד, אחד האנשים החיוביים בעולמו, נכתב בין השאר בהתייחס למהלך החיים: "דברים נשברים, ולפעמים מתקנים אותם, וברוב המקרים מבינים שלא חשוב מה ניזוק, החיים מארגנים את עצמם מחדש כדי לפצות על האובדן, לפעמים בצורה נהדרת". אם לצמצם את הספר רחב היריעה לנושא בסיסי אחד, אפשר לומר שהוא עוסק בשאלה עד כמה, אם בכלל, ניתן לתקן חיים שעברו תהליך של הרס שיטתי העולה על כל דמיון מסויט.

ג'וד סנט פרנסיס אינו יודע מי הוריו. הנזירים, במנזר בו עברו עליו שנותיו הראשונות, סיפרו לו כי הם מצאו אותו, תינוק בן יומו, בזבל, וכולם, להוציא אחד, התיחסו אליו בהתאם, כמי שערכו אפסי. כילד בודד במנזר הוא הפך למשרת, לשק חבטות, ולקורבן לניצול פיזי ונפשי. הנזיר היחיד שהתייחס אליו בחביבות, ושאליו יכול היה להמלט לרגעים גנובים של מנוחה, התגלה כגרוע מכולם. בהעדר נקודת יחוס אחרת, ג'וד הפנים שהוא אינו ראוי ליחס אחר, שכל מה שקורה לו, ושעוד יקרה לו, מגיע לו, שהוא אדם פגום, מושחת. את חייו הבוגרים, המיוסרים בשל פגיעה גופנית קשה וכואבת, הוא מעביר במאמץ אדירים להסתיר את עברו המביש, שלגביו הוא חש בושה ואשמה. מכיוון שנבגד שוב ושוב, הוא מתקשה להאמין אפילו לאוהביו המסורים, ותוהה אם עדיף לבטוח או עדיף להיות זהיר? אפשר לקיים חברות אמיתית אם חלק בך תמיד מצפה לבגידה? משהו בו כמֵה לאהבה, לחמימות של בית, משחזר את ההשתוקקות הנואשת שחש כילד ביריד אימוץ, אבל בו בזמן קול אחר בתוכו מזכיר לו שאסור לו לקוות, שאין לו זכות להיות מאושר. על כל צעד ושעל הוא מתנצל, חושש מאובדן סובלנותם של קרוביו.

"חיים קטנים" עוסק, אם כך, בהשפעתה של טראומה קשה על חייו של קורבנה. במשולב עם נושא זה, הוא מתאר חברות אנושית על גווניה השונים. חייו של ג'וד משתנים בגיל שש-עשרה, כשבהשפעת עובדת סוציאלית הוא מגיע לקולג', שם הוא פוגש בשלושה צעירים, שונים זה מזה, שמתגבשים ליחידה בלתי נפרדת: וילם, שיהפוך לשחקן מצליח, ג'יי בי, שיממש את כשרון הציור שלו, ומלקולם, שיהיה אדריכל מבוקש. ג'וד עצמו, למרות נטייתו למתמטיקה, יבחר ללמוד משפטים מתוך דחף להגן על עצמו (למרות שהוא יודע שהחוק הוא צורת הגנה רופפת), ויזכה למוניטין במקצועו. הספר מלווה את הארבעה לאורך השנים, כל אחד בפני עצמו, אך בעיקר בהקשר של הדינמיקה ביניהם, על עליותיה ומורדותיה, ובהשפעתה על ג'וד. באחד הקטעים היפיפיים בספר, הרולד מעלה זכרון מטיול רגלי שערכו הוא ואשתו יחד עם ג'וד ועם וילם. כששרוך הנעל של ג'וד נפרם, וילם עצר, התכופף לרגע, חיזק את הקשר, והמשיך ללכת ולשוחח באגביות שכזאת, בחן שכזה. רגע אופייני של יחסי שני הגברים, ובשנים הטובות של ארבעת החברים זו היתה ההיערכות האופיינית להתנהלותם כקבוצה, התמיכה הטבעית בג'וד מבלי שידובר בה. "האם החברות היא לא נס בפני עצמו, למצוא אדם אחר שמאפשר לעולם הבודד להיראות איכשהו פחות בודד?", חושב וילם, המייחל לנס נוסף שישיב לג'וד את בריאותו.

האניה ינגיהארה כתבה יצירה אֶפִּית, מרשימה בדקדקנות שבפרטיה, בכושר התיאור, ובעיקר בהיקף המבט ובעומק התובנות, והתרגום של אמיר צוקרמן מצוין. תיאורי ההתעללות בלתי נמנעים, אבל הסופרת מצליחה לא להעמיד אותם במוקד העלילה, אלא את השלכותיהם. הסיפור הכואב עד מאוד שזור רגעי חסד, קירבת לבבות ומסירות אמת. האם בכוחן של האהבה ושל החברוּת לגבור על הטראומה המאכלת כל? הסופרת בחרה בחירה אמיצה, אולי לא צפויה, לסיומו של הספר, מותירה את הקורא עם "אמירות קשות כמעט לבלי שאת", כמצוטט על גב הספר מתוך אחת הביקורות שנכתבו עליו.

למרות הכאב והצער המייסרים שהספר מתאר, אני ממליצה מאוד על קריאתה של יצירה מרשימה וחד-פעמית זו.  

A Little Life – Hanya Yanagihara

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

קולט / ג'ודית תורמן

סידוני-גבריאל קולט, שנודעה בשם העט קולט, היתה סופרת צרפתיה שפעלה בשלהי המאה התשע-עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. בשיא תהילתה נבחרה כחברה באקדמית גונקור, שהיתה, ברוחו של מייסדה אדמונד דה גונקור, סגורה בפני נשים ובפני יהודים, וב-1949 אף נבחרה כנשיאתה. כעשור קודם לכן בחרו בה הסופרים הצרפתים כסופרת הטובה ביותר מבין כותבי הצרפתית החיים עדיין. דרכה אל התהילה היתה מפותלת ואף רווית גינויים ובוז, וחייה הסוערים ויוצאי הדופן ראויים לביוגרפיה המצוינת שכתבה ג'ודית תורמן.

קולט נולדה ב-1873 בכפר במרכז צרפת, בת לאם ססגונית, שאף חייה שלה יכלו לשמש נושא לספר, ולבעלה השני, יוצא צבא שאיבד את רגלו. אמה נוכחת רבות בספריה, כמו ב"הולדת יום", שבסיפור "סידו" הנכלל בו מוקדש פרק לאביה וליחסים בין הוריה. בהיותה בת עשרים נישאה לסופר אנרי גוטייה-וילאר, שהיה מבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה. אנרי, שכתב תחת שם העט וילי, היה ידוע כמי שנסמך על כותבי צללים. הוא היה מעלה רעיון לספר, מניח לאחד מסופריו לעבד אותו, משכתב את העיבוד, ומעביר אותו לסופר נוסף או שניים. סופרי הצללים היו מקבלים את שכרם, ווילי חתם על היצירה המוגמרת, ונהנה מן הפרסום ומן התגמולים. שיטת העבודה שלו היתה נושא להלצות: כשסירב לחתום על עצומת תמיכה בדרייפוס, העיר אחד ממכריו כי "היתה זו הפעם הראשונה שווילי סירב לחתום על משהו שלא הוא כתב". וילי הקדים את זמנו כאשף יחסי ציבור, וטיפח את עצמו כידוען. תורמן סבורה כי הכסף היה הפֶטיש האמיתי של וילי, והסגידה לו התישה בסופו של דבר את כל כוחו, הרעה את אופיו, והרסה את נישואיו לקולט.

יום אחד מצא וילי כתב-יד של אשתו, "קלודין בבית הספר", פרסם אותו תחת שמו, בהסכמתה, ובשנים הבאות חתם גם על ספרי ההמשך שכתבה. שנים אחר-כך, כשכבר היו פרודים, מכר את זכויות ההסרטה של הספרים, ונטל את התגמולים לעצמו. אחרי מותו תבעה קולט ששמו יוסר מן הספרים, ותביעתה נענתה, אבל אחרי מותה תבע בנו של וילי ששם אביו יוחזר אל הספרים, וגם הוא זכה.

לאחר הגירושים רוויי הרגשות והסערות, שלוו ביצירות ספרותיות בהן השמיצו זה את זה (מנהג שהמשיכו בו גם שנים אחרי פרידתם), פתחה קולט בקריירה עצמאית כפנטומימאית וכשחקנית. היא עוררה סערה ומחלוקת בהופעותיה הפרובוקטיביות, שכללו קריעת חולצה וחשיפת שד על הבמה. גם בחייה הפרטיים בחרה בדרך משלה, מבלי להתחשב במוסכמות. היא החליפה מאהבים ומאהבות, התלבשה כרצונה, לעתים כגבר למרות שהחוק (לא ייאמן) אסר על נשים ללבוש בגדי גברים מחוץ לבמה. ג'ודית תורמן עומדת יפה על רוחה של התקופה בקרב הבורגנות הצרפתית מוכת השעמום, תקופה שהתאפיינה בהדוניזם, בהתמכרות לסמים ולאלכוהול, בהומוסקסואליות כמעט כנורמה, במשיכה למיסטיקה ולמוות סוטה ואלים. למרות שנראה כי אורח חייה של קולט השתלב יפה באוירה זו, תורמן קובעת כי "בכל כלי שיט שמיטלטל בסערה ומלא בגופיהם של אנשים שמתעוותים בהקאות, יש לרוב נוסע אחד שהוא בריא באופן מוזר ומשונה, והוא מטייל על הסיפון המתנודד ברגליים יציבות בעודו אוכל ברוב חוצפתו כריך בשר חזיר. קולט היתה חריג מעין זה בשלהי המאה התשע-עשרה". היא שתתה להנאה מבלי להשתכר, עישנה לעתים רחוקות, נמנעה מסמים ממכרים. קולט פיתחה אמות מידה משלה למהוגנות מינית, ונהגה כאילו אורח חייה הראוותני והשערורייתי טבעי לגמרי.

העיסוק המקצועי במשחק, בשנים הראשונות של המאה העשרים, היה מילה נרדפת לזנות, והבגידה במעמד הבורגני היתה אף גרועה יותר. תורמן מאפיינת כך את מניעיה של קולט לבחור בעיסוק זה, בנוסף למניע הפשוט של השתכרות עצמאית לאחר גירושיה: קריירת המשחק שלה היתה מעשה מורכב של מרד, התנגדות מינית ואסרטיביות, שהאומץ והאידיאליזם של המהפכן נמהלו בו בזעם, בצהלה, באנוכיות ובילדותיות של נערה מתבגרת. הביקורת על בחירותיה ליוותה אותה של חייה. בני משפחתו של בעלה השני, אנרי דה ז'ובנל, התקשו לקבל אותה, והוא עצמו, למרות שהתעלם תחילה מדעת הקהל, התרחק מאשתו בעל המוניטין המפוקפק כשהחליט להתמסר לפוליטיקה. לא סייעה ליחסיהם, בלשון המעטה, גם העובדה שקולט ניהלה רומן ממושך עם בנו של בעלה מנישואיו הראשונים – היא היתה כבת חמישים, הוא היה בן שש-עשרה – משקפת בחייה את דמותה של לאה, גיבורת "שרי" (מאוחר יותר אף שיחקה את לאה על הבמה).

ב-1931 זעזעה שוב את החוגים החברתיים של צרפת כשפנתה לעסוק בתעשית היופי, פיתחה מוצרים ופתחה מכונים, שבהם עבדה אף היא עצמה. כדרכה היתה אדישה לטענות הסביבה שהיא מוכרת את כשרונה בעבור תעשיה נחותה.

גם אחרי מותה של קולט, למרות תהילתה הספרותית, ולמרות שהצרפתים מחלו לה על מעשים חמורים יותר מהתערטלות על הבמה, כמו פרסום יצירותיה בעתונים אנטישמיים ותומכי נאצים בתקופת הכיבוש, סירב הארכיבישוף של פריז לקיים טקס דתי בכנסית סן-רוש. הפריזאים, לעומתו, נהרו באלפיהם לעבור על פני ארונה, והרפובליקה ערכה לה הלוויה ממלכתית.

בשונה משני נישואיה הראשונים, שבהם, כך טוענת תורמן, ביקשה לעצמה אדון, נישואיה האחרונים התאפיינו בשלווה יחסית. מוריס גודקה היה צעיר מקולט בשנים רבות, איש עסקים, וידע לכבד את עצמאותה ולספק לה תמיכה כשנזקקה לה. ב"הולדת יום", שנכתב בתחילת יחסיהם, היא מתייחסת אל בן-דמותו כידידה היחיד. מוריס היה יהודי, ובעת הכיבוש הנאצי נלקח מביתו ונעצר. קולט משכה בכל חוט אפשרי, והצליחה להשיג את שחרורו. במהלך החודשים שבין שחרורו ממעצר ושחרורה של פריז מהכיבוש, הסתתר בלילות בחדרה של משרתת בעלית הגג. בימים, בקלות דעת שאפיינה את שני בני הזוג באותה תקופה, ירד לשהות במחיצתה של קולט. השניים נותרו נשואים עד מותה ב-1954.

קולט היתה סופרת פוריה, שהלכה והשביחה עם השנים. "שרי" ו"הולדת יום", שתורגמו לעברית, הם יצירות מרשימות. ג'ודית תורמן מתייחסת בפירוט לכל אחד מן הרומנים של קולט, וכורכת יפה בין אישיותה של הסופרת והנושאים שהעסיקו אותה, לתכני ספריה. כך, לדוגמא, ספרי קלודין, אחרי שמקלפים את התיאורים המרובים שופעי המיניות, עוסקים בדילמה שעמדה בפני נשות התקופה: הן נאלצו לבחור בין השמירה על יוקרת נשיותן, מה שהשאיר אותן לחסדי הגברים שלהן, לבין ההתכחשות לאותה יוקרה לטובת אוטונומיה וחירות יצירתית כשל גבר, מה שהשאיר אותן נסחפות בסביבה עוינת לנשים משוחררות, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה כלכלית. קל להתפתות ולחפש את קולט עצמה בספריה, למרות שכתבה ב"הולדת יום",  "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". למעשה, תורמן מצביעה על הפערים בין המציאות של קולט למציאות המתוארת בספריה, וטוענת כי במקרים רבים קולט בודקת בספריה התרחשויות חילופיות לחייה שלה, ובכך פוטרת עצמה מהתנסות בהם.

נוסף לכתיבת ספרי פרוזה, קולט כתבה גם מחזות, תסריטים ואף ליברית לאופרה. היא היתה גם עתונאית עסוקה, כתבה מאמרי ביקורת על ספרות ועל תיאטרון, דיווחה מן החזית במלחמת העולם הראשונה, לשם נסעה מרצונה כדי להיות קרובה לז'ובנל, טסה בספינת אויר ובמטוס, סיקרה כמה משפטים מתוקשרים, היתה עורכת ספרותית של יומון פריזאי, כתבה טור עצות על נושאים נשיים מסורתיים, וגם כתבה בחריפות על מצוקתן של נשים גרושות ומובטלות ושל נשים הלכודות בנישואים אכזריים ובמשרות שוליות. בשנותיה המאוחרות טיפחה בנדיבות כותבות אחרות.

ג'ודית תורמן מעריצה את קולט הסופרת, וגם את קולט האשה שבחרה את דרכה שלה בשוויון נפש ובטבעיות מבלי לעלות על בריקדות פמיניסטיות, למרות שנושאים הקשורים למעמדה של האשה ולרווחתה העסיקו אותה. הערצה זו אינה הופכת את הביוגרפיה למצג של פולחן אישיות. תורמן כותבת באריכות על ההורות של קולט, שהיתה אם לבת יחידה מנישואיה לז'ובנל. הבת, ששמה קולט, חיתה בשנותיה הראשונות בנפרד מהוריה, נתונה לפיקוחה של אומנת בריטית נוקשה, וכשגדלה היא נשלחה להתחנך בפנימיות. לקולט לא היתה סבלנות להתמודד עם גידול ילדה, והתנהגותה כלפי בתה מעוררת שאט נפש וזעזוע. הבת, יש לציין, מינתה עצמה לשומרת המורשת של אמה, ונמנעה מלומר עליה מילה רעה. הפער בין המציאות לספרים, שהוזכר קודם, בא לידי ביטוי גם בנושא יחסיה עם בתה, כמו ב"הולדת יום", בו היא מסבירה כי בשל האהבה היתרה שהיא רוחשת לילדה, וגם לחיות הבית, היא אינה מרבה לכתוב עליהן. תורמן מגנה את קולט גם על האנטישמיות שלה, שאמנם לא היתה שכלתנית אלא "מוּלדת", אבל היא באה לידי ביטוי בהתבטאויות מסוימות בעל פה ובכתב. בשנות השלושים, כשרדיפת היהודים כבר היתה ידועה ברבים, כתבה קולט ספר ארסי אודות נישואיה השניים, והתיחסה בו בין השאר לאשתו היהודיה של בעלה, כולל התבטאויות סטראוטיפיות על ההון היהודי, מבלי לתת את דעתה על ההשלכות. בתקופת הכיבוש, כאמור למעלה, התפרסמו סיפוריה בעתונות תומכת נאצים, לעתים באותו עמוד עם מאמרי שטנה אנטישמיים. התעלמותה העקבית לאורך השנים מכל נושא פוליטי, כמו גם טענתה כי "נולדתי בסימן פסיביות", הם בגדר תירוץ עלוב לשוויון נפשה ולהתמדתה בפרסום יצירותיה באכסניה בלתי הולמת. מעניין לציין כי בעוד אישים רבים הועמדו למשפט בגל הטיהורים ששטף את צרפת אחרי השחרור, שיתוף הפעולה הפסיבי של קולט זכה להתעלמות.

ג'ודית תורמן כתבה ביוגרפיה מקיפה, שמציבה את קולט בהקשר החברתי והתרבותי של תקופתה. רשימת האישים שהשתלבו בחייה ארוכה, ביניהם ראוול, שהלחין את הליברית שכתבה לאופרה "הילד והקסמים", קוקטו, שהיה שכנה בתקופת הכיבוש, ושאותו תיארה כאחיה, פרוסט, שהיווה השראה לאחת הדמויות בספר "קלודין נשואה", סימון דה בובואר, שהכתירה את קולט כסופרת גדולה, ורבים אחרים. השילוב בין הביוגרפיה הכרונולוגית לרקע התקופתי ולהתעמקות בכתיבה של קולט, מעמיד יצירה ספרותית מרתקת, ומאוד מומלצת לקריאה.

Secrets of the Flesh – Judith Thurman

דביר

2004 (1999)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

הולדת יום / קולט

"הולדת יום" מכיל ארבע יצירות, הסובבות כולן סביב משפחתה של קולט. שלוש האחרונות, "סידו", "הסרן" ו"הפראים" מתמקדות באמה, באביה ובשני אחיה בהתאמה. הראשונה, זו שבשמה נקרא הקובץ כולו, מורכבת יותר, ומשלבת מספר נושאים.

במהלך הסיפור כותבת קולט: "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". ובכל זאת, למרות ההסתיגות, ולמרות שהסיפור היפיפה עומד לגמרי בזכות עצמו, אי אפשר להתעלם לחלוטין מן הרקע הביוגרפי. קולט, סופרת פוריה, שחקנית, פנטומימאית ועתונאית, שהחליפה בעלים ומאהבים ומאהבות, כתבה את "הולדת יום" בשנות החמישים לחייה. פרשנים ראו בשמו של הספר רמז לקבלת היום החדש בחייה, יומם של גיל העמידה ושל הזיקנה. אני סבורה שמכיוון שרובם של הרהוריה נהגים בשעות שלפני עלות השחר, ומכיוון שהטבע תופס מקום חשוב בחייה וביצירה, אפשר לאמץ פירוש פשטני יותר. מכל מקום, הסיפור מתרחש בפרובאנס בעונת הקיץ, שבמהלכה מתאהב בה שכנה הצעיר ממנה בשנים רבות. התאהבות זו היא הרקע להרהוריה בנושאים שונים, שאחד העיקריים בהם הוא יחסה אל האהבה ואל הזוגיות. כשהיא משלחת את הגבר הצעיר מעל פניה, היא אומרת לו: "זו הפעם הראשונה, מיום שמלאו לי שש-עשרה שנים, שאני חייבת לחיות – ולמות – בלי שחיי, או מותי, יהיו תלויים באהבה, זה כל-כך נפלא…". בדרכה אל תחושה זו היא מוצאת מקבילות רבות בינה ובין אמה, שכונתה סידו, אשה ססגונית שקולט היתה בת הזקונים שלה. הסיפור משובץ בציטוטים ממכתביה של האם (חלקם לא לגמרי מדויקים, כפי שלמדתי מן הביוגרפיה של קולט שאני קוראת בימים אלה), ומהם עולה דמותה של אשה מרשימה, לא פחות מבתה.

"הולדת יום", כמו הסיפורים האחרים, כתוב באופן מרשים מאוד. תיאורי הטבע יפיפיים, מעודנים ומדויקים בצבעיהם ובריחותיהם, כמו גם בתחושות שהם מעוררים. יפה לא פחות היא הדרך בה קולט מתארת את מחשבותיה, תוך שהיא משלבת הצהרות בנושאים הקרובים ללבה. מעניינים הדברים שהיא כותבת על היחס בין הפרטי לפומבי בכתיבתה, ביניהם "מאחר שאיני מוצאת כל פסול לתת בידי הציבור, בדפוס, קטעים מעובדים מחיי הרגשיים, לא תתנגדו אם אקשור, חבויים ודחוסים בצרור אחד, את כל הנוגע לאהבתי היתרה אל חיות-הבית ואת – גם זו שאלה של אהבה יתרה – הילדה שהבאתי לעולם", וגם "לא יכולתי לכסות מפניו את חוסר-האונים הקנאי ואת העוינות הבלתי-הוגנת האוחזים בי, כשאני מבינה שמחפשים אותי, כפי שהנני, בין דפי הרומאנים שכתבתי". ההקבלה בינה לבין אמה, עליה היא אומרת "היא נתנה לי חיים, ושליחות הטילה עלי, להמשיך בדברים, שהיא, ביד-משורר, אחזה והניחה", שבה ועולה בספר. כך, לדוגמא, הבת כותבת, "תהיה זו טעות לדמיין אותנו, הנשים הבשלות, נרעדות ונפחדות אל מול עתיד קצר-ימים, מחזרות לפתחו של הגבר הנאהב, יורדות לטמיון מעוצם ההכרה במצבנו. יש בנו יותר קלות-דעת, השבח לאל, יותר תעוזה ויותר זוך משאפשר לשער!", ומיד אחר-כך מצוטטת האם שכתבה, "קיבלתי מחמאות לרוב. על תלבושתי? הו, לא ולא! על מראי הצעיר… בת שבעים וחמש… לא יתכן, מה? כלום הגיעה השעה לוותר על הנעורים?"

מספריה הרבים של קולט תורגמו רק ארבעה, ומתוכם קראתי עד כה את "שרי" המצוין, שנכתב שמונה שנים לפני "הולדת יום", ותיאר אהבה בין אשה מזדקנת לגבר צעיר. כמו "שרי", גם "הולדת יום" זכה לעיבוד קולנועי, ותובנותיו ואנושיותו, כמו גם יפי כתיבתו, משמרים את טעמו עד היום.

אסיים בקטע מתוך "הסרן", המדגים יפה את כשרונה של קולט ללכוד רגעים בזמן, ואת התרגום הפיוטי של אביבה ברק:

פעם אחת בלבד, בקיץ, כשאמי הסירה מן השולחן את מגש-הקפה, ראיתי את ראשו של אבי ואת שפתו המאפירה […] נרכנים אל ידה של אמי בחרדת-קודש געושה, בת-בלי-גיל, כה עזה, שסידו, נאלמת-דום, סמוקה ממש כמוני-אני, הסתלקה לה בלי-אומר. קטנה הייתי, מגושמת למדי, טרודה, ככל בני השלוש-עשרה, בעניינים מעיקים, לא-מחוורים, שהבנתם מבזה. וטוב היה לי להתוודע, ולקבוע לרגעים בזכרוני, תמונה כלילת-שלמות זו של האהבה: ראש גבר מכסיף המשתוחח בנשיקה מעל יד קטנה, חיננית וחרושת-קמטים של עקרת-בית.

מומלץ מאוד.

La Naissance du Jour ▪ Sido – Colette

הקיבוץ המאוחד וכתר

1986 (1928, 1930)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק

כאיזון לציור דיוקנה שעל כריכת הספר, פרי מכחולו של ז'אן קוקטו, הנה תמונתה.

רחוב מזרח מערב / פיליפ סנדס

כותרת משנה: על המקורות של ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות

פיליפ סנדס הוא משפטן שהתמחותו היא משפט בינלאומי, ובמסגרת עיסוקו שימש כעורך-דין וכיועץ במשפטים מתוקשרים שנדונו בבתי הדין הבינלאומיים. סנדס הוא גם צאצא ליהודי גליציה, שרובם נספו בשואה. בספרו – המרשים מאוד – "רחוב מזרח מערב", הוא מציג, כפי שמעידה כותרת המשנה, את היווצרותם של המונחים המשפטיים "ג'נוסייד" ו"פשעים נגד האנושות", וכורך את הפן העיוני בפן האישי של משפחתו ושל שלוש דמויות ראשיות נוספות – הרש לאוטרפכט, משפטן בריטי שקידם את ההכרה בפשעים נגד האנושות כשפיטים, רפאל למקין, משפטן אמריקאי שטבע את המונח "ג'נוסייד", והנס פרנק, מושל פולין מטעם הרייך השלישי.

חייהם של גיבורי הספר השיקו בנקודות רבות. ליאון בוכהולץ, סבו של סנדס, נולד בלבוב (למברג בפי הגרמנים), עיר שעברה ידים לעתים תכופות בין רוסיה, גרמניה, פולין ואוקראינה. הרש לאוטרפכט נולד בז'ולקייב, עיר סמוכה ללבוב, ומשפחתו התגוררה באותו הרחוב בו התגוררה גם משפחתו הענפה של ליאון. רפאל למקין למד משפטים בלבוב, אצל אותם המורים שלימדו את לאוטרפכט. שלושת הגברים עזבו את אירופה לפני פרוץ המלחמה, ונותרו שרידים כמעט יחידים של משפחותיהם. חייהם של כולם הושפעו, אין צורך לומר, משלטון האימים שהנהיג פרנק: "סבתי, מלכה פלשנר, שגרה בז'ולקייב ברחוב שגרו בו הלאוטרפכטים, מתה בטרבלינקה ברחוב שמתו בו הלמקינים".

סנדס מספר תחילה את סיפוריהם של ארבעת הגברים, כל אחד בנפרד, ומוביל את הספר אל שיאו במשפט נירנברג. בפן העיוני-משפטי הוא מתאר כיצד התפתחו תפיסותיהם המנוגדות של שני המשפטנים – לאוטרפכט ולמקין – תפיסות שאולי לקורא הבלתי מקצועי תישמענה כמו דקדוקי עניות, אך לאנשי המשפט הן מהותיות. איך יכול המשפט למנוע הרג המוני? הגן על הפרט, אומר לאוטרפכט. הגן על הקבוצה, אומר למקין. לתפיסתו של לאוטרפכט הפרט הוא ה"יחידה הבסיסית של המשפט כולו", ואילו ה"ג'נוסייד" רק מעצים את הקבוצתיות העוינת. למקין סבר שיש להגדיר כפשע נסיון להשמיד קבוצה חברתית מסוימת. נסיונותיו העיקשים לכלול את הג'נוסייד בכתב האישום בנירנברג כשלו, אך בשנים שאחר-כך אומצו גישותיהם של השניים והפכו לחוק בינלאומי. שני המשפטנים נטלו חלק במשפט נירנברג – לאוטרפכט בפועל ולמקין מבחוץ – בעודם שרויים באפלה באשר לגורל בני משפחותיהם בגליציה. את הבשורות הרעות קיבלו, כל אחד בנפרד, במרוצת הזמן.

הפן העיוני מרתק, אך מה שעושה את הספר ל"הישג בלתי רגיל" ול"ממואר יוצא דופן", כמצוטט על דש הספר מתוך ביקורות שנכתבו אודותיו, הוא הפן האישי, ויותר מזה – המחויבות וההתלהבות של סנדס להביא בפני הקוראים סיפור מפורט ומושלם. הוא יצא בעקבות מקורות מידע גלויים ונסתרים, נאחז בקצות חוט, ולא הותיר פרט, מרכזי או שולי, ללא חקירה מקיפה. ביוגרפיה גרידא לא סיפקה אותו, והוא שאף לראות הכל, לשמוע הכל, להבין הכל. כל פירור מידע היה בעיניו שווה עיון. התרגשותו מביקורים במקומות בהם אירעו האירועים אחריהם התחקה דברה מאוד ללבי (המקום הראשון שהלכתי לראות בוינה היה ארמון אפרוסי, בו התגוררה המשפחה המתוארת ב"הארנבת עם עיני הענבר"). הוא מצא קרובים רחוקים, נבר בפרטים שאינם בהכרח רלוונטים לציר המרכזי של יצירתו, הציג גיבורי משנה, דן בנושאי משנה, וכל אלה יחד מצטרפים לספר רב עוצמה.

אזכיר כאן כמה אפיזודות מרטיטות, מעטות מתוך רבות שכמותן.

בין ניירותיו של ליאון, סבו של סנדס, נמצא אחר מותו פתק ועליו שם, מיס א.מ. טילני, וכתובת בנוריץ'. ליאון סירב כל חייו לדבר על עברו, והעובדה ששמר את הפתק הזה רמזה על חשיבותו. מחקר חובק עולם חשף את זהותה של אלזי מוד טילני, מסיונרית שהאמינה ביחודו של העם היהודי, וניסתה לקרב יהודים לישו. בשנות השואה, ללא קשר לעבודתה המסיונרית, פעלה לסייע ליהודים הנרדפים. ביולי 1939 הצילה את רות בוכהולץ בת השנה, אמו של סנדס, אותה העבירה מידיה של אמה ריטה בוינה לידיו של אביה ליאון שכבר עזב לפריז (דודניתה של רות היתה אמורה להצטרף אליה, אך אמה, אחותו של ליאון, התקשתה ברגע האחרון להפרד ממנה. האם והבת נספו שנתים אחר-כך). שנים אחר כך, כשהיתה אלזי עצמה כלואה בידי הגרמנים, הסתירה אסיר יהודי. סנדס העביר את תוצאות מחקרו ליד ושם, ומיס טילני הוכרה כחסידת אומות עולם.

הנס פרנק, בצעד מתגרה, קבע את מקום מושבו יחד עם אשתו וילדיו במקום בו התגוררו מלכי פולין. כשהתלקחה מחדש אהבתו לצעירה שנאלץ לזנוח במצוות משפחתו, ביקש להתגרש. אשתו סירבה לוותר על חייה הטובים, ואף שלחה להיטלר תמונה שלה עם ילדיה כדי שילחץ על בעלה. על מנת לשכנע את אשתו הסרבנית, סיפר לה פרנק על הפתרון הסופי, על מעורבותו בפעולות פליליות, ב"דברים זוועתיים ביותר", והציע לה לטובתה להתרחק ממנו כדי להגן על עצמה (מקור המידע ביומן שכתבה). הפתרון הסופי כמפתח לאושר אישי – אין גבול לציניות. בריגיטה הוסיפה לסרב, והשניים נותרו נשואים עד הוצאתו להורג. בנו של פרנק, ניקלאס, שהיה בן שש בסיום המלחמה, האמין שאמו, שהיתה לה שליטה רבה בבעלה, יכלה לגרום לו לעזוב את פולין ולחדול מפעילותו. סיפורו של ניקלאס, שאינו מתכחש לאשמתם של הוריו, מרתק. לצדו מספר סנדס על הורסט פון וכטר, בנו של מושל גליציה אוטו וכטר, שמתייחס למורשתו באופן שונה. הוא אינו מצדיק את מעשיו של אביו, אבל מחפש בכוח את הצד החיובי בהתנהלותו, מסרב לחלוטין לקבל את האפשרות שפשע (המפגש עם שני הבנים מתועד בסרט What Our Fathers Did).

בישראל מצא סנדס את הרטה, אחת מאחייניותיו של ליאון שנשלחו לארץ ב-1938. בנה סיפר לסנדס שאמו, כעת בת תשעים ושתיים, מסרבת לדבר על זכרונותיה, אולי אינה זוכרת. היא הסכימה להפגש עם סנדס, והשניים ישבו יחדיו, דפדפו באלבומי תמונות, שוחחו מעט, עוררו זכרונות. התברר שאינה יודעת מה עלה בגורלם של הוריה, גוסטה ומקס. היא ידעה שמתו, אבל לא איך או מתי. סנדס סיפר לה על קורותיהם, ונזכרתי שקראתי על הפרשה, פרשת קלאדובו-שאבאץ, בספר "שני נסיכים ומלכה". כשסיים לספר אמרה לו: "אני רוצה שתדע שלא נכון ששכחתי הכל. פשוט החלטתי לפני הרבה זמן שזאת תקופה שאני לא רוצה לזכור. לא שכחתי. בחרתי לא לזכור".

בשל קוצר היריעה, ומשום שפיליפ סנדס כותב טוב יותר ממני, אסתפק בשלוש אפיזודות ובהמלצה לקרוא את הספר.

סנדס צירף לספר תמונות רבות, של האנשים עליהם הוא מספר, של המקומות בהם התרחשו הארועים, וגם תמונות הממחישות את המחקר המעמיק שערך. כך, לדוגמא, לא הסתפק בטקסט של נאום הסיכום של התובע הבריטי בנירנברג, נאום שנכתב ברובו על ידי הרש לאוטרפכט, אלא קיבל מבנו של המשפטן את הטיוטה המקורית, שבחלקה האחרון – שצילומו מצורף לספר – הרשה לעצמו לחרוג מן היובש המשפטי אל רגש אישי (חלק זה הושמט מן הנאום הסופי). גם צילום דף, עליו שרבט רפאל למקין את המונח ג'נוסייד, כותב ומוחק ושוקל אלטרנטיבות, מצוי בספר. התמונות ממחישות את העלילה, מעניקות פנים לאנשים שהיו ואינם, ותורמות לאיכותו של הספר ולמיוחדותו.

"רחוב מזרח מערב" הוא יצירה עוצרת נשימה, מלאכת מחשבת של עיון משולב בביוגרפיה, כתוב בכשרון ובהתמסרות, ומאוד מאוד מומלץ.

East West Street – Philippe Sands

כנרת זמורה ביתן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

גשם חייב לרדת (המאבק שלי V) / קרל אובה קנאוסגורד

"גשם חייב לרדת", החמישי בסדרת "המאבק שלי", מתרחש בברגן שבמערב נורבגיה. קרל אובה בן התשע-עשרה, אחרי שנת הוראה בצפון המדינה, כפי שתואר ב"לרקוד בחשכה", מגיע לברגן, בה מתגורר אחיו אינגבה, כדי ללמוד באקדמיה לאמנות הכתיבה. הספר מתאר, בפרטי פרטים כרגיל, את שעבר עליו באחת-עשרה השנים הבאות, את עולמו הגלוי לעין ואת עולמו הפנימי, את מאבקיו לכתוב עד לפרסום ספרו הראשון "מחוץ לעולם" ב-1998, ואת התאהבויותיו עד לקץ נישואיו הראשונים.

מכיוון שכל ששת ספרי "המאבק שלי" הם למעשה יצירה אחת, סקירה על הספר הזה תהיה במידה רבה חזרה על דברים שכתבתי על קודמיו – "מוות במשפחה", "גבר מאוהב", "ילדות" ו"לרקוד בחשכה". כמו בקודמים, גם כאן קריאת החוויות הפרטיות של הסופר אינה נחווית כהצצה אל חייו, אלא משולה להתבוננות עצמית אל תוך פנימיותו של הקורא. המודעות העצמית החשופה של הסופר אינה נתפסת כראוותנות, אלא ככנות פשוטה ובלתי מתיפייפת, והריאליזם הדקדקני מאציל משמעות לשלל פרטי הפרטים ולתמונה השלמה העולה מהם.

אם כך, במקום לחזור על עצמי, אצטט כאן כמה קטעים מן הספר, בתרגומה היפה של דנה כספי.

הציטוט הראשון מתייחס לארוע שביקש הסופר לשלב בספרו הראשון, ולחששותיו מפני ההיבטים הביוגרפיים שבו. אני סקרנית להבין את התהליך שעבר עליו מאז שכתב את המשפט הבא ועד שחייו הפכו, ביוזמתו ומרצונו החופשי, ליצירה בת שישה כרכים. אולי הספר השישי ישפוך על כך אור:

"גורם נוסף היה אי הנעימות שאני עצמי ארגיש אם אכניס את עצמי לסיפור, כי משהו בו היה אמיתי ואסור שאיש אי-פעם ידע על כך, ואם אכתוב זאת הוא יהיה קיים בעולם ולא רק בתוכי, ולא משנה כמה גדול יהיה החלק הבדוי".

כשאני מנסה להסביר מה בטקסטים שלו מהפנט כל כך, ולא מוצאת מלים, בא הסופר עצמו לעזרתי ומתאר את שקסם לו בכתיבתו של סופר נורבגי אחר, תור אולבן:

"מה הופך את הפרוזה של אולבן לטובה כל כך, מה בעצם מתרחש בה. היה בה מין שוויון בין החומרי לבין בני האדם, שבו אין לממד הפסיכולוגי מקום, וכתוצאה מכך הדרמה הפסיכולוגית התרחשה כל הזמן, לא רק בעת משבר, כשמישהו התגרש או איבד אב או אם, או התאהב והוליד ילד, אלא כל הזמן, בזמן שהדמות שתתה כוס מים או רכבה אל תוך החושך על אופניים עם פנס שנדלק ונכבה, או שפשוט לא היתה שם, בחלל הריק שאותו היטיב כל כך לתאר. והענין לא היה משהו שנאמר או נכתב, הוא לא היה בטקסט, הוא היה הטקסט. השפה הוציאה אותו, כפי שנהגנו לומר, באמצעות התנודות והביטויים שלה, לא ברמת האמירה, אלא בצורתו".

שני הציטוטים הבאים מדגימים את רמת המודעות העצמית של הסופר, ואת היכולת שלו לפרק את אישיותו לגורמים, מבלי להסחף לרחמים עצמיים, וגם מבלי להתנצל. השני שבהם מתייחס לשתקנותו בחברה, ואני תוהה אם כתיבת "המאבק שלי" היא מעין שחרור פקק, מתן רשות למלים לנבוע:

"אפילו אז הרגשתי מזויף, אחד שבמוחו מחשבות שאיש מלבדו לא חושב ושאסור שאיש ידע עליהן. מה שעלה באותם רגעים הוא אני עצמי, זה מי שאני. כלומר הדבר בתוכי שידע משהו שאחרים לא ידעו, הדבר בי שלעולם לא אוכל לחלוק עם איש. והבדידות, שעדיין חשתי עכשו, היתה משהו שתמיד נאחזתי בו מאז שכן היא הדבר היחידי שהיה לי. כל עוד היתה לי הבדידות איש לא יוכל לפגוע בי, כי הדבר שבו יפגעו – אם יפגעו – הוא בעצם משהו אחר. את הבדידות איש לא יוכל לקחת ממני. העולם היה חלל שבו התנועעתי, מקום שבו כל דבר עלול לקרות, אבל בחלל שהיה בתוכי, מה שהיה אני, הכל תמיד נשאר כשהיה. כל כוחי הסתתר שם. היחיד שידע איך להגיע לשם היה אבא, והוא אף עשה זאת בחלומותי, היה עומד בתוך נשמתי וצועק עלי".

"טוב, בעצם ידעתי, הרגשתי את זה כל הזמן, היה בי משהו שאנשים לא רצו, משהו שהם ניסו להתחמק ממנו, אם אפשר. משהו בי, משהו באופן ההתנהגות שלי. אבל מה? לא ידעתי. שאני ממעיט כל כך בדיבור, ברור, יכולתי להניח בוודאות שכולם שמו לב לזה ולא התלהבו במיוחד מהשתקנות שלי. אבל אולי גם לא התלהבו מכך שהמעט שאמרתי הוביל לעתים קרובות לנושאים לא מתאימים לשיחה. הרבה פעמים אמרתי דברים מעומק הלב, על כל פנים ברגע ששקעתי עם מישהו בשיחה בארבע עיניים, ומשיחות כאלה אנשים ברחו כמו ממגפה. האפשרות האחרת היתה לא להגיד שום דבר בכלל. אלה היו שני מצבי הפעולה שלי, בזה הסתכם כל הטווח שלי".

כדי שלא יתקבל רושם של קדרות גורפת, הנה ציטוט מקסים שעניינו השפעת האושר שבהתאהבות:

"מיד אחר כך, כשנעצרתי בראש הגבעה והשקפתי על העיר שהשתרעה לרגלי, תחושת האושר היתה פראית כל כך שלא ידעתי אם אהיה מסוגל ללכת הביתה, אם אהיה מסוגל לשבת בדירה ולכתוב, לאכול, לישון. אבל העולם בנוי כך שהוא בא לקראתך בדיוק ברגעים כמו אלה, האושר הפנימי מחפש מקבילה חיצונית, ומוצא אותה, הוא תמיד מוצא אותה, אפילו באזורים העגומים ביותר בעולם, כי אין דבר יחסי יותר מיופי".

ועוד על האהבה:

"כשהייתי איתה הרגשתי כאילו משהו נשאב מתוכי. הקודר התבהר, הפיתולים התיישרו והמוזר הוא שזה לא בא מבחוץ, היא לא האירה את צדדי האפלים, לא, זה היה משהו שהתרחש בתוכי משום שראיתי את עצמי בעיניה, ולא רק בעיני, ובעיניה הרי לא היה בי כל פגם, להפך. כך השתנה האיזון. כשהייתי עם גונבור כבר לא רציתי להרע לעצמי".

"גשם חייב לרדת" הוא עוד פרק ביצירה נפלאה ומאוד מומלצת.

Min Kamp 5 – Karl Ove Knausgård

מודן

2019 (2010)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

סיסי / אליזבת בורנה

אליזבת, קיסרית אוסטריה, שכונתה בפי בני משפחתה סיסי, נולדה ב-24 בדצמבר 1837 בבוואריה. כשהיתה כבת שש-עשרה פגשה את הקיסר האוסטרי פרנץ-יוזף, לאחר שאמו סופיה ואמה של סיסי תכננו לשדך בינו ובין הלנה, אחותה הבכורה, והשניים התאהבו. הקיסר בן העשרים ושלוש, בדרך כלל בן צייתן לאמו, כפה הפעם את רצונו. סיסי, שגדלה באוירה חופשית, ילדת טבע, מצאה עצמה בחצר המלוכה שהתנהלה על פי תקנון נוקשה ומקודש, מנותקת ממשפחתה ומבנות לוייתה הבוואריות. בתוך שנתים ילדה שתי בנות, ושתיהן הורחקו ממנה על ידי חמותה הכל-יכולה, שביקשה לחנכן על פי תפיסת עולמה. שנתים אחר כך השלימה את תפקידה הקיסרי, כשילדה את יורש העצר רודולף. גם הבן נלקח לחסותה של סופיה. בהדרגה החלה סיסי לפרוק את עולו המכביד של התקנון, ובחרה באורח חיים עצמאי יחסית. היא החלה להיות מעורבת בעניני המדינה, וכשמעמדה בעיני עמי הקיסרות הפך משמעותי צברה כוח גם בחצר, והחזירה לרשותה את בנה ואת בתה השניה (הבכורה נפטרה בהיותה כבת שנתים). ככל הנראה בהשפעתה מיתן הקיסר את מדיניותו הנוקשה, ואף צירף את ההונגרים, שסיסי אהבה – והם השיבו לה אהבה – כחברים שווים בממשלתו (התמונה למטה, שצולמה על ידי אמיל רבנדינג, היא מיום הכתרתה ב-1867 כמלכת הונגריה). במרבית שנותיה כקיסרית שהתה סיסי חסרת המנוח מחוץ לוינה, בעיקר לאחר התאבדותו של בנה, והרבתה במסעות הרחק מן החצר החונקת בלווית בת הזקונים. ב-10 בספטמבר 1898 נרצחה בידי אנרכיסט איטלקי.

"סיסי" היה אחד מן הספרים שאהבתי במיוחד בנערותי. קראתי אותו שוב ושוב, ועד היום אני זוכרת משפטים שלמים ממנו בעל-פה. הוא הציע סיפור היסטורי כרוך בסיפור אהבה במינון נעים של ידע עם רומנטיקה. הוא הציג דמות מרתקת, שאופייה הנחוש, גם בגיל צעיר, הפך אותה מנערה שדוכאה לאשה עצמאית ורבת השפעה. הוא נשא מסר על כוחה של אהבה לחולל נפלאות, ולדמעות שגרם לי להזיל היתה השפעה מזככת. קראתי אותו הרבה לפני שהתחלתי לסלוד מן התפיסה שהקנתה (ועדיין מקנה, למרות הפחתת הסמכויות) מעמד נערץ אך ורק בשל לידה למשפחה מסוימת, ללא התיחסות לסגולות האישיות, ולפני שהתחלתי להגיב בציניות לצרות של עשירים.

שילוב של נסיבות החזיר אותי כעת אל הספר. אהבתי אותו היום כפי שאהבתי אותו לפני שנים. אין לזלזל במשקלה של הנוסטלגיה, אבל אני חושבת שגם אם מנטרלים את הגורם הזה, נותרים עם ספר שאמנם אינו מעמיק, אך מצליח להציג דמות שלמה וכובשת לב (מעין דיאנה, נסיכת הלבבות, של זמנה, בכל השינויים המתחייבים) על רקע היסטורי מעניין. התברר לי, עם זאת, שכנראה נעשיתי עירנית יותר עם השנים, כי הפעם שמתי לב לשגיאה שחמקה ממני בעבר: במקום אחד בספר מסופר שסיסי נולדה בחג המולד, ובמקום אחר היא אומרת שנולדה ב-19 בספטמבר. רשלנות מטרידה, אך הפרטים ההיסטוריים האחרים נראים על פניהם מדויקים.

על הספר שבידי נכתב שתורגם בידי הסופרת. בקטלוג הספריה הלאומית נטען שהמתרגם הוא צבי שולדינר. לא הצלחתי לפצח את הסתירה. חיפשתי מידע על הסופרת, וכל שגיליתי הוא שהיא צרפתיה שכתבה ספרים היסטוריים. גם בעלה ז'אן היה סופר שכתב ספרים דומים, ולפעמים שיתפו פעולה. על הסופרת אמנם לא למדתי הרבה, אבל במהלך שיטוטי ברשת הופתעתי למצוא דף פייסבוק תוסס המוקדש לקיסרית. נראה שהיא עדיין מהלכת קסם על הבריות, למעלה ממאה וחמישים שנה אחרי מותה.

אני חושבת שהייתי מתייחסת אליו בחיוב גם אם הייתי קוראת אותו כעת לראשונה, אבל בשם הנוסטלגיה, ומשום שלא איבד מטעמו, הוא משתדרג כאן ל"מומלץ במיוחד".

Sissi; imperatrice d’Autriche – Elisabeth Burnat

עמיחי

1963 (1957)

תרגום מצרפתית: אליזבת בורנה / צבי שולדינר

זרע-רע / מרגרט אטווד

פליקס פיליפס מנהל פסטיבל תיאטרון. הוא שקוע ראשו ורובו בעבודתו, גם משום שהיא חייו, וגם כדי להתגבר על מותן של אשתו נדיה, שנפטרה בעת לידה, ושל בתו מירנדה, שנפטרה מדלקת קרום המוח בהיותה בת שלוש. פליקס מנהיג את שחקניו ביד רמה, ושופע רעיונות יצירתיים בעזרתם הוא מבקש להעלות הפקה בלתי נשכחת של מחזהו של שייקספיר, "הסערה". בעוד הוא עוסק בבימוי, עוזרו טוני מצליח להביא לפיטוריו, ומתמנה למנהל תחתיו. פליקס מחליט לפתוח דף חדש בחייו: הוא שוכר, תחת השם הבדוי דוכס, בית מוזנח הרחק ממקום ישוב, ולאחר תשע שנות התבודדות הוא מציע את עצמו כמנהל תכנית "אוריינות באמצעות ספרות" במתקן הכליאה של המחוז. בכלא הוא בונה תכנית לימודית שבמסגרתה מעלים האסירים את מחזותיו של שייקספיר. בשנה הרביעית נודע לו שטוני, שבינתים התמנה לשר התרבות, יבוא לביקור בכלא ויצפה בהצגה. הגיעה שעתה של הנקמה שייחל לה כל השנים.

מרגרט אטווד התבקשה, יחד עם סופרים נוספים, לספר מחדש את שייקספיר במסגרת פרויקט Hogarth Shakespeare. ספרה הוא חגיגה מסחררת, שבה "הסערה" משתקפת בשלל וריאציות קליידוסקופיות. כל פרט בעלילה מהדהד את המחזה באופנים שונים; החל בפרטים הטריוויאלים כמו שמות הגיבורים – מירנדה היא בתו של פליקס וגם בתו של פרוספרו, שמו הבדוי של פליקס, דוכס, הוא תוארו של פרוספרו, טוני הוא בן דמותו של אנטוניו, אחיו הבוגדני של הדוכס; עבור בעובדה שהמחזה מועלה פעמיים במהלך התקופה המתוארת בספר, ובביצוע הנקמה בדרך החופפת למחזה; עבור ברוחה של הילדה המתה המתלווה אל פליקס, המשתלבת בשדים וברוחות הנוטלים חלק פעיל בעלילת "הסערה"; וכלה במה שהוא בעיני שיאו של הספר – נסיונותיהם של האסירים, במטלת סיום התכנית, לתאר מה ארע לגיבורי המחזה בסיומו. כל אחד מתיאוריהם מציע פרשנות מרתקת לדמויות ולסיפור, וריבוי הפנים שהם מוצאים ביצירתו של שייקספיר הוא מחווה של כבוד למחזאי.

מכיוון שמתחת לשמו של הספר בעברית מצוין "הסערה בלבוש חדש", רעננתי את זכרוני בפרטים כדי להגיע מוכנה. כשהגעתי לסיום הספר מצאתי שהסופרת, או ההוצאה, צירפו תקציר של המחזה, אולי כדאי להתחיל את הקריאה ממנו. ואולי אין צורך, משום שגיבורי "זרע-רע", שהוא כינויו של קליבן, שבים ודנים במחזה, וגם מי שאינו מכיר אותו כלל מתוודע אליו בהדרגה מבעד לעיניה החכמות של אטווד.

פליקס הוא אדם דווי, שייקספיר הוא מחזאי רציני, ומרגרט אטווד היא סופרת מעמיקה, אבל כובד הראש המתבקש מן הצירוף הזה שזור שנינות והומור. המטלה הראשונה שמטיל פליקס על תלמידיו האסירים, אם לתת דוגמא מצחיקה אחת, היא לאתר את כל הקללות במחזה, ומכאן ואילך נאסר עליהם להשמיע קללות אחרות גם בשיחות חולין. דמיינו את העבריינים הקשוחים פונים זה לזה בכינויים דוגמת "גרון בן-בושת, רעשן מחציף, פיסת כינמת, ייקח השד את כל אצבעותיך".

בזמן שקראתי את הספר בהנאה גדולה, היה נדמה לי שאני מרגישה בין השורות את ההנאה שחשה הסופרת בעת כתיבתו. לכן חייכתי לעצמי כשהגעתי לפרק התודות, ומצאתי שהוא נפתח במלים "העבודה על ספר זה היתה תענוג גדול". מרגרט אטווד היא, בעיני, מגדולות הסופרים בימינו, וספר זה עומד בכבוד ברף הגבוה שקבעה בספריה הקודמים. מיכל אלפון תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

Hag-Seed – Margaret Atwood

חרגול ומודן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון