המשורר והחשפנית / אלי שמואלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a9d795d7a8d7a8_d795d794d797d7a9d7a4d7a0d799d7aa2

"המשורר והחשפנית" מתאר בגוף ראשון את חייו של יהושע, גבר צעיר חסר כל, שאינו מסוגל להתמיד בעבודה כלשהי, ומתכוון להתפרסם כמשורר. כדי לממן את שכר הדירה ואת הוצאות המחיה הוא מנסה כוחו בעבודות שונות, רובן ככולן עבודות שירות פיזיות, ותקופה מסוימת חי על חשבונה של אשה. את שיריו הוא כותב על כל בדל נייר מזדמן, ומשגר את הנבחרים שביניהם אל עורכי כתבי עת ("האנשים שמקבלים מילים", הוא מכנה אותם). כפי שאינו מצליח להחזיק בעבודה, כך אינו מצליח לעקוב אחר השירים ששלח ואחר התגובות שקיבל, למרות שלדבריו הם תכלית קיומו. חייו מקבלים תפנית כשהוא פוגש את עמליה החשפנית, רקדנית בשאיפה, וכשהוא מקבל תשובה חיובית ממוציא לאור לגבי ספר שירים שכתב.

יהושע היה שמו של גיבור ספרו הקודם של אלי שמואלי, "אישוליים", ספר שהציג גבר צעיר הממוקם בשולי החברה, והשוליות הזו מגדירה את כל הוויתו. בניגוד ל"אישוליים" החושפני והנוגע ללב, יהושע של "המשורר והחשפנית" כולו פוזה ביקורתית ומתנשאת, קיצוניות המתאימה בקושי לבן-עשרה מרדני להכעיס, ונלעגת כשהיא מאפיינת גבר בשנות השלושים לחייו. כל מי שמצוי בתוך מסגרת של עבודה נראה בעיניו כמי שהשחית מרצונו את נפשו, בעוד על עצמו הוא אומר, לכאורה בביקורת אך למעשה מתוך יוהרה, "אני לא הייתי מסוגל לוותר על הנפש שלי, וזאת היתה קללה". עובדי כפיים נראים לו כמי שאיבדו תקווה, עובדי מקצועות חופשיים הם "בינות מלאכותיות" נטולות נשמה. חובבי אמנות הגיעו אליה משעמום, חוקרי ספרות אינם מבינים את היצירות וחונקים אותן. בנינים נאים יומרניים, בנינים פחות נאים הם אסון. בכל מקום הוא רואה רק את מה שמצטייר בעיניו ככיעור, כחוסר תקווה, כויתור. על הוריו הוא מספר כי "החיים לפתו אותם בגרון, וכל הזמן הם פחדו שכל תנועה נוספת תכריע אותם, ולא העזו לשנות את התנוחה שבה חיינו", ואינו מבין כי דברים אלה מתארים אותו עצמו. או שהוא מבין, אבל מרמה את עצמו.

מכיוון שזרות מאפיינת את גיבורי שני הספרים, ומכיוון שהסופר בחר באותו שם עבור שניהם, אין מנוס מן ההשוואה. גם ההתרשמות העמוקה שלי מהראשון יצרה ציפיה כשפורסם השני. כושרו התיאורי של אלי שמואלי ניכר בשניהם, אולם בעוד הראשון הפנה זרקור חד ובהיר אל אנשי השוליים, והיה כן ונקי מהעמדות פנים, השני מפנה את תשומת הלב אל דמות ריקנית למדי, שלא עוררה בי אמון. לכן, לצערי, התאכזבתי.

עם עובד

2020

מכונות כמוני / איאן מקיואן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed79bd795d7a0d795d7aa_d79bd79ed795d7a0d7992

אנגליה, 1982. צ'רלי, בן שלושים ושתים, עורך דין שנאלץ להתפטר בשל עבירה שעליה הוא אינו מרחיב את הדיבור, רוקם תכניות התעשרות שאינן צולחות, ומעביר את ימיו בעיקר מול המחשב, סוחר במניות בתקווה לרווחים גדולים שאינם מתממשים. כשמגיע לידיו מכוחה של ירושה סכום משמעותי, הוא משקיע אותו בקנית בן-אדם מלאכותי, אחד מעשרים וחמישה או"חים (אדם וחוה) שיוצרו והוצעו למכירה. ביכולתו לעצב את אופיו של אדם באמצעות בחירת תכונותיו מתוך רשימה ארוכה, והוא מציע למירנדה, שכנתו שבה הוא מאוהב בסתר, לבחור את מחציתן.

איאן מקיואן מיקם את העלילה במציאות חילופית, ורוב הזמן לא ברור מדוע ומה מציאות זו תורמת לסיפור. מרגרט תאצ'ר מאבדת מיוקרתה לאחר תבוסה באיי פוקלנד, וטוני בן מביס אותה בבחירות. הביטלס מתאחדים. רייגן מפסיד לקרטר. מרבית המכוניות אוטונומיות, ורובוטים תופסים עוד ועוד משרות. לעומת זאת ברורה הבחירה בהענקת חיים ארוכים ופוריים לאלן טיורינג, המעמיק את התעניינותו באינטליגנציה מלאכותית, ומשחק תפקיד משמעותי בעלילה.

כצפוי, צ'רלי ומירנדה מגלים כי בלתי אפשרי להתייחס אל אדם כאל מכונה. למרות שהוא חייב להתחבר לעמדת טעינה כדי לשמור על כוחותיו, ולמרות מתג ההשתקה בעורפו, הוא מתנהג כמו אדם בשר ודם, ומבחינה חיצונית הוא זהה לו. צ'רלי תוהה שמא "הביולוגיה בכלל לא מעניקה לי מעמד מיוחד, ואין חשיבות לאמירה שהדמות הניצבת מולי לא ממש חיה". אדם מתערב ברומן המתפתח בין צ'רלי ומירנדה, מתאהב בה בעצמו (האם מירנדה בחרה עבורו תכונות שגרמו לו להתאהב?), מבצע מטלות שמטילים עליו, לומד ללא הרף ונוטל יוזמה. נדמה כי הוא מפתח תודעה עצמית, ובהכרח עולות אצל צ'רלי תמיהות באשר למהותה של התודעה האנושית, שהיא למעשה הנושא שבלבו של הספר.

אדם הוא מכונה רבת עוצמה, בעלת פוטנציאל לגבור על יוצריו, אבל המכונה כושלת משום שהתכנות של מוח רציונלי אינו מצליח להתמודד עם המציאות האנושית. לדברי טיורינג, "אנחנו יוצרים מכונה בעלת אינטליגנציה ומודעות עצמית וזורקים אותה לתוך העולם הלא מושלם שלנו. מוח כזה, הבנוי על פי הנחות רציונליות בדרך כלל, שוחר טוב ביחסו לזולת, מוצא את עצמו חיש מהר בעין סערה של סתירות". והוא מוסיף, "לדעתי האו"חים לא היו מצוידים באופן המאפשר להם להבין קבלת החלטות אנושית, כיצד העקרונות שלנו מתעוותים בשדה הכוח של רגשותינו, ההטיות הפרטיות שלנו, האשליה העצמית שלנו וכל שאר הפגמים הידועים והממופים של הקוגניציה שלנו […] הם לא הצליחו להבין אותנו כי אנחנו לא מצליחים להבין את עצמנו […] אם אנחנו נבצרים מבינתנו, איך יכולנו לתכנן להם בינה ולצפות מהם להיות מאושרים לצידנו?" יותר משהדברים אמורים בבינה מלאכותית, הם מעידים על הבינה האנושית המורכבת.

איאן מקיואן דחס אל תוך הספר נושאים רבים, ביניהם אימוץ, הורות, אונס, נקמה, מערכת המשפט, פערים חברתיים, פוליטיקה, היסטוריה של המדע, ואת כל אלה ועוד תיבל, כאמור, במציאות חילופית. לטעמי, הספר סובל מהתחכמות יתר ומגודש מעיק. יחד עם זאת, הוא מקורי למדי, דמויותיו אמינות, וכשמצליחים לפלס דרך בין עיקר וטפל מגיעים אל שאלות מעניינות.

Machines Like Me – Ian McEwan

עם עובד

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

לעולם אל תתן לי ללכת / קאזואו אישיגורו

leolam_master

אנגליה, סוף שנות התשעים. קתי, בת שלושים ואחת, מועסקת מזה כאחת-עשרה שנים כסועדת תורמים, ביניהם רות וטומי, חבריה מילדות. רות כבר סיימה את חייה, טומי עומד על סף סיום חייו, וקתי, שככל הנראה תחדל בקרוב לשמש בתפקידה, נזכרת בארועים שאירעו בילדותם, וקשרו אותם זה לזה. איזו תרומה מעלים התורמים? מה תפקידה של הסועדת? התשובות נחשפות לקוראים בערך בקצב בו נחשפו לגיבורי הסיפור.

קתי חוזרת בזכרונותיה אל הֶלְשַם, פנימיה אי-שם באנגליה. ילדים ללא משפחה וללא עבר חיים שם במה שנראה כחיי רווחה נוחים. כמו בכל מוסד חינוכי הם כפופים לחוקיהם של המבוגרים, המכוּנים משגיחים, אבל הם אינם חשים מוגבלים, אולי משום שאינם מכירים עולם אחר. הם יודעים שיש להם יעוד, אך הוא רוב הזמן מעורפל. למעשה, כשקתי מתבוננת לאחור, היא מזהה שמידע על הצפוי להם טופטף לאוזניהם כל הזמן, אך באופן שאותו היא מכנה "סיפרו ולא סיפרו", כך שבזמן אמת לא תמיד הבינו מה מסופר להם. גם משיחותיהם של הילדים לאחר שבגרו אפשר להבין שידעו רוב הזמן פחות או יותר במדויק מנין באו ולאן הם הולכים. המונח "שטיפת מוח" אינו עולה בספר, אך בבירור זהו מה שהתרחש בהלשם באופן קבוע ומודע. למרות הרקע הזה, שמוסך בעלילה אימה, קתי זוכרת ילדות נעימה, כמעט שגרתית, בחברת ילדים המתנהלת כפי שחברת ילדים מתנהלת בכל מקום.

קאזואו אישיגורו רוקם בסבלנות וברגישות את סיפורם של הילדים, את היחסים ביניהם, יחסי אהבה וקנאה וברוגז ושולם ותככנות ותמיכה. התיאורים המדויקים שלו נמשכים אל תוך בגרותם של גיבוריו, הדמויות מתפתחות, והן נוגעות ללב. יחד עם זאת, הסיפור כולו סובל מהיבטים בלתי ברורים ומחורים בעלילה, הפוגמים באמינות רעיונותיו, ובסופו של דבר נותרתי עם תחושת סתמיות מתסכלת. לא לזה ציפיתי ממי שכתב את "שארית היום" הנהדר.

אישיגורו מתעלם באלגנטיות מן השאלה כיצד נוצר מצב שאִפשר את מה שהתרחש בסיפורו. הקורא מתבקש להשתכנע שיתכן קיום אלטרנטיבי, כזה שבו מתנהלים חיי גיבורי הספר, לא באיזשהו עתיד ערפילי אלא בהווה. הילדים – כולם כאחד – אינם שואלים שאלות, אינם מדמיינים אפשרויות חיים אחרות, למרות שהם מורשים לקרוא ספרים מכל סוג שהוא, ספרים שבהם מתוארים חיים שונים לגמרי. גם בבגרותם, כשהם מנהלים את חייהם כמעט בעצמם, הם אינם מעלים על דעתם להסתלק. בגיל שלושים, כשרובם כבר כבויים, אלה שעדיין בשיא כוחם סבורים כמו קתי שעליהם "לנסוע אל כל מקום שלא יהיה, שבו אני אמורה להיות". לא משכנע.

אפשר היה אולי להתעלם מן הכשלים הללו, אילו היתה בספר אמירה מרכזית משמעותית. אבל אישיגורו הקדיש לרעיון המרכזי של הספר משפטים ספורים, קלישאיים למדי: "ראיתי עולם חדש קרב ובא מהר. מדעי יותר, יעיל, כן. יותר ריפויים למחלות הישנות. טוב מאוד. אבל עולם אכזרי, קשה. וראיתי ילדה קטנה, שעיניה עצומות בחוזקה, והיא מחזיקה צמוד לחזה את העולם הטוב הישן, עולם שבלבה היא יודעת שלא יישאר, והיא מחזיקה אותו ומתחננת שאף פעם לא יתן לה ללכת".

הספר קריא מאוד, כתוב במיומנות וברגישות, דמויותיו מושכות את הלב, ורוב הזמן מפתה להתמיד בקריאה כדי לחשוף את סודותיו וללוות את גיבוריו. לטעמי, לא די בזה.

Never Let Me Go – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2019 (2005)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

המיניאטורה שנעלמה / אריך קסטנר

ajprkcsvunep7jl4

כותרת משנה: הרפתקאותיו של קצב-אומן בעל לב חם

אירנה, מזכירתו של אספן אמנות, השלימה בהצלחה רכישה של מיניאטורה שצייר הנס הולביין, וכעת היא יושבת במרפסת מלון בקופנהגן ומתכננת את דרכה חזרה לברלין עם היצירה היקרה (היצירה עצמה, פורטרט של אן בוליין – כך למדתי מחיפוש ברשת – אינה קיימת. כנראה הושמדה). שני גברים עוקבים אחריה ללא הרף, מבלי להיות מודעים לכך שאף הם עצמם נתונים למעקב. מן הסתם זוממים כולם להניח ידם על המיניאטורה. אל התסבוכת הזו נקלע במקרה אוסקר קולץ, גבר גרמני שכל עולמו סובב מאז ומתמיד סביב האטליז המשפחתי. אשתו עובדת אתו, בניו פתחו אטליזים משלהם, בנותיו נישאו לקצבים. יום אחד, ללא התראה מוקדמת וללא סיבה נראית לעין, קצה נפשו בשגרת חייו, והוא קם ונסע לראות עולם. בין שני הגרמנים נקשרת שיחה, שבמהלכה הוגה אירנה תכנית להעזר בקולץ כדי לצלוח בשלום את המסע מקופנהגן לברלין.

מכאן מתגלגלת לה עלילה מפותלת, רצופת העמדות פנים והטעיות והנחות מוטעות. מספרם של הנוכלים ילך ויגדל, צעיר שייטפל אל אירנה יצטייר כידיד וגם כאויב. המיניאטורה המקורית תוחלף שוב ושוב בהעתק, ורק מומחה יוכל להבדיל בין השניים. אנשים יתחפשו, ישתמשו בשמות בדויים, חפים מפשע ייחשדו, והסוף הטוב – שיפתיע את המעורבים אבל לא את הקוראים – יתגלה בסיומן של תפניות ותהפוכות.

הספר נכתב בהומור ובקלילות המוכרים של אריך קסטנר. הדמויות חד-מימדיות למדי, אך הדיאלוגים ביניהן שנונים במידת מה ומשעשעים. הספר נכתב אמנם ב-1935, שנה רבת ארועי מפתח בגרמניה, אבל לא מצאתי בו רמזים אקטואלים כלשהם, ונראה לי שאין לחפש בו עומק שהסופר, כנראה, כלל לא התכוון אליו.

חביב.

Die Verschwundene Miniatur – Erich Kastner

חרגול

1999 (1935)

תרגום מגרמנית: טדי פרויס

מעבר בצל / מאריה-תרזה די-לאשה

31-2674-b1

"מעבר בצל" מסופר מפיה של קִיאָרָה, אשה מזדקנת, תמהונית, המסתגרת רוב הזמן בביתה למעט גיחות לאיסוף סמרטוטים שהיא צוברת. מזה זמן רב – היא אינה יכולה לאתר את נקודת הזמן המדויקת שבה החל הדבר – אין לה עתיד, והיא מרבה להרהר בעבר. "כאסירה של חיי נותרתי יצור גבולי", היא אומרת. גורל? מזל רע? החלטות שגויות?

קיארה נולדה לאמה אניטה, בתקופה בה הריון של אשה רווקה היה כתם משפיל. אביה פרנצ'סקו, שהתגייס לצבא בתקופת מלחמת העולם השניה, ככל הנראה לא ידע על קיומה עד שמלאו לה שלוש שנים. קשר אוהב נוצר בין האב ובתו, עד שנקטע בחטף כשהאב נכלא על לא עוול בכפו באשמת גניבה. כשהשתחרר, והפר את הבטחתו לשאת את אניטה, הפכה אהבתה של קיארה לעוינות והקשר נותק. ג'ופינה ופפינה, אחותו ודודתו של פרנצ'סקו, שמרו על קשר הדוק עם הילדה, והפכו לדמויות דומיננטיות בחייה. ג'ופינה, בדומה לאניטה, הרתה אף היא בעודה רווקה. בשונה מאניטה, שהתרחקה מביתה כדי לגדל את הילדה, ג'ופינה נאלצה בלחץ משפחתה למסור את סבריו, הבן שנולד לה, והפצע שנפער בלבה מעולם לא הגליד. הבן יופיע בחייה של קיארה, וישפיע על מהלכם.

מכיוון שהמילה "ממזרים" שבה ועולה בספר, נדמה לעתים שהסופרת ביקשה להצביע על העיוות שביחס לילדים שנולדים כמוה לאמהות לא נשואות, ולהאשים בו את גורלה. קיארה עצמה אינה נתלית בכך, ולמען האמת קשה להשתכנע שהגורל שבחרה עבורה הסופרת אכן צומח באופן טבעי מקורות חייה. נדמה ששתיהן, הסופרת וגיבורת ספרה, עושות לעצמן חיים קלים כשהן מייחסות את גלגוליה של קיארה למזלם של בני ד'אוריה, בני משפחת אביה. חייה עם אמה היו טובים ושופעי אהבה. דודתה פתחה בפניה את ביתה ותמכה בה מתוך מחויבות אוהבת. המהמורות בחייה היו כואבות, אך לא בהכרח הרסניות. לא ברור מן הספר מדוע היא רואה עצמה כאחת מן "היצורים שנולדו כמוני להסתתר ללא הרף מפני כל מה שיש בו סימן ברור של חיים", ומדוע אחזה בגישה התבוסתנית לפיה "החיים מביסים את ההגיון הרבה יותר מאשר את הטירוף, שהוא, בסופו של דבר, ההגנה הקיצונית, העמידה, על קיומו של כל אחד".

מאריה-תרזה די-לאשה, כך למדתי מהטקסט שעל הכריכה, העניקה לקיארה חלק מן הביוגרפיה שלה כבת לאם לא נשואה, ולאב שכליאתו שינתה אותו. כתיבתה מפורטת ומדויקת מאוד, כל פסקה בנפרד, ומרבית הדמויות מלאות חיים ואמינות. רק הדמות החשובה מכולן, קיארה המספרת, נותרת בלתי משכנעת. קשה להאמין לה כשהיא מתארת בדקדקנות את חייה בגיל צעיר מאוד, כולל ניתוח כל ניד עפעף של סובביה. שורשי אומללותה, לעומת זאת, נותרים מעורפלים, והקביעה כי על בני ד'אוריה נגזרו טירוף או תבוסה אין לה סימוכין בעלילה.

בשל הכתיבה הטובה מצד אחד והבעייתיות של הדמות הראשית מצד שני, אסתפק בהמלצה מסויגת.

Passaggio in Ombra – Mariateresa Di Lascia

הספריה החדשה

1998 (1995)

תרגום מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

מסע גורלי / פאולו מאורנסיג

מסע גורלי

דיטר פריש, איש עסקים וינאי מת מיריה בפארק המקיף את הוילה בה שהה בסופי שבוע. גופתו נמצאה בלבו של מבוך שיחים, שבמרכזו רחבה דמוית לוח שחמט, ומשני צידיה שיחים שעוצבו ככלי המשחק. על השולחן בחדר העבודה שלו נמצא לוח שחמט עשוי פיסות בד, ועליו כפתורים שכלי המשחק נחקקו בהם באמצעות מסמר. האם היתה זו התאבדות? אולי תאונה? אולי רצח? פאולו מאורנסיג מפזר את הערפל כבר בדפים הראשונים של הספר, ומבהיר שמדובר בהוצאה להורג. סיבותיה תתבררנה בהמשך.

הסיפור שמאחורי המוות נגול במהלך נסיעה ברכבת, בה שב פריש בחברת ידידו ממינכן לוינה, כשהם מנצלים את זמן הנסיעה למשחק שחמט. אל התא בו הם יושבים מצטרף, מבלי שהוזמן, הנס מאייר, צעיר חובב שחמט. הנס מספר כיצד גילה כילד את המשחק, תגלית שהפכה לדיבוק, וכיצד מצא לו מנטור, אדם בשם טבורי, שהפך אותו לשחקן מקצועי. ידידו של פריש יורד מן הרכבת, ופריש, שממשיך להאזין לבדו לסיפור, מבין שלא במקרה נבחר הוא להיות המאזין. הנס הצעיר נועד לשמש זרוע לנקמתו של טבורי, וכשהסיפור מסופר מפיו אנו מתוודעים לנסיבות שהובילו לתאוות הנקם.

"מסע גורלי" הזכיר לי במידה רבה את "משחק המלכים" של שטפן צווייג. שניהם סובבים סביב ההתמכרות לשחמט, ובשניהם נוכחות הרת גורל למוראות מלחמת העולם השניה והשואה. חיפוש פשוט ברשת מעלה כי מאורנסיג לא הכחיש כי קרא את "משחק המלכים", וכנראה הושפע ממנו.

שורשי הנקמה נעוצים, על פי הסיפור, בארועים שארעו בברגן-בלזן. אני חשה אי נוחות כשמדובר בסיפורי שואה בדויים, וחשתי כך גם כאן. עם זאת, הספר ברובו סובב סביב ההתמכרות היחודית לשחמט – אין אנחנו בני חורין להחליט מתי נעזוב את השחמט וכיצד, כי השחמט הוא השולט בנו – ומן הבחינה הזו, כמו גם מבחינת האיכות הסיפורית, הוא ספר מעניין וראוי.

La Variante di Lunebürg – Paolo Maurensig

שוקן

1994 (1993)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

החלום והבית / רינה גרינולד

hachalom_master

את "החלום והבית" מספרת אשה מתוסכלת, אדריכלית בשאיפה, שויתרה בקלות רבה מדי על כל חלומותיה. לידת הילד הראשון קטעה את לימודיה, והיא לא עמדה על שלה כשבעלה הציע שתשאר בבית עם הילד. את הריק נסתה למלא עם ילד נוסף ועוד אחד, ואת המרץ המדוכא פרקה, כשהתאפשר לה, בשיפוצים בדירתה. בזוגיות עם בעלה נטלה תפקיד פסיבי, הניחה בידיו את הניהול הפיננסי של חייהם, ולא גלתה כל ענין בחייו מחוץ לדלת אמותיהם. כשהזדמן למשפחה לעבור לגור בבית ישן במושבה, בית שהיה בבעלות אמו של בעלה ונזנח לעזובה, סברה שתמצא בו מנוחה לנפשה.

בספר תולדות המושבה מוצאת המספרת את תמונותיהם של מי שהיו בעלי הבית בשנות השלושים, ד"ר יעקב הרץ, רעייתו אווה ובתם רות. הספר מהלל את בעל הבית, אך על סמך התמונות ורמזים שונים רוקמת המספרת את סיפורם האמיתי, כפי שהיא מדמיינת אותו, ופורטת את הבומבסטיות של ההיסטוריה הרשמית ליומיום האנושי של הדמויות.

לצד שני הסיפורים, המסופרים במקביל, המספרת לומדת גם על הבית שעל חורבותיו נבנה זה שבו היא מתגוררת, וההיסטוריה תשוב ותקיש על דלתה.

שני הסיפורים, לכאורה רחוקים זה מזה, חולקים קוים משותפים. בשניהם מתרחשת, בנסיבות שונות מאוד, עקירה מבית, ונעשה נסיון לבנות חיים באחר. בשניהם הגברים קובעים במידה רבה את אופי חיי המשפחה, והנשים חסרות מנוחה וחסרות סיפוק. אך הנשים, וכאן ההבדל הגדול בין הסיפורים, בוחרות כל אחת בדרך שונה. לא מן הנמנע שהמספרת רקמה את סיפורה של אווה באופן שיהווה אלטרנטיבה לבחירותיה שלה.

הנושא העיקרי, כפי שנרמז בשמו של הספר, הוא הבית. כל אחת מן הדמויות בספר מייחסת לבית משמעות עמוקה מעבר לחשיבותו הפיזית. הפלח האריס, המעבד את אדמות הטורקים, רואה בבית ובאדמה את מקור קיומו ואת מרכז חייו. עבור ד"ר הרץ הוא הזדמנות להתחלה חדשה. אווה אולי מבקשת בו תחליף לבית שעזבה באירופה. ועבור המספרת הוא, כאמור, המקום שאותו היא מנסה שוב ושוב לשנות כדי למצוא מנוחה.

נהניתי מאוד לקרוא את הפרקים העוסקים בעברו של הבית ובמשפחת הרץ. פחות נהניתי מסיפורה האישי של המספרת. הפרקים ההיסטוריים מתוארים ברגישות ובסקרנות, מתוך הבנה לדמויות. הפרקים האישיים מפורטים מדי, לטעמי, ולמרות זאת הדמויות של המספרת ושל בעלה נותרות תמוהות, וכך גם ה"תיקון" שהיא מעניקה להם בסיום. אילו היתה זו ביוגרפיה, הייתי סבורה שהריחוק הסיפורי בפרקים ההיסטוריים מיטיב עם הכתיבה, בעוד המעורבות בסיפור האישי אינה מועילה לה. הייתי שמחה למינון שונה של שני הסיפורים, ולשימת הדגש על הדמויות ההיסטוריות המתוארות בחמלה ובכשרון.

כנרת זמורה

2020

לחתן את אמא / ג'ראלד דארל

w3t7zflgxky1ne1g

ג'ראלד דארל, הסופר שכתב – בין השאר – את "משפחתי וחיות אחרות" הנהדר, קיבץ יחדיו שמונה סיפורים. כל הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, והם אמיתיים בחלקם, כפי שדארל מצהיר בפתיחת הספר.

"אסמרלדה" היא חזירה, אלופה בגילוי כמהין, יקרה מאוד ללבו של בעליה. "פְרֶד – או מגעו של הדרום החם" מתאר דמויות שפגש הסופר בדרום ארצות-הברית בעת מסע הרצאות. ב"פרישה" הוא שט מאוסטרליה לאירופה בחברת אחת-עשרה נשים אוסטרליות בגיל העמידה, כולן כאחת מאוהבות בקברניט. "לחתן את אמא" שב לקורפו ולילדותו של דארל בחברת אמו, שני אחיו ואחותו. "לודוויג" הוא גבר גרמני, המאשש את הדעה שהגרמנים נעדרי חוש הומור. ב"חבר המושבעים" נרדף תליין לשעבר על ידי האנשים שתלה. "תוכי לכומר" הוא תוכי מדבר בעל שפה מטונפת, שנמסר במתנה לכומר שהודח לאחר שנטפל לילדי מקהלה.

הסיפורים כולם מצטיינים בכתיבה קלה לכאורה, בחוש קומי, וביכולת לאפיין כהלכה דמויות ומצבים. למרות זאת, הקובץ מאכזב ברובו. "לחתן את אמא" מתעלה לרמתו של "משפחתי וחיות אחרות", "תוכי לכומר" מצחיק מאוד, ו"הבגדים של מיס בות-ויקרלי" חביב, אבל הסיפורים האחרים, ובמידה מסוימת גם שלושה אלה, נגועים בהתנשאות, בשוביניזם ובלגלגנות שהיא יותר מעליבה ממשעשעת.

חבל.

Marrying Off Mother – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1992 (1991)

תרגום מאנגלית: גבי פלג

הכפר שהחליט שכדור הארץ שטוח / רודיארד קיפלינג

120

מכוניתם של ארבעה חברים, שלושה עיתונאים וחבר פרלמנט אחד, נעצרה בגין מהירות מופרזת. בעת פתיחת משפטם התפאר סר תומאס אִינְגְל בַּארְט, חבר פרלמנט מאִינְגְל פארק, האקלי, כי קטע הכביש שליד ביתו, שם ניצב השוטר שעצר את החבורה, משמש מסחטת כספים מוצלחת, שכן אין נהג העומד בפני הפיתוי להאיץ שם. אם לא די בכך כדי להעלות את חמתם, התיחסו אליהם השופטים בהתנשאות ובבוטות, וגזרו עליהם קנס. זו היתה גם מנת חלקו של האדם שעמד למשפט אחריהם, אמרגן מצליח של מיוזיק הול, והלה זכה גם לרמיזה אנטישמית. החמישה מגייסים את כישוריהם היצירתיים, ואת כוחם של העתונות ושל הפרלמנט, כדי להפוך את הכפר האקלי לחוכא ואיטלולא.

"הכפר שהחליט שכדור הארץ שטוח" נכתב ב-1913, וראה אור ב-1917 כחלק מן הספר A Diversity of Creatures. המוטיב המשותף לסיפורים שבספר הוא הנקמה, וזו עומדת גם בלבו של הסיפור הזה. העלילה מצליפה בעיתונות, בבית המשפט, במשטרה ובפרלמנט, מציגה פייק ניוז במירעו, ומצביעה על עדריותו של ההמון ועל העדר כל שיפוטיות מצדו. נדמה כי הקידמה והטכנולוגיה והתחכום שאנו מייחסים לתקופתנו לא שינו דבר, והלקחים המשתמעים מן הסיפור עודם תקפים. למרות זאת, ולמרות הכתיבה החיננית, לא התרשמתי במיוחד מן היצירה. יכול להיות שהיותו של הספר רווי הֶקשרים לזמנו ולמקומו היא שהיתה לו לרועץ מבחינתי. לא פחות משמונים הערות מבארות, שבלעדיהן חומקת מן הקורא בן זמננו משמעותם של שמות ומקומות ומנהגים ועוד, צירפה המתרגמת, שעשתה מלאכה נאמנה, לסיפור הקצר הזה.

חביב.

הטקסט המקורי

The Village that Voted the Earth was Flat – Rudyard Kipling

נהר ספרים

2020 (1917)

תרגום מאנגלית: רעיה ג'קסון

העדויות / מרגרט אטווד

haeduyot_master

"העדויות" מתרחש ברפובליקת גלעד, מדינה טוטליטרית שהוקמה בחלקים משטחה של ארצות-הברית, לאחר שזו התפוררה. אותו מקום ואותה תקופה תוארו ב"מעשה השפחה", שראה אור למעלה משלושים שנה לפניו. בדברי התודות בסיומו של "העדויות" מתייחסת הסופרת לאינספור השאלות שהעלו קוראי הספר הראשון, הבוערת שבהן התיחסה לגורמים שהביאו לסופה של גלעד. התשובות מצויות בעלילת הספר החדש.

"העדויות", כשמו, מכיל את עדויותיהן של שלוש נשים. הראשונה, והמרכזית שבהן, היא זו של דודה לידיה, מי שעומדת בראש "הספֵירה הנשית" בגלעד. כשקראתי את "מעשה השפחה" הטריד אותי במיוחד תפקידן של הנשים בדיכוי העצמי שלהן. הדודות, ובראשן לידיה, נטלו על עצמן את חינוכן של הבנות, והטמיעו בהן את הערכים הדרקוניים של צניעות מופרזת, את אשמת הקורבן, ואת ערכן היחיד כמכונות לידה. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שמרגרט אטווד פטרה אותן בקלות יתירה מאחריותן. בספר השני לידיה, החותרת לחורבנה של גלעד, מתארת את חייה לפני שצורפה להנהגה, ומסבירה כך את היענותה:

"זמן מה כמעט האמנתי במה שהבנתי שעלי להאמין. שייכתי את עצמי למאמינים מאותה סיבה שרבים בגלעד עשו זאת: זה היה פחות מסוכן. איזו טובה תצמח מכך שאשתטח לרגלי המכבש בגלל עקרונות מוסריים, ואירמס כגרב ריק תחת גלגליו? מוטב להיטמע בהמון, בקהל המשבחים האדוקים, החלקלקים, מחרחרי השנאה. מוטב לרגום באבנים מאשר להירגם. זה מגביר את הסיכויים להשאר בחיים. הם ידעו זאת היטב, אדריכלי גלעד. בני מינם ידעו זאת מאז ומעולם".

קשה לשפוט את מי שנאלץ לעמוד בלחצים בלתי נסבלים, ובכל זאת יש לציין שלידיה סבורה שגלעד חייבת להתחסל לא משום יחסה המחפיר לנשים, אלא משום השחיתות שפשתה בהנהגתה. אי אפשר לטעון שהיא אינה עקבית…

העדויות הנוספות בספר הן של שתי נשים צעירות. אגנס, בתו של מפקד, שנולדה כתוצאה מיחסיו הכפויים עם שפחה, אמורה, בהגיעה לגיל שלוש-עשרה, להנשא למפקד בכיר. דייזי, בתם של סוחרי בגדי יד שניה, מתגוררת בקנדה, ומנהלת חיים שגרתיים אך רוחשי סודות. באוירה השוררת בגלעד, אוירה של הלשנות ואיסוף מידע מפליל ומאזן אימה, בני אדם הם כלי להשגת מטרות, ושתי הבנות תשולבנה בתכניותיה של לידיה.

מרגרט אטווד היא כותבת מחוננת. היא מציגה שלוש דמויות מובחנות היטב, דמויות המשנה אמינות אף הן, העלילה תפורה ללא פגמים. אבל ההערכה שלי כלפיה נובעת פחות מהכושר הסיפורי ויותר מהתוכן הרעיוני, מהמקוריות של נקודת המבט שלה, מדעותיה המעוררות מחשבה, מהרקע התרבותי העשיר שעליו היא נשענת. כל אלה חסרים כאן. "העדויות" הוא סיפור סתמי למדי, ויותר מזה – הוא וריאציה חלשה על "מעשה השפחה". הספר הראשון הציג את עקרונותיה של גלעד, שלכל אחד מהם מקבילות בעולמנו, והתריע מפני הסתגלות והשלמה. הספר השני לא הוסיף דבר, ואף טשטש את הנושאים המהותיים.

יש לציין לטובה את התרגום של קטיה בנוביץ',שהעבירה היטב לעברית את סגנונן השונה של שלוש העדות.

"העדויות" זכה בפרס בוקר 2019, זכיה שמשתלבת בפרץ הפופולריות הגואה של מרגרט אטווד בעקבות הסדרה המבוססת על "מעשה השפחה". אני לגמרי בעדה, תמיד, אבל יש לה ספרים ראויים הרבה יותר.

The Testaments – Margaret Atwood

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'