רצח רוג'ר אקרויד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d7a6d797_d7a8d795d792d7a8_d790d7a7d7a8d795d799d7932

על כריכת "רצח רוג'ר אקרויד" נכתב כי ב-2013 נבחר הספר על ידי חברי אגודת סופרי המתח בבריטניה ליצירה הטובה ביותר מסוגה מאז ומעולם. ההצהרה הזו עוררה את סקרנותי, ועוד לפני שפתחתי את הספר חיפשתי קצת מידע ברשת. מסתבר שלא רק הספר זכה לתואר המחמיא הנ"ל, גם הסופרת נבחרה לכותבת הטובה ביותר בתחום ספרי הפשע.

הספר, המסופר מפיו של הרופא הכפרי ד"ר שפארד, נפתח במקרה מוות של תושבת הכפר, שארע בשל מנת יתר של סם שינה שנלקח בטעות או במתכוון, ונמשך במקרה הרצח של רוג'ר אקרויד, שאולי קשור למוות הקודם ואולי לא. בבית הסמוך לביתם של ד"ר שפארד ושל אחותו קרוליין, מתגורר אדם זר, שמתגלה כעת כהרקול פוארו, הבלש המהולל שחשק באנונימיות. פוארו אינו מהסס כשהוא נקרא לפתור את התעלומה, וחמוש ב"תאיו האפורים" וב"מחשבותיו הקטנות", כפי שהוא נוהג להתבטא בענווה יהירה, הוא נענה לאתגר. ד"ר שפארד, שמגדיר את חייו שלו עצמו כמשמימים, משמש כיד ימינו, ואף מעלה את כל שלבי החקירה על הכתב. פוארו רואה בו מעין ממלא מקום של ידידו ועוזרו הקבוע, קפטן הייסטינגס. שפארד סבור שהשילוב ביניהם מזכיר צמד מפורסם אחר: "אם אני גילמתי את ווטסון, הוא היה שרלוק".  

מככבים בספר בני משפחה של הנרצח, המשרתים בביתו, ואנשים שהיו בקשר עסקי אתו. כרגיל אצל אגתה כריסטי, כולם חשודים, לכולם יש מניע או כמה מניעים, לרובם יש גם הזדמנות לבצע את הרצח. וכרגיל, לקורא, שמרבית העובדות חשופות בפניו, יש רוב הזמן מושג מי הרוצח, מושג שמשתנה עם כל תפנית בעלילה, ונהפך על ראשו בסיום.

שני דברים מייחדים את יצירתה של אגתה כריסטי: הסיפור הבלשי, כמובן, אבל גם, ולא פחות חשוב, העובדה שהיא פשוט יודעת לספר סיפור. מבלי לסטות מן הציר הבלשי, היא מצליחה להעמיד דמויות אמינות, לתאר סביבה ואוירה באופן משכנע וחי, ולהעביר את הקורא אל תוך המקום והזמן שהיא מתארת. חובבי מתח יתמוגגו מהספר, אבל גם מי שאינו מגדיר עצמו ככזה ייהנה עד מאוד מן הביקור בכפר, ומן ההיכרות עם דמויותיו המאובחנות בהומור ובחיבה:

הכפר שלנו, קינגס אבוט, דומה מן הסתם לכל כפר אחר. העיר הגדולה שלנו היא קרנצ'סטר, 15 קילומטר מהכפר. יש לנו תחנת רכבת גדולה, משרד דואר קטן ושתי חנויות מכולת יריבות. בחורים שכוחם במותניהם עוזבים בדרך כלל את הכפר בעודם צעירים, אבל יש לנו שפע של גברות לא נשואות ושל קציני צבא בדימוס. את פעילות הפנאי שלנו אפשר לסכם במילה אחת: "רכילות".

אחד הדברים המלבבים מבחינתי בספרים ישנים זו ה"תגלית" שמה שהיה הוא שיהיה. כך, לדוגמא, הרופא מחווה את דעתו על הספרות שבנות תקופתו קוראות. השיחה, שנפתחה בדיון על פריטים שבני אדם אוספים, התגלגלה לספרים:

"… העט ששימש את ג'ורג' אליוט כדי לכתוב את הטחנה על הנהר פלוס – דברים כאלה – הרי זה בסך הכל עט. מי שאוהב כל כך את ג'ורג' אליוט, מוטב שיקנה לו את הטחנה על הנהר פלוס במהדורה זולה ויקרא את הספר".

"את מן הסתם לא קוראת ספרים מיושנים כאלה, מיס פלורה?"

"אתה טועה, ד"ר שפארד. אני אוהבת מאוד את הטחנה על הנהר פלוס".

שמחתי לשמוע זאת. הספרים שעלמות צעירות קוראות בימינו ואף טוענות שהן נהנות מהם מפילים עלי אימה.

מכיוון שכאמור קראתי מעט על הספר לפני שקראתי אותו עצמו, ידעתי שהסיום שלו אמור להיות יוצא דופן, טוויסט יצירתי שהטביע את חותמו על הסוגה כולה. אמנם נסחפתי עם הנאת הקריאה ושכחתי לצפות להפתעה, אבל הייתי די גאה בעצמי כשרגע לפני שפוארו חשף את מסקנותיו הצלחתי להבין לאן אגתה כריסטי מכוונת בגאוניות את גיבורה המבריק, ונוכחתי לדעת שלא בכדי היצירה הזו עטורת שבחים.

מיכל אלפון תרגמה יפה, בשפה נאה ונעימה שמצליחה להיות עדכנית מבלי לטשטש את הבריטיות הכפרית המיושנת.

בשורה התחתונה: חווית קריאה מומלצת

The Murder of Roger Ackroyd – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

 

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

961688

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין. הוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו.

הספר כולו מקופל בפיסקה הפותחת. מר לין, העומד בירכתי ספינה, עוזב מדינה מוכת מלחמה וטרור אחרי שאיבד את בנו ואת כלתו, כדי לספק לנכדתו, התינוקת שנולדה לא מכבר, סביבה מוגנת. במזוודה קלת משקל הוא נושא שני אוצרות יקרים – חופן מאדמת מולדתו ותמונה שלו בצעירותו עם אשתו המנוחה. לאחר ששה שבועות בים הוא מגיע למדינה זרה, בה איש אינו דובר את שפתו. כשהוא משתכנע לצאת מאכסנית הפליטים בה שוכן, ומתיישב על ספסל ברחוב, מצטרף אליו גבר זר, אלמן בודד כמוהו, והשניים, ללא מלים משותפות, הופכים לחברים, חברות שאינה זקוקה לשפה, רק לנוכחות ולמגע מנחם. שכשמר לין מברך את הזר ביום טוב, טאו-לאי בלשונו, טועה הזר לחשוב שמר לין, היחיד שיודע שכך קוראים לו, בעצם הציג את עצמו, והוא חוזר ופונה אליו בשם זה, טאו-לאי. מר לין, איש זקן, יחווה עד מהרה לא רק את בדידות ההגירה, אלא גם את חוסר האונים של הזיקנה, כשהאחראים על הטיפול בפליטים יחליטו עבורו שמקומו בבית-אבות, כלא דורסני תחת מעטה דק של דאגה.

סופו של הספר חושף סוד קורע לב, שרמזים רבים אודותיו פזורים במהלך העלילה. קראתי את הספר לפני כחמש שנים, כשיצא לאור, מבלי לדעת מה יקרה בסיומו, וקראתי כעת בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע לי מראש, והתברר שאין בכך כדי לפגום בחוויה. במידה מסוימת, הידע בדבר העתיד להתרחש מוסיף עוד גוון של רגש לעלילה.

פיליפ קלודל, שספריו השונים מאוד זה מזה נושאים כולם אמירות חברתיות ואנושיות, מטפל כאן ברגישות בקשיי הגירה, בחברות של אמת, בקשרי משפחה, וביחס החברה לזקניה. בשונה מספרים אחרים שלו – "העץ של בני טורג'ה" הרעיוני ו"לא אנושיים" הבוטה – "הנכדה של מר לין" עדין, פשוט לכאורה, רוקם בנחת סיפור רב עוצמה ונוגע מאוד ללב.

בשורה התחתונה: מומלץ מאוד.

La Petite Fille de Monsieur Linh – Philippe Claudel

מודן

2012 (2005)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

מנדל של הספרים / שטפן צווייג

129800000048b

בשנה האחרונה, כמעט בכל פעם שהוזכרו שטפן צווייג או תשע נשמות, שבה ועלתה תמיהה ובעקבותיה קביעה: "לא קראת את מנדל של הספרים?! את חייבת". עם תמריצים שכאלה, וכבוגרת ארבעה-עשר מספרי צווייג, ציפיתי ללא פחות מספר מצוין, ובכל זאת, למרות שהגעתי מוכנה, נעתקה נשימתי בעמודים הראשונים, והתקשתה לשוב לסדירות אחרי העמוד האחרון. הדיוק בכתיבתו של צווייג, וכושר התיאור העילאי שלו, יחד עם יכולתו לקפל עולם ומלואו בסיפור קצר, מגיעים כאן לשיא חדש.

יעקב מנדל הוא איש של ספרים, ושל ספרים בלבד. הידע שלו קטלוגי, והוא חולק אותו ברצון וללא תמורה. נטול רכוש ונטול אגו, עיוור לגמרי לכל דבר שמחוץ לספרים, הוא מבלה את רוב שעותיו בבית קפה וינאי, מוקף בספריו, משוחח עם מבקשי מידע המשחרים לפתחו. עיוורונו התמים יסבך אותו בצרות כשתפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הספרים, כמו רוח האדם, אינם מכירים בגבולות, וההתנגשות בין המציאות המשתנה לעולם המצומצם והיציב, בלתי נמנעת.

אפשר לקרוא את היצירה כסיפור פשוט על אדם הנאחז בדבקות בעולמו. אפשר לקרוא אותה כמשל על המציאות המשתנה במהירות ועל העולם הישן הנרמס תחתיה. ואפשר לקרוא בשתי הדרכים כאחת. מעניין להווכח שצווייג לא העניק לגיבורו תכונות רוחניות יחודיות. הוא מציין במפורש כי את הספרים עצמם לא קרא בשביל מובנם, לשם התוכן הרוחני והסיפורי שלהם: רק שמם, מחירם, צורת הופעתם ודף השמות שלהם עוררו את תשוקתו. לכן הסיפור אינו על מאבק הרואי של איש הרוח בעולם הנסחף אל המודרנה, אלא על זכות היחיד לעולם פנימי משלו, ועל הירמסותם של ההרגלים הישנים בעולם שסוע. כך או כך, מנדל האיש ומנדל המשל משורטטים ביצירה ביד אמן וחודרים אל הלב.

קל מאוד לזהות תרגום בלתי מוצלח. קשה יותר לזהות תרגום מעולה, משום שכשהסיפור זורם ללא מעקשים, התרגום בעצם שקוף, ואולי כך הוא באמת אמור להיות. הראל קין העניק לנובלה תרגום מעולה שכזה, כשהמלים העבריות משתלבות בשלמות בעלילה הוינאית.

נפלא!

Buchmendel – Stefan Zweig

תשע נשמות

2016 (1929)

תרגום מגרמנית: הראל קין

שיבה / יא ג'סי

36200056608b

"שיבה" הוא יצירה שאפתנית. ספרים רבים וטובים נכתבו על העבדות, רובם התמקדו בפרק זמן מסוים או בתופעה מסוימת, ואזכיר כמה בודדים: "חסד" ו"חמדת" מאת טוני מוריסון, הראשון מתאר את העבדות בתקופה שלפני עצמאות המושבות באמריקה, השני את הטראומה שלא הרפתה מן העבדים המשוחררים גם אחרי מלחמת האזרחים. "נתיב החירות" מאת הווארד פאסט מתמקד בנסיון השיקום הכושל של העבדים המשוחררים במדינות הדרום. "זכרון ארוך" ו"להזין את הרוחות" מאת פרד ד'אגיאר, הראשון עוסק בדילמה אם לברוח או להכנע לגורל, השני מתאר את המסע הבלתי אנושי בספינת העבדים. "שורשים" מאת אלכס היילי יוצא דופן, משום שהוא מגולל סאגה משפחתית ומתפרש על שלושה דורות, שכל אחד מהם חווה את העבדות ואת תוצאותיה בדרך אחרת, בהתאם להשתנות הנסיבות. "שיבה" מבקש לעשות יותר מזה: הוא מנסה לתפוס את ההיסטוריה השחורה החל מן התקופה הקולוניאלית וכלה בימינו, הן באפריקה – או ליתר דיוק בגאנה – והן באמריקה. מנסה ומצליח.

הספר מתאר את קורותיהם של שבעה דורות. תחילתו בגאנה, או בשמה דאז חוף הזהב. בראשית המאה התשע-עשרה החלו הבריטים לגלות ענין באזור, שהיה בשליטת ההולנדים, והניב זהב ועבדים. בתקופה המתוארת בספר הבריטים כבר ביססו את מעמדם באזור. אל אחת המצודות שבחזקתם הובאו שתי נשים: אֵפִיָה  נדחפה על ידי אמה להנשא למושל הלבן, אֶסי נלכדה באחת המלחמות הבלתי פוסקות בין השבטים באזור, ונכלאה בצינוק צפוף ומזוהם במצודה עד לשליחתה לאמריקה. השתים היו אחיות למחצה, אך לא היו מודעות זו לקיומה של זו. שבעה דורות אחר כך יווצר קשר בין צאצאי השתים. דרך סיפורן של שתי הנשים וסיפורי צאצאיהן, הסופרת מציגה את הרוע שבעבדות ובזגענות, ואת השלכותיהן ההרסניות עשרות שנים אחרי שחרורם של העבדים. דומה כי כל ההיבטים המעניינים שנדונו בספרים שהוזכרו למעלה, וברבים אחרים, מוצאים מקום ביצירתה של יא ג'סי, וכל השפע הזה מוגש לקורא בכתיבה עניינית אך מרגשת.

את מרבית הדמויות אנו פוגשים בתקופה מסוימת, לא בהכרח מתוודעים למהלך חייהן מן הלידה ועד המוות. בין הסיפורים השונים לאורך הדורות מפרידות לפעמים עשרות שנים: התינוק מן הסיפור האחד עומד במרכזו של הסיפור הבא כשהוא כבר גבר בגיל העמידה. למרות זאת, נשמרת תחושה של רצף, כי מה שכן מסופר הוא התמצית המזוקקת של העלילה הפרטית היחודית לכל דמות. ובכל מקרה, גם בהעדר פרטים ביוגרפים, ההתיחסות של כל דור להיסטוריה הפרטית שלו משלימה את התמונה.

"שיבה", בנוסף להיותו שאפתני ומרגש, הוא גם ספר אמיץ. יא ג'סי מישירה מבט חושפני אל ההיסטוריה, ובניגוד למרבית הספרים בנושא, שמעבירים קו ברור בין הלבנים הרעים לשחורים המנוצלים, כאן הסופרת מתמודדת גם עם רוע פנימי, החל בשיתוף הפעולה של המקומיים בחוף הזהב עם סחר העבדים, וכלה בבן תערובת שנראה לבן ומתכחש לאשתו השחורה ממנו. מפיה של אחת הנשים היא משמיעה את האמירה "דבר אחד אני יודעת עכשו, בני: רוע מוליד רוע. הוא גדל. הוא משתנה, ולכן לפעמים קשה להבין שהרוע בעולם התחיל כרוע אצלך בבית". יא ג'סי אינה מציעה נחמה, אינה ממתיקה את הגלולה המרה של הגזענות המושרשת מזה דורות.

לקראת סיומו של הספר, מסבירה הסופרת מפיו של מרקוס, דור שביעי בענף היוחסין שהתחיל באֶסי, את הקשר ההדוק בין הביוגרפיה הפרטית של כל צאצא של העבדים לסיפור הגדול של הדורות שקדמו לו:

לחקור משהו היה שונה בתכלית מלחיות אותו. להרגיש אותו. איך יוכל להסביר למרג'ורי שמה שביקש לתפוס בעזרת הפרויקט שלו היתה תחושת הזמן, התחושה שהוא חלק ממשהו שהשתרע אל עבר רחוק כל כך, רחב כל כך, שהיה קל לשכוח שהיא והוא וכל השאר התקיימו בתוכו – לא בנפרד ממנו, אלא בתוך-תוכו.

[…] הם היו תולדות תקופתם, וכשמרקוס צעד עכשו בבירמינגהם, הוא היה תוצר של אותן התקופות.

"שיבה" הוא ספר מושקע, כתוב להפליא, רחוק מלהתפס כספר ביכורים למרות היותו ספרה הראשון של יא ג'סי. הספר תופס את הקורא בגרון, גורם מועקה נוכח העוול ותחושה של אוזלת יד נוכח השפעותיו המתמשכות,  ומקיים במלואה את הבטחת ההוצאה: "תמיר // סנדיק, ספרים שנשארים אתך".

Homegoing – Yaa Gyasi

תמיר // סנדיק

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

פּוֹבּי ודינגֶן / בן רייס

0770000108730

אשמול ויליאמסון, ילד החי עם משפחתו בלייטנינג רידג', עיירת מכרות לֶשֶם (Opal) אוסטרלית, מספר בנובלה מקסימה ומרגשת את סיפור היעלמם של חבריה של אחותו, קֵליאן. הסיפור נפתח כשקליאן נכנסת לחדרו של אשמול, פניה נפוחות וחיוורות, ובקול מודאג היא אומרת לו שפובי ודינגן כנראה מתים. התגובה של אשמול – "תפסיקי להיות דפוקה בשכל" – נשמעת בוטה, עד שמתברר שפובי ודינגן הם חבריה הדמיוניים של קליאן.

באמצעות האפיזודה הלכאורה שולית הזו, בן רייס, באמצעות אשמול, מכניס את הקורא אל עולמם של כורי הלשם, חיים של עבודה מפרכת במעבה האדמה, חיים של חלומות על האבן המושלמת שתזכה את המוצא אותה בעושר אגדי. הגברים בעיירה הם אנשים קשים, חשדניים, מגוננים על חלקת אלוהים הקטנה שלהם, לעתים מאבדים קשר עם המציאות. אביו של אשמול הוא כזה: כורה בחירוק שיניים, בטוח שהאבן הנכספת עוד רגע תימצא, מטביע את תסכוליו בשתיה. אמו הבריטית של אשמול מרשה לעצמה מפעם לפעם הרהור על גורל חלופי שהיה נופל בחלקה, אילו נישאה לחבר נעורים בבריטניה, הרחק מן העיירה המאובקת והחמה. גם אשמול מקבל הצצה רגעית אל העולם שיכול היה להיות לו, כשהוא משתאה למראה מרבד פעמוניות בתמונת נעורים של האם.

פובי ודינגן, דמיוניים ככל שיהיו, נוכחים באופן ממשי מאוד בחייה של קליאן. אמה, רגישה לצרכיה של בתה, משתפת פעולה, מגישה לשניים אוכל, מתעניינת בהם. האב, בציניות לגלגנית, מכיר בקיומם. אשמול, ילד עם שתי רגליים על הקרקע, היה שמח אם היו מתפוגגים להם. היעלמותם והחשש שמתו מפילים את קליאן למשכב עד כדי סכנת חיים, וכתוצאה מכך משתנים הדגשים בחיי המשפחה, והם מנסים לסייע, איש בדרכו.

לאורכה של הנובלה כולה, בן רייס מוצא מקבילות בין פובי ודינגן למרדף אחר הלשם, בין היותם אמיתיים בעבור קליאן כשם שהלשם החמקמק אמיתי עבור אביה, בין חוסר האמון של הסביבה כלפי האב לחוסר האמון בחברים דמיוניים. ההקבלות האלה מעלות את הספר מעל לסיפור ילדים, כפי שהוא מצטייר למראית עין, לספר בעל עומק. במקביל הוא נוגע בסיפור האוסטרלי, ביחסים בין הלבנים לאבוריג'ינים, בחווית הסְפר  האוסטרלי, ובדינמיקה משפחתית.

ואם תבואו היום ללייטנינג רידג' עדיין תוכלו לראות אנשים מפסיקים באמצע מה שהם לא עושים […] כדי לדבר עם פובי ודינגן ועם הלֶשֶם בחלומות שלהם. ושאר העולם חושבים שאנחנו משוגעים על כל הראש […]. כי מי שדפוק בשכל זה הם, שלא יודעים מה זה להאמין במשהו שקשה לראות, או להמשיך לחפש משהו שנורא קשה למצוא.

המתרגמת הצליחה לתרגם יפה שיבושי לשון ילדותיים מבלי לרדד את השפה ולהוזילה.

הספר מלווה באיורים נעימים לעין מאת ליאורה גרוסמן.

לפני מספר שנים ביקרתי בקוּבֶּר פֶּדי, עיירת מכרות בלב המדבר האוסטרלי האדום. התיאורים בספר החיו אחד לאחד את כל זכרונותי מן המקום. בתמונה המצורפת נראה פיר כניסה למכרה במוזיאון המקומי. כשאשמול מתאר ירידה לתוך מכרה, עמדה מול עיני התמונה הזו.

בשורה התחתונה: ספר מקסים, המחזיק בין דפיו המעטים יחסית עושר סיפורי וחמלה שופעת

Pobby and Dingan – Ben Rice

מודן וספר הוצאה לאור

2002 (2000)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

%d7%a4%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%95%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%9f-%d7%9e%d7%9b%d7%a8%d7%94

פני הרייך השלישי / יואכים פסט

306710_1_det

מי שמתעד תקופה זו עומד חסר אונים כמעט כשעליו לקשר מחדלים כה רבים, בינוניות ואפסות, עם תוצאותיהם המדהימות. לעולם אין הוא נתקל בגדולה, לעתים נדירות בכשרון יוצא דופן.

יואכים פסט, בספרו הראשון אודות הרייך השלישי, מתאר דיוקנים מרכזיים ואופייניים מאותה תקופה. אין לראות בספר זה אוסף ביוגרפיות, שכן הדמויות נבחרו על סמך יצוגן תופעות מרכזיות והיבטים חשובים של המציאות הנאצית. תיאורה של כל דמות נועד הן לתיאורה שלה, והן לתיאור הרקע שעליו פעלה.

חלקו הראשון של הספר מוקדש, מדרך הטבע, להיטלר, הכוח המוחלט של התקופה, האיש שכל שאר ה"שחקנים" היו השתקפויות שלו. עשר שנים אחרי שספר זה ראה אור, פרסם פסט את הביוגרפיה של היטלר, והפרק שיוחד  לו כאן מהווה תמצית שלה. הכותרת שהעניק פסט לפרק זה היא "דרכו של אדולף היטלר מאכסניית הגברים ללשכת הקנצלר", ובחירה זו משקפת את אחד המאפיינים שהוא מייחס להיטלר, העובדה שלא השתנה כלל במהלך השנים.

חלקו השני של הספר מוקדש למי שפסט מתאר כ"המבצעים והטכנאים של השלטון הטוטליטרי". כל אחד מהם מייצג, כאמור, את עצמו ואת סביבת פעילותו.

גרינג שגשג על רקע המאבק האלים, שלברי פסט היה לב הנאציזם: אין להסביר את העדפת השיטות האלימות ברדיקליות קצרת-רוח של קבוצת מהפכנים הלהוטה ליישם רעיון. המאבק האלים היה אידאולוגיה כשלעצמו, ואם היה לו יעד מעל ומעבר לביטוי-עצמו גרידא, הרי היתה זו העוצמה המובטחת בסופו. על רקע זה אנשים כמו גרינג, שהיה להם דחף ספונטני להוכיח את עצמם במאבק, ורעב אטום ובסיסי לכוח, מצאו את מקומם הטבעי.

גבלס היה אמן התעמולה, שהיתה הכוח המרכזי שבלב הנאציזם: בניסוח קיצוני, ניתן לומר כי הנאציזם היה תעמולה שהתחפשה לאידאולוגיה, כלומר, רצון לשלוט שגיבש את עמדותיו האידאולוגיות לפי היתרון הפסיכולוגי המירבי שניתן להפיק מהן בכל רגע נתון, ושאב את עיקריו ממצבי הרוח והדחפים של ההמון, שאותם ידע לחוש בכשרון יוצא מן הכלל. בניגוד לגרינג שהיה, כהגדרתו של פסט, נאצי מלידה, גבלס צמח אל תוך הנאציזם. לו היתה לו אמונה פנימית משל עצמו, אבל הוא ידע איך להציג ביעילות מרובה את אמונותיהם של אחרים.

היידריך, היחיד בצמרת הנאצית שהתאים חיצונית למודל הארי, נאבק כל חייו בנטל האפל של מקורותיו היהודיים, ופסט סבור כי זה היה הכוח המניע שלו: קשיחותו וחסינותו לא היו מבוססות על נטיה לאכזריות סדיסטית, כפי שמקובל להאמין, אלא דווקא על העדר מוסריות שנכפה על אדם שחי באילוץ מתמיד. למרות הקריירה הקצרה יחסית שלו, לפני ההתנקשות המוצלחת בחייו, השפעתו הפנימית והחיצונית היתה משמעותית: אם הותיר לעולם מורשת לפני שקיבל את המגיע לו, הרי היתה זו העובדה שלימד את האדם לפחד מפני האדם באופן יסודי מאי פעם.

הימלר הוא נציגם של המופרעים נטולי מהות משל עצמם, שהסיטואציה הקיצונית של הנאציזם נתנה להם כר נרחב לישום שגיונותיהם. מה שנראה כרשעות או כאכזריות לא היה אלא יעילות חסרת-מצפון של אדם, שמהותו היתה קלושה עד כדי כך שהיה עליו לשאול מבחוץ. שפר אמר עליו: ""מחציתו מורה בבית ספר, מחציתו מטורף".

בורמן הוא הכוח האפל שברקע. הוא חשב רק במונחים של מאבקי כוח, ושאף לכוח כשלעצמו ללא טובות הנאה מעבר להכרה של מנהיגו. הוא פעל מאחורי הקלעים, הפך להיות הדיקטטור שבחדר הכניסה, ובדרך זו רכש עוצמה שקטה, שכל מנהיגי הנאצים, ששנאו אותו, נכנעו בפניה. חנה ארדנט קבעה בהקשר זה: הכוח האמיתי מתחיל במקום שבו מתחילה החשאיות.

ראהם, מפקד הס.א. בשנים הראשונות של התנועה ובתקופה שלפני כיבוש השלטון, הוא נציגו הנאמן של האספסוף העירוני, שירד מהפסים אחרי המלחמה, ומצא את דרכו רק בצבא הטרוריסטים חומי החולצות. הוא הודח מתפקידו אחרי הפוטש, ונרצח בליל הסכינים הארוכות, משום שתפס את הס.א. ככוח עצמאי שווה למפלגה, בעוד היטלר את תפקידו בדרך שונה לחלוטין, כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של פרנץ פפפר פון סלומון, מפקד הס.א. בין שתי תקופות הכהונה של ראהם): איש הס.א. הוא לוחם-חופש מקודש. חבר המפלגה הוא מדריך ומתסיס מיומן. תעמולה פוליטית מנסה להאיר את עיני היריב, להתווכח עימו, להבין את נקודת המבט שלו, להכנס לתוך רעיונותיו, ועד נקודה מסוימת להסכים עימו – אך כאשר אנשי הס.א. מופיעים בזירה, זה נפסק. הם יוצאים להשיג הכל או לא כלום. הם יודעים רק את המוטו: להכות עד מוות! אתה או אני!

חלקו השלישי של הספר מוקדש לפקידי הממשל הטוטליטרי, והוא עוסק באלה שאפשרו את השלטון הנאצי.

פון פאפן הוא נציג השמרנים, שבעיוורונם העניקו להיטלר את השלטון, בין מתוך מחשבה שיוכלו לביית אותו ובין מתוך אדישות או מתוך הזדהות.

רוזנברג, האידאולוג של המפלגה, מייצג בעצם רק את עצמו כאחד הבודדים שנאחזו באידאולוגיה. מעמדו הנחלש והידחקותו לשוליים ממחישים את חוסר המשמעות של האידאולוגיה בעיני הנאצים. ראו למעלה ההערה בענין המאבק כאידאולוגיה.

ריבנטרופ מוצג בספר תחת הכותרת "ביזוי הדיפלומטיה". הוא היה אדם חלש, נטול כשרון ויכולת, ובלתי ראוי לתפקיד דיפלומטי. על משמעות עבודתו ניתן ללמוד משיחה בינו ובין היטלר: "כאשר המלחמה תסתיים", התרברב שר החוץ, "אורה שיכינו עבורי תיבה נאה עם פיתוחים. אכניס בה את כל ההסכמים המדיניים וחוזים אחרים בין ממשלות שאותם הפרתי ואפר בעתיד בזמן כהונתי בתפקידי". היטלר השיב בהתבדחות, "ואני אשלח אליך תיבה שניה כאשר הראשונה תתמלא".

הס, סגנו הבלתי יציב של היטלר, מייצג את תפיסת הנאציזם כדת. הנאציזם מיצב את עצמו כאמונה, לא כתפיסה פוליטית-חברתית לוגית. היטלר נתפס בעיני הס כאל, ואת טיסתו לאנגליה ראה כשליחות אמונית.

שפר, שפסט הקדיש לו ב-1999 ביוגרפיה שלמה, הוא נציגם של רבבות גרמנים, שהתרכזו בתחומי עיסוקם הטכניים, ומשום שנמנעו לחלוטין מלגעת בפוליטיקה הותירו את הבמה לתאבים לכוח: בידודו מרצון של המוח הטכנולוגי הוא אחד המפתחות לנכונותו המוחלטת לשרת, והמומחה המתיחס לעצמו אך ורק כאל פונקציה בסביבה, שהוא אינו רואה או אינו רוצה לראות בשלמותה, פוגש את הטוטליטריות במחצית הדרך.

דמותו של פרנק, מושל פולין, אינה ברורה ואינה חד-משמעית. בניגוד למעמדו הרם הוא היה אישיות חלשה ובלתי יציבה.

פון שיראך, שעמד בראש תנועת הנוער ההיטלראי, מייצג את הנוער. פסט מתאר את הלכי הרוח בקרב הנוער לפני מלחמת העולם הראשונה ובעקבות השבר שאחריה, הרקע שאיפשר את היסחפותם אחרי הכוח החדש.

אחדותו של קורפוס הקצינים שנשברה נידונה בפרק העוסק בחבר הקצינים. הפרק מתייחס בעיקר לתפיסה של חובת החייל ושל הכבוד לסמכות. ללא קשר לדעות הפרטיות של הקצינים, חובת הציות, שעוגנה בשבועה, מנעה התנגדות. המרד ביולי 1944 היה הנסיון הרציני היחיד לצאת ממסגרת הציות.

הפרק העוסק באינטלקטואלים מנסה, לדעתי, לתפוס קהל מגוון מדי בתוך הכללה אחת.

המפלגה הנאצית היתה גברית במובהק, ולאשה יוחד תפקיד האם, או בגסות יתרה תפקיד ההולדה. סלידתו של הנאציזם מן העולם המודרני התבטאה גם במחיקת הישגי התנועה לשחרור האשה. למרות זאת נוכחותן של הנשים בקהל המעריץ של היטלר היתה משמעותית. פסט מתייחס בהקשר זה למיניות המודחקת והמעוותת של היטלר, ולאספקטים המיניים והיצריים של הופעותיו הפומביות.

האס, מפקד אושוויץ, הוא נושאו של הפרק האחרון. האיש שניהל את מחנה הריכוז וההשמדה הגדול מכולם, והיה מעורב בתהליך לפרטי פרטיו, כתב במהלך משפטי נירנברג: "בבלי דעת [ההדגשה שלי] הייתי בורג בשרשרת של מכונת ההשמדה הגדולה של הרייך השלישי". דבריו אלה נכתבו לא מתוך מחשבה על קו הגנה, אלא בכנות גמורה. הוצבה לו משימה, שאותה ניהל כמיטב יכולתו, ומכיוון שלא נהנה לראות עינויים ודם, תפס את עצמו כאדם רגיש ומצפוני. היטלר הצהיר פעם שהביטוי "פשע" בא מעולם שעתה אבד עליו הכלח, שעכשו יש רק פעילות חיובית ופעילות שלילית, והאס היה תוצר של התפיסה הזאת, שניצב מחוץ לכל קטגוריות מוסריות מקובלות, מחוץ לכל מגע אישי עם מעשיו. כל מודעות לאשמה אישית סולקה, ורצח היה פשוט הליך מינהלי. בביוגרפיה של שפר כתב פסט כי אנשים כהיטלר היו ויהיו, אך אנשים כשפר – המאפשרים -הם אלה שצריכים להדאיג אותנו. הייתי מוסיפה אליהם גם אנשים כהאס, שרצה לחיות בחווה בשלווה עם אשתו ועם ילדיו, אך כשנקרא לנהל מחנה השמדה, עשה זאת באותה השלווה ובלי מודעות כלשהי לאשמתו. פסט אמנם שמר אותו לסוף הספר, לכאורה אחרון ברשימה, אך מבחינתי ההתוודעות אל עולמו הפנימי היא חוויה מצמררת ומטרידה עד מאוד.

לסיום עושה פסט נסיון לסכם. כמצוטט בפתיחה, הוא עומד על הפער שבין בינוניותם עד אפסותם של האנשים לתוצאות מעשיהם. הוא מסתייג מן התפיסה הדמונולוגית: במקום "המפלצת מן המעמקים", שלה ציפה העולם, עלתה מספסלי הנאשמים רק "נורמליות" משעממת. את שורש הרע הוא מוצא בהעדר גישה הולמת לפוליטיקה, בתפיסת חינוך שהפכה את הפוליטיקה לעסק מתועב של אנשים מפוקפקים או לענין עבור אנשים חזקים, ובתפיסת המדינה לא כמגינת זכויות הפרט, אלא כגורם מוחלט בעל טענות נרחבות להכנעה.

מטרתו של פסט ב"פני הרייך השלישי" היתה לתאר ולנתח את המבנים הפסיכולוגיים, את הפתיחות לאידאולוגיה הטוטליטרית, כפי שבאה לידי ביטוי בדוגמה הנאצית. מנקודת הראות שלי הוא השיג את המטרה. "פני הרייך השלישי" הוא ספר מרתק, מושקע, וניכר שנכתב באכפתיות, מתוך רצון עז להבין, בצירוף נסיון להתריע מפני שיכחת היטלר, משום ששיכחה פירושה לא רק טשטוש העבר, אלא גם טשטוש התהליכים שאפשרו אותו, ושעלולים לאפשר את חזרתו.

Das Gesicht des Dritten Reiches – Joachim C. Fest

מערכות – משרד הבטחון

1987 (1963)

תרגום מאנגלית: גבי פלג

אלברט שפאר / יואכים פסט

f0_0244_0000_festsper

כותרת משנה: פסק דין סופי

היטלר הגיע לכאורה משום מקום […]. דומיו עתידים לשוב ולצוץ תמיד. ואולם שפאר היה הן מבחינת רקעו והן מבחינת חינוכו תוצר מובהק של התהליך הארוך של כינון התרבות. הוא הגיע מבית מהוגן עם ערכים נוקשים, והתחנך בבית מדרשו של מורה שהקדיש מאמצים רבים כדי להעביר לתלמידיו לא רק ידע מקצועי אלא גם סטנדרטים שנועדו לעמוד בפני פיתויי הדור. שפאר, הרבה יותר מהיטלר, מאלץ אותנו להכיר בשבריריותם של אמצעי הזהירות האלה, ולראות את הסכנה המתמדת שנשקפת לאדמה הזאת שכולנו חיים עליה.

אלברט שפאר, יליד 1905, היה אדריכל צעיר, כשבשנת 1933, בעקבות עבודת שיפוץ במטה המפלגה הנאצית בברלין, פגש לראשונה את היטלר. זו היתה תחילתה של חברות קרובה. שפאר, שהצטרף למפלגה כבר ב-1930, התרשם עמוקות מאישיותו של היטלר. היטלר מצדו חש בנוח בחברת הצעיר, שאתו יכול היה לשוחח ארוכות על אדריכלות ועל אמנות. שנה אחר כך מונה שפאר לאדריכל ראשי, ובשל עבודתו – בצמוד להיטלר – על תכניות לבניה מחדש של עיר הבירה, מונה לתפקיד המפקח הכללי על בנית בירת הרייך. שני הידידים בילו יחד על בסיס יומי: שביל קצר הוביל מלשכת הקנצלר אל משרדו של שפאר, והאדריכל ומשפחתו אף נענו להזמנתו של היטלר לגור בסמוך לביתו. הוא היה האזרח היחיד שנכח בישיבות הערכת מצב במשכנו של היטלר. השניים עסקו רבות בתכנוני מבנים מגלומנים – כל מבנה חייב היה להיות גדול משמעותית מכל מבנה אחר בעולם, להאדרת שמה של גרמניה. שפאר עסק גם בתכנון מצעדים ואספות המונים. בפברואר 1942 קודם שפאר לתפקיד שר החימוש. אם עד כה שמר מרחק מפוליטיקה, כעת הפך רשמית לחלק מן המערכת הפוליטית. האנרגיה, שהופנתה עד כה למאמצי בניה אינטנסיבים, מצאה לה אפיקים חדשים ונרחבים יותר. שפאר הגביר את כוחו מיום ליום, נגס בסמכויותיהם של אחרים – פיקוח על החימוש בארצות הכבושות, תחבורה, בניה, הכספים והחימוש של הוורמאכט, הברזל והפלדה, ועוד – עד ששלט בפועל על כל מערך היצור בגרמניה. בשלב מסוים באותה שנה סומן כמועמד אפשרי להיות יורשו של היטלר.

למרות הקירבה היומיומית שלו להיטלר, ולמרות היותו מעורב עד צוואר בהנהגת המדינה, כשהגיע המועד לתת דין וחשבון על מעשיו טען לאי-ידיעה. יואכים פסט מביא בספר זה עדויות רבות לא רק לידיעה, אלא גם להשתתפות פעילה בפשעים. כבר בינואר 1939 הוסיף שפאר למשרדו – המפקח הכללי על בנית בירת הרייך – חטיבה מרכזית לישוב מחדש. החטיבה רשמה את התושבים שגרו באזור המיועד לפינוי בברלין (בשל תכניות הבניה מחדש של העיר), והעבירה אותם לדיור חלופי. הדיור החלופי היה במרבית המקרים רכושם של יהודים, ואלה נדרשו לפנות את מגוריהם. תחילה נדחסו לבתיהם של יהודים אחרים, ובשלב מאוחר יותר גורשו מן העיר. במזכר ששרד שואל שפאר ישירות, ובקוצר רוח, לעדכון בנושא פינוי אלף יהודים. ידוע כי כמה רישומים מרשיעים בנושא זה נמחקו מהגרסה הרשמית של ארכיון המשרד, אמנם לא ביוזמתו של שפאר, אך בידיעתו. הוא ראה במו עיניו את בית הכנסת החרב בברלין בעקבות ליל הבדולח, וחש אי נוחות לנוכח התגודדותם של היהודים המפונים בתחנות הרכבת. בשלב מאוחר יותר הזדעזע ממצבם של האסירים במחנה עבודה תת קרקעי שסופח למפעל חימוש, והורה לשפר את תנאיהם (הוראה שלא בוצעה). הוא היה שותף להעסקתם של אסירים במפעלים שהוקמו ליד המחנות. לא ראה? לא ידע? לא רצה לראות, ולא רצה לדעת. שפאר, כרבים אחרים, העדיף לשקוע ב-ד' האמות של עבודתו, ולהדחיק את הפוליטיקה על כל מוראותיה. פסט חוזר ומתייחס לענין זה, העומד בלב הנסיון לפצח את אישיותו של שפאר, לאורכו של הספר כולו:

שפאר לא היה תמים עד כדי כך שיוכל להתעלם מכמה מהיבטיו הדוחים של המשטר [..] אבל הסתיגויות כאלה נדחקו הצדה מפני תחושת ההתחלה החדשה ששטפה את הארץ […]. אם נותרו בו הסתיגויות כלשהן, הן נעלמו כליל לנוכח קידומו האישי על ידי היטלר […]. לפיכך אימץ שפאר את הרודנות, את האכזריות המחלחלת בכל, ואת העקרון שדברו של היטלר הוא חוק.

הערתו של שפאר, "אירועים פוליטיים לא העסיקו אותי", היתה, במובנים רבים, מפתח להבנת התקופה ההיא […] גישה זו מונחת ביסודן של הסתירות הרבות אשר אפיינו את מעשיהם כמו גם את מחדליהם של רבים כל כך ממש עד הסוף: התחושה שאפשר לשרת את היטלר "בעיניים עצומות", ובה בעת לבוז לחבר מרעיו ולאופני פעולתו, שאפשר להעריץ את האסטרטגיה שלו וליהנות מהצלחותיה מבלי לחוש אחריות כלשהי לאמצעים המשמשים אותה – התחושה כי אדם יכול להסב לשולחנה של השררה ועדיין להוותר מרוחק ומסויג.

מצב התלות המוחלטת שבו הציב את עצמו גרם להמרת הכל להליכים מנהליים, ולכן בעבורו, גורלם של שבעים וחמישה אלף בני אדם, שאת חייהם שינה באופן טרגי לבלי היכר, התמצה לכדי לא יותר מנהלים אדמיניסטרטיביים במסגרת ה"אמצעים לישום מדיניות הבניה".

בחודשים שלפני ספטמבר 1939 תמך שפאר בצעדים מלחמתיים, והמשיך לתמוך במדיניותו של היטלר עד שלהי 1944. כשהתבוסה כבר היתה בגדר ודאות, עדיין התנהלו במטהו של היטלר מאבקי כוח עיוורים לכל התרחשות חיצונית, ולדברי פסט הוא ראה כעת את מה שבעצם התגלם בחבורה הזאת: לא יותר מבליל של אנוכיות, שנאה יוקדת לעולם ותאוות הרס. היטלר עצמו, שטוף הזיות גדלות ואחוז זעם על התנפצות חלום הרייך השלישי, הכריז על מדיניות חסרת פשרות של אדמה חרוכה. מדיניות זו כוונה לא רק נגד יריביו, אלא גם נגד בני עמו, שלא היו ראויים, לדעתו, לגורל מפואר יותר, ולמעשה בגדו בו ובחזונו. מליוני בני אדם נדרשו לעזוב את ישוביהם, ולהעלותם באש. מפעלי תעשיה ותשתיות נידונו להרס ללא תקנה: "יתכן שנובס. אבל אם ניפול, נקח עולם שלם אתנו". שפאר ניהל החל משלב זה מדיניות כפולה: מצד אחד ניסה לסחוט מתעשית החימוש את שארית עתודותיה, ומצד שני התנגד בגלוי ובנחישות לפקודות ההרס של היטלר: הוא הורה על הקצאת כלי תחבורה לאספקה אזרחית, ביטל הוראה של היטלר להגביר יצור גז רעיל, עצר הרס מפעלים באמצעות יחידות אבטחה והסתרת מטעני הנפץ ועוד. הוא לא היה היחיד, וזכה לעידוד או לפחות להתעלמות מצד בכירים אחרים. שנים קודם לכן כתב היטלר ב"מיין קמפף": "אם אומה מובלת לאבדון על ידי התנהגות ממשלתה, אז המרד אינו רק זכותו של כל אחד מבניה, אלא גם חובתו". שפאר חשב להציג את הקטע הזה בפני היטלר כדי להצדיק את מאבקו נגד ההרס.

למרות שבשלב זה שנא את היטלר ואת התנהלותו המטורפת – הוא תכנן כמה תכניות להתנקשות בחיי המנהיג, אך לא מימש אף אחת מהן – ההיקסמות שלו ממנו לא פגה. כשהתעמת אישית עם היטלר, נכנע שוב לכוחו המאגי העדיף, וכשהיטלר דרש תשובה ברורה לשאלה אם שפאר מאמין שאפשר לנצח במלחמה (במרס 1945…), ענה למרות הכל: "מיין פיהרר, אני ניצב מאחוריך ללא סייג".

בשלהי אפריל 1945, בשעה שמנהיגי הנאצים נמלטו מברלין ומהיטלר בהמוניהם, שפאר עשה את הדרך ההפוכה, ובא להפרד. בזכרונותיו סיפר על מניעים אחרים, כמו פרידה מעמיתים, ורצון לשחרר ידיד שנדון למוות, אך אלה היו תירוצים בלבד. שפאר והיטלר בילו שעות ארוכות ביחידות, בשיחה ובשתיקה, שבו לשוחח כבימים עברו על אדריכלות.

שפאר התבשר על מותו של היטלר, כשניסה לבסס לעצמו מעמד בחצרו של דניץ, שהוכרז כיורש.

באותו ערב, כשנכנס שפאר לחדרו החדש באחד הצריפים ופתח את מזוודתו, הפריט הראשון שנתקל בו היה התיבה המכילה את התמונה עם ההקדשה שהעניק לו היטלר ב-19 במרס. התמונה שעליה, בכתב רועד, הובעו רגשי "חברות לנצח", הכתה בו כמהלומה בלתי צפויה. בעודו מניח את התמונה על השולחן שלצד מטתו, החל שפאר לגעות בבכי שלא פסק זמן רב. 

במשפטי נירנברג היה שפאר הנאשם היחיד שנטל על עצמו אשמה ואחריות, אם כי הוסיף להחזיק בטענת ה"לא ידעתי":

הצהרותיו על אי-ידיעה אינן מפחיתות מאחריותו לזוועות שאל מול פניהן, הוא טען, עצם את עיניו. שפאר הכיר בכך בפירוש […] אבל הוא סירב לוותר על ההבחנה בין ידיעה ודאית על תכנית רצח שיטתית ומכוונת, לבין חשש כללי המבוסס על ניחושים ועל חשדות אפלים ביותר. מבחינה חוקית, אין בידיעה בלבד כדי להרשיעו, אך בהיבט המוסרי היתה לידיעה משמעות רבה. משום כך דבק שפאר בהבחנה זו בכל כוחו.

הטקטיקה שנקט שפאר הצילה את חייו, אך שלחה אותו למאסר של עשרים שנה בכלא שפנדאו. מאז המשפט ועד היום נסבו מחלוקות רבות, ובלתי פתירות, סביב דמותו. בסביבה המיידית של היטלר, שהורכבה מותיקי המפלגה, אידיאולוגים שטופי מוח, רודפי כוח, חסרי כישורים ברובם, הוא היה היוצא דופן. אדם נורמטיבי, רחוק מן האידיאולוגיה הנאצית, שהיתה בעיניו אוסף של הבלים, עסוק בשאיפותיו הפרטיות, אמנם קר רוח וקר לב אך לא רצחני. פסט טוען כי אנשים כמו שפאר הם אלה שאפשרו את המשטר הנאצי. הגרעין הקשה של המפלגה כלל אנשים שלא היה בכוחם לנהל מדינה. מליוני המומחים, דוגמתו של שפאר, שהעמידו את עצמם לרשותם מרצונם החופשי – חלקם מתוך אמונה, חלקם ממניעים פרטיים – הם שהציעו את המצע הנוח לשגשוגו של הרייך.

"אלברט שפאר" מוגדר כביוגרפיה, אך ההתיחסות שלו לחייו הפרטיים של שפאר מעטה. הוא פותח בתיאור הסביבה החברתית בה גדל, כבסיס להבנת תפיסותיו (ולהבנת הנהירה של המעמד הבורגני אחרי היטלר), מזכיר את נישואיו "מתחת למעמדו", ומסתפק בזה. בהערת אגב מתברר איפשהו במהלך הספר שנולדו לו שישה ילדים. גישה זו מרחיקה את הספר לחלוטין מן התחום הרכילותי, וממקדת אותו בנושאים המעניינים באמת: מבט קרוב אל לב ההתרחשויות, ומבט חודר עד כמה שניתן אל לבו של שפאר.

ספר מרתק, מסעיר, ומחייב מחשבה.

Speer – Joachim Fest

דביר

2008 (1999)

תרגום מאנגלית: אסף תמרי ועמית יריב

יסתובב לו העולם הגדול / קולום מק'קאן

968459

ב-7 באוגוסט 1974 מתח פיליפ פטי, לולין וקוסם צרפתי, כבל בין גגות מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק, ובמשך כארבעים וחמש דקות טייל לאורכו שמונה פעמים, רקד, רץ, ישב ושכב, בלי רשת בטחון ובלי כל אמצעי הגנה אחר, למעט מוט לשיווי משקל. בראיון שהעניק זמן קצר אחר כך הגדיר את הרגשתו במלים פשוטות, אולי משום שאנגלית אינה שפת אמו, אולי משום שהיה איש של מעשים ולא של מלים, או אולי משום שאין מלים גדולות דיין לתאר את תחושת החופש והחיים והאופוריה: “I was happy happy happy… happy” (הראיון נכלל בסרט שבקישור).

קולום מק'קאן בחר באותן ארבעים וחמש דקות, בחוויה הפרטית היחודית של פטי, כציר לספר, ורקם לצידה ובמשולב בה את סיפוריהן של מספר דמויות בניו יורק של אותה שנה. זוהי השנה שאחרי נסיגת ארצות הברית מויטנאם, מלחמה שגבתה ממנה למעלה מ-58,000 הרוגים. פרשת ווטרגייט מגיעה לשיאה, והתפטרותו של ניקסון ממש מעבר לפינה. ניו יורק שבספר היא עיר חסרת מנוחה, הפשע מבעבע, אנשים אבודים מחפשים מפלט, עדיין יש גזענות, הפערים החברתיים בולטים. בפרק המסופר מעיניו של סולומון סודרברג, שופט בערכאה הנמוכה, זה שמטפל מדי יום בעשרות תיקים חדשים, העיר מצטיירת כך:

הגאות עלתה ונכנסה ואז יצאה, והשאירה מאחוריה טינופת. הוא צפה בתהלוכה הנכנסת ויוצאת מאולם המשפט שלו, בכל מחלקה שהיה בה באותו יום, ותהה איך במשמרת שלו נהייתה העיר מגעילה כל כך.

מק'קאן בנה את ספרו בדרך דומה לזו שנקט ב"לחצות אוקינוס" וב"הצד האחר של האור". הספר נפתח במספר סיפורים, לכאורה נפרדים זה מזה, שרק מיקומם בניו יורק באותם ימים משותף ביניהם. בפרק הראשון אנו מתוודעים לקוריגן, נזיר אירי שמתמסר לטיפול בזונות ובדיירי בית אבות. קוריגן חי בעוני, סופג מהלומות מסרסורים, ומתמיד בשלווה במשימות שלקח על עצמו. עולמו מתערער כשהוא מתאהב, ומכיוון שהוא לוקח את נדריו ברצינות מרובה, הוא נקרע בין האהבה לאשה למחויבות לאלוהיו. הפרק השני סובב סביב קלייר, תושבת האזור העשיר של העיר, אשתו של השופט סודרברג, ששכלה את בנה בויטנאם, ומארחת בביתה קבוצת תמיכה של אמהות שכולות. בפרק השלישי מוצגת לארה, שיחד עם בעלה בליין אימצה הרחק מהעיר אורח חיים של שנות העשרים במטרה להגמל מסמים. ליד דמויות אלה, ולא פחות מרכזיות מהן, מופיעות דמויות נוספות: אחיו של קוריגן, טילי וג'זלין, אם ובת זונות, גלוריה ששכלה שלושה בנים. כל אלה, יחד עם מגוון של דמויות שוליות יותר, מרכיבות יחד מעין פסיפס, שאולי אינו מייצג בהכרח את אוכלוסית ניו יורק, אך נותן תחושה של חיים מורכבים ומבעבעים. לעושר הסיפורי תורמים עשרות הפרטים הקטנים שאינם חומקים מתשומת לבו של הסופר, ויוצרים ספר חי גדוש מראות ותחושות. בדומה לשני הספרים האחרים שהזכרתי, גם כאן הסיפורים השונים משתלבים יחדיו בעדינות. התרגום המצוין של אמיר צוקרמן תורם גם הוא לחווית הקריאה.

בסקירה על "לחצות אוקינוס" השתמשתי במונח קונטרפונקט כדי לתאר את האופן בו הקוים הסיפוריים השונים נרקמים יחדיו. בספר הזה האסוציאציה המוסיקלית שעלתה בראשי תוך כדי קריאה היא וריאציות. גיבורי הספר שונים זה מזה, אך הנושאים המעסיקים אותם מופיעים בספר בוריאציות שונות, על פי אופיים. היחס לאלוהים, לדוגמא, הוא מוטיב חוזר שכזה, החל בקוריגן, שכאמור נקרע בין אלוהים לאהבה, דרך טילי הזונה, שבאה אתו חשבון: אני לא יודעת מי זה אלוהים, אבל אם אפגוש אותו מתישהו בקרוב אני הולכת להעמיד אותו בפינה עד שיגיד לי את האמת – ועד גלוריה שויתרה עליו למען שלוות נפשה: אני יודעת שעשיתי מעצמי טפשה לפעמים, ושאלוהים עשה ממני טפשה לא פחות פעמים. ויתרתי עליו בלי רגשות אשם מיותרים.

העיר ניו יורק, גיבורת הספר לא פחות מן הדמויות המתוארות בו, גם היא זוכה להתיחסויות שונות. מק'קאן מייחס להולך על החבל, לאחר שנשדד, את המחשבה הזו:

זו היתה העיר שלתוכה הזדחל – הוא הופתע לגלות שהיא מותחת את הגבולות עוד יותר ממנו.

והשופט סודרברג מסביר אותה כך:

לניו יורק יש דרך משלה: מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה. תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה, או ביופי שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה. ויש לו תיאוריה על זה: זה קורה שוב ושוב, כי לעיר אין ענין בהיסטוריה. דברים מוזרים התרחשו בה בגלל היעדר של שימת לב הכרחית לעבר. העיר חיה במין הווה יומיומי.

אל תוך היומיום של ניו יורק מגיח לפתע ההולך על החבל, נועז, שלוו, מסתורי, מעורר כבוד. קוריגן הגדיר אותו כמראה יפה ובלתי נשכח, אחת האמהות השכולות ראתה בו את בנה המת, שנים אחת כך נשאה איתה בתה של אחת הדמויות את תמונתו. ושוב מפיו של השופט ניתן ההסבר לקשר האמיץ שבין העיר להליכה על החבל:

וזה מה שהעלה על דעתו של השופט סודרברג את המחשבה שההולך על החבל הוא הברקה גאונית. שהוא כשלעצמו מצבת זכרון. הוא עשה מעצמו פסל, אבל פסל מושלם לניו יורק, זמני, למעלה באויר, גבוה מעל העיר. פסל שלא מקדש את העבר.

מק'קאן מתאר עיר קשה, אנשים סובלים, תופעות של עוני ומצוקה וגזענות, אבל גם כאן – כמו בספריו האחרים – הוא מאמין גדול בחמלה, בכפרת עוונות, בסליחה, באהבה, ברוח האדם. כך הוא אומר מפיה של אחת הדמויות בהתייחס להולך:

האדם לבדו נגד קנה המידה, עדיין כשיר להיות למיתוס למרות כל הראיות.

מומלץ מאוד

פרק ראשון

Let the Great World Spin – Colom McCann

עם עובד

2013 (2009)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

petit2

התמונות לקוחות מן הסרטpetit1

אגף הסרטן / אלכסנדר סולז'ניצין

64289

הסופר אלכסנדר סולז'ניצין ריצה עונשי מאסר והגליה לאחר שבמכתבים שכתב מתח ביקורת על סטלין. את חייו בגולאג ובגלות תיאר בספרים שפרסם, וביניהם "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ", "במדור הראשון", "ארכיפלג גולאג" ועוד. במהלך התקופה בה נכלא במחנה עבודה לקה בסרטן ואושפז. הספר "אגף הסרטן" מבוסס על התנסויותיו.

"אגף הסרטן" מפגיש דמויות מרחבי ברית המועצות, שלולא חלו לא היו נפגשות. הספר מתאר את "בני המזל", השוכבים במחלקת הגברים (חסרי המזל שוכבים במסדרונות ובכוכים מאולתרים), ומתמקד בעיקר בשניים מהם: פאבל ניקולאיביץ' רוסאנוב, פקיד בכיר בעל מצפון גמיש המורגל בתפנוקים, ואולג קוסטוגלוטוב, בחור פשוט אך תאב ידע שהוגלה לצמיתות מלנינגרד לישוב נידח ונחשל מסיבות שרירותיות. באמצעות הקונפליקט הבלתי נמנע בין השניים, כמו גם באמצעות סיפוריהם של החולים האחרים, מציג סולז'ניצין לקורא את פניה של ברית המועצות במחצית שנות החמישים, לאחר מותו של סטלין. ברית המועצות שבספר היא מקום של שחיתות ושל מחסור, של שרירות לב, של פערים מעמדיים גדולים למרות האידיאולוגיה הקומוניסטית, מקום של חוסר יציבות, של גורלות העשויים להשתנות ברגע.

לצד החולים, סולז'ניצין מספר גם את סיפורם של אנשי הצוות הרפואי, העובדים בתנאים קשים, נתונים למרותם של עסקנים, נאלצים לסבול מינויים פוליטיים של רופאים בלתי ראויים, מגששים דרכם ברפואה בהתהוות, נדרשים למנוע טיפול מחולים סופניים. בעוד עולמם של החולים מצטמצם לתחומי בית החולים (אם כי אולג שוחר החופש מצליח למצוא הזדמנויות לנשום אויר מחוץ לאגף), הרופאים והאחיות מנהלים גם חיים פרטיים מחוץ למוסד, והספר מאפשר הצצה אל תנאי המגורים הצפופים, כפויי השיתופיות, של האזרח הסובייטי.

סיפורה של ברית המועצות הוא פן דומיננטי אחד בספר. הפן הדומיננטי השני הוא החיים עם המחלה נוכח אימת המוות. סולז'ניצין מיטיב לתאר את הפחד ואת התקווה, את האשליה ואת ההשלמה.

כמו בספר "כנגוח העגל את האלון", גם כאן משכה את תשומת ליבי התיחסותו של הסופר לכתיבה תחת אילוצים. בעוד בראשון כתב את הדברים מפיו עצמו, הפעם בחר כדוברת בבתו של רוסאנוב, המציגה עמדה הפוכה משלו, והלגלגנות ברורה. הנה כמה דוגמאות:

על הכשרון לתאר פרטים:

יש לי רעיון! לא אתחיל להתעסק בכל דמות לחוד ואין כל צורך בכך! אני מתארת לעצמי סוג של חדשנות מעין זה: לתאר בבת-אחת קולקטיבים שלמים, במשיחות-מכחול רחבות. הרי תמצית החיים בקולקטיב ולא באישיות בודדת.

על אימת הביקורת הספרותית:

לגדפני בכל הרצינות – לכך לא יגיעו לעולם, כי לא ימצאו אצלי סטיות רעיוניות […]. ואני טוענת: העיקר לדבוק בנימוסין ולהיות ערה לאירועי הזמן! והביקות לא תפגע בך.

על הכנות בספרות:

הכנות אינה יכולה לשמש עקרון בספר. כשהמחשבות מסולפות או מתנכרות לאוירה השוררת, הכנות מזיקה ומגבירה את השפעתה הרעה של היצירה! הכנות הסוביקטיבית עלולה להתנגש באמיתות תיאור החיים.

סגנונו של סולז'ניצין הוא שילוב של פרוזה עובדתית עם ציניות מושחזת. את מלאכת הצגת עמדותיו ודעותיו הוא מותיר בידי גיבוריו, הן אלה המדברים בשמו, והן אלה המייצגים את כל מה שהוא בז לו ומתקומם נגדו. התוצאה היא יצירה מרהיבה, מקיפה ונוגעת ללב.

Раковый корпус – Александр Солженицын

עם עובד

1968 (1970)

תרגום מרוסית: יוסף סערוני

נתיב החירות / הווארד פאסט

%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%91-%d7%94%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa

"נתיב החירות" מתרחש בדרום ארצות הברית בתקופת השיקום שאחרי מלחמת האזרחים. המלחמה, שפרצה על רקע המחלוקת בנושא העבדות, הותירה מדינה מדממת ומפוצלת, שנאלצה להתמודד עם השבת הקונפדרציה אל האיחוד, ועם המאמץ לשלב את העבדים המשוחררים בעם האמריקאי. תקופת השיקום, שנפתחה במדיניות מתונה של הצפון כלפי מדינות הדרום, עברה כעבור מספר שנים לגישה אגרסיבית יותר, כולל נוכחות חיילים מן הצפון בדרום כדי לאכוף מתן זכויות שוות לשחורים, והסתיימה בעלית כוחם של הרדיקלים בדרום (כולל התנועה הגזענית האלימה הקו קלוקס קלאן), ובאדישות מצד הצפון, שתוצאתן היתה כשלון שילוב העבדים המשוחררים כאזרחים שווי זכויות.

במרכז הספר הציב פאסט את גדעון ג'קסון, עבד משוחרר, שלחם במלחמת האזרחים לצד כוחות הצפון, ונבחר על ידי חבריו לייצג את מחוזו בעצרת המחוקקת של דרום-קרולינה. העצרת נועדה להסדיר, בין השאר, את מעמדם של העבדים המשוחררים, ועסקה בנושאים כמו חינוך, זכויות לרכישת אדמה וכדומה. בהמשך הפך ג'קסון לסנטור, ובמקביל ארגן את חבריו העבדים לשעבר, יחד עם כמה לבנים מן המעמד הנמוך, במטרה לאסוף כסף ולרכוש את המטעים שננטשו על ידי מעבידם לשעבר. כשהתברר לו שהצפון עומד להוציא את חייליו ממדינות הדרום, למרות שמשמעות הדבר היא הפקרת השחורים לאלימותם של הלבנים שלא השלימו עם מפלתם במלחמה, שב לביתו כדי להגן על משפחתו ועל חבריו. כשלונם היה ידוע מראש ובלתי נמנע. רק שנים רבות אחר כך, ב-1964, הצליחה התנועה לזכויות האזרח להשלים את השיקום הלכה למעשה.

הווארד פאסט מתאר באופן משכנע ונוגע ללב את יציאתו של ג'קסון מעבדות לחרות, ואת המהפך שעבר מאדם שהיה סגור בתוך עולמה המצמצם של העבדות, ויצא ממנו חסר השכלה, מתקשה עד מאוד בקריאה ובכתיבה, חרד מהאחריות שהוטלה עליו, אל המנהיג הבטוח בעצמו ובזכויותיו, שאינו מוכן להתרפס כדי לשרוד, ומסוגל לעמוד בפני נשיאים ובפני אנשי חוק מקומיים כאדם שווה מעמד. פאסט מיטיב לתאר גם את העוינות הגזענית של הלבנים שמעמדם הכל-יכול נלקח מהם, והם אינם מסוגלים להשלים עם השינוי, ואינם יכולים, או אינם רוצים, להשתחרר מן הגזענות ומראית השחורים כנחותים.

דמותו של גדעון ג'קסון מבוססת על כמה מנהיגים שחורים בני זמנו, והאחוזה בה מתרחשים הארועים מייצגת אחוזות רבות דוגמתה. בתקופה בה נכתב הספר היה כשלונה של תקופת השיקום סיפור שאינו מסופר, כתם שחור בהיסטוריה שנבלע תחת הילת המטרה הנאצלת של המלחמה. כיום מודים רוב ההיסטוריונים בכשלון: מבחינה חוקתית גרידא אמנם מדובר במהפכה של ממש, אך התיקונים החוקתיים לא חלחלו אל כל שכבות האוכלוסיה, ולא היטיבו עם מי שזקקו להם ביותר.

אהרן אמיר תרגם את הספר בלשונו הנמלצת, ובעברית של קום המדינה, שפה שהיתה בתהליך של המצאת עצמה מחדש. התרגום מצטרף לסיפור העוצמתי ולכריזמה של גדעון ג'קסון, ויחד הם מעניקים לקורא חוויה היסטורית וספרותית בלתי נשכחת.

 

Freedom Road – Howard Fast

ספרית הפועלים

1949 (1944)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר