מי שמתעד תקופה זו עומד חסר אונים כמעט כשעליו לקשר מחדלים כה רבים, בינוניות ואפסות, עם תוצאותיהם המדהימות. לעולם אין הוא נתקל בגדולה, לעתים נדירות בכשרון יוצא דופן.
יואכים פסט, בספרו הראשון אודות הרייך השלישי, מתאר דיוקנים מרכזיים ואופייניים מאותה תקופה. אין לראות בספר זה אוסף ביוגרפיות, שכן הדמויות נבחרו על סמך יצוגן תופעות מרכזיות והיבטים חשובים של המציאות הנאצית. תיאורה של כל דמות נועד הן לתיאורה שלה, והן לתיאור הרקע שעליו פעלה.
חלקו הראשון של הספר מוקדש, מדרך הטבע, להיטלר, הכוח המוחלט של התקופה, האיש שכל שאר ה"שחקנים" היו השתקפויות שלו. עשר שנים אחרי שספר זה ראה אור, פרסם פסט את הביוגרפיה של היטלר, והפרק שיוחד לו כאן מהווה תמצית שלה. הכותרת שהעניק פסט לפרק זה היא "דרכו של אדולף היטלר מאכסניית הגברים ללשכת הקנצלר", ובחירה זו משקפת את אחד המאפיינים שהוא מייחס להיטלר, העובדה שלא השתנה כלל במהלך השנים.
חלקו השני של הספר מוקדש למי שפסט מתאר כ"המבצעים והטכנאים של השלטון הטוטליטרי". כל אחד מהם מייצג, כאמור, את עצמו ואת סביבת פעילותו.
גרינג שגשג על רקע המאבק האלים, שלברי פסט היה לב הנאציזם: אין להסביר את העדפת השיטות האלימות ברדיקליות קצרת-רוח של קבוצת מהפכנים הלהוטה ליישם רעיון. המאבק האלים היה אידאולוגיה כשלעצמו, ואם היה לו יעד מעל ומעבר לביטוי-עצמו גרידא, הרי היתה זו העוצמה המובטחת בסופו. על רקע זה אנשים כמו גרינג, שהיה להם דחף ספונטני להוכיח את עצמם במאבק, ורעב אטום ובסיסי לכוח, מצאו את מקומם הטבעי.
גבלס היה אמן התעמולה, שהיתה הכוח המרכזי שבלב הנאציזם: בניסוח קיצוני, ניתן לומר כי הנאציזם היה תעמולה שהתחפשה לאידאולוגיה, כלומר, רצון לשלוט שגיבש את עמדותיו האידאולוגיות לפי היתרון הפסיכולוגי המירבי שניתן להפיק מהן בכל רגע נתון, ושאב את עיקריו ממצבי הרוח והדחפים של ההמון, שאותם ידע לחוש בכשרון יוצא מן הכלל. בניגוד לגרינג שהיה, כהגדרתו של פסט, נאצי מלידה, גבלס צמח אל תוך הנאציזם. לו היתה לו אמונה פנימית משל עצמו, אבל הוא ידע איך להציג ביעילות מרובה את אמונותיהם של אחרים.
היידריך, היחיד בצמרת הנאצית שהתאים חיצונית למודל הארי, נאבק כל חייו בנטל האפל של מקורותיו היהודיים, ופסט סבור כי זה היה הכוח המניע שלו: קשיחותו וחסינותו לא היו מבוססות על נטיה לאכזריות סדיסטית, כפי שמקובל להאמין, אלא דווקא על העדר מוסריות שנכפה על אדם שחי באילוץ מתמיד. למרות הקריירה הקצרה יחסית שלו, לפני ההתנקשות המוצלחת בחייו, השפעתו הפנימית והחיצונית היתה משמעותית: אם הותיר לעולם מורשת לפני שקיבל את המגיע לו, הרי היתה זו העובדה שלימד את האדם לפחד מפני האדם באופן יסודי מאי פעם.
הימלר הוא נציגם של המופרעים נטולי מהות משל עצמם, שהסיטואציה הקיצונית של הנאציזם נתנה להם כר נרחב לישום שגיונותיהם. מה שנראה כרשעות או כאכזריות לא היה אלא יעילות חסרת-מצפון של אדם, שמהותו היתה קלושה עד כדי כך שהיה עליו לשאול מבחוץ. שפר אמר עליו: ""מחציתו מורה בבית ספר, מחציתו מטורף".
בורמן הוא הכוח האפל שברקע. הוא חשב רק במונחים של מאבקי כוח, ושאף לכוח כשלעצמו ללא טובות הנאה מעבר להכרה של מנהיגו. הוא פעל מאחורי הקלעים, הפך להיות הדיקטטור שבחדר הכניסה, ובדרך זו רכש עוצמה שקטה, שכל מנהיגי הנאצים, ששנאו אותו, נכנעו בפניה. חנה ארדנט קבעה בהקשר זה: הכוח האמיתי מתחיל במקום שבו מתחילה החשאיות.
ראהם, מפקד הס.א. בשנים הראשונות של התנועה ובתקופה שלפני כיבוש השלטון, הוא נציגו הנאמן של האספסוף העירוני, שירד מהפסים אחרי המלחמה, ומצא את דרכו רק בצבא הטרוריסטים חומי החולצות. הוא הודח מתפקידו אחרי הפוטש, ונרצח בליל הסכינים הארוכות, משום שתפס את הס.א. ככוח עצמאי שווה למפלגה, בעוד היטלר את תפקידו בדרך שונה לחלוטין, כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של פרנץ פפפר פון סלומון, מפקד הס.א. בין שתי תקופות הכהונה של ראהם): איש הס.א. הוא לוחם-חופש מקודש. חבר המפלגה הוא מדריך ומתסיס מיומן. תעמולה פוליטית מנסה להאיר את עיני היריב, להתווכח עימו, להבין את נקודת המבט שלו, להכנס לתוך רעיונותיו, ועד נקודה מסוימת להסכים עימו – אך כאשר אנשי הס.א. מופיעים בזירה, זה נפסק. הם יוצאים להשיג הכל או לא כלום. הם יודעים רק את המוטו: להכות עד מוות! אתה או אני!
חלקו השלישי של הספר מוקדש לפקידי הממשל הטוטליטרי, והוא עוסק באלה שאפשרו את השלטון הנאצי.
פון פאפן הוא נציג השמרנים, שבעיוורונם העניקו להיטלר את השלטון, בין מתוך מחשבה שיוכלו לביית אותו ובין מתוך אדישות או מתוך הזדהות.
רוזנברג, האידאולוג של המפלגה, מייצג בעצם רק את עצמו כאחד הבודדים שנאחזו באידאולוגיה. מעמדו הנחלש והידחקותו לשוליים ממחישים את חוסר המשמעות של האידאולוגיה בעיני הנאצים. ראו למעלה ההערה בענין המאבק כאידאולוגיה.
ריבנטרופ מוצג בספר תחת הכותרת "ביזוי הדיפלומטיה". הוא היה אדם חלש, נטול כשרון ויכולת, ובלתי ראוי לתפקיד דיפלומטי. על משמעות עבודתו ניתן ללמוד משיחה בינו ובין היטלר: "כאשר המלחמה תסתיים", התרברב שר החוץ, "אורה שיכינו עבורי תיבה נאה עם פיתוחים. אכניס בה את כל ההסכמים המדיניים וחוזים אחרים בין ממשלות שאותם הפרתי ואפר בעתיד בזמן כהונתי בתפקידי". היטלר השיב בהתבדחות, "ואני אשלח אליך תיבה שניה כאשר הראשונה תתמלא".
הס, סגנו הבלתי יציב של היטלר, מייצג את תפיסת הנאציזם כדת. הנאציזם מיצב את עצמו כאמונה, לא כתפיסה פוליטית-חברתית לוגית. היטלר נתפס בעיני הס כאל, ואת טיסתו לאנגליה ראה כשליחות אמונית.
שפר, שפסט הקדיש לו ב-1999 ביוגרפיה שלמה, הוא נציגם של רבבות גרמנים, שהתרכזו בתחומי עיסוקם הטכניים, ומשום שנמנעו לחלוטין מלגעת בפוליטיקה הותירו את הבמה לתאבים לכוח: בידודו מרצון של המוח הטכנולוגי הוא אחד המפתחות לנכונותו המוחלטת לשרת, והמומחה המתיחס לעצמו אך ורק כאל פונקציה בסביבה, שהוא אינו רואה או אינו רוצה לראות בשלמותה, פוגש את הטוטליטריות במחצית הדרך.
דמותו של פרנק, מושל פולין, אינה ברורה ואינה חד-משמעית. בניגוד למעמדו הרם הוא היה אישיות חלשה ובלתי יציבה.
פון שיראך, שעמד בראש תנועת הנוער ההיטלראי, מייצג את הנוער. פסט מתאר את הלכי הרוח בקרב הנוער לפני מלחמת העולם הראשונה ובעקבות השבר שאחריה, הרקע שאיפשר את היסחפותם אחרי הכוח החדש.
אחדותו של קורפוס הקצינים שנשברה נידונה בפרק העוסק בחבר הקצינים. הפרק מתייחס בעיקר לתפיסה של חובת החייל ושל הכבוד לסמכות. ללא קשר לדעות הפרטיות של הקצינים, חובת הציות, שעוגנה בשבועה, מנעה התנגדות. המרד ביולי 1944 היה הנסיון הרציני היחיד לצאת ממסגרת הציות.
הפרק העוסק באינטלקטואלים מנסה, לדעתי, לתפוס קהל מגוון מדי בתוך הכללה אחת.
המפלגה הנאצית היתה גברית במובהק, ולאשה יוחד תפקיד האם, או בגסות יתרה תפקיד ההולדה. סלידתו של הנאציזם מן העולם המודרני התבטאה גם במחיקת הישגי התנועה לשחרור האשה. למרות זאת נוכחותן של הנשים בקהל המעריץ של היטלר היתה משמעותית. פסט מתייחס בהקשר זה למיניות המודחקת והמעוותת של היטלר, ולאספקטים המיניים והיצריים של הופעותיו הפומביות.
האס, מפקד אושוויץ, הוא נושאו של הפרק האחרון. האיש שניהל את מחנה הריכוז וההשמדה הגדול מכולם, והיה מעורב בתהליך לפרטי פרטיו, כתב במהלך משפטי נירנברג: "בבלי דעת [ההדגשה שלי] הייתי בורג בשרשרת של מכונת ההשמדה הגדולה של הרייך השלישי". דבריו אלה נכתבו לא מתוך מחשבה על קו הגנה, אלא בכנות גמורה. הוצבה לו משימה, שאותה ניהל כמיטב יכולתו, ומכיוון שלא נהנה לראות עינויים ודם, תפס את עצמו כאדם רגיש ומצפוני. היטלר הצהיר פעם שהביטוי "פשע" בא מעולם שעתה אבד עליו הכלח, שעכשו יש רק פעילות חיובית ופעילות שלילית, והאס היה תוצר של התפיסה הזאת, שניצב מחוץ לכל קטגוריות מוסריות מקובלות, מחוץ לכל מגע אישי עם מעשיו. כל מודעות לאשמה אישית סולקה, ורצח היה פשוט הליך מינהלי. בביוגרפיה של שפר כתב פסט כי אנשים כהיטלר היו ויהיו, אך אנשים כשפר – המאפשרים -הם אלה שצריכים להדאיג אותנו. הייתי מוסיפה אליהם גם אנשים כהאס, שרצה לחיות בחווה בשלווה עם אשתו ועם ילדיו, אך כשנקרא לנהל מחנה השמדה, עשה זאת באותה השלווה ובלי מודעות כלשהי לאשמתו. פסט אמנם שמר אותו לסוף הספר, לכאורה אחרון ברשימה, אך מבחינתי ההתוודעות אל עולמו הפנימי היא חוויה מצמררת ומטרידה עד מאוד.
לסיום עושה פסט נסיון לסכם. כמצוטט בפתיחה, הוא עומד על הפער שבין בינוניותם עד אפסותם של האנשים לתוצאות מעשיהם. הוא מסתייג מן התפיסה הדמונולוגית: במקום "המפלצת מן המעמקים", שלה ציפה העולם, עלתה מספסלי הנאשמים רק "נורמליות" משעממת. את שורש הרע הוא מוצא בהעדר גישה הולמת לפוליטיקה, בתפיסת חינוך שהפכה את הפוליטיקה לעסק מתועב של אנשים מפוקפקים או לענין עבור אנשים חזקים, ובתפיסת המדינה לא כמגינת זכויות הפרט, אלא כגורם מוחלט בעל טענות נרחבות להכנעה.
מטרתו של פסט ב"פני הרייך השלישי" היתה לתאר ולנתח את המבנים הפסיכולוגיים, את הפתיחות לאידאולוגיה הטוטליטרית, כפי שבאה לידי ביטוי בדוגמה הנאצית. מנקודת הראות שלי הוא השיג את המטרה. "פני הרייך השלישי" הוא ספר מרתק, מושקע, וניכר שנכתב באכפתיות, מתוך רצון עז להבין, בצירוף נסיון להתריע מפני שיכחת היטלר, משום ששיכחה פירושה לא רק טשטוש העבר, אלא גם טשטוש התהליכים שאפשרו אותו, ושעלולים לאפשר את חזרתו.
Das Gesicht des Dritten Reiches – Joachim C. Fest
מערכות – משרד הבטחון
1987 (1963)
תרגום מאנגלית: גבי פלג
