ידעתי למה הציפור הכלואה שרה / מאיה אנג'לו

מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת ופעילה מרכזית בתנועה לזכויות האזרח, העלתה את קורות חייה על הכתב בששה ספרים ביוגרפיים. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" הוא הראשון מביניהם, והיחיד שתורגם לעברית. שמו של הספר נלקח מן הפואמה "סימפטיה" שכתב פול לורנס דנבר, משורר אפרו-אמריקאי, בן להורים שהיו עבדים. הסופרת, שנולדה ב-1928 בשם מרגריט ג'ונסון (מאיה הוא הכינוי שניתן לה בהשראת אחיה, ואנג'לוּ הוא השם שאימצה לאחר גירושיה מאדם ששם משפחתו אנג'לוס), מתארת בספר את חייה מאז היתה ילדה בת שלוש, ועד לידת בנה כשהיתה בת שבע-עשרה.

מאיה ואחיה ביילי, המבוגר ממנה בשנה, נולדו בסנט-לואיס. כשהיתה בת שלוש ההורים נפרדו, והילדים הועלו על רכבת ונשלחו אל סבתם, אם אביהם, בארקנסו. מוֹמָה, כפי שכונתה הסבתא, גידלה אותם במסירות תחת שורה של עקרונות נוקשים שעיצבו את חייה של הילדה. כעבור ארבע שנים ראו לראשונה את אביהם, שבא לבקרם ולקח אותם אתו אל בית אמם. על האב מעידה בתו שהיה שחצן ומרוכז בעצמו – לחג המולד שלח לילדיו תמונה של עצמו. האם, לעומת זאת, היתה מושא הערצתם של הילדים, אשה שמחה, זוהרת, לוקחת את החיים בקלות (בראיון עם אופרה וינפרי אמרה מאיה אנג'לו, שאמה היתה אם גרועה לפעוטות אבל מושלמת למתבגרים). שנה אחת בלבד חיו ביילי ומאיה עם האם ועם בן זוגה. כשהיתה מאיה בת שמונה נאנסה על ידיו. הארוע הקשה, העדות שנאלצה לתת במשפט, הרצח של האיש, ככל הנראה על ידי בני משפחת האב, לאחר שפרקליטו הצליח לחלץ אותו מישיבה בכלא – כל אלה גרמו לה לחדול כליל מדיבור ולהסתגר בתוך עצמה. יכול להיות שהאם לא הצליחה להתמודד עם הקדרות שאפפה אותה, והילדים נשלחו שוב אל מומה. חמש שנים אחר-כך טולטלו שוב, ועברו לגור עם אמם בסן-פרנציסקו. יתכן שמומה חשה שהיא מזדקנת, ואין בכוחה לטפל בהם, או אולי הטראומה שחווה ביילי, כשראה את גופתו של קורבן לינץ' נמשית מן המים, היא שדחפה אותה לשלוח את נכדיה אל מקום טוב יותר. ביילי נותר חסר מנוחה, אך מאיה מצאה בית אצל אמה.

שני נושאים מרכזיים שזורים בסיפור חייה של מאיה אנג'לו, הילדות הבלתי שגרתית והיחסים בין שחורים ללבנים. הסופרת מתארת באמינות רבה את תחושותיהם של ילדים קטנים, שהורחקו על לא עוול בכפם מהוריהם. הם אולי לא הרבו להרהר בכך ביומיום, אבל לא יכלו להמנע מכך כשהמציאות טפחה על פניהם. פרק קורע לב מתאר את הפעם הראשונה בה שלחו להם ההורים מתנות לחג המולד. המתנות, שהעידו בבירור על הניכור והזרות ששררו ביניהם, אילצו אותם להתמודד עם העובדה שההורים אכן חיים אי שם, ולא מתים, כפי ששכנעו את עצמם, שהרי אם לא מתו מדוע לא הביאו את הילדים אליהם? "המתנות פתחו את הדלת לשאלות שאיש מאתנו לא רצה לשאול. למה הם שלחו אותנו מעליהם? ומה עשינו שהיה רע כל כך?" ביילי, שלמרות גילו הצעיר היה הסלע היציב בחייה של אחותו, שכנע את הילדה, ואולי גם את עצמו, שאם אמם שלחה להם מתנות, היא ודאי מתכוונת לבוא לקחת אותם. שלוש שנים עברו בטרם התגשמה אשליה זו. פרק עצוב נוסף, שהתרחש בתקופת שהותם השניה של הילדים אצל מומה, מתאר כיצד ביילי, שהלך לקולנוע ולא שב הביתה בשעה שהיה אמור לשוב, סירב להסביר את היעדרו, ולא פצה פה גם כשהוענש במלקות. למאיה סיפר אחר-כך שראה בסרט שחקנית שדמתה דמיון מפליא לאמם, ויצא לשוטט משום שלא מצא מנוחה לנפשו.

הנושא השני, הכתוב אף הוא בכנות ובאמינות, ממחיש את הרגשות הקולקטיביים של האפרו-אמריקאים. מומה חינכה את ילדיה ללכת בנתיבים הבטוחים שהיא ניסתה והכשירה עבורם – לא לדבר אל הלבנים, לא להתייחס אליהם בגסות אפילו בהיעדרם. "אילו נשאלה אם היא פחדנית או לא, היתה אומרת שהיא ריאליסטית". במציאות שבה אשה מכובדת כמומה, בעלת חנות, מצליחה כלכלית, ומלווה כספים ללבנים ולשחורים, נאלצת לסבול הקנטות מצד ילדי "זבל לבן"; שבה הפעם היחידה שלבנים התיחסו אליה כ"מיסיס" היתה בטעות; שבה המשפחה מחביאה עד יעבור זעם צעירים שחורים מפחד לינץ'; שבה רופא שיניים לבן, שפעם הלוותה לו כסף מבלי לגבות ריבית, עונה לתחינותיה שיטפל בנכדתה במילים "המדיניות שלי היא שאני לא מטפל בצבעוניים […] המדיניות שלי היא שאני מעדיף לתקוע את היד שלי לפה של כלב ולא של ניגר"; שבה גברים ממשיכים לעבוד בקטיף כותנה, חופשיים אך מנוצלים; שבה מעסיקתה של מאיה מחליטה שהשם מרגריט אינו טוב דיו ומשנה אותו; במציאות כזו אין פלא שנכדתה של מומה מספרת כי במשך זמן רב לא האמינה שהלבנים אמיתיים, וכשנאלצה לעבור מן האזור השחור של העיר אל האזור הלבן, חשה כי "היינו מגלי ארצות היוצאים בלי נשק אל טריטוריה של חיות טרף". תחושת הקהילה, ההרגשה כי כל הישג של היחיד הוא הישג של הקולקטיב, נובעת מן המציאות הזו. באחד הפרקים מתארת הסופרת את חשיבותו של הקרב, שבו הגן המתאגרף השחור ג'ו לואיס על תוארו, עבור תושבי המקום שהצטופפו בחנות בדאגה ובתקווה: "בני עמי נאנקו. האנשים שלנו הם שנפלו. זה היה עוד לינץ', עוד שחור שנתלה על עץ. עוד אשה שהתעללו בה ואנסו אותה. נער שחור שהולקה והוטל בו מום. כלבים רודפים אחרי אדם נמלט בביצות מרופשות. אשה לבנה מצליפה במשרתת מפני ששכחה משהו […] אם ג'ו יפסיד, אנחנו חוזרים לעבדות באין מושיע. הכל יהיה נכון, ההאשמות שאנחנו בני אדם מסוג נחות. נעלים במקצת על הקופים. נכון שאנחנו טפשים ומכוערים ועצלים ומלוכלכים, והגרוע מכל, שאלוהים עצמו שונא אותנו וגוזר עלינו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, לנצח נצחים, עד עולם ועד אינסוף". מכיוון שלואיס ניצח בסופו של דבר, נותרו חלק מן האנשים בסביבה ולא שבו לביתם באותו ערב, כי "לא כדאי לשחור ומשפחתו להתפס בדרך כפרית שוממה בלילה שבו הוכיח ג'ו לואיס שאנחנו האנשים הכי חזקים בעולם".

מאיה אנג'לו מתארת את תחושותיה של ילדה בשילוב תובנותיה המאוחרות של האשה המבוגרת. פרק נוקב במיוחד, שלמרבה הצער לא איבד את תקפותו, ממחיש את הזוועה שעוברת קורבן אונס. לא רק הכאב וחוסר האונים ותחושת חוסר ערך הם המייסרים אותה, אלא גם, ואולי בעיקר, הבושה והאשמה. בושה על שנבגדה, על שנסחטה לשתוק תחת איומו של התוקף שיהרוג את ביילי. בושה על שבעולמה נטול המגע החם רצתה לרגע במגעו של האיש שחיבק אותה וניצל אותה. אשמה על שהסתירה את הסוד מביילי. אשמה על ששיקרה במשפט, ולא סיפרה על המגעים התוקפניים שקדמו למעשה האונס. ואפילו אשמה על מותו של הגבר.

עוד נמצא בספר את ההתבגרות המינית של נערה, שגדלה בסביבה שמרנית, וחונכה לשתוק ולא לדבר מפורשות על נושאים אינטימיים. כדי לפתור בינה לבין עצמה את תהיותיה על זהותה המינית, בחרה לעצמה בחור, והציעה לו ישירות לקיים יחסי מין. שלושה שבועות אחר-כך גילתה שהיא בהריון.

אין ערוך לחשיבותן של דמויות תומכות בחיי ילדים. מאיה אנג'לו, בתוך חייה הלא קלים – "כשרונם של הילדים לסבול נובע מחוסר ידיעתם על קיומן של אלטרנטיבות" – זכתה במומה, בביילי ובאמה, וגם בגברת פלאוארס, האריסטוקרטית השחורה, שבעידודה הסמוי של מומה הזמינה את הילדה אל ביתה, הכינה עוגיות ושתיה במיוחד בשבילה, העניקה לה את מה שהן כינו מאוחר יותר "שיעורי האיך-לחיות", וקירבה אותה אל השירה. "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגריט ג'ונסון", צהלה הילדה בדרכה חזרה הביתה.

מאיה אנג'לו מוכרת כדמות אייקונית, המשוררת שזכתה בכבוד הנדיר להקריא שיר משלה בטקס ההשבעה של הנשיא קלינטון, ושקיבלה את המדליה הנשיאותית מן הנשיא אובמה. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" חושף את שורשי אישיותה המרשימה, ואת תחילת דרכה מנקודת מוצא שולית אל מרכז הבמה. הפרקים הבאים של האוטוביוגרפיה מספרים על המשך גלגוליה, כולל עבודות שונות ומשונות וקריירה בימתית כרקדנית וכזמרת, חבל שלא תורגמו אף הם.

"ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" כתוב בחשיפה אישית כנה ומפוכחת. הוא אמנם מגולל סיפור אישי, אך חשיבותו חורגת מן הפרטי אל הציבורי. תיאוריה של מאיה אנג'לו מדויקים וכובשים, והספר מאיר עיניים ומרתק.

Still I Rise

I Know Why the Caged Bird Sings – Maya Angelou

זמורה ביתן

2000 (1969)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

אדום עתיק / גבריאלה אביגור-רותם

הווה ועבר נפגשים בספרה של גבריאלה אביגור-רותם. בהווה מנסות אם ובתה להתאושש ממשברים שפקדו אותן – התאלמנותה של רוחמה האם, וסיומה של פרשת האהבה הסודית של רעננה הבת. רוחמה מנסה להמציא לעצמה חיים חדשים: היא מתפטרת מעבודתה בבנק, עוזבת את העיר לטובת ישוב קטן בגליל, מתנסה בחוגים רוחניים, פוצחת בפעילות פוליטית, ואפילו מרשה לעצמה לחשוב על זוגיות חדשה. היא אינה מודעת לסיבה להתנהגותה מוכת הטראומה של בתה, אבל מציעה לה לעקור איתה לגליל כדי למצוא שלוות נפש. רעננה, שהתפרנסה בעיר כמעצבת חולצות פרובוקטיביות, מעצבת כעת בגדים רכים ומעודנים לתינוקות, ונזהרת כמו מאש מפני אהבה חדשה. בעבר, בשנות העשרים של המאה העשרים, באותם מקומות בהם מסתובבות שתי הנשים, מתרחשים ארועים דרמטיים: מחתרת ניל"י מעוררת התנגדות בישוב, רחל נשלחת לאירופה ללמוד אגרונומיה, תל-חי נלחמת על נפשה, ברנר וחבריו נרצחים ביפו.

הסופרת קושרת בין שתי התקופות בנימים דקות, גלויות יותר או פחות. הקישור שעל פני השטח נוצר באמצעות דמותה של חיה'לה, אחותה המנוחה של רוחמה ודודתה של רעננה. לאחר מותה של חיה'לה הטילה המשפחה על רעננה את המשימה לעצב ולהפיק ספר אלבומי שיציג את יצירותיה. רבות מן היצירות מבוססות על תמונות מחייהם של אנשי העליה השניה, שבהן שילבה את עצמה (התמונות המקוריות, לשמחתי, מוצגות בספר). קישור גלוי נוסף נוצר באמצעות המקומות אליהם מגיעים גיבורי הספר, בעיקר הגליל וזכרון-יעקב. קישורים גלויים פחות באים לידי ביטוי בקוים מקבילים בין ארועים ועמדות בשתי התקופות.

הספר שופע נושאים, ושניים מהם מרכזיים בעיני. הראשון שבהם הוא שאלת מעמד האשה אז והיום. צאלה, חברתה של רעננה, שמה לב לכתובות על מצבות מאותן שנים: על מצבותיהם של הגברים חקוקים דברי שבח לפעילותם, בעוד רבות ממצבות הנשים מסתפקות ב"רעייתו של" או במחמאות שעניינן מעשיהן בבית פנימה. הדמויות ההיסטוריות הנשיות המשמיעות קולן מתיחסות אף הן לאותה תופעה. דבורה דרכלר, שנהרגה בתל-חי, חשה כי, "הכי נורא לא זה ולא היריות, לאלה מתרגלים, ועל הרֹב אין כלום; המוכתר קלמן או אליוביץ יוצאים אליהם ומסדרים ענינים. היותר נורא הוא היחס לחֲברה. וכמה הלינו על כך, היא ולאה ויהודית. בקשו לעבד בשדות כמו החברים, ושפכו עליהם מטר של לעג. בשביל עבודת השדה יש בחורים. בחורות, כמו סירים, צריכות לשבת על התוכעס במטבח". מפיה של שושנה חיה בוגן, שהתאבדה, כותבת הסופרת: "אבל לא ילדה אני, כי אם אשה. כבר גדלתי. כבר כנפי פרשתי. בגדוד קיויתי לצאת מאִי-חיים לחיים. ולסוף מה? ילדות עבריות, שובו אל המחט והמסרגה. רק בבחורים רוצים הם בגדוד! כי כך דרך החֶברה. אֶת שאלת האשה מעוררת, ואותה בחֹשך מחנקת; אשה, מה לך בשדה, מה לך בגדוד. אַת שובי אל המחט והפלך, פַּיְחי פניך בקלחת הבִּשול. שחרור לאשה הכל דורשים ומבקשים, וכל יום תפלת תודה נושאים: ברוך שלא עשני אשה". לצד נשים כדבורה דרכלר, שלמרות ההתמרמרות קבלה על עצמה תפקידים נשיים, וכשושנה חיה בוגן, שהתאבדה ככל הנראה בשל אהבה נכזבת, היו גם כאלה שמרדו במגבלות. שרה אהרונסון ניהלה את חייה פחות או יותר כרצונה, גם כאשה וגם כפעילה בניל"י. דבורה בארון, שבעלה נשא אתה על כפיים, הקדישה עצמה לכתיבה.

שושנה חיה בוגן מייצגת גם את הנושא המרכזי השני – הדמויות שנבלעו בצל הארועים ובצלן של דמויות מיתיות. אנשי העליה השניה והשלישית לא תמיד הצליחו להתמודד עם הקשיים בדרך החתחתים המסוכנת שבחרו לעצמם. עשרות מהם, כך למדתי מחיפוש ברשת אחר עקבותיה של בוגן, התאבדו. הסופרת נותנת קול להם וגם לאנשי "השורה השניה", ביניהם רבקה אהרונסון, אחותה הצעירה של שרה, ויוסף לואידור, הסופר הביישן שלא הצליח להשתלב בחברה החלוצית ונרצח יחד עם ברנר.

בעיות ההווה מתגמדות מול בעיות העבר, אבל הסופרת, כך נראה לי, אינה מכוונת לכך. ההווה, המתרחש בשנת 2000, מורכב דיו, הן מבחינת האתגרים שמעמידה המציאות במקומותינו, והן מבחינת התמודדות אישית עם קשיים הצצים במהלך החיים. וכפי שההווה אינו מתגמד בספר בהשוואה לעבר, העבר אינו מתנשא לרמת מיתולוגיה. הסופרת מכניסה את הקוראים אל חייהן של הדמויות, ואלה יורדות לרגע מן הכן עליו הציבה אותן ההיסטוריה אל היומיום, והופכות קרובות יותר.

כפי שניתן להתרשם משני הקטעים שצוטטו לעיל, אחד ההישגים של הספר הוא שפתו. פרקי ההווה מסופרים בשפה המצויה בשימוש היום, ומעידים על אוזן קשובה ועל יכולת "לתרגם" את השפה המדוברת לשפה כתובה, שעדיין שומרת על רמה ספרותית. פרקי העבר דבקים בעברית של אז, כולל מבנה המשפטים, בחירת המלים, ואפילו הכתיב החסר.

קשה לסכם את הספר בסקירה. כמו ספריה האחרים של גבריאלה אביגור-רותם, גם הספר הזה מצטיין בשפע פרטים, המשתלבים אלה באלה במלאכת מחשבת מרשימה, בדמויות מעניינות ובעלילה מרתקת.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2007

האהבה היא נצחית / אירוינג סטון

הדף המוקדש למרי טוד לינקולן, רעייתו של הנשיא הששה-עשר, באתר הבית הלבן, מתאר אותה כבעלת אישיות מעניינת, מלאת חיים ופזיזה בצעירותה, ודמות טרגית שהובנה שלא כיאות בשנים מאוחרות יותר. היא ובן זוגה היו הפכים גמורים, החל במראם החיצוני – הוא צנום ומתנשא לגובה 1.93 מטר, היא מלאה וקומתה 1.57 מטר – עבור באופן גידולם – הוא בעוני ובמאבק על השכלה, היא בעושר מפנק – וכלה באופיים – הוא פשרן, נטול אגו, רודף שלום, היא אמביציוזית, נוטרת טינה, רגזנית. חייהם המשותפים ידעו עליות ומורדות: הוא נטש אותה למשך כשנתיים רגע לפני שעמדו להנשא, ועבודתו כעורך-דין נודד ועיסוקו בפוליטיקה הרחיקו אותו בהמשך מן הבית לתקופות ארוכות. הדכאון אתו התמודד לא הקל על הזוגיות. אבל למרות הניגודים היתה זו ככל הנראה שותפות מוצלחת, שהתבססה על ענין משותף בפוליטיקה, על אמונתה המתמדת בכישוריו, על התחשבותו ברגשותיה, ובעיקר על אהבה. שמו של הספר לקוח מן ההקדשה שחרט לינקולן על טבעת הנישואין של רעייתו:

A.L. to Mary, Nov. 4, 1842. Love is Eternal

אירוינג סטון פותח את הספר עם עזיבתה של מרי את בית אביה בקנטקי, כדי לעבור להתגורר באילינוי עם אחותה הבכורה, שנטלה על עצמה את המשימה להשיא את אחיותיה. הצעירה החיננית ומלאת החיים זכתה לחיזורים נמרצים של כמה מן הגברים הבולטים בספרינגפילד, אך נתנה את לבה לאברהם לינקולן, עורך-דין גמלוני מוזר הליכות. מן הרגע הראשון האמינה כי הוא ראוי לנשיאות, והשתדלה לעודד אותו בדרך הארוכה ורצופת הכשלונות. לעתים נדמה היה כי דרכו הפוליטית הגיעה אל סופה, אבל הארועים הסוערים של התקופה לא נתנו לו מנוחה. חוק קנזס נברסקה, שפתח ב-1854 את הדלת להתפשטות העבדות, השיב אותו לפעילות נמרצת לאחר הפסקה ארוכה, וב-1860 נבחר לנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית החדשה. מדינות הדרום הגיבו בפרישה מן האיחוד, ותקופת כהונתו של הנשיא עמדה כולה בסימן מלחמת האזרחים. הקריירה המקצועית והפוליטית של לינקולן מתוארת בספר במפורט מנקודת המבט של מרי, שמגיל צעיר גילתה ענין בפוליטיקה, והיתה שותפה לדעתו של בעלה באשר לאי המוסריות של העבדות.  

חייהם של בני הזוג היו רצופי קשיים וטרגדיות. אחד מארבעת בניהם נפטר עוד בהיותם בספרינגפילד, ובן נוסף נפטר בבית הלבן. אל התקפי הדכאון של "אייב הזקן" נוספו כעת התקפיה של מרי. היא סבלה מביקורת מתמדת על התנהלותה כאשה הראשונה, בעיקר כשהשקיעה זמן וכסף בקניות ובשיפוץ הבית הלבן למרות המלחמה. כשערכה ארועים במעון הותקפה בשל בזבזנות ראוותנית, כשביטלה ארועים הואשמה בפגיעה במסורת. היא נחשבה טרחנית בשל דאגתה המתמדת לבעלה, וקפדנית ורגזנית בשל קוצר רוחה כלפי עובדי הבית. סטון מניח את העובדות על הנייר מבלי לשפוט, אבל גם אם נראה שחלק מן הביקורת היה מוצדק, היא היתה קורבן להגזמות, ומעשיה הטובים הועלמו מעין הציבור. בשיא המתקפות נטען כי היא בוגדת, משום שרבים מבני משפחתה היו אנשי הדרום המורד.

"האהבה היא נצחית" הוא ספר מעשיר, מרחיב דעת, וכתוב מצוין. אהבתי את אינספור הפרטים הקטנים שסטון שזר בספר, פרטים שמרחיבים את היריעה מן הפוליטיקה ומן הזוגיות. כך, לדוגמא, הוא מציין בדרך אגב שבני הזוג ראו לראשונה רחובות מוארים בתאורת גז; הוא מספר על אשת עיתונאי שלא יכלה לפרסם בעצמה כתבות בעיתון כי שמה של אשה יכול היה להיות מוזכר רק פעמיים – עם נישואיה ובמותה; הוא משלב לרגע בעלילה את ג'וזף סמית, מייסד הכנסיה המורמונית; הוא מתאר ניתוח שעבר הבן הבכור רוברט בעינו הפוזלת; ועוד. למדתי רבות על אברהם לינקולן, על המאבקים שחצו את האומה האמריקאית, ועל מהלכה של המלחמה. הופתעתי ללמוד שבין מאבק בעבדות למאבק על שמירת האיחוד הוא היה מוכן לבחור בשני, עד שב-1 בינואר 1963, עדיין תוך כדי המלחמה, הכריז על שחרור העבדים כחוק. עוד אהבתי בספר את הדבקות במהלך הענינים כפי שהצטייר בזמנו ללא פזילה אל העתיד. דוגמא בולטת היא נאום גטיסברג, שנמנה היום עם השורה הראשונה של הנאומים החשובים בהיסטוריה, אבל בזמנו היה לינקולן בטוח שהוא עבר בלי להשאיר כל רושם. לינקולן המיתי מקבל בספר מימד אנושי אישי, אדם של הפכים, שמצא מפלט מחוסר בטחון בדברי ליצנות, שלא אחת הופנו כלפי עצמו.

עוד למדתי מהספר, כי למרות השנים הרבות שחלפו מאז, הפוליטיקה והרחש-בחש סביבה לא השתנו שינוי מהותי. פוליטיקאים, ולינקולן ביניהם, פרסמו בעיתונים בשמות בדויים השמצות על יריביהם. כשנראה היה כי לינקולן עשוי לזכות בבחירות, עיתוני האופוזיציה שילחו כל רסן, וכינו אותו אפס, בער, משפטן ממדרגה שלישית, לא יודע דקדוק, מספר בדיחות המוניות, לא ג'נטלמן, מראהו כגורילה והילוכו כשל בבון. מינויי קרובים לתפקידים בממשל לא עברו ללא הרמת גבה, גם אם לינקולן הצדיק אותם בטענה שבחר אנשים מוכשרים. התערבותה של מרי במינויים זכתה לביקורת חריפה, והעובדה שבעלה סמך על שיפוטה לא הועילה. ההיסחפות העדרית אחרי מלבי יצרים החרידה את לינקולן, והוא הביע את חרדתו מחורבן פנימי בגלל הנטיה הגוברת והולכת להעדיף את היצרים הפרועים והסוערים על פני שיפוטם המפוכח של בתי הדין.

הספר מסתיים עם מותו של לינקולן, שנרצח למרות שביקש להושיט סיוע נדיב ויד אחים אל האויב של אתמול. מרי השבורה נאחזה בחדריה בבית הלבן עד שאולצה לעזוב. שבע-עשרה השנים האחרונות לחייה, שאינן מתוארות בספר, היו מרות. בנה הצעיר נפטר, בנה הבכור אשפז אותה במוסד לחולי נפש, וכשהשתחררה ניתקה אתו כל קשר. היא שקעה בדכאון כרוני ובדאגות כלכליות בלתי מבוססות. ב-1882, בהיותה בת ששים ושלוש, נפטרה בבית אחותה, אותו הבית שממנו יצאה אל חתונתה. הטבעת, המצהירה כי האהבה היא נצחית, נקברה יחד איתה.

כשסיימה מרי את לימודיה ותהתה לאן יכולה אשה לפנות, אמר לה אחד ממוריה: "פתרון זה אולי איננו מספק אדם בעל שאיפות וכשרונות כשלך, אבל יתכן שתצטרכי ליצור את מקומך בעולם באמצעות בעל או בן. אל נא תזלזלי בגישה זו, אם היא היחידה הפתוחה בפניך". במסגרת המגבלות שהוטלו על הנשים בתקופתה, מרי טוד לינקולן יצרה את מקומה בעולם באמצעות בעלה, והיתה שותפה לחייו ולדרכו.

אירוינג סטון כתב ביוגרפיה מרתקת, וכמו הביוגרפיות האחרות שלו אף זו מומלצת מאוד.

Love is Eternal – Irving Stone

עידית

1957 (1954)

תרגום מאנגלית: שרה רזי

אסכולה ישנה / טוביאס וולף

"אסכולה ישנה" מתרחש בפנימיה יוקרתית לבנים בניו אינגלנד בשנת 1960. המספר מתאר, שנים רבות אחרי הארועים, את השנה האחרונה שלו בבית הספר, וממקד את הסיפור סביב ביקורם של שלושה סופרים. טוביאס וולף השאיל לגיבורו פרטים רבים מן הביוגרפיה הפרטית שלו. שניהם חוו ילדות בצלם של קשיים כלכליים, והתקבלו לבית הספר כמִלגאים (תמונה מבית ספרו של וולף, The Hill School, מופיעה על הכריכה). כמו הסופר, גם המספר גדל כקתולי, ורק בגיל מבוגר יחסית התברר לו שאביו יהודי. שניהם לא השלימו את לימודיהם (וולף סולק בשנה האחרונה כשהתגלה שזייף את מכתבי ההמלצה שצירף לטופסי ההרשמה), ועבור שניהם הספרות היתה מרכז חייהם ומושא לשאיפותיהם.

הספר עוסק בשני נושאים מרכזיים, המשתלבים בסופו של דבר לאחד – הזהות האינדיבידואלית וצמיחתו של סופר. בית הספר הקפיד מאוד על טשטוש הבדלי המעמדות, ומִלגאים יכלו להסתיר את עובדת היותם כאלה. המנהל בתקופה המתוארת חתר להגדיל את מספרם, ואף לבטל את האיסור על קבלת תלמידים שחורים. ובכל זאת, אי אפשר להמנע מלהבחין בין הבטחון הטבעי של מי שגדלו בעושר וביחוס ובין התשוקה למקובלות של האחרים. לכן היהודים שבין התלמידים טרחו להסתיר את יהדותם, כדי להמנע מלהיות מסווגים על בסיס דעות קדומות, והמספר, ומן הסתם רבים מחבריו, עמלו על יצירת תדמית שתטשטש את מוצאם. בשנה האחרונה, כשתלמידי כתות נמוכות הביטו בו בהערכה, הרגיש המספר שעמלו עלה בידו: מכוח מאמצי השקדניים עיצבתי את עצמי כהתגלמות האצילות המרושלת, נהגתי בלבביות אם לא בפיזור דעת, תסרוקתי היתה פרועה בדיוק באופן הראוי, עקבי נעלי שחוקים, בגדי קמוטים ופרומי שוליים להפליא. זה היה סוג הדימוי שנמשכתי אליו כמעט מההתחלה; השתמעו ממנו איכשהו מיומנות בהשטת מפרשיות, חג המולד בסנט אנטון, תא משפחתי בתיאטרון או באיצטדיון, וזלזול נוח בכל אלו. באמצעות הדילוג היישר אל הזלזול, קיוויתי לרַמז על השאר. שאפתי גם למחות כל זכר לערכי בית הספר הציבורי – הידור בלבוש, דריכות, נקיון למשעי, רעננות, נחמדות, כנות – שטיפחתי בעבר.      

עוד בהקשר של הזהות הנבדלת, המספר תוהה אם תחושתם של נערים רבים שהשוויוניות המלאה אינה אפשרית היא שדחפה אותם אל הספרות: כל כמה שרציתי להאמין בשוויוניות שייחס [בית הספר] לעצמו, מעולם לא העזתי להעמיד אותה במבחן. נערים אחרים חשו מן הסתם באותם רמזים. אולי משום כך רצו כה רבים מהם להיעשות סופרים. אולי דימו בנפשם, כפי שדימיתי אני, שלהיות סופר פירושו לחמוק מבעיות של מוצא ומעמד חברתי. הסופרים מהווים אגודה משלהם מחוץ להיררכיה המקובלת. והדבר מעניק להם כוח שהיחוס אינו מקנה – הכוח ליצור דימויים של המערכת שהם נבדלים ממנה, ולכן גם הכוח לשפוט אותה.

בבית הספר שררה אוירה ספרותית תוססת (רשימה בת שלושה עמודים בסוף הספר מכילה את האזכורים הספרותיים שבעלילה), שנבעה במידה רבה מאהבת הספרות של ההנהלה. סופרים בעלי שם הוזמנו לבקר במוסד ולהופיע בפני התלמידים, ולכבוד כל ביקור שכזה נערכה תחרות כתיבה. את הזוכה היה בוחר הסופר, והפרס שאליו השתוקקו כולם היה מפגש אישי אתו. כאמור, הספר נע בין שלושה ביקורים שארעו בשנה המתוארת, ולקראת כולם תכנן המספר להגיש יצירה בתקווה לזכות. ראשון המבקרים היה המשורר רוברט פרוסט, והזוכה היה נער שכתב פואמה חנפנית, שאף נתן לה את הכותרת "כפור (frost) ראשון". פרוסט עצמו פירש אותה כבורלסקה, ונהנה לצחוק על חשבון עצמו. השניה היתה איין ראנד, שמחלוקת קשה סבבה סביב ביקורה. המספר, שלא הכיר עד אז את ספריה, נכבש כליל על ידי גיבורי "כמעיין המתגבר", עד שאישיותה המופגנת להכעיס של הסופרת עצמה הבהירה לו עד כמה הפילוסופיה שלה תלושה. בשני המקרים, התדמית שברא למבקרים על סמך יצירתם התבררה כרחוקה מאוד מדמותם האמיתית. ההתרגשות שאפפה את שני הביקורים האלה היתה כאין וכאפס לעומת ההתרוצצות הגועשת סביב הביקור המיועד של ארנסט המינגווי, הסופר המיתי, הגברי, הכל-אמריקאי. הסיפור שהגיש המספר בתקווה לזכות בפגישה אישית עם המינגוויי, הביא לידי ביטוי מלא את רחשי לבו באשר לשאלות הזהות שכה העסיקו אותו.

חלקו האחרון של הספר, המשלים פרטים שנסתרו מעיניו של המספר כנער, מעלה כי הפער בין תדמית לזהות אינו נחלתם הבלעדית של צעירים על סף הבגרות.

כיצד, אם כך, נעשה אדם סופר? וולף, מפיו של המספר, סבור שאין לכך תשובה מלומדת אחת: אי אפשר למסור שום דין וחשבון אמיתי איך או למה אתה נעשה סופר, וגם אין שום רגע שאתה יכול לומר עליו: בנקודה זו נעשיתי סופר. הכל מוטלא למכלול בדיעבד, פחות או יותר בכנות, ולאחר שסופרו הסיפורים חזור וספר הם מוחתמים בחותם הזכרון וחוסמים כל נתיב חקירה אחר. יש לכך צד זכות: זה יעיל, ועשוי אפילו לספק תמיסה הומיאופתית של אמת.

הרביתי לשבץ בסקירה ציטוטים, כדי להדגים את הכתיבה היפיפיה של וולף (בתרגומו המוצלח של משה רון). אסיים בציטוט שנשא חן בעיני, אודות האופן בו יש "לנתח" ספרות:

איך עלה בידם לזכות ביראת כבוד כזו – מורים לאנגלית דווקא? בהשוואה לאנשים שלימדו פיזיקה או ביולוגיה, מה באמת הם ידעו על העולם? בעיני, ולא רק בעיני, הם ידעו בדיוק את מה שראוי ביותר לדעת. בניגוד למורינו למתמטיקה ולמדע, שנצמדו בענווה למקצועותיהם, הם נטו להיות יודעי-כל. הגם שהיו זריזים בניתוח, מעולם לא היו משאירים שיר או רומן מבותר לחלקיו כמין צפרדע טבוחה מצחינה מפורמלין. הם היו תופרים את הקרעים למכלול אחד עם היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה, דת, ואפילו – לפעמים – מדע.

מספריו של טוביאס וולף תורגמו לעברית שלושה: "חיי הילד הזה" הביוגרפי, קובץ הסיפורים "לילה מסוים מיוחד" ו"אסכולה ישנה". כולם כתובים היטב בכשרון וביכולת אבחנה חדה, וכולם מומלצים.

פרק ראשון

ראיון עם הסופר אודות הספר

 

Old School – Tobias Wolff

עם עובד

2005 (2004)

תרגום מאנגלית: משה רון

ארבע מדברות ואחת שותקת / גבריאלה אביגור-רותם

בסיפורו של או הנרי, "העלה האחרון", בטוחה אשה צעירה, שחלתה בדלקת ריאות, שמותה יגיע כשינשור העלה האחרון של השיח המטפס על הקיר שמול חלונה. כשעלה בודד נאחז בשיח כנגד כל הסיכויים היא מחליטה להאחז בחיים, משתפת פעולה עם הרופא ועם חברתה הסועדת אותה, ומבריאה. כשהיא שבה לאיתנה מגלה לה חברתה שהעלה האחרון היה תרמית, ציור על הקיר. תלמה היא חולת סרטן שהרופאים לא נותנים לה שום סיכוי להבריא. גילדה, חברתה מילדות, מוכנה לעשות הכל, כולל לסובב את חברתה בכחש, כדי להחזיק אותה בחיים. "ארבע מדברות ואחת שותקת", שחלקו הראשון נקרא "הֶעָלֶה", כמרמז לסיפורו של או הנרי, מתרחש בשנה האחרונה לחייה של תלמה.

גילדה ותלמה הן חברות מאז הושיבה אותן המורה בכתה גימל זו לצד זו. בבגרותן הקימו יחד עם שלוש בנות נוספות להקה בשם דוגי"ת – ראשי תיבות של שמותיהן, דרורה, ורדה, גילדה, יפה, תלמה – והחמש שמרו על קשר קרוב, יחד עם בני זוגן, גם אחרי פירוקה. גילדה נשואה למאיר, איש המוסד, ורגילה לשתיקותיו ולסודותיו, אך שום דבר לא הכין אותה לסוד שנחשף במהלך השנה עמוסת הרגשות המתוארת בספר. "חמישים שנה כולכם מקפיצים אותי לכל צרה ושמחה, גילדה פה, גילדה שם, אולי את יכולה, אולי את מוכנה, בטח מוכנה, גילדה תמיד מוכנה, "לא" אצלי זה לא אופציה, אבל אף אחד מכם לא חשב ליידע אותי במה שקורה, אתה לא מתאר לך כמה זה מעליב", היא מתלוננת באוזניו של אחד מן החבורה. "לא רציתי שתתאכזבי ממני, בגלל זה לא סיפרתי", אומרת תלמה, "את כל כך מרובעת, גילדה […] רציתי שתמשיכי לחשוב עלי טובות". לא הסוד, גם לא קשיים אחרים שצצים במהלך השנה, לא יוכלו לחברות.

גיבורי הספר הם בני שבעים ומעלה, והחיים זימנו להם שמחות וכאבים. דרורה נפטרה שנתים קודם לכן, וקלמן בעלה נישא לאשה צעירה יחסית, שבני החבורה מכנים "הפרגית". אהוב נעוריה של גילדה נהרג במלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור זימנה לה את מאיר בעלה. חזי, בעלה של ורדה, נהרג בתאונה, ומאז מותו היא מתרוצצת בין מקובלים ומיסטיקנים, מחפשת פתח אל העולם הבא. יפה מתמודדת עם התפוגגותו של מוני בעלה אל תוך אלצהיימר. תלמה ניהלה חיי נישואים של עליות ומורדות עם יוסקה, וכשאחרי שנות פירוד רבות התגרשו הוא קשר את חייו עם אשה אחרת. לכולם ילדים בוגרים, שהתפזרו בארץ ובעולם, חלקם סבים וסבתות.

למרות גילם המתקדם של גיבורי הספר, לא מדובר כאן בעוד ספר על זיקנה ועל שלהי החיים. הסופרת, בכתיבה חכמה, אינה נופלת לשום מלכודת של קלישאה, ומציגה דמויות שגילן הכרונולוגי והשלכותיו אמנם אינם ניתנים להכחשה, אך שפעת רגשותיהן נעה באופן מדויק ומשכנע בין השתטות נעורים לתבונת הנסיון. גילדה, המספרת בגוף ראשון, וחברותיה חוות קנאה ואהבה וטינה וחיבה, עדיין לא משוחררות מחבלי ההתלבטות בדבר זהותן ומקומן. הן משמיעות אמרות "זקנות" על הדור הצעיר מבלי להתנצל – "צעירה לא יכולה להיות אומללה, מתלכסנת בי מחשבה ארסית אחת, כל החיים לפניה, מה היא עוד רוצה, שתפנה מקום למי שנותרו לה הרבה פחות חיים כמו שמפנים מושב לקשישים באוטובוס, היא יכולה לעמוד, היא לא תמות מזה" – ונהנות מרגעים "צעירים" של חדווה – "הנה תלמה ואני, מבחוץ שתי קשישות, אחת חולה מאוד, שדופה, חיוורת, אחת כבדת משקל, חרוכת שמש וחרושת קמטים, מהופנטות להיצע של עגילים זולים כמו שתי נערות מצחקקות, תראי את אלה, לא, תראי אותם, ומה את אומרת על אלה? היית עונדת אותם?". בתבונה ובכנות, שבאות עם הנסיון, הן בוחנות את יחסיהן עם בני זוגן, תוהות על האופן בו התפתחו יחסיהן עם צאצאיהן, לומדות להשלים עם ההווה ועם היותו של העבר היסטוריה.

חברות נשית היא נושא מרכזי בספר. אולי ניתן לתמצת אותה באמצעות הקטע בו גילדה מספרת כיצד, כשהחיים הפרידו מעט בינה ובין תלמה, ופגישותיהן הפכו בלתי תכופות, היו שתיהן מתכוננות בדקדקנות לכל פגישה, תספורת, מניקור-פדיקור, בחירת תלבושת. "מאיר, אם הוא היה במקרה בסביבה, היה מגחך לנוכח ההכנות, אפשר לחשוב שאת הולכת לפגוש מאהב, אי אפשר היה אפילו להתחיל להסביר לו כמה זה הרבה יותר חשוב".

גבריאלה אביגור-רותם שוזרת בספר עושר סיפורי, שפרטיו הרבים אינם מהווים מכשול בזרימת העלילה. היא כותבת בגושי טקסטים ארוכים, מרובי פסיקים ונעדרי נקודות, אך גם הסגנון המאתגר משהו הזה אינו פוגם ביכולת לשקוע לחלוטין בסיפור. אולי ההפך הוא הנכון, והדחיסות המסוימת שבסגנון משקפת בשלמות את פרק החיים האינטנסיבי המתואר בספר, ואת האופן בו החיים הנפרדים של כל אחת מן הנשים משתלבים למסכת אחת, תוך שהן שומרות על יחודן. עוד יש לציין את העושר התרבותי השופע, ואת היותו של הספר ישראלי מאוד, הן בארועיו והן בשפתו ובהקשריו, שקירבו את הספר מאוד אל עולמי.

אמרי זרטל עיצב כריכה מינימליסטית יפה והולמת.

"ארבע מדברות ואחת שותקת" הוא ספר אמין, חכם, אמפתי, הישג ספרותי מפואר נוסף של גבריאלה אביגור-רותם.

 

כנרת זמורה דביר

2020

 

הרובע החמישי / אביגדור דגן

בשלהי המאה התשע-עשרה ובשנים הראשונות של המאה העשרים עבר הרובע היהודי בפראג תהליך של חידוש. הרובע, שנבנה טלאי על טלאי על תשתיות רעועות, נהרס ברובו לטובת בניה חדשנית יותר. מן המבנים העתיקים נותרו שישה בתי כנסת ובית הקברות הישן. מעט מן המראות של הרובע לפני ההריסה ובמהלכה נותרו לפליטה באוספי גלויות מצולמות. אביגדור דגן, צייר במילים, מתאר את הרובע בספרו.

דגן כותב על הדמויות ברובע באותן חמלה ואהבה שבהן תיאר את הדמויות שמאכלסות את ספריו הירושלמים, ביניהם "קפקא בירושלים" ו"רחוב ושמו ממילא". הרובע הדחוס הוא גוף אחד, לעתים גועש ועתים רגוע, המורכב מיחידים שונים ומיוחדים ומתוארים בחיות רבה. חיים ומתים מאכלסים אותו בצפיפות, והאוירה ספוגה מיסטיות, הנובעת ממאות שנים של מסורת ושל אגדות, ומקשיי החיים של ההווה. גוטליב, המנהל את בית הקברות, משוחח עם המתים, ומבקש עצה מן המהר"ל, העונה לו ברשרוש עלים. יחד עם הרופא, ד"ר קארלין, הוא מתעמק בספר הזוהר. תמהונים מסתובבים ברחובות, נושאים דברי נבואה, מצטטים, או ממציאים, פסוקים מן המקורות. גם אנשים, שהתמהונות אינה ניכרת בהם, מאמינים בלב שלם כי הגולם עדיין סובב ברובע, להוט לסייע בעת צרה.

דברים רבים כבר אמרנו כאן על הרובע החמישי ועל יושביו, דימינו אותו לחנות גדולה לחפצים משומשים, ליריד תמידי, לתל נמלים ואפילו לבית משוגעים, אך מה שלא אמרנו עליו – על כל פנים לא במפורש – הוא שהיה מלא מסתורין יותר מכל מקום אחר בארץ. על כל צעד ושעל נתקלת כאן בדבר תמוה, מפתיע, טמיר, משהו שאינו מן העולם הזה ממש.

במפתיע, אביגדור דגן רקם את הסיפור סביב מעשי פשע. ארבע חנויות משכון נשרפות בזו אחר זו, אדם חף מפשע מורשע ונשלח לכלא, רצח בלתי מפוענח מוביל לפענוח מיתות אחרות. למרות זאת, אין זה ספר מתח או בלש. הציר העלילתי משמש את הסופר כרקע לתיאורם של האנשים המעורבים, פגומים או בעלי מעלות טובות, על אמונותיהם ועל מערכות היחסים ביניהם. התושבים מחפשים תשובות בזוהר ובמקורות, תוהים על מעורבותו של הגולם, מפעילים שיטות בלשיות משלהם, כמו הפצת נבואה על ידי מקבץ נדבות עיוור, והרובע התוסס מוצא לו ענין לעסוק בו ולהתרגש ממנו.

בשולי הדברים עוסק דגן בשאלות של הוצאת ישן מפני חדש, ושל שמירה על אורח החיים היהודי ועל ההסתגרות ברובע לעומת ההשתלבות בחברה שמסביב.

"הרובע החמישי" הוא ספר יצרי ועז-רגש, שנכתב באיפוק, באהבה ובחן, כדרכו של אביגדור דגן, המציב יד זכרון לפראג העתיקה ולקהילה היהודית. מומלץ מאוד.

Pátá Čtvrt – Avigdor Dagan

עם עובד

1989

תרגום מצ'כית: אברהם יבין

חיי מיכלאנג'לו / אירוינג סטון

מיכלאנג'לו די לודוביקו בואונארוטי סימוני, המוכר בפשטות בשמו הפרטי, היה מן המייצגים המובהקים של תקופת הרנסנס. הוא נולד ב-6 במרץ 1475 בפירנצה, שבה, על פי כמה מן ההיסטוריונים, נולד הרנסנס, וזכה בעודו נער לחסותו של לורנצו דה מדיצ'י "המפואר", פטרון האמנויות ששלט בעיר. מיכלאנג'לו דבק מגיל צעיר בשאיפתו לעסוק באמנות, הצטרף לסדנת ציור ולסדנת פיסול למרות התנגדותו של אביו, וכשהלך לעולמו, והוא כמעט בן תשעים, הותיר מאחוריו יצירות מופת נצחיות, ביניהן הפייטה, שפיסל בהיותו בן עשרים וארבע בלבד, הפרסקו שעל תקרת הקפלה הסיסטינית, ובזיליקת פטרוס שבותיקן.

אירוינג סטון, כותב ביוגרפיות מחונן, שכתב בין השאר את "התאווה לחיים" אודות ון-גוך ואת "האהבה היא נצחית" אודות לינקולן, מספר ב"חיי מיכלאנג'לו" את קורותיו של האמן מן היום בו הצטרף לסדנתו של דומניקו גירלנדיו, ועד למותו לאחר שהשלים את תכנון כיפת הבזיליקה. סטון עוקב אחר מיכלאנג'לו שנה אחר שנה, מתאר כל אחת מיצירותיו, כולל הטכניקות לביצוען והלך הנפש שברא אותן, מרחיב ברקע ההיסטורי והחברתי שהשפיע עמוקות על חייו ועל עבודותיו, ומרבה לתאר פכים קטנים המצטברים יחדיו לביוגרפיה מקיפה ומרשימה וחושפים את האדם שמאחורי היצירות.

מיכלאנג'לו מתואר בדרך כלל כאדם מלנכולי, קצר רוח ומתבודד. אצל סטון נובעות תכונות אלה מהתמסרותו המוחלטת של האיש לאמנותו, ומן המעקשים עימם נאלץ להתמודד. כך, לדוגמא, נאלץ לחתום על חוזה לתכנון קברו של אפיפיור אחד, ולהפר אותו במצוותו של אפיפיור אחר. אפיפיור שלישי ציווה עליו לפסל עבורו אך ורק משיש שנחצב בהרים בהם איש לא חצב קודם לכן, ואחרי שהסתכסך משום כך עם החוצבים בקאררה ובילה למעלה משנה בהכשרת מחצבה חדשה, החליט האפיפיור לוותר על הפסלים ולהשתמש בשיש לחידוש הריצוף בדואומו. מיכאלנג'לו ראה בעצמו בראש וראשונה פסל, אך נאלץ נגד רצונו לצייר על תקרת הסיסטינית, ומאוחר יותר גם על קיר בקפלה. מלחמות תכופות קטעו את עבודתו, ובאחת מהן אף אולץ לתכנן ביצורים. הוא היה מעורב בעל כורחו במלחמות דת, שפרצו חדשות לבקרים בשל אפיפיורים מושחתים ונזירים קנאים דוגמת סוונארולה. ציור "יום הדין" שלו על קיר הסיסטינית היה אחד מקורבנות מלחמה שכזו, כשהוחלט לכסות את מערומי הדמויות שלו בבגדים (רובם הוסרו כשהתחלף האפיפיור). ואם לא די בכל אלה, הוא הוטרד כל חייו בתביעות הכספיות של בני משפחתו. כמה יצירות נוספות יכול היה ליצור אילו הניחו לו.

סטון מספר גם על חייו הפרטיים של מיכלאנג'לו. הסופר מייחס לו שתי אהבות שלא מומשו, לקונטסינה, בתו של לורנצו, ולויטוריה קולונה, אצילה ומשוררת. הוא מייחס לו גם קרבת לבבות עם שני גברים, ידידות עמוקה שמיכלאנג'לו נחרד כשנרמז כי יש בה גם משיכה הומוסקסואלית. הוא עוסק גם בענייניו הכספיים של האמן, בסדר יומו ובמשק ביתו, בקשריו החברתיים ובסכסוכים האמנותיים והאישיים שבהם היה מעורב. הערצתו לעבודתו של מיכלאנג'לו גלויה ומובנת מאליה, והאיש שמאחורי היצירות – הפיסוליות, הציוריות והאדריכליות – עולה מן הספר מלא חיים ומעורר חיבה רבה.

מיכלאנג'לו, כך למדתי מן הספר, שלח ידו גם בכתיבת שירה. בין השאר תיאר את יסורי עבודתו על תקרת הסיסטינית בשורות אלה (בתרגומו של אפרים ברוידא):

צימחתי זפק במחסור הזה / כמו חתול לומברדי הגומע / מֵימֵי אגם נרפש עד התפקע / וכרסו תופחת עד חזה.

שמיימה זקני משקיף הוזה / אל שִכְמוֹתַי ערפי אני תוקע / ופרצופי כמים פסיפס שופע / מרוב כתמים שמִכחולי מַזֶּה.

מכליותי בבטן מועקה / לשם איזון אזקוף את ירכַי / רגלי בעיוורוני דורכות כך סתם / עורי מלפנים נמתח, נבקע / מרוב כפיפה נקמט מאחורי / וכקשת ארמים הוא מעוקם.

כוזב ומעומעם / גם המשפט אשר רוחי חורץ / אם קנה הירי עקום, יחטיא החץ.

חזקני ואמץ / ג'ובני, מלאכתי וגאוני / רַע המקום ולא צייר אני.

את "חיי מיכלאנג'לו" קראתי לפני שנים רבות, והוא הותיר עלי רושם עז. בקריאה חוזרת שמחתי להיווכח שלא נס ליחו.

The Agony and the Ecstasy – Irving Stone

עם עובד

1972 (1961)

תרגום מאנגלית: שמואל שניצר

 

 

 

 

 

 

דיוקנו של מיכלאנג'לו, פרי מכחולו של דניאלה דה וולטרה

 

 

החדווה שבגילוי דברים / ריצ'רד פ' פיינמן

הפיזיקאי זוכה הנובל ריצ'רד פיינמן זכה למעמד מיתי ולמעריצים נלהבים, בחוגי המדענים וגם מחוץ להם. פרימן דייסון, מתמטיקאי ופיזיקאי בעל שם, מצהיר במבוא לספר כי אהב את האיש עד כדי סגידה. למעמד זה תרמו, כמובן, הישגיו המדעיים, ובמידה רבה גם אישיותו הססגונית, הספרים הפופולרים שכתב על עצמו ועל עבודתו, ויכולתו להביע את רעיונותיו ואת תפיסת עולמו באופן כובש. קטע מדבריו, שאני אוהבת לצטט – ומצאתי אותו גם בספריהם של אחרים, ביניהם "זכרון ילדות יפה במיוחד" של חיים שפירא ו"לפרום את הקשת בענן" של ריצ'רד דוקינס – מסתיים במשפט מפתח אודות תרומתו של הידע המדעי להנאה מיופיו של העולם: "ידע מדעי רק מוסיף על ההתרגשות ועל התעלומה ועל הרושם האדיר של הפרח. זה רק מוסיף; אני לא מבין איך זה גורע". הספר "החדווה שבגילוי דברים" נפתח בקטע זה (הנה הוא מפיו של פיינמן), והמשכו כולל אמירות נוספות הראויות מאוד לתשומת לב.

הספר מורכב ברובו מראיונות מתומללים, מהרצאות שנשא פיינמן בהזדמנויות שונות, ומדברים שכתב. מסמך יוצא דופן בספר הוא דוח שכתב כחבר בועדה שחקרה את אסון צ'לנג'ר, ובו הביע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את עקרון הדבקות בעובדות: "כשעוסקים בטכנולוגיה מצליחה, תחושת המציאות חייבת לבוא לפני יחסי ציבור, כי על הטבע אי אפשר להערים". באותה רוח הוא מביע באחד הקטעים בספר את התביעה ליושרה מדעית, המתבטאת בין השאר בהצגת תוצאותיהם של ניסויים, בין אם אימתו השערה ובין אם הפריכו אותה, ובהעמדת כל הפרטים לבחינה בידי אחרים. החירות להטיל ספק היא נושא חוזר בספר, כמו גם היכולת לחיות בשלום עם הידיעה שאיננו יודעים ועם "אולי" מתמיד.

אולי ניתן לתפוס את תמצית אישיותו של פיינמן ממשפט מתוך הרצאת הזוכה בטקס הענקת פרס נובל: "אני חושב שהתיאוריה היא בסך הכל שיטה לטאטא את הקשיים תחת השטיח, אבל, כמובן, אני לא בטוח בזה". התיאוריה שהוא עצמו פיתח, ושבזכותה נשא את הנאום, היתה בעיניו הפתרון המספק והמצוי לאותו זמן, אבל גם מבוא לשאלות נוספות, כולל כאלה שאולי יפריכו אותה.

את עקרונות תפיסת עולמו, ואת צמיחתו כמדען, הוא מייחס לאביו. האב, שהיה רחוק ממדע, נהג לטייל עם בנו בטבע, והקנה לו את היכולת לזהות תבניות, לשים לב לפרטים, ולשאול את השאלות הנכונות. "ככה חינך אותי אבא שלי", אומר בנו אחרי שנים רבות, "עם דוגמאות ושיחות כאלה, שום לחץ, רק שיחות נחמדות ומעניינות".

עוד בספר התיחסות מקיפה לפסבדו-מדע, דיון בעימות מדע-דת, כשלונם של המדענים להפוך את המדע לרלוונטי תרבותית, ושאלת הישומים של המדע הטהור (ישומים הם לא הדבר היחיד בעולם […] אם הסקרנות האנושית מייצגת צורך, השאיפה להשביע סקרנות, אז זה מעשי במובן של זה מה שיש"). השתתפותו של פיינמן בפיתוח הפצצה האטומית עולה אף היא בספר – לדבריו, ההצטרפות לפרויקט היתה מוצדקת והכרחית, כדי למנוע מגרמניה להיות הראשונה שתפתח נשק מסוג זה, אבל הוא מודה בכנות בהעדר מחשבה בהמשך: "מה שאני עשיתי – וזה היה בלתי מוסרי, אני חייב לומר – אני שכחתי את הסיבה שבגללה אמרתי שאני הולך לעשות את זה, כך שכאשר הסיבה השתנתה, כי גרמניה הובסה, לא עלתה על דעתי אפילו מחשבה קטנטנה על זה, על כך שזה אומר שאני צריך לשקול מחדש למה אני עושה את זה. פשוט לא חשבתי".

מן האנקדוטות שבספר אספר אחת: בלוס אלמוס פערו כמה מן הפועלים חור בגדר, כדי לקצר את דרכם לעבודה וחזרה. אדם אחר היה פשוט מדווח על כך, אבל פיינמן, שמעיד כי "תמיד ניסיתי לעזור לאנשים להבין דברים בעצמם", ומלבד זאת חיבב מעשי קונדס, בחר בדרך אחרת: הוא יצא מן האתר דרך השער, נכנס חזרה דרך החור, יצא שוב, וחוזר חלילה, עד שהמשגיח בשער קלט שמשהו מוזר מתרחש.

אמנם הלכתי לאיבוד בפרק טכני על עתיד המחשוב, אבל נהניתי מאוד מן הספר כמכלול, בשל השכל הישר והתבונה שבתפיסת עולמו של פיינמן, והאופן הנלהב בו חלק את החדווה שחש בעבודתו. עמנואל לוטם, מתרגם מוכשר של ספרי מדע, בין השאר, שימר את לשון הדיבור של פיינמן, והתחושה בעת קריאת הספר היא של האזנה מרתקת לדובר רהוט ולהוט. אין צורך להיות פיזיקאי כדי ליהנות מהספר, והוא מומלץ לכל.

The Pleasure of Finding Things Out – Richard P. Feynman

מחברות לספרות

2006 (1999)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

שורשי השמים / רומן גארי

שנות החמישים של המאה העשרים. העולם המצולק מלקק את פצעיו, מוכה טראומת מלחמות ורצח עם. איך ממשיכים מכאן? באפריקה המשוונית הצרפתית סובב לו מורֶל, לוחם מחתרת צרפתי שנשבה בידי הגרמנים ושהה שנתים במחנות עבודה, ומבקש להאחז ב"שורשי השמים", הערכים הנעלים שניטעו בליבותיהם של בני האדם, כשהוא מנסה לעשות נפשות להגנה על הטבע בכלל, ועל הפילים בפרט. הפילים, הנטבחים בהמוניהם בידי חובבי ציד וסוחרי שנהב, מסמלים בעיניו את החופש. בעצומה, שעליה הוא מבקש להחתים את כל הנקרה בדרכו, ובשיחותיו עם המבקשים לתהות על מניעיו, הוא מסביר: "הם היו בעיני דימויה של חירות ללא מצרים […] שמרנו מכל משמר את דימויה של חירות נפילים זו, של הוד הטבע שאין משלו, ובדרך כלשהי עזר לנו הדבר לשרוד, להשאר בחיים". הוא מסרב להשלים עם גישה תועלתנית לחיים, אלא מנוי וגמור היה עמו לעשות כל מה שביכולתו כדי שהאדם יתעלה מעבר לכך, ויניח לשוליים של יופי שאין עמו יתרון תועלתי או יעילות מוחשית להתקיים עלי אדמות. הוא מוקסם מן העדרים הגדולים, שנוכחותם עמנו ממלאת שמחה את לבו של כל אדם הראוי להקרא אדם. למרות כל מה שחווה הוא מאמין בתמימות ובלב שלם ביכולתם של בני האדם להפגין נדיבות וטוב לב, ולפַנות מקום לבעלי חיים.

רומן גארי, בספר זה, שהנו אחד הראשונים שכתב, חוזר שוב ושוב אל בדידותו של האדם לאחר כל מה שעולל לעצמו, ולצורך הנואש שלו בחום ובידידות. מורל כותב בעצומה: "האדם הגיע על פני כדור הארץ לנקודה שבה הוא זקוק לכל האהדה והידידות שיוכל למצוא, ובבדידותו הוא נזקק לכל הפילים, לכל הכלבים, לכל הציפורים", קביעה שבאופן כזה או אחר נוכחת בכל ספריו של גארי. בספר מאוחר יותר, "כלב לבן", המבוסס על פרק מן הביוגרפיה שלו ושל אשתו, כתב, "זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד". גיבוריו של "שורשי השמים" גוררים אף הם את אשליותיהם, חלקם אומרים נואש, חלקם אינם רוצים להפטר מהן, וכולם מבקשים חום וידידות.

סביב מורל רוחשות מספר דמויות. תומכיו מייחלים להצלחתו, לא בהכרח משום אהבת הפילים, אלא משום שמאבקו של מורל מסמל בעיניהם את כל מה שנעלה ברוחו של האדם. מתנגדיו, הציידים וסוחרי השנהב כמו גם אנשי ממשל, רואים בו אדם מסוכן, שונא אדם, אחוז אמוק. ויש המנצלים את הלהט והדבקות של פעילותו לצרכיהם. כזה הוא וייטרי, הרואה בעצמו מנהיג אפריקני, מי שינהיג את האפריקנים אחרי שאירופה תיפול, או למצער תחדל מלשלוט באפריקה. כדי לגייס תמיכה במטרותיו המהפכניות, ומשום שהוא סבור שמורל זוכה לאהדה, הוא מעודד את השמועה לפיה מניעיו של מורל לאומניים ולא הומניים. למורל עצמו אין זה משנה. אולי תחילה האמין שוייטרי פועל אף הוא מאהבת הטבע והפילים, ובכל מקרה כל הנושא הלאומני היה רחוק ממנו, או בלשונו, "אישית, כמובן, אני מצפצף על כל הלאומנים, יהיו אשר יהיו, לבנים כשחורים, אדומים כצהובים, חדשים וישנים. אותי מעניין העיקר: הגנת הטבע". אבל גם כשהוא מבין שהוא מנוצל לצרכיו של אחר, אינו מתנער ממנו. להפך, הוא מודע לכך שכל זמן שהוא מדבר על הומניטריות ועל נדיבות אין לרעיונותיו סיכוי להשפיע, אולם משעה שהנושא הפך פוליטי, הרי הוא נפיץ ומסוכן ומחייב התיחסות, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. לאפריקנים עצמם מאבקו אינו נוגע כהוא זה. מורה אפריקני, שסירב לחתום על העצומה, הסביר: "הפילים שלך אינם אלא רעיון שעלה במוחו של אירופי שבע; זהו רעיונו של בורגני שכרסו מלאה. בשבילנו הפילים הם בשר חי. כאשר תספקו לנו פרות ובקר לשחיטה די צרכנו – נשוב לדבר על כך".

דמויותיו של גארי לעולם אינן נופלות למלכודת הסטראוטיפים, ובמקום שבני אדם אחרים רואים אדם שהביוגרפיה שלו מגדירה אותו, הוא מתעלם מן ה"מובן מאליו" ומן המקובל. מינה, צעירה גרמניה, תומכת ראשונה במעלה של מורל, נדרשת לענות במסגרת חקירה תשובות של כן ולא. התאהבת בברלין בקצין רוסי, למרות מעשי האונס שביצעו הכובשים הרוסים באלפי נשים, כולל בך? כן. הופעת כחשפנית? כן. קיימת יחסי מין עם לקוחות במקומות בהם עבדת? כן. אבל מינה, שמצטיירת מן החקירה כפרוצה ובוגדת, אינה מינה שגארי רואה. בדומה למורל, עברה הקשה, וכל מה שנאלצה לעשות כדי לשרוד, לא הקהו בה את אמונה באצילות ובהגינות. כשהיא אומרת שנענתה להצעת העבודה במועדון בצ'אד, מבלי לשאול יותר מדי שאלות על טיבה, רק כדי לראות ציפורים בבוקר, הסברה מתקבל בספקנות, אבל היא מתכוונת בכך בדיוק למה שמתכוון מורל כשהוא לוחם למען הפילים.

"שורשי השמים" מציג פנורמה מרהיבה של דמויות ושל נושאים. הוא עוסק, בין השאר, בקולוניאליזם ובהשלכותיו ההרסניות, בדרך בה מתגלגלות מהפכות, בלאומנות, בדת ובמסורת מאגית, במעבר מחברה שבטית ללאומית, ועוד, כל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק. כמו ב"כלב לבן", שהוזכר קודם, גם כאן עולמו של גארי אינו נחלק לשחורים ולבנים, וכל אחד מנושאי הספר מטופל בתערובת החמלה-זעם-יאוש-תקווה, שגארי כה מצטיין בה. תיאורי הנוף והטבע מפעימים, והערבה האפריקנית נפרשת מול עיני הקורא במלוא הדרה. מרדכי שניאורסון, שתרגם מן המהדורה הצרפתית על בסיס המהדורה האנגלית שגארי ערך בה תיקונים, העניק לספר תרגום משובח בעברית נאה.

מומלץ ביותר.

Les Racines du Ciel – Romain Gary

כתר

1988 (1956)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

 

 

 

 

 

 

Dumela Lodge, Greater Kruger National Park

 

עלמה בפריחה וסיפורים אחרים / טטיאנה טולסטיה

"עלמה בפריחה וסיפורים אחרים" מאגד יחדיו שמונה-עשר סיפורים פרי עטה של טטיאנה טוסלטויה. מועד ההוצאה לאור של הסיפורים לא צוין, וחבל, אבל חיפוש ברשת העלה כי נכתבו בין שנות השמונים לימינו אלה, והופעתם בספר אינה כרונולוגית. הסיפורים מתרחשים רובם ככולם ברוסיה, בעיקר בסנקט פטרסבורג, למעט שני האחרונים שנכתבו על רקע שנותיה של טולסטיה כמרצה באוניברסיטאות בארצות הברית.

לטטיאנה טולסטויה קול יחודי, תערובת של אירוניה מושחזת וסאטירה מלוטשת, עם יכולת מרשימה ללכוד במאפיינים בודדים דמויות והלכי רוח. קראתי את הסיפורים בהתפעלות, וגם בחדוות הגילוי שאני חשה כשמזדמן לי ספר שיש בו קול חדש, מפתיע ומרנין. בביקורות שנכתבו על ספריה מצאתי כי מייחסים לה כשרון פיתוח דמויות ותבונה רגשית כשל צ'כוב, פרוזה חסכנית כשל באבל, וכישורים לשוניים מופלאים כשל נבוקוב. נראה לי כי מעבר למחמאות שבהשוואות, זה מה שכותבים כשלא מוצאים הגדרה אחרת, אבל למה בכלל להגדיר. מכל מקום, למרות האילנות הגבוהים הללו, ואולי בדומה להם, הכתיבה של טולסטיה אינה "ספרותית", אלא יוצרת רושם של האזנה למספר כריזמטי, הדובר בשטף ובהתלהבות, ומתזמן במדויק שנינויות, הפתעות, ופיתולים בעלילה. הסיפורים זכו לתרגום מצוין של דן ורשקוב, המעביר יפה את שפתן של הדמויות בסיפורים ואת האנרגיה של הסופרת, המספרת את חלקם בגוף ראשון ואת האחרים כמתבוננת חדת עין.

אופייני לכל הסיפורים הוא השפע הדחוס במספר מצומצם של עמודים, מבלי לאבד את המיקוד. רובם מספרים על החיים ברוסיה בעשורים האחרונים. עם אלה נמנים, בין השאר, "עלמה בפריחה", "חלומות זרים" ו"יום האשה". הראשון, המסופר בגוף ראשון, מגולל את התקופה בה עבדה בדואר כמחלקת מכתבים. הביורוקרטיה הרוסית והחברה הרוסית מקופלות בסיפור השנון והמריר הזה; השני, הנדמה תחילה כתיאור פואטי של סנקט פטרסבורג, הופך לתיאור מסויט הפורש את אומללותה; השלישי מתאר ברגש עז את החינוך לאחידות שחוותה כילדה. שני הסיפורים החותמים את הספר – "עשן וצל" ו"עולמות שמימיים" – מתרחשים בארצות הברית, ובין שאר מַטעמים נוגעים בפערים תרבותיים. סיפור חברתי-ביקורתי, שאהבתי במיוחד, הוא "ציד הממותה", המספר על אשה הנגררת אחרי גבר שהיא מתעבת, רק כדי לזכות בסטטוס הנישואים, שבו תוכל להפסיק להעמיד פנים שהוא מעניין אותה. על חלומותיו של ילד ועל התנפצותם היא כותבת ב"פגישה עם ציפור", ואת התשוקה של יתום לזכות באם, גם כשהוא כבר גבר, היא מתארת ב"חלומות פז, בן". וכן הלאה, כל סיפור ויחודו.

כדי להעביר מעט מן הטעם הטוב, בחרתי לסיים בשני ציטוטים. הקטע הראשון מתוך "עלמה בפריחה" מתרחש בגן חיות, בו היא מבקרת מתוך תשוקה להשיג נוצת טווס, כשלפתע נשמע קול צחוק אכזרי:

הצחוק הנשי הלעגני, המצטלצל, האכזרי, נתלה תחת האויר החם כמו מטריה, כמו חופה, כמו כיפת השמים הקיצית. אה-חה-חה-חה-חה! – על חשבוני, ועל חשבון תכניותי לעשוק את הטווס, ועל חשבון התחשיבים הקמצניים שלי – קופייקה לקופייקה, ישר לקופה; על חשבון התכניות שלי לפרוח, ועל חשבון התכניות שלי לחיות – הצחוק נתלה עצמאי, כאילו כל הבריאה כולה הבחינה פתאם בקיומי: אהה, זו את שמציצה לחיי אחרים, זבובון קטן שכמותך? – הרי את בעצמך כמו ספר פתוח! אה-חה-חה-חה-חה!…

הקטע השני הוא מתוך "שורה החביבה". שורה היא אשה מזדקנת, ששנים רבות קודם לכן תכננה לעזוב את אחד מבעליה, קנתה כרטיס רכבת, ארזה את חפציה, ו…נשארה בבית. המספרת משתוקקת בעבורה לאפשרות לשנות את העבר:

אולי, אם אפשר לגלות את מילת הקסם… לנחש… לשבת ולחשוב טוב-טוב.. או לחפש איפשהו… הרי צריכה להיות דלת, סדק, מעבר עקום, סמוי, לשם, ליום ההוא; סגרו את הכל, אבל לפחות סדק אחד – התעצלו והשאירו; אולי באיזה בית ישן;  בעלית הגג, אם להסיט את הקרשים… או בסמטה ללא מוצא, בתוך קיר הלבנים – יש חור, שכוסה בלבנים כלאחר יד, שנצבע בחפזון, שמוסמר באקראי בלוחות מוצלבים… אולי לא כאן, אלא בעיר אחרת… אולי, אי-שם בערבובית פסי הרכבת, בצד, עומד הקרון הישן, החלוד, שרצפתו ממוטטת, הקרון שבתוכו לא התישבה שורה החביבה?

מומלץ מאוד.

Девушка в цвету – Татьяна Никитична Толстая

עם עובד

2020

תרגום מרוסית: דן ורשקוב