קולדיץ / בן מקנטייר

כותרת משנה: סיפורה של טירת השבויים בלב גרמניה הנאצית

טירת קולדיץ שבמזרחה של גרמניה שימשה בשנות מלחמת העולם השניה ככלא לקציני בנות הברית. הטירה, שנבנתה במאה ה-11, ועברה ידים ויעדים לאורך השנים, הוסבה בשנות ה-30 למחנה ריכוז ולשדה ניסויים לתכנית המתת החסד. חומותיה העבות והגבעה שעליה שכנה עשו אותה בית-כלא טבעי, ובשנת 1939 נשלחו אליה הקצינים הראשונים שנשבו בפולין. בהמשך צורפו אליהם קצינים מבריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד , צ'כוסלובקיה וארצות-הברית. כעבור למעלה משנתים הבינו הגרמנים כי התרכובת של תחרות בינלאומית מצד אחד ושיתוף פעולה מצד שני הפכה את השליטה במקום לקשה עוד יותר, והם פינו את בני כל הלאומים למעט הבריטים שנותרו במקום עד שחרורם ב-16 באפריל 1945 על ידי יחידה אמריקאית.

הכלא הפך ידוע ופופולרי בשל ספרים שנכתבו אודותיו על ידי השבויים, בעיקר ספריו של פט ריד, שנמלט מהטירה בשלהי 1942. הסגנון המעט קומי של ספריו נקבע בזכרון הקולקטיבי כמאפיין את החיים בכלא. בן מקנטייר, מי שכתב כמה וכמה ספרים מוצלחים מאוד על פרשיות ביון סביב מלחמת העולם השניה, מתאר את הכרונולוגיה של המחנה בהתבסס על אינספור מקורות ומחקרים, מתמקד בכמה דמויות מרכזיות, מנתח הלכי רוח ותהליכים, מנפץ כמה מיתוסים, ומציג סיפור מרתק שלמרות סופו הידוע נקרא בנשימה עצורה.

בשנים הראשונות התנהלה בטירה מלחמת עצבים בין השובים לשבויים. תיאורים רבים בספר מזכירים התנהלות של בית-ספר, שבו המורים מנסים להשליט סדר, והתלמידים מתגרים בהם בתעלולים שונים ומנסים לחמוק מן המסגרת. קצין הבטחון ריינהולד אגרס, מי שהיה במגע ישיר ויומיומי עם האסירים, אכן היה בעברו מנהל בית-ספר, פדגוג בנשמה, שניהל את הכלא באותו אופן בו ניהל את המוסד שבראשו עמד לפני המלחמה. הוא היה קפדן, ערמומי, אבל גם איש כבוד, ומרבית האסירים זכרו אותו כהוגן. האסירים מצדם, רובם ככולם גברים צעירים בשנות העשרים לחייהם, היו משועממים מחוסר מעש (על פי אמנת ז'נבה שנשמרה בקפידה אסור היה להעסיק קצינים בעבודות כלשהן), ומתוסכלים מן החומות שסביבם. הם מצאו פורקן, בין השאר, בתעלולים שנועדו לעצבן את הגרמנים, ועסקו ללא הרף בתכניות בריחה. לכל קבוצה לאומית היה מפקד בריחה, שללא אישורו לא היתה בריחה מתבצעת, ולאחר כמה מקרים בהם התנגשו התכניות של הקבוצות הוקם גם גוף מתאם. היצירתיות של מתכנני ההימלטויות היתה מעוררת השתאות, ואם כי ההצלחות לא היו רבות – ההערכה הטובה ביותר היא ששלושים וחמישה גברים הצליחו לברוח – כל הימלטות העלתה את המורל של השבויים, ובמקביל, כמובן, הגבירה את מאמציהם של הגרמנים לחסום את הנסיונות הבאים.

אם מדי פעם, בתיאורי השנים הראשונות, משתרבבת לדברים נימה משועשעת, מקנטייר שב ומזכיר לנו עד כמה מדובר בסיר לחץ בלתי נסבל, באי-ודאות מייסרת, בחיים תחת איום מוות קבוע. האסירים הגיבו לטראומה הנפשית והפיזית של השבי בדרכים שונות מאוד: בכעס, בהתנגדות ובאומץ, וגם בדכדוך, באשמה ובהשלמה. חלקם מצאו דרכים לשעשע ולחנך את עצמם. אחרים שמרו על קור רוח והמשיכו הלאה, ומצאו סוג של שלווה בשבי האויב. חלקם הפכו חסרי מנוחה, ואחרים איבדו את שפיותם.

אחרי המלחמה תיארו כמה אסירים את הכלא בקולדיץ כחברה נטולת מעמדות, כחברה שההבדלים הבין-אישיים היטשטשו בה מכורח הנסיבות. בפועל הקהילה הכלואה שיקפה את אשר התרחש מחוץ לכתליה. דוגמא קיצונית לכך היא הדרישה של כמה מן הקצינים הצרפתים, שאוכלוסייתם נחלקה בין אנשי דה-גול לתומכי וישי, לבודד את היהודים שביניהם. הגרמנים נענו, והקצינים הצרפתים-יהודים הועברו לעלית גג, שזכתה מיידית לכינוי "הגטו". דוגמא נוספת, שאף לה היו פנים מכוערות, היא ההפרדה בין קצינים לחיילים פשוטים. הקצינים הבריטים הבכירים זכו לפני נפילתם בשבי ליהנות מליווי של משרת אישי, וזכות זו היתה נחלתם גם בכלא. הקצינים הבכירים פחות נהנו אף הם משירות צמוד. ההפרדה בין המעמדות נשמרה כל השנים, ובכל קלחת ההכנות לבריחה, שלא הפסיקה לרחוש לרגע, החיילים הפשוטים כלל לא הובאו בחשבון. התסיסה שהתרחשה בקרבם היתה בבואה נאמנה של רגשות המעמדות הנמוכים בבריטניה, אך הם לא העלו בדעתם שלא לציית. אחד החיילים, אלכס רוס, שהיה משרתו האישי של דאגלס באדר, גיבור בעל אישיות בלתי נסבלת, היה אמור להשתחרר, אך נותר בכלא שנתיים נוספות משום ש"אדונו" לא התיר לו לעזוב. "בימים ההם לא פעלנו בניגוד למה שאמר קצין", הסביר אחרי השחרור. גזענות היתה מובנית בחברה, וסבל ממנה במיוחד בירנדרנאת מזומדאר, קצין הודי בצבא הבריטי, שלא אחת נחשד בריגול. מן הצד הקליל יותר מתאר מקנטייר את המועדונים שהוקמו בין החומות: "מועדונים היו ועודם עניין בריטי ביזארי. כל אימת ששלושה בריטים ומעלה מתקבצים יחדיו, שניים מהם מנסים להקים מועדון שממנו יודרו כל האחרים", הוא מתאר את בני ארצו.

תושייתם של האסירים התבטאה לא רק בנסיונות בריחה יצירתיים, אלא גם בהתארגנות לאיסוף מודיעין. הצרפתים הצליחו להשיג רדיו ולהצפין אותו. כשנתפס הרדיו הראשון השיגו שני, והשאירו אותו בידי הבריטים כשנאלצו לעזוב את המקום. מכתבים מקודדים נשלחו אל המשפחה והתקבלו חזרה, כשהם מספקים ידיעות רבות ערך בשני הכיוונים. טייס צ'כי שבוי יצר קשר רומנטי עם אירמה ורניקה, סייעת לרופא שיניים בעיירה הסמוכה, והיא ריגלה עבורו, כך שבידי האסירים היה מידע מלא על העיירה ועל אנשיה.

מידע מלא? לא ממש. בפרברי קולדיץ היה ממוקם מחנה עבודת כפיה של מפעלי הנשק HASAG, שבו הועסקו יהודים הונגרים מורעבים ומוכים עד צאת נשמתם. בלילה שלפני שחרור קולדיץ, כשהעיירה שקטה במתח לקראת הבאות, נשמעו יריות קצובות. את מקורן גילו למחרת: הגרמנים הוציאו להורג את שרידי העבדים במחנה. "נשמע לא אמין שצבא עבדים קטן נעלם מעיניה של עיירה בגודל הזה", כותב מקנטייר, "אבל לאנשים יש מיומנות לראות ולזכור את מה שהם רוצים".

אחרי ההתנקשות בהיטלר ביולי 1944, מצבם של האסירים בקולדיץ הפך מסוכן יותר. אנשי הוורמאכט, שבידיהם הופקדה עד כה השמירה על הכלא, היו ברובם לא פוליטיים, חלקם אף לא נאצים, והם הקפידו, בפיקוח שוויצרי, על כללי אמנת ז'נבה. לאסירים התאפשר לשמור על קשר עם משפחותיהם, והצלב האדום הורשה להעביר אליהם חבילות מזון. בעקבות ההתנקשות הימלר השתלט על צבא המילואים שהיה אחראי בין השאר על מחנות שבויי מלחמה, והפיקוח על בתי הסוהר נמסר לגוטלוב ברגר מהפיקוד העליון של האס-אס. שיווי המשקל בין האסירים לסוהרים, שנוצר במהלך השנים, הופר. אחת התוצאות היתה הפחתת נסיונות הבריחה. כשפט ריד היה קצין הבריחה, הימלטות היתה סוג של משחק, גם אם משחק רציני; עכשו היה זה במפורש ענין של חיים ומוות, עם סיכוי גדול מאוד למוות. מייקל סינקלייר, האובססיבי מכולם, לא השלים עם הרעיון שיסיים את המלחמה בכלא, והתעקש להמשיך לנסות. הוא היה האסיר היחיד שנורה ונהרג בעת נסיון בריחה. אסירים יהודים, כמו ג'וליוס גרין, רופא שיניים ואיש ביון, החלו לחשוש מאנטישמיות, שעד כה כמעט לא הורגשה בכלא.

מלבד הדמויות הססגוניות בכלא, מקנטייר מספר גם על דמויות משמעותיות בשולי הסיפור, ביניהן ג'יין ווקר, סוכנת בריטית שהתחזתה לפולניה, וסיפקה סיוע ומחסה לשבויי מלחמה; רודולף דנצלר השוויצרי, שהשגיח על האסירים עד הרגע האחרון, ובין שאר פעילויותיו הציל את קבוצת האסירים האח"מים שהיטלר ציווה להוציא להורג; וכריסטופר האטון (קלאטי) שהמציא אינספור עזרי ביון יצירתיים עבור ה-MI9. הוא מתאר גם את קורותיו של אגרס, שלמרות יחסו ההוגן לאסירים זכה בגורל מר כשנפל לידי הרוסים ונחשד על ידם שעבד עם הגסטפו והפעיל מרגלים. כשהכחיש נשלח לזקסהאוזן, משם ניצל בקושי אחרי שנים.

אפשר לכתוב עוד כהנה וכהנה על הספר העשיר הזה, אך אעצור כאן עם המלצה חמה לקרוא אותו, להתוודע אל הדמויות שמאכלסות אותו, ולהתרשם שוב מהיקף המחקר, מעומק הידע ומכשרון הכתיבה של בן מקנטייר.

Colditz: Prisoners of the Castle – Ben Macintyre

תכלת

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: יונתן דה שליט, ענת רותם

מכתבים שלא נשלחו / מרים בּוֹלֶה

מרים לוי היתה בשנות העשרים לחייה כשהגרמנים פלשו להולנד. ארוסה, לֵאוֹ-מנחם בּוֹלֶה, כבר עלה לארץ-ישראל, והיא נותרה באמסטרדם עם הוריה ועם אחותה הצעירה. מוטרדת מן המהפך בחייה ובחיי הקהילה היהודית, מאוימת מן העתיד הבלתי ידוע, ואכולת געגועים לאהובה, החלה בינואר 1943 לכתוב אליו מכתבים, למרות שידעה שלא תוכל לשלוח אותם. את המכתבים שכתבה באמסטרדם החביאה בבית העסק הנטוש של אביה כשהמשפחה נשלחה לוסטרבורק. את אלה שכתבה במחנה הצליחה להבריח לעיר בטרם הועלתה על טרנספורט לברגן-בלזן. גם שם, בתנאים לא תנאים, המשיכה לכתוב אליו למרות העונשים שהיו צפויים לה אם תתפס כשהיא מבצעת את הפעילות האסורה הזו, ואת אלה האחרונים הביאה איתה לארץ ביולי 1944. מאוחר יותר קיבלה לידיה גם את אלה שכתבה בהולנד. בכל שנות הפרידה תכננה לשתף את בן זוגה בכל אשר עבר עליה בבוא יום האיחוד המיוחל, אבל בהגיע היום שינתה את דעתה. אולי בגלל להט הארועים בארצה החדשה, אולי משום שביקשה לשים את העבר מאחוריה. המכתבים כולם נשארו נסתרים מעין כל עד 2002, כשבעקבות ויכוח עם אחותה, שפרה רון, בדבר זכרון מליל הסדר שנערך בברגן-בלזן שלפה אותם מרים כדי לחפש מה כתבה בזמן אמת. המשפחה הבינה את ערכם, תרגמה אותם, והם מובאים בספר כפי שנכתבו.

לפני הכיבוש עבדה מרים כמזכירה בועד שטיפל בפליטים היהודים שהגיעו להולנד מגרמניה. הועד, שהיה כפוף להנהגת הקהילה היהודית, סופח אחרי הכיבוש ליודסה ראט (היודנראט ההולנדי). יחסה של מרים אל עבודתה היה אמביוולנטי. בתחילה היתה תחושה של נחיצות, של השכנת סדר בעולם שנפרע, והיא תמכה בעמדתו של דוד כהן, ראש היודסה ראט, שסבר כי יש להשמע להוראות הגרמנים לטובתה של הקהילה. משעה שלמעשה ניתנה בידי הארגון היכולת להכריע בין חיים ומוות, לבטל צווי גירוש של מקורבים ובכך לחרוץ את גורלם של אחרים, כתבה: "בינתים גם אני מסכימה עם אלה שאומרים שהיודסה ראט צריך להפסיק עם זה, ויהיה מה שיהיה, למרות שאני מבינה גם את עמדתו של הפרופסור […] הרי זו שטות לומר שהוא בוגד, הוא פועל לפי השקפתו". ויחד עם זאת, תחושת השליחות והאחריות כלפי בני משפחתה השאירו אותה בתפקידה: "כל הפרוטקציה הזאת היא דבר מכוער. אבל כשאני חושבת על האפשרות שאבא ואמא ייאלצו לעזוב אני מרגישה רק דבר אחד: עלי לעשות הכל, יפה או לא יפה, כדי שיישארו פה". רק דבר אחד נבצר ממנה לעשות, להדפיס במו ידיה את צווי הגירוש. "אני יודעת שאין הבדל בין הדפסת צווים או טיפול בכרטסת של בעלי פטורים, אבל לא הייתי מסוגלת להדפיס את הצווים". במאי 1943 הקצינה את עמדתה: "קשה לי שהיודסה ראט מוכן לבצע את מלאכת התליינים הזאת, במקום לומר: הכל נגמר ממילא, תיחנקו לכם". כמשקיפה חדת-עין, המעורבת בארועי התקופה עד צוואר אך מסוגלת גם למבט של משקיפה מבחוץ, היא מיטיבה לתאר את הדילמות הבלתי אנושיות שהוטלו לפתחם של אנשי היודסה ראט (פרופסור דן מכמן, בדברי מבוא לספר, מצביע על יחסו השלילי של ארוסה להנהגה היהודית כעל אחת הסיבות לכך שלא דברו על העבר, אך מציין שגם הוא הבין בהדרגה את המורכבות שאיתה התמודדו). וכמובן, לא נשכח ממנה לרגע מי הם האנשים הרעים באמת: "סיפור השְפֶּרֶה [אישורי פטור] הוא פרק שחור משחור. הגרמנים זרקו לנו עצם והסתכלו בהנאה גדולה כיצד היהודים נלחמים עליה בינם לבין עצמם".

פרופסור מכמן מזכיר במבוא את קור רוחה של מרים, והוא אכן עולה מבין הדפים ומרשים. בתוך הפניקה שאחזה ביהודים, בתוך אי הוודאות, היא שמרה, ככל שניתן, על שגרת חייה, שימשה עוגן ומשענת למשפחתה, המשיכה לעבוד לתועלת הציבור גם בוסטרבוק, והיתה בין הפעילות החברתיות בברגן-בלזן. הענייניות שעולה ממכתביה אפיינה גם את התנהלותה, למרות הגעגועים שהיא מביעה, למרות הטלטלות הנוראות בין תקווה ליאוש. "היה לי קשה להתגבר על הדכדוך וכל כך רציתי שאתה תנחם אותי. ה"Anschmiegungsbedürfnis" [הצורך להתרפק על מישהו] שלי הולך וגדל, ובאמסטרדם היתה לי דווקא המון אנרגיה", כתבה בוסטרבורק, ועדיין המשיכה להיות פעילה ומעורבת, מסתגלת להווה וצופה אל העתיד. וכל הזמן היא מתבוננת במתרחש מנקודת התצפית היחודית שלה, מתארת ללא כחל ושרק את שרואות עיניה, מנתחת ומוסיפה תובנות, ומשתפת את אהובה הרחוק.

מכתביה של מרים משקפים היטב, במילותיה, את שעבר על יהודי הולנד, למרות שמדי פעם היא מסכמת כי "המוטיב החוזר הוא: אני לא מסוגלת לתאר לך את הדברים". גם נושאי המכתבים, המשתנים עם המעברים, משקפים את המציאות המחמירה. באמסטרדם תיארה את עבודתה ואת חיי המשפחה, את החרדה מפני גירוש, את החיים בצל האיום. בוסטרבורק, אולי בגלל ההלם של המעבר מדירה פרטית למבנים שיתופיים, הקדישה רבים ממכתביה לתיאור מפורט של המקום ושל תנאי החיים. בברגן-בלזן חוזרים ונשנים תיאורי "ארוחות", כשהרעב הנורא היכה.

נוסף להיותם של המכתבים בגדר יומן אישי רב עוצמה, הם מהווים מסמך יחודי שמספק מבט נדיר למדי על שואת יהודי הולנד. למדתי ממנו פרטים שלא היו ידועים לי קודם. ביניהם, ביקורם, הכפוי, של מנהיגי היהודים בפראג, יעקב אדלשטיין וריכרד פרידמן, באמסטרדם, כדי להנחיל מנסיונם לראשי היודסה ראט. מרים מתארת אותם כצעירים נחמדים, ומספרת על חוויותיהם יחדיו; הצטרפותה מרצון של אשה המוזכרת רק בשם משפחתה פרומן, Vromen, אל ילדי בית היתומים בו עבדה, כאשר נגזר עליהם גירוש. הגברת פרומן, שיכלה לזכות בשחרור מגירוש, ביקשה שלא ינסו לשחרר אותה והצטרפה מרצונה לילדים […] היא אמרה שממילא יבואו פעם לקחת אותם וגם אז יפרידו אותה מבעלה. עכשו עוד היתה לה הזדמנות להשאר עם הילדים; רגשי השתתפותה של האוכלוסיה הנוצרית בסבל היהודים, בחלקו מתוך אנטי גורף לנאצים, ובחלקו מתוך חמלה אנושית; היותה של ההשמדה ב-1944 לא לגמרי ידועה, אולי מודחקת, למרות כל מה שעברו, למרות שקרוביהם נעלמו לבלי שוב, למרות שחוו על בשרם עד כמה חייהם חסרי ערך בעיני שוביהם: "אתמול הופיעה פתאם כתובת על אחת המיטות, איש אינו יודע מי כתב אותה: "היהודים האחרונים הלכו לאושוויץ לתאי הגזים (מוות)". מחריד. איש אינו יודע למה בדיוק הכוונה. אולי (ה' ישמור) עוד נדע", כתבה מרים בברגן-בלזן בינואר 1944.

מרים, אחותה והוריה ניצלו בזכות הסרטיפיקטים שהחזיקו. הנאצים גיבשו תכנית להחלפה של בעלי נתינות בריטית ושל בעלי סרטיפיקטים לארץ-ישראל המנדטורית באזרחים גרמנים שהיו בשטחים שבשליטת הבריטים. השמועות ריחפו באויר במשך תקופה ארוכה, הוצתו ודעכו, זרעו תקווה ויאוש לסרוגין, עד שביולי 1944 הועברו מאתים עשרים ושניים יהודים הולנדים מברגן-בלזן לארץ-ישראל במסגרת תכנית זו, ובהם ארבעת בני משפחת לוי. מרים, שהעידה על עצמה שהצליחה להמנע מבכי במהלך השנים המייסרות תחת הכיבוש, כתבה: "את הרגע שבו נפתח המחסום לא אשכח לעולם. היה עדיין לילה (שעה שלוש), ואני פשוט בכיתי בחושך (אני מתארת לעצמי שלא הייתי היחידה)". בעשירי ביולי כתבה מרים את מכתבה האחרון ברכבת מתורכיה לארץ-ישראל: "חמה, חומס, טריפולי, רוח מדברית, כפרי אוהלים, חום לח, הרים מושלגים. ביירות, הים התיכון. ראס א-נקורה. פלשתינה!!!". בספטמבר אותה שנה נישאו מרים ולאו-מנחם.

יומן המכתבים של מרים הוא מסמך יחודי, מעשיר, בהיר ומרשים, שחבל שלא זכה ליתר פרסום בארץ. מרים, ילידת 1917, עדיין אתנו, צלולה, חדה ומרשימה. יחד עם קריאת הספר כדאי לצפות בראיון שנערך איתה לפני כשנה.

יד ושם

2011

נתיב העכברושים / פיליפ סאנדס

כותרת משנה: בעקבותיו של פושע נאצי נמלט

נתיב העכברושים הוא השם שניתן למסלולי הבריחה של הנאצים מגרמניה המובסת אל מדינות שהסכימו לאמץ אותם, ובראשן ארגנטינה. הנתיבים לא חמקו מעיני בעלות הברית (הסופר ג'ון לה קארה אף הביע חשד שהיו שותפות לתכנונם), ובשלב מסוים החלו לעשות בהם שימוש לצרכיהן, גייסו סוכנים מקרב הנמלטים, והבריחו אל שטחן שלהן נאצים בעלי כישורים שיכלו להביא להן תועלת.

אחד מן הנאצים הבכירים שניסו להמלט לדרום אמריקה באמצעות הנתיב שעבר ברומא היה אוטו וכטר, מי שהיה מושל קרקוב תחת פיקודו של הנס פרנק. וכטר היה נאצי פעיל שנים לפני המלחמה, וסומן כמי שיקודם. אחרי האנשלוס היה אחראי על "ניקוי" המגזר הציבורי מגורמים בלתי רצויים (נראה שאוטו פיטר או נזף בלפחות 16,237 עובדי ציבור, כך כותב סנדס), ובספטמבר 1939 מונה למושל קרקוב. פשעיו הוזכרו במשפטי נירנברג, וסנדס מונה את שלוש הזרועות שעל פעילותן היה אחראי: המשרד לאוכלוסיה ולסעד שעבד עם הס"ס להכנת רשימות ולקביעת נקודות איסוף ומחנות מעבר, מחלקת העבודה שביצעה סלקציה וקבעה מי יעבוד ומי יגורש למחנות השמדה, ומחלקת הישוב מחדש שהחרימה רכוש. ב-20 במרץ 1941 הכריז וכטר על הקמת גטו קרקוב, ודחס לתוכו את חמישה-עשר אלף היהודים שנותרו בעיר אחרי הגירושים ההמוניים.

במשך כשלוש שנים נדד וכטר בהרים, נמלט על נפשו יחד עם נאצי נוסף, נעזר בעיקר באשתו. כשהמלווה שלו שב לביתו, החליט וכטר להמלט דרומה. ברומא זכה בתמיכתו של הבישוף אלויס הודאל, מי שבין השאר סייע לוולטר ראוף לעבור לסוריה, ועזר ליוזף מנגלה להשיג דרכון בשם בדוי. המעבר בנתיב העכברושים, שהיה קל יחסית בשנים הקודמות, נעשה מורכב יותר כעת, ווכטר נתקע ברומא. על פי המחקר שערך סנדס, האמריקאים ככל הנראה ידעו על בואו מן הרגע הראשון, העמיתים שאיתם היה בקשר שימשו כנראה כסוכנים כפולים, ויתכן שנעשה נסיון לגייס אף אותו. לדברי לה קארה, בעלות הברית גייסו אנשים גם אם היה להם עבר מפלצתי, כמו אוטו, והשמידו את התיקים שלהם כדי להעלים ראיות (סנדס לא הצליח למצוא את תיקו של וכטר בארכיונים של זרועות הבטחון האמריקאיות). "המערב מנהל קרב נואש עם המזרח – עם הסובייטים – ואנחנו ניקח כל אדם שאנחנו יכולים לקחת ושיעזור לנו להביס את הסובייטים; כל אדם שהוא, ללא קשר לעברו הנאצי", כך מצוטט איש היחידה האמריקאית שגייסה נאצים. מספר חודשים אחרי שוכטר הגיע לרומא הוא חלה, נאלץ להתאשפז, ומת ביולי 1949 פחות או יותר בזרועותיו של הודאל.

פיליפ סנדס, מי שכתב את "רחוב מזרח מערב" ששילב יחדיו מספר קוי חקירה ליצירה מרשימה אחת, חוקר גם כאן מספר היבטים של התקופה, כשאינו מותיר אבן בלתי הפוכה. הוא יוצא בעקבותיו של וכטר מילדותו ועד מותו, בוחן לעומק ממספר זויות ראיה את כל מה שהיה כרוך בנתיבי הבריחה, תוהה על אישיותו של הורסט וכטר, בנו של אוטו שבשלו החל לעסוק בנושא, ומתפנה לתאר דמויות מפתח נוספות, ביניהן הבישוף הודאל, תומס לוסיד שעמד בראש היחידה האמריקאית לגיוס נאצים, קרל האס, שוכטר הגדיר כעמית, ושרלוטה, אשתו של וכטר.  

הורסט וכטר הוא דמות מעניינת של צאצא לנאצים. מצד אחד, בניגוד לאנשים כמו ניקלאס, בנו של הנס פרנק, הוא אינו מכיר בפשעיו של אביו. מצד שני, בשונה מצאצאים אחרים כמו גודרון, בתו של הימלר, הוא אינו דבק באידיאולוגיה הנאצית כדי להצדיק את מעשיו של אביו. בשנות השבעים והשמונים לחייו הוא כמו ילד שמהותו תלויה בשמו הטוב של אביו, ושמבקש לרַצות את אמו שתמכה בו. "אני יודע שהמערכת היתה נפשעת ושאבי היה חלק ממנה, אבל אני לא חושב עליו כעל פושע", הוא אומר. הוא מאמין איכשהו, למרות ההוכחות, שאביו לא היה מעורב בפשעים. את הגדרתו כרוצח המונים הוא פוטר כ"פרופגנדה סובייטית", ונעלב כשסנדס מונה את וכטר כאחד ממבצעי השואה. מצד אחד הוא מבקש לכפר על עוולות משפחתו כשהוא מחזיר רכוש שדוד, מה שמעלה עליו את חמתם של בני המשפחה האחרים, ומצד שני הוא מבקש לראות את אביו כאינדיבידואל מנותק מן המערכת. הוא אמנם מאבד מלים נוכח מסמכים מרשיעים ונוכח תמונה שמוכיחה כי אביו היה נוכח בזירת הוצאה להורג, אבל אינו מסוגל לתת לעובדות לשכנע אותו. הודעת מייל ששלח לאחיינו מצביעה על משבר אמונה שפקד אותו כשהגיעו לידיו מסמכים מסוימים – "הם מפלילים אותו יותר מהמסמכים המוכרים לי. זה לא עוזר. הוא ידע הכל. צפה בדברים והסכים להם בעיקרון" – אבל איכשהו הצליח בכל זאת לשוב להלך רוחו הרגיל. במידה רבה הספר כולו הוא מירוץ של סנדס להפריך את כל טיעוניו של הורסט. כך, לדוגמא, סנדס הופך עולמות כדי לחקור אם וכטר אכן מת מהרעלה ברומא, כפי שטוען בנו, שמטיל את האשמה לפעמים על הרוסים ולפעמים על נוקמים יהודיים. המסקנה, אגב, היא שוכטר לא הורעל, אלא מת בשל שחיה במים מזוהמים.

שרלוטה, אשתו של וכטר, שכבר אינה בין החיים בעת כתיבת הספר, מייצגת נאציות פנאטית ואינטרסנטית, שבה אחזה כל חייה. את השהות בחברת היטלר על אותה גזוזטרה הגדירה כל חייה כ"הרגע הטוב ביותר בחיי". כשבעלה מונה למושל קרקוב היא החרימה לעצמה יצירות אמנות מן המוזיאון הלאומי הפולני בקרקוב בעודה מצהירה "איננו שודדים". היא ייחסה לבעלה טוב לב והתחשבות כשציינה שטרח לבנות חומה נאה לגטו. ללא עזרתה הפעילה לא היה וכטר מצליח לשרוד שלוש שנים בהרים. בנה, העיוור לפשעי הוריו, מודה שהיתה נאצית, אבל מפחית מאשמתה כשהוא טוען שלא היתה פנאטית. "עלי לעשות את זה בשביל ההורים שלי. למצוא דברים טובים", הוא מסביר את עצמו. למותר לציין שבשום שלב סנדס אינו מנסה להצדיק את הורסט.

המתרגם יורם מלצר הוסיף לספר אחרית דבר, בה כתב בין השאר על הפעילות של המודיעין הישראלי לגייס סוכנים כפולים בקרב הנאצים. יצחק סרג'ו מינרבי, מי שהיה שליח המודיעין הישראלי לרומא, היה חותנו של יורם מלצר. בני משפחת סבתו של מלצר היו קורבנותיו של וכטר. והנה עוד אחד מן הצירופים החביבים של סנדס, שמצביע בין השאר על כך ששרלוטה גרה באותו רחוב שאליו גורשה סבתא-רבתא שלו לפני שנשלחה לטרבלינקה, ושהרש לאוטרפכט, שקידם את ההכרה בפשעים נגד האנושות כשפיטים, ואוטו וכטר למדו באותן השנים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת וינה.

הופתעתי למצוא מאמר שטען כי מוטב היה לא לתרגם את הספר מכיוון שהוא מעורר אהדה לפושע נאצי. לאורכו של הספר כולו חשתי כי סנדס מצליח בכשרון רב לתאר את אוטו וכטר כאדם מבלי למחוק ולו לרגע את המפלצתיות של מעשיו. הנאציות הלהוטה והרצחנית שלו נוכחת כל הזמן, והלב אינו נחמץ אף לרגע כשהוא נרדף וחולה.

"נתיב העכברושים", כמו "רחוב מזרח מערב", הוא ספר רחב יריעה, מפורט, נשען על תחקיר מרשים, ומורכב ממאות פרטים המצטרפים לתמונה שלמה ומרתקת של האנשים ושל התקופה. מומלץ עד מאוד.

The Ratline – Philippe Sands

Love, Lies and Justice on the Trail of a Nazi Fugitive

כנרת זמורה דביר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

עד שתדעי לכתוב אהבה / גבריאלה אביגור-רותם

ראשונה, בת רבע לשבע, היא גיבורת "עד שתדעי לכתוב אהבה". הילדה, שנקראה ראמונה בארחנטינה – כך על פי מבטאם של הסובבים אותה – זכתה לשמה העברי יוצא הדופן בשל היותה הילדה הראשונה בבית הילדים בקיבוץ בו התיישבו הוריה. עלילת הספר ממוקמת בערבות הנגב, הקיבוץ שהקימו יוצאי אמריקה הלטינית, ומתארת קיץ אחד בראשית שנות החמישים. ברקע מתרחש הפילוג בקיבוץ המאוחד, הסכם השילומים מסעיר את הרוחות, המצב הפוליטי בארגנטינה מדאיג את מי שהשאירו שם קרובי משפחה וחברים, ומחלוקות חברתיות מעוררות ויכוחים ערים חדשות לבקרים.

ראשונה היא ילדה של ספרים, של מלים, של חלומות ושל תחושות. היא יודעת לקרוא מאז שהיא זוכרת את עצמה, ומוצאת בספרים נחמה ומגן. "את לא מפחדת לישון שאת ככה לבדה? שאלה אותה מגדה, וראשונה ענתה, לא, אם מרשים לי לקחת ספר לקרוא במיטה אני לא לבדה". רבות נכתב על הפגמים שבשיטת החינוך הקיבוצי, והספר הזה אף הוא מצביע עליהם, לא באמצעות דיון ישיר בנושא, אלא כעולה מתוך חוויותיה של ראשונה. הוריה, שהם אנשים חיוביים, אינם ממלאים באמת תפקיד של הורים, מן הסתם בשל ריחוקה של בתם מהם רוב שעות היממה. המטפלות המופקדות על הילדים, אף הן נשים חיוביות, מקנות להם תשומת לב כללית, ולא תמיד רואות את היחיד בתוך הקבוצה. המורה, שאינה מסוגלת להתמודד עם ידיעותיה של ראשונה ועם דמיונותיה, פשוט מוותרת עליה. ראשונה יודעת כי "בין גדולים לקטנים עוברת חומה: בצד אחד גדולים. בצד שני קטנים. […] נמאס לה להיות קטנה". ואין מי שיפוגג עבורה את החומה. אז היא מתנהלת פחות או יותר לבדה בין המציאות היומיומית למציאות האמיתית יותר, זו שבספרים, ומעדיפה את האחרונה. "ירוק זה צבע של קסמים וחום זה צבע של ימים רגילים", היא חושבת כשהיא קוראת את "הקוסם מארץ עוץ", ותמהה על דורותי שביקשה לחזור הביתה. "כשהתעוררה גילתה שהיא בבית החום שלה במיטה החומה שלה, והאנשים החומים שקודם צעקו עליה מתחנפים ודואגים לה, והיא שמחה להיות בבית החום שלה; איזה טיפשה".

כשילד חוץ מגיע לקיבוץ, ואינו רוצה להשאר בו, ראשונה מסתבכת ברשת של הסתרות ושל תחבולות, שנובעת מחוסר התקשורת עם המבוגרים, מן הקשרים הסבוכים בין הילדים בקבוצה, ומתערובת המעשיות והחולמניות שבה מתנהלים חייה. התסבוכת תוביל לתוצאות טרגיות, וגם למהפך, שיתגלה כמבורך, בחיי ראשונה ומשפחתה.

מבין השורות עולה ביקורת גם על הקשיחות האידיאולוגית של הקיבוץ באותם ימים, על ההתנשאות כלפי ילדי החוץ, ועל המעמדיות בחברה שוויונית לכאורה.

בשוליים, למרות הפרשי השנים בין ילדותה של ראשונה לילדותי, חוויתי כמה רגעים נוסטלגיים. ביניהם האזכור של המנהג להוסיף בסופם של ספרים שהודפסו בארץ "תיקוני טעויות שנפלו בדפוס ועם הקוראים הסליחה", ובקשת קרייני הרדיו מן המאזינים בשעות אחר-הצהרים, "אנא הנמיכו את קול המקלטים לבל תופרע מנוחת השכנים".

גבריאלה אביגור-רותם היא קוסמת של מלים ושל ניסוחים, ומצליחה בכשרון רב לברוא את העולם הקיבוצי כפי שהוא מתקיים בתודעתה של הילדה, ששומעת גם את מה שהמבוגרים לא רוצים שתשמע. ראשונה, שחולקת איתה פרטים אוטוביוגרפיים, מוקסמת ממלים, מצבעים ומריחות. היא מתמודדת באהבה ובהשתאות עם העברית הגבוהה של הספרים שהיא קוראת, ואינה מניחה אף מילה ללא משמעות. כך לדוגמא, היא יודעת שכותבים זכוכית, אבל בטוחה שיש לבטא זאת זרוחית, מילה שנראית לה הגיונית כי האור זורח דרכה. למלים ולביטויים יש בעיניה חיים תוססים של ממש. "ראשונה מגלגלת בפיה את הביטוי "בכל לשון של בקשה". אולי לכל בקשה יש לשון והיא מלקקת את היד כמו כלב שרוצה להתיידד". בתוך עולמה יש גם לצבעים ולריחות נוכחות משלהם. "האוויר של המטבח-חברים מלא ריח של עגבניות מתבשלות. לריח הזה יש צבע כתום חזק והוא צפוף כל כך שקשה לעבור בו. ראשונה מנסה לנשום כמה שפחות. בתוך הכתום מטייל פס מריר של ריח קפה". ועם כל היחודיות הזאת, היא ילדה שחווה, כמו כולם, אהבה וכעס וקנאה ושמחה ופחד, אוהבת את הלבד, וחיה את היחד.

כמו ספריה האחרים של אביגור-רותם, גם הספר הזה הוא מלאכת מחשבת מורכבת של פרטים ופרטי-פרטים, והסגנון אינטנסיבי ודחוס מעט. וכמו תמיד, המכלול מרהיב, מהנה ומרחיב לב.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

מזימה / מיכאל בר-זהר

כותרת משנה: סיפור המרגל היהודי של היטלר

פאול ארנסט פקנהיים, יהודי גרמני יליד 1892, נכלא בדכאו בשנת 1939. באפריל 1941, כשהוא מורעב, חבול, מפוחד ונואש, השתנו לפתע חייו. הוא נלקח אחר כבוד למרפאה, זכה לטיפול מסור בכיב בעורפו, ונהנה מארוחות מזינות. לתדהמתו הוחזרו לו בגדיו הפרטיים ומעט הרכוש שהביא אתו למחנה, וכשהוא מלווה בגרמני אדיב הועלה לרכבת נוסעים רגילה ויצא לחופשי. לכאורה.

מבלי שייאמרו הדברים באופן מפורש התברר לפקנהיים שגויס לאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני. הוא שוכן במלון בבריסל, שם עבר מדי יום הדרכה במורס ובשיטות הצפנה. מחוץ לשעות ההדרכה היה חופשי לנפשו. האם היתה לו אפשרות לסרב, להמלט ולחמוק מן המשימה? הגרמנים היטיבו לבחור. פקנהיים היה פטריוט גרמני מסור, יהודי בדם אך פרוסי ברוח. באחד מגלגוליו המיוסרים מאז עלות הנאצים לשלטון כתב לאמו: "אני עושה כמיטב יכולתי למלא את חובתי כנדרש. אמא, את יודעת שתמיד הייתי גרמני טוב, ולמרות כל מה שקרה לי, אני עדיין גרמני נאמן. אני מקווה בכל לבי שגרמניה תנצח ולא תיהרס במלחמה הזאת". הוא שכנע את עצמו שאינו משרת את היטלר, אלא את גרמניה. שני גורמים נוספים תרמו להחלטתו לציית: גם מחוץ לדכאו הוא היה בשטח שבשליטת הנאצים, יהודי באזור עוין, ומפעיליו החזיקו נגדו קלף חזק – אמו הזקנה שבפרנקפורט. פקנהיים בחר להאמין שיחוסו עליה אם יעשה כרצונם.

הרקע לסיפור המוזר הזה מצוי בקרבות שהתנהלו בצפון אפריקה. וילהלם קנריס, ראש האבווהר, הבין שעליו לרכז מאמץ מודיעיני במזרח התיכון כדי לסייע לרומל להביס את הבריטים. הוא האמין שיהודי בעל רקע צבאי – פקנהיים לחם במלחמת העולם הראשונה – ייטיב להתמזג בתוך הישוב היהודי בפלשתינה, ויוכל לעסוק בריגול באין מפריע. אחרי שמרגלים קודמים נכשלו, הוחלט להצניח את פקנהיים, תחת השם הבדוי פאול קוך, סמוך לחיפה. פקנהיים לא היה מודע לכל המניעים הללו, ורוב הזמן גם נעלם ממנו המתח הרב שעורר גיוסו. ארגוני הנאצים, שתיעבו את האבווהר, וכמובן לא אהבו את נוכחותו של יהודי בשירותם, ניסו לתקוע גלגלים בתכנית, ובסופו של דבר הלשינו עליה לבריטים. שליחותו של פקנהיים נדונה לכשלון מראש.

פקנהיים נקרע רוב הזמן בין אמון בשולחיו להרגשה שהוא בעצם מרמה את עצמו. הפעם היחידה שבה סירב להמשיך לציית היתה כשנודע לו שהוא עתיד לצנוח בפלשתינה כדי לסייע לגרמנים להשתלט על האזור. מנסיונו בגרמניה ובדכאו היה לו ברור שנצחון גרמני פירושו גזר דין מוות ליהודים בארץ-ישראל. אבל שוב, דברי החלקות של מפעילו שכנעו אותו להסכים. שטוף מוח מתעמולת הרייך, מוחנף מאמונו של האבווהר, מוּנָע באמונתו בגרמניה הטובה, ההגונה והאצילה, הניח לעצמו להשתכנע. הוא לא היה גיבור וגם לא קדוש מעונה. הוא פשוט לא היה חזק דיו לדבוק בסרובו ולקום נגד ידידיו היחידים, אלה ששחררו אותו ממחנה הריכוז, התייחסו אליו בכבוד, הגנו עליו ודאגו לאמו.

מיכאל בר-זהר, ששמע שמועה אודות קורותיו של פקנהיים, נמלא סקרנות וחקר את הנושא. הוא איתר את פקנהיים, שהפך לסופר בגרמניה שאחרי המלחמה, ראיין אותו וקרא את יומנו, ומצא מסמכים רבים שתמכו בסיפור (צילומים של חלקם מצויים בספר). מכיוון שבר-זהר הוא סופר ביון ומתח מוכשר, אעצור כאן, ולא אספר מה ארע לגיבורנו אחרי הצניחה. כדאי לקרוא את הספר, ליהנות מכתיבה טובה ומסיפור שרק המציאות הפרועה יכלה לברוא.

לחילופין, תמצית הסיפור זמינה בויקיפדיה, וביתר פירוט באתר הזה.

מרתק ומומלץ.

כתר

1992

מה קרה להגר באילת? / עופרה עופר אורן

הגר נאנסה באילת. פעמיים. "רחוקה וריקה, כמו בובת סמרטוטים, נטולת הכרה ורכה", הניחה שיעשו בה כרצונם.

"ומה היא? לא הדפה וגם לא דחפה –

אך מדוע, מדוע? כיצד הם ידעו

שאיתה יתאפשר? היא רצתה שיטעו".

אבל הם לא טעו. הם זיהו שאיתה אפשר. שיוכלו אחר-כך להאשים אותה, לטעון שלא אמרה לא. כי כך הגר גדלה. בחדר שאת דלתו אסור לה לסגור. עם אב שבא אליה בלילות. לטובתה, כך הוא אומר, אך מקפיד על חשאיות מעשיו. ולא, היותו ניצול שואה אינו תירוץ ואינו הצדקה. משתפת פעולה מתוך פחד או משום ש"לכל מה שאביה יאמר תאמין, איך תדע ששקריו נהפכו לשקריה?". עם אם שאינה רוצה לדעת. ולא, היותה מושפלת על ידי בעלה אינו תירוץ ואינו הצדקה. עם אחות צעירה שאביה יפקוד בלילות כשהגר תתגייס ותתרחק. בבית ש"הוא כמו שדה מוקשים, כמו מטווח".

כשהגר נקלעת למשבר קיומי שדוחף אותה להיות אקטיבית, היא פונה אל האדם היחיד ש"נגע בפניה באצבע רכה". נדמה לרגע שנושעה, אך אין מנוס מסודות העבר, מן ההכחשה ומן הכאב. כמו המחשבות שמענות אותה כשאנו מתוודעים אליה, גם העבר הוא "נחש מסוכן שחוזר ומכיש, שארסו החודר לתוכה כה מוכר, הכרחי וכמו בלתי נמנע". מעגל הטראומה נדון להתרחב.

עופרה עופר אורן כתבה על הגר ועל מה שקרה לה במבנה קשיח של סונטות, מספר מדוד של שורות ושל הברות. אודה שלפני הקריאה הייתי מסויגת, כי לא ברור לי למה לשבור שורות כשאפשר לכתוב ברצף, ולמה להכנס לסד של חריזה כשאפשר ליהנות מחירות הכתיבה החופשית. ההסתיגות התפוגגה מן העמוד הראשון. נדמה שדווקא הריסון הסגנוני, והדחיסות הנובעת מן ההכרח לברור מלים, מביעים באופן מושלם את עולמה המהודק עד מחנק של הגר. אם חשבתי בבורותי שסונטה משמעה אליטיזם, רוחניות כלשהי, באה הסופרת והוכיחה כמה טעיתי. באותו עמוד ממש היא כותבת משפטים שיריים יפיפיים, מרחפים משהו, כמו

"אך בינתים נמתח את הזמן בקצוות

וניצור בו קרעים, ובהם נבקש

הסברים ואולי עדויות-עקבות"

ומיד אחריהם היא ניצבת עם שתי רגליים על הקרקע, עם משפטים "דיבוריים" כמו

"מעתה משפחתם לנפשה, שום שכן

לא יתחב את האף"

והתנועה הזו בין חוץ ופנים, בין הרהור לעובדה, בין רוחני לארצי, מוסיפה למורכבות הסיפורית ומעשירה אותה.

פעם בכמה זמן, לא לעתים קרובות, מזדמן לי לחשוב בהשתאות, "כזה עדיין לא קראתי", ותחושת ההשתאות הזו ממלאת אותי שמחה. "מה קרה להגר באילת?" אינו סיפור שמח, כמובן, אבל החוויה הספרותית שחוויתי אתו בהחלט כן. סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה מקומות שארצה לחזור אליהם, וכשחזרתי קראתי אותו שוב בשלמותו, באותה תחושה קשה ובאותה הנאה.

וגם הכריכה שבורה, כמו הגר, ומטרידה כמו מה שקרה להגר. האם זה חלון שנאטם? הצד האחורי של תמונה במסגרת? מה מסתתר בצד השני ומעבר לשוליים החתוכים? האם נוכל לראות את התמונה השלמה, לדעת הכל?

בגלל חשיבותו התוכנית של הספר ובגלל איכותו הספרותית אני ממליצה עליו בחום.

כנרת זמורה דביר

2023

אף אחד מאיתנו לא יחזור / שרלוט דלבו

שרלוט דלבו, ילידת 1913, היתה פעילה ברזיסטאנס יחד עם בעלה ז'ורז' דודק. השניים נפלו לידי הגסטפו, ז'ורז' הוצא להורג, ושרלוט צורפה ב-24 בינואר 1943 למשלוח של מאתים ושלושים נשים שהובלו לאושוויץ. רק ארבעים ותשע מתוכן שרדו. בשנה שאחרי תום המלחמה והשיבה לצרפת, כתבה את "אף אחד מאתנו לא יחזור", החלק הראשון בטרילוגיית "אושוויץ ואחרי", ובו תיאורים מן המחנה. החלק השני, "ידיעה חסרת תועלת", הוא אוסף תמונות מן הכלא ומהמחנות אליהם נשלחה. השלישי, "מידת ימינו", נכתב למעלה מעשרים שנה אחר-כך, ומספר את הסיפורים הנפרדים של השיבה, או ליתר דיוק של נסיונות השיבה, אל החיים.

הייתם רוצים לדעת

לשאול שאלות

אך אתם לא יודעים אילו שאלות, אז אתם שואלים

על דברים פשוטים

רעב

פחד

מוות

ואנחנו לא יודעות להשיב

לא במלים שלכם

ואת המלים שלנו

אתם לא מבינים

אז אתם שואלים על דברים פשוטים יותר

ספרו למשל

איך עבר יום אחד

יום אחד עובר לאט כל כך

לא תהיה לכם סבלנות להקשיב

אבל אם נשיב לכם

עדיין לא תדעו איך עבר יום אחד

ותניחו שלא ידענו לענות

שרלוט דלבו היתה כותבת עזת ביטוי. לא ניתן לדמיין צמא מטריף דעת כפי שהיא מתארת, לא ניתן לחוש בפועל את התשישות האינסופית, את הקור המייסר. אבל מתוך מילותיה אפשר לנסות להבין את השפעת אושוויץ על נפשה ועל נפש חברותיה, את היקפה של האכזריות ואת עומק ההשפלה. "אף אחד מאיתנו לא יחזור" קשה מאוד לקריאה. למעשה, נאלצתי לקרוא אותו עם הפסקות לנשימה. לא נראה לי שהסיבה היחידה לכך היא זו שהצביעה עליה נעמה שי"ק באחרית דבר, כלומר היותו של הספר חלק מן הגל הראשון של עדויות שואה, זה שבו התיאורים היו ישירים, בוטים, ולא חסו על הקוראים. אני חושבת שהסיבה לקושי, פרט לישירות של התיאורים, היא ההתבוננות הכנה של הכותבת אל תוך עצמה, כמו גם היעדר רגש עז של כעס או של נקמה, כי לא היתה לה אנרגיה לחוש כאלה. קל לקלוט ולהבין ולהזדהות עם רגשות של פלצות, של חוסר אונים, של עלבון. קשה וכואב לתפוס את תחושת אובדן כל האינסטינקטים, אלה שממריצים אותנו לא למחול על עוול, לא להכנע לבריונות. "אף אחת מאתנו לא העלתה על דעתה לא לציית לאבסורד", היא מספרת בתוך תיאור של ריצה מטורפת שאולצו הנשים לרוץ אחרי יום עבודה מפרך. "אותה מנוסה בהולה שרק צופה מן החוץ היה יכול לעמוד על הטירוף שבה, שכן אנחנו נכנענו מיד להזיה ושכחנו את הדחפים של התנהגות אנושית נורמלית לנוכח המופרך".

בספר "999 נשים צעירות" התייחסו המרואיינות לחברוּת שסייעה להן לעבור יום ועוד יום. "לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני", ואת העוגן הזה סיפקו אחיות וחברות. שרלוט דלבו חוזרת אף היא שוב ושוב אל החיבור החיוני בין הנשים. חוקר השואה לורנס ל' לנגר, שכתב אחרית דבר נוספת לספר, טוען כי אין שום מחקר שתומך בחשיבותו של החיבור הזה להישרדות. אולי הוא צודק סטטיסטית, שהרי אין בכוחה של חברות לגבור על טיפוס, על מוות אקראי בידי איש אס.אס שביקש להשתעשע במטווח בבני אדם. אבל בכוחה של החברות לתמוך במתקשות ללכת כדי שלא ימעדו ויישארו מאחור, בכוחה לחפות על החולות שלא תישלחנה למוות, ובכוחה, כפי שעשתה לולו, להסתיר לרגע את שרלוט כדי שתוכל לפרוק את יאושה בבכי הרחק מעינה של הקאפואית. לפעמים זהו ההבדל בין כניעה להחזקת מעמד. מאתים ושלושים הנשים, המתות והשורדות, נותרו חלק מחייה של דלבו כל חייה, ובספרה, "המשלוח של 24 בינואר", כתבה ביוגרפיה קצרה של כל אחת מהן.

בגדלות נפש, בתוך כל הסבל והיסורים, הצליחו הנשים למצוא בתוכן חמלה על אלה שסבלו אפילו יותר מהן. "ליבנו נכמר עליהן. לבנו נכמר עליהן עד דמעות", היא כותבת על הנשים היהודיות, שמצבן הפיזי היה ירוד יותר, שסבלו השפלות נוספות, ושידעו שנחרץ גורלן להשמדה. "כשעמדתי מולם חשתי חמלה ובעתה עצומות", היא כותבת על הגברים, שלתחושתן של חברותיה סבלו גם מהיעדרה של אחווה פנימית כזו שחוו הנשים, וגם מאובדן היכולת למלא את מה שתפסו כתפקידם, כלומר לדאוג לשלומן של הנשים.

חלקה השלישי של הטרילוגיה מספר, כאמור, על החיים שאחרי אושוויץ. היו ששבו אל בני זוג וילדים שנותרו מאחור, היו שנישאו וילדו. חלקן בחרו בשתיקה כדי לא להטיל את משא העבר על ילדיהן, אחרות חששו לספר שמא לא יבינו אותן, או שלהפך, נדונו להיות מסומנות כניצולות ולא לחדול לעסוק בטראומה. אחת חוששת לצאת מן הבית, מוכת קור תמידי, חברתה מנהלת חיים של העמדת פנים מתמדת, מגמדת את התהום שבתוכה, שלישית נתקפת התקפי חרדה ואימת מוות. כך או אחרת, את השבר לא יוכל להבין מי שלא היה שם אתן. "כל אלה שפגשתי מאז חזרתי לא קיימים. הם לא מתקרבים לאנשים שלי, האמיתיים: החברות שלנו. הם בשוליים. הם שייכים ליקום אחר ואף פעם לא יצליחו לחדור ליקום שלנו", אומרת אחת מהן כשהן מתכנסות ללוויה של חברה שנפטרה.

ואני אמרתי לעצמי

ביום ההוא

אין פצע שלא נרפא

אני אומרת זאת לעצמי

לעתים מזומנות

אך לא מספיק

כדי שאאמין בזאת

בהיעדרן של מלים מדויקות להביע את חווית הקריאה בספר, אסיים בציטוט מתוך מאמר שנכתב בעתון ל'אקספרס, ומבטא את יחודו: "הקול לוחש, פולח לב. קול החיים והזוועה. מרגע שהקול הזה נשמע, הוא רודף אותך, אינו מרפה […] הלחש הכואב והמטלטל הזה הוא מאותם ספרים נדירים ששומטים בבת אחת את הקוראים בתוך ארץ זרה להם".

Auschwitze et Après – Charlotte Delbo

עם עובד

2023 (1965, 1970, 1971)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מי המציא את הגלגל / קודי קסידי

כותרת משנה: הדמויות והסיפורים יוצאי הדופן שמאחורי ההתחלות הגדולות בהיסטוריה

קודי קסידי יצא למסע – בספרים, במעבדות, במכוני מחקר ובשטח – כדי לגלות את בני האדם שלאורך מאות אלפי שנים קידמו את האנושות, הנחשונים שהרהיבו עוז להתנסות, הגאונים שגילו תגליות והמציאו המצאות, אלה שעיצבו את תרבות ההומו ספיינס. הוא מבקש לנפץ את הסטראוטיפ לפיו "האנשים שחיו "לפני שחר ההיסטוריה" היו פראים אנאלפביתים. אדיוטים. בריונים שחיו במערות חשוכות ושנשנשו המבורגר ממותה בין נהמה לנאקה", וטוען כי "בדיוק כפי שהיו אז מטומטמים, טיפשים, ליצנים, בוגדים, פחדנים, נבזים מרושעים ופסיכופתים נקמניים […] תמיד היו גם מקביליהם של דה וינצ'י וניוטון".

מסעו מתחיל לפני שלושה מליון שנים, במחצית הדרך בין שימפנזה להומו ספיינס, עם אוסטרלופיתקוס, קופת אדם חכמה, הולכת על שתים, אם צעירה שהמציאה את המנשא כדי להיטיב להשגיח על הצאצא חסר האונים שילדה. מא, הדמות שעליה קסידי מספר, מתוארת על רקע נוף חייה, ועל רקע האתגרים המיוחדים שהציבו ההליכה הזקופה והמוח הגדול. המנשא, שהיה פשוט טכנית אך מאתגר רעיונית, היה מתקן מהפכני בהיבטים רבים. היא איפשר להאריך את תקופת חוסר האונים הארוכה המייחדת תינוקות אנושיים, תקופה חיונית להשלמת יצירת סינפסות במוח, חיזק את הקשר אם-תינוק, והגדיל לאין ערוך את סיכויי ההישרדות של הרך הנולד. הרעיון, שזכה לחיקויים, הדגים גם את אחת היכולות האנושיות החיוניות – למידה חברתית.

למותר לציין שמא מדומיינת. לא נותרו כל עקבות שיעידו על קיומה. הדבר נכון גם לגבי מרבית הדמויות העומדות במרכזם של פרקי הספר. אולם העובדה שאין תיעוד אינדיבידואלי אינה הופכת את הדמויות אמיתיות פחות. כשקסידי מתאר כיצד נראו, מה לבשו, מה היו אורחות חייהם, הוא מסתמך על ממצאים ארכיאולוגים ועל מידע שקיבל מחוקרים (ויפה עשתה המתרגמת כשליד שמם בעברית ציינה בסוגריים את שמם בשפתם). כך גם כשהוא עומד על המשמעות העמוקה של ההמצאות ושל התגליות ועל השפעתם. כמה מן הדמויות הותירו חותם גלוי לעין, ביניהן האיש שצייר על קירות מערת שובה, ורואה החשבון המסופוטמי החתום על לוחות חימר והוא היחיד ששמו האמיתי ידוע – קוּשים (שמחתי לפגוש שוב את רואי החשבון הללו שהכרתי לפני זמן קצר ב"פלוסים ומינוסים"). האחרות נותרו אלמוניות לחלוטין.

פרקי הספר דנים באלה שגילו את האש, אכלו את הצדפה הראשונה, המציאו את הביגוד (מן הסתם כאקט של גנדרנות אופנתית), ירו את החץ הראשון, ציירו את יצירת המופת הראשונה (במערת שובה), גילו את אמריקה (לפני שישה-עשר אלף שנה, הרבה לפני קולומבוס וגם הרבה לפני הויקינגים), שתו את הבירה הראשונה (שכנראה היא ולא הלחם היו ממקדמי המהפכה החקלאית), ביצעו את הניתוח הראשון (חירור גולגולת להקלת לחץ תוך מוחי לפני שבעת-אלפים שנה), הראשונים שרכבו על סוס, המציאו את הגלגל, כיכבו בתפקיד הרוצח בתעלומת הרצח הראשונה (של איש הקרח אוצי), הותירו לראשונה את שמם ברשומות (קוּשים), גילו את הסבון שהציל אינספור חיים, נדבקו ראשונים באבעבועות שחורות, סיפרו את הבדיחה הידועה הראשונה, וגילו את הוואי.

כל אחד מן הפרקים כתוב בפרוזה מענגת, שמקרבת את הידע הרב אל הקורא מבלי ליצור תחושה דידקטית, אך גם מבלי לוותר על עושרם של הפרטים ועל עומקם. רוב הזמן קסידי מקפיד להזכיר על מה מסתמכות קביעות שהוא מציג, והמבקשים להרחיב ימצאו רשימה ארוכה של מקורות בסיומו של הספר. בחירת דמויותיו, גברים ונשים, משעשעת, ומהווה בחלק מן המקרים מחווה לדמויות מן ההיסטוריה הקרובה. כך, לדוגמא, האיש שגילה כיצד להשתמש ברסן כדי להשתמש בסוס לצורכי תחבורה, קיבל את השם נפוליאון על שמו של נפוליאון ציבולסקי, הפיזיולוג הפולני שהיה הראשון שבודד את האדרנלין (דמיינו את פרץ ההתלהבות במעבר ממהירות הליכה למהירות רכיבה). האיש שכתב את הבדיחות המופיעות בספרי הלימוד השוּמרים זכה להקרא וויל, מחווה לשייקספיר. שני פרקים אלה, כמו כל האחרים, אינם מתמקדים רק במעשה היחיד עצמו. ריסון הסוס הוא חלק מדיון בביות בעלי חיים בכלל וסוסים בפרט, ובדיחות הקרש השוּמריות הן טריגר לדיון בטיבו של ההומור האנושי. "אריכות הימים של ההומור, הגסויות וארכיטיפ הנוכל כמאפיינים קבועים וקדומים, מצביעה על העובדה שכל תרבות הומו ספיינס עסקה בהם, הרבה לפני שוויל התחיל לחרוט את סיפוריו". כל אחד ואחד מן הפרקים בספר מרתק, בין השאר משום היותם מולטי-דיציפלינריים. לדוגמא, הפרק העוסק בניתוח לחירור הגולגולת (איחוי גבולות החור מעיד כי במקרים רבים המנותחים שרדו) אינו עוסק רק באבן-דרך רפואית, אלא גם בהתפתחותה של היררכיה חברתית חדשה באירופה הנאוליתית, שכן ללא הופעתה של ההתמקצעות, ושל הסמכות הנובעת ממנה, למה שמישהו יפקיר את גולגולתו ללהב הצור של מאן-דהוא?

"מי המציא את הגלגל", או בשמו המקורי "מי אכל את הצדפה הראשונה" הוא ספר מרתק. נהניתי מאוד לקרוא אותו, הועשרתי בידע, ואני ממליצה עליו.

Who Ate the First Oyster – Cody Cassidy

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

הסוף (המאבק שלי VI) / קרל אובה קנאוסגורד

כשניסיתי להבין מה בכרכי "המאבק שלי" כל כך מדבר אלי, נתפסתי למשפט מתוך אחת הביקורות על הספרים, שלפיה הקריאה בהם משולה לפתיחת יומנו של אדם אחר ומציאת סודותיך שלך בתוכו. בכרך האחרון מצאתי שקרל אובה קנאוסגורד אומר זאת, כמובן, טוב יותר. "לא קשה לכתוב טוב, אבל קשה להביא את הכתוב לכדי תנועה, להביא לכך שבאותה תנועה הוא יפתח את העולם ויכווץ אותו". אני חושבת שהמשפט הזה, שמתייחס למלאכת הכתיבה, מתמצת היטב את חווית הקורא, שמתוך קריאה על עולם שמכווץ ליומיומי, לבנאלי ולפשוט, נפתח אל עולם ומלואו, אל עולמו של הסופר, אל מרחבי הפילוסופיה, האמנות והחברה, ואל עולמו שלו עצמו.

השליש הראשון של "הסוף", אם לכווץ אותו לגמרי, עוסק בימים שלפני פרסום הכרך הראשון, בחרדה הטבעית מפני החשיפה, וביתר שאת בחרדה מפני תגובותיהם של האנשים המתוארים בו בשמותיהם האמיתיים על החיובי שבהם ועל השלילי. מצד אחד חשש ממה שאחרים יחושו כלפיו – "כשהתחלתי לכתוב על זה, על האופן שאני באמת רואה את הדברים, זה היה טירוף, זה טירוף מוחלט, כי בזאת חשפתי את עצמי לדבר היחידי שבאמת פחדתי ממנו – מורת רוח כלפיי מצד אנשים אחרים" – ומן הצד השני חשש מפגיעה באחרים – "הצידוק הקלוש שהיה לי למעשי, למשל שאני רק כותב על עצמי, נמוג ברגע שאחד האנשים שעליהם כתבתי פנה והביט בי. הם עשו זאת לפי הסדר, ואני השפלתי את עיניי, הסטתי את מבטי, הסתכלתי על העמוד ברומן והמשכתי לכתוב". יותר מכל מטרידה אותו בשלב זה תגובתו של דודו, אחיו של אביו. אולי משום שהדוד כינה אותו שקרן, וגרם לו לפקפק בזכרונותיו שלו, אולי משום זעמו שהתבטא באיומים, ואולי בעיקר משום שאחרי מות אביו הדוד הוא שתפס במידה כלשהי את משבצת האב, זה שממנו הוא מפחד, ושאותו הוא כפוי לרַצות. פועל יוצא מאיומים אלה היה החלפת שמו של הדוד, יחד עם שמות קרובי משפחה אחרים, בשמות בדויים, והבטחה לא להשתמש בשמו של אביו. מכיוון שלא יכול היה להביא את עצמו לתת לאביו שם שאינו שלו, שכן השם אינו מילה סתמית אלא נושא זהות, האב בספרים הנו חסר שם.

מכאן המעבר היה חלק לדיון בשמות, או בהיעדרם, בכלל, ובספרות בפרט. הוא כותב, בין השאר, על המשמעות של מחיקת שמו של אדם, של התיחסות לציבור כאוסף של גופים ולא כקבוצה של שמות, מה שמוביל לנושא שנגע בו מעט קודם לכן – היחס ליהודים בשואה. בקצהו של דיון בשיריו של פאול צלאן הוא פונה לחקור את שפת הרייך השלישי, נושא שעסק בו ויקטור קלמפרר, ופותח במסה מקיפה על היטלר, ואחר-כך על ההיטלריזם, באמצעות ספרו של האחרון, 'מיין קאמפף', "הקאנטוס פלאנוס המוזר הזה שכולו התמרמרות, העצמה אישית של המחבר וזעמו העצור".

קנאוסגורד, איש של מלים, מנסה להתחקות אחרי אישיותו של היטלר באמצעות מילותיו שלו, ובאמצעות מילותיהם של אנשים שהכירו אותו וכתבו עליו. הוא מודע למגמתיות של כל הכותבים – ביניהם אלברט שפר, שביקש לטהר את עצמו, ואוגוסט קוביצק שהוא כנראה האדם היחיד שיכול היה להעיד על עצמו שהיה חברו של היטלר במשך מספר שנים – וצולל לכל משפט בנסיון להפיק ממנו תובנה. בשורה התחתונה, כי אי-אפשר לכתוב כאן מסה על המסה, הוא אומר כי "אנחנו מתנגדים לכל מה שהוא ייצג, ובצדק. היטלר הוא התשליל שלנו. אבל זאת ביחס למה שהוא עשה, לא מה שהיה. כי הוא היה כמונו". ב'מיין קאמפף' הוא מוצא כי היטלר היה "חסר מעצורים וחסר גבולות, הוא לא מחפש לגיטימיות בשום מקום אלא בעצמי שלו […] טופח לעצמו על השכם, מרוכז בעצמו, צדקן, חסר שליטה עצמית, נוטף שנאה וקטנוני, אבל תופס את עצמו כהגון והגיוני ודגול". יתכן כי אם היה מצליח כאמן, או לולא היה מוצא את המלחמה כבית לעצמו ולא היה נדחף לפעילות פוליטית, לא היינו שומעים עליו. אבל איתרע המזל וכוחות התקופה, יחד עם הפגמים באישיותו וזימון המקרים שהביא אותו אל הפוליטיקה, סללו את דרכו אל מול פני ההמון הצמא לגיבור. "בלעדי ההמון הוא היה אף אחד, גבר בודד וכושל בעל דעה חיובית ביותר על עצמו, ללא כל צידוק […] הוא נתן להמון מה שההמון רצה, את ה-אני הבלתי תלוי ב-אנחנו, וההמון נתן לו מה שהוא רצה, את ה-אנחנו התלוי ב-אני". קנאוסגורד אינו מותיר אבן בלתי הפוכה, מתייחס לפרטי ולחברה, ובאמצע המסה יוצא לעיקוף בן עשרות עמודים, שבו הוא דן בהיסטוריה האנושית – הופעת האדם, בריאת העולם, יציאת מצרים, דת, התגבשות חברתית ועוד – כדי להגיע לאלימות הגרמנית אחרי המלחמה, ולהמשיך בתיאור עלית הנאציזם. שפה וזהות מעסיקים אותו בלי הרף, והוא הופך בהם והופך בהם גם כאן: "ברייך השלישי קול המצפון לא אמר: לא תרצח, הוא אמר: אסור לא לרצוח, כפי שחנה ארדנט כותבת בדיוק מפליא. הדבר התאפשר באמצעות שינוי בשפה, המופיע בצורתו הטהורה ב'מאבקי', שבו אין שום "אתה", רק "אני" ו"אנחנו", ושינוי זה הוא המאפשר להפוך את "הם" ל"זה". ב"אתה" טמונה ההגינות. ב"זה" טמון הרוע. אבל ה"אנחנו" הוא שהוציא אותו לפועל".

למרות התרשמותי מעומקם של הדברים ומן המחשבה שניכר שהושקעה בהם, התנגדתי להתנגדות שלו לביוגרפיה שכתב איאן קרשו, שהיא בעיניו בלתי קריאה, ובעיני מרתקת. הביקורת שלו נובעת מהרגשתו כי "כתיבתו של קרשו נפגמת בשל העובדה שהוא מתאר כל דבר – ואני מתכוון לכל דבר – הקשור להיטלר באופן שלילי ביותר, גם את הדברים הקשורים לילדותו ולנעוריו, כאילו האדם שנעשה כעבור עשרים שנה מכתים גם את מי שהיה כנער". הדוגמאות שהוא מביא בהמשך אינן מוכיחות, לדעתי, את טענתו זו, והן נובעות בעיקר מפרשנות שונה שלו ושל קרשו לדברים שנכתבו על היטלר. אבל יתרה מזו, קנאוסגורד אינו מביא בחשבון את תפיסתו הבסיסית של קרשו, שסבר שהביוגרפיה הפרטית שולית, ולמרות שכתב על הדיקטטור, הדיקטטורה היא שהיתה בעיניו ראויה לבדיקה. ובכלל, קנאוסגורד עצמו טוען שהיטלר שאנחנו מכירים הוא זה שעוצב במלחמת העולם הראשונה, ולא הילד והנער והגבר הצעיר שהיה קודם לכן. "נעוריו של היטלר מזכירים את נעורי", הוא כותב, אבל המשך חייהם שונה לחלוטין, כמובן. אז אולי אין כל-כך משמעות בהקשר ההיסטורי לארועי הילדות. ואולי, כדבריו של יואכים פסט, אנשים כמו היטלר צריכים להדאיג אותנו פחות מאשר אנשים כמו אלברט שפר, אלה שאפשרו את הנאציזם. כך או כך, בין אם נוקטים עמדה זו או אחרת, המחקר של קנאוסגורד, רעיונותיו ותובנותיו, מרתקים.

המשכו של הספר מתרחש בימים שאחרי פרסום הכרך הראשון, בתגובות הסביבה, בכתיבת הכרכים הבאים, במה שנלווה לפרסום האישי, וכמובן ביומיום עם ילדיו ועם חבריו, באותה דקדקנות והנחת עצמו תחת זכוכית מגדלת חושפת מגרעות כפי שנהג גם בכרכים הקודמים.

הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב: הספר היה צריך להסתיים מאה עמודים מוקדם יותר. כן, הפתעתי את עצמי. קראתי את הכרך האחרון, כמו את קודמיו, בשקיקה ובהשתאות, וקצת בעצב בידיעה ש"הסוף" הוא באמת הסוף. אבל אחרי התיאורים המאליפים של ההתחבטויות סביב פרסום הכרך הראשון, ואחרי המסה המרהיבה על 'מאבקי' וכל המסות הצנועות יותר בהיקפן אך המעניינות אף הן בשלל נושאיהן, ואחרי מה שהצטייר כהתכנסות לקראת סיכום, מאה העמודים האחרונים הם תיאור מדוקדק, יום אחר יום, של המשבר שפקד את לינדה, מתהומות הדיכאון המשתק ועד פסגות המאניה המסחררת. אותה לינדה שעליה הוא כותב בתגובה לדברי ביקורת של אמה: "מתחת לכל זה הסתתרה ההאשמה המרומזת לפיה הדברים שכתבתי הם הגורם לכך שלינדה שוכבת מפורקת במיטה. הרגשתי את זה כל הזמן. התוכחה באה ממני וגם ממנה". זו שעל מה שהעביר אותה בכתיבתו ובפרסומו הוא יודע שלא יוכל לכפר. אז כן, יש לו תירוצים למכביר. בקטע מוקדם בספר הוא תוהה, "מדוע אנחנו שומרים בסוד את הדברים שאנחנו שומרים בסוד. מהו הדבר המביש בהידרדרות גופנית או נפשית? […] למה עלינו לחוש בושה, למה לשמור בסוד את הדבר, שבמובן העמוק ביותר הוא אולי האנושי מכל?". וממש בסיום הוא מסביר כי, "לינדה היא בת אנוש, ואין דרך לתאר את המהות שלה, את הנוכחות המסוימת שלה, את האופי שלה ואת נשמתה, שהיתה שם כל הזמן, לצידי, הנשמה שראיתי והכרתי, ללא כל קשר לכל שאר הדברים שקרו. המהות של לינדה לא טמונה במעשיה, לא טמונה בדברים שהיא אומרת, אלא במה שהיא". הוא צודק: המחלה שלה אינה מבישה והיא חלק ממנה, ובכל זאת – וכאן הוא ודאי היה מאשים אותי בצדקנות – הבחירה לסיים את היצירה החד-פעמית הזו בתוך המיטה והנשמה של לינדה, שבודאי לא בחרה בכך, צורמת ואפילו מכעיסה. הצהרת האהבה כלפיה בשורה האחרונה אינה מתקנת זאת (ואחת-עשרה שנים אחר-כך היא למעשה בלון עצוב שהתרוקן מאויר, שכן הוא נשוי כעת לאשה אחרת אליה הוא מתייחס כ"אהבת חיי"). איבדתי קצת מהכבוד שרחשתי כלפיו כאדם, ומסיבה שאינה לחלוטין נהירה לי – שהרי אני לא באמת מכירה אותו כאדם, רק כסופר – זה קצת מעציב אותי.

"כתבתי אותו כנסיון, והנסיון נכשל, כי לרגע אפילו לא הייתי קרוב לומר מה שאני באמת חושב ולתאר את מה שבאמת ראיתי, אבל הוא לא חסר ערך, על כל פנים לא לחלוטין, כי כאשר תיאור המציאות של אדם יחיד, שנכתב מתוך שאיפה לכנות גדולה ככל האפשר, נשפט כלא מוסרי ומעורר סקנדל, כוחה של החברה מתגלה כמו גם האופן שבו היא מווסתת ושולטת באינדיבידואל", כותב הסופר על ספרו כשהוא מתקרב לסיום. יתכן שהוא חש שלא הצליח להשיג את מה ששאף להשיג, אבל בעיני כקוראת אין לזה משמעות של ממש. מבחינתי, אם לחזור להתחלה, למרות שחיינו שונים כמעט בכל מובן, הקריאה בספריו נחוותה במקומות רבים כתגלית כמעט אישית. זאת יחד עם דיונים מרתקים בשפע נושאים ועם כושר תיאור עילאי ויכולת להפוך את הבנאלי למיוחד, עושים את "המאבק שלי" ליצירה יחודית.

דנה כספי עשתה, שוב, עבודה מצוינת בהמרת הסגנון המפותל מעט של הספרים, על משפטיהם הארוכים והמורכבים, לעברית שוטפת ומדויקת.

אז כן, הספר הזה היה צריך להסתיים מוקדם יותר, אבל ללא שום תחושה של סתירה אומר "חבל שנגמר".

Min Kamp 6 – Karl Ove Knausgård

מודן

2022 (2011)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

בדידות / ויקטור קטלה

מִילא ומטיאס, זוג נשוי, מגיעים להתגורר ולעבוד במנזר, גבוה בלב ההרים. היוזמה היא של מטיאס, שמפגין מרץ והתלהבות לאורך הדרך המפרכת. מילא, שהתלוותה אליו מכוח היותה אשתו, מיוגעת, מפוחדת, ומבלי להיות מודעת לגמרי לרגשותיה היא תוהה על בחירותיה. המנזר הקודר, המטונף והמוזנח, השרוי בתוך נוף מכוסה ערפל, עונה על כל פחדיה, והקדוש פונס, שעל שמו הוא נקרא, מייצג את תחושתה: "הקדוש הזה לא דומה לקדושים האחרים, הרהרה בלִִבה. כשהוא מסתכל עלי נדמה שמסתתר בעיניים שלו משהו מרושע…". אבל מילא אינה נעצרת להביט לאחור, בין השאר משום שאת כל עברה הניחה מאחוריה כשהסכימה ללכת אחרי בעלה. בעבודת נמלים היא מקרצפת את חדרי המנזר, מסירה שכבות של לכלוך שנצברו עם השנים, והופכת אותו ראוי למגורים, לעבודה ולתפילה. מטיאס, לעומתה, כאילו הסתיים תפקידו ברגע שהביא את אשתו לשם, שוקע ברפיון ובחוסר מעש.

מילא אמנם חולקת את חייה עם מטיאס, אבל למעשה, מול מבטו הריק והאדישות הנצחית שלו, היא לגמרי לבדה. את בדידותה מפיגים הרועה גאייטה, אלמן טוב לב ורגיש, ובלדירט, ילד מחווה במורד ההר, המתלווה אל הרועה. קטֵרינה אלברט אי פַּרָדיס, תחת שם העט הגברי ויקטור קטלה, מתארת את חייה של מילא, ואת בדידותה  ש"נדחסה ונקרשה סביב נפשה כקרחון", כשהיא מתמודדת עם הבהמיות של ההמון, עם הלשון הרעה של שכניה הרחוקים, ובעיקר עם היותה אשה לבדה למרות ידידותו של הרועה ולמרות היותה אשה נשואה. למעשה, כבלי הנישואים, המחויבות שעל פי המוסכמות אינה ניתנת להפרה, היותה של האשה מספר שתים בתוך הזוג, אלה מחזיקים בה במקומה גם כשהיא מבינה שהקשר בינה ובין מטיאס הוא תוצאה של שגגה ושל העדר מחשבה תחילה. אם עולים בה הרהורים על שינוי, חינוכה עוצר בעדה.  "ההנאה השלמה והמיטיבה שמסב כל מה ששלך בדין, ובגלוי, כבר לא נועדה לה; ואילו תענוגות שבסתר, אושר גנוב, הם שפלות, ניאוף, חטא — ממתקים אסורים שהמצפון סולד מהם. וכמעט מוטב לא ליהנות מהם לעולם, ולא לחשוק בהם".

הנוף ומזג האויר מהווים חלק בלתי נפרד מהלכי נפשה של מילא. היא כמהה לחברה, ליופי, למרחבים, וכשההר מאפשר אותם משהו נפתח גם בנפשה. הקדרות של המנזר מקדירה את מחשבותיה. האביב והלבלוב מחיים אותה. "מדי יום, כשהתעוררה, גילתה מילא שכיית חמדה חדשה שטרם הבחינה בה; ויתרה מזו: היא גילתה ששכיות החמדה האלו משתקפות בה, וגם עליה — כמו על הפסגות — עובר שינוי גדול המשיב אותה לנעוריה". סערה עזה, מחריבת כל, היא הרקע לאסון שישבור בה משהו וגם ישחרר אותה.

גם האגדות המקומיות הופכות חלק בלתי נפרד ממנה. הרועה מיטיב לספר אותן, הילד להוט לשמוע אותן, ומילא הופכת אף היא מאזינה נלהבת, עד שהאגדות וחייה הופכים לאחד. "וכיוון שהיתה שומעת מעשייה חדשה למחרת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת — כי שטף הדיבור שניחן בו הרועה היה כמדומה נצחי ואינסופי כגלי הים — נעלמו לבסוף מעיניה חייה שלה, חייה הצרים והמצומצמים של ברייה אנושית פשוטה, והיא שקעה כל־כולה בחיי האגדה של הפסגות".

קטֵרינה אלברט אי פַּרָדיס כותבת נפלא ממש, והתרגום של ליה נירגד יפיפה. הספר ראה אור ב-1905, אבל ליחו לא נס כלל. הערכים ואורחות החיים אולי השתנו עם השנים, אך ביצריהן של הבריות לא חל שינוי. מִילא, על מעלותיה ופגמיה, היא דמות רבת עוצמה ובלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

לסיום, טעימה מן הנוף:

הירח עלה, ואט־אט היטשטש הכול ונצבע בתוגה בכחול־ירוק המתון של מי ים. על רקע הגוון הכללי הזה הזדקרו בבהירות, מבלי שיקטעו אותו, הדברים הראויים ביותר לציון: שם בקרבתה מאגרי מי הגשם, קסומים כאזמרגדי ענק; שני הברושים בכניסה לחלקות, גבוהים וסתורים מתמיד, מתחבקים בשקט במרום צמרותיהם כשני זקנים ענקיים הנפרדים לנצח; המצוק הגדול, בכחול רצוף ועז, בולט במטושטש על רקע השמים בזכות נוגה זרחני קלוש, מין בוהק ערטילאי שעלה כביכול מכולו (ואולי הילה מסתורית של האגדות הטמונות בו); הקיר הלבן של המטבח, שאותו צבע עכשיו הירח בכחול חשמלי חיוור שגונו קר ביותר, ו… ושום דבר מעבר לזה, כמעט, כי האורנים, הצוקים, המדרונות המרוחקים, הכול שקע והתמוסס בים הגדול, הדומם והשקט, שנדמה כי אין לו סוף…

Solitud – Victor Katalà

אפרסמון

2022 (1905)

תרגום מקטלנית: ליה נירגד