הזר / אלבר קאמי

thestranger-bookcover-heb

מתוך הנחה שעלילת "הזר" ידועה ברבים, הסקירה מכילה ספוילרים.

"הזר" הוא סיפורו בגוף ראשון של מֶרסו, צעיר תושב אלג'יר, הרוצח אדם שפגש לראשונה ביום הרצח, ימים ספורים לאחר שאמו נפטרה. הפיסקה הפותחת את הספר מעידה היטב על אופיו של המספר:

היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהמעון: "אמך נפטרה. הלוויה מחר, בכבוד רב". אי-אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול.

ללא מילה טובה על המנוחה, ללא הבעת ענין בנסיבות המוות, ללא הבעת רגש כלפי האובדן – רק תהִיה אגבית באשר למועד המוות. כזה הוא מֶרסו לכל אורכו של הספר – אדיש, חף מרגש, נגרף עם הארועים סביבו. שכנו הסרסור מבקש ממנו לכתוב מכתב שירגיז את אחת הזונות שהוא מעסיק, והוא נענה – "כתבתי בלי לחשוב הרבה, אבל השתדלתי להשביע את רצונו של רמון, כי לא היתה לי סיבה לא להשביע את רצונו". חברתו מארי מציעה שיינשאו, והוא נענה למרות שאינו אוהב אותה – "אמרתי שאין לזה כל חשיבות, ואם היא רוצה אנחנו יכולים להתחתן". מעבידו טוען כנגדו שאין לו שאיפות, אבל הוא עצמו סבור ש"לכל זה אין בעצם חשיבות". רק למצוקות גופניות יש השפעה על הלכי רוחו. כשהוא סובל מן השמש המלובנת על שפת הים, ומבקש לעצמו מפלט בפינה מוצלת ובה מעיין צונן, הוא יורה למוות בבחור שיושב שם.

חלקו הראשון של הספר עוסק בחציו בליל השימורים ליד ארונה של אמו ובלוויה שאחריו, ובחציו בימים שאחרי, ימים שבהם הוא הולך עם מארי לקולנוע לצפות בסרט קליל, שוכב איתה בפעם הראשונה, והולך עם מכריו לים. חלקו השני של הספר מתאר את המשפט בעקבות הרצח, ואת החודשים הראשונים בכלא בהמתנה להוצאה להורג.

הספר נותח לאורכו ולרוחבו, החל מן המסה "המיתוס של סיזיפוס" של קאמי עצמו ומאמרו של סארטר אודות הספר, ועד התיחסויות בנות זמננו. המוטיב המרכזי הוא האקזיסטנציאליות, הווה אומר התפיסה הפילוסופית הקובעת כי האדם קודם כל קיים, ורק אחר-כך מייחס משמעות לקיומו. מֶרסו הוא כזה: לשום דבר אין חשיבות בעיניו, הוא פשוט מתקיים. רובד נוסף, שמקבל את משמעותו מן התקופה בה ראה הספר אור, תקופת מלחמת העולם השניה, אינו מקבל ביטוי ישיר בספר, אך לא ניתן להתעלם ממנו: בימים בהם מליונים מתאבלים על מליוני הרוגים ונרצחים, איזו משמעות יש לעובדה שאדם יחיד אינו בוכה על אמו? איזו משמעות יש לחיים בכלל?

הרגשות היחידים שמֶרסו חש עולים במהלך המשפט, כשהוא עומד במוקד תשומת הלב: "בפעם הראשונה אחרי שנים רבות התעורר בי רצון אוילי לבכות, כי הרגשתי כמה כל האנשים האלה מתעבים אותי". גם תחושת אשמה ראשונית, שתתפוגג בהמשך, עולה בו באותו מעמד, כשהוא מבין שהצופים במשפט מתקוממים כשהם שומעים ששתה קפה בחלב מול גופתה של אמו. אבל רק איש הדת, שבא לשוחח אתו בתאו בכלא, מצליח להוציא אותו משלוותו, כשהוא מנסה לשדל אותו למצוא את האלוהים שבלבו: "חייתי חיים כאלה, ויכולתי לחיות חיים אחרים. עשיתי כך ולא עשיתי כך. לא עשיתי דבר זה, אבל עשיתי דבר אחר. אז מה? אין חשיבות לשום דבר, לשום דבר […]. מה אכפת לי אלוהים שלו, החיים שאדם בוחר לו, הגורלות שאדם בוחר לו, שהרי גורל אחד ויחיד עתיד לבחור בי עצמי ובמליארדים של מיוחסים שאומרים, כמוהו, שהם אחי".

הספר הקצר הזה אמנם מתרכז במֶרסו, אך מוצא פנאי להתייחס בביקורתיות אל כל הגורמים הממסדיים המעורבים בחייו: מנהל מושב הזקנים מוטרד לא מהשפעת מות האם על הדיירים האחרים, אלא מהשפעת מצב רוחם על הצוות. העתונאי מספר למֶרסו שהעתונים ניפחו את סיפורו משום שהקיץ הוא עונת שפל לעיתונים. השופט והתובע מנהלים את משפטו כהצגה, והכומר מדקלם ססמאות. הביקורת הזו אין בה כדי לגרום למספר, ולקוראים, לחוש חמלה על מֶרסו, שכן לא המערכת היא שעיצבה את אופיו, ולא היא שגרמה לו להרוג אדם, אבל היא מרחיבה את האבסורד – פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, כפי שכתב קאמי ב"המיתוס של סיזיפוס" – מן הפרט אל הכלל.

במשולב עם הסיפור המורכב והמסעיר, הספר מצטיין גם בסגנונו. כל מילה וכל משפט מונחים במקומם המדויק וחשובים לתוכנו של הסיפור, ללא "שומנים" וללא גלישות מן העיקר.

המתרגמת אילנה המרמן צירפה לספר אחרית דבר מעניינת.

מומלץ מאוד

L’étranger – Albert Camus

עם עובד

1985 (1942)

תרגום מצרפתית: אילנה המרמן

מודעות פרסומת

הדֶבֶר / אלבר קאמי

11079

"הדֶבר" מתרחש בשנות הארבעים של המאה העשרים בעיר אוראן, היושבת על החוף באלגי'ריה הצרפתית. יום אחד מתחילים התושבים למצוא בבתים וברחובות עכברושים מתים בכמויות הולכות וגדלות. תופעה מטרידה זו היא הסימן הראשון למגפת הדֶבר התוקפת את העיר. אלבר קאמי מתאר בחמשת החלקים המרכיבים את הספר את הלכי הרוח של התושבים במקביל להתפתחות האסון: החלק הפותח עוסק בתקופה שבה החלו הרופאים והשלטונות להבין כי מדובר במגפה, והחליטו להטיל על העיר סגר, אין יוצא ואין בא. החלק השני מתאר את האוירה במקום בשל הסגר, אוירה שהמספר – ההיסטוריון של הלבבות הקרועים והתובעניים אשר שת אז הדֶבר לכל בני עירנו – מגדיר בעיקר כ"נכר". החלק השלישי עניינו תקופת ההסתגלות, ואתייחס אליו בהמשך  בהקשר להיבט אחר של יצירה. החלק הרביעי מוביל אל הסימנים הראשונים לדעיכת המגפה, והחמישי מתרחש בימים שאחריה.

קאמי אמנם מתאר את הלכי הרוח של הציבור בכללותו, אך מרחיב בסיפורן של כמה דמויות מרכזיות. הראשית שבהן היא זו של ד"ר רייה, רופא מקומי. אשתו עזבה את העיר בשל מחלתה ימים ספורים לפני הסגר, ואמו באה לגור אתו בהעדרה. ד"ר רייה הוא אדם עדין, נמנע מדעות נחרצות ובוחר במעשים. נראה לי שאפשר לאפיין את תפיסת עולמו ואת אופיו במילותיו שלו: "אינני יודע מהי [יַשרוּת], בדרך כלל. אבל במקרה שלי יודע אני שפירושה לשמש במקצועי".

לצדו של רייה נלחם במחלה אדם בשם טארו, שהגיע לעיר מספר שבועות לפני הסגר. השניים הפכו ידידים, ורייה, שאינו חטטן, ומעדיף, כאמור, להתרכז במעשים, אינו שואל אותו דבר אודותיו, רק מעריך את יוזמתו כשהוא מארגן יחידות מתנדבים שתעסוקנה בכל המטלות שמצריך המצב. מאוחר יותר יספר טארו לרייה על עברו, על תפיסת עולמו הנובעת ממנו, ועל יעדיו בחיים: "הכלל, מה שמעייני נתונים בו, הרי זה לדעת כיצד נעשים קדוש". רייה, שרגליו על האדמה, אומר מצדו: "חש אני יתר סולידריות עם המנוצחים מאשר עם הקדושים. אני, סבורני, אין לי נטיה לגיבוריות ולקדושה. מה שמעייני נתונים בו הוא להיות אדם". ולזאת עונה טארו בפשטות ובכנות: "כן, אנחנו מבקשים אותו דבר, אבל גדולה שאיפתך משאיפתי". טארו מנהל במשך כל התקופה מעין יומן, בו הוא מאבחן את המתרחש סביבו, והמספר מרבה לצטט מתוכו.

לצדם של רייה וטארו פועלים אנשים מעניינים נוספים. גראן, פקיד זקן, שתקוע מזה שנים באותה עבודה ללא קידום, מנסה כוחו בכתיבה, וכבר תקופה ארוכה הוא מלטש את המשפט הראשון במה שאמור להיות רומן. גראן נחלץ לנהל בהתנדבות את כל הרשומות הנדרשות לצורך עבודתם של הנלחמים במגפה. קוטאר, שכנו של גראן, שאליו אנו מתוודעים כשהוא מבצע נסיון התאבדות כושל, מסתיר עבר פלילי, והוא היחיד השמח על הסגר ואינו מצטרף למאבק: "אשר לי, אני מרגיש עצמי בטוב בתוך הדֶבר, ואינני רואה למה אתערב כדי להפסיקו". ראמבר הוא עתונאי, שאינו תושב העיר. הוא אינו מוכן להשלים עם הוראות הסגר, בעיקר משום שמחוץ לעיר מצויה אשה החשובה בעיניו, והוא מחפש דרכים לחמוק החוצה. כשיגלה שגם רייה הופרד מאשתו, אך אינו מדבר על כך כלל, יחדל מנסיונותיו ויתגייס ליחידות המתנדבים. ראמבר מייצג תפיסת עולם שלישית, לצד אלו של רייה ושל טארו: "קצתי באנשים המתים למען רעיון. אינני מאמין בגבורה, יודע אני שהדבר קל ולמדתי שהוא קטלני. מה שמעניין אותי הרי זה כשחיים וכשמתים על מה שאוהבים". דמויות מעניינות נוספות הן של השופט אותון, איש קר ומרוחק הרודה במשפחתו ומאבד את ילדו, ושל החולה הזקן שנכנס למיטה בגיל חמישים, ובמשך עשרים וחמש השנים שעברו מאז הוא מודד את הזמן החולף על פי קערות האפונים שהוא מקלף.

הספר עוסק בשלל נושאים שעניינם התגובה של בני האדם לנוכח אסון. נושא שחוזר ונשנה הוא האמונה הדתית, אותה מייצג המטיף פאנלו. המטיף נושא בשתי תקופות שונות שתי דרשות, בהן הוא מנסה להתמודד עם התפיסה של האל הממיט אסונות על מאמיניו. בדרשה הראשונה הוא טוען בזכות המעלות שבסבל, וקובע בבטחון שהחוטאים ייענשו וישרי-הדרך לא יינזקו. לאחר שהוא חוזה במו עיניו בסבלו של ילד ובמותו, התמודדותו קשה יותר, אך דבקותו באמונה נותרת בעינה. רייה, המייצג עמדה נגדית, אומר בפשטות: "פאנלו הוא איש הספר. הוא לא ראה מיתות רבות ולכן הוא מדבר בשמה של אמת. אבל הקטן שבכוהני הכפרים, האומר וידוי עם בני עדתו ואשר שמע את נשימתו של ההולך למות, חושב כמוני. הוא יטפל במצוקה קודם שיבוא להוכיח את מעלתה". לאחר הדרשה השניה טארו אומר על פאנלו כך: "כשעיני תמימים תנוקרנה, חייב נוצרי לאבד את אמונתו או להסכים שעיניו תנוקרנה. פאנלו אינו רוצה כי תאבד לו אמונתו. הוא יצעד עד הסוף".

יש שאינם קוראים את הספר כפשוטו, אלא מוצאים בו משל. על פי ויקיפדיה, הספר נכתב לאחר מלחמת העולם השנייה והוא מציג אלגוריה לתחלואי החברה האנושית הנגועה בחיידק השאננות, הרוע, ההרס וההרג. אני סבורה שקאמי בחר בדֶבר, שאכן היכה באוראן כמאה שנה קודם לארועים שבספר, כרקע לאבחנות על ההתנהלות האנושית – האישית והקיבוצית – והתנהלות זו היא נושאו של הספר, לא המחלה הספציפית או תחלואי החברה בכלל. רק בחלקו השלישי של הספר היתה לי הרגשה שקאמי נטל בהשאלה מן המציאות הקרובה של מלחמת העולם השניה ושל השואה. הוא מתאר את היעילות הביורוקרטית של הטיפול בגופות המתים על חשבון הטיפול ברגשות האבלים, את בורות הסיד ואת קברי ההמונים, את המשרפות ואת קרונות הרכבת המובילים גופות. אפשר לראות בתיאור התושבים החיים בסמיכות למשרפות הקבלה לתושבים שחיו בסמיכות למחנות ההשמדה: "התושבים נרגעו. רק בימי רוח גדולה הזכירם ריח רפה, הבא מן המזרח, כי שוכנים הם בתוך משטר חדש, וכי שלהבות הדֶבר טורפות את המס המועלה להן ערב ערב". בניגוד לפשטות הכמעט דיווחית של שאר חלקי הספר, כאן המספר אינו מצניע לגלגנות, ואף נוקט ציניות. כך, לדוגמא, הוא מתאר את ההתמרמרות בחוגי הצבא כשהוחלט להעניק עיטור צבאי לסוהרים שבשל הצפיפות בבתי הסוהר היו קורבנות הדֶבר, וכך הוא מתבטא כשהוא מתאר את היחס אל משפחותיהם של המתים: "במסדרון עצמו מצאה המשפחה ארון יחידי שכבר נסגר. מיד ניתנה הדעת אל העיקר, כלומר החתימו את ראשי המשפחה על ניירות. אחר כך עמסו את הגויה על מכונית".

קראתי את הספר בתרגומו של יונתן רטוש משנת 1953, ובעיני הוא מעולה. עם זאת, בשל ארכאיות לשונית מסוימת, הנובעת מחבלי השפה המתחדשת ומחלוף הזמן, אפשר להבין מדוע תורגם מחדש בידי אילנה המרמן ב-2001. להתרשמות, הנה פסקת הפתיחה של הספר בשני התרגומים (אני לכשעצמי תמיד אעדיף את "לא הכירם שם מקומם" על פני "לא היה עליהם לקרות שם").

התרגום המוקדם: המאורעות התמוהים, שהם נושאן של רשומות אלו, התרחשו בעיר אוראן ב-…194. לדעת הכל לא הכירם שם מקומם מחמת שחרגו מעט מגדר הרגיל. ואכן, לכאורה אין אוראן אלא עיר רגילה, לא יותר מאשר עיר מחוז צרפתית של החוף האלז'ירי.

התרגום המאוחר: המאורעות התמוהים שהכרוניקה הזאת עומדת לספרם קרו בשנת ..194, בעיר אוֹרַאן. הכול יאמרו שמאחר שחרגו במקצת מגדר הרגיל,  לא היה עליהם לקרות שם.  ואמנם במבט ראשון אוראן היא עיר רגילה,  לא יותר מבירת-מחוז צרפתית על חוף אלז'יריה.

תקצר היריעה מלדון כאן במלוא רוחבו ועומקו של הספר. אקנח, אם כך, בציטוט חלקי מן הפרק האחרון, ואומר לסיכום כי הספר כתוב מצוין, דמויותיו אמינות, שזורים בו סיפורי משנה מעוררי אמפטיה, והעיקר – אי אפשר לקרוא אותו מבלי להסחף לדיונים שהוא מעורר. מומלץ במיוחד.

עכשו ידעו כי אם יש דבר שאפשר להשתוקק לו תמיד ולהשיגו לעתים, הרי זו החמימות האנושית. ולעומת זאת, כל אלה שפנו, מעל לראשו של האדם, אל משהו שלא ידעו אף לדמותו בדמיונם, אלה נשארו ללא מענה. אחרים, כנגד זאת […] אם השיגו את מה שאבו, הרי זה משום שביקשו את הדבר האחד שהיה תלוי בהם. ורייה […] חשב שמן הצדק הוא כי לפחות, מזמן לזמן, תבוא השמחה לגמול לאלה המסתפקים באדם ובאהבתו העלובה והנוראה.

La Peste – Albert Camus

עם עובד

1953 (1947)

תרגום מצרפתית: יונתן רטוש

סיילאס מארנר: האורג מראבלו / ג'ורג' אליוט

33417

בכתבה של אריאנה מלמד על ג'ורג' אליוט מצאתי מובאות מתוך תלונות של המבקרים בתקופתה של הסופרת, וביניהן "הרומנים שלה אינם מעניקים לקורא את הסיפוק האמנותי הנכון, היינו – התענגות, והם מכריחים אותו לחשוב", "ספריה רוויים בדימויים מעולם מדעי הטבע ולפיכך אינם מיועדים לקהל הרחב", "אין בה יראת אלוהים", ו"היא אינה מכירה כלל בקיומו של סדר חברתי". כלומר, כל מה שהופך ספר מסיפור סתם ליצירה בעלת ערך מוסף. "סיילאס מארנר: האורג מראבלו" הוא יצירה שכזו.

סיילאס מארנר הוא אורג, שבא להתגורר בכפר קטן. באזור בו האיכרים חיים כל חייהם במקום אחד, נדידה מתקבלת כחריג מפליל. בחברה כפרית שידיעותיה מצטמצמות להבנת סימני מזג האויר, מיומנות מקצועית שאינה בתחום עבודת האדמה מעוררת אף היא חשד. האורגים המיומנים, הנודדים עם אומנותם, נדונו לפיכך לחיי בדידות. סיילאס, שהגיע לכפר אחרי שרומה ונבגד על ידי קהילתו, בשל קנוניה שרקמו נגדו ארוסתו וחברו היחיד, לא היה מסוגל מטבעו לפרוץ את חיי היחיד שלו. גם מראהו החיצוני – חיוור, קצר-ראיה, כפוף בשל ישיבה ממושכת מול מכונת האריגה – מבדיל אותו מתושבי הכפר החסונים צרובי השמש. כשנודע בסביבה כי סיילאס בקיא בצמחי מרפא, נוספה לתדמיתו חותמת סופית של כישוף, אף כי סירב לעשות שימוש בבקיאותו זו. האורג חי לו, אם כך, בבית מבודד, מתקשר עם הבריות רק בעניני עבודתו, ואושרו היחיד הוא מצבור מטבעות הזהב, שכרו ההולך ומצטבר בעד עבודתו.

גודפרי קאס הוא מעשירי הכפר. הוא מקווה להנשא לננסי, אחת מבנות הטובים במקום, אך מנוע מלעשות זאת מכיוון שהוא נשוי בסתר לאשה עניה מכורה לאופיום, ולשניים אף תינוקת משותפת. גודפרי חלוש האופי לכוד בין אביו התוקפני והיהיר ובין אחיו הצעיר דאנסטן, נוכל חלקלק הסוחט ממנו כסף כשהוא מאיים לחשוף את הסוד המביש של נישואיו. הספר אמנם קרוי על שמו של סיילאס, אך הוא סיפורם של שני הגברים, המשקפים במידה רבה זה את זה. אסונו של סיילאס יבוא לו מידי משפחתו של גודפרי, ואובדנו של גודפרי ימצא את תיקונו אצל סיילאס.

הספר מצטיין בחדות פסיכולוגית, בבנית דמויות משכנעות, במיקוד העלילה סביב הנושאים המרכזיים. הוא גדוש ביקורת חברתית, כשהסופרת אינה מהססת לנעוץ סיכות ביהירותן של הבריות, באמונותיהן הטפלות, בדעותיהן הקדומות ובצביעותן. כליה של ג'ורג' אליוט הם חמלה מצד אחד וציניות מעודנת בהומור מצד שני. תפיסת העולם שלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר זה, היא מוסרית, אך אין זה מוסר מוכתב על ידי אמונות ועל ידי מוסכמות, שעליהן היא מערערת לכל אורכו של הספר (ובשל כך זכתה לביקורות שבפתיחה), אלא על ידי תפיסה בסיסית של טוב ורע. ברוח זו היא מובילה את הסיפור אל סיומו מרחיב הלב והמזכך.

מומלץ מאוד

Silas Marner: The Weaver of Raveloe – George Eliot

כתר

1995 (1861)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

הפנינה / ג'ון סטיינבק

הפנינה

"הפנינה" היא נובלה שכתב ג'ון סטיינבק בשנת 1947 על בסיס סיפור עם מכסיקני. סטיינבק אינו מציין את שם המקום ואת התקופה, אולי במתכוון, אך על סמך כמה פרטים בעלילה ניתן להניח שמיקם את סיפורו בלה פאס בשנות הששים של המאה התשע-עשרה, אחרי הפלישה הצרפתית.

קינו וחואנה הם בני זוג צעירים, שמתגוררים בבקתת קש בישוב דל על שפת הים עם תינוקם קויוטיטו. בני הכפר מתפרנסים ממכירת פנינים, שהם שולים מן הים, לסוחרים בעיר הסמוכה. בפרק הפותח את הספר מכיש עקרב את התינוק. חואנה מוצצת את הארס מגופו, אך אינה מסתפקת בכך, ומחליטה – החלטה יוצאת דופן בכפר – להתייעץ עם רופא. מכיוון שברור שהרופא הלבן לא יטריח את עצמו אל הילידים בכפר, יוצאים השניים אליו. יש ביכולתם להציע בתמורה לשרות רק כמה פנינים דלות, והרופא אף אינו טורח לקום ממקומו ולהעיף בהם מבט. ה"מפגש" בין קינו לרופא מספק את הרקע החברתי לנובלה. קינו אחוז זעם בשל הצורך לבקש עזרה מנציג הגזע שכבש ודיכא את עמו מזה ארבע-מאות שנה, אך מורגל בציות הוא מסיר באופן אוטומטי את כובעו כשהוא ניצב מול שער ביתו של הרופא. הרופא מצדו מתייחס אליו במלים אלו: "כלום אין לי מה לעשות אלא לרפא עקיצות של שרצים בשביל אינדיאנים קטנים? אני דוקטור, לא רופא-בהמות".

בני הזוג חוזרים לביתם, ויוצאים אל הים כשתפילה בליבם למצוא את הפנינה שתאפשר להם לשלם עבור טיפול לבנם, וכמו באגדות הפנינה הזו – "פנינת העולם" יכנו אותה כל רואיה – נגלית בפניהם. לקינו יש שתי שאיפות צנועות, אותן הוא מקווה לממש כשימכור את הפנינה – טקס חתונה עם אשתו וטקס הטבלה לבנו, ושאיפה אחת מהפכנית – להעניק לילד השכלה. קינו מבין כי מה שעומד בין בני הכפר הדל ובין בני העיר המרמים אותם בכל הזדמנות, היא ההשכלה הבסיסית, היכולת לקרוא, להבין את דרכי העולם. חואנה, המפוכחת ממנו, מבינה שהעושר הפתאומי יעורר יצרים רעים. בעולם שבו חיי היליד נחשבים כקליפת השום, בעולם שבו הכסף יענה את הכל, הפנינה המושלמת תעורר תאוות בצע ושאיפת כוח ואלימות. התינוק הצליח להתאושש מעקיצת העקרב, ולכן היא מבקשת להשיב את הפנינה אל הים. קינו מסרב. קורותיהם מכאן ואילך יעמדו בסימן אלימות וסבל, והמחיר שישלמו יהיה היקר מכל.

הוייתה של הפנינה התמזגה עם הוייתם של בני אדם, ואיזה משקע אפל וזר עלה ובא. כל אדם נתייחס פתאם אל הפנינה של קינו, והפנינה של קינו עלתה בחלומותיהם, בחשבונותיהם, במזימותיהם, בתכניותיהם, בעתידותיהם, במשאלותיהם, בצרכיהם, בתאוותיהם, ברעבונותיהם, של הכל, ורק איש אחד עומד בדרך, וזה היה קינו, על כן נעשה במוזר לאויבו של כל אדם.

נשאלת השאלה למה דווקא בשני הצעירים התמימים היכה הגורל. האם המסר הוא לא לחרוג מן המקום שהוקצה לאדם, לא לשאוף? אין להניח שלכך סטיינבק כיוון. הנובלה מצביעה על הסיכון שבתאוות בצע, על החומרנות המשחיתה, על הקולוניאליזם המגונה, וגם על האופן בו רוע מוליד רוע.

"הפנינה" – כשמה כן היא, עגולה ובוהקת. היא מצטיינת בתיאורים צלולים כבדולח ובאבחנות חדות, ונוגעת מאוד אל הלב.

יונתן רטוש תרגם את "הפנינה", תחת השם הבדוי יוסף לוז, כבר ב-1949, ושזר בטקסט חידושי לשון בשפע, חלקם מקשים על הקריאה אך אינם פוגמים כהוא זה באיכות היצירה (סמדר מילוא תרגמה מחדש ב-1988). קראתי את "הפנינה" לראשונה לפני למעלה מעשור, והיא נותרה חקוקה בזכרוני כיצירה יחודית. בקריאה חוזרת התרשמותי ממנה זכתה לאישוש.

מומלץ מאוד

הטקסט המלא באנגלית

The Pearl – John Steinbeck

ספרית פועלים

1949 (1947)

תרגום מאנגלית: יוסף לוז (יונתן רטוש)

 

רצח רוג'ר אקרויד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d7a6d797_d7a8d795d792d7a8_d790d7a7d7a8d795d799d7932

על כריכת "רצח רוג'ר אקרויד" נכתב כי ב-2013 נבחר הספר על ידי חברי אגודת סופרי המתח בבריטניה ליצירה הטובה ביותר מסוגה מאז ומעולם. ההצהרה הזו עוררה את סקרנותי, ועוד לפני שפתחתי את הספר חיפשתי קצת מידע ברשת. מסתבר שלא רק הספר זכה לתואר המחמיא הנ"ל, גם הסופרת נבחרה לכותבת הטובה ביותר בתחום ספרי הפשע.

הספר, המסופר מפיו של הרופא הכפרי ד"ר שפארד, נפתח במקרה מוות של תושבת הכפר, שארע בשל מנת יתר של סם שינה שנלקח בטעות או במתכוון, ונמשך במקרה הרצח של רוג'ר אקרויד, שאולי קשור למוות הקודם ואולי לא. בבית הסמוך לביתם של ד"ר שפארד ושל אחותו קרוליין, מתגורר אדם זר, שמתגלה כעת כהרקול פוארו, הבלש המהולל שחשק באנונימיות. פוארו אינו מהסס כשהוא נקרא לפתור את התעלומה, וחמוש ב"תאיו האפורים" וב"מחשבותיו הקטנות", כפי שהוא נוהג להתבטא בענווה יהירה, הוא נענה לאתגר. ד"ר שפארד, שמגדיר את חייו שלו עצמו כמשמימים, משמש כיד ימינו, ואף מעלה את כל שלבי החקירה על הכתב. פוארו רואה בו מעין ממלא מקום של ידידו ועוזרו הקבוע, קפטן הייסטינגס. שפארד סבור שהשילוב ביניהם מזכיר צמד מפורסם אחר: "אם אני גילמתי את ווטסון, הוא היה שרלוק".  

מככבים בספר בני משפחה של הנרצח, המשרתים בביתו, ואנשים שהיו בקשר עסקי אתו. כרגיל אצל אגתה כריסטי, כולם חשודים, לכולם יש מניע או כמה מניעים, לרובם יש גם הזדמנות לבצע את הרצח. וכרגיל, לקורא, שמרבית העובדות חשופות בפניו, יש רוב הזמן מושג מי הרוצח, מושג שמשתנה עם כל תפנית בעלילה, ונהפך על ראשו בסיום.

שני דברים מייחדים את יצירתה של אגתה כריסטי: הסיפור הבלשי, כמובן, אבל גם, ולא פחות חשוב, העובדה שהיא פשוט יודעת לספר סיפור. מבלי לסטות מן הציר הבלשי, היא מצליחה להעמיד דמויות אמינות, לתאר סביבה ואוירה באופן משכנע וחי, ולהעביר את הקורא אל תוך המקום והזמן שהיא מתארת. חובבי מתח יתמוגגו מהספר, אבל גם מי שאינו מגדיר עצמו ככזה ייהנה עד מאוד מן הביקור בכפר, ומן ההיכרות עם דמויותיו המאובחנות בהומור ובחיבה:

הכפר שלנו, קינגס אבוט, דומה מן הסתם לכל כפר אחר. העיר הגדולה שלנו היא קרנצ'סטר, 15 קילומטר מהכפר. יש לנו תחנת רכבת גדולה, משרד דואר קטן ושתי חנויות מכולת יריבות. בחורים שכוחם במותניהם עוזבים בדרך כלל את הכפר בעודם צעירים, אבל יש לנו שפע של גברות לא נשואות ושל קציני צבא בדימוס. את פעילות הפנאי שלנו אפשר לסכם במילה אחת: "רכילות".

אחד הדברים המלבבים מבחינתי בספרים ישנים זו ה"תגלית" שמה שהיה הוא שיהיה. כך, לדוגמא, הרופא מחווה את דעתו על הספרות שבנות תקופתו קוראות. השיחה, שנפתחה בדיון על פריטים שבני אדם אוספים, התגלגלה לספרים:

"… העט ששימש את ג'ורג' אליוט כדי לכתוב את הטחנה על הנהר פלוס – דברים כאלה – הרי זה בסך הכל עט. מי שאוהב כל כך את ג'ורג' אליוט, מוטב שיקנה לו את הטחנה על הנהר פלוס במהדורה זולה ויקרא את הספר".

"את מן הסתם לא קוראת ספרים מיושנים כאלה, מיס פלורה?"

"אתה טועה, ד"ר שפארד. אני אוהבת מאוד את הטחנה על הנהר פלוס".

שמחתי לשמוע זאת. הספרים שעלמות צעירות קוראות בימינו ואף טוענות שהן נהנות מהם מפילים עלי אימה.

מכיוון שכאמור קראתי מעט על הספר לפני שקראתי אותו עצמו, ידעתי שהסיום שלו אמור להיות יוצא דופן, טוויסט יצירתי שהטביע את חותמו על הסוגה כולה. אמנם נסחפתי עם הנאת הקריאה ושכחתי לצפות להפתעה, אבל הייתי די גאה בעצמי כשרגע לפני שפוארו חשף את מסקנותיו הצלחתי להבין לאן אגתה כריסטי מכוונת בגאוניות את גיבורה המבריק, ונוכחתי לדעת שלא בכדי היצירה הזו עטורת שבחים.

מיכל אלפון תרגמה יפה, בשפה נאה ונעימה שמצליחה להיות עדכנית מבלי לטשטש את הבריטיות הכפרית המיושנת.

בשורה התחתונה: חווית קריאה מומלצת

The Murder of Roger Ackroyd – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

 

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

961688

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין. הוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו.

הספר כולו מקופל בפיסקה הפותחת. מר לין, העומד בירכתי ספינה, עוזב מדינה מוכת מלחמה וטרור אחרי שאיבד את בנו ואת כלתו, כדי לספק לנכדתו, התינוקת שנולדה לא מכבר, סביבה מוגנת. במזוודה קלת משקל הוא נושא שני אוצרות יקרים – חופן מאדמת מולדתו ותמונה שלו בצעירותו עם אשתו המנוחה. לאחר ששה שבועות בים הוא מגיע למדינה זרה, בה איש אינו דובר את שפתו. כשהוא משתכנע לצאת מאכסנית הפליטים בה שוכן, ומתיישב על ספסל ברחוב, מצטרף אליו גבר זר, אלמן בודד כמוהו, והשניים, ללא מלים משותפות, הופכים לחברים, חברות שאינה זקוקה לשפה, רק לנוכחות ולמגע מנחם. שכשמר לין מברך את הזר ביום טוב, טאו-לאי בלשונו, טועה הזר לחשוב שמר לין, היחיד שיודע שכך קוראים לו, בעצם הציג את עצמו, והוא חוזר ופונה אליו בשם זה, טאו-לאי. מר לין, איש זקן, יחווה עד מהרה לא רק את בדידות ההגירה, אלא גם את חוסר האונים של הזיקנה, כשהאחראים על הטיפול בפליטים יחליטו עבורו שמקומו בבית-אבות, כלא דורסני תחת מעטה דק של דאגה.

סופו של הספר חושף סוד קורע לב, שרמזים רבים אודותיו פזורים במהלך העלילה. קראתי את הספר לפני כחמש שנים, כשיצא לאור, מבלי לדעת מה יקרה בסיומו, וקראתי כעת בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע לי מראש, והתברר שאין בכך כדי לפגום בחוויה. במידה מסוימת, הידע בדבר העתיד להתרחש מוסיף עוד גוון של רגש לעלילה.

פיליפ קלודל, שספריו השונים מאוד זה מזה נושאים כולם אמירות חברתיות ואנושיות, מטפל כאן ברגישות בקשיי הגירה, בחברות של אמת, בקשרי משפחה, וביחס החברה לזקניה. בשונה מספרים אחרים שלו – "העץ של בני טורג'ה" הרעיוני ו"לא אנושיים" הבוטה – "הנכדה של מר לין" עדין, פשוט לכאורה, רוקם בנחת סיפור רב עוצמה ונוגע מאוד ללב.

בשורה התחתונה: מומלץ מאוד.

La Petite Fille de Monsieur Linh – Philippe Claudel

מודן

2012 (2005)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

מנדל של הספרים / שטפן צווייג

129800000048b

בשנה האחרונה, כמעט בכל פעם שהוזכרו שטפן צווייג או תשע נשמות, שבה ועלתה תמיהה ובעקבותיה קביעה: "לא קראת את מנדל של הספרים?! את חייבת". עם תמריצים שכאלה, וכבוגרת ארבעה-עשר מספרי צווייג, ציפיתי ללא פחות מספר מצוין, ובכל זאת, למרות שהגעתי מוכנה, נעתקה נשימתי בעמודים הראשונים, והתקשתה לשוב לסדירות אחרי העמוד האחרון. הדיוק בכתיבתו של צווייג, וכושר התיאור העילאי שלו, יחד עם יכולתו לקפל עולם ומלואו בסיפור קצר, מגיעים כאן לשיא חדש.

יעקב מנדל הוא איש של ספרים, ושל ספרים בלבד. הידע שלו קטלוגי, והוא חולק אותו ברצון וללא תמורה. נטול רכוש ונטול אגו, עיוור לגמרי לכל דבר שמחוץ לספרים, הוא מבלה את רוב שעותיו בבית קפה וינאי, מוקף בספריו, משוחח עם מבקשי מידע המשחרים לפתחו. עיוורונו התמים יסבך אותו בצרות כשתפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הספרים, כמו רוח האדם, אינם מכירים בגבולות, וההתנגשות בין המציאות המשתנה לעולם המצומצם והיציב, בלתי נמנעת.

אפשר לקרוא את היצירה כסיפור פשוט על אדם הנאחז בדבקות בעולמו. אפשר לקרוא אותה כמשל על המציאות המשתנה במהירות ועל העולם הישן הנרמס תחתיה. ואפשר לקרוא בשתי הדרכים כאחת. מעניין להווכח שצווייג לא העניק לגיבורו תכונות רוחניות יחודיות. הוא מציין במפורש כי את הספרים עצמם לא קרא בשביל מובנם, לשם התוכן הרוחני והסיפורי שלהם: רק שמם, מחירם, צורת הופעתם ודף השמות שלהם עוררו את תשוקתו. לכן הסיפור אינו על מאבק הרואי של איש הרוח בעולם הנסחף אל המודרנה, אלא על זכות היחיד לעולם פנימי משלו, ועל הירמסותם של ההרגלים הישנים בעולם שסוע. כך או כך, מנדל האיש ומנדל המשל משורטטים ביצירה ביד אמן וחודרים אל הלב.

קל מאוד לזהות תרגום בלתי מוצלח. קשה יותר לזהות תרגום מעולה, משום שכשהסיפור זורם ללא מעקשים, התרגום בעצם שקוף, ואולי כך הוא באמת אמור להיות. הראל קין העניק לנובלה תרגום מעולה שכזה, כשהמלים העבריות משתלבות בשלמות בעלילה הוינאית.

נפלא!

Buchmendel – Stefan Zweig

תשע נשמות

2016 (1929)

תרגום מגרמנית: הראל קין

שיבה / יא ג'סי

36200056608b

"שיבה" הוא יצירה שאפתנית. ספרים רבים וטובים נכתבו על העבדות, רובם התמקדו בפרק זמן מסוים או בתופעה מסוימת, ואזכיר כמה בודדים: "חסד" ו"חמדת" מאת טוני מוריסון, הראשון מתאר את העבדות בתקופה שלפני עצמאות המושבות באמריקה, השני את הטראומה שלא הרפתה מן העבדים המשוחררים גם אחרי מלחמת האזרחים. "נתיב החירות" מאת הווארד פאסט מתמקד בנסיון השיקום הכושל של העבדים המשוחררים במדינות הדרום. "זכרון ארוך" ו"להזין את הרוחות" מאת פרד ד'אגיאר, הראשון עוסק בדילמה אם לברוח או להכנע לגורל, השני מתאר את המסע הבלתי אנושי בספינת העבדים. "שורשים" מאת אלכס היילי יוצא דופן, משום שהוא מגולל סאגה משפחתית ומתפרש על שלושה דורות, שכל אחד מהם חווה את העבדות ואת תוצאותיה בדרך אחרת, בהתאם להשתנות הנסיבות. "שיבה" מבקש לעשות יותר מזה: הוא מנסה לתפוס את ההיסטוריה השחורה החל מן התקופה הקולוניאלית וכלה בימינו, הן באפריקה – או ליתר דיוק בגאנה – והן באמריקה. מנסה ומצליח.

הספר מתאר את קורותיהם של שבעה דורות. תחילתו בגאנה, או בשמה דאז חוף הזהב. בראשית המאה התשע-עשרה החלו הבריטים לגלות ענין באזור, שהיה בשליטת ההולנדים, והניב זהב ועבדים. בתקופה המתוארת בספר הבריטים כבר ביססו את מעמדם באזור. אל אחת המצודות שבחזקתם הובאו שתי נשים: אֵפִיָה  נדחפה על ידי אמה להנשא למושל הלבן, אֶסי נלכדה באחת המלחמות הבלתי פוסקות בין השבטים באזור, ונכלאה בצינוק צפוף ומזוהם במצודה עד לשליחתה לאמריקה. השתים היו אחיות למחצה, אך לא היו מודעות זו לקיומה של זו. שבעה דורות אחר כך יווצר קשר בין צאצאי השתים. דרך סיפורן של שתי הנשים וסיפורי צאצאיהן, הסופרת מציגה את הרוע שבעבדות ובזגענות, ואת השלכותיהן ההרסניות עשרות שנים אחרי שחרורם של העבדים. דומה כי כל ההיבטים המעניינים שנדונו בספרים שהוזכרו למעלה, וברבים אחרים, מוצאים מקום ביצירתה של יא ג'סי, וכל השפע הזה מוגש לקורא בכתיבה עניינית אך מרגשת.

את מרבית הדמויות אנו פוגשים בתקופה מסוימת, לא בהכרח מתוודעים למהלך חייהן מן הלידה ועד המוות. בין הסיפורים השונים לאורך הדורות מפרידות לפעמים עשרות שנים: התינוק מן הסיפור האחד עומד במרכזו של הסיפור הבא כשהוא כבר גבר בגיל העמידה. למרות זאת, נשמרת תחושה של רצף, כי מה שכן מסופר הוא התמצית המזוקקת של העלילה הפרטית היחודית לכל דמות. ובכל מקרה, גם בהעדר פרטים ביוגרפים, ההתיחסות של כל דור להיסטוריה הפרטית שלו משלימה את התמונה.

"שיבה", בנוסף להיותו שאפתני ומרגש, הוא גם ספר אמיץ. יא ג'סי מישירה מבט חושפני אל ההיסטוריה, ובניגוד למרבית הספרים בנושא, שמעבירים קו ברור בין הלבנים הרעים לשחורים המנוצלים, כאן הסופרת מתמודדת גם עם רוע פנימי, החל בשיתוף הפעולה של המקומיים בחוף הזהב עם סחר העבדים, וכלה בבן תערובת שנראה לבן ומתכחש לאשתו השחורה ממנו. מפיה של אחת הנשים היא משמיעה את האמירה "דבר אחד אני יודעת עכשו, בני: רוע מוליד רוע. הוא גדל. הוא משתנה, ולכן לפעמים קשה להבין שהרוע בעולם התחיל כרוע אצלך בבית". יא ג'סי אינה מציעה נחמה, אינה ממתיקה את הגלולה המרה של הגזענות המושרשת מזה דורות.

לקראת סיומו של הספר, מסבירה הסופרת מפיו של מרקוס, דור שביעי בענף היוחסין שהתחיל באֶסי, את הקשר ההדוק בין הביוגרפיה הפרטית של כל צאצא של העבדים לסיפור הגדול של הדורות שקדמו לו:

לחקור משהו היה שונה בתכלית מלחיות אותו. להרגיש אותו. איך יוכל להסביר למרג'ורי שמה שביקש לתפוס בעזרת הפרויקט שלו היתה תחושת הזמן, התחושה שהוא חלק ממשהו שהשתרע אל עבר רחוק כל כך, רחב כל כך, שהיה קל לשכוח שהיא והוא וכל השאר התקיימו בתוכו – לא בנפרד ממנו, אלא בתוך-תוכו.

[…] הם היו תולדות תקופתם, וכשמרקוס צעד עכשו בבירמינגהם, הוא היה תוצר של אותן התקופות.

"שיבה" הוא ספר מושקע, כתוב להפליא, רחוק מלהתפס כספר ביכורים למרות היותו ספרה הראשון של יא ג'סי. הספר תופס את הקורא בגרון, גורם מועקה נוכח העוול ותחושה של אוזלת יד נוכח השפעותיו המתמשכות,  ומקיים במלואה את הבטחת ההוצאה: "תמיר // סנדיק, ספרים שנשארים אתך".

Homegoing – Yaa Gyasi

תמיר // סנדיק

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

פּוֹבּי ודינגֶן / בן רייס

0770000108730

אשמול ויליאמסון, ילד החי עם משפחתו בלייטנינג רידג', עיירת מכרות לֶשֶם (Opal) אוסטרלית, מספר בנובלה מקסימה ומרגשת את סיפור היעלמם של חבריה של אחותו, קֵליאן. הסיפור נפתח כשקליאן נכנסת לחדרו של אשמול, פניה נפוחות וחיוורות, ובקול מודאג היא אומרת לו שפובי ודינגן כנראה מתים. התגובה של אשמול – "תפסיקי להיות דפוקה בשכל" – נשמעת בוטה, עד שמתברר שפובי ודינגן הם חבריה הדמיוניים של קליאן.

באמצעות האפיזודה הלכאורה שולית הזו, בן רייס, באמצעות אשמול, מכניס את הקורא אל עולמם של כורי הלשם, חיים של עבודה מפרכת במעבה האדמה, חיים של חלומות על האבן המושלמת שתזכה את המוצא אותה בעושר אגדי. הגברים בעיירה הם אנשים קשים, חשדניים, מגוננים על חלקת אלוהים הקטנה שלהם, לעתים מאבדים קשר עם המציאות. אביו של אשמול הוא כזה: כורה בחירוק שיניים, בטוח שהאבן הנכספת עוד רגע תימצא, מטביע את תסכוליו בשתיה. אמו הבריטית של אשמול מרשה לעצמה מפעם לפעם הרהור על גורל חלופי שהיה נופל בחלקה, אילו נישאה לחבר נעורים בבריטניה, הרחק מן העיירה המאובקת והחמה. גם אשמול מקבל הצצה רגעית אל העולם שיכול היה להיות לו, כשהוא משתאה למראה מרבד פעמוניות בתמונת נעורים של האם.

פובי ודינגן, דמיוניים ככל שיהיו, נוכחים באופן ממשי מאוד בחייה של קליאן. אמה, רגישה לצרכיה של בתה, משתפת פעולה, מגישה לשניים אוכל, מתעניינת בהם. האב, בציניות לגלגנית, מכיר בקיומם. אשמול, ילד עם שתי רגליים על הקרקע, היה שמח אם היו מתפוגגים להם. היעלמותם והחשש שמתו מפילים את קליאן למשכב עד כדי סכנת חיים, וכתוצאה מכך משתנים הדגשים בחיי המשפחה, והם מנסים לסייע, איש בדרכו.

לאורכה של הנובלה כולה, בן רייס מוצא מקבילות בין פובי ודינגן למרדף אחר הלשם, בין היותם אמיתיים בעבור קליאן כשם שהלשם החמקמק אמיתי עבור אביה, בין חוסר האמון של הסביבה כלפי האב לחוסר האמון בחברים דמיוניים. ההקבלות האלה מעלות את הספר מעל לסיפור ילדים, כפי שהוא מצטייר למראית עין, לספר בעל עומק. במקביל הוא נוגע בסיפור האוסטרלי, ביחסים בין הלבנים לאבוריג'ינים, בחווית הסְפר  האוסטרלי, ובדינמיקה משפחתית.

ואם תבואו היום ללייטנינג רידג' עדיין תוכלו לראות אנשים מפסיקים באמצע מה שהם לא עושים […] כדי לדבר עם פובי ודינגן ועם הלֶשֶם בחלומות שלהם. ושאר העולם חושבים שאנחנו משוגעים על כל הראש […]. כי מי שדפוק בשכל זה הם, שלא יודעים מה זה להאמין במשהו שקשה לראות, או להמשיך לחפש משהו שנורא קשה למצוא.

המתרגמת הצליחה לתרגם יפה שיבושי לשון ילדותיים מבלי לרדד את השפה ולהוזילה.

הספר מלווה באיורים נעימים לעין מאת ליאורה גרוסמן.

לפני מספר שנים ביקרתי בקוּבֶּר פֶּדי, עיירת מכרות בלב המדבר האוסטרלי האדום. התיאורים בספר החיו אחד לאחד את כל זכרונותי מן המקום. בתמונה המצורפת נראה פיר כניסה למכרה במוזיאון המקומי. כשאשמול מתאר ירידה לתוך מכרה, עמדה מול עיני התמונה הזו.

בשורה התחתונה: ספר מקסים, המחזיק בין דפיו המעטים יחסית עושר סיפורי וחמלה שופעת

Pobby and Dingan – Ben Rice

מודן וספר הוצאה לאור

2002 (2000)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

%d7%a4%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%95%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%9f-%d7%9e%d7%9b%d7%a8%d7%94

פני הרייך השלישי / יואכים פסט

306710_1_det

מי שמתעד תקופה זו עומד חסר אונים כמעט כשעליו לקשר מחדלים כה רבים, בינוניות ואפסות, עם תוצאותיהם המדהימות. לעולם אין הוא נתקל בגדולה, לעתים נדירות בכשרון יוצא דופן.

יואכים פסט, בספרו הראשון אודות הרייך השלישי, מתאר דיוקנים מרכזיים ואופייניים מאותה תקופה. אין לראות בספר זה אוסף ביוגרפיות, שכן הדמויות נבחרו על סמך יצוגן תופעות מרכזיות והיבטים חשובים של המציאות הנאצית. תיאורה של כל דמות נועד הן לתיאורה שלה, והן לתיאור הרקע שעליו פעלה.

חלקו הראשון של הספר מוקדש, מדרך הטבע, להיטלר, הכוח המוחלט של התקופה, האיש שכל שאר ה"שחקנים" היו השתקפויות שלו. עשר שנים אחרי שספר זה ראה אור, פרסם פסט את הביוגרפיה של היטלר, והפרק שיוחד  לו כאן מהווה תמצית שלה. הכותרת שהעניק פסט לפרק זה היא "דרכו של אדולף היטלר מאכסניית הגברים ללשכת הקנצלר", ובחירה זו משקפת את אחד המאפיינים שהוא מייחס להיטלר, העובדה שלא השתנה כלל במהלך השנים.

חלקו השני של הספר מוקדש למי שפסט מתאר כ"המבצעים והטכנאים של השלטון הטוטליטרי". כל אחד מהם מייצג, כאמור, את עצמו ואת סביבת פעילותו.

גרינג שגשג על רקע המאבק האלים, שלברי פסט היה לב הנאציזם: אין להסביר את העדפת השיטות האלימות ברדיקליות קצרת-רוח של קבוצת מהפכנים הלהוטה ליישם רעיון. המאבק האלים היה אידאולוגיה כשלעצמו, ואם היה לו יעד מעל ומעבר לביטוי-עצמו גרידא, הרי היתה זו העוצמה המובטחת בסופו. על רקע זה אנשים כמו גרינג, שהיה להם דחף ספונטני להוכיח את עצמם במאבק, ורעב אטום ובסיסי לכוח, מצאו את מקומם הטבעי.

גבלס היה אמן התעמולה, שהיתה הכוח המרכזי שבלב הנאציזם: בניסוח קיצוני, ניתן לומר כי הנאציזם היה תעמולה שהתחפשה לאידאולוגיה, כלומר, רצון לשלוט שגיבש את עמדותיו האידאולוגיות לפי היתרון הפסיכולוגי המירבי שניתן להפיק מהן בכל רגע נתון, ושאב את עיקריו ממצבי הרוח והדחפים של ההמון, שאותם ידע לחוש בכשרון יוצא מן הכלל. בניגוד לגרינג שהיה, כהגדרתו של פסט, נאצי מלידה, גבלס צמח אל תוך הנאציזם. לו היתה לו אמונה פנימית משל עצמו, אבל הוא ידע איך להציג ביעילות מרובה את אמונותיהם של אחרים.

היידריך, היחיד בצמרת הנאצית שהתאים חיצונית למודל הארי, נאבק כל חייו בנטל האפל של מקורותיו היהודיים, ופסט סבור כי זה היה הכוח המניע שלו: קשיחותו וחסינותו לא היו מבוססות על נטיה לאכזריות סדיסטית, כפי שמקובל להאמין, אלא דווקא על העדר מוסריות שנכפה על אדם שחי באילוץ מתמיד. למרות הקריירה הקצרה יחסית שלו, לפני ההתנקשות המוצלחת בחייו, השפעתו הפנימית והחיצונית היתה משמעותית: אם הותיר לעולם מורשת לפני שקיבל את המגיע לו, הרי היתה זו העובדה שלימד את האדם לפחד מפני האדם באופן יסודי מאי פעם.

הימלר הוא נציגם של המופרעים נטולי מהות משל עצמם, שהסיטואציה הקיצונית של הנאציזם נתנה להם כר נרחב לישום שגיונותיהם. מה שנראה כרשעות או כאכזריות לא היה אלא יעילות חסרת-מצפון של אדם, שמהותו היתה קלושה עד כדי כך שהיה עליו לשאול מבחוץ. שפר אמר עליו: ""מחציתו מורה בבית ספר, מחציתו מטורף".

בורמן הוא הכוח האפל שברקע. הוא חשב רק במונחים של מאבקי כוח, ושאף לכוח כשלעצמו ללא טובות הנאה מעבר להכרה של מנהיגו. הוא פעל מאחורי הקלעים, הפך להיות הדיקטטור שבחדר הכניסה, ובדרך זו רכש עוצמה שקטה, שכל מנהיגי הנאצים, ששנאו אותו, נכנעו בפניה. חנה ארדנט קבעה בהקשר זה: הכוח האמיתי מתחיל במקום שבו מתחילה החשאיות.

ראהם, מפקד הס.א. בשנים הראשונות של התנועה ובתקופה שלפני כיבוש השלטון, הוא נציגו הנאמן של האספסוף העירוני, שירד מהפסים אחרי המלחמה, ומצא את דרכו רק בצבא הטרוריסטים חומי החולצות. הוא הודח מתפקידו אחרי הפוטש, ונרצח בליל הסכינים הארוכות, משום שתפס את הס.א. ככוח עצמאי שווה למפלגה, בעוד היטלר את תפקידו בדרך שונה לחלוטין, כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של פרנץ פפפר פון סלומון, מפקד הס.א. בין שתי תקופות הכהונה של ראהם): איש הס.א. הוא לוחם-חופש מקודש. חבר המפלגה הוא מדריך ומתסיס מיומן. תעמולה פוליטית מנסה להאיר את עיני היריב, להתווכח עימו, להבין את נקודת המבט שלו, להכנס לתוך רעיונותיו, ועד נקודה מסוימת להסכים עימו – אך כאשר אנשי הס.א. מופיעים בזירה, זה נפסק. הם יוצאים להשיג הכל או לא כלום. הם יודעים רק את המוטו: להכות עד מוות! אתה או אני!

חלקו השלישי של הספר מוקדש לפקידי הממשל הטוטליטרי, והוא עוסק באלה שאפשרו את השלטון הנאצי.

פון פאפן הוא נציג השמרנים, שבעיוורונם העניקו להיטלר את השלטון, בין מתוך מחשבה שיוכלו לביית אותו ובין מתוך אדישות או מתוך הזדהות.

רוזנברג, האידאולוג של המפלגה, מייצג בעצם רק את עצמו כאחד הבודדים שנאחזו באידאולוגיה. מעמדו הנחלש והידחקותו לשוליים ממחישים את חוסר המשמעות של האידאולוגיה בעיני הנאצים. ראו למעלה ההערה בענין המאבק כאידאולוגיה.

ריבנטרופ מוצג בספר תחת הכותרת "ביזוי הדיפלומטיה". הוא היה אדם חלש, נטול כשרון ויכולת, ובלתי ראוי לתפקיד דיפלומטי. על משמעות עבודתו ניתן ללמוד משיחה בינו ובין היטלר: "כאשר המלחמה תסתיים", התרברב שר החוץ, "אורה שיכינו עבורי תיבה נאה עם פיתוחים. אכניס בה את כל ההסכמים המדיניים וחוזים אחרים בין ממשלות שאותם הפרתי ואפר בעתיד בזמן כהונתי בתפקידי". היטלר השיב בהתבדחות, "ואני אשלח אליך תיבה שניה כאשר הראשונה תתמלא".

הס, סגנו הבלתי יציב של היטלר, מייצג את תפיסת הנאציזם כדת. הנאציזם מיצב את עצמו כאמונה, לא כתפיסה פוליטית-חברתית לוגית. היטלר נתפס בעיני הס כאל, ואת טיסתו לאנגליה ראה כשליחות אמונית.

שפר, שפסט הקדיש לו ב-1999 ביוגרפיה שלמה, הוא נציגם של רבבות גרמנים, שהתרכזו בתחומי עיסוקם הטכניים, ומשום שנמנעו לחלוטין מלגעת בפוליטיקה הותירו את הבמה לתאבים לכוח: בידודו מרצון של המוח הטכנולוגי הוא אחד המפתחות לנכונותו המוחלטת לשרת, והמומחה המתיחס לעצמו אך ורק כאל פונקציה בסביבה, שהוא אינו רואה או אינו רוצה לראות בשלמותה, פוגש את הטוטליטריות במחצית הדרך.

דמותו של פרנק, מושל פולין, אינה ברורה ואינה חד-משמעית. בניגוד למעמדו הרם הוא היה אישיות חלשה ובלתי יציבה.

פון שיראך, שעמד בראש תנועת הנוער ההיטלראי, מייצג את הנוער. פסט מתאר את הלכי הרוח בקרב הנוער לפני מלחמת העולם הראשונה ובעקבות השבר שאחריה, הרקע שאיפשר את היסחפותם אחרי הכוח החדש.

אחדותו של קורפוס הקצינים שנשברה נידונה בפרק העוסק בחבר הקצינים. הפרק מתייחס בעיקר לתפיסה של חובת החייל ושל הכבוד לסמכות. ללא קשר לדעות הפרטיות של הקצינים, חובת הציות, שעוגנה בשבועה, מנעה התנגדות. המרד ביולי 1944 היה הנסיון הרציני היחיד לצאת ממסגרת הציות.

הפרק העוסק באינטלקטואלים מנסה, לדעתי, לתפוס קהל מגוון מדי בתוך הכללה אחת.

המפלגה הנאצית היתה גברית במובהק, ולאשה יוחד תפקיד האם, או בגסות יתרה תפקיד ההולדה. סלידתו של הנאציזם מן העולם המודרני התבטאה גם במחיקת הישגי התנועה לשחרור האשה. למרות זאת נוכחותן של הנשים בקהל המעריץ של היטלר היתה משמעותית. פסט מתייחס בהקשר זה למיניות המודחקת והמעוותת של היטלר, ולאספקטים המיניים והיצריים של הופעותיו הפומביות.

האס, מפקד אושוויץ, הוא נושאו של הפרק האחרון. האיש שניהל את מחנה הריכוז וההשמדה הגדול מכולם, והיה מעורב בתהליך לפרטי פרטיו, כתב במהלך משפטי נירנברג: "בבלי דעת [ההדגשה שלי] הייתי בורג בשרשרת של מכונת ההשמדה הגדולה של הרייך השלישי". דבריו אלה נכתבו לא מתוך מחשבה על קו הגנה, אלא בכנות גמורה. הוצבה לו משימה, שאותה ניהל כמיטב יכולתו, ומכיוון שלא נהנה לראות עינויים ודם, תפס את עצמו כאדם רגיש ומצפוני. היטלר הצהיר פעם שהביטוי "פשע" בא מעולם שעתה אבד עליו הכלח, שעכשו יש רק פעילות חיובית ופעילות שלילית, והאס היה תוצר של התפיסה הזאת, שניצב מחוץ לכל קטגוריות מוסריות מקובלות, מחוץ לכל מגע אישי עם מעשיו. כל מודעות לאשמה אישית סולקה, ורצח היה פשוט הליך מינהלי. בביוגרפיה של שפר כתב פסט כי אנשים כהיטלר היו ויהיו, אך אנשים כשפר – המאפשרים -הם אלה שצריכים להדאיג אותנו. הייתי מוסיפה אליהם גם אנשים כהאס, שרצה לחיות בחווה בשלווה עם אשתו ועם ילדיו, אך כשנקרא לנהל מחנה השמדה, עשה זאת באותה השלווה ובלי מודעות כלשהי לאשמתו. פסט אמנם שמר אותו לסוף הספר, לכאורה אחרון ברשימה, אך מבחינתי ההתוודעות אל עולמו הפנימי היא חוויה מצמררת ומטרידה עד מאוד.

לסיום עושה פסט נסיון לסכם. כמצוטט בפתיחה, הוא עומד על הפער שבין בינוניותם עד אפסותם של האנשים לתוצאות מעשיהם. הוא מסתייג מן התפיסה הדמונולוגית: במקום "המפלצת מן המעמקים", שלה ציפה העולם, עלתה מספסלי הנאשמים רק "נורמליות" משעממת. את שורש הרע הוא מוצא בהעדר גישה הולמת לפוליטיקה, בתפיסת חינוך שהפכה את הפוליטיקה לעסק מתועב של אנשים מפוקפקים או לענין עבור אנשים חזקים, ובתפיסת המדינה לא כמגינת זכויות הפרט, אלא כגורם מוחלט בעל טענות נרחבות להכנעה.

מטרתו של פסט ב"פני הרייך השלישי" היתה לתאר ולנתח את המבנים הפסיכולוגיים, את הפתיחות לאידאולוגיה הטוטליטרית, כפי שבאה לידי ביטוי בדוגמה הנאצית. מנקודת הראות שלי הוא השיג את המטרה. "פני הרייך השלישי" הוא ספר מרתק, מושקע, וניכר שנכתב באכפתיות, מתוך רצון עז להבין, בצירוף נסיון להתריע מפני שיכחת היטלר, משום ששיכחה פירושה לא רק טשטוש העבר, אלא גם טשטוש התהליכים שאפשרו אותו, ושעלולים לאפשר את חזרתו.

Das Gesicht des Dritten Reiches – Joachim C. Fest

מערכות – משרד הבטחון

1987 (1963)

תרגום מאנגלית: גבי פלג