גן פינצי-קונטיני / ג'ורג'ו באסאני

"גן פינצי-קונטיני" נפתח במוות. המספר מבקר בנקרופוליס בצ'רווטרי, אזור קבורה רחב ידים מן התקופה האטרוסקית, וביקור זה מעלה בו זכרונות מבית העלמין היהודי בפרארה, וממצבת הקבר רבת הרושם של משפחת פינצי-קונטיני. לבו מתכווץ בו בזוכרו, כי מכל צאצאי המשפחה נקבר שם רק אלברטו, הבן הבכור, שנפטר ב-1942 מלימפוגרנולומה. אחותו מיקול, הוריהם וסבתם הישישה והמשותקת, שולחו כולם לגרמניה בסתיו 43', ומי יודע אם הובאו לקבורה כלשהי.

בני משפחת פינצי-קונטיני, משפחה יהודית אמידה, התבדלו שנים רבות מן הקהילה. אלברטו ומיקול התחנכו בביתם רחב-הידים, הסגור מאחורי חומה, בעזרת מורים פרטיים, ומגעם היחיד עם יהודים אחרים התקיים פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, בבואם אל בית הכנסת. גם מגע זה נותק כשאבי המשפחה ביקש וקיבל את רשותה של הקהילה לשפץ את בית הכנסת הספרדי לשימושם. אפילו עגת הדיבור בה השתמשו היתה יחודית להם. המספר חש קירבה אליהם כשהיה מציץ באח ובאחות מבעד לטליתו של אביו בעת ברכת הכוהנים, ותחושת שותפות איתם אפפה אותו גם כשנפגשו בעונת המבחנים בבית הספר, משום יהדותם. רק פעם אחת, ב-1929, כשמיקול היתה בת שלוש-עשרה, הזדמן לו לשוחח עמה ממש, ונראה כי תחושת המשיכה בין הילדים היתה הדדית.

שנת 1938, וגזרות הגזע שהביא אתו ספטמבר של אותה שנה, סדקו את חומה ההתבדלות. בראש השנה, שחל מיד אחר-כך, שבו בני פינצי-קונטיני אל בית הכנסת. הם פתחו בפני בני הנוער המקומיים את גנם, והעמידו לרשותם את מגרש הטניס הפרטי שלהם, לאחר שגורשו מן המועדון המקומי. כשהמספר גורש מן הספריה הציבורית, מקום בו נהג לבלות שעות, ואף התחבב על עובדי המקום, הציע לו אבי המשפחה להשתמש בספריה העשירה שבבית.

על רקע זה מספר בסאני את סיפור התאהבותו של גיבורו במיקול, סיפור ענוג שכרוכים בו מבוכת נעורים, קנאה, התנגשות בין קולו של הלב לקולו של ההגיון, וחברות איתנה. זהו גם סיפורם של אנשים, שהיו חלק אינטגרלי מן החברה, והפכו בהרף עין למיעוט נרדף. לאחר שנאסר על אבי המשפחה לכנס בביתו שחקני טניס, בפעילות המתחרה בזו של המועדון, נותרים בגן ארבעה – המספר, מיקול ואלברטו וידידם ג'אמפיירו. כל הארבעה דעתנים, בעלי אופקים תרבותיים רחבים, משכילים ומעורבים. ברוח ערכי התקופה, ומתוך רגישות עמוקה לפרטיותם, מרבית שיחותיהם סובבות סביב הפוליטיקה המקומית והמלחמה שבפתח, ונמנעות רוב הזמן מנגיעה של ממש בענינים שבנפש. לכן הם מעמידים פנים שאינם מודעים למחלתו של אלברטו, ומתעלמים מן הקשר שבין המספר ומיקול. כדרכם של בני-אדם בכלל, ושל צעירים בפרט, הם מייחסים חשיבות גדולה למתרחש בחייהם, ולא רק לארועים הרי המשמעות של התקופה. הם עסוקים בלימודיהם, בתחביביהם, ביחסיהם עם הוריהם, ואם כי המתרחש סביבם מטריד אותם, חייהם אינם מתנהלים תחת הענן הקודר של האסון המתקרב. הקורא, לעומת זאת, שלמד כבר בדפים הראשונים מה עלה בגורל בני המשפחה, ושיודע מה הגורל שציפה ליהודי איטליה, רואה את ארועי היומיום בהווה של הספר משולבים לבלי הפרד בעתיד שמעבר לפינה, והלב נחמץ.

הספר נפתח בהיזכרות בעבר, והתיחסות אל העבר סוגרת אותו במילותיה של מיקול, שחזרה ואמרה, שהעתיד כשהוא לעצמו מבעיתה, ושהיא מעדיפה עליו בהרבה את "ההווה הבתולי, החיוני והיפה", ויותר מכן – את העבר, את העבר היקר, המתוק, החנון. היאחזות בעבר שבה וחוזרת בספר: בני משפחת פינצי-קונטיני מסבירים שביקשו לשפץ את בית הספר הספרדי מתוך כבוד למסורות העבר של משפחת האם. פרוטי, המשרת הנאמן, מקרצף את המרכבה ואת המעלית, שאיש אינו משתמש בהם, כי כאן, בין חפצים אלה, עדים כבודים אלה לעבר שמכבר היה אף עברו שלו, יכול היה לתת פורקן לאהבתו למשפחה שאותה שירת מילדותו, לנאמנותו העקשנית הנזעמת, נאמנות של בהמת-בית זקנה. מיקול מוצאת, בהיבט זה, קוים משותפים בינה ובין המספר: כמיהתי שההווה ייהפך לעבר מיד, כדי שאוכל לאהבו ולהתבונן בו בגעגועים במלוא הנוחות, הריהי אף כמיהתה שלה. כמוה כמוני, בדיוק! הרי זו חטאתנו המשותפת: הליכתנו לפנים כשראשנו מוסב לאחור. ביודענו כי למיקול מצפה מוות נורא, וכי המספר, כפי שסיפר פעם אחת בדרך אגב, עתיד להיאסר, הכמיהה אל העבר נראית כנבואת לב.

"גן פינצי-קונטיני" מסופר באיטיות ובפירוט, מארח את הקורא ברחובותיה של פרארה, עירו האהובה של הסופר, ומזמינו אל עולמם של יהודיה בשעתם הקשה. הוא ענוג ורגיש ומלא חיים, כתוב בכנות ישירה ובאהבה מדבקת. ראובן קריץ, סופר מוכשר בעצמו, תרגם יפה.

מומלץ מאוד.

Il Giordino dei Finzi-Contini – Giorgio Bassani

עם עובד

1965 (1962)

תרגום מאיטלקית: ראובן קריץ

גם הדג ישיר / הלדור לכסנס

איסלנד של שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים נתונה לשלטונו של המלך הדני, ונהנית משלטון פנימי עצמאי מוגבל. אוכלוסייתה מונה פחות ממאה אלף תושבים, רבים מהם עוסקים בדיג. סמוך למקום בו תקום עיר הבירה רייקיאוויק, בקצהו של בית העלמין המקומי, ניצבת בקתת אבן וכבול, בְּרֶקוּקוֹט שמה, ובה גדל אַלְפְגְרִים, יתום מאב ומאם, נכדם המאומץ של ביורן ובת זוגו. ברקוקוט הספרותית היא בת דמותה של מֶלְקוֹט, מקום ילדותו ונעוריו של הסופר הלדור לכסנס.

שמו של הספר במקור הוא Brekkukotsannáll "הכרוניקה של ברקוקוט". אלפגרים מתאר את נסיבות הולדתו באכסניה החינמית ורחבת הלב שניהלו האנשים שיהפכו לסבו ולסבתו. הוא מספר על האנשים הפשוטים, הערכיים והישרים כסרגל, שגידלו אותו, והטמיעו בו את ערך ההסתפקות במועט. הוא מספר גם על היפוכם – הסוחרים שביקשו להתעשר, ואימצו גינוני פאר. שאיפותיו של אלפגרים מסתפקות בחיי דייג מצניע לכת, דוגמת סבו, והוא חי בשלמות עם עצמו ועם סביבתו. כך, לדוגמא, הוא מתייחס ליתמותו: "מינה לי גורלי לעשות דרכי בעולם יתום גם מאב וגם מאם. אין כוונתי לומר, כי למזלי נתגלגלו הדברים כך – אמירה כזאת יהיה בה משום גוזמה – אבל גם אסון אי-אפשר לי לראות בזאת, מכל מקום כשהמדובר בי בעצמי; וזאת משום שזכיתי והיו לי במקום הורים סב וסבה". מסלול חייו משתנה כשסבתו מחליטה שעליו לרכוש השכלה, וסבו, המסור מאוד לאשתו, מקבל את החלטתה, וחושף בפני אלפגרים את ההיסטוריה של אמו ושל סבתו, המטילה על כתפיו אחריות שלא היה מודע לה. "רצוני להבהיר," הוא כותב בבגרותו, "כי אף שקיבלתי עלי ברצון כל זאת, כדי לעשות נחת רוח לסבתא שלי, הרי עוד שנים רבות קיננה בי טינה נגד ניתוק השרשים האטי שגזרו עלי הלימודים". ניתוק השורשים הזה יעצים בהמשך חייו, וכשיעזוב את איסלנד כדי לפתוח בדרך חדשה תהיה העזיבה כרוכה בסופה של ברקוקוט.

גאוות העיירה המקומית היא על גארדאר הולם, בן אחותה של הסבתא, שעיתוני איסלנד מדווחים ללא הרף על הצלחותיו המפליגות כזמר אופרה בינלאומי. הסוחר המקומי, שפרש את חסותו עליו, מארגן לו קבלות פנים מפוארות בביקוריו הנדירים באיסלנד, וכפי שמתברר בהמשך הוא עושה זאת לאו דווקא מהערצת כשרונו, אלא כדי ליצור לארצו מוניטין. אלפגרים, שניחן בכשרון מוסיקלי, המתגלה בעקבות חיבתו למזמורי הלוויה, ימצא מקבילות רבות בינו ובין "האיש הגדול".

"גם הדג ישיר", שתורגם לעברית מאנגלית, ולא משפת המקור האיסלנדית, נושא את השם שנבחר לתרגום האנגלי. השם נלקח מנאום שנושא הסוחר דלעיל, ובו הוא קורא להוציא למדינתו מוניטין בעולם, ולא להסתפק ביצוא דגים מלוחים. בלשונו המסורבלת הוא טוען כי "דגים מלוחים נצרכים לסרט וללולאה. וגם לא די לעטר דגים איסלנדיים בסרטים ובלולאות דניים; הם נצרכים לסרט המוניטין הבינלאומי. במלה אחת: עלינו להוכיח לשאר העולם, כי 'גם הדג יודע לשיר ממש כמו צפור'. ומטעם זה עשינו אנו, המוכרים את הדגים, מאמצים רבים לשפר את חיי התרבות של האומה כדי להראות ולהוכיח, גם בפנים וגם בחוץ, כי אנו האומה שלא רק שולה את דג הבקלה האפור ממעמקי הים, אלא גם כורכת סרט ולולאה לצוארו למען הרבות הנאה בעולם".

שמו של אלפגרים קוצר משום מה בתרגום (המוצלח פרט לכך) מן השם המקורי אַלְפְגְרִימוּר. השם הוא הלחמה של בחירותיהן של האם, שביקשה לקרוא לו אלף, ושל הסבתא, שביקשה לקרוא לו גרימור. אלף הוא שדון, וגרימור פירושו עוטה מסכות, ובחירת השם מתעתעת, שכן המספר הוא אדם ישר ובלתי ערמומי, אך כשהוא נדרש לשמור על סודותיו של אחר הוא יודע היטב לעטות מסכה.

עם האורחים המזדמנים לברקוקוט נמנים גם מספרי סיפורים, עליהם כותב אלפגרים: "החפזון לא היה ממידותיהם של אנשים אלה. כל אימת שהגיעו בסיפורם לענין שהביא את קהל השומעים לידי התרגשות מופלגת ומתח, היו פותחים לפתע פתאם בפירוט מפורט של שושלות יוחסין, או סוטים מן הענין באופן אחר, וגם זאת בפרטי פרטים". אלפגרים עצמו מספר סיפור כרונולוגי בעיקרו, אך בדומה למספרי הסיפורים של ילדותו גם הוא נהנה להפליג אל סיפורים צדדיים, מענגים ומרתקים לכשעצמם, והם מעשירים את חווית הקריאה בספר. הלדור לכסנס הוא לירי רוב הזמן, אך כוחו גדול לא פחות בתיאורים סאטיריים משעשעים עד מאוד, ביניהם התעקשותו של הסב לתת פרה תמורת כתב קודש חסר ערך, משום שזה היה מחירם של כתבי הקודש היקרים, וארוחה מצועצעת ויומרנית שעורך הסוחר, ובה מושמים ללעג גינוני היוקרה הריקניים.

מקסים ומומלץ.

Brekkukotsannáll – Halldór Laxness

עם עובד

1976 (1957)

תרגום מאנגלית: ג.אריוך

ארלקינג (Elfking), למוסיקה של שוברט, שיר אהוב על אלפגרים (מכמה סיבות)

ירושלים / סלמה לגרלף

בשלהי המאה התשע-עשרה עזבו מספר איכרים שבדים ובני ביתם את אדמתם, ועברו להתגורר במושבה האמריקאית בירושלים. המושבה, שהוקמה ב-1881, היתה מיוסדת על עקרונות נוצריים פרוטסטנטיים ועל עקרונות סוציאליסטיים. חבריה עסקו תחילה רק בפעילות פילנטרופית, ובשלב מאוחר יותר גם בפעילות יצרנית ומסחרית. בשונה מקבוצות דתיות אחרות שקבעו את משכנן בירושלים, קבוצה זו לא היתה בעלת אופי מסיונרי. כשעלה מספר החברים לכמאה וחמישים איש, שכרו, ואחר-כך רכשו, את המבנה שהפך מאוחר יותר למלון אמריקן קולוני, שם ניהלו חיים משותפים. בשנת 1900 ביקרה במקום הסופרת השבדית סלמה לגרלף, ובספר "ירושלים", שפורסם בשני חלקים – "בדַלַרְנָה" ו"בארץ הקודש" – תיארה, באמצעות דמויות בדויות, את חיי אותם איכרים במולדתם ובביתם החדש.

הספר נפתח בדלרנה בשבדיה, ומתאר את חיי האיכרים, ובעיקר את חיי בני משק אינגמר לדורותיהם. תושבי המקום היו כולם אנשי אדמה, כולם אנשים מאמינים, לא רק בנצרות הרשמית, אלא גם בשפע של אמונות ברוחות ובאגדות עתיקות. הקהילה המגובשת התערערה כשאחת מבנות האיכרים שבה לביקור מאמריקה יחד עם בעלה הֶלְגוּם, שהיה חבר בקבוצה של יוצאי שבדיה שעתידים להצטרף אל האמריקאים שהקימו את המושבה בירושלים. בהשפעתו התחילו רבים מבני הקהילה לשמוע את קולו של אלוהים, הקורא להם ללכת בעקבות ישו לירושלים. אנשים אלה, שכונו "הלגומיים", התנהלו כמעט ככת, ניסו לעקור בכוח אמונות בלתי נוצריות, וניתקו קשר עם מי שאינו אוחז באמונתם. בהדרגה התמעט מספרם, אך הנותרים החליטו לעזוב את בתיהם ולהגשים את צו האלוהים. סלמה לגרלף מיטיבה לתאר את המאבק הפנימי שבו שרויים האנשים, את הקושי העצום שבנטישת כל המוכר והאהוב, ואת האמונה העצומה אף היא בחובה החדשה המוטלת עליהם. משפחות נקרעו, משקים נמסרו לזרים, אנשים דחו את ההחלטה הגורלית עד הרגע האחרון, חלקם החליטו להשאר, והנותרים יצאו בשיירה לדרך הארוכה.

עיר הקודש לא האירה פנים לבאים בשעריה. בפרק נוגע ללב מתארת סלמה לגרלף כיצד נישא מהגר גוסס בידי חבריו ברחובות ירושלים, כדי שיספיק לראות אותה בטרם ימות. המהגרים ציפו לעיר מעטירה, זוהרת, אפופת קודש. הגוסס, שרואה את עליבותה, מאמין בדמדומי מוחו כי חבריו מרמים אותו, ומכיוון שאינו רוצה לחשוב עליהם רעות, הוא משכנע את עצמו כי "הם עושים זאת כך בשביל לשמחני אחר כך עוד יותר, כשישאוני דרך השער הגבוה לתוך עיר הכבוד והתפארת. אתן להם לעשות עתה כחפצם, כוונתם בוודאי טובה אלי". השבדים, המורגלים בקור, סבלו קשות מן החום הארץ-ישראלי, והמחלות עשו בהם שמות. הם היו מורגלים במרחבים פתוחים, ונאלצו לצמצם את עולמם לחדר קטן מידות. המושבה כולה סבלה במשך שנים ממחסור קשה, מדיבה שהפיצו נגדה המיסיונרים, ומיחסים מעורערים עם הקונסוליה האמריקאית. ככל הנראה גם היחסים בין האמריקאים לשבדים לא היו תקינים, אם כי הסופרת בחרה שלא להתייחס לכך. היא מתארת את היומיום של החברי המושבה, ובאמצעות כמה סיפורים פרטיים עומדת יפה על הקשיים הנפשיים שבהם היו נתונים. מכיוון שנכפו עליהם תנאי נזירות, נאלצו לדכא את היצרים הטבעיים ואת הכמיהה לקשרים בין אישיים. לגרלף מתארת יציאה של המושבה כולה לקטיף פרחים, ואת הזוג שצעד בראש: "דומה היה כוח נסתר דוחף אותם קדימה, והם רוצים להשאיר מאחוריהם את כל החבורה ולעוף אל קצווי-ארץ ולחיות פעם את חייהם הם". גם אמונתם עמדה במבחנים רבים, ושוב דרך סיפור פרטי אחד, של אשה שהאמינה שראתה את ישו עד שנוכחה בטעותה, הסופרת מתארת את המשברים שהיו מנת חלקה של הקבוצה.

הספר תורגם לעברית ב-1968 בסגנון ארכאי במידה מסוימת, מהודר יותר מן המקור השבדי ומן התרגום לאנגלית, אך נראה כי הוא בעיקרו נאמן למקור.

"ירושלים" הוא הרבה יותר מתיעוד היסטורי בפרוזה. סלמה לגרלף פורשת קשת של נושאים מרתקים – אמונה, משפחה, גידול ילדים, חינוך, מולדת, אהבה – על רקע ערכי התקופה. היא מציגה דמויות יחודיות משכנעות, אותן היא מתארת בעין בוחנת, בחמלה, בנסיון להבין, וללא שיפוטיות. היא מעבירה ביקורת מרומזת, אך ברורה היטב, על התרכזות בסממנים החיצוניים של הדתות על חשבון תכניהן, ועל תופעות מסוימות, כמו היחס לזקנים ולאנשי שוליים. סגנונה ישיר, וקטעים הגותיים מקבלים אצלה את הגוון האנושי המקרב אותם אל הקוראים.

שבע שנים אחרי כתיבת הספר זכתה סלמה לגרלף בפרס נובל לספרות. בצדק.

Jerusalem – Selma Lagerlöf

דקל (בשיתוף עם מיילקס)

1968 (1901-2)

תרגום: יעקב רבינוביץ

ילדת פלא / רוי יקובסן

פין, ילד צעיר, מתגורר עם אמו באוסלו. אביו של פין עזב את המשפחה שנים קודם לכן, נישא שוב, ונהרג זמן קצר אחר כך בתאונת עבודה, ולפין אין כל זכרון ממנו. קצבת השארים מועברת לאשתו השניה וללינדה, הבת שנולדה מן הנישואין השניים, ואמו של פין מפרנסת בדוחק את היחידה המשפחתית הקטנה שלהם מעבודה בחצי משרה בחנות נעליים. שני שינויים מהותיים מתחוללים בו זמנית בחייהם וכרוכים זה בזה. כשהם מפרסמים מודעה על השכרת חדר בדירתם הקטנה, כדי להיטיב את מצבם הכלכלי, מופיעה על סף ביתם אשתו השניה של האב, ומבקשת להפקיד בידיהם את לינדה, משום שהיא עצמה אינה מסוגלת לגדל אותה. משק הבית מורכב כעת מארבעה אנשים – פין ואמו, אחותו למחצה לינדה, וקריסטיאן, הדייר החדש, שאמור לנהל חיים עצמאיים בחדרו.

התקופה היא תחילת שנות השישים של המאה הקודמת, ופס הקול של הספר הוא Sånt är livet – "אלה החיים" או "ככה זה בחיים" על פי התרגום של דנה כספי – שיר שהיה פופולרי בנורבגיה ב-1962. השיר הקצבי, בעל השם הפטליסטי מעט, אינו מעיד על עלילת הספר, אולי רק על דרך ההנגדה. פין, ילד בעל מודעות עצמית בוגרת לגילו, אינו מי שמשלים עם מה שהחיים מטילים לפתחו. הוא שואל, הוא מנתח, הוא נוקט עמדה, הוא פועל באימפולסיביות של ילד מעורבת בחושים חדים של מי שמכורח הנסיבות לא זכה לילדות שגרתית נטולת דאגות.

רוי יקובסן מפליא לשלב בין תבונתו של המספר הבוגר – פין בגוף ראשון – לתחושותיו של הילד. כך, לדוגמא, הוא מספר על התלבטויותיה של אמו, כשהיא שוקלת אם לאסוף את לינדה אל ביתה: בשבועיים האלה אמא הספיקה לא רק לחשב את ההוצאות, היא מספרת לי עכשו, אלא גם לשאול את עצמה, מה אנשים יגידו אם לא ניקח אותה? ואיך אנחנו נרגיש? וחוץ מזה, מה יקרה לילדה בבית יתומים? שלא לדבר על מה שאבין רק כשאגדל: האם לא עדיף להיות האלמנה שהצליחה לעשות את מה שצריך לעשות, מאשר להיות זו שהרימה ידים וברחה מאחריות בגלל משהו מטופש כמו התמכרות לסמים שהביאה על עצמה? פין עצמו מגיב לרעיון בתערובת מובנת של רגשות. בהיותו בעל הלב הרחב שהנו (אמו אמרה, שאני לא יכול לרחם על כל אחד כאן בעולם, ציינה שאני מביא הביתה כל הזמן כלבים וחתולים שאני רוצה לאמץ, אתה תהרוס לעצמך את החיים, פין, אם תאמין שאתה כאן כדי להציל מישהו) אימץ את לינדה מן הרגע הראשון, וכילד, שהתרגל להיות בן יחיד, לבו נצבט כשהילדה אחזה בחוזקה בידה של אמו, וכשזכתה לתשומת לב מיוחדת. משום שפין הבוגר מתאר בנאמנות את תחושותיו של פין הילד, תחושות שהן, מפאת גילו, לא פעם מעומעמות, הקורא מוצא עצמו מעורב בעלילה, מודע לדברים שהילד עתיד לגלות.

לינדה, רק בת שש, מביאה עמה שק של בעיות. יש הרואים בה מפגרת, אולי דיסלקטית, אולי פגועת טראומה. בעצם נוכחותה, ומכוחו של יחודה, היא תשפיע עמוקות על בני הבית, סודות נסתרים יצופו, פין יגלה בתוך עצמו תכונות שלא הכיר, קשיים יתגלעו ולא כולם ייפתרו.

מערכת היחסים בין פין ואמו מונחת בבסיס העלילה. האם, אשה צעירה שנבגדה ונותרה אם יחידנית, מתיחסת אל פין גם כאל ילד שעליה לגדל וגם כאל שותף ותומך. פין עצמו, כך נראה לי, כמה להיות ילד קטן לאם יציבה וברורה, ובבגרות קודם זמנה מתמודד עם התנודות ברגשותיה. התיאור האמין והרגיש של הקשר ביניהם הוא, בעיני, הישג ספרותי מיוחד.

שום דבר בסיפור אינו טריוויאלי ואינו מתרחש כמצופה, ולמרות שהוא אינו ספר מתח, רחוק מזה, התחושה תוך כדי קריאה היא של סקרנות ודריכות ותקווה לטוב.

"ילדת פלא" הוא ספר התבגרות כתוב מצוין, מטפל בנושאים של משפחה ואחריות וחברות, משרטט בנאמנות דמויות בלתי נשכחות, מרגש ומומלץ מאוד.

Vidunderbarn – Roy Jacobsen

כתר

2011 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

בריחה / אליס מונרו

שמונה סיפורים נכללים בקובץ "בריחה". כמו בסיפוריה האחרים של אליס מונרו, הדמויות הראשיות הן נשיות, העלילה החיצונית היא רק מסגרת לעלילה שמתרחשת בתוך נפשן, והרקע הוא ברובו אונטריו על שפת אגם יורון, עם גיחות לטורונטו ולוונקובר. ג'ונתן פרנזן, בפתח דבר לספר, כותב שמונרו מספרת שוב ושוב את אותו הסיפור, ו"ככל שהיא חוזרת אליו, כך היא מוצאת בו יותר". ובעיני, בכל פעם שהיא מוצאת משהו נוסף, היא בוראת וריאציה מרהיבה חדשה.

בכל אחד מן הסיפורים הגיבורה ניחנה בחריגות כלשהי – אחת בוחרת בלימודי לטינית, שפה שאיש אינו מתעניין בה. שניה – שומו שמיים – הולכת, בשנות העשרים של המאה הקודמת, בגפה לתיאטרון. שלישית חוזרת פעמיים על כתה י"ג, שנת רשות, כדי להספיק וללמוד כמה שיותר כל עוד הלימודים חינם. רביעית אינה מצליחה להשתלב בחברת בנות גילה. החריגוּת הפעוטה הזו מייחדת אותן, ובעצם מאותתת על אמביציה ועל תשוקה להשיג יותר מכפי שהמסגרת החברתית של זמנן אפשרה לנשים להשיג. כל אחת מהן מבצעת בריחה כלשהי. הבריחה אינה בהכרח צעד של מחאה ושל שבירת כלים; לפעמים היא דווקא צעד של שינוי מתוך כניעה. קרלה, בסיפור "בריחה", חיה עם בעל מעיק ומאיים, ובעידודה של שכנתה מבצעת בריחה פיזית כדי לפתוח בחיים חדשים נטולי פחד. ג'ולייט, ב"סיכוי", סוטה מדרכה הביתה כדי להפגש עם גבר שהכירה ששה חודשים קודם לכן, וחייה מקבלים תפנית, אולי לטובה, אולי לא. פנלופה, ב"שתיקה", בתה של ג'ולייט מ"סיכוי", מבצעת בריחה מושלמת, כשהיא נוטשת את אמה.

המקריות והגורל משחקים תפקיד בחייהן של הגיבורות. גבר בודד מנסה לקשור שיחה עם ג'ולייט בעת נסיעה ברכבת. אילו נשארה לשוחח אתו, היו חייה פונים בכיוון אחד. מכיוון שבחרה להתרחק, קבלו חייה תפנית מכרעת. רובין, ב"תעלולים", מקדימה, או אולי מאחרת, להגיע לפגישה שייחלה לה במשך שנה שלמה, וכל חייה יעמדו בסימן הפספוס הזה, עליו היא אומרת, "והנה, אתה זז סנטימטר אחד לכאן או לכאן, ואתה אבוד".

מרבית הסיפורים משתרעים על פרק זמן של שנים, לפעמים של חיים שלמים. לגיבורות הסיפורים ניתנת שהות להתבגר, לחיות את תוצאות בחירותיהן, ולהתבונן לאחור. מונרו מציגה בתוך כל סיפור, באופן משכנע, את הגרסאות המשתנות של דמויותיה, את גלגולן מנערות לזיקנה. ההתבוננות בעבר אינה, כפי שטוענים ילדיה של ננסי ב"כוחות", חיים בעבר. ננסי רואה זאת כך: "מה שהיא מאמינה שהיא עושה, מה שהיא רוצה לעשות אם רק תמצא את הזמן הדרוש, הוא לא כל כך לחיות בעבר אלא יותר לפתוח את העבר ולתת בו מבט יסודי אחד".

פרנזן, במבוא לספר, מזכיר את אלמנט המתח בסיפורים, את העובדה שהמשמעות האמיתית שלהם נגלית רק בסיום, ורק למי שעקב אחרי כל פיתול בעלילה. "העמוד או שני העמודים האחרונים הם תמיד אלה שמדליקים בבת אחת את כל אורות הבמה". אוסיף לכך את היכולת שלה לתעתע בקורא, להניח לו להחזיק בדעה מסוימת, ולהראות לו בהמשך עד כמה הוא טועה. כך, לדוגמא, כשרובין אומרת בתחילת "תעתועים" שהיא תמות אם השמלה שלה לא תחזור עד מחר מהמכבסה, ברור שמדובר בלהגנית קלת דעת. כשהיא חוזרת על אותו המשפט כמה עמודים אחר כך, הוא נקרא אחרת לגמרי.

למרות הקוים המשותפים, כל אחד מהסיפורים הוא פנינה נפרדת. "בריחה" הוא סיפור מצמרר, אפילו מטיל אימה. "עוונות" הוא סיפור מיוסר אודות זהות מבולבלת של ילדה בבית מסוכסך. "כוחות" הוא יצירה מורכבת, המסופרת בארבעה קולות. כל סיפור ויחודו.

עדה פלדור העניקה לספר תרגום מצוין, וג'ונתן פרנזן תרם מבוא מתלהב. מכיוון שאני מסכימה אתו ש"ציטוט לא יעשה צדק עם הספר, וגם תקציר לא", אסכם בציטוט מדבריו שלו: "הדרך לעשות אתו צדק היא לקרוא אותו".

Runway – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: עדה פלדור

קפקא בירושלים / אביגדור דגן

תשעה סיפורים קצרים מאוגדים ב"קפקא בירושלים", וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

הספר נפתח ומסתיים בסיפורים הנושאים את שם הספר, ושניהם יחד מכילים את תמצית אהבתו של הסופר לעירו ואת תמצית תפיסת עולמו. בסיפור הראשון הוא עולה ברכבת לירושלים, ומוצא מולו את בן דמותו של קפקא, שהלך לעולמו עשרות שנים קודם לכן. על תיקו של הנוסע מוטבע, למרבה המוזרות, השם יוסף ק.. סיפור חולמני מתרקם מן המפגש הזה, ובסיומו מתייחס דגן ליחודה של ירושלים, כפי שעשה גם בספריו האחרים, ביניהם "רחוב ושמו ממילא": "אינני סבור שמשהו דומה היה עולה על רוחי, אילו התרחש הכל במקום אחר. אולם כאן, בעיר הקסומה הזאת, שבה שום דבר איננו בלתי אפשרי, עולים בדעתי שוב ושוב דברים המפתיעים גם אותי […] כי העיר הזאת, שבה הכל חודר את הכל, ואין בה התחלה ואין בה סוף, טובה ומיטיבה היא אמנם לכל, אבל במיוחד למשוררים. שהרי היא משוררת בשבילם". בסיפור האחרון שוב פוגש המספר בקפקא, הפעם בשל הזיה שנגרמה על ידי השמש הקופחת. כשהוא מתאושש, ושומע את הדאגה בקולה של אשתו, הוא חושב על הסופר המיוסר ואומר בלבו, בחמלה המיוחדת לו: "עד כמה יכלו חייו להיות שונים, ואתם אולי דברים רבים שנותרו אחריו בספריו, אילו יכול לשמוע מפעם לפעם את הרעד הקל בקולו של מישהו שדואג לשלומו".

קסמה של העיר והחמלה שבלבו של הסופר נוכחים בכל הסיפורים. ב"תיאורית דריישטיין" הוא מתאר את תופעת הנדידה בעיר בחודש מוּחַרָם, החודש בו היו הבריות מחליפים את מקום מגוריהם. בחינניות מרובה הוא מתאר שני מלומדים, הנפגשים ברחוב, כשהם עמוסים בחפציהם, ומתיישבים על מיטת ברזל של אחד מהם כדי לדון בענינים רוחניים העומדים ברומו של עולמם. "הדיבוק הטוב" משמש לסופר רקע עליו הוא פורש את אמונתו בטוב האנושי ובכוחו לשרוד. "הדוד יוליוס" הוא חייט מוכשר ואיש עסקים עשיר, שעולמו התהפך עליו פעמיים, כשגרמניה השתלטה על אוסטריה, וכשפלשה לצ'כוסלובקיה. שפיותו שהתערערה שבה לתיקונה דווקא כשהתברר לו שנותר נקי מנכסיו. גם "מנהל תחנת הרכבת" צובט הלב הוא אדם שגורלו השתנה באחת, כשנדרש לנהל את המשלוחים האנושיים מטרזין למחנות ההשמדה, וכעת הוא מסתובב בתחנת הרכבת בירושלים ומחפש ניצולים כדי להקל את משא האשמה שהוא חש. "האסופי" הוא תינוק עזוב, שמוצאו אינו ברור. הוא נמסר לבית יתומים ערבי, והמספר תוהה מה היה גורלו, בארץ המסוכסכת הזו, אילו היה נמסר למוסד יהודי: "מי מאתנו יודע בבטחון מלא את קורות אבותיו? האם זה באמת כל-כך חשוב? האם לא היה כל אחד מאתנו מישהו אחר, אילו גדל בבית אחר, בארץ אחרת?". "מוסיקת לילה זעירה" ו"הדוור" הם שני סיפורי אהבה צנועים, הצומחים מתוך בדידות נואשת.

אביגדור דגן נותן לבו לאנשים האפורים, המצולקים, המבקשים שלווה וקרבת לבבות בעולם קשה. למרות הכאב הנוכח בחיי גיבוריו, דגן רואה את היופי ואת האור שבנפשם, מבחין בחיוך שבין קמטי הצער, ומביא אותם בשלמותם אל הסיפורים.

מקסים.

ספרית פועלים

1994

תרגום מצ'כית: אפרים פרויד

כלב לבן / רומן גארי

ב-1968, כשהסופר רומן גארי גר בבוורלי הילס, שם השתתפה אשתו השחקנית ג'ין סיברג בצילומי סרט, הופיע על סף דלתם כלב זאב גרמני נטול קולר. עד שיופיע בעליו, אימצו השניים את הכלב, והעניקו לו את השם בַּאטְקָה, אבא קטן ברוסית. באטקה התגלה ככלב טוב מזג, עד שנתקל באיש התחזוקה של בריכת הבית, והפך באחת לחית טרף מאיימת. עד מהרה התברר שהכלב הוא מה שמכונה בדרום "כלב לבן", כזה שאולף לתקוף שחורי עור. ג'ין סיברג היתה תומכת פעילה של ארגוני זכויות האזרח, ומכיוון שנציגי ארגונים אפרו-אמריקאים שהו בבית באופן תדיר, נאלצו בני הזוג למסור את הכלב לגן חיות פרטי. אחד העובדים בגן, שחור עור, לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית לשנות את אופיו של באטקה.

סיפורו של הכלב הלבן הוא הרקע שעליו פורש גארי את רגשותיו ואת דעותיו באשר למאבק הבין-גזעי בארצות הברית. כליו בספר זה, כמו בכלל יצירתו, הם כנות בלתי מצטעצעת, תערובת של חמלה ושל זעם, ציניות דוקרנית, סאטירה קודרת, ויכולת לרדת במישרין אל שורשם של דברים. הוא מתייחס באותה מידה של ביקורתיות אל השגיאות שעושים הלבנים והשחורים בנסיונותיהם ליצור אמריקה שוויונית יותר, מתרעם על הזיוף של הסלבריטאים התורמים כסף מבלי להבין באמת את שורשי הבעיה החברתית, ומתקומם נגד הניצול שמנצלים ארגוני הכוח השחור את תמימותה של אשתו. ג'ין סיברג, אגב, היתה קורבן הן למעקב של אפ.בי.איי, שחשד בפעילותה, והן לסחטנות של ארגוני זכויות השחורים, "המהמרים בלי סייג – וזוכים – על רגש האשמה הכפול שלה: היותה כוכבת קולנוע, ודאי מן האנשים שבזים להם ביותר בעולם מפני שמקנאים בהם ביותר, והיותה לותרנית, דת ההאלהה של החטא הקדמון". גארי טוען שהלבנים תורמים כספים מתוך אשמה, כדי לזכות במצפון נקי, אך מרביתו של הכסף אינו מגיע לידים הנכונות. הוא מזועזע כשתושבי עיירה לבנה, שאחד מבניה, אחיה של ג'ין, נהרג בתאונת דרכים, סבורים שנישואיה של בת המקום לגבר שחור הם אסון שווה ערך למותו של האיש הצעיר. הוא מזועזע גם נוכח כוונות ארגוני זכויות השחורים לא להגיע לשוויון אלא להיפוך המצב, או בלשונו של גארי, "באמת עצוב כשיהודים מתחילים לחלום על גסטאפו יהודי, והשחורים על קו-קלוקס-קלאן שחור".

משתבשים לי המשפטים כשאני מנסה להעביר את רוחו של גארי במלים שאינן שלו. הנה, לפיכך, שורה של ציטוטים (שורה ארוכה למדי, תוצאה של מאמץ סינון כואב):

ג'ין סיברג משתייכת מגיל ארבע-עשרה לכל הארגונים הנאבקים למען שוויון הזכויות. הדבר יצר בעיה קשה בינינו. מכיוון שאני עברתי את המסלול האחוותי כולו על נפילותיו בין גיל שבע-עשרה לגיל שלושים, ומכיוון שעשרים-וארבע שנים מפרידות בינה לביני, אני מסרב בתכלית הסירוב לחוות שוב את תהליך הגסיסה האיטי הזה. ידעתי נפילות רבות מדי, ואין לי חשק לצפות בנפילותיה.

אני יודע שמספר הנצלנים העלובים והמנוולים במחנות "הצודקים" אינו נופל ממספרם במחנות "הרעים".

מעולם לא, בשום תקופה היסטורית, לא הצליח השכל לפתור בעיות-אנוש הנובעות ביסודן ובטבען מטיפשות. הוא הצליח לעקוף אותן, להסתדר אתן בתבונה או בכוח, אך בתשעים אחוז מן המקרים, כשהאמין השכל שהנצחון בכיס, לפתע ראה את הטיפשות בת-האלמוות מזדקרת במלוא עוצמתה בלב הענין.

זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד.

אני מצדי מסרב להכנע להסלמת אובדן-הרגישות בימינו. אני מסרב לפחת נוכח האינפלציה, להשלים עם כך שמאה פרנק של סבל אינם שווים עוד אלא פרנק אחד, ובמלים אחרות, שבימינו דרושים מאה מתים, מקום בו הספיק אתמול מת אחד.

צריך להוסיף ולבטוח בבני-האדם, מפני שפחות חשוב שבני-האדם מאכזבים אותך, בוגדים בך ומלגלגים עליך, מאשר להוסיף להאמין בהם ולתת בהם אמון.

יש מאחוריהם מאתים שנות עבדות. אינני מדבר על השחורים. אני מדבר על הלבנים. כבר מאתים שנה שהם עבדי הדעות הקדומות, המוסכמות הקדושות והמקודשות המועברות באדיקות מאב לבנו, כבולים בידיהם וברגליהם על-ידי הפולחן הגדול של המשפטים הקדומים, שהם כתבניות הלופתות את מוחם כצבת.

היהודים הם מטרה מועדפת, ראשית מפני שמחצית החנויות שלהם, ושנית מפני שגם הכושים זקוקים ליהודים, כמו כולם (נכתב בעקבות בזיזת חנות יהודים במהומות שאחרי רצח מרטין לותר קינג)

מימי לא ראיתי משהו דומה לדבר הזה, לגילויו שלאחרי המוות של אדם, שכולם צפצפו עליו עוד לפני פחות מארבעים-ושמונה שעות (על רצף שירי ההלל לקינג לאחר הירצחו)

אני מכנה "חברת התגרות" כל חברת שפע השרויה בצמיחה כלכלית והעוסקת בחשפנות מתמדת של עושרה ובדחיפת אנשים לצרוך ולרכוש על-ידי הפרסומת, חלונות-ראווה מהודרים, תצוגות מפתות, תוך שהיא מותירה בשוליים פלח ניכר מן האוכלוסיה […] אנשים אלה אינם בוזזים: הם מצייתים. הם מגיבים לתכתיביה של תשפוכת הפרסומת, לחיוב לרכוש ולצרוך, להתניה הבלתי-פוסקת שהם נתונים בה שמונה-עשרה שעות ביממה. תשדירי-הפרסומת של הרדיו והטלוויזיה הם כקריאה למרד.

אתם שלושתכם יהודים ממזרח אירופה, וגם אם אחד מכם הגיע בזמן כדי להיוולד בארצות הברית, אבותיכם וסביכם עדיין נרקבו בגטו בין פוגרום לפוגרום, שעה שהעבדות כבר הפסיקה להתקיים בארצות הברית. אבל, כשאתם אומרים 'אנחנו, חסידי העבדות האמריקאים', אתם נשפכים מעונג, כי זה גורם לכם להרגיש שאתם אמריקאים מבטן ולידה. אתם מקנים לעצמכם את האשליה שאבות-אבותיכם היו חסידי העבדות – זאת בשעה שמדי שנה בשנה הרגו בהם אלף, פחות או יותר, לפי מצב-הרוח של הקוזאקים, האטאמאנים ושרי הצאר; זה גורם לכם לחוש עד כמה נקלטתם.

כשמאלקולם X כתב, בענין הלבנים: "כיצד אוכל לאהוב את האדם שאנס את אמי, הרג את אבי, כפה עבדות על אבותי?" – זה בדיוק מה שעשה שעה שהטיל את עצמו בין זרועותיו של הנביא מוחמד (על ראית האיסלאם כהתגשמות הנפש האפריקאית)

לזעוק, כלומר לכתוב? שמא תאמרו לי את שמה של יצירה ספרותית אחת, מהומרוס ועד טולסטוי, משקספיר ועד סולז'ניצין, שאכן תיקנה משהו…

נפלא.

Chien Blanc – Romain Gary

ספרית מעריב

1989 (1970)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

רחוב ושמו ממילא / אביגדור דגן

השופט כהנא, מי שהיה המספר בספרו של אביגדור דגן, "ליצני החצר", הוא המספר גם בספר הזה. במשך למעלה מחצי יובל התגורר ברחוב הירושלמי המוביל אל שער יפו, רחוב שהפך למשפחה עבור האנשים הבודדים שגרו בו, מקום בו חוק לא כתוב קבע כי איש לא ישאל פה לעולם: "השומר אחי אנוכי?". כל אחד מדרי הרחוב נשא מטען משלו, ביניהם מאקס איש הכוכבים, שעבר את מוראות השואה כליצן חצר יחד עם השופט, מנחם ורבקה שנמלטו ממחבוא למחבוא וניצלו בנס, יעקב הזגג ובנו שהופרדו זה מזה למשך שנים, מישקה הסבל האוקראיני הענק שאינו מדבר עם איש, נוצר סוד.

וכך, נושאים את חייהם, דמו הכל לסבלים, כל אחד כפוף תחת מטענו, ובכל זאת כל אחד, לפחות לפעמים, מעלה חיוך על פניו. סיפורו של כל אדם היה תקוע בו כמו ציר שעליו הסתובב כמו כוכב, וכולם הסתובבו סביב שמש הנקראת ירושלים. וזה, יותר מכל דבר אחר, עשה את העיר הזאת לשונה מכל שאר הערים.

השופט מתאר את שגרת הרחוב, הנפתחת מדי בוקר ביציאתו לרחוב, חולף על פני הרב ידידיה הזקן, היושב כל היום בחצר, קורא בספריו העתיקים. כדי לא להטריחו, השופט מסתפק בהנהון, אך לעתים הוא מתעכב ומבקש מהזקן להקריא לו משפט מספריו: אני נוהג להקשיב זמן מה ללחש היוצא משפתיו החיוורות, מגלגל במוחי את המשפט שקרא לי זה עתה. לפעמים אני מעמיסו על גבי כמשא כבד שיש לשאתו עוד דרך ארוכה, לפעמים אני מצמידו אל דש בגדי ליהנות מניחוחו כל עוד אפשר, ולפעמים הוא הופך למקל בידי, עליו אשען כל היום.

על הרחוב חולש המלך מנחם, בעל הקיוסק. מנחם שאף להיות זגג, אבל אשתו רבקה, למודת הסבל, שכנעה אותו להמנע מעבודה פיזית, ולעשות לביתו, והוא מתמיד בכך גם אחרי מותה. דיירי הרחוב כולם מגיעים אליו לשפוך את לבם, ואין דבר נסתר מעיניו. "המלך הטוב מנחם", כך מכנה אותו השופט.

עם השקיעה מגיע אל הקיוסק מאקס איש הכוכבים, ומנסה לשכנע את העוברים והשבים להתבונן אל השמים. אמונתו המוצקה היא, שהעולם היה שונה, אילו היו בני האדם מתבוננים בכוכבים ומעריכים בצניעות את מקומו של עולמנו ביקום.

ועוד ברחוב עובדיה, המוליך את ארבעת בניו מדי יום לאותו מקום ברחוב בו הם ממתינים לעבודות סבלות, ובנו של יעקב הזגג המבקש להמשיך בלימודיו ולא לרשת את מקומו של אביו, ושני שחקני שחמט המגיעים מדי יום מרחביה לשחק בסמוך לקיוסק, והסנדלר רוֹת המודאג שמא תטרוף אשתו הבלתי יציבה את נפשה, ונסים אבולעפיה בעל המוסך המחייך תמיד. וכל אלה מנהלים את חייהם לקול נגינת המחרטות, אבני המשחזת, נהם המנועים והולם הפטישים, בשגרה יומיומית יציבה, הדרושה להם כל כך.

כמו פה שאיבד כמה משיניו, כך נראה הרחוב לשופט לאחר מלחמת ששת הימים, שנטלה את חייהם של כמה מצעירי המקום. אביגדור דגן מפליא לתאר את תקופת ההמתנה החרדה שלפני המלחמה, ואת האופוריה החגיגית והכאובה כאחד אחריה. בנקודת הזמן בה הוא מצוי כשהוא מספר על הרחוב, שנים אחרי המלחמה, אופיו של המקום כבר השתנה ללא הכר, משפחות התחלפו, עסקים נסגרו, בני אדם כמעט אינם מטיילים בו, ובעתיד הקרוב יעלו עליו בולדוזרים וישנו אותו כליל.

דיירי הרחוב, רובם ככולם שורדי טראומות, מתחבטים בדרך זו או אחרת בשאלות של אמונה. אינני יודע אם באיזה מקום בעולם מדברים כל כך הרבה עם אלוהים כמו ברחוב המוביל לשער יפו. לרבים כאן חשבונות לא גמורים אתו, כולם מבקשים הסבר, שואלים אלף שאלות לא נעימות, אלא שאלוהים מתיחס אליהם באדישות גדולה, בקהות רגש, והבריות לא מפסיקים לחזור על שאלותיהם, למרות שרק לעתים רחוקות קורה שמישהו מקבל תשובה מספקת. אחרי המלחמה, שפגעה אנושות במי שכבר החלו להשתקם ממכאובים קודמים, עורך השופט בלבו את משפטו של הרחוב נגד אלוהים. כשופט, האמון על הימנעות ממשוא פנים, הוא מוטרד: הדבר היחידי שהטריד אותי במקצת היה הרגשה מסוימת של דעה קדומה, כי הכרתי את הנאשם יותר מששים שנה, וכל כך הרבה רעות עליו נצטברו בראשי במשך הזמן, שהדבר היה עלול להשפיע על שיפוטי. הוא מעלה טענה אחר טענה, תהיה אחר תהיה, ותשובת הנאשם אינה ניתנת, או אולי נרמזת מדפיו של ספר איוב.

ובכל זאת, למרות התסכול והכאב, למרות כל מה שעברו השופט ומנחם, הם חוזרים שוב ושוב אל משחק ה"למה", למה היו מוכנים לחיות את חייהם מחדש. באופטימיות ובתבונה מסוגה של "בינת השכוי", הם מונים את הסיבות: בגלל פיסת השמים התכולים, בגלל האריה ששר נסים אבולעפיה, כי ילדים נולדים, מפני שפצעים מגלידים. התשובות משתנות ומתגוונות, אך המשחק מסתיים תמיד באותן המלים: "מראה אחד של ירושלים. זה בלבד צריך להספיק. דיינו".

אביגדור דגן הוא סופר נפלא. כתיבתו מצטיינת בתיאורים מינוריים כובשי לב לצד דיונים כאובים עמוקים מני חקר. הוא שופע אהבה וחמלה, ואין דומה לו בפיוטיות המעודנת והמדויקת המאפיינת את ספריו. לא במקרה הסקירה שופעת מובאות מן הספר, שכן אין מי שיספר עליו טוב ממנו.

אסיים בפיסקה נוספת מן הספר, בה שני הידידים, שסיימו זה עתה את משחק ה"למה", מאזינים לסיבה נוספת:

מבעד לחלון הפתוח של אחד הבתים ברחוב המוביל לשער יפו – הרחוב הזה המלא חלומות, הרחוב הזה שבו אין איש שאינו מדבר עם אלוהים – אנו שומעים מנגינה איטית, מתוקה, מרחפת בלילה. מנגינה מוכרת היטב. מישהו מנגן על חליל רועים, כמו זה שהנער דוד ניגן עליו כשהלך אחרי צאן אביו על מורדות ההרים, זמן רב לפני שנעשה מלך. אנו לא יודעים מיהו המנגן, ומעולם לא ניסינו לגלות. אפילו למנחם, שבדרך כלל מדגיש שהוא יודע כל מה שקורה בממלכתו, די לדעת שמישהו ניגן תמיד את המנגינה הזאת וכי היא לא חדלה מעולם להדהד כאן.

נפלא.

ספרית פועלים

1984

תרגום: אביבה גור

שארית היום / קאזואו אישיגורו

מעסיקו של מר סטיוונס, רב משרתים בריטי, מציע לו לצאת לחופשה קצרה, ולהשתמש במהלכה ברכבו. סטיוונס, שמתוך תחושת חובה נמנע כמעט לחלוטין מליטול חופשות, מחליט לקבל את ההצעה. התמריץ לכך הוא מכתב שקיבל ממיס קנטון, לשעבר סוכנת הבית בדארלינגטון הול. ממכתבה סטווינס מבין כי התגלעו קשיים בנישואיה, וכי היא מתגעגעת לעבודתה, והוא יוצא לדרך כדי לשוחח עמה, ואולי להשיבה אל הבית בו עבדה בעבר, ובו הוא עצמו עדיין עובד. ארבעה ימים תארך הנסיעה עד לפגישתם, ובמהלכם סטיוונס, שאינו מורגל בזמן פנוי, יעלה מדי יום את הרהוריו על הכתב.

סטיוונס הוא אדם מאופק, מתוך הכרה עמוקה שהאיפוק הוא תכונה נעלה. את גדולתה של אנגליה ארצו הוא תולה בו – "הייתי אומר שדווקא העדר דרמה או יפעה ניכרת לעין הוא שמייחד את יופיה של ארצנו. מה שנוגע כאן לענין הוא השלווה של היופי הזה, האיפוק שבו". האיפוק, הריסון העצמי, מופתי בעיניו גם כשהמדובר בהתנהלותו של היחיד. על אביו, שהיה, לדברי בנו, רב משרתים גדול, הוא מספר שכשהסיע מבקרים של מעבידו, ואלה התגרו בו ועלבו בו, הוא לא הראה ולו רמז של אי-נוחות או כעס, אלא המשיך לנהוג בהבעה של איזון מושלם בין כבוד עצמי לנכונות לציית. שאלות הגדוּלה והכבוד העסיקו את סטיוונס בעבר, ועדיין מעסיקות אותו. ה"כבוד", על פי תפיסתו, מחייב את רב המשרתים לדבוק בישותו המקצועית ללא תנאי.

דבקות זו מעקרת את סטיוונס במידה רבה מכל רגש אנושי, גם אם הוא עצמו אינו חש בכך. העמדת החובה מעל הכל תמנע ממנו היקשרות באהבה. הוא אפילו לא ישים לב כשתקיש על דלתו. החובה תמנע ממנו לפתח עמדות משל עצמו בנושאים הרי גורל. כשלורד דארלינגטון, אדם חיובי בדרך כלל, נקשר לזמן מה עם איגוד פשיסטי במחצית שנות השלושים, ומורה לו לפטר שתי עובדות יהודיות, סטיוונס, למרות התנגדות פנימית, מציית, ולמיס קנטון הוא אומר: "חובתנו המקצועית איננה לגחמותינו ולרגשותינו שלנו, אלא למשאלותיו של מעבידנו".

"שארית היום" מקיף כמה נושאים מעוררי מחשבה. אישיגורו מתבונן בחברה הבריטית, בהיצמדותה למבנה המעמדי. הוא מעלה שאלות לגבי כוחה ותקפותה של הדמוקרטיה. תזוזתו של מרכז הכובד העולמי מאירופה לאמריקה באה לידי ביטוי בספר, כמו גם הפערים התרבותיים בין העולם החדש לישן. אישיגורו, באמצעות סטיוונס, מצביע על האופן בו מתנהלת הפוליטיקה העולמית מאחורי הקלעים, כשהוא מתרכז בתקופה שבין עלית הנאצים למלחמה. אבל כל הנושאים הללו, מעניינים וכתובים מצוין בפני עצמם, הם בעיני הרקע לנושא המרכזי, שהוא אותה דבקות מעוורת עיניים. סטיוונס, שגילוי לבו ומחויבותו מחבבים אותו על הקורא, אינו שונה בעצם מכל אדם שאימץ לעצמו מנהיג, הרסני ככל שיהיה, והטמיע את אישיותו אל תוך זו של המנהיג. מעין אלברט שפאר כזה, שרק רצה לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר, וגם כשמקורביו של היטלר החלו להמלט מן הבונקר, הוא עשה את הדרך ההפוכה כדי להפרד מאלילו. סטיוונס, הסבור שבשלב מסוים אדם חייב להפסיק לנדוד בין מעבידים ולדבוק במעביד אחד, אימץ לעצמו את ערכיו של לורד דארלינגטון ואת הישגיו. כך, בסיומו של יום מפרך, שבו נאלץ לספוג גם את התפטרותה של מיס קנטון וגם את לחציו הפוגעניים של עתונאי, הוא חש תחושת נצחון בזכות ועידה פוליטית הנערכת בבית בהשתתפותו של ריבנטרופ, שניצל את תמימותו של לורד דארלינגטון: "מי היה מטיל ספק באותו רגע שאמנם התקרבתי אל טבורם המרכזי של העניינים, במידה שכל רב משרתים היה מייחל לה?" רגע מרומם במיוחד בקריירה שלו מגיע, כשהלורד מספר לו שמצב רוחו של ריבנטרופ השתפר בזכות כלי הכסף, שסטיוונס עמל על הברקתם, ומשום כך חלה הפשרה ביחסים בינו לבין האליפקס. הוא אטם עצמו לחלוטין בפני השלכות הארועים שארעו בבית, האמין בלב שלם כי חובתו של רב משרתים היא לספק שירות טוב. הוא אינו אמור להתערב בענייניה הגדולים של האומה. כששמו של הלורד מוכפש בשל קשריו עם הגרמנים, סטיוונס סבור, למרות שחש עצמו כמי שמצוי, כאמור, בטבורם של הדברים, כי מכיוון שתחם את עצמו בתוך עיסוקו, חסרת שחר היא הטענה שעלי להתייסר בחרטה או בבושה בגין מה שעשיתי אני. הדבקות בחובה מעל הכל.

סטיוונס הצטייר בדמיוני כאגנוס הדסון, הבאטלר שגילם גורדון ג'קסון בסדרת הטלויזיה הזכורה לטוב משנות השבעים, "על אדונים ומשרתים" (תמונה למטה) – זקוף, רציני, מכיר בערך עצמו ובו זמנית קובע את ערכו על פי זה של אדוניו, מסור בלב ונפש לתפקידו. בסרט שנעשה על פי הספר גילם אנתוני הופקינס את דמותו של סטיוונס, בחירה הולמת.

"שארית היום" הוא ספר מבריק, ובצדק זכה בפרס בוקר בשנת 1989. צילה אלעזר תרגמה נפלא, ושימרה את ה"בריטיוּת" בתוך העברית. מומלץ מאוד.

The Remains of the Day – Kazuo Ishiguro

כנרת זמורה ביתן

1992, 2006 (1989)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

חיים קטנים / האניה ינגיהארה

במכתב שמקבל ג'וד, הדמות הראשית ב"חיים קטנים", מהרולד, אחד האנשים החיוביים בעולמו, נכתב בין השאר בהתייחס למהלך החיים: "דברים נשברים, ולפעמים מתקנים אותם, וברוב המקרים מבינים שלא חשוב מה ניזוק, החיים מארגנים את עצמם מחדש כדי לפצות על האובדן, לפעמים בצורה נהדרת". אם לצמצם את הספר רחב היריעה לנושא בסיסי אחד, אפשר לומר שהוא עוסק בשאלה עד כמה, אם בכלל, ניתן לתקן חיים שעברו תהליך של הרס שיטתי העולה על כל דמיון מסויט.

ג'וד סנט פרנסיס אינו יודע מי הוריו. הנזירים, במנזר בו עברו עליו שנותיו הראשונות, סיפרו לו כי הם מצאו אותו, תינוק בן יומו, בזבל, וכולם, להוציא אחד, התיחסו אליו בהתאם, כמי שערכו אפסי. כילד בודד במנזר הוא הפך למשרת, לשק חבטות, ולקורבן לניצול פיזי ונפשי. הנזיר היחיד שהתייחס אליו בחביבות, ושאליו יכול היה להמלט לרגעים גנובים של מנוחה, התגלה כגרוע מכולם. בהעדר נקודת יחוס אחרת, ג'וד הפנים שהוא אינו ראוי ליחס אחר, שכל מה שקורה לו, ושעוד יקרה לו, מגיע לו, שהוא אדם פגום, מושחת. את חייו הבוגרים, המיוסרים בשל פגיעה גופנית קשה וכואבת, הוא מעביר במאמץ אדירים להסתיר את עברו המביש, שלגביו הוא חש בושה ואשמה. מכיוון שנבגד שוב ושוב, הוא מתקשה להאמין אפילו לאוהביו המסורים, ותוהה אם עדיף לבטוח או עדיף להיות זהיר? אפשר לקיים חברות אמיתית אם חלק בך תמיד מצפה לבגידה? משהו בו כמֵה לאהבה, לחמימות של בית, משחזר את ההשתוקקות הנואשת שחש כילד ביריד אימוץ, אבל בו בזמן קול אחר בתוכו מזכיר לו שאסור לו לקוות, שאין לו זכות להיות מאושר. על כל צעד ושעל הוא מתנצל, חושש מאובדן סובלנותם של קרוביו.

"חיים קטנים" עוסק, אם כך, בהשפעתה של טראומה קשה על חייו של קורבנה. במשולב עם נושא זה, הוא מתאר חברות אנושית על גווניה השונים. חייו של ג'וד משתנים בגיל שש-עשרה, כשבהשפעת עובדת סוציאלית הוא מגיע לקולג', שם הוא פוגש בשלושה צעירים, שונים זה מזה, שמתגבשים ליחידה בלתי נפרדת: וילם, שיהפוך לשחקן מצליח, ג'יי בי, שיממש את כשרון הציור שלו, ומלקולם, שיהיה אדריכל מבוקש. ג'וד עצמו, למרות נטייתו למתמטיקה, יבחר ללמוד משפטים מתוך דחף להגן על עצמו (למרות שהוא יודע שהחוק הוא צורת הגנה רופפת), ויזכה למוניטין במקצועו. הספר מלווה את הארבעה לאורך השנים, כל אחד בפני עצמו, אך בעיקר בהקשר של הדינמיקה ביניהם, על עליותיה ומורדותיה, ובהשפעתה על ג'וד. באחד הקטעים היפיפיים בספר, הרולד מעלה זכרון מטיול רגלי שערכו הוא ואשתו יחד עם ג'וד ועם וילם. כששרוך הנעל של ג'וד נפרם, וילם עצר, התכופף לרגע, חיזק את הקשר, והמשיך ללכת ולשוחח באגביות שכזאת, בחן שכזה. רגע אופייני של יחסי שני הגברים, ובשנים הטובות של ארבעת החברים זו היתה ההיערכות האופיינית להתנהלותם כקבוצה, התמיכה הטבעית בג'וד מבלי שידובר בה. "האם החברות היא לא נס בפני עצמו, למצוא אדם אחר שמאפשר לעולם הבודד להיראות איכשהו פחות בודד?", חושב וילם, המייחל לנס נוסף שישיב לג'וד את בריאותו.

האניה ינגיהארה כתבה יצירה אֶפִּית, מרשימה בדקדקנות שבפרטיה, בכושר התיאור, ובעיקר בהיקף המבט ובעומק התובנות, והתרגום של אמיר צוקרמן מצוין. תיאורי ההתעללות בלתי נמנעים, אבל הסופרת מצליחה לא להעמיד אותם במוקד העלילה, אלא את השלכותיהם. הסיפור הכואב עד מאוד שזור רגעי חסד, קירבת לבבות ומסירות אמת. האם בכוחן של האהבה ושל החברוּת לגבור על הטראומה המאכלת כל? הסופרת בחרה בחירה אמיצה, אולי לא צפויה, לסיומו של הספר, מותירה את הקורא עם "אמירות קשות כמעט לבלי שאת", כמצוטט על גב הספר מתוך אחת הביקורות שנכתבו עליו.

למרות הכאב והצער המייסרים שהספר מתאר, אני ממליצה מאוד על קריאתה של יצירה מרשימה וחד-פעמית זו.  

A Little Life – Hanya Yanagihara

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן