
כותרת משנה: סיפורה של טירת השבויים בלב גרמניה הנאצית
טירת קולדיץ שבמזרחה של גרמניה שימשה בשנות מלחמת העולם השניה ככלא לקציני בנות הברית. הטירה, שנבנתה במאה ה-11, ועברה ידים ויעדים לאורך השנים, הוסבה בשנות ה-30 למחנה ריכוז ולשדה ניסויים לתכנית המתת החסד. חומותיה העבות והגבעה שעליה שכנה עשו אותה בית-כלא טבעי, ובשנת 1939 נשלחו אליה הקצינים הראשונים שנשבו בפולין. בהמשך צורפו אליהם קצינים מבריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד , צ'כוסלובקיה וארצות-הברית. כעבור למעלה משנתים הבינו הגרמנים כי התרכובת של תחרות בינלאומית מצד אחד ושיתוף פעולה מצד שני הפכה את השליטה במקום לקשה עוד יותר, והם פינו את בני כל הלאומים למעט הבריטים שנותרו במקום עד שחרורם ב-16 באפריל 1945 על ידי יחידה אמריקאית.
הכלא הפך ידוע ופופולרי בשל ספרים שנכתבו אודותיו על ידי השבויים, בעיקר ספריו של פט ריד, שנמלט מהטירה בשלהי 1942. הסגנון המעט קומי של ספריו נקבע בזכרון הקולקטיבי כמאפיין את החיים בכלא. בן מקנטייר, מי שכתב כמה וכמה ספרים מוצלחים מאוד על פרשיות ביון סביב מלחמת העולם השניה, מתאר את הכרונולוגיה של המחנה בהתבסס על אינספור מקורות ומחקרים, מתמקד בכמה דמויות מרכזיות, מנתח הלכי רוח ותהליכים, מנפץ כמה מיתוסים, ומציג סיפור מרתק שלמרות סופו הידוע נקרא בנשימה עצורה.
בשנים הראשונות התנהלה בטירה מלחמת עצבים בין השובים לשבויים. תיאורים רבים בספר מזכירים התנהלות של בית-ספר, שבו המורים מנסים להשליט סדר, והתלמידים מתגרים בהם בתעלולים שונים ומנסים לחמוק מן המסגרת. קצין הבטחון ריינהולד אגרס, מי שהיה במגע ישיר ויומיומי עם האסירים, אכן היה בעברו מנהל בית-ספר, פדגוג בנשמה, שניהל את הכלא באותו אופן בו ניהל את המוסד שבראשו עמד לפני המלחמה. הוא היה קפדן, ערמומי, אבל גם איש כבוד, ומרבית האסירים זכרו אותו כהוגן. האסירים מצדם, רובם ככולם גברים צעירים בשנות העשרים לחייהם, היו משועממים מחוסר מעש (על פי אמנת ז'נבה שנשמרה בקפידה אסור היה להעסיק קצינים בעבודות כלשהן), ומתוסכלים מן החומות שסביבם. הם מצאו פורקן, בין השאר, בתעלולים שנועדו לעצבן את הגרמנים, ועסקו ללא הרף בתכניות בריחה. לכל קבוצה לאומית היה מפקד בריחה, שללא אישורו לא היתה בריחה מתבצעת, ולאחר כמה מקרים בהם התנגשו התכניות של הקבוצות הוקם גם גוף מתאם. היצירתיות של מתכנני ההימלטויות היתה מעוררת השתאות, ואם כי ההצלחות לא היו רבות – ההערכה הטובה ביותר היא ששלושים וחמישה גברים הצליחו לברוח – כל הימלטות העלתה את המורל של השבויים, ובמקביל, כמובן, הגבירה את מאמציהם של הגרמנים לחסום את הנסיונות הבאים.
אם מדי פעם, בתיאורי השנים הראשונות, משתרבבת לדברים נימה משועשעת, מקנטייר שב ומזכיר לנו עד כמה מדובר בסיר לחץ בלתי נסבל, באי-ודאות מייסרת, בחיים תחת איום מוות קבוע. האסירים הגיבו לטראומה הנפשית והפיזית של השבי בדרכים שונות מאוד: בכעס, בהתנגדות ובאומץ, וגם בדכדוך, באשמה ובהשלמה. חלקם מצאו דרכים לשעשע ולחנך את עצמם. אחרים שמרו על קור רוח והמשיכו הלאה, ומצאו סוג של שלווה בשבי האויב. חלקם הפכו חסרי מנוחה, ואחרים איבדו את שפיותם.
אחרי המלחמה תיארו כמה אסירים את הכלא בקולדיץ כחברה נטולת מעמדות, כחברה שההבדלים הבין-אישיים היטשטשו בה מכורח הנסיבות. בפועל הקהילה הכלואה שיקפה את אשר התרחש מחוץ לכתליה. דוגמא קיצונית לכך היא הדרישה של כמה מן הקצינים הצרפתים, שאוכלוסייתם נחלקה בין אנשי דה-גול לתומכי וישי, לבודד את היהודים שביניהם. הגרמנים נענו, והקצינים הצרפתים-יהודים הועברו לעלית גג, שזכתה מיידית לכינוי "הגטו". דוגמא נוספת, שאף לה היו פנים מכוערות, היא ההפרדה בין קצינים לחיילים פשוטים. הקצינים הבריטים הבכירים זכו לפני נפילתם בשבי ליהנות מליווי של משרת אישי, וזכות זו היתה נחלתם גם בכלא. הקצינים הבכירים פחות נהנו אף הם משירות צמוד. ההפרדה בין המעמדות נשמרה כל השנים, ובכל קלחת ההכנות לבריחה, שלא הפסיקה לרחוש לרגע, החיילים הפשוטים כלל לא הובאו בחשבון. התסיסה שהתרחשה בקרבם היתה בבואה נאמנה של רגשות המעמדות הנמוכים בבריטניה, אך הם לא העלו בדעתם שלא לציית. אחד החיילים, אלכס רוס, שהיה משרתו האישי של דאגלס באדר, גיבור בעל אישיות בלתי נסבלת, היה אמור להשתחרר, אך נותר בכלא שנתיים נוספות משום ש"אדונו" לא התיר לו לעזוב. "בימים ההם לא פעלנו בניגוד למה שאמר קצין", הסביר אחרי השחרור. גזענות היתה מובנית בחברה, וסבל ממנה במיוחד בירנדרנאת מזומדאר, קצין הודי בצבא הבריטי, שלא אחת נחשד בריגול. מן הצד הקליל יותר מתאר מקנטייר את המועדונים שהוקמו בין החומות: "מועדונים היו ועודם עניין בריטי ביזארי. כל אימת ששלושה בריטים ומעלה מתקבצים יחדיו, שניים מהם מנסים להקים מועדון שממנו יודרו כל האחרים", הוא מתאר את בני ארצו.
תושייתם של האסירים התבטאה לא רק בנסיונות בריחה יצירתיים, אלא גם בהתארגנות לאיסוף מודיעין. הצרפתים הצליחו להשיג רדיו ולהצפין אותו. כשנתפס הרדיו הראשון השיגו שני, והשאירו אותו בידי הבריטים כשנאלצו לעזוב את המקום. מכתבים מקודדים נשלחו אל המשפחה והתקבלו חזרה, כשהם מספקים ידיעות רבות ערך בשני הכיוונים. טייס צ'כי שבוי יצר קשר רומנטי עם אירמה ורניקה, סייעת לרופא שיניים בעיירה הסמוכה, והיא ריגלה עבורו, כך שבידי האסירים היה מידע מלא על העיירה ועל אנשיה.
מידע מלא? לא ממש. בפרברי קולדיץ היה ממוקם מחנה עבודת כפיה של מפעלי הנשק HASAG, שבו הועסקו יהודים הונגרים מורעבים ומוכים עד צאת נשמתם. בלילה שלפני שחרור קולדיץ, כשהעיירה שקטה במתח לקראת הבאות, נשמעו יריות קצובות. את מקורן גילו למחרת: הגרמנים הוציאו להורג את שרידי העבדים במחנה. "נשמע לא אמין שצבא עבדים קטן נעלם מעיניה של עיירה בגודל הזה", כותב מקנטייר, "אבל לאנשים יש מיומנות לראות ולזכור את מה שהם רוצים".
אחרי ההתנקשות בהיטלר ביולי 1944, מצבם של האסירים בקולדיץ הפך מסוכן יותר. אנשי הוורמאכט, שבידיהם הופקדה עד כה השמירה על הכלא, היו ברובם לא פוליטיים, חלקם אף לא נאצים, והם הקפידו, בפיקוח שוויצרי, על כללי אמנת ז'נבה. לאסירים התאפשר לשמור על קשר עם משפחותיהם, והצלב האדום הורשה להעביר אליהם חבילות מזון. בעקבות ההתנקשות הימלר השתלט על צבא המילואים שהיה אחראי בין השאר על מחנות שבויי מלחמה, והפיקוח על בתי הסוהר נמסר לגוטלוב ברגר מהפיקוד העליון של האס-אס. שיווי המשקל בין האסירים לסוהרים, שנוצר במהלך השנים, הופר. אחת התוצאות היתה הפחתת נסיונות הבריחה. כשפט ריד היה קצין הבריחה, הימלטות היתה סוג של משחק, גם אם משחק רציני; עכשו היה זה במפורש ענין של חיים ומוות, עם סיכוי גדול מאוד למוות. מייקל סינקלייר, האובססיבי מכולם, לא השלים עם הרעיון שיסיים את המלחמה בכלא, והתעקש להמשיך לנסות. הוא היה האסיר היחיד שנורה ונהרג בעת נסיון בריחה. אסירים יהודים, כמו ג'וליוס גרין, רופא שיניים ואיש ביון, החלו לחשוש מאנטישמיות, שעד כה כמעט לא הורגשה בכלא.
מלבד הדמויות הססגוניות בכלא, מקנטייר מספר גם על דמויות משמעותיות בשולי הסיפור, ביניהן ג'יין ווקר, סוכנת בריטית שהתחזתה לפולניה, וסיפקה סיוע ומחסה לשבויי מלחמה; רודולף דנצלר השוויצרי, שהשגיח על האסירים עד הרגע האחרון, ובין שאר פעילויותיו הציל את קבוצת האסירים האח"מים שהיטלר ציווה להוציא להורג; וכריסטופר האטון (קלאטי) שהמציא אינספור עזרי ביון יצירתיים עבור ה-MI9. הוא מתאר גם את קורותיו של אגרס, שלמרות יחסו ההוגן לאסירים זכה בגורל מר כשנפל לידי הרוסים ונחשד על ידם שעבד עם הגסטפו והפעיל מרגלים. כשהכחיש נשלח לזקסהאוזן, משם ניצל בקושי אחרי שנים.
אפשר לכתוב עוד כהנה וכהנה על הספר העשיר הזה, אך אעצור כאן עם המלצה חמה לקרוא אותו, להתוודע אל הדמויות שמאכלסות אותו, ולהתרשם שוב מהיקף המחקר, מעומק הידע ומכשרון הכתיבה של בן מקנטייר.
Colditz: Prisoners of the Castle – Ben Macintyre
תכלת
2023 (2022)
תרגום מאנגלית: יונתן דה שליט, ענת רותם