הספר שבעין הסערה / רות אוזקי

חייהם של אנבל ובני, אם ובנה בן השתים-עשרה, נשברו באחת כשקנג'י או, מוסיקאי, בעלה של אנבל ואביו של בני, נדרס בשובו בלילה מהופעה. קנג'י, בוגר מקדש זן וחובב ג'ז מושבע, העניק לתא המשפחתי התלהבות ותחושת בטחון – "אנחנו משפחה שמחה," נהג קנג'י לומר. "אנחנו משפחת צ'ירי-או!" – ומותו המיותר ערער את הנותרים בלעדיו. אנבל, שגדלה במשפחה בעייתית, וויתרה על חלומותיה להיות ספרנית כדי לפרנס את בנה ולאפשר לבעלה לעסוק במוזיקה, נותרה ללא משפחה וללא חברים, והדכאון גרם לה להזניח את עצמה ואת ביתה. בני, שחווה עד אז יציבות ואהבה, גם אם לא רווחה כלכלית, הפך את חדרו לשמורת טבע של נקיון בלב ההזנחה, והחל לשמוע קולות.

"הספר שבעין הסערה" הוא סיפור התבגרותו של בני, שבתוך המולת הקולות המסתערים עליו מבקש את קולו שלו. הוא יחוש רדוף, אחוז פחד, ינסה לחסום את הקולות, יופנה לטיפול פסיכולוגי, לאשפוז ולתרופות, יתמודד עם הסטיגמה שתודבק לו, יתחבר עם טיפוסים יוצאי דופן, ויחווה טלטלות של בן-עשרה, עד שילמד לחיות עם חריגותו ולקחת עליה אחריות. בני הוא נער כובש לב, חסר אונים כילד, וחקרן כפילוסוף, מתמרד כנער, ואחראי כמבוגר.

את סיפורו של בני מספר לנו, ולבני עצמו, סֵפֶר. פה ושם נשמע קולו של בני, המבהיר נקודה כלשהי, מתווכח עם הספר בדבר נושאים שהספר אינו מסתיר גם אם בני היה מעדיף שיעשה זאת, מבקש מהספר שירחיב בנושאים שאינם מוכרים לו מהתנסות אישית, כמו יחסי הוריו לפני שנולד. הבחירה הסיפורית הזו עשויה להשמע מוזרה, אבל היא עובדת מצוין. יש בה אמירה עקיפה אך ברורה על כוחם של ספרים לעשות סדר במחשבות, להציג עולם מאורגן מתוך שלל אלטרנטיבות. היא מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של בני, שכבר כתינוק הוקסם מן הספריה ומן הספרנית שהקריאה סיפורים לילדים, וכעת היא והספרים משמשים לו עיר מקלט, מקום בו גם הקולות המטרידים נאלצים לשמור על שקט.

"הספר שבעין הסערה" הוא גם סיפורה של אנבל. רות אוזקי מעצבת באופן מושלם דמות רבת פנים, עמוסת פגמים ומעלות. כן, היא אינה מטפלת בעצמה, אוגרת זבל מיותר שאינה מסוגלת לפנות, שוכחת לקנות אוכל, ונוטה להתייחס אל בני כאל פעוט. אבל היא נאבקת להחזיק מעמד מול איומי פינוי מהדירה, ונלחמת בשיניים להחזיק בעבודתה הבלתי מספקת כמנטרת חדשות מן העיתונות המודפסת. כשהפוקוס עובר אל העיתונות האלקטרונית היא צועדת ללא מורא אל העולם החדש והבלתי מוכר. וחשוב מכל, כשבני זקוק לה ולהגנתה, האשה הזו, הקרובה להרים ידים לגבי עצמה, הופכת לפנתרה.

במשולב עם הסיפור על תא משפחתי קטן המתמודד עם משבר גדול, הסופרת מבקשת להעביר מסרים חברתיים. תרבות הצריכה היא נושא מרכזי בספר. "מה גורם לאדם לרצות כל כך הרבה דברים? מה מעניק לדברים את הכוח לכשף ולפתות, והאם התשוקה לעוד יודעת שובע?", שואל הספר. "בשביל מרבית בני האדם בהיסטוריה לא היתה כלל אפשרות של "עוד". המטרה היתה "מספיק"", עד שבאה המהפכה התעשייתית והפכה את היוצרות, ו"תעשית הפרסום התופסת תאוצה השתמשה בלשונה המפוצלת כדי להפוך אזרחים לצרכנים". דחיקתו של הטבע, שבגינה יש המציעים לעידננו הגיאולוגי את השם אנתרופוקן, אף היא שבה ועולה באמצעות יכולתו של בני לחוש את זכרונותיהם של חפצים מן הימים בהם התקיימו עדיין כמרכיביהם הראשוניים. זה מה שיש לספר המדבר עם בני לומר בענין זה: "בהתחלה, לפני שהיו חיים, כשעולם הדברים היה העולם כולו, כל דבר היה חשוב. ואז החיים קרו […] ולא עבר הרבה זמן עד שגרמתם לקרע, עד שחילקתם את החומר לשני מחנות, לחומר העשוי ולחומר הלא עשוי […] תחילה בהיסוס, בהתקדמות איטית ולא רציפה – פה סיר חמר, שם ראש חץ, חרוז, מקבת, גרזן – טיפסתם במעלה עולם החומר […] עד שבקפיצות פרועות, שכיניתם לבסוף בשם קידמה, העשויים שגשגו והלא עשויים הידרדרו לדרגה של משאב ותו לא, למעמד צמיתים נחות שיש לכבוש, לנצל ולעצב ממנו משהו אחר, דבר שיהיה יותר לפי טעמכם". הסופרת מבקשת לתת את הדעת על התלות ההדדית של כל הדברים, שקיומם מותנה זה בזה: "בתורת הזן אנחנו מכנים זאת התהוות הדדית או התהוות מותנית או תלות גומלין".

רות אוזקי, בת לאב אמריקאי ולאם יפנית, מתיחסת בספריה לחיים בין שתי התרבויות. קנג'י הוא בן לאב קוריאני ולאם יפנית, שהיגר למערב, ובנו נושא את תוי פניו האסייתים. הזן, שהיה נוכח בחלק משמעותי בחייו, נכנס לחיי משפחתו אחרי מותו בדמות ספר מתורגם מיפנית, "קסם הסידור", שנדמה ככופה עצמו על אנבל. הוא לא ישנה את חייה, כפי שהיה אולי מכוון סופר מוכשר פחות מאוזקי, אבל בדרכים מעודנות הוא מציע לה ברירות, ובזכותו, כמו בספרה הקודם "סיפור זמני", מושטת יד עוזרת בין מערב ומזרח.

הספר שופע אזכורים ספרותיים, מוזיקליים, פילוסופיים ואמנותיים. ציטוטים מפיו של ולטר בנימין פותחים כל אחד מחלקי הספר, וקטעים מהגותו משולבים בהתפתחותו של בני. לסיפורו של בורחס, "האלף", יש נוכחות משמעותית בעלילה. המוזיקה של בני גודמן, המוזיקאי הנערץ על קנג'י, נוכחת בזכרונותיו של בני מאביו. "תקשיב, בני שלי! זה חי ובועט, ככה אנחנו צריכים להיות!", אמר לו האב המתפעם כשהאזינו יחדיו לתקליטים הישנים. קנג'י אף קרא לבנו על שמו: "נתתי לך את השם שלו כדי שגם אתה תהיה גוד מן, איש טוב!"

שמו של הספר במקור לקוח מתוך משפט מ"קסם הסידור": "באותו יום מורי לימד אותי שיעור יקר ערך על ארעיות הצורה ועל טבעם הריק של כל הדברים". השם העברי שאול, כך אני סבורה, מ"אני פורק את ספרייתי" מאת ולטר בנימין: "הסערה [סערת ההתרחשויות] דוחפת אותו [את מלאך ההיסטוריה] ללא הפוגה לעבר העתיד שאליו הוא מפנה את גבו, בשעה שערימת ההריסות שלפניו הולכת ומתגבהת עד השמים".

תקצר היריעה מלתאר את הדמויות המעניינות המשתלבות בחייהם של אנבל ושל בני, ומלעמוד על שפע נושאי המשנה ועל האופן בו רות אוזקי שוזרת אותם בכשרון לכלל מסכת חיה ומורכבת. אסיים אם כך בהערכה לתרגום היפה של שירי שפירא, בהמלצה חמה על הספר, ובשיר האהוב על קנג'י, Life Goes to a Party, בביצועו של בני גודמן מתוך קונצרט בקרנגי הול ב-1938.

The Book of Form and Emptiness – Ruth Ozeki

עם עובד

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

מיתוסים / סטיבן פריי

"אין שום דבר אקדמי או אינטלקטואלי במיתולוגיה היוונית. היא ממכרת, מבדרת, נגישה ואנושית להדהים", כותב סטיבן פריי במבוא ל"מיתוסים". אני לא בטוחה באשר לחלקה הראשון של ההצהרה, אבל חלקה השני זוכה לאישושים רבים בספר הממכר, המבדר, הנגיש והאנושי שכתב פריי.

באחרית דבר הוא כותב כי לא ביקש לפרש את סיפורי המיתולוגיה, אלא לספרם בלבד. "אם מישהו יגיד לי ש"טעיתי" בסיפורים, אני חש שתהיה לי זכות מלאה לענות לו שבכל זאת מדובר בבדיות. הזזה של הפרטים לפה ולשם היא מה שבני האדם עשו עם המיתוסים מאז ומתמיד. במובן זה, אני מרגיש שאני תורם את תרומתי הצנועה לשימורם". למרות הידיעה הברורה שמדובר בבדיות, התחושה תוך כדי קריאת הספר היא של היכרות אינטימית עם הנפשות הפועלות, בני אלמוות ובני תמותה גם יחד. בסופו של דבר, אם מסירים את ההיבטים הנסיים והאל-טבעיים, נותרים עם סיפורים שנועדו להסביר את היקום, למצוא בו הגיון וסדר, להבין את משמעות קיומו של האדם. ליוונים, כך כותב פריי, היתה "מודעּות עמוקה, מעמיקה ונלהבת לצדדים השונים האלה של טבעם. המילים "דע את עצמך" היו חרוטות בכניסה למקדש אפולו בדלפי", וקל להסחף עם תשוקת הידע שלהם, בעיקר כשהיא מוגשת בעטיפה חיננית כל כך. מעניין למצוא בתוך המסכת המורכבת להפליא של המיתולוגיה ארועים מקבילים לאלו של המיתולוגיה היהודית – הכאוס / תוהו ובוהו שלפני הבריאה, מבול שהמיטו האלים על האנושות המושחתת והצלת בודדים בתוך תיבה שהוכנה מראש, החלפת בן שנעקד כקורבן באייל – ומפתיע לגלות עד כמה נוכחת המיתולוגיה בחיי היומיום של כולנו.

פריי פותח בסיפור הבריאה, עובר למלחמת האלים בטיטאנים, מתאר את התארגנות שלטונו של זאוס ואת בריאת האדם בעקבותיו, את תרומתו של פרומתאוס לשגשוגה של האנושות, את השמדה וכינונה מחדש, ועוד שפע של סיפורים שנבעו רובם ככולם ממאבקי אגו ומרגשות סוערים. כמה מן הסיפורים מוכרים יותר – סיזיפוס המגלגל סלע אל ראש ההר, נרקיס המתאהב בדמות עצמו, אפרודיטה הנולדת מקצף הגלים, ועוד – אחרים מוכרים פחות. וכולם עשירים בפרטים, שנונים, לעתים מצחיקים עד דמעות, ובעיקר, למרות האלוהות של מרבית הדמויות, אנושיים וקלים לעיכול ולהזדהות.

המיתולוגיה זמינה לכל בשפע מקורות – פריי ממליץ על האתר הזה – ולא אספר כאן את סיפוריה. אסתפק בכמה דוגמאות שימחישו את סגנונו המהנה עד מאוד של הספר.

מכיוון שארטמיס שבה לחדשות לאחרונה, ומכיוון שקראתי לא מזמן ספר שנקרא בשמה, אפתח בציטוט מהקטע המתאר כיצד רכשה את כוחותיה ואת תחומי השפעתה: בתו של זאוס התיישבה על ברכיו, ובפינוק ילדותי הגישה רשימה של משאלות, שלשמען נאנח האב: "אוי לי. לפחות את הירח לא ביקשת, מה?" "וואו, איזה רעיון נהדר! את הירח. כן, אני אשמח לקבל את הירח,  בבקשה. זה הכול. אני בחיים לא אבקש עוד שום דבר". זאוס העניק לה כל משאלה ומשאלה. איך היה יכול לסרב? כך הפכה ארטמיס לאלת הציד והבתולות, אלת הנשים חסרות ההשכלה ומשולחות הרסן, אלת כלבי הציד והצביות, אלת המיילדות, אלת הירח.

אחרי שהקים זאוס את פנתיאון האלים שלו, שכלל את עצמו, כמובן, את הֶרה אשתו ועוד עשרה אלים, נתקף שעמום וביקש לעצמו משחק חדש. אפילו לאלים נמאס לכלות את ימיהם במרדף אחרי נשים ולסבול מקנאת אשת חיקן. הוא שיתף את פרומתאוס בתוכניתו: "יהיה לנו מין נבון – טוב, נבון למחצהשיהלל אותנו ויסגוד לנו, ישחק איתנו ויבדר אותנו. מין כנוע ומעריץ של מיניאטורות קטנות." "זכרים או נקבות?" "אוי, בשם שמים, לא, רק זכרים. אתה מתאר לעצמך איך הֶרה תגיב…"

אאוס, מלכת השחר, חזרה מזאוס עם בשורה טובה עבור בעלה "והם רקדו בארמון ועשו כל כך הרבה רעש, עד שהליוס דפק על הקירות ורטן שיש פה אנשים שצריכים לקום לפני השחר". הצחיקה אותי דמותו זו של הליוס כשכן רטנן, שהתאימה איכשהו לדמותו ב"קירקה" שקראתי לפני מספר ימים.

הספר שופע הומור מסוג זה, אך למרות הצהרת הפתיחה, לפיה "אין שום דבר אקדמי או אינטלקטואלי במיתולוגיה היוונית", יש בו גם התיחסויות להיבטים הפילוסופיים של המיתולוגיה לצד כמה אמירות עכשוויות. הנה מספר דוגמאות:

אולי תאמרו כעת שפרומתאוס הפיקח ודאי היה מסוגל להסביר לאדם כיצד להכות אבן באבן או לחכך מקל במקל, אך עלינו לזכור כי האש שגנב היתה אש מן המרומים, אש אלוהית. אולי אפשר לומר שהוא גנב את הניצוץ הפנימי שהצית באדם את הסקרנות הנדרשת מלכתחילה כדי לחכך מקל במקל או להכות צור בצור.

עמוק מתחת לאדמה שאהבה אותו פעם, אורנוס הסר והזועף דחס את כל חרונו המבעבע ואת כל האנרגיה השמימית שלו לתוך הסלעים עצמם, בתקווה שיום אחד, יצור שיערוך חפירות במקום כזה או אחר יכרה אותו וינסה לרתום למטרותיו את הכוח האלמותי הקורן מתוך האבן. מובן שזה לא יקרה לעולם. זה יהיה מסוכן מדי. לבטח לא נולד גזע שיהיה טיפש מספיק לנסות להשתמש בכוח האורניום?

היוונים המאוחרים יותר האמינו בלי ספק שדור הזהב אכן התקיים. הוא נכח ללא הרף במחשבתם ובשירתם ונתן להם חלום של שלמות לשאוף אליו, חזון ברור ומפורט יותר מהדימוי המעורפל של בני אדם קדמונים הנוהמים במערות. ייתכן שהאידאות המושלמות של אפלטון היו ביטוי אינטלקטואלי של זיכרון נוטף כמיהה לתקופה ההיא.

הטקסט מלווה בהערות שוליים רבות, שמהוות חלק בלי נפרד ממנו. אוסיף כאן ציטוט אחרון של הערה שכזו, המופיעה בתחתיתה של הפיסקה המספרת על הצלחתו של אלכסנדר הגדול להתיר את הקשר הגורדי שהחזיק מעמד מאות שנים: "כששמעתי לראשונה את הסיפור הזה, הערכתי לאלכסנדר לא גברה, אלא פחתה."הוא רימה!" אמרתי. נניח שכדי "לפתור" קובייה הונגרית הייתי פותח אותה במברג, כך שכל החתיכות היו נופלות על השולחן, ואז מחבר אותן בחזרה בסדר הנכון. מי היה משבח אותי על זה? אבל ההיסטוריה היללה את אלכסנדר על ש"חשב מחוץ לקופסה" וזיכתה אותו בתואר "הגדול". פריבילגיות של מלכים לוחמים גאונים".

"סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד". אמירה זו, שמצאתי ב"גיבורי המיתולוגיה היוונית" של אפי זיו, מיוחסת לבן המאה הראשונה לספירה, אבל כוחה יפה גם אלפיים שנה מאוחר יותר, כפי שסטיבן פריי ממחיש היטב, בסיוע תרגום מצוין של תומר בן אהרון.

מומלץ מאוד.

Mythos – Stephen Fry

הכורסא

2022 (2017)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

קירקה / מדלין מילר

סיפורי המיתולוגיה היוונית, שהועלו על הכתב לפני כשלושת-אלפים שנה, ומקורותיהם, השואבים בחלקם ממיתולוגיות קדומות יותר, עתיקים אף יותר, ממשיכים לעורר את הדמיון ולהוות השראה גם היום. הכתובים ששרדו חלקיים בלבד, וגם בהם מופיעות גרסאות שונות לאותם סיפורים ולאותן דמויות, על פי הלקח שביקשו מספריהם להקנות. כותבים בני זמננו, המוצאים בהם רלוונטיות, חשים לפיכך בנוח להעניק להם גרסה משלהם, קרובה למקור אך עצמאית. כך עשו, לדוגמא, מרגרט אטווד ב"פנלופאה" ומרי רינו ב"מות יומת המלך". מדלין מילר בחרה לכתוב את סיפורה של קירקה, המכשפה המוכרת בעיקר מן האודיסאה, כמי שהפכה את אנשיו של אודיסאוס לחזירים, והפכה לאהובתו ולאם בניו.

הסופרת מספרת סיפור נוגע ללב על ילדה בלתי אהובה על הוריה, אל השמש הליוס ונימפת המים פרסה, ודחויה על ידי אחיה ואחיותיה. אחרי ילדות והתבגרות עצובות, כשנדמה היה לה שכך ייראו כל חייה – "הייתי שמחה לומר שבכל אותן שנים רק חיכיתי להיחלץ משם, אבל לאמיתו של דבר אני חוששת שפשוט נסחפתי לי הלאה והאמנתי שסְאת סבלותי היא כל מה שצפוי לי עד קץ הדורות" – נפלה קורבן לסכסוך המתמשך בין הטיטאנים, שעמם נמנה אביה, לאלי האולימפוס, הואשמה בשימוש בכישוף, ונגזרה עליה גלות לאי אֵיאֵיאָה ללא אפשרות חנינה.

באי, כשלפניה בדידות נצחית, שכן אינה בת תמותה, חקרה את כוחם של הצמחים ושל השיקויים שהיא מפיקה מהם. כישוף, כך היא מספרת, "אינו כוח אלוהי, פרי מחשבה והינף יד. יש לעמול ולטרוח למענו, לתכנן ולחקור אותו, לתור אחריו, לייבש, לקצץ ולטחון, לבשל, ללחוש דברים ולשיר". משוחררת מלעגם של בני משפחתה, גילתה בעצמה מיומנויות ובטחון. היא כבר לא היתה זו שהעבירה מאות שנים בהסתתרות כעכברה.

אמנם נאסר על קירקה לעזוב את האי, אבל לא נאסר על אחרים לשהות בו. הרמס שליח האלים הגיע מדי פעם, נושא מסר עבורה, או מבקש דבר מה עבור עצמו, וחלק איתה את יצועה. נימפות השתלבו במשק הבית. מלחים ביקשו מקלט מים סוער. יאסון ומדיאה, אוחזים בגיזת הזהב, באו לבקש את עצתה. והגיע גם אודיסאוס, נצר לשושלתו של הרמס, בדרכו הארוכה מטרויה חזרה לאיתקה.

עוד קודם גלותה השתמשה קירקה בכוחותיה כדי לנקום בסקילה, נימפה שנשאה חן בעיני האיש שהיא עצמה אהבה, והפכה אותה למפלצת טורפנית. קירקה עתידה להתחרט על כך, כשתבין מהו מחיר הדמים שתגבה סקילה, אבל המעשה הזה לימד אותה גם שאין בכוחו של כישוף לשנות צורה באופן אקראי. היא רק ביקשה לכער את יריבתה, אך מה שהגיח ממנה היתה מפלצת שחיתה בתוכה. זה יהיה גם גורלם של גברים שוביניסטים, כוחניים, שיזדמנו אל האי, ויחשבו שאשה החיה לבדה היא טרף לגיטימי. אנשיו של אודיסאוס הפכו לחזירים לא בגלל גחמה של מכשפה, אלא משום מעשיהם של מבקרים קודמים.

אודיסאוס, שככל הנראה לא היה להוט לשוב הביתה, שכנע את קירקה להחזיר לאנשיו את מראה האנוש שלהם, ונשאר איתה באי במשך שנה. בעוזבו היא היתה הרה מבלי ידיעתו. קירקה מספרת על אהבה הדדית ששררה בין שניהם, ומלעיגה על השתקפות פגישתם בשיר ששמעה דורות רבים אחר-כך. "לא הופתעתי מדיוקני שצויר בשיר: המכשפה הגאה שנכנעה אל מול חרבו של הגיבור, כרעה ברך והתחננה לרחמים. נשים מפצירות הן בעיני הנושא החביב על משוררים. כאילו אין סיפור אלא אם כן נזחל ונייבב".

הילד שיוולד לה, טלגונוס, ישנה את חייה של המכשפה המיתולוגית, כמו שכל ילד משנה את חייה של כל אם. "לא החלקתי בקלילות אל תפקידי כאֵם", הוא מודה, ומתארת תינוק חסר מנוח, לילות ללא שינה, חיתולים שיש לכבס, ונסיונות להתאים את עצמה לצרכיו של בן תמותה. "אלף שנים חייתי, אבל הן לא נראו בעיני ארוכות כשנות ילדותו של טלגֹונֹוס", היא מסכמת את החוויה. אבל קשיים לחוד ואהבה ומחויבות לחוד, ולצדן חרדה מתמדת, שכן אם עד עכשו לא היה בחייה דבר שלא יכלה להקריב או לוותר עליו, כעת "צמח בי טירוף שמקורו בוודאות חדשה: שסוף־סוף פגשתי את הדבר שהאֵלים יוכלו להשתמש בו נגדי". והאלים לא יחמיצו הזדמנות שנקרתה בדרכם.

"קירקה" הוא סיפור של אשה בעולם גברי, המוצאת את קולה ואת עצמאותה, וזוכה לאחוות נשים ממקור בלתי צפוי, כשפנלופאה האלמנה מצטרפת אליה, ושתיהן מבינות מה היה טיבו האמיתי של אודיסאוס הנערץ. זהו גם סיפור על אווילותן של מלחמות, כפי שעולה בין השאר מתשובתו של אודיסאוס לשאלתה של קירקה באשר לעילות למלחמה: "נקמה. תשוקה. יוהרה. חמדנות. כוח. מה שכחתי? אה, כן, עלבון והתעסקות בהבלים." הספר גם מעביר ביקורת עקיפה על כוחן המאיים של דתות, המעדיפות את המאמינים כנועים ואומללים. כשקירקה שואלת את הרמס אם יש מי שיכול לעצור את רצחנותה של סילקה, הוא עונה לה בציניות: "זאוס יכול, או אביך, אם ירצו. אבל למה להם? מפלצות מביאות לאלים רק תועלת. תארי לעצמך את כל התפילות."

הספר שופע דמויות מיתולוגיות, ומעוגן היטב במסורת העתיקה, אך מספר בו בזמן סיפור חוצה זמנים ותרבויות. תוך כדי קריאה חיפשתי מידע על כל הדמויות, ונהניתי מן ההשוואה בין הגרסאות המסורתיות לזו המשכנעת והאמינה שיצרה הסופרת. תמצית קצרה לגבי כל דמות מובאת בסיומו של הספר.

"קירקה" כתוב נפלא, ומתורגם להפליא בידי דנה אלעזר-הלוי. קירקה, המכשפה העתיקה מהאי הנידח, עולה מבין דפי הספר כאשה מלאת חיים, בת הזמן ההוא וזמננו גם יחד, ובלתי נשכחת.

מומלץ מאוד.

Circe – Madeline Miller

הכורסא

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

הרשת התרבותית / נועה מנהיים

כותרת משנה: מסות על מסעותיהם של הרעיונות

"הרשת התרבותית", אוסף טורים שכתבה נועה מנהיים לעתון הארץ בשנים 2011 – 2018, מציג, כשמו, את הרשת המסועפת שטווה התרבות האנושית, רשת חוצת גבולות וזמנים. בארבעה שערים – זכרון, מקום, מחשבה, דמיון – היא עוסקת בשפע נושאים רעיוניים, פרוזאיים כמו טיפול בפסולת גרעינית, ורוחניים כמו חיי נצח, ארציים כמו יחס לחולי נפש, ומרחפים במחוזות האגדה כמו בתולות ים. לכל אחד מן הטורים שם מעורר סקרנות המצביע על הקשרים בלתי צפויים – " משחררים קיטור – גלגלי שיניים, היסטוריה חלופית וסטימפאנק",כדוגמא אקראית – ובכולם הפְניות, שנוספו בספר, לטורים האחרים, הפְניות המעצימות את דימוי הרשת.

קשה להפריז בתיאור ההנאה הגדולה שנהניתי מן הספר. המלים "מעשיר" ו"מרהיב" עשויות לייצג את התרשמותי. נכון היה לקרוא אותו כל טור בנפרד, אבל קשה היה להתאפק מלהמשיך ברצף ולגלות עוד. למדתי אינספור עובדות חדשות, וגם אלה שהכרתי קודם הועמקו והועשרו. יצאתי מהספר עם רשימת קריאה ארוכה של ספרים מומלצים, ועם תאבון להוסיף לחקור בנושאים רבים שנדונו בו. התרשמתי מעומק הידע של הכותבת, מההתלהבות שלה, מבהירות הכתיבה, מנקודות מעניינות למחשבה שהיא מעלה, ואולי יותר מכל מן המקוריות שבחיבורים שהיא יוצרת בין נושאים רחוקים לכאורה, וכתוצאה מכך מתפניות מפתיעות בכל טור. הספר אמנם רציני ועיוני, אבל כתוב בחן, בשנינות כשזו נדרשת, והקריאה בו נעימה וזורמת.

מכיוון שבלתי אפשרי, כמובן, להקיף אפילו מעט מן הספר בסקירה, הנה כמה ציטוטים מעוררי ענין.

מתוך הטור "שיר ההרס – מסרים חבויים, שירי ערש ואמהות עייפות", שנפתח בדיון בתכנים הקשים שמכילים שירי הערש המושמעים באוזניהם של פעוטות, החל מן השיר הקדום ביותר המוכר לנו, שנכתב בכתב יתדות אכדי במאה ה-12 לפני הספירה, ועד ימינו (טקסטים "מרגיעים" כמו זה של נתן אלתרמן: "לַיְלָה, לַיְלָה, אֶחָד הָיָה טֶרֶף לַיְלָה, לַיְלָה, שֵׁנִי מֵת בַּחֶרֶב / לַיְלָה, לַיְלָה, וְזֶה שֶׁנּוֹתַר / נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר"):

"עוד לפני המצאת הכתב שימשו שירי הערש מטמון חבוי, יהלום תרבותי רב פאות ופנים. הם מנציחים תהפוכות פוליטיות, צופנים סודות מדינה, מתעדים מלחמות, פורטים על נימים של לאום ושוזרים חרוזים של זהות, אך גם מגינים מכל רע, שומרים מפני כוחות על-טבעיים, מבטאים משאלות כמוסות ועוד"

מתוך הטור "שער אל הנצח – גנבי ספרים, ספריות וארמונות העם", דברים שאמרו כמה סופרים על ספריות:

ריי ברנדבורי: "אני לא מאמין בהשכלה גבוהה, אני מאמין בספריות". אורסולה לה גווין: "ידע משחרר אותנו, אמנות משחררת אותנו. ספריה טובה היא חירות על החירות אין להתפשר". מאיה אנג'לו – ספריה היא תקווה

מתוך "צחוק הגורל – אלות, מכשפות והיסטריית המונים", מובאה מן הספר "קורנס המכשפות", שזכה ב-1520 לברכתו של האפיפיור:

"מהי אשה אם לא אויבת הידידות, עונש שאין מנוס ממנו, רע הכרחי, פיתוי טבעי, פורענות נחשקת, סכנה מבית, נזק מענג, רוע מולד…"

לא שבזמנים מודרניים יותר האשה זכתה להערכה שוויונית… מתוך "קידוש לבנה – הירח, קפיטליזם וזיוף", תגובותיהם של אסטרונאוטים אמריקאים בשנות ה-60 לשליחות הראשונה של אסטרונאוטית סובייטית לחלל:

גורדון קופר: "היינו יכולים להשתמש בסוג כזה של אשה באטלס, תכנית הבת של מרקורי, במקום בשימפנזה". ג'ון גלן: הדבר פשוט "נוגד את הסדר החברתי שלנו"

מתוך "צרה צרורה – מחוכים, לוויתנים וסופרג'יסטיות", טיעון של נשים דווקא בזכותו של המחוך החונק והמזיק, ובעצם בזכותן לבחור:

"התומכות טענו כי יש להתיר להן לקשור את עצמן כמה שיחפצו, וכי זכות הבחירה בנושא היא שלהן בלבד, ושלהן האחריות לגופן ומה ייעשה בו".

מתוך "כוח עליון – מסע הגיבור, דתות חדשות והצבעות מחאה":

"הג'דיי היא אולי דת מומצאת, אבל האם לא כל הדתות הן כאלו, בסופו – ועוד יותר מכך – בראשיתו של דבר?"

ואחרון, כי אי אפשר להעתיק את כל הספר לכאן, מתוך "האי שלא היה שם – אטלנטיס, ארים ואזהרות עתיקות":

"מרגע ששלשלות השעבוד הפוליטי-אידאולוגי כובלות את המיתוס להצדקת האתוס, יכולים גופים כאאנארבה לעסוק ללא מפריע באונס הדמיון. אם נשכח זאת אי-פעם, גם גורלנו יהיה לצלול כאבן במים אדירים".

האיורים שעל העטיפה ובפתח כל אחד מן השערים הם פרי מכחולה של שרית עברני.

נהניתי, למדתי, ועוד אשוב אליו.

מומלץ עד מאוד.

גרף

2019

הקפות ביער / דלין מתיה

שאול בארנארד נולד למשפחה של חוטבי עצים בדרומה של דרום-אפריקה. המשפחה הבורית (אפריקנרית) והקלוויניסטית מתפרנסת בדוחק מכריתת עצים וממכירתם בעיירה, שם שולטים שני קוני עצים אנגלים במסחר המקומי, קובעים מחירים שרירותיים, משלמים במצרכים שיש לרכוש בחנויות הנתונות למרותם, ומנהלים חשבונות מעוותים המשעבדים לנצח את החוטבים האנאלפביתים. ילדותו של שאול הסתיימה בעת ביקורו הראשון בעיירה, שם נאלץ לצפות באביו הסמכותי מתרפס בפני הסוחר. משהו נעתק בך כשאתה רואה את אביך, את יורם בארנארד הגדול והחזק […] כשאתה רואה את האיש הזה מתחנן ומבקש לו מזון וטבק כמו כלב.

שאול יוצא דופן במשפחתו. בניגוד לבני משפחתו, המקבלים כל אמונה וכל מוסכמה כחקוקה בסלע, הוא שואל, חוקר ומערער. ביום הולדתו השביעי החליט לפנק את עצמו ואת משפחתו בצביון שצד לארוחה. כשפתח אותו התברר לו שבניגוד לקביעה כי המרה של הצביון מצויה בראשו, היא מצויה בבטנו כמו אצל בעלי חיים אחרים. כשהעז להעלות את הנושא בפני אביו ואחיו, זכה בהתעלמות, בכתף קרה, ובסירוב להווכח במציאות במו עיניהם. הספק שנולד בו באותו יום עורר ספקות אחרים. כעת, בהווה של העלילה, כשהוא נודד ביער לבדו, הוא תוהה, האם היה מהלך ביער בתורת אויב אלמלא לא פתח את ראשו של הצביון ביום ההוא?

שאול שונה מסובביו גם ביחסו אל היער. עימות קשה פורץ בינו ובין אביו כשהוא טוען שהעץ חש בכאב מהלומות הגרזן. בשונה מן החוטבים, המתנגדים לכוונה לפקח על עבודתם, ומעדיפים את הכנסות ההווה על פני חשיבה על העתיד – שלהם ושל היער – שאול חרד פן לא יוותר יער כלל בתוך כמה עשרות שנים בשל הכריתה הפראית והבלתי מפוקחת.

כשהוא מגיע לגיל ארבע-עשרה קם שאול ועוזב את היער לטובת עבודה אצל סוחר העצים. תוך זמן קצר הוא מגלה שלמרות תבונתו ולמרות עבודתו הקשה, הוא לכוד ומנוצל ממש כמו קודם, כשהסוחר מסרב לשלם את שכרו בשל החוב לכאורה של אביו. מנגד, יחסיו העכורים ממילא עם בני משפחתו מידרדרים כשהם מאשימים אותו בבגידה, בהלשנה לרשויות כשהם, בלית ברירה, סוחרים בשנהב הפילים כדי להתפרנס איכשהו. חברתו היחידה, נחמתו היחידה, היא קייט, בתו של הסוחר, שמתרועעת אתו בסתר, למרות שהדבר נאסר משום ש"כל החוטבים פראים הם ומלוכלכים, הם וילדיהם", נותנת לו ספר לקרוא, ומסייעת לו להשתפר באנגלית.

ואם אין די בכל אלה כדי לזרוע בלבו ובנפשו זעם ויאוש, צצה לה שמועה על הימצאותו של זהב ביער, ומחפשי זהב להוטים נוהרים אל המקום ועושים בו שמות.

כשמתברר לשאול כי סוחר שנהב מתעתד להרוג את זקן-רגל, מנהיג הפילים, שהואשם בטעות בהריגת ילד, הוא נחוש למנוע זאת. אולי לא יהיה בכוחו להציל את הפיל מגורלו, אבל את הגורל הבזוי של מוות מידיו של הצייד-הסוחר בכוונתו למנוע.

עלילת הספר מתנהלת בשתי תקופות במקביל. באחת שאול צועד בעקבותיו של זקן-רגל, להוט להשיג אותו לפני הסוחר, להעניק לו את הכבוד של מוות מידיו שלו. בשניה מסופר סיפור חייו, החל מן הלידה ב-1860 תחת עץ בדרכה של האם אל המקום בו חטב בעלה, דרך התהפוכות שעבר שאול ושעבר האזור, ועד ההווה.

שמו של הספר ניתן לו על שם המעגלים שחווה הסביבה באופנים שונים. ארבע שנים נדרשו לו [לשאול] ללמוד שהחיים הם הקפות במעגל קסמים. החוטב ממית את היער, הקונה ממית את החוטב. הקפות הן גם שיטתו של הפיל לברר אם עוקבים אחריו, ולארוב בסופו של דבר לרודפיו. בעברית נוספה לשם הספר, אולי במתכוון אולי במקרה, משמעות נוספת, הקניה בהקפה שנכפית על החוטבים כדי להגדיל את חובותיהם.

דלין מתיה מפליאה לתאר את החברה ואת הטבע. היא מתעכבת רבות על היחסים המעוותים בין הבורים לאנגלים, ועל ניצולם של אנשי העמל על ידי אנשי המסחר. היא מתארת בחיות רבה את אורח חייהם של החוטבים, את תפיסת עולמם, את עיקשותם לטוב ולרע, ואת הלך רוחם. באחד הקטעים היפים בספר היא מספרת על תחושתו של שאול כשיצא לראשונה מן היער בהיותו בן שבע: "רגע עדיין היה היער מסביב להם ומעליהם, ומשנהו התחיל מידלל והולך ומאיר והולך… עוד שמש, ופתאם העולם מונח גלוי לעין. עירום. כמו אדם בלי כובע. בלי גג. הוא ביקש להפוך את פניו ולרוץ ולשוב אל המחסה המוצל של היער. גופו לא אבה להוסיף וללכת. והוא עמד מלכת בשיטים שבשולי הדרך והעגלה עברה על פניו. השמש הכאיבה לעיניו". בקטע נגדי, משעשע למדי, המתרחש שנים אחר-כך, מתמנה שאול ללוות מומחה לזהב אל תוך היער, ונאלץ להתמודד עם הקלאוסטרופוביה התוקפת אותו: "אני נחנק! המקום הזה סוגר עלי יותר מדי […] היער האיום הזה גורם לי. אין די אויר לנשום". נושא שימור הטבע ורווחת בעלי החיים מעסיק אותה, והביקורת שלה על ההתנהלות חסרת האחריות של בני האדם ברורה: "לזקן-רגל חוקיו שלו. חוק היער […] רק האדם לבדו מתהלך לו בלי חוק ביער, רק האדם לבדו דומה שהוא רשאי לעשות כרצונו, להשחית כרצונו, להאמין בשקרים מרובים ככל אוות נפשו".

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, והוא נותר חקוק בלבי כאחד הטובים שזכיתי לקרוא. הזמן שחלף לא פגם בהתרשמותי הזהה ממנו כעת.

מומלץ מאוד, ורלוונטי גם קרוב לארבע עשורים לאחר שראה אור.

Circles in the Forest – Dalene Matthee

עם עובד

1985 (1984)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

ג'וד האלמוני / תומס הארדי

ג'וד פולי, שגדל כילד יתום בכפר, שאף לחרוג מגבולות עולם העמל צר האופקים אל מחוזות ההשכלה. בעמל ליקט ספרים ישנים, ולמד בכוחות עצמו מכל הבא ליד. מחוז חלומותיו היתה העיר כרייסטמינסטר על מכללותיה, שבהן ביקש להשתלב בעקבות המורה פילוטסון שעזב את משרתו בכפר למטרה דומה, להרחיב את השכלתו ולהגיע למעמד של כומר נכבד. תומס הארדי סלל עבור גיבורו מסלול רצוף כשלונות ואכזבות, שמהן הצליח להתרומם שוב ושוב רק כדי למעוד אל הנפילה הבאה. תחילה פותה באמתלת שווא להנשא לאשה קרת-לב, ארוע שסתם את הגולל על תכניותיו ללמוד. כשנטשה אותו היה חופשי לעבור לעיר, אך גילה שעוניו ומעמדו כסתת אבן מנעו ממנו את הכניסה אל שערי האקדמיה. כשהתברר לו שפילוטסון, האיש שבדמיונו היווה מופת וסמן, ויתר על תכניותיו היפות, כמעט אמר נואש. בלית ברירה ברר לעצמו נתיב חדש של מטיף, איש כמורה צנוע ללא סיכוי לקידום ולרווחה. מנתיב זה הוסט בשל האהבה לסו הנון-קונפורמיסטית.

סו בריידהד, דודניתו של ג'וד, היא דמות שאינה משתלבת בסטראוטיפים ובמוסכמות של זמנה. כמו ג'וד, אף היא בת להורים שנישואיהם התפרקו. היא רכשה השכלה מסוימת, בחרה לעצמה מקצוע כאמנית, ופרנסה את עצמה. היא מתעבת את הדוגמטיות הדתית, מזלזלת בכללים נוקשים של מותר ואסור, אם אינם הגיוניים בעיניה, מאמינה בשוויון בין גברים ונשים וביכולתם לקיים ביניהם קשר המבוסס על חברות, סולדת מרעיון הנישואים הכופים אהבה נצחית שאינה אפשרית, ונרתעת מקשר מיני, אולי משום אלמנט הכניעה ואיבוד השליטה שבו, אולי משום קרירות גופנית, ואולי משום היותה, כדבריו של ג'וד, אדם רוחני. דיעותיה יוצאות הדופן מזעזעות מעט את ג'וד, אך בהדרגה, מתוך אהבה ומתוך שכנוע, הוא מאמץ אותן.

למרות האהבה המתפתחת בין שתי הנפשות התאומות הללו, הצעירים המשלימים זה את זה, סו, שנתנה לפילוטסון את הבטחתה להנשא לו, עומדת במילתה. כשפילוטסון מבין עד כמה היא סולדת ממנו, הוא נענה לבקשתה להניח לה ללכת. הוא עתיד לשלם מחיר יקר על נדיבות לבו כשיפוטר מעבודתו אחרי שנדיבותו תגונה על ידי עיני מעסיקיו כהסכמה לניאוף. סו וג'וד, שניהם אינם גרושים כדין, עתידים לחוות קשיים בשל אורח החיים בו בחרו, ואהבתם תעמוד במבחנים רבים.

האם ניתן לחיות במנותק מערכי התקופה ולא לשלם מחיר? פילוטסון, למרות שהוא עצמו נוהג כלפי סו שלא כמקובל, סבור כי בתרבות ישנה כמו שלנו אינך יכול לדבוק בחוש הצדק והיושר האינסטינקטיבי והבלתי מרוסן שלך בלי לבוא על ענשך. מן ההכרח לפעול על פי חוש צדק ויושר נרכש ומתורבת, אם ברצונך ליהנות ממנת רווחה וכבוד ממוצעת, ולהניח לנדיבות הלב הלא-מתורבתת לדאוג לעצמה.

"ג'וד האלמוני" זכה לקיתון של צוננים – עותק ממנו אף נשרף – כשראה אור בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה, בשל אמירות שערוריתיות לזמנן שנכללו בו. "אני מתעבת אחיזת עיניים כזו שמנסה לטייח ברעיונות כנסיתיים מופשטים אהבת אנוש נלהבת וטבעית כל כך, כמו זו הטמונה בשירה גדולה ולוהטת זו!", אומרת סו על שיר השירים, ועל המוסד הכנסייתי בכלל. "זה זר לטבעו של אדם להמשיך לאהוב אדם כאשר נאמר לו שהוא חייב ועתיד להיות אהובו של אדם זה", היא מסבירה את התנגדותה להיקשרות בנישואים. "החתן שלי בוחר בי מרצונו ולשביעות רצונו. אבל אני לא בוחרת בו. מישהו מוסר אותי לו, כמו אתון או עז", היא מביעה את רתיעתה ממהלך הטקס. "אני לא מבין מדוע האשה והילדים לא יהיו היחידה החברתית ללא הגבר", אומר פילוטסון כשהוא חושב לעומק על קשרים משפחתיים בעקבות בקשתה של סו לפרק את החוזה ביניהם. "לא הגיע זמננו! הרעיונות שלנו הקדימו את זמנם בחמישים שנה מכדי שיביאו לנו איזושהי תועלת", מסכם ג'וד את חייו השבורים.

תומס הארדי כתב ספר קודר, פסימי לזמנו עם תקווה לעתיד משוחרר יותר. הוא מעביר תחת שבט ביקורתו את השיטה המעמדית שאינה מאפשרת לחלשים ולעניים לפרוץ ולהתקדם, את הדוֹגמוֹת של הממסד הדתי, ואת התפיסות החברתיות המאובנות שאינן מאפשרות את היחוד של הפרט. "חשבתי לי שהדפוסים החברתיים שהתרבות משבצת אותנו בהם, אין להם קשר לצורות הממשיות שלנו", מבינה סו. את הקדרות הוא מביע הן באמצעות העלילה עצמה, והן בסגנון השוזר שנינות וציניות אפלות. סו היא דמות זוהרת באינטלקט חד ועצמאי, אך היא גם אנושית מאוד, נתונה למצבי רוח, מפגינה עוצמה לצד חולשות. ג'וד הוא כולו לב, תם ותמים בבסיסו, שוחר אך טוב גם כשהוא מועד, ואיתן באמונותיו משעה שהוא משתכנע בתקפותן. שניהם יחד קוראים תיגר על המוסכמות, ומנהלים מאבק מעורר השראה והזדהות להגשמת אידיאלים רוחניים בעולם שנדמה שקשר נגדם.

לספר מצורפים מבוא ודברי סיכום מאת הסופר, הדנים בין השאר באופן בו התקבלה, או לא התקבלה, היצירה, שהיא הפרוזה האחרונה שכתב. כמו כן מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת ה"מ דלסקי, שעניינה בעיקר המבנה של הספר והדינמיקה שבין הדמויות. עודד פלד תרגם יפה, הזמן שחלף מאז פרסומו של הספר לא שחק את איכויותיו ההגותיות והספרותיות, והוא מושך לב ומעורר מחשבה.

Jude the Obscure – Thomas Hardy

כרמל

2002 (1895)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

אנדיורנס / אלפרד לנסינג

שרידיה של הספינה אנדיורנס התגלו החודש שמורים היטב בעומק כשלושה קילומטרים בים ודל, קרוב למאה ושבע שנים אחרי שנבלעה על ידי הקרח. חזרתי אל ספרו של אלפרד לנסינג לקרוא שוב אודות אנשיה שחילצו עצמם מן השממה האנטקרקטית הקפואה במסע הישרדות הרואי ומעורר השראה.

ב-6 באוגוסט 1914 הפליגה הספינה אנדיורנס בפיקודו של ארנסט שקלטון מאנגליה, כשמגמת פניה מפרץ וסל שבאנטארקטיקה. מספר חודשים אחר-כך הפליגה מטזמניה הספינה אורורה בפיקודו של אניאש מקינטוש אל ים רוס שבעברה השני של היבשת הדרומית. קבוצת אנדיורנס תכננה לחצות את אנטארקטיקה ברגל מים אל ים, וקבוצת אורורה התעתדה להטמין במדף הקרח רוס מצבורי מזון שימתינו לשקלטון ולאנשיו. קבוצת אורורה חוותה קשיים רבים ואיבדה כמה מאנשיה, בזמן שאנדיורס נלכדה בקרח ואנשיה חוו מסע הישרדות, שאודותיו מספר אלפרד לסינג בספר זה. ב-30 באוגוסט 1916 חולצו אחרוני אנשיו של שקלטון. שרידי קבוצת אורורה חולצו ב-10 בינואר 1917.

עשרים ושבעה איש נמנו עם משלחתו של שקלטון, אך בבואנוס איירס, שם עצרו לחניית ביניים, נוסף אליהם נוסע סמוי, שהפך לאיש צוות מן המנין. המשלחת מנתה יורדי ים מקצועיים לצד מדענים – שני רופאים, ביולוג, פיזיקאי, גיאולוג ומטאורולוג – ושני אמנים – צלם וצייר. את צילומיו של פרנק הארלי ניתן לראות בקישור זה ואת ציוריו של ג'ורג' מרסטון בקישור זה.

לנסינג, שכתב את הספר על בסיס מחקר מקיף, כולל קריאה ביומנים שכתבו חברי המשלחת וראיונות עם אלה שעדיין חיו בעת הכתיבה, עוקב אחרי הארועים יום אחר יום. חמישה חודשים אחרי ההפלגה נלכדה הספינה בקרח, ואנשיה בילו עליה קרוב לעשרה חודשים, רובם בחורף האנטארקטי החשוך, בהמתנה להיחלשותה של אחיזת החנק של הקרח. כשהאחיזה התהדקה והספינה החלה להתפרק, נאלצו לנטוש אותה ולהקים מחנה על מצוף קרח. מרחב המחיה שלהם הלך והצטמצם עם התחממות האויר, ובאפריל 1916 קרס המצוף תחת רגליהם, והם ירדו אל הים בשלוש סירות. קרוב לשבוע נאבקו בים בין גושי קרח בתנאי ראות ירודים וללא אמצעי ניווט מתוחכמים, עד שהגיעו אל האי אלפנט. מרבית האנשים נותרו שם להקים מחנה, ושקלטון יחד עם חמישה אנשים נוספים יצא בסירה הטובה מבין השלוש למסע בלתי אפשרי דרך מעבר דרייק, הנחשב לאחד מגופי המים הבוגדניים ביותר, אל האי ג'ורג'יה הדרומית כדי לארגן חילוץ. למעלה משבועיים לאחר מכן הצליחו לנחות על האי, שכולו מצוקים וקרחונים, ושלושה מהם בראשותו של שקלטון חצו אותו ברגל – מבצע הרואי בפני עצמו – והצליחו להגיע אל תחנת לוויתנים, מפגש ראשון עם הציויליזציה אחרי שמונה-עשר חודשים. שלושת האנשים שמצדו השני של האי חולצו למחרת, אך נדרשו עוד שלושה נסיונות ושלושה חודשים עד ששקלטון הצליח להגיע עם ספינת חילוץ אל האנשים שהותיר באי אלפנט.

סיפור ההישרדות של צוות אנדיורנס ללא פגיעות בנפש הוא במידה גדולה סיפורו של האיש שעמד בראשה. שקלטון, המסור עד כלות לאנשיו ולשליחותו, השכיל לשמור על לכידותם, על המורל הקבוצתי, על המשמעת ועל תחושת היעוד שפיעמה בהם. הנה שתי דוגמאות אופייניות להתנהלותו בהקשר זה. כשהורה לאנשיו להפטר מחפצים מיותרים אחרי נטישת הספינה – הוא עצמו כדוגמא אישית השליך על השלג את מצית הזהב שלו – הורה למטאורולוג לאונרד האסי לשמור אצלו את הבנג'ו שלו, למרות משקלו העודף, כדי שינגן באוזני האנשים בשעות מנוחה. כשהתמקמו במספר אוהלים על המצוף שיכן באוהל שלו את האנשים שסבר שיש להם פוטנציאל להביע מורת רוח, כדי למנוע פגיעה במורל של האחרים. היו חילוקי דעות בקרב האנשים, וכמו בכל קבוצה נמצא גם בקרבם זה שרטן וזה שחמק ממשימות, אבל שקלטון, ולצדו פרנק ויילד ופרנק וורסלי, הנהיגו את אנשיהם בתבונה ובמקצועיות, ורוב הזמן הצליחה הקבוצה לשמור על אופטימיות ועל רוח טובה. מכיוון שרובם כתבו יומנים, ובהם תיעדו ארועים והלכי רוח, אפשר להתרשם מן התנודות במצבי רוחם, ומן האופן בו התאוששו ממשברים. ביום קשה על המצוף, אחרי שצלחה בידו עבודת פרך בתיקון מגפיים, כתב אחד מהם: "אחד הימים היפים ביותר שהיו לנו עד עכשו… תענוג לחיות". כשיצאה השמש אחרי ימי גיהינום במעבר דרייק כתב וורסלי: "גלים מתונים מכיוון מזרח, שמים כחולים; עננים חולפים. מזג אויר בהיר ונעים. הצלחנו להעביר כמה מהבגדים שלנו ממצב רטוב ללח".

לעתים קרובות היו על סף מוות. אחד האנשים כמעט נטרף, אחר נפל למים בתוך שק השינה וניצל ממש ברגע האחרון על ידי שקלטון. אחד לקה בלבו, וטופל על ידי הרופאים. רגלו של אחר, הנוסע הסמוי, נתקפה נמק, והרופאים נאלצו לקטוע את אצבעותיו. לנסינג מתאר בפרוטרוט את הקשיים הבלתי נתפסים של הקור והלחות ותנאי החיים הקשים שאיתם נאלצו האנשים להתמודד. ולכל אלה יש להוסיף את אלמנט האי-ודאות שהיה מנת חלקם רוב הזמן. "חרק, נישא על מולקולת חמצן יחידה בסופה עזה, יש לו בערך אותו סיכוי לנבא מה יעלה בגורלו", כתב ביומנו רג'ינלד וו. ג'יימס הפיזיקאי. ללא אמצעי קשר כלשהם הם היו לגמרי לבדם.

"אנדיורס" הוא ספר מרתק ומלהיב, כתוב מצוין, וממחיש את חוויותיהם של אנשי המשלחת הנקראות בנשימה עצורה למרות הסוף הידוע. מומלץ מאוד.

Endurance: Shackleton’s Incredible Voyage – Alfred Lansing

ידיעות ספרים

2013 (1959)

תרגום מאנגלית: מרינה גרוסלרנר

זקני בית הספר בוילבי / ר. טלבוט

"זקני בית הספר בוילבי" היה אחד מספרי הנוער האהובים עלי ביותר בזמנו. שבתי וקראתי בו גם בגילים מאוחרים יותר, ובכל אחת מן הפעמים שבתי ונהניתי ממנו. כעת, אחרי הפסקה ארוכה יחסית חזרתי אליו לבדוק אם ליחו עדיין לא נס (הוא לא), ואולי גם לפענח את סוד קסמו.

עלילת הספר מתרחשת בפנימיה באנגליה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. את המוסד מנהל, כמובן, צוות המורים, אך הניהול הפנימי של חיי התלמידים מופקד בידי התלמידים הבוגרים, המכונים כאן "זקנים" (בחירת המתרגם למונח המקורי "קֶפּטנים"). בראש הזקנים כולם עומד זקן בית הספר, הנבחר על ידי המנהל. הספר נפתח עם פרישתו של הזקן האהוד על כולם, ספורטאי מצטיין ותלמיד מצטיין, בחור כריזמטי שאת סמכותו קיבלו התלמידים ברצון. ביומו האחרון בבית הספר הוא מוביל את נבחרת הריצה לנצחונות, ופורש עטור תהילה. את תפקידו מוסר המנהל לידיו של רידֶאל, צעיר צנוע, נחבא אל הכלים, תלמיד טוב שאינו מתעניין בספורט – חולשה גדולה בעיני האחרים – ושאינו בנוי, כך נראה, להטיל מרות.

בית הספר, שהוא לכאורה מוסד הומוגני, מורכב משלוש מחלקות עוינות זו לזו, הנתונות בתחרות מתמדת בכל תחום. בית הספר הוא גם תמונה נאמנה של החברה המעמדית באנגליה, כשהמעמד כאן נקבע על פי גיל. לכל תלמיד מבוגר צמוד פאג, תלמיד צעיר שתפקידו לשרת אותו בכל. התלמידים המבוגרים מנצלים את שררתם, איש על פי אופיו, ומנהלים את פרלמנט בית הספר תוך דחיקת רגלי הצעירים, ולאלה האחרונים לא נותר אלא לתמרן ולתחמן כדי להפיק את המיטב ממעמדם.

שכבת הבוגרים, רובה ככולה, מייחלת לכשלונו של רידאל, כדי שיוכלו להכתיר במקומו את בלומפילד, הספורטאי המצטיין. המתחים הפנימיים בקרב התלמידים מגיעים לשיאם כשאלמוני מחבל בסירה המשתתפת במירוץ שאמור לקבוע את עליונותה של אחת המחלקות. כצפוי, דווקא רידאל הבלתי פופולרי יצליח בכוח אישיותו הנעימה והמוסרית להרגיע את הניצים, ולהגשים את חזונו של הזקן הקודם שייחל לאחדות.

התיאור שלמעלה נשמע יבש, אבל הספר מתפקע מחיוּת ומחינניות. הדמויות מלאות, אמינות ומתחבבות, על מעלותיהן ועל פגמיהן. התיאורים של חיי התלמידים ושל מעלליהם מכניסים את הקורא אל חדרי חדריהם ואל נפשותיהם. כובד ראש של אחריות ושל בגרות משמש בעלילה לצד מהומת הצעירים שבחבורה. ותחת כל הבעבוע הגועש של חברת בנים סגורה נידונות שאלות רלוונטיות לכל גיל, שאלות של מוסר ושל מנהיגות, של חברות ושל אחריות. למרות שיש בספר קטעים רגשיים כואבים, יש בו שפע של חדווה ושל שעשוע, והקריאה בו לא איבדה שמץ מקסמה.

מלבד הכתיבה הטובה אני חושבת שכוחו המשתמר של הספר נובע מן העובדה שכמו ב"מחניים" מאת פרנץ מולנר – אף הוא ספר נוער מצוין שעומד במבחן השנים – גם כאן ניכר כי הסופר, שייסד את סוגת ספרי בית הספר, מבין את הילדים שעליהם הוא כותב. נקודת המבט שלו היא זו של המבוגר הצופה, אבל השיפוט שלו נובע מתוך תפיסה משולבת הרואה כל פרט גם, ואולי בעיקר, מתוך נפשו של הילד. לכן הספר, שיכול היה לגלוש בקלות לדידקטיות, חומק ממנה, ועדיין מצליח להמחיש ברורות את אמונתו של הסופר בדרך הישר.

שפת התרגום של א. אחירב (אריה ליב סמיאטיצקי) גבוהה ומיושנת, ואהובה עלי מאוד. כמה מן המונחים ששילב בספר – אולי את חלקם המציא – מוסברים בסיומו, אם כי אין בכך באמת צורך. בשעתו הנחתי כמובן מאליו, אם טרחתי בכלל לחשוב על כך, שהתרגום נאמן למקור. אבל הפעם ערכתי השוואה וגיליתי, שכמו מתרגמים רבים בשעתו הוא נטל לעצמו את החירות לעבד מעט את הטקסט. יתרה מזו, ארבעה פרקים מתוך שלושים ושישה המקוריים שונו. חלקם אוחדו עם פרקים אחרים וקוצרו, אחד הושמט כליל. הטקסט המקורי מצוי ברשת למבקשים להשלים את החסר. אני, למרות הסקרנות, אוהבת את הספר בנוסח שבו הכרתי אותו לראשונה, ומסתפקת בו. תרגום מאוחר יותר מאת אוריאל אופק ראה אור קרוב לשלושה עשורים אחרי תרגומו של אחירב, תחת השם "אלופי וילובי".

הנה, להשוואה ולהדגמת יופיה של העברית, למרות חירות המתרגם, הפיסקה הפותחת בשתי השפות.

Something unusual is happening at Willoughby. The Union Jack floats proudly over the old ivy-covered tower of the school, the schoolrooms are deserted, there is a band playing somewhere, a double row of carriages is drawn up round the large meadow (familiarly called "The Big"), old Mrs. Gallop, the orange and sherbert woman, is almost beside herself with business flurry, and boys are going hither and thither, some of them in white ducks with favours on their sleeves, and others in their Sunday "tiles," with sisters and cousins and aunts in tow, whose presence adds greatly to the brightness of the scene.

בבית-הספר בוילבאי רבה התכונה שלא כתמול שלשום. על המגדל הישן של בית-הספר, המעולף קיסוס, מתנופף הדגל האנגלי; חדרי המחלקות ריקים מאדם; צלילי תזמורת נישאים מרחוק; לאורך האפר הקטן, המכונה בפי התלמידים בשם "הככר הראשית", פשט טור כפול של מרכבות; הזקנה גוללוף, זו שמוכרת מיני מתיקה, דחופה ורדופה ואינה מוצאה ידיה; החניכים רצים-מתרוצצים איש אל עבר פניו, מהם לבושים חזיות של פלניל וסרטים על השרוולים, מהם לבושים בגדי חג; רבים הולכים ובאים שלובי-זרוע עם אחיותיהם וקרוביהם, והככר הומה מאדם רב, מלאה חיים ותנועה.

נהניתי בפעם המי יודע כמה, ועוד אשוב אליו.

The Willoughby Captains – Talbot Baines Reed

עם עובד

1953 (1887)

תרגום מאנגלית: א. אחירב (סמיטיצקי)

המחבוא / קורי טן בום

כשקורי ובטסי טן בום, שתי נשים הולנדיות בשנות החמישים לחייהן, נכלאו במחנה ראוונסבריק, ואמונתן המוצקה בטוב האלוהי הועמדה במבחן קשה, הן הצליחו למצוא משמעות לסבל. הן לא יכלו לתפוס מדוע האחרים סובלים, אבל באשר לעצמן האמינו כי הן נמצאות שם כי "ספר התנ"ך שלנו היה מקור עזרה ותקווה לחוג הולך וגדל. ככל שהשחיר הלילה סביבנו, כך האיר דבר אלוהים באור בהיר יותר, אמיתי יותר, יפה יותר". בביתן שורץ פשפשים, בצפיפות בלתי אנושית ובסיומם של ימי עבודה מפרכים, היו השתיים מכנסות את הנשים, פותחות את ספר התנ"ך שהצליחו להבריח בדרך-לא-דרך, ומנסות לחזק את רוחן של חברותיהן ליסורים.

אמונה, אהבה וסליחה היו העקרונות שהנחו את בני משפחת טן בום לפני המלחמה, במהלכה, וגם אחריה, וכל הרוע שסביבם לא הצליח לערער אותם. המשפחה, שעסקה בשענות, אימצה במהלך השנים אחד-עשר ילדים. קורי השקיעה מזמנה בעבודה עם מפגרים במסגרת הכנסיה, ויחד עם אמה ואחיותיה ביקרה בשכונות עוני ודאגה לרווחת תושביהן. כשפלשו הגרמנים להולנד, פתחו בני טן בום את דלתם בפני יהודים נרדפים. הפעילות הפרטית שלהם השתלבה במהרה בזו של המחתרת, ובשיאה העסיקה כשמונים חברים, ששמרו על מידור קפדני למדי, והצילה כשמונה-מאות יהודים. בחדרה הצר של קורי הוקם קיר נוסף שמאחוריו מחבוא, והיהודים ששהו בבית אפסנו בו את חפציהם, ומצאו בו מקלט כשהתנהלו חיפושים.

קורי טן בום האמינה בכוחה של הסליחה. אחרי המלחמה, ולאחר שארגנה מקום מרפא ומרגוע לניצולים, מסרה את בית המשפחה לידי הולנדים ששיתפו עם הנאצים, מתוך תפיסת עולם שבחרה בריפוי על פני ענישה. באותה רוח יצאה להטיף ולסייע גם בגרמניה, והושיטה יד לחסרי הבית שהיו אויביה. היא חוותה מאסר בכלא, בידוד, שני מחנות – פוכט וראוונסבריק – ובכל מקום ראתה את הכאב, גם של המעונים וגם של המענים, וביקשה להביא מזור לעולם.

על וילם אחיה, שהיה איש כמורה, כתבה קורי כי הוא התנגד לכל צורה של הבדלה דתית. את בית האבות ייסד פתח לנוצרים וליהודים, עד שהפך בצוק העתים מקום מקלט ליהודים בני כל הגילים. אחותה נולי שיכנה בביתה שתי נשים יהודיות בעלות תעודות מזויפות. בטסי וקורי, יחד עם אביהן, חגגו את חנוכה יחד היהודים שהתחבאו אצלם. בלילות אפלים כינסו בסלון ביתם את כל המתחבאים, אחד מהם היה מסובב את גלגלי האופניים כדי להפעיל את הפנס, ולאורו היו קוראים קטעי ספרות ומחזות ללא קשר לזהות כותביהם. למרות אמונתם העזה בישו, ולמרות השתייכותם הדתית, בני המשפחה ראו רק בני אדם ללא הבדל דת ואזרחות.

קורי מתארת בספר את חייה מילדות ועד אחרי המלחמה. יתכן שמטרת הספר היא, בין השאר, להפיץ את בשורת האל, אבל הוא אינו נקרא כהטפה. יש משהו תמים ונקי בספר, למרות הרוע שאפף את התקופה, בעיקר בזכות הכתיבה הפשוטה והכנה. בשונה מבטסי, שבחרה לא להנשא משום שידעה שמסיבות רפואיות לא תוכל ללדת, קורי חוותה אהבה וציפתה להנשא לאהובה, והיא מתארת ללא כחל ושרק, אך גם ללא רחמים עצמיים, את שברון הלב כשבחר באחרת. את בטסי קורי מתארת כאישיות מושלמת, ואת הפגמים היא מוצאת בעצמה. כך, לדוגמא, היא מספרת על משבר שגרמו לה הפשפשים בביתן בראוונסבריק. בעוד בטסי טוענת בלהט כי יש להודות לאל על הכל, כולל הפשפשים, קורי מודה כי "הפעם הייתי בטוחה שבטסי טועה". היא מצטיירת אנושית מאוד, לא רק דמות גדולה מהחיים, כשהיא מספרת שבכתה כשגזזה את מחלפות ראשה של בטסי במחנה פוכט בגלל הכינים. והיא משעשעת כשהיא מתארת את "סדרת החינוך" שהעבירו אותה חברי מחתרת צעירים, שהיו מעירים אותה באישון לילה ושואלים אותה על פעילותה. מטושטשת משינה, ומתוך הרגל לומר אמת, היתה מסגירה את סודות המשפחה ואת מקום המחבוא, עד שלמדה לעבור מנמנום לעירנות בתוך רגע.

ההתנגשות הזו בין החובה לומר אמת ובין החובה כלפי המחתרת וכלפי הנרדפים ייסרה אותה, אבל היא מצאה לעצמה את ההצדקה להעדיף את ההכחשה על פני ההסגרה. אחותה נולי בחרה באמירת אמת. כשנשאלה על ידי שוטרים שחיפשו בביתה אם אחת הנשים יהודיה, ענתה בחיוב. נולי נשלחה למאסר והאשה נכלאה בתיאטרון היהודי. נולי האמינה שעשתה את הדבר הנכון למרות המחיר, וכשהיהודיה הצליחה לברוח בעקבות פריצה אל התיאטרון, המשפחה כולה ראתה בכך את יד אלוהים.

קורי חוותה דילמות מוסריות גם במחנות. היא חשה אנוכית כשפילסה לעצמה דרך אל מרכז קבוצת האסירות כדי לסבול פחות מן הקור. היא חשה בלתי הוגנת כששרה תרופה נדירה עבור אחותה בלבד. "היה זה תכסיסו הגדול של השטן: להציג לפנינו רשע גס כל כך, עד שאנו מתפתים להאמין שחטאינו הקטנים והסודיים אינם חשובים".

קספר טן בום, אבי המשפחה, מת בכלא ההולנדי, עשרה ימים אחרי שנאסר בגלל פעילותו המחתרתית. אילו היה מצהיר כי יחדל לסייע ליהודים היה משתחרר, אך הוא בחר לומר כי ימשיך בדיוק במקום בו נעצר. בטסי גוועה ממחלה בראוונסבריק. וילם, שנדבק בשחפת בעת שהותו בכלא, נפטר זמן קצר אחרי המלחמה. קספר, בטסי וקורי הונצחו בשדרת חסידי אומות עולם ביד ושם.

"המחבוא", שנכתב יחד עם יוחנן ואלישבע שריל, הוא סיפורה של משפחה הרואית, שלא ראתה עצמה כזאת. מעורר השראה ומומלץ מאוד.

The Hiding Place – Corrie ten Boom

ינץ בע"מ

1978 (1971)

תרגום: ד. ישראלי

משפחת טן בום

סיפורי מוטיל בן פייסי החזן / שלום עליכם

מוטיל, בנו של פייסי החזן, יליד כתראליבקה, היה ילד בן תשע כשאביו נפטר, והותיר אחריו אלמנה ושני בנים. בשל מחלתו הממושכת של האב הלכה המשפחה מדחי אל דחי, ונאלצה למכור את כל נכסיה. כדי למנוע את גיוסם של הבנים לצבא, וכדי להחלץ מן המצוקה, נדדה במשך חודשים ארוכים בין ערי אירופה במטרה לקבל אישור להגר לארצות-הברית. סיפורי פרעות רדפו אותם ואת אלפי היהודים הנודדים כמותם, אמריקה המוזהבת לא פרשה לרגליהם שטיח אדום. אבל כל גלגוליהם נחווים על ידי מוטיל כהרפתקה, הוא בוחר במודע להדחיק את השלילי ולאמץ את החיובי. אם תחילה נדמה כי מדובר בקלות-דעת של ילד שובב, שאפילו במותו של אביו הוא מוצא יתרונות, שאותם הוא מביע באמירה המפורסמת, "אשרי, יתום אני", הרי שבהמשך הוא מבטא את בחירתו במפורש: "התּקוּפה הזאת היא הטוֹבה בּכל תּקוּפוֹת השנה. אַחריה יבוֹאוּ הימים הנוֹראים, ימי בּכי וּדמעוֹת. אַל יחשוֹב לי אלוֹהים לעווֹן – אֵין אני אוֹהב אֶת ימי הבּכי והדמעוֹת. אוֹהב אני אֶת ימי השׂמחה".

נורית גוברין כתבה על ההומור היהודי בכלל, ועל זה של שלום עליכם בפרט, כי הוא מתאפיין ביכולת להתרחק מעצמנו, ובעין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. כזה הוא גם מוטיל. הוא מספר על מבריחי הגבול שרימו אותם, על הסיוע הבלתי יעיל של ארגוני העזרה היהודים באירופה, על הידיעה כי בית המשפחה בכתריאלבקה, שנמכר לפני צאתם לדרך, נבזז בפרעות, על ההשפלה באליס איילנד, ועוד, כמו משיח לפי תומו על הרפתקאות מבדחות. למרות סקרנותו הרבה, יש דברים שהוא מעדיף לא לשמוע: "מתּחילה, כּששמַעתּי בּני־אָדם מסַפּרים על הפּרעוֹת, היִיתי משׂים אָזני כּאפרכּסת. עכשיו, כּשאני שוֹמע אֶת המלה פּרעוֹת, אני נחפּז לברוֹח. אוֹהב אני לשמוֹע סיפּוּרים עליזים, המבדחים דעתּו של אָדם". והקורא, יחד עם מוטיל, מתבדח ונהנה, ומתחת לצחוק חש במועקה.

שלום עליכם מתלווה אל המשפחה בחייה בעיירה, שהיא בת דמותה הספרותית של עיירת ילדותו וורונקוב שבאוקראינה. הוא מספר על היומיום של החיים היהודיים, ומציג כמה מדמויות המקום. הוא ממשיך ומלווה את גיבוריו בגלגוליהם באירופה, במקומות שנראים להם זרים ומשונים, ובהם הם מתאמצים למצוא את הפתח אל אמריקה. בבואם סוף סוף אל היבשת המיוחלת הוא חווה איתם את השבר ואת התקווה. הספר נקטע במחציתו של הסיפור השלושים ושמונה בשל מותו של הסופר, שנפטר בהיותו בן חמישים ושבע בלבד. חתנו י"ד ברקוביץ, שהיה המתרגם הראשון של הספר, ותרגם את מרבית כתביו של שלום עליכם מיידיש, סיפר בהערה בסיום על פגישה עם חותנו סמוך לפטירתו: "סיפּר לָנוּ, כּי בּלילה הקוֹדם (כּלוֹמַר, אוֹר ליוֹם השלישי) כּתב אֶת דבריו, בּלי שׂים לב ליִסוּריו הגדוֹלים, שלא הרפּוּ ממנוּ אַף רגע. שוֹכב היִיתי כּל אוֹתוֹ הלילה, – סיפּר לפנינוּ, בּנשמוֹ בּכבדוּת נשימוֹת קטוּעוֹת – שוֹכב וּמהרהר ואֵיני יכוֹל לישוֹן – המַחשבוֹת מזעזעוֹת. מַה תּכליתי אֵיפוֹא כּי אֶשכּב? אָמַרתּי אֶל אִמא: ‘על מה אני שוֹכב פּה? הלא היוֹם רחוֹק עדיִין… אִם אַתּ לוּא שמעיני, תּני לי אֶת עֵטי ואֶת תּיק הנייר, ואֶכתּוֹב למצער. בּכתיבתי יֵקל לי, שהרי בּין כּה וָכה תּבוֹאנה המַחשבוֹת לענוֹת אֶת רוּחי ולא תּרפּינה ממני’… וכךְ התחַלתּי לכתּוֹב וכתבתּי לאִטי פּרקים אחָדים מ'מוֹטיל'…"

מוטיל מספר, אפוא, מזוית הראיה הפרטית והמתבדחת שלו, את סיפורם של יהודי מזרח אירופה בשנה המתוארת בספר. יופיו של הספר, מלבד בשל אישיותו של המספר ובשל ההיבט ההיסטורי, מצוי בפרטים הקטנים, בדמויות המאופיינות בחדות ובלי כחל ושרק, ובאינספור ההערות הכאילו אגביות שמביעות פכים קטנים שאינם תלויי זמן ותרבות. להלן כמה מהן:

אָבי עליו השלוֹם קנה לוֹ שם טוֹב אַחרי מוֹתֹו. בּחַייו לא שמַענו, שיהא אָדם מקלסוֹ וּמסַפּר בּשבחוֹ. עכשיו שמת, נתעלה פּייסי החַזן למַעלה־למַעלה, והכּל מפארים וּמַעריצים שמוֹ.

כּי אָב לָנוּ בּשמַיִם, אשר בּידוֹ האַחַת יִמחַץ וּבידוֹ השניה יחבּוֹש”. כּךְ אוֹמרת אִמא. אני – קצר כּוֹחַ־שׂכלי מהבין זאת: לָמה לוֹ לאלוֹהים למחוֹץ תּחילה, כּדי לחבּוֹש אַחַר־כּךְ? לפי עניוּת דעתּי – אַל יִמחָצנו ואַל יחבּשנוּ!…

עני כּי יִגוַע בּרעב לעֵיניהם, אִיש לא ינוּד לוֹ ולא יחמוֹל עליו. ורק עשיר כּי ימוּךְ וּמָטה ידוֹ – ועלתה זעקתם השמַימה!…

"סיפורי מוטיל בן פייסי החזן" תורגם מספר פעמים, אך חביב עלי התרגום הארכאי משהו של יצחק דב ברקוביץ.  הקסם השלום-עליכמי נסוך על מוטיל ועל סיפוריו. השילוב של שנינות עם כאב, של ציניות עם תמימות, ושל סיפור פרטי עם רקע היסטורי, יוצר ספר הכובש את הלב גם למעלה ממאה שנה לאחר שנכתב. מומלץ מאוד.

הספר מצוי במלואו בפרויקט בן יהודה.

מאׇטל פייסע דעם חזנס – שלום עליכם

דביר לעם

1916

תרגום מיידיש: יצחק דב ברקוביץ