איינשטיין / וולטר איזקסון

כותרת משנה: חייו והיקום שלו

ספרים רבים נכתבו על אלברט איינשטיין או בהשראתו, ורבים נוספים עוד ייכתבו מן הסתם. הביוגרף וולטר איזקסון זכה לגישה אל מסמכים אישיים שנחשפו בשנים האחרונות, ובהסתמך עליהם ועל שורה ארוכה של מקורות נוספים, כתב את סיפורו של איינשטיין, המדען, האיש והאגדה.

הספר כולל, באופן בלתי נמנע, התיחסות אל עבודתו של איינשטיין. איזקסון עשה מאמץ ניכר לפשט את הפיזיקה לרמה שתהיה נהירה לקורא הסקרן והבלתי מקצועי. פשטות היא גם מילת מפתח בתפיסתו של איינשטיין. "אמונתו הבלתי מעורערת כי היקום אוהב פשטות ויופי, ונכונותו להתיר לאמונה זו להנחות אותו – גם אם משמעות הדבר היא קעקוע יסודותיה של הפיזיקה הניוטונית – הן שהובילו אותו, בצלילות מחשבה שאין כמוה, לתיאור החדש שהוא נתן למרחב ולזמן". בשם אותה פשטות חתר עד סוף ימיו, ללא תוצאות, אל תיאורית השדה המאוחד, והתנגד לאקראיות שבמכניקת הקוונטים: "אין ספק שמכניקת הקוונטים מרשימה, אבל קול פנימי אומר לי שהיא עדיין לא הדבר האמיתי. התיאוריה אומרת המון, אבל היא לא באמת מקרבת אותנו אל סודותיו של הקדמון לכל הדברים. אני, בכל אופן, משוכנע שהוא לא משחק בקוביות". יש אומרים כי בעשורים האחרונים לחייו איינשטיין הפך להיות "מי שהיה", ושבהתנגדותו למכניקת הקוונטים נטש את המרדנות שהדריכה אותו עד אז והתנהל כמו השמרנים שלהם התנגד בצעירותו. הוא היה מודע לכך, אבל לא ראה עצמו כשמרן אלא כמרדן המתנער מאופנות נפוצות. איזקסון מצביע על הדרכים הרבות שבהן איתגר את המדענים המובילים בתחום, מתוך חתירה עיקשת ומתמדת אל האמת. את מכניקת הקוונטים הגדיר תחילה כשגויה, ומיתן את הגדרתו ל"לא שלמה", מה שלא מנע ממנו להמליץ על הייזנברג ושרדינגר לנובל.

מתוך שפע פרקי החיים שבספר אתייחס לבודדים.

מה הופך אדם לאיינשטיין? איזקסון חוזר ומתייחס לכמה מאפיינים. הקלת ראש בסמכות, פריקת עול לנוכח כללי משמעת, וחוסר כבוד לידע שנרכש במסורת – "הכבוד העיוור לסמכות הוא האויב הגדול ביותר של האמת", כדברי איינשטיין – וגם השתוממות יַלדית ואינטואיציה, שלגביה אמר כי "רעיון חדש מופיע בפתאומיות ובאופן אינטואיטיבי למדי, אבל אינטואיציה אינה אלא התוצאה של נסיון אינטלקטואלי קודם". מן העבודה מחוץ לאקדמיה כבוחן במכון לפטנטים נטל ספקנות עליזה ושיפוט עצמאי. לאלה יש להוסיף, כמובן, פתיחות מחשבתית, דבקות במטרה ובאמת, ויכולת להשליך מאחורי הגב תיאוריות בלתי מוצלחות. כך, לדוגמא, במכתב לעמית בפברואר 1917 כתב: "נטשתי לחלוטין את השקפותי שעליהן חלקת בצדק. אני סקרן לשמוע מה יהיה לך לומר על הרעיון המטורף במקצת שעליו אני חושב כעת".

מה הופך מדען, שבודדים מבינים את דבריו, לכוכב? איזקסון סבור שתדמיתו הציבורית המלבבת של איינשטיין היתה קרובה מאוד למי שהוא היה באמת. "איינשטיין הצליח להפוך את דמות הגאון המפוזר שלו למפורסמת […] הוא היה אדיב אך מרוחק, מבריק אך מבולבל. הוא ריחף לו לכאן ולשם, באווירה של הסח-דעת ורגישות מחויכת. הוא הפגין יושר קיצוני, היה לפעמים – אבל לא תמיד – תמים כמו שהוא נראה, דואג בלהט לאנושות כולה, ולפעמים גם לבני אדם מסוימים […] התפקיד ששיחק לא היה רחוק מהמציאות, אבל הוא נהנה לשחק אותו עד הסוף". הוא אהב את הבדידות, אבל גם את הציבוריות, והחום שהביע כלפי הבריות היה כנראה כובש. בעיני מחממת את הלב העובדה שאיש מדע, שהאנגלית שלו רצוצה, זכה בארצות-הברית, ולא רק בה, להערצת המונים בנוסח כוכבי פופ. אפרופו אי ההבנה של תורת היחסות, חיים וייצמן, שבילה במחיצתו במהלך הפלגה מאירופה לארצות-הברית ענה במענה לשאלה אם דברו עליה: "במהלך חציית האוקינוס, איינשטיין הסביר לי את התיאוריה בכל יום ויום, ועד שהגענו הצלחתי להשתכנע ללא כל ספק שהוא באמת ובתמים מבין אותה".

פרשת יחסיו של איינשטיין עם מילֶבה מאריץ', אשתו הראשונה ואם ילדיו, תחילתה בשתי נשמות תאומות שמצאו זו את זו. מאריץ' היתה אשה פורצת דרך, סטודנטית יחידה בכתה בה למד איינשטיין בתקופה בה המוסדות להשכלה גבוהה מנעו מנשים לבוא בשעריהן. למרות פער הגילים ביניהם – היא היתה מבוגרת ממנו – ולמרות ההתנגדות הנחרצת של משפחתו, הקשר ביניהם היה איתן, ושילב אהבה ואינטלקט. באחד המכתבים שכתב לה תיאר איינשטיין טיול טבע מלבב שהוא מתכנן לערוך איתה, הביע את געגועיו, וסיים במלים שאמורות לשמח את שניהם, "ואז נתחיל עם התיאוריה האלקטרומגנטית של האור של הלמהולץ". הפן האינטלקטואלי דעך במידה רבה כשמאריץ', שנכנסה להריון, נכשלה בפעם השניה בבחינות לקבלת תואר, וממכתב שכתבה לחברתה הטובה עולה "שהיא התמקמה בנוחות בעמדת האהובה התומכת, ולא השותפה המדעית". מחמת המוסכמות והבושה נאלצו להסתיר את ההריון ואת הילדה שנולדה להם (לא ידוע אם נפטרה בגיל צעיר מאוד ממחלה או נמסרה לאימוץ). עבור איינשטיין, שככל הנראה מעולם לא פגש את הילדה, היה זה משבר, אך השבר של מאריץ' היה, כמובן, גדול יותר לאין ערוך. כשנישאה מאוחר יותר לאיינשטיין ויתרה על שאיפותיה המקצועיות, והסתפקה בעזרה בבדיקת חישוביו. למרות שמפתה להסחף אחר הרעיון הרומנטי לפיו היתה שותפה לתורת היחסות, אין לכך כל זכר במכתבים הרבים ששלחו זה לזה או לחבריהם. יתרה מזו, במהלך הגירושים המרים והממושכים היא עצמה מעולם לא טענה בפני איש שהרימה תרומה משמעותית לעבודתו. מכל מקום, הפער בין האיש שהפך לכוכב מדעי והאשה שהפכה לעקרת בית הלך והתרחב, ו"דעיכת הנישואים התנהלה במדרון ספירלי. איינשטיין נעשה מרוחק רגשית, מאריץ' נעשתה יותר מדוכאת וקודרת, וכל פעולה העצימה את רעותה". עם אלזה, אשתו השניה, היחסים היו שונים. "אינני מוכשרת בשום כיוון פרט אולי לתפקיד רעיה ואם. התעניינותי במתמטיקה מוגבלת בעיקר לחשבונות משק בית", הצהירה, והיתה לאיינשטיין רעיה, אם, אחות ומטפלת.

סיפורו של איינשטיין הוא גם סיפורו של היהודי הנודד. בשלב מוקדם למדי ניבא שיום יבוא והגרמנים יתיחסו אליו לא כאל מדען גרמני אלא כאל יהודי שוויצרי (עוד בגיל העשרה ויתר על האזרחות הגרמנית בשל המנטליות המיליטריסטית הגרמנית). ואכן, התיאוריה שלו זכתה לכינוי "פיזיקה יהודית". היטלר ב-1921 התלונן, וכיוון גם אל איינשטיין, "את המדע, גאוותנו הגדולה ביותר, מלמדים כיום עברים". הנרי פורד שאל בבטאון שהוציא, "האם איינשטיין גנב את רעיונותיו?". ביתו נפרץ על ידי הנאצים, סירתו הוחרמה, וכשאלה נודעו לו כשהיה בדרכו להרצאות בארצות-הברית ידע שלא ישוב לגרמניה. הוא התגייס לטובת הענין הציוני, למרות ההתנגדות הנחרצת שלו ללאומיות, ובשלב מאוחר יותר בחייו אמר לאבא אבן כי "מערכת היחסים שלי עם העם היהודי הפכה לקשר האנושי החזק ביותר שלי". איינשטיין נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית, ובהזדמנויות רבות השלים עם ההתיחסות אליו כאל סלבריטי שנועד לבדר –  "בעלי ההון כאן נאחזים בכל דבר שעשוי לספק להם תחמושת במאבקם כנגד השעמום", אמר – כדי לגייס תמיכה ביהודי אירופה.

איינשטיין לא היה אדם מושלם – די אם נזכיר את יחסיו הסבוכים עם בניו בילדותם ובנערותם – אבל הוא צבר זכויות רבות כדובר חסר מורא בשם השוויון והצדק החברתי. לא רק דובר, אלא גם פועל בשם עקרונותיו. הוא הצטרף לשלל תנועות לצדק חברתי וגזעי, מה שהחשיד אותו בעיני ה-FBI, תמך בסתר בהמוני אנשים פרטיים שנזקקו לערבויות כספיות כדי להגר, הציע חדר בביתו לזמרת השחורה מריאן אנדרסון, כשבית מלון סירב לתת לה חדר, ועוד כיוצא באלה.

אעצור כאן, למרות שמפתה לכתוב עוד ועוד על השפע שמספק איזקסון. אזכיר רק שהפרק האחרון מוקדש לפרשה הביזרית של גנבת מוחו של איינשטיין. איזקסון מזכיר שם, בין השאר, את מייקל פטרניטי, שהתלווה במשך מספר ימים אל ד"ר תומס הרווי, הפתולוג שגנב את המוח ונסע אחרי שנים להביא את מה שנשאר ממנו אל נכדתו של המדען, וכתב על חוויותיו את הספר "בדרך עם מר אלברט".

מספריו של וולטר איזקסון קראתי עד כה רק את הביוגרפיה שכתב על אילון מאסק, והסתייגתי מעט מן הפן הרכילותי והיומרנות הפסיכולוגית. הביוגרפיה של איינשטיין, לעומתה, מרשימה באיזון שבין מדע לחיים אישיים, ובין הערצה לביקורת.

ספר מרתק על אישיות מרתקת.

Einstein – Walter Isaacson

ידיעות ספרים

2011 (2007)

תרגום מאנגלית: דוד מדר

אחים / מיכאל בר-זהר

המשורר ויקטור גורדון (דמות בדויה) נמנה עם חברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שעזרתו לברית-המועצות בתקופת מלחמת העולם השניה לא עמדה לזכותו כשסטלין החליט לחסלו. ויקטור נלקח למרתפי לוביאנקה, ונשלח אל גולאג, שבו לא היה לו סיכוי לשרוד. לאשתו המשוררת טוניה הוצעה עסקה אכזרית. בוריס מורוזוב, איש הק.ג.ב שהתאהב בה, איפשר לה לחמוק מן הגורל שציפה לויקטור אם תסכים להתגרש מבעלה ולהנשא לו. אם היתה דוחה את ההצעה, היתה חורצת בכך את גורל תינוקם אלכס, שהיה נמסר, אם היה שורד, לבית יתומים סובייטי. היא נישאה לבוריס, וילדה בן נוסף, דמיטרי. אלא שבברית-המועצות של סטלין איש לא היה בטוח. כשהיה אלכס בן שלוש ודמיטרי בן שנתיים, הוצאה טוניה להורג. על קיר תאה הספיקה לחרוט הודעה לבוריס, ובה ביקשה שיציל את שני הילדים, והביעה את בטחונה שאחותה נינה, שהתגוררה בארצות-הברית, תסכים לקבל את אלכס. בוריס הספיק לשלוח ילד אחד אל נינה ואת השני לבית יתומים לילדיהם של גיבורים סובייטיים, בטרם הועמד אף הוא בפני כיתת יורים.

עלילת "האחים" עוקבת אחר גורלם של שני הילדים שהופרדו אל עולמות שונים לחלוטין. אלכס חי בניו-יורק אצל נינה, שהיתה קומוניסטית אדוקה ומעולם לא התערתה באמת במקומה החדש. הוא נאבק על מקומו בחברה האמריקאית בתקופה שבה כל מה שהריח מקומוניזם היה מפחיד ושנוא. בהדרגה גיבש לעצמו דעות משלו, ואף נקלע לעימותים עם דודתו, שסירבה להתפכח גם כשהעובדות טפחו על פניה. הוא רכש חברים, נהנה מחיים נוחים, מצא אהבה, ובמימונה של נינה המשיך בלימודים גבוהים. את דמיטרי זכר בקושי, ורק כשגילה במקרה שהוריו הוצאו להורג כבוגדים, ולא נהרגו בתאונה כפי שסיפרה לו נינה, ניסה לאתר את האח הנעלם. הוא לא קיבל תגובה.

דמיטרי מצא את עצמו בגיהינום. בית היתומים היה מקום מושחת, והילדים סבלו מרעב ומקור. כדי לשרוד הם נאלצו לגנוב, לרמות, לנקוט באלימות. הוא הפך קשוח, קר לב, נחוש לא לתת לנסיבות לרמוס אותו. כשגילה שאביו הוצא להורג רק משום שהיה נשוי ליהודיה, או כך ספרו לו, התעוררה בו שנאה כלפי היהודים כולם. היתה רק דרך אחת שבה יכול היה ללכת, דרכו של אביו אל הק.ג.ב.

לא אוסיף פרטים על העלילה. מיכאל בר-זהר רקם סיפור מותח, שמשלב יחדיו במיומנות רבה את הסיפורים האישיים של האחים עם עלילות ביון מורכבות הכרוכות בארועים אמיתיים. בין האישים והארועים בספר אזכיר את הרצח ביער קאטין, פרשת הזוג רוזנברג, משבר הטילים בקובה, ריינהרד גהלן, הפלישה לאפגניסטן, ארגון פמיאט, ועוד. עולם הביון, שלדעתי בר-זהר הוא מטובי כותביו, הוא מבוך אינסופי שמתנהל בו משחק מוחות אכזרי, וגיבוריו הם בו זמנית מפעילים ובובות על חוט.

מדי פעם אני חוזרת אחרי שנים אל ספרים שאהבתי, סקרנית לגלות אם עדיין אעריך אותם. פעם אחת בלבד קראתי ספר בשנית מיד לאחר שסיימתי את הקריאה הראשונה. מה שנחשף עמודים ספורים לפני סיום הספר שומט לסת, ומאיר באור חדש את כל מה שהתרחש קודם לכן. אין כמעט מנוס מלשוב ולקרוא אותו עם המידע הזה, ולתהות יחד עם שני האחים על הגורל ועל האופן בו מתעצבים בני האדם, אופיים ודרכם. זו היתה, אם כן, קריאה שלישית אחרי שנים רבות, והספר עדיין מרתק.

מומלץ מאוד.

הוצאת מגל

1994

דברים קטנים כאלה / קלייר קיגן

ביל פרלונג נולד באירלנד בשנות הארבעים של המאה העשרים לאם לא נשואה. משפחתה של האם, שעבדה כעוזרת בית, ניתקה איתה כל קשר, ויתכן שהיתה מוצאת את עצמה מורחקת לבית מחסה ונאלצת למסור את הילד לאימוץ. התמזל מזלם של ביל ושל אמו, והמעסיקה של האם המשיכה להעסיק אותה ולשכן אותה בביתה, ואף פרשה את חסותה על הילד. ביל אמנם סבל מהקנטות ומעלבונות בשל היות אביו בלתי ידוע, אבל הוא זכה לחיות עם אמו, עד שזו נהרגה בתאונה כשהיה בן שתים-עשרה, וזכה להיות בטיפולם של המעסיקה, גברת וילסון, ושל נד, פועל בחווה שלה.

"פרלונג התחיל מאפס. יש שיאמרו, מפחות מאפס". אבל ארבעים שנה אחר-כך ביל נשוי לאיילין, אב לחמש בנות, וסוחר בפחם ובעצי הסקה. חיי הנישואים שלו יציבים, בנותיו הן ילדות טובות ומוצלחות, עסקיו מצליחים, ובזכות טוב לבו וחביבותו הוא אהוב על הבריות. סביבו הוא רואה את נזקי הכלכלה המעורערת, והוא יודע שהכל יכול לההרס ברגע אחד, אבל הוא נחוש להחזיק מעמד ולוודא שעתידן של בנותיו יהיה חף ממכשולים. לאיילין די בחיים שגרתיים של חלומות קטנים ושל התנהלות ממשימה למשימה. ביל תוהה אם החיים יכולים להיראות אחרת. "כל הזמן ממשיכים למטלה הבאה, בלי הפסקה, כמו מכונה. איך ייראו חייהם, תהה, אם יהיה להם זמן לחשוב על דברים ולהרהר בהם? האם יהיו שונים, או שיישארו כמו שהיו – ואולי הם פשוט ייצאו מדעתם?"

מספר ימים לפני חג המולד, כשהוא מביא פחם אל המנזר המקומי, הוא נחשף במקרה אל הנערות שבאופן רשמי לומדות שם בבית ספר מקצועי. בפועל ניהל המנזר את אחת ממכבסות מגדלנה, שבה הועסקו נשים ונערות בתנאי עבדות. מה שהתחיל במאה התשע-עשרה כבתי מחסה שנועדו להחזיר למוטב נשים שעסקו בזנות, התפתח למוסד שניצל נשים שהרו מחוץ לנישואים, לצד נשים שסבלו מפיגור, וגם כאלה שנחשדו בהתנהגות מינית בלתי נאותה כגון פלירטוט, רחמנא ליצלן. הנשים היו בפועל כלואות במקום, הועסקו בתנאים קשים, ונכפתה עליהן חזרה בתשובה. הסביבה שמחוץ למנזרים הסכימה בשתיקה עם מה שהתרחש מאחורי החומות. רק ב-1996 נסגרה האחרונה במכבסות מגדלנה.

ביל, שהוא בעל מודעות חריפה לעוול, בעיקר כלפי נשים שהרו בעודן רווקות, מוטרד. הוא נקרע בין רצון להושיט יד מסייעת ובין החשש שהמנזר, השולט במרקם החברתי בסביבתו, יזיק לבנותיו. הימים, כאמור, ימי חג המולד, וברוח החג, וגם משום טוב לבו ומשום שהוא מבקש לחרוג מחיים שהם "כמו מכונה", הוא מבקש לעשות מעשה. ברור לו שייתקל בקשיים, באי הבנה ובאי הסכמה, אבל עמידה מנגד אינה אופציה שהוא מסוגל לחיות איתה.

אולי משום אוירת החג, הספר עורר בי אסוציאציה ל"דוקטור מריגולד" של דיקנס. שניהם ספרים מקסימים, בשניהם אדם מן השורה, שחווה קשיים וטראומות, מתעלה בצניעות ובמעשה יחיד למעלת דמות מופת, כי כך צריך ואי אפשר אחרת.

כמו בסיפוריה שתורגמו לעברית בקבצים "ללכת בשדות הכחולים" ו"אנטארקטיקה", קלייר קיגן מפליאה לספר בסגנון מאופק עלילה נוקבת, מטרידה ומעוררת מחשבה. הביקורת שלה על הכנסיה ועל השתיקה האופפת את התנהלותה בלתי מוסווית ומנוסחת היטב, והעימות המנומס לכאורה בין ביל לאם המנזר ממחיש היטב את הפער שבין המוסר לציניות. הסופרת בונה אווירה באמצעות הטבע, הסביבה ופכים קטנים מן היומיום, ועל הרקע הזה יוצרת דמות בלתי נשכחת של גבר מצפוני. יותם בנשלום תרגם יפה, כרגיל, והספר מומלץ מאוד.

Small Things Like These – Claire Keegan

אחוזת בית

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

ממילא גורלך נחרץ / נורית גרץ

שלוש דמויות מאכלסות את "ממילא גורלך נחרץ", שונות זו מזו בתקופתן, בעיסוקן, בעצם קיומן, אבל תחת עטה של נורית גרץ הן נרקמות יחדיו עד שלפעמים עולה התהיה על מי בעצם נכתב הספר. התשובה שלי, והיא לא היחידה האפשרית, היא שהסופרת כותבת, באופן מורכב ומרתק ויוצא דופן, בעיקר על עצמה.

הימים הם ימי מגפת הקורונה, ימים של בידוד, של חשש, של אי-ודאות. הסופרת חיה לבדה בביתה, אבל לא באמת לבדה. יחד איתה מצויים זכרונותיה, קולות שהיו ועדיין מהדהדים, חוויות שנחוו עם חבריה ועם משפחתה. מכוח הנסיבות – קבוצת סיכון ושאר מרעין בישין – היא מהרהרת גם בהזדקנות ובזמן שמתמיד בהתקדמותו הקווית, אבל מסרבת להכנע למהלכו זה. כדי לשלוט בו היא מבקשת גיבור לכתוב עליו. "לא לוותר לזמן, להכריח אותו לזרום אחרת, לכל הכיוונים, קדימה ואחורה, לנקוע ממסלולו, להיות וגם לא להיות בבת אחת. לנוע, לא חשוב לאן, רק לא בקו ישר מיום לעוד יום, משעה לעוד שעה, בדרך לא דרך שהולכת ומתקצרת. איך? פשוט לכתוב. להשהות את היום הזה שרק התחיל, לפנות בתוכו מקום לימים אחרים". שני גיבורים נבחרים לעניין זה – אדיפוס יחד עם המחזאי שהנציח אותו, סופוקלס.

שלושה מחזות כתב סופוקלס אודות אדיפוס – אנטיגונה, אדיפוס המלך ואדיפוס בקולונוס. הראשון הוא האחרון כרונולוגית, ובו אנטיגונה, בתו של אדיפוס, ממרה את פיו של דודה וקוברת את אחיה שנהרג בקרב. השני, שהוא הראשון כרונולוגית, מתאר את החיפוש של אדיפוס, מלך תבאי, אחר הסיבה למגפה, ומוצא כי האשם מצוי בו עצמו. השלישי, שמיקומו הוא בין שני האחרים, הוא מסע הגאולה של אדיפוס העיוור, המלווה בבתו. הסופרת קוראת את המחזות כפי שנכתבו, אך מבקשת את האישי. "בדיוק שם ברגעים האלה שסופוקלס דילג עליהם, מסתתר הסיפור האחר, זה שאני רוצה לספר אותו".

סופוקלס, כך אני מבינה זאת, מייצג את פן הכתיבה, את החיים בחברת הגיבורים שיצר ושייצור – "למה אף אחד לא מציל אותו מהגיבורים שלו שכבר מתו פעם אחת במחזה ואי אפשר להמית אותם פעמיים והם עדיין מסתובבים סביבו כרוחות רפאים" – את יסורי הניסוח המדויק, את המעורבות האישית של הסופר בעלילות שהוא בורא. "אם להסתמך על סופוקלס מסתבר שהם הגיעו לקולונוס, פרבר קטן שנמצא בשערי העיר אתונה, אבל לא בטוח שאפשר להסתמך עליו, כי סופוקלס עצמו נולד בקולונוס, ועכשו כשהוא בן תשעים הוא רוצה להוביל את הגיבור שלו לאותו מקום כדי לסיים בו את חייו".

אדיפוס, אם להמשיך באותו קו, מתנהל כל חייו בצל הטראומה שחווה בהיותו בן ימים ספורים בלבד, כשהופקר על ידי הוריו, לפני שניצל ואומץ אל חיקה של משפחת מלוכה. "האם באמת היתה לו ילדות מאושרת? נכון, מהימים שהיה במדבר, תינוק צורח, לוהט מבכי, והרגליים הקשורות שלו מפרפרות באוויר, הוא לא זכר כלום, ובכל זאת, בלילה הוא היה שומע את הבכי הזה מתוך תמונה מטושטשת של הרים, קולות של תנים ושועלים, שמש יוקדת בשמים ואיש זקן שמטפס בחושך, מנסה להגיע", מתארת הסופרת ארוע שמתכתב עם חוויה שחוותה היא עצמה כפעוטה, כזו שאינה יכולה לזכור ובכל זאת היא מהדהדת בה.

אבל החלוקה הזו של תפקיד לכל דמות היא הפשטה. שלושתם, הסופרת בת זמננו, הסופר מן העולם העתיק והמלך המיתולוגי מהווים מרקם ביוגרפי משולב. גם אנטיגונה, הבת האוהבת והאחות המסורה, משתלבת במרקם הזה, כשהסופרת מעניקה לה סיפור אהבה השואב את השראתו הרגשית מן האהבה הראשונה שלה עצמה.

הן סופוקלס והן אדיפוס, כל אחד בתקופתו, נקלע אל תקופה שבה שוררת מגפה ומכתיבה את חייהם. "הוא לא מבין," היא כותבת אודות סופוקלס במלים שיכלו להאמר בעת שנכתב הספר. "אנחנו התקדמנו, אנחנו כבשנו, אנחנו יודעים איך להלחם ולנצח, אז איך אנחנו לא יכולים להתגבר על המגפה הזאת?". סופוקלס ואדיפוס שותפים גם לחווית ההכרה במוות הקרוב, ומבקשים למצות את הזמן שנותר להם ולעבור אל העולם שמעבר בשלוות נפש. "הוא פוחד מכל השנים הבאות שבהן סופוקלס לא יכתוב עליו יותר והוא יהיה לא קיים, לא על הדפים ולא בחיים. הוא עדיין לא מוכן, הוא עדיין מחכה שסופוקלס יתן לו עוד קצת חיים, לא הרבה, לפחות עוד מחזה אחד ודי. אבל סופוקלס כבר בן תשעים, אין לו הרבה זמן, הוא חייב להוביל את הגיבור שלו אל מותו, בשלווה ובהשלמה, להראות לו עד כמה הרגע הזה של המעבר יהיה קל, פשוט צעד אחד, מפה לשם, וזה הכל. הוא חייב להציג את זה במלים הכי יפות שישנן, בליווי מנגינה נפלאה, כך שגם הוא עצמו יוכל להשתכנע".

כמו בספריה הקודמים והמומלצים, גם הפעם נורית גרץ משמיעה קול יחודי, מקורי ומרגש. היא נעה במיומנות רבה ובלי מעקשים בין עבר והווה בחייה ובין העולם של היום לעולם העתיק, וקושרת יחדיו עיון במחזות – שאינו נחווה כעיון – עם פרקים ביוגרפיים, ביצירה עמוקה ונוגעת ללב.

מומלץ עד מאוד.

על הכריכה – ציורו של גוסטב מורו, "אדיפוס והספינקס".

דביר

2023

חוות החיות / ג'ורג' אורוול

כותרת משנה: סיפור אגדה

החיות באחוזתו של מר ג'ונס קצו בחיי שעבוד לבני האדם. בהשראתו של חזיר זקן, שחלם על שחרור, הטיף לשנאת בני האדם ולאחווה בין בעלי החיים, הן קמות ומורדות. מר ג'ונס ואנשיו נאלצים להמלט על נפשם, לחיות ניתנת הזדמנות להתנהל על ידי עצמן לטובת עצמן, והן צופות לעבר עתיד של שוויון ושל שלווה.

בתוך זמן קצר מסתבר כי יש שווים יותר ושווים פחות. החזירים, שניחנו באינטלקט גבוה יחסית, מנכסים לעצמם את מלאכת הרוח, ומותירים את העבודה הפיזית לחיות האחרות. פיחות זוחל, אך מתמיד, חל במצבן של החיות, כשהחזירים משתלטים על המזון המשובח ועל חדרי האחוזה הנוחים, בעוד שאר דרי המקום משועבדים לעבודה קשה ומסתפקים במעט שניתן להם. הכל, כמובן, חוקי למהדרין, גם אם החוקים משתנים חדשות לבקרים מבלי שהחיות תהיינה מודעות לכך, והכל, כמובן, נעשה לטובת הכלל, או כך מבקשים החזירים לשכנע. בסופו של דבר, מבחינת החיות אין הבדל בין החזירים לבני האדם, אולי למעט התחושה המעורפלת אצל חלקם, אלה המסוגלים למעין חשיבה מופשטת, שנפלו קורבן לתרמית.

אורוול כתב את "חוות החיות" במחצית שנות הארבעים של המאה הקודמת כאלגוריה נוקבת על המשטר הקומוניסטי. כל אחת מן הדמויות בספר יכולה להיות מזוהה עם דמות מאותה התקופה, ובראש כולן החזיר השליט נפוליאון, שהוא בן דמותו המובהק של סטאלין. אבל בעיני גדולתו של הספר היא באוניברסליות שלו ובתקפותו המצערת בכל חברה אנושית. איאן קרשו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, התייחס לתופעה של "התכוונות לדעתו של הפיהרר", שאפשרה את קיומם של המנגנונים הנאצים ואת התפשטותו של הרוע. יואכים פסט, בביוגרפיה שכתב על שפאר, התייחס לאופורטוניזם, וגם לקלות היחסית שבה אנשים תרבותיים משתלבים במשטר נטול ערכים. פטר לונגריך, בביוגרפיה שכתב על גבלס, הצביע על השתעבדותו מרצון של התועמלן למנהיג ולתורתו. לאלה אפשר להוסיף, להבדיל, תופעות ממקומנו ומימינו, של דקלום דפי מסרים תוך שכנוע עצמי באמיתותם מבלי להפעיל מסננת של ההגיון; היסחפות אחר שנאה ועוינות למי שמחזיק בדעות שונות; איתרוג אנ"ש; נטילת קרדיט על הצלחות והאשמת הזולת בכשלונות; ועוד כהנה וכהנה רעות חולות.

לכל אלה יש יצוג בספר. מקהלת הכבשים פוצחת בשירה מונוטונית, "ארבע רגלים – טוב, שתי רגלים – רע", כדי לא לאפשר למי מהחיות להשמיע קול באספות; החזיר צווחן מתגייס בלהט להעביר את דבר השליט אל נתיניו, ובחשאי מעדכן את שבע הדברות שנכתבו על הקיר ביום המרד כך שיתאימו למוסר המידרדר של החווה; החמור בנימין, החכם מכולם, מעדיף לשמור על אינדיבידואלית אדישה גם כשהוא חש בחוסר הצדק; הסוס גברתן, שעובד בפרך עד כלות כוחותיו, מדקלם לעצמו באווילות "נפוליאון צודק תמיד" ו"אעבוד יותר". כולם יודעים, ברמה כזו או אחרת של מודעות, שהתנהלות החווה אינה תקינה, אינה שוויונית, ובוודאי אינה מה שקיוו לו, אבל איכשהו כולם מסתדרים להם במשבצת הקטנה שיועדה להם, מרגישים מלוטפים כשהמנהיגים מספקים להם חגיגות להמונים, ועוצמים עיניים.

הספר כתוב מצוין, נותר רלוונטי למרבה העגמומיות, ולא בכדי זכה למעמד של קלאסיקה. מומלץ וראוי מאוד לתשומת לב.

Animal Farm – George Orwell

עם עובד

1993 (1945)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי

יש ילדים זיגזג / דויד גרוסמן

מספר ימים לפני הגיעו לגיל מצוות נשלח נוֹנוֹ ברכבת לדודו. מה שנדמה לילד כמסע מעיק אל דוד שנוטה לחנך אותו באריכות ובטרחנות, מתגלה כמסע הרפתקאות שתכננו עבורו אביו ומזכירתו, המשמשת לנונו, שהתייתם בעודו תינוק, כתחליף אם. נונו, כך הוא מגלה כשמכתב מהשניים צץ לפתע בתא בו הוא יושב, אמור לאתר ברכבת אדם מסוים, לקבל ממנו משימה שתעביר אותו לידי אדם אחר, וכן הלאה עד להפתעה בסיום. אלא שמבטו של נונו נמשך אל אדם בשם פליקס, שאינו זה שאליו הוא אמור לפנות. נדמה לו שהוא בסך הכל מדלג על כמה שלבים, אך בפועל הוא מוצא עצמו מעורב בהרפתקה בלתי מתוכננת (ואולי כן מתוכננת כדי לעקוף את התכנית המקורית?). בסיומו של מסע מתעתע ורב תהפוכות יזכה סוף סוף לשמוע את סיפור חייהם של הוריו, ובעיקר של אמו שעליה אין איש מוכן לדבר, ויבין מדוע גדל כשם שגדל וכיצד עוצב אופיו.

אביו של נונו הוא קצין משטרה, שהכשיר את בנו מגיל צעיר מאוד לעירנות של בלש ולמשמעת נוקשה. נונו אמנם משתדל לעמוד בסטנדרטים הקשוחים של אביו, אבל יש בו גם צד פרוע, חסר מנוח, שגורם למוריו לא אחת להתייאש ממנו. גבי, מזכירתו של האב ובת זוגו, היא זו שממהרת לכבות שריפות ולעמוד לצדו של הילד. "אולי לא כל אחד מתאים בדיוק למסגרת המרובעת של בית-הספר! כי יש אנשים עיגולים, גבירתי, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של, נניח, משולש, למה לא, ויש – […] יש ילדים זיגזג!", היא מסבירה למורה. גבי היא גם זו שיוצאת עם נונו למקומות שהילד אוהב. הם חוזרים שוב ושוב לסיור בבית חרושת לשוקולד, ממתינים שעות ליד ביתה של שחקנית נערצת, והולכים לים, שבו נונו אוהב לשחות, למרות שגבי חשה שם שלא בנוח.

גרוסמן הגדיר את הספר כ"צוהל", ויש בו אכן שמחה מתפרצת, יותר בסגנונו המבעבע והצבעוני, פחות בתכניו. כך מתאר נונו רגע של אושר: "אותו רגע הצליף מנהל הקרקס הפנימי שלי בשוטו הארוך, וקול פיצוץ עז נשמע בתוך אוזניי השתים. התזמורת פצחה בנגינת מארש מהיר, ושלושים ושניים לולייני, שלושת בולעי האש שבי, שני קוסמַי, משליך סכינַי, ליצנַי, קופַי, אריותַי ופילַי, וחמשת נמרַי הבנגאליים פרצו כולם בבת-אחת לתוך הזירה שלי, המוצפת אור זרקורים, והחלו לסובב אותה בסחרחרת לא פוסקת… כן, זה היה מין רגע כזה, מקרה נדיר כזה, שקרקס שלם בורח כדי להצטרף לילד, וקולו של כרוז שיכור מרוב אושר הרעים בתוך רמקולֵי אוזניי הוורודים: 'גבירותי ורבותי, קהל אהוב, קבלו אותי!'". אבל נונו הוא רוב הזמן ילד אומלל למדי. ההסתרה שמסתירים ממנו את אמו שמתה מתמיהה אותו וכואבת לו. הקשיחות של אביו גורמת לו לפעמים להעריץ אותו ולפעמים לחשוש ממנו. הוא מוכן לעשות הכל, כולל להשפיל את עצמו ולסכן את חייו, כדי לשמור לצדו את החבר היחיד שלו. הוא אוהב את גבי, וחי בחרדה מפני האפשרות שהיא תנטוש את המשפחה בשל סירובו של אביו לשאת אותה לאשה. הזיגזגיות שלו באה לידי ביטוי גם בהתקפים של אובדן עשתונות. "רעש היה תמיד מבלבל אותי. ורעש חזק כזה, שבא עלי מכל הצדדים, היה גורם לי להשתגע ממש. כהרף-עין לא היה לי עור שיפריד ביני לבין שאר העולם, והייתי נשאב ועף לתוך מערבולת הרעש, ונקרע לאורך ולרוחב, ואפילו לא הייתי מרגיש שזה אני שצורח ככה".

נונו מבין די מהר שהמסע שאליו מוליך אותו פליקס אינו זה שאליו התכוונו אביו וגבי. אבל למרות היותו עירני ורגיש ונבון ומודע, הוא מניח לעצמו להסחף. בסיומה של דרכם המשותפת, כך הוא חש, מצפים לו פתרונות של סודות חייו.

משהו מן הערפל שבחלום נסוך על הסיפור. לקח לי קצת זמן להכנס לאוירה ולהשתחרר משיפוטיות בנוסח 'מי שולח ילד בלתי צפוי לנסיעה לבדו ועוד מעמיס עליו משימות'. משעה שהנחתי לעצמי להסחף עם הפיתולים הפלאיים לעתים של העלילה, נהניתי הנאה מרובה. מכל מקום, שום ערפול ושום שיפוטיות אינם יכולים לעמוד בדרכה של התאהבות בלתי נמנעת בנונו, שמספר את סיפור ההרפתקה ממרחק שנים, אך מביע בכנות ובאמינות את שחש כילד. גרוסמן עצמו, מפיו של נונו, מתייחס לקראת סיום לאוירת הספר: "סיפרתי להם הכל, או כמעט הכל, ובעצם – מעט מאוד, כי תכף כשהתחלתי לדבר הבנתי שאת העיקר לא אוכל לספר, כי העיקר היה לא לגמרי מובן, וחמקמק, וגם לא הגיוני. הרגשתי כמו מי שקם משינה ומספר בהתלהבות חלום שחלם, ותוך כדי דיבור החלום מתפוגג לו ונעלם".

ספר מקסים ממש.

הספריה החדשה

1994

שערי עזה / שושנה שרירא

יש משהו מיוחד וצובט לב בקריאת "שערי עזה", שראה אור ב-1960, דווקא בימים אלה שאחרי שמחת תורה 2023. משפחת עולים מאיסטנבול נשלחת בשנות החמישים להאחז במושב על גבול הרצועה, בלבה של שממה ובסמוך לאוכלוסיה עוינת. בני משפחה אחרים, שעלו לארץ כמה שנים קודם לכן, מתגוררים בתל אביב, וחששותיהם טרם העליה זכו להרגעה: "יש לנו שביתת הנשק, והוא השלום שלנו. רק יריות זעיר שם בקצות הארץ, ובטבורה יכול אדם לשבת בשלווה". יושבי הספר, לעומתם, מתמודדים לא רק עם קשיי המחיה בארץ הקשה, אלא גם עם בעית הפדאיון, המסתננים, המנתצים בתים ורוצחים את תושביהם. אם אור היום מצליח לפוגג את החששות, הלילות מעוררי יראה, כפי שמתארת אחת הנשים: "אַה, לילות שבכאן, קול הלילות שבכאן! ביום הכל דהוי, הכל אפור, בכל כאילו עוטה מסכה שקטה, המסתירה את האמת – ובלילה נושרת מסכת הרמיה – כמו מפעירים לנו את האדמה מתחת לרגלינו". בן הקיבוץ הסמוך למושב אינו מאמין בכוחו של הצבא להביס את המסתננים או למצער לסייע לישובים: "כמו אז כן היום. אנחנו, שבלי המדים, לא נותנים להם להתקדם. שאנחנו לוחמים ופרטיזנים ויודעים המלאכה. ולא הם, הטירונים, שהשתפשפו שלושה חדשים. עד שהם מתגלגלים ובאים בכל הכבוּדה שלהם וברעש גדול ומעירים את כל גמלי עֲרָב, אנו כבר הודפים… זהו… הם בגרילה, וגם אנחנו צריכים בגרילה". כיבוש סיני במבצע קדש מעניק לתושבי האזור אשליה רגעית: "ברוך השם, כולם בריאים ושלמים, ובלי פחדים, ובלי גבול, באמצע המדינה". העלילה אינה נמשכת מעבר לנקודת זמן זו.

שושנה שרירא מספרת סיפור משולב של ההתישבות ושל אשה צעירה אחת חסרת נחת וחסרת מנוח. אתי, יתומה מאב, חיה עם אמה ועם שלושת אחיה הצעירים באיסטנבול. דודתה שרה, רווקה זקנה במונחי הזמן, היא המפרנסת אותם. המרי שלה בסביבתה ובגורלה התבטא כבר בילדות כשבחרה לעצמה את השם אתי כקיצור שמה אסתר, למורת רוחה של הסביבה שנהגה לבחור קיצורים אחרים. בהמשך הרשתה לעצמה חרויות, שעל פי מוסכמות זמנה וסביבתה היו בגדר שערוריה, כמו יציאה מן הבית והסתובבות ללא תכלית במקומות שאינם נאים לנערה, פניה ישירה אל זרים, התנערות מעבודות הבית, וכיוצא באלה. כדי להגשים את מאוויה, שלמען האמת אינם ברורים אפילו לה, היא מתעלמת מאהבתה לאברהם, חברה מילדות והמיועד לה, רומסת את רגשותיה של שרה שקיוותה להנשא לאלמן אמיד חשוך בנים, שבא מתל אביב לאיסטנבול לחפש אשה, ומוצאת עצמה נשואה לא באושר, מתגוררת במקום שאינו לרוחה, ויולדת למגינת לבה בת אחר בת. למרות שאתי מפונקת, אנוכית והרסנית, הלב בכל זאת יוצא אליה, ומזדהה עם מאבקה בכבלים החברתיים שלתוכם נולדה. כך, לדוגמא, כשהיא מתפרצת אל בית אמה אחרי החתונה ומטיחה בה, "את ודודה כולכם עשיתם הקשר נגדי! שמא מקנת כספו אני, ולא בן אדם?", אי אפשר שלא לחמול על נערה צעירה שנקלעה בעיוורון אל מציאות שלא ציפתה לה. כשדודתה שרה, שהיא טיפוס הופכי, כולה טוהר וצייתנות, אומרת לה, "העיקר הם הבנים. הבנים, אני אומרת לך, קודמים לכל. אפילו לחיים שלנו, שמה אנחנו? נשים אנו לבתינו ואמהות אנו לילדינו, וכל מעשינו לבית ולמשפחה. שכּל כבודנו בבית פנימה…", אתי מתמרדת בלבה ובקול אומרת, "מה פתאום אני כלום?"

הסופרת מיטיבה לתאר את חיי הקהילה באיסטנבול ובארץ, את יחסי הגומלין בין המשפחות ובין הדמויות הנפרדות, ואת מערך האמונות שמכתיבות את התנהלותן. היא משקיפה על החברה הישראלית המתהווה, ומצביעה על עימותים שיילכו ויחריפו על רקע דתי ועדתי ועל רקע פערים חברתיים וכלכליים. נדמה כי לא הרבה השתנה בלמעלה משישה העשורים שחלפו מאז ראה הספר אור.

מעבר לאקטואליה, "שערי עזה" הוא פשוט ספר מצוין. הדמויות אמינות, אנושיות מאוד, בעיקר אלה של אתי, שרה ואברהם, אבל גם של אלה שכרוכות בהם, והשילוב של סיפור משפחתי עם סיפור לאומי מעניק לקורא ספר שהוא גם מהנה, גם מעניין וגם מעשיר ומעורר מחשבה. השפה אולי התיישנה מעט, אבל ליחו של הספר לא נס.

מומלץ מאוד.

הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן יהודה.

עם עובד

1960

סיפורים מאזור השלווה / יוסל בירשטיין

"סיפורים מאזור השלווה" הוא אוסף של עשרות סיפורים שכתב יוסל בירשטיין, ושראו אור כשנה אחרי פטירתו. חייו של בירשטיין היו עשירים ועתירי ארועים. הוא נולד ב-1920 בעיירה הפולנית ביאלה פודולסק, היגר לבדו בגיל שבע-עשרה לאוסטרליה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ והיה רועה צאן ועובד בנק. לכל גלגוליו אלה ניתן ביטוי ביצירתו, הן ביידיש והן בעברית.

מנחם פרי, שכלל בספר שיחה מעניינת עם בירשטיין ומאמר מפורט על יצירתו, כתב כי "בירשטיין ממשיך מסורת ארוכה וחיונית, שאין לה כמעט דוגמאות בסיפורת העברית העכשווית, של שמחת סיפור-המעשה. הוא סופר מסתכל ורושם. פרטי ג'סטות נעלמים נגאלים על-ידו ונרשמים על-מנת שנגלה כי ידענו אותם אך לא שמנו לב אליהם". בסיפורים הקצרים – לא יותר משני עמודים לסיפור – בירשטיין מפליא לצרף יחדיו דמויות וארועים מתקופות שונות וממקומות שונים, ולדחוס, מבלי ליצור תחושת דחיסות, כמה תמונות חיים שלמות ומושלמות אל תוך יצירה קצרצרה אחת. כך, לדוגמא, סיפור שנפתח בהרגשת היחד שחווה כשגר בנצרת עילית, שם שכנים התערבו ללא הרף אלה בענייניהם של אלה, נודד אל תחושת היחד כפי שהיא נצפית בעיניו בתוך אוטובוס ירושלמי. "לפעמים אני אומר לעצמי: אני לא כותב, אני מארגן […] אני רק מארגן וצופה", הוא אומר על עצמו בשיחה עם פרי, כשזה תוהה על ה"טכניקה" שמאפשרת לו את החיבורים הבלתי שגרתיים שלו, ומתייחס גם לאופן בו הוא "מנדיד" ארועים מן המקום והזמן שבו ארעו אל המקום והזמן הספרותיים.

פרי כותב על "שמחת סיפור-המעשה", אך הכוונה אינה לאופי השמח של הסיפורים, אלא לשמחה של היוצר שמחלחלת אל הטקסט. למרות ההנאה שגורמת הקריאה, למרות החיוך וההומור ואהבת האדם, במרבית הסיפורים שזור עצב. עצב של בדידות, של אובדן בני משפחה שנספו בשואה, של זרות. בירשטיין מתייחס באחד הסיפורים לקשר הסימביוטי הזה שבין עצב לשמחה: "קורה לא פעם שהסיפור עצוב, ואני חש בדמעה בעין שלו. אבל סיפור כתוב היטב הופך את הדמעה בעין לשמחה בלב".

למרות שאיני נוטה אל חקר הספרות, אני מציעה לא לדלג על השיחה בין פרי לבירשטיין, ועל מאמרו של פרי "לחזור מהסוף – הצעת קריאה בבירשטיין", שמנסה לפצח את סוד קסמו.

מכיוון שאינני חוקרת ספרות כפרי, ובוודאי אינני סופרת כבירשטיין, בחרתי, במקום לנסות לתאר את הספר, להעתיק לכאן את אחד הסיפורים, אחד מן האישיים שבהם, ולהניח לו לדבר בשם הקובץ כולו.

הפעם – על עצמי.

אמרו לי שאני שייך לעבר. מספר על זקנים. ואחרי שנים רבות בארץ, ממשיך לכתוב יידיש, שפה חירשת-אילמת, כי אין מדברים בה ואין שומעים אותה.

לא אמרו לי זאת בפנַי. הקשבתי מן הצד כשדיברו עלי. והסכמתי איתם. יכולתי להוסיף, שאני מתעצבן כשאינני מרוצה מדף שכתבתי ביידיש. על מה יש להתעצבן? על מלים שלא יקראו ולא ישמעו? ובכל זאת אני ממשיך להתייגע על דברים שכבר אינם קיימים. אני באמת שייך לעבר.

כדי שלא אהיה בודד שם, בעבר, הלכתי לחפש נוספים כמוני.

מצאתי שניים.

אחד בזכרוני, והאחר באבו טור, ירושלים. שניהם בני-משפחתי.

זה שבזכרוני, הדוד לייבל, חי במלבורן. עוד בפולין היה נוהג לצאת לרחוב בזמן הארוחה, בין מנה למנה, לשפשף את ידיו זו בזו ולדבר עם בן-אדם. אלא שבמלבורן, ברחוב שבו גר, לייגון סטריט, לא ראו בני-אדם. בצד אחד היה בית-קברות ארוך, מכוסה ירק, ובצד האחר היו בתים נמוכים, אף הם מכוסים ירק. ובשני הצדדים – שקט. בבית-הקברות עוד התרחש משהו לפעמים, אך בצד של הבתים – לא-כלום. האם משום כך ישבות דודי לייבל ממנהגו? יפסיק לשפשף, בין מנה למנה, את ידיו ברחוב השומם?

הקרוב האחר, זה שבירושלים, קיבל פיצויים, והחל להגשים את חלומו – לבנות בית גדול לכל המשפחה. כשאזל כספו באמצע הבנייה, חסך מכל הבא ליד כדי להמשיך. כשבאתי אליו, לאחר שנים רבות, ראיתי אולם גדול, ומבעד לחלון נשקפו מורדות המדבר. וכמו בארמון, למעלה, מסביב לאולם, היתה גלריה של חדרים – חדרים לכל המשפחה. אלא שבינתים התגרשה ממנו אשתו, והילדים גדלו וברחו, חלקם לַנֵכר. הכסף לו הספיק לו כדי לבנות את המדרגות לחדרים שלמעלה. היה אפשר לטפס אליהם רק בעזרת חבל עבה שהשתלשל מן התקרה.

מצאתי אותו במצב-רוח מרומם, כי האמין שבקרוב יוכל לסיים את בניית הבית ויגשים את חלומו – ארמון לכל המשפחה.  

ובינתים הוא מתאמן בעלייה לחדרים בעזרת החבל. אוחז בקצהו, פוסע לאחור, נותן תנופה, מזנק, מתרומם ונוחת.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר בקריאה שניה, ועוד אשוב אליו בשלישית. מומלץ בחום.

אשוב ואמליץ בהזדמנות זו על ספרו "המוטבים", שנכתב על רקע עבודתו כמנהל מחלקת השקעות בבנק, ועל "אל תקרא לי איוב" ו"ציפור כהה בדרך", ששואבים מתחנות חייו.

הספריה החדשה

2004

בינת השכווי / אביגדור דגן

כשהיה הרופא הכפרי חולה, הביאו לו אנשי הכפר תרופה בדוקה – תרנגול להכין ממנו מרק עוף. אשתו אנה התפעלה מיופיו של התרנגול והעניקה לו שם, פדרו. "עד מהרה נתברר, שלאחר שנתת לתרנגול שם, יכול אתה לנטוש כל תקווה, כי ביום מן הימים יסיים זה את חייו כצלי-של-יום-ראשון על שולחנך". אנה, אהובתו היחידה, האופטימית והעליזה, מתה כשילדה את ילדם היחיד, ואיתה מת גם הילד. הדוקטור נותר ערירי, ולצדו פדרו, שאתו הוא חולק את הרהורי לבו, ואתו הוא סובב בין חוליו, "אני, תרמיל מלא תרופות תלוי על כתפי, מקל בידי האחת, מקל מסוקס ומחוספס של עץ דובדבן שחור, מתוק, וחומו בכף ידי כחום גופו של אדם; ופדרו נינוח על אמת ידי האחרת, צופה סביבו כפריץ מטירתו".

תהום פעורה בין תפיסות העולם של השניים. הדוקטור, מאז מות אשתו, הוא אגנוסטיקן; פדרו הוא, כהגדרת הדוקטור, עובד אלילים הסוגד לשמש. הדוקטור, בעבודתו כרופא, נאבק מדי יום במוות, יודע שינוצח בסופו של דבר, ותוהה על משמעות החיים; פדרו אינו מוצא טעם בשאלות. "אל תתפלסף, דוקטור", הוא אומר. "פרוש זרועותיך הרחב ככל שתוכל, וחבק כל מה שתוכל להקיף". הדוקטור בוחר בהתנזרות, וכשהוא מצוי בכל זאת בקשר עם אשה הוא אינו מסוגל להיות מעורב נפשית; פדרו קופץ בתאוותנות על כל תרנגולת, וכשהדוקטור מגדף אותו בשל אורח חייו הוא אינו מתנצל ואף עונה בשנינות, "יד על הלב, דוקטור, האין אתה מקנא בי קצת?" הדוקטור מבקש להותיר משהו משל עצמו בעולם, ליצור המשכיות; פדרו סבור שאין לכך משמעות, שכן  "אפילו לא נהיה כאן עוד, בכל זאת יהיה היום יפה", ושואל "האם לא די לך ביום היפה הזה?"

למרות כל חילוקי הדעות האלה, אין השניים זזים זה מזה. התרנגול לעולם אינו מקבל את דעתו של האיש, אבל חש את מצבי רוחו ויודע לשתוק או לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. האיש דבק בשאלותיו ובתהיותיו, אך מניח לאופטימיות הפשוטה והנחרצת של התרנגול למצוא מסילות ללבו.

חייו של הדוקטור מצטמצמים לסביבתו, בעיקר כעת, כשהוא הולך ומזדקן, אבל כדבריו "אין מחזה בעולם שלא יתחולל גם בחיי הכפר שלי", ובמחזות הללו הוא נוטל חלק. הוא מרפא חולים, מסייע לנשים יולדות, מאזין לסיפורי הזקנים, צופה במשחקי הילדים, משכין שלום בין יריבים. בחן הוא מודה בתשוקתו לדעת הכל על כל אדם ובנטייתו לשבת דומם, מעט נסתר, ולבלוש אחרי הבריות. חברו הקרוב ביותר, פרט לפדרו, הוא הכומר. למרות שהוא נמנע לחלוטין מללכת לכנסיה, ולמרות שהכומר מנסה לשכנע אותו לחזור בו, השניים מבלים שעות יחדיו במשחק שח ובשיחות של קרבת נפש.

אביגדור דגן, בעדינות, בעין בוחנת, בכאב ובהומור דק, ברא דמות מקסימה וכובשת לב של אדם חושב, רגיש, שחווה מכאובים ומיצה את חייו במלואם. הספר שזור בתיאורי טבע יפיפיים, ובדמויות מתחבבות, על מעלותיהן ומגרעותיהן, כפי שהן משתקפות מעיניו הסבלניות של הדוקטור. התרגום של צבי ארד, כפי שניתן להתשם מהציטוטים, יפיפה.

לסיום, רשימה של תרופות שרשם הדוקטור לעצמו, לריפוי עצב, יוהרה, כעס, פחד ומכאובי לב:

שתי כפות שתיקה בלילה מכוכב; שב על שפת הנהר והטל חלוק אבן למים. אחר כך המתן עד שיכלו העיגולים וישוב חוסר התנועה; עמוד לשעה קלה באפר פורח; שכב בטחב למרגלות אורן גבוה והסתכל מבעד לרקמת הענפים בשמים הגבוהים של יום כחול וזהוב; טרף של שושנת העמקים; ענף פורח של עץ התפוח; שלוש לגימות של מים צוננים כקרח ממעיין שבשפת היער, ושני חופנים מן המים האלה על רקותיך הלוהטות; עמוד שלוש פעמים ביום והתפעל מיפי זנבו הססגוני של פדרו; הסתכל מרחוק בילדים המשחקים ב"שמיים, גיהינום וגן עדן"; הולך את אצבעך על הטבעות ששרטט הזמן בגידומת של עץ זקן שנכרת, הולך אותה מהמרכז אל ההיקף, ואחר כך צייר עיגולים באויר סביב עצמך, ככל שתגיע ידך.

Kuropéni – Avigdor Dagan

עם עובד

1978 (1975)

תרגום מאנגלית: צבי ארד

הוא הלך בשדות / משה שמיר

"הוא הלך בשדות" הוא בליבתו סיפור אהבתם של אורי ושל מיקה. אורי הוא הילד הראשון שנולד בקיבוץ גת העמקים; מיקה היא מילדי טהרן שהגיעו לארץ ב-1943. אורי הוא בנו של וילי, מן המיוחסים בקיבוץ; מיקה הגיעה לארץ בגפה בהשפעתו של וילי, וויתרה בכך על התקווה לאתר את משפחתה שנעלמה. "הם הנם עדה חזקה ומסוגרת של אנשים שטוב להם זה עם זה – אך מה לך ביניהם?", תוהה מיקה על מקומה; "בפשטות מובנת מאליה סבר וקיבל היותו נקודת מוקד בחייהם של רבים", כותב המספר על אורי. מיקה היא חיישנית, חרדה, מצולקת; אורי, אב טיפוס של "הצבר" הוא מנהיג, איש רֵעים. אורי, שחוזר לקיבוץ אחרי שתי שנות לימודים בכדורי, מגלה שאביו החליט להתגייס, שהוריו חיים פחות או יותר בנפרד ואמו נקשרה אל חבר קיבוץ אחר. אולי משום כך, ואולי משום שהפכים נמשכים, לבו יוצא אל מיקה. אבל אחרי תקופה קצרה של אושר הוא קם ועוזב. הפלמ"ח קורא לו, והחובה קודמת לכל, כך הוא מסביר למיקה, שכל רצונה הוא בפינה משלה ובאינטימיות זוגית.

זהו גם סיפורו של הקיבוץ, אותה ישות ערטילאית העומדת מעל היחיד וצרכיו. "הקיבוץ […] הוא משהו המתיך את חבריו והופכם יחידה בעלת מהות חדשה", ומי שאינו "מותך" אל הקולקטיב דינו להדחות.

וזהו גם סיפורם של רותקה ושל וילי, הוריו של אורי, שהוא דומה לסיפורם של הצעירים, כאילו אין מנוס מן החזרתיות הבין-דורית. תפיסתו של וילי, שהוא כאמור מן המיוחסים בחברה שהיא לכאורה שוויונית, את הקיבוץ היא תפיסה של בית, של דרך-חיים: "מתוך שידע כי חייו הם בקיבוץ ולא בשום מקום אחר, ראה לבנותם בתבונה, בחסכון כוח ולב, מתוך התכוונות למטרות החשובות, מתוך חתירה לעיקר, מתוך רצון לשלב מכסימום של אפשרויות חיים לתוך המסגרת האכזרית, המרבה תביעות ודינים של הקיבוץ". רותקה, שהלכה אחריו, קמה יום אחד ועזבה, אחרי מותו של אחד משלושת הילדים הקטנים בקיבוץ. "נתברר לה לרותקה כי במרכזו של עולם היה אורי, שהוא היה תכליתם של החיים", וחייו של בנה חשובים היו לה יותר מן העקרונות הקיבוציים. אחרי שנתיים חזרה, והפכה לאחד מעמודי התווך של הקיבוץ בזכות עצמה, אבל "כתם" עזיבתה דבק בה. בדומה לבנו, גם וילי הוא בן זוג נעדר. תמיד בשליחות כלשהי, בנסיעה, עסוק בענייני הכלל. "כמה טיפשי שבנה האהוב של אשה ישוב ויהיה גבר עם כל אותן טעויות, וגסות רוח ואכזריות לגבי אשה", מהרהרת רותקה המנסה לקרב אליה את מיקה, כשהיא מנסה לנסוך בה את האמון שקוצר הרוח והיאוש של הנעורים עתידים להתחלף בתבונת הבגרות והנסיון.

אורי, שהלך בשדות, לא יגיע עד כאן, ואינו נושא בלבו כדור עופרת, כמאמר שירו של אלתרמן "האם השלישית", שהיווה השראה לשם הספר. אבל אורי ייהרג חודשיים אחרי שהצטרף לפעילות הפלמ"ח, ומותו, הידוע כבר מן העמוד הראשון, מרחף כצל דואב על העלילה כולה.

בספר מורכב, איטי, מהורהר, משה שמיר מתאר את החברה הקיבוצית בשנים שלפני המדינה, בורא פסיפס של דמויות, ועוסק ביחסים זוגיים וביחסי הורים-ילדים, כמו גם ביחסים הטעונים בין החברה הארץ-ישראלית ומי שבאו מ"שם". את העלילה ניתן אמנם לסכם במשפטים ספורים, אבל עיקר העניין כאן הוא במה שמתרחש בנפשותיהן של הדמויות, ושמיר מיטיב לנבור בהן. שפתו של הספר מיושנת, מפותלת ומקשה על הקריאה, אך צפון בה יופי רב ומתגמל.

הספר כולו מצוי בפרויקט בן-יהודה, והוא מומלץ עד מאוד לקריאה.

עם עובד 2006

(ספרית פועלים 1947)