פנלופאה / מרגרט אטווד

1756

כותרת משנה: המיתוס של פנלופה ואודיסאוס

אודיסאה, יצירתו של הומרוס מן המאה השמינית לפנה"ס, מתארת את מסעו של אודיסאוס מטרויה המנוצחת אל איתקה ארצו. היצירה מספרת גם את קורותיה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, במהלך שנות היעדרו. לאחר שהלנה היפה נטשה את בעלה מנלאוס, ועברה לטרויה עם פאריס, נחלצו חבריו של הבעל הנבגד לנקום את נקמתו ולהשיב אליו את אשתו. פנלופה נותרה בביתה למשך עשרים שנה, עשר שנות המלחמה ועשר שנות המסע חזרה. איש לא ידע בוודאות היכן אודיסאוס ואם ישוב, ומחזרים החלו ללטוש עיניהם אל האשה ואל רכושה, התישבו בארמונה, וכילו את הונו של בעלה. מכיוון שלא היה בכוחה להרחיק אותם, אך גם לא עלה בדעתה להיענות להם, הכריזה שתבחר באחד מהם כבעל כשתסיים את אריגת התכריכים לאביו של אודיסאוס. בימים היתה טווה, ובלילות פרמה את מלאכת יומה כדי למשוך זמן. במלאכה ובתרמית הסתייעה בשתים-עשרה משרתות נאמנות. נאמנותן לא עמדה להן כשאודיסאוס בשובו האשים אותן בקיום קשרים עם המחזרים, שלמעשה אנסו אותן מכוח מעמדם. טלמכוס, בנם של אודיסאוס ושל פנלופה, הצטווה על ידי אביו להרוג אותן, והוא בחר לתלות את הנשים, צורת המתה שנחשבה להשפלה. המשרתות נשכחו, אך פנלופה הפכה לסמל הנאמנות.

פנלופה מקבלת בעזרת מרגרט אטווד הזדמנות לספר את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו, להסיר את רעלת הצניעות ולחשוף את האשה שמאחורי המיתוס. במתכונת של טרגדיה יוונית, ניתן למשרתות תפקיד המקהלה, אותו הן מנצלות כדי לשקף את מעמדן כרכוש אדוניהן, וכדי להעצים את המסרים שבדבריה של גבירתן. שלוש-עשרה הנשים שוהות כעת בעולם הבא היווני, בו ממשיכים גיבורי הטרגדיה לחיות ללא גוף אך עם אותה נשמה. נקודת המבט הזו מאפשרת לאטווד לתבל את הסיפור באבחנות כלפי העולם של היום, מבעד למבטה עתיק היומין של פנלופה.

בראשית הדברים מתקוממת פנלופה כנגד התדמית המיוחסת לה: "חיכיתי וחיכיתי, למרות הפיתוי, למרות הצורך הכפייתי כמעט לנהוג אחרת. ומה יצא לי מזה בסוף, ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית? נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל, כמו פנלופה? […] אל תהיו כמוני, אני רוצה לצרוח באוזנים שלכן – כן, כן, שלכן!". סבלנותה המפורסמת של פנלופה היתה כורח הישרדותי בעולם הפטריארכלי בו חיתה. נישואיה לאודיסאוס הוסדרו עבורה מבלי לשאול את פיה. זמן לא ארוך אחרי חתונתם קם בעלה והסתלק להרפתקאותיו. במהלך שנות נדודיו הגיעו שמועות על בגידותיו, כשהן עטויות הילת סיפורי גבורה, אך היה ברור שאם היא תבגוד בו, הרי מכוחו של מוסר כפול  השמועות על כך תהיינה בגדר גזר-דין מוות. כל מעשה שלה נבחן ונשפט, והיא שיחקה את המשחק: בכתה והתמוטטה, כמצופה מאשה, העמידה פני מוחמאת מן החיזורים, נזהרה בכבוד הוריו של אודיסאוס למרות יחסם כלפיה. אפילו כשזיהתה את בעלה בשובו מוסווה כקבצן, נאלצה לחשב חישובים כדי לא לחשוף אותו מוקדם מדי, פן ייעלב שתחפושתו לא עלתה בידו. מכיוון שלא היה בידה הכוח שניתן לגברים כדי להתעמת עם קשיים, אימצה כדרך פעולה את עצת אמה הניאדה, נימפת המים: "אם את לא מסוגלת לעבור מבעד למכשול, תזרמי סביבו. כמו המים".

אם מצבה של פנלופה היה עגום למרות רום מעמדה כבת אצולה וכאשתו של מלך איתקה, מצבן של המשרתות היה עגום עשרת מונים. מכיוון שנחשבו רכוש ולא בנות אנוש בעלות זכויות, ציפו מהן לשמש את אדוניהן ואת חבריהם של אדוניהם בכל, החל בעבודות הבית וכלה בשרותי מין. מול תמונות מחייה של פנלופה מעמידה מקהלת המשרתות תמונות מחייהן, כמו לדוגמא לידת טלמכוס ולידתן:

כי בלידתו חפצו, כי את לידתו חגגו, ולא כך היתה לידתנו.

נסיך הביאה אמו לעולם, בעוד שלל אמותינו

השריצו, המליטו, כמו כבשות, כמו סוסות,

חזירות, חתולות, הן הטילו ביצים עזובות.

מרגרט אטווד מספרת סיפור כבד ראש, שעושה צדק עם הנשים שבשולי עלילות הגבורה הגבריות, ומשגרת מסר ברור גם לימינו. אל תוך כובד הראש הזה היא מטפטפת הומור ואבחנות שנונות על הטבע האנושי, שלא השתנה באלפי השנים שחלפו. הלנה ואודיסאוס בוחרים שניהם לא להסתפק בעולם הבא, אלא להתגלגל בדמויות אדם, והתגשמויותיהם הרבות מצביעות על חזרתה של ההיסטוריה על עצמה. באמצעותה של הלנה הגאוותנית "נודע לי על קיומם של טלאים, שמשיות, מחוכים, נעלי עקב, ביקיני, התעמלות אירובית, פירסינג ושאיבת שומן. ואז היא ממשיכה ומפרטת כמה היא היתה שובבה ואיזו מהומה חוללה וכמה גברים הרסה. אימפריות חרבו בגללי, ככה היא אוהבת להגיד". ואודיסאוס שב ומתגלגל בגברים שטופי טסטוסטרון: "הוא היה מצביא צרפתי, הוא היה פולש מונגולי, הוא היה איל הון באמריקה, הוא היה צייד ראשים בבורניאו. הוא היה כוכב קולנוע, ממציא, איש פרסום. תמיד זה נגמר רע – בהתאבדות, בתאונה, במוות בקרב או ברצח".

למרות שהספר פמיניסטי, הוא אינו משתלח, אינו מבקש להפוך נשים לגברים – פנלופה מעדיפה להשאר יושבת בית בעולם הבא – והסופרת אינה מהססת ללגלג גם על הדמויות הנשיות. הלנה הריקנית אינה זוכה להערכתה, וגם פנלופה הרצינית אינה מתוארת כחפה מחולשות. כשפנלופה מתארת את תחפושתו של אודיסאוס, היא מקווה שהקמטים והקרחת הם לא אמיתיים אלא חלק מהתחפושת. כשהיא מספרת על העלאה באוב, היא מתלוננת באיסטניסיות על בקשתם של אנשים בימינו לדבר עם המון כלומניקים מתים. וכשהיא מאזינה לדברי היוהרה של הלנה, היא אינה מתאפקת מלנעוץ בה סיכה, "אני מבינה שהפרשנות של מלחמת טרויה השתנתה כיום. עכשו חושבים שאת היית סתם מיתוס". האנושיות של פנלופה, וגם של משרתותיה, אינה מפחיתה מן המסר, אלא להפך, מעצימה אותו, שכן אטווד אינה עוסקת בסמלים אלא בבני אדם.

מרגרט אטווד כתבה בכשרון ובתבונה, שרון פרמינגר תרגמה למופת, ו"פנלופאה" הוא יצירה מושלמת, מהנה מאוד לקריאה ומעוררת הרהורים.

The Penelopiad – Margaret Atwood

פן וידיעות ספרים

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

מודעות פרסומת

מטאטא וסיפורים אחרים / לאוניד פקרובסקי

מטאטא וסיפורים אחרים

לאוניד פֶּקָרובסקי עלה לישראל מאוקראינה בהיותו בן ארבעים וארבע. בקייב רכש תואר שני באמנות, ובמסגרת עבודתו היה אוצֵר תערוכות. בארץ לא מצא עבודה בתחומו, והועסק תחילה כגנן בבית קברות, אחר-כך כעובד דפוס, ובמשך מרבית השנים כשומר. עיסוקיו אלה, המצויים, לתפיסתו, ולא רק לתפיסתו, סמוך מאוד לתחתית ההיררכיה החברתית, משמשים עבורו נקודת תצפית על עצמו ועל החברה הישראלית, ותצפיותיו מבוטאות בסיפוריו.

אודה ואבוש, היתה לי דעה קדומה כלפי הספר. חשבתי שההתיחסות לסיפורים תהיה חייבת להיות מעורבת בהתיחסות לביוגרפיה של הסופר, כפי שכל סקירה או ביקורת של שירי שיבטה טויו אינה יכולה להיות משוחררת מן הידיעה שהכותבת שלחה ידה בכתיבה רק בהגיעה לגיל תשעים ושתיים. מתברר שלדעה קדומה זו לא היתה אחיזה כלשהי במציאות. פקרובסקי אמנם מרבה לספר על חוויותיו האישיות, ולפער שבין העיסוק הפשוט לרוח הממריאה אל על הוא מתייחס בהומור נוגה, אבל הסיפורים פשוט מצוינים מן ההיבט הספרותי הנקי, והרקע האישי שמאחוריהם הוא עובדה, לא גימיק פיקנטי.

הספר נפתח בסיפור "בודקה", שמתאר איך השתנה היחס כלפי השומר לאחר הפרסום הראשון של סיפור משלו – "המטאטא" – בעברית, ומסתיים בסיפור "נעליים", שבו הוא מתבשר על החלטתה של ההוצאה לאור לפרסם קובץ מסיפוריו. בין שני אלה משובצים עשרים ושישה סיפורים נוספים, שהמשותף לכולם, בהכללה, הוא שילוב היומיום של המספר עם תצפיותיו בסביבתו ועם הרהורים הגותיים הנשענים על ידע תרבותי נרחב. הנה כמה מנושאי הספר: בסיפור "להתראות בגן עדן", שהוא אחד הארוכים בקובץ, פקרובסקי מספר על עבודתו הראשונה בארץ כגנן וכחופר קברים, "מתייהר" או "מתנחם" בעובדה שמקצוע הגננות – ולא מקצוע הזנות – הוא המקצוע העתיק ביותר, שהרי אלוהים הטיל על אדם הראשון לעבוד את גן העדן, שוטח את מחשבותיו בעודו מנסה למצוא שיטות לא להרדם בתפקידו כשומר, ותוהה אם אכן הובילה אותו פורטונה לגן עדן. בסיפור "מצבה", שהוא אחד הקצרצרים בקובץ, הוא ניצב מול חלקת קבר ובה מצבה שהכינו לעצמם בני זוג בעודם בחיים, והוא כותב על הכפילות המטושטשת הזו של אדם חי וקבר הממתין לו. ב"בורשט" הוא מספר על ארבע זונות אוקראיניות. ב"אלברכט דירר" הוא מתאר אדם בן דמותו שחוקר את אמנותו של דירר. "החור" הוא סיפור כמעט אפרים-קישוני, אך בנופך הגותי, על התלאות עם הנגר ועם האינסטלטור. "חס וחלילה" הוא סיפור אוטופי-אירוני על השלום העתידי שיצמח מאהבתם של חס, נצר לחלוצים ציוניים, ושל חלילה, בתו של בכיר חמאס. הנושאים, כפי שאפשר להתרשם, מגוונים, אך כולם ניחנו בעומק, בריאליזם, באבחנות שנונות, ובשילוב של אירוניה עצמית עם ביקורת חברתית.

מצאתי בסיפורים רוח אליטיסטית בלתי מתנצלת, שאין לטעות בינה לבין סנוביזם. פקרובסקי אמנם מתקשה בלימוד השפה העברית – בראיון תיאר את תחושתו כ"אני כמו כלב חכם, שאתה מסתכל בעיניים החכמות שלו ואומר לו 'נו, אני יודע שאתה רוצה להגיד לי משהו'. אבל הוא לא יכול" – ומועסק בעבודה שאינה מנצלת את כישוריו, אבל הוא מכיר בערך עצמו, נשען על בסיס תרבותי רחב ואיתן, ואינו מתפשר. כמי שלא נולד בארץ יש לו נקודת מבט "מבחוץ" על התרבות הישראלית, והוא אינו מהסס לנעוץ סיכות בתופעות של גאווה מנופחת ושל יומרנות. הוא ניחן בכושר להבחין בפרטים ולתאר אותם, למצוא יופי בטבע העירוני המצולק, ולהעביר אל הנייר ואל הקורא את עולמו הפנימי, שאינו כבול אל הבודקה של השומר.

לטעימה מן הסיפורים, הנה קישור אל "נעליים", ופיסקה שאהבתי – אחת מני רבות – ושצבטה את לבי, מתוך "גן העדן שנשרף":

כמה פעמים, מאז שעלית לישראל, שכנעת את עצמך שאתה אדם בעל שלמות פנימית, שעולמך הפנימי לא מפחיד אותך אלא להפך – אתה שואף אליו, שההתעמקות בו היא אולי השמחה היחידה של האדם הרוחני (שזה אתה), ושהבדידות לא מכבידה עליך אלא אולי דווקא קוסמת לך? תיזכר כיצד ברגעי יאוש התרופה למכאוביך היתה הפילוסופיה של הסטואיקנים. ואיך הדפים הלוהטים מ"אמרות השפר של תורת החיים", של שופנהאואר, חיממו את נשמתך הקופאת ב"כפור הנצחי" של הסביבה הזרה. עכשו, כשאתה יושב פה, בחשכה מוחלטת, תודה לפחות בפני עצמך: נסחפת. לא באמת הצלחת לסלק מתוכך את "האנושי, האנושי מדי". כן, כן, כן! חסר לך, כמו לגימת מים, איזשהו פטפוט שולי ואווילי עם טיפש מוחלט. הרי לךָ הבדידות שלך: היא יוצאת ממך כמו אבן כליה, עם דם ועם כאב שלא ניתן לשאת…

טניה חזנובסקי ותומר שריג תרגמו להפליא, וסיפוריו של לאוניד פקרובסקי מענגים ספרותית ואינטלקטואלית. שמחתי לגלות אותם, ואשמח לקרוא עוד.

ספרית פועלים

2012

תרגום מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג

לרקוד בחשכה (המאבק שלי IV) / קרל אובה קנאוסגורד

dance_master

הספר הרביעי ביצירתו המונומנטלית של קרל אובה קנאוסגורד, "המאבק שלי", מתמקד בשנותיו כנער צעיר, בן שש-עשרה עד תשע-עשרה בקירוב. כשסיים את לימודיו בגימנסיה, ארז קרל אובה, יליד דצמבר 1968, את תקליטיו ואת מכונת הכתיבה שלו, ועבר מן העיר קריסטיאנסנד שבדרום נורבגיה אל הופיורד, כפר קטן ובו מאתים וחמישים תושבים, בצפון הרחוק והמיושב בדלילות. הוא נענה למודעה לשמש מורה זמני בישוב לא משום שההוראה בדמו – שני הוריו מורים – אלא משום שגמר בנפשו להפוך לסופר, וסבר ששעות העבודה הנוחות והריחוק של הכפר יאפשרו לו לשקוע בכתיבה. הספר מתאר את השנה בכפר, וגם את שנות הגימנסיה האחרונות. כמו ב"גבר מאוהב" וב"ילדוּת", גם כאן עוצמתו של הספר נובעת מן הריאליזם החד, מהירידה לפרטי הפרטים המרכיבים את היומיום, ומכֵּנות חושפנית.

"לרקוד בחשכה" הוא כנראה הספר הטוב ביותר שקראתי על החוויה של היות בן-עשרה. קרל אובה אמנם מתאר נערות שהיא אולי יחודית לצירוף הנסיבות של המקום, הזמן (שנות השמונים) וקורות חייו של המספר עצמו, אבל נדמה לי שכל מי שזוכר את ימיו כנער יזהה משהו מעצמו בסערה ובהפכפכות של ההתבגרות. הוא מעיד על עצמו כך: "רציתי לגנוב, לשתות, לעשן חשיש ולהתנסות בחומרים אחרים, קוקאין, אמפטמין, מסקלין, לרדת לגמרי מהפסים ולחיות את חיי הרוק-אנד-רול הגדולים, לשים זין מוחלט על הכל ולשקוע בזה כל כולי. הוי, כמה שזה היה מפתה! אבל בה בעת היו בי קולות אחרים שרצו שאהיה תלמיד מצטיין, בן טוב, אדם הגון. לו רק יכולתי לנפץ אותם לחתיכות!". ובמקום אחר הוא כותב שוב על הבלבול ועל ריבוי הפנים: "כשהייתי בחברתה [של אמי] הייתי אני האמיתי. והייתי אני האמיתי גם בחברת הילדֶה. וגם אני האמיתי כששתיתי לשכרה בחברת אֶסְפֶּן או תלמידים אחרים מהגימנסיה. הייתי אני האמיתי, אבל האמיתות השונות סתרו זו את זו".

קרל אובה הנער שקול ומתוכנן וגם נמשך לסכנה. הוא כותב נחוש ובעל משמעת ברזל וגם תלמיד המרבה להעדר מבית הספר. הוא כמֵה לאהבה ובורח ממנה. הוא בעל בטחון עצמי חיצוני כשבתוכו קלחת רותחת של פחדים חברתיים, מוקף חברים, אבל מתנהל לבדו בעולמו הפנימי, הבודד, במאבק יומיומי לא לחשוף את לבדיותו. הוא פורק עול, אבל מתמיד בשתי עבודות במקביל. הוא להוט לרַצות ולהוט להביא לידי ביטוי את יחודיותו. את כל הטלטלות האלה הוא מתאר ללא התנצלות וללא מבוכה בספר. הוא מספר על הצלחות וגם על כשלונות, כמו בעית השפיכה המוקדמת שלו, ומתייחס לעצמו בביקורתיות עניינית (על ילד בכתתו הוא מספר: הוא היה ילד מתועב ביותר. הוא הזכיר לי את עצמי כילד קטן). בסקירות קודמות על ספריו כתבתי כי קריאת היצירה שלו יש בה משום התבוננות של הקורא אל תוך נפשו שלו. למרות ששום דבר בחיי אינו דומה לחייו, חוויתי זאת גם כאן. כזהו כוחה של הכתיבה האינטימית-חושפנית הנפלאה.

הסופר לא נתן שמות לשישה הספרים שכתב תחת הכותרת "המאבק שלי". שמו של הספר בעברית, "לרקוד בחשכה" מושאל מן התרגום לאנגלית, ויש בו, כך נראה לי, שתי משמעויות. הוא מבטא את הערפול בחיי הכותב, שהיו באותה תקופה חסרי מיקוד ושזורים מוסיקה וריקודים. והוא מתייחס גם אל השנה בכפר הצפוני, שבמשך חודשים ארוכים היה שרוי בחושך מוחלט, אותו הוא מתאר במלים, "החושך הזה המית הכל […] הכל נעלם, הכל התפוגג בחושך הגדול שבו חיינו". חודשי האור היו מוזרים לא פחות: "השמש כבר לא שקעה, היא שוטטה בשמים במשך כל שעות היממה, ואור כמו זה שבו שטפה את הנוף הפראי, לא ראיתי מימי. הוא היה אדמדם וסמיך, כאילו היה שייך לקרקע ולהרים, כאילו הם אלה שפלטו קרינה, כמו אחרי אסון". למרות שהיה מורה מוצלח למדי, למרות שהִרבה לבלות, ולמרות שהתקדם בכתיבתו (אם כי סיפוריו נדחו על ידי הוצאה לאור), התקופה בכפר נחרטה בזכרונו כסיוט.

גיל שש-עשרה היה נקודת מפנה בחייו, כשהוריו התגרשו, ואביו, שהיה בעבורו נוכחות מאיימת ומגמדת כל השנים, כפי שתואר ב"ילדות", עזב את הבית. קרל אובה, שתיאר את עצמו בראיון כמתוכנת לרַצות, ניסה לשמור אתו על קשר, לפעמים נדחה, לפעמים התקבל. במקביל לשקיעה שלו עצמו בשתיה, הוא מתאר את שקיעתו של אביו, שנותר מתוח, תקיף, מרוסן, כפי שהיה כל השנים, אך נעשה תלוי יותר ויותר באלכוהול. בתמונה קשה יושבים קרל אובה ואחיו אינְגְבֶה עם אמם, ומעלים זכרונות מיחסיהם עם האב: אמרתי שפחדתי ממנו כל הזמן. אינגבה אמר שאפילו עכשו אבא שולט בו ובמחשבותיו […]. אמא נשמה נשימה עמוקה. "הייתי נאמנה לו. לא הייתי צריכה להיות נאמנה לו בענין הזה. זו היתה טעות מצדי. טעות גדולה". בתמונה קשה אחרת מתקשר האב אל הוריו אחרי שהוא מתחתן בשנית: הוא בכה. הדמעות זלגו על לחייו. כשדיבר, פניו התעוותו לבלי הכר. "התחתנתי היום! ואתם סירבתם לבוא! אפילו פרחים לא שלחתם! לחתונה של הבן שלכם!". הוא טרק את הטלפון וזמן מה רק בהה נכחו. הדמעות הוסיפו לזלוג על לחייו. האם ילדות קשה היא שגרמה לאב להפוך את חיי ילדיו לגיהינום? בעיני זהו תירוץ, לא סיבה. קרל אובה רק מניח את הדברים על הנייר.

תרגומה של דנה כספי טבעי וזורם, ואני מקווה שתתרגם גם את שני הספרים האחרונים של היצירה. "המאבק שלי" הוא פרויקט יחודי, מרשים ביותר, שלמרות היותו מאוד פרטי, ואולי דווקא משום כך, הוא נוגע באופן אינטימי גם בקוראים. אמנם מדובר ביצירה שלמה אחת, אך אפשר לקרוא כל ספר כעומד בפני עצמו (אבל למה לוותר על מלוא החוויה?).

Min Kamp 4 – Karl Ove Knausgård

מודן

2018 (2010)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

העוזר / ברנארד מלמוד

העוזר

פרנק אלפּיין שותה קפה בחנות ממתקים בברוקלין, תוך שהוא מעלעל בכתב-עת. מבטו מרותק אל תמונתו של פרנציסקוס מאסיזי, הנזיר שקידש את העוני המוחלט. למוכר בחנות הוא מסביר: "הוא אמר שהעניות היא מלכה והוא אוהב אותה כאילו היתה אשה יפה […] בכל פעם שאני קורא על מישהו כמוהו יש לי מין הרגשה כזאת שאני מוכרח להתאפק לא לבכות. הוא נולד טוב, וזה כשרון גדול שיכול להיות לך". נראה לי שבמשפטים אלה מקופלות שני נושאיו העיקריים של "העוזר" – העוני והשאיפה לטוהר.

מוריס בּוֹבֶּר הוא בעל חנות מכולת, שמוציא את פרנסתו מן החנות הדלה ומדירה שהוא משכיר באותו בית. מוריס מתגורר מעל החנות עם אשתו איידה ועם בתם הלן. את בנו הבכור אפרים שכל לפני שנים רבות בשל דלקת אוזניים. פרנק, נווד שגדל בבתי יתומים ובמשפחות אומנות, מציע עצמו כמתמחה בחנות, בשאיפה להיות בעתיד בעל חנות משלו. מוריס, שהכנסותיו הולכות וקטנות בשל תחרות עם מכולת חדשה ומתקדמת שנפתחה מעבר לפינה, אינו יכול להרשות לעצמו להאכיל פה נוסף, אך כשהוא מגלה שפרנק הדלפון רעב ללחם וחסר בית, הוא מאפשר לו להשתלב בעבודה. בשונה ממוריס רך הלבב, איידה היא אשה ריאליסטית. היא אינה בוטחת בפרנק, וחרדה מקשר אפשרי בין בתה לגוי הזר. שוב ושוב תנסה להפטר ממנו, שוב ושוב ימצא מוריס עילה להמשיך להעסיקו.

הקורא יודע את מה שנסתר מבני משפחת בובר. פרנק היה מעורב בשוד במכולת (אך בעקבות פציעתו של מוריס בידי שותפו לשוד התמסר ביתר שאת לעבודה). הוא גונב מן הקופה באופן קבוע (אך מנהל רישום של הגניבות מתוך כוונה להחזיר יום אחד את הכסף שנטל). מדי פעם הוא מציץ באין רואים בהלן המתקלחת (אך כמֵה לקשר פתוח איתה). אוירה של אימה שורה על הסיפור, כשפרנק נע כמטוטלת בין אהבה למציצנות, בין נכונות לעזור בעת צרה לגניבה בסתר.

בין פרנק והלן מתפתח קשר שתחילתו בפגישות בספריה, שם הלן חשה בטוחה – "וכי מה חטא יכולה אני לחטוא בין ספרים, איזו רעה יכולה להגרם לי כאן?". "העוזר" עמוס סמלים, ואחד מהם מיוצג בספרים שהלן בוחרת עבור פרנק, "אנה קרנינה", "מאדאם בובארי" וראש וראשון "החטא ועונשו". פרנק אינו רסקולניקוב, אך בדומה לדמות הספרותית אף הוא ממציא הצדקות לחטאיו ומייחל לגאולה.

מוריס הוא אדם וותרן, הססן. תחילה נדמה שהעוני הוא שגרם לכניעותו, אך סיפור בריחתו מן הגיוס לצבא הצאר, בריחה מהוססת ברגע האחרון כשגבו לקיר, מלמד שתמיד היה כזה. גם כעת הוא נאחז במכולת המתפוררת, נמנע מלמצוא פתרון למצוקתו ולמצוקת משפחתו. מלמוד מייחס לו מנטליות של קרבן, וכותב כי נדמה לו שהוא חסר משקל, חסר אונים, הקרבן המונע בכוח כל מה שמנשב בגבו: רוח, דאגות, חובות, קארפ, שודדים, הרס. הוא לא הלך, הוא נדחף. היה לו כוח הרצון של קרבן, כלומר, לא היה לו שום כוח רצון ראוי לשמו. בדומה לאביה, שויתר על לימודים לטובת עסקים, גם הלן בת העשרים ושלוש נטשה את הקולג' אחרי שנה אחת כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בשונה מאביה, היא חולמת על חיים אחרים, מסרבת לתכניות אמה להשיאה לבחור האמיד בסביבתם, דוחה את חיזוריו של חבר לשעבר שאינו יכול להציע לה את סוג הקשר שהיא מבקשת: "אני רוצה חיים יותר רחבים ויותר טובים. אני רוצה שיחזירו לי את האפשרויות שלי […] אנחנו מתים כל-כך מהר, כל-כך מסכנים. לחיים מוכרחה להיות איזו משמעות".

פרנק הוא, כאמור, גוי, והוא עמוס דעות קדומות כלפי יהודים. ההיכרות עם מוריס מאשרת ומפריכה כמה מדעותיו. מצד אחד הוא תוהה וקובע: "וכי איזה מין אדם עליך להוולד שתסתגר בארון מתים גמלוני ואף פעם אחת, חלילה, במשך כל היום כולו – חוץ מן ההליכה לקנות את העתון היהודי שלך – לא תשרבב את קצה חטמך החוצה לשאוף קצת אויר? והתשובה, לא קשה היה למצאה – עליך להוולד יהודי. הם אסירים מלידה. כזה היה מוריס בסבלנותו הנוראה, או בכוח הסבל שלו, או בשד-יודע-מה שלו". מצד שני, כשהוא מבקש ממוריס, שאינו שומר מצוות ואף אוכל מן החזיר שהוא מוכר, שיסביר לו מיהו יהודי ומהי היהדות, הוא מתרשם מן ההסבר המתמצה בציווי להיות אדם טוב, ציווי שנוגע עמוקות בהתחבטויות המייסרות אותו.

אפשר לכתוב עוד ועוד על הספר, על העיצוב של כל אחת מהדמויות, כולל דמויות המשנה, על הקונפליקטים, על האופנים השונים של ההתמודדות עם תנאי פתיחה מכשילים ועם תהפוכות החיים, על המהפך שיעבור פרנק. תוך כדי כתיבה דפדפתי בספר, ושמתי לב לאינספור רמזים מטרימים שעל משמעותם לא עמדתי בקריאה ראשונה, ולכתיבה המבריקה של ברנרד מלמוד ששוזר את הפרטים יחדיו ליצירה מושלמת. "העוזר" הוא סיפור פשוט לכאורה על אנשים פשוטים המבוֹססים בחיי עוני, אך הוא שופע ערכים ואמיתות המובעים בצלילות ובישירות, כתוב בכשרון ובחוכמה, ומאוד מומלץ.

The Assistant – Bernard Malamud

עם עובד

1975 (1957)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

מה קרה לדורה ברודר / פטריק מודיאנו

111819

בשלהי שנות השמונים קרא פטריק מודיאנו מודעה שפורסמה בעתון פריזאי ב-31 בדצמבר 1941. במודעה מבקשים ארנסט וססיל ברודר את עזרת הציבור באיתור בתם דורה בת החמש-עשרה שנעלמה. פריז של אותם ימים היתה נתונה תחת כיבוש נאצי. יהודים נאלצו להשמע לשורה ארוכה של הוראות דרקוניות מגבילות. היעלמותם של יהודים היתה דבר של יום ביומו, ומוטב היה לא למשוך תשומת לב. ובכל זאת, החליטו הוריה של דורה לפרסם את המודעה כדי להשיב אליהם את בתם. הסופר, שאזור מגורי המשפחה היה תבנית נוף מולדתו, ושאביו היהודי היה אף הוא קורבן לרדיפות, יצא למסע אישי בעקבות המודעה, ובספר הוא משתף בממצאיו ובתחושותיו.

שמו של הספר במקור הוא פשוט "דורה ברודר", כמציב יד זכרון לילדה, נותן שם לאחת מרבבות הקורבנות. השאלה מה קרה לה שנעלמה כך לא תבוא כאן על פתרונה המלא, אבל המסע בעקבותיה ישמש למודיאנו חוט מוביל בצלילתו אל פריז של אותה תקופה אפלה.

ארנסט, יליד אוסטריה, וססיל, ילידת הונגריה, נפגשו בצרפת לאחר שנמלטו מארצותיהם. הוא פועל פשוט, מסווג כנכה בעקבות קרבות מלחמת העולם הראשונה בהם נלחם במסגרת לגיון הזרים הצרפתי. בתם נולדה ב-25 בפברואר 1926. כשנדרשו היהודים להרשם אצל הרשויות, נמנע ארנסט מלהצהיר על קיומה של בתו, אולי ביקש למנוע ממנה את הגורל שהתדפק כבר על הדלתות. אולי מאותה סיבה רשמו אותה הוריה ב-1940 לבית ספר בתנאי פנימיה בניהול הכנסיה. האם האוירה הקודרת והתנאים הקשים במוסד גרמו לה לברוח?

פטריק מודיאנו, בסבלנות מרובה, חיפש מסמכים, עדויות, בדלי מידע. במסעו בעקבות דורה פגש בסיפורים קורעי לב, ונקב בשמותיהם של אנשים שאין מי שיציב להם יד. הוא מצטט מכתבים שנכתבו ביאוש אל מחלקת היהודים: "הריני פונה בבקשה לכבוד חסדו, לשחרר את נכדי מיכאל-רובין, בן שלוש, צרפתי, בן לאם צרפתיה, שנכלא בדראנסי יחד עם אמו". הוא מבקר במקומות שנהרסו או שהוסוו אחרי המלחמה, ביניהם קסרקטין טורל, מתקן כליאה וחקירות: תחת אותה שכבה של אובדן זכרון חשת היטב דבר מה, מזמן לזמן, הד מרוחק, חנוק, אלא שנבצר ממך לומר מהו בדיוק. כאילו נמצאת בגבולו של שדה מגנטי, בלי מטוטלת שתקלוט את גליו. מחמת ספקות ויסורי מצפון תלו שם את המודעה "שטח צבאי אסור להסריט או לצלם". הוא מרבה לתאר תחושות, אל-טבעיות כמעט, הפוקדות אותו כשהוא שב אל ארועי התקופה, מרכזיים וזוטרים גם יחד. כך הוא צופה בסרט שהוקרן באותם ימים, וכשהוא חווה אותו כאפל, למרות שאינו כזה, הוא מבין כי הסרט הזה היה ספוג במבטיהם של הצופים בזמן הכיבוש – צופים מכל הסוגים, שחלק גדול מהם לא שרדו אחרי המלחמה. הם הובלו אל הבלתי נודע, אחרי שצפו בסרט הזה, בערב שבת אחד, שהיווה בעבורם הפוגה.

"מה קרה לדורה ברודר" הוא ספר רגיש, שבסגנונו היחודי, הנע בין תיעוד לקינה, פורט את ההיסטוריה לסיפורים פרטיים הנחרטים בלב.

ארנסט, ססיל ודורה ברודר הובלו לאושוויץ ב-1942, משם לא שבו.

Dora Bruder – Patrick Modiano

כנרת זמורה ביתן

1998 (1997)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

מה קרה לדורה ברודר - תמונה

 

 

 

 

דורה והוריה, ססיל וארנסט

 

 

 

עתיד האנושות / מיצ'יו קאקו

39883622_1928386043867093_7182092154011910144_n

כותרת משנה: מסע בין כוכבים, אלמוות, ויעודנו הגורלי מעבר לכדור הארץ

הסיפור המפואר של החיים עלי אדמות מלמד כי לנוכח סביבה עוינת, אורגניזמים צפויים לאחד משלושה גורלות. הם יכולים לעזוב את הסביבה, להסתגל אליה, או למות. אבל אם נשקיף למרחק מספיק אל העתיד, נמצא בו ביום מן הימים אסון כה נורא, שהסתגלות אליו לא תתכן כלל. יהיה עלינו לעזוב את כדור הארץ, או למות. לא תהיה שום דרך אחרת.  

הפיזיקאי מיצ'יו קאקו מתאר בספר את עתידה של האנושות מחוץ לכדור הארץ הרחק אל תוך העתיד. לנטישתו של עולמנו הנוכחי יכולות להיות סיבות רבות, החל בסקרנות ובחקרנות, שהן כוח מניע חזק, עבור באסונות טבע בקנה מידה עולמי, כמו התפוצצות הר געש או פגיעת מטאור, ובאסונות מעשה ידי אדם, וכלה במחזור חייה של השמש, שבהופכה לענק אדום לא תאפשר חיים.

קאקו בנה את ספרו נדבך על נדבך, ורעיונותיו מוצגים בסדר לוגי ובבהירות מרשימה. חלקו הראשון של הספר, "יציאה מכדור הארץ", מתאר את ההיסטוריה של הטילָאוּת, ואת עתידה של האנושות בגבולות גלקסית שביל החלב. החלק השני, "מסע לכוכבים", יוצא מתחומה של גלקסית הבית, ומפליג אל רחבי היקום. החלק השלישי והאחרון, "חיים ביקום", מותח את הגבולות אל הרב-יקום. בכל שלב ושלב, עתידני ככל שיהיה, קאקו מציג את הבסיס המדעי לחזונו, ומסביר אותו בלשון נהירה. גם אם הפיזיקה לפעמים גבוהה ובלתי נתפסת (על התיאוריה הקוונטית, המתוארת בחלק האחרון של הספר לצד תורת המיתרים, אמר איינשטיין, "ככל שתיאוריית הקוונטים מצליחה יותר, כן היא נראית מטופשת יותר", ובכך התנחמתי), הסבריו של קאקו מנהירים את מסקנותיה.

הכותב הוא פיזיקאי, אבל נושאי הספר אינם מצטמצמים לתחום זה. טיסה לחלל והתישבות בכוכבים אחרים הן משימות רב-תחומיות, וקאקו נוגע בהיבטים רבים הכרוכים בנושא המרכזי. רובוטיקה, אלמוות, הנדסה גנטית, כימיה, אתיקה, חיפוש חיים תבוניים – אלה הם רק מקצת מן הנושאים שיש לתת עליהם את הדעת במשימות הכבירות המתוארות כאן. רשימת התודות הארוכה – שישה עמודים – שבה הוא מזכיר את החלוצים וסוללי הדרך, פותחת בחתני פרס נובל, וכוללת ביולוגים, עתידנים, נוירולוגים, לצד סופרים כמו סיימון סינג, ואפילו מגישי תכניות טכנולוגיות, כמו מנחי "מכסחי המיתוסים", ואמני קומיקס כמו סטן לי. הספר עצמו משובץ אזכורים מספרי מד"ב ומסרטי חלל, ומציג באופן מקסים את ההיזון החוזר שבין הדמיון למציאות.

הספר שופע רעיונות מסחררים ושומטי לסת. אילון מאסק מתכנן טיסה מאוישת למאדים ב-2024, רק שש שנים מעכשו. לוח הזמנים של נאס"א ארוך יותר, אבל היא מתכננת בנית שער חלל עמוק סביב הירח, שיהיה פעיל כבר ב-2026, ובו ייבנה הטיל שיקח אסטרונאוטים למאדים ב-2033 לכל המאוחר. רגע אחרי שהחלטתי לשלם מאתים אלף דולר עבור כרטיס לחלל, מתאר קאקו את רעיון מעלית החלל, פשוטו כמשמעו, ואני נעמדת בתור. חלליות בגודל שבב יינשאו בחלל באמצעות מפרשי אור, נדחפות בלחץ הקרינה (ז'ול ורן חזה אותם, והיתכנותם נבדקת). מאדים יעבור הַאֲרָצָה, תהליך שיצור בו תנאים הקיימים על כדור הארץ. כדי לכרות מינרלים מאסטרואידים רחוקים, יוסטו אלה אל מסלול קרוב אלינו. אנרגית השמש, הגלקסיה, היקום, תנוצל על ידי האנושות העתידית. קאקו מצטט דברים שנאמרו על חזונו של מאסק, "חזון משכר ועוצמתי", וכינויים אלה מתאימים לחלוטין לרעיונות שבספר.

קאקו הוא קודם כל מדען, והמדע, כדבריו, מבוסס על תיאוריות שאפשר לבדוק אותן, לשחזרן ולהפריכן. נאמן לאמירה זה, הספר אינו מרחף בספירות הזויות, אלא מתבסס על הידע הקיים, ועל הידע שסביר שנוכל להשיג בעתיד. העמידה בשתי רגליים איתנות על קרקע המציאות, גם אם הראש משוטט אל קצווי היקום, הופכת את הספר למסעיר במיוחד. כמו כל מדען ראוי לשמו קאקו מכיר במגבלות הידע, מוכן לשנות תפיסה על פי ידע חדש, ואינו מהסס להשתמש במונחים מגבילים דוגמת "בטכנולוגיה הנוכחית" ו"ככל הידוע היום" (בניגוד למסמרות שנוטים לקבוע מי שאינם מדענים). המניע למחקר החלל התוסס המתואר בספר הוא היציאה מכדור הארץ, אבל הואיל והמדע הוא מנוע השגשוג, תועלתו של המחקר אינה מוגבלת למטרה זו, ותחומי המשנה הרבים והמגוונים תורמים יום-יום ושעה-שעה לחיים כאן ועכשו.

האם האנושות העתידית תהיה זהה לאנושות שאנו מכירים כעת? אם נשגר בני אדם למושבות נרחבות ברחבי החלל, הרי שבהתבסס על נסיון העבר ועל מהלך האבולוציה, הריחוק לא יצור אנושויות חדשות במשך תקופה ארוכה עד מאוד. אבל בהנחה שלא נמצא קיצורי דרך בחלל ובזמן, מסעם של בני אדם בשר ודם יציב מגבלות שקשה להתמודד אתן. אחד הפתרונות הוא לייזר-פורטציה של הקונקטום (מיפוי המוח), וחיבור של מפת המוח המשוגרת עם אוואטר שייבנה במרחקים בדרך של שיבוט עצמי. האם שילוב המוח האנושי עם גוף עמיד לתנאים קשים הוא בגדר שימור האנושות? פילוסופים יגידו. קאקו עצמו סבור שהתשובה חיובית.

אחזור ואומר: "עתיד האנושות" הוא ספר מסעיר, מסחרר, משכר ועוצמתי, כתוב בבהירות, מתורגם להפליא, וההתלהבות שבה נכתב מדבקת.

אסיים בציטוט מדבריה של הרייט טבמן, שבחר מיצי'ו קאקו כמשפט הסיום לספר: "כל חלום מתחיל בחולמים. זכרו תמיד שיש בתוככם הכוח, התשוקה, לשלוח יד לכוכבים ולשנות את העולם".

The Future of Humanity – Michio Kaku

אריה ניר

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

סיפורו של רחוב ביל / ג'יימס בולדווין

סיפורו של רחוב ביל

"סיפורו של רחוב ביל" הוא סיפור מחמם לב על משפחה ועל אהבה, והוא גם סיפור מקומם על שרירות לב גזענית ועל מלחמה נואשת ברשויות המנצלות לרעה את כוחן.

העלילה מתרחשת בארצות-הברית במחצית המאה שעברה. התקופה אינה מצוינת במפורש, אבל אזכורים של מלקולם אקס ושל ארת'ה פרנקלין מעגנים אותה בשנות הששים. טיש ופוני הם שני צעירים שחורי עור, חברים מילדות. כשהתבגרו – טיש בת שמונה-עשרה, פוני בן עשרים ואחת – גילו שהחברות הקרובה הפכה לאהבה, והחליטו להנשא. בניו-יורק, לכאורה עיר ליברלית ופתוחה, איש אינו מעונין להשכיר דירה לזוג שחור. כשהם סוף סוף מוצאים עלית-גג באזור תעשיה, הם אינם זוכים לעבור אליה. שוטר לבן מושחת, שבעבר רצח ילד שחור ולא נענש, מפברק מסדר זיהוי בעקבות מעשה אונס, ופוני מושלך לכלא. הספר מתאר את המאבק להביא לזיכויו.

ג'יימס בולדווין בחר לסיים את הספר לפני שפוני הובא למשפט, ובעיני זוהי בחירה חכמה, מכיוון שהסיפור המשפטי אינו לב הספר. המסר המרכזי הוא זעקה נגד קיפוח, נגד גזענות, נגד מדינה שדוגלת בערכי שוויון אך אינה מיישמת אותם. הספר מתרחש בתקופת המאסר של פוני, אבל מלווה את גיבוריו מאז הילדות, שעליה טיש, המספרת בגוף ראשון, אומרת: "פוני מצא משהו שיכול לעשות, שרצה לעשות, וזה הציל אותו מן המוות שהיה מחכה לקפוץ על הילדים בגיל שלנו […]. המוות עצמו היה פשוט מאוד וגם הסיבה היתה פשוטה – פשוטה כמו מגפה: אמרו לילדים שהם שווים לתחת וכל מה שראו סביבם הוכיח את זה". טיש ופוני נחשפים לראשונה למוראות הכלא באמצעות דניאל, חבר ילדות שהורשע בשוגג בגניבת מכונית. דניאל שיצא מהכלא, בו ישב שנתיים, לא היה אותו דניאל שנכנס אליו. הוא חווה גיהינום, ובמצבו הפוסט-טראומטי הוא מלא שנאה ויאוש: "הם יכולים לעשות בך מה שהם רוצים. מה שהם רוצים. והם כלבים, בן-אדם. בבור התברר לי באמת מה שמלקולם והפרצופים ההם מדברים. הלבן מוכרח להיות השטן. הוא בוודאי אינו בן-אדם". טיש, שהופרדה מפוני כשהיא מצפה ללידת ילדם, חרדה שמא אהובה יעבור חוויות דומות.

משפחתה של טיש נרתמת בכל כוחה להצלתו של פוני. ארנסטין, אחותה של טיש, מגייסת עורך-דין ובונה אסטרטגית הגנה. אביהן ג'וזף עובד בפרך כדי לגייס את הכסף הנדרש להגנה, והוא ואביו של פוני אינם בוחלים בגניבה ממעסיקיהם כדי לגרד עוד דולר לתשלום להגנה ואולי אף לשחרורו של פוני בערבות: כל אחד משני הגברים האלה […] היה הולך בשמחה לבית-הכלא, דופק שוטר, או מפוצץ עיר, בשביל להציל את יוצאי-חלציהם ממלתעות הגיהינום הדמוקרטי הזה. שרון, אמן של טיש ושל ארנסטין, נוסעת לפורטוריקו לדבר על לבה של הנאנסת. למרות הנושא המדכדך של הספר, יש הרבה אופטימיות בתיאור היחסים שבין טיש למשפחתה, בכוחם של הקשרים התוך-משפחתיים להעניק לטיש כוח ואמונה.

ג'יימס בולדווין, אקטיביסט חברתי שיצירתו השפיעה על סופרים רבים, משמש בבירור שופר לקולם של המושתקים, אבל למרות חלוקת העולם ללבנים ולשחורים משני עברי מתרס בלתי עביר, הוא מתאר שני לבנים אנושיים – עורך הדין והאיש שמשכיר לצעירים את עלית הגג – ומעביר ביקורת על אחיותיו של פוני, שתי נשים צעירות שעורן הבהיר יחסית ואמונתן הדתית גורמים להן להתנשא על טיש ועל משפחתה.

כאמור, "סיפורו של רחוב ביל" מסופר מפיה של טיש. בולדווין, גבר הומוסקסואל בן חמישים בעת כתיבת הספר, דובר באמינות רבה מפיה של בת שמונה-עשרה, כשהוא כותב על רגשותיה וגם כשהוא מתאר מפגשים אינטימיים עם פוני. לא קראתי את הספר במקור, אבל נראה לי שהתרגום אינו משקף נאמנה את השפה בה נכתב, כשהוא נוקט במלים כמו "אינני בטוחה" ו"הבינותי". מכל מקום, בדומה ל"צבע החלב", שבו תחילה הטרידה אותי העילגות, ובמהרה חדלתי לחוות אותה בנפרד מהדמות, גם כאן טיש ופוני, שני צעירים שתרצו לחבק, מתעלים מעל השפה המלאכותית של התרגום, וסיפור אהבתם מרגש.

כשחיפשתי ברשת מידע אודות הסופר, מצאתי שבצירוף מקרים נחמד בחרתי לקרוא את הספר פחות מחודש לפני בכורת הסרט המבוסס עליו. צירוף מקרים עצוב זימן את הספר לידי בשבוע בו ארת'ה פרנקלין, ששיריה הם פס הקול של גיבורי הספר, הלכה לעולמה.

עלילת הספר מתרחשת אמנם לפני כחמישים שנה, אך היא רלוונטית גם היום, כשידם של שוטרי ארצות-הברית קלה על האלה ועל ההדק מול האפרו-אמריקאים. אם להסתמך על סדרות טלויזיה אמריקאיות, ההתנשאות הלבנה חיה ובועטת עד עצם היום הזה, והספרות השחורה – "המשת"פ", "בין העולם וביני", "אמריקנה", אם להזכיר כמה דוגמאות – מתמודדת בדרכים שונות עם הגזענות שלא התפוגגה.

"סיפורו של רחוב ביל", ששמו המקורי קולע טוב יותר אל מסריו – If Beale Street Could Talk – הוא סיפור אהבה ומאבק רב עוצמה, כתוב בכשרון גדול, נוגע ללב ומזעזע כאחד. מומלץ מאוד.

If Beale Street Could Talk – James Baldwin

עם עובד

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: י. איתן

בית מאיה / אֵסָה דה קֶירוֹש

965422

כותרת משנה: אפיזודות מן החיים הרומנטיים

"בית מאיה", שראה אור בשנת 1888, מתרחש כעשר שנים קודם לכן, ומתאר את פורטוגל בימיו של הסופר באמצעות קורותיו של קרלוּש, האחרון לבית מאיה. בעודו ילד ברחה אמו עם מאהב איטלקי, ואביו שבור הלב שלח יד בנפשו. סבו אָפונסוּ, גבר בעל ערכים מוצקים, גידל את הילד. מאמציו להביא אל ביתו גם את אחותו של קרלוש הסתיימו במפח נפש, כשהתבשר שהילדה נפטרה בעודה רכה בשנים. קרלוש גדל באחוזה הכפרית של המשפחה, אך לאחר שסיים את לימודי הרפואה, עברו השניים לביתם שבליסבון, משום שהנכד חובב המותרות העדיף את חיי העיר.

אֵסָה דה קֶירוֹש מספר על חברה נהנתנית, שטחית, שערכיה מתרופפים ומוסריותה מתפוגגת. פורטוגל עברה במאה התשע-עשרה מהפכים חברתיים ושלטוניים, והחלה לאבד את מאחזיה הקולוניאליים. בתקופה המתוארת בספר החזיקה רק בשטחים באפריקה, עדיין חלמה על הרחבת כוחה, אך עיקר תהילתה היה מאחוריה גם אם תושביה היו עיוורים לכך. בחירתו של הסופר להשמיט את דור האב מן הסאגה, מחדדת את הפער שבין הדורות, וממחישה את ההידרדרות. כשקרלוש וידידו ז'ואו דה אֵגה טוענים בפני אפונסו שעליו לכתוב ולשתף בידענותו ובנסיונו, הסב מצטנע ואומר שאת כל נסיונו ניתן לתמצת בשלושה משפטים: לפוליטיקאים – "פחות ליברליזם ויותר אופי", לאנשי הרוח – "פחות להג ויותר תוכן", ולאזרחים בכלל – "פחות קִדמה ויותר מוסר". בניגוד לתפיסת העולם המוצקה והברורה הזו, עמדותיהם של קרלוש ושל מרעיו נרפות, שוגות באשליות, ומסתכמות באמירות סתמיות שכאלו: העולם מטומטם, אף אחד אינו מסיים את מה שהוא מתחיל, החיים חסרי ערך אם אינך ליווינגסון או ביסמרק. קרלוש ניצב במידה רבה בין העבר היציב לעתיד הלוטה בערפל. מצד אחד הוא חניכו של סבו, ולכן למד רפואה, ופתח במרץ רב מרפאה ומעבדת מחקר. מצד שני הוא יצוק בתבנית דורו, ולכן המעבדה נזנחת לאנחות, נוכחותו במרפאה סמלית, והוא שוקע בבטלה ובפרשיות אהבהבים. אותה שיחה, שבה אפונסו תמצת את נסיונו, עסקה בעתון שקרלוש ואגה תכננו להוציא בעידודו של הסב. שיחה שנפתחה בעקרונות גלשה חיש קל אל מה שחשוב בעיני השניים – עיצוב דף השער וריהוט משרדי המערכת. באותו אופן אגבי ונרפה קרלוש כותב ספר רפואי, ואינו משלים אותו, ואגה כותב יצירות מופת בזו אחר זו – מתחיל אחת וזונח, עובר לשניה וזונח גם אותה.

בעוד הסב מייצג את העבר ואת המוסר, אגה הוא בן ההווה, הפוחח קל הדעת וחד העין, זה שאינו מהסס להצביע על אבסורדים ועל עיוותים, גם אם הוא עצמו לוקה בהם. חברותו של אגה עם קרלוש והשפעתו של סבו הם שני היסודות היציבים בחייו של קרלוש. לא זה ולא זה יכולים לעצור את היסחפות בית מאיה אל כליונו. כשקרלוש מגיב לעצה שנותן לו אגה במלים "לחכות ולתת לדברים לקרות מעצמם. רעיון אדיר!", וכשאגה אומר לחבר אחר, "כך תזכה בדבר המיוחל ביותר במאה התשע-עשרה – בהיעדר אחריות על מעשיך!", נראה כי אוזלת היד מושרשת.

אֵסָה דה קֶירוֹש מספר לאט ובדקדקנות על היומיום של קרלוש ועל חייהם של בני תקופתו. החברה הגבוהה של ליסבון עסוקה בקטנות, תולה עיניים מעריצות בפריז ובלונדון, ומתפרקת אט-אט ממורשתה. הדמויות המתוארות בספר אינן נטולות מודעות לסביבתן. הן משוחחות לעתים על פוליטיקה, על מערכת החינוך, על מגמות בספרות, אך נושאים אלה טובעים בצרות אופקים, בקלות דעת, ובחוסר נכונות למאמץ. כך, לדוגמא, נשמעת שיחה על החינוך בבתי הספר: "אחת הגבירות בשחור ייחלה שיוחלט להקל בלימודים. הילדים המסכנים ממש כורעים תחת עול עצום של מקצועות לימוד ושל עניינים שעליהם ללמוד בעל פה. בנה, ז'ואו הקטן, כה חיוור ורפה עד שלפעמים ניעור בה הרצון להשאירו בור ועם הארץ. הגבירה האחרת […] התלוננה בעיקר על הבוחנים. תובענותם והקשיים שהם מערימים הם בבחינת שערוריה, וכל זה רק כדי להכשיל את הילדים… את הילד שלה שאלו שאלות מטופשות ובזויות ביותר, למשל, לשם מה נועד הסבון וכיצד הסבון מנקה?… […] דומה שאין שום הגיון בכך שמענים ילדים בלימוד בוטניקה, אסטרונומיה, פיזיקה… לשם מה? אלה דברים חסרי תועלת בחברה. את הסכסוך האנגלי-פורטוגלי באשר למושבות באפריקה פוטרים באמירה, "זו היא הקנאה שרוחשות לנו כל המדינות, בגלל חשיבות מושבותינו והשפעתנו הרבה על אפריקה…". ומשורר הנאבק בניהיליזם בספרות מגלה כי "ככל שהרבה לגנות איזה ספר כבלתי-מוסרי, נמכרה היצירה יותר ויותר כחומר קריאה מרתק מאין-כמוהו!"

הסופר מוביל את גיבורו אל טרגדיה, ומכוון חיצי ביקורת אל החברה, אבל לא נעדרים מן הספר הומור דק ושנינה מושחזת, גם אם אלה משוחים בשמן ומוסווים באלגנטיות. סיומו של הספר מביא את לגלגנותו של הסופר לשיאה. שני החברים מגיעים למסקנה כי העיקר הוא לא לרצות מאומה, וכי אין תועלת בשום מאמץ, כי הכל ממילא מסתיים בהבל ובעפר, ובעודם מדברים הם מקוננים על ששכחו להזמין לארוחת הערב תבשיל נקניק עם אפונה, והם פותחים בריצה כדי לתפוס מרכבה שתביא אותם בזמן אל אותה ארוחה.

"בית מאיה", שהוא צילום של תקופתו, משקף את התפיסות החברתיות של זמנו. לכן דמויותיו חוטאות בהתבטאויות אנטישמיות כלפי היהודים, גם אם מהווים חלק ממרקם החברה הגבוהה בעיר. נמצא כאן גם התבטאויות גזעניות כלפי הילידים במושבות, והתנשאות תרבותית כלפיהם ("לואנדה צריכה תיאטרון נאות כדי לתרבת את תושביה"). מעמדן של הנשים בעיני הגברים, ואולי גם בעיני עצמן, בא לידי ביטוי באמירות שונות כגון "חובת האשה בראש וראשונה להיות יפה, חובתה השניה במעלה היא להיות טפשה… [..] מקום האשה אכן ליד העריסה ולא בספריה […] האשה אינה זקוקה אלא לשני כישורים: לדעת לבשל היטב ולדעת לאהוב היטב".

הספר נסגר במקום בו החל, בבית שבליסבון. הבית, שסימל את תחילתה של דרך חדשה עבור קרלוש עם סיום לימודיו, עומד עתה סגור ועזוב. הסב מת, וקרלוש קבע את מגוריו בפריז.

רמי סערי כתב אחרית דבר מעניינת ומרחיבת דעת, ומומלץ לא להחמיץ אותה. רמי סערי אחראי גם על התרגום הנפלא יחד עם פרנסישקו דה קושטה רֶיש.

אודה, וקצת אבוש, שעד שליש הספר בערך לא עמדתי על יופיו ועל איכותו. אֵסָה דה קֶירוֹש מתאר לפרטי פרטים כל רהיט וכל פריט לבוש, כל שיחה משמימה וכל דיוקן פנים. העומק שבספר, הביקורת השזורה בו, ההתבוננות החודרת – אלה נחשפו לעיני לאטם, והספר הלך ועטה יפעה. אם בתחילה סברתי שיש בו משהו מייגע, בהמשכו לא רציתי שיסתיים.

מומלץ מאוד.

Os Maias / Eça de Queiróz

מחברות לספרות

2012 (1888)

תרגום מפורטוגלית: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רֶיש

מיכאל שלי / עמוס עוז

0770000149555

חנה גונן, אשה ירושלמית צעירה, כותבת בשנת 1960 את סיפור נישואיה למיכאל במלאת עשור לפגישתם. היא מעדה במדרגות, הוא היה שם והושיט לה יד תומכת. אחרי תקופה קצרצרה החליטו להתחתן. לא ברור מה גרם למשיכה ההדדית בין שני האנשים השונים כל כך זה מזה, חנה המרחפת בחלומות, ומיכאל המעשי. אולי מצא כל אחד מהם אצל השני את מה שחסר בו, אולי מפגש ראשון שעלה יפה העלה אותם על המסלול לנישואים, ולאיש מהם לא היו העוז והתבונה להקדיש לקשר מחשבה מעמיקה. ובעצם, כבר באותו מפגש ראשון היו טמונים זרעי אי הנחת שילוו את שניהם, ובעיקר את חנה, בעתיד, שכן כבר אז אבחנה שמיכאל אינו שנון, שהוא ביישן, מתאמץ מדי, וקיוותה לשנות אותו. נדמה שמיכאל גילם את הדמות ההופכית למיכאיל סטרוגוף הנועז, גיבור חלומותיה והזיותיה. שנים אחר-כך תתהה ותייחל, "מתי יתפרע האיש הזה. פעם אחת לראותו מבוהל. צוהל. פרא", אך לשווא.

ושלא תהיה טעות: מיכאל הוא דמות חיובית רוב הזמן. הוא אדם יציב, בעל מסור, אב משקיע ואהוב על בנו. הבעיה בזוגיות שבספר נובעת רובה ככולה מחוסר ההתאמה, מן הניתוק של חנה מן המציאות, מחוסר היכולת שלה להשלים עם הרגילוּת האפרורית. הסיפור מתרחש בשנות החמישים, בתקופת הצנע שדרשה הסתפקות במועט. מיכאל וחנה חיים בירושלים הדחוסה, הכבדה והמאיימת לעתים. הניגוד בין אלה לבין חלומותיה – בהקיץ ובשינה – של חנה, בהם היא נסיכה נחשקת, בעלת שליטה בסובבים אותה, קשה לה מנשוא.

יחסיהם של בני הזוג יודעים עליות ומורדות, אך גם כשהם נהנים מקירבה גופנית ומשיתוף פעולה יומיומי, חנה חשה בריחוק שאולי אינו ניתן לתיקון: האמנם נמות אתה ואני מיכאל בלי לגעת זה בזה אפילו פעם אחת. לגעת. להתערבב. אינך מבין. ללכת לאיבוד זה בתוך זו. התכה. הלחמה. צמיחה פנימית. התמזגות ממארת. אינני יכולה להסביר. גם המלים נגדי. איזו תרמית, מיכאל. איזו מלכודת בזויה. עייפתי. עמוס עוז משאיר את סיום הספר מעורפל: האם חנה מסכמת את העשור כהכנה לפרידה או כנסיון להבין ולהשלים? יבחר כל קורא כהבנתו וכנטית לבו.

בחמישים השנים שחלפו מאז ראה "מיכאל שלי" אור ב-1968, הוא נותח שוב ושוב בכל היבט אפשרי, ובצדק. יש בו מורכבות חכמה, הבאה לידי ביטוי בכל מילה ובכל משפט. מרשימה בעיני בעיקר הדרך בה רקם עוז את הסביבה ואת התקופה אל תוך הסיפור האישי, כשכל פרט ברקמה הזו מבטא הן את משמעותו המקורית והן את השתקפותו במחשבותיה של חנה ובחייה, ועושה זאת בעדינות ובטבעיות ומבלי לכפות את ריבוי פרשנויותיו. איני מתיימרת להגיש כאן ניתוח משלי, ואתייחס רק למספר נקודות שמשכו את תשומת לבי בקריאה הנוכחית.

תמונה יפיפיה, לכאורה שולית, מדגימה כיצד תיאורו של רגע בודד מכיל עולם של תובנות. חנה מתארת כיצד, בערבים חורפיים, בעודה ממתינה ליד החלון לשובו של מיכאל, היתה משרטטת צורות על האדים שנשפה על הזגוגית, כמה מהן סתמיות, אחרות מסמלות אהבה ומעוטרות בראשי תיבות שמותיהם. כשמיכאל הופיע ברחוב היתה מוחקת את כל שרטוטיה, ומיכאל טעה לחשוב שהיא מנפנפת לו לשלום, והגיב בנפנוף משלו. תחושת החנק שלה, כשהיא בפנים והוא בחוץ, תחושת חוסר הערך, כשהיא מחכה והוא עסוק, אקראיותו של הקשר והתבטאותו במחוות נטולות מלים, אי ההבנה התהומית ביניהם – הכל מקופל באותה תמונה.

נגע ללבי הקשר שבין מיכאל לבנו יאיר. מיכאל חינך את הילד להגיון ולשכל ישר, לחקרנות ולתאוות ידע. חנה אהבה את הילד, ככל שהיתה מסוגלת לכך, אבל רתה בו גם יריב, אדם בזעיר אנפין שאותו עליה להכריע, להוכיח את עליונותה גם מולו. יאיר, למרות גילו הצעיר, הטיח בה את חוסר ההגיון שלה, את נכונותה להאמין בבלתי אפשרי ("את סתם ממציאה דברים בלי לשים לב. כמו שסיפרת לי בכיפה אדומה שהוציאו את הסבתא מתוך הבטן של הזאב. בטן של זאב היא לא מחסן. והזאבים לועסים כשהם טורפים. כל דבר אצלך אפשר"). האיזון, אם היה, בין הריחוף של חנה למעשיות של מיכאל, הופר כעת, כשיאיר גדל במידה רבה בצלמו של אביו. בקשר בין השניים אהבתי במיוחד את הכבוד שהמבוגר העניק לילד, כשהמתין עד שזה סיים את דבריו במלים "אני גמרתי" לפני שהשמיע את שהיה לו לומר.

וכמובן, ירושלים, הסיבה שבגינה קראתי כעת את הספר, שנים רבות אחרי הקריאה הראשונה. חיים באר מקדיש ב"קשר לאחד" פרק קצר לסיור בעקבות ירושלים של "מיכאל שלי", והעדפתי לקרוא קודם את המקור ורק אחר-כך להתלוות לבאר. תוך כדי קריאת "מיכאל שלי" העתקתי לעצמי את הקטע הבא, שמצאתי בו ביטוי לחמקמקותה של העיר הבלתי מושגת, מוטיב שבאר עומד עליו יפה בספרו: "מי זה יוכל להתאזרח כאן בירושלים, שואלת אני, אם גם יגור כאן מאה שנה. עיר של חצרות סגורות, נפשה חתומה מאחורי חומות קודרות אשר בראשן נעוצים שברי-זכוכית דוקרניים. אין ירושלים. פירורים מושלכים במזיד כדי להטעות אנשים תמימים. קליפות בתוך קליפות והגרעין אסור. אני כותבת: נולדתי בירושלים. ירושלים עירי, זאת לא אוכל לכתוב". כשחזרתי אל באר מצאתי שגם הוא בחר לצטט קטע זה, אך סיבתו אחרת. עמוס עוז, וכמוהו גיבורת ספרו וחיים באר, חשים באיום שמשרה מחנה שנלר, והמשפטים שלמעלה מבטאים גם אותו. ירושלים, המסתורית, התובענית, הדחוסה, שלובה לבלי הפרד בחיי תושביה, ועוז, באמצעות חנה, מיטיב למפות את השפעותיה. "היא רצתה ברעתי", טענה חנה כשהיתה רחוקה ממנה, וקיוותה כי "אולי התפוררה סוף-סוף לאבק. כראוי לה". אבל כפי שהיא עצמה אבחנה במדויק, "לא אהבתי את ירושלים מרחוק", בדגש על המילה האחרונה. ירושלים אולי לא היתה עירה, אך היא עצמה היתה יצוקה בתבניתה.

זכרתי את "מיכאל שלי" לטובה מן הקריאה הראשונה בו, אך אני סבורה שהרבה ממנו חמק ממני בשל גיל צעיר והעדר נסיון. אני שמחה שקראתי אותו שנית, מנקודת מבט שונה לגמרי, ואין ספק שאקרא אותו שוב.

עם עובד

1968

קשר לאחד / חיים באר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a7d7a9d7a8_d79cd790d797d7932

כותרת משנה: מסעות, בתים ואנשים בירושלים

"קשר לאחד" משוטט, כפי שנכתב בכותרת המשנה, בין בתים ואנשים בירושלים. חיים באר מתבונן ברחובות, במבנים, במתווה הנוף הפיזי והאנושי, וצולל אל מסמכים ישנים, אל צילומים מטושטשים ואל סיפורים העוברים מפה לאוזן, כדי לסַפר את ירושלים. מניעה אותו מה שהוא מכנה "תאוות הצליינים הסבורים כי השיבה אל המקום שהראשונים התהלכו בו, בכוחה להציל מן הנשיה משהו מנוכחותם האבודה, אם לא יותר מזה", והוא מנסה לתפוס במלים את העיר הבלתי מושגת, העיר שמושלה הצבאי כתב עליה בשנת 1917 כי "בירושלים קיים דבר-מה שחלף ואיננו ובכל זאת נשמר ללא סייגים". הדואליות הזו משתקפת גם בשמו של הספר: קשר לאחד הוא הקשר לאלוהים, והוא גם הכינוי שנתנו ילדי בית הספר, בו למד הסופר, לזקנה מעורערת, שניסתה לקשור את העיר בחוט תפירה כדי שלא תתפרק – הקדושה והשגעון גרים כאן בכפיפה אחת.

הספר מורכב מרשימות שפרסם הסופר לאורך שנים רבות בתוספת השלמות שנכתבו לרגל הוצאת הספר. הרשימות ערוכות בדרך-כלל לפי נושאים – שמונה שערים כמניין שעריה של ירושלים – אך כולם שלובים אלה באלה, ויוצרים יחדיו את מרקמיה של העיר, ההיסטורי והנוכחי, שגם הם אינם ניתנים להפרדה זה מזה. לא תמיד ברור מתי נכתבה כל רשימה (אלא אם מדפדפים אל סופו של הספר, שם רוכזו הפרטים ה"טכניים"), והתחושה היא שהזמן בירושלים אינו נע ישירות מן העבר אל ההווה, אלא קופא לעתים במקומו או סב במעגלים. הסופר מפגין ידע עמוק בנושאים עליהם הוא כותב, במקום, בשפה, בהקשרים התרבותיים, ומכיוון שניחן ביכולת תיאורית וביכולת סיפורית, הקריאה בספר היא חוויה מלהיבה. תחת עטו של באר העיר היא הרבה יותר מסך אבניה ואנשיה, וכל מקום בה צופן סיפור מרתק.

הנה כמה מנושאיו של הספר. השער הראשון עניינו בהיבטים ירושלמיים הכרוכים בביוגרפיה של הסופר. פרק ארוך מוקדש לחייו של ברנר בירושלים, להשתקפותה של העיר ביצירתו, ולפרשה העלומה של יחסיו עם אשתו. פרק אחר עוסק, בנימה של קינה, ב"תהליך הכיבוש הבלתי פוסק שבתים בעלי משמעות היסטורית שאין כדוגמתה בתולדות הציונות הופכים בו לישיבות ולבתי מדרש". רשימה משעשעת מלווה את הסופר וצלם הנלווה אליו ב"ספארי", הליכה בעקבות פסלי אריות בעיר. אחד השערים, שנכתב באהבה וברטט כובשים במיוחד, מספר על גלגולי הספריה הלאומית, ואחד מפרקיו נפתח במלים המובנות לכל אוהב ספר: "בראשית היתה התאווה, התאווה הפשוטה, הוודאית, לספרים, שאין בכוחם של כל הספרים שבעולם למלאותה". אהבתי כל פרק בספר, אבל רותקתי במיוחד אל קורותיהן של דמויות צבעוניות, ביניהן ד"ר יצחק גריגורי ביי ד'ארבאלה-אמציסלבסקי, רופא שסיפור חייו יכול לאכלס ספר שלם, ובין השאר ניהל את בית החולים רוטשילד, ד"ר משה ואלך הפנאט, שהקים את בית החולים שערי צדק, משה וילהלם שפירא, זייפן העתיקות, ומרדכי שניצר, סתת ואמן, שכד חרס שיצר זכה במדליה בתערוכה העולמית הגדולה בלונדון בשנת 1851. יש משהו מחדוות הגילוי ב"פירוק" הישוב הישן, שנתפס בתודעה ההיסטורית  כקהל הומוגני בעל מאפיינים מובהקים, אפורים כלשהם, למרכיביו היחודיים, כל אחד ועולמו, כל אחד וצבעוניותו.

באחד הפרקים האחרונים בספר, באר מצביע על גלגוליהם של מבנים בעיר, וחושף את מרכיביהם הארכיטקטוניים ואת נדבכיהם ההיסטוריים. מתעורר רצון עז ליטול את הספר, ולחוש בהדרכתו אל ירושלים, להתבונן בבניניה, ולחשוף את צפונותיה.

"קשר לאחד" אינו ספר שנועד לקריאה אחת בלבד. קראתי אותו ברצף מחמת הסקרנות, והנחתי אותו בהישג יד להעמקה איטית בכל רשימה בנפרד. רשימותיו של חיים באר מענגות ומחכימות, והאהבה שהושקעה בכתיבתן מדבקת. מומלץ מאוד.

עם עובד

2018