שארית היום / קאזואו אישיגורו

20180408202714-1_grande

מעסיקו של מר סטיוונס, רב משרתים בריטי, מציע לו לצאת לחופשה קצרה, ולהשתמש במהלכה ברכבו. סטיוונס, שמתוך תחושת חובה נמנע כמעט לחלוטין מליטול חופשות, מחליט לקבל את ההצעה. התמריץ לכך הוא מכתב שקיבל ממיס קנטון, לשעבר סוכנת הבית בדארלינגטון הול. ממכתבה סטווינס מבין כי התגלעו קשיים בנישואיה, וכי היא מתגעגעת לעבודתה, והוא יוצא לדרך כדי לשוחח עמה, ואולי להשיבה אל הבית בו עבדה בעבר, ובו הוא עצמו עדיין עובד. ארבעה ימים תארך הנסיעה עד לפגישתם, ובמהלכם סטיוונס, שאינו מורגל בזמן פנוי, יעלה מדי יום את הרהוריו על הכתב.

סטיוונס הוא אדם מאופק, מתוך הכרה עמוקה שהאיפוק הוא תכונה נעלה. את גדולתה של אנגליה ארצו הוא תולה בו – "הייתי אומר שדווקא העדר דרמה או יפעה ניכרת לעין הוא שמייחד את יופיה של ארצנו. מה שנוגע כאן לענין הוא השלווה של היופי הזה, האיפוק שבו". האיפוק, הריסון העצמי, מופתי בעיניו גם כשהמדובר בהתנהלותו של היחיד. על אביו, שהיה, לדברי בנו, רב משרתים גדול, הוא מספר שכשהסיע מבקרים של מעבידו, ואלה התגרו בו ועלבו בו, הוא לא הראה ולו רמז של אי-נוחות או כעס, אלא המשיך לנהוג בהבעה של איזון מושלם בין כבוד עצמי לנכונות לציית. שאלות הגדוּלה והכבוד העסיקו את סטיוונס בעבר, ועדיין מעסיקות אותו. ה"כבוד", על פי תפיסתו, מחייב את רב המשרתים לדבוק בישותו המקצועית ללא תנאי.

דבקות זו מעקרת את סטיוונס במידה רבה מכל רגש אנושי, גם אם הוא עצמו אינו חש בכך. העמדת החובה מעל הכל תמנע ממנו היקשרות באהבה. הוא אפילו לא ישים לב כשתקיש על דלתו. החובה תמנע ממנו לפתח עמדות משל עצמו בנושאים הרי גורל. כשלורד דארלינגטון, אדם חיובי בדרך כלל, נקשר לזמן מה עם איגוד פשיסטי במחצית שנות השלושים, ומורה לו לפטר שתי עובדות יהודיות, סטיוונס, למרות התנגדות פנימית, מציית, ולמיס קנטון הוא אומר: "חובתנו המקצועית איננה לגחמותינו ולרגשותינו שלנו, אלא למשאלותיו של מעבידנו".

"שארית היום" מקיף כמה נושאים מעוררי מחשבה. אישיגורו מתבונן בחברה הבריטית, בהיצמדותה למבנה המעמדי. הוא מעלה שאלות לגבי כוחה ותקפותה של הדמוקרטיה. תזוזתו של מרכז הכובד העולמי מאירופה לאמריקה באה לידי ביטוי בספר, כמו גם הפערים התרבותיים בין העולם החדש לישן. אישיגורו, באמצעות סטיוונס, מצביע על האופן בו מתנהלת הפוליטיקה העולמית מאחורי הקלעים, כשהוא מתרכז בתקופה שבין עלית הנאצים למלחמה. אבל כל הנושאים הללו, מעניינים וכתובים מצוין בפני עצמם, הם בעיני הרקע לנושא המרכזי, שהוא אותה דבקות מעוורת עיניים. סטיוונס, שגילוי לבו ומחויבותו מחבבים אותו על הקורא, אינו שונה בעצם מכל אדם שאימץ לעצמו מנהיג, הרסני ככל שיהיה, והטמיע את אישיותו אל תוך זו של המנהיג. מעין אלברט שפאר כזה, שרק רצה לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר, וגם כשמקורביו של היטלר החלו להמלט מן הבונקר, הוא עשה את הדרך ההפוכה כדי להפרד מאלילו. סטיוונס, הסבור שבשלב מסוים אדם חייב להפסיק לנדוד בין מעבידים ולדבוק במעביד אחד, אימץ לעצמו את ערכיו של לורד דארלינגטון ואת הישגיו. כך, בסיומו של יום מפרך, שבו נאלץ לספוג גם את התפטרותה של מיס קנטון וגם את לחציו הפוגעניים של עתונאי, הוא חש תחושת נצחון בזכות ועידה פוליטית הנערכת בבית בהשתתפותו של ריבנטרופ, שניצל את תמימותו של לורד דארלינגטון: "מי היה מטיל ספק באותו רגע שאמנם התקרבתי אל טבורם המרכזי של העניינים, במידה שכל רב משרתים היה מייחל לה?" רגע מרומם במיוחד בקריירה שלו מגיע, כשהלורד מספר לו שמצב רוחו של ריבנטרופ השתפר בזכות כלי הכסף, שסטיוונס עמל על הברקתם, ומשום כך חלה הפשרה ביחסים בינו לבין האליפקס. הוא אטם עצמו לחלוטין בפני השלכות הארועים שארעו בבית, האמין בלב שלם כי חובתו של רב משרתים היא לספק שירות טוב. הוא אינו אמור להתערב בענייניה הגדולים של האומה. כששמו של הלורד מוכפש בשל קשריו עם הגרמנים, סטיוונס סבור, למרות שחש עצמו כמי שמצוי, כאמור, בטבורם של הדברים, כי מכיוון שתחם את עצמו בתוך עיסוקו, חסרת שחר היא הטענה שעלי להתייסר בחרטה או בבושה בגין מה שעשיתי אני. הדבקות בחובה מעל הכל.

סטיוונס הצטייר בדמיוני כאגנוס הדסון, הבאטלר שגילם גורדון ג'קסון בסדרת הטלויזיה הזכורה לטוב משנות השבעים, "על אדונים ומשרתים" (תמונה למטה) – זקוף, רציני, מכיר בערך עצמו ובו זמנית קובע את ערכו על פי זה של אדוניו, מסור בלב ונפש לתפקידו. בסרט שנעשה על פי הספר גילם אנתוני הופקינס את דמותו של סטיוונס, בחירה הולמת.

"שארית היום" הוא ספר מבריק, ובצדק זכה בפרס בוקר בשנת 1989. צילה אלעזר תרגמה נפלא, ושימרה את ה"בריטיוּת" בתוך העברית. מומלץ מאוד.

The Remains of the Day – Kazuo Ishiguro

כנרת זמורה ביתן

1992, 2006 (1989)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

44a688cb180c3a4ac3f66333b4347e8a

מודעות פרסומת

חיים קטנים / האניה ינגיהארה

chayim_master

במכתב שמקבל ג'וד, הדמות הראשית ב"חיים קטנים", מהרולד, אחד האנשים החיוביים בעולמו, נכתב בין השאר בהתייחס למהלך החיים: "דברים נשברים, ולפעמים מתקנים אותם, וברוב המקרים מבינים שלא חשוב מה ניזוק, החיים מארגנים את עצמם מחדש כדי לפצות על האובדן, לפעמים בצורה נהדרת". אם לצמצם את הספר רחב היריעה לנושא בסיסי אחד, אפשר לומר שהוא עוסק בשאלה עד כמה, אם בכלל, ניתן לתקן חיים שעברו תהליך של הרס שיטתי העולה על כל דמיון מסויט.

ג'וד סנט פרנסיס אינו יודע מי הוריו. הנזירים, במנזר בו עברו עליו שנותיו הראשונות, סיפרו לו כי הם מצאו אותו, תינוק בן יומו, בזבל, וכולם, להוציא אחד, התיחסו אליו בהתאם, כמי שערכו אפסי. כילד בודד במנזר הוא הפך למשרת, לשק חבטות, ולקורבן לניצול פיזי ונפשי. הנזיר היחיד שהתייחס אליו בחביבות, ושאליו יכול היה להמלט לרגעים גנובים של מנוחה, התגלה כגרוע מכולם. בהעדר נקודת יחוס אחרת, ג'וד הפנים שהוא אינו ראוי ליחס אחר, שכל מה שקורה לו, ושעוד יקרה לו, מגיע לו, שהוא אדם פגום, מושחת. את חייו הבוגרים, המיוסרים בשל פגיעה גופנית קשה וכואבת, הוא מעביר במאמץ אדירים להסתיר את עברו המביש, שלגביו הוא חש בושה ואשמה. מכיוון שנבגד שוב ושוב, הוא מתקשה להאמין אפילו לאוהביו המסורים, ותוהה אם עדיף לבטוח או עדיף להיות זהיר? אפשר לקיים חברות אמיתית אם חלק בך תמיד מצפה לבגידה? משהו בו כמֵה לאהבה, לחמימות של בית, משחזר את ההשתוקקות הנואשת שחש כילד ביריד אימוץ, אבל בו בזמן קול אחר בתוכו מזכיר לו שאסור לו לקוות, שאין לו זכות להיות מאושר. על כל צעד ושעל הוא מתנצל, חושש מאובדן סובלנותם של קרוביו.

"חיים קטנים" עוסק, אם כך, בהשפעתה של טראומה קשה על חייו של קורבנה. במשולב עם נושא זה, הוא מתאר חברות אנושית על גווניה השונים. חייו של ג'וד משתנים בגיל שש-עשרה, כשבהשפעת עובדת סוציאלית הוא מגיע לקולג', שם הוא פוגש בשלושה צעירים, שונים זה מזה, שמתגבשים ליחידה בלתי נפרדת: וילם, שיהפוך לשחקן מצליח, ג'יי בי, שיממש את כשרון הציור שלו, ומלקולם, שיהיה אדריכל מבוקש. ג'וד עצמו, למרות נטייתו למתמטיקה, יבחר ללמוד משפטים מתוך דחף להגן על עצמו (למרות שהוא יודע שהחוק הוא צורת הגנה רופפת), ויזכה למוניטין במקצועו. הספר מלווה את הארבעה לאורך השנים, כל אחד בפני עצמו, אך בעיקר בהקשר של הדינמיקה ביניהם, על עליותיה ומורדותיה, ובהשפעתה על ג'וד. באחד הקטעים היפיפיים בספר, הרולד מעלה זכרון מטיול רגלי שערכו הוא ואשתו יחד עם ג'וד ועם וילם. כששרוך הנעל של ג'וד נפרם, וילם עצר, התכופף לרגע, חיזק את הקשר, והמשיך ללכת ולשוחח באגביות שכזאת, בחן שכזה. רגע אופייני של יחסי שני הגברים, ובשנים הטובות של ארבעת החברים זו היתה ההיערכות האופיינית להתנהלותם כקבוצה, התמיכה הטבעית בג'וד מבלי שידובר בה. "האם החברות היא לא נס בפני עצמו, למצוא אדם אחר שמאפשר לעולם הבודד להיראות איכשהו פחות בודד?", חושב וילם, המייחל לנס נוסף שישיב לג'וד את בריאותו.

האניה ינגיהארה כתבה יצירה אֶפִּית, מרשימה בדקדקנות שבפרטיה, בכושר התיאור, ובעיקר בהיקף המבט ובעומק התובנות, והתרגום של אמיר צוקרמן מצוין. תיאורי ההתעללות בלתי נמנעים, אבל הסופרת מצליחה לא להעמיד אותם במוקד העלילה, אלא את השלכותיהם. הסיפור הכואב עד מאוד שזור רגעי חסד, קירבת לבבות ומסירות אמת. האם בכוחן של האהבה ושל החברוּת לגבור על הטראומה המאכלת כל? הסופרת בחרה בחירה אמיצה, אולי לא צפויה, לסיומו של הספר, מותירה את הקורא עם "אמירות קשות כמעט לבלי שאת", כמצוטט על גב הספר מתוך אחת הביקורות שנכתבו עליו.

למרות הכאב והצער המייסרים שהספר מתאר, אני ממליצה מאוד על קריאתה של יצירה מרשימה וחד-פעמית זו.  

A Little Life – Hanya Yanagihara

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

קולט / ג'ודית תורמן

kolet_big

סידוני-גבריאל קולט, שנודעה בשם העט קולט, היתה סופרת צרפתיה שפעלה בשלהי המאה התשע-עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. בשיא תהילתה נבחרה כחברה באקדמית גונקור, שהיתה, ברוחו של מייסדה אדמונד דה גונקור, סגורה בפני נשים ובפני יהודים, וב-1949 אף נבחרה כנשיאתה. כעשור קודם לכן בחרו בה הסופרים הצרפתים כסופרת הטובה ביותר מבין כותבי הצרפתית החיים עדיין. דרכה אל התהילה היתה מפותלת ואף רווית גינויים ובוז, וחייה הסוערים ויוצאי הדופן ראויים לביוגרפיה המצוינת שכתבה ג'ודית תורמן.

קולט נולדה ב-1873 בכפר במרכז צרפת, בת לאם ססגונית, שאף חייה שלה יכלו לשמש נושא לספר, ולבעלה השני, יוצא צבא שאיבד את רגלו. אמה נוכחת רבות בספריה, כמו ב"הולדת יום", שבסיפור "סידו" הנכלל בו מוקדש פרק לאביה וליחסים בין הוריה. בהיותה בת עשרים נישאה לסופר אנרי גוטייה-וילאר, שהיה מבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה. אנרי, שכתב תחת שם העט וילי, היה ידוע כמי שנסמך על כותבי צללים. הוא היה מעלה רעיון לספר, מניח לאחד מסופריו לעבד אותו, משכתב את העיבוד, ומעביר אותו לסופר נוסף או שניים. סופרי הצללים היו מקבלים את שכרם, ווילי חתם על היצירה המוגמרת, ונהנה מן הפרסום ומן התגמולים. שיטת העבודה שלו היתה נושא להלצות: כשסירב לחתום על עצומת תמיכה בדרייפוס, העיר אחד ממכריו כי "היתה זו הפעם הראשונה שווילי סירב לחתום על משהו שלא הוא כתב". וילי הקדים את זמנו כאשף יחסי ציבור, וטיפח את עצמו כידוען. תורמן סבורה כי הכסף היה הפֶטיש האמיתי של וילי, והסגידה לו התישה בסופו של דבר את כל כוחו, הרעה את אופיו, והרסה את נישואיו לקולט.

יום אחד מצא וילי כתב-יד של אשתו, "קלודין בבית הספר", פרסם אותו תחת שמו, בהסכמתה, ובשנים הבאות חתם גם על ספרי ההמשך שכתבה. שנים אחר-כך, כשכבר היו פרודים, מכר את זכויות ההסרטה של הספרים, ונטל את התגמולים לעצמו. אחרי מותו תבעה קולט ששמו יוסר מן הספרים, ותביעתה נענתה, אבל אחרי מותה תבע בנו של וילי ששם אביו יוחזר אל הספרים, וגם הוא זכה.

לאחר הגירושים רוויי הרגשות והסערות, שלוו ביצירות ספרותיות בהן השמיצו זה את זה (מנהג שהמשיכו בו גם שנים אחרי פרידתם), פתחה קולט בקריירה עצמאית כפנטומימאית וכשחקנית. היא עוררה סערה ומחלוקת בהופעותיה הפרובוקטיביות, שכללו קריעת חולצה וחשיפת שד על הבמה. גם בחייה הפרטיים בחרה בדרך משלה, מבלי להתחשב במוסכמות. היא החליפה מאהבים ומאהבות, התלבשה כרצונה, לעתים כגבר למרות שהחוק (לא ייאמן) אסר על נשים ללבוש בגדי גברים מחוץ לבמה. ג'ודית תורמן עומדת יפה על רוחה של התקופה בקרב הבורגנות הצרפתית מוכת השעמום, תקופה שהתאפיינה בהדוניזם, בהתמכרות לסמים ולאלכוהול, בהומוסקסואליות כמעט כנורמה, במשיכה למיסטיקה ולמוות סוטה ואלים. למרות שנראה כי אורח חייה של קולט השתלב יפה באוירה זו, תורמן קובעת כי "בכל כלי שיט שמיטלטל בסערה ומלא בגופיהם של אנשים שמתעוותים בהקאות, יש לרוב נוסע אחד שהוא בריא באופן מוזר ומשונה, והוא מטייל על הסיפון המתנודד ברגליים יציבות בעודו אוכל ברוב חוצפתו כריך בשר חזיר. קולט היתה חריג מעין זה בשלהי המאה התשע-עשרה". היא שתתה להנאה מבלי להשתכר, עישנה לעתים רחוקות, נמנעה מסמים ממכרים. קולט פיתחה אמות מידה משלה למהוגנות מינית, ונהגה כאילו אורח חייה הראוותני והשערורייתי טבעי לגמרי.

העיסוק המקצועי במשחק, בשנים הראשונות של המאה העשרים, היה מילה נרדפת לזנות, והבגידה במעמד הבורגני היתה אף גרועה יותר. תורמן מאפיינת כך את מניעיה של קולט לבחור בעיסוק זה, בנוסף למניע הפשוט של השתכרות עצמאית לאחר גירושיה: קריירת המשחק שלה היתה מעשה מורכב של מרד, התנגדות מינית ואסרטיביות, שהאומץ והאידיאליזם של המהפכן נמהלו בו בזעם, בצהלה, באנוכיות ובילדותיות של נערה מתבגרת. הביקורת על בחירותיה ליוותה אותה של חייה. בני משפחתו של בעלה השני, אנרי דה ז'ובנל, התקשו לקבל אותה, והוא עצמו, למרות שהתעלם תחילה מדעת הקהל, התרחק מאשתו בעל המוניטין המפוקפק כשהחליט להתמסר לפוליטיקה. לא סייעה ליחסיהם, בלשון המעטה, גם העובדה שקולט ניהלה רומן ממושך עם בנו של בעלה מנישואיו הראשונים – היא היתה כבת חמישים, הוא היה בן שש-עשרה – משקפת בחייה את דמותה של לאה, גיבורת "שרי" (מאוחר יותר אף שיחקה את לאה על הבמה).

ב-1931 זעזעה שוב את החוגים החברתיים של צרפת כשפנתה לעסוק בתעשית היופי, פיתחה מוצרים ופתחה מכונים, שבהם עבדה אף היא עצמה. כדרכה היתה אדישה לטענות הסביבה שהיא מוכרת את כשרונה בעבור תעשיה נחותה.

גם אחרי מותה של קולט, למרות תהילתה הספרותית, ולמרות שהצרפתים מחלו לה על מעשים חמורים יותר מהתערטלות על הבמה, כמו פרסום יצירותיה בעתונים אנטישמיים ותומכי נאצים בתקופת הכיבוש, סירב הארכיבישוף של פריז לקיים טקס דתי בכנסית סן-רוש. הפריזאים, לעומתו, נהרו באלפיהם לעבור על פני ארונה, והרפובליקה ערכה לה הלוויה ממלכתית.

בשונה משני נישואיה הראשונים, שבהם, כך טוענת תורמן, ביקשה לעצמה אדון, נישואיה האחרונים התאפיינו בשלווה יחסית. מוריס גודקה היה צעיר מקולט בשנים רבות, איש עסקים, וידע לכבד את עצמאותה ולספק לה תמיכה כשנזקקה לה. ב"הולדת יום", שנכתב בתחילת יחסיהם, היא מתייחסת אל בן-דמותו כידידה היחיד. מוריס היה יהודי, ובעת הכיבוש הנאצי נלקח מביתו ונעצר. קולט משכה בכל חוט אפשרי, והצליחה להשיג את שחרורו. במהלך החודשים שבין שחרורו ממעצר ושחרורה של פריז מהכיבוש, הסתתר בלילות בחדרה של משרתת בעלית הגג. בימים, בקלות דעת שאפיינה את שני בני הזוג באותה תקופה, ירד לשהות במחיצתה של קולט. השניים נותרו נשואים עד מותה ב-1954.

קולט היתה סופרת פוריה, שהלכה והשביחה עם השנים. "שרי" ו"הולדת יום", שתורגמו לעברית, הם יצירות מרשימות. ג'ודית תורמן מתייחסת בפירוט לכל אחד מן הרומנים של קולט, וכורכת יפה בין אישיותה של הסופרת והנושאים שהעסיקו אותה, לתכני ספריה. כך, לדוגמא, ספרי קלודין, אחרי שמקלפים את התיאורים המרובים שופעי המיניות, עוסקים בדילמה שעמדה בפני נשות התקופה: הן נאלצו לבחור בין השמירה על יוקרת נשיותן, מה שהשאיר אותן לחסדי הגברים שלהן, לבין ההתכחשות לאותה יוקרה לטובת אוטונומיה וחירות יצירתית כשל גבר, מה שהשאיר אותן נסחפות בסביבה עוינת לנשים משוחררות, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה כלכלית. קל להתפתות ולחפש את קולט עצמה בספריה, למרות שכתבה ב"הולדת יום",  "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". למעשה, תורמן מצביעה על הפערים בין המציאות של קולט למציאות המתוארת בספריה, וטוענת כי במקרים רבים קולט בודקת בספריה התרחשויות חילופיות לחייה שלה, ובכך פוטרת עצמה מהתנסות בהם.

נוסף לכתיבת ספרי פרוזה, קולט כתבה גם מחזות, תסריטים ואף ליברית לאופרה. היא היתה גם עתונאית עסוקה, כתבה מאמרי ביקורת על ספרות ועל תיאטרון, דיווחה מן החזית במלחמת העולם הראשונה, לשם נסעה מרצונה כדי להיות קרובה לז'ובנל, טסה בספינת אויר ובמטוס, סיקרה כמה משפטים מתוקשרים, היתה עורכת ספרותית של יומון פריזאי, כתבה טור עצות על נושאים נשיים מסורתיים, וגם כתבה בחריפות על מצוקתן של נשים גרושות ומובטלות ושל נשים הלכודות בנישואים אכזריים ובמשרות שוליות. בשנותיה המאוחרות טיפחה בנדיבות כותבות אחרות.

ג'ודית תורמן מעריצה את קולט הסופרת, וגם את קולט האשה שבחרה את דרכה שלה בשוויון נפש ובטבעיות מבלי לעלות על בריקדות פמיניסטיות, למרות שנושאים הקשורים למעמדה של האשה ולרווחתה העסיקו אותה. הערצה זו אינה הופכת את הביוגרפיה למצג של פולחן אישיות. תורמן כותבת באריכות על ההורות של קולט, שהיתה אם לבת יחידה מנישואיה לז'ובנל. הבת, ששמה קולט, חיתה בשנותיה הראשונות בנפרד מהוריה, נתונה לפיקוחה של אומנת בריטית נוקשה, וכשגדלה היא נשלחה להתחנך בפנימיות. לקולט לא היתה סבלנות להתמודד עם גידול ילדה, והתנהגותה כלפי בתה מעוררת שאט נפש וזעזוע. הבת, יש לציין, מינתה עצמה לשומרת המורשת של אמה, ונמנעה מלומר עליה מילה רעה. הפער בין המציאות לספרים, שהוזכר קודם, בא לידי ביטוי גם בנושא יחסיה עם בתה, כמו ב"הולדת יום", בו היא מסבירה כי בשל האהבה היתרה שהיא רוחשת לילדה, וגם לחיות הבית, היא אינה מרבה לכתוב עליהן. תורמן מגנה את קולט גם על האנטישמיות שלה, שאמנם לא היתה שכלתנית אלא "מוּלדת", אבל היא באה לידי ביטוי בהתבטאויות מסוימות בעל פה ובכתב. בשנות השלושים, כשרדיפת היהודים כבר היתה ידועה ברבים, כתבה קולט ספר ארסי אודות נישואיה השניים, והתיחסה בו בין השאר לאשתו היהודיה של בעלה, כולל התבטאויות סטראוטיפיות על ההון היהודי, מבלי לתת את דעתה על ההשלכות. בתקופת הכיבוש, כאמור למעלה, התפרסמו סיפוריה בעתונות תומכת נאצים, לעתים באותו עמוד עם מאמרי שטנה אנטישמיים. התעלמותה העקבית לאורך השנים מכל נושא פוליטי, כמו גם טענתה כי "נולדתי בסימן פסיביות", הם בגדר תירוץ עלוב לשוויון נפשה ולהתמדתה בפרסום יצירותיה באכסניה בלתי הולמת. מעניין לציין כי בעוד אישים רבים הועמדו למשפט בגל הטיהורים ששטף את צרפת אחרי השחרור, שיתוף הפעולה הפסיבי של קולט זכה להתעלמות.

ג'ודית תורמן כתבה ביוגרפיה מקיפה, שמציבה את קולט בהקשר החברתי והתרבותי של תקופתה. רשימת האישים שהשתלבו בחייה ארוכה, ביניהם ראוול, שהלחין את הליברית שכתבה לאופרה "הילד והקסמים", קוקטו, שהיה שכנה בתקופת הכיבוש, ושאותו תיארה כאחיה, פרוסט, שהיווה השראה לאחת הדמויות בספר "קלודין נשואה", סימון דה בובואר, שהכתירה את קולט כסופרת גדולה, ורבים אחרים. השילוב בין הביוגרפיה הכרונולוגית לרקע התקופתי ולהתעמקות בכתיבה של קולט, מעמיד יצירה ספרותית מרתקת, ומאוד מומלצת לקריאה.

Secrets of the Flesh – Judith Thurman

דביר

2004 (1999)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

הולדת יום / קולט

31-384a3

"הולדת יום" מכיל ארבע יצירות, הסובבות כולן סביב משפחתה של קולט. שלוש האחרונות, "סידו", "הסרן" ו"הפראים" מתמקדות באמה, באביה ובשני אחיה בהתאמה. הראשונה, זו שבשמה נקרא הקובץ כולו, מורכבת יותר, ומשלבת מספר נושאים.

במהלך הסיפור כותבת קולט: "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". ובכל זאת, למרות ההסתיגות, ולמרות שהסיפור היפיפה עומד לגמרי בזכות עצמו, אי אפשר להתעלם לחלוטין מן הרקע הביוגרפי. קולט, סופרת פוריה, שחקנית, פנטומימאית ועתונאית, שהחליפה בעלים ומאהבים ומאהבות, כתבה את "הולדת יום" בשנות החמישים לחייה. פרשנים ראו בשמו של הספר רמז לקבלת היום החדש בחייה, יומם של גיל העמידה ושל הזיקנה. אני סבורה שמכיוון שרובם של הרהוריה נהגים בשעות שלפני עלות השחר, ומכיוון שהטבע תופס מקום חשוב בחייה וביצירה, אפשר לאמץ פירוש פשטני יותר. מכל מקום, הסיפור מתרחש בפרובאנס בעונת הקיץ, שבמהלכה מתאהב בה שכנה הצעיר ממנה בשנים רבות. התאהבות זו היא הרקע להרהוריה בנושאים שונים, שאחד העיקריים בהם הוא יחסה אל האהבה ואל הזוגיות. כשהיא משלחת את הגבר הצעיר מעל פניה, היא אומרת לו: "זו הפעם הראשונה, מיום שמלאו לי שש-עשרה שנים, שאני חייבת לחיות – ולמות – בלי שחיי, או מותי, יהיו תלויים באהבה, זה כל-כך נפלא…". בדרכה אל תחושה זו היא מוצאת מקבילות רבות בינה ובין אמה, שכונתה סידו, אשה ססגונית שקולט היתה בת הזקונים שלה. הסיפור משובץ בציטוטים ממכתביה של האם (חלקם לא לגמרי מדויקים, כפי שלמדתי מן הביוגרפיה של קולט שאני קוראת בימים אלה), ומהם עולה דמותה של אשה מרשימה, לא פחות מבתה.

"הולדת יום", כמו הסיפורים האחרים, כתוב באופן מרשים מאוד. תיאורי הטבע יפיפיים, מעודנים ומדויקים בצבעיהם ובריחותיהם, כמו גם בתחושות שהם מעוררים. יפה לא פחות היא הדרך בה קולט מתארת את מחשבותיה, תוך שהיא משלבת הצהרות בנושאים הקרובים ללבה. מעניינים הדברים שהיא כותבת על היחס בין הפרטי לפומבי בכתיבתה, ביניהם "מאחר שאיני מוצאת כל פסול לתת בידי הציבור, בדפוס, קטעים מעובדים מחיי הרגשיים, לא תתנגדו אם אקשור, חבויים ודחוסים בצרור אחד, את כל הנוגע לאהבתי היתרה אל חיות-הבית ואת – גם זו שאלה של אהבה יתרה – הילדה שהבאתי לעולם", וגם "לא יכולתי לכסות מפניו את חוסר-האונים הקנאי ואת העוינות הבלתי-הוגנת האוחזים בי, כשאני מבינה שמחפשים אותי, כפי שהנני, בין דפי הרומאנים שכתבתי". ההקבלה בינה לבין אמה, עליה היא אומרת "היא נתנה לי חיים, ושליחות הטילה עלי, להמשיך בדברים, שהיא, ביד-משורר, אחזה והניחה", שבה ועולה בספר. כך, לדוגמא, הבת כותבת, "תהיה זו טעות לדמיין אותנו, הנשים הבשלות, נרעדות ונפחדות אל מול עתיד קצר-ימים, מחזרות לפתחו של הגבר הנאהב, יורדות לטמיון מעוצם ההכרה במצבנו. יש בנו יותר קלות-דעת, השבח לאל, יותר תעוזה ויותר זוך משאפשר לשער!", ומיד אחר-כך מצוטטת האם שכתבה, "קיבלתי מחמאות לרוב. על תלבושתי? הו, לא ולא! על מראי הצעיר… בת שבעים וחמש… לא יתכן, מה? כלום הגיעה השעה לוותר על הנעורים?"

מספריה הרבים של קולט תורגמו רק ארבעה, ומתוכם קראתי עד כה את "שרי" המצוין, שנכתב שמונה שנים לפני "הולדת יום", ותיאר אהבה בין אשה מזדקנת לגבר צעיר. כמו "שרי", גם "הולדת יום" זכה לעיבוד קולנועי, ותובנותיו ואנושיותו, כמו גם יפי כתיבתו, משמרים את טעמו עד היום.

אסיים בקטע מתוך "הסרן", המדגים יפה את כשרונה של קולט ללכוד רגעים בזמן, ואת התרגום הפיוטי של אביבה ברק:

פעם אחת בלבד, בקיץ, כשאמי הסירה מן השולחן את מגש-הקפה, ראיתי את ראשו של אבי ואת שפתו המאפירה […] נרכנים אל ידה של אמי בחרדת-קודש געושה, בת-בלי-גיל, כה עזה, שסידו, נאלמת-דום, סמוקה ממש כמוני-אני, הסתלקה לה בלי-אומר. קטנה הייתי, מגושמת למדי, טרודה, ככל בני השלוש-עשרה, בעניינים מעיקים, לא-מחוורים, שהבנתם מבזה. וטוב היה לי להתוודע, ולקבוע לרגעים בזכרוני, תמונה כלילת-שלמות זו של האהבה: ראש גבר מכסיף המשתוחח בנשיקה מעל יד קטנה, חיננית וחרושת-קמטים של עקרת-בית.

מומלץ מאוד.

La Naissance du Jour ▪ Sido – Colette

הקיבוץ המאוחד וכתר

1986 (1928, 1930)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק

כאיזון לציור דיוקנה שעל כריכת הספר, פרי מכחולו של ז'אן קוקטו, הנה תמונתה.

94c03515132c6f2dbc477bb16fea369e

רחוב מזרח מערב / פיליפ סנדס

994152

כותרת משנה: על המקורות של ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות

פיליפ סנדס הוא משפטן שהתמחותו היא משפט בינלאומי, ובמסגרת עיסוקו שימש כעורך-דין וכיועץ במשפטים מתוקשרים שנדונו בבתי הדין הבינלאומיים. סנדס הוא גם צאצא ליהודי גליציה, שרובם נספו בשואה. בספרו – המרשים מאוד – "רחוב מזרח מערב", הוא מציג, כפי שמעידה כותרת המשנה, את היווצרותם של המונחים המשפטיים "ג'נוסייד" ו"פשעים נגד האנושות", וכורך את הפן העיוני בפן האישי של משפחתו ושל שלוש דמויות ראשיות נוספות – הרש לאוטרפכט, משפטן בריטי שקידם את ההכרה בפשעים נגד האנושות כשפיטים, רפאל למקין, משפטן אמריקאי שטבע את המונח "ג'נוסייד", והנס פרנק, מושל פולין מטעם הרייך השלישי.

חייהם של גיבורי הספר השיקו בנקודות רבות. ליאון בוכהולץ, סבו של סנדס, נולד בלבוב (למברג בפי הגרמנים), עיר שעברה ידים לעתים תכופות בין רוסיה, גרמניה, פולין ואוקראינה. הרש לאוטרפכט נולד בז'ולקייב, עיר סמוכה ללבוב, ומשפחתו התגוררה באותו הרחוב בו התגוררה גם משפחתו הענפה של ליאון. רפאל למקין למד משפטים בלבוב, אצל אותם המורים שלימדו את לאוטרפכט. שלושת הגברים עזבו את אירופה לפני פרוץ המלחמה, ונותרו שרידים כמעט יחידים של משפחותיהם. חייהם של כולם הושפעו, אין צורך לומר, משלטון האימים שהנהיג פרנק: "סבתי, מלכה פלשנר, שגרה בז'ולקייב ברחוב שגרו בו הלאוטרפכטים, מתה בטרבלינקה ברחוב שמתו בו הלמקינים".

סנדס מספר תחילה את סיפוריהם של ארבעת הגברים, כל אחד בנפרד, ומוביל את הספר אל שיאו במשפט נירנברג. בפן העיוני-משפטי הוא מתאר כיצד התפתחו תפיסותיהם המנוגדות של שני המשפטנים – לאוטרפכט ולמקין – תפיסות שאולי לקורא הבלתי מקצועי תישמענה כמו דקדוקי עניות, אך לאנשי המשפט הן מהותיות. איך יכול המשפט למנוע הרג המוני? הגן על הפרט, אומר לאוטרפכט. הגן על הקבוצה, אומר למקין. לתפיסתו של לאוטרפכט הפרט הוא ה"יחידה הבסיסית של המשפט כולו", ואילו ה"ג'נוסייד" רק מעצים את הקבוצתיות העוינת. למקין סבר שיש להגדיר כפשע נסיון להשמיד קבוצה חברתית מסוימת. נסיונותיו העיקשים לכלול את הג'נוסייד בכתב האישום בנירנברג כשלו, אך בשנים שאחר-כך אומצו גישותיהם של השניים והפכו לחוק בינלאומי. שני המשפטנים נטלו חלק במשפט נירנברג – לאוטרפכט בפועל ולמקין מבחוץ – בעודם שרויים באפלה באשר לגורל בני משפחותיהם בגליציה. את הבשורות הרעות קיבלו, כל אחד בנפרד, במרוצת הזמן.

הפן העיוני מרתק, אך מה שעושה את הספר ל"הישג בלתי רגיל" ול"ממואר יוצא דופן", כמצוטט על דש הספר מתוך ביקורות שנכתבו אודותיו, הוא הפן האישי, ויותר מזה – המחויבות וההתלהבות של סנדס להביא בפני הקוראים סיפור מפורט ומושלם. הוא יצא בעקבות מקורות מידע גלויים ונסתרים, נאחז בקצות חוט, ולא הותיר פרט, מרכזי או שולי, ללא חקירה מקיפה. ביוגרפיה גרידא לא סיפקה אותו, והוא שאף לראות הכל, לשמוע הכל, להבין הכל. כל פירור מידע היה בעיניו שווה עיון. התרגשותו מביקורים במקומות בהם אירעו האירועים אחריהם התחקה דברה מאוד ללבי (המקום הראשון שהלכתי לראות בוינה היה ארמון אפרוסי, בו התגוררה המשפחה המתוארת ב"הארנבת עם עיני הענבר"). הוא מצא קרובים רחוקים, נבר בפרטים שאינם בהכרח רלוונטים לציר המרכזי של יצירתו, הציג גיבורי משנה, דן בנושאי משנה, וכל אלה יחד מצטרפים לספר רב עוצמה.

אזכיר כאן כמה אפיזודות מרטיטות, מעטות מתוך רבות שכמותן.

בין ניירותיו של ליאון, סבו של סנדס, נמצא אחר מותו פתק ועליו שם, מיס א.מ. טילני, וכתובת בנוריץ'. ליאון סירב כל חייו לדבר על עברו, והעובדה ששמר את הפתק הזה רמזה על חשיבותו. מחקר חובק עולם חשף את זהותה של אלזי מוד טילני, מסיונרית שהאמינה ביחודו של העם היהודי, וניסתה לקרב יהודים לישו. בשנות השואה, ללא קשר לעבודתה המסיונרית, פעלה לסייע ליהודים הנרדפים. ביולי 1939 הצילה את רות בוכהולץ בת השנה, אמו של סנדס, אותה העבירה מידיה של אמה ריטה בוינה לידיו של אביה ליאון שכבר עזב לפריז (דודניתה של רות היתה אמורה להצטרף אליה, אך אמה, אחותו של ליאון, התקשתה ברגע האחרון להפרד ממנה. האם והבת נספו שנתים אחר-כך). שנים אחר כך, כשהיתה אלזי עצמה כלואה בידי הגרמנים, הסתירה אסיר יהודי. סנדס העביר את תוצאות מחקרו ליד ושם, ומיס טילני הוכרה כחסידת אומות עולם.

הנס פרנק, בצעד מתגרה, קבע את מקום מושבו יחד עם אשתו וילדיו במקום בו התגוררו מלכי פולין. כשהתלקחה מחדש אהבתו לצעירה שנאלץ לזנוח במצוות משפחתו, ביקש להתגרש. אשתו סירבה לוותר על חייה הטובים, ואף שלחה להיטלר תמונה שלה עם ילדיה כדי שילחץ על בעלה. על מנת לשכנע את אשתו הסרבנית, סיפר לה פרנק על הפתרון הסופי, על מעורבותו בפעולות פליליות, ב"דברים זוועתיים ביותר", והציע לה לטובתה להתרחק ממנו כדי להגן על עצמה (מקור המידע ביומן שכתבה). הפתרון הסופי כמפתח לאושר אישי – אין גבול לציניות. בריגיטה הוסיפה לסרב, והשניים נותרו נשואים עד הוצאתו להורג. בנו של פרנק, ניקלאס, שהיה בן שש בסיום המלחמה, האמין שאמו, שהיתה לה שליטה רבה בבעלה, יכלה לגרום לו לעזוב את פולין ולחדול מפעילותו. סיפורו של ניקלאס, שאינו מתכחש לאשמתם של הוריו, מרתק. לצדו מספר סנדס על הורסט פון וכטר, בנו של מושל גליציה אוטו וכטר, שמתייחס למורשתו באופן שונה. הוא אינו מצדיק את מעשיו של אביו, אבל מחפש בכוח את הצד החיובי בהתנהלותו, מסרב לחלוטין לקבל את האפשרות שפשע (המפגש עם שני הבנים מתועד בסרט What Our Fathers Did).

בישראל מצא סנדס את הרטה, אחת מאחייניותיו של ליאון שנשלחו לארץ ב-1938. בנה סיפר לסנדס שאמו, כעת בת תשעים ושתיים, מסרבת לדבר על זכרונותיה, אולי אינה זוכרת. היא הסכימה להפגש עם סנדס, והשניים ישבו יחדיו, דפדפו באלבומי תמונות, שוחחו מעט, עוררו זכרונות. התברר שאינה יודעת מה עלה בגורלם של הוריה, גוסטה ומקס. היא ידעה שמתו, אבל לא איך או מתי. סנדס סיפר לה על קורותיהם, ונזכרתי שקראתי על הפרשה, פרשת קלאדובו-שאבאץ, בספר "שני נסיכים ומלכה". כשסיים לספר אמרה לו: "אני רוצה שתדע שלא נכון ששכחתי הכל. פשוט החלטתי לפני הרבה זמן שזאת תקופה שאני לא רוצה לזכור. לא שכחתי. בחרתי לא לזכור".

בשל קוצר היריעה, ומשום שפיליפ סנדס כותב טוב יותר ממני, אסתפק בשלוש אפיזודות ובהמלצה לקרוא את הספר.

סנדס צירף לספר תמונות רבות, של האנשים עליהם הוא מספר, של המקומות בהם התרחשו הארועים, וגם תמונות הממחישות את המחקר המעמיק שערך. כך, לדוגמא, לא הסתפק בטקסט של נאום הסיכום של התובע הבריטי בנירנברג, נאום שנכתב ברובו על ידי הרש לאוטרפכט, אלא קיבל מבנו של המשפטן את הטיוטה המקורית, שבחלקה האחרון – שצילומו מצורף לספר – הרשה לעצמו לחרוג מן היובש המשפטי אל רגש אישי (חלק זה הושמט מן הנאום הסופי). גם צילום דף, עליו שרבט רפאל למקין את המונח ג'נוסייד, כותב ומוחק ושוקל אלטרנטיבות, מצוי בספר. התמונות ממחישות את העלילה, מעניקות פנים לאנשים שהיו ואינם, ותורמות לאיכותו של הספר ולמיוחדותו.

"רחוב מזרח מערב" הוא יצירה עוצרת נשימה, מלאכת מחשבת של עיון משולב בביוגרפיה, כתוב בכשרון ובהתמסרות, ומאוד מאוד מומלץ.

East West Street – Philippe Sands

כנרת זמורה ביתן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

גשם חייב לרדת (המאבק שלי V) / קרל אובה קנאוסגורד

994329

"גשם חייב לרדת", החמישי בסדרת "המאבק שלי", מתרחש בברגן שבמערב נורבגיה. קרל אובה בן התשע-עשרה, אחרי שנת הוראה בצפון המדינה, כפי שתואר ב"לרקוד בחשכה", מגיע לברגן, בה מתגורר אחיו אינגבה, כדי ללמוד באקדמיה לאמנות הכתיבה. הספר מתאר, בפרטי פרטים כרגיל, את שעבר עליו באחת-עשרה השנים הבאות, את עולמו הגלוי לעין ואת עולמו הפנימי, את מאבקיו לכתוב עד לפרסום ספרו הראשון "מחוץ לעולם" ב-1998, ואת התאהבויותיו עד לקץ נישואיו הראשונים.

מכיוון שכל ששת ספרי "המאבק שלי" הם למעשה יצירה אחת, סקירה על הספר הזה תהיה במידה רבה חזרה על דברים שכתבתי על קודמיו – "מוות במשפחה", "גבר מאוהב", "ילדות" ו"לרקוד בחשכה". כמו בקודמים, גם כאן קריאת החוויות הפרטיות של הסופר אינה נחווית כהצצה אל חייו, אלא משולה להתבוננות עצמית אל תוך פנימיותו של הקורא. המודעות העצמית החשופה של הסופר אינה נתפסת כראוותנות, אלא ככנות פשוטה ובלתי מתיפייפת, והריאליזם הדקדקני מאציל משמעות לשלל פרטי הפרטים ולתמונה השלמה העולה מהם.

אם כך, במקום לחזור על עצמי, אצטט כאן כמה קטעים מן הספר, בתרגומה היפה של דנה כספי.

הציטוט הראשון מתייחס לארוע שביקש הסופר לשלב בספרו הראשון, ולחששותיו מפני ההיבטים הביוגרפיים שבו. אני סקרנית להבין את התהליך שעבר עליו מאז שכתב את המשפט הבא ועד שחייו הפכו, ביוזמתו ומרצונו החופשי, ליצירה בת שישה כרכים. אולי הספר השישי ישפוך על כך אור:

"גורם נוסף היה אי הנעימות שאני עצמי ארגיש אם אכניס את עצמי לסיפור, כי משהו בו היה אמיתי ואסור שאיש אי-פעם ידע על כך, ואם אכתוב זאת הוא יהיה קיים בעולם ולא רק בתוכי, ולא משנה כמה גדול יהיה החלק הבדוי".

כשאני מנסה להסביר מה בטקסטים שלו מהפנט כל כך, ולא מוצאת מלים, בא הסופר עצמו לעזרתי ומתאר את שקסם לו בכתיבתו של סופר נורבגי אחר, תור אולבן:

"מה הופך את הפרוזה של אולבן לטובה כל כך, מה בעצם מתרחש בה. היה בה מין שוויון בין החומרי לבין בני האדם, שבו אין לממד הפסיכולוגי מקום, וכתוצאה מכך הדרמה הפסיכולוגית התרחשה כל הזמן, לא רק בעת משבר, כשמישהו התגרש או איבד אב או אם, או התאהב והוליד ילד, אלא כל הזמן, בזמן שהדמות שתתה כוס מים או רכבה אל תוך החושך על אופניים עם פנס שנדלק ונכבה, או שפשוט לא היתה שם, בחלל הריק שאותו היטיב כל כך לתאר. והענין לא היה משהו שנאמר או נכתב, הוא לא היה בטקסט, הוא היה הטקסט. השפה הוציאה אותו, כפי שנהגנו לומר, באמצעות התנודות והביטויים שלה, לא ברמת האמירה, אלא בצורתו".

שני הציטוטים הבאים מדגימים את רמת המודעות העצמית של הסופר, ואת היכולת שלו לפרק את אישיותו לגורמים, מבלי להסחף לרחמים עצמיים, וגם מבלי להתנצל. השני שבהם מתייחס לשתקנותו בחברה, ואני תוהה אם כתיבת "המאבק שלי" היא מעין שחרור פקק, מתן רשות למלים לנבוע:

"אפילו אז הרגשתי מזויף, אחד שבמוחו מחשבות שאיש מלבדו לא חושב ושאסור שאיש ידע עליהן. מה שעלה באותם רגעים הוא אני עצמי, זה מי שאני. כלומר הדבר בתוכי שידע משהו שאחרים לא ידעו, הדבר בי שלעולם לא אוכל לחלוק עם איש. והבדידות, שעדיין חשתי עכשו, היתה משהו שתמיד נאחזתי בו מאז שכן היא הדבר היחידי שהיה לי. כל עוד היתה לי הבדידות איש לא יוכל לפגוע בי, כי הדבר שבו יפגעו – אם יפגעו – הוא בעצם משהו אחר. את הבדידות איש לא יוכל לקחת ממני. העולם היה חלל שבו התנועעתי, מקום שבו כל דבר עלול לקרות, אבל בחלל שהיה בתוכי, מה שהיה אני, הכל תמיד נשאר כשהיה. כל כוחי הסתתר שם. היחיד שידע איך להגיע לשם היה אבא, והוא אף עשה זאת בחלומותי, היה עומד בתוך נשמתי וצועק עלי".

"טוב, בעצם ידעתי, הרגשתי את זה כל הזמן, היה בי משהו שאנשים לא רצו, משהו שהם ניסו להתחמק ממנו, אם אפשר. משהו בי, משהו באופן ההתנהגות שלי. אבל מה? לא ידעתי. שאני ממעיט כל כך בדיבור, ברור, יכולתי להניח בוודאות שכולם שמו לב לזה ולא התלהבו במיוחד מהשתקנות שלי. אבל אולי גם לא התלהבו מכך שהמעט שאמרתי הוביל לעתים קרובות לנושאים לא מתאימים לשיחה. הרבה פעמים אמרתי דברים מעומק הלב, על כל פנים ברגע ששקעתי עם מישהו בשיחה בארבע עיניים, ומשיחות כאלה אנשים ברחו כמו ממגפה. האפשרות האחרת היתה לא להגיד שום דבר בכלל. אלה היו שני מצבי הפעולה שלי, בזה הסתכם כל הטווח שלי".

כדי שלא יתקבל רושם של קדרות גורפת, הנה ציטוט מקסים שעניינו השפעת האושר שבהתאהבות:

"מיד אחר כך, כשנעצרתי בראש הגבעה והשקפתי על העיר שהשתרעה לרגלי, תחושת האושר היתה פראית כל כך שלא ידעתי אם אהיה מסוגל ללכת הביתה, אם אהיה מסוגל לשבת בדירה ולכתוב, לאכול, לישון. אבל העולם בנוי כך שהוא בא לקראתך בדיוק ברגעים כמו אלה, האושר הפנימי מחפש מקבילה חיצונית, ומוצא אותה, הוא תמיד מוצא אותה, אפילו באזורים העגומים ביותר בעולם, כי אין דבר יחסי יותר מיופי".

ועוד על האהבה:

"כשהייתי איתה הרגשתי כאילו משהו נשאב מתוכי. הקודר התבהר, הפיתולים התיישרו והמוזר הוא שזה לא בא מבחוץ, היא לא האירה את צדדי האפלים, לא, זה היה משהו שהתרחש בתוכי משום שראיתי את עצמי בעיניה, ולא רק בעיני, ובעיניה הרי לא היה בי כל פגם, להפך. כך השתנה האיזון. כשהייתי עם גונבור כבר לא רציתי להרע לעצמי".

"גשם חייב לרדת" הוא עוד פרק ביצירה נפלאה ומאוד מומלצת.

Min Kamp 5 – Karl Ove Knausgård

מודן

2019 (2010)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

סיסי / אליזבת בורנה

0770000147613

אליזבת, קיסרית אוסטריה, שכונתה בפי בני משפחתה סיסי, נולדה ב-24 בדצמבר 1837 בבוואריה. כשהיתה כבת שש-עשרה פגשה את הקיסר האוסטרי פרנץ-יוזף, לאחר שאמו סופיה ואמה של סיסי תכננו לשדך בינו ובין הלנה, אחותה הבכורה, והשניים התאהבו. הקיסר בן העשרים ושלוש, בדרך כלל בן צייתן לאמו, כפה הפעם את רצונו. סיסי, שגדלה באוירה חופשית, ילדת טבע, מצאה עצמה בחצר המלוכה שהתנהלה על פי תקנון נוקשה ומקודש, מנותקת ממשפחתה ומבנות לוייתה הבוואריות. בתוך שנתים ילדה שתי בנות, ושתיהן הורחקו ממנה על ידי חמותה הכל-יכולה, שביקשה לחנכן על פי תפיסת עולמה. שנתים אחר כך השלימה את תפקידה הקיסרי, כשילדה את יורש העצר רודולף. גם הבן נלקח לחסותה של סופיה. בהדרגה החלה סיסי לפרוק את עולו המכביד של התקנון, ובחרה באורח חיים עצמאי יחסית. היא החלה להיות מעורבת בעניני המדינה, וכשמעמדה בעיני עמי הקיסרות הפך משמעותי צברה כוח גם בחצר, והחזירה לרשותה את בנה ואת בתה השניה (הבכורה נפטרה בהיותה כבת שנתים). ככל הנראה בהשפעתה מיתן הקיסר את מדיניותו הנוקשה, ואף צירף את ההונגרים, שסיסי אהבה – והם השיבו לה אהבה – כחברים שווים בממשלתו (התמונה למטה, שצולמה על ידי אמיל רבנדינג, היא מיום הכתרתה ב-1867 כמלכת הונגריה). במרבית שנותיה כקיסרית שהתה סיסי חסרת המנוח מחוץ לוינה, בעיקר לאחר התאבדותו של בנה, והרבתה במסעות הרחק מן החצר החונקת בלווית בת הזקונים. ב-10 בספטמבר 1898 נרצחה בידי אנרכיסט איטלקי.

"סיסי" היה אחד מן הספרים שאהבתי במיוחד בנערותי. קראתי אותו שוב ושוב, ועד היום אני זוכרת משפטים שלמים ממנו בעל-פה. הוא הציע סיפור היסטורי כרוך בסיפור אהבה במינון נעים של ידע עם רומנטיקה. הוא הציג דמות מרתקת, שאופייה הנחוש, גם בגיל צעיר, הפך אותה מנערה שדוכאה לאשה עצמאית ורבת השפעה. הוא נשא מסר על כוחה של אהבה לחולל נפלאות, ולדמעות שגרם לי להזיל היתה השפעה מזככת. קראתי אותו הרבה לפני שהתחלתי לסלוד מן התפיסה שהקנתה (ועדיין מקנה, למרות הפחתת הסמכויות) מעמד נערץ אך ורק בשל לידה למשפחה מסוימת, ללא התיחסות לסגולות האישיות, ולפני שהתחלתי להגיב בציניות לצרות של עשירים.

שילוב של נסיבות החזיר אותי כעת אל הספר. אהבתי אותו היום כפי שאהבתי אותו לפני שנים. אין לזלזל במשקלה של הנוסטלגיה, אבל אני חושבת שגם אם מנטרלים את הגורם הזה, נותרים עם ספר שאמנם אינו מעמיק, אך מצליח להציג דמות שלמה וכובשת לב (מעין דיאנה, נסיכת הלבבות, של זמנה, בכל השינויים המתחייבים) על רקע היסטורי מעניין. התברר לי, עם זאת, שכנראה נעשיתי עירנית יותר עם השנים, כי הפעם שמתי לב לשגיאה שחמקה ממני בעבר: במקום אחד בספר מסופר שסיסי נולדה בחג המולד, ובמקום אחר היא אומרת שנולדה ב-19 בספטמבר. רשלנות מטרידה, אך הפרטים ההיסטוריים האחרים נראים על פניהם מדויקים.

על הספר שבידי נכתב שתורגם בידי הסופרת. בקטלוג הספריה הלאומית נטען שהמתרגם הוא צבי שולדינר. לא הצלחתי לפצח את הסתירה. חיפשתי מידע על הסופרת, וכל שגיליתי הוא שהיא צרפתיה שכתבה ספרים היסטוריים. גם בעלה ז'אן היה סופר שכתב ספרים דומים, ולפעמים שיתפו פעולה. על הסופרת אמנם לא למדתי הרבה, אבל במהלך שיטוטי ברשת הופתעתי למצוא דף פייסבוק תוסס המוקדש לקיסרית. נראה שהיא עדיין מהלכת קסם על הבריות, למעלה ממאה וחמישים שנה אחרי מותה.

אני חושבת שהייתי מתייחסת אליו בחיוב גם אם הייתי קוראת אותו כעת לראשונה, אבל בשם הנוסטלגיה, ומשום שלא איבד מטעמו, הוא משתדרג כאן ל"מומלץ במיוחד".

Sissi; imperatrice d’Autriche – Elisabeth Burnat

עמיחי

1963 (1957)

תרגום מצרפתית: אליזבת בורנה / צבי שולדינר

סיסי תמונה

זרע-רע / מרגרט אטווד

994032

פליקס פיליפס מנהל פסטיבל תיאטרון. הוא שקוע ראשו ורובו בעבודתו, גם משום שהיא חייו, וגם כדי להתגבר על מותן של אשתו נדיה, שנפטרה בעת לידה, ושל בתו מירנדה, שנפטרה מדלקת קרום המוח בהיותה בת שלוש. פליקס מנהיג את שחקניו ביד רמה, ושופע רעיונות יצירתיים בעזרתם הוא מבקש להעלות הפקה בלתי נשכחת של מחזהו של שייקספיר, "הסערה". בעוד הוא עוסק בבימוי, עוזרו טוני מצליח להביא לפיטוריו, ומתמנה למנהל תחתיו. פליקס מחליט לפתוח דף חדש בחייו: הוא שוכר, תחת השם הבדוי דוכס, בית מוזנח הרחק ממקום ישוב, ולאחר תשע שנות התבודדות הוא מציע את עצמו כמנהל תכנית "אוריינות באמצעות ספרות" במתקן הכליאה של המחוז. בכלא הוא בונה תכנית לימודית שבמסגרתה מעלים האסירים את מחזותיו של שייקספיר. בשנה הרביעית נודע לו שטוני, שבינתים התמנה לשר התרבות, יבוא לביקור בכלא ויצפה בהצגה. הגיעה שעתה של הנקמה שייחל לה כל השנים.

מרגרט אטווד התבקשה, יחד עם סופרים נוספים, לספר מחדש את שייקספיר במסגרת פרויקט Hogarth Shakespeare. ספרה הוא חגיגה מסחררת, שבה "הסערה" משתקפת בשלל וריאציות קליידוסקופיות. כל פרט בעלילה מהדהד את המחזה באופנים שונים; החל בפרטים הטריוויאלים כמו שמות הגיבורים – מירנדה היא בתו של פליקס וגם בתו של פרוספרו, שמו הבדוי של פליקס, דוכס, הוא תוארו של פרוספרו, טוני הוא בן דמותו של אנטוניו, אחיו הבוגדני של הדוכס; עבור בעובדה שהמחזה מועלה פעמיים במהלך התקופה המתוארת בספר, ובביצוע הנקמה בדרך החופפת למחזה; עבור ברוחה של הילדה המתה המתלווה אל פליקס, המשתלבת בשדים וברוחות הנוטלים חלק פעיל בעלילת "הסערה"; וכלה במה שהוא בעיני שיאו של הספר – נסיונותיהם של האסירים, במטלת סיום התכנית, לתאר מה ארע לגיבורי המחזה בסיומו. כל אחד מתיאוריהם מציע פרשנות מרתקת לדמויות ולסיפור, וריבוי הפנים שהם מוצאים ביצירתו של שייקספיר הוא מחווה של כבוד למחזאי.

מכיוון שמתחת לשמו של הספר בעברית מצוין "הסערה בלבוש חדש", רעננתי את זכרוני בפרטים כדי להגיע מוכנה. כשהגעתי לסיום הספר מצאתי שהסופרת, או ההוצאה, צירפו תקציר של המחזה, אולי כדאי להתחיל את הקריאה ממנו. ואולי אין צורך, משום שגיבורי "זרע-רע", שהוא כינויו של קליבן, שבים ודנים במחזה, וגם מי שאינו מכיר אותו כלל מתוודע אליו בהדרגה מבעד לעיניה החכמות של אטווד.

פליקס הוא אדם דווי, שייקספיר הוא מחזאי רציני, ומרגרט אטווד היא סופרת מעמיקה, אבל כובד הראש המתבקש מן הצירוף הזה שזור שנינות והומור. המטלה הראשונה שמטיל פליקס על תלמידיו האסירים, אם לתת דוגמא מצחיקה אחת, היא לאתר את כל הקללות במחזה, ומכאן ואילך נאסר עליהם להשמיע קללות אחרות גם בשיחות חולין. דמיינו את העבריינים הקשוחים פונים זה לזה בכינויים דוגמת "גרון בן-בושת, רעשן מחציף, פיסת כינמת, ייקח השד את כל אצבעותיך".

בזמן שקראתי את הספר בהנאה גדולה, היה נדמה לי שאני מרגישה בין השורות את ההנאה שחשה הסופרת בעת כתיבתו. לכן חייכתי לעצמי כשהגעתי לפרק התודות, ומצאתי שהוא נפתח במלים "העבודה על ספר זה היתה תענוג גדול". מרגרט אטווד היא, בעיני, מגדולות הסופרים בימינו, וספר זה עומד בכבוד ברף הגבוה שקבעה בספריה הקודמים. מיכל אלפון תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

Hag-Seed – Margaret Atwood

חרגול ומודן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

קתרינה הגדולה / אנרי טרויה

xzptlgynumz7clct

קתרינה השניה, שנולדה בפרוסיה ב-1729, היתה קיסרית רוסיה בין השנים 1762 – 1796. בהיותה כבת חמש-עשרה הומלצה על ידי פרידריך השני כמועמדת לנישואין עם פטר, אחיינה של אליזבת קיסרית רוסיה המיועד לרשת אותה. למרות שהחתן המיועד היה ילדותי, מכוער, מוגבל נפשית ושכלית וחסר כוח גברא, הנערה הצעירה היתה להוטה להנשא לו, לרשת את השלטון ולקשור את גורלה עם העם הרוסי. היא המירה את דתה הלותרנית לנצרות אורתודוקסית, ושינתה את שמה המקורי סופיה לשם הרוסי יקטרינה אלכסייבנה.

במשך שנים לאחר נישואיה קתרינה נותרה בבתוליה, שכן בעלה, שהיה זקוק לניתוח קל כדי להיות מסוגל ליחסי אישות, חשש מן התהליך, והעדיף לשחק בחיילי העץ שלו. למרות שנמנע מקשר פיזי עם אשתו, לא היסס להתייהר באוזניה בכיבושיו במיטות אחרות. כשסוף סוף בוצע הניתוח, כבר היתה קתרינה מעורבת בקשר רומנטי ומיני עם גבר אחר. בנה פאבל נולד תשע שנים אחרי הנישואין, וזהות אביו אינה ברורה. מיד לאחר הלידה הילד נלקח ממנה, ונמסר לחסותה של אליזבת. אם נכמר הלב על סבלותיה של האם המנושלת, רגש זה חולף כשלאחר שנים קתרינה נוהגת בדיוק באותו אופן כשנולדים נכדיה: שני הבנים הראשונים של פאבל נמסרים לידיה, והוריהם אינם מורשים להתערב בגידולם ובחינוכם.

פרק זה בביוגרפיה העלה בזכרוני את הספר "סיסי" מאת אליזבת בורנה, ביוגרפיה של קיסרית אוסטריה, מאה שנה מאוחר יותר. גם ילדיה נלקחו ממנה לאחר לידתם, כדי שיחונכו ברוח סבתם, ורק בת הזקונים נותרה לצדה. במקביל נזכרתי גם ב"מארי אנטואנט", הביגרפיה שכתב שטפן צווייג על המלכה הצרפתית, בת זמנה של קתרינה. שלוש ביוגרפיות שנכתבו מתוך גישות שונות. אליזבת בורנה בחרה להציג ב"סיסי" גיבורה טרגית, אשה ללא דופי, נערה תמימה שנקלעה אל חצר לא אנושית, מלכת לבבות מיוסרת מסוגה של הנסיכה דיאנה. כל פגם שאולי היה בה או בהתנהגותה נדחק אל מחוץ לספר. שטפן צווייג ערך ב"מארי אנטואנט" כתב הגנה רגשי מאוד, שנועד לטהר את שמה הרע של המלכה, וכל פגם שאולי היה בה זוכה להסבר שהופך אותו למעלה. אנרי טרויה ב"קתרינה הגדולה" בחר בגישה שונה לגמרי, גישתו של היסטוריון הבוחן את מושא כתיבתו ללא משוא פנים. הקיסרית, שהיתה אישיות מורכבת רבת פנים, מוצגת בפני הקורא על בסיס עובדות בליווי פרשנות מעטה, ורגשותיו של הכותב כלפיה, אם יש לו כאלה, נותרים מחוץ לביוגרפיה.

לאחר מותה של אליזבת שלט פטר השלישי ברוסיה במשך כחצי שנה, עד שהודח על ידי אשתו. זמן קצר אחרי ההדחה נרצח על ידי אחד מנאמניה, ככל הנראה ללא הוראה ממנה. במשך שלושים וארבע שנות שלטונה הרחיבה קתרינה את גבולותיה של רוסיה בדרכי מלחמה, כמו כיבוש חצי האי קרים מידי התורכים, ובדרכים דיפלומטיות, כמו חלוקת פולין בין רוסיה לפרוסיה ואוסטריה (ההיסטוריה מחזורית, מסתבר). היא היתה שליטה חרוצה, השכימה עם שחר לעבודתה, והיתה מעורבת בכל תחומי משטרה, בחקיקה, וביוזמות חברתיות. בין השאר כתבה הנחיה לעיבוד של ספר חוקים, וכינסה ב-1767 מועצה מחוקקת שהורכבה מנציגי כל שכבות העם, למעט האיכרים המשועבדים, שהיתה אמורה לערוך את העקרונות שבהנחיה לאחר שתלמד את רצון העם – רעיון מהפכני (הדיון הראשון של המועצה הוקדש לשאלה איזה תואר יש להעניק לקיסרית כאות תודה. התואר שנבחר היה "קתרינה הגדולה"). היא הקימה אקדמיה למדעים, בית חינוך לצעירות האצולה, בית מחסה לילדים, וייסדה את המוזיאון לאמנות, הארמיטראז' (לגביו הודתה ביושר כי "אין זו אהבה לאמנות דווקא, זו רעבתנות, תאוות בצע. אינני אוהבת אמנות, אני גרגרנית"). למרות שמצוקת העם נגעה ללבה, ולמרות שהורתה לאצילים לשפר את יחסם לצמיתיהם, מצבם של פשוטי העם בתקופתה לא השתפרו: מספר האיכרים המשועבדים גדל, המסים האמירו בגלל המלחמות, המאמינים נרדפו, תנאים נוראים שררו במכרות ובבתי חרושת. המהפכה הצרפתית עוררה בה זעם רב בשל שינוי סדרי בראשית.

למרות התנשאותה המעמדית, היה בקתרינה הגדולה שילוב של אומץ ושל נחישות שהועמד גם לרשות העם. כשביקשה לשכנע את רופאי הממלכה לאמץ את החידוש שבחיסון נגד אבעבועות שחורות, התנדבה להיות המחוסנת הראשונה. היא היתה להוטה אחר ידע, וכך, לדוגמא, לקראת לידת נכדה הראשון, אותו, כאמור, נטלה תחת חסותה, השתקעה בקריאת ספרי חינוך ובגיבוש עקרונות לגידול ילדים. היא התכתבה עם גדולי ההוגים והפילוסופים של זמנה, ביניהם וולטר ודידרו, ואחזה בעמדות ליברליות, אך החלטותיה היו אופייניות לשליטה אבסולוטית.

אפרופו וולטר, הפילוסוף הנאור, הסולד מרודנות, נמנה עם מעריציה של קתרינה, והיה מסוגל לכתוב לה משפטים כמו "הוד מלכותך הקיסרית נותנת לי חיים כאשר היא הורגת בטורקים". כשדכאה התקוממות בפולין כתב בהערכה כי "הדוגמה והמופת שמציגה הקיסרית של רוסיה יחודית בעולם הזה. היא שולחת ארבעים אלף רוסים כדי ללמד לקח בסובלנות, בכידון ובקנה הרובה". מסתבר שנאורות אינה מהווה מחסום מפני עיוורון מוסרי (אותו וולטר כתב גם כי "אני מדבר בצער על היהודים: אומה זו היא במובנים רבים, הבזויה ביותר שאי פעם מילאה את כדור הארץ"…). האם היה מסונוור, או אולי התמיכה הכספית שקיבל מרוסיה היתה גורם מסייע?

קתרינה החזיקה שורה ארוכה של מאהבים, עובדה שהוזכרה לגנותה. מכיוון שהסיפורים הידועים יותר הם של מלכים גברים המחזיקים הרמון או מחליפים פילגשים, די שעשע אותי היפוך התפקידים בפן הזה בביוגרפיה. למרות שהקיסרית התבגרה והזדקנה, מאהביה נותרו בשנות העשרים שלהם. הם נבחרו בקפידה על ידי גורמים אינטרסנטים, שביקשו להשפיע בדרך זו על המלכה. המועמדים עברו בדיקה רפואית מקיפה, ואף נבחנו מבחן מעשי אצל אחת מנשות החצר. משעה שזכו לחסדיה של הקיסרית, השפעתם בחצר הפכה מהותית. רובם מונו לתפקידים בכירים, וגם כשסר חינם לא סולקו כלאחר יד. הקיסרית שילחה אותם מעל פניה תוך שהיא מעניקה להם כסף, ארמון, אדמות ואלפי איכרים משועבדים. עם מאהביה הידועים נמנו גריגורי פוטיומקין, המצביא והמדינאי, וסטניסלאב פוניאטובסקי, שאותו ייעדה למלוך על פולין.

קתרינה הגדולה היתה דמות מרתקת, ואנרי טרויה כתב אודותיה ביוגרפיה עוצרת נשימה. הספר מציג את רוסיה של תקופתה, על אמונותיה וגחמותיה, על עושרה ומצוקתה, ומשרטט בפרטנות ובאמינות את דמויותיהם של השחקנים הראשיים בחצרה ובעולמה. מומלץ מאוד.

Catherine La Grande – Henri Trotat

כנרת

2000 (1977)

תרגום מצרפתית: חיים קדמן

לחצות את הנהר / שלום אילתי

לחצות את הנהר

את ספרו של ישראל קפלן, "לא אמות, כי אחיה ואספר!", פותח מבוא מאת בנו, שלום קפלן-אילתי, ובו הוא מספר על המחברות שכתב אביו אחרי השחרור מהמחנות, מהן למד על מה שעבר עליו. ישראל קפלן הופרד ממשפחתו, שנותרה בגטו קובנה, נשלח לעבודות בריגה, והתגלגל בין מחנות ריכוז עד ששוחרר בדכאו. אשתו ובתו נרצחו, ורק הבן שרד. אחרי תום המלחמה עברו חודשים ארוכים עד שהשניים נפגשו, וקפלן במחברותיו תיאר את הגורמים שעיכבו את האיחוד, ואת געגועיו אל בנו. שלום אילתי כתב את "לחצות את הנהר" ב-1999, ארבע שנים לפני פטירתו של אביו ולפני שגילה את המחברות.

"הרבה מטעם השחרור כרוך בידיעה שגם יקיריך ניצלו […] שאלמלא כן אין הנס שלם. נפגש, נתיישב זה מול זה – ונדבר, נדבר ונדבר. חלק הכרחי של המפגש מחדש הצפוי הוא האפשרות להתחלק בחוויות. הקשיבו נא לסיפורי, האזינו לאשר ארע לי. טעם אחרון זה, במידה ניכרת, לגבי מעולם לא התגשם. אולי משום כך נולדו כעבור שנים רבות דפים אלה". כששחרר הצבא הרוסי את קובנה, גילה שלום, שהעביר את החודשים האחרונים בחסותם של גויים, שאיש לא ציפה לו. אמו נעלמה, אחותו, שנמסרה אף היא לידי זרים, הוסגרה לגסטפו ונרצחה. כשאוחד סוף סוף עם אביו, נמנע האחרון מלשאול אותו על שעבר עליו, כמו שנמנע מלספר על גלגוליו שלו. בספר זה, פרי נסיונות כתיבה שנמשכו עשרים שנה, הוא מגולל את קורותיו מעת כיבושה של קובנה על ידי הגרמנים ביוני 1940 ועד עליתו ארצה, לבדו, באפריל 1946.

בדפים הראשונים של הספר הוא מסייג את עדותו: "כוח הזכרון של ילד: מה בעצם יודע אני על אשר קרה? וכי חקרתי, אספתי מסמכים, גביתי עדויות; מה יכול אני אפוא לספר, אלא מה שהסתנן והגיע אלי, נספג ועובד על ידי ילד אשר חושיו אמנם היו מאוד מחודדים, אך בתום המלחמה יהיה בן אחת-עשרה בסך הכל. שום שנתון מדעי לא יקבל לפרסום את עדותי זו; אבל זהו סיפורי שלי". למרות הסתיגות זו, הספר מצטיין באמינות ובבהירות, משלב את זכרונותיו של הילד ואת עמימות הבנתו עם השלמות היסטוריות ועם ידיעות שנוספו מאוחר יותר.

כחצי שנה לאחר שנכלאו בגטו, התפתה ישראל קפלן לגשת למיונים לבחירת אנשים שיישלחו לעבודות בריגה. מכיוון שמונה בחשאי לתעד את החיים בגטו, האמין שההנהגה היהודית תמנע את שילוחו, ובמקום להמתין במקומו עד שייקרא בחר לסיים ביוזמתו את ההמתנה. קיימות עדויות סותרות באשר למה שארע אחר כך – האם ההנהגה אכן נסתה לחלץ אותו? האם יכלה אשתו לשנות את רוע הגזרה לולא חלה בנה באותו לילה? – אבל התוצאה היתה פיצול המשפחה. עול הפרנסה והדאגה לשני הילדים הוטל על שכמה של האם לאה. בנוסף לעבודת הפרך בבריגדות, נטלה האם חלק בפעילות המחתרת בגטו, וטיפחה חלום לצאת אל היערות ולחבור אל הפרטיזנים. כשהחבל הלך והתהדק על צווארם של היהודים – מספרם פחת משלושים אלף לשמונת אלפים אחרי שתי אקציות – ומשהתברר שלא תוכל לקחת אתה את ילדתה בת השש אל היערות, קבלה החלטה קורעת לב למסור אותה לידי משפחתה של ליטאית שעבדה אתה. בעקבות אקצית הילדים, ממנה ניצל שלום בזכות מקומות מחבוא שלא התגלו, החליטה שהגיע הזמן למצוא גם לו מקלט מחוץ לגטו. הילד, כבן אחת-עשרה, הועלה על סירה, חצה את הנהר שהפריד בין הגטו לבין פרברי העיר, והצטווה ללכת בשביל העולה מן הנהר בגדה השניה ולא להביט אחור, עד שתגש אליו אשה זרה ותנחה אותו בדרכו. במבוא לספרו כותב הילד שבגר: "אני שולחתי על ידי אמא, כמשה בתיבה, אל חוף החיים. את סיפורי רוצה אני אפוא להקדיש לאמי. היא נתנה לי חיים פעמיים, ואת חייה שלה לא השכילה להציל אפילו פעם אחת". לאה גרינשטיין-קפלן נרצחה כשחוסל הגטו, שמונה-עשר ימים בלבד לפני שחרורה של קובנה.

שלום אילתי מתאר את חייו של הילד בשנות המלחמה. הוא מספר על ארועים "רגילים", כמו משחקי ילדים ולימודים בבית ספר מאולתר, ארועים שרגילותם עמדה בצל גרדום שנבנה מתחת לחלון בית הספר, ובצל גוויות קשישים שכרעו תחתיהם בעת ההמתנה למיון של האקציה הגדולה. הוא מתאר את עולמם של המבוגרים, כפי שהשתקף בעיניו באותה תקופה, וכפי שהוא מבין אותו כעת. בכנות הוא מתאר את היסחפותו אחר רוח הרחוב – הווה אומר השגת מזון ורכוש בדרכים שהיו נחשבות בלתי מוסריות בזמנים נורמליים – למורת רוחם המפורשת של הוריו. הוא אינו מסתיר שגיאות שעשה, שמייסרות אותו כל חייו – מכתב נרגן ששלח לאמו מן המחבוא בדירתה של הליטאית אצלה מצא מקלט, התעסקותו בעניניו בשעות האחרונות לפני הוצאתה של אחותו מן הגטו.

החיים בגטו ובמחבוא היו סיוט מתמשך ומאיים. החודשים שלאחר השחרור היו קשים לא פחות. חברה ששרדה אף היא כילדה אמרה אחרי שנים כי "החודשים הראשונים לאחר השחרור זכורים לה כקשים מכל שחשה בשנים הנוראות הקודמות. ההיווכחות; המציאות החדשה של היות לבד". שלום אילתי מספר על גלגוליו כילד לבדו, על ההכרה כי אחותו אכן הוסגרה, וככל הנראה נרצחה בפורט השביעי, על ההמתנה האינסופית לאמו שתשוב, שהרי איש לא חזה בפועל במותה. מסעו אל אביו היה אף הוא הרה-סכנות וממושך, כרוך בחציית גבולות בסתר ובהסתמכות על טוב-לבם של זרים.

המפגש עם אביו לא שיקם את מה שנותר מן המשפחה. ישראל קפלן, מצולק נפשית ומעורער פיזית, לא העניק לבנו את החום שביקש ואת ההזדמנות לספר את קורותיו. אולי לא היה מסוגל לכך משום אופיו, אולי לא חש חזק מספיק לחוות גם את שעבר על בנו. כפי ששתק לגבי שנותיו במלחמה, כך ביקש גם את שתיקתו של הבן. במבוא לספרו של האב כתב הבן את שבחיו של אביו, ששמר על רוח איתנה והשתקם למרות הטראומה. בספרו שלו – שקדם כאמור לגילוי המחברות ולחשיפת חוויותיו של האב – הוא מביע את תסכולו, כילד וגם כמבוגר, על כל מה שמנע ממנו. שלושה שבועות לאחר איחודם נוצרה האפשרות לשלוח את הבן לארץ בהפלגה מיוחדת של "שמפוליון", והאב החליט לנצל אותה. בארץ קבלה את פניו אחותו של אביו. האב עצמו עלה כשנתים אחר כך, אך השניים לא שבו לחיות יחדיו.

הספר ראה אור לראשונה ב-1999, למעלה מחמישים שנה לאחר הארועים המתוארים בו, ועדיין השפעתם ניכרת בחייו של המספר. קולות ומראות, שיש בהם צל של תזכורת למה שחווה, עדיין מבעתים אותו. כך, לדוגמא, הסתלק מאזור הבית הלבן בוושינגטון, כשמראה הקבוצות המתארגנות בדממה להכנס ולצאת החייה את מראות האקציה הגדולה. חברו סיפר כי מראה פינגווינים המצטופפים על גבי גוש קרח בגרינלנד, החזיר אותו במפתיע אל מראה היהודים המצטופפים בכיכר. "הרי שאצל כולנו כיכר הדמוקרטים עודנה שתולה בקרבנו. לעתים נדמה לי כי חלק בתוכי עדיין לא בטוח שניצל, דרוך הוא לקראת פקיעה של ארכת הזמן שהוענקה לנו פעם".

התמונה שעל הכריכה היא צילום עמוד ממכתבו של שלום אל דודתו בארצות הברית ביוני 1946. אחרי שהוא מתמצת את קורותיו ואת קורות הוריו ואחותו, ומביע את תקוותו להתאחד עם קרוביו, הוא כותב, "אולי את יכולה לשלוח לי ספרים מעניינים ביידיש. מפני שכאן הגרמנים השמידו הכל, ואני בלא ספר כמו דג בלא מים", מהדהד מבלי דעת את התשוקה שהביע אביו לשוב במהרה לחיי רוח.

על כריכת הספר מצוטטים כמה משפטים ממכתב שכתב עמוס עוז בעקבות קריאת הספר. הם מסכמים בנאמנות את תחושותי, ולכן אסיים בהם: "קראתי את "לחצות את הנהר", וכמה פעמים הספר הזה חדר אל תוך שנתי בלילה והביא אלי את האימה ואת כליון-הנפש ההם: כאילו לקחת אותי לשם. הרבה הרבה רגעים בספר הזה, בהם גם "מובלעות" אידיאליות בתוך הזוועה, נחרתים חזק ועמוק. דווקא משום שאינך מרים את קול-המספר שלך כמעט אף פעם, ואינך מוותר לנו על פרטים, "תמונות", רסיסי זכרון. כתבת ספר פולח. כמה מעט אנו יודעים על הניצולים – וכמה שטוחה ובנאלית היא ידיעתנו; הלוואי ולספרך זה יהיו קוראים לפחות כמנין הנרצחים: שיידעו. אצלנו וגם אצלם".  

יד ושם וכרמל

1999

2002 (מהדורה שלישית בצירוף השלמות והארות)