ילדוּת (המאבק שלי ɪɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

986112

בראיון שנערך עם קרל אובה קנאוסגורד לרגל זכייתו בפרס ירושלים הוא סיפר כי בארצות-הברית ניגשה אליו אישה אינדיאנית ואמרה לו, "כתבת ספר על אישה אינדיאנית – אתה יודע את זה?". המשפט הזה הזכיר לי שכשכתבתי על ספרו "גבר מאוהב", השני בסדרת "המאבק שלי", ציטטתי ביקורת שקבעה כי קריאה בספר היא כמו מציאת סודותיך שלך כשאתה קורא ביומנו של אחר. נראה לי שאם הייתי צריכה לשים את האצבע על סוד הצלחתם של ספריו של קרל אובה (הפמיליאריות הזו טבעית ומובנת למי שקרא את הספרים), זו הנקודה שהייתי בוחרת: היכולת המופלאה לכתוב את הספר הפרטי ביותר, מבלי לגרום לקורא לחוש כמציצן, אלא לספק לו חוויה אישית מאוד של התבוננות בעצמו תוך שהוא חי את הדמות שביצירה. קרל אובה הילד – בן שש עד שלוש-עשרה בתקופה המתוארת בספר – אינו אני. נופי ילדותו אינם נופי ילדותי, הוריו אינם הורי, אופיו אינו אופיי. ובכל זאת, ככל שהספר התקדם נוכחתי לדעת שלומר שאני מבינה את הילד זו אמירה שמרדדת את תיאור החוויה. במידה רבה, הייתי הילד.

הספר נפתח בשנות השבעים, כשמשפחתו של הסופר, אז תינוק בן פחות משנה, עברה לגור בשכונת בנה ביתך חדשה. האב היה מורה, האם עובדת סיעודית, והאח אינגבה כבן חמש. לכאורה משפחתה נורמטיבית, מתפקדת, למעשה אזור טרור מבלבל ומטריד עבור הילדים. בעוד האם היתה עליזה ורוב הזמן קשובה, האב היה טיפוס קודר, בעל עינים קרות, כפי שמתאר בנו, מגדיר שורה של חוקים נוקשים, וכופה אותם על ילדיו באלימות: אסור לרוץ בבית, אסור לגעת בכלי העבודה שלו, אסור לאכול יותר מתפוח אחד ביום, אסור לשבת כפוף, אסור להזמין חברים, אסור להכין לבד משהו לאכול, אסור לפטפט מול הטלויזיה. הוא היה מסוגל לפרצי אבהות תקינה כמו גם לפרצי זעם קשים. קרל אובה, ילד פחדן, בכיין, חששן, הוציא הרבה מזמנו על רמיה ושקרים ומניפולציות, כדי לא לחשוף את "פשעיו", ועל נסיונות לרַצות, מסתיר את רצונותיו ואת העדפותיו כדי לא לעורר את חמת זעמו של האב. כך תיאר בראיון את השפעתו של האב על חייו: "כל היצירתיות שלי והמאמצים שלי היו מושקעים בו, בלנסות להבין מה הוא חושב, מה ישמח אותו. החיים אתו עיצבו אותי קצת כמו כלב. החושים שלי, עד היום, מכוונים לרַצות. אני מאוד מיומן בלהיות קשוב ומודע לאחרים. פליזֶר. אם יש משהו שמכניס אותי לחרדה גם כמבוגר זה עימותים. מספיק שירימו לידי את הקול ואני קופא".

על אמו, שאיתה יכול היה לפטפט שעות על כל נושא, הוא מספר שהיא נעדרת כמעט כליל מזכרונותיו, והוא מתקשה להבין מדוע. הוא יודע שתמיד היתה שם, אבל מתקשה לזכור זאת. מצד אחד הוא אומר, "היא הצילה אותי, כי אלמלא היא הייתי גדל לבדי עם אבא, ובמוקדם או במאוחר הייתי מתאבד בדרך זו או אחרת". מצד שני, "השאלה היא אם די בזה. השאלה היא אם אינה אחראית לכך שהיינו חשופים אליו במשך שנים כה רבות, גבר שהטיל עלינו פחד תהומי, תמיד, בכל רגע. השאלה היא אם די בכך שאיזנה את החושך. היא בחרה, היא נשארה אתו, ודאי היתה לה סיבה לכך".

הרהורים הגותיים כאלה מופיעים בספר לעתים רחוקות, בשונה מן הספר הקודם, "גבר מאוהב". לא שאין לסופר יכולת להתבונן בכל פרט מחייו במבט מפוכח, הוא כבר הוכיח את יכולתו ההגותית-רעיונית. הבחירה כאן היא לספר על הילדות כפי שהילד חווה אותה. הוא אמנם חי בעולמם הבלתי הוגן של המבוגרים, וצלו של אביו היה בגדר נוכחות מאיימת מתמדת, אך היו לו חיים מלאים גם מחוץ לבית, וגם כשלא היו מאושרים, כילד לא היתה לו המודעות המספקת כדי לנתח את חוסר הנחת. הוא מתאר את עצמו כילד שמשתגע מפחד, מכמה וכמה פחדים למעשה, כשחצן יודע-כל, כבלתי מתחבב בקלות, מבלה עם חברים אך לא ממש מקובל, כזה שבהצבעה לתפקיד בכתה הצביע לטובת מועמדותו שלו, ובדיעבד התברר שקיבל רק קול אחד. כמו ילד עבר בקלות מכאב להקלה, או כדבריו, " והרי כך זה בילדות, המרחק בין טוב לרע ולכואב קצר בהרבה מכפי שהוא בגיל מבוגר. צריך רק להוציא את הראש מהדלת ומיד התרחש משהו נפלא".

בסיום הספר קרל אובה כותב כי "לארועים הקטנים שהתרחשו בילדות אין יותר משקל מאשר לאבק שמיתמר אחרי מכונית חולפת, או לפלומת שן הארי בתום פריחתו, כשפה קטן נושף עליה ומפיצה לכל עבר. נכון שזה דימוי יפה? אירוע אחר אירוע נפוצים באוויר על פני האחו הקטנטן של ההיסטוריה הפרטית שלך, צונחים בין גבעולי הדשא ונעלמים?". ובכל זאת שנים אחרי הוא מגלה שכל פרט קטן נחקק בזכרונו שאינו שוכח דבר, תוך שהוא מכיר במגבלות הזכרון: "הזיכרון הוא לא מימד מהימן בחיים. והוא אינו מימד מהימן מהסיבה הפשוטה שהזיכרון אינו מציב את האמת כערך עליון […] הזיכרון הוא פרגמטי, הוא ערמומי ומחבל תחבולות, אבל לא באופן עוין או מרושע. להפך, הוא עושה הכל כדי להשביע את רצון מארחו".

כמו ב"גבר מאוהב", גם כאן הכתיבה מפורטת מאוד, שמה לב לפרטי הפרטים הקטנים המרכיבים את השלם. "ילדוּת" כתוב בכנות חושפנית, אך אינו ספר זכרונות גרידא. בעיני הוא מצטייר כמיקרוסקופ החודר אל בין הזכרונות הפרטיים, ומאינספור הרכיבים הקטנים מרכיב משמעות לחווית הילדות. הסיפור מתקדם כרונולוגית, אבל הארועים אינם כרוכים זה בזה כחרוזי שרשרת, אלא מצטברים ונערמים זה על זה, כך שעוצמת הספר הולכת וגוברת, וסיפור שנראה בתחילתו פרטי ומקומי הופך לחוויה טוטאלית.

עדיין לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, "מוות במשפחה", שעוסק בעיקר ביחסיו עם אביו. נראה לי שסדר קריאת הספרים אינו מחייב, ואולי כעת דווקא אמצא מימד נוסף בספר, לאחר שהכרתי את פרשת ילדותו של הסופר. מכל מקום, הן "ילדות" והן "גבר מאוהב" עומדים לגמרי בפני עצמם, ואני ממליצה מאוד על שניהם.

Min Kamp 3 – Karl Ove Knausgård

מודן

2017 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

מודעות פרסומת

המיועד / חיים פוטוק

המיועד

חשש קל לספוילר: כדי להתייחס לנושאים המרכזיים ש"המיועד" מעלה, סיפרתי בסקירה פרטים מן העלילה, כולל פתרון לשאלה מהותית שהעסיקה את גיבורי הספר

לפני שנים קראתי את “The Chosen” בתרגומו של א. אורן, שהעניק לספר את השם "הדגול". זכרתי ממנו בעיקר את אחת הדמויות הראשיות, דני סונדרס, ואת התלבטויותיו שתוארו בספר בהרחבה. כשקראתי כעת את הספר בתרגומו החדש, שמתי לב להיבטים נוספים, משמעותיים לא פחות, שמן הסתם חמקו ממני בעבר משום שנגעו בי פחות, או שהחווירו בעיני בהשוואה להיבטים שנראו לי מהותיים יותר. הספר מעלה שפע של נושאים, שכל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק, והדרך בה משתלבים כולם לכלל סיפור פשוט לכאורה הופכת את ההגות שביסוד העלילה לכלל יצירה ספרותית.

העלילה מתרחשת בתקופה של שש שנים, החל מ-1944, בברוקלין. שני נערים כבני שש-עשרה, ראובן מלטר ודני סונדרס, מתגוררים במרחק חמישה רחובות זה מזה, אך בעולמות נפרדים. שניהם יהודים שומרי מצוות, אך בעוד ראובן לומד בישיבה המשלבת לימודי יהדות עם לימודים כלליים, ונהנה משני העולמות הפתוחים בפניו, דני סגור בעולם החצר של החסידות שבראשה עומד אביו האדמו"ר, ובישיבה בה הוא לומד לימודי חול הם רע הכרחי במצוות המדינה. לראובן ניתן החופש להתעניין בתחומים החורגים מן העולם היהודי, מדני מצופה להשתקע בגמרא ולהכשיר את עצמו לרשת את אביו. המפגש בין שני הנערים מתרחש במהלך תחרות בייסבול בין שתי הישיבות. משחק תמים הופך למלחמה, ששורשיה בטינה עתיקת יומין בין חסידים למתנגדים, והמלחמה גובה קורבן. דני הכריזמטי, שחקן תוקפני שנדחף על ידי המוטיבציה לחסל את ה"אפיקורסים", משגר לעבר ראובן, שהתגרה בו באומרו "נשק את הציצית שלך למזל", כדור שבשלו יובהל לבית-החולים, עם זעזוע מוח ועם רסיס זכוכית באישונו. דני יבוא להתנצל, ראובן הכועס ידחה אותו תחילה, אך שני הנערים יגלו במהרה כי רב המשותף על המפריד ביניהם, ויהפכו לחברי נפש.

דני וראובן שניהם רחבי אופקים, סקרנים, אינם יראים מחיטוט בתוך עצמם וממחשבות מעמיקות (איך אפשר לא להתרגש מנער שאומר ברצינות, "בכל פעם שאני עושה או רואה משהו שאני לא מבין, אני אוהב לחשוב עליו עד שאני מבין אותו"?). בקריאה קודמת בספר נוצר אצלי הרושם כי דני הוא החזק ביניהם: הוא גאון בגמרא, אוטודידקט שקדן בתחומים בהם הוא מתעניין בסתר, איתן באמונתו, מצפוני בחובתו כלפי אביו וכלפי קהילתו. חייו של ראובן קלים יותר, וניכר שהוא מעריץ את דני, ורואה בו סמן למצוינות. כשהרב סונדרס כופה על בנו ניתוק מחברו, משום שהוא מתנגד נחרצות לפעילותו הציונית של אביו, נראה שראובן סובל יותר מדני, שבמצוות אביו נמנע במשך שנתים מכל קשר אתו. בקריאה הנוכחית אני סבורה להפך: דני הוא זה שבשל נסיבות חייו חש מבודד, ואין לו עם מי לחלוק את מחשבותיו ואת יסוריו. ראובן עבורו הוא חבר ומשענת, ואביו של ראובן הוא במידה רבה מעין אב נוסף בעבורו. ראובן, כדברי אביו, הפך ל"ענק קטן" בשל חברותו עם דני, אך דני, במידה לא פחותה, נחשף גם הוא לאפשרויות נוספות, וקיבל משנה אומץ לבחור את בחירותיו.

אבהות היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, ואם לשפוט על פי השיא הדרמטי שאליו מוליך פוטוק, היא אולי ה-נושא המרכזי. אביו של ראובן, דמות מרתקת ויחודית, הוא מופת לסובלנות וליכולת לראות ולקבל תפיסות עולם שונות משלו. הרב סונדרס, המקובע בעמדותיו ("מבחינה אינטלקטואלית, הוא לכוד. הוא נולד לכוד", אומר עליו בחמלה בנו), אינו מדבר עם דני, למעט בעת דיונים תלמודיים. כבתמונת ראי הפוכה – מוטיב שפוטוק מרבה להשתמש בו בתיאור הנערים – אביו של ראובן מנהל עמו שיחות ארוכות בכל נושא. דני, המיוסר בשל שתיקת אביו, מתחבט במהלך השנים בשאלה מה אומרת השתיקה, וגם כשהוא משכנע את עצמו שאפשר להקשיב לשתיקה וללמוד ממנה, הוא עדיין מייחל למלים. הרב יודע שבנו קורא בספרים אסורים – דרווין, פרויד ואחרים – ושותק. הוא מודע לענין שהבן מגלה בלמודים אקדמאים, ושותק. ברור לו שהשתיקה גורמת לדני סבל, אבל הוא ממשיך לשתוק. רק לקראת סיומו של הספר הוא מזמן אליו את ראובן, וכששני הנערים יושבים מולו הוא מסביר לראובן – לא ישירות לדני – כי בבסיס הגישה החינוכית הלא שגרתית שלו עומד ההכרח לוודא שבבנו, שניחן בשכל מבריק, תשכון גם נשמה. בעיני זהו תירוץ בלתי מספק. הסיבה העיקרית לשתיקתו היא כנראה פשוטה יותר: כך גידל אותו אביו. טרגי בעיני המענה של דני לשאלתו של אביו של ראובן, ולפיו גם הוא עצמו ככל הנראה יחנך את בנו באותה הדרך. מסתבר שגם אנשים טובים, טהורי כוונות, בלתי אלימים, מנציחים את שרשרת ההתעללות. ואולי בני אדם, מבריקים ומחוננים ככל שיהיו, מתקשים לאמץ את מה שלא הורגלו אליו, והמבקש להרחיב את ההשערה הזו מן ההורות אל האמונה ואל אורחות החיים ימצא לכך סימוכין בספר, או לפחות נקודת מוצא לדיון.

בצדק נכתב על כריכת הספר כי "לכאורה זהו סיפור שמבקש לבדוק את גבולותיה של האמונה הדתית", בדגש על לכאורה. האמונה הדתית, למעשה, כמעט ואינה עומדת למבחן, למעט בסיום מלחמת העולם השניה כשמתבררים מימדי השואה ("ריבונו של עולם, איך הרשית לדבר כזה לקרות?", שואל הרב סונדרס בכאב, אך אומר באותה נשימה "זה רצון השם. עלינו לקבל את רצון השם"). המסגרת הדתית היא הנבחנת, בעיקר על ידי דני, שנסער כשהוא קורא ספר המבקר את אורחות החיים החסידיים, ומעז להתנער מתפקיד היורש ולהותירו לאחיו הצעיר. נושאי הספר הם זכות היחיד לבחור את יעודו, תהליך ההתבגרות, כוחה של חברות, שיטות הורות, המתנה למשיח לעומת נטילת יוזמה, הנאמנות הכפולה של יהודי אמריקה לארצות-הברית ולישראל, ועוד.

הזכרתי קודם את תמונת הראי ההפוכה. פוטוק אינו מצביע במפורש על המשותף ועל המפריד בין השניים, אלא משרטט את דיוקנאותיהם באמצעות פרטים – מהותיים ושוליים כאחד – המובלעים בעלילה, באופן כזה שכל נער משקף באופן הופכי את חברו ומשלים את דמותו. נמצא את המוטיב הזה בפרטים כמו תיאור חדרי הנערים – מפות המלחמה ותמונותיהם של רוזוולט ושל איינשטיין על קירות חדרו של ראובן, קירות ריקים אצל דני – ותיאור תלבושתם – חולצה לבנה וחליפה שחורה אצל דני, בגדים משתנים אצל ראובן. הוא נמצא גם באופן בו הם מתיחסים אל ארועים חיצוניים – ראובן עוקב אחרי התפתחות מהלכי המלחמה, דני אדיש למדי, ראובן נרגש מן האפשרות של הקמת מדינה יהודית, דני יושב על הגדר. וכמובן, הוא מתבטא באופן בו מתעצבים חייהם – ראובן, שנחשף לפילוסופיה חילונית ומצטיין במתמטיקה, בוחר להיות רב, דני, שנועד להיות אדמו"ר, בוחר ללמוד פסיכולוגיה.

הפרק הראשון, שרובו תיאור משחק הבייסבול, הוא מלאכת מחשבת בעיני. יסלח לי מי שכתב את הפרשנות בהערות השוליים – רפרפתי עליה, ולא התעמקתי בכללי המשחק. הנערים יכלו לשחק כדורסל או קווידיץ', המשחק אינו הענין. הדמויות חשובות, האווירה, הקונפליקט בין העולמות, נקודות המוצא של דני ושל ראובן, המטען שיביאו אל החברות הבלתי צפויה ביניהם. פוטוק כתב פרק קצבי ויצרי שהניח את היסודות האיתנים לפרקים שבאו אחריו.

למיטב זכרוני, לא התקשיתי עם התרגום הישן, אבל אני מברכת על החדש, גם משום ששי סנדיק עשה עבודה מצוינת בשילוב בין לשון נהירה וקליטה לעולם המונחים של גיבורי הספר, וגם משום שהספר האל-זמני המרתק הזה ראוי לתשומת לבו של קהל קוראים שלא נחשף אליו בעבר, ושנרתע מן הארכאיות שבשפתו המיושנת של התרגום הקודם. אשמח אם יתורגם גם המשכו, "ההבטחה". למחמאה ראויה גם עטיפת הספר – העיצוב הנאה של חן יאקה-שומרון, והבחירה של ההוצאה בתמונה בלתי שגרתית, מעוררת השראה והולמת את התוכן.

מומלץ מאוד

The Chosen – Chaim Potok

תמיר // סנדיק

2017 (1967)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

הזר / אלבר קאמי

thestranger-bookcover-heb

מתוך הנחה שעלילת "הזר" ידועה ברבים, הסקירה מכילה ספוילרים.

"הזר" הוא סיפורו בגוף ראשון של מֶרסו, צעיר תושב אלג'יר, הרוצח אדם שפגש לראשונה ביום הרצח, ימים ספורים לאחר שאמו נפטרה. הפיסקה הפותחת את הספר מעידה היטב על אופיו של המספר:

היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהמעון: "אמך נפטרה. הלוויה מחר, בכבוד רב". אי-אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול.

ללא מילה טובה על המנוחה, ללא הבעת ענין בנסיבות המוות, ללא הבעת רגש כלפי האובדן – רק תהִיה אגבית באשר למועד המוות. כזה הוא מֶרסו לכל אורכו של הספר – אדיש, חף מרגש, נגרף עם הארועים סביבו. שכנו הסרסור מבקש ממנו לכתוב מכתב שירגיז את אחת הזונות שהוא מעסיק, והוא נענה – "כתבתי בלי לחשוב הרבה, אבל השתדלתי להשביע את רצונו של רמון, כי לא היתה לי סיבה לא להשביע את רצונו". חברתו מארי מציעה שיינשאו, והוא נענה למרות שאינו אוהב אותה – "אמרתי שאין לזה כל חשיבות, ואם היא רוצה אנחנו יכולים להתחתן". מעבידו טוען כנגדו שאין לו שאיפות, אבל הוא עצמו סבור ש"לכל זה אין בעצם חשיבות". רק למצוקות גופניות יש השפעה על הלכי רוחו. כשהוא סובל מן השמש המלובנת על שפת הים, ומבקש לעצמו מפלט בפינה מוצלת ובה מעיין צונן, הוא יורה למוות בבחור שיושב שם.

חלקו הראשון של הספר עוסק בחציו בליל השימורים ליד ארונה של אמו ובלוויה שאחריו, ובחציו בימים שאחרי, ימים שבהם הוא הולך עם מארי לקולנוע לצפות בסרט קליל, שוכב איתה בפעם הראשונה, והולך עם מכריו לים. חלקו השני של הספר מתאר את המשפט בעקבות הרצח, ואת החודשים הראשונים בכלא בהמתנה להוצאה להורג.

הספר נותח לאורכו ולרוחבו, החל מן המסה "המיתוס של סיזיפוס" של קאמי עצמו ומאמרו של סארטר אודות הספר, ועד התיחסויות בנות זמננו. המוטיב המרכזי הוא האקזיסטנציאליות, הווה אומר התפיסה הפילוסופית הקובעת כי האדם קודם כל קיים, ורק אחר-כך מייחס משמעות לקיומו. מֶרסו הוא כזה: לשום דבר אין חשיבות בעיניו, הוא פשוט מתקיים. רובד נוסף, שמקבל את משמעותו מן התקופה בה ראה הספר אור, תקופת מלחמת העולם השניה, אינו מקבל ביטוי ישיר בספר, אך לא ניתן להתעלם ממנו: בימים בהם מליונים מתאבלים על מליוני הרוגים ונרצחים, איזו משמעות יש לעובדה שאדם יחיד אינו בוכה על אמו? איזו משמעות יש לחיים בכלל?

הרגשות היחידים שמֶרסו חש עולים במהלך המשפט, כשהוא עומד במוקד תשומת הלב: "בפעם הראשונה אחרי שנים רבות התעורר בי רצון אוילי לבכות, כי הרגשתי כמה כל האנשים האלה מתעבים אותי". גם תחושת אשמה ראשונית, שתתפוגג בהמשך, עולה בו באותו מעמד, כשהוא מבין שהצופים במשפט מתקוממים כשהם שומעים ששתה קפה בחלב מול גופתה של אמו. אבל רק איש הדת, שבא לשוחח אתו בתאו בכלא, מצליח להוציא אותו משלוותו, כשהוא מנסה לשדל אותו למצוא את האלוהים שבלבו: "חייתי חיים כאלה, ויכולתי לחיות חיים אחרים. עשיתי כך ולא עשיתי כך. לא עשיתי דבר זה, אבל עשיתי דבר אחר. אז מה? אין חשיבות לשום דבר, לשום דבר […]. מה אכפת לי אלוהים שלו, החיים שאדם בוחר לו, הגורלות שאדם בוחר לו, שהרי גורל אחד ויחיד עתיד לבחור בי עצמי ובמליארדים של מיוחסים שאומרים, כמוהו, שהם אחי".

הספר הקצר הזה אמנם מתרכז במֶרסו, אך מוצא פנאי להתייחס בביקורתיות אל כל הגורמים הממסדיים המעורבים בחייו: מנהל מושב הזקנים מוטרד לא מהשפעת מות האם על הדיירים האחרים, אלא מהשפעת מצב רוחם על הצוות. העתונאי מספר למֶרסו שהעתונים ניפחו את סיפורו משום שהקיץ הוא עונת שפל לעיתונים. השופט והתובע מנהלים את משפטו כהצגה, והכומר מדקלם ססמאות. הביקורת הזו אין בה כדי לגרום למספר, ולקוראים, לחוש חמלה על מֶרסו, שכן לא המערכת היא שעיצבה את אופיו, ולא היא שגרמה לו להרוג אדם, אבל היא מרחיבה את האבסורד – פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, כפי שכתב קאמי ב"המיתוס של סיזיפוס" – מן הפרט אל הכלל.

במשולב עם הסיפור המורכב והמסעיר, הספר מצטיין גם בסגנונו. כל מילה וכל משפט מונחים במקומם המדויק וחשובים לתוכנו של הסיפור, ללא "שומנים" וללא גלישות מן העיקר.

המתרגמת אילנה המרמן צירפה לספר אחרית דבר מעניינת.

מומלץ מאוד

L’étranger – Albert Camus

עם עובד

1985 (1942)

תרגום מצרפתית: אילנה המרמן

הדֶבֶר / אלבר קאמי

11079

"הדֶבר" מתרחש בשנות הארבעים של המאה העשרים בעיר אוראן, היושבת על החוף באלגי'ריה הצרפתית. יום אחד מתחילים התושבים למצוא בבתים וברחובות עכברושים מתים בכמויות הולכות וגדלות. תופעה מטרידה זו היא הסימן הראשון למגפת הדֶבר התוקפת את העיר. אלבר קאמי מתאר בחמשת החלקים המרכיבים את הספר את הלכי הרוח של התושבים במקביל להתפתחות האסון: החלק הפותח עוסק בתקופה שבה החלו הרופאים והשלטונות להבין כי מדובר במגפה, והחליטו להטיל על העיר סגר, אין יוצא ואין בא. החלק השני מתאר את האוירה במקום בשל הסגר, אוירה שהמספר – ההיסטוריון של הלבבות הקרועים והתובעניים אשר שת אז הדֶבר לכל בני עירנו – מגדיר בעיקר כ"נכר". החלק השלישי עניינו תקופת ההסתגלות, ואתייחס אליו בהמשך  בהקשר להיבט אחר של יצירה. החלק הרביעי מוביל אל הסימנים הראשונים לדעיכת המגפה, והחמישי מתרחש בימים שאחריה.

קאמי אמנם מתאר את הלכי הרוח של הציבור בכללותו, אך מרחיב בסיפורן של כמה דמויות מרכזיות. הראשית שבהן היא זו של ד"ר רייה, רופא מקומי. אשתו עזבה את העיר בשל מחלתה ימים ספורים לפני הסגר, ואמו באה לגור אתו בהעדרה. ד"ר רייה הוא אדם עדין, נמנע מדעות נחרצות ובוחר במעשים. נראה לי שאפשר לאפיין את תפיסת עולמו ואת אופיו במילותיו שלו: "אינני יודע מהי [יַשרוּת], בדרך כלל. אבל במקרה שלי יודע אני שפירושה לשמש במקצועי".

לצדו של רייה נלחם במחלה אדם בשם טארו, שהגיע לעיר מספר שבועות לפני הסגר. השניים הפכו ידידים, ורייה, שאינו חטטן, ומעדיף, כאמור, להתרכז במעשים, אינו שואל אותו דבר אודותיו, רק מעריך את יוזמתו כשהוא מארגן יחידות מתנדבים שתעסוקנה בכל המטלות שמצריך המצב. מאוחר יותר יספר טארו לרייה על עברו, על תפיסת עולמו הנובעת ממנו, ועל יעדיו בחיים: "הכלל, מה שמעייני נתונים בו, הרי זה לדעת כיצד נעשים קדוש". רייה, שרגליו על האדמה, אומר מצדו: "חש אני יתר סולידריות עם המנוצחים מאשר עם הקדושים. אני, סבורני, אין לי נטיה לגיבוריות ולקדושה. מה שמעייני נתונים בו הוא להיות אדם". ולזאת עונה טארו בפשטות ובכנות: "כן, אנחנו מבקשים אותו דבר, אבל גדולה שאיפתך משאיפתי". טארו מנהל במשך כל התקופה מעין יומן, בו הוא מאבחן את המתרחש סביבו, והמספר מרבה לצטט מתוכו.

לצדם של רייה וטארו פועלים אנשים מעניינים נוספים. גראן, פקיד זקן, שתקוע מזה שנים באותה עבודה ללא קידום, מנסה כוחו בכתיבה, וכבר תקופה ארוכה הוא מלטש את המשפט הראשון במה שאמור להיות רומן. גראן נחלץ לנהל בהתנדבות את כל הרשומות הנדרשות לצורך עבודתם של הנלחמים במגפה. קוטאר, שכנו של גראן, שאליו אנו מתוודעים כשהוא מבצע נסיון התאבדות כושל, מסתיר עבר פלילי, והוא היחיד השמח על הסגר ואינו מצטרף למאבק: "אשר לי, אני מרגיש עצמי בטוב בתוך הדֶבר, ואינני רואה למה אתערב כדי להפסיקו". ראמבר הוא עתונאי, שאינו תושב העיר. הוא אינו מוכן להשלים עם הוראות הסגר, בעיקר משום שמחוץ לעיר מצויה אשה החשובה בעיניו, והוא מחפש דרכים לחמוק החוצה. כשיגלה שגם רייה הופרד מאשתו, אך אינו מדבר על כך כלל, יחדל מנסיונותיו ויתגייס ליחידות המתנדבים. ראמבר מייצג תפיסת עולם שלישית, לצד אלו של רייה ושל טארו: "קצתי באנשים המתים למען רעיון. אינני מאמין בגבורה, יודע אני שהדבר קל ולמדתי שהוא קטלני. מה שמעניין אותי הרי זה כשחיים וכשמתים על מה שאוהבים". דמויות מעניינות נוספות הן של השופט אותון, איש קר ומרוחק הרודה במשפחתו ומאבד את ילדו, ושל החולה הזקן שנכנס למיטה בגיל חמישים, ובמשך עשרים וחמש השנים שעברו מאז הוא מודד את הזמן החולף על פי קערות האפונים שהוא מקלף.

הספר עוסק בשלל נושאים שעניינם התגובה של בני האדם לנוכח אסון. נושא שחוזר ונשנה הוא האמונה הדתית, אותה מייצג המטיף פאנלו. המטיף נושא בשתי תקופות שונות שתי דרשות, בהן הוא מנסה להתמודד עם התפיסה של האל הממיט אסונות על מאמיניו. בדרשה הראשונה הוא טוען בזכות המעלות שבסבל, וקובע בבטחון שהחוטאים ייענשו וישרי-הדרך לא יינזקו. לאחר שהוא חוזה במו עיניו בסבלו של ילד ובמותו, התמודדותו קשה יותר, אך דבקותו באמונה נותרת בעינה. רייה, המייצג עמדה נגדית, אומר בפשטות: "פאנלו הוא איש הספר. הוא לא ראה מיתות רבות ולכן הוא מדבר בשמה של אמת. אבל הקטן שבכוהני הכפרים, האומר וידוי עם בני עדתו ואשר שמע את נשימתו של ההולך למות, חושב כמוני. הוא יטפל במצוקה קודם שיבוא להוכיח את מעלתה". לאחר הדרשה השניה טארו אומר על פאנלו כך: "כשעיני תמימים תנוקרנה, חייב נוצרי לאבד את אמונתו או להסכים שעיניו תנוקרנה. פאנלו אינו רוצה כי תאבד לו אמונתו. הוא יצעד עד הסוף".

יש שאינם קוראים את הספר כפשוטו, אלא מוצאים בו משל. על פי ויקיפדיה, הספר נכתב לאחר מלחמת העולם השנייה והוא מציג אלגוריה לתחלואי החברה האנושית הנגועה בחיידק השאננות, הרוע, ההרס וההרג. אני סבורה שקאמי בחר בדֶבר, שאכן היכה באוראן כמאה שנה קודם לארועים שבספר, כרקע לאבחנות על ההתנהלות האנושית – האישית והקיבוצית – והתנהלות זו היא נושאו של הספר, לא המחלה הספציפית או תחלואי החברה בכלל. רק בחלקו השלישי של הספר היתה לי הרגשה שקאמי נטל בהשאלה מן המציאות הקרובה של מלחמת העולם השניה ושל השואה. הוא מתאר את היעילות הביורוקרטית של הטיפול בגופות המתים על חשבון הטיפול ברגשות האבלים, את בורות הסיד ואת קברי ההמונים, את המשרפות ואת קרונות הרכבת המובילים גופות. אפשר לראות בתיאור התושבים החיים בסמיכות למשרפות הקבלה לתושבים שחיו בסמיכות למחנות ההשמדה: "התושבים נרגעו. רק בימי רוח גדולה הזכירם ריח רפה, הבא מן המזרח, כי שוכנים הם בתוך משטר חדש, וכי שלהבות הדֶבר טורפות את המס המועלה להן ערב ערב". בניגוד לפשטות הכמעט דיווחית של שאר חלקי הספר, כאן המספר אינו מצניע לגלגנות, ואף נוקט ציניות. כך, לדוגמא, הוא מתאר את ההתמרמרות בחוגי הצבא כשהוחלט להעניק עיטור צבאי לסוהרים שבשל הצפיפות בבתי הסוהר היו קורבנות הדֶבר, וכך הוא מתבטא כשהוא מתאר את היחס אל משפחותיהם של המתים: "במסדרון עצמו מצאה המשפחה ארון יחידי שכבר נסגר. מיד ניתנה הדעת אל העיקר, כלומר החתימו את ראשי המשפחה על ניירות. אחר כך עמסו את הגויה על מכונית".

קראתי את הספר בתרגומו של יונתן רטוש משנת 1953, ובעיני הוא מעולה. עם זאת, בשל ארכאיות לשונית מסוימת, הנובעת מחבלי השפה המתחדשת ומחלוף הזמן, אפשר להבין מדוע תורגם מחדש בידי אילנה המרמן ב-2001. להתרשמות, הנה פסקת הפתיחה של הספר בשני התרגומים (אני לכשעצמי תמיד אעדיף את "לא הכירם שם מקומם" על פני "לא היה עליהם לקרות שם").

התרגום המוקדם: המאורעות התמוהים, שהם נושאן של רשומות אלו, התרחשו בעיר אוראן ב-…194. לדעת הכל לא הכירם שם מקומם מחמת שחרגו מעט מגדר הרגיל. ואכן, לכאורה אין אוראן אלא עיר רגילה, לא יותר מאשר עיר מחוז צרפתית של החוף האלז'ירי.

התרגום המאוחר: המאורעות התמוהים שהכרוניקה הזאת עומדת לספרם קרו בשנת ..194, בעיר אוֹרַאן. הכול יאמרו שמאחר שחרגו במקצת מגדר הרגיל,  לא היה עליהם לקרות שם.  ואמנם במבט ראשון אוראן היא עיר רגילה,  לא יותר מבירת-מחוז צרפתית על חוף אלז'יריה.

תקצר היריעה מלדון כאן במלוא רוחבו ועומקו של הספר. אקנח, אם כך, בציטוט חלקי מן הפרק האחרון, ואומר לסיכום כי הספר כתוב מצוין, דמויותיו אמינות, שזורים בו סיפורי משנה מעוררי אמפטיה, והעיקר – אי אפשר לקרוא אותו מבלי להסחף לדיונים שהוא מעורר. מומלץ במיוחד.

עכשו ידעו כי אם יש דבר שאפשר להשתוקק לו תמיד ולהשיגו לעתים, הרי זו החמימות האנושית. ולעומת זאת, כל אלה שפנו, מעל לראשו של האדם, אל משהו שלא ידעו אף לדמותו בדמיונם, אלה נשארו ללא מענה. אחרים, כנגד זאת […] אם השיגו את מה שאבו, הרי זה משום שביקשו את הדבר האחד שהיה תלוי בהם. ורייה […] חשב שמן הצדק הוא כי לפחות, מזמן לזמן, תבוא השמחה לגמול לאלה המסתפקים באדם ובאהבתו העלובה והנוראה.

La Peste – Albert Camus

עם עובד

1953 (1947)

תרגום מצרפתית: יונתן רטוש

סיילאס מארנר: האורג מראבלו / ג'ורג' אליוט

33417

בכתבה של אריאנה מלמד על ג'ורג' אליוט מצאתי מובאות מתוך תלונות של המבקרים בתקופתה של הסופרת, וביניהן "הרומנים שלה אינם מעניקים לקורא את הסיפוק האמנותי הנכון, היינו – התענגות, והם מכריחים אותו לחשוב", "ספריה רוויים בדימויים מעולם מדעי הטבע ולפיכך אינם מיועדים לקהל הרחב", "אין בה יראת אלוהים", ו"היא אינה מכירה כלל בקיומו של סדר חברתי". כלומר, כל מה שהופך ספר מסיפור סתם ליצירה בעלת ערך מוסף. "סיילאס מארנר: האורג מראבלו" הוא יצירה שכזו.

סיילאס מארנר הוא אורג, שבא להתגורר בכפר קטן. באזור בו האיכרים חיים כל חייהם במקום אחד, נדידה מתקבלת כחריג מפליל. בחברה כפרית שידיעותיה מצטמצמות להבנת סימני מזג האויר, מיומנות מקצועית שאינה בתחום עבודת האדמה מעוררת אף היא חשד. האורגים המיומנים, הנודדים עם אומנותם, נדונו לפיכך לחיי בדידות. סיילאס, שהגיע לכפר אחרי שרומה ונבגד על ידי קהילתו, בשל קנוניה שרקמו נגדו ארוסתו וחברו היחיד, לא היה מסוגל מטבעו לפרוץ את חיי היחיד שלו. גם מראהו החיצוני – חיוור, קצר-ראיה, כפוף בשל ישיבה ממושכת מול מכונת האריגה – מבדיל אותו מתושבי הכפר החסונים צרובי השמש. כשנודע בסביבה כי סיילאס בקיא בצמחי מרפא, נוספה לתדמיתו חותמת סופית של כישוף, אף כי סירב לעשות שימוש בבקיאותו זו. האורג חי לו, אם כך, בבית מבודד, מתקשר עם הבריות רק בעניני עבודתו, ואושרו היחיד הוא מצבור מטבעות הזהב, שכרו ההולך ומצטבר בעד עבודתו.

גודפרי קאס הוא מעשירי הכפר. הוא מקווה להנשא לננסי, אחת מבנות הטובים במקום, אך מנוע מלעשות זאת מכיוון שהוא נשוי בסתר לאשה עניה מכורה לאופיום, ולשניים אף תינוקת משותפת. גודפרי חלוש האופי לכוד בין אביו התוקפני והיהיר ובין אחיו הצעיר דאנסטן, נוכל חלקלק הסוחט ממנו כסף כשהוא מאיים לחשוף את הסוד המביש של נישואיו. הספר אמנם קרוי על שמו של סיילאס, אך הוא סיפורם של שני הגברים, המשקפים במידה רבה זה את זה. אסונו של סיילאס יבוא לו מידי משפחתו של גודפרי, ואובדנו של גודפרי ימצא את תיקונו אצל סיילאס.

הספר מצטיין בחדות פסיכולוגית, בבנית דמויות משכנעות, במיקוד העלילה סביב הנושאים המרכזיים. הוא גדוש ביקורת חברתית, כשהסופרת אינה מהססת לנעוץ סיכות ביהירותן של הבריות, באמונותיהן הטפלות, בדעותיהן הקדומות ובצביעותן. כליה של ג'ורג' אליוט הם חמלה מצד אחד וציניות מעודנת בהומור מצד שני. תפיסת העולם שלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר זה, היא מוסרית, אך אין זה מוסר מוכתב על ידי אמונות ועל ידי מוסכמות, שעליהן היא מערערת לכל אורכו של הספר (ובשל כך זכתה לביקורות שבפתיחה), אלא על ידי תפיסה בסיסית של טוב ורע. ברוח זו היא מובילה את הסיפור אל סיומו מרחיב הלב והמזכך.

מומלץ מאוד

Silas Marner: The Weaver of Raveloe – George Eliot

כתר

1995 (1861)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

הפנינה / ג'ון סטיינבק

הפנינה

"הפנינה" היא נובלה שכתב ג'ון סטיינבק בשנת 1947 על בסיס סיפור עם מכסיקני. סטיינבק אינו מציין את שם המקום ואת התקופה, אולי במתכוון, אך על סמך כמה פרטים בעלילה ניתן להניח שמיקם את סיפורו בלה פאס בשנות הששים של המאה התשע-עשרה, אחרי הפלישה הצרפתית.

קינו וחואנה הם בני זוג צעירים, שמתגוררים בבקתת קש בישוב דל על שפת הים עם תינוקם קויוטיטו. בני הכפר מתפרנסים ממכירת פנינים, שהם שולים מן הים, לסוחרים בעיר הסמוכה. בפרק הפותח את הספר מכיש עקרב את התינוק. חואנה מוצצת את הארס מגופו, אך אינה מסתפקת בכך, ומחליטה – החלטה יוצאת דופן בכפר – להתייעץ עם רופא. מכיוון שברור שהרופא הלבן לא יטריח את עצמו אל הילידים בכפר, יוצאים השניים אליו. יש ביכולתם להציע בתמורה לשרות רק כמה פנינים דלות, והרופא אף אינו טורח לקום ממקומו ולהעיף בהם מבט. ה"מפגש" בין קינו לרופא מספק את הרקע החברתי לנובלה. קינו אחוז זעם בשל הצורך לבקש עזרה מנציג הגזע שכבש ודיכא את עמו מזה ארבע-מאות שנה, אך מורגל בציות הוא מסיר באופן אוטומטי את כובעו כשהוא ניצב מול שער ביתו של הרופא. הרופא מצדו מתייחס אליו במלים אלו: "כלום אין לי מה לעשות אלא לרפא עקיצות של שרצים בשביל אינדיאנים קטנים? אני דוקטור, לא רופא-בהמות".

בני הזוג חוזרים לביתם, ויוצאים אל הים כשתפילה בליבם למצוא את הפנינה שתאפשר להם לשלם עבור טיפול לבנם, וכמו באגדות הפנינה הזו – "פנינת העולם" יכנו אותה כל רואיה – נגלית בפניהם. לקינו יש שתי שאיפות צנועות, אותן הוא מקווה לממש כשימכור את הפנינה – טקס חתונה עם אשתו וטקס הטבלה לבנו, ושאיפה אחת מהפכנית – להעניק לילד השכלה. קינו מבין כי מה שעומד בין בני הכפר הדל ובין בני העיר המרמים אותם בכל הזדמנות, היא ההשכלה הבסיסית, היכולת לקרוא, להבין את דרכי העולם. חואנה, המפוכחת ממנו, מבינה שהעושר הפתאומי יעורר יצרים רעים. בעולם שבו חיי היליד נחשבים כקליפת השום, בעולם שבו הכסף יענה את הכל, הפנינה המושלמת תעורר תאוות בצע ושאיפת כוח ואלימות. התינוק הצליח להתאושש מעקיצת העקרב, ולכן היא מבקשת להשיב את הפנינה אל הים. קינו מסרב. קורותיהם מכאן ואילך יעמדו בסימן אלימות וסבל, והמחיר שישלמו יהיה היקר מכל.

הוייתה של הפנינה התמזגה עם הוייתם של בני אדם, ואיזה משקע אפל וזר עלה ובא. כל אדם נתייחס פתאם אל הפנינה של קינו, והפנינה של קינו עלתה בחלומותיהם, בחשבונותיהם, במזימותיהם, בתכניותיהם, בעתידותיהם, במשאלותיהם, בצרכיהם, בתאוותיהם, ברעבונותיהם, של הכל, ורק איש אחד עומד בדרך, וזה היה קינו, על כן נעשה במוזר לאויבו של כל אדם.

נשאלת השאלה למה דווקא בשני הצעירים התמימים היכה הגורל. האם המסר הוא לא לחרוג מן המקום שהוקצה לאדם, לא לשאוף? אין להניח שלכך סטיינבק כיוון. הנובלה מצביעה על הסיכון שבתאוות בצע, על החומרנות המשחיתה, על הקולוניאליזם המגונה, וגם על האופן בו רוע מוליד רוע.

"הפנינה" – כשמה כן היא, עגולה ובוהקת. היא מצטיינת בתיאורים צלולים כבדולח ובאבחנות חדות, ונוגעת מאוד אל הלב.

יונתן רטוש תרגם את "הפנינה", תחת השם הבדוי יוסף לוז, כבר ב-1949, ושזר בטקסט חידושי לשון בשפע, חלקם מקשים על הקריאה אך אינם פוגמים כהוא זה באיכות היצירה (סמדר מילוא תרגמה מחדש ב-1988). קראתי את "הפנינה" לראשונה לפני למעלה מעשור, והיא נותרה חקוקה בזכרוני כיצירה יחודית. בקריאה חוזרת התרשמותי ממנה זכתה לאישוש.

מומלץ מאוד

הטקסט המלא באנגלית

The Pearl – John Steinbeck

ספרית פועלים

1949 (1947)

תרגום מאנגלית: יוסף לוז (יונתן רטוש)

 

רצח רוג'ר אקרויד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d7a6d797_d7a8d795d792d7a8_d790d7a7d7a8d795d799d7932

על כריכת "רצח רוג'ר אקרויד" נכתב כי ב-2013 נבחר הספר על ידי חברי אגודת סופרי המתח בבריטניה ליצירה הטובה ביותר מסוגה מאז ומעולם. ההצהרה הזו עוררה את סקרנותי, ועוד לפני שפתחתי את הספר חיפשתי קצת מידע ברשת. מסתבר שלא רק הספר זכה לתואר המחמיא הנ"ל, גם הסופרת נבחרה לכותבת הטובה ביותר בתחום ספרי הפשע.

הספר, המסופר מפיו של הרופא הכפרי ד"ר שפארד, נפתח במקרה מוות של תושבת הכפר, שארע בשל מנת יתר של סם שינה שנלקח בטעות או במתכוון, ונמשך במקרה הרצח של רוג'ר אקרויד, שאולי קשור למוות הקודם ואולי לא. בבית הסמוך לביתם של ד"ר שפארד ושל אחותו קרוליין, מתגורר אדם זר, שמתגלה כעת כהרקול פוארו, הבלש המהולל שחשק באנונימיות. פוארו אינו מהסס כשהוא נקרא לפתור את התעלומה, וחמוש ב"תאיו האפורים" וב"מחשבותיו הקטנות", כפי שהוא נוהג להתבטא בענווה יהירה, הוא נענה לאתגר. ד"ר שפארד, שמגדיר את חייו שלו עצמו כמשמימים, משמש כיד ימינו, ואף מעלה את כל שלבי החקירה על הכתב. פוארו רואה בו מעין ממלא מקום של ידידו ועוזרו הקבוע, קפטן הייסטינגס. שפארד סבור שהשילוב ביניהם מזכיר צמד מפורסם אחר: "אם אני גילמתי את ווטסון, הוא היה שרלוק".  

מככבים בספר בני משפחה של הנרצח, המשרתים בביתו, ואנשים שהיו בקשר עסקי אתו. כרגיל אצל אגתה כריסטי, כולם חשודים, לכולם יש מניע או כמה מניעים, לרובם יש גם הזדמנות לבצע את הרצח. וכרגיל, לקורא, שמרבית העובדות חשופות בפניו, יש רוב הזמן מושג מי הרוצח, מושג שמשתנה עם כל תפנית בעלילה, ונהפך על ראשו בסיום.

שני דברים מייחדים את יצירתה של אגתה כריסטי: הסיפור הבלשי, כמובן, אבל גם, ולא פחות חשוב, העובדה שהיא פשוט יודעת לספר סיפור. מבלי לסטות מן הציר הבלשי, היא מצליחה להעמיד דמויות אמינות, לתאר סביבה ואוירה באופן משכנע וחי, ולהעביר את הקורא אל תוך המקום והזמן שהיא מתארת. חובבי מתח יתמוגגו מהספר, אבל גם מי שאינו מגדיר עצמו ככזה ייהנה עד מאוד מן הביקור בכפר, ומן ההיכרות עם דמויותיו המאובחנות בהומור ובחיבה:

הכפר שלנו, קינגס אבוט, דומה מן הסתם לכל כפר אחר. העיר הגדולה שלנו היא קרנצ'סטר, 15 קילומטר מהכפר. יש לנו תחנת רכבת גדולה, משרד דואר קטן ושתי חנויות מכולת יריבות. בחורים שכוחם במותניהם עוזבים בדרך כלל את הכפר בעודם צעירים, אבל יש לנו שפע של גברות לא נשואות ושל קציני צבא בדימוס. את פעילות הפנאי שלנו אפשר לסכם במילה אחת: "רכילות".

אחד הדברים המלבבים מבחינתי בספרים ישנים זו ה"תגלית" שמה שהיה הוא שיהיה. כך, לדוגמא, הרופא מחווה את דעתו על הספרות שבנות תקופתו קוראות. השיחה, שנפתחה בדיון על פריטים שבני אדם אוספים, התגלגלה לספרים:

"… העט ששימש את ג'ורג' אליוט כדי לכתוב את הטחנה על הנהר פלוס – דברים כאלה – הרי זה בסך הכל עט. מי שאוהב כל כך את ג'ורג' אליוט, מוטב שיקנה לו את הטחנה על הנהר פלוס במהדורה זולה ויקרא את הספר".

"את מן הסתם לא קוראת ספרים מיושנים כאלה, מיס פלורה?"

"אתה טועה, ד"ר שפארד. אני אוהבת מאוד את הטחנה על הנהר פלוס".

שמחתי לשמוע זאת. הספרים שעלמות צעירות קוראות בימינו ואף טוענות שהן נהנות מהם מפילים עלי אימה.

מכיוון שכאמור קראתי מעט על הספר לפני שקראתי אותו עצמו, ידעתי שהסיום שלו אמור להיות יוצא דופן, טוויסט יצירתי שהטביע את חותמו על הסוגה כולה. אמנם נסחפתי עם הנאת הקריאה ושכחתי לצפות להפתעה, אבל הייתי די גאה בעצמי כשרגע לפני שפוארו חשף את מסקנותיו הצלחתי להבין לאן אגתה כריסטי מכוונת בגאוניות את גיבורה המבריק, ונוכחתי לדעת שלא בכדי היצירה הזו עטורת שבחים.

מיכל אלפון תרגמה יפה, בשפה נאה ונעימה שמצליחה להיות עדכנית מבלי לטשטש את הבריטיות הכפרית המיושנת.

בשורה התחתונה: חווית קריאה מומלצת

The Murder of Roger Ackroyd – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

 

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

961688

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין. הוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו.

הספר כולו מקופל בפיסקה הפותחת. מר לין, העומד בירכתי ספינה, עוזב מדינה מוכת מלחמה וטרור אחרי שאיבד את בנו ואת כלתו, כדי לספק לנכדתו, התינוקת שנולדה לא מכבר, סביבה מוגנת. במזוודה קלת משקל הוא נושא שני אוצרות יקרים – חופן מאדמת מולדתו ותמונה שלו בצעירותו עם אשתו המנוחה. לאחר ששה שבועות בים הוא מגיע למדינה זרה, בה איש אינו דובר את שפתו. כשהוא משתכנע לצאת מאכסנית הפליטים בה שוכן, ומתיישב על ספסל ברחוב, מצטרף אליו גבר זר, אלמן בודד כמוהו, והשניים, ללא מלים משותפות, הופכים לחברים, חברות שאינה זקוקה לשפה, רק לנוכחות ולמגע מנחם. שכשמר לין מברך את הזר ביום טוב, טאו-לאי בלשונו, טועה הזר לחשוב שמר לין, היחיד שיודע שכך קוראים לו, בעצם הציג את עצמו, והוא חוזר ופונה אליו בשם זה, טאו-לאי. מר לין, איש זקן, יחווה עד מהרה לא רק את בדידות ההגירה, אלא גם את חוסר האונים של הזיקנה, כשהאחראים על הטיפול בפליטים יחליטו עבורו שמקומו בבית-אבות, כלא דורסני תחת מעטה דק של דאגה.

סופו של הספר חושף סוד קורע לב, שרמזים רבים אודותיו פזורים במהלך העלילה. קראתי את הספר לפני כחמש שנים, כשיצא לאור, מבלי לדעת מה יקרה בסיומו, וקראתי כעת בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע לי מראש, והתברר שאין בכך כדי לפגום בחוויה. במידה מסוימת, הידע בדבר העתיד להתרחש מוסיף עוד גוון של רגש לעלילה.

פיליפ קלודל, שספריו השונים מאוד זה מזה נושאים כולם אמירות חברתיות ואנושיות, מטפל כאן ברגישות בקשיי הגירה, בחברות של אמת, בקשרי משפחה, וביחס החברה לזקניה. בשונה מספרים אחרים שלו – "העץ של בני טורג'ה" הרעיוני ו"לא אנושיים" הבוטה – "הנכדה של מר לין" עדין, פשוט לכאורה, רוקם בנחת סיפור רב עוצמה ונוגע מאוד ללב.

בשורה התחתונה: מומלץ מאוד.

La Petite Fille de Monsieur Linh – Philippe Claudel

מודן

2012 (2005)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

מנדל של הספרים / שטפן צווייג

129800000048b

בשנה האחרונה, כמעט בכל פעם שהוזכרו שטפן צווייג או תשע נשמות, שבה ועלתה תמיהה ובעקבותיה קביעה: "לא קראת את מנדל של הספרים?! את חייבת". עם תמריצים שכאלה, וכבוגרת ארבעה-עשר מספרי צווייג, ציפיתי ללא פחות מספר מצוין, ובכל זאת, למרות שהגעתי מוכנה, נעתקה נשימתי בעמודים הראשונים, והתקשתה לשוב לסדירות אחרי העמוד האחרון. הדיוק בכתיבתו של צווייג, וכושר התיאור העילאי שלו, יחד עם יכולתו לקפל עולם ומלואו בסיפור קצר, מגיעים כאן לשיא חדש.

יעקב מנדל הוא איש של ספרים, ושל ספרים בלבד. הידע שלו קטלוגי, והוא חולק אותו ברצון וללא תמורה. נטול רכוש ונטול אגו, עיוור לגמרי לכל דבר שמחוץ לספרים, הוא מבלה את רוב שעותיו בבית קפה וינאי, מוקף בספריו, משוחח עם מבקשי מידע המשחרים לפתחו. עיוורונו התמים יסבך אותו בצרות כשתפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הספרים, כמו רוח האדם, אינם מכירים בגבולות, וההתנגשות בין המציאות המשתנה לעולם המצומצם והיציב, בלתי נמנעת.

אפשר לקרוא את היצירה כסיפור פשוט על אדם הנאחז בדבקות בעולמו. אפשר לקרוא אותה כמשל על המציאות המשתנה במהירות ועל העולם הישן הנרמס תחתיה. ואפשר לקרוא בשתי הדרכים כאחת. מעניין להווכח שצווייג לא העניק לגיבורו תכונות רוחניות יחודיות. הוא מציין במפורש כי את הספרים עצמם לא קרא בשביל מובנם, לשם התוכן הרוחני והסיפורי שלהם: רק שמם, מחירם, צורת הופעתם ודף השמות שלהם עוררו את תשוקתו. לכן הסיפור אינו על מאבק הרואי של איש הרוח בעולם הנסחף אל המודרנה, אלא על זכות היחיד לעולם פנימי משלו, ועל הירמסותם של ההרגלים הישנים בעולם שסוע. כך או כך, מנדל האיש ומנדל המשל משורטטים ביצירה ביד אמן וחודרים אל הלב.

קל מאוד לזהות תרגום בלתי מוצלח. קשה יותר לזהות תרגום מעולה, משום שכשהסיפור זורם ללא מעקשים, התרגום בעצם שקוף, ואולי כך הוא באמת אמור להיות. הראל קין העניק לנובלה תרגום מעולה שכזה, כשהמלים העבריות משתלבות בשלמות בעלילה הוינאית.

נפלא!

Buchmendel – Stefan Zweig

תשע נשמות

2016 (1929)

תרגום מגרמנית: הראל קין

שיבה / יא ג'סי

36200056608b

"שיבה" הוא יצירה שאפתנית. ספרים רבים וטובים נכתבו על העבדות, רובם התמקדו בפרק זמן מסוים או בתופעה מסוימת, ואזכיר כמה בודדים: "חסד" ו"חמדת" מאת טוני מוריסון, הראשון מתאר את העבדות בתקופה שלפני עצמאות המושבות באמריקה, השני את הטראומה שלא הרפתה מן העבדים המשוחררים גם אחרי מלחמת האזרחים. "נתיב החירות" מאת הווארד פאסט מתמקד בנסיון השיקום הכושל של העבדים המשוחררים במדינות הדרום. "זכרון ארוך" ו"להזין את הרוחות" מאת פרד ד'אגיאר, הראשון עוסק בדילמה אם לברוח או להכנע לגורל, השני מתאר את המסע הבלתי אנושי בספינת העבדים. "שורשים" מאת אלכס היילי יוצא דופן, משום שהוא מגולל סאגה משפחתית ומתפרש על שלושה דורות, שכל אחד מהם חווה את העבדות ואת תוצאותיה בדרך אחרת, בהתאם להשתנות הנסיבות. "שיבה" מבקש לעשות יותר מזה: הוא מנסה לתפוס את ההיסטוריה השחורה החל מן התקופה הקולוניאלית וכלה בימינו, הן באפריקה – או ליתר דיוק בגאנה – והן באמריקה. מנסה ומצליח.

הספר מתאר את קורותיהם של שבעה דורות. תחילתו בגאנה, או בשמה דאז חוף הזהב. בראשית המאה התשע-עשרה החלו הבריטים לגלות ענין באזור, שהיה בשליטת ההולנדים, והניב זהב ועבדים. בתקופה המתוארת בספר הבריטים כבר ביססו את מעמדם באזור. אל אחת המצודות שבחזקתם הובאו שתי נשים: אֵפִיָה  נדחפה על ידי אמה להנשא למושל הלבן, אֶסי נלכדה באחת המלחמות הבלתי פוסקות בין השבטים באזור, ונכלאה בצינוק צפוף ומזוהם במצודה עד לשליחתה לאמריקה. השתים היו אחיות למחצה, אך לא היו מודעות זו לקיומה של זו. שבעה דורות אחר כך יווצר קשר בין צאצאי השתים. דרך סיפורן של שתי הנשים וסיפורי צאצאיהן, הסופרת מציגה את הרוע שבעבדות ובזגענות, ואת השלכותיהן ההרסניות עשרות שנים אחרי שחרורם של העבדים. דומה כי כל ההיבטים המעניינים שנדונו בספרים שהוזכרו למעלה, וברבים אחרים, מוצאים מקום ביצירתה של יא ג'סי, וכל השפע הזה מוגש לקורא בכתיבה עניינית אך מרגשת.

את מרבית הדמויות אנו פוגשים בתקופה מסוימת, לא בהכרח מתוודעים למהלך חייהן מן הלידה ועד המוות. בין הסיפורים השונים לאורך הדורות מפרידות לפעמים עשרות שנים: התינוק מן הסיפור האחד עומד במרכזו של הסיפור הבא כשהוא כבר גבר בגיל העמידה. למרות זאת, נשמרת תחושה של רצף, כי מה שכן מסופר הוא התמצית המזוקקת של העלילה הפרטית היחודית לכל דמות. ובכל מקרה, גם בהעדר פרטים ביוגרפים, ההתיחסות של כל דור להיסטוריה הפרטית שלו משלימה את התמונה.

"שיבה", בנוסף להיותו שאפתני ומרגש, הוא גם ספר אמיץ. יא ג'סי מישירה מבט חושפני אל ההיסטוריה, ובניגוד למרבית הספרים בנושא, שמעבירים קו ברור בין הלבנים הרעים לשחורים המנוצלים, כאן הסופרת מתמודדת גם עם רוע פנימי, החל בשיתוף הפעולה של המקומיים בחוף הזהב עם סחר העבדים, וכלה בבן תערובת שנראה לבן ומתכחש לאשתו השחורה ממנו. מפיה של אחת הנשים היא משמיעה את האמירה "דבר אחד אני יודעת עכשו, בני: רוע מוליד רוע. הוא גדל. הוא משתנה, ולכן לפעמים קשה להבין שהרוע בעולם התחיל כרוע אצלך בבית". יא ג'סי אינה מציעה נחמה, אינה ממתיקה את הגלולה המרה של הגזענות המושרשת מזה דורות.

לקראת סיומו של הספר, מסבירה הסופרת מפיו של מרקוס, דור שביעי בענף היוחסין שהתחיל באֶסי, את הקשר ההדוק בין הביוגרפיה הפרטית של כל צאצא של העבדים לסיפור הגדול של הדורות שקדמו לו:

לחקור משהו היה שונה בתכלית מלחיות אותו. להרגיש אותו. איך יוכל להסביר למרג'ורי שמה שביקש לתפוס בעזרת הפרויקט שלו היתה תחושת הזמן, התחושה שהוא חלק ממשהו שהשתרע אל עבר רחוק כל כך, רחב כל כך, שהיה קל לשכוח שהיא והוא וכל השאר התקיימו בתוכו – לא בנפרד ממנו, אלא בתוך-תוכו.

[…] הם היו תולדות תקופתם, וכשמרקוס צעד עכשו בבירמינגהם, הוא היה תוצר של אותן התקופות.

"שיבה" הוא ספר מושקע, כתוב להפליא, רחוק מלהתפס כספר ביכורים למרות היותו ספרה הראשון של יא ג'סי. הספר תופס את הקורא בגרון, גורם מועקה נוכח העוול ותחושה של אוזלת יד נוכח השפעותיו המתמשכות,  ומקיים במלואה את הבטחת ההוצאה: "תמיר // סנדיק, ספרים שנשארים אתך".

Homegoing – Yaa Gyasi

תמיר // סנדיק

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק