איש המרתון / ויליאם גולדמן

במנהטן גבר מזדקן נרגן מתעקש לנסות לעקוף רכב שבו נוהג גבר מזדקן אחר. ברחובות ניו-יורק יוצא ט.ב. לוי מדי יום לריצה, בשאיפה להיות אלוף מרתון. ללוי, הבחור הגמלוני, זוכה מלגת רודס ודוקטורנט להיסטוריה, יש שאיפה נוספת, עזה לא פחות, לטהר את שמו של אביו, שהתאבד אחרי שנרדף בתקופתו של הסנטור מקארתי. בארצות-הברית ובאירופה משוטט לו סוכן חשאי המכונה סקילא, וחושד כי הוא מאבד מיכולותיו וכי מנסים להתנכל לו. בדרום-אמריקה מתכנן טיפוס רחב-כתפיים וקירח לצאת לארצות-הברית, למרות שהיה עדיף בשבילו להסתתר. כל הסיפורים הנפרדים הללו מתחברים בערך במחציתו של הספר בעלילה שכרוכים בה יהודים ונאצים, אנשי ביון ואנשי אקדמיה, כל אחד והאינטרסים שלו.

קראתי את הספר לפני שנים רבות וזכרתי אותו לטובה. בקריאה חוזרת הוא לא הרשים אותי. הכתיבה של וויליאם גולדמן נעימה לקריאה, רגישה לפרטים, שנונה במינון מוצלח, והוא מצליח לייצר מתח. אבל הדמויות די שטחיות, והסיום, שאמור להיות מפתיע, חלש. בנוסף, יש בספר אמירות צורמות שלא היו נכתבות היום, וקצת מפתיע שעברו בשלום בשנות השבעים. כך, לדוגמא, קבוצת הדוקטורנטים כוללת אפרו-אמריקאי אחד שמתואר במלים "כושי שנחשב בעיני יודעי-דבר גאון עולה ראשון מבני הגזע השחור", ועל הומוסקסואל שמסתיר את נטיותיו נכתב כי "שיחק את תפקיד הגבר הנורמלי במיומנות מושלמת".

הספר עובד לסרט מצליח בכיכובם של דסטין הופמן כלוי, ושל לורנס אוליביה ורוי שניידר.

Marathon Man – William Goldman

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

בעירה / מייגה מג'ומדר

שלוש דמויות מספרות את עלילת "בעירה". ג'יוואן, אשה צעירה, נחשדת על לא עוול בכפה בהשתתפות בארוע טרור קטלני; לאבלי, טרנסג'נדרית, שואפת להיות שחקנית, ולומדת אנגלית בעזרתה של ג'יוואן; ומר חינוך גופני, מלמד בבית הספר שבו למדה ג'יוואן. שני האחרונים בטוחים שהצעירה חפה מפשע. כל השלושה הם תושבי שכונת עוני, בעלי סיכויים קלושים בלבד להחלץ ממעמדם.

בעוד ג'יוואן נמקה בכלא ומקווה שהטעות שהביאה אותה אליו תתברר, חייהם של שני האחרים מקבלים תפנית חיובית. לאבלי זוכה בהזדמנות לככב בסרט, והמורה מתגלגל איכשהו למשרה פוליטית שמשפרת את איכות חייו. התפניות הללו מגיעות עם תג מחיר שלא הם עתידים לשלם, שכן הם נדרשים לבחור בין נאמנותם לאמת שתציל את ג'יוואן ובין ההזדמנויות הטובות שנפתחות בפניהם.

מייגה מג'ומדר מוליכה את הקורא אל חייהם העצובים של אנשי השוליים בהודו, אל השחיתות הפושה בכל, אל שנאת המוסלמים, ואל הפוליטיקה הצינית. יחד עם זאת, למרות שהעלילה ממוקמת בהודו, הסיפור, כשמקלפים ממנה סממנים מקומיים, היא אוניברסלית. עסקנים פוליטיים קטנים, שמוכנים לשרת את אדוניהם כדי לפלס לעצמם דרך אל הצמרת, אנשים שמוצאים לעצמם תירוצים להשקיט מצפון מייסר ולהצדיק מעשי עוולה, שכדי לשפר את חייהם דורכים על אחרים – אלה נמצאים בכל מקום.

למרות הכתיבה השוטפת למדי ולמרות הנושאים המעניינים, הספר חלש בעיני. אין בו שום אמירה שאינה טריוויאלית או שלא שמענו קודמת בדרכים מוצלחות יותר. הדמויות די שטוחות וחד מימדיות, מרבות מלל ובכל זאת אינן הופכות מוכרות ומפוענחות דיין, גם כשהסופרת מעבדת את סיפורן ומגישה אותו בכפית. אפשר היה אולי "להחליק" את המגרעות הללו, לולא היתה הכתיבה מחושבת מאוד, ומאמץ התפירה שלה גלוי כל-כך. בעיני, ה"איך" השתלט על ה"מה", והפך את הקריאה לבלתי נעימה (תהיתי על מה ולמה נבחר לספר השנה של הגרדיאן ושל הניו-יורק טיימס, כפי שנכתב על הכריכה. ובכן, הוא לא. הוא מופיע בתוך רשימה ארוכה של עשרות ספרים שהעיתונים הללו ממליצים עליהם).

A Burning – Megha Majumdar

אריה ניר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

תשע דרכים להיפרד / סנונית ליס

תשעה סיפורי "תשע דרכים להפרד" סובבים, כנרמז מן הכותרת, סביב פרידה.

בין הפרידות שבספר נמצא פרידה באמצעות שליח, כשהסופרת לוקחת את הניכור החברתי, הנובע מאפשרויות התקשורת הבלתי אישיות, צעד קדימה, ומתארת סיטואציות של הזמנת שירותים חברתיים שלא נעים לבצע לבד; תכנון מסיבת פרידה מהחיים, ותוך כדי כך המצאת חיים בדויים, מסעירים יותר מן המציאות, שניתן יהיה להתגאות בהם במסיבה, שוב צעד אחד נוסף אחרי המצאת ביוגרפיה ותכונות באתרי היכרויות; פרידה מאחריות הורית, מכישורים פיזיים, מסביבת ילדות, מזכרונות, מאשליות ומדכאון.

השניים שאהבתי במיוחד הם "חברות" ו"מייג'ור דיפרשן". בראשון בת לחברי קיבוץ נתקלת בקשיים לא צפויים כשמועמדותה לחברות בקיבוץ נשקלת. הקלות הבלתי נסבלת של הריסת שמו הטוב של אדם היא נושא מרכזי בסיפור. בשני אשה שהוצאה לחל"ת והחתול שאימצה נטש אותה, נאלצת להכיר בעובדה שהיא שקועה בדכאון עמוק, ומנסה להפטר מן ה"מייג'ור דיפרשן", שאותו היא מדמיינת כקצין בריטי שמנסה לרפות את ידיה.

רובם של הסיפורים מתרחשים בעתיד קרוב או רחוק, וכוללים טכנולוגיות עתידיות. אמנם ההיבט העתידני מקבל דגש בטקסט שעל הכריכה, אבל בעיני הוא בבחינת "קישוט", לא תמיד נחוץ. העיקר בסיפורים, ומה שנגע בהם ללבי, הוא הפן האנושי – אבל על חבר שנהרג בתאונה, כמיהה לחיים אחרים, התרפקות על זכרונות, התמודדות עם ילד השונה מאוד מהוריו, נסיונות להנציח אושר.

חביב וקריא.

סנונית תוכן

2022

גברים שבוהים בעזים / ג'ון רונסון

ג'ים צ'אנון חזר מן המלחמה בוויטנאם מוכה הלם קרב. החוויות הקשות שחווה הובילו אותו לרעיון כי יש להחליף את הצבא הסטנדרטי בכזה שיעודו יהיה להגן על ערכי כדור הארץ. כדי להשיג את מטרתו יגויסו אליו "חיילי על", שיתאמנו בשיטות ניו-אייג'יות, ויפתחו כוחות כמו מעבר דרך קירות, קריאת מחשבות, וכיוצא באלה תכונות המיוחסות לגיבורי-על. חזונו, שפורסם כספר, קיבל את השם בטליון ארץ בראשית, ואיכשהו פילס את דרכו אל צמרת הצבא האמריקאי.

למעשה, היה הצבא בשל לאמץ את רעיונותיו של צ'אנון, שכן כבר בשנות החמישים והשישים גויסו לשורות המודיעין וה-CIA רואים בנסתר. נראה כי בתקופות של מצוקה, אך לא רק בהן, פנו שירותי המודיעין אל מתַקשרים ודומיהם. כך, לדוגמא, אחרי האחד-עשר בספטמבר, מתַקשרים ותיקים שכבר פרשו קיבלו שיחות טלפון רשמיות. נאמר להם שאם יהיו להם חזיונות על-טבעיים בנוגע להתקפות טרור עתידיות, שלא יהססו לדווח לרשויות.

ההתנהלות הזו של המודיעין הצבאי כללה, בין השאר, את התופעה שבשם הספר, גברים שבהו בעזים בנסיון לגרום להן שיתוק ומוות בכוחו של המבט. המעבר מלוחמה בלתי קטלנית, שנועדה לשלוט במחשבות האויב ולשאוב מידע ממוחו, לגרימת נזק ומוות העלה אצל ג'ון רונסון, העיתונאי הבריטי שכתב את הספר, את ההשערה כי יתכן שהצבא אימץ את רעיונותיו של ג'ים כדי להשתקם מטראומת וייטנאם, ואחרי ששב לחוסנו ראה שכמה מן הרעיונות יכולים לשמש לשבירת אנשים במקום לרפאם. את התוצאות המעבר הזה ראינו בגואנטנמו ובאבו גרייב, ואולי עוד קודם לכן בוייקו, שם, לפי השערתו של רונסון, המצור נתפס כהזדמנות פז, הזדמנות נכספת לנסות כל מיני דברים, ואנשי הכת של דייויד כורש נתפסו כשפני ניסוי. ושוב, כנראה, לא הומצא דבר חדש, כפי שמעיד לדוגמא פרויקט MK-Ultra משנות החמישים, שכלל מתן סמים מעוררי הזיות לאמריקנים בלא יודעין. אנשי סוכנות הביון רצו לדעת אם הם מסוגלים ליצור רוצחים שטופי מוח אמיתיים באמצעות סימום אנשים באל-אס-די.

רונסון שוחח עם עדים רבים, שמספרים על התנהלות הזויה של מחזיקי עמדות מפתח, ועל אכזריות מפחידה שהיא אולי תופעת הלוואי והתוצאה הבלתי צפויה שלה. לולא מצאתי אישושים לארועים ולדמויות שבספר, היה לי נוח להאמין שדמיונו של רונסון מפותח ושיש לו נטיה פרנואידית לקונספירציות, אם כי יתכן שצודקים כמה מן המבקרים שטוענים כי הוא יוצר קישורים מלאכותיים בין ארועים ומפתח תיאוריות בלתי מבוססות. יתכן שהמציאות הנסתרת מעיני רובנו מטורללת למדי, ובכל מקרה הספר מטריד.

מכיוון שאין לי כלים טובים לאמת או להפריך את תכניו של הספר, אמנע מלהמליץ לחיוב ולשלילה.

The Men who Stare at Goats – Jon Ronson

כנרת זמורה ביתן דביר

2010 (2004)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

הנשר נחת / ג'ק היגינס

כשג'ק היגינס ביקר בכפר האנגלי סטאדלי קונסטבל, הוא גילה באקראי מצבה מוסתרת שעוררה את סקרנותו. נסיונותיו לדובב את אנשי המקום נתקלו בשתיקה עוינת, שגרמה לו לפצוח במחקר עצמאי לחשיפת התעלומה. במשך שנה נבר בפרשיה עלומה, ובסופה שב לשוחח עם הכומר המקומי, והפעם זכה לשיתוף פעולה.

בששה בנובמבר 1943, כך על פי ממצאיו של היגינס, נחתה קבוצת חיילים גרמנים בחופי אנגליה, לביצוע משימה פרי הגותו של הימלר. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל התעתד להגיע בחשאי אל הכפר למנוחת סוף שבוע בטרם ישוב להנהיג את המדינה בתקופה הקשה שעברה עליה, והימלר ביקש ללכוד אותו, חי או מת. קולונל מקס ראדל, עוזרו של האדמירל קנריס (שהוצא להורג כשנה וחצי אחר-כך בשל מעורבותו בקשר לרצוח את היטלר), גויס על ידי הימלר לתכנן כיצד תצא המזימה אל הפועל.

חבורה מגוונת התקבצה יחדיו, ביניהם גיבורי מלחמה גרמנים, בריטי שהאמין שעל גרמניה לנצח, דרום-אפריקאית ששנאה את הבריטים בכל לבה בעקבות מלחמת הבורים, ואיש מחתרת אירי. צ'רצ'יל, כידוע, לא נחטף, והספר מתאר יום אחר יום את השתלשלות העניינים שהביאה לכשלון.

יש אנשים רעים בספר – הימלר ואנשי הגסטפו. אבל כל השאר, החיילים בשטח, משני צדי המתרס, מתוארים באותו האופן, ללא קשר לצד שאותו הם משרתים. מול היחידה הגרמנית ניצבת יחידה אמריקאית, שבאה להתאמן באזור, ושתיהן יחד מורכבות מבני אדם פטריוטים, מסורים למדינה אליה הם משתייכים, ובעיקר מסורים זה לזה. למרות הבדלי ההשקפות והאינטרסים המתנגשים, שורר כבוד הדדי בין החיילים, שאמנם אינם דוברים את אותה השפה אבל דוברים את אותם ערכי הרֵעוּת והלהט בעודם מתאמצים להרוג אלה את אלה. קל לשכוח בעת הקריאה, ועובדה זו צורמת מאוד, מי מהם משרת את המשטר הנאצי ומי מגן על העולם מפניו.

"הנשר נחת" הוא ספר דינמי, כתוב לא רע, שאף עוּבַּד לסרט עתיר כוכבים. הפריעה לי מאוד העובדה שהסופר לא טרח לצרף אחרית דבר שתפריד בין אמת ובדיה. יתרה מזו, במבוא לספר הוא אף כותב: "לפחות חצי מן המסופר כאן מורכב מעובדות מוסמכות, מתועדות, היסטוריות. הקורא יצטרך להחליט על דעת עצמו מה מבוסס על ניחוש ומה על דמיון". הקוראת הח"מ סבורה שכשמדובר בספר היסטורי, או מבוסס היסטוריה, זהו תפקידו של הסופר.

The Eagle has Landed – Jack Higgins

זמורה ביתן מודן

1976 (1975)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

ארטמיס / אנדי וייר

ג'זמין בשארה, המכונה ג'אז, נולדה בערב הסעודית לאב מוסלמי. כשהיתה בת שש היגרו השניים לארטמיס, העיר שהוקמה על הירח, וקרויה על שמה של האלה המיתולוגית. "טכנית אני אזרחית ערב הסעודית", היא מספרת על עצמה. "אבל לא הייתי שם מגיל שש. למרות שאימצתי כמה מהגישות והאמונות של אבא, כיום לא הייתי יכולה להשתלב בשום מקום בכדור הארץ. אני ארטמיסית". בשנות העשרה שלה קיבלה כמה החלטות לא מוצלחות, שבגללן בזמן המתואר בתחילת העלילה היא נאלצת להסתפק בדרגש שינה צפוף, ובתזונה המבוססת על ה"עיסה", המזון הבסיסי של העניים. "אין אף אחד שאני שונאת יותר מכפי שאני שונאת את ג'אז בשארה המתבגרת", היא מביטה אחורה בחרטה. "הכלבה הטפשה ההיא קיבלה כל החלטה מחורבנת שכלבה טפשה יכולה לקבל. בגללה אני נמצאת היום במקום שאני נמצאת בו".

למרות שהיא מלאה בגינוי עצמי, ג'אז היא אשה צעירה חדה, מוכשרת, עתירת ידע ויזמית בדם. עיסוקה הרשמי הוא שליחויות, אך הוא משמש כיסוי, שאינו מרמה איש, לפעילות ענפה של הברחת סחורות המיובאות מכדור הארץ, ונשלחות אליה על ידי חבר לעט שהפך לשותף ולחבר נפש. מאביה הרתך ירשה כישורי עבודה מעולים והבנה עמוקה במתכות. בזכות הסקרנות הטבעית שלה היא מכירה לעומק את סביבתה, ותחומי הידע המגוונים שלה יביאו לה תועלת כשתשקע עד צוואר בפרשה המתוארת בספר. חלומה הגדול הוא להתעשר, לחיות חיי רווחה, וכשאחד מלקוחותיה מציע לה לבצע מעשה בלתי חוקי תמורת סכום שבעיניה הוא אסטרונומי, היא נענית לאתגר. מכאן הדברים הולכים ומסתבכים.

מכיוון שציפיתי לסיפור עוצר נשימה דוגמת זה שב"פרויקט הייל מרי", קצת התאכזבתי. אנדי וייר מספר הפעם סיפור שגרתי למדי – נערה מרדנית, שנונה, קצת מנודה ומושמצת, פוסעת על קו הגבול שבין עבריינות לערכי מוסר ברורים, מוצאת עצמה מעורבת בפרשיה סבוכה ומסוכנת, ובסופן של תפניות מפתיעות ואחרי מכשולים שנראים בלתי עבירים, היא פוסעת יחידה באומץ אל גורלה ומצילה את כולם. מיקומו של הסיפור על הירח בזמן עתידי כלשהו, מאפשרת לסופר לשחק מעט עם הטכנולוגיה והתגליות המדעיות העתידיות, המעניקות לעלילה ערך מוסף מסוים. בשונה מ"פרויקט הייל מרי", שהציע את תהליך הלמידה המרתק של ריילנד, יחד עם עיסוק בשאלות מעניינות על אפשרות לחיים בחלל לצד ישויות חייזריות, "ארטמיס" מציע בעיקרו סיפור מתח. הדמויות אמינות ברובן, הטקסט שנון, הקצב הסיפורי מצוין, אבל הערך המוסף דליל למדי.

אם יש בספר אמירה חברתית כלשהי היא מדכדכת. ניתן היה לקוות שהאנושות תאתחל את עצמה כשתתיישב מחוץ לכדור הארץ, תותיר מאחוריה את הרעות החולות, ותפתח דף נקי. אבל העתיד על פי וייר הוא שִחזור כדור הארץ בזעיר אנפין. פערים מעמדיים, התכנסות שבטית, פשיעה – הכל מצוי בארטמיס. אחרי שאנשים נרצחים, מאשים השוטר המקומי את מנהלת העיר: "אם לא היית מחבלת במשך עשור שלם במאמצים שלי לסלק מכאן את הפשע המאורגן, הרציחות האלה לא היו קורות", והיא עונה לו בקור רוח: "ארטמיס לא היתה קיימת ללא הכסף של הארגונים. אידיאליזם לא שם עיסה בצלחות של התושבים". עולם כמנהגו נוהג.

אנדי וייר הקדיש את הספר לשורה של אסטרונאוטים, שלדבריו לא זכו להערכה שלה הם ראויים. אלה הם טייסי מודול הפיקוד, שתפקידם להשאר ברכב החלל ולהקיף את הירח, בשעה שעמיתיהם נמצאים במרכז תשומת הלב כשהם צועדים על אדמתו. איש אינו מפחית מערך עבודתם, ורובם זכו לשם בזכות פעילויות נוספות במסגרת נאס"א, כך שההקדשה של וייר מעט מצמצמת אותם, אבל מן הסתם זו דרכו לומר שתפקידם במסגרת המשלחות אל הירח לא נפלה מזו של האחרים, ויפה עשה.

בשורה התחתונה: שגרתי עם נגיעות עתידניות, קריא מאוד, כתוב היטב ומתורגם כהלכה

Artemis – Andy Weir

הכורסא ומודן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: דידי חנוך

אל תספר לאחיך / מאיר שלו

איתמר ובועז הם אחים, בשנות השישים שלהם, הראשון מבוגר מאחיו בכשנתיים. פעם בשנה מגיע איתמר מארצות-הברית לארץ לשהות קצרה, והשניים מעבירים יחדיו "ליל אחים" במלון בו הוא שוהה. בכל לילה כזה הם שותים בלי להגביל את עצמם, ומדברים על ילדותם, על אהבותיהם, על חייהם. איתמר פורץ מדי פעם בבכי, בועז מתפרץ מדי פעם בזעם, ולכן הם בוחרים להתבודד, להבדל מן המשפחה, מאשתו של בועז, כי "איננו רוצים שמאיה תהיה עדה לא לחולשתי ולא לזעמו". האחים שונים זה מזה, כמעט הפכים. איתמר הוא יפה תואר וקצר-רואי עד מאוד. "שני הדברים קבעו את מהלך חיי יותר מכל תכונותי האחרות", הוא אומר. הוא רך ורגיש ופגיע, בעוד בועז ירש את המעשיוּת ואת האלימות המודחקת אך המבעבעת של אביהם. "אבא שלך", מכנה אותו איתמר, בהתיחסו לקשר בין בועז לאב, שנוצר אולי כניגוד להעדפה הברורה של האם את בנה הבכור היפיפה. למרות שחוו ילדות והתבגרות תחת הניכור הקשה ששרר בין הוריהם – השניים לא החליפו מילה, ואיתמר נדרש לתווך ביניהם – ולמרות שניצבו לכאורה בפינות שונות של זירת ההתגוששות המשפחתית, הקשר ביניהם איתן.

בלילה המתואר בספר מספר איתמר לבועז על חוויה שעבר עשרים שנה קודם לכן. למה לא סיפר קודם ולמה הוא מספר כעת? התשובה תתברר בסיומו של הסיפור, ותהיה אחת משלוש הפעמים בהן ייאמר "אל תספר לאחיך", בכל פעם מפיו של דובר אחר בהתייחס לאח אחר. בעוד בועז נענה לציווי מתוך התחשבות ברגשותיו של איתמר, איתמר נענה מתוך כניעותו. כי איתמר הוא כזה, רך וגמיש ונסחף. הארוע המכונן של חייו היה החלטתה של מיכל אהובתו – עליה הוא אומר "חשבתי ועוד אחשוב עליה בכל המקומות ובכל הזמנים ובכל הנשים האחרות" – להפרד ממנו אחרי חמש שנים יחדיו. "אהבתי את אדוניתי ונרצעתי לרצונה", הוא אומר בדיעבד, ולכן בזמן אמת הגיב על שברון הלב שלא יירפא לעולם במלים, "כן, זה חבל מאוד, אבל אם זה מה שאת אומרת וזה מה שאת רוצה, אז כנראה זה מה שצריך לעשות".

החוויה עליה הוא מספר כעת החלה כשיופיו משך את תשומת לבה של בעלת בר בו ישב לשתות, וזו הזעיקה למקום את שרון, ידידה צעירה שלה שביקשה לבלות לילה בלתי מחייב עם גבר יפה תואר. מה שהצטייר כהרפתקה מינית בלתי מזיקה התפתח במהלך הלילה לסיפור אימה מסגנון "מיזרי", כשאיתמר ושרון מתעתעים זה בזה, וידה של האשה על העליונה. מה מניע את שרון? הפתרון יגיע בסופו של הסיפור. איתמר הוא מספר סבלני, מרבה בפרטים, מניע את סיפורו קדימה ולצדדים, חוזר לילדות, למיכל, להורים, לשירותו הצבאי, להגירתו לארצות-הברית. בועז הוא מאזין קשוב, מעורב מאוד, חי את החוויה כאילו לא התרחשה שנים רבות קודם לכן.

האופן בו איתמר מספר ובועז מקשיב ומתערב הם שמייחדים בעיני את הספר. מאיר שלו מנווט באמנות את העלילה בין הווה לעבר, כששיחות מתנהלות בו זמנית בשני המישורים. יש משהו מהפנט בשילוב וגם במעורבות העמוקה של בועז, שמדי פעם נזעק לתת עצה כאילו הדברים מתרחשים מול עיניו. "אני מספר לך משהו שהיה ונגמר לפני עשרים שנה. כבר מאוחר מדי להגיד לי מה לעשות", מגיב איתמר כשבועז מנסה לומר לו כיצד להגיב למהלך של שרון. התרשמתי גם מן הדיוק בבנית דמויותיהם של האחים, שניהם נוגעים ללב כל אחד בדרכו, וממערכת היחסים שנבנתה ביניהם.

"אל תספר לאחיך" כתוב בסגנון שאינו אופייני למאיר שלו. פחות סיפור אפי, פחות הברקות לשוניות והפגנת ידע מעמיק בשפע מקורות. בכל זאת, למרות שאני מעריכה את סגנונו הרגיל, נהניתי לקרוא גם את הספר הזה, והערכתי את האומץ לנסות משהו שונה, שאכן זכה פה ושם לביקורת בלתי אוהדת דווקא מפי מעריציו. מצד שני, כמו בספרי פרוזה אחרים שלו, שוב התאכזבתי בסיום. שתי ההתרות שהזכרתי למעלה בלתי משכנעות, ומהנאה וסקרנות גלשתי לחוסר סיפוק.

מכל מקום, בשל ההנאה שגרם לי ברובו, אני ממליצה עליו.

עם עובד

2022

איך קרה ששרדת / אסתר דרור ורות לין

נושא הניצול המיני של נשים יהודיות, וגם של גברים יהודיים, במהלך השואה, הושתק במשך שנים רבות. מצד אחד הוא לא תאם את הנרטיב של "שואה וגבורה", ולכן עדויות על פגיעות מיניות ועל שימוש במיניות כדי לשרוד נדחו כבדיה. מן הצד השני, הצד של השורדים, היתה בחירה – מודעת ולא מודעת – לשתוק, לא ליפול חלילה לסטראוטיפ המעליב של "צאן לטבח", לא להתמודד עם רגשות אשמה ובושה שאיכשהו, ללא הצדקה, מתלווים כצל מעיק ומביש לקורבנות אלימות מינית. שמועות בנושא זה תמיד היו, חשדנות שהתבטאה בשאלה "איך קרה ששרדת?", או במילותיה של רות בונדי: "כאן בישראל בקשו ממני היהודים גם לדעת: איך זה שנשארת בחיים? מה היה עליך לעשות כדי לשרוד? ובעיניהם זיק של חשדנות: קאפו? זונה?". אסתר דרור, בת לניצולת אושוויץ וברגן-בלזן, ורות לין, ראיינו מספר ניצולות, וגם כמה ניצולים, שהסכימו לדבר על הנושא, ובספרן הן מכסות טווח גדול של פגיעוּת מינית, מן העירום הכפוי והמשפיל שהיווה חלק מ"קבלת הפנים" למחנות, דרך מעשי אונס וניצול מיני בכפייה במחנות ומחוץ להם, ועד שימוש מ"בחירה" ביתרונות הגוף כדי לשרוד.

העדויות המצוטטות בספר קשות. בספר "999 נשים צעירות" כתבה הת'ר דיון מאקאדם בהרחבה אודות ההשפלה, ההפשטה מזהות, שהתלוותה לעירום הכפוי מול מבטי הזימה, או מול האדישות, של צוות המחנה. נשים, שהיו מסוגלות לספר אודות רעב וכאב והתעללות, בחרו לא לדבר על שעברו בשעות הראשונות לשהותן במחנות. תחושה קשה של בושה ושל חילול נלווית לכך, והנשים שראיינו דרור ולין אינן שונות. במקרים רבים הן בוחרות לספר על אותן שעות בגוף שלישי, כשומרות מרחק מן הטראומה. בדומה לכך, גם כשהן מספרות על נשים שנלקחו לזנות, על עצירות שעברו התעללות מינית, וגם על אסירות שמכרו את גופן תמורת לחם, הן מתארות דברים שארעו לאחרות, לא להן. כשאחת מהן מספרת באופן נדיר על מגע מיני עם גבר פולני, היא בוחרת לא לתאר אותו כאונס, למרות שבוצע תחת סחיטה ואיומים, אלא כמעשה גבורה שלה שנועד להציל את עצמה ואת חבריה. "יש דברים שקורים בחיים ומוטב לשתוק עד הסוף וזה לא עניינו של אף אחד", אומרת אחת המרואיינות בהקשר לסיפורה של אשה אחרת, אולי מתייחסת גם לבחירתה שלה לא לספר את שהיא אולי מבקשת להצפין.

העיסוק בנושא חשוב. הוא מהווה חלק בלתי נפרד מן המסכת הנוראה של השואה, ואינו ראוי להתעלמות שהיתה מנת חלקו, ולו רק כדי להצהיר כי הבושה והאשמה צריכות להיות כולן נחלת מי שגרמו לשואה ולחלוטין לא נחלת קורבנותיהם. "הניצולות שפגשנו מביאות את עדותן כמתגוננות; כאילו לא האנסים הם העומדים למשפט, אלא הן עצמן", כותבות החוקרות. העדויות המסופרות בראיונות צריכות להשמע, כמו כל העדויות הנאספות על התקופה. ולמרות זאת, הספר מקומם. הוא גרם לי אי נוחות רבה, עד כי שקלתי את נטישתו (אבל משקלם של הראיונות מנע זאת ממני). המרואיינות, שמן הסתם סבלו כמו שורדות רבות מרמיזות פוגעניות וגם מרגשות אשמה המלווים תדיר את מי שניצלו, "זוכות" ליחס שבעיני הוא מבזה מצד החוקרות. נראה כאילו השתיים קבעו קודם את התיאוריה, ואחר-כך התאימו את אליה את מסקנותיהן מן הראיונות. הן מצביעות על הוכחות לכאורה לשינויים שהכניסו המרואיינות בהיסטוריה הפרטית שלהן כדי להמנע מלהודות בפגיעוּת המינית שחוו. לדוגמא, כשאחת הנשים מספרת על אקציה כאילו ארעה שנתיים לפני שארעה בפועל, הן מעלות השערה שהקדימה במכוון את הארוע כדי לומר שהיתה צעירה מכפי שהיתה באמת – בת שלוש-עשרה במקום בת חמש-עשרה – ולכן לא יכלה להשתמש במיניות כדי להציל את עצמה. על סיפורה של עדה אחרת, שנחשפה באופן מעוות נגד רצונה, הן כותבות: "נראה כי הכורח להתמודד בגלוי עם הסוד […] מביא את עליזה לבנות לעצמה ביוגרפיה חדשה של גיבורה מנצחת". ועל סיפורה של ניצולה אחרת, שסיפרה לשתיים על וידוי של אשה אחרת, הן מעירות: "היתכן כי יהודית ממהרת לומר כי הכירה ב'עמך' מישהי שהודתה כי שילמה במין עבור לחם, כיוון שאם אף אחת אינה מספרת על מה שארע לה אישית אזי כל הנשים הן בחזקת 'חשודות' והיא בתוכן?" נו, לפחות הן לא אומרות מפורשות שהמרואיינות משקרות. יתרה מזו, במקרים מסוימים הן מרשות לעצמן להפליג אל מחוזות רחוקים יותר, וקשורים פחות לנושא, כמו ניתוח מערכת היחסים שבין אחת המרואיינות לבעלה.

סביר להניח שמקרים של ניצול מיני ושל שימוש במין כדי לשרוד היו, והרבה. למעשה, האמונה שלא התקיימו מקרים כאלה סובלת מאי-סבירות קיצונית. נאמנים עלי דבריה של הסופרת שירז אפיק, שעסקה רבות בנושא השואה וטיפלה בניצולים, לפיהם מקרים כאלה קרו, כדבריה, "בהיקף נרחב יותר ממה שרובנו יכולים כנראה להכיל" (הציטוט לקוח מסקירה שלה על הספר). מסקנותיהן של החוקרות – בהיבט הכולל, לא בהתיחסות הפרטנית לכל עדה – מן הסתם נכונות, וראויות לדיון ולתשומת לב, אבל גישתן נטולת האמפתיה משחזרת למעשה את חטא החשדנות שהופנתה אל הניצולים, וחבל.

ולמרות הביקורת – ספר חשוב.

הקיבוץ המאוחד

2016

כַּתָּבֵנוּ / מנחם (מוקי) הדר

מוקי הדר היה כתב חדשות בערוץ הראשון במשך כארבעים שנים. אחרי שיצא לגמלאות החל לכתוב טור אישי במגזין "אבן שהם". מבחר מתוך מאה הטורים שכתב במהלך העשור האחרון נכלל בספר זה.

הספר נחלק לחמישה חלקים: "סיפורים מהקופסא" סובב סביב עולם הטלויזיה, יצירת הכתבות ושידורן. "פוליטיקה קטנה-גדולה" עוסק, כפי ששמו מעיד, בפוליטיקה הישראלית. "איזהו גיבור" הוא בעיקרו חוויות מן השירות הצבאי בסדיר ובמילואים, כולל תיאורי קרבות בהם השתתף הכותב. "100% ישראלי" עוסק, כמובן, בישראליות, ו"רחוק מהבית" מספר על דברים שארעו לו במקומות רחוקים מכאן.

הדר הוא כותב רהוט, באמתחתו שפע של חוויות מעניינות מנקודות תצפית מגוונות, שלחלקן לקח מעורר מחשבה, והוא מיטיב לספר אותן ולשטוח את עמדותיו. מצאתי ענין בביקורת שלו על אופיו של השידור הציבורי ב"סיפורים מהקופסא", והזדהיתי עם כמה מאמירותיו בנושא: "השואו הפך לחשוב יותר מהתוכן, כי הרייטינג הוא המלך", "היום הפכה הטלוויזיה מהבת החורגת של הקולנוע לבת החורגת של הרדיו", "הגבולות נפרצו מזמן — הטלוויזיה תשדר הכול. השאלה היא מה ישפיע יותר על תודעתו של הצופה: העולם המזויף שבתוכניות הריאליטי הפופולריות, או החשיפה הישירה למציאות האכזרית ללא פילטרים, כך שהצופה עצמו יהפוך לשופט הבלעדי". הסיפורים הצבאיים ב"איזהו גיבור" מרתקים בעיני, וכלולים בהם קרבות כמו צליחת התעלה במלחמת יום כיפורים, וגבעת התחמושת ושחרור הכותל במלחמת ששת הימים. נהניתי גם מהפכים הקטנים ומן ההומור שבשני החלקים האחרונים.

ההסתייגות שלי מן הספר נובעת מהשתלטות הפוליטיקה על רובו. ללא קשר לעמדותיו של הדר, יפה היה עושה אילו הגביל את עיסוקו בפוליטיקה לפרק הרלוונטי, לטורים הרלוונטים. אבל זו צצה ועולה כמעט בכל טור, קשורה לנושא או לא, ולטעמי "מלכלכת" סיפורים שיכלו להיות מלבבים ללא דופי. אולי בקריאת כל טור בנפרד ההשתלטות הזו לא היתה בולטת כל-כך, ולכן הַמלָצתי היא לא לקרוא את הספר ברצף, אלא בהפסקות, כפי שנכתבו ונקראו על ידי קוראי "אבן שהם".

אזכיר לסיום את אחד הטורים שנגעו ללבי, "שעות, דקות, שניות". הטור מספר על אגדה אורבנית שנרקמה סביב הצלתה של אשה יהודיה בידי השען בנווי סונץ, שהחביא אותה בתוך שעון העיר, ממש מעל לראשיהם של הגרמנים שהשתכנו במבנה. האגדה אמנם אינה נצמדת לעובדות, אבל שמחתי להתוודע אל חסיד אומות העולם סטפן מאזור.

את האיור הנעים לעין שעל הכריכה ציירה טטיאנה בלוקוננקו.

הוצאה עצמית

2022

הפיל נעלם / הרוקי מורקמי

"הפיל נעלם" הוא קובץ המכיל שבעה-עשר סיפורים מאת הרוקי מורקמי, שנכתבו בין השנים 1980 ו-1991. אחד מהם, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי" הפך מאוחר יותר לפרק הראשון בספרו "קורות הציפור המיכנית". הסיפורים בתרגומם של רינה וגדעון ברוך ראו אור בעברית ב-1999 בהוצאת עם עובד, ושלוש-עשרה שנים אחר-כך באותו תרגום במהדורה זו. 

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך קריאתם ברצף יוצרת רושם מעורפל של מספר יחיד. ברובם של הסיפורים נמצאת דמות מרכזית של גבר בשנות השלושים לחייו, מנותק מאורח חיים "שגרתי", קצת מתקשה להתנתק מן החופש ומן הריחוף של מנטליות גיל העשרה, נצמד לפרטים (לעולם לא יאמר שמשהו ארע בשעה 6:00, אלא ידייק ויאמר ב-6:13), מושפע ממוזיקה, מתנער מזוגיות גם כשהוא מצוי במערכת זוגית מחייבת, מתבונן קשוב במראות שסביבו. מורקמי עצמו מסייע לתחושת הרצף כשהוא שותל פרטים חוזרים בכמה סיפורים. כך, לדוגמא, נובורו וטנבה הוא שמו של החתול בסיפור הראשון, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי", וגם של השומר בסיפור האחרון, "הפיל נעלם".

מרבית הסיפורים כתובים בסגנונו המוכר של מורקמי, שזורים אלמנטים פנטסטיים, שלא לומר הזויים. אני מניחה שמסתתרת בהם כוונה ומשמעות – בערך של הספר בויקיפדיה מצאתי הצעות פרשנות לשלושה מן הסיפורים – אבל, כמו שקרה לי במפגשים אחרים עם יצירותיו של הסופר, התייגעתי חלק ניכר מן הזמן. יחד עם זאת, סיפורים אחדים נשאו מאוד חן בעיני, בזכות סגנונם הסיפורי או בשל האופן בו העבירו מסר. "השתיקה" הוא אחד מן הסיפורים הללו, ובו באמצעות האזנה לסיפורו של גבר הנזכר בארוע מנערותו, מורקמי מצביע על היסחפותו העדרית של ההמון אחרי השמצות ללא בדיקה: "מה שבאמת מפחיד אותי זה באיזו קלות, באיזה חוסר ביקורת, אנשים מוכנים להאמין לזיבולים שטינופת כמו אאוקי מספק להם […] ובקבוצה הזאת אף אחד אפילו לא מעלה על דעתו את האפשרות שאולי הם טועים […] הם המפלצות האמיתיות". נהניתי לקרוא על מערכת היחסים בין המספר לאחותו ב"ענין משפחתי", ולקבל הצצה אל אורחותיה של משפחה יפנית. "חלון" נגע ללבי בבדידות שהוא מתאר באמצעות סיפורו של אדם שעבד בעבר כ"חבר לעט", ובמסגרת תפקידו לימד כותבים אנונימיים כיצד לכתוב מכתבים שירתקו את הנמענים. אהבתי גם את "ספינה איטית לסין", שאולי מספר על היחסים בין יפן לסין דרך מפגשים פרטיים של המספר עם סינים במהלך חייו.

אוהדי מורקמי ייהנו מהספר, אחרים עשויים למצוא בו סיפורים לטעמם.

אסיים בציטוט מתוך "הדשא האחרון": הזכרון דומה לסִפרות; או שמא הספרות היא שדומה לזכרון. מיום שהתחלתי לכתוב סיפורים התחוור לי שהזכרון הוא מעין סיפור, או להפך. בין כך ובין כך, גם אם אתה משתדל מאוד להכניס את הדברים בצורה מסודרת, ההקשר שלהם תועה לו הנה והנה, עד שבסופו של דבר הוא פשוט איננו, וזהו.

The Elephant Vanishes – Haruki Murakami

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (1993)

תרגום מאנגלית: רינה וגדעון ברוך