אף אחד מאיתנו לא יחזור / שרלוט דלבו

שרלוט דלבו, ילידת 1913, היתה פעילה ברזיסטאנס יחד עם בעלה ז'ורז' דודק. השניים נפלו לידי הגסטפו, ז'ורז' הוצא להורג, ושרלוט צורפה ב-24 בינואר 1943 למשלוח של מאתים ושלושים נשים שהובלו לאושוויץ. רק ארבעים ותשע מתוכן שרדו. בשנה שאחרי תום המלחמה והשיבה לצרפת, כתבה את "אף אחד מאתנו לא יחזור", החלק הראשון בטרילוגיית "אושוויץ ואחרי", ובו תיאורים מן המחנה. החלק השני, "ידיעה חסרת תועלת", הוא אוסף תמונות מן הכלא ומהמחנות אליהם נשלחה. השלישי, "מידת ימינו", נכתב למעלה מעשרים שנה אחר-כך, ומספר את הסיפורים הנפרדים של השיבה, או ליתר דיוק של נסיונות השיבה, אל החיים.

הייתם רוצים לדעת

לשאול שאלות

אך אתם לא יודעים אילו שאלות, אז אתם שואלים

על דברים פשוטים

רעב

פחד

מוות

ואנחנו לא יודעות להשיב

לא במלים שלכם

ואת המלים שלנו

אתם לא מבינים

אז אתם שואלים על דברים פשוטים יותר

ספרו למשל

איך עבר יום אחד

יום אחד עובר לאט כל כך

לא תהיה לכם סבלנות להקשיב

אבל אם נשיב לכם

עדיין לא תדעו איך עבר יום אחד

ותניחו שלא ידענו לענות

שרלוט דלבו היתה כותבת עזת ביטוי. לא ניתן לדמיין צמא מטריף דעת כפי שהיא מתארת, לא ניתן לחוש בפועל את התשישות האינסופית, את הקור המייסר. אבל מתוך מילותיה אפשר לנסות להבין את השפעת אושוויץ על נפשה ועל נפש חברותיה, את היקפה של האכזריות ואת עומק ההשפלה. "אף אחד מאיתנו לא יחזור" קשה מאוד לקריאה. למעשה, נאלצתי לקרוא אותו עם הפסקות לנשימה. לא נראה לי שהסיבה היחידה לכך היא זו שהצביעה עליה נעמה שי"ק באחרית דבר, כלומר היותו של הספר חלק מן הגל הראשון של עדויות שואה, זה שבו התיאורים היו ישירים, בוטים, ולא חסו על הקוראים. אני חושבת שהסיבה לקושי, פרט לישירות של התיאורים, היא ההתבוננות הכנה של הכותבת אל תוך עצמה, כמו גם היעדר רגש עז של כעס או של נקמה, כי לא היתה לה אנרגיה לחוש כאלה. קל לקלוט ולהבין ולהזדהות עם רגשות של פלצות, של חוסר אונים, של עלבון. קשה וכואב לתפוס את תחושת אובדן כל האינסטינקטים, אלה שממריצים אותנו לא למחול על עוול, לא להכנע לבריונות. "אף אחת מאתנו לא העלתה על דעתה לא לציית לאבסורד", היא מספרת בתוך תיאור של ריצה מטורפת שאולצו הנשים לרוץ אחרי יום עבודה מפרך. "אותה מנוסה בהולה שרק צופה מן החוץ היה יכול לעמוד על הטירוף שבה, שכן אנחנו נכנענו מיד להזיה ושכחנו את הדחפים של התנהגות אנושית נורמלית לנוכח המופרך".

בספר "999 נשים צעירות" התייחסו המרואיינות לחברוּת שסייעה להן לעבור יום ועוד יום. "לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני", ואת העוגן הזה סיפקו אחיות וחברות. שרלוט דלבו חוזרת אף היא שוב ושוב אל החיבור החיוני בין הנשים. חוקר השואה לורנס ל' לנגר, שכתב אחרית דבר נוספת לספר, טוען כי אין שום מחקר שתומך בחשיבותו של החיבור הזה להישרדות. אולי הוא צודק סטטיסטית, שהרי אין בכוחה של חברות לגבור על טיפוס, על מוות אקראי בידי איש אס.אס שביקש להשתעשע במטווח בבני אדם. אבל בכוחה של החברות לתמוך במתקשות ללכת כדי שלא ימעדו ויישארו מאחור, בכוחה לחפות על החולות שלא תישלחנה למוות, ובכוחה, כפי שעשתה לולו, להסתיר לרגע את שרלוט כדי שתוכל לפרוק את יאושה בבכי הרחק מעינה של הקאפואית. לפעמים זהו ההבדל בין כניעה להחזקת מעמד. מאתים ושלושים הנשים, המתות והשורדות, נותרו חלק מחייה של דלבו כל חייה, ובספרה, "המשלוח של 24 בינואר", כתבה ביוגרפיה קצרה של כל אחת מהן.

בגדלות נפש, בתוך כל הסבל והיסורים, הצליחו הנשים למצוא בתוכן חמלה על אלה שסבלו אפילו יותר מהן. "ליבנו נכמר עליהן. לבנו נכמר עליהן עד דמעות", היא כותבת על הנשים היהודיות, שמצבן הפיזי היה ירוד יותר, שסבלו השפלות נוספות, ושידעו שנחרץ גורלן להשמדה. "כשעמדתי מולם חשתי חמלה ובעתה עצומות", היא כותבת על הגברים, שלתחושתן של חברותיה סבלו גם מהיעדרה של אחווה פנימית כזו שחוו הנשים, וגם מאובדן היכולת למלא את מה שתפסו כתפקידם, כלומר לדאוג לשלומן של הנשים.

חלקה השלישי של הטרילוגיה מספר, כאמור, על החיים שאחרי אושוויץ. היו ששבו אל בני זוג וילדים שנותרו מאחור, היו שנישאו וילדו. חלקן בחרו בשתיקה כדי לא להטיל את משא העבר על ילדיהן, אחרות חששו לספר שמא לא יבינו אותן, או שלהפך, נדונו להיות מסומנות כניצולות ולא לחדול לעסוק בטראומה. אחת חוששת לצאת מן הבית, מוכת קור תמידי, חברתה מנהלת חיים של העמדת פנים מתמדת, מגמדת את התהום שבתוכה, שלישית נתקפת התקפי חרדה ואימת מוות. כך או אחרת, את השבר לא יוכל להבין מי שלא היה שם אתן. "כל אלה שפגשתי מאז חזרתי לא קיימים. הם לא מתקרבים לאנשים שלי, האמיתיים: החברות שלנו. הם בשוליים. הם שייכים ליקום אחר ואף פעם לא יצליחו לחדור ליקום שלנו", אומרת אחת מהן כשהן מתכנסות ללוויה של חברה שנפטרה.

ואני אמרתי לעצמי

ביום ההוא

אין פצע שלא נרפא

אני אומרת זאת לעצמי

לעתים מזומנות

אך לא מספיק

כדי שאאמין בזאת

בהיעדרן של מלים מדויקות להביע את חווית הקריאה בספר, אסיים בציטוט מתוך מאמר שנכתב בעתון ל'אקספרס, ומבטא את יחודו: "הקול לוחש, פולח לב. קול החיים והזוועה. מרגע שהקול הזה נשמע, הוא רודף אותך, אינו מרפה […] הלחש הכואב והמטלטל הזה הוא מאותם ספרים נדירים ששומטים בבת אחת את הקוראים בתוך ארץ זרה להם".

Auschwitze et Après – Charlotte Delbo

עם עובד

2023 (1965, 1970, 1971)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מי המציא את הגלגל / קודי קסידי

כותרת משנה: הדמויות והסיפורים יוצאי הדופן שמאחורי ההתחלות הגדולות בהיסטוריה

קודי קסידי יצא למסע – בספרים, במעבדות, במכוני מחקר ובשטח – כדי לגלות את בני האדם שלאורך מאות אלפי שנים קידמו את האנושות, הנחשונים שהרהיבו עוז להתנסות, הגאונים שגילו תגליות והמציאו המצאות, אלה שעיצבו את תרבות ההומו ספיינס. הוא מבקש לנפץ את הסטראוטיפ לפיו "האנשים שחיו "לפני שחר ההיסטוריה" היו פראים אנאלפביתים. אדיוטים. בריונים שחיו במערות חשוכות ושנשנשו המבורגר ממותה בין נהמה לנאקה", וטוען כי "בדיוק כפי שהיו אז מטומטמים, טיפשים, ליצנים, בוגדים, פחדנים, נבזים מרושעים ופסיכופתים נקמניים […] תמיד היו גם מקביליהם של דה וינצ'י וניוטון".

מסעו מתחיל לפני שלושה מליון שנים, במחצית הדרך בין שימפנזה להומו ספיינס, עם אוסטרלופיתקוס, קופת אדם חכמה, הולכת על שתים, אם צעירה שהמציאה את המנשא כדי להיטיב להשגיח על הצאצא חסר האונים שילדה. מא, הדמות שעליה קסידי מספר, מתוארת על רקע נוף חייה, ועל רקע האתגרים המיוחדים שהציבו ההליכה הזקופה והמוח הגדול. המנשא, שהיה פשוט טכנית אך מאתגר רעיונית, היה מתקן מהפכני בהיבטים רבים. היא איפשר להאריך את תקופת חוסר האונים הארוכה המייחדת תינוקות אנושיים, תקופה חיונית להשלמת יצירת סינפסות במוח, חיזק את הקשר אם-תינוק, והגדיל לאין ערוך את סיכויי ההישרדות של הרך הנולד. הרעיון, שזכה לחיקויים, הדגים גם את אחת היכולות האנושיות החיוניות – למידה חברתית.

למותר לציין שמא מדומיינת. לא נותרו כל עקבות שיעידו על קיומה. הדבר נכון גם לגבי מרבית הדמויות העומדות במרכזם של פרקי הספר. אולם העובדה שאין תיעוד אינדיבידואלי אינה הופכת את הדמויות אמיתיות פחות. כשקסידי מתאר כיצד נראו, מה לבשו, מה היו אורחות חייהם, הוא מסתמך על ממצאים ארכיאולוגים ועל מידע שקיבל מחוקרים (ויפה עשתה המתרגמת כשליד שמם בעברית ציינה בסוגריים את שמם בשפתם). כך גם כשהוא עומד על המשמעות העמוקה של ההמצאות ושל התגליות ועל השפעתם. כמה מן הדמויות הותירו חותם גלוי לעין, ביניהן האיש שצייר על קירות מערת שובה, ורואה החשבון המסופוטמי החתום על לוחות חימר והוא היחיד ששמו האמיתי ידוע – קוּשים (שמחתי לפגוש שוב את רואי החשבון הללו שהכרתי לפני זמן קצר ב"פלוסים ומינוסים"). האחרות נותרו אלמוניות לחלוטין.

פרקי הספר דנים באלה שגילו את האש, אכלו את הצדפה הראשונה, המציאו את הביגוד (מן הסתם כאקט של גנדרנות אופנתית), ירו את החץ הראשון, ציירו את יצירת המופת הראשונה (במערת שובה), גילו את אמריקה (לפני שישה-עשר אלף שנה, הרבה לפני קולומבוס וגם הרבה לפני הויקינגים), שתו את הבירה הראשונה (שכנראה היא ולא הלחם היו ממקדמי המהפכה החקלאית), ביצעו את הניתוח הראשון (חירור גולגולת להקלת לחץ תוך מוחי לפני שבעת-אלפים שנה), הראשונים שרכבו על סוס, המציאו את הגלגל, כיכבו בתפקיד הרוצח בתעלומת הרצח הראשונה (של איש הקרח אוצי), הותירו לראשונה את שמם ברשומות (קוּשים), גילו את הסבון שהציל אינספור חיים, נדבקו ראשונים באבעבועות שחורות, סיפרו את הבדיחה הידועה הראשונה, וגילו את הוואי.

כל אחד מן הפרקים כתוב בפרוזה מענגת, שמקרבת את הידע הרב אל הקורא מבלי ליצור תחושה דידקטית, אך גם מבלי לוותר על עושרם של הפרטים ועל עומקם. רוב הזמן קסידי מקפיד להזכיר על מה מסתמכות קביעות שהוא מציג, והמבקשים להרחיב ימצאו רשימה ארוכה של מקורות בסיומו של הספר. בחירת דמויותיו, גברים ונשים, משעשעת, ומהווה בחלק מן המקרים מחווה לדמויות מן ההיסטוריה הקרובה. כך, לדוגמא, האיש שגילה כיצד להשתמש ברסן כדי להשתמש בסוס לצורכי תחבורה, קיבל את השם נפוליאון על שמו של נפוליאון ציבולסקי, הפיזיולוג הפולני שהיה הראשון שבודד את האדרנלין (דמיינו את פרץ ההתלהבות במעבר ממהירות הליכה למהירות רכיבה). האיש שכתב את הבדיחות המופיעות בספרי הלימוד השוּמרים זכה להקרא וויל, מחווה לשייקספיר. שני פרקים אלה, כמו כל האחרים, אינם מתמקדים רק במעשה היחיד עצמו. ריסון הסוס הוא חלק מדיון בביות בעלי חיים בכלל וסוסים בפרט, ובדיחות הקרש השוּמריות הן טריגר לדיון בטיבו של ההומור האנושי. "אריכות הימים של ההומור, הגסויות וארכיטיפ הנוכל כמאפיינים קבועים וקדומים, מצביעה על העובדה שכל תרבות הומו ספיינס עסקה בהם, הרבה לפני שוויל התחיל לחרוט את סיפוריו". כל אחד ואחד מן הפרקים בספר מרתק, בין השאר משום היותם מולטי-דיציפלינריים. לדוגמא, הפרק העוסק בניתוח לחירור הגולגולת (איחוי גבולות החור מעיד כי במקרים רבים המנותחים שרדו) אינו עוסק רק באבן-דרך רפואית, אלא גם בהתפתחותה של היררכיה חברתית חדשה באירופה הנאוליתית, שכן ללא הופעתה של ההתמקצעות, ושל הסמכות הנובעת ממנה, למה שמישהו יפקיר את גולגולתו ללהב הצור של מאן-דהוא?

"מי המציא את הגלגל", או בשמו המקורי "מי אכל את הצדפה הראשונה" הוא ספר מרתק. נהניתי מאוד לקרוא אותו, הועשרתי בידע, ואני ממליצה עליו.

Who Ate the First Oyster – Cody Cassidy

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

הסוף (המאבק שלי VI) / קרל אובה קנאוסגורד

כשניסיתי להבין מה בכרכי "המאבק שלי" כל כך מדבר אלי, נתפסתי למשפט מתוך אחת הביקורות על הספרים, שלפיה הקריאה בהם משולה לפתיחת יומנו של אדם אחר ומציאת סודותיך שלך בתוכו. בכרך האחרון מצאתי שקרל אובה קנאוסגורד אומר זאת, כמובן, טוב יותר. "לא קשה לכתוב טוב, אבל קשה להביא את הכתוב לכדי תנועה, להביא לכך שבאותה תנועה הוא יפתח את העולם ויכווץ אותו". אני חושבת שהמשפט הזה, שמתייחס למלאכת הכתיבה, מתמצת היטב את חווית הקורא, שמתוך קריאה על עולם שמכווץ ליומיומי, לבנאלי ולפשוט, נפתח אל עולם ומלואו, אל עולמו של הסופר, אל מרחבי הפילוסופיה, האמנות והחברה, ואל עולמו שלו עצמו.

השליש הראשון של "הסוף", אם לכווץ אותו לגמרי, עוסק בימים שלפני פרסום הכרך הראשון, בחרדה הטבעית מפני החשיפה, וביתר שאת בחרדה מפני תגובותיהם של האנשים המתוארים בו בשמותיהם האמיתיים על החיובי שבהם ועל השלילי. מצד אחד חשש ממה שאחרים יחושו כלפיו – "כשהתחלתי לכתוב על זה, על האופן שאני באמת רואה את הדברים, זה היה טירוף, זה טירוף מוחלט, כי בזאת חשפתי את עצמי לדבר היחידי שבאמת פחדתי ממנו – מורת רוח כלפיי מצד אנשים אחרים" – ומן הצד השני חשש מפגיעה באחרים – "הצידוק הקלוש שהיה לי למעשי, למשל שאני רק כותב על עצמי, נמוג ברגע שאחד האנשים שעליהם כתבתי פנה והביט בי. הם עשו זאת לפי הסדר, ואני השפלתי את עיניי, הסטתי את מבטי, הסתכלתי על העמוד ברומן והמשכתי לכתוב". יותר מכל מטרידה אותו בשלב זה תגובתו של דודו, אחיו של אביו. אולי משום שהדוד כינה אותו שקרן, וגרם לו לפקפק בזכרונותיו שלו, אולי משום זעמו שהתבטא באיומים, ואולי בעיקר משום שאחרי מות אביו הדוד הוא שתפס במידה כלשהי את משבצת האב, זה שממנו הוא מפחד, ושאותו הוא כפוי לרַצות. פועל יוצא מאיומים אלה היה החלפת שמו של הדוד, יחד עם שמות קרובי משפחה אחרים, בשמות בדויים, והבטחה לא להשתמש בשמו של אביו. מכיוון שלא יכול היה להביא את עצמו לתת לאביו שם שאינו שלו, שכן השם אינו מילה סתמית אלא נושא זהות, האב בספרים הנו חסר שם.

מכאן המעבר היה חלק לדיון בשמות, או בהיעדרם, בכלל, ובספרות בפרט. הוא כותב, בין השאר, על המשמעות של מחיקת שמו של אדם, של התיחסות לציבור כאוסף של גופים ולא כקבוצה של שמות, מה שמוביל לנושא שנגע בו מעט קודם לכן – היחס ליהודים בשואה. בקצהו של דיון בשיריו של פאול צלאן הוא פונה לחקור את שפת הרייך השלישי, נושא שעסק בו ויקטור קלמפרר, ופותח במסה מקיפה על היטלר, ואחר-כך על ההיטלריזם, באמצעות ספרו של האחרון, 'מיין קאמפף', "הקאנטוס פלאנוס המוזר הזה שכולו התמרמרות, העצמה אישית של המחבר וזעמו העצור".

קנאוסגורד, איש של מלים, מנסה להתחקות אחרי אישיותו של היטלר באמצעות מילותיו שלו, ובאמצעות מילותיהם של אנשים שהכירו אותו וכתבו עליו. הוא מודע למגמתיות של כל הכותבים – ביניהם אלברט שפר, שביקש לטהר את עצמו, ואוגוסט קוביצק שהוא כנראה האדם היחיד שיכול היה להעיד על עצמו שהיה חברו של היטלר במשך מספר שנים – וצולל לכל משפט בנסיון להפיק ממנו תובנה. בשורה התחתונה, כי אי-אפשר לכתוב כאן מסה על המסה, הוא אומר כי "אנחנו מתנגדים לכל מה שהוא ייצג, ובצדק. היטלר הוא התשליל שלנו. אבל זאת ביחס למה שהוא עשה, לא מה שהיה. כי הוא היה כמונו". ב'מיין קאמפף' הוא מוצא כי היטלר היה "חסר מעצורים וחסר גבולות, הוא לא מחפש לגיטימיות בשום מקום אלא בעצמי שלו […] טופח לעצמו על השכם, מרוכז בעצמו, צדקן, חסר שליטה עצמית, נוטף שנאה וקטנוני, אבל תופס את עצמו כהגון והגיוני ודגול". יתכן כי אם היה מצליח כאמן, או לולא היה מוצא את המלחמה כבית לעצמו ולא היה נדחף לפעילות פוליטית, לא היינו שומעים עליו. אבל איתרע המזל וכוחות התקופה, יחד עם הפגמים באישיותו וזימון המקרים שהביא אותו אל הפוליטיקה, סללו את דרכו אל מול פני ההמון הצמא לגיבור. "בלעדי ההמון הוא היה אף אחד, גבר בודד וכושל בעל דעה חיובית ביותר על עצמו, ללא כל צידוק […] הוא נתן להמון מה שההמון רצה, את ה-אני הבלתי תלוי ב-אנחנו, וההמון נתן לו מה שהוא רצה, את ה-אנחנו התלוי ב-אני". קנאוסגורד אינו מותיר אבן בלתי הפוכה, מתייחס לפרטי ולחברה, ובאמצע המסה יוצא לעיקוף בן עשרות עמודים, שבו הוא דן בהיסטוריה האנושית – הופעת האדם, בריאת העולם, יציאת מצרים, דת, התגבשות חברתית ועוד – כדי להגיע לאלימות הגרמנית אחרי המלחמה, ולהמשיך בתיאור עלית הנאציזם. שפה וזהות מעסיקים אותו בלי הרף, והוא הופך בהם והופך בהם גם כאן: "ברייך השלישי קול המצפון לא אמר: לא תרצח, הוא אמר: אסור לא לרצוח, כפי שחנה ארדנט כותבת בדיוק מפליא. הדבר התאפשר באמצעות שינוי בשפה, המופיע בצורתו הטהורה ב'מאבקי', שבו אין שום "אתה", רק "אני" ו"אנחנו", ושינוי זה הוא המאפשר להפוך את "הם" ל"זה". ב"אתה" טמונה ההגינות. ב"זה" טמון הרוע. אבל ה"אנחנו" הוא שהוציא אותו לפועל".

למרות התרשמותי מעומקם של הדברים ומן המחשבה שניכר שהושקעה בהם, התנגדתי להתנגדות שלו לביוגרפיה שכתב איאן קרשו, שהיא בעיניו בלתי קריאה, ובעיני מרתקת. הביקורת שלו נובעת מהרגשתו כי "כתיבתו של קרשו נפגמת בשל העובדה שהוא מתאר כל דבר – ואני מתכוון לכל דבר – הקשור להיטלר באופן שלילי ביותר, גם את הדברים הקשורים לילדותו ולנעוריו, כאילו האדם שנעשה כעבור עשרים שנה מכתים גם את מי שהיה כנער". הדוגמאות שהוא מביא בהמשך אינן מוכיחות, לדעתי, את טענתו זו, והן נובעות בעיקר מפרשנות שונה שלו ושל קרשו לדברים שנכתבו על היטלר. אבל יתרה מזו, קנאוסגורד אינו מביא בחשבון את תפיסתו הבסיסית של קרשו, שסבר שהביוגרפיה הפרטית שולית, ולמרות שכתב על הדיקטטור, הדיקטטורה היא שהיתה בעיניו ראויה לבדיקה. ובכלל, קנאוסגורד עצמו טוען שהיטלר שאנחנו מכירים הוא זה שעוצב במלחמת העולם הראשונה, ולא הילד והנער והגבר הצעיר שהיה קודם לכן. "נעוריו של היטלר מזכירים את נעורי", הוא כותב, אבל המשך חייהם שונה לחלוטין, כמובן. אז אולי אין כל-כך משמעות בהקשר ההיסטורי לארועי הילדות. ואולי, כדבריו של יואכים פסט, אנשים כמו היטלר צריכים להדאיג אותנו פחות מאשר אנשים כמו אלברט שפר, אלה שאפשרו את הנאציזם. כך או כך, בין אם נוקטים עמדה זו או אחרת, המחקר של קנאוסגורד, רעיונותיו ותובנותיו, מרתקים.

המשכו של הספר מתרחש בימים שאחרי פרסום הכרך הראשון, בתגובות הסביבה, בכתיבת הכרכים הבאים, במה שנלווה לפרסום האישי, וכמובן ביומיום עם ילדיו ועם חבריו, באותה דקדקנות והנחת עצמו תחת זכוכית מגדלת חושפת מגרעות כפי שנהג גם בכרכים הקודמים.

הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב: הספר היה צריך להסתיים מאה עמודים מוקדם יותר. כן, הפתעתי את עצמי. קראתי את הכרך האחרון, כמו את קודמיו, בשקיקה ובהשתאות, וקצת בעצב בידיעה ש"הסוף" הוא באמת הסוף. אבל אחרי התיאורים המאליפים של ההתחבטויות סביב פרסום הכרך הראשון, ואחרי המסה המרהיבה על 'מאבקי' וכל המסות הצנועות יותר בהיקפן אך המעניינות אף הן בשלל נושאיהן, ואחרי מה שהצטייר כהתכנסות לקראת סיכום, מאה העמודים האחרונים הם תיאור מדוקדק, יום אחר יום, של המשבר שפקד את לינדה, מתהומות הדיכאון המשתק ועד פסגות המאניה המסחררת. אותה לינדה שעליה הוא כותב בתגובה לדברי ביקורת של אמה: "מתחת לכל זה הסתתרה ההאשמה המרומזת לפיה הדברים שכתבתי הם הגורם לכך שלינדה שוכבת מפורקת במיטה. הרגשתי את זה כל הזמן. התוכחה באה ממני וגם ממנה". זו שעל מה שהעביר אותה בכתיבתו ובפרסומו הוא יודע שלא יוכל לכפר. אז כן, יש לו תירוצים למכביר. בקטע מוקדם בספר הוא תוהה, "מדוע אנחנו שומרים בסוד את הדברים שאנחנו שומרים בסוד. מהו הדבר המביש בהידרדרות גופנית או נפשית? […] למה עלינו לחוש בושה, למה לשמור בסוד את הדבר, שבמובן העמוק ביותר הוא אולי האנושי מכל?". וממש בסיום הוא מסביר כי, "לינדה היא בת אנוש, ואין דרך לתאר את המהות שלה, את הנוכחות המסוימת שלה, את האופי שלה ואת נשמתה, שהיתה שם כל הזמן, לצידי, הנשמה שראיתי והכרתי, ללא כל קשר לכל שאר הדברים שקרו. המהות של לינדה לא טמונה במעשיה, לא טמונה בדברים שהיא אומרת, אלא במה שהיא". הוא צודק: המחלה שלה אינה מבישה והיא חלק ממנה, ובכל זאת – וכאן הוא ודאי היה מאשים אותי בצדקנות – הבחירה לסיים את היצירה החד-פעמית הזו בתוך המיטה והנשמה של לינדה, שבודאי לא בחרה בכך, צורמת ואפילו מכעיסה. הצהרת האהבה כלפיה בשורה האחרונה אינה מתקנת זאת (ואחת-עשרה שנים אחר-כך היא למעשה בלון עצוב שהתרוקן מאויר, שכן הוא נשוי כעת לאשה אחרת אליה הוא מתייחס כ"אהבת חיי"). איבדתי קצת מהכבוד שרחשתי כלפיו כאדם, ומסיבה שאינה לחלוטין נהירה לי – שהרי אני לא באמת מכירה אותו כאדם, רק כסופר – זה קצת מעציב אותי.

"כתבתי אותו כנסיון, והנסיון נכשל, כי לרגע אפילו לא הייתי קרוב לומר מה שאני באמת חושב ולתאר את מה שבאמת ראיתי, אבל הוא לא חסר ערך, על כל פנים לא לחלוטין, כי כאשר תיאור המציאות של אדם יחיד, שנכתב מתוך שאיפה לכנות גדולה ככל האפשר, נשפט כלא מוסרי ומעורר סקנדל, כוחה של החברה מתגלה כמו גם האופן שבו היא מווסתת ושולטת באינדיבידואל", כותב הסופר על ספרו כשהוא מתקרב לסיום. יתכן שהוא חש שלא הצליח להשיג את מה ששאף להשיג, אבל בעיני כקוראת אין לזה משמעות של ממש. מבחינתי, אם לחזור להתחלה, למרות שחיינו שונים כמעט בכל מובן, הקריאה בספריו נחוותה במקומות רבים כתגלית כמעט אישית. זאת יחד עם דיונים מרתקים בשפע נושאים ועם כושר תיאור עילאי ויכולת להפוך את הבנאלי למיוחד, עושים את "המאבק שלי" ליצירה יחודית.

דנה כספי עשתה, שוב, עבודה מצוינת בהמרת הסגנון המפותל מעט של הספרים, על משפטיהם הארוכים והמורכבים, לעברית שוטפת ומדויקת.

אז כן, הספר הזה היה צריך להסתיים מוקדם יותר, אבל ללא שום תחושה של סתירה אומר "חבל שנגמר".

Min Kamp 6 – Karl Ove Knausgård

מודן

2022 (2011)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

בדידות / ויקטור קטלה

מִילא ומטיאס, זוג נשוי, מגיעים להתגורר ולעבוד במנזר, גבוה בלב ההרים. היוזמה היא של מטיאס, שמפגין מרץ והתלהבות לאורך הדרך המפרכת. מילא, שהתלוותה אליו מכוח היותה אשתו, מיוגעת, מפוחדת, ומבלי להיות מודעת לגמרי לרגשותיה היא תוהה על בחירותיה. המנזר הקודר, המטונף והמוזנח, השרוי בתוך נוף מכוסה ערפל, עונה על כל פחדיה, והקדוש פונס, שעל שמו הוא נקרא, מייצג את תחושתה: "הקדוש הזה לא דומה לקדושים האחרים, הרהרה בלִִבה. כשהוא מסתכל עלי נדמה שמסתתר בעיניים שלו משהו מרושע". אבל מילא אינה נעצרת להביט לאחור, בין השאר משום שאת כל עברה הניחה מאחוריה כשהסכימה ללכת אחרי בעלה. בעבודת נמלים היא מקרצפת את חדרי המנזר, מסירה שכבות של לכלוך שנצברו עם השנים, והופכת אותו ראוי למגורים, לעבודה ולתפילה. מטיאס, לעומתה, כאילו הסתיים תפקידו ברגע שהביא את אשתו לשם, שוקע ברפיון ובחוסר מעש.

מילא אמנם חולקת את חייה עם מטיאס, אבל למעשה, מול מבטו הריק והאדישות הנצחית שלו, היא לגמרי לבדה. את בדידותה מפיגים הרועה גאייטה, אלמן טוב לב ורגיש, ובלדירט, ילד מחווה במורד ההר, המתלווה אל הרועה. קטֵרינה אלברט אי פַּרָדיס, תחת שם העט הגברי ויקטור קטלה, מתארת את חייה של מילא, ואת בדידותה  ש"נדחסה ונקרשה סביב נפשה כקרחון", כשהיא מתמודדת עם הבהמיות של ההמון, עם הלשון הרעה של שכניה הרחוקים, ובעיקר עם היותה אשה לבדה למרות ידידותו של הרועה ולמרות היותה אשה נשואה. למעשה, כבלי הנישואים, המחויבות שעל פי המוסכמות אינה ניתנת להפרה, היותה של האשה מספר שתים בתוך הזוג, אלה מחזיקים בה במקומה גם כשהיא מבינה שהקשר בינה ובין מטיאס הוא תוצאה של שגגה ושל העדר מחשבה תחילה. אם עולים בה הרהורים על שינוי, חינוכה עוצר בעדה.  "ההנאה השלמה והמיטיבה שמסב כל מה ששלך בדין, ובגלוי, כבר לא נועדה לה; ואילו תענוגות שבסתר, אושר גנוב, הם שפלות, ניאוף, חטא — ממתקים אסורים שהמצפון סולד מהם. וכמעט מוטב לא ליהנות מהם לעולם, ולא לחשוק בהם".

הנוף ומזג האויר מהווים חלק בלתי נפרד מהלכי נפשה של מילא. היא כמהה לחברה, ליופי, למרחבים, וכשההר מאפשר אותם משהו נפתח גם בנפשה. הקדרות של המנזר מקדירה את מחשבותיה. האביב והלבלוב מחיים אותה. "מדי יום, כשהתעוררה, גילתה מילא שכיית חמדה חדשה שטרם הבחינה בה; ויתרה מזו: היא גילתה ששכיות החמדה האלו משתקפות בה, וגם עליה — כמו על הפסגות — עובר שינוי גדול המשיב אותה לנעוריה". סערה עזה, מחריבת כל, היא הרקע לאסון שישבור בה משהו וגם ישחרר אותה.

גם האגדות המקומיות הופכות חלק בלתי נפרד ממנה. הרועה מיטיב לספר אותן, הילד להוט לשמוע אותן, ומילא הופכת אף היא מאזינה נלהבת, עד שהאגדות וחייה הופכים לאחד. "וכיוון שהיתה שומעת מעשייה חדשה למחרת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת — כי שטף הדיבור שניחן בו הרועה היה כמדומה נצחי ואינסופי כגלי הים — נעלמו לבסוף מעיניה חייה שלה, חייה הצרים והמצומצמים של ברייה אנושית פשוטה, והיא שקעה כל־כולה בחיי האגדה של הפסגות".

קטֵרינה אלברט אי פַּרָדיס כותבת נפלא ממש, והתרגום של ליה נירגד יפיפה. הספר ראה אור ב-1905, אבל ליחו לא נס כלל. הערכים ואורחות החיים אולי השתנו עם השנים, אך ביצריהן של הבריות לא חל שינוי. מִילא, על מעלותיה ופגמיה, היא דמות רבת עוצמה ובלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

לסיום, טעימה מן הנוף:

הירח עלה, ואט־אט היטשטש הכול ונצבע בתוגה בכחול־ירוק המתון של מי ים. על רקע הגוון הכללי הזה הזדקרו בבהירות, מבלי שיקטעו אותו, הדברים הראויים ביותר לציון: שם בקרבתה מאגרי מי הגשם, קסומים כאזמרגדי ענק; שני הברושים בכניסה לחלקות, גבוהים וסתורים מתמיד, מתחבקים בשקט במרום צמרותיהם כשני זקנים ענקיים הנפרדים לנצח; המצוק הגדול, בכחול רצוף ועז, בולט במטושטש על רקע השמים בזכות נוגה זרחני קלוש, מין בוהק ערטילאי שעלה כביכול מכולו (ואולי הילה מסתורית של האגדות הטמונות בו); הקיר הלבן של המטבח, שאותו צבע עכשיו הירח בכחול חשמלי חיוור שגונו קר ביותר, ו… ושום דבר מעבר לזה, כמעט, כי האורנים, הצוקים, המדרונות המרוחקים, הכול שקע והתמוסס בים הגדול, הדומם והשקט, שנדמה כי אין לו סוף

Solitud – Victor Katalà

אפרסמון

2022 (1905)

תרגום מקטלנית: ליה נירגד

הספר שבעין הסערה / רות אוזקי

חייהם של אנבל ובני, אם ובנה בן השתים-עשרה, נשברו באחת כשקנג'י או, מוסיקאי, בעלה של אנבל ואביו של בני, נדרס בשובו בלילה מהופעה. קנג'י, בוגר מקדש זן וחובב ג'ז מושבע, העניק לתא המשפחתי התלהבות ותחושת בטחון – "אנחנו משפחה שמחה," נהג קנג'י לומר. "אנחנו משפחת צ'ירי-או!" – ומותו המיותר ערער את הנותרים בלעדיו. אנבל, שגדלה במשפחה בעייתית, וויתרה על חלומותיה להיות ספרנית כדי לפרנס את בנה ולאפשר לבעלה לעסוק במוזיקה, נותרה ללא משפחה וללא חברים, והדכאון גרם לה להזניח את עצמה ואת ביתה. בני, שחווה עד אז יציבות ואהבה, גם אם לא רווחה כלכלית, הפך את חדרו לשמורת טבע של נקיון בלב ההזנחה, והחל לשמוע קולות.

"הספר שבעין הסערה" הוא סיפור התבגרותו של בני, שבתוך המולת הקולות המסתערים עליו מבקש את קולו שלו. הוא יחוש רדוף, אחוז פחד, ינסה לחסום את הקולות, יופנה לטיפול פסיכולוגי, לאשפוז ולתרופות, יתמודד עם הסטיגמה שתודבק לו, יתחבר עם טיפוסים יוצאי דופן, ויחווה טלטלות של בן-עשרה, עד שילמד לחיות עם חריגותו ולקחת עליה אחריות. בני הוא נער כובש לב, חסר אונים כילד, וחקרן כפילוסוף, מתמרד כנער, ואחראי כמבוגר.

את סיפורו של בני מספר לנו, ולבני עצמו, סֵפֶר. פה ושם נשמע קולו של בני, המבהיר נקודה כלשהי, מתווכח עם הספר בדבר נושאים שהספר אינו מסתיר גם אם בני היה מעדיף שיעשה זאת, מבקש מהספר שירחיב בנושאים שאינם מוכרים לו מהתנסות אישית, כמו יחסי הוריו לפני שנולד. הבחירה הסיפורית הזו עשויה להשמע מוזרה, אבל היא עובדת מצוין. יש בה אמירה עקיפה אך ברורה על כוחם של ספרים לעשות סדר במחשבות, להציג עולם מאורגן מתוך שלל אלטרנטיבות. היא מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של בני, שכבר כתינוק הוקסם מן הספריה ומן הספרנית שהקריאה סיפורים לילדים, וכעת היא והספרים משמשים לו עיר מקלט, מקום בו גם הקולות המטרידים נאלצים לשמור על שקט.

"הספר שבעין הסערה" הוא גם סיפורה של אנבל. רות אוזקי מעצבת באופן מושלם דמות רבת פנים, עמוסת פגמים ומעלות. כן, היא אינה מטפלת בעצמה, אוגרת זבל מיותר שאינה מסוגלת לפנות, שוכחת לקנות אוכל, ונוטה להתייחס אל בני כאל פעוט. אבל היא נאבקת להחזיק מעמד מול איומי פינוי מהדירה, ונלחמת בשיניים להחזיק בעבודתה הבלתי מספקת כמנטרת חדשות מן העיתונות המודפסת. כשהפוקוס עובר אל העיתונות האלקטרונית היא צועדת ללא מורא אל העולם החדש והבלתי מוכר. וחשוב מכל, כשבני זקוק לה ולהגנתה, האשה הזו, הקרובה להרים ידים לגבי עצמה, הופכת לפנתרה.

במשולב עם הסיפור על תא משפחתי קטן המתמודד עם משבר גדול, הסופרת מבקשת להעביר מסרים חברתיים. תרבות הצריכה היא נושא מרכזי בספר. "מה גורם לאדם לרצות כל כך הרבה דברים? מה מעניק לדברים את הכוח לכשף ולפתות, והאם התשוקה לעוד יודעת שובע?", שואל הספר. "בשביל מרבית בני האדם בהיסטוריה לא היתה כלל אפשרות של "עוד". המטרה היתה "מספיק"", עד שבאה המהפכה התעשייתית והפכה את היוצרות, ו"תעשית הפרסום התופסת תאוצה השתמשה בלשונה המפוצלת כדי להפוך אזרחים לצרכנים". דחיקתו של הטבע, שבגינה יש המציעים לעידננו הגיאולוגי את השם אנתרופוקן, אף היא שבה ועולה באמצעות יכולתו של בני לחוש את זכרונותיהם של חפצים מן הימים בהם התקיימו עדיין כמרכיביהם הראשוניים. זה מה שיש לספר המדבר עם בני לומר בענין זה: "בהתחלה, לפני שהיו חיים, כשעולם הדברים היה העולם כולו, כל דבר היה חשוב. ואז החיים קרו […] ולא עבר הרבה זמן עד שגרמתם לקרע, עד שחילקתם את החומר לשני מחנות, לחומר העשוי ולחומר הלא עשוי […] תחילה בהיסוס, בהתקדמות איטית ולא רציפה – פה סיר חמר, שם ראש חץ, חרוז, מקבת, גרזן – טיפסתם במעלה עולם החומר […] עד שבקפיצות פרועות, שכיניתם לבסוף בשם קידמה, העשויים שגשגו והלא עשויים הידרדרו לדרגה של משאב ותו לא, למעמד צמיתים נחות שיש לכבוש, לנצל ולעצב ממנו משהו אחר, דבר שיהיה יותר לפי טעמכם". הסופרת מבקשת לתת את הדעת על התלות ההדדית של כל הדברים, שקיומם מותנה זה בזה: "בתורת הזן אנחנו מכנים זאת התהוות הדדית או התהוות מותנית או תלות גומלין".

רות אוזקי, בת לאב אמריקאי ולאם יפנית, מתיחסת בספריה לחיים בין שתי התרבויות. קנג'י הוא בן לאב קוריאני ולאם יפנית, שהיגר למערב, ובנו נושא את תוי פניו האסייתים. הזן, שהיה נוכח בחלק משמעותי בחייו, נכנס לחיי משפחתו אחרי מותו בדמות ספר מתורגם מיפנית, "קסם הסידור", שנדמה ככופה עצמו על אנבל. הוא לא ישנה את חייה, כפי שהיה אולי מכוון סופר מוכשר פחות מאוזקי, אבל בדרכים מעודנות הוא מציע לה ברירות, ובזכותו, כמו בספרה הקודם "סיפור זמני", מושטת יד עוזרת בין מערב ומזרח.

הספר שופע אזכורים ספרותיים, מוזיקליים, פילוסופיים ואמנותיים. ציטוטים מפיו של ולטר בנימין פותחים כל אחד מחלקי הספר, וקטעים מהגותו משולבים בהתפתחותו של בני. לסיפורו של בורחס, "האלף", יש נוכחות משמעותית בעלילה. המוזיקה של בני גודמן, המוזיקאי הנערץ על קנג'י, נוכחת בזכרונותיו של בני מאביו. "תקשיב, בני שלי! זה חי ובועט, ככה אנחנו צריכים להיות!", אמר לו האב המתפעם כשהאזינו יחדיו לתקליטים הישנים. קנג'י אף קרא לבנו על שמו: "נתתי לך את השם שלו כדי שגם אתה תהיה גוד מן, איש טוב!"

שמו של הספר במקור לקוח מתוך משפט מ"קסם הסידור": "באותו יום מורי לימד אותי שיעור יקר ערך על ארעיות הצורה ועל טבעם הריק של כל הדברים". השם העברי שאול, כך אני סבורה, מ"אני פורק את ספרייתי" מאת ולטר בנימין: "הסערה [סערת ההתרחשויות] דוחפת אותו [את מלאך ההיסטוריה] ללא הפוגה לעבר העתיד שאליו הוא מפנה את גבו, בשעה שערימת ההריסות שלפניו הולכת ומתגבהת עד השמים".

תקצר היריעה מלתאר את הדמויות המעניינות המשתלבות בחייהם של אנבל ושל בני, ומלעמוד על שפע נושאי המשנה ועל האופן בו רות אוזקי שוזרת אותם בכשרון לכלל מסכת חיה ומורכבת. אסיים אם כך בהערכה לתרגום היפה של שירי שפירא, בהמלצה חמה על הספר, ובשיר האהוב על קנג'י, Life Goes to a Party, בביצועו של בני גודמן מתוך קונצרט בקרנגי הול ב-1938.

The Book of Form and Emptiness – Ruth Ozeki

עם עובד

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

מיתוסים / סטיבן פריי

"אין שום דבר אקדמי או אינטלקטואלי במיתולוגיה היוונית. היא ממכרת, מבדרת, נגישה ואנושית להדהים", כותב סטיבן פריי במבוא ל"מיתוסים". אני לא בטוחה באשר לחלקה הראשון של ההצהרה, אבל חלקה השני זוכה לאישושים רבים בספר הממכר, המבדר, הנגיש והאנושי שכתב פריי.

באחרית דבר הוא כותב כי לא ביקש לפרש את סיפורי המיתולוגיה, אלא לספרם בלבד. "אם מישהו יגיד לי ש"טעיתי" בסיפורים, אני חש שתהיה לי זכות מלאה לענות לו שבכל זאת מדובר בבדיות. הזזה של הפרטים לפה ולשם היא מה שבני האדם עשו עם המיתוסים מאז ומתמיד. במובן זה, אני מרגיש שאני תורם את תרומתי הצנועה לשימורם". למרות הידיעה הברורה שמדובר בבדיות, התחושה תוך כדי קריאת הספר היא של היכרות אינטימית עם הנפשות הפועלות, בני אלמוות ובני תמותה גם יחד. בסופו של דבר, אם מסירים את ההיבטים הנסיים והאל-טבעיים, נותרים עם סיפורים שנועדו להסביר את היקום, למצוא בו הגיון וסדר, להבין את משמעות קיומו של האדם. ליוונים, כך כותב פריי, היתה "מודעּות עמוקה, מעמיקה ונלהבת לצדדים השונים האלה של טבעם. המילים "דע את עצמך" היו חרוטות בכניסה למקדש אפולו בדלפי", וקל להסחף עם תשוקת הידע שלהם, בעיקר כשהיא מוגשת בעטיפה חיננית כל כך. מעניין למצוא בתוך המסכת המורכבת להפליא של המיתולוגיה ארועים מקבילים לאלו של המיתולוגיה היהודית – הכאוס / תוהו ובוהו שלפני הבריאה, מבול שהמיטו האלים על האנושות המושחתת והצלת בודדים בתוך תיבה שהוכנה מראש, החלפת בן שנעקד כקורבן באייל – ומפתיע לגלות עד כמה נוכחת המיתולוגיה בחיי היומיום של כולנו.

פריי פותח בסיפור הבריאה, עובר למלחמת האלים בטיטאנים, מתאר את התארגנות שלטונו של זאוס ואת בריאת האדם בעקבותיו, את תרומתו של פרומתאוס לשגשוגה של האנושות, את השמדה וכינונה מחדש, ועוד שפע של סיפורים שנבעו רובם ככולם ממאבקי אגו ומרגשות סוערים. כמה מן הסיפורים מוכרים יותר – סיזיפוס המגלגל סלע אל ראש ההר, נרקיס המתאהב בדמות עצמו, אפרודיטה הנולדת מקצף הגלים, ועוד – אחרים מוכרים פחות. וכולם עשירים בפרטים, שנונים, לעתים מצחיקים עד דמעות, ובעיקר, למרות האלוהות של מרבית הדמויות, אנושיים וקלים לעיכול ולהזדהות.

המיתולוגיה זמינה לכל בשפע מקורות – פריי ממליץ על האתר הזה – ולא אספר כאן את סיפוריה. אסתפק בכמה דוגמאות שימחישו את סגנונו המהנה עד מאוד של הספר.

מכיוון שארטמיס שבה לחדשות לאחרונה, ומכיוון שקראתי לא מזמן ספר שנקרא בשמה, אפתח בציטוט מהקטע המתאר כיצד רכשה את כוחותיה ואת תחומי השפעתה: בתו של זאוס התיישבה על ברכיו, ובפינוק ילדותי הגישה רשימה של משאלות, שלשמען נאנח האב: "אוי לי. לפחות את הירח לא ביקשת, מה?" "וואו, איזה רעיון נהדר! את הירח. כן, אני אשמח לקבל את הירח,  בבקשה. זה הכול. אני בחיים לא אבקש עוד שום דבר". זאוס העניק לה כל משאלה ומשאלה. איך היה יכול לסרב? כך הפכה ארטמיס לאלת הציד והבתולות, אלת הנשים חסרות ההשכלה ומשולחות הרסן, אלת כלבי הציד והצביות, אלת המיילדות, אלת הירח.

אחרי שהקים זאוס את פנתיאון האלים שלו, שכלל את עצמו, כמובן, את הֶרה אשתו ועוד עשרה אלים, נתקף שעמום וביקש לעצמו משחק חדש. אפילו לאלים נמאס לכלות את ימיהם במרדף אחרי נשים ולסבול מקנאת אשת חיקן. הוא שיתף את פרומתאוס בתוכניתו: "יהיה לנו מין נבון – טוב, נבון למחצהשיהלל אותנו ויסגוד לנו, ישחק איתנו ויבדר אותנו. מין כנוע ומעריץ של מיניאטורות קטנות." "זכרים או נקבות?" "אוי, בשם שמים, לא, רק זכרים. אתה מתאר לעצמך איך הֶרה תגיב…"

אאוס, מלכת השחר, חזרה מזאוס עם בשורה טובה עבור בעלה "והם רקדו בארמון ועשו כל כך הרבה רעש, עד שהליוס דפק על הקירות ורטן שיש פה אנשים שצריכים לקום לפני השחר". הצחיקה אותי דמותו זו של הליוס כשכן רטנן, שהתאימה איכשהו לדמותו ב"קירקה" שקראתי לפני מספר ימים.

הספר שופע הומור מסוג זה, אך למרות הצהרת הפתיחה, לפיה "אין שום דבר אקדמי או אינטלקטואלי במיתולוגיה היוונית", יש בו גם התיחסויות להיבטים הפילוסופיים של המיתולוגיה לצד כמה אמירות עכשוויות. הנה מספר דוגמאות:

אולי תאמרו כעת שפרומתאוס הפיקח ודאי היה מסוגל להסביר לאדם כיצד להכות אבן באבן או לחכך מקל במקל, אך עלינו לזכור כי האש שגנב היתה אש מן המרומים, אש אלוהית. אולי אפשר לומר שהוא גנב את הניצוץ הפנימי שהצית באדם את הסקרנות הנדרשת מלכתחילה כדי לחכך מקל במקל או להכות צור בצור.

עמוק מתחת לאדמה שאהבה אותו פעם, אורנוס הסר והזועף דחס את כל חרונו המבעבע ואת כל האנרגיה השמימית שלו לתוך הסלעים עצמם, בתקווה שיום אחד, יצור שיערוך חפירות במקום כזה או אחר יכרה אותו וינסה לרתום למטרותיו את הכוח האלמותי הקורן מתוך האבן. מובן שזה לא יקרה לעולם. זה יהיה מסוכן מדי. לבטח לא נולד גזע שיהיה טיפש מספיק לנסות להשתמש בכוח האורניום?

היוונים המאוחרים יותר האמינו בלי ספק שדור הזהב אכן התקיים. הוא נכח ללא הרף במחשבתם ובשירתם ונתן להם חלום של שלמות לשאוף אליו, חזון ברור ומפורט יותר מהדימוי המעורפל של בני אדם קדמונים הנוהמים במערות. ייתכן שהאידאות המושלמות של אפלטון היו ביטוי אינטלקטואלי של זיכרון נוטף כמיהה לתקופה ההיא.

הטקסט מלווה בהערות שוליים רבות, שמהוות חלק בלי נפרד ממנו. אוסיף כאן ציטוט אחרון של הערה שכזו, המופיעה בתחתיתה של הפיסקה המספרת על הצלחתו של אלכסנדר הגדול להתיר את הקשר הגורדי שהחזיק מעמד מאות שנים: "כששמעתי לראשונה את הסיפור הזה, הערכתי לאלכסנדר לא גברה, אלא פחתה."הוא רימה!" אמרתי. נניח שכדי "לפתור" קובייה הונגרית הייתי פותח אותה במברג, כך שכל החתיכות היו נופלות על השולחן, ואז מחבר אותן בחזרה בסדר הנכון. מי היה משבח אותי על זה? אבל ההיסטוריה היללה את אלכסנדר על ש"חשב מחוץ לקופסה" וזיכתה אותו בתואר "הגדול". פריבילגיות של מלכים לוחמים גאונים".

"סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד". אמירה זו, שמצאתי ב"גיבורי המיתולוגיה היוונית" של אפי זיו, מיוחסת לבן המאה הראשונה לספירה, אבל כוחה יפה גם אלפיים שנה מאוחר יותר, כפי שסטיבן פריי ממחיש היטב, בסיוע תרגום מצוין של תומר בן אהרון.

מומלץ מאוד.

Mythos – Stephen Fry

הכורסא

2022 (2017)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

קירקה / מדלין מילר

סיפורי המיתולוגיה היוונית, שהועלו על הכתב לפני כשלושת-אלפים שנה, ומקורותיהם, השואבים בחלקם ממיתולוגיות קדומות יותר, עתיקים אף יותר, ממשיכים לעורר את הדמיון ולהוות השראה גם היום. הכתובים ששרדו חלקיים בלבד, וגם בהם מופיעות גרסאות שונות לאותם סיפורים ולאותן דמויות, על פי הלקח שביקשו מספריהם להקנות. כותבים בני זמננו, המוצאים בהם רלוונטיות, חשים לפיכך בנוח להעניק להם גרסה משלהם, קרובה למקור אך עצמאית. כך עשו, לדוגמא, מרגרט אטווד ב"פנלופאה" ומרי רינו ב"מות יומת המלך". מדלין מילר בחרה לכתוב את סיפורה של קירקה, המכשפה המוכרת בעיקר מן האודיסאה, כמי שהפכה את אנשיו של אודיסאוס לחזירים, והפכה לאהובתו ולאם בניו.

הסופרת מספרת סיפור נוגע ללב על ילדה בלתי אהובה על הוריה, אל השמש הליוס ונימפת המים פרסה, ודחויה על ידי אחיה ואחיותיה. אחרי ילדות והתבגרות עצובות, כשנדמה היה לה שכך ייראו כל חייה – "הייתי שמחה לומר שבכל אותן שנים רק חיכיתי להיחלץ משם, אבל לאמיתו של דבר אני חוששת שפשוט נסחפתי לי הלאה והאמנתי שסְאת סבלותי היא כל מה שצפוי לי עד קץ הדורות" – נפלה קורבן לסכסוך המתמשך בין הטיטאנים, שעמם נמנה אביה, לאלי האולימפוס, הואשמה בשימוש בכישוף, ונגזרה עליה גלות לאי אֵיאֵיאָה ללא אפשרות חנינה.

באי, כשלפניה בדידות נצחית, שכן אינה בת תמותה, חקרה את כוחם של הצמחים ושל השיקויים שהיא מפיקה מהם. כישוף, כך היא מספרת, "אינו כוח אלוהי, פרי מחשבה והינף יד. יש לעמול ולטרוח למענו, לתכנן ולחקור אותו, לתור אחריו, לייבש, לקצץ ולטחון, לבשל, ללחוש דברים ולשיר". משוחררת מלעגם של בני משפחתה, גילתה בעצמה מיומנויות ובטחון. היא כבר לא היתה זו שהעבירה מאות שנים בהסתתרות כעכברה.

אמנם נאסר על קירקה לעזוב את האי, אבל לא נאסר על אחרים לשהות בו. הרמס שליח האלים הגיע מדי פעם, נושא מסר עבורה, או מבקש דבר מה עבור עצמו, וחלק איתה את יצועה. נימפות השתלבו במשק הבית. מלחים ביקשו מקלט מים סוער. יאסון ומדיאה, אוחזים בגיזת הזהב, באו לבקש את עצתה. והגיע גם אודיסאוס, נצר לשושלתו של הרמס, בדרכו הארוכה מטרויה חזרה לאיתקה.

עוד קודם גלותה השתמשה קירקה בכוחותיה כדי לנקום בסקילה, נימפה שנשאה חן בעיני האיש שהיא עצמה אהבה, והפכה אותה למפלצת טורפנית. קירקה עתידה להתחרט על כך, כשתבין מהו מחיר הדמים שתגבה סקילה, אבל המעשה הזה לימד אותה גם שאין בכוחו של כישוף לשנות צורה באופן אקראי. היא רק ביקשה לכער את יריבתה, אך מה שהגיח ממנה היתה מפלצת שחיתה בתוכה. זה יהיה גם גורלם של גברים שוביניסטים, כוחניים, שיזדמנו אל האי, ויחשבו שאשה החיה לבדה היא טרף לגיטימי. אנשיו של אודיסאוס הפכו לחזירים לא בגלל גחמה של מכשפה, אלא משום מעשיהם של מבקרים קודמים.

אודיסאוס, שככל הנראה לא היה להוט לשוב הביתה, שכנע את קירקה להחזיר לאנשיו את מראה האנוש שלהם, ונשאר איתה באי במשך שנה. בעוזבו היא היתה הרה מבלי ידיעתו. קירקה מספרת על אהבה הדדית ששררה בין שניהם, ומלעיגה על השתקפות פגישתם בשיר ששמעה דורות רבים אחר-כך. "לא הופתעתי מדיוקני שצויר בשיר: המכשפה הגאה שנכנעה אל מול חרבו של הגיבור, כרעה ברך והתחננה לרחמים. נשים מפצירות הן בעיני הנושא החביב על משוררים. כאילו אין סיפור אלא אם כן נזחל ונייבב".

הילד שיוולד לה, טלגונוס, ישנה את חייה של המכשפה המיתולוגית, כמו שכל ילד משנה את חייה של כל אם. "לא החלקתי בקלילות אל תפקידי כאֵם", הוא מודה, ומתארת תינוק חסר מנוח, לילות ללא שינה, חיתולים שיש לכבס, ונסיונות להתאים את עצמה לצרכיו של בן תמותה. "אלף שנים חייתי, אבל הן לא נראו בעיני ארוכות כשנות ילדותו של טלגֹונֹוס", היא מסכמת את החוויה. אבל קשיים לחוד ואהבה ומחויבות לחוד, ולצדן חרדה מתמדת, שכן אם עד עכשו לא היה בחייה דבר שלא יכלה להקריב או לוותר עליו, כעת "צמח בי טירוף שמקורו בוודאות חדשה: שסוף־סוף פגשתי את הדבר שהאֵלים יוכלו להשתמש בו נגדי". והאלים לא יחמיצו הזדמנות שנקרתה בדרכם.

"קירקה" הוא סיפור של אשה בעולם גברי, המוצאת את קולה ואת עצמאותה, וזוכה לאחוות נשים ממקור בלתי צפוי, כשפנלופאה האלמנה מצטרפת אליה, ושתיהן מבינות מה היה טיבו האמיתי של אודיסאוס הנערץ. זהו גם סיפור על אווילותן של מלחמות, כפי שעולה בין השאר מתשובתו של אודיסאוס לשאלתה של קירקה באשר לעילות למלחמה: "נקמה. תשוקה. יוהרה. חמדנות. כוח. מה שכחתי? אה, כן, עלבון והתעסקות בהבלים." הספר גם מעביר ביקורת עקיפה על כוחן המאיים של דתות, המעדיפות את המאמינים כנועים ואומללים. כשקירקה שואלת את הרמס אם יש מי שיכול לעצור את רצחנותה של סילקה, הוא עונה לה בציניות: "זאוס יכול, או אביך, אם ירצו. אבל למה להם? מפלצות מביאות לאלים רק תועלת. תארי לעצמך את כל התפילות."

הספר שופע דמויות מיתולוגיות, ומעוגן היטב במסורת העתיקה, אך מספר בו בזמן סיפור חוצה זמנים ותרבויות. תוך כדי קריאה חיפשתי מידע על כל הדמויות, ונהניתי מן ההשוואה בין הגרסאות המסורתיות לזו המשכנעת והאמינה שיצרה הסופרת. תמצית קצרה לגבי כל דמות מובאת בסיומו של הספר.

"קירקה" כתוב נפלא, ומתורגם להפליא בידי דנה אלעזר-הלוי. קירקה, המכשפה העתיקה מהאי הנידח, עולה מבין דפי הספר כאשה מלאת חיים, בת הזמן ההוא וזמננו גם יחד, ובלתי נשכחת.

מומלץ מאוד.

Circe – Madeline Miller

הכורסא

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

הרשת התרבותית / נועה מנהיים

כותרת משנה: מסות על מסעותיהם של הרעיונות

"הרשת התרבותית", אוסף טורים שכתבה נועה מנהיים לעתון הארץ בשנים 2011 – 2018, מציג, כשמו, את הרשת המסועפת שטווה התרבות האנושית, רשת חוצת גבולות וזמנים. בארבעה שערים – זכרון, מקום, מחשבה, דמיון – היא עוסקת בשפע נושאים רעיוניים, פרוזאיים כמו טיפול בפסולת גרעינית, ורוחניים כמו חיי נצח, ארציים כמו יחס לחולי נפש, ומרחפים במחוזות האגדה כמו בתולות ים. לכל אחד מן הטורים שם מעורר סקרנות המצביע על הקשרים בלתי צפויים – " משחררים קיטור – גלגלי שיניים, היסטוריה חלופית וסטימפאנק",כדוגמא אקראית – ובכולם הפְניות, שנוספו בספר, לטורים האחרים, הפְניות המעצימות את דימוי הרשת.

קשה להפריז בתיאור ההנאה הגדולה שנהניתי מן הספר. המלים "מעשיר" ו"מרהיב" עשויות לייצג את התרשמותי. נכון היה לקרוא אותו כל טור בנפרד, אבל קשה היה להתאפק מלהמשיך ברצף ולגלות עוד. למדתי אינספור עובדות חדשות, וגם אלה שהכרתי קודם הועמקו והועשרו. יצאתי מהספר עם רשימת קריאה ארוכה של ספרים מומלצים, ועם תאבון להוסיף לחקור בנושאים רבים שנדונו בו. התרשמתי מעומק הידע של הכותבת, מההתלהבות שלה, מבהירות הכתיבה, מנקודות מעניינות למחשבה שהיא מעלה, ואולי יותר מכל מן המקוריות שבחיבורים שהיא יוצרת בין נושאים רחוקים לכאורה, וכתוצאה מכך מתפניות מפתיעות בכל טור. הספר אמנם רציני ועיוני, אבל כתוב בחן, בשנינות כשזו נדרשת, והקריאה בו נעימה וזורמת.

מכיוון שבלתי אפשרי, כמובן, להקיף אפילו מעט מן הספר בסקירה, הנה כמה ציטוטים מעוררי ענין.

מתוך הטור "שיר ההרס – מסרים חבויים, שירי ערש ואמהות עייפות", שנפתח בדיון בתכנים הקשים שמכילים שירי הערש המושמעים באוזניהם של פעוטות, החל מן השיר הקדום ביותר המוכר לנו, שנכתב בכתב יתדות אכדי במאה ה-12 לפני הספירה, ועד ימינו (טקסטים "מרגיעים" כמו זה של נתן אלתרמן: "לַיְלָה, לַיְלָה, אֶחָד הָיָה טֶרֶף לַיְלָה, לַיְלָה, שֵׁנִי מֵת בַּחֶרֶב / לַיְלָה, לַיְלָה, וְזֶה שֶׁנּוֹתַר / נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר"):

"עוד לפני המצאת הכתב שימשו שירי הערש מטמון חבוי, יהלום תרבותי רב פאות ופנים. הם מנציחים תהפוכות פוליטיות, צופנים סודות מדינה, מתעדים מלחמות, פורטים על נימים של לאום ושוזרים חרוזים של זהות, אך גם מגינים מכל רע, שומרים מפני כוחות על-טבעיים, מבטאים משאלות כמוסות ועוד"

מתוך הטור "שער אל הנצח – גנבי ספרים, ספריות וארמונות העם", דברים שאמרו כמה סופרים על ספריות:

ריי ברנדבורי: "אני לא מאמין בהשכלה גבוהה, אני מאמין בספריות". אורסולה לה גווין: "ידע משחרר אותנו, אמנות משחררת אותנו. ספריה טובה היא חירות על החירות אין להתפשר". מאיה אנג'לו – ספריה היא תקווה

מתוך "צחוק הגורל – אלות, מכשפות והיסטריית המונים", מובאה מן הספר "קורנס המכשפות", שזכה ב-1520 לברכתו של האפיפיור:

"מהי אשה אם לא אויבת הידידות, עונש שאין מנוס ממנו, רע הכרחי, פיתוי טבעי, פורענות נחשקת, סכנה מבית, נזק מענג, רוע מולד…"

לא שבזמנים מודרניים יותר האשה זכתה להערכה שוויונית… מתוך "קידוש לבנה – הירח, קפיטליזם וזיוף", תגובותיהם של אסטרונאוטים אמריקאים בשנות ה-60 לשליחות הראשונה של אסטרונאוטית סובייטית לחלל:

גורדון קופר: "היינו יכולים להשתמש בסוג כזה של אשה באטלס, תכנית הבת של מרקורי, במקום בשימפנזה". ג'ון גלן: הדבר פשוט "נוגד את הסדר החברתי שלנו"

מתוך "צרה צרורה – מחוכים, לוויתנים וסופרג'יסטיות", טיעון של נשים דווקא בזכותו של המחוך החונק והמזיק, ובעצם בזכותן לבחור:

"התומכות טענו כי יש להתיר להן לקשור את עצמן כמה שיחפצו, וכי זכות הבחירה בנושא היא שלהן בלבד, ושלהן האחריות לגופן ומה ייעשה בו".

מתוך "כוח עליון – מסע הגיבור, דתות חדשות והצבעות מחאה":

"הג'דיי היא אולי דת מומצאת, אבל האם לא כל הדתות הן כאלו, בסופו – ועוד יותר מכך – בראשיתו של דבר?"

ואחרון, כי אי אפשר להעתיק את כל הספר לכאן, מתוך "האי שלא היה שם – אטלנטיס, ארים ואזהרות עתיקות":

"מרגע ששלשלות השעבוד הפוליטי-אידאולוגי כובלות את המיתוס להצדקת האתוס, יכולים גופים כאאנארבה לעסוק ללא מפריע באונס הדמיון. אם נשכח זאת אי-פעם, גם גורלנו יהיה לצלול כאבן במים אדירים".

האיורים שעל העטיפה ובפתח כל אחד מן השערים הם פרי מכחולה של שרית עברני.

נהניתי, למדתי, ועוד אשוב אליו.

מומלץ עד מאוד.

גרף

2019

הקפות ביער / דלין מתיה

שאול בארנארד נולד למשפחה של חוטבי עצים בדרומה של דרום-אפריקה. המשפחה הבורית (אפריקנרית) והקלוויניסטית מתפרנסת בדוחק מכריתת עצים וממכירתם בעיירה, שם שולטים שני קוני עצים אנגלים במסחר המקומי, קובעים מחירים שרירותיים, משלמים במצרכים שיש לרכוש בחנויות הנתונות למרותם, ומנהלים חשבונות מעוותים המשעבדים לנצח את החוטבים האנאלפביתים. ילדותו של שאול הסתיימה בעת ביקורו הראשון בעיירה, שם נאלץ לצפות באביו הסמכותי מתרפס בפני הסוחר. משהו נעתק בך כשאתה רואה את אביך, את יורם בארנארד הגדול והחזק […] כשאתה רואה את האיש הזה מתחנן ומבקש לו מזון וטבק כמו כלב.

שאול יוצא דופן במשפחתו. בניגוד לבני משפחתו, המקבלים כל אמונה וכל מוסכמה כחקוקה בסלע, הוא שואל, חוקר ומערער. ביום הולדתו השביעי החליט לפנק את עצמו ואת משפחתו בצביון שצד לארוחה. כשפתח אותו התברר לו שבניגוד לקביעה כי המרה של הצביון מצויה בראשו, היא מצויה בבטנו כמו אצל בעלי חיים אחרים. כשהעז להעלות את הנושא בפני אביו ואחיו, זכה בהתעלמות, בכתף קרה, ובסירוב להווכח במציאות במו עיניהם. הספק שנולד בו באותו יום עורר ספקות אחרים. כעת, בהווה של העלילה, כשהוא נודד ביער לבדו, הוא תוהה, האם היה מהלך ביער בתורת אויב אלמלא לא פתח את ראשו של הצביון ביום ההוא?

שאול שונה מסובביו גם ביחסו אל היער. עימות קשה פורץ בינו ובין אביו כשהוא טוען שהעץ חש בכאב מהלומות הגרזן. בשונה מן החוטבים, המתנגדים לכוונה לפקח על עבודתם, ומעדיפים את הכנסות ההווה על פני חשיבה על העתיד – שלהם ושל היער – שאול חרד פן לא יוותר יער כלל בתוך כמה עשרות שנים בשל הכריתה הפראית והבלתי מפוקחת.

כשהוא מגיע לגיל ארבע-עשרה קם שאול ועוזב את היער לטובת עבודה אצל סוחר העצים. תוך זמן קצר הוא מגלה שלמרות תבונתו ולמרות עבודתו הקשה, הוא לכוד ומנוצל ממש כמו קודם, כשהסוחר מסרב לשלם את שכרו בשל החוב לכאורה של אביו. מנגד, יחסיו העכורים ממילא עם בני משפחתו מידרדרים כשהם מאשימים אותו בבגידה, בהלשנה לרשויות כשהם, בלית ברירה, סוחרים בשנהב הפילים כדי להתפרנס איכשהו. חברתו היחידה, נחמתו היחידה, היא קייט, בתו של הסוחר, שמתרועעת אתו בסתר, למרות שהדבר נאסר משום ש"כל החוטבים פראים הם ומלוכלכים, הם וילדיהם", נותנת לו ספר לקרוא, ומסייעת לו להשתפר באנגלית.

ואם אין די בכל אלה כדי לזרוע בלבו ובנפשו זעם ויאוש, צצה לה שמועה על הימצאותו של זהב ביער, ומחפשי זהב להוטים נוהרים אל המקום ועושים בו שמות.

כשמתברר לשאול כי סוחר שנהב מתעתד להרוג את זקן-רגל, מנהיג הפילים, שהואשם בטעות בהריגת ילד, הוא נחוש למנוע זאת. אולי לא יהיה בכוחו להציל את הפיל מגורלו, אבל את הגורל הבזוי של מוות מידיו של הצייד-הסוחר בכוונתו למנוע.

עלילת הספר מתנהלת בשתי תקופות במקביל. באחת שאול צועד בעקבותיו של זקן-רגל, להוט להשיג אותו לפני הסוחר, להעניק לו את הכבוד של מוות מידיו שלו. בשניה מסופר סיפור חייו, החל מן הלידה ב-1860 תחת עץ בדרכה של האם אל המקום בו חטב בעלה, דרך התהפוכות שעבר שאול ושעבר האזור, ועד ההווה.

שמו של הספר ניתן לו על שם המעגלים שחווה הסביבה באופנים שונים. ארבע שנים נדרשו לו [לשאול] ללמוד שהחיים הם הקפות במעגל קסמים. החוטב ממית את היער, הקונה ממית את החוטב. הקפות הן גם שיטתו של הפיל לברר אם עוקבים אחריו, ולארוב בסופו של דבר לרודפיו. בעברית נוספה לשם הספר, אולי במתכוון אולי במקרה, משמעות נוספת, הקניה בהקפה שנכפית על החוטבים כדי להגדיל את חובותיהם.

דלין מתיה מפליאה לתאר את החברה ואת הטבע. היא מתעכבת רבות על היחסים המעוותים בין הבורים לאנגלים, ועל ניצולם של אנשי העמל על ידי אנשי המסחר. היא מתארת בחיות רבה את אורח חייהם של החוטבים, את תפיסת עולמם, את עיקשותם לטוב ולרע, ואת הלך רוחם. באחד הקטעים היפים בספר היא מספרת על תחושתו של שאול כשיצא לראשונה מן היער בהיותו בן שבע: "רגע עדיין היה היער מסביב להם ומעליהם, ומשנהו התחיל מידלל והולך ומאיר והולך… עוד שמש, ופתאם העולם מונח גלוי לעין. עירום. כמו אדם בלי כובע. בלי גג. הוא ביקש להפוך את פניו ולרוץ ולשוב אל המחסה המוצל של היער. גופו לא אבה להוסיף וללכת. והוא עמד מלכת בשיטים שבשולי הדרך והעגלה עברה על פניו. השמש הכאיבה לעיניו". בקטע נגדי, משעשע למדי, המתרחש שנים אחר-כך, מתמנה שאול ללוות מומחה לזהב אל תוך היער, ונאלץ להתמודד עם הקלאוסטרופוביה התוקפת אותו: "אני נחנק! המקום הזה סוגר עלי יותר מדי […] היער האיום הזה גורם לי. אין די אויר לנשום". נושא שימור הטבע ורווחת בעלי החיים מעסיק אותה, והביקורת שלה על ההתנהלות חסרת האחריות של בני האדם ברורה: "לזקן-רגל חוקיו שלו. חוק היער […] רק האדם לבדו מתהלך לו בלי חוק ביער, רק האדם לבדו דומה שהוא רשאי לעשות כרצונו, להשחית כרצונו, להאמין בשקרים מרובים ככל אוות נפשו".

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, והוא נותר חקוק בלבי כאחד הטובים שזכיתי לקרוא. הזמן שחלף לא פגם בהתרשמותי הזהה ממנו כעת.

מומלץ מאוד, ורלוונטי גם קרוב לארבע עשורים לאחר שראה אור.

Circles in the Forest – Dalene Matthee

עם עובד

1985 (1984)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

ג'וד האלמוני / תומס הארדי

ג'וד פולי, שגדל כילד יתום בכפר, שאף לחרוג מגבולות עולם העמל צר האופקים אל מחוזות ההשכלה. בעמל ליקט ספרים ישנים, ולמד בכוחות עצמו מכל הבא ליד. מחוז חלומותיו היתה העיר כרייסטמינסטר על מכללותיה, שבהן ביקש להשתלב בעקבות המורה פילוטסון שעזב את משרתו בכפר למטרה דומה, להרחיב את השכלתו ולהגיע למעמד של כומר נכבד. תומס הארדי סלל עבור גיבורו מסלול רצוף כשלונות ואכזבות, שמהן הצליח להתרומם שוב ושוב רק כדי למעוד אל הנפילה הבאה. תחילה פותה באמתלת שווא להנשא לאשה קרת-לב, ארוע שסתם את הגולל על תכניותיו ללמוד. כשנטשה אותו היה חופשי לעבור לעיר, אך גילה שעוניו ומעמדו כסתת אבן מנעו ממנו את הכניסה אל שערי האקדמיה. כשהתברר לו שפילוטסון, האיש שבדמיונו היווה מופת וסמן, ויתר על תכניותיו היפות, כמעט אמר נואש. בלית ברירה ברר לעצמו נתיב חדש של מטיף, איש כמורה צנוע ללא סיכוי לקידום ולרווחה. מנתיב זה הוסט בשל האהבה לסו הנון-קונפורמיסטית.

סו בריידהד, דודניתו של ג'וד, היא דמות שאינה משתלבת בסטראוטיפים ובמוסכמות של זמנה. כמו ג'וד, אף היא בת להורים שנישואיהם התפרקו. היא רכשה השכלה מסוימת, בחרה לעצמה מקצוע כאמנית, ופרנסה את עצמה. היא מתעבת את הדוגמטיות הדתית, מזלזלת בכללים נוקשים של מותר ואסור, אם אינם הגיוניים בעיניה, מאמינה בשוויון בין גברים ונשים וביכולתם לקיים ביניהם קשר המבוסס על חברות, סולדת מרעיון הנישואים הכופים אהבה נצחית שאינה אפשרית, ונרתעת מקשר מיני, אולי משום אלמנט הכניעה ואיבוד השליטה שבו, אולי משום קרירות גופנית, ואולי משום היותה, כדבריו של ג'וד, אדם רוחני. דיעותיה יוצאות הדופן מזעזעות מעט את ג'וד, אך בהדרגה, מתוך אהבה ומתוך שכנוע, הוא מאמץ אותן.

למרות האהבה המתפתחת בין שתי הנפשות התאומות הללו, הצעירים המשלימים זה את זה, סו, שנתנה לפילוטסון את הבטחתה להנשא לו, עומדת במילתה. כשפילוטסון מבין עד כמה היא סולדת ממנו, הוא נענה לבקשתה להניח לה ללכת. הוא עתיד לשלם מחיר יקר על נדיבות לבו כשיפוטר מעבודתו אחרי שנדיבותו תגונה על ידי עיני מעסיקיו כהסכמה לניאוף. סו וג'וד, שניהם אינם גרושים כדין, עתידים לחוות קשיים בשל אורח החיים בו בחרו, ואהבתם תעמוד במבחנים רבים.

האם ניתן לחיות במנותק מערכי התקופה ולא לשלם מחיר? פילוטסון, למרות שהוא עצמו נוהג כלפי סו שלא כמקובל, סבור כי בתרבות ישנה כמו שלנו אינך יכול לדבוק בחוש הצדק והיושר האינסטינקטיבי והבלתי מרוסן שלך בלי לבוא על ענשך. מן ההכרח לפעול על פי חוש צדק ויושר נרכש ומתורבת, אם ברצונך ליהנות ממנת רווחה וכבוד ממוצעת, ולהניח לנדיבות הלב הלא-מתורבתת לדאוג לעצמה.

"ג'וד האלמוני" זכה לקיתון של צוננים – עותק ממנו אף נשרף – כשראה אור בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה, בשל אמירות שערוריתיות לזמנן שנכללו בו. "אני מתעבת אחיזת עיניים כזו שמנסה לטייח ברעיונות כנסיתיים מופשטים אהבת אנוש נלהבת וטבעית כל כך, כמו זו הטמונה בשירה גדולה ולוהטת זו!", אומרת סו על שיר השירים, ועל המוסד הכנסייתי בכלל. "זה זר לטבעו של אדם להמשיך לאהוב אדם כאשר נאמר לו שהוא חייב ועתיד להיות אהובו של אדם זה", היא מסבירה את התנגדותה להיקשרות בנישואים. "החתן שלי בוחר בי מרצונו ולשביעות רצונו. אבל אני לא בוחרת בו. מישהו מוסר אותי לו, כמו אתון או עז", היא מביעה את רתיעתה ממהלך הטקס. "אני לא מבין מדוע האשה והילדים לא יהיו היחידה החברתית ללא הגבר", אומר פילוטסון כשהוא חושב לעומק על קשרים משפחתיים בעקבות בקשתה של סו לפרק את החוזה ביניהם. "לא הגיע זמננו! הרעיונות שלנו הקדימו את זמנם בחמישים שנה מכדי שיביאו לנו איזושהי תועלת", מסכם ג'וד את חייו השבורים.

תומס הארדי כתב ספר קודר, פסימי לזמנו עם תקווה לעתיד משוחרר יותר. הוא מעביר תחת שבט ביקורתו את השיטה המעמדית שאינה מאפשרת לחלשים ולעניים לפרוץ ולהתקדם, את הדוֹגמוֹת של הממסד הדתי, ואת התפיסות החברתיות המאובנות שאינן מאפשרות את היחוד של הפרט. "חשבתי לי שהדפוסים החברתיים שהתרבות משבצת אותנו בהם, אין להם קשר לצורות הממשיות שלנו", מבינה סו. את הקדרות הוא מביע הן באמצעות העלילה עצמה, והן בסגנון השוזר שנינות וציניות אפלות. סו היא דמות זוהרת באינטלקט חד ועצמאי, אך היא גם אנושית מאוד, נתונה למצבי רוח, מפגינה עוצמה לצד חולשות. ג'וד הוא כולו לב, תם ותמים בבסיסו, שוחר אך טוב גם כשהוא מועד, ואיתן באמונותיו משעה שהוא משתכנע בתקפותן. שניהם יחד קוראים תיגר על המוסכמות, ומנהלים מאבק מעורר השראה והזדהות להגשמת אידיאלים רוחניים בעולם שנדמה שקשר נגדם.

לספר מצורפים מבוא ודברי סיכום מאת הסופר, הדנים בין השאר באופן בו התקבלה, או לא התקבלה, היצירה, שהיא הפרוזה האחרונה שכתב. כמו כן מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת ה"מ דלסקי, שעניינה בעיקר המבנה של הספר והדינמיקה שבין הדמויות. עודד פלד תרגם יפה, הזמן שחלף מאז פרסומו של הספר לא שחק את איכויותיו ההגותיות והספרותיות, והוא מושך לב ומעורר מחשבה.

Jude the Obscure – Thomas Hardy

כרמל

2002 (1895)

תרגום מאנגלית: עודד פלד