התמימות / סילארד רובין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7aad79ed799d79ed795d7aa2

כותרת משנה: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה

בתקופה של עשרה חודשים בשנים 1953 – 1954 נעלמו בעיירה ההונגרית טרק-סנטמיקלוש חמש נערות. בעקבות תלונה על תקיפה, שלכאורה לא היתה קשורה למקרים אלה, נמצאו גופותיהן בתחתית באר הסמוכה לאחד הבתים בעיירה. פירושקה יאנצ'ו בת השבע-עשרה, שהתגוררה בבית יחד עם אמה, עם אחיה ועם בנה התינוק, נעצרה כחשודה, הורשעה והוצאה להורג. הסופר סילארד רובין פיתח ענין עמוק בפרשה לאחר שראה את תמונתה של פירושקה במוזאון לקרימינולוגיה של בודפשט. במשך שלושה עשורים הלך בעקבות הנערות האבודות ובעקבות פירושקה, ולא הצליח לכתוב את הספר שתכנן. המבוא וחלקו הראשון של הספר נכתבו על ידו, שני חלקיו האחרים הושלמו על ידי עורך ספרותי.

רובין אינו קובע עמדה בשאלת אשמתה או חפותה של פירושקה. לא ברור אם בכלל ביקש לעצמו תפקיד של חוקר. עושה רושם שהמניע הבסיסי שלו נבע ממשיכה משונה אל הפנים שבתמונה, תמונה שהקרינה עליבות אבל גם רשעות, ועוררה בו מערבולת של רגשות חמלה, תשוקה וחרדה. בסיומו של הספר, אחרי כל זוועותיו, הוא חולם בהקיץ על שינוי העבר: "עדיין פיעמה בי תקווה משוללת יסוד: לבקר בבית המוזנח ושביקורי היה מציל אותו מהתדרדרות סופנית […] הגעתי כדי להנשא לה ולקחת אותה משם". כשהוא מנסה להסביר מדוע הקדיש זמן ומשאבים נפשיים לפרשה, הוא מצטט דברים שכתב ידידו המשורר יאנוש פילינסקי: "אני לא יכול לדמיין מה (מלבד האשליה המתסכלת של הזכרון) מושך את כוח היצירה של האמן אל עבר העבר (וביחוד אל עבר אירועים שנחתמו בצורה טרגית), אם לא יעילותה של החמלה, הלהט שמחכה לפרוץ מתוך המעשה הקונקרטי, והרצון לשנות משהו בלי לשנות דבר". מעניינת האבחנה הפשוטה של שומר בית הקברות בו נקברו הקורבנות: "זה שהגעת עד לכאן אומר שאתה עדיין ילד, אפילו שהשיער שלך התחיל להאפיר. לילדים יש קני מידה אחרים. לא משנה להם מי הזאב ומי הכבש, הם רק רוצים ללטף".

המסע בעקבות פירושקה חושף תקופה קשה בתולדות הונגריה, שהיתה נתונה תחת משטר דיכוי סובייטי. ראש הממשלה, שנבחר באותה שנה, עורר תקוות לרפורמות שייטיבו עם האזרחים, אך אולץ להתפטר. רובין מתאר חיים של עוני מנַוול, של מצוקה שמועברת מדור לדור ואף מעמיקה. אמה של פירושקה היתה זונה. היא ילדה חמישה ילדים מארבעה אבות שונים, שאף אחד מהם לא תרם לגידול ילדיו. פירושקה עצמה היתה כבר בגיל שבע-עשרה אם לבן ולבת, שנלקחו ממנה והוחזרו לה לסירוגין. היא היתה שתיינית, התרועעה עם החיילים הסובייטים במחנה הסמוך לעיירה, ושכבה עם גברים תמורת טובות הנאה זעומות. אשמה ברציחות או לא, תחושת הרחמים כלפיה בלתי נמנעת.

בשולי הדברים, מעניינות התיאוריות שפיתחו תושבי העיירה כדי להסביר את ההיעלמויות. אצבע מאשימה הופנתה אל היהודים – ניצולי שואה ששבו לביתם – בטענה שהם משתמשים בדם הבנות כדי לשפץ את בית הכנסת. אצבע אחרת הופנתה כלפי הרוסים, שלכאורה משתמשים בבנות לצרכי מחקר החלל, ומשגרים אותן בלווינים נסיוניים.

"התמימוֹת" הוא ספר מוזר משהו. לצד תיעוד נרחב של הפרשה, הוא בעצם מתעד את נפשו של הכותב, ושני נושאי התיעוד נותרים בלתי מפוענחים. אני תוהה אם סילארד רובין, לו האריך לחיות מעבר לשמונים ושלוש שנותיו, היה מצליח לשרבט את המילה "סוף" בסיומו של הטקסט ולשחרר אותו לפרסום. אני נוטה להניח שלא. למרות כתיבה טובה וחומלת, משהו בספר נותר מאוד פרטי וסמוי, והיצירה כולה עוררה בי רגשות סותרים. אולי כך חש רובין מול התמונה.

Aprószentek – Szilárd Rubin

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מהונגרית: דוד טרבאי

מודעות פרסומת

וראמו / ססר איירה

990205

וראמו, עובד ציבור בקולון שבפנמה, כתב בתוך לילה אחד פואמה בשם "המזמור של הילד הבתול", שנחשבה אחר-כך ליצירת מופת, המקור והפסגה של האוונגרד הנועז והנסיוני. בכל חמישים שנותיו קודם לכן לא כתב דבר. אחרי שהפואמה פורסמה, מספר ימים לאחר כתיבתה, לא המשיך ליצור. המספר הכל-יודע של "וראמו" טוען כי "כל יצירת אמנות שמאפשרת שחזור של הנסיבות המוחשיות שהולידו אותה, היא יצירת אוונגרד. לעומת יצירת האמנות המקובלת, שהופכת את המניעים ואת ההשלכות לנושא המרכזי שלה, ובכך סוגרת על עצמה את הגולל באופן הזייתי, הרי שיצירת האוונגרד נותרת פתוחה לתנאי הקיום שלה". הספר משחזר, אם כך, את נסיבות הולדתה של הפואמה.

הכל החל באותו בוקר בשנת 1923 בו קיבל וראמו את משכורתו בשני שטרות מזויפים של מאה פסו כל אחד. במקום למחות בו-במקום, נתקף אלם, טמן את השטרות בכיסו, ויצא אל יום של חרדות, חושש פן יואשם בהחזקת כסף מזויף. כששב אל הבית, אותו חלק עם אמו הסינית, פנה לעסוק בתחביבו – חניטת בעלי חיים ושילובם במיצגים. הפעם ניסה לחנוט דג (ומכאן ההשראה לכריכת הספר) ולהציבו בעמדת מנגן בפסנתר. הספר מתאר במפורט את אירועי אותו יום, חלקם הגיוניים, כמו קבלת המשכורת והחשש בשל הזיוף, חלקם הזויים, כמו הישארותו של הדג בחיים למרות החניטה, ולא אכנס לכולם. אדלג אל הערב: וראמו יצא לצעידה היומית הקבועה, שמע, כרגיל, קולות בתוך ראשו, היה עד, שלא כרגיל, לתאונה, נחשף אל השוק השחור, והתוודע אל שלושה מו"לים שהיו מוכנים לפרסם כל דבר, כולל הרשימות שוראמו ערך כדי לתעד את תהליך החניטה. אחרי הפגישה איתם שב לביתו, וכאמור כתב את הפואמה.

קראתי את הספר בשילוב של הנאה ובלבול. העמודים הראשונים הרשימו אותי, וציפיתי בסקרנות לגלות את נסיבות הכתיבה הפתאומית, ואת האופן בו ייחלץ וראמו ממצוקת הזיוף. אבל הסיפור לא נמשך באופן הלינארי הצפוי, אלא נע באופן חופשי, שהצטייר כמעט ספונטני ובלתי מתוכנן, בין מציאות מתקבלת על הדעת להזיה. ובכן, בלבול אינו הפאזה החביבה עלי, ובספרות – כמו בחיים – אני מחפשת את העוגן ההגיוני היציב. בערך במחצית הספר החלטתי שמצאתי אותו: "הספר הזה, אף על פי שהוא בנוי כרומאן, עוסק בתולדות הספרות". אני כותבת 'החלטתי שמצאתי' ולא 'מצאתי', כי עדיין, גם אם זו נקודת המבט שממנה יש לבחון את הספר, לא הכל נקשר אליה. אולי לא הכל אמור להקשר, אולי כן, ואני לא ערה לקשר. מכל מקום, רובו של הספר סובב סביב הכתיבה, מתייחס לספרות נסיונית, דן במקורות ההשראה, במבע המשולב של גוף ראשון עם גוף שלישי, ביצירת מיתוסים, בתהליך הכתיבה ועוד. בשולי הדברים איירה מלגלג על עובדי הציבור, מספר מעט על פנמה בתקופה האמורה, ומפתח כמה נושאי משנה צדדיים.

ציטוטי הביקורת שעל הכריכה, וכן אחרית דבר מאת הסופר הספרדי אנטוניו חימנס מורטו, מתיחסים אל איירה כאל מהפכן פורץ דרך גאוני. מורטו כותב כי איירה "עושה כשפים. כשפים אמיתיים, חסרי פשר ומפתיעים, שאת סודם אנחנו עדיין לא מסוגלים לפענח". אני לכשעצמי לא השתכנעתי. לטעמי, יש בספר, לצד רעיונות טובים וקטעים משכנעים, גם משהו אגבי, כמעט לא אכפתי, או אם לצטט את אחת הביקורות, "או שאנחנו עומדים לפני אחת הפואטיקות הרדיקליות ביותר של הספרות העכשווית, או שהכל בעצם אי-הבנה אחת גדולה". אני תוהה אם הסופר התכוון אל עצמו כשכתב לקראת סיום כי, "כשיצירה מכה בסנוורים בזכות חדשנותה וסוללת נתיבים שלא דרכה בהם רגל אדם, אזי אין טעם לחפש את ערכה בה עצמה, אלא בשינוי שהיא מחוללת ברגע ההיסטורי שהוליד אותה". אני מעדיפה יצירה שערכה טמון בתוך עצמה.

אם הסקירה הזו מבולבלת, זה אינו מקרה. עברו שלושה ימים מאז שקראתי את הספר, ועדיין לא הצלחתי לענות לעצמי על השאלה "אז מה היה לנו?". מנקודת המבט של העוגן האמור, זהו ספר עמוק ומעניין. מה שאינו מרותק אל העוגן, מרחף לו בחלל הספרותי ומסרב להתכנס להגדרה כלשהי.

אסכם כך: שווה התנסוּת.

Varamo – César Aira

תשע נשמות וכרמל

2018 (2002)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

הפונקציה השביעית של השפה / לורן בינה

hafunkzya_vashvieit2

ספרו של לורן בינה, " HHhHלמוח של הימלר קוראים היידריך", הרשים אותי בסגנונו המקורי, במעורבות העמוקה של הסופר בסיפור ההיסטורי, ברגש ששפע ממנו, ובהיקף הידע של הכותב. משום כך ציפיתי בסקרנות לספרים נוספים פרי עטו. "הפונקציה השביעית של השפה" נכתב אף הוא באותה יחודיות מלהיבה, ובכל זאת לא הצלחתי להתמיד בקריאה עד סופו.

ב-26 בפברואר 1980 יצא מבקר הספרות רולן בארת מפגישה עם פרנסואה מיטראן, שהיה אז מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ומועמד לנשיאות. משאית פגעה בו כשחצה את הכביש, וחודש לאחר מכן נפטר בארת מפצעיו. לורן בינה פיתח עלילה בלשית סביב תאונה זו. כשמתגלה שתעודת הזהות של בארת נעלמה בעודו מוטל על הכביש, נכנסת המשטרה לתמונה. נסיונותיו של המפקח ז'אק באיאר לברר אם היו לבארת אויבים שחפצו במותו, מובילים אותו אל לבו של עולם הרוח הצרפתי ואל נבכי הפוליטיקה הצרפתית. הוא נוסע אל האוניברסיטה הנסיונית בוואנסן כדי ללמוד מעט על הסמיוטיקה, אחד מתחומי עיסוקו של בארת. באוניברסיטה הוא פוגש את המרצה סימון הרצוג, ומאלץ אותו להצטרף אליו בחקירת התאונה, שמתחילה להצטייר כנסיון רצח. באיאר, שמתהלך בעולם הספרות והפילוסופיה כסומא, נזקק להרצוג כ"מתורגמן". בארת, כך מתברר, הראה לפני מותו לאחד ממאהביו דף נייר שהכיל הסבר על הפונקציה השביעית של השפה, פונקציה נוספת לשש שטבע הבלשן רומן יאקובסון. יתכן שבדף זה טמון סוד הרצח, אם אכן היה זה רצח.

כפי שאולי אפשר להתרשם מן הפיסקה הקודמת, הספר שופע ידע בתחומים מעניינים. הבעיה, בעיני, היא בגודש. נדמה שכל סופר וכל פילוסוף בן התקופה נוכח בעלילה. הסיפור הבלשי, מרדפי מכוניות, רצח באמצעות מטריה מורעלת – כל אלה הם אמנם הציר הפורמלי של העלילה, אבל היחוד שלהם נובע מן ההקשרים התרבותיים, וככל שאני אוהבת ספרים ששולחים אותי ללמוד, מצאתי את עצמי מבלה יותר בחיפוש הֶקשֵרים אלה באמצעות האינטרנט מאשר בקריאת הספר. סביר להניח שלורן בינה כתב ספר מבריק, ואני קצת מקנאת במי שבקיא ברקע התרבותי וזוכה ליהנות מהניואנסים, אבל מבחינתי הוא כשל בהנגשתו, או אולי כיוון לקהל מצומצם שאיני נמנית אתו. אחרי כמאה עמודים התייגעתי ונטשתי.

La Septieme Fonction du Langage – Laurent Binet

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: ארז וולק

כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת / יאיר גרבוז

l_32-204481

כותרת משנה: ציורים מספרים ביוגרפיה

לפני שנים רבות קראתי את ספרו של יאיר גרבוז, "תמיד פולני", והוא זכור לי כמשעשע ברובו. למען האמת, זה הפן היחיד ביצירתו של גרבוז שהיה מוכר לי. כשהזדמן לידי "כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת", חשבתי שזו הזדמנות לשחזר חווית קריאה נעימה, לטעום מעט ביוגרפיה פרטית וציבורית, וללמוד אודות מכלול יצירתו, כפי שמרמזת כותרת המשנה.

גרבוז כותב בכשרון סיפורי, ואת קטעי הביוגרפיה קראתי בענין ובהנאה. הוא מספר על חייו כילד בגבעתים, על בית הוריו, על שרותו הצבאי, על האהבה ממבט ראשון, על חווית היות צייר בקיבוץ, על חווית ההוראה, ועל התפתחותו כאמן. לשונו חדה, אבחנותיו מושחזות, והוא מצליח להחיות מקומות ודמויות. גרבוז מבקר את סביבתו ואת עצמו באותה מידה, אם כי, כפי שקורה לעתים קרובות אצל אנשים היורדים על עצמם, הביקורת העצמית כרוכה במידה רבה בהערכה עצמית גבוהה שמנסה להסתתר ונכשלת.

הבעיה, מבחינתי האישית, היא שרובו של הספר פחות סיפורי ויותר פרשני. גרבוז מתייחס ליצירותיו בפירוט רב, כולל טכניקות של יצירה ויזואלית, מובאות רבות מיצירות טקסטואליות, וגלגוליהן של עבודות מחומר הגלם אל היצירה המוגמרת. מכיוון שהקטעים הביוגרפים הם לגמרי מוכווני יצירה, הספר הוא במידה בלתי מבוטלת ביוגרפיה של היצירות ופחות של היוצר, למרות שאי אפשר להפריד בין השניים. אודה ואתוודה שבפרקים רבים לא ירדתי לסוף דעתו (ובאופן משעשע גם הוא עצמו לא תמיד ידע להסביר מה רצה לומר בקטעי פרוזה ושירה שכתב לפני שנים רבות). ניצלתי את ההזדמנות לעיין בציוריו הזמינים ברשת, ולמרות שטעמי נוטה לכיוונים אחרים כמה מהם נשאו חן בעיני. אסתפק בהנאה החזותית ללא פרשנויות.

בשורה התחתונה: ספר לשוחרי גרבוז.

עם עובד

2000

הספר אשר לאמי / אלבר כהן

129650_1_det

אמו של אלבר כהן נפטרה ממחלת לב בצרפת בשנת 1943. בנה, ששהה במהלך המלחמה בלונדון, פרסם אחת-עשרה שנים אחר-כך את "הספר אשר לאמי", קינה נוגה שופעת חרטה וגעגועים.

כאלה היו חיי הרגש של אמי הצדיקה. לא בדיוק הוליווד, כפי שאתם רואים. מחמאותיהם של בנה ובעלה ואושרם – זה היה כל שביקשה מהחיים. אלבר כהן מתאר אשה פשוטה שנישאה בשידוך, וחייה התרכזו בביתה, בברית עם בעלה ובמסירותה המוחלטת לבנה: לכל הנשים האחרות יש אני קטן עצמאי, חיים משלהן, צמא לאושר פרטי, מנוחת-לילה שהן שומרות עליה מכל משמר, ואבוי למי שיפריע. לאמי לא היה אני, אלא בן. בחייה היתה בעיניו מובנת מאליה, המרכז היציב של חייו, זו שקיימת עבורו ובשבילו בכל רגע ורגע. אחרי מותה הוא מרגיש עד כמה נזקק לה, עד כמה היתה משמעותית עבורו באהבתה חסרת הגבולות, בהערצתה אותו, בעצם קיומה.

הבן שהתייתם מכה על חטא. על כל אותן פעמים שבהן התבייש בפשטותה לעומת חוגי החברה המתוחכמת בהם התחכך, על כל אותן פעמים בהן הניח לה לחכות לו בעודו מעדיף חברת נשים מזדמנות, על שובו המיידי לתענוגות אחרי ביקוריה אצלו בעוד היא מתייפחת בדרכה חזרה לביתה. הוא אף מרחיק לכת וכולל את חטא החיים בין עוונותיו, חייו שלו לאחר מותה. אין הוא מסוגל לשאת את החידלון המוחלט שבמוות, וביאושו נראים לו החיים חסרי משמעות. איזו מין מהתלה היא זו? הוא שואל, לשם מה כל האהבה ותשומת הלב והצחוק והעצב והמסירות? וכל זה, כל זה, לשם מה? לחינם. כדי שסופה יהיה בבור.

סגנונו של אלבר כהן הוא שילוב של תשומת לב עדינה למחוות קטנות, המשרטטות בקווים דקים ומדויקים את מהותה של אמו, עם מלודרמטיות גורפת, המקצינה כל בדל רגש עד כדי הלקאה עצמית האוסרת כל שמחה. הוא אמנם מציב יד זכרון אוהבת לאם, אך מאלפת העובדה שאין הוא מזכיר את שמה ולו פעם אחת, כאילו תמצית קיומה היתה להיות אמו, לא ישות מובדלת. בזמן שהוא בוכה עליה הוא מבכה גם את אובדן אהבתה אותו: עם היקרים לי ביותר, ידידים, בת ונשים אוהבות, תמיד חייב הייתי להעמיד פנים במקצת, להסתיר קמעה. עם אמי לא צריך הייתי להיות אלא אני-עצמי, על פחדי, חולשותי העלובות, יסורי גופי ונפשי. הם לא גרעו מאהבתה אותי. אהבת אמי שאין דומה לה.

למרות שכמה מן ההיבטים בקינה זו מטרידים בעיני, "הספר אשר לאמי" הוא מחווה מרגשת, שאינה יכולה שלא לגעת ללב.

Le Livre de ma Mère – Albert Cohen

זמורה ביתן מודן

1981 (1954)

תרגום מצרפתית: ניצה בן-ארי

נזירה / מרקו לודולי

6409_b2

כשאמרנטה היתה בת שש-עשרה היא הודיעה לאמה על כוונתה להיות נזירה. אמרנטה גדלה כילדה חששנית, בת לאב מהמר ולאם שלדברי בתה, גם היא לא אהבה מאוד את החיים. היא לא היתה דתיה, לא ביקרה בכנסיה, אבל הבינה שהעולם אינו מתאים לה, ובחרה בטוהר וביציבות שמייצגת הנזירוּת: אם נכנסתי למנזר, זה היה כי כאן הבטיחו לי קיבעון מוחלט, משהו כמו אויר ממוזג שאינו מושפע מחילופי העונות: הובטח לי הנצח, או לפחות מקדמה על חשבונו. מספר שנים אחר-כך היא עדיין מיחלת לאות מאלוהים שבחרה נכון, שזהו מקומה, אבל למי שחי בתחושה שהכל הוא לא-כלום, אין נחמה. למי שאינו מאמין, האל מושיט רק את היעדרותו.

במנזר התפקידים אינם מוקצים על פי התאמה, אלא על פי החלטתה של אם המנזר. אמרנטה, שאינה אוהבת ילדים, מתמנה למורה בכתת הגן. כאן מזדמנת לה היכרות עם לוּקה, ילד שתקן ומסוגר, שלמלים הבודדות שהוא אומר היא מתיחסת כאל האות שביקשה ולא קיבלה מאלוהים. בעקבות "הוראותיו" היא מעזה לצאת מן המנזר, לחוות את העולם הבלתי מוגן – שהרי בחרה בטוהר בטרם הכירה את החטא – ולהשלים סוף סוף עם בחירותיה.

סגנונו של מרקו לודולי שירי ונאה, ובמהלך הקריאה חשבתי שהוא מעלתו העיקרית של הספר. לעלילה התקשיתי להתייחס ברצינות, משום שהארועים המתוארים בה נגועים מאוד באוירה של הזיה, והיתכנותם מוטלת בספק. כשישבתי לכתוב את הסקירה הייתי בטוחה שהיא תסתיים באי-המלצה, אבל במבט לאחור, עיקרי הספר, כפי שפורטו למעלה, צפו ועלו מתוך ההזוי והמעורפל, והוא נראה לי כעת מעניין יותר מאשר בעת קריאתו. לפיכך, זו המלצה מלווה הסתיגויות.

Sorella – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2017 (2008)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק / גייל פארנט

shilalevin_master

"שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" הוא מכתב התאבדות משעשע-מדכא. שילה היא יהודיה רווקה בת שלושים, בעידן (שנות השבעים של המאה העשרים) שבו נשים חייבות להתחתן, ורצוי בגיל צעיר, וָלא הן נחשבות פגומות. עודף משקל הוא גם חטא וגם מכשול בדרך לחתונה הנכספת, ודיאטות פלא הן כורח תרבותי. גם בחזית התעסוקה המצב אינו מזהיר, כשנשים מיועדות לאייש משרות הוראה או הדפסה בלבד, ובמקרים ממוזלים בודדים נופל בחלקן הכבוד לשמש כיד ימינם של מעבידים עשירים וידוענים, מה שמקנה להן חמש דקות תהילה על דפי אחד המגזינים הפופולרים. לשילה נמאס: היא רווקה מבוגרת, סוחבת עודף משקל, ועובדת כמורה בניגוד לחלומותיה. אחותה הצעירה והרזה ממנה כבר נשואה ואם, אל חברתה הטובה נמשכים גברים כמו עש לאש (ואחרי תקופות התאהבות קצרות היא נוטשת אותם בשל נימוקים כבדי משקל כמו הצבעה לניקסון או חוסר התלהבות מסלנינג'ר). על הוריד יושבת לה אמה, שכמו יצאה מספר הדרכה לאמהות יהודיות מהגיהינום. יוקר הדירות בניו יורק מאלץ אותה להסתפק באזורים דלים ובמגורים צפופים. מערכת יחסים ארוכה, שהתנהלה מתוך הלך רוח של "שיהיה, עד שיגיע הדבר האמיתי", מתפוגגת, והעתיד נראה כמו עוד מאותו שום דבר. אז היא מחליטה להתאבד.

הכריכה העליזה, כמו גם כמה פרסומים שהבטיחו ספר כייפי, גרמו לי לצפות לספר קליל. בפועל, למרות כמה שורות מחץ שהצחיקו אותי, ולמרות הכתיבה הקלילה לכאורה, מדובר בספר כבד ומדכדך. שילה שנונה וצינית, אבל חייה הם סיפור של החמצה גורפת. עיקר הכשלון שלה הוא באופן שבו היא מאמצת את המוסכמות שהיא מבקרת במכתבה. אפילו השחרור שהביאו שנות השישים עובר לידה, ונראה לה יותר כעול מהזדמנות. בשום רגע במהלך חייה היא אינה מנסה לצאת מן הקופסה שבה מיקם אותה גורלה, ואינה מגדירה את עצמה בעצמה. במקום להחריג את עצמה מהממוצע, היא בוחרת במו ידיה בשגרתי ובמוסכם, ואת תסכוליה פורקת על הנייר. לא ייפלא איפה שלא רק סביבתה רואה בה כשלון, אלא אף היא עצמה מתיחסת אל עצמה כך, לא מצפה מעצמה ליותר.

למרות שהספר נקרא בקלות ובשטף, באיזשהו שלב קצת קצתי בו. אם הנושא הוא הרווקות המעיקה, אפשר היה לקצר ולהמנע מחזרות. אבל יש לי רושם שהסופרת ביקשה להעניק לו מעט יותר עומק ונפח, והצליחה בכך באופן בולט על רקע השטחיות הכללית בתיאור הקשר הקצר של שילה עם גבר שחור. הבחור היה דוחה, ולו היה לבן לא היתה לה שום בעיה לדחות אותו. אבל לדחות גבר שחור יכול להתפרש כגזענות: "קרה לכם פעם משהו כזה? הסכמתם לקבל מאדם שחור מה שבשום פנים ואופן לא הייתם מוכנים לקבל מאדם לבן, רק מפני שפחדתם לפגוע בו? אנחנו אפילו לא יודעים כמה דעות קדומות יש לנו". התבוננויות נוספות שכאלה היו מעלות את רמתו של הספר. הסופרת עצמה, בראיון עם המתרגמת, אמרה: "האמת היא שלא קראתי את הספר מאז שכתבתי אותו. אם הייתי קוראת אותו היום הייתי רוצה לשפר אותו".

למרות שהספר נטוע בתקופתו, ולמרות שינוי הערכים שחל מאז, הסוגיות שבהן מתחבטת שילה תקפות גם היום ברמה זו או אחרת – ההתיישרות לפי מוסכמות, ההגשמה או כשלונה בתוך המשפחה ומחוץ לה, ההתנגשות בין החלום למציאות. השילוב בין הסגנון החביב והנושאים שבספר עושים אותו קריא ורלוונטי.

התרגום של שלי גרוס מוצלח. הערות השוליים שלה מיותרות. בספרי עיון ובספרים מוערים יש מקום להערות מרחיבות, בספרי פרוזה הן צריכות להצטמצם למינימום ההכרחי. כששילה מזכירה את ברברה סטרייסנד בהקשר של אפה הבולט שלא עבר ניתוח, לא מעניין אותי לקרוא שהיא כיכבה בסרט של גייל פארנט. כשמוזכר בטקסט יום העבודה, המנהגים האופנתיים הכרוכים בו, שאינם קשורים לסיפור, אינם צריכים לעכב את הקריאה. וביקורת על התרגום הקודם גם היא אינה ממין הענין.

בשורה התחתונה: ספר בסדר

Sheila Levine is Dead and Living in New York – Gail Parent

תכלת

2018 (1972)

תרגום מאנגלית: שלי גרוס

מכתבים אל סופר צעיר / קולום מק'קאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed79bd7aad791d799d79d_d790d79c_d7a1d795d7a4d7a8_d7a6d7a2d799d7a82

כותרת משנה: עצות מעשיות ופילוסופיות

קולום מק'קאן, סופר מצוין, שהעניק לנו את "לחצות אוקינוס", "הצד האחר של האור", "זולי" ו"יסתובב לו העולם הגדול", הוא גם מרצה בלימודי כתיבה לתואר שני. בספר זה ריכז את העצות שהוא נותן לסופרים בהתהוות.

האם אפשר ללמוד להיות סופר? כנראה לא, או בלשונו של מק'קאן, "אתה לא חייב ללמוד כתיבה כדי לדעת לכתוב […] הסופר כותב. הוא מתיישב על התחת… וכותב". מק'קאן עצמו לא למד, משום שלא התקבל לאף אחת מן התכניות אליהן ביקש להצטרף. הוא סבור שלימוד מסודר מקצר תהליכים, מספק ביעילות כלים שלוקח זמן ומאמץ לסגל באופן עצמאי. סדנאות כתיבה, לדעתו, אינן מלמדות אלא מאפשרות, ודי בזה.

כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר, כמה מן העצות הכלולות בו מעשיות וכמה מהן פילוסופיות. העצות המעשיות כוללות, לדוגמא, כללים לכתיבת דיאלוג, היצמדות לשפה תקנית או סטיה ממנה, שימוש בפיסוק, גיוס סוכן, התיחסות לביקורת. מצאתי בספר כמה אבחנות, כשקוראת ספרים מקובלות עלי בהחלט, אפילו הכרחיות. מק'קאן סבור, ואני מסכימה אתו, שטכניקת הכתיבה אינה צריכה להיות גלויה לקורא, ושוב בלשונו "הקוראים לא ירצו לראות את היסודות וגם לא את הכבלים בקירות, אפילו לא את תכניות הבית". הוא עומד על ההכרח במענה לשאלה למה הספר נכתב, ועל ההיכרות העמוקה שצריך הסופר להכיר את דמויותיו כדי שיוכל להציגן באמינות בפני הקוראים.

העצות מן הסוג הפילוסופי אמנם מופנות לסופרים, אך כוחן יפה בעצם לכל תחום עיסוק. הוא מטיף להתמדה, להעמקה, לאי-ויתור, להרחבת אופקים, לדחיקת גבולות, ותחת הכותרת "אל תהיה שמוק", הוא מטיף ליחסי אנוש טובים. נדמה שהוא תובע מן הסופר לראות בעיסוקו את חזות הכל, כמעט מלאכת קודש. אולי זו הדרך הנכונה להישגיות ולהגשמה.

הספר אינו מה שציפיתי שיהיה. קיויתי שיספק הצצה אל חדר העבודה של מק'קאן, שיספר על כפים קטנים מעולמו, שיפגין את המעוף והמקוריות שבספרי הפרוזה שלו. מק'קאן בחר בדרך אחרת, שילוב של ססמאות מוטיבציה – יכולתך לדחוף את עצמך עוד צעד אחד קדימה היא שתייחד אותך – עם עצות מעשיות. העצות מדויקות ומועילות וראויות מאוד לתשומת לב, אך הספר, בעיני, פונה לקהל מצומצם, ואין בו כדי להלהיב את הקורא שאינו נמנה עם קהל היעד.

Letters to a Young Writer – Colum McCann

עם עובד

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

צבע השמים שלנו / אמיטה טראסי

989385

מוקטה נולדה בכפר הודי, בת ונכדה לשושלת של דֶוודָאסיס, משרתות האל, כינוי מכובס לזונות. בנות הקסטה הנמוכה הוקדשו לאל בעודן ילדות צעירות, נאנסו על ידי בני הקסטות הגבוהות, ונדונו לחיי זנות. אמה של מוקטה ביקשה למלט אותה מן הגורל המיועד לה, אך כשלה. לאחר שמוקטה נאנסה ואמה מתה, התמזל מזלה ואחת מנשות הכפר שכנעה את בנה, שפעל להצלת ילדים יתומים, לקחת את הילדה למומבאי. בניגוד למנהגו למסור את הילדים לבתי יתומים, את מוקטה שיכן בביתו, שם פגשה את בתו טארה. למרות תנאי החיים השונים של השתיים – טארה זכתה לילדות רגילה, כולל השכלה מסודרת, מוקטה ביצעה מטלות בבית – צמחה ביניהן בהדרגה קירבה שהפכה לחברות. עולמן התהפך סמוך לאחר פיגועי התופת בעיר ב-12 במרץ 1993, בהם נהרגה אמה של טארה, כשגבר זר נכנס לביתן, וחטף את מוקטה מול עיניה ההמומות של טארה. אביה של טארה סיפר לה שמוקטה מתה, והאב ובתו היגרו לארצות-הברית. הספר נפתח אחת-עשרה שנים אחר-כך, כשטארה חוזרת להודו, ומנסה לחפש את חברתה.

מזה כעשרים שנה תופעת הדוודאסיס אסורה בהודו על פי החוק. למרות זאת, סקר משנת 2013 מצביע על קיומן של 450,000 נשים במעמד זה. חשיבותו של הספר הוא בהעלאת הנושא למודעות, ובהדגשת העוול הנורא הנגרם לילדות רכות בשנים, שנדחפות "להתקדש לאל" מתוך עוני ומצוקה הכרוכים בין השאר בשיטת הקסטות. באתר של הסופרת ניתן למצוא פרטים נוספים על הסיפור שמאחורי הספר, וכן קישורים לארגונים המנסים לסייע לנשים.

הספר מסופר בקולותיהן של שתי הבנות. הוא נע כרונולוגית קדימה עם הבזקים רבים לאחור. נוסף לתופעת הדוודאסיס, הוא עוסק בחברות, בהתבגרות, ביחסים בין המעמדות בהודו, ובעוני המחפיר המוביל לאלימות ולאומללות. ספרותית הוא אינו מרשים במיוחד. הוא סובל משטחיות מסוימת בהתבוננות אל פנים נפשן של הדמויות הפועלות. כמו כן, ויתור על חזרות ועל סיפורים צדדיים היה מעצים אותו. יחד עם זאת יש בו קטעים מרגשים, ואני יכולה לדמיין אותו כסרט נוגע ללב ובעל מסר חד ומשפיע.

בשל המציאות שמאחורי הסיפור הבדוי אני ממליצה על קריאתו.

The Color of Our Sky – Amita Trasi

אריה ניר ומודן

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא

אהבה מסותרת / חנה טואג

7ycona7tjgy70exgnk

הסקירה מכילה ספוילרים

נערה יהודיה ונער מוסלמי נפגשים בשוק בלוד. היא תלמידת תיכון דתי, שיצאה לשוק בשליחות אמה. הוא תלמיד תיכון המסייע בפרנסת משפחתו. המשיכה ביניהם מיידית. הקשר, שבתחילתו סבב סביב הכנת שיעורי בית יחדיו, התפתח לחברות ולאהבה. ברור להם שלא יזכו לקבל את אישור משפחותיהם לחיבור ביניהם, ולכן הם נאלצים להפגש בחשאי. כשאחיו ואחותו התאומים של הנער נהרגים על פסי הרכבת, אמו מתקשה להשאר בעיר, והמשפחה עוברת לכפר בגליל. הנערה, שבינתים נכנסה להריון, כותבת מכתב פרידה להוריה, מתאסלמת, והולכת בעקבות האהבה.

הספר פוגש את השניים חמש-עשרה שנים מאוחר יותר. מן ההריון הלא צפוי נולדו להם תאומות, אליהן נוספה אחות צעירה, כעת בת שלוש. בין שני הריונות אלה חוו בני הזוג לידת ולד מת וארבע הפלות. אמו של הבעל, שמעולם לא השלימה עם כניסתה של היהודיה לחייהם, דורשת מבנה לקחת אשה שניה שתלד לו בנים. תשכחו מכל הסיפורים הקשים על נערות יהודיות תמימות, שהלכו אחרי גברים מוסלמים, ונפלו קורבן לשוביניזם בוטה ולאלימות. הספר מציג סיפור אהבה יפה ונוגע ללב. ורדה, או ו'רדה בפי בעלה, וח'מודה, גברו על קשיי חייהם ועל איבת הסביבה, ואהבתם איתנה ונוגעת ללב. ח'מודה, ששאף להיות מהנדס, ויתר על חלומו לאחר שאביו, שהיה פועל בנין, נהרג בנפילה פיגום, והוא נחלץ למלא את מקומו. ו'רדה מתמודדת עם איבת חמותה ועם גידול ילדה חריגה. היומיום אמנם מרחיק את בני הזוג זה מזה, אך קרבת הלבבות נשמרת.

איזה סיכוי יש לזיווג הזה על רקע הרגשות הלאומנים שמתעוררים מדי פעם בכפר? לנוכח הקיפוח שמרגיש ח'מודה כשבקשתו לרכוש דירה בעיר נדחית בשל מוצאו? בסביבה של פעולות תג מחיר ואלימות השבאב? איך אפשר להתמודד עם בדידותה של ו'רדה שנותקה לחלוטין ממשפחתה? עם יסורי דור ההמשך שאף פעם לא ירגיש שייכות מוחלטת למקומו, ותמיד יזכירו לו את חטא מוצאו המעורב?

לאהבה הזאת יש תג מחיר, לא זה שנכתב על הקירות באותיות נוטפות דם, אלא זה שנחרת בלב: מחיר הפחד ומחיר האי ודאות ומחיר הזהות וקללת הזהות, וחבל דק נמתח ביניהם, ואתה מלהטט עליו כמו לוליין בין שמים וארץ. החבל דק כמו חבל הטבור. או שזורם בו דם ואתה חי, או שזורם בו ארס ואתה מת.

הסופרת מספקת לו'רדה מעין הצצה אל עתידה, כשהיא מפגישה אותה עם אשה יהודיה לשעבר, שנישאה אף היא לבן הכפר, ובזקנתה נותרה בודדה ודחויה, מאבדת בהדרגה את שפיותה. עוד נשים דוגמתה נקרות בדרכה, או שהיא שומעת עליהן, ומסיפורי כולן עולה בדידות, אפילו חרטה שאינה מובעת במלים. אחרי שהיא ממיטה על ראשה של ו'רדה אסון גדול, הסופרת שוברת את הקשר הזוגי, ושולחת את ו'רדה חזרה אל המקום שכבר מזמן אינו מחכה לה, עיר ילדותה לוד. מכיוון שהעלילה כולה מכוונת אל השבר, שמצטייר כבלתי נמנע, נוצרת תחושה לא נוחה של ספר עם אג'נדה. אמנם המסר אינו גזעני, אלא מאפשר את קיומה של האהבה, אך בשורה התחתונה הוא חד ובהיר: ערבי ויהודיה הם כמו שמן ומים שלעולם לא יתערבבו. בהרחבה, אפשר למצוא כאן מסר קודר לגבי עתיד משותף כלשהו לשני העמים.

חנה טואג כותבת יפה, בכושר תיאורי ניכר, וביכולת התבוננות דקה בנפשות גיבוריה. הקריאה בספר שוטפת, הדמויות רב-מימדיות ואמינות, ונושאי ההורות והשכול השזורים בו נוגעים מאוד ללב. לטעמי, אפשר היה לקצר ולקצץ בחזרות, אבל פרט לכך, ופרט לאי הנוחות שהזכרתי קודם, "אהבה מסותרת" מציע חווית קריאה טובה.

כרמל

2018