ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל / ביל ברייסון

ביל ברייסון, עיתונאי, סופר ואדם סקרן ותאב ידע, מספר על ההיסטוריה של היקום ושל האדם. הספר נפתח במבוא, המציג את אוסף המקרים וצירופי המקרים, הנדמים לעתים ניסיים ועתירי מזל, שהביאו לעצם קיומם של הכותב ושל קוראיו. "מטרת הספר הזה היא לספר כיצד כל זה קרה – ובפרט, כיצד עברנו ממצב שבו לא היה שום דבר למצב שבו היה משהו, ואז כיצד מעט מאותו משהו הפך להיות אנחנו, וגם משהו ממה שהתרחש בינתים ומאז". אנחנו יודעים מה אנחנו יודעים על היקום ועל כדור הארץ ואוכלוסיתו, אפשר לקרוא על כך באינספור מקורות, אבל יחודו של הספר באופן הבהיר והנגיש בו הוא מכסה כל תחום, ובמעבר הלוגי מנושא לנושא. למרות שלא באמת ניתן לדחוס את ההיסטוריה של כמעט הכל לספר אחד, ברייסון מצליח ליצור את הרושם שעיקרי הדברים תוארו כהלכה, ועדיין נותר מקום גם לתיאור הדרכים בהן מושג הידע, ולעיסוק במה שאיננו יודעים.

הספר פותח ביקום, ביצירתו ובמבנהו, ועובר אל מערכת השמש ואל כדור הארץ. ההתפתחויות של הפיזיקה, המסבירה את התנהלותו של היקום, הן נושאו של הפרק העוקב. באורח פרדוקסלי ידיעותינו על הנעשה במעמקי כדור הארץ מעטות מאוד, אפילו יחסית למה שידוע לנו על כוכבים אחרים, והפרק הבא עוסק במחקר הקשור בכוכבנו. מכאן המעבר טבעי אל החיים עצמם, מן החד תאיים ועד האדם, כולל הצמחים וכל מה שביניהם ומחוץ להם. הפרק האחרון מטפל בהתפתחויות שיצרו את ההומו סאפיינס.

סגנונו של ברייסון קליל לכאורה. הוא שוזר בספר הומור ונימה אישית, שמאזנות את כובד הראש שבו הוא מתייחס לנושאים שעל הפרק. נמצא בספר התיחסויות רבות אל אישיותם של אנשי המדע שהוסיפו על הידע המצטבר (או עיכבו אותו), אך ללא תחושה של מציצנות צהובה. מכיוון שהשאלה כיצד אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים היתה אחד התמריצים למחקר המקיף שערך, הוא מקדיש למדע ולמדענים תשומת לב רבה, והפן הביוגרפי שלהם מעניק לקריאה מימד של פרוזה מהנה. נושאי הספר מתבטאים במקרים רבים במספרים גדולים הרבה יותר מכפי שיש בכוחנו לתאר לעצמנו, וברייסון מרבה בדוגמאות מסייעות, ביניהן "האטומים זעירים – ממש ממש זעירים. חצי מליון מהם שיסתדרו בשורה כתף אל כתף יוכלו להסתתר מאחורי שערת אדם לרוחב", ו"התבוננו בדמותכם במראה והרהרו רגע על העובדה שאתם צופים בעשרת אלפים טריליון תאים, וכמעט כל אחד ואחד מהם נושא שני מטרים של דנ"א ארוז בצפיפות […] לפי אחד החישובים כרוכים בתוך כל אחד מכם עד 20 מליארד קילומטר של דנ"א".

ברייסון אולי לא כיוון לכך, אך הספר הוא שיר הלל למדע. אמנם הוא מתאר דמויות חריגות של מדענים ששמרו את ממצאיהם לעצמם, ואחרים שנטלו לעצמם תהילה שהגיעה לזולתם, ומשחקי כבוד ואגו היו ועודם. אבל במבט כולל, התמונה המצטברת לאורך הדורות היא של אנשים סקרנים, חדורי מטרה ובעלי אורך רוח, שבאופן קולקטיבי השכילו לשמור על ספקנות בריאה, לדבוק בעובדות מוכחות גם כשסתרו את כל מה שהיה ידוע לפניהן, לנטוש תיאוריות שהכזיבו, ובמאמץ משותף רב-תחומי – קוסמולוגי, גיאולוגי, אנתרופולוגי, ביולוגי ועוד ועוד – לקדם את ההבנה האנושית. ואין המדובר רק בכוכבים גדולים כמו איינשטיין, דארוין, מנדל, אלא גם באלה שבחרו בתחומים איזוטרים, והקדישו את חייהם לשרך אחד או לחיפושית צנועה.

ולמרות כל המאמץ, הבלתי ידוע רב מן הידוע. בדפים הראשונים של הספר מצטט ברייסון את הביולוג ג'ב"ס הולדיין: "היקום אינו רק מוזר יותר מכפי שאנו משערים; הוא מוזר יותר משאנחנו מסוגלים לשער". בהתייחס לחקר בעלי החיים, לדוגמא, שואל ברייסון "מדוע אנו יודעים מעט כל כך?", ומונה שורה של הסברים, ביניהם רוב היצורים זעירים; איננו מסתכלים במקומות הנכונים; אין די מומחים; העולם הוא מקום ממש גדול.

הספר מסתיים, במידה רבה כצפוי וכמתבקש, באחריותו של האדם לעולם בו הוא חי. האדם המודרני נמצא כאן פחות מ-0.01 אחוז של תולדות כדור הארץ, ואם כי בשלב זה הוא מצטייר כשיא ההתפתחות הוא גם הגורם להכחדת מספר מדהים של מינים אחרים. "מפחידה היא המחשבה שאנו בעת ובעונה אחת ההישג העילאי של היקום וגם הסיוט הגדול ביותר שלו".

באופן טבעי בימים אלה, משך את תשומת לבי הפרק אודות החיידקים והנגיפים. "נגיף, או וירוס, הוא ישות מוזרה ולא נחמדה – "פיסה של חומצת גרעין עטופה בחדשות רעות", ביטויו הבלתי נשכח של חתן פרס נובל פיטר מדוואר". ברייסון כותב על מגפות שפרצו בעבר, ועל אלה שנבלמו באופן יזום או במקרה ממוזל, ומוסיף, "אל לנו לסמוך על כך שתמיד נהיה בני מזל כל כך. אורח החיים שלנו מזמין מגפות. התעבורה האוירית מאפשרת את התפשטותם של גורמי זיהום בקלות רבה על פני כדור הארץ כולו". אהה.

הספר נכתב ב-2003, אבל כולל פה ושם מידע מאוחר יותר שמן הסתם עודכן במהדורות חדשות. הערותיו של יכין אונא, שתרגם יפה, כוללות אף הן התיחסויות להתפתחויות שלא ניתן להן ביטוי בטקסט. מרבית ההערות, וכל מראי המקום, קובצו בסופו של הספר, והבודדות שנותרו בשולי העמודים אינן מפריעות לקריאה רציפה.

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל" הוא ספר מלהיב, קריא מאוד מבלי לרדד את התוכן, ומכיל שפע של מידע מרתק. מומלץ מאוד.

A Short History of Nearly Everything – Bill Bryson

דביר

2016 (2003)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

שובל המוות / אריק לארסון

כותרת משנה: ההפלגה האחרונה של לוסיטניה

ביום האחרון למסעה מניו-יורק לליברפול, מול חופיה הדרומיים של אירלנד, טבעה ספינת הנוסעים לוסיטניה כתוצאה מטורפדו ששיגרה לעברה צוללת גרמנית. אלף תשע מאות חמישים ותשעה נוסעים ואנשי צוות ושלושה נוסעים סמויים היו על סיפונה, שבע מאות ששים וארבעה שרדו את האסון. הארוע הטרגי ב-7 במאי 1915 נתפס בזכרון כזה שגרם למפנה בעמדתה הנייטרלית של ארצות הברית והביא להצטרפותה למלחמה. בפועל רק במאי 1917, שנתיים אחר כך, בעקבות חשיפתו של "מברק צימרמן", הגיעו שש משחתות אמריקאיות לאותו מקום בדיוק, סנונית ראשונה ששלחה ארצות הברית לאירופה.

אריק לארסון, שהפליא לתאר את ארועי התערוכה העולמית בשיקגו ב"השטן בעיר הלבנה", ואת הדיפלומטיה האמריקאית בגרמניה בשנות השלושים ב"בגן חיות הטרף", ערך תחקיר מדוקדק בכל היבטיה של ההפלגה האחרונה של לוסיטניה, וכתב ספר מרתק. את פרק המבוא הכתיר בשם "המציאות כספר מתח", וספרו אכן נקרא במידה מרובה ככזה. הוא מספר במקביל על נוסעי הספינה, החל מעלייתם עליה שהונצחה בסרט, ועל מסעה של הצוללת 20-U מגרמניה אל המקום בו תשגר את הטורפדו הקטלני. למרות שהסוף ידוע, הוא מצליח ליצור אוירה אפלה באמצעות הסיפור הכפול – החיים הנינוחים והנהנתנים על הספינה, והצוללת האורבת לקורבנותיה.

אבל המתח הסיפורי הזה הוא רק אחד מסודות כוחו של הספר. הרחבת היריעה אל כל הגורמים המעורבים בארועי התקופה היא שעושה אותו כל כך מרתק: לארסון נכנס אל הבית הלבן, שם מתאבל הנשיא וילסון על מות רעייתו, וחודשים אחדים אחר כך מתאהב כנער, בעודו מנווט את ארצות הברית אל נייטרליות עיקשת. הוא מציץ אל מפענחי הצפנים בנבכי חדר 40, לבו הסודי של שירות המודיעין הבריטי, שבזכות לכידתו של ספר הצפנים הגרמני הצליחו לפצח תשדורות בעלת חשיבות קריטית. הוא עומד על יחסי הכוחות בתוך הפיקוד הבריטי, ועל ההחלטות שבגינן לא נעשה כמעט דבר להצלתה של לוסיטניה. הוא יורד אל הצוללת הגרמנית, מתאר את החיים בה, ומתעכב על העצמאות הרבה של מפקדי הצוללות ועל התחרות ביניהם שנמדדה במספר הטונות שהטביעו. לצד אלה הוא מספק היבטים נוספים על החברה באותה תקופה, כשהוא מספר, כדוגמא, על אופן הטיפול בדכאון ועל האגודה לחקר העל-טבעי, שניהם כרוכים בשמה של תיאודייט פופ, אישיות ססגונית מנוסעות הספינה.

כמה וכמה גורמים חברו לקביעת גורלה של לוסיטניה, ושינוי קטן באחד מהם היה יכול להסיט את הגורל לכיוון אחר: הספינה התעכבה בניו-יורק במשך שעתים כדי להעלות מספינה שהוחרמה לצרכים צבאיים. אילו היתה מקדימה להגיע לחופי אירלנד, הצוללת עדיין לא היתה שם. הקברניט חויב לשתק אחד מארבעת חדרי הדוודים כדי לחסוך כסף, וכתוצאה מכך מהירות הספינה הואטה. לולא עשה זאת היה מגיע לבריטניה יום קודם, לפני שהצוללת הגיעה לאזור. אם הערפל שכיסה את הספינה היה מתפזר חצי שעה מאוחר יותר, הצוללת לא היתה רואה אותה. לצוללת לא היה סיכוי להשיג את הספינה, לולא ביצעה זו פניה ימינה שהביאה אותה היישר מול הצוללת. וכן הלאה, נדמה כי כחוט השערה היה בין הצלה לאסון.

אבל יותר מאלה, גורלה של לוסיטניה נקבע כתוצאה משיקולים של האדמירלות הבריטית. היסטוריון של הצי קבע עשרות שנים אחר כך, כי או שהיה כאן "מחדל בלתי נסלח", או ש"אכן היתה קנוניה, פגומה ככל שתהיה, לסכן את לוסיטניה על מנת לערב את ארצות הברית במלחמה". כמו במלחמת העולם השניה, גם בראשונה היתה חשיבות עצומה לריגול, ובמקרים רבים הסודות שנחשפו בחדר 40 לא הובילו לפעולות לסיכול התכניות הגרמניות, כדי לא לחשוף את הימצאותו של ספר הצפנים בידי הבריטים. אחת התוצאות היתה אי שיתופו של ויליאם תומס טרנר, קברניט הלוסיטניה, במידע על פעילותה של 20-U, ואי הסטתה של הספינה לנתיב בטוח יותר. וינסטון צ'רצ'יל, ראש האדמירלות, כתב ב-1915 כי "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה". אולי בשל תפיסה זו לא נשלחו משחתות להגן על לוסיטניה כשנכנסה למימיה של בריטניה. מכל מקום, מיד לאחר ההטבעה מיהרה האדמירלות להפנות אצבע מאשימה כלפי הקברניט, כנראה כדי להמשיך ולכסות על סודותיה: "אין מנוס מן המסקנה שהוא נטול כל יכולת לבצע את תפקידו, או שידם של הגרמנים הגיעה אליו". ועדת חקירה ניקתה אותו כליל מאשמה. זה לא הפריע לצ'רצ'יל לטעון לאשמתו של טרנר בספר שכתב בשנות השלושים על תקופת המלחמה.

הנשיא וילסון, מצדו, הגיב על טביעתה של לוסיטניה במכתב מחאה שנשלח אל הקייזר וילהלם. זו היתה תגובתו גם במקרים דומים בשנתים שאחר כך. למרות הלך הרוח הציבורי שתמך בנייטרליות, התנהלותו זכתה ללעג, שבא לידי ביטוי לדוגמא במאמר עיתונאי שחיקה אותו בלגלוג: "קייזר יקר, חרף התכתבותנו הקודמת בנושא, שוב טובעה ספינה ועליה אזרחים אמריקאים. בנסיבות אלה אין לנו אלא ליידע אותך, ברגשי ידידות עמוקים, כי הישנותו של ארוע מעין זה תחייב את שליחתה של הודעה נוספת לממשלתו המכובדת ושוחרת השלום של הוד מעלתו".

קל לשפוט ממרחק שנים את התנהלותם של אישי מפתח כוילסון וצ'רצ'יל, ואריק לארסון עומד על כך יפה בראיון שנערך עמו.

האשם האמיתי היה, כמובן, וולטר שוויגר, מפקד הצוללת. למפקדי הצוללות הגרמנים, שהיו מנותקי קשר במשימות רחוקות, ניתנה עצמאות בפעילותם. שוויגר, והוא לא היחיד, בחר להתעלם מחוק השלל הימי, שלפיו יש להרחיק את הצוות לפני הטבעת ספינה. הוא בחר להתעלם גם מן ההבחנה בין ספינות קרב לספינות נוסעים. לוסיטניה סיפקה לו מנה יפה של טונות להטבעה, והוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו.

ממש לפני צאתה של לוסיטניה מניו-יורק פורסמה אזהרה גרמנית לכל ספינה זרה לבל תקרב לבריטניה. נוסעי לוסיטניה היו מודעים לה, אך רק בודדים ביטלו את נסיעתם. הדעה הכללית היתה שגרמניה לא תפגע באזרחים, ושררה אמונה שהצי הבריטי יגן על לוסיטניה. ב-7 במאי 1915, יום בהיר ויפה להפליא, ראו כמה מן הנוסעים את הטורפדו מתקרב אליהם: "השובל נמתח על פני המים כמו צלקת ארוכה ובהירה. בעגת הימאים כונה פס כזה של תסיסה דועכת, שנוצר בידי ספינה או טורפדו, בשם 'שובל המוות'".

"שובל המוות" הוא ספר מעמיק, נשען על תחקיר מדוקדק, ומשלב נפלא את ההיבטים ההיסטוריים עם הסיפורים הפרטיים של האנשים שנלכדו ברגע ההיסטורי. מומלץ מאוד.

Dead Wake – Erik Larson

בבל וידיעות ספרים

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

ראשית / מאיר שלו

כותרת משנה: פעמים ראשונות בתנ"ך

בדברים שנשא לרגל קבלת תואר דוקטור לשם כבוד של מכון וייצמן, סיפר מאיר שלו בין השאר, שזוכת פרס נובל, עדה יונת, הזכירה את אביו, יצחק שלו, מי שהיה המחנך שלה בכתה ד', כאחד משני המורים שתרמו להישגיה. כששאל אותה כיצד תרם מורה לספרות ותנ"ך ולשון וידיעת הארץ והיסטוריה, להצטיינותה בביוכימיה, ענתה: "הרגשתי שהוא רואה דברים בצורה אחרת מאנשים אחרים. הרגשתי שהוא רואה דברים שאנשים אחרים בכלל לא רואים". "אבי היה אדם חילוני," הוסיף ואמר בנו. "לא מחמת זלזול ועצלות אלא מתוך ידיעה והכרה. הוא קרא ולימד תנ"ך באהבה ובבקיאות רבה, אבל דרכו הייתה גם ביקורתית, וספקנית, חותרת אל האמת, מסרבת לקדש אדם או מסורת או דיסציפלינה בלי לחקור ולדרוש – בדיוק מה שצריך כדי להצטיין בביוכימיה". באותה גישה ניגש גם מאיר שלו אל סיפורי התנ"ך. בספרו "תנ"ך עכשיו", וגם בספר שלפנינו, הוא מבקש את האנושי שבסיפורים ואת הלקח שביקשו להנחיל. גישתו אינה דתית, אלא היסטורית וספרותית. הוא מביע הערצה לסופרי התנ"ך ומבקר אותם, אינו עוסק בשאלה אם אכן התרחשו הדברים כמסופר, וחותר אל לוז הסיפור בדרכו היחודית.

כל אחד מאחד-עשר פרקי הספר עוסק במופע הראשון של מונח בתנ"ך: אהבה, חלום, מלך, בכי, מרגלים, בעל חיים, אוהבת, נביא, צחוק, שנאה, חוק. המופע הראשון עשוי להעיד על ההתיחסות של התנ"ך כלפיו, ושלו מרחיב בענין זה, אך כל אחד מן המונחים הוא מקפצה לדיון רחב יותר בנושאים העולים ממנו. אציג בקצרה כמה מהם.

הפעם הראשונה בה נזכרת אהבה התנ"ך היא בציווי של אלוהים לאברהם להעלות לעולה אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. הפרק עוסק בהרחבה בסיפור העקדה, שלדעתו של שלו נועד להראות לאילו סמטאות אפלות יכולה להגיע צייתנותו של המאמין הצייתן ביותר במקרא. צייתנותו של אברהם תשוב ותעלה בפרק אודות הבכי הראשון, בכיה של הגר המגורשת, שאינה מסוגלת לראות במותו של בנה. בשני המקרים הללו נדרש אברהם להקריב את בנו, ובשניהם השכים לקום ולציית. אברהם הוא המאמין שכל אלוהים מאחל לעצמו, כותב שלו.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים

בין שאר פרטים מעניינים בפרק אודות האהבה הראשונה, נהניתי מגישתו של הסופר לסיפור חייו של אברהם אחרי שובו מהר המוריה. הוא מצביע על רמזים ברורים לניתוק בינו ובין בנו ואשתו, וגם בינו וביו אלוהיו. אולי כדי לכפר על הטראומה שגרם ליצחק, הוא שולח את אליעזר למצוא לו אשה. רק אחרי שעלתה בידו משימה זו, שבה אליו שלוות נפשו, והוא מרשה לעצמו להנשא שנית וליהנות מחיים פשוטים. מבריק.

הפרק אודות הבכי הראשון – כאמור, בכיה של הגר – מתייחס גם למקרי בכי אחרים, ומספר את הסיפור שהוא אולי המרגש ביותר בספר. דוד ציווה להחזיר אליו את מיכל בת שאול, שהיתה אשתו וניתנה לאחר. "רומן שלם מסתתר כאן, מקופל בפסוק אחד, וכשקורא בעל לב קורא אותו, הוא נפתח ומתעלעל בלבו", כותב שלו. הוא נוטל את התיאור התמציתי של דרכה של מיכל חזרה אל דוד, והופך אותו לסיפור חי ומפורט, תוך שהוא מתמקד בבעלה השני, פלטיאל בן ליש, שהלך אחריה ובכה.

וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ-מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן-לוש (לָיִשׁ) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד-בַּחֻרִים; וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹׁב

וכמו שהוא יודע לרגש, כך הוא גם מצליח להצחיק. מונח הריגול מוזכר לראשונה כשיוסף מטיח באחיו מְרַגְּלִים אַתֶּם, אבל הפרק עוסק בחלקו הגדול בפרשה המפורסמת של שנים-עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ. פרשה זו מוצגת במונחים של ימינו, החל ב"מי נתן את ההוראה", דרך המינוי הלא הגיוני של ראשי השבטים למרגלים – כך נשלחה לארץ חבורה לא מקצועית, גדולה מדי, בולטת מדי, והגרוע מכל – חבורה של פוליטיקאים, שיש בה חשבונות והתחשבנויות, יצרים ואינטרסים זרים, ויותר משמץ של תחרות – עבור בהוראות הבלתי מקצועיות שקיבלו, וכלה במסירת ממצאי המשימה לכל העם, במקום למי ששלח אותם, ובחילוקי הדעות הצפויים בין השליחים. מכאן הוא עובר לגרסתו של משה לארועים, כפי שהיא מובאת בספר דברים, ומספר כי משה של ספר דברים החמיר אף יותר מהגישה של "כולנו אשמים" של היום, שלפיה גם ההנהגה וגם העם אשמים. אצלו ההנהגה זכאית והעם לבדו אשם. באמת אין חדש תחת השמש. אבל לא הכל שלילי: סיפור המרגלים ששלח יהושע ליריחו מעיד על הפקת לקחים נבונה.

פרק מעניין עוסק בנביא הראשון. בפתיחתו חולף הסופר ביעף על מופעי המונח, ובוחר להתמקד בסיפורו של יונה, למרות שהתואר נביא לא נקשר במפורש בשמו. הוא מביע השערות בדבר הסופר שכתב את הספר – אולי ירמיהו או תלמידו – ומניח שמטרת הסיפור, שמן הסתם לא התרחש באמת, היא להבהיר מהו תפקידו של הנביא ולהסדיר את "יחסי העבודה" שלו עם אלוהים. ואולי היתה גם מטרה נוספת, להתריע מפני הידרדרותם של הנביאים באמצעות שושלת של שלושה: אליהו, שהרג למען אלוהיו ואמונתו; אלישע ששילח דובים טורפים בארבעים ושניים ילדים מפאת כבוד פדחתו; ואחריהם יונה, אשר היה מוכן לראות באובדנה של עיר שלמה, במותם של מאה ועשרים אלף גברים, נשים וטף, כדי שיישמר כבודו המקצועי.

סיפורי התנ"ך, מתוך עיניו של מאיר שלו, חיים ונוכחים ורלוונטים לימינו. כך, לדוגמא, בפרק על החוק הראשון הוא כותב על החוקים הידועים מכולם – עשרת הדברות – ומתייחס בעיקר ל"ללא תחמוד", הדיבר האחרון שאינו ניתן לביצוע: הכל נכשלים בדיבר האחרון, וכך יצרה הדת המאורגנת את המצב הרצוי מבחינתה: תחושה מתמדת של אשמה שחש אדם כלפי אלוהיו, וידיעה שאין הוא יכול להשביע את רצונו. כך יצרו עשרת הדברות את ההיזקקות המתמדת של המאמין לתיווכו של הממסד הדתי, תמורת העמלה המקובלת בשוק המעשרות. בפרק על בעל החיים הראשון – התנינים הגדולים – הוא מתייחס להוראה הכמעט ראשונה שניתנה לבני האדם, מיד אחרי פרו ורבו: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. למה דווקא הוראה זו, כשרבות וחשובות יותר יכלו לתפוס את מקומה? הוא מעלה את ההשערה שלמרות היחס הבלתי הוגן של בני האדם כלפי בעלי החיים, הם חשים אי נוחות, ולכן בדו הרשאה אלוהית שתקל על מצפונם.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר, חידשתי את הידע שהיה לי וקצת התפוגג, התעשרתי בידע חדש, ובעיקר התרשמתי מכתיבתו הרעננה והכובשת של מאיר שלו. גם אם לא מאמצים את זוית הראיה שלו, היא מעוררת סקרנות ומחשבה. בסקירה זו הצגתי מעט מן השפע שבספר, ואני ממליצה על קריאתו.  

עם עובד

2008

כל הסיפורים / אידה פינק

אידה פינק היתה בת שמונה-עשרה כשהגרמנים פלשו לפולין. יחד עם אביה הרופא, אמה המורה ואחותה הצעירה ממנה בשנתים, נאלצה לעבור לגטו. ב-1942 נמלטה ממנו יחד עם אחותה, והשתים עברו את המלחמה במנוסה בזהות בדויה. את קורות אותן שנים תיארה בספרה האוטוביוגרפי המרתק, "נלך בלילות, נישן בימים".

חלומה של אידה פינק להיות סופרת נקטע בשל המלחמה, אבל ב-1957 החלה לכתוב את סיפוריה, שהקנו לה בשנים שאחר-כך פרסים, כולל פרס ישראל לספרות ב-2008. הסיפורים כולם סובבים סביב השואה, חלקם בעלי קוים אוטוביוגרפים, חלקם נשענים על עדויות ששמעה כשעבדה ביד ושם. הסיפורים נכתבו בפולנית, השפה עליה גדלה, ורובם תורגמו ברגישות על ידי דוד רוזנפלד, שצירף לספר אחרית דבר אודות יחודה של פינק.

בתחילת דרכה נטען נגדה כי "ככה לא כותבים על השואה". לא ברור לגמרי למה התכוון מי שאמר זאת, אולי לבחירה להתמקד כמעט תמיד בתמונות "שוליות". מרבית הסיפורים אינם נוגעים במישרין בזוועות, אם ב"זוועות" אנו מתכוונים רק לאלימות ישירה ולרצח. בסיפוריה של אידה פינק הפשע הנורא של השואה נוכח, אבל רוב הזמן מובא לידי ביטוי באמצעות גילוייו הפחות בוטים לכאורה. ב"מול הראי", כדוגמא, צעירה, שעובדת בעבודות כפיה, מביאה אל חברתה, אף היא עובדת כפיה, שמלה "לקצר ולהצר במותניים, כי רזיתי". החברה, שנאלצה למכור את מכונת התפירה שלה, מנסה לספר לצעירה על קרוביה שנלקחו ונעלמו, אבל זו מתעקשת לא לשמוע, לא מפני שאינה מודעת, אלא מפני שבאותו רגע בחרה באשלית האושר שבשגרה לכאורה נורמלית.  

לעתים האימה והאבסורד מובעים דווקא על ידי אנשים חיוביים. ב"ז'ן כריסטוף" מקווה המשגיחה על עובדות יהודיות לקבל בהשאלה מאחת מהן את הספר שהיא קוראת. כשהעובדת מביע ספק אם תספיק לסיים את הספר לפני שיקחו אותה, כפי שלקחו את קרוביה, אומרת לה המשגיחה במה שהיא סבורה שהוא טוב לב: "אבל את תספיקי, בטח שתספיקי, זה לא ספר כל כך עבה". ב"המחבוא"בני משפחה, שהסתירו יהודים בתקופת המלחמה, מזמינים אותם אחריה לראות את הבית החדש שבנו (בכספם של היהודים אסירי התודה). בגאווה הם מראים להם את המחבוא שהכינו בשבילם, לפעם הבאה…                

גם כשהסופרת נוגעת במישרין באלימות, היא ממקדת את אלומת הרגש אל תמונה יחידה. "המשוגע" הוא מונולוג של אב מיוסר, שחי ללא הרף את הרגע בו ראה את בנותיו הקטנות נתפסות ומועלות למשאית, וממקום המסתור שלו סימן להן לשתוק ולא להסגיר אותו. ב"הקפיצה" תוהה המספרת כיצד חיו אב ובת תחת קורת גג אחת, אחרי שהאב, עובד היודנראט, הוציא את חתנו ממחבואו בצו השלטונות.

הסיפורים מכילים את חווית השואה כולה, מן הרגע שלפני ועד האובדן שאחרי. ב"הגן המפליג למרחקים" מובע הרגע בו נפרדים גורלותיהם של שכנים, יהודים ופולנים, באמצעות הזיה של בת המשפחה היהודית, הרואה את גנם של השכנים מפליג הרחק. ב"הכתובת" אדם עושה דרכו במשך ימים ברגל אל מרכז קליטה, בתקווה שהאשה שנמצאת שם, ושמה כשם אשתו, היא אכן האשה שחשב שנספתה יחד עם בנם. ב"ליל הכניעה" צעירה, אולי בת דמותה של הסופרת, מתקשה לספר לחייל אמריקאי המאוהב בה שהיא יהודיה, עד כדי כך הורגלה לשקר כדי לשמור על עצמה.

כל אחד מסיפוריה של אידה פינק מלוטש כגביש, וכל אחד מהם מאיר עוד זוית ראיה, עוד חוויה פרטית, ממחיש בדרך יחודית את מה שקשה לתאר במלים. חלקם של הסיפורים מסופר בגוף ראשון, מפיה של אשה או מפיו של גבר, חלקם בגוף שלישי. לפעמים הם לוכדים רגע בזמן, לפעמים משתרעים על פני תקופת חיים. כולם מחלצים מתוך ההיסטוריה את היחידים מהם היא מורכבת, וכולם, למעט אחד, הם סיפוריהם של הקורבנות. יוצא הדופן, "העליה בדרגה" מראה שכוחה של אידה פינק גדול לא רק בזיקוקו של רגש, אלא גם בציניות כמעט סמויה. בסיפור זה מתואר הבן המושלם של משפחה גרמנית, משוש לבם וגאוותם של הוריו, הנכנע ללחצו של אביו ומספר לו כיצד זכה בעליה בדרגה בשורות האס אס, ואין צורך להרחיב.   

על אופיים של הסיפורים אפשר אולי להעיד באמצעות כותרת המשנה של שניים מן הסיפורים, "רישומים לקורות חיים". אידה פינק רושמת רישומים עדינים, ואינה נדרשת אל הצבעים העזים, אל המלים הגדולות ואל הזעם הגלוי. העדינות מצטברת לעוצמה, וכל אחד מן הסיפורים הוא חץ שלוח אל לבו של הקורא.

Opowiadania Zebrane – Ida Fink

עם עובד

2004 (1995 – 2000)

תרגום מפולנית: דוד רוזנפלד (חמישה סיפורים תרגמו על יד בנימין טנא)

קריאת רשות / ויסלבה שימבורסקה

"על-פי התפיסה המיושנת, אני סבורה שקריאת ספרים היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות לעצמה. הומו לודנס רוקד, שר, מחווה תנועות מלאות משמעות, עושה פוזות, מתגנדר, חוגג ועורך טקסים יחודיים. איני ממעיטה בחשיבות המשחקים האלה – בלעדיהם, כך נראה, היו חיי האדם חולפים בשיגרה ובהתפרקות שלא ייאמנו. עם זאת, אלו פעילויות קולקטיביות שעולה מהן, מורגש יותר או פחות, ניחוח של תרגילי-סדר קבוצתיים. הומו לודנס שספר בידו הוא אדם חופשי. חופשי עד כמה שניתן להיות חופשי. הוא מחליט על כללי המשחק באופן עצמאי ומציית רק לסקרנותו שלו. הוא מרשה לעצמו לקרוא ספרים חכמים שמהם ישכיל וספרים טיפשיים שגם מהם ילמד משהו. מותר לו לא לגמור ספר אחד, ואילו את השני לקרוא מן הסוף להתחלה. מותר לו לצחקק במקום לא צפוי ולהתעכב בהפתעה על מילים שיזכור כל חייו. ולבסוף מותר לו – דבר ששום משחק אחר לא יכול להציע – להקשיב לטיעוניו של מונטיין או לצלול לרגע לעידן המזוזואיקון"

במשך כארבעה עשורים, החל משנות השישים, כתבה ויסלבה שימבורסקה טור בשם "קריאת רשות". הרעיון המקורי היה לכתוב ביקורות אודות ספרים שלא זכו להגיע אל טורי הביקורת, אבל, כפי ששימבורסקה מעידה על עצמה, "עד מהרה הבנתי שאיני יכולה לכתוב ביקורות, ואפילו אין לי חשק לזה". כתחליף, מוצלח עד מאוד, הספרים שימשו לה נקודת מוצא לכתיבה אסוציאטיבית. כמו בשיריה, וכמו בתגובות לכותבים שרוכזו ב"דואר ספרותי", גם כאן היא כותבת בגובה העיניים, שנונה ופיקחית, ותמיד מעניינת. באחרית דבר מאת המתרגם רפי וייכרט הוא מתמצת יפה את התחושה בעת הקריאה: "למרות שראינו את הדברים שעליהם היא מדברת, לא חשבנו עליהם בדרך שהיא מציעה, ואם נרמזה במוחנו מחשבה דומה, הרי ששימבורסקה מיטיבה מאיתנו לנסחה".

"טכנית", כל אחד מן הקטעים הקצרים – רובם בני עמוד ומחצה – עוסק בספר יחיד. כותרת מרבית הטורים היא שמו של הספר, ובסיומו של כל קטע מובאים פרטיו – שם הסופר, שם המתרגם, ההוצאה. לעתים מְפנה שם הספר את שמו בכותרת הטור לטובת אחד מן הדגשים בדבריה של שימבורסקה – כמו "דמעותיו של פלובר" לספר "ז'ורז' סאנד" – ולעתים משולבות הערותיה בתוך הפרטים בסיום: תרגם מאנגלית (כי מיפנית איש לא ידע לתרגם)…  קיצרה (וחבל שכך)… (עותק מושאל משום שהמהדורה המצומצמת אזלה כהרף עין).

נדמה שכל טקסט כתוב מושך את תשומת לבה של שימבורסקה. מכיוון שבניגוד לקהלת היא סבורה שבהחלט יש חדש תחת השמש, היא מוצאת ענין וחידוש בכל מקום. בין הספרים שעברו תחת ידיה נמצא ספר המתעד את חיי היומיום בורשה בתקופת ההשכלה, שמאפשר לה לפזר את הרומנטיקה שבסיפורים ההיסטוריים המתבוננים רק בנעשה בארמונות ולא בסמטאות דחוסות ואומללות; מדריך לשמירה על יופי, שבו היא משתלחת בלגלוג (וראו את התמונה הפרחחית והטבעית שעל הכריכה); אוסף סיפורים אודות מאה העריצים הגדולים, שחוסר ההגיון שבעריכתו גורם לה להמליץ על רכישה במחיר זול בהרבה ולשימוש טוב בהרבה את "100 מאכלים מתפוחי  אדמה", למשל; ספר אודות תולדות משפטי הכישוף, שבזכותו מזדמן לה לספר על מאזני המכשפות באאודוואטר שבהולנד, ששימשו לקביעת גורלם של מי שנחשדו בכישוף, ועל זקני העיירה שהצילו את החשודים. חומר הקריאה המגוון שלה כולל גם בחירות יוצאות דופן, כמו לוח שנה, מדריך להדבקת טפטים, ועלון של מוזיאון לכפתורים, שמעורר בה סקרנות לגבי התפתחות השימוש בהם. לשאלה אם אין לה דאגות גדולות יותר מתולדותיהם של החייטים, היא עונה בפשטות ובחן: "בודאי שיש לי דאגות גדולות יותר, אבל אין זו סיבה שלא יהיו לי גם קטנות יותר".

בין ציטוטים רבים שסימנתי ושמרתי, משכו את תשומת ליבי אלה הקשורים בספרות. הנה מה שיש למי שזכתה בפרס נובל לספרות כמשוררת לומר על השירה: "אני רוגזת על הקלות שבה משוררים כותבים על שירה, כאילו היו בה סודות שאינם נגישים כלל לסוגות ספרותיות אחרות […] השירה ממשיכה לחיות ואינה סוגה נחותה, אולם נראה לי לא מנומס לייחס לה עליונות מוחלטת בתחום הרגשת ותפיסת החיים בהשוואה להישגים האמנותיים של הפרוזה והדרמה".

הזדהיתי עם דבריה על ספרי חופשה: "אין לי מושג מנין התפיסה האידיוטית שלחופשות לוקחים רק ספרים "קלים". נהפוך הוא, את הספרים ה"קלים" קוראים – אם בכלל קוראים משהו – לפני השינה, אחרי יום עבודה במשרד או בבית, כשכבר קשה להתרכז כמו שצריך כשקוראים ספרים רציניים יותר".

ועוד אחד אחרון (אם כי קשה לוותר על האחרים) אודות אוטוביוגרפיה בכלל, וזו של מרצ'לו מאסטרויאני בפרט: "הוא אינו חופר בורות לאיש, לא מתחשבן עם אף אחד, לא מדביק לעצמו כנפי מלאך ונמנע מוידויים שערוריתיים. יש המניחים שזכרונות מסוג זה לא יימכרו היטב. ואילו אני מאמינה בקורא שמצפה מן הכותב ליותר: הרהור על החיים שהוענקו לו".

בין שהיא מתבטאת בשורות שירה קצרות, ובין שהיא בוחרת בפרוזה, ויסלבה שימבורסקה מבריקה, ישירה ומקורית. "קריאת רשות" אולי אינו קריאת חובה, למרות הכותרת שנתן רפי וייכרט לאחרית הדבר, אבל הוא בהחלט מומלץ בחום.

Lektury Nadobowiązkowe – Wisława Szymborska

חרגול וקֶשֶב לשירה

2005 (1973)

תרגום מפולנית: רפי וייכרט

הקנוניה נגד אמריקה / פיליפ רות

ב-1940, לנוכח המלחמה באירופה והתעצמותה של גרמניה, חרג הנשיא רוזוולט מן המסורת שנקבעה על ידי וושינגטון, וביקש להבחר לכהונה שלישית. מבוקשו עלה בידו, וארבע שנים אחר כך אף הגדיל לעשות ונבחר לכהונה רביעית. כך ארע במציאות. בהיסטוריה החילופית שמציג פיליפ רות הציבה המפלגה הרפובליקנית כנגדו מועמד אטרקטיבי במיוחד, צ'רלס לינדברג, טייס נערץ, ששבה את הדמיון בטיסותיו החלוציות, ונכנס אל הלב באבלו על בנו התינוק שנחטף ונרצח. בעוד רוזוולט הצהיר כי לא ישלח אמריקאים להלחם באירופה, אך תמך מוסרית ומעשית בבנות הברית, לינדברג נקט בעמדות בדלניות נוקשות. ססמתו היתה "אמריקה תחילה", ואמריקה בחרה בו.   

משהיה לינדברג לנשיא, הפכו עמדותיו הפרטיות לנחלתם של רבים. מן הסתם לא הפכו בני אדם את עורם, אבל תחושות שלא הובעו בקול צפו כעת בגלוי. לינדברג, שהאשים את היהודים – יחד עם הבריטים ועם אנשי רוזוולט – בנסיון לגרור את אמריקה למלחמה, נתן לגיטימציה לדעות קדומות ולאנטישמיות. בני משפחת רות, כמו יהודים רבים אחרים, שעליהם כותב הסופר כי "יהדותם נבעה מעצם היותם מי שהם, כמו האמריקאיות שלהם", חשו בכך באופן מיידי. כשהרמן, אבי המשפחה, לוקח את משפחתו לטיול בוושינגטון, אולי כדי להתנחם בנוכחות המוחשית של סמלי הדמוקרטיה, המשפחה מוצאת עצמה מגורשת מבית מלון ומותקפת מילולית במסעדה. הרמן הנסער מצטט מנאום גטיסברג, "כל בני האדם שווים נבראו". "אבל זה לא אומר שכל הזמנות המלון נבראו שוות", עונה לו שוטר שהוזעק למקום, וצחוק נשמע בלובי. פעמיים בתוך יום הם מכונים "יהודי חצוף". כשאיש האף בי איי נטפל אל פיליפ בן התשע ברחוב, וחוקר אותו על דיעותיהם של בני המשפחה, הילד מעיד על עצמו כי "כבר התחלתי לחשוב על עצמי כעל פושע קטן בגלל יהדותי".                  

פיליפ רות, סופר חכם, אינו מעתיק את גרמניה הנאצית אל ארצות הברית. "הפתרון הסופי" האמריקאי מעודן יותר, עטוף בדמוקרטיה ובמילים מנומסות. אגף הקליטה האמריקאי ותנועת "אדם לאדם" מִתנאים בכוונות יפות, לקרב את העירונים אל המסורת של חיי הכפר, ומכוחן, בשיתוף פעולה עם עסקים גדולים, הם כופים על משפחות יהודיות לעקור משכונותיהן ולעבור אל מקומות בהם יהוו מיעוט. את מקום המשפחות העקורות תופסות משפחות לא יהודיות במסגרת מיזם השכן הטוב, שמטרתו "להעשיר" את "האמריקאיות" של כל הנוגעים בדבר. המטרה המוצהרת היא עידוד המיעוטים הדתיים והלאומיים באמריקה להשתלבות רבה יותר בחברה הכללית. בפועל, היהודים הם המיעוט שבו מתעניינים כולם.

אבל לא הכל מעודן ומנומס. האמריקאים הלבנים-נוצרים, שכבר הוכיחו את עצמם בעבר כמבצעי לינצ'ים מיומנים, אמנם לא קיבלו הוראה מגבוה, אבל באוירה שנשתררה לא איחרו הפוגרומים להגיע. הם מקומיים, רבים מגנים אותם, אבל הם נמשכים. כשהרמן וסנדי נוסעים להביא לביתם ילד שאמו נרצחה, זכרו של ליאו פרנק רודף אותם.

לצד ההיסחפות הקלה של האמריקאים אחרי נשיאם הפופולרי, אוהד הנאצים, מטפל רות גם בקשת התגובות של היהודים. ישנם המשתפים פעולה עם השלטון, אולי מתוך אופורטוניזם, אולי משנאה עצמית. הביקורת שלו עליהם אינה מוסווית, ובאה לידי ביטוי בעיקר ביחסם אל יהודי שהעז להציג את מועמדותו לנשיאות, והטיח בפני האומה את האמיתות שלו. "בכך הוא חיזק ביודעין את אותה עוינות שהם דימו בנפשם כי שיככו בהתנהגותם המופתית כלפי עמיתיהם וידידיהם הנוצרים", הוא כותב ומתייחס לאשליה כאילו הדעות הקדומות תלויות בהם. בקצה השני של התגובות נמצאים אלה שממהרים לפרק את עסקיהם, לארוז את חפציהם, ולבקש מקלט בקנדה. בתווך נמצא הרוב המפוחד שנשאר במקומו, מקווה שיעבור זעם, מחזיק באמונה בחוק ובסדר של הדמוקרטיה.

גם המיקרוקוסמוס של המשפחה מסופר במדוקדק, אמנם מנקודת המבט של ילד שעולמו היציב התערער – אמו היציבה פוחדת, אביו החזק בוכה – אבל עם תבונת המבוגר המספר. בדומה לאופן האמין שבו מטפל רות במעגלים של המדינה ושל הקהילה, גם בחוג המשפחתי הוא אינו צובע את דמויותיו בגוון יחיד, אלא מפתח את הדינמיקה המשתנה בין מרכיביו.

"הקנוניה נגד אמריקה" משובץ בדמויות אמיתיות ובארועים שאכן ארעו, ואלה יחד עם הכתיבה המצוינת של פיליפ רות מרכיבים סיפור אמין מאוד. אולי משום שצללתי לתוכו בשלמות, ואולי משום שאמינותו גבוהה, ובעצם שני אלה כרוכים יחדיו, כשמצאתי ברשת תמונה של הרמן ובס וילדיהם סנדי ופיליפ, חשבתי לעצמי, "הם מחייכים, אז כנראה המצב לא היה כל כך קשה", ולקח לי רגע להזכר ש"המצב" ספרותי, לא היסטורי. ואולי האמינות נובעת לא רק מכשרונו של רות, אלא גם מן הידיעה שהמציאות שהוא מתאר יכולה להתרחש.

מומלץ, כמובן.

The Plot Against America – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2004)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

רפסודת האבן / ז'וזה סאראמאגו

סדק נפער בפירינאים, ההרים המפרידים בין אירופה וחצי האי האיברי. מה גרם להיווצרותו של הסדק, שהלך והתרחב עד להיפרדותו של חצי האי מן היבשת? לאנשי המדע יש השערות בלתי מאומתות, אבל לשני אנשים בפורטוגל ובספרד יש תחושה שבשלהם התרחשה התופעה יוצאת הדופן הזאת: ז'ואנה שחרצה חריץ בקרקע באמצעות ענף בוקיצה, ושום כוח בעולם לא הצליח לאחותו; וז'ואקים, שטייל על שפת הים, מקפיץ כהרגלו אבנים קטנות על פני המים, הרים אבן, כבדה מכפי כוחותיו, והשליך אותה הרחק אל תוך המים. שניהם, כל אחד ממקומו, חוברים זה לזה ולשלושה אנשים נוספים, שחוו חוויות יוצאות דופן בעת היפרדותו של חצי האי: פדרו, שחש את האדמה רועדת; ז'וזה, שלהקת זרזירים עוקבת אחריו בכל אשר ילך; ומאריה, שהחלה להתיר גרב כחול ישן, ומצאה חוט צמר שאין לו סוף. כלב ושני סוסים משלימים את החבורה, המתוארת ברגעי ההרמוניה שלה כ"נווה שלווה" בתוך כל הרעש והמהומה האוחזים בחצי האי הצף.

מנחם פרי, באחרית דבר מלומדת לספר, מציג את הדיון בסיבתיות כנושאו העיקרי של הספר, ושפע המובאות שהוא כולל בדבריו תומך בכך. הסיבתיות היא אכן נושא מרכזי, וסאראמאגו שב אליו בהזדמנויות רבות ובדרכים מגוונות. אבל בעיני, משמעותי לא פחות הוא הנושא החברתי-פוליטי, המקיף את יחסי האי האיברי עם אירופה, את הפוליטיקה הפנימית של פורטוגל, שאינה שונה במהותה מן המתרחש במקומות אחרים, ואת היחסים הבינלאומיים, או ליתר דיוק האחריות הגלובלית ההדדית.

הנה כמה התיחסויות ומובאות (כי בלי לצטט את סאראמאגו, שאין דומה לו, אי אפשר) בהקשר זה:

בצד האיברי חוששים מן המורכבות שיביא הניתוק הגיאוגרפי, משום ש"לא נוכל להתעלם מכך שבעיות הקשר  שלנו עם אירופה, שהיסטורית הן מסובכות ממילא, יהיו טעונות חומר נפץ".

באירופה, לעומת זאת, הדעות חלוקות: "כמה מן החברות בה [בועדה המתמדת] הגיעו לידי הפגנת התנתקות כלשהי, מילה מדויקת מאין כמוה, ואף רמזו שאם חצי האי האיברי רוצה להסתלק, שיסתלק, הטעות היתה שנתנו לו להכנס". אבל במקביל לעמדה הרשמית, אם גם בלתי מובעת במפורש, הזו, מתפשטת ברחבי היבשת תנועה עממית, וכתובות "גם אנחנו אִיבֶּרִים" צצות בכל מקום. תנועה זו אינה נותרת ללא תגובה: "האירופאים השמרנים הנאמנים מחו, האנרכיסטים האלה משוגעים, תמיד זה כך, מיחסים הכל לאנארכיזם"…

ואם הציטוט האחרון נשמע מוכר ועדכני, הנה עוד אחד: ממשלת פורטוגל התפטרה בשל מצב הענינים החמור, "דבר המעלה על הדעת את האפשרות שגדול כוחן של ממשלות לפעול ביעילות רק ברגעים שבהם אין סיבות טובות לתבוע את מיטב כוחן ויעילותן […] לפיכך הציע [ראש הממשלה] לנשיא הרפובליקה להרכיב ממשלת הצלה לאומית, בהשתתפות כל הכוחות הפוליטיים, עם או בלי יצוג פרלמנטרי, בהתחשב בכך שתמיד יימצא מקום של תת-מזכיר-משנה לאיזה מזכיר-משנה של איזה סגן-שר, שאפשר להציע אותו לסיעות שבימים כתיקונם אין מזמינים אותן אפילו כדי לפתוח דלת".

וכדי שמשל הניתוק מאירופה יהיה מושלם, נפער בדרומו של חצי האי סדק בינו ובין גיברלטר, הטריטוריה המשתייכת לכתר הבריטי. "ואם כך יקרה אל לנו להטיל את האשמה על הבריטים, אשמה יש להטיל עלינו עצמנו, על ספרד, שלא ידעה להחזיר לעצמה בזמן את חלקת המולדת המקודשת הזאת, ועכשו כבר מאוחר, היא עצמה נוטשת אותנו".

מה צופן העתיד לאירופה, החשה הקלה על שנפטרה מן האִיבֶּרִים? הידרדרות לנייטרליות אדישה, כך על פי סאראמאגו. "סוף סוף נתחיל לדעת מהי אירופה, אם לא נשארו בה, עדיין, גושים ממזרים, שבמוקדם או במאוחר, באופן כזה או אחר, גם הם יינתקו. נתערב על כך שבעתיד הסופי שלנו נצטמצם לארץ אחת בלבד, תמצית הרוח האירופאית, זיכוך מושלם פשוט, אירופה, כלומר, שווייץ".

ובינתים, בצפון-אמריקה, חרדות ארצות הברית וקנדה מפני התקרבותו של חצי האי – שממשיך להיות מכונה כך למרות שהפך לאי – אל חופיהן. דיונים חשאיים מתקיימים ביניהן על האפשרות לתקוע את חצי האי אי שם בדרך, רק שלא יגע בהן, "וכן שיש, כבר כעת, להתחיל בבדיקה שמטרתה הכנסת שינויים מתאימים בחוקי ההגירה של השתים, לחזק בעיקר את סעיפי הסיוג, שלא יחשבו להם הספרדים או הפורטוגזים שהם יכולים להכנס לנו הביתה ככה סתם, באמתלה שאנחנו שכנים".

אולי תסייע לחצי האי האחווה הגלובלית? "טרם כינון הממשלה החדשה כבר פנה נשיא הרפובליקה לסולידריות הבינלאומית, אשר הודות לה, כפי שזכור לנו, וזו רק אחת הדוגמאות שהיינו יכולים להביא, נמנע הרעב באפריקה", מעריך סאראמאגו בציניות ברורה.

עד כאן, בתמצית, על אחד מן הנושאים המרכזיים בספר. אבל את ספרו של סאראמאגו, כרגיל, אי אפשר לתחום לכלל נושאים בודדים. כוחו של הסופר בדברנותו, בניסוחים המורכבים שלו, המאפשרים לכלול שפע רעיוני בסטיות רגעיות מן הנושא של המשפט מבלי לאבד את החוט המקשר בין ראש המשפט הארוך לזנבו. בכל פינה מסתתרת הברקה, מציץ רעיון שראוי לתשומת לב, מופיע פיתול בלתי צפוי. ברוח טובה הוא שותל כאילו באקראי את ההערה הזו בסיומה של פסקה דקדקנית: "כל המלים הללו נחשבו כנחוצות על מנת להסביר שהגענו לאט יותר משהיה צפוי, אבל התמציתיות איננה מעלה מוחלטת, אכן לפעמים כל המוסיף גורע, אבל באיזה רווח יצאנו כאשר נֶאֱמר יותר מן הדרוש". ב-ד-י-ו-ק.

כפי שהדגים ב"דברי ימי מנזר" הנהדר, שראה אור ארבע שנים לפני "רפסודת האבן", סאראמאגו מפליא לספר סיפורי אהבה כובשים. בלי מלים גדולות ונרגשות, בלי רומנטיקה, בלי גברים מסוקסים ונשים ענוגות. רק בני אדם פשוטים, ולבבות שנקשרים, והאויר והאור שמשתנים בקרבת האהבה. גיבוריו אינם מושלמים, אבל הוא אוהב אותם, על מעלותיהם ועל חולשותיהם, ומאהיב אותם על הקוראים.

מרים טבעון תרגמה מצוין, כמו תרגומיה לספריו האחרים של סאראמאגו, והספר מומלץ עד מאוד.

A Jangada de Pedra – José Saramago

הספריה החדשה

1992 (1986)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

ידעתי למה הציפור הכלואה שרה / מאיה אנג'לו

מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת ופעילה מרכזית בתנועה לזכויות האזרח, העלתה את קורות חייה על הכתב בששה ספרים ביוגרפיים. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" הוא הראשון מביניהם, והיחיד שתורגם לעברית. שמו של הספר נלקח מן הפואמה "סימפטיה" שכתב פול לורנס דנבר, משורר אפרו-אמריקאי, בן להורים שהיו עבדים. הסופרת, שנולדה ב-1928 בשם מרגריט ג'ונסון (מאיה הוא הכינוי שניתן לה בהשראת אחיה, ואנג'לוּ הוא השם שאימצה לאחר גירושיה מאדם ששם משפחתו אנג'לוס), מתארת בספר את חייה מאז היתה ילדה בת שלוש, ועד לידת בנה כשהיתה בת שבע-עשרה.

מאיה ואחיה ביילי, המבוגר ממנה בשנה, נולדו בסנט-לואיס. כשהיתה בת שלוש ההורים נפרדו, והילדים הועלו על רכבת ונשלחו אל סבתם, אם אביהם, בארקנסו. מוֹמָה, כפי שכונתה הסבתא, גידלה אותם במסירות תחת שורה של עקרונות נוקשים שעיצבו את חייה של הילדה. כעבור ארבע שנים ראו לראשונה את אביהם, שבא לבקרם ולקח אותם אתו אל בית אמם. על האב מעידה בתו שהיה שחצן ומרוכז בעצמו – לחג המולד שלח לילדיו תמונה של עצמו. האם, לעומת זאת, היתה מושא הערצתם של הילדים, אשה שמחה, זוהרת, לוקחת את החיים בקלות (בראיון עם אופרה וינפרי אמרה מאיה אנג'לו, שאמה היתה אם גרועה לפעוטות אבל מושלמת למתבגרים). שנה אחת בלבד חיו ביילי ומאיה עם האם ועם בן זוגה. כשהיתה מאיה בת שמונה נאנסה על ידיו. הארוע הקשה, העדות שנאלצה לתת במשפט, הרצח של האיש, ככל הנראה על ידי בני משפחת האב, לאחר שפרקליטו הצליח לחלץ אותו מישיבה בכלא – כל אלה גרמו לה לחדול כליל מדיבור ולהסתגר בתוך עצמה. יכול להיות שהאם לא הצליחה להתמודד עם הקדרות שאפפה אותה, והילדים נשלחו שוב אל מומה. חמש שנים אחר-כך טולטלו שוב, ועברו לגור עם אמם בסן-פרנציסקו. יתכן שמומה חשה שהיא מזדקנת, ואין בכוחה לטפל בהם, או אולי הטראומה שחווה ביילי, כשראה את גופתו של קורבן לינץ' נמשית מן המים, היא שדחפה אותה לשלוח את נכדיה אל מקום טוב יותר. ביילי נותר חסר מנוחה, אך מאיה מצאה בית אצל אמה.

שני נושאים מרכזיים שזורים בסיפור חייה של מאיה אנג'לו, הילדות הבלתי שגרתית והיחסים בין שחורים ללבנים. הסופרת מתארת באמינות רבה את תחושותיהם של ילדים קטנים, שהורחקו על לא עוול בכפם מהוריהם. הם אולי לא הרבו להרהר בכך ביומיום, אבל לא יכלו להמנע מכך כשהמציאות טפחה על פניהם. פרק קורע לב מתאר את הפעם הראשונה בה שלחו להם ההורים מתנות לחג המולד. המתנות, שהעידו בבירור על הניכור והזרות ששררו ביניהם, אילצו אותם להתמודד עם העובדה שההורים אכן חיים אי שם, ולא מתים, כפי ששכנעו את עצמם, שהרי אם לא מתו מדוע לא הביאו את הילדים אליהם? "המתנות פתחו את הדלת לשאלות שאיש מאתנו לא רצה לשאול. למה הם שלחו אותנו מעליהם? ומה עשינו שהיה רע כל כך?" ביילי, שלמרות גילו הצעיר היה הסלע היציב בחייה של אחותו, שכנע את הילדה, ואולי גם את עצמו, שאם אמם שלחה להם מתנות, היא ודאי מתכוונת לבוא לקחת אותם. שלוש שנים עברו בטרם התגשמה אשליה זו. פרק עצוב נוסף, שהתרחש בתקופת שהותם השניה של הילדים אצל מומה, מתאר כיצד ביילי, שהלך לקולנוע ולא שב הביתה בשעה שהיה אמור לשוב, סירב להסביר את היעדרו, ולא פצה פה גם כשהוענש במלקות. למאיה סיפר אחר-כך שראה בסרט שחקנית שדמתה דמיון מפליא לאמם, ויצא לשוטט משום שלא מצא מנוחה לנפשו.

הנושא השני, הכתוב אף הוא בכנות ובאמינות, ממחיש את הרגשות הקולקטיביים של האפרו-אמריקאים. מומה חינכה את ילדיה ללכת בנתיבים הבטוחים שהיא ניסתה והכשירה עבורם – לא לדבר אל הלבנים, לא להתייחס אליהם בגסות אפילו בהיעדרם. "אילו נשאלה אם היא פחדנית או לא, היתה אומרת שהיא ריאליסטית". במציאות שבה אשה מכובדת כמומה, בעלת חנות, מצליחה כלכלית, ומלווה כספים ללבנים ולשחורים, נאלצת לסבול הקנטות מצד ילדי "זבל לבן"; שבה הפעם היחידה שלבנים התיחסו אליה כ"מיסיס" היתה בטעות; שבה המשפחה מחביאה עד יעבור זעם צעירים שחורים מפחד לינץ'; שבה רופא שיניים לבן, שפעם הלוותה לו כסף מבלי לגבות ריבית, עונה לתחינותיה שיטפל בנכדתה במילים "המדיניות שלי היא שאני לא מטפל בצבעוניים […] המדיניות שלי היא שאני מעדיף לתקוע את היד שלי לפה של כלב ולא של ניגר"; שבה גברים ממשיכים לעבוד בקטיף כותנה, חופשיים אך מנוצלים; שבה מעסיקתה של מאיה מחליטה שהשם מרגריט אינו טוב דיו ומשנה אותו; במציאות כזו אין פלא שנכדתה של מומה מספרת כי במשך זמן רב לא האמינה שהלבנים אמיתיים, וכשנאלצה לעבור מן האזור השחור של העיר אל האזור הלבן, חשה כי "היינו מגלי ארצות היוצאים בלי נשק אל טריטוריה של חיות טרף". תחושת הקהילה, ההרגשה כי כל הישג של היחיד הוא הישג של הקולקטיב, נובעת מן המציאות הזו. באחד הפרקים מתארת הסופרת את חשיבותו של הקרב, שבו הגן המתאגרף השחור ג'ו לואיס על תוארו, עבור תושבי המקום שהצטופפו בחנות בדאגה ובתקווה: "בני עמי נאנקו. האנשים שלנו הם שנפלו. זה היה עוד לינץ', עוד שחור שנתלה על עץ. עוד אשה שהתעללו בה ואנסו אותה. נער שחור שהולקה והוטל בו מום. כלבים רודפים אחרי אדם נמלט בביצות מרופשות. אשה לבנה מצליפה במשרתת מפני ששכחה משהו […] אם ג'ו יפסיד, אנחנו חוזרים לעבדות באין מושיע. הכל יהיה נכון, ההאשמות שאנחנו בני אדם מסוג נחות. נעלים במקצת על הקופים. נכון שאנחנו טפשים ומכוערים ועצלים ומלוכלכים, והגרוע מכל, שאלוהים עצמו שונא אותנו וגוזר עלינו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, לנצח נצחים, עד עולם ועד אינסוף". מכיוון שלואיס ניצח בסופו של דבר, נותרו חלק מן האנשים בסביבה ולא שבו לביתם באותו ערב, כי "לא כדאי לשחור ומשפחתו להתפס בדרך כפרית שוממה בלילה שבו הוכיח ג'ו לואיס שאנחנו האנשים הכי חזקים בעולם".

מאיה אנג'לו מתארת את תחושותיה של ילדה בשילוב תובנותיה המאוחרות של האשה המבוגרת. פרק נוקב במיוחד, שלמרבה הצער לא איבד את תקפותו, ממחיש את הזוועה שעוברת קורבן אונס. לא רק הכאב וחוסר האונים ותחושת חוסר ערך הם המייסרים אותה, אלא גם, ואולי בעיקר, הבושה והאשמה. בושה על שנבגדה, על שנסחטה לשתוק תחת איומו של התוקף שיהרוג את ביילי. בושה על שבעולמה נטול המגע החם רצתה לרגע במגעו של האיש שחיבק אותה וניצל אותה. אשמה על שהסתירה את הסוד מביילי. אשמה על ששיקרה במשפט, ולא סיפרה על המגעים התוקפניים שקדמו למעשה האונס. ואפילו אשמה על מותו של הגבר.

עוד נמצא בספר את ההתבגרות המינית של נערה, שגדלה בסביבה שמרנית, וחונכה לשתוק ולא לדבר מפורשות על נושאים אינטימיים. כדי לפתור בינה לבין עצמה את תהיותיה על זהותה המינית, בחרה לעצמה בחור, והציעה לו ישירות לקיים יחסי מין. שלושה שבועות אחר-כך גילתה שהיא בהריון.

אין ערוך לחשיבותן של דמויות תומכות בחיי ילדים. מאיה אנג'לו, בתוך חייה הלא קלים – "כשרונם של הילדים לסבול נובע מחוסר ידיעתם על קיומן של אלטרנטיבות" – זכתה במומה, בביילי ובאמה, וגם בגברת פלאוארס, האריסטוקרטית השחורה, שבעידודה הסמוי של מומה הזמינה את הילדה אל ביתה, הכינה עוגיות ושתיה במיוחד בשבילה, העניקה לה את מה שהן כינו מאוחר יותר "שיעורי האיך-לחיות", וקירבה אותה אל השירה. "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגריט ג'ונסון", צהלה הילדה בדרכה חזרה הביתה.

מאיה אנג'לו מוכרת כדמות אייקונית, המשוררת שזכתה בכבוד הנדיר להקריא שיר משלה בטקס ההשבעה של הנשיא קלינטון, ושקיבלה את המדליה הנשיאותית מן הנשיא אובמה. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" חושף את שורשי אישיותה המרשימה, ואת תחילת דרכה מנקודת מוצא שולית אל מרכז הבמה. הפרקים הבאים של האוטוביוגרפיה מספרים על המשך גלגוליה, כולל עבודות שונות ומשונות וקריירה בימתית כרקדנית וכזמרת, חבל שלא תורגמו אף הם.

"ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" כתוב בחשיפה אישית כנה ומפוכחת. הוא אמנם מגולל סיפור אישי, אך חשיבותו חורגת מן הפרטי אל הציבורי. תיאוריה של מאיה אנג'לו מדויקים וכובשים, והספר מאיר עיניים ומרתק.

Still I Rise

I Know Why the Caged Bird Sings – Maya Angelou

זמורה ביתן

2000 (1969)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

אדום עתיק / גבריאלה אביגור-רותם

הווה ועבר נפגשים בספרה של גבריאלה אביגור-רותם. בהווה מנסות אם ובתה להתאושש ממשברים שפקדו אותן – התאלמנותה של רוחמה האם, וסיומה של פרשת האהבה הסודית של רעננה הבת. רוחמה מנסה להמציא לעצמה חיים חדשים: היא מתפטרת מעבודתה בבנק, עוזבת את העיר לטובת ישוב קטן בגליל, מתנסה בחוגים רוחניים, פוצחת בפעילות פוליטית, ואפילו מרשה לעצמה לחשוב על זוגיות חדשה. היא אינה מודעת לסיבה להתנהגותה מוכת הטראומה של בתה, אבל מציעה לה לעקור איתה לגליל כדי למצוא שלוות נפש. רעננה, שהתפרנסה בעיר כמעצבת חולצות פרובוקטיביות, מעצבת כעת בגדים רכים ומעודנים לתינוקות, ונזהרת כמו מאש מפני אהבה חדשה. בעבר, בשנות העשרים של המאה העשרים, באותם מקומות בהם מסתובבות שתי הנשים, מתרחשים ארועים דרמטיים: מחתרת ניל"י מעוררת התנגדות בישוב, רחל נשלחת לאירופה ללמוד אגרונומיה, תל-חי נלחמת על נפשה, ברנר וחבריו נרצחים ביפו.

הסופרת קושרת בין שתי התקופות בנימים דקות, גלויות יותר או פחות. הקישור שעל פני השטח נוצר באמצעות דמותה של חיה'לה, אחותה המנוחה של רוחמה ודודתה של רעננה. לאחר מותה של חיה'לה הטילה המשפחה על רעננה את המשימה לעצב ולהפיק ספר אלבומי שיציג את יצירותיה. רבות מן היצירות מבוססות על תמונות מחייהם של אנשי העליה השניה, שבהן שילבה את עצמה (התמונות המקוריות, לשמחתי, מוצגות בספר). קישור גלוי נוסף נוצר באמצעות המקומות אליהם מגיעים גיבורי הספר, בעיקר הגליל וזכרון-יעקב. קישורים גלויים פחות באים לידי ביטוי בקוים מקבילים בין ארועים ועמדות בשתי התקופות.

הספר שופע נושאים, ושניים מהם מרכזיים בעיני. הראשון שבהם הוא שאלת מעמד האשה אז והיום. צאלה, חברתה של רעננה, שמה לב לכתובות על מצבות מאותן שנים: על מצבותיהם של הגברים חקוקים דברי שבח לפעילותם, בעוד רבות ממצבות הנשים מסתפקות ב"רעייתו של" או במחמאות שעניינן מעשיהן בבית פנימה. הדמויות ההיסטוריות הנשיות המשמיעות קולן מתיחסות אף הן לאותה תופעה. דבורה דרכלר, שנהרגה בתל-חי, חשה כי, "הכי נורא לא זה ולא היריות, לאלה מתרגלים, ועל הרֹב אין כלום; המוכתר קלמן או אליוביץ יוצאים אליהם ומסדרים ענינים. היותר נורא הוא היחס לחֲברה. וכמה הלינו על כך, היא ולאה ויהודית. בקשו לעבד בשדות כמו החברים, ושפכו עליהם מטר של לעג. בשביל עבודת השדה יש בחורים. בחורות, כמו סירים, צריכות לשבת על התוכעס במטבח". מפיה של שושנה חיה בוגן, שהתאבדה, כותבת הסופרת: "אבל לא ילדה אני, כי אם אשה. כבר גדלתי. כבר כנפי פרשתי. בגדוד קיויתי לצאת מאִי-חיים לחיים. ולסוף מה? ילדות עבריות, שובו אל המחט והמסרגה. רק בבחורים רוצים הם בגדוד! כי כך דרך החֶברה. אֶת שאלת האשה מעוררת, ואותה בחֹשך מחנקת; אשה, מה לך בשדה, מה לך בגדוד. אַת שובי אל המחט והפלך, פַּיְחי פניך בקלחת הבִּשול. שחרור לאשה הכל דורשים ומבקשים, וכל יום תפלת תודה נושאים: ברוך שלא עשני אשה". לצד נשים כדבורה דרכלר, שלמרות ההתמרמרות קבלה על עצמה תפקידים נשיים, וכשושנה חיה בוגן, שהתאבדה ככל הנראה בשל אהבה נכזבת, היו גם כאלה שמרדו במגבלות. שרה אהרונסון ניהלה את חייה פחות או יותר כרצונה, גם כאשה וגם כפעילה בניל"י. דבורה בארון, שבעלה נשא אתה על כפיים, הקדישה עצמה לכתיבה.

שושנה חיה בוגן מייצגת גם את הנושא המרכזי השני – הדמויות שנבלעו בצל הארועים ובצלן של דמויות מיתיות. אנשי העליה השניה והשלישית לא תמיד הצליחו להתמודד עם הקשיים בדרך החתחתים המסוכנת שבחרו לעצמם. עשרות מהם, כך למדתי מחיפוש ברשת אחר עקבותיה של בוגן, התאבדו. הסופרת נותנת קול להם וגם לאנשי "השורה השניה", ביניהם רבקה אהרונסון, אחותה הצעירה של שרה, ויוסף לואידור, הסופר הביישן שלא הצליח להשתלב בחברה החלוצית ונרצח יחד עם ברנר.

בעיות ההווה מתגמדות מול בעיות העבר, אבל הסופרת, כך נראה לי, אינה מכוונת לכך. ההווה, המתרחש בשנת 2000, מורכב דיו, הן מבחינת האתגרים שמעמידה המציאות במקומותינו, והן מבחינת התמודדות אישית עם קשיים הצצים במהלך החיים. וכפי שההווה אינו מתגמד בספר בהשוואה לעבר, העבר אינו מתנשא לרמת מיתולוגיה. הסופרת מכניסה את הקוראים אל חייהן של הדמויות, ואלה יורדות לרגע מן הכן עליו הציבה אותן ההיסטוריה אל היומיום, והופכות קרובות יותר.

כפי שניתן להתרשם משני הקטעים שצוטטו לעיל, אחד ההישגים של הספר הוא שפתו. פרקי ההווה מסופרים בשפה המצויה בשימוש היום, ומעידים על אוזן קשובה ועל יכולת "לתרגם" את השפה המדוברת לשפה כתובה, שעדיין שומרת על רמה ספרותית. פרקי העבר דבקים בעברית של אז, כולל מבנה המשפטים, בחירת המלים, ואפילו הכתיב החסר.

קשה לסכם את הספר בסקירה. כמו ספריה האחרים של גבריאלה אביגור-רותם, גם הספר הזה מצטיין בשפע פרטים, המשתלבים אלה באלה במלאכת מחשבת מרשימה, בדמויות מעניינות ובעלילה מרתקת.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2007

האהבה היא נצחית / אירוינג סטון

הדף המוקדש למרי טוד לינקולן, רעייתו של הנשיא הששה-עשר, באתר הבית הלבן, מתאר אותה כבעלת אישיות מעניינת, מלאת חיים ופזיזה בצעירותה, ודמות טרגית שהובנה שלא כיאות בשנים מאוחרות יותר. היא ובן זוגה היו הפכים גמורים, החל במראם החיצוני – הוא צנום ומתנשא לגובה 1.93 מטר, היא מלאה וקומתה 1.57 מטר – עבור באופן גידולם – הוא בעוני ובמאבק על השכלה, היא בעושר מפנק – וכלה באופיים – הוא פשרן, נטול אגו, רודף שלום, היא אמביציוזית, נוטרת טינה, רגזנית. חייהם המשותפים ידעו עליות ומורדות: הוא נטש אותה למשך כשנתיים רגע לפני שעמדו להנשא, ועבודתו כעורך-דין נודד ועיסוקו בפוליטיקה הרחיקו אותו בהמשך מן הבית לתקופות ארוכות. הדכאון אתו התמודד לא הקל על הזוגיות. אבל למרות הניגודים היתה זו ככל הנראה שותפות מוצלחת, שהתבססה על ענין משותף בפוליטיקה, על אמונתה המתמדת בכישוריו, על התחשבותו ברגשותיה, ובעיקר על אהבה. שמו של הספר לקוח מן ההקדשה שחרט לינקולן על טבעת הנישואין של רעייתו:

A.L. to Mary, Nov. 4, 1842. Love is Eternal

אירוינג סטון פותח את הספר עם עזיבתה של מרי את בית אביה בקנטקי, כדי לעבור להתגורר באילינוי עם אחותה הבכורה, שנטלה על עצמה את המשימה להשיא את אחיותיה. הצעירה החיננית ומלאת החיים זכתה לחיזורים נמרצים של כמה מן הגברים הבולטים בספרינגפילד, אך נתנה את לבה לאברהם לינקולן, עורך-דין גמלוני מוזר הליכות. מן הרגע הראשון האמינה כי הוא ראוי לנשיאות, והשתדלה לעודד אותו בדרך הארוכה ורצופת הכשלונות. לעתים נדמה היה כי דרכו הפוליטית הגיעה אל סופה, אבל הארועים הסוערים של התקופה לא נתנו לו מנוחה. חוק קנזס נברסקה, שפתח ב-1854 את הדלת להתפשטות העבדות, השיב אותו לפעילות נמרצת לאחר הפסקה ארוכה, וב-1860 נבחר לנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית החדשה. מדינות הדרום הגיבו בפרישה מן האיחוד, ותקופת כהונתו של הנשיא עמדה כולה בסימן מלחמת האזרחים. הקריירה המקצועית והפוליטית של לינקולן מתוארת בספר במפורט מנקודת המבט של מרי, שמגיל צעיר גילתה ענין בפוליטיקה, והיתה שותפה לדעתו של בעלה באשר לאי המוסריות של העבדות.  

חייהם של בני הזוג היו רצופי קשיים וטרגדיות. אחד מארבעת בניהם נפטר עוד בהיותם בספרינגפילד, ובן נוסף נפטר בבית הלבן. אל התקפי הדכאון של "אייב הזקן" נוספו כעת התקפיה של מרי. היא סבלה מביקורת מתמדת על התנהלותה כאשה הראשונה, בעיקר כשהשקיעה זמן וכסף בקניות ובשיפוץ הבית הלבן למרות המלחמה. כשערכה ארועים במעון הותקפה בשל בזבזנות ראוותנית, כשביטלה ארועים הואשמה בפגיעה במסורת. היא נחשבה טרחנית בשל דאגתה המתמדת לבעלה, וקפדנית ורגזנית בשל קוצר רוחה כלפי עובדי הבית. סטון מניח את העובדות על הנייר מבלי לשפוט, אבל גם אם נראה שחלק מן הביקורת היה מוצדק, היא היתה קורבן להגזמות, ומעשיה הטובים הועלמו מעין הציבור. בשיא המתקפות נטען כי היא בוגדת, משום שרבים מבני משפחתה היו אנשי הדרום המורד.

"האהבה היא נצחית" הוא ספר מעשיר, מרחיב דעת, וכתוב מצוין. אהבתי את אינספור הפרטים הקטנים שסטון שזר בספר, פרטים שמרחיבים את היריעה מן הפוליטיקה ומן הזוגיות. כך, לדוגמא, הוא מציין בדרך אגב שבני הזוג ראו לראשונה רחובות מוארים בתאורת גז; הוא מספר על אשת עיתונאי שלא יכלה לפרסם בעצמה כתבות בעיתון כי שמה של אשה יכול היה להיות מוזכר רק פעמיים – עם נישואיה ובמותה; הוא משלב לרגע בעלילה את ג'וזף סמית, מייסד הכנסיה המורמונית; הוא מתאר ניתוח שעבר הבן הבכור רוברט בעינו הפוזלת; ועוד. למדתי רבות על אברהם לינקולן, על המאבקים שחצו את האומה האמריקאית, ועל מהלכה של המלחמה. הופתעתי ללמוד שבין מאבק בעבדות למאבק על שמירת האיחוד הוא היה מוכן לבחור בשני, עד שב-1 בינואר 1963, עדיין תוך כדי המלחמה, הכריז על שחרור העבדים כחוק. עוד אהבתי בספר את הדבקות במהלך הענינים כפי שהצטייר בזמנו ללא פזילה אל העתיד. דוגמא בולטת היא נאום גטיסברג, שנמנה היום עם השורה הראשונה של הנאומים החשובים בהיסטוריה, אבל בזמנו היה לינקולן בטוח שהוא עבר בלי להשאיר כל רושם. לינקולן המיתי מקבל בספר מימד אנושי אישי, אדם של הפכים, שמצא מפלט מחוסר בטחון בדברי ליצנות, שלא אחת הופנו כלפי עצמו.

עוד למדתי מהספר, כי למרות השנים הרבות שחלפו מאז, הפוליטיקה והרחש-בחש סביבה לא השתנו שינוי מהותי. פוליטיקאים, ולינקולן ביניהם, פרסמו בעיתונים בשמות בדויים השמצות על יריביהם. כשנראה היה כי לינקולן עשוי לזכות בבחירות, עיתוני האופוזיציה שילחו כל רסן, וכינו אותו אפס, בער, משפטן ממדרגה שלישית, לא יודע דקדוק, מספר בדיחות המוניות, לא ג'נטלמן, מראהו כגורילה והילוכו כשל בבון. מינויי קרובים לתפקידים בממשל לא עברו ללא הרמת גבה, גם אם לינקולן הצדיק אותם בטענה שבחר אנשים מוכשרים. התערבותה של מרי במינויים זכתה לביקורת חריפה, והעובדה שבעלה סמך על שיפוטה לא הועילה. ההיסחפות העדרית אחרי מלבי יצרים החרידה את לינקולן, והוא הביע את חרדתו מחורבן פנימי בגלל הנטיה הגוברת והולכת להעדיף את היצרים הפרועים והסוערים על פני שיפוטם המפוכח של בתי הדין.

הספר מסתיים עם מותו של לינקולן, שנרצח למרות שביקש להושיט סיוע נדיב ויד אחים אל האויב של אתמול. מרי השבורה נאחזה בחדריה בבית הלבן עד שאולצה לעזוב. שבע-עשרה השנים האחרונות לחייה, שאינן מתוארות בספר, היו מרות. בנה הצעיר נפטר, בנה הבכור אשפז אותה במוסד לחולי נפש, וכשהשתחררה ניתקה אתו כל קשר. היא שקעה בדכאון כרוני ובדאגות כלכליות בלתי מבוססות. ב-1882, בהיותה בת ששים ושלוש, נפטרה בבית אחותה, אותו הבית שממנו יצאה אל חתונתה. הטבעת, המצהירה כי האהבה היא נצחית, נקברה יחד איתה.

כשסיימה מרי את לימודיה ותהתה לאן יכולה אשה לפנות, אמר לה אחד ממוריה: "פתרון זה אולי איננו מספק אדם בעל שאיפות וכשרונות כשלך, אבל יתכן שתצטרכי ליצור את מקומך בעולם באמצעות בעל או בן. אל נא תזלזלי בגישה זו, אם היא היחידה הפתוחה בפניך". במסגרת המגבלות שהוטלו על הנשים בתקופתה, מרי טוד לינקולן יצרה את מקומה בעולם באמצעות בעלה, והיתה שותפה לחייו ולדרכו.

אירוינג סטון כתב ביוגרפיה מרתקת, וכמו הביוגרפיות האחרות שלו אף זו מומלצת מאוד.

Love is Eternal – Irving Stone

עידית

1957 (1954)

תרגום מאנגלית: שרה רזי