מסע / שושנה צינגל

41800010974b

כותרת משנה: בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים

בשנת 1985 כתבה שושנה צינגל את הספר "מסע אל תוך עצמנו", ובו ראיונות עם בני הדור השני לשואה. לספר הנוכחי, שבו ראיונות עם בני הדור השלישי, צורפו כמה מאלה שנכללו שבספר הקודם. "מסע" כולל ארבעה-עשר ראיונות דור שני, ועשרה דור שלישי. המרואינים מספרים על האופן בו נכחה השואה בחייהם מילדות, ועל הדרך בה משפיעה טראומת ההורים והסבים על חייהם ועל תפיסת עולמם עד היום. בין המרואינים גברים ונשים מתחומי עיסוק שונים, אם כי לאנשים ששולחים ידם בכתיבה יש נוכחות גבוהה יחסית. לאחדים מהם היו הורים ששיתפו, לאחרים הורים שהסתירו. כל אחד מהם הושפע בדרכו, כל אחד מייחס משמעות משלו להיסטוריה, להשלכותיה, ולמה שיש ללמוד ממנה.

בחרתי לקרוא את הספר משום שנושא ההשפעות והמשמעויות של השואה מעניין אותי. למרות זאת הספר לא הצליח לרתק אותי. הבעיה, מבחינתי, היא שאין די בקו משותף בעברם של המרואינים כדי לגבש יצירה קוהרנטית. אני חושבת שראיונות במסגרת מחקר, כזה שבסופו אמירה מלומדת על הנושאים שביקש לבדוק, היה מדבר אלי יותר. כפי שהוא, הספר הוא אוסף שיחות עם אנשים די אקראיים, שלחלקם יש סיפור מעניין ודעות משכנעות או מעוררות מחשבה, ולחלקם לא.

יכול להיות, כמובן, שהבעיה היא בציפיות ובהעדפות שלי. שושנה צינגל עצמה לא ביקשה להגיע למסקנות: "כל אחד מיוחד במינו, עולם ומלואו. לכן אי אפשר להכליל הכללות. אך למרות ששונים אנו איש מרעהו, חוט סמוי מקשר בינינו. דומה שאנו מהווים משפחה סמויה, שהקשר שלה עם השואה אינו היסטורי בלבד, אלא קשר של דם". הוריהם של הורי עזבו את פולין בשנות השלושים. הם לא חוו את השואה על בשרם, אבל איבדו את רוב בני משפחתם ואת חבריהם שנשארו מאחור. השואה נכחה במשפחתנו לא כמשא של סבל אישי, אלא כטראומה של חסר, של אובדן ושל אשמה. יכול להיות שזו חוויה מסוג אחר, ובני המשפחה הסמויה, כהגדרתה של הכותבת, יחושו קרובים יותר אל הספר, וימצאו בו את עצמם.

למרות ההסתיגות הפרטית שלי, יפה עשתה שושנה צינגל כשנתנה במה לצאצאי הניצולים, והעלתה לדיון את שאלת זכרון השואה אחרי שלא יהיה מי שיוכל לספר בגוף ראשון. מי שמבקש להתוודע אל עולמם של אלה שגדלו בצל השואה ימצא בספר ענין.

אסטרולוג ומשכל

2017

ארוחת ערב עם אדוארד / איזבל וינסנט

126500000170b

כותרת משנה: סיפורה של ידידות בלתי צפויה

איזבל וינסנט, עתונאית וסופרת קנדית המתגוררת בניו-יורק, מספרת ב"ארוחת ערב עם אדוארד" את סיפור ידידותה עם אדוארד, אביה של חברתה. אחרי שנים של כתיבה עתונאית באזורי קרבות, השתקעה איזבל עם בעלה, צלם עתונות, בניו-יורק. בתקופה בה נפתח הספר חיי הנישואים של השניים מצויים במשבר עמוק. אדוארד, גבר כבן תשעים, עובר אף הוא תקופה לא קלה, לאחר שאשתו מזה למעלה מששים שנה נפטרה. יתכן שהיה בוחר להתאבד, לולא השביעה אותו אשתו לפני מותה שידבק בחיים. ואלרי, חברתה של איזבל, הציעה לה לבקר מדי פעם אצל אביה אדוארד. אולי בקשה לספק לאיזבל מפלט מצרות היומיום, אולי רצתה לוודא שאביה לא יהיה בודד בעוד היא רחוקה ממנו. כדי לפתות את איזבל להיענות להצעה ציינה ואלרי שאביה הוא בשלן מעולה. איזבל אינה בטוחה מה גרם לה לקבל את ההצעה, אולי הבדידות, אולי הסקרנות. מכל מקום, השניים התחבבו זה על זה מן הרגע הראשון. הקשר ביניהם נמשך מספר שנים, ואדוארד סיכם אותו כך: "בזכות ארוחות הערב נוצר בינינו קשר. הענקנו זה לזה את האומץ להמשיך בחיינו. נתנו זה לזה, אך בה במידה גם קיבלנו באותה תקופה שהיתה גורלית לשנינו".

הספר אמור להיות מרגש – שני זרים במצוקה מחזקים ומתחזקים – אבל בעיני הוא די מפוספס. תחילה חשבתי שהוא ספר עזרה עצמית במסווה, אבל ה"טיפים" לחיים המשולבים בספר הם די שטחיים. לאוכל ניתן יותר מדי מקום על חשבון רגש ותובנות, לא רק בתיאור המתכונים של אדוארד, אלא גם בתוך עובדות צדדיות אחרות, כמו מה איזבל אוכלת כשהיא במארב לאדם שאודותיו היא עומדת לכתוב, או באיזו מסעדה היא קובעת פגישות בעניני עבודה. למרות שאיזבל משתפת בפרטי חייה, יש תחושה שהיא מספרת מ"למעלה", שומרת על ריחוק מעצמה, ולכן מקשה על הקורא לחוש את תחושותיה.

בעוד הסיפור של איזבל די מתמסמס, סיפור אהבתם ארוכת השנים של אדוארד ושל אשתו פולה מרגש. האופן בו הוא מתרפק על זכרונותיהם המשותפים נוגע ללב, והאהבה ההדדית בין השניים מעלה דמעות. למרות זאת, פרט להצבת יד זכרון לאדוארד, שנטל על עצמו את איזבל, וידידות אחרות, כ"פרויקט", אני לא רואה סיבה לכתיבת הספר, וכיד זכרון הייתי רוצה לקבל יותר מאדוארד ופחות מאיזבל.

בשורה התחתונה: נחמד בלבד

Dinner with Edward – Isabel Vincent

הכורסא

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

ססיל מתה / ז'ורז' סימנון

986685

קשה להאמין שהסופר שכתב את "ססיל מתה" הוא אותו סופר שכתב "השען מאוורטון". הראשון קליל, לגמרי לא מעמיק, לפעמים עושה רושם חפיפי, השני מוקפד, איטי, מיטיב להתבונן אל נפשות גיבוריו. בראשון העלילה הבלשית היא הסיפור, בשני המרדף אחר רוצח הוא רק עילה לחקר תהליכים נפשיים.

"ססיל מתה" הוא אחד משבעים ושניים הספרים שכתב סימנון בסרת המפקח מֶגרֶה. ססיל היא אשה צעירה, שמגיעה מדי פעם לתחנת המשטרה, מתעקשת לדבר רק עם מגרה, ושוטחת בפניו את תלונותיה החוזרות בדבר ארועים מוזרים המתרחשים בלילות בדירה בה היא מתגוררת עם דודתה. לאחר שמעקב שהושם על הדירה במשך מספר לילות לא העלה דבר, מגרה הפסיק להתייחס אליה ברצינות. הספר נפתח בביקור נוסף של ססיל אצל מגרה, אבל עד שהוא מתפנה לדבר איתה היא נעלמת. תחושת בטן גורמת לו לגשת לדירתה, שם הוא מוצא שהדודה נחנקה למוות, ובתוך מספר שעות נמצאת גם גופתה של ססיל. מגרה עומד בראש החקירה לפענוח שני מקרי הרצח.

"ססיל מתה" חביב למדי. חובבי עלילות בלשיות ייהנו ממנו, למרות שישנם בלשים ספרותיים מוצלחים יותר, כמו שרלוק הולמס והרקול פוארו. סימנון לא השקיע במיוחד בזריעת רמזים, אמיתיים או מופרכים, כדי לספק לקוראים קצה חוט לנסות לפתור את התעלומה בעצמם (ולגלות בסוף שתעתעו בהם). מגרה מגיע איכשהו לפתרון, שאמנם אינו מופרך, אך באותה קלות הוא יכול היה להגיע לפתרון אחר, ולא שוכנעתי שהנתיב שאליו כיוון סימנון היה ההגיוני או האפשרי היחיד. כמו בספר הקודם שקראתי בסדרה זו, "ראשו של אדם", מצאתי ענין בתיאורים של העולם כפי שהיה אז, כשקו טלפון היה נדיר, ותקשורת מיידית אפילו לא היתה בגדר דמיון.

בשורה התחתונה: לאוהבי מגרה ולחובבי בלשים קלילים

Cecile est Morte – Georges Simenon

עם עובד

2017 (1942)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

חופש מוחלט / פבלו קצ'אז'יאן

986066

א': כן, ברור. כל דבר שונה ומוביל לדברים אחרים.

ב': וכל דבר שאתה לא עושה גם שונה ומוביל ודברים אחרים.

"חופש מוחלט" הוא מעין מחזה, יצירה שכולה שיחות בין מספר מצומצם של דמויות. אין בספר תיאורים כלשהם של הסביבה, אין ציון של התקופה ושל המקום, ואין שום פרטים על הדמויות. על כל אלה אנו לומדים, או מנחשים, או נשארים באפלה, אך ורק בהתבסס על ההתבטאויות של הנפשות הפועלות.

א' ו-ב' כלואים במקום כלשהו, כפויים על ידי שוביהם לנהל דיון פילוסופי. הנושא שבו הם דנים, באופן פרדוקסלי בהתחשב בהיותם שבויים, הוא הגדרת החופש. בשלב מסוים, כשנמאס להם מן הכלא, הם מצליחים להמלט, נודדים במקום לא ברור, פוגשים מספר דמויות שצצות יש מאין, אחת מהן אשה, אחד ג'ינג'י, אחר חשוד כסוהר שבא לתפוס אותם. מיקומם מעורפל, הכיוונים מתחלפים, היעדים משתנים, שום דבר אינו נשאר יציב וקבוע, לשום אירוע אין התחלה או סיום. השיחות בין הדמויות נעות בין דיונים פילוסופיים בנושאים כמו חופש ואושר, ובין שיחות בנאליות הגולשות לעתים להתכתשויות.

רוב הזמן הספר הצחיק אותי. א' ו-ב', שעם הצטופפותם בתא אחד הספר נפתח, ועם פרידתם האיטית – אולי מותם – הוא מסתיים, מתנהלים כמו זוג קומיקאים על במה, אחד יהיר ונוטה לעמקות מחשבה, השני מרגיש נחות וחסר בטחון, נעלב בקלות. הניגוד ביניהם הוא פוטנציאל שמתממש לאי-הבנות ולחיכוכים משעשעים. בתחילה חיפשתי בספר משמעויות נסתרות, אחר-כך ויתרתי: אולי הן שם, אולי לא, הסתפקתי בסיפור כפי שהוא.

הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כ"מעין מעבדת ניסויים המערערת מוסכמות וסדרים ספרותיים שתוקפם פג" וכ"קריאת חובה". דעתי שונה, אך לא לגמרי הפוכה. ההעדפה שלי היא בהחלט לספרות "מסורתית" יותר, ואיני סבורה שפג תוקפה של ספרות זו. יחד עם זאת אני מעריכה את הכשרון שבו הסופר מאפיין את דמויותיו אך ורק באמצעות התבטאויותיהן המינימליות, והמקוריות, אי-השגרתיות וההתעלמות מגבולות כלשהם מרעננות. לא קריאת חובה, לדעתי, אבל בהחלט קריאה שונה ומהנה.

Le Libertad Total – Pablo Katchadjian

תשע נשמות

2017 (2013)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

חופשת שחרור / יהושע סובול

31-6406_m

"חופשת שחרור" הוא סיפורה של משפחת בן-חיים, החל מהסבתא-רבתא אווה, חלוצה, רקדנית ופלמ"חניקית, ועד נינותיה ליבי וקרין. ליבי, המשרתת בצבא כמדובבת עצירים בטחוניים, פוגשת בחקירה האחרונה לפני שחרורה את העציר הבדואי אדיב, סטודנט לתואר שלישי בהיסטוריה, שהתזה שלו עוסקת במדיניות הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית בין השנים 1929 – 1945. משהו בדברים שהוא אומר לה – בין השאר "סבא שלך גירש את סבתא שלי" – מטריד את מנוחתה, ובמקום לנסוע הביתה היא נוסעת לבקר את סבה בקיבוץ. הסב, דייב, בן תשעים, אינו בבית, יצא על אופנוע ההארלי-דייוידסון לשיטוטים משלו. בחדרו מוצאת ליבי יומן שכתבה אמו אווה, וכשהיא פותחת כהרגלה בקריאה מן העמוד האחרון, היא מוצאת שם את המשפט "ליבי היא אני", וצוללת אל המלים. מדי פעם היא מפסיקה את הקריאה כדי לנהל שיחות וידאו עם אדיב, אותו היא משתפת בחווית היומן.

סיפור חייה של אווה מרתק, ונע בין הקיבוץ בימיו הראשונים, ימי טרום המדינה, ובין גרמניה בשנות השלושים. ליבי, הנשאבת אל ההתרחשויות, אינה קוראת קריאה פסיבית, אלא משוחחת עם אווה, משלימה את המסופר מדמיונה, ומשליכה מן העבר אל ההווה. לדעתי, די היה בדיאלוג שבין השתיים כדי להחזיק ספר מגובש ומרתק, אבל יהושע סובול בחר להרחיב את היצירה, ולספר את סיפוריהם של ארבעת נכדיה של אווה, ילדיו של דייב. מעוז, אביה של ליבי, הוא פוליטיקאי מן הימין, השואף להיות ראש ממשלה, ובוגד באשתו נגה. גבי, מהנדס תוכנה, מואס בעולם הדיגיטלי ומבקש להביא לכליונו. אשתו, דנה, היא צלמת טלוויזיה, שטופת שנאה לכל מה ומי שאינו מן הצד השמאלי של הפוליטיקה. דובש, מושבניק, אביה של קרין, בוגד באשתו, דורית, עם סו, פועלת תאילנדית. דורית מצדה בוגדת בו עם הפסיכולוג המטפל בה ובבתה. הבת, קרין, בת שבע-עשרה, מנהלת רומן עם אלעד, פוליטיקאי נשוי מן הימין, בעל ברית של מעוז. מירב, אחותם של מעוז, גבי ודובש, היא מעצבת פנים ובליינית בלתי נלאית. נדמה כי מרוחה של אווה, שחייה היו אמנם כאוטיים וקופצניים ועמוסי שגיאות, אך עתירי משמעות ותוכן, ירשו נכדיה רק את חוסר המנוחה ואת חוסר הנחת. הדור הבא יצטרך לנסות להשיב למשפחה סדר ומשמעות.

מעבר להרחבה מציר הסיפור – השילוב אווה-ליבי – אל ארבעת הנכדים, משולבות בספר דמויות משנה, שגם הן מתוארות בפרטנות, כמו קנדי, חברו של דובש, שהיה חילוני והפך לדתי ולקה במחלה קשה ומת, וצונגפלייש, חברו של גבי, חסיד סאטמר שלובש בלילות בגדים חילוניים ויוצא לבלות בפאבים, וקריסטינה, חברתה של דנה, עתונאית דנית שנישאה לאינטלקטואל מצרי שאינו מורשה לגור בדנמרק, ועוד. לטעמי, שתי ההרחבות – אל המשפחה כולה ואל דמויות המשנה – אינן תורמות ליצירה, אלא מטביעות אותה בשפע פרטים, וחבל.

כשמפרקים את העומס, יש בספר מקבץ גדול של סיפורים ושל דיונים, שכל אחד מהם לכשעצמו מעניין ומטופל היטב ספרותית. כך, לדוגמא, מתפתחת שיחה מעניינת על מעמד האשה בתרבות המוסלמית, שזורה בדיון על דון-קישוט ועל אילוף הסוררת. תיאור הלילה של גבי בפאב הוא מלאכת מחשבת מדויקת. הפצצה הוירטואלית של קרין נוחתת ומהדהדת בשקט מצמרר, ועוד ועוד.

יחסי יהודים-ערבים בישראל הם הנושא העובר כחוט השני לאורכו של הספר, נשזר בחייהם של גיבוריו כפרטים, כלוחמים וכאזרחים. עמדתו של הסופר ברורה: די לקרוא את הפרק בו הוא מתאר שיחה צינית בין מעוז ואלעד, הפוליטיקאים מן הימין, תוך שהם בולסים מעדנים, כדי להבין למי אהדתו אינה נתונה. זכותו להחזיק בדעתו, והיא אינה נושא הספר או נושא הסקירה, אבל דווקא משום שזהו ספר עם עמדה סיומו מאכזב מאוד: ליבי, נחושה לשים סוף למצב שבו נשים צעירות עוברות כמוה חוויה של אובדן חבר שנשרף בקרב, מתכננת מהלך גדול, עליו היא אומרת לקרין: "זה משהו שאני הולכת לעשות. משהו שיקח אותי רחוק. כמה רחוק שאוכל ללכת […] זה דורש כוחות עצומים ורצון שאני עדיין לא יודעת אם יש לי. אבל אני אגלה בעשייה […] זה חישוב מסלול מחדש. משהו ששווה לחיות בשבילו, לגמור עם מחול המוות […] זה משהו שצריך לקום ולעשות". להסתפק באמירות האלה, ולא לצאת לעשות מעשה, פירושו מן הסתם שמאחורי ה"משהו" אין תוכן מעשי ואין בשורה. להעניק לליבי תחושה של חופש עם סיום קריאת היומן ועם ההחלטה לעשות "משהו", ולחתום את הספר במשפט הסתמי "לא תם ולא נשלם", נראה לי פתרון ספרותי בלתי מספק לציפיה שנבנתה מסיפורה של אווה ומחיפושיה של נינתה ליבי.

משום שהמכלול סובל מגודש והסיום מאכזב, אבל רכיבי הספר כתובים מצוין, אני נמנעת מלסכם את הסקירה בהמלצה או באי-המלצה.

הקיבוץ המאוחד

2017

ברֵכת התנינים / בועז יזרעאלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d79bd7aa_d794d7aad7a0d799d7a0d799d79d2

"ברכת התנינים" הוא קובץ המכיל עשרים סיפורים קצרים. מצד התוכן מאפיינים אותם טיפוסים מנותקים ואוירה של הזיה מתונה עד גבוהת גלים. מצד הסגנון הם רהוטים, כתובים בשפה נאה ובמיומנות, ניחנים בנקודת מבט שונה, לעתים מעניינת ומשעשעת.

במהלך הקריאה בספר, החל מן הסיפור הראשון, תהיתי אם התוכן אינו מדבר אלי משום שהסיפורים משעממים, או משום שאין לי שום ענין בדמויות מסוגן של המתוארות בהם. מצד אחד, האין זה "תפקידו" של הסופר להפיח בדמויותיו חיים שיגעו באופן כלשהו אל לבם של הקוראים? מצד שני, אם אלו הן הדמויות המעסיקות אותו, ואם הוא חש קרוב אליהן ממש כפי שהן, כלומר מנותקות ומעורפלות, אולי חוסר החיבור שלי אליהן אינו מעניינו, והוא פונה אל קהל שונה ממני? מצד שלישי, מכיוון שהצלחתי להתחבר לדמויות מנותקות ולאוירה מעורפלת בספרים אחרים, אולי ה"אשמה" אינה בי. לא מצאתי תשובה חד-משמעית לתהיה הזו.

בהכללה, הסיפורים בקובץ מטפלים באנשים שמבקשים להתנתק מזרם החיים הרגיל, כמו ב"מיטה מתקפלת", בטיפוסים של מסוממים ושל עבריינים קטנים, כמו ב"סבתא שלי, אמא שלי" וב"מתנה מאבא", ובדמויות בלתי ברורות, נטולות עבר ובעלות הווה הזוי, כמו ב"הקוף" ו"אדריכל". ברבים מהסיפורים משולבות אמירות חברתיות, בדרך-כלל אירוניות, כמו ב"ראיון עבודה", שבו המספר החילוני מנסה להתקבל לעבודה בישראל המתחרדת, וב"המדריך הישראלי לארגון צבאי", שמלגלג על הצבאיות בהיבטיה השונים.

הסיפור היחיד שהתחבב עלי הוא "דלות": המספר שוכר דירה, ומוצא במרפסת את הדייר הקודם שפוחד לצאת אל הרחוב. הדינמיקה בין השניים נבחנת ומתוארת באופן משכנע.

ה"מה" מושך לכיוון אי-המלצה. ה"איך", כלומר הסגנון הבוגר והמיומן, מושך לכיוון הפוך. אני משתלבת באוירת הרפיון השורה על מרבית הסיפורים, ומחליטה לא להחליט.

עם עובד

2017

לחיות כמו פילוסוף / ג'יימס מילר

985185

כותרת משנה: מסוקרטס ועד ניטשה – פילוסופיה כדרך חיים

עבור הפילוסופים המוקדמים הפילוסופיה באה לידי ביטוי לא רק בתיאוריה, אלא גם באורח החיים. עד תחילת המאה העשרים, לימודי הפילוסופיה התיחסו הן לדעות והן לחיים (כולל אנקדוטות בלתי מבוססות) של פילוסופים מפורסמים. כיום, על פי ציטוט מדברי הפילוסופית סילה בנחביב, "מנקודת המבט של הדיסציפלינה, הפרטים של החיים האישיים נראים די לא רלוונטים להבנה, או להערכה, של דעות ההוגה".

האם אפשר לחיות על פי הפילוסופיה? ג'יימס מילר ביקש לדון בשאלה זו, ובפער שבין החיים הפרטיים של הפילוסופים לתיאוריות שפיתחו, באמצעות סיפוריהם האישיים של שנים-עשר מהם: סוקרטס, אפלטוֹן, אריסטו, דיוגנס, סֶנֶקָה, אוגוסטינוס, מונטן, דקארט, רוסו, קאנט, אמרסון וניטשה . מבחינתי, כמי שאינה קוראת, וככל הנראה לא תקרא, ספרי עיון פילוסופיים, אבל סקרנית להתוודע לתחום, הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא בעקיפין, דרך סיפורי חיים, המשלבים את הביוגרפיה הפרטית עם התיאוריה הכללית. מסיבה זו שמחתי על הוצאתו לאור של "לחיות כמו פילוסוף".

לצערי, התאכזבתי מהספר. לא ברור אם המחבר כיוון לקהל שכבר מכיר היטב את משנתם של הפילוסופים, או למי שרק כעת מתוודע אליהם. בפרק על אפלטון, כדוגמא מייצגת, כמה מעיקרי תורתו מוזכרים כבדרך-אגב, כאילו הם מוכרים לקורא, לאחרים ניתן הסבר מפורט יחסית. אחדים מן הפרטים הביוגרפים מעניינים ורלוונטים לנושא המוצהר של המחקר שבבסיס הספר, אחרים הם בבחינת עובדות צדדיות. התרגום (ואולי כך גם במקור) אינו תורם לחוויה הלימודית, שכן הוא נוטה אל השפה הדיבורית על חשבון השפה ה"עיונית" (יותר מדי "הכי" ו"מרוב ש", ו"כל מיני" ודומיהם). לטעמי, היחס בין הביוגרפיה לתיאוריה מוטה מדי לטובת הראשונה, ולא התממשה תקוותי למצוא בספר היכרות ערוכה היטב עם הפילוסופים ובעיקר עם הפילוסופיה. יכול להיות שהציפיות שלי והכוונות של המחבר פשוט שונות.

אחרי חמישה הפרקים הראשונים הבנתי שקריאה רציפה אינה רצויה (לי) כאן. רפרפתי על הפרקים הבאים כדי להתרשם מן המצוי בהם, ואחזור אל כל פרק בנפרד כשתתעורר סקרנותי לגבי אחד מן הפילוסופים המוצגים בספר.

Examined Lives – James Miller

ידיעות ספרים

2017 (2011)

תרגום מאנגלית: שמעון בוזגלו

ככה החיים יפים / אוליביה בורדו

kacha_hachaim_yafim1

תרגום שמו של הספר הוא "מחכים לבוג'נגלס", על שם שירה של נינה סימון Mr. Bojangles, שיר שהורי הילד, המספר את "ככה החיים יפים", אוהבים במיוחד. לא הכרתי אותו עד היום, וכשהתחברתי בסקרנות ליו-טיוב, גיליתי יצירה מקסימה (חיפשתי ומצאתי גם את השאנסונים של קלוד פרנסואה, שתמונתו תלויה על קיר חדרו של הילד, אבל עודף המתיקות והעליצות עוררו בי הזדהות עם בחירתם של האב ושל הבן להשתמש בתמונה כמטרה במשחק קליעה…). ההאזנה בלופ לנינה סימון ריככה את התחושה של טביעה בים של מלל חסר פשר, שאפיינה את הקריאה בשליש הראשון של הספר. המספר מתאר את החיים המבולגנים בבית הוריו, המתנהל על סף הניהיליזם. האם המרחפת והאב הקפריזי סוחפים את בנם ואת חבריהם ממסיבה לחגיגה, נעים בין ביתם שבפריז לארמון שרכשו בספרד, ללא עבודה קבועה, ללא לימודים מסודרים, בהפרזה מטורפת, וכל זה מתואר בסגנון מבולגן, לעתים קרובות מדי ללא רצף הגיוני בין המשפטים. לולא היה מדובר בספר קצר, ולולא הסקרנות לגלות מדוע זכה לתפוצה עולמית, הייתי נוטשת בשלב זה.

הספר נחלץ מן הסחרור בערך אחרי שליש, כשהאם יוצאת מדעתה, והאב והבן נאלצים לצאת מביתם. לא אוכל להרחיב בתיאור העלילה בשל חשש לספוילרים, אציין רק שהשליש השני של הספר קוהרנטי יותר מהראשון, ונוגע ללב.

השליש השלישי (החלוקה היא שלי, לנוחות הסקירה, ואינה מייצגת את מבנה הספר) נפתח בפרק שכתב האב, ובו נחשף מה שעמד מאחורי הטירוף שבשליש הראשון. יש בחשיפה הזאת אהבה גדולה מצד אחד, והתמכרות גורפת ואנוכית מצד שני, ושתי אלה באות לידי ביטוי גם בסיומו של הספר, שכולל למעשה שני סיומים בזה אחר זה. הסיום הראשון אמין, השני, שנגרר בעקבותיו, לכאורה בלתי נמנע בהתחשב בכל מה שסופר קודם לכן, ובכל זאת משהו בו מזייף ובלתי מתקבל על הדעת ברצף הסיפורי.

"ככה החיים יפים" הוא נסיון לספר על אהבה טוטאלית, גדולה מהחיים, מתנשאת מעל כל מכשול. דרך הסיפור מקורית, הקצב מסחרר, ותאוות הריקוד של הגיבורים מעניקה לספר מקצב מפתה. יחד עם זאת, למרות מערבולת הרגשות העמוקים שהוא אמור להכיל, ולמרות הססגוניות של החיים המתוארים בו, יש בו לקוניות וניתוק רגשי, שפוגמים באמינותו, ומייצרים תחושה שלפנינו תרגיל בכתיבה.

אני נמנעת מלהמליץ עליו בשל ליקוייו, אבל בשל המקוריות, ומשום שיש לי תחושה שעוד אהרהר בו, אני נמנעת גם משלילתו כליל.

En Attendant Bojangles – Olivier Bourdeaut

כנרת זמורה ביתן דביר

2017 (2015)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

חוזרים אל הדם / טום וולף

20-53009b

"חוזרים אל הדם" הוא הרומן האחרון (עד כה) מאת הסופר והעתונאי טום וולף. שניים משלושת הרומנים הקודמים תורגמו לעברית: "מדורת ההבלים" ראה אור ב-1987 ו"גבר במלואו" ב-1998, הראשון מציג באופן מוחשי ותוסס את המתחים החברתיים בניו-יורק, והשני מתאר בחיות רבה את העולם העסקי והחברתי באטלנטה, ג'ורג'יה. שני הספרים משלבים סגנון ריאליסטי מדוקדק, היורד לפרטי הפרטים של רקע הארועים, יחד עם עלילה מרתקת. מכיוון שכך, ציפיתי לחוויה דומה עם "חוזרים אל הדם", אך התאכזבתי.

וולף מיקם הפעם את הספר במיאמי, פלורידה. את העלילה מניע בעיקר נסטור קמאצ'ו, שוטר ממוצא קובני, שכל פעולה שלו נתקלת איכשהו באחד המעקשים החברתיים בעיר. בתחילת הספר הוא מסכן את חייו בטיפוס על תורן, כדי להוריד ממנו פליט קובני, ובכך מקומם את אוכלוסית המהגרים. כשהוא מועבר ליחידה ללוחמה בסמים, הוא מציל את חייו של מפקדו ומתגבר על בריון אפרו-אמריקאי, אך סרט שלו ושל המפקד, כשהם מטיחים קללות בבריון המובס, עולה לרשת, ומעורר גל של זעם כנגד המשטרה. בעודו מושעה מתפקידו, הוא מעורב בתקרית אלימה בבית-ספר ובפרשת זיוף אמנות שבה בוחשים אוליגרכים רוסים. העלילה גולשת גם לפוליטיקה עירונית, להתמכרות לפורנוגרפיה, להתנהלות של העתונות, לתכניות ריאליטי, ועוד.

בדומה לספריו הקודמים, גם בספר הזה התיאורים המפורטים, והגלישה לסיפורים צדדיים, פורשים תמונה ריאליסטית של המקום ושל התקופה. בשונה מן הספרים הקודמים, הספר הזה פשוט מייגע. העלילה מתנהלת לאטה, מדשדשת, וכמעט הולכת לאיבוד בתוך התיאורים החוזרים על עצמם לעייפה. נדמה שהכשרון של וולף לספר סיפור רציף ומרתק התמוסס כאן, אך היכולת להכנס באופן משכנע וחי לפרטי הפרטים של הארועים ושל הדמויות נשמרה. אין בזה די כדי להחזיק ספר.

אני ממליצה מאוד על "מדורת ההבלים" ועל "גבר במלואו". כמו כן נהניתי לקרוא ספר עיון פרי עטו, "הצוות המובחר" שעוסק בהתפתחות הטיסה החל משבירת מחסום הקול ועד הטיסות לחלל. על "חוזרים אל הדם" אפשר, לדעתי, לוותר.

Back to Blood – Tom Wolfe

מודן

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

מגדלור / קולם טויבין

migdalor_med

"מגדלור" נפתח בתיאור חייה השגרתיים של הלן, אשה אירית צעירה, נשואה ליוּ ואם לשני בנים. בבוקר המתואר נוסעים יו והבנים אל משפחתו של יו, והלן, מנהלת בית-ספר, נותרת בעירם לפגישות עבודה, שלאחריהן תצטרף אליהם. התכניות הפשוטות הללו משתבשות כשחברו של אחיה של הלן מופיע על סף דלתה, ומבקש ממנה לגשת לבית החולים לבקר את האח, דקלן. הקשר בין השניים, ובינם לבין אמם, התרופף בשנים האחרונות, ורק כעת, כשמצבו של דקלן חמור, נודע להלן שהוא חולה איידס. דקלן מטיל עליה לספר על המחלה לאמם לילי ולסבתם דורה. בקשתו הנוספת היא לשהות מספר ימים בבית הסבתא, בית מבודד יחסית, הניצב על ראש צוק מעל האוקינוס. בבית זה שהו השניים ללא הוריהם תקופה ארוכה בעודם ילדים, ופיתחו תחושת נטישה, בעת שאביהם גסס ללא ידיעתם, ואמם שהתה לצדו. אל ביתה של הסבתא מתכנסים, אם כך, דקלן והלן ואמם, ואליהם מצטרפים לארי ופול, חבריו הקרובים של דקלן, שכבר מורגלים לסעוד אותו בתקופות הקשות של מחלתו.

הנושא המרכזי של הספר הוא היחסים המורכבים בתוך המשפחה, הסודות שלא סופרו, הטינות שנצברו, קשיי התקשורת, מאבקה של הלן להשתחרר מן הצל הכבד של אישיותן הקשה והדומיננטית של לילי ושל דורה, הצורך לסירוגין בניתוק ובחיבור. נושא משמעותי נוסף, המשתלב עם היבט הסודות הבלתי מסופרים, הוא היחס להומוסקסואלים במשפחה השמרנית שבחברה הקתולית.

הספר מסופר כמעט כולו בפשטות נקיה מרגשות, על סף הלקוניות. את מה שכתבתי על "ברוקלין", אני יכולה לשכפל כאן: הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם הדמויות שטוחות מדי. דמותה של הלן מפוענחת, אבל כל האחרות סובלות מאי בהירות, ואני לא יכולה לומר שבתום הספר אני מכירה אותן או מבינה אותן. הספר "מתעורר" רק פעם אחת, אחרי קרוב למאה ושמונים עמודים, כששלוש הנשים מכונסות יחדיו, והלן מטיחה בהן, בעיקר באמה, את תחושותיה הקשות כלפיהן. בשאר הזמן הוא יותר מדי מדווח ופחות מדי מסופר.

בשונה מ"ברוקלין", שבו היתה לי הרגשה שהסופר לא הצליח להחליט על מה הוא מספר, כאן העלילה – למרות ריבוי פרטים – ממוקדת היטב. בשל הלקוניות אמנם לא נקשרתי לאף אחת מן הדמויות, למרות יסוריהן ושברון לבן, אבל הסיפור צלול, ההתנהלות שלו בין הווה לעבר ערוכה היטב, ונושאיו מעניינים.

בשורה התחתונה: המלצה מסויגת

The Blackwater Lightship – Colm Tóibín

כנרת

2001 (1999)

תרגום מאנגלית: שרון רצהבי