שברים שלמים / רות בונדי

טל בשן מנתה אחרי מותה של אמה את תכונותיה, בהתייחס למאמר שכתבה בזקנתה: "אעיד שכל מאפייני כתיבתה ואישיותה נמצאים במסמך הזה: ההומור הדק, האירוניה, המחאה, היעדר הרחמים העצמיים או ההאשמה, והמבט המעט מרוחק על "אני" כלשהו". כל אלה מצויים גם ב"שברים שלמים", ספרה האוטוביוגרפי של רות בונדי.

"אדלשטיין נגד הזמן" היה הספר הראשון שלה שקראתי. הביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזיינשטאדט, מתעדת את שואת יהודי פראג. הספר גרם לי, אולי בפעם הראשונה, להפסיק לשאול מדוע לא קמו כל יהודי אירופה כאחד ונמלטו, מדוע לא התקוממו. לנוכח אותו מבט "מעט מרוחק" שהזכירה טל בשן, ולנוכח ההיצמדות לעובדות והיעדרו של רגש מתלהם, הופתעתי – והתרשמתי עמוקות – כשלמדתי בסיומה של הקריאה שרות בונדי עצמה חוותה את כל המתואר בספר, כולל חיים בגטו ובביקרנאו. פניתי בסקרנות לקרוא את "שברים שלמים", ובעקבותיו ספרים נוספים פרי עטה, כולל "השליח", הביוגרפיה המצוינת של אנצו סרני, והתרשמותי התעצמה. החודש עלה שמה בקבוצות קריאה לרגל יום הולדתה, 19 ביוני 1923, והתעורר בי רצון לשוב אל ספרה זה.

רות בונדי מספרת בספר, שאינו בגדר אוטוביוגרפיה מסודרת ("אוטוביוגרפיה דורשת חשיפה שלא לפי כוחותי […] אולם הידיעה שאינני מסוגלת לכתוב אוטוביוגרפיה אמיתית לא יכולה היתה לדחף לרשום פרקי זכרונות"), על ילדותה בפראג שבין שתי המלחמות, על בני משפחתה שלא שרדו ("מבחינה סטטיסטית – משפחה בת מזל. מישהו בכל זאת שרד כדי לספר את סיפורה"), על הציונות שגרמה לה לראשונה תחושת שייכות, על העליה לארץ, על עבודתה כעתונאית וכסופרת ועוד. לשואה יש, מטבע הדברים, מקום משמעותי בזכרונותיה ובכל הוויתה, והיא נוכחת בבחירות בחייה, בכתיבתה ובפעילותה הציבורית. בארץ בחרה להסיר את מספר אסירת אושוויץ מזרועה, בין השאר בשל השאלות שנשאלה בחשדנות לגבי הישרדותה: "קאפו? זונה?", ואת התחושות המלוות אותה כ"לקח" מאותם ימים, היא מתארת כ"פליאה, שמחה על כל יום נוסף, רצון לא לבזבז את הזמן הנותר, כאב האבדה, חוב לאלה שלא זכו". היא מעידה על עצמה שעברו ארבעים שנה לפני שהיתה מסוגלת לבדוק בכרטסת הגטו את תאריכי הלידה ותאריכי הטרנספורטים לגטו וממנו להשמדה של בני הרמן ובונדי, וכדי להתגבר על פחדים ועל חלומות מאיימים, העניקה לעצמה את טיפול הכתיבה: "לאור ולחושך חוסר הנכונות של הישראלים להבין לנפשם של יהודי אירופה בשואה, התנשאותם והאצבע המאשימה נוסח "למה לא נלחמתם?"; הבטחתי לעצמי לכתוב, כשהדבר יעלה בידי, ספר שיוציא מתוך ערפילי ששת המליונים דמויות של יחידים, בשר ודם, כדי להבהיר את דרך חשיבתם של בני אנוש בטרם נפילתו השניה של האדם, שלא היו מסוגלים להעלות על הדעת שמוות בסרט נע אפשרי. מתוך אהבה ליהדות פראג שנמחקה בשואה, ומתוך תחושת חוב לאלה שלא זכו לשרוד, בחרתי בתולדות חייו של יעקב אדלשטיין". בזכות אותו טיפול עצמי, זכינו לתרגומיה מצ'כית. כדי לא לשקוע בדכדוך שהשרה עליה נושאו של הספר, תרגמה במקביל את "החייל האמיץ שוויק", ובעקבותיו עשרות ספרים נוספים.

"שברים שלמים" מציג את רות בונדי על מעלותיה ועל חולשותיה, ללא יוהרה ולא התנצלות. "למדתי, פחות או יותר, לחיות עם עצמי – וגם זה לא מעט", היא כותבת בהשלמה. היא מביעה את דיעותיה ואת עמדותיה הפרטיות בשלל נושאים, ביניהם הדרך לכתוב הומור ("אפשר לכתוב הומור גם בלי רשעות"), היחס לגרמנים והיותה נטולת כוח לנקמה, לשנאה, למחילה ולחמלה, ועוד ועוד. סיפורה האישי כרוך לבלי הפרד בסיפורה של יהדות פראג וגם בסיפורה של ישראל. מכיוון שהיתה נשואה לרפאל בשן, שהיה בשעתו המראיין מספר אחד בארץ, ומכיוון שעבודתה שלה היתה כרוכה בנסיעות ובהיכרויות מעניינות, עברו בחייה אישים מרכזיים בחיי האומה, שמהם היא זוכרת פחות את הדברים הרי הגורל שאמרו, ויותר את הפכים הקטנים: בן-גוריון אוכל פילפל ממולא בחדר האוכל של שדה בוקר; פולה חוקרת אותה למה יש לה רק בת אחת; פרופסור צ'יין, חתן פרס נובל, מסתרק לפני צילום; זלמן שזר נוסע לבקר את בתו במעון חוסים, ומזמין אותה להצטרף כשביקשה לבקר חוסה אחר.

ארבע ביוגרפיות, כמה קבצים של טורים עתונאיים, ספרי עיון על היבטים בחיי יהדות צ'כיה – כולם טובים, משעשעים או כבדי ראש, לפי הענין, אבל רות בונדי מספרת שהספר שקיבע אותה כסופרת בציבור היה דווקא "טעם החיים", ספר בישול משולב זכרונות. "אולי זה מה שיישאר מכל כתיבתי: כופתאות", היא מסכמת בחן.

ספר מרשים של אשה מרשימה.

גוונים

1997

מנספילד פארק / ג'יין אוסטן

"מנספילד פארק" נפתח בתיאור גורלן של שלוש אחיות. האחת התמזל מזלה להפוך לליידי ברטרם בזכות נישואיה לבעליו של מנספילד פארק, למרות ששלושת אלפים פאונד חסרו לה כדי להיות ראויה לו באמת. אחותה הבכורה נישאה שש שנים אחריה לכומר נוריס, אף שלא היה לו כמעט הון משלו, והצעירה הצליחה אפילו פחות ממנה, ונישאה לקצין חיל הים פרייס. על רקע זה פרץ סכסוך בין האחיות, והקשר בין הצעירה לאחיותיה נותק למשך למעלה מעשור. כשחודש הקשר הציעה גברת נוריס, האלמנה והערירית, לפטור את גברת פרייס, שלה כבר שמונה ילדים, מעולה של בתה הבכורה, והצליחה לסובב את הדברים כך שמשפחת ברטרם תהיה זו שתקח את הילדה אל ביתה ותישא בנטל הטיפול בה.

הפתיחה הצינית, הקלילה לכאורה אך מושחזת כדבעי, קובעת את טון הספר כולו. ג'יין אוסטן מגוללת את קורות המשפחה וידידיה, סיפור הכולל התאהבויות ובגידות ושאלות מוסריות, באבחנה פסיכולוגית חדה, ובאמירות לגלגניות ומשועשעות אך נוקבות. באבחת משפטים קצרים היא חודרת אל לב ליבם של גיבוריה, ומניחה אותם על הנייר ללא התיפיפות.

ליידי ברטרם היא אשה עצלה, מרוכזת בעצמה, נטולת כל אנרגיה להתעניין בזולתה, לרבות בילדיה, או בלשונה של ג'יין אוסטן, "היא היתה אשה שמבלה את זמנה בישיבה על ספה בבגדים נאים בעודה עוסקת במלאכת תפירה מורכבת שאין בה תועלת רבה ואין בה יופי כלל". גברת נוריס, שכל מה שיש לה בא מידי גיסה, שהעניק לבעלה המנוח משרת כומר ומקום מגורים, אגואיסטית באופן שונה מאחותה. ההתנהלות שלה בריונית, אם כי היא עצמה מן הסתם היתה מזדעזעת מן התיאור הזה. היא מתערבת בכל, משוכנעת שעל פיה יישק דבר, מאמינה לחלוטין בנדיבותה, למרות שהיא קמצנית כמעט חולנית, וכל יוזמותיה נופלות על כתפי אחרים. גברת פרייס, האחות העניה יחסית, שבניגוד לאחיותיה מתגוררת בעיר, היא השתקפותה של ליידי ברטרם. העצלות שלה אינה מתבטאת בישיבה על ספה, אלא בהזנחה ובבטלנות, וכמו אחותה הכפרית העשירה גם היא אינה נותנת את הדעת על ילדיה.

הדמות המרכזית בספר היא פאני פרייס, הילדה שהועברה בהיותה כבת עשר מבית הוריה לגדול במנספילד פארק. פאני היא נערה חיישנית, מוסרית, ולהוטה להביא תועלת. מכיוון שהיא יודעת שמעמדה נמוך מזה של ארבעה בני דודיה, עובדה שהדודה נוריס אינה נמנעת מלהזכיר לה, היא מצניעה את עצמה. היא נפגעת כשהדודה אומרת ישירות כי "אחשוב אותה לנערה עיקשת וכפוית טובה אם לא תעשה את מה שדודתה ובני דודה מבקשים ממנה, כפוית טובה מאוד, על דברתי, בהתחשב במי שהיא ובמה שהיא", אבל למעשה הפנימה את תפיסת עצמה כראויה פחות. כשמוסיפים לכך את המגבלות המחמירות שחלו על נשים בתקופתה – דיונים ארוכים מתנהלים סביב כל יציאה קצרה של פאני מהבית – ואת הציפיות מהן, מצטיירת תמונה עגומה למדי של נערה כלואה. כך, לדוגמא, כשהיא נוסעת, והיא כבר בת שמונה-עשרה, לשהות בבית הוריה לראשונה מאז נותקה מהם, היא יושבת שם ומחכה שיבואו לאסוף אותה בחזרה, ואינה מעלה על הדעת את האפשרות לקום ולעזוב בעצמה, למרות שאינה חשה שם בנוח ומנספילד פארק היא עבורה הבית. כדי להמחיש את גבולות עולמה, די לקרוא כיצד הרגישה כשנרשמה בעיר לספריה ניידת: היא נדהמה ממעשיה שלה, העצמאיים, מכך שהיא עצמה שואלת ובוחרת ספרים!

פאני היא המצפן המוסרי של מי שמוכן להקשיב לה, ובמנספילד פארק יש רוב הזמן רק אדם אחד כזה, בן דודה אדמונד, המתעתד להיות כומר. עוד כשהיתה ילדה פרש עליה את חסותו המגוננת, וכשהתבגרה הפכה לאשת סודו. מעמד זה גורם לה כאב לב, כשהוא מתייעץ איתה לגבי התאהבותו במרי קרופורד, גיסתו של הכומר המקומי, בעוד היא עצמה מאוהבת בו בסתר ליבה. מרי היא בחורה צעירה, מלאת חיים, לכאורה טובת לב, ורק פאני נותנת את הדעת על הליקויים באופיה. אדמונד, שער להם תחילה, מאבד את היכולת לשפוט כשהוא מתאהב. עוד בין גיבורי הסיפור הנרי, אחיה של מרי, צעיר משועמם שעוסק בכיבוש לבבות נשים, ומעורר טינה בין שתי אחיותיו של אדמונד כשהוא מחזר אחר שתיהן בו זמנית. סר תומס ברטרם, שלמרות מעמדו הדומיננטי כראש המשפחה, השפעתו בפועל מעטה, הוא בין הדמויות החיוביות בעלילה. כך, לדוגמא, למרות שהוא מאמין בכל לבו בנישואי תועלת, כשהוא שם לב שבתו מריה מתיחס בקרירות לארוסה, הוא מציע לה להפר את האירוסים, ומוכן לשאת בהשלכות החברתיות. סר תומס, כמו אחדות מן הדמויות המתפתחות עם הזמן, פתוח מספיק כדי להיווכח בסופו של דבר בטעויותיו ולשנות את תכניותיו. ג'יין אוסטן מן הסתם מחייכת כשהיא מציינת כי, "הזמן מחולל תמיד שינויים כאלה בדעותיהם ובתכניותיהם של בני תמותה, כדי לאלף אותם בינה וכדי לשעשע את שכניהם".

תיאור פשוט של העלילה לא יעשה צדק עם היצירה. כוחה של ג'יין אוסטן גדול בבנית דמויות מדויקות ובאבחונן במשפטים בודדים. כוחה רב לה גם בדיאלוגים ובמונולוגים, המדברים ברורות בשם אומריהם, ובוראים עולם חי ומוחשי. לב הענין הוא לא מי אוהב את מי, ומי יאהב את מי בסופו של דבר, אלא השיקוף המלא של החברה, והביקורת הצפה מאליה. בדרך כלל אני מעדיפה שלא יאכילו אותי בכפית, אבל כשג'יין אוסטן עושה זאת התוצאה נבונה וחיננית ואינה מטרידה כלל.

לספר מצורף מאמר המבקש להוכיח כי ג'יין אוסטן ביקשה להעביר בספר ביקורת על הכנסיה האנגליקנית ועל סחר העבדים שבזכותו שגשגו עסקיהם של הבריטים מעבר לים. אולי יש בסיס לדברים, ומכל מקום המאמר מעניין בפני עצמו, אבל נדמה לי ש"מנספילד פארק" שלם כפי שהוא גם ללא רבדים סמויים ממין זה.

ג'יין אוסטן מן הסתם טרחה על כתיבת הספר, למרות שהתוצאה נראית נטולת מאמץ. כך גם התרגום של לי עברון – מקצועי כהלכה, ומשתלב בקלילות וברוח הטובה של הסופרת.

מומלץ מאוד.

Mansfield Park – Jane Austen

תמיר // סנדיק ואהבות

2017 (1814)

תרגום מאנגלית: לי עברון

עבד אמריקני, סיפור חייו / פרדריק דאגלס

פרדריק דאגלס נולד ב-1818 בשם פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי לאם שפחה ולאב בלתי ידוע, כנראה אדוניה של האם, שאנס אותה. לקשרי המשפחה לא היתה כל משמעות בעיני אדוני העבדים, ופרדריק הופרד מאמו כשהיה בן שנה. עד שנפטרה כשהיה בערך בן שבע, התראה איתה פעמים ספורות, כשכיתתה רגליה בלילה מן החווה בה הועסקה, כדי לשהות זמן קצר לידו.

התמזל מזלו של הילד, והוא נמסר לידי אדון אחר בבולטימור, שם החלה אשת האדון ללמדו קריאה, עד שהוכרחה על ידי בעלה לחדול. טענתו של האדון הלבן היתה, שהקריאה תהפוך את פרדריק בלתי כשיר להיות עבד, ותאמלל אותו. חלקו הראשון של הטיעון היה עבור הילד בגדר התגלות, וכפי שכתב בביוגרפיה שלו, "מרגע זה הבנתי את הדרך מעבדות לחירות". חלקו השני של הטיעון התברר כמדויק. הקריאה האירה בבירור את מצבו הנקלה של העבד, אך לא הציעה כל מרפא או דרך מוצא.

בהיותו כבן עשרים עלה בידו של דאגלס להמלט לצפון, לאחר שנסיון קודם, שלוש שנים קודם לכן, הסתיים במאסר. בשנים שלפני הבריחה התגלגל מיד ליד. תחילה נקרא לחזור מבולטימור, "כדי שיוכלו לאמוד את ערכי עם שאר הרכוש", לצורך חלוקת ירושת אדונו שנפטר. מזלו חדל לשחק לו, והוא נשלח לעבוד בפרך בחווה, וכשהצטייר כמרדן הופקד בידיו האכזריות של מאלף עבדים. על שבירת רוחו באותה תקופה כתב, "הנה כך הופך אדם לבהמה". כשההין בפעם הראשונה להתנגד לעונש הלקאה, החל בתהליך ההפוך, לשוב להיות אדם.

בצפון נישא לאשה שהכיר בבולטימור ושינה את שמו. שלוש שנים אחר כך, לאחר שהתבקש לשאת דברים בכנס של מתנגדי העבדות, השתלב בפעילות הציבורית. עד סוף חייו פעל למען זכויות השחורים, ובמקביל גם למען זכויות הנשים. את ספרו האוטוביוגרפי כתב כשהיה בן עשרים ושבע, והיתה זו הפעם הראשונה שהעבדות נכתבה מנקודת המבט של מי שהיה עבד. בשנים מאוחרות יותר כתב שני ספרים ביוגרפים נוספים.

ספרו של דאגלס מצטיין בפשטות תיאורית ובמבט פסיכולוגי מעמיק על תופעת העבדות. הוא מתאר, בזעזוע ובכאב אך מבלי להתלהם, אכזריות נטולת מעצורים מצד אלה שבידיהם הופקד גורלם של העבדים. הוא מצביע על מגוון הדרכים בהן תומרנו העבדים להשלים עם מצבם: כמדיניות, אדוניהם וידאו שהחופש ייראה בעיניהם מאוס (לדוגמא, בימים החופשיים שבין חג המולד לשנה החדשה עודדו אותם לשתות לשוכרה). התלות באדונים טופחה ושומרה, לבל תעלה על הדעת אפשרות אחרת, ודאגלס אכן מתאר תופעות של הזדהות עם המשעבדים עד כדי קטטות בין עבדים מחוות מתחרות. וכמובן, איומים תמידיים בעונשים חמורים על בריחה היו תלויים מעל ראשם. כשדאגלס וחבריו הרהרו בבריחה, הם עמדו בפני בחירה אכזרית בין מציאות עגומה אך מוכרת ובין חירות מוטלת בספק. דגלאס עצמו נזהר תמיד לסייג את דבריו, וכשהוא כותב על מעביד טוב הוא שב ומזכיר כי מדובר בטוב יחסית, עד כמה שניתן לצרף את המילה הזו לעוולה של בעלות על עבדים. מעניינת אבחנתו על אכזריותם היתרה של אדונים שמצאו בדת תמיכה לעמדותיהם ולמעשיהם. מעניינות גם התבוננותו ביחסן של המשפחות הלבנות כלפי הילדים שנולדו לאבות מן השפחות, וקביעתו כי העבדות משחיתה לא רק את נפשו של העבד אלא מביאה גם להתבהמותו של בעל העבדים.

החירות שחיכתה לבורחים בצפון ארצות הברית לא היתה נקיה מפחדים. חוטפי עבדים רודפי בצע ארבו לבורחים כדי להשיבם לדרום תמורת פרס כספי. החירות התבטאה בהיות האדם חופשי לעשות לביתו, אך האפליה והגזענות עדיין שלטו ביומיום. רק כששהה דאגלס שנתיים בבריטניה, לשם גלה מחשש שפרסומו יביא לחטיפתו, התנסה לראשונה בחיים שוויוניים שבהם צבע עורו לא היווה שום שיקול ביחסן של הבריות כלפיו.

זקיפות הקומה של דאגלס מרשימה. למרות שבמשך עשרים שנות חייו הראשונות הושפל, נחשב רכוש, נאלץ להרכין ראש ולעולם לא להישיר מבט אל עיניו של בעליו הלבן, הוא מכיר בערך עצמו כאדם, ונושא את דגל השוויון מתוך הכרה עמוקה בצדק שבו.

למהדורה הראשונה של הספר צורפו שתי הקדמות מרגשות מאת פעילים לביטול העבדות. השניים מוסיפים פרטים על דמותו של דאגלס, על העוול הנורא שבעבדות, ועל המאבק הסיזיפי לביטולה.

"עבד אמריקני, סיפור חייו" הוא ספר מרשים מאת אדם מרשים. העבדות בצורתה דאז אמנם חלפה מן העולם, אך גזענות וניצול והתעמרות בחלשים עודם כאן, וראויים דבריו של פרדריק דאגלס להשמע גם היום.

Narrative of the Life of Frederick Douglass, an American Slave – Frederick Douglass

נהר ספרים

2006 (1845)

תרגום מאנגלית: מיכל אילן

תחת התות / יצחק שלו

"תחת התות" מסופר מפיו של צעיר ירושלמי, שהשתקע בחיפה בשלהי שנות השלושים של המאה העשרים כסטודנט להנדסה בטכניון. רוחו טובה עליו בשל החופש שזכה בו לראשונה, הרחק מהוריו החששניים, החרדים לבריאותו לאחר ששכלו את אחותו הצעירה בשל מחלת לב, ממנה אף הוא סובל. עד כה לא ידע אשה – מין נאסר עליו, כדרך שנאסרו מאכלים חריפים ופעילות גופנית – ורוב מהלכו בעולם תמים והססני.

מכל האיסורים האלה שאסרו על נפשי נפטרתי בסיוען של שתי נפשות מבוגרות ממני שנזדמנו לי עם גמר בית הספר התיכון, תקופה שעל האדם הצעיר להצטייד במנה הגונה של מזל כדי למצוא בדרכו את הנפשות הראויות. אני – שפר עלי מזלי, שכן ניקרו על דרכי מַרְוָה והַמְבּוּר, שהעלוני על הקרון הנכון ודחפוני במסילה אותן דחיפות נמרצות שבכוחן נע אנוכי עד היום הזה, שעה ששניהם כבר אינם יכולים ליהנות מכך.

מרוה, המבוגרת מן המספר באחת-עשרה שנים, טיפלה בו כשהיה תינוק, וכעת, כשהם נפגשים באקראי בחיפה, מתלקחת ביניהם אהבה. מרוה למודת אסונות, שנחתו עליה ועל משפחתה מידיהם של ערבים, והיא אוחזת בדעות קיצוניות בדבר האפשרות ליחסים תקינים בין יהודים לערבים: "אין ערבים טובים ונעימים. יש ערבים היראים ממך ורוצים לקיים עמך יחסים שיניחו להם להמשיך ולחיות. משעה שיחדלו לירוא מפניך – לא יהיו עוד טובים ונעימים". יואל, בעלה, בונה בישוב בו הם מתגוררים קירות מגן, ואילו היא סבורה בלהט שיש ליטול יוזמה שתגרום לערבים להיות אלה שמסתתרים מאחורי ביצורים. "כל העולם כולו מלא דם ורציחה, ואני – שונאת אני את הנרצחים", היא מטיחה בו. המבור, ידידם של הורי המספר, הפורש עליו את חסותו, מחזיק בדעות קיצוניות לצד השני. הוא מאמין כי ללא התערבותה של הפוליטיקה, יכלו שני העמים לחיות יחדיו באחווה. תפיסתו את המציאות רומנטית – הוא משבח את מנהג גאולת הדם שבעקבותיו באה הסליחה, ומפנטז על רכיבה בצוותא בשדות. מרוה חסרת המנוח והמבור שהוא בעל-בעמיו, אוהב ספר ומכניס אורחים, אוחזים בנפשו של המספר, זו ברוח נסערת וזה במתינות עליזה, ומלווים במשך שנה את התבגרותו. מרוה סוחפת אותו אחריה לטיולים מאומצים בחיק הטבע, המבור, המזלזל ברופאים, מפתה אותו לאכול מאכלים אסורים וללגום אלכוהול, וביניהם מתנער המספר מן הכבלים שבתוכם גדל, ואף מרהיב עוז ללכת אחר נטיות לבו, להפנות עורף למדעים המדויקים, ולשלוח ידו בכתיבה.

אחד מנושאי הספר הוא אפוא המאבק הרעיוני על מדיניות הישוב. בשונה מ"פרשת גבריאל תירוש", שם האידאולוגיה תופסת את מרביתה של הבמה, כאן היא נספחת לסיפור ההתבגרות. אהבתם של המספר ומרוה, הנשואה ואם לשניים, ותפקידו של המבור כמנטור רוחני, הם הקטבים שביניהם מתרחשת העלילה. יצחק שלו יצר לצדם של השלושה מספר דמויות משנה בלתי נשכחות, ביניהן צבי ישראל, שותפו לחדר של המספר, צעיר מצפוני וחרוץ, ושרה לינד, המאוהבת במספר מאז למדו באותה כתה. הסופר, שעסק גם בהוראה, מתאר את מוריו של המספר בית הספר ובטכניון, וכמו ב"פרשת גבריאל תירוש", מצביע על הפער שבין פדגוג יבש למורה באופי.

אילו נשאלתי מהו הספר הישראלי האהוב עלי ביותר, "תחת התות" הוא הספר שבו הייתי בוחרת. יש חכמים ומורכבים יותר ממנו, אבל הפשטות והיופי שבו שובים את הלב. קראתי אותו לפני שנים, יותר מפעם אחת, ובקריאה החוזרת כעת מצאתי אותו יפה יותר ומשובח יותר משזכרתי. הספר שזור הומור שנון, הדמויות מאופינות במדויק ונכנסות אל הלב, התקופה חיה כאילו לא חלפו עשורים, ולמרות שכבר בעמוד השני אנו יודעים מה עלה בגורלם של מרוה והמבור, סופו של הסיפור חונק.

הייתי מצטטת בשמחה עמודים שלמים להדגמת סגנונו של יצחק שלו, אבל אסתפק בשני קטעים המתייחסים אל שתי הדמויות המשפיעות, ובהמלצה לקרוא את הספר כולו. תחילה מרוה, שלשירתה המספר מאזין מחוץ לאולם המקהלה, ואחריה המבור היושב תחת התות.

אז התרוממה שוב אותה כנף עדינה וחדה למרומי האינסוף. קולה דמה לנאקת כאב ארוכה שכמותה משמיע רק עוף-זמר פצוע. היה זה סופרנו טהור, כולו צלצול של אימה וכיסופים להמלט מאיזו צרה איומה.

"כי הנה בא יום הדין, יום הדין"

-פרפרה הכנף, והבס תופף לעומתה באכזריות:

"יום הדין, יום הדין"

[…]

שמעתי את הכנף מפרכסת ומכה אדוות של יסורים באויר, וכשחדלה מלבטיה וגוועה אט-אט – התרומם נהמו המאיים של הבס:

"יום הדין. יום הדין!"

———-

אפילו אאריך ימים כדי מאה שנה ואשכח את מרבית הדברים שארעו לי בצעירותי, לא אשכח את מראהו של המבור שעה שהיה מתרומם מעל כסאו שמתחת לעץ התות שבחצרו ומקדם פניו של אורח בברכה הערבית השגורה בפיו:

"אהלן וסהלן ומית אלף מרחבה!"

אם היה יהודי שניתן לומר עליו בבטחה שמזרעו של אברהם הוא, זה אברהם היושב בפתח האוהל ונושא עיניו כדי לחפש אדם כלשהו לקיים בו מצוות הכנסת אורחים, הרי המבור היה היהודי הזה. שש היה לבואם של אורחים ממש כשם שאחרים ששים להפטר מהם.

———–

מומלץ מאוד.

 

א. לוין אפשטיין

1971

עת הזמיר / חיים באר

נחום גבירץ, צעיר ירושלמי מבית דתי, מוצא עצמו משובץ לשירות ברבנות הצבאית. בראש היחידה עומד הרב הפיקודי שובין, שהתגייס במצוות רבו, והוא מרבה לעשות לביתו ולחצרו, או בלשונו, "הרבנות הצבאית היא האווז שלי", אווז שאת נוצותיו הוא מורט. ממש לפני הגעתו של נחום, הדיח שובין את סגנו, נוסקה מבצר, אותו נחום מכיר מנוער. נוסקה, שרכש את מעמד הסגן באמצעות חנופה והלשנות תוך שהוא מתעמר בפקודיו, מפגין את אותו יחס מתנשא ומבזה כלפי החייל החדש, וזה מוצא לעצמו מקלט בחדרם של הקברנים. בהמשך יצליח נוסקה להדיח את שובין, ויתפוס את מקומו. נחום, שיטול חלק במזימה, יהפוך לראש לשכתו.

חיים באר, ששירת ברבנות הצבאית בתקופה המתוארת הספר, מחצית שנות הששים, מתאר בסאטירה מרירה את ההתנהלות בגוף, שרבים קיוו כי יהיה מורה רוחני של הצבא. אביו של נחום מאוכזב מאוד משיבוצו של בנו, משום שהרבנות לא עמדה בציפיות: ככל שנקפו השנים, התפוגגו התקוות שתלו אנשים כגבירץ ביהודה שובין וברעיו, ולגודל אכזבתם נוכחו כי הללו ויתרו על היעוד […] ונשארו מאחור, שומרי סף נרפים ורודפי הנאות של בתי כנסת מרוקנים, מטבחים וחדרי מתים. מכיוון ששובין סולק מתפקידו בשל הפיכת הרבנות לקרדום לחפור בו לטובת חצר האדמו"ר שלו, אפשר היה לקוות שהחלפתו תבשר שינוי לטובה. אבל נוסקה, שהיה בצעירותו פורק עול, שבאבניק, מעצב את תפקידו בצלמו. כל מי ששירת ביחידה עורפית תחת מפקד מתוסכל, יזהה היטב את הגיחוך שבאימוץ מלאכותי של גינוני שדה, ונוסקה, המלא מעצמו, הקפריזי והשש אלי קרב, מנסה להטמיע סטנדרטים קרביים ביחידה מנומנמת, מאמץ תפיסת עולם לוחמנית, וכמו קודמו מנצל את היחידה לצרכיו.

סיפורו הפרטי של נחום גבירץ הוא סיפור התבגרות. נחום הוא נער תמים ורגיש, הנופל בקלות ברשת הכריזמה של נוסקה. את משקל הנגד להשפעתו המזיקה מהווים הקברנים רובי וזיסר, בעיקר האחרון, שהוא ידען מפוכח וציני. נחום מנסה להרבות בקריאה, עושה נסיונות ראשונים בכתיבה, מייחל לאהבת אשה. הוא מיטלטל בין ספקנות להתפכחות, פתוח לבחינת דעות שונות משלו, עדיין לא מגובש.

חיים באר מעביר תחת שבטו את הרבנות הצבאית, את פולחן קברי הצדיקים, את האובססיות של דמויות בחייו של נחום, ויותר מכל את הציונות המשיחית. הספר מתאר דמויות רבות, שלהן עמדות מגוונות, אך נדמה שבמוקד ניצבת דמות, שרוב הזמן אינה מן המרכזיות בעלילה. בנימין ברימר, נח"לאי דתי, מייצג בלהט בלתי מתפשר את התשוקה לארץ ישראל השלמה ולהקמת בית המקדש, ויהא המחיר אשר יהא. מפיו אנו מקבלים הסבר לשמו של הספר. "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו", מתפייט משורר שיר השירים, והמשפט התקבל ברבים כמתאר את בואו המבורך והענוג של האביב. לא כך על פי ברימר. זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים הוא אומר: "האמנם זמיר הוא מלשון זמר או שמא מלשון זמירה, בבחינת לא יזמר ולא יעדר, לשון כיסוח וכריתה? האמנם עת הזמיר הוא זמן שירתן של הציפורים או שמא עת המיתה? […] עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם וקול התור נשמע בארצנו". ברוחו של הרב קוק הוא מבחין בינו ובין שומרי מצוות אחרים: "האחד ראה באבנים אבן זכרון לבית המקדש שחרב, והאחר ראה בו אבן פינה לבית המקדש שייבנה". נחום גבירץ, המאזין לדברים, נזכר, כמשקל נגד, בדברים שאמר רכלבסקי, אביו של חברו, כשליווה את הילדים לטקס שירת הים שחידש תלמידו של הרב קוק: "תחשבו על זה, ילדים, גם למצרים היו נשים וילדים וגם הם בניו של הקדוש-ברוך-הוא, לא רק אנחנו".

"עת הזמיר", כדרכו של חיים באר, גדוש ידע, עובדות היסטוריות, שאלות של דת ומדינה, ודיונים יצריים וסוערים בענייני אמונה. למרות שהוא מצהיר שמדובר בדמויות בדויות, הקישורים למציאות ברורים, וגם אם אין מדובר ברומן מפתח עדיין יש בו שפע של מידע מרתק ומרחיב אופקים, ומגוון הסיפורים מרשים כמו ב"קשר לאחד". אם כי העניק את תפקיד הדמות הראשית לדמות בדויה, הוא מקשר אותה אל עצמו, הן באמצעות בני משפחת רכלבסקי, כשמו המקורי, המתגוררים בשכנות למשפחת גבירץ, והן באמצעות אזכור שלו עצמו בהקשר לשאיפותיו הספרותיות של נחום. כך, זיסר מציע לנחום להקדיש זמן לכתיבה, ואז יפים יהיו סיכוייו שהכנענים הללו ידפיסו את ביכורי יצירתו בעתונם הספרותי, כשם שהדפיסו את שירי הבוסר של חיים'לה באר, ששירת גם הוא ברבנות הצבאית. "אתה מכיר אותו?" שאל גבירץ, והוסיף בידענות כי הלה התחיל באחרונה לפרסם ביקורות ושירים גם במדורים הספרותיים של "הארץ" ו"למרחב". "איזו שאלה? אנחנו ידידים טובים," השיב הקברן, ואמר כי באר, אשר כרבים מצאצאי הישוב הישן נמשך אל מחוזות המתים, והסתגר לא ערב אחד בחדרם אחרי שהוא ורובי הלכו הביתה, וכתב בקדחתנות את שיריו. כמו ב"נוצות", גם כאן יש נוכחות משמעותית לדמויותיה היחודיות של ירושלים ולאובססיות השולטות בהם. הוריו של נחום הם מאותו הדגם של ההורים ב"נוצות", האם מעשית והאב מזניח הכל כדי לרדוף אחר חלומו, שם מיפוי הקברים בהר הזיתים, כאן כתיבת "ספר המאמינים והלוחמים" שיוכיח את השתתפותם של חרדי הישוב היהודי בהגנה פעילה.

"עת הזמיר" הוא ספר מעמיק, מרתק בכל היבטיו, מסעיר, מרחיב אופקים ומומלץ מאוד.

עם עובד

1987

רגטיים / א.ל. דוקטורוב

רגטיים הוא סגנון מוסיקלי בעל שורשים בקהילות האפרו-אמריקאיות, שהיה פופולרי בין השנים 1895 ו-1919. הספר "רגטיים" מתרחש באותה תקופה, ומתאר את החברה אמריקאית של תחילת המאה העשרים.

דוקטורוב כתב יצירה קליידוסקופית, שתמונותיה מתחלפות ומציגות כל אחת בנפרד מבט על החברה מזוית יחודית. התמונות שוזרות יחדיו לבלי הפרד דמויות היסטוריות עם דמויות בדויות, ונעות בין עשירי החברה לנדכאיה, בין שחורים ללבנים, בין תעשיינים לאנרכיסטים, בין גברים לנשים. קורותיה של משפחה אחת מובילות את העלילה – אם ניתן בכלל לדבר על עלילה מסורתית ברובו של הספר – וכל סיפורי המשנה לכאורה משתלבים בזה שלה לכלל סיפור כלל-אמריקאי.

זיגמונד פרויד, שביקר בארצות הברית ב-1909, אמר כי, "אמריקה היא טעות, טעות ענקית", והסופר מוסיף, "לא מעטים בחופים אלה [היו] מוכנים להסכים עמו". אמריקה שדוקטורוב מתאר סובלת מאבטלה עמוקה, הפועלים משתכרים משכורת רעב, ילדים יוצאים לעבוד, נסיונות התאגדות נתקלים בהתנגדות ברוטלית, והפערים בין עשירים לעניים בלתי נסבלים. הנרי פורד ממציא את פס היצור, כך ש"לא רק שחלקי המוצר המוגמר יוכלו להחליף זה את זה, אלא שגם אנשים המייצרים את המוצרים יהיו בעצמם חלקים היכולים להחליף זה את זה". נשים הן "יצור מעשה ידיהם" של גברים, כפי שאומרת אמה גולדמן – "אמה האדומה" האנרכיסטית והפמיניסטית – כשהיא מנסה לשכנע את אוולין נסביט – דוגמנית ושחקנית שהתפרסמה כשבעלה רצח את מאהבה, האדריכל סטנפורד וייט – להסיר את המחוך החונק. ובתוך כל אלה מבעבעת גזענות מכוערת, שהארוע הנובע ממנה מאחד יחדיו את כל התמונות הקליידוסקפיות ליצירה מגובשת.

"רגטיים" אמנם נטוע בתקופה מוגדרת, כחצי מאה לפני כתיבת הספר (וכמעט מאה שנים לפני זמננו), ויש עניין רב במבט ההיסטורי-חברתי שהוא מציע, אך הוא רלוונטי גם עשרות שנים אחרי תקופתו, שכן כמה וכמה מן התופעות המטרידות של היום שורשיהן כבר אז. דוגמא בולטת אחת מוצגת בעת סיקור משפטו של הארי קנדל תוֹ, בעלה של אוולין נסביט. העתונים עקבו בדקדקנות אחר עדותה של אוולין, אולי אלת המין הראשונה של הזמנים המודרנים, ואנשים ממולחים הבינו כי יש תהליך שבכוחו מצטיירת בתודעת הציבור דמותם של אנשים מסוימים, המוזכרים תכופות בחדשות, כאילו היתה רבת מימדים מכפי שהינה במציאות […] תמהו אם יוכלו לייצר אנשים כאלה לא מתוך המקריות של מאורעות שבחדשות. לידתן של תרבות הידוענים ושל שימוש מניפולטיבי בכוחה של העיתונות.

רשימת האישים והארועים המשולבים בספר היא אינסופית ומגוונת – בוקר ט. וושינגטון, הודיני, צ'רלס ויקטור פאוסט, פרנץ פון פאפן, הארכידוכס פרדיננד, אנשי הראינוע, שחקני בייסבול, ועוד ועוד. לעתים הם ממלאים תפקידי מפתח, כמו ג'יי פי מורגן, איש הכספים הכל יכול. לעתים הם משמשים להרחבת יריעת הסיפור, כמו רוברט פירי מגלה הארצות, שהגיע לקוטב ב-1909, אך בדיעבד התברר שהחמיץ אותו בארבעים קילומטר. דוקטורוב מרמז לכך כשהוא מתאר כיצד פירי סובב סביב עצמו שוב ושוב, מנסה לאתר את המיקום המדויק של הקוטב (תיאור זה מהדהד תיאור אחר, כעשרים עמודים קודם, שבו הסופר תיאודור דרייזר, המתוסכל מביקורת שלילית, משנה את כיוון ישיבתו לילה שלם ואינו מוצא לו מקום). בין אם הם נוטלים חלק אקטיבי בעלילה, ובין אם הם משחקים תפקיד צדדי או מוזכרים באמרת אגב, כולם יחד משקפים את פני החברה האמריקאית בתקופתם. אמרת אגב שכזו, כדוגמא, מופיעה לקראת סיומו של הספר: כשמסתיימת הפרשה שבמרכז שלישו האחרון של הספר, פרשה ששורשיה בגזענות כלפי נגן רגטיים שחור העור, נוסע אחד מגיבוריה דרומה, ועובר בעיירות בג'ורג'יה, מקום שם דברו אזרחים בצלם הדל של האילנות בכיכרות על תלית היהודי ליאו פראנק בשל מה שעולל לנערה נוצריה בת ארבע-עשרה, מרי פייגן. ללמדך שלגזענות פנים רבות (ליאו פראנק היה קורבן לעלילה, והקו-קלוקס-קלאן ביצעו בו לינץ').

מפתה מאוד לבדוק ללא הרף את כל הפרטים שבספר, לאמת או לשלול את תקפותם. אמנם פניתי שוב ושוב לרשת, אבל עד מהרה הגעתי למסקנה שגם במקומות בהם דוקטורוב בדה ארועים ודמויות, הם מבוססים במידה משמעותית ומניחה את הדעת על המציאות. באחד מחיפושי מצאתי כי דוקטורוב עצמו אמר, בהתייחס לדברים שכתב על מורגן ועל פורד: “I’m satisfied that everything I made up about Morgan and Ford is true, whether it happened or not.”

"רגטיים" הוא ספר מרהיב, המצטיין במלאכת הרכבה מושלמת, ברוחב יריעה, ובתיאורים חיים ויפיפיים שתורגמו לעברית עשירה ומענגת בידי אהרן אמיר.

Ragtime – E.L. Doctorov

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

שלוש מיצירותיו של המלחין והפסנתרן סקוט ג'ופלין, המזוהה עם סגנון הרגטיים

The Entertainer

Wall Street Rag

Maple Leaf Rag

בדרך אל החתולים / יהושע קנז

יולנדה מוסקוביץ', מורה בגמלאות מבוגרת כבדת משקל, המתגוררת בגפה בקומה הרביעית בבית נטול מעלית, נפלה ושברה רגל כשנסתה לרדת במדרגות כדי לגשת לספרית. מזה תשעה חודשים היא מאושפזת במחלקה שיקומית-גריאטרית, מהלכת בקושי, אינה מסוגלת לקום ללא עזרה. נישואיה קצרי הימים הסתיימו לפני שנים רבות, ילדים אין לה, איש אינו בא לבקר אותה. הגברת מוסקוביץ' אינה מתחבבת בקלות, ורוב הזמן אינה מנסה להתחבב. את הקשרים הנחוצים לה היא קונה בכסף, משלמת לחולה אחרת כדי שתכבס עבורה, משלמת לאנשי סגל כדי שיערכו עבורה קניות.

חוסר האונים של הזיקנה הוא נושאו של "בדרך אל החתולים". אלגרה, אשה עניה שמגוריה הם דירת חדר מתחת למדרגות, "מרגלת" אחר חברותיה לחדר ו"מלשינה" עליהן לאחות הראשית כי "הייתי מוכרחה. מה אני יכולה לתת לה כדי שהיא תשתדל שישאירו אותי פה? מה עוד יכולתי לתת לה? אין לי איפה להיות". פרידה, אשה תקיפה שבתה ומשפחתה באים לבקרה מדי יום, מתחננת שיתנו לה לצאת מבית החולים, ובפרץ נדיר של גילוי לב מודה שהיא יודעת כי אינה רצויה: "הם לא רוצים אותי בבית. הם רמאים […] והם חושבים שאני לא מבינה […] לא אכפת להם איך אני מרגישה […] חבל להם על הכסף. פה זה יותר בזול, ולא צריכים לראות אותי כל הזמן על ידם […] כל הזמן ידעתי, רק עשיתי הצגה. בשביל הכבוד שלנו, בשביל הכבוד שלהם. שאנשים לא ידעו מה הם באמת". וולף, שקולו הפך ללחישה, מקונן: "תגידי לי, גברת, איזה עולם זה? אנשים רואים יהודי נחנק מרוב סבל וצער ובדידות, ואף אחד לא אכפת לו? להפך, עוד בורחים ממי שרע לו, כאילו יש לו נגע צרעת. מה אנחנו, חיות?". הגברת מוסקוביץ', שתחילה טרחה להתלבש יפה ולהתייפות כדי להפגין שאינה ככל שאר החולות, מבינה שלאיש לא אכפת.

נדמה שהמכה הקשה שהגברת מוסקוביץ' סופגת באה לה דווקא מלזר כגן, הנוהג בה כמחזר וכלפיו היא מפגינה התחנחנות של בת-עשרה, מייחלת לקשר. כגן, המרבה לצטט את "פרחי הרע" של בודלר, הוא צייר, וכשהוא מציג בפניה את הפורטרט שלה, היא קולטת לפתע את הפער בין תפיסתה את עצמה לבין מי שהיא באמת, או מי שהיא נראית כלפי חוץ: "בזמן האחרון, שאני מסתכלת בראי, אני רואה את האשה הזאת עם השערות האלה שנופלים אחד על השני, והפנים האלה, עם הקמטים. כמו שעשית אותה בציור ההוא. אתה מכיר אותה. אני לא. היא לא נורמלית. ולאט לאט היא מכניסה לראש שלי את המחשבות שלה, מה שהיא זוכרת שהיה לה פעם. וזה לא מהחיים שלי בכלל". כשהיא פוגשת במועדון המחלקה אנשים שלמראם עולה בה ההרהור, "אנשים מעולם נורמלי", היא נעשית מודעת בחריפות לעלבון שהיא, והאחרים, חווים יום-יום, ומתעוררים בה געגועים לחייה הקודמים, למרות שרעיון השיבה אל הכלא הבודד בקומה הרביעית מפחיד אותה.

המצוקה והבדידות והעלבון הם המצע שעליו משגשגים עופות הטרף הסובבים את חסרי האונים. בדברי חלקות ובאיומים הם מנסים לפלס את דרכם אל הרכוש שיותירו אחריהם הזקנים. שניים מתחרים על ירושתה של הגברת מוסקוביץ' – ליאון, הנמנה עם כוח העזר במחלקה, ואדלה, שזכתה בירושתה של חולה שנפטרה וכעת לוטשת עיניה אל הטרף הקל הבא. גברת מוסקוביץ', שאינה רפת-שכל, יודעת היטב כי הם מבקשים לנצל אותה, אבל איזו ברירה יש לה כשהיא תלויה בסיוען של הבריות? כפי שהשלימה עם הידיעה שמי שהתנדבו לעזור לה בבית החולים נטלו לעצמם חלק מכספה, כך היא נאלצת להשלים כעת עם הידיעה שבאופן פרדוקסלי הנפשות הקרובות אליה ביותר הן של אלה שמבקשים לנצל את תלותה כשהיא לבדה בביתה.

יהושע קנז, ברגישות ובכשרון גדול, מתאר את הקוסמוס הסגור שבמחלקה ובדירות הבודדות, עולם יצרי, מפוחד ונואש. הסגל שחוק וממלא את תפקידו במיכניות נטולת רגש. המבקרים מבחוץ מבקשים לצאת ידי חובה ולשוב "לעולם נורמלי". במחלקה ומחוצה לה אנשים נכנעים לדמנציה. ובין אלה לאלה הולך ומעמיק חוסר האונים.

לבדה נותרה בעולם כולו, יחידה על פני האדמה החולה הזאת, העזובה, המבכה על נפשה.

עם עובד

1991

בודלר – הזמנה למסע

תרגום: דליה רביקוביץ

אֲחוֹתִי, אֲהוּבָה,
חִשְׁבִי עַל הַחֶדְוָה
שָׁם לִחְיוֹת בְּיַחַד
לֶאֱהֹב בִּנְעִימוּת,
לֶאֱהֹב וְלָמוּת,
בְּאֶרֶץ אֲשֶׁר דּוֹמָה לָךְ.
הַשְּׁמָשׁוֹת הַטּוֹבְלִים
בִּשְׁמֵי עַרְפִלִּים
שָׁפְכוּ עַל רוּחִי קִסְמֵי־חֶמֶד,
כֻּלָּם הֵם חִידָה
כְּעֵינֵךְ בּוֹגֵדָה
הַזּוֹהֶרֶת מֵעֵבֶר לַדֶּמַע.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמְלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

מַעֲשֵׂי אָמָּניִם
עַתִּיקִים בַּשָּׁנִים
הֵן יִמָּלֵא בֵּיתֵנוּ בָּאֵלֶּה.
פִּרְחֵי סִין וַעֲרָב,
רֵיחָם יִתְעָרַב
בְּרֵיחַ שְׂרָף וְגַחֶלֶת.
מַשְׁקוֹף וְתִקְרָה
וּמַרְאָה מְאִירָה,
יְפִי הַמִּזְרָח הַשּׁוֹפֵעַ
יֹאמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ
סוֹד נִסְתָּר וְחָשֵׁךְ
בִּשְׂפַת אֲבוֹת־אֲבוֹתֶיהָ.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמְלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

בְּמַיִם הוֹמִים
יָנוּחוּ הַצִּיִּים
וְלַדֶּרֶךְ הִיא תְּשׁוּקָתָם.
לְמַעַן שַׂמְּחֵךְ
תָּמִיד בְּחִשְׁקֵךְ
בָּאוּ מִקְּצֵה הָעוֹלָם
הַשְּׁמָשׁוֹת בְּרִדְתָּן
עָטוּ עַל הַיָּם,
עַל שָׂדוֹת וּמְלוֹא הָעִיר
פָּז וְיָקִינְטוֹן;
וְהָאָרֶץ תַּחְלֹם
בְּתוֹךְ זֹהַר חַם וְשָׁפִיר.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמָלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

אל תאמרי לי שאת פוחדת / ג'וזפה קטוצלה

סַמיה יוסוף עומאר נולדה במוגדישו, בירת סומליה, במרץ 1991. המדינה, שנתיים אחרי הפיכה, היתה קרועה במלחמות שבטיות, והמיליציות האיסלמיות החלו לצבור בה כוח. העיר היתה הרוסה, מעשי טרור היו דבר של יום ביומו, ואף אביה של סמיה נפל קורבן ונרצח בעודה ילדה. ב-1997, כשהמדינה נשלטה בידי המיליציות, הוצרו צעדי התושבים, נעלמה המוזיקה, נעלמו הצבעים, הנשים נכלאו בתוך בורקות.

תשוקתה של סמיה היתה הריצה. היא רצה ברחובות ההרוסים, היא רצה על המסלול המשובש של האיצטדיון המקומי. כשלא יכלה לרוץ בגלוי, מחשש להטרדות של שומרי הצניעות, שסברו שנשים אינן צריכות לעסוק בספורט, רצה בלילות. בלי מאמן, בלי ציוד, בלי נעליים מתאימות, בלי שעון עצר למדוד תוצאות. הגיבור שלה היה מו פראח, יליד סומליה שהיגר כילד לבריטניה, אלוף עולם ואלוף אולימפי בריצה. אחרי אליפות אפריקה ב-2008, שם התמודדה כנציגת סומליה, נבחרה על ידי הוועד האולימפי הסומלי לייצג את המדינה באולימפיאדת בייג'ינג. מול אתלטיות מקצועיות, מצוידות ומאומנות כהלכה, לא היה לה סיכוי, והיא אכן הגיעה אחרונה בהפרש גדול.

חייה של סמיה התהפכו כליל כשהחליטה לנסות להגיע לאירופה, ולנסות להגשים את חלומה להשיג מאמן ולהשתתף באולימפיאדת לונדון. חייה עד כה היו קשים ומסוכנים, אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותה לגיהינום שבמסע בלתי חוקי מאתיופיה, שם קיוותה תחילה להתאמן, דרך סודן ומדבר סהרה ללוב, ומשם בספינה רעועה לאיטליה. "היינו בידיהם [של המבריחים]. הם ידעו זאת, הם למדו להבחין מתי אדם נהפך למבקש מקלט. קוראים את זה בעיניים. זה הדבר שרואים. ברור כמו השמש הקופחת, כמו המים הזורמים. זה כתוב לך בעיניים. את יכולה לעשות הכל כדי להסוות אותו, אבל לא תצליחי לעולם. זה ריח החיה הכנועה".

ג'וזפה קטוצלה כתב את "אל תאמרי לי שאת פוחדת" על בסיס סיפורה של סמיה. הוא נצמד למרבית העובדות, אך הרחיב את היריעה כדי לצאת מעט מן הסיפור הפרטי אל סיפורה של סומליה. הוא מספר על חבר ילדות, שהיה לסמיה כאח, שלמרות שנאתו העזה לאיסלמיסטים הצטרף אליהם, כי אלה ידעו לנצל את עוניו ואת מצוקתו: בפעם הראשונה בחייו הרגיש שמתייחסים אליו כאל צעיר בעל ערך: הוא הלך לבית ספר, הוא למד לכתוב, היו לו מגורים מכובדים, חדר רחצה, שלוש ארוחות ביום. סמיה האמיתית החלה לרוץ בעידודה של אמה, שהיתה בעברה ספורטאית, אך קטוצלה מעניק את תפקיד המעודד והתומך לאביה, אדם המזכיר באישיותו את אביה של מלאלה יוספאזי, גבר הומני ורחב אופקים שהתנגד למגבלות שהוטלו על השכלת הבנות. "יום אחד תנהיגי את שחרור הנשים הסומליות מהשעבוד בידי הגברים", אומר אביה של סמיה, "את תהיי המנהיגה שלהן, לוחמת קטנה שלי". שני ההורים יחדיו החליטו לאפשר לבנותיהן להמשיך בעיסוקיהן, סמיה בריצה והודן בשירה.

סיפורה המלא של סמיה יוסוף עומאר מצוי ברשת, אבל אני ממליצה מאוד לא לקרוא אותו לפני קריאת הספר. תנו לעצמכם לקוות עם סמיה, לרוץ איתה, לנוע בין כאב לאושר, לחתור אל עתיד טוב יותר מבלי לדעת מה הוא צופן בחובו.

"אל תאמרי לי שאת פוחדת" הוא ספר מרגש ומעורר השראה, וסמיה וכל מה שהיא מייצגת, לא תישכח.

Non Dirmi che Hai Paura – Giuseppe Catozzella

ידיעות ספרים

2017 (2014)

תרגום מאיטלקית: עתליה זילבר

 

בגידה כפולה / בן מקנטייר

כותרת משנה: סיפורם האמיתי של מרגלי הפלישה לנורמנדי

"סבך בתוך סבך, מזימה ומזימה נגדית, תחבולה ומעילה, בגידה כפולה ומכופלת, סוכן אמיתי, סוכן מדומה, סוכן כפול, זהב ופלדה, פצצה, פגיון וכיתת יורים, כל אלה ארוגים יחד במרקמים רבים ומורכבים כל כך עד שהדעת מתקשה להאמין, ואף על פי כן זאת האמת" – וינסטון צ'רצ'יל

"בגידה כפולה" מספר את סיפורם של חמישה מרגלים, ששיחקו תפקיד מכריע במבצע ההטעיה שקדם לפלישת בנות הברית לאירופה במלחמת העולם השניה. שם הקוד שניתן למבצע, "שומר ראש", הושאל מדבריו של צ'רצ'יל כי "במלחמה האמת כל כך יקרה שאנו חייבים להעמיד עליה שומר ראש של שקרים". משעה שהוחלט כי הפלישה תתבצע בנורמנדי, נפרשה מסכת סבוכה של הונאה, שנועדה להטעות את הגרמנים באשר למועדה ולמיקומה. חמישה סוכנים כפולים תרמו תרומה מכרעת להצלחת המזימה, ומקנטייר מסיים את סיפורם באומרו כי, "הלוחמים בשדה הקרב לא ידעו כלל שפטריוט פולני, מהמרת פרואנית, אוהבת כלבים צרפתיה, נער שעשועים סרבי ומגדל תרנגולות ספרדי טוו יחד ובחשאיות גמורה את מסכת הכזבים שהוליכה אותם אל הניצחון".

חואן פויול גרסיה, רומן צ'רניאבסקי, דושקו פופוב, לילי סרגייב ואלווירה חוספינה קונספסיון דה לה פואנטה שודואר, התגייסו לסייע לבריטים ממניעים שונים. הם ריגלו למען ההרפתקה ולמען הרווח, מתוך פטריוטיות, תאוות בצע ותפיסת עולם אישית. הם העמידו צוות תמהוני, מעצבן, אמיץ ומוצלח להדהים. מפעיליהם נאלצו להתמודד עם אגו גדול, לטפל במריבות משפחתיות ובבזבזנות ראוותנית, ולנטרל רגשות תסכול שיכלו לגרום להכשלת המבצע כולו. אך כל החמישה, כל אחד בסגנונו ומבלי להכיר את המקבילים לו, תרם בעבודת נמלים שקדנית להצלחת המשימה. בניצוחו של טאר רוברטסון, איש ה-MI5, דיווחו על תכניות לתקוף בנורבגיה ובדרום צרפת, והפנו את תשומת לבם של הגרמנים לריכוזי כוחות הדמה מול פה דה קאלה. מלאכתם לא הסתיימה עם הפלישה לנורמנדי, והם הצליחו לשכנע את הגרמנים שזו היתה רק הסחת דעת, והפלישה האמיתית צפויה להתרחש מזרחית לשם. כתוצאה מכך, למעט כוחות תגבורת מעטים שהוחשו לנורמנדי חמישה ימים אחרי הפלישה, אף יחידה לא הוזזה ממקומה משום שהגרמנים האמינו למידע הכוזב. בצעד נועז, כדי לבסס את אמינות הסוכנים, שלח אחד מהם לגרמנים התרעה אמיתית לפני הפלישה לנורמנדי – מאוחר מכדי שיוכלו לבצע מהלך כלשהו נגדה – והסוכן עז הפנים אף התמרמר לאחר מכן על שלא שעו לדבריו. חודשיים לאחר הפלישה הוענק לו על ידי הגרמנים אות צלב הברזל על הצטיינות יוצאת דופן…

בן מקנטייר מיטיב לתאר את מה שהוא מכנה "עולם המראה" של הריגול, עולם שבו אף פעם לא ניתן לדעת אם הדברים הינם כפי שהם נראים, וכל מה שנבנה בעמל עשוי להתמוטט כהרף עין ולהמיט אסון כבד. כך, לדוגמא, במקום לקוות לעריקתם של קציני מודיעין גרמנים, קיוו הבריטים שאלה יישארו על מכונם, שכן המשך פעולתם של הסוכנים הכפולים לאחר עריקה שכזו, במקום לכידתם המתבקשת, תעורר חשד שהם מופעלים בידי הבריטים. טוני בלאנט, איש MI6 שריגל עבור הרוסים, דיווח למפעיליו על ההונאה המתארגנת, אבל דווקא העובדה שהיה סוכן כפול ושכל חבריו דיווחו כמוהו, גרמה לרוסים לא להאמין לו. מעצרו בידי הגסטפו של סוכן עצמאי, שהכיר היטב את עבודתו של אחד מן החמישה, יכול היה להביא לחשיפת המבצע כולו, ובמשך זמן ממושך לא ידעו הבריטים בוודאות אם נשבר בחקירה. אחת מהחמישה, שהיתה משוכנעת שאנשי הביון הבריטים הרגו את הכלב שלה, שמרה לעצמה סוד שהיה בכוחו למחוק את כל ההישגים שהושגו בעמל רב. אבל בתוך כל אי הוודאות המתעתעת חתרו הסוכנים ומפעיליהם בנחישות אל המטרה.

דרכי הפעולה של החמישה היו מגוונות. פויול, שכונה גרבו, איש עתיר דמיון ומשתפך במלל רגשני אינסופי, הקים מערך מורכב של עשרים וארבעה סוכנים, שרק אחד מהם – הוא עצמו – היה אמיתי. סוכניו היו מפוזרים ברחבי האי, לכל אחד מהם הסבר משלו מדוע התנדב לרגל עבור הגרמנים, לכל אחד מהם סגנון משלו. אחד הסוכנים אף נעצר כי הסתובב בשטח סגור ללא תעודות, עדות – מפוברקת, אין צורך לומר – לריכוז כוחות צבא במקום. אלווירה שודואר, שכונתה ברונקס, היתה בליינית ומהמרת, ודיווחיה לגרמנים הסתמכו על רכילות חברתית בעקבות מפגשים מדומיינים עם אישים שונים. איש איש וסגנונו.

במחצית יולי 1943, אחרי תקופה ארוכה של טיפוח הסוכנים הכפולים, הגיע טאר רוברטסון, מי שעמד בראש מערך הבגידה הכפולה, למסקנה שכל הסוכנים הגרמנים בבריטניה היו נתונים לפיקוחו. העובדה ששולחיהם הגרמנים האמינו שהם מבצעים עבורם עבודה משובחת, הביאה לכך שלא נשלחו מרגלים חדשים, וכך שלטו הבריטים לחלוטין במידע שהועבר לגרמניה. עד שלהי 1942 עסקו הסוכנים בעיקר בשליחת "מזון תרנגולות", הווה אומר מידע בלתי מזיק, ולאחר מכן החלו לנסות להשפיע על האסטרטגיה הכוללת של הגרמנים. למרבה האירוניה, כספים שהגרמנים הזרימו למימון מבצעי ריגול בבריטניה, הגיעו לקופת MI5. דיווחיהם של הסוכנים סייעו למאמץ הבריטי בדרכים נוספות מעבר למשימת ההטעיה: לקראת הפלישה, דיווחיה של לילי סרגייב, שכונתה אוצר, הועברו לברלין כפי שנשלחו, ללא עיבוד נוסף, ובכך הסתייע בידם של הבריטים לפצח במהירות את הצופן היומי. נעשה נסיון להקים מערך דומה של סוכנים כפולים בארצות הברית, ולשם כך נשלח לשם דושקו פופוב, שכונה תלת אופן, אך גישתם של האמריקאים היתה שונה, ואולי גם אישיותו הראוותנית של פופוב עוררה אנטגוניזם, ואימוץ שיטת הסוכנים הכפולים ארע רק מאוחר יותר.

מאמציהם של החמישה השתלבו במערך הטעיה נרחב. צבא דמה רוכז מול פה דה קאלה, מצויד באוירונים ובטנקים מדומים. רעשים, שנועדו להקלט אצל הגרמנים ולהעיד על ריכוז כוחות גדול, הושמעו על ידי אנשים בודדים במקומות אסטרטגיים. שחקן הוכשר להתחזות למונטגומרי, ולהופיע בגלוי במקום מרוחק מנורמנדי, כדי ליצור רושם שהפלישה תערך במקום אחר ובמועד אחר. ועוד. כמה מן ההטעיות התגלו מאוחר יותר כחסרות השפעה, אבל תוצאת המאמצים כולם היתה ללא עוררין ניצחון מוחלט משנה סדרי עולם.

בן מקנטייר מתאר את כל אלה, והרבה יותר מאלה, בספר תיעודי וסיפורי כאחד, הנשען על מסמכים שהיו חסויים עשרות שנים ועל ראיונות עם מקורבים לארועים. כמו בספריו האחרים, ביניהם "סוכן זיגזג" ו"מרגל בין חברים", דמויותיו יוצאות מדפי ספרי ההיסטוריה, ומוצגות כבני אדם על מעלותיהם וחולשותיהם. מקנטייר, בסגנונו הקריא ובהיקסמות שלו מן הנושא, יצר ספר מסחרר, מעשיר ומומלץ מאוד.

Double Cross – Ben Macintyre

עם עובד

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

פרידה מסידוניה / אריך האקל

סידוניה אדלרסבורג נולדה להורים צוענים באוגוסט 1933, וננטשה בפתח בית חולים אוסטרי. התינוקת נמסרה לרשות הנוער המקומית, ולאחר שכשלו המאמצים לאתר את הוריה הוחלט למסור אותה למשפחה אומנת. האשה הראשונה שנבחרה מתוך רשימת הממתינים, גורשה מביתה על ידי בעלה, וגם הוריה לא הסכימו לשכן אותה עם הילדה, באומרם כי "צוענים יש ממילא יותר מדי, ותמיד הם יודעים לעבור בין הטיפות, ומעשבים רעים קשה להפטר". שיחק מזלה של סידוניה, והיא הועברה לידיהם של האנס ויוספה ברייראתר. המניע הראשוני של בני הזוג היה הגדלת הכנסתם באמצעות טיפול בילדת אומנה – מדובר בתקופה קשה של אבטלה ועוני – אבל במהרה נקשרה נפשם בנפשה של סידוניה, ויחד עם בנם מנפרד, ועם הִילדה, ילדה נוספת שאספו אל ביתם, הפכו למשפחה. עשור אחר-כך גברה הפוליטיקה על האנושיות, וסידוניה הופקרה לגורלם המר של הצוענים תחת המשטר הנאצי.

אריך האקל, שבספרו הראשון, "העילה של אורורה", עסק בפרשה אמיתית שארעה בספרד, חוקר בספר הזה פרשה שהתרחשה באזור בו נולד וגדל. כיצד קרה שילדה עליזה, חברותית, להוטה לרַצות, שהשתלבה במשפחה ובעיר סירנינג, ושגודלה בידי הורים אוהבים והומניים, לא זכתה להמשיך את חייה במקום בו ראתה את ביתה? דעות קדומות, אידאולוגיה גזענית, ויותר מכל אדישות והתחמקות מנטילת אחריות, חרצו את גורלה. האקל מספר על האנס, איש איגודי הפועלים, שלא השלים עם השלטון הנאצי, על יוספה שיצאה חוצץ נגד הגדרתה של סידוניה על פי צבע עורה, ועל מנפרד שכל חייו ראה בסידוניה ובהִילדה אחיות לכל דבר. מנגד הוא מספר על הגזענות המושרשת בחברה, על הפחד ועל אוירת ההלשנות, על הבירוקרטיה הקרה, ועל האנשים – עובדים סוציאלים, מורים, בעלי משרות עירוניות – שבחרו להתאים את עצמם להלכי הרוח המצופים מהם.

ואם נרצה לומר שלא היתה לאנשים ברירה, שאולי היו מסכנים את עצמם לולא יצאו נגד סידוניה, שחורת העור בת העשר? האקל חותם את הספר בפסקה קצרה אחת, בה הוא מספר על ילדה צועניה, שגדלה אצל משפחה אוסטרית מאה ושישים קילומטר דרומה משם. בניגוד לאנשי סירנינג, שיישרו קו עם הגזענות במסווה של כוונות טובות, אנשי פולפינג-ברון בחרו לשכנע את הגורמים המתאימים שייטב לכולם, כולל לרייך השלישי, אם הילדה תשאר במקומה. "ואין צורך בספר המתאר את גורלה", כותב האקל, "כי בעוד מועד היו אנשים שחשבו עליה".

הספר נכתב בסגנון מינימליסטי, שילוב של תיעוד עם סיפוריות. האקל אוחז רוב הזמן בעמדת המדווח, אך אין בכוחו לשמור על נייטרליות, ולקראת סיום הוא מאפשר לעצמו, כפי שהוא כותב, "להוציא החוצה, בצעקה, את זעמו חסר האונים".

"פרידה מסידוניה" הוא ספר קצר ונוקב, הראוי מאוד להקרא.

Abschied von Sidonie – Erich Hackl

כנרת

1994 (1989)

תרגום מגרמנית: יהודה שטיינבך