"תחרה הונגרית" מסופר מפיה של אשה בשנות הששים לחייה, שנוסעת אחרי מות אמה, ילידת הונגריה, לבודפשט. כמה מטרות מוצהרות לנסיעה, ובראשן סגירת חשבון הבנק של האם, שבו נצברו הכספים שהוענקו לה על ידי ההונגרים כפיצוי על רכוש שאבד בשל השואה, בנוסף לפיצוי חד פעמי בגין כל בן משפחה שנרצח. סגירת חשבון, במובן הרחב של המושג, היא במידה רבה נושאו של הספר.
המספרת נולדה בחיפה, בת להורים ניצולי שואה. האב, שתקן וסתגלן, איבד את אשתו הראשונה ואת בתו, ומעולם לא דיבר עליהן. האם, שחוותה את אושוויץ ואיבדה רבים מבני משפחתה, מעולם לא השתחררה מעברה, אם כי לא סיפרה עליו לילדיה, והתקשתה להסתגל למולדתה החדשה. הכעס, שבעבע בה ללא הרף, עשה אותה קצרת רוח וקשה, ויחסיה עם בתה סבלו מריחוק ומניכור. אחיה של המספרת, המבוגר ממנה בארבע שנים, בחר להתנתק והיגר לארצות הברית. תגובתו למסע הביורוקרטי המתיש של אחותו לסגירת החשבון, ספקנית ומסויגת: "כל מה שיש בזה, הוא אומר, אם אכפת לי מה הוא חושב, זה שאריות עלובות של צדק ונקם, וממילא לא אשיג לא את זה ולא את זה, כפי שגם אמא שלנו לא השיגה כלום חוץ מקצת הפורינטים האלה שלא הועילו לה. זה מה שאני רוצה? להתעסק בזה כל החיים כמו אמא שלנו?" המספרת עצמה, למרות היותה צברית, מפגינה, כפי שמאבחן בן זוגה, תסמינים של פליטה חסרת בית. במהלך השבועות בהם היא שוהה בהונגריה היא מבקשת לסגור קצוות פרומים בחייה. את הסכום שהצטבר בחשבון היא אינה מבקשת לעצמה, אבל נאמנה לכעסה של אמה היא מסרבת להשאיר אותו בבנק, שם יהפוך בשלב כלשהו לכסף אבוד וישוב לידי ההונגרים. היא רוצה לקנות דירה בבודפשט, מקום אליו תוכל לבוא מספר שבועות בשנה, ולא לגמרי ברורה לה עצמה סיבתה של תכנית זו. אולי היא מבקשת אחיזה במקום היחיד בעולם בו מדברים בשפת אמה, כי השפות האחרות הן לא בית. שפה שבה אתה נאהב לראשונה ובוכה בה על הפצע השורף בברך המשופשפת מנפילה בתוך ריצה בהולה, היא לא עוד שפה שלמדת. בכוונתה לנסוע אל כפר הולדתה של אמה ולבקר בבית הקברות היהודי במקום. היא מתכננת גם ליצור קשר עם קרוב משפחה רחוק, אולי לקבל ממנו מכתבים שהאם שלחה אליו. ובין כל התכניות הללו היא משבצת כמה משימות קטנות פרטיות כמו לקרוא את "הנערים מרחוב פאל" בשפת המקור, וליישם כמה עצות רפואיות.
סגירת חשבון בנק היא משימה אפשרית. סגירת חשבון עם העבר מדרך הטבע אינה אפשרית. שום דבר לא ישיב את מה שהיה, לא את האנשים שנרצחו, לא את הרכוש שנבזז. שום דבר לא יחזיר את החיים אל הנקודה בה נבללו ויאפשר את החיים החילופיים שיכלו להיות. האנשים שנלקחו ונעלמו, שאפילו תמונותיהם לא שרדו, מתקיימים רק בזכרונם של אלה שהכירו אותם, וגם הזוכרים הולכים ומתמעטים. אבל אפשר לראות את המקומות, להתוודע לבודדים שנותרו, לקשור קשרים דקיקים בין ההווה לעבר. את הסיפור המלא המספרת לעולם לא תכיר: מאוסף של שאלות אינני יכולה להרכיב סיפור גם אם אערבל אותן ואערבב ואטלטל ואחזור ואוסיף להן סימני שאלה וסימני קריאה ונקודות כאוות נפשי. רק היא יכולה לספר את הסיפור, אבל היא לא תספר ואני לא אשאל. כשהיא משתפת את אחיה באחת מתהיותיה, הוא עונה, "אחותי היקרה לי מאוד, למה את חושבת שאני יודע לענות לך? אלה שהיו להם תשובות הורישו לנו רק שאלות".
יש בספר רגעים מרגשים רבים. אחד מהם מתאר את אחת הפגישות המשמעותיות של המספרת עם קרוב רחוק שמתחזק את הסיפור המשפחתי באתר גנאלוגי. הוא מספר לה על מפגש של אביו עם אחיו, שני ניצולים שדרכיהם נפרדו לעשרות שנים, ופגישתם התקיימה כשהם כבר באים בימים: "ישבתי איתם בסלון הגדול והיפה של דוד הירשל וראיתי איך הם מנסים לסדר את לוחות הזמנים של החיים שלהם. מתי היה לזולי יום הולדת ומתי נולדה האחות קלרי ומתי עשו בת מצווה לאסתרל ומתי מתה סבתא מגדה מצד אבא. וזה אמר ככה והשני אמר, לא נכון זה ככה, והם היו מרוגזים ונבוכים ומבולבלים ונרגשים ומתוסכלים. אני חשבתי שאולי אני יכול לעזור להם. הם כמעט השתגעו מזה. את יכולה לחשוב, מה אכפת להם בדיוק היום הולדת של זולי או אסתרל. והיה אכפת. כל כך אכפת כאילו שאם רק ידעו בדיוק מתי היה כל דבר, המתים יחזרו אליהם וימשיכו את החיים שלהם בדיוק מאותו מקום שבו הפסיקו. זה מה שנשאר להם: התאריכים, המקומות, השמות. בזה הם רצו להאחז".
בכתיבה נפלאה מציגה רות לורנד שתי דמויות נשיות צובטות לב, האם ובתה, ופורשת מסכת חיים ארוכה בצל טראומת השואה. המספרת, סוכנת נדל"ן שהיתה בעבר מורה לספרות, היא אשה מבוגרת עם נפש תמה אך עשירה, מעשית וחולמנית יחדיו, טיפוס של ג'ינס וטריקו, אנושית מאוד ורהוטה מאוד. הסיפור שהיא מגוללת אישי, אך הוא משקף את סיפורם של שורדי השואה, את החיים הקשים בארץ בשנותיה הראשונות – שתי משפחות חולקות דירה, חדר למשפחה – ואת סיפורו של הדור השני.
בפתח הספר מוצהר כי הוא פרי דמיונה של הסופרת, אך תיאוריה של המספרת את כפר הולדתה של אמה כל כך חיים שסקרנותי התעוררה. בעזרת מפות גוגל מצאתי את הכפר פיריצ'ה (Piricse) במקום בו הוא מצוי בספר, סמוך לדרבצן, ותמונותיו – מול הכנסיה עומד בית ספר שנבנה על חורבות בית המשפחה – כאילו יצאו מבין דפי הספר. בשנת 1930 התגוררו בכפר שבעים ושלושה יהודים. ביד ושם מצויים ששים ושבעה דפי-עד לזכרם של התושבים שנרצחו.
"תחרה הונגרית" הוא ספר מרגש, כתוב נהדר, ומומלץ מאוד.
ספרא
2018
