נאמנות / הרנן דיאז

מיהי מילדרד בוול? תלוי את מי שואלים. הרול ואנר כתב אודותיה ואודות בעלה אנדרו את הספר "ביטחונות", שבו הוא מוצג כאשף השקעות דורסני שזמנו עבר, והיא מוצגת כאשה שאיבדה את שפיותה. אנדרו בוול כתב טיוטה ל"חיי" הביוגרפי, שבו תיאר אותה כאשה שכל מעייניה במוזיקה קלאסית, ואת עצמו כבעל נאמן שסעד אותה עד מותה מסרטן. איידה פרטנצה, שסייעה לאנדרו כסופרת צללים, שאלה את עצמה בזמן הכתיבה מדוע אנדרו מצמצם את דמותה של אשתו, ושנים אחר-כך יצאה לנבור בארכיונים כדי לגלות מי היתה מילדרד באמת. ומילדרד עצמה, כך מתגלה, כתבה יומנים בכתב בלתי קריא, שהופכים את כל מה שסופר עד כה על ראשו. למי מאמינים?

נטיית הלב היא להאמין למילדרד, אבל האמת היא שאין לכך שום סיבה משכנעת. והבעיה מבחינתי כקוראת היא שגם לא היה ממש אכפת לי. חציו הראשון של הספר, הווה אומר הספרים של ואנר ושל בוול, עוסק בהרחבה, ובחזרות מתישות, בהתנהלות העסקית של אנדרו, וגם של אבותיו, באופן בו ניצל הזדמנויות, מוסריות או לא, כדי להגדיל את הונו, ובשכנוע העצמי שלו שמה שטוב בשבילו טוב גם בשביל המדינה והציבור. עד שהגעתי לסיפורה של איידה, שהוא בעיני המעניין והמורכב מכולם, כבר די איבדתי סבלנות, ואילולא ההבטחה הגלומה בידיעה שהספר זכה בפרס פוליצר לספרות (הוא חלק בו ב-2023 עם ספר של ברברה קינגסולבר שטרם תורגם) יתכן שלא הייתי מגיעה עד שם.

איידה, בתו של אנרכיסט ומתנגד נמרץ לקפיטליזם, נקלעת לדילמה כשהיא מתקבלת לעבודה אצל אנדרו בוול, סמל הקפיטליזם. הפער בין ביתה לעבודתה אינו היחיד שאתו היא מתמודדת. היא מתמרנת בין זהותה כאשה לשוביניזם הבוטה של מעסיקה, בין תשוקתה לעצמאות לציפיות הסביבה, בין תשוקת הכתיבה שלה וכשרונה למגבלות שמוצבות לה בתפקידה, בין בדיית הספרות למציאות הנבראת מן המילה הכתובה. בניגוד לדמויות המקובעות שסביבה, איידה היא דמות מתלבטת, מתפתחת, שואלת שאלות ומעזה להתנסות.

לשמו של הספר – Trust – משמעות כפולה, מן הסתם במתכוון. הוא מעורר אסוציאציות פיננסיות (Trust fund), והוא נוגע בשאלת האמון שניתן, או לא, לתת במְספרים השונים של חיי הזוג בוול. הרנן דיאז ניחן בכשרון לשלב את ארבעת המספרים, כל אחד וקולו היחודי, לכלל עלילה מקורית, אבל לטעמי ההתמקדות, על החזרתיות המרובה שבה, בשוק ההון, משתררת על העלילה, והשילוב בינה ובין "תעלומת" מילדרד מקרטע.

בזכות איידה, ובגלל ההתשה של המחצית הראשונה, זו המלצה למחצה.

Trust – Hernan Diaz

ידיעות ספרים

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

גלגול בפארק אווניו / נתן אנגלנדר

"גלגול בפארק אווניו", ספרו הראשון של נתן אנגלנדר, הוא קובץ בן תשעה סיפורים, העוסקים מזויות שונות בגורל היהודי. בין הדמויות והארועים נמצא עשרים ושבעה סופרים יידיים שנגזר עליהם מוות בהוראתו הקפריזית של סטלין; קבוצת יהודים מחלם שבהנהגת אחד מחכמי העיר חומקת מרכבות המוות דווקא משום נטייתו להחמיר; רב שמתאמץ להשכין שלום בית בין אשה לבעלה המאושפז תכופות בבית חולים פסיכיאטרי, עד שהתמודדות אישית עם קרוב חולה נכפית עליו; יוצרת פיאות דתית אובססיבית להשיב לעצמה את תפארת ראשה; נוצרי שמתגלגל ברגע מפתיע אחד להיות יהודי; רב שנאלץ להפרד מתלמודו למשך חודש בשנה כדי להתפרנס כסנטה קלאוס; אשה שתעשה הכל כדי להשתחרר מעגינותה; גבר שאשתו מאסה בו, היוצא בעצת הרב למצוא לו זונה; וצעיר יהודי-אמריקאי, בן דמותו של הסופר, השוהה בירושלים מוכת האוטובוסים המתפוצצים.

את הספר קראתי לראשונה סמוך להוצאתו לאור בעברית, והתרשמתי עמוקות. הזכרתי אותו בהתפעמות כשכתבתי על "המשרד למקרים מיוחדים" המיוחד, ושוב אחרי שקראתי את "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", שנראה לי צל חיוור שלו. כעת, בקריאה חוזרת למעלה מעשרים שנה אחרי הראשונה, לא מצאתי בו את מה שהפעים אותי. הוא נראה לי יותר מדי אוֹבֶּר-חוּכֶעם, כזה ששם דגש חזק על הטכניקה, על ההתחכמות, ופחות על התוכן. קשה לשחזר לאחור, אבל אני מניחה שבזמנו הוא היה בעיני חדשני, שונה, ומאז נכתבו עוד סיפורים כאלו, כולל סיפוריו שלו, סיפורים שהכלי העיקרי שלהם הוא אירוניה המכסה על סבל, כך שהחידוש פג. הכשרון של אנגלנדר ללכוד דקויות, ליצור דרמה, לאפיין דמויות, אינו מוטל בספק, והתרגום של יערית טאובר בן-יעקב נאה וזורם, אבל נותרתי עם טעם תפל מעט בשל היעדר אמירה משמעותית שתשאר איתי.

אסכם בהמלצה מסויגת.

For the Relief of Unbearable Urges – Nathan Englander

עם עובד

2003 (1999)

תרגום מאנגלית: יערית טאובר בן-יעקב

לראות את הים / יוסי סוכרי

ארבעה אנשים צעירים חולי סרטן סופני הם גיבורי הספר. שתי נשים ושני גברים; שני ישראלים, בריטית וצרפתי; אקדמאית, זמרת מתחילה, כדורסלן עבר ועורך-דין. שום דבר אינו מקשר בין קורותיהם, עד שגורלם המשותף, בעקבות בשורת האיוב שהונחתה עליהם, מוביל אותם אל מרפאה מיוחדת בבוסטון שמעניקה למטופליה סיכוי של עשרים וחמישה אחוז לשרוד. מצטרפת אליהם דמות מרכזית נוספת, אשה אוסטרלית, שמלווה חולים סופניים.

כל אחד מן הארבעה מתמודד עם המחלה בדרכו, והמלווה מתמודדת עם המשימה המייסרת שנטלה על עצמה. שאלות של אמונה מתעוררות ונענות באופנים שונים, יחסים עם בני משפחה מקבלים מימד חדש, רצון להנצחה עצמית, להישארות אחרי המוות, בא לידי ביטוי כך או אחרת. כשהם מתכנסים יחדיו במרפאה נוצרת מעין קהילה, שהתמיכה שלה, כך הם רוצים להאמין, תתרום לסיכויי ההחלמה.

יוסי סוכרי כתב על דמויותיו בסגנון יבש משהו, דיווחי יותר מרגשי, שנותן תחושה של תיאור מקרים יותר מאשר נסיון של ממש להכנס לנפשם של החולים. עוצמת הכאב שהוא מנחית על קוראיו גדולה וחונקת, אבל החיבור של הסיפורים הנפרדים הוא מצד אחד יותר מדי, ומצד שני מקטין את הסיפור האישי של כל אחד מהם. אחרי המקרה השני שקלתי לנטוש את הספר – אני לא נהנית מחבטות מכוונות וחשופות כאלה – אבל דילגתי אל הפרק האחרון, זה שבו כולם מכונסים יחדיו, כדי למצוא מדוע חוברו הסיפורים השונים למסכת אחת. משלמדתי מה צפוי לחולים, שבתי לקרוא את הפרקים שהשמטתי.

מעבר למודעות להלם ולכאב שבסרטן, לא מצאתי בספר אמירה שתעניק לו משמעות יתרה. ואולי דווקא חוסר האמירה היא הענין כאן: אסון יכול להגיע במפתיע, וכולנו נמות, עם משמעות ובלעדיה.

ספר מדכא.

זהו הספר השלישי של יוסי סוכרי שאני קוראת, ומפתיע עד כמה הם שונים זה מזה. "בנגאזי-ברגן־בלזן" תיאר את שואת יהודי לוב בחיות רבה, ו"אמזלג", הטוב בעיני מן השלושה, הציג דמות מורכבת של גבר באמצע שנותיו.

עם עובד

2023

בעוד חמש שנים / רבקה סרל

דני כהן, עורכת-דין יהודיה, חיה חיים אינטנסיבים ומתוכננים. כשכירה בפירמה נחשבת היא משקיעה ימים ולילות בעבודה שהיא אוהבת, ונמצאת על המסלול לשותפות. בבית היא חולקת את חייה עם דייויד, בן זוג מושלם שמתאים לה בדיוק. מילדות היא חברתה של בלה, טיפוס בוהמי הופכי ממנה, והן מסורות זו לזו כאחיות. לילה אחד, מיד אחרי שדייויד הציע לה נישואים, היא חווה הצצה אל העתיד, ומגלה שבתוך חמש שנים תחיה בבית שאינו מוכר לה עם גבר מרשים שאינה מכירה. למרות שהיא מדחיקה את החוויה, משהו בבטחון שלה במסלול חייה מתערער. ארבע שנים וחצי אחר-כך הגבר הזר יצוץ בחייה, כשהוא מאוהב בבלה, ובלה, שידעה עד אז רק מערכות יחסים בלתי מוצלחות, מאוהבת בו בכל לבה. האם העתיד שדני חזתה חייב להתגשם? ובאיזה מחיר?

שני נושאים עיקריים שלובים בספר. האחד הוא סיפור החברות בין שתי הנשים, חברות שתידרש לעמוד במבחנים כואבים ותשרוד. השני הוא הבחירות שאנו עושים בחיינו, לפעמים יותר מתוך נוחות ופחות בשל הסיבות הנכונות. למרות שעל פניו מדובר ברומן פחות או יותר שגרתי, ולמרות שמן הסתם לא יישמר בזכרוני לאורך זמן, במפתיע הוא אינו נחווה כבזבוז זמן או כעוד מאותו הדבר, בזכות הכתיבה הרזה והמדויקת של רבקה סרל שעושה אותו נעים לקריאה, מושך, ומעורר הזדהות ומחשבה.

In Five Years – Rebecca Serle

אריה ניר ומודן

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

ימים של חול / רעיה ג'קסון זלקינד

נפשותיהם של מוריה וידין נקשרו זו בזו עוד בגיל הגן, כשהוריו של ידין עברו לגור בשכנות למשפחתה של מוריה בישוב קטן ביו"ש. הם נאלצו להתנתק כשידין והוריו עזבו את הישוב, הפכו לזוג בחשאי בגיל העשרה, ושוב נפרדו. שניהם כמעט בחרו בזוגיות אחרת, אבל מות אמה של מוריה, שהיתה במידה רבה אם שניה לידין, חיבר אותם שוב והם נישאו. על פניו שוררת ביניהם הרמוניה. שניהם נטשו את הדת ואת ההתישבות. ידין עובד כמדריך טיולים ונעדר רבות מהבית, מה שמאפשר למוריה, שהיא סוג של זאב בודד, אדם בתוך עצמו, ליהנות משני העולמות – גם להיות חלק מזוג וגם לחוות את השקט והבדידות שהיא אוהבת. אבל בעוד ידין נכנס לנישואים בלב שלם, מוריה אינה מפסיקה להתלבט ולתהות אם לא "הוחתמה" מילדות על הקשר הזה במקום לבחור בו מרצונה.

יחסיהם נקלעים למשבר של ממש כשמוריה חווה הפלה טבעית בחודש השלישי להריונה, ובמשך שלושה שבועות אינה משתפת את ידין. אולי עוצמת החוויה עזה מכדי למצוא לה מלים. אולי היא מבקשת להאחז עוד בעובר, שהם מכנים מיגל, והצהרה על ההפלה תהפוך את אובדנו לסופי. ואולי היא מתקשה לדבר על מוות, כשמותה של אמה הוא הצלקת של חייה. מכל מקום, אחרי שלושה שבועות היא בוחרת לשתף את ידין באופן שפוגע בו, והוא קם ומסתלק אל הטבע. מוריה נותרת בחברתו המדומיינת של מיגל, ומספרת לו את קורותיהם של הוריו.

רעיה ג'קסון זלקינד כותבת ביד בטוחה, הספר קריא מאוד, ובכל זאת לא הצלחתי להקשר אליו. מכאוביה של מוריה נותרו רחוקים ממני, והיא הצטיירה בעיני בעיקר כילדה מפונקת, כזו שמחפשת קשיים וסיבות לתלונות. כן, למרות ההפלה, למרות מות אמה האהובה. משהו בה מאוד לא בוגר ומאוד לא משכנע. הטראומה של האינתיפאדה, המחנק שבקהילה קטנה, הוויית החיים על הקצה, שעל פי הטקסט שעל הכריכה הסופרת נותנת להם קול חדש, נוכחים בו בשוליים בלבד, רקע חיוור להתמודדות עם ההפלה, ובשום אופן אינם מהווים הסבר לאישיותה (אם בכלל היתה כוונה להשתמש בהם כהסבר).

אסכם בהמלצה מסויגת.

שתים בית הוצאה לאור

2022

אנשי פינות / אסתי ג. חיים

דבורי, שגדלה כבת להורים ניצולי שואה, כותבת את הסיפור של משפחתה. היא אשה מבוגרת, בודדה, מכורה לסיגריות ולערק, מתגוררת בדירה שבה חיתה בעבר עם הוריה, מתקיימת בקושי מעבודות מזדמנות, בעיקר כמורה מחליפה, ומבלה לילות לבנים רבים בהקשה על מכונת הכתיבה הישנה שלה.

סיפורה של דבורי, שנקראת על שם אחת הדודות של אמה שנספתה בשואה, הוא סיפור עצוב של ילדה שקופה. הוריה נשאו כל חייהם את טראומת עברם, ולא התפנו להעניק לדבורי ולאחיה רוך ואהבה. האם אנה סבלה ממאניה-דיפרסיה, אושפזה בכפיה לתקופות ארוכות, ובמקום להיות אם לילדיה נותרה כל חייה הילדה הקטנה של אמה, שחיה יחד עם דבורי ומשפחתה. האב לצי נע בין רחמים על אשתו להתקפי זעם עליה, על הוריה, על ילדיו, ובעצם על היקום כולו. דבורי גדלה מפוחדת בין הטירוף של האם לזעם של האב, התקשתה ליצור קשר עם בני גילה, ופיתחה חיי דמיון כדי למצוא לעצמה פינה מוגנת.

אל תוך הסערות המשפחתיות מגיעה אסתר, האחות הצעירה של הסבתא. "עד שהגיעה אסתר-נייני, חיינו על פי תהום. היתה לנו השגרה שלנו, הצפופה, הרועשת. בלילה מערבולת של צעקות ואירועים. היינו הסטראוטיפ, על כל סממניו השואתיים, המהגריתיים, המשוגעתיים. אבל היינו אמיתיים. השגרה הזאת הלכה ונכרכה סביבנו עד חנק". אסתר, ששרדה את השואה בזכות חזותה הארית, סוחבת גם היא מטען סבל, של העבר ושל בדידות ההווה, אך בשונה מאחיותיה וממשפחתה של דבורי, היא שומרת על חזות אופטימית, שמחה. דבורי אינה שבעה מלשמוע את צחוקה המתגלגל. לא רק הילדה הבודדה והרדופה מוצאת נחמה באסתר, הדמות הבוגרת היחידה בחייה שממש רואה אותה. אחיה אף הוא כרוך אחריה, והמבוגרים במשפחה מתרככים מעט בזכות נוכחותה. כולם נעשים תלויים בה באופן כזה או אחר, עד כי "בשבוע החופשה של אסתר-נייני התמוטט הבית כמו אבד לו יסוד חשוב שאיחד את כל חלקיו". מקרעי דברים שדבורי שומעת היא מבינה שבעברה של אסתר מסתתר סוד שהיא להוטה לגלות, אך איש אינו מוכן לספר לה, וכל חיטוטיה נותרים ללא פתרון.

האם מתנהל רומן בין לצי לדודתה של אשתו? לא ברור, אבל אין ספק שהוא להוט להיות בחברתה, עד שפוקעת סבלנותה של אנה, והעימות הבלתי נמנע פורץ במלוא עוזו. דבורי נותרת שוב חשופה, שקופה ובודדה.

אסתי ג. חיים ספרה שוב על המשפחה בסיפור "סיד" מתוך ספרה המאוחר יותר הנושא את אותו שם. בסיפור לצי נאלץ לבלות לילה בחברת גופתה של אסתר, והוא מהרהר בעברו ובמשפחתו. לטעמי, למרות ש"אנשי פינות" כתוב באמינות כואבת, ומיטיב לתאר את שעבר על הילדה, הסיפור עולה עליו. אולי משום שהוא מהודק יותר, מפוענח יותר. יש משהו מאולץ ומתאמץ בחזרות שאינן מוסיפות דבר, בעיקר בתיאורי ההווה של דבורי, והבחירה לספר שוב ושוב על קיומו של הסוד ולא לחשוף אותו, מאכזבת.

לא אמָנע מלהמליץ על הספר, משום הכתיבה הרגישה, ומשום ההמחשה הזועקת של החיים בצלה הכבד של טראומת השואה. יחד עם זאת, משום ההסתיגויות שלמעלה, לא אוכל להיות שותפה להתפעלות ממנו.

כנרת זמורה ביתן דביר

2013

מארי קירי ובנותיה / קלודין מונטיי

"מארי קירי ובנותיה", כשמו, הוא סיפור חייהן של המדענית, כלת שני פרסי נובל בפיזיקה ובכימיה, ובנותיה אירן ואֶוו. הספר נפתח בילדותה של מארי, שנולדה בפולין בשנת 1867, ומסתיים בפטירתה של הבת הצעירה בארצות-הברית בשנת 2007 בהיותה בת מאה ושתיים. אירן הבכורה בחרה בחיים של מדענית, על פי הדגם של הוריה, והיתה אף היא כלת נובל בכימיה. אוו הצעירה פנתה לכיוון שונה, וזכתה לשם עולם כסופרת וכעיתונאית, וכמי שהשתלבה במהלכים גלובליים משמעותיים. בן זוגה, הנרי לבואיס, זכה בפרס נובל לשלום כמנהל יוניצ"ף.

חשבתי להצביע על חזרות מיותרות בכתיבה, על רשלנות מסוימת בפרטים, על סגנון כתיבה מתלהם משהו, על היעדר הרחבה מדעית, ועל דחיפה בכוח של מסרים (מוצדקים). אבל נזכרתי עד כמה התלהבתי מספרים מסוג זה – מעשירים, להוטים וחד-צדדיים – בילדות ובגיל העשרה המוקדם, וכמה למדתי מהם, ובחרתי להתרכז בצדדים החיוביים שבספר.

לפני שנים רבות קראתי את הביוגרפיה שכתבה אוו על אמה (משפטים ממנה מצוטטים בספר הזה). נחרטו במוחי בעיקר ההתמסרות לעבודה המדעית, ומותה של מארי ממחלות שגרמה הקרינה, אשר לסיכוניה לא היו מודעים. קלודין מונטיי מרחיבה מאוד גם בתיאור פעילותה המסועפת של המדענית מחוץ למעבדה. כמי שגדלה עם אב שדאג להשכלתן של בנותיו, בתקופה בה השכלת בנות הוזנחה, עסקה כל חייה בחינוך. החל מבית ספר צנוע שארגנה בכפר פולני בו עבדה, דרך השקעה בהשכלה מדעית לנשים ועד מינויה כפרופסורית. בדומה לאביה היה לה חשוב שחינוכן של בנותיה יהיה מקיף ומעמיק, ויחד עם חוקרים אחרים עסקה בחונכות ילדיהם. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעלה להקמת יחידות רדיולוגיות באזורי הקרבות, ונעה עם אירן ממקום למקום כדי להדריך רופאים בהפעלתן. יחד עם בעלה פייר החליטה לא לרשום פטנט על תגליותיהם, אלא להעמידן לרשות הכלל.

אירן, שכאמור הלכה בעקבות הוריה, עסקה במחקר בשיתוף פעולה עם בעלה פרדריק, שזכה יחד אתה בנובל. בתקופת מלחמת העולם השניה פעלו להסתרת מחקריהם מן הכובשים הגרמנים, ופרדריק היה פעיל ברזיסטנס תחת אפם. בשונה מאמה שהתרחקה מפוליטיקה, אירן נקטה עמדות נחרצות, הצטרפה לממשלתו של ליאון בלום, ותמכה בקומוניזם. בדומה לאמה, היא הפנתה תשומת לב לנושא החינוך, וגם היא נפטרה ממחלות שגרמה חשיפתה הממושכת לקרינה. שני ילדיהם של בני הזוג ז'וליו-קירי אף הם מדענים.

נדמה לי שאוו מוכרת פחות מאחותה, אבל מסתבר שהיתה אשה מרשימה ורבת הישגים בתחומה, ובתקופתה היתה מוכרת ומוערכת. יתכן שחשה מעט מחוץ לעניינים נוכח שיתוף הפעולה ההדוק בין אמה ואחותה, ולכן בחרה לה דרך שונה. אחרי התנסויות בנגינה ובעיתונאות נסללה לה הדרך בעקבות הביוגרפיה של אמה שזכתה להצלחה רבה. בתקופת מלחמת העולם השניה הצטרפה לכוחות צרפת החופשית, סיקרה את אזורי הלוחמה, נפגשה עם מנהיגים מרכזיים, הוכשרה לתפקיד צבאי והשתתפה בקרבות. אחרי המלחמה הפנתה את מרצה לפעילות בארגון יוניצ"ף.

הביוגרפיה שכתבה אוו, "מאדאם קירי", הפכה, כאמור, לרב מכר, בעיקר בארצות-הברית. בשנים מאוחרות יותר ספגה ביקורת בשל כתיבה רגשנית וטשטוש פרטים מביכים. בעיקר התיחסו הדברים לפרשת יחסיה של מארי עם פיזיקאי נשוי, פרשה שהכתימה את שמה והעמידה לה מתנגדים עוינים. קלודין מונטיי מזכירה ביושר את הבחירה של אוו לדלג מעל הפרשה, אבל היא עצמה חוטאת באותו ענין, אם כי באופן שונה. היא אינה מסתירה פרטים פחות מחמיאים בחייה של מארי, אבל נמנעת במודע מביקורת. יתרה מזו, היא נסערת משום שהבריות העזו להכפיש את שמה של זוכת פרס נובל. אני מבינה את הרצון להאדיר את שמה של המדענית שפגשה בחייה קשיים רבים, אבל נדמה לי שהצגת דמות אנושית, על מעלותיה הרבות וגם על פגמיה המעטים, יוצרת אמינות ומקרבת אותה אל הקוראים. מצד שני, יתכן שהספר יועד לקוראים צעירים, ומכאן הפשטנות שבכתיבה, ובעיקר בהתיחסות לשלוש הנשים ולסובבים אותן. אגב, נכדתה של מארי, בתה של אירן, נישאה לנכדו של אותו פיזיקאי (ומונטיי מנצלת את ההזדמנות כדי להלעיג מעט על אשתו של הפיזיקאי, וחבל).

לאורכו של כל הספר חוזרת ונשנית התיחסות למעמדן של הנשים. מארי זכתה בנובל הראשון רק בגלל ההתעקשות של פייר שסירב לקבל אותו בלי אשתו שהיתה שותפה מלאה למחקריו. היא היתה האשה הראשונה שהשלימה דוקטורט בפיזיקה בצרפת, והראשונה שהרצתה בסורבון, אבל נאלצה להלחם על תפקידים, ולא זכתה בהכרה ובתמיכה מצד המוסדות במדינתה גם אחרי שזכתה בנובל השני לבדה (בארצות הברית היה לה מעמד של סלבריטאית בזכות תרומתה למדע ולמעמד האשה). גם אירן ואוו היו פורצות דרך עבור נשים, ופעילות נמרצות למען זכויותיהן. לא ייאמן עד כמה המובן מאליו – שוויון חובות וזכויות – היה בגדר חלום באספמיה. די אם נזכיר שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, ייל ופרינסטון, הסכימו לקבל נשים כסטודנטיות רק בעבר הקרוב מאוד, ב-1969. נשים נאלצו להאבק על כל צעד ושעל כדי לקבל הכרה בזכות עצמן, וכדי לזכות באפשרויות שהיו פתוחות בפני הגברים, ולבנות קירי, שהגשימו בחייהן את האידיאלים שלהן יש חלק משמעותי במאבק זה.

ראויים חייהן של מארי, אירן ואוו קירי להיות מסופרים, והספר מומלץ למרות חולשותיו.

Marie Curie et ses Filles – Claudine Monteil

שוקן

2023 (2021)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

איזה עידן נפלא / קיילי ריד

אמירה היא אשה אפרו-אמריקאית, רווקה בת עשרים וחמש שעובדת לפרנסתה כבייביסיטר וכקלדנית, ומנסה לאתר הזדמנויות לשפר את מצבה הכלכלי. אליקס, המבוגרת ממנה בשמונה שנים, היא אשה לבנה, מבוססת, בעלת עסק מצליח למדי, נשואה ואם לשתי בנות, שאמירה משמשת כבייביסיטר שלהן. באחד הערבים, כשאמירה מוזעקת באופן חריג להסתובב בשעה מאוחרת בסופרמרקט עם בראייר בת השלוש, בתה של אליקס, השומר במקום חושד בה – אולי בגלל צבע עורה, אולי משום לבוש המסיבות והאיפור הכבד שלה – שחטפה ילדה לא שלה. קלי, גבר לבן שנמצא באותו המקום, מצלם את כל הארוע, שנפתר כשאמירה מזעיקה את פיטר, בעלה של אליקס. קלי מנסה לשכנע את אמירה להשתמש בסרטון כדי לתבוע את הסופרמרקט, היא מעדיפה להחליק את הענין ולשכוח שקרה. מפה לשם, אמירה וקלי הופכים לזוג, ובצירוף מקרים מתגלה שלאליקס ולקלי יש עבר משותף, קשר רומנטי בין תלמידי תיכון שהסתיים רע.

אם התיאור שלמעלה נשמע רומן-רומנטי, יש בזה משהו מן האמת. ואם האזכור של צבע עורן של הדמויות מצביע על עיסוק בגזענות, גם זה מדויק. יש בספר אלמנטים שמזכירים את "העזרה", אבל "איזה עידן נפלא" אינו מתרחש בדרום, אלא בצפון הליברלי. כאן הגזענות הלבנה עטופה בכוונות טובות ובאי-מודעות לפריבילגיות. היא באה לידי ביטוי במשיכה של קלי, שהוא טיפוס חיובי בהחלט, לנשים שחורות ולחברים שחורים, כמו גם בפטרונות של אליקס שמבקשת לנהל את חייה של אמירה, כאילו לטובתה. אמירה וחברותיה הן לחלוטין לא העוזרות מן "העזרה", אבל הן מודעות לחשדנות כלפיהן, לאפליה המוסווית, לדעות הקדומות, ועומדות על זכותן להגשמה עצמית בתוך המכשולים. יש משהו מייאש בתיאור של שתי אוכלוסיות החיות זו בתוך זו, וכאילו מתקיימות בתוך מערכות כללים שונות, מדברות שפות שונות.

כל זה נשמע מעניין, אבל הספר סובל בעיני משורה של בעיות. הוא נפתח בצורה מעניינת עם התקרית בסופרמרקט, ועם פליטת פה בלתי תקינה של פיטר בעת שידור חי, אבל מכאן ועד מחציתו בערך הוא מדשדש עם עלילה קלושה למדי. הוא הופך מעט מעניין יותר כשאליקס מזמינה את אמירה להצטרף לארוחת חג ההודיה, וזו מביאה איתה את קלי. כל הרגשות השליליים בין השניים צפים, וכל אחד מהם מנסה להרחיק את אמירה מיריבו. הענין שאליקס החלה לגלות באמירה אחרי התקרית הופך לאובססיה, קלי שוגה כשהוא מנסה לכוון את אמירה לרצונו, והצעירה תצטרך למצוא את דרכה ביניהם או בלעדיהם. בתוך התסבוכת הספר מאבד מיקוד, הופך במידה רבה לסיפור אודות נפשה המסוכסכת של אליקס (מצחיק שהטקסט שעל הכריכה מרמז שהיא מודעת לעצמה), ובסיומו לא לגמרי ברור מה ביקשה הסופרת לספר. האם התהום בין לבנים לשחורים היא נושא הספר, כפי שניתן היה להבין מפתיחתו, הוא שהיא בבחינת תבלין על עלילה דלילה למדי, כפי שמצטייר בהמשך.

הייתי סקרנית לקרוא את הספר משום שהיה מועמד לפרס בוקר. במהלכו וגם בסיומו לא הבנתי מדוע נכלל ברשימה. הכתיבה של קיילי ריד חביבה, הספר קריא למדי, בעיקר במחציתו השניה, אבל יש בו נסיון להכיל יותר מדי, ולכן מה שיכול היה להיות ממוקד ומעורר מחשבה די מתפספס.

Such a Fun Age – Kiley Reid

ידיעות ספרים

2023 (2019)

תרגום מאנגלית: גליה וורגן

חדר לא שלך / אליסיה חימנס ברטלט

אליסיה חימנס ברטלט מוקסמת מחבורת בלומסברי. מקור המידע העיקרי והמעניין ביותר בעיניה הוא יומנה של וירג'יניה וולף, והיא סבורה שניתן ללמוד רבות על חייה מן הקטעים שמתייחסים ליחסיה עם שתי המשרתות שלה, נלי בוקסול ולוטי הופ. כשחיפשה מידע על חייהן של השתים, גילתה כי נלי, שעבדה בביתה של הסופרת במשך שמונה-עשרה שנים, כתבה אף היא יומן, שאותו עלה בידיה לאתר. את "חדר לא שלך", ששמו מתכתב, ולא במקרה, עם "חדר משלך" של וולף, ביססה על יומן זה.

הספר מתנהל בשלושה מישורים. האחד הוא מובאות מיומנה של נלי, שבהן מתיחסת המשרתת לחייה ולעבודתה בביתם של לנארד ווירג'יניה וולף, מתבוננת מזוית ראיה בלתי שגרתית באורח החיים היחודי של מעסיקיה, ומביאה לידי ביטוי את התסכול שבחיים של שירות צייתני. המישור השני הוא מעין יומן כתיבה של ברטלט. היא מצביעה על האופן בו בחרה קטעים מיומנה של נלי, משווה בין ההתיחסויות הכתובות של הגברת ושל המשרתת לאותם אירועים, מפרשת את שהיא קוראת, ומנתחת את אישיותה של וולף. המישור השלישי הוא פרקים מתוך הרומן שהיא מתעתדת לכתוב, ובהם היא עוברת מן הגוף הראשון של היומן לגוף שלישי, ומרחיבה לתיאור הקשיים של החברה האנגלית בשנים שבין מלחמות העולם.

ההיבט המעניין ביותר בספר הוא הדיסוננס בין האופן בו וירג'יניה ונלי תופסות ארועים זהים ומפרשות זו את זו, וההתבוננות באישיותה המורכבת של הסופרת מתוך ביתה. מה רבה היתה אפוא אכזבתי כשבסיומו של הספר הודתה ברטלט כי בדתה את סיפור היומן. את הספר כולו ביססה על קטעים מיומנה של וירג'יניה וולף, על ארועים שאכן ארעו, ועל השלמות פרשניות שלה עצמה. "לעולם לא נדע מי היתה נלי באמת", היא מסכמת. כלומר, מה שאנו מקבלים פה הוא את נקודת הראות של וולף על יחסיה עם נלי, ואת ההקשה הבדיונית של ברטלט. הטעם המרכזי שמצאתי בספר התפוגג. באופן נדיר התחרטתי על מנהגי לא לקרוא את הטקסט שעל הכריכה לפני קריאת הספר עצמו. מצוין שם בפירוש כי היומן מדומיין.

בצד החיוב, תיאורי התקופה – הקשיים הכלכליים, השביתות, אי השקט הפוליטי – מעניינים ומשתלבים היטב בעלילה. תיאור חייהן של המשרתות, בהנחה שהוא נאמן למציאות, מכמיר לב. התלות המוחלטת שלהן במעסיקים, המחויבות לשרת מסביב לשעון ללא כל בטחון שלא תמצאנה את עצמן מפוטרות ללא התראה, צמצום החיים לחדר, לעתים חצי חדר, שאינו שלהן. ברגע שיא בעימות בין הגברת והמשרתת, האחרונה דורשת מן הראשונה, לתדהמתה של זו, לצאת מן החדר שהוקצה לה. וירג'יניה וולף, שהכירה בצורך במרחב פרטי, בחדר משלה, לא הבינה – כך על פי גרסת הספר – את הצורך של נלי במקום שתוכל לראות בו את החדר שלה.

בשורה התחתונה: הכתיבה טובה, היבטים מסוימים מעוררי ענין ומחדשים, אבל הערך המוסף בכללו דל בעיני.

Una Habitación Ajena – Alicia Giménez Bartlet

מודן וחרגול

2022 (1997)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

אהובת הצייר / סימונה ואן דר פלוכט

חירטיה דירקס הצטרפה למשק ביתו של רמברנדט כאומנת לבנו. טיב הקשר שנוצר ביניהם אחרי מותה של אשתו אינו ברור. האם היו נאהבים ולא התחתנו בשל נימוקים כלכליים? האם היתה אשה אופורטוניסטית שניסתה להיבנות ממנו? האם כשהעניק לה את הטבעת של אשתו התחייב כלפיה כאילו היו נשואים, אבל שלח אותה לגורלה כשהתאהב באשה אחרת? האם הסכמתו לשלם לה קצבה קבועה והעובדה שבצוואה שלה בנו היה היורש מעידה על הקשר המחייב ביניהם? או אולי סחטה אותו עד שנשבר והצליח להביא למאסרה ב"בית תיקון"? אולי העובדה שאשתו והאשה שאיתה חלק את חייו במועד מאוחר יותר מופיעות בציורים רבים שלו, ואילו חירטיה אינה מזוהה בוודאות באף אחד מהציורים, מעידה שלא היתה לה חשיבות אישית מבחינתו? כל השאלות הללו מן הסתם תשארנה פתוחות.

סימונה ואן דר פלוכט בחרה לספר את סיפורה של חירטיה בגוף ראשון מפיה של האשה. חירטיה מרגישה מנוצלת, דחויה ונרדפת, אך אינה מוותרת על הנסיון לעמוד על זכויותיה. לזכותה של הסופרת יש לומר שהיא נצמדה לעובדות, ולא ניסתה להמציא ארועים שיחזקו את העמדה שבחרה להציג (למעט, כמובן, שיחות ואפיזודות שאיש לא נכח בהן והן פרי דמיונה). באחרית דבר היא מפרטת, כראוי לספר המבוסס על ארועים היסטוריים, את הגרסאות השונות של הארועים שהיא מתארת, ומנמקת כיאות את בחירותיה. מפתיע שלמרות שהיא כותבת במפורש שהיא מודעת לכך שספר זה אינו אלא פרשנות למציאות שאיננו מכירים, היא מצוטטת על הכריכה כמי שאמרה שהסיפור האמיתי פוגע בשמו של הצייר, וחשוב לכבד את חירטיה. אולי זוהי אמירה לצרכי יחסי ציבור.

הכתיבה של ואן דר פלוכט פשוטה, לא מתחכמת וגם לא מעמיקה במיוחד. מכיוון שנצמדה לעובדות היסטוריות, מצאתי עניין בהצצה אל סדר היום המקצועי של רמברנדט ושל מתלמדיו, ואל ערכי התקופה ויחסי הכוחות בהולנד. פרט לכך, ולמעט אחרית הדבר המפורטת והמעניינת, זהו ספר שטוח למדי, ולפחות מבחינתי די נשכח.

Schilderslief – Simone van der Vlugt

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מהולנדית: אירית באומן