המחבוא / קורי טן בום

כשקורי ובטסי טן בום, שתי נשים הולנדיות בשנות החמישים לחייהן, נכלאו במחנה ראוונסבריק, ואמונתן המוצקה בטוב האלוהי הועמדה במבחן קשה, הן הצליחו למצוא משמעות לסבל. הן לא יכלו לתפוס מדוע האחרים סובלים, אבל באשר לעצמן האמינו כי הן נמצאות שם כי "ספר התנ"ך שלנו היה מקור עזרה ותקווה לחוג הולך וגדל. ככל שהשחיר הלילה סביבנו, כך האיר דבר אלוהים באור בהיר יותר, אמיתי יותר, יפה יותר". בביתן שורץ פשפשים, בצפיפות בלתי אנושית ובסיומם של ימי עבודה מפרכים, היו השתיים מכנסות את הנשים, פותחות את ספר התנ"ך שהצליחו להבריח בדרך-לא-דרך, ומנסות לחזק את רוחן של חברותיהן ליסורים.

אמונה, אהבה וסליחה היו העקרונות שהנחו את בני משפחת טן בום לפני המלחמה, במהלכה, וגם אחריה, וכל הרוע שסביבם לא הצליח לערער אותם. המשפחה, שעסקה בשענות, אימצה במהלך השנים אחד-עשר ילדים. קורי השקיעה מזמנה בעבודה עם מפגרים במסגרת הכנסיה, ויחד עם אמה ואחיותיה ביקרה בשכונות עוני ודאגה לרווחת תושביהן. כשפלשו הגרמנים להולנד, פתחו בני טן בום את דלתם בפני יהודים נרדפים. הפעילות הפרטית שלהם השתלבה במהרה בזו של המחתרת, ובשיאה העסיקה כשמונים חברים, ששמרו על מידור קפדני למדי, והצילה כשמונה-מאות יהודים. בחדרה הצר של קורי הוקם קיר נוסף שמאחוריו מחבוא, והיהודים ששהו בבית אפסנו בו את חפציהם, ומצאו בו מקלט כשהתנהלו חיפושים.

קורי טן בום האמינה בכוחה של הסליחה. אחרי המלחמה, ולאחר שארגנה מקום מרפא ומרגוע לניצולים, מסרה את בית המשפחה לידי הולנדים ששיתפו עם הנאצים, מתוך תפיסת עולם שבחרה בריפוי על פני ענישה. באותה רוח יצאה להטיף ולסייע גם בגרמניה, והושיטה יד לחסרי הבית שהיו אויביה. היא חוותה מאסר בכלא, בידוד, שני מחנות – פוכט וראוונסבריק – ובכל מקום ראתה את הכאב, גם של המעונים וגם של המענים, וביקשה להביא מזור לעולם.

על וילם אחיה, שהיה איש כמורה, כתבה קורי כי הוא התנגד לכל צורה של הבדלה דתית. את בית האבות ייסד פתח לנוצרים וליהודים, עד שהפך בצוק העתים מקום מקלט ליהודים בני כל הגילים. אחותה נולי שיכנה בביתה שתי נשים יהודיות בעלות תעודות מזויפות. בטסי וקורי, יחד עם אביהן, חגגו את חנוכה יחד היהודים שהתחבאו אצלם. בלילות אפלים כינסו בסלון ביתם את כל המתחבאים, אחד מהם היה מסובב את גלגלי האופניים כדי להפעיל את הפנס, ולאורו היו קוראים קטעי ספרות ומחזות ללא קשר לזהות כותביהם. למרות אמונתם העזה בישו, ולמרות השתייכותם הדתית, בני המשפחה ראו רק בני אדם ללא הבדל דת ואזרחות.

קורי מתארת בספר את חייה מילדות ועד אחרי המלחמה. יתכן שמטרת הספר היא, בין השאר, להפיץ את בשורת האל, אבל הוא אינו נקרא כהטפה. יש משהו תמים ונקי בספר, למרות הרוע שאפף את התקופה, בעיקר בזכות הכתיבה הפשוטה והכנה. בשונה מבטסי, שבחרה לא להנשא משום שידעה שמסיבות רפואיות לא תוכל ללדת, קורי חוותה אהבה וציפתה להנשא לאהובה, והיא מתארת ללא כחל ושרק, אך גם ללא רחמים עצמיים, את שברון הלב כשבחר באחרת. את בטסי קורי מתארת כאישיות מושלמת, ואת הפגמים היא מוצאת בעצמה. כך, לדוגמא, היא מספרת על משבר שגרמו לה הפשפשים בביתן בראוונסבריק. בעוד בטסי טוענת בלהט כי יש להודות לאל על הכל, כולל הפשפשים, קורי מודה כי "הפעם הייתי בטוחה שבטסי טועה". היא מצטיירת אנושית מאוד, לא רק דמות גדולה מהחיים, כשהיא מספרת שבכתה כשגזזה את מחלפות ראשה של בטסי במחנה פוכט בגלל הכינים. והיא משעשעת כשהיא מתארת את "סדרת החינוך" שהעבירו אותה חברי מחתרת צעירים, שהיו מעירים אותה באישון לילה ושואלים אותה על פעילותה. מטושטשת משינה, ומתוך הרגל לומר אמת, היתה מסגירה את סודות המשפחה ואת מקום המחבוא, עד שלמדה לעבור מנמנום לעירנות בתוך רגע.

ההתנגשות הזו בין החובה לומר אמת ובין החובה כלפי המחתרת וכלפי הנרדפים ייסרה אותה, אבל היא מצאה לעצמה את ההצדקה להעדיף את ההכחשה על פני ההסגרה. אחותה נולי בחרה באמירת אמת. כשנשאלה על ידי שוטרים שחיפשו בביתה אם אחת הנשים יהודיה, ענתה בחיוב. נולי נשלחה למאסר והאשה נכלאה בתיאטרון היהודי. נולי האמינה שעשתה את הדבר הנכון למרות המחיר, וכשהיהודיה הצליחה לברוח בעקבות פריצה אל התיאטרון, המשפחה כולה ראתה בכך את יד אלוהים.

קורי חוותה דילמות מוסריות גם במחנות. היא חשה אנוכית כשפילסה לעצמה דרך אל מרכז קבוצת האסירות כדי לסבול פחות מן הקור. היא חשה בלתי הוגנת כששרה תרופה נדירה עבור אחותה בלבד. "היה זה תכסיסו הגדול של השטן: להציג לפנינו רשע גס כל כך, עד שאנו מתפתים להאמין שחטאינו הקטנים והסודיים אינם חשובים".

קספר טן בום, אבי המשפחה, מת בכלא ההולנדי, עשרה ימים אחרי שנאסר בגלל פעילותו המחתרתית. אילו היה מצהיר כי יחדל לסייע ליהודים היה משתחרר, אך הוא בחר לומר כי ימשיך בדיוק במקום בו נעצר. בטסי גוועה ממחלה בראוונסבריק. וילם, שנדבק בשחפת בעת שהותו בכלא, נפטר זמן קצר אחרי המלחמה. קספר, בטסי וקורי הונצחו בשדרת חסידי אומות עולם ביד ושם.

"המחבוא", שנכתב יחד עם יוחנן ואלישבע שריל, הוא סיפורה של משפחה הרואית, שלא ראתה עצמה כזאת. מעורר השראה ומומלץ מאוד.

The Hiding Place – Corrie ten Boom

ינץ בע"מ

1978 (1971)

תרגום: ד. ישראלי

משפחת טן בום

סיפורי מוטיל בן פייסי החזן / שלום עליכם

מוטיל, בנו של פייסי החזן, יליד כתראליבקה, היה ילד בן תשע כשאביו נפטר, והותיר אחריו אלמנה ושני בנים. בשל מחלתו הממושכת של האב הלכה המשפחה מדחי אל דחי, ונאלצה למכור את כל נכסיה. כדי למנוע את גיוסם של הבנים לצבא, וכדי להחלץ מן המצוקה, נדדה במשך חודשים ארוכים בין ערי אירופה במטרה לקבל אישור להגר לארצות-הברית. סיפורי פרעות רדפו אותם ואת אלפי היהודים הנודדים כמותם, אמריקה המוזהבת לא פרשה לרגליהם שטיח אדום. אבל כל גלגוליהם נחווים על ידי מוטיל כהרפתקה, הוא בוחר במודע להדחיק את השלילי ולאמץ את החיובי. אם תחילה נדמה כי מדובר בקלות-דעת של ילד שובב, שאפילו במותו של אביו הוא מוצא יתרונות, שאותם הוא מביע באמירה המפורסמת, "אשרי, יתום אני", הרי שבהמשך הוא מבטא את בחירתו במפורש: "התּקוּפה הזאת היא הטוֹבה בּכל תּקוּפוֹת השנה. אַחריה יבוֹאוּ הימים הנוֹראים, ימי בּכי וּדמעוֹת. אַל יחשוֹב לי אלוֹהים לעווֹן – אֵין אני אוֹהב אֶת ימי הבּכי והדמעוֹת. אוֹהב אני אֶת ימי השׂמחה".

נורית גוברין כתבה על ההומור היהודי בכלל, ועל זה של שלום עליכם בפרט, כי הוא מתאפיין ביכולת להתרחק מעצמנו, ובעין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. כזה הוא גם מוטיל. הוא מספר על מבריחי הגבול שרימו אותם, על הסיוע הבלתי יעיל של ארגוני העזרה היהודים באירופה, על הידיעה כי בית המשפחה בכתריאלבקה, שנמכר לפני צאתם לדרך, נבזז בפרעות, על ההשפלה באליס איילנד, ועוד, כמו משיח לפי תומו על הרפתקאות מבדחות. למרות סקרנותו הרבה, יש דברים שהוא מעדיף לא לשמוע: "מתּחילה, כּששמַעתּי בּני־אָדם מסַפּרים על הפּרעוֹת, היִיתי משׂים אָזני כּאפרכּסת. עכשיו, כּשאני שוֹמע אֶת המלה פּרעוֹת, אני נחפּז לברוֹח. אוֹהב אני לשמוֹע סיפּוּרים עליזים, המבדחים דעתּו של אָדם". והקורא, יחד עם מוטיל, מתבדח ונהנה, ומתחת לצחוק חש במועקה.

שלום עליכם מתלווה אל המשפחה בחייה בעיירה, שהיא בת דמותה הספרותית של עיירת ילדותו וורונקוב שבאוקראינה. הוא מספר על היומיום של החיים היהודיים, ומציג כמה מדמויות המקום. הוא ממשיך ומלווה את גיבוריו בגלגוליהם באירופה, במקומות שנראים להם זרים ומשונים, ובהם הם מתאמצים למצוא את הפתח אל אמריקה. בבואם סוף סוף אל היבשת המיוחלת הוא חווה איתם את השבר ואת התקווה. הספר נקטע במחציתו של הסיפור השלושים ושמונה בשל מותו של הסופר, שנפטר בהיותו בן חמישים ושבע בלבד. חתנו י"ד ברקוביץ, שהיה המתרגם הראשון של הספר, ותרגם את מרבית כתביו של שלום עליכם מיידיש, סיפר בהערה בסיום על פגישה עם חותנו סמוך לפטירתו: "סיפּר לָנוּ, כּי בּלילה הקוֹדם (כּלוֹמַר, אוֹר ליוֹם השלישי) כּתב אֶת דבריו, בּלי שׂים לב ליִסוּריו הגדוֹלים, שלא הרפּוּ ממנוּ אַף רגע. שוֹכב היִיתי כּל אוֹתוֹ הלילה, – סיפּר לפנינוּ, בּנשמוֹ בּכבדוּת נשימוֹת קטוּעוֹת – שוֹכב וּמהרהר ואֵיני יכוֹל לישוֹן – המַחשבוֹת מזעזעוֹת. מַה תּכליתי אֵיפוֹא כּי אֶשכּב? אָמַרתּי אֶל אִמא: ‘על מה אני שוֹכב פּה? הלא היוֹם רחוֹק עדיִין… אִם אַתּ לוּא שמעיני, תּני לי אֶת עֵטי ואֶת תּיק הנייר, ואֶכתּוֹב למצער. בּכתיבתי יֵקל לי, שהרי בּין כּה וָכה תּבוֹאנה המַחשבוֹת לענוֹת אֶת רוּחי ולא תּרפּינה ממני’… וכךְ התחַלתּי לכתּוֹב וכתבתּי לאִטי פּרקים אחָדים מ'מוֹטיל'…"

מוטיל מספר, אפוא, מזוית הראיה הפרטית והמתבדחת שלו, את סיפורם של יהודי מזרח אירופה בשנה המתוארת בספר. יופיו של הספר, מלבד בשל אישיותו של המספר ובשל ההיבט ההיסטורי, מצוי בפרטים הקטנים, בדמויות המאופיינות בחדות ובלי כחל ושרק, ובאינספור ההערות הכאילו אגביות שמביעות פכים קטנים שאינם תלויי זמן ותרבות. להלן כמה מהן:

אָבי עליו השלוֹם קנה לוֹ שם טוֹב אַחרי מוֹתֹו. בּחַייו לא שמַענו, שיהא אָדם מקלסוֹ וּמסַפּר בּשבחוֹ. עכשיו שמת, נתעלה פּייסי החַזן למַעלה־למַעלה, והכּל מפארים וּמַעריצים שמוֹ.

“כּי אָב לָנוּ בּשמַיִם, אשר בּידוֹ האַחַת יִמחַץ וּבידוֹ השניה יחבּוֹש”. כּךְ אוֹמרת אִמא. אני – קצר כּוֹחַ־שׂכלי מהבין זאת: לָמה לוֹ לאלוֹהים למחוֹץ תּחילה, כּדי לחבּוֹש אַחַר־כּךְ? לפי עניוּת דעתּי – אַל יִמחָצנו ואַל יחבּשנוּ!…

עני כּי יִגוַע בּרעב לעֵיניהם, אִיש לא ינוּד לוֹ ולא יחמוֹל עליו. ורק עשיר כּי ימוּךְ וּמָטה ידוֹ – ועלתה זעקתם השמַימה!…

"סיפורי מוטיל בן פייסי החזן" תורגם מספר פעמים, אך חביב עלי התרגום הארכאי משהו של יצחק דב ברקוביץ.  הקסם השלום-עליכמי נסוך על מוטיל ועל סיפוריו. השילוב של שנינות עם כאב, של ציניות עם תמימות, ושל סיפור פרטי עם רקע היסטורי, יוצר ספר הכובש את הלב גם למעלה ממאה שנה לאחר שנכתב. מומלץ מאוד.

הספר מצוי במלואו בפרויקט בן יהודה.

מאׇטל פייסע דעם חזנס – שלום עליכם

דביר לעם

1916

תרגום מיידיש: יצחק דב ברקוביץ

זכרון ארוך / פרד ד'אגיאר

וייטצ'פל הוא עבד מזדקן במטע בוירג'יניה, בשנים הראשונות של המאה התשע-עשרה. וייטצ'פל, הקרוי בשמו של אדונו, מר וייטצ'פל, האריך ימים ושנים, והצליח לעבור את שנות העבדות ללא פגיעה פיזית משום שדבק בצייתנות. "דעתי שלי היתה שעבד יכול לחיות חיים טובים וארוכים אם יעבוד קשה ויציג לאדוניו את הצד המכובד ביותר שבו, כדי להפיק גם מאדוניו את המנהג הזה, את הנימוס והנועם הזה, את ההגינות ואפילו את הנדיבות, לכשיוסיפו היחסים האלה חום ולבביות". הועילה לו גם העובדה שאדוניו נמנה עם בעלי העבדים שלא דגלו בהתעללות וביד קשה, יחסית.

צ'פל, בנו של וייטצ'פל, שונה ממנו. לידיה, בתו של אדוניו, התחבבה עליו, והוא עליה, והיא לימדה אותו קרוא וכתוב, עד שהשניים נתפסו. על לידיה נאסר לדבר אתו, וצ'פל הוכה. "כן אדוני. סליחה. תודה שחסת עלי. אני מבטיח לא לקרוא ולכתוב עוד לעולם. תודה. אני כפוי טובה; עלוב נפש שראוי לו להיות עבד", כך אמר בקול בהכנעה, או בתוך לבו במרירות, אבל ה"נזק" כבר נעשה. מר וייטצ'פל, כמו בעלי עבדים אחרים, טען שהקריאה לא נועדה לעבדים, שהיא תבלבל אותם, תכניס להם רעיונות זרים לראש, תאמלל אותם. והוא צדק, גם אם מניעיו היו אנוכיים וגזעניים. פרדריק דגלאס כתב על כך ב"עבד אמריקני", כשתיאר את תחושתו כשגבירתו לימדה אותו לקרוא: "מרגע זה הבנתי את הדרך מעבדות לחירות". גם ריצ'רד רייט התייחס לנושא ב"בן כושים", כשסיפר על הצלחתו להשיג ספרים: "קריאתי האקראית בספרות יפה ובביקורת הספרות היא שהעלתה לפני רמזים עמומים של אפשרויות החיים".

צ'פל בורח. סיכוייו להגיע לצפון הנכסף קלושים, וכשייתפס צפוי לו עונש חמור. אביו מחליט להציל אותו וגם ללמד אותו לקח שיועיל לו בהמשך. "לדעתי שלי לא נדרש לו לבני אלא שיעור פשוט בצייתנות. ראוי היה לו לדעת את מעמדו ומקומו במוקדם ולא במאוחר מדי". הוא מספר למר וייטצ'פל לאיזה כיוון פנה הבן ופונה אל רחמיו. מר וייטצ'פל שולח את הרודפים, ופונה לענייניו. גורלו של צ'פל נתון בידיו של המשגיח סנדרס, וזה מורה להלקות את הצעיר בשוט מאתים מלקות, מול עיני העבדים האחרים ובהם וייטצ'פל. צ'פל אינו שורד. אביו נותר לחיות עם מצפונו המיוסר, עם מרירותו, עם מראהו המיוסר של בנו.

פרד ד'אגיאר מתאר את החיים במטע מזוית הראיה של וייטצ'פל, ומזו של אשתו הצעירה, אמו של צ'פל, שידעה שבנה קורא, ולא מנעה ממנו את האושר למרות הסיכון. הוא מתייחס גם אל בעלי העבדים, ומתאר את המתח שבין מר וייטצ'פל, הליברלי יחסית, לאחרים. מר וייטצ'פל סבור שאין סיבה להתעלל בעבדים או לצמצם את מזונותיהם, בעיקר משום שעבדים שבעים ומרוצים יעבדו טוב יותר. אביו של סנדרס, שהיה גם הוא משגיח התמרמר משום שמר וייטצ'פל "ציווה עלי לנהוג באיפוק. אמר שלא ארים רגל או אגרוף על עבד עוד, רק שוט או מקל. בפעם הבאה הוא עוד יתן להם פרס". אבל אותו איש אומר לוייטצ'פל ללא חרטה שעונשו של בנו היה מוצדק, למרות הביצוע הכושל, ומטיל את האחריות על האב ועל הבן כאחד. והוא זה שמכה את צ'פל בחגורה כשהוא תופס אותו קורא עם בתו. ומעל לכל, למרות מורך הלב שחבריו מייחסים לו, הוא סבור, כמו כולם, שעבדים הם בחזקת יצורי אנוש נחותים, מיועדים לעבדות מטבע בריאתם.

ד'אגיאר משלב בספר גם מאמרי מערכת של עתון בן התקופה, ובהם דיונים שהדעת אינה סובלת: האם יש פגם בהפרדת שפחה מבנה? לא, אין לה רגשות של בני אדם, ומותר לבעליהם לנהוג בהשקעתו כרצונו. האם יש סתירה בין הנצרות לעבדות? לא. העבדים צריכים לאמץ את הנצרות, אך היא אינה מצילה את נשמתם. האם מאתים מלקות הן עונש הוגן על בריחה? לגמרי. הבורח למעשה גנב את עצמו ואת עבודתו מבעליו, ויש להרתיע אחרים.

בוירג'יניה, בשנת 1809, נכתב במאמר מערכת: "כל כסיל יכול להכות עבד טיפש. אבל גבר בלבד יכול לעשות זאת ולשמור את הדרת כבודו. גבר בלבד". בגרמניה, בשנת 1943, אמר הימלר:"רובכם יודעים מה זה אומר כש-100 גופות שוכבות יחד, כאשר 500 שוכבות שם, או אם 1,000 שוכבות שם. לעבור את זה, ובאותו הזמן, מלבד חריגים שנגרמו על ידי חולשות אנושיות, נשארנו הגונים, זה הקשה עלינו. זהו פרק התהילה בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב". דבר לא השתנה.

"זכרון ארוך" הוא ספר מצמרר, כתוב מצוין, וראוי מאוד לתשומת לב.

The Longest Memory – Fred D’Aguiar

עם עובד

1997 (1994)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

הסיפור של היהודים II / סיימון שאמה

כותרת משנה: להשתייך 1492 – 1900

הכרך הראשון של "הסיפור של היהודים" תיאר את התהוותה של היהדות ושל העם היהודי, והסתיים בגירוש ספרד. הכרך השני פותח, וכנראה לא במקרה, בדוד הראובני, איש מסתורין, נוסע יהודי, שהציג עצמו ב-1524 כשליחו של יוסף מלך חבור, הציע להקים צבא יהודי שיחד עם הנוצרים יכבוש את ארץ-ישראל מידי המוסלמים, והצליח להגיע לחצרות אפיפיורים ומלכים עד שהוצא להורג. שלמה מולכו, אנוס ששב אל היהדות בהשפעתו, פיתח אף הוא חזיונות משיחיים מכוחה של הקבלה. יהודים רבים למודי סבל ראו בהם את מבשרי הגאולה.

שמו של הכרך השני הוא "להשתייך", שם שיש בו מרירות, משום שנסיונותיהם של היהודים להשתלב בסביבתם כשלו שוב ושוב, וכל כשלון לווה במרחץ דמים. אולי לא ייפלא אפוא שמשיחים, הזויים ככל שהיו, התקבלו בהתלהבות ובנכונות עמוקה להאמין. על האקסטזה שאחזה בציבור עם הופעתו של שבתי צבי, למעלה ממאה שנים אחרי הראובני, כותב שאמה: "השבתאות היתה ההפך מקבלת הדין וההשלמה עם הגורל, מהבריחה האינסופית מפני האסון. הפעם ההתרוצצות היתה אל עבר הגאולה […] לא ל-כך קשה להבין כיצד פולחן היסורים וההתעלות, מחלה דו-קוטבית קולקטיבית, יכול היה לצאת וידו על העליונה".

נדמה שבכל עמוד שייפתח באקראי יימצאו אותם חלקי סיפור, גם אם התקופות שונות. היהודים מגיעים למקום מסוים, כמה מהם מתבססים בו בקלות בזכות קשרים חובקי עולם עם בני העם ובני המשפחה הפזורים בתפוצות, נוחלים הצלחה, ומעוררים קנאה והתנגדות. בזכות התעשרותם, ומשום שאף אחד אחר אינו מתנדב לכך, הם מממנים את המלחמות ואת המותרות של השליטים. כך עד שמשבר כלכלי או חברתי מפוצץ את הבועה, השליטים מתנערים מחובותיהם, המתחרים מסיתים, והנה פוגרום וגירוש, והכל מתחיל מהתחלה במקום אחר. אבל גם אם מדובר בריטואל, אי אפשר לצמצם את הסיפור לפן הכלכלי. שאמה אמנם ממקד חלק ניכר מן הספר בדמויות בולטות, אבל אינו מזניח את ההמונים, את הסמרטוטרים בלונדון, את הקבצנים הנודדים בלהקות בגרמניה, את אלפי בעלי המקצועות הזעירים שפרנסתם דחוקה, והם, כמובן, הרוב, לא עשירים מנקרי עיניים, לא מנצלי העניים הנוצרים. המונח "אנטישמיות" אמנם הוטבע רק בשלהי המאה ה-19, אך שורשיו בהיסטוריה העתיקה. אפשר לתלות אותו בתקוות לנצר את היהודים, אבל בפועל אלה שהתנצרו לא נוקו מחשד יהדות. למעשה, האנוסים נרדפו על ידי האינקויזיציה יותר מאשר היהודים. עלו טענות כי "הפורענויות שפקדו אותם הן באשמת הנפרדות העיקשת שלהם", ובלי להתבלבל בכלל נטען גם כי "הבעיה היא הפולשנות של היהודים". אי אפשר לנצח. אז משיח, וחלומות גאולה, ואופטימיות שאולי בסיבוב הבא יהיה אחרת, עד שלא.

היו שניסו למצוא נחמה, כמו ר' שמואל אושקי שכתב כי "לב האסון שלנו, הגלות שלנו, העונש שהושת עלינו לנדוד בעולם באימה ובחרדה, הוא בעצם ברכה בתחפושת". אי אפשר לחסל עם מפוזר. כשממלכה אחת גוזרת חיסול, ממלכה אחרת חומלת. היו שניסו להגשים חזון צנוע של התישבות בארץ-ישראל, כמו דונה גרציה נשיא וחתנה דון יוסף נשיא, שביקשו להקים ישוב מבוסס בטבריה. והיו, כמובן, אלה שביקשו להשתייך. היהודים הספרדים בצרפת בתקופת המהפכה הצליחו להשיג זכויות אזרחיות (היהודים האשכנזים נותרו זרים), היהודים בהולנד היוו מיני-יקום אחד מרבים, בחוגי המשכילים קשרים תרבותיים הפכו לעתים לחברות. אפילו הרצל אימץ, בטרם הפך לציוני, את הרעיון של התנצרות המונית כדרך להפוך להיות כמו כולם (אבל התנה זאת בהתגיסותה של הכנסיה למאבק באנטישמיות). כך או כך, האדמה אף פעם לא היתה יציבה תחת רגליהם.

סיימון שאמה נודד בעולם, מציג וריאציות של הקיום היהודי, באירופה חולת האנטישמיות, באמריקה שפורמלית לא הבדילה בין בני אדם על בסיס דתם, בסין הסובלנית, בקוצ'ין שקיימה קהילה רגועה, עד שפרצו סכסוכים על בסיס פרנסה עם המוסלמים, ועד שהאינקויזיציה הפורטוגלית הגיעה. בתוך היומיום, בין מצוקה למצוקה, המשיכו להתנהל דיונים פנימיים על הזהות היהודית, על החילוניות מול האורתודוקסיה, על ההשכלה. האם היהדות היא תרבות פתוחה או מסתפקת בעצמה? האם היא חרשת לקולות הזמן או נושאת בבשרה את סימן ההיסטוריה? האם התורה, התנ"ך, התלמוד […] מספיקים כשלעצמם כדי לקיים חיים יהודיים אותנטיים? והאם החיים האלה בהכרח נמהלים ונפגמים כשהם מוקפים מכל עבר בתרבות הגויית, או שאולי הם נעשים עמוקים ועשירים יותר?

הספר שזור בדמויות מרתקות רבות, ביניהן דונה גרציה, שפינוזה, משה מנדלסון, המתאגרף דניאל מנדוזה (הוא בהחלט לא היה היהודי הראשון שהשיב מלחמה שערה בעזרת משהו קצת יותר גופני מהתפלפלות נעלבת; אבל הוא היה הראשון שכתב על זה), מרדכי נוח שביקש לייסד טריטוריה יהודית באי גרנד איילנד בנהר ניאגרה, רבקה גראץ הפילנתרופית, יהודה לייב פינסקר, כותב ה"אמנציפציה", ועוד. בכל נקודת זמן שאמה מרחיב את היריעה מעבר לסיפור הפרטי. כך, לדוגמא, כשהוא מספר על מנדלסון, הוא מרחיב על ההשכלה בתקופתו ועל דמויות מרכזיות בתחום זה. הוא מתעכב על תופעות מרכזיות כמו צמיחת החסידות, שאת השמחה ואת ההתלהבות האקסטטית שלה הוא מקשר אל הדמוגרפיה הגלובלית שיצרה דור של צעירים חסרי מנוח. הכרך השני מסתיים עם הרצל, החל ממשפט דרייפוס וכלה במפגש עם קיסר גרמניה במקווה ישראל.

בכוח כשרונו של שאמה, ובזכות תרגום נאה של אביעד שטיר, ארבע מאות שנות היסטוריה קמות לתחיה, תוססות ומבעבעות בפרטי פרטים. זוהי היסטוריה של היחיד ושל החברה, הקושרת בין ההתרחשויות הפרטיות ליהודיות ובין היהודיות לגלובליות, מתובלת בפכים קטנים ועוסקת בשאלות גדולות. למותר לציין שבלתי אפשרי להכיל את השפע בסקירה, ולכן אסתפק בהמלצה חמה.

The Story of the Jews – Simon Schama

ידיעות ספרים

2021 (2017)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

הסיפור של היהודים I / סיימון שאמה

כותרת משנה: למצוא את המילים 1000 לפנה"ס – 1492 לספירה

סיימון שאמה, היסטוריון בריטי-יהודי, נטל על עצמו משימה שאפתנית, לספר את הסיפור של היהודים מאז היווצרותו של העם ועד ימינו. דחיסת ההיסטוריה היהודית כולה אל תוך שלושה כרכים, ובמקביל אל חמש שעות שידור, היא, כמובן, משימה בלתי אפשרית, ולכן אין לצפות מן הספר לתיאור כרונולוגי מדוקדק של כל פן בסיפור. אבל שאמה אינו מתיימר לכך, הוא אינו מבקש לתעד את תולדות היהודים, אלא לספר את סיפורם, ואת זה הוא עושה מצוין. הוא נע כרונולוגית לאורך ציר הזמן, נודד עם גיבוריו במקומות אליהם הגיעו, מרצונם או בכפיה, משלב את הסיפור היהודי בהיסטוריה הכללית, מתמקד בארועי מפתח ובאישי מפתח, ובחינניות מרובה משלב פכים מחיי היומיום המקרבים את ההיסטוריה אל ההווה.

הכרך הראשון, שהוא נושא סקירה זו, נפתח באי יֵבּ שבמצרים, שם התקיימה מאז ימי הבית הראשון ועד סוף תקופת ממלכת פרס קהילה יהודית, שהורכבה בעיקר משכירי חרב שהגנו על גבולה הדרומי של מצרים. הקהילה קיימה אורח חיים יהודי, עם וריאציות משלה, אך עוררה את מורת רוחה של הקהילה המרכזית בארץ ישראל כשהקימה מקדש נוסף לזה שבירושלים. כנראה משום כך ההיסטוריה היהודית הרשמית לא כללה את יֵבּ, אבל, כך אומר שאמה, שתי הדרכים – האקסקלוסיבית והאינקלוסיבית, המבדילה והמכלילה, ירושלים ויֵבּ – התקיימו זו לצד זו בכל מקום שבו היו בכלל יהודים. גם בזמנים מאוחרים יותר התקיימו וריאציות שונות של יהדות בהתהוותה, ושאמה מצביע, בין השאר על בית טוביה, אשר מספר לנו על תרבות שבה זהות יהודית ושמירת מצוות חיו בדו-קיום עם הטעם והתרבות היווניים, בלי שתורגש סתירה בין אלה לאלה, ועל עדויות לקיומם של יהודים-נוצרים ונוצרים כמו-יהודים בשנותיה הראשונות של הנצרות.

"מילים", כפי שמשתמע מכותרת המשנה של הכרך הראשון, הן מוטיב מהותי בסיפור של היהודים. בהקשר זה שאמה מזכיר, בין השאר, את הטקסט העברי הקדום שנמצא בחורבת קאיפה ומתוארך למאה העשירית לפני הספירה, ואת מגילות הכסף, המתוארכות למאה השביעית לפני הספירה, שהתגלו בכתף הינום, ועליהן ברכת הכוהנים. החינוך לקריאה ולכתיבה הוא עתיק יומין, כפי שמעידים שני אלפונים מן המאה העשירית והשמינית לפני הספירה. למילים המוקראות בפני קהל משמעות מיוחדת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקראת התורה על ידי נחמיה: הקריאה היהודית היא קריאה דברנית […] היא מופע ציבורי שנועד להסב את לבו של הקורא מקליטה לפעולה […] קריאה הדורשת ויכוח, הערות, הטלת ספק, התערבות ופרשנות […] קריאה יהודית מסרבת להגיע לסוף פסוק. היווצרותה של המשנה נקשרת גם היא לנושא זה: מול החורבן הפיזי קם מפעל גדול של שימור במלים.

הסיפור היהודי שופע רדיפות, גירושים, פוגרומים, ואלה לא נולדו עם הנצרות ועם האשמת היהודים בצליבת ישו. קהילת יֵבּ חרבה עם שקיעתה של פרס. כשאימפריות מתחילות להפרם בקצוות, קבוצות אתניות שנתפסות כמי שנהנות מאמון השלטון מתחילות פתאם להיראות זרות ולא מקומיות, ולא חשוב כמה זמן הן כבר יושבות שם. כשהדת הפכה לחלק מן ה"משחק", הפכו היהודים, בהשפעת הבשורה על פי יוחנן, לבני שטן, אשמים בכל ולכן קורבן "מוצדק": התזמון של המתקפות היודיאופוביות היה תמיד זהה. עיר או חבל-ארץ או מדינה עוברים משבר; המהומות, הסכסוכים, המחסור והפאניקה עברו את הגבול; ודברים נוראים יותר כבר מתדפקים על הדלת. אז מהר, הזדרזו להאשים את אנשי השטן; להכנס חזק ביהודים. יוסף בן-מתתיהו, יוספוס פלביוס, אבחן במדויק ב"נגד אפיון" עד כמה ההסתה קלה: "עם הבלים כאלה צריך להתמודד לא רק על-ידי זעם קדוש, אלא להוכיח באופן חד וחלק כי הם לא ייתכנו כלל – וזאת במיוחד משום שככל שהם יותר מרושעים וסנסציוניים, כך קל להם יותר להאחז בדמיונו של הציבור".

מתוך שפע הנושאים המסחרר בספר אזכיר שלושה:

אחד הפרקים מוקדש לחקר המקרא ולארכיאולוגיה. שאמה סבור כי ארכיאולוגיה שאין לה דבר עם התנ"ך, בארץ הזאת, חיה באשליה לא פחות מאשר "הגיאוגרפיה המקודשת", שלא ראתה לנגד עיניה שום דבר פרט לתנ"ך בעודה חופרת ומכינה מפות.

כמה גרסאות נקשרו לסיפור היחלצותו של יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה כדי להקים ישיבה ביבנה. תהא הגרסה הנכונה אשר תהא, מהות הסיפור היא החשובה: שהיהדות תמשיך ותתקיים גם אם יבוא הרע מכל וסממניה החומריים יושמדו, ושמעכשו מורה, יוחנן, ולא כוהן גדול, הוא שיהיה מקור הסמכות היהודית עתידה להותיר חותם עמוק בזכרון היהודי. זה היה הרגע המכונן שבו התחילה השרשרת הארוכה של השרידה והעמידות.

הגניזה הקהירית סיפקה שפע עצום של מסמכים, כתבי קודש וכתבי חול. נדמה כי כל נייר שהופיעו עליו אותיות עבריות נשמר. בקטע משעשע שאמה מצטט מתוך מכתב של אם, וירטואוזית של רגשות אשמה, שבנה לא כתב אליה במשך תקופה ארוכה: "אל תהרוג אותי בטרם עת".

אזכיר גם שלושה מן האישים המרשימים שהספר מתעכב עליהם: הרמב"ם שטען כי לא רק שאפשר להיות גם אדוק וגם רציונלי, אלא שאי-אפשר להיות אדוק באמת אלא אם כן גם השכל הספקן עובד במלוא המרץ; שמואל נגיד, שהיה משורר כשרוני במיוחד, וכמשתמע משמו הגיע למעמד גבוה; אברהם זַכּוּת האסטרונום, שכתביו שמשו את קולומבוס ומגלי עולם אחרים בני התקופה.

עד כאן על קצה קצהו של המזלג.

הכרך הראשון של "הסיפור של היהודים" הוא ספר מרתק ומעשיר מאוד. הספר נצמד להיסטוריה, אבל התלהבותו האישית של הסופר אינה חבויה ואינה מתנצלת, והיא בהחלט מדבקת. למרות היותו ספר עיון הוא קריא מאוד, והתרגום של אביעד שטיר מצוין. אני סקרנית לקרוא את הכרכים הבאים.

מומלץ מאוד.

The Story of the Jews – Simon Schama

ידיעות ספרים

2017 (2013)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

סיפור על אהבה וחושך / עמוס עוז

"סיפור על אהבה וחושך" הוא סיפורו האוטוביוגרפי של הסופר עמוס עוז, מילדותו בירושלים ועד השתלבותו בקיבוץ חולדה. הספר, שאינו נע כרונולוגית מעבר לעתיד, אלא מדלג קדימה ואחורה, וגם לצדדים, יכול להקרא כסיפור חיים אישי, ששורשיו שלושה דורות אחורה, אך עוצמתו באה לו מרוחב היריעה, מן התיעוד התרבותי ומן המבט המקיף.

עוז מספר על משפחת קלוזנר, משפחתו של אביו, החל מסב-סבו, שכמובן לא הכיר, דרך סבו וסבתו – הוא אופטימי וטוב-לבב תמיד, היא צייקנית וביקורתית – עבור בדודו, יוסף קלוזנר, הבכיר בבני המשפחה, וכלה באביו, ששאף למעמד זהה לזה של דודו וחווה תסכול מתמשך משלא זכה לכך. הוא מספר גם על משפחת מוסמן, משפחתה של אמו, שאביה, ילד זנוח שהורחק מביתו על ידי אם חורגת, עשה חיל, ודאג כל חייו לכל בני המשפחה, גם אם גרמו לו עוול. הוא מתאר את חיי הנישואים של הוריו, שהיו שונים זה מזה בכל – היא שקטה, נמשכת לאגדות פלאיות, והוא דברן בלתי נלאה, מתפקע מידע שהיה להוט לשתף. ירושלים של ימי המנדט ושל ראשית המדינה קמה לתחיה בין הדפים, אורחות החיים של אותם ימים מתוארים בחיות ובפרוטרוט. החינוך שזכה לו עמוס הילד אולי צריך לשמש מודל: שיחות על פוליטיקה ועל חברה ליד שולחן ארוחת הערב, הסברים מדעיים בכל הזדמנות, פתיחות בנושאים רבים (גם אם בענייני רכילות, או בעניינים ש"אינם יפים" לאוזנו של ילד, העדיפו ההורים לדון בשפה שאינו מבין). על מורתו זלדה, שדברה אליו מעט מעל הרמה שיכול היה להבין, הוא כותב כי "מיום ליום היא הגביהה עוד מעט ועוד מעט את רף הבנתי". כיאה וכיאות.

בין נושאי הספר אפשר למנות את עצם מעשה הכתיבה, שאלות פוליטיות כמו יחסי ישראל והפלסטינים, עניינים חברתיים כמו סוציאליזם מול בורגנות, עיר מול קיבוץ, יחסי נשים-גברים, מצוקת המהגרים לארץ בין אם ממניעים ציוניים ובין אם מתוך אילוץ, מבט על כמה דמויות מרכזיות בפוליטיקה ובתרבות של אותה תקופה, ועוד. בהיבט הביוגרפי הספר נקי מהתחשבנויות, וגם אם יש בלבו על הוריו או על מי מבני משפחתו, לא ניתן מקום לטרוניות.

בלבו של הספר, נוגע ונרתע, ושוב נוגע ונמלט לנושאים אחרים, התאבדותה של אמו. ב"מה שאבד בזמן" מצוטט עוז כמי שאמר, "הלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים". הוא מתאר בספר את תחושותיו בעקבות מותה – כעס ועלבון שהתחלפו באשמה ובאובדן ערך עצמי. הוא מנסה לפענח את סוד עצבונה ויאושה. אולי הפער בין החינוך של בנות הטובים בגימנסיה הבורגנית במולדתה למציאות החבוטה של ירושלים הכריע אותה, אולי נטייתה לחולמנות שלא התיישבה עם החיים הממשיים, "אולי מסוגלת היתה לעמוד, בשיניים קפוצות, מול אסון ואבידה. מול העוני. מול אכזבות חיי הנישואים. אבל, כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות". לא במקרה, שהרי התאבדותה היתה החוויה המעצבת של עוז הבוגר, יומה ולילה האחרונים חותמים את הספר.

הספר שופע תמונות מלבבות, כמו מה שעוז מכנה "טקס התבגרות, טקס חניכה", כשבהיותו בן שש זכה לקבל שטח משלו על מדפי הספרים של אביו, או נסיונו של אביו ליצור גינת ירק. הוא שופע גם תמונות מרגשות ובלתי נשכחות, כמו תיאור הרחוב בעת ההאזנה להצבעת האו"ם על תכנית החלוקה. עוז משלב בחן רב את הכללי עם הפרטי, כשהרצאת דברים נלהבת בעניינים העומדים ברומו של עולם מסתיימת בדברי חולין. בחירת המלים מציירת תמונות מדויקות – לדוגמא, על הסלון החברתי של סבתו הוא כותב, "וכולם כאחד הוגי דעות העולים וגולשים על גדותיהם מרוב סימני קריאה", וקולות השיחה המתלהמת והמיוזעת עולים באוזני הקורא.

מתוך השפע, הנה שני משפטים שאהבתי. על כתיבת הזכרונות, ועל העבר השולח זרועותיו אל ההווה עוז כותב: "הלוא הערב של האבן בפה בחצר בירושלים לא בא עוד בשביל להזכיר נשכחות או להביא כמירת געגועים, אלא להפך: הערב ההוא יורד להתנפל על הערב הזה". ולקורא הוא ממליץ כי, "מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא". המלצה מדויקת, כי בסופו של דבר חווית הקריאה היא של הקורא, וכמספר הקוראים כן מספר הקריאות האפשריות.

סופרלטיבים רבים הורעפו על הספר, ולא נותר לי אלא להוסיף את שלי. זוהי הפעם השניה שאני קוראת את הספר, ומצאתי אותו – שוב – נפלא.

כתר

2002

הגוף / ביל ברייסון

כותרת משנה: מדריך למשתמשים

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל", אחד מספריו הקודמים של ביל ברייסון, החל בהיווצרותו של היקום והסתיים בהופעתו של האדם. "הגוף", כשמו, יורד לחקר גופו של האדם. מאפייניו של ספר זה דומים לאלה שעשו את הספר הקודם מוצלח כל כך: כתיבה בהירה, זרימה לוגית מנושא לנושא, שילוב בין מידע רב למעט פיסות רכילות אודות המדענים, המסייעות "לקבע" את הידע, הצגת האופן בו המדע מתקדם, ותחושה מתמדת של סקרנות ושל היקסמות. בכל הקשור לגוף, ממש כמו בכל הקשור ליקום, עדיין רב הלא ידוע, ונותר לנו עוד הרבה ללמוד. המורכבות המדהימה של הגוף בכל אחד ממרכיביו, העובדה שהוא פועל עשרות שנים, ובדרך כלל בלי צורך בתחזוקה שוטפת או בהתקנת חלקי חילוף, הנפש הנוצרת מן התרכובות האורגניות – כל אלה, כפי שברייסון כותב, עושים את האדם "פלא אמיתי" (ובענווה הוא מוסיף, "אך יש להודות, כזו היא גם התולעת הנוברת באדמה").

ברייסון אינו מדען, ואינו מבקש להציג תגליות חדשות, אבל בדרכו היעילה והמושכת הוא מסכם את הידע הקיים, שרובנו איננו שואלים עליו, או שאיננו טורחים לחפש תשובות. אם בבדיקת שמיעה נתבשר על ירידה בשמיעת התדרים הגבוהים, נקבל זאת כאקסיומה. ככה זה, אלה התדרים שנעלמים ראשונים. ברייסון שואל למה וגם עונה (בגלל האופן בו ממוקמות נימות השיער השונות בשבלול שבאוזן). באופן זה הוא מכסה מגוון עצום של פרטי מידע, ומלמד אותנו על עצמנו את כל מה שאפילו לא ידענו שאנחנו לא יודעים. הוא מטפל בכל אחת ממערכות הגוף בנפרד, בודק מדוע אנו חולים ומה עושה הרפואה בנידון, וחותם בהזדקנות ובמוות.

הנה מדגם אקראי של ארבעה נושאים מעניינים העולים מן הספר:

קיימת תיאוריה לפיה המוח יכול היה לגדול למימדיו וליכולותיו בזכות הבישול. האנתרופולוגית נינה יבלונסקי מייחסת זאת גם לזיעה: "'איבוד רובו הגדול של שיער הגוף, ורכישת היכולת לאבד חום גוף עודף באמצעות הזעה, סייעו ליכולת להגדיל באופן דרמטי את האיבר בגופנו הרגיש ביותר לטמפרטורה, את המוח'. כך, היא טוענת, סייעה הזיעה להפוך אתכם ליצורים הפיקחים שהנכם".

המוח היום קטן משמעותית מכפי שהיה לפני עשרת אלפים שנה. "ההשערה המקובלת היא שהמוחות שלנו פשוט נעשו יעילים יותר". אבל, מוסיף ברייסון בסקפטיות, "איש אינו יכול להוכיח שלא נעשינו פשוט טיפשים יותר".

משבר האנטיביוטיקה צריך להדאיג מאוד את כולנו. תרופות ניתנות שלא לצורך, חיידקים מפתחים עמידות, ו"שיעור מקרי המוות ממחלות זיהומיות מטפס ועולה וחזר לרמתו מלפני ארבעים שנה". התחזית לעתיד הקרוב מטרידה מאוד, כדבריו של אחד הרופאים שאיתם שוחח ברייסון: "אנו ניצבים בפני האפשרות שלא נוכל עוד לבצע החלפה של מפרק הירך או הליכים שגרתיים אחרים מפני שהחשש מזיהום יהיה גדול מדי".

ד"ר בנימין מוזס, בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", הצביע על הכשלים בבדיקות ממוגרפיה, ועל הנזק הנגרם כתוצאה ממצאיהן ("בשלושים השנים האחרונות תויגו כ-1.3 מליון נשים כחולות בסרטן השד, אף שסבלו מסרטן עצל שאינו מזיק"). ברייסון עוסק אף הוא בנושא זה, ומרחיב גם אל בדיקות PSA לגילוי סרטן הערמונית. הוא אינו שולל את שתי הבדיקות, אבל לאור הממצאים ממליץ על זהירות בהתיחסות אליהן.

הספר אינו נעדר מסר. כפי שנרמז בכותרת המשנה, "מדריך למשתמשים", משתמשים רבים נזקקים להדרכה. ברייסון מרבה בדוגמאות מן האומה האמריקאית, שבגלל אורח חיים הרסני ניצבת במדדים רבים במקום נמוך יחסית למדינות העולם המפותח. השמנת יתר וחוסר פעילות גופנית הן בעיות מוכרות. בעיה נוספת לדוגמא, האמריקאים, המהווים  ארבעה אחוזים מאוכלוסית העולם, צורכים שמונים אחוז מהאופיואידים, משכך כאבים ממכר. הגוף אמנם בנוי לתקן נזקים ולשמור על איזון, אבל כידוע הוא אינו עמיד בפני מתקפות שמשבשות באורח חמור את תפקודו.

יכין אונא תרגם יפה, והוסיף הערות מועילות, בעיקר בהשוואת הנתונים שברייסון מציג למצב בישראל. חבל שההוצאה לא הקפידה על הגהה, כראוי לספר מושקע שכזה. "הגוף" הוא ספר קריא מאוד, מרתק ומפליא, ומומלץ בהחלט.

The Body – Bill Bryson

דביר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

999 נשים צעירות / הת'ר דיון מאקאדם

כותרת משנה: סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ

ב-26 במרץ 1942 הגיע לאושוויץ טרנספורט הנשים היהודיות הרשמי הראשון. תשע מאות תשעים ותשע נשים היו אמורות להכלל בו, כולן רווקות צעירות, תושבות סלובקיה או יהודיות שמצאו בה מקלט. תשע מאות תשעים ושבע צעירות (הפקידים טעו במיספור הרשימה) נותקו ממשפחותיהן. הנשים נקראו להתגייס לעבודה לתקופה של שלושה חודשים – "חוזים לתרומות" היא הכותרת שבראש רשימת שמותיהן, כאילו התנדבו מרצונן. חלקן חשו שהן ממלאות את חובתן לארצן, אחרות ראו בכך הרפתקה, והיו גם כאלה שרצו להוכיח שהיהודיות חזקות ובעלות ערך לחברה. אחרי תקופה ארוכה של השפלה, של חוקים שבודדו את היהודים והגבילו אותם, ניתנה לבנות, לכאורה, הזדמנות להשתלב מחדש.

ימים ספורים בלבד אחרי שהגיעו לאושוויץ, הגיע הטרנספורט השני, ובו בנות משפחה וחברות. הבאות לא זיהו את ה"ותיקות". "חשבנו שהן משוגעות", מעידות ניצולות הטרנספורט השני. לא רק השיער שגולח שינה אותן לבלי הכר. הנערות, שיצאו לדרך ברוח טובה, פחות או יותר, עברו בימים שחלפו מאז תהליך מזורז וברוטלי של מחיקת זהות. ברגע שנסגרה הדלת מאחוריהן בנקודת הכינוס, ובעוד הוריהן עומדים בחוץ ומקווים שיחזירו להם את בנותיהם, נעלמו החיוכים של המלווים. הן אולצו להתפשט תחת מבטי הזימה של שומריהן, כאילו לצורך בדיקה רפואית, אוכסנו בתנאים לא תנאים, נמנע מהן מזון מספק, ובקרונות בקר שוגרו אל הלא נודע, שם חיכתה להן קבלת פנים אכזרית עוד יותר.

רק אתמול היית נערה תמימה, מתפקעת מהתרגשות לקראת חתונתה של חברה, משוטטת בשוק שלובת זרוע עם חברותיך, סועדת בחברת בני משפחתך המגוננים. והיום את עומדת על ספסל, עירומה, רועדת מקור ומרעב, ערוותך בגובה עיניו של גבר זר, המגלח אותך מכף רגל ועד ראש. אתמול רקמת חלומות רומנטיים, והיום פולשת אל תוכך יד אכזרית, פוצעת, מחפשת דברי ערך. אתמול ארזת בגדים נאים לנסיעה, והיום את עטופה בקושי בבגדים קרועים ומטונפים מדמם של שבויים שהוצאו להורג. אף אחת כבר לא ידעה במה להאמין. כל הציפיות שלהן נמחצו בגלגלי הטרנספורט. עד היום, עשרות שנים אחר-כך, העדות הקשישות עדיין חשות בושה על העירום ועל ההשפלה המינית, מתקשות לדבר עליהם.

הת'ר דיון מאקאדם מתארת את קורותיהן של נשות הטרנספורט הראשון עד לשחרורן של הבודדות ששרדו. סיפורה מסתמך על עדויות של ניצולות שהצליחה לאתר ועל תחקיר. במקומות שאין לה מידע מדויק, היא מציגה את הפרטים החלקיים שהצליחה לברר, ואינה מנסה להמציא דבר מדמיונה. היא מספרת את המציאות כפי שהיתה, מתיחסת בכבוד ובחמלה לאלה שהפגינו גבורה ולאלה שדאגו בעיקר לעצמן. אלה ואלה היו קורבנות, והאשם במה שעבר שעליהן הוא כולו של מי שדחף אותן אל תחתית הגיהינום. אדית פרידמן, אחת מבנות הטרנספורט, ולימים רעייתו של הסופר לדיסלב גרוסמן, זוכרת היטב, כמו כולן, את מי שגנבה ממנה מזון, ואת מי שהגניבה לה תוספת, אבל היא יודעת כי "עד שלא חווית בפועל איך זה לגווע ברעב, לא תדע מה אתה מסוגל לעשות לבן אנוש אחר".

אם קבלת את תפקיד מחלקת המרק, יכולת לבחוש אותו ולתת לכל אחת מהבנות מעט בשר וירקות, ויכולת לא לבחוש ולשמור את המשקע המזין יחסית לעצמך ולחברותיך. אם עבדת ב"קנדה", יכולת להבריח נעליים וגרביים לחברותיך שעבדו באזור פתוח, ולהסתכן בעונש מוות, או לשמור על עצמך ולהמנע מלעזור לאחרות. מי רשאי לשפוט? הנשים שפטו, לא תמיד בצדק. רייה, אחת הנשים שעמדו לצאת אל צעדת המוות, האמינה לשמועה לפיה הגרמנים עומדים להעלות באש את המחנה ואת החולים שיישארו בו. בחמלה ובאהבה הזריקה לאחותה הגוססת מורפיום כדי לזכות אותה במוות נטול כאבים. כל חברותיה גינו אותה, והיא נאלצה לחיות כל חייה עם תחושת האשם כשהתברר שהשמועה היתה כוזבת. ארבע האחיות צימרשפיץ נחשבו קליקה סגורה ומתנשאת, ונחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. בפועל עבדו עבור המחתרת, וניתקו קשר עם האחרות כדי שלא יינזקו אחרי בריחתן. הלנה התחננה בפני קצין גרמני, שהיה מאוהב בה, שיציל מתאי הגזים את אחותה רוזינקה, שהגיעה בטרנספורט שנתים אחריה, ונאלצה להתמודד עם האשמותיה של רוזינקה על שבגללה שני ילדיה נספו לבדם.

רגשות האשם היו גם נחלתם של בני משפחותיהן של הבנות. הוריהן של מגדושקה ונוסי, התלוננו במכתביהן לקרובת משפחתן, שהתברגה לתפקיד שאיפשר לה לקיים התכתבות חלקית, על שהבנות אינן כותבות. כשקיבלו הודעה מוצפנת על גורלן של הבנות לא חדלו לייסר את עצמם בשל התלונות: "קיבלתי דואר מבתך מגדושקה ומאחייניתך נוסי, בגן עדן. הן בסדר. הן מבקשות שתבקר לעתים קרובות את הדוד קדיש". עמנואל, אביהן של אדית ושל לאה, לא סלח לעצמו על שהתיר להן להצטרף לטרנספורט מתוך גישה שזהו החוק, ויהודי אינו יכול להפר אותו מבלי לשאת בהשלכות החמורות. החלטות הרות גורל התקבלו בתוך ערפל כבד של חוסר ידיעה, וייסרו את מקבליהן.  

איך ניתן היה לשרוד במקום שבו גורלות נחרצו בהינף אצבע שרירותי? שבו תנאי החיים נועדו בקושי לספק קיום מינימלי? שבו אדם עבד עד אפיסת כוחות והוחלף בקלות בקורבן הבא? אחות או חברה היו נכס שלא ניתן היה בלעדיו – "אובדן של אחות היה שקול לאובדן יד או רגל, או איבר פנימי חיוני. אחיות העניקו, נוסף על תמיכה גשמית, גם קשר רוחני עמוק וחיבור בין נשמות […] לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני". אחיות וחברות סעדו את החולות, גוננו על החלשות, ניצלו שיבוץ בעבודה פונקציונרית כדי להבריח בגדים או תוספת מזון. אבל בסופו של דבר ההישרדות היתה מקרית, ענין של נס או של מזל או של צירוף מקרים.

"999 נשים צעירות" מציב יד זכרון מרשימה ומכבדת לנשות הטרנספורט הראשון. הת'ר דיון מקאקדם הלכה בעקבות כל קצה חוט כדי לתת שם ופנים לכל אשה, שאודותיה ניתן היה למצוא מידע. היא כותבת בתחושת הזדהות עמוקה, ונותנת לארועים הדרמטיים לספר את עצמם. כך, ורק כך, יש לכתוב על השואה.  

999 – Heather Dune Macadam

מטר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

מזכרת אהבה / יצחק בר-יוסף

בשנת 1932 נישאו יהושע בר-יוסף ופייגל-ציפורה גרינפלד, שניהם צאצאים למשפחות חרדיות מושרשות בארץ מזה דורות. כשצעיר בניהם, יצחק, מתבונן בתמונת האירוסין שלהם, שישים שנה אחר-כך, הוא יודע, "הזוג הזה לא נועד זה לזה, השידוך לא התאים". היא היתה שקטה, הוא מוחצן ורברבן. חייה סבבו סביב המשפחה, חייו סבבו סביב עצמו. היא היתה חרדית, הוא התפקר. אחרי שנטש את אשתו ובנו בירושלים ועבר לתל-אביב, לחצה עליה משפחתה להתגרש. הוא היה מוכן לתת לה גט, היא סירבה. כל חייה אהבה אותו, גם כשהעביר אותה ואת ילדיו לצריף בתל-אביב, גם כשנטש אותם שם, גם כשבגד בה, גם כשבביקור חד-פעמי הכניס אותה להריון ונטש שוב, גם כשחזר אחרי שבע שנים והעביר את המשפחה לחיפה, גם כשהשאיר אותה לבדה, חולה ומטופלת בילד, וישב בצפת במשך חודשים כדי לכתוב.

יצחק בר-יוסף כתב את "מזכרת אהבה" אחרי פטירתו של אביו, למעלה משלושה עשורים לאחר פטירתה של אמו. הספר נע בין ההווה – הטלפון מאשתו הרביעית של האב המודיע על מותו, ההלוויה, חלוקת חפציו ותחושת האובדן – ובין זכרונות העבר, תמונות ממקומות בהם חיו, דמויות מפתח בחייו, ארועים שהוא זוכר וכאלה שהזכירו לו אחיו ואחותו. הוא רוצה להבין מה התרחש בין הוריו, ויודע שלעולם לא יבין בדיוק. כשאביו, ארבע שנים לפני מותו, ניאות לדבר עליה ועל נישואיהם, לא הצטדק, אלא טען שנטישתו אותה היתה מוצדקת משום שלא התפתחה כמוהו. "הוא הפך אותה לאשה פשוטה, בורה, מטומטמת כמעט", כותב הבן בטינה שאינה מאפיינת את הספר.

למרות העוולות שנגרמו לו כילד, זה אינו ספר של סגירת חשבונות. "לפעמים אני נוטה לצד החומרה, לפעמים לצד הסליחה", הוא אומר, וגם "בהסתכלות הזאת על אבא ואמא, הוא תמיד יוצא רע". ולמרות זאת, "כשאני מרגיש שאני נוטה לצד החומרה, אני נבהל וממהר להזכיר לעצמי את כל הדברים הטובים שעשה עבורי". ובאמת, קשה ליישב את הסתירות באישיותו של האב. כך, לדוגמא, מספרת קרובת משפחה שהוא הגיע לברית של הבן, אחרי שנכשל בנסיונו לשכנע את אשתו לבצע הפלה, הציץ בו, שתה משהו והסתלק. ומצד שני, אחרי שהאם נפטרה לא הסכים בשום אופן לקבל את עצות מכריו לשלוח את הילד שהתייתם בגיל אחת-עשרה לקיבוץ או למוסד חינוכי, כמקובל, אלא לקח אותו אליו לצפת.

יצחק בר-יוסף כותב בכנות רבה. הוא מתאר את אהבתו לאמו, אבל מספר גם שהתבייש בה, באדיקותה שהבדילה אותה מהורי חבריו. הוא מונה את מגרעותיו של אביו, אבל מתאר גם את היקסמותו ממנו. "אני התביישתי בה. והערצתי את אבא. היא גוועה לה לאט על ידינו ואני אפילו לא הבחנתי בזה – הייתי מסונוור מאורו של אבא שהתגבר והאפיל עליה".

בר-יוסף הבן ניחן בכושר תיאור נפלא. הדמויות מלאות חיות, משורטטות בדייקנות, המקומות קמים לתחיה, הרגשות מאופיינים בעדינות. חבל שאי-אפשר להעתיק לכאן עמודים שלמים, כמו אלה המתארים, בין השאר, את ביקוריו אצל סבא וסבתא בירושלים, או את דמותו הססגונית של הדוד יחזקאל (מתאבן קצר: "ברגע שנכנסנו אמא ואני אל מתחת לקשת האבן המסוככת על הכניסה לשכונת בתי אונגרין, בין שני שערי הברזל הגדולים שזה מכבר נעקרו מציריהם והם מוטלים על צדם, התחילו מדרגות האבן הרחבות היורדות מהכביש אל החצר הפנימית הרחבה רצות תחת רגלי, והעבירו אותי לרשותן של מרצפות האבן הגבנוניות והגדולות, בין הסדינים הגדולים ושאר כלי המיטה והכבסים שהיו תלויים באמצע החצר על חבלים בין עצי הפלפלון והצליפו על פני כאילו הם מבקשים לעצור אותי ולהסתיר ממני את הדרך"). אבל אפשר להמליץ ללא הסתיגויות על הספר המיוחד הזה, שיצא מתוך לבו של הכותב ונכנס אל לבה של הקוראת.

עם עובד

1995

הי, אתם שם למעלה! / יצחק בר-יוסף

אחרי מותו של הסופר יהושע בר-יוסף כתב בנו יצחק את "מזכרת אהבה", ספר מרגש אודות דמותו המרתקת של אביו, ואודות יחסיו המורכבים עם אשתו ועם ילדיו. גם "הי, אתם שם למעלה!" מספר על משפחתו, אבל באופן שונה לחלוטין. בהשראת הכלבה שאימץ, שמשתטה וקופצת באויר ומתפקעת מהתרגשות, הוא מזמן את קרוביו המתים לחגיגה ספרותית. אבא ואמא וסבא וסבתא והדודים, צפת, תל אביב, ירושלים. יוצאים במחול, שולחים רגליים לכאן ולשם, מכרכרים ומתהוללים, משליכים שטריימלים ושביסים לאויר וקולטים אותם בחזרה, זה לשמאל וזה לימין, כאילו לשמח חתן וכלה באו. גם הם טיפשונים כאלה. נושכים, נובחים, מתהפכים באויר. שלושה-עשר הסיפורים שבספר הם תערובת מרנינה של אגדה ומציאות, נעים באופן חופשי בין החיים על פני האדמה לעולם הבא, מסופרים בלשון חכמים ובלשון ימינו, ומקימים לתחיה באופן מקורי ומהנה דמויות ממשפחתו.

בלתי אפשרי לתמצת את הסיפורים. אמנם בלבו של כל אחד מהם דמות או שתיים וארוע מוביל אחד, אך הם כולם מורכבים מעלילות מסתעפות המתכנסות בסופו של דבר אל אותו ארוע. ביסודו של דבר, יצחק בר-יוסף מצא כאן דרך בלתי שגרתית לספר ביוגרפיה. הנה כדוגמא "ממליגה ומלאך המוות", שהוא סיפור מותו של אביו של הסופר. המספר פותח בתיאור פסטורלי של מלאך המוות המתענג על אוירה של צפת ביום הכיפורים, נח מעט ממלאכתו, מניח לאנשים את האשליה כי נשפטו לחיים. אחר-כך הוא מתנער וניגש אל ביתו של יהושע בר-יוסף, הנהנה מארוחת צהרים בעיצומו של הצום, ונתקף מעט יסורי מצפון רק כשהוא חש בבטנו. מלאך המוות עושה את שלו, וכשבשמים דנים בשאלה אם עשה את מלאכתו כראוי, המת הטרי עצמו נעלם. אין נסתר בפני בורא עולם. בכל מקום מצוי הוא – "כלום אינכם שומעים?" אמר. השתתקו כולם, ושמעו גם הם: קול נחרה עולה ממרחקים. הלכו בעקבות הקול ומצאו את אבא שרוע על גבו, נם את שנת הצהרים המקודשת שלו, נוחר במלוא המרץ. כדי להעירו בעדינות הם אומרים "ממליגה", המאכל האהוב על המת. והנה למדנו כמה פרטים ביוגרפים על האיש ועל אופיו תוך קריאת סיפור מענג.

בין הדמויות בספר, סבתא שיינדל, שמפצה עצמה על השנים שבהן סבא מאיר יעקב היה בשליחויות בחו"ל לגיוס כספים לכוללים, ומטילה עליו עבודות בית; דוד יחזקאל, שבחר להיות חשמלאי ולא ללמוד, ואחרי מותו ביקש להיות אחראי על סולם יעקב, ונימוקיו עמו; אמו של הסופר שנדחתה על ידי מועמד לשידוך משום שגרבה גרביים חומים במקום שחורים צנועים; דוד אליעזר, שחילק בקבוקי חלב בחייו, וממשיך לעשות זאת גם בשמים; דוד שרה ודוד נתן, שנישאו מאהבה והם עדיין מאוהבים, שנים רבות אחר-כך; וגם דמויות מן העולם הבא, המתים המאכלסים את גן העדן ואת הגיהינום, ואלוהים והמלאכים המשמשים אותו, חלקם חומקים מעבודה בחסות ועד העובדים, חלקם צעירים חמושי פייסבוק וגוגל. הסיפורים דינמיים, עתירי ידע ומבודחים, והדמויות – האנושיות והמואנשות – מלאות חיים, אמינות ונכנסות ללב.

על הכריכה מצוטט חיים באר כמי שאמר, "הלכתי שבי אחרי יכולתו הוירטואוזית של יצחק בר-יוסף לספר סיפור בעברית שבוחשת ובוללת יחדיו לשון דיבור עכשווית, חיה ובועטת, עם לשון שריח של ספרים עתיקים ושל סבתות קדושות נודף ממנה". אין לי אלא להצטרף לדברים אלה ולהמליץ על הספר.

עם עובד

2021