אירית שחורה / סטיבן טלטי

אַבְּסָלוֹם קירני, המכונה בפי כל אַבִּי, היא בלשית במשטרת המחוז הדרומי של באפלו. תושבי המחוז ברובם הם יוצאי אירלנד, המתנהלים כשבט סגור. בעבר היה המחוז, והעיר כולה, עשיר ומשגשג בזכות תעשיות כבדות ומפעלי תשתית. בתקופה המתוארת בספר מפעלי התעשיה הללו כבר נסגרו, התעשינים העשירים עזבו, והמקום סובל מעוני ומהזנחה. אַבִּי, למרות שמה האירי, ולמרות היותה בת לבלש מוערך, היא אאוטסיידרית. לעובדה שאומצה על ידי אביה כשהיתה תינוקת יש בכך חלק, וגם לתקופה הממושכת שבה חיתה הרחק מבאפלו.

תושבי המחוז, המשתרע על פני שלושה קילומטרים רבועים, מכנים אותו "שְמוּ", קיצור לשמורה: "המחוז נהיה שמורה אחת גדולה של אינדיאנים, רק שהפעם הלבנים לכודים בפנים. העסקים נסגרים, הממשלה ברשימה של הנעדרים, הם פשוט השאירו כאן כמה אנשים עניים, הביאו אלכוהול ומזון מהיר והשאירו אותנו ל… לאני לא יודע מה […] אולי אנחנו מקבלים טעימה של מה שעשו לשחורים. עכשו הם רוצים לראות אם אפשר לעשות אותו דבר ללבנים".

על רקע זה מנהלת אַבִּי חקירה של רצח מזוויע שהתרחש בכנסיה נטושה, אליו מצטרפים מקרי רצח נוספים, שמשותפת להם ברבריות קרת-רוח, ובכולם מוטמן קוף צעצוע במקומות בהם מתבצעות הרציחות. כשקוף כזה נמצא בשקית על ידית דלת הדירה, בה היא מתגוררת עם אביה, החקירה הופכת אישית יותר ומצמררת יותר. אַבִּי תחווה חקירה רבת תהפוכות, תגלה שאי אפשר לבטוח אפילו בחברים קרובים, וכשתפצח את התעלומה תלמד גם משהו על עצמה.

יתרונו של הספר מבחינתי הוא בהצצה אל חייהם של מהגרים, שלמרות היותם אמריקאים מזה שנים רבות לא איבדו את הלהט הפטריוטי האירי. למדתי מעט על ה-IRA, הצבא האירי הרפובליקני, בשלהי המאה העשרים, והתוודעתי אל ארגון קלאן נה גאל, שגייס כסף בקרב מהגרים איריים בארצות הברית כדי לקנות נשק לשחרורה של אירלנד. חסרונו של הספר מבחינתי הוא באלימות יוצאת הדופן שלו, הן בתיאור מקרי הרצח והן במידע הנחשף בסיום.

"אירית שחורה" הוא הראשון בספרים שכתב סטיבן טלטי סביב דמותה של אַבִּי קירני. חובבי ספרי בלש ומתח ייהנו ממנו, שכן הוא מותח ומאיים כדבעי. למרות שהוא כתוב יפה, ולמרות הערך המוסף הלימודי שלו, אני, כנראה, לא קהל היעד המתאים.

Black Irish – Stephan Talty

עם עובד

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

מודעות פרסומת

חנות ספרים על גלגלים / ג'ני קולגן

חרב קיצוצים יורדת על הספריה שבה עובדת נינה, אשה צעירה שחייה סובבים סביב ספרים. בעולם החדש, שסובב סביב מונחים כמו דיגיטציה וממשקים, ושבו ספרנים ותיקים נדחקים לטובת צעירים המוכנים להסתפק במשכורות נמוכות, לא נמצא מקום למי שרואה את יעודה בהתאמת ספר לכל קורא. נינה צנועה, ממעיטה בערך עצמה, בלתי אסרטיבית, אבל השינוי הבלתי מתוכנן בחייה מעניק לה אומץ לנסות להגשים חלום ישן: היא שוכרת רכב מסחרי, ופותחת בו חנות ספרים ניידת. לעיסוק החדש מתלווה שינוי מהותי בחייה, כשהיא עוברת מבירמינגהם הדחוסה והרועשת אל סקוטלנד הכפרית. ושני מהפכים אלה יובילו למהפך עמוק עוד יותר באורחות חייה ובקשריה החברתיים והאישיים.

"חנות ספרים על גלגלים", אם לסכם אותו במילה אחת, הוא ספר חמוד. הוא כתוב בחן, שופע אהבת ספרים ואמונה בכוחם לשנות את חייהם של הקוראים. חובבי ספרים, החייבים לרכוש כל ספר שברצונם לקרוא, גם אם ביתם עמוס ספרים הממתינים שנים לתורם, יזדהו עם תיאור דירתה של נינה, הכורעת תחת עומס הערימות התופסות כל מקום ריק. גם הצורך שלה להחזיק בכל מקום ובכל מצב ספר מוכן לקריאה יזכה להזדהות גורפת. הלהיטות של הכפריים אחר הספרים, והנוסטלגיה המתעוררת למראה ספרי ילדות, מעוררים חיוך של הבנה. חינניות הכתיבה והביבליופיליה מכפרים במידה מסוימת על שפע הקלישאות בעלילה: העיר דוחה והכפר הוא גן עדן, הקידמה היא מילה גסה, הצעירים שטחיים והמוניים בהגדרה (אלא אם הם חיים בכפר), העירוניים מנוכרים והכפריים גומלי חסדים, ועוד מעין אלה. לא נעדר מקומו של סיפור אהבה, שכמו בכל רומן רומנטי לשמו הוא נתקל בקשיים, אבל שני גיבוריו מתגברים על אי-הבנות ועל אי-התאמות, ובסופו של דבר יחיו, כצפוי, באושר, ואולי גם בעושר, עד עצם היום הזה, כשמה של החנות (וגם שמו של הספר במקור, וחבל שלא נשמר גם בתרגום).

הסופרת הקדימה לספר מבוא להגני על מקומות מומלצים לקריאת ספרים. לשמחתי, הלהגנות הזו אינה מאפיינת את הספר כולו, הכתוב, כאמור, בחן, ונקרא בשטף. הספר נזכר לעתים בנשימה אחת עם "פרנסוס על גלגלים" (אני מניחה שהאחרון היווה גם השראה לשמו העברי), משום שכאן ושם אשה מוכרת ספרים מתוך חנות ניידת. ההשוואה הזו עושה עוול לפרנסוס, שנוסף לסיפור קריא ומענג מציע גם מסרים מעניינים. חנות הספרים של נינה, לעומתו, הוא ספר שטחי למדי.

בשל הכתיבה הנעימה, ובשל הספרים המככבים בו, אני נוטה להמליץ על הספר. בשל משקל הנוצה שלו אני נוטה להמנע מהמלצה. אסכם, אם כך, בהמלצה מסויגת ובסיווגו כספר לקריאה נטולת מאמץ.

The Little Shop of Happy Ever After – Jenny Colgan

הכורסא

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: ניצן לפידות

אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי / יוזף רות

שלוש מיצירותיו של יוזף רות, מן העשור שבין 1925 ל-1934, קובצו יחד.

"בית הפאר ממול", סיפור קצרצר, מתרחש רובו ככולו סביב מבטים ששולח המספר בבית שמולו הוא גר. הבית, שניצב ריק רוב ימות השנה, מתעורר לחיים למשך כחודשיים, כשבעליו מגיע להתגורר בו. מבט שמחליף המספר, המתגורר בדירה דלה, עם שכנו האמיד, מוביל לתוצאה בלתי צפויה, ורות חותם את הסיפור בפיתול מפתיע נוסף.

מבטים הם גם המניע של "אפריל", סיפורה של אהבה המשתלטת על המספר מן הרגע בו נח מבטו על אשה צעירה. בשונה מ"בית הפאר ממול" הממוקד, "אפריל" מציע לקורא וריאציות על סיפורי אהבה שהולדתם, וגם גוויעתם, במבט. עלילת הסיפור מיטלטלת על גלי הלך רוחו של המספר, שבורא בדמיונו את סיפוריהם של האנשים הנקרים בדרכו, ונאלץ להתאים אותם, ואת עצמו, שוב ושוב למציאות.

שני הסיפורים הללו מתרחשים בלבם ובמוחם של המספרים, ושורה עליהם לפיכך אוירה מהורהרת משהו. הסיפור השלישי, "ניצחון היופי", שונה מהם בתכנו ובסגנונו המעשי. הסיפור מסופר תחילה על ידי סופר, שמפנה את אחד מידידיו אל רופא המוכר לו, ואחר-כך על ידי הרופא עצמו. דבריהם של השניים שופעים ציניות וסרקזם, ויותר מזה מיזוגניה בוטה, וגם שמץ של מיזנתרופיה. רות ניחן בכשרון כתיבה, אבל אודה שלא הצלחתי להעריך אותו לנוכח תשפוכת השנאה והדמוניזציה. הנה שתי דוגמאות, ולאו דווקא הבוטות שבהן, הראשונה מפי הסופר והשניה מפי הרופא: "אני יודע שמבעד ללבביות הכומר המוודה שהוא מציג בשעה שהוא בוחן כליות ולב של גברות חולות, מסתתרת דאגה לאדונים המשועבדים להן. מי שנפל בחלקו לבדוק בימי חייו כל כך הרבה נשים, מוכרח לפתח לבסוף הזדהות עזה עם הגברים". "בשנות עבודתי הרבות כרופא נשים הפכתי אמנם יותר ויותר אבירי, כלומר למדתי לנהוג בכבוד כלפי הנשים; אך גם לשפוט בפחות ופחות כבוד את המין החלש הזה, שבפני כוחותיו לא נוכל לעמוד לעולם".

על גב הספר נכתב כי יצירותיו אלה של יוזף רות "מאפשרות לנו לחדור לראשו המסובך ורב הפנים של סופר מופתי, הלכוד במבוכי אהבותיו, אכזבותיו וחולשותיו". אני לא בטוחה שאני מעונינת בסיור במבוך זה.

 

April. Die Geschichte einer Liebe

Das Reiche Haus Gegenüber

Triumph der Schönheit

Joseph Roth

תשע נשמות

2017 (1925, 1928, 1934)

תרגום מגרמנית: שירה מרון ומרט ויטראוב

ילדות של נסיכה / דנית בר

כותרת משנה: סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים

"ילדות של נסיכה", כך מטיחה אם בבתה, המתלוננת על ילדות אומללה. על פי עמדת האם, הבת נהנתה מילדות מפנקת. על פי עמדת הבת, בפינוק פיזי אין די. תחושת האומללות שלה נובעת מניכור רגשי. בכך עוסק הספר, בילדים שנפשם הורעלה על ידי הוריהם, בילדים שגדלו באוירה מבלבלת, ושהורגלו להמעיט בערך עצמם. אולי בזה עיקר הנזק שמחוללים הורים מרעילים: גם כשהקשר הסימביוטי עם ההורים מתרופף, ההרעלה נותרת, ומי שהיו ילדים מורעלים ממשיכים בבגרותם, בלא מודע, להרעיל את עצמם.

דנית בר, פסיכותרפיסטית במקצועה, ממחישה את התופעה באמצעות סיפוריהם של מטופלים, באמצעות פרשנות לאגדות ילדים, כמו שלגיה, סינדרלה ועמי ותמי, ובאמצעות קטעי ספרות חושפניים.

הספר עוסק רוב הזמן בהתמודדותם של מבוגרים עם תחושת הכעס וחוסר הערך שהם גוררים מילדותם. יתכן שאנשים החווים חוויות דומות ימצאו כאן הזדמנות לתחושת שיתוף וליציאה מן הבידוד שהם חשים, ומתוך מודעות לאי-אשמתם יצליחו להחלץ מן המועקה. אבל בעיני הספר צריך להקרא לא כתרפיה, אלא כמדגיש מודעות לאחריות ההורית של הקוראים כלפי ילדיהם. כפי שהכותבת מציינת, הדימוי העצמי של האדם מתפתח כתוצאה מהפנמה של מערכות יחסים משמעותיות בחייו, ובראשן יחסיו עם הוריו. האחריות הנובעת מכך כבדה ומחייבת. בספר נכלל ציטוט מתוך "שארית החיים" של צרויה שלו, ובו האם טוענת כלפי ילדיה: "אתם עם הכעסים שלכם, את ואבנר וכל הדור המקופח הזה שלכם, מה יוצא לכם מכל התלונות האלה?" הכותבת מבקשת להדגים בציטוט זה את קשי ליבה של האם המנוכרת, אבל אפשר להתייחס אליו גם באופן אחר: היתה לכם ילדות אומללה, תלונות לא ישנו זאת. כעת מוטלת עליכם האחריות לוודא שילדיכם יחוו ילדות אחרת. "עברם של ההורים לא אמור להיות בבחינת צידוק או עילה לפגיעה בילדיהם", אמרה, בצדק, הפסיכולוגית אליס מילר.

הספר, אם כך, חשוב, אך לדעתי הוא לוקה בהכללה ובהקצנה. בעמודיו הראשונים מוצג שאלון מפורט, שמענה חיובי לשאלותיו עשוי להצביע על ילדות מורעלת. מי שלא ענה בחיוב על כמה מן השאלות, שיקום, אבל מכאן ועד מסקנת ההרעלה הדרך עשויה להיות רחוקה עד מאוד. אין מי שלא חווה, כילד, מקרים של העדר אמפתיה הורית. ואין מי שלא חווה, כהורה, מקרים בהם הגיב בקוצר רוח במקומות בהם נדרשה סובלנות, או הגיב בנוקשות כשזו נדרשה, ולפעמים גם כשלא. דנית בר משרטטת יעד של הורות מושלמת, שאינה קיימת ואולי אף אינה נדרשת, והחלת המילה החזקה "הרעלה" על כל מקרה שכזה היא קיצונית בעיני. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל, גם אם המסר צריך להיות מושמע ומופנם.

הקיבוץ המאוחד

2018

הממזרה מאיסטנבול / אליף שפאק

"הממזרה מאיסטנבול" הוא סיפורן של שתי משפחות, ובהרחבה סיפורם של שני עמים, הטורקי והארמני. הספר מבקש להתמודד עם שאלת הזכרון וההשכחה, ומעצים את הקונפליקט כשהוא כורך את שתי המשפחות זו בזו עד לבלי הפרד.

אסיה נולדה מחוץ לנישואין לאמה זֶליחה. זליחה היא הצעירה מבין ארבע האחיות במשפחת קזאנג'י, וחיה אתן, בצוותא עם אמן ועם סבתן, בבית המשפחה באיסטנבול. ארמאנוש, המכונה איימי, נולדה לאמה האמריקאית ולאביה הארמני, בן למשפחת צ'חמחצ'יאן, צאצא לניצולת השמדת העם הארמני. הוריה של ארמאנוש התגרשו זמן קצר לאחר לידתה, וכאקט של נקמה בחרה האם להנשא לצעיר טורקי. צעיר זה, מוסטפה שמו, הוא אחיהן של בנות קזאנג'י. מכיוון שבמשפחה זו הגברים מתים בגיל צעיר, החליטו הנשים לשלוח את מוסטפה אל מעבר לים, לגונן עליו מפני הגורל הקטלני. אמונות טפלות, כגון זו, שזורות בספר, בעיקר באמצעות דמותה של באנו, אחותה של זליחה, מגדת עתידות המתייעצת תדיר עם הג'ינים.

בשנת 2005, כעשרים שנה לאחר לידתן של שתי הבנות, קמה ארמאנוש ונוסעת לאיסטנבול. המניע לנסיעתה נעוץ באתר צ'טים, בו היא מתוודעת אל צאצאי הארמנים, המבקשים לשמר את זכר אסונם. ארמאנוש חשה כי עקב ילדותה המרוסקת היא טרם הצליחה לפתח תחושה של המשכיות ושל זהות. היא חייבת לנסוע אל עברה כדי להתחיל לחיות את חייה. היא מתארחת בבית משפחת קזאנג'י, חולקת חדר עם אסיה, ומעמתת את המשפחה הטורקית עם פשעי העבר. הפתעתן של הנשים למשמע הסיפור הארמני מעידה על תהליך עמוק של השְכחה. אחת האחיות, גֶ'ווריֶיה, מורה להיסטוריה טורקית, רגילה למתוח גבול בין האימפריה העותמנית לבין הרפובליקה הטורקית, והסיפור נשמע לה כמשהו שקרה בעבר רחוק במקום רחוק. המדינה הטורקית החדשה נוסדה ב-1923, וזו היתה ההתחלה המוקדמת ביותר שהמשטר התייחס אליה. כל מה שקרה או לא קרה לפני התאריך המכונן הזה, היה קשור לעידן אחר ולעם אחר. "הממזרה מאיסטנבול" מציג קשת של התיחסויות אל העבר, מזעמם של החברים באתר הצ'טים, המבקשים הכרה או כפרה, ועד תגובתו של אחד מחבריה של אסיה הסבור שהארמנים סיפרו לעצמם את אותו סיפור שוב ושוב עד שהפך למציאות.

לצד הנושא הארמני ושאלת ההתמודדות עם העבר, הספר עוסק בעולמן של הנשים בטורקיה, כשהוא דוחס שלושה דורות ומגוון טיפוסים אל בית אחד. שלוש הבנות הבכורות במשפחת קזאנג'י גדלו בתחושה שהן רק מבוא לבן המיוחל. זליחה, בת הזקונים שנולדה אחרי מוסטפה, ידעה שהיא רק תוצר של הנסיון לשחזר את ההצלחה וללדת בן נוסף. אביהם של החמישה היה אדם עדין נפש ומוערך מחוץ לבית, אך שליט עריץ ואלים בתוכו. למרות הפתיחות היחסית של הרפובליקה, הנשים מנהלות את חייהן בתוך הבית פנימה, מאמינות באמונות טפלות נחלת העבר, ואינן מבקשות לעצמן חיים עצמאיים. פֶרידֶה הבכורה סובלת מהפרעות נפשיות. גֶ'ווריֶיה התאלמנה זמן קצר לאחר נישואיה, והיא מתרפקת על זכר בעלה. באנו איבדה שני בנים בעודם ילדים, הותירה את בעלה בביתם המשותף, שבה לגור עם בנות משפחתה, ושקעה בעולם הנסתר. זליחה יוצאת דופן, לבושה פרובוקטיבי, לשונה משתלחת, היא בעלת עסק עצמאי לקעקועים, ובכל זאת היא בוחרת לחיות במסגרת מגוננת עם משפחתה. אסיה, הצעירה שבחבורה, עדיין לא גיבשה את תפיסת עולמה. בעודה חיה בחסות בנות משפחתה, היא שוקדת על פיתוח תפיסת עולם ניהיליסטית.

בשולי העלילה השתעשעתי למקרא תיאורי הארמנים את עצמם, תיאורים שאני רגילה לשמוע אודות יהודים. בשיחה שמנהלת משפחת אביה של ארמאנוש מספר אחד המשתתפים סיפור, שיכול להתפרש כמעיד על תחבלנות ועל חוצפה, אך הוא מעיד גם על ערבות הדדית ועל רוח קולקטיבית שבזכותה העם שרד. משתתף אחר מתריס מולו: "אבל אומרים גם, כששני ארמנים נפגשים, הם מייסדים שלוש כנסיות שונות". הדעות השונות שמביעים הארמנים לגבי היחס אל השמדת עמם – מחיקת העבר או הזכרתו ללא הרף, מחילה או נקמה – מזכירים אף הם במידה רבה את מגוון הדעות והעמדות אצלנו באשר לזכר השואה.

"הממזרה מאיסטנבול" קריא מאוד, מציג דמויות אנושיות, ומעלה נושאים מעניינים לדיון ולמחשבה. פה ושם הוא לוקה בדידקטיות ובעודף צירופי מקרים, אך מעלותיו עולות על חסרונותיו. הוא אינו מתרומם לרמתו של "כבוד", שראה אור חמש שנים אחריו, אך יש בו די כדי להמליץ עליו.

The Bastard of Istanbul – Elif Shafak

כנרת זמורה ביתן

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

שריקה באפלה / אמה הילי

לאנה בת החמש-עשרה ואמה ג'ן יוצאות יחדיו לחופשת ציור. מזה זמן רב ג'ן חשה שהיא מאבדת את בתה, שנוהגת לפצוע את עצמה ואף ניסתה להתאבד. תקוותה שהחופשה המשותפת תקרב ביניהן מתנפצת כשלאנה נעלמת. אחרי ארבעה ימי חרדה היא נמצאת פצועה ומיובשת, ובמענה לשאלות היא טוענת שטעתה בדרך ואינה זוכרת דבר ממה שארע לה. "שריקה באפלה" מתמקד בדמותה של ג'ן, המנסה לפענח מה עבר על בתה.

לספר יש פוטנציאל למצוא מסילות אל לבם של הורים, גם אם אינם מתמודדים עם קשיים כמו אלה שמציבה לאנה. ההתלבטות המתמדת בין כיבוד הפרטיות של הילד לחטטנות הכרוכה באחריותו של ההורה, מוכרת לכל. ההליכה על הגבול המטושטש שבין הֱיות הורה להֱיות חבר, היא אתגר יומיומי. אבל הפוטנציאל, לפחות מבחינתי, אינו מתממש, במידה רבה משום שהספר טובע בגודש של פרטים, שויתור על חלקם היה מיטיב אתו. במקומם עדיף היה להעמיק בדמויותיהם של יוּ, בעלה של ג'ן, הפדנט שמצליח לתמוך ולדכדך בו זמנית, ושל מג, הבת הבכורה, הדמות המאוזנת מכולם. בנוסף לחולשה הסיפורית, במקום להתמודד לעומק עם הנושא של הקשר בין הורים לילדים, בעיקר בנקודות משבר, הסופרת בחרה, אולי לא במתכוון, לתאר את תהליך התפרקותה של אשה בלתי יציבה, שתפקודה כאם היה ירוד מלכתחילה. הבחירה הזו, בעיני, מעניינת פחות, וגורמת לעלילה לאבד מיקוד. ואולי לסלידה שלי מג'ן יש חלק בתחושת אי הנחת הכללית שגרם לי הספר.

בצד החיוב יש לציין את סגנונו של הספר, שבו כל קטע עלילה מוביל אסוציאטיבית לקטע שאחריו, כשהסיפור נע בין הווה לעבר, וכל המעברים הללו חלקים וזורמים. הכתיבה עצמה, כל קטע בנפרד, בהירה ואינטליגנטית, ונתמכת בתרגום טבעי. סיומו של הספר מבריק בעיני, מציאותי ואמין, עומד ברמה שאפשר לצפות לה ממי שכתבה את "אליזבת איננה" המצוין.

Whistle in the Dark – Emma Healey

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

סדר היום / אריק ויאר

"סדר היום" מתאר במרבית פרקיו, למעט תחילתו וסיומו, את השתלשלות הארועים לקראת האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-12 במרץ 1938. הפרק הפותח את הספר עוסק במפגש ראשי התעשיה הגרמנית עם היטלר ב-20 בפברואר 1933, השנה בה עלה לשלטון. הפרק המסיים שב אל התנהלותם של התעשינים, אל שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר כדי לזכות בכוח עבודה זול ומתכלה היישר ממחנות הריכוז, ואל הפיצויים המגוחכים שניאותו לשלם בתום התדיינויות מייגעות שנים אחרי תום המלחמה. "אל תאמינו לרגע שכל זה שייך לאיזה עבר רחוק", כותב ויאר, "אלה לא מפלצות קדמוניות, יצורים שהתאדו בעליבות בשנות החמישים". ההכחשה וההסתרה מתרחשות עד היום.

בין שני הפרקים האלה הספר דן, כאמור, באנשלוס, וליתר דיוק במה שאיפשר אותו. בין השאר מתאר ויאר את ביקורו של הלורד הליפקס בגרמניה ב-1937, ביקור שנועד לכאורה לציד במשותף עם גרינג, אך נוצל על ידי הגרמנים כדי לעמוד על הלך הרוחות – הפייסני ועוצם העיניים, כך התברר – בממשל הבריטי. הוא מספר על מפגש האִיומים והכניעה בין היטלר לשושניג, וקובע באופן תמוה כי לרגע חטוף נמצא גורל העולם בידיו של המנהיג האוסטרי. יום הסיפוח מתואר לפרטיו, ומשום שהצבא הגרמני באותם ימים היה חלש, ולמעשה לא היה מסוגל לכבוש את אוסטריה, טוען ויאר כי "העולם נכנע לבלוף. אפילו העולם הרציני ביותר והנוקשה ביותר, אפילו הסדר הישן, זה שלעולם לא ייכנע לתביעת הצדק, שלעולם לא יתכופף נוכח התקוממות עממית, ניגף בפני הבלוף".

ויאר זועם על חולשת המערב מול אירופה. מכיוון שאינו פורש כאן משנה היסטורית סדורה, אלא מבקש להביע רעיון, הוא בוחר פרטים שוליים, ומציג אותם כהוכחות לעיוורון ולאדישות. כך, לדוגמא, הוא מספר שנשיא צרפת חתם יום לפני האנשלוס על תו תקן ליין מסוים, כאילו הוא מצפה בדיעבד בנאיביות שהעולם יעצור מלכת מרגע עלית הנאצים. הוא מניח שיש אפשרות שריבנטרופ, בהיותו שגריר בבריטניה, שכר דירה שהיתה בבעלותו של צ'מברליין, ומבקש בכך להפחית בערכו של המנהיג הבריטי, שבין כה וכה נתפס כחלש וכנוע. הוא נתפס לידיעה על התאבדותם של ארבעה אנשים, שהופיעה בעיתוני אוסטריה יום אחרי האנשלוס, וכורך אותה, ללא הוכחה, עם זוועות ההתעללות ביהודי וינה. כמו שהוא עצמו מעיד בהקשר אחר, "זוהי אמנות הסיפור: שום דבר אינו תמים".

מכיוון שסיומו של הספר מוקדש לתעשינים, ובעיקר לתאגיד קרופ (תמונתו של גוסטב קרופ מופיעה על הכריכה), אני מניחה שויאר ביקש להתמקד בהם. החיבור של נושא זה עם האנשלוס אינו ברור, למעט העובדה המובנת מאליה שמשתפי הפעולה למיניהם הם שאיפשרו את משטרו של היטלר ואת זוועותיו.

בעיני "סדר היום" הוא ספר של טריקים ספרותיים ורגשיים, הוכחה שאפילו שופטי גונקור עשויים לטעות. למרות זאת, אם אני מנסה לקרוא אותו בעינים של קוראים, שאינם צרכנים של ספרי עיון על התקופה, או של כאלה שמלחמת העולם השניה עבורם היא פרק בהיסטוריה רחוקה, אני מוצאת בו ערך. בתוך מגוון הדרכים לספר ולהזכיר, להוסיף ידע ולעורר מודעות, גם דרכו של ויאר מבורכת.

L’ordre du Jour – Éric Vuillard

ספרית פועלים

2018 (2017)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

איידהו / אמילי רסקוביץ'

השנה היא 2004, המקום הוא ביתם המבודד של אן ושל וייד על ראשו של הר באיידהו. סוד מרחף על חייהם של בני הזוג, סוד קץ נישואיו הקודמים של וייד לג'ני. אן מתמודדת לבדה עם העבר, עם האסון שארע למשפחתו הראשונה של בעלה. וייד, הסובל מדמנציה מוקדמת, אינו זוכר את שארע, רק עצב ללא פשר נותר בלבו. אן, המהופנטת אל התעלומה, בוראת בדמיונה תסריט הממחיש את שארע, ובו היא מאשימה את עצמה, תסריט שלמרות שאין לו סימוכין יהפוך עבורה לוודאות שתאיים למוטט אותה.

הסופרת מובילה את העלילה עשרים שנה אל תוך העבר ועשרים שנה אל תוך העתיד, בוחרת נקודות ציון מהותיות בחיי גיבוריה, נעה בין אומללות ליאוש. דמויותיה אינן מפוענחות במלואן, גם אם מפתחות להבנתן מפוזרים בעלילה. הדמות הנהירה מכולן היא דווקא של וייד, האיש ההולך ומאבד את עברו, את זכרונו ואת עצמו. וייד הוא דור שלישי לגברים הסובלים מדמנציה מוקדמת, וכבר מגיל צעיר אובדן דעתו העתידי הופך להנחת היסוד החדשה של חייו, והוא מרגיש, כבר עכשו, את אובדן הדברים שהוא אוהב, מרגיש שהוא מנסה למצוא דרכים חדשות להיאחז בהם. כשהגיע לגיל חמישים, קרוב במידה מפחידה לגיל בו מת אביו, הרבה מהריכוז שלו נוצל להסתרת העובדה שהזכרון שלו הלך ואבד, ולהעמדת פנים שהוא יודע מה מתרחש. הדמות החידתית מכולן היא זו של אן, הנמשכת בעבותות קסם אל סבל ואומללות. היא אוהבת את וייד ביותר כשהוא מנסה "לאלף" אותה, ועוסקת באובססיביות בנסיון לשחזר עבר בלתי ניתן לשחזור.

הסיפור, מתעתע לכאורה, מטעה ובלתי מפוענח ככל שיהיה, נוגע ללב. התשוקה לילד, הזוגיות הצעירה והבוגרת, התמימות שהתנפצה, השבר הנורא, הגעגועים, וגם היאוש וחוסר התכלית – כל אלה מתוארים יפה, כל תמונה בנפרד. אבל הנה הבעיה הראשונה שלי עם הספר: החזרות, הטרגיות השתלטנית, שצובעת גם סצנות שגרתיות בצבע האסון, הלחיצה המופרזת על בלוטות הרגש – כל אלה הביאו לכך שבשלב מסוים כבר לא היה לי אכפת מה קרה ומה יקרה. הבעיה השניה, ואולי הראשונה כלולה בה, היא בכתיבה המאומצת והמחושבת מדי (לא הופתעתי למצוא בסיום דברי תודה לסדנת כתיבה). במקום כתיבה "פנימה", כתיבה אינטימית אל תוך נפשן של הדמויות, ניכר בבירור שהסופרת כתבה "החוצה", מתוך התכוונות מתמדת אל תגובתם של הקוראים. התוצאה, בעיני, מעייפת. הבנתי את הספר, רוב הזמן לא הרגשתי אותו.

כושר תיאורי מוצלח, תשומת לב מדוקדקת לפרטים ותרגום יפה, עומדים לזכותו של הספר. בעיני, במקרה הזה, אין בהם די.

Idaho – Emily Ruskovich

תמיר // סנדיק

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא

הנרות בערו עד כלות / שאנדור מאראי

ארבעים ואחת שנים וארבעים ושלושה ימים אחרי פרידה פתאומית, שבים ונפגשים הנריק וקונרד. הקשר בין השניים, שהתיידדו כילדים בפנימיה, ונותרו בקשר הדוק במשך שנים רבות, נותק באחת ביולי 1899, כשקונרד קם והסתלק. בשנים הבאות חי במזרח הרחוק, וכעת שב וביקש להפגש עם מי שהיה ידידו. שני הגברים כבר בשנות השבעים לחייהם, פגישתם זו תהיה מן הסתם האחרונה, והנריק מבקש לקבל תשובות לתהיות שכרסמו בו מאז הפרידה ששינתה את חייו. בטירתו שלרגלי הקרפטים הוא מורה להפיח חיים באולמות מנומנמים, שמזה זמן רב לא נעשה בהם שימוש, ולערוך את השולחן בדיוק כפי שהיה ערוך בסעודתם האחרונה. האש בוערת באח, והכורסאות ערוכות לפניה, כמו אז, ורק קריסטינה אשתו, שנפטרה לפני שנים רבות, נעדרת.

"הנרות בערו עד כלות" עוסק באהבה, בבגידה, ובעיקר בידידות, עליה אומר הנריק, "לפעמים אני חושב שהידידות היא הקשר החזק ביותר בין בני אדם… אולי משום כך היא נדירה כל כך". קולו של קונרד נשמע רק בתחילת המפגש, כשהוא מספר על החיים הקשים עד לבלי נשוא באזורים הטרופיים, ועיקרו של הספר הוא המונולוג שנושא הנריק, שחי בפועל ממש את העבר ואת השלכותיו, ולמרות שחייו היו בעלי משמעות, לא הצליח אף פעם להשתחרר: "יותר מדי מתח יש בלבות האנשים, יותר מדי יצרים ושאיפת נקם. אם נציץ בלבנו, מה נראה בו? יצרים שהבלי הזמן רק עמעמו אותם, אך את הגחלת שבהם לא הצליחו לכבות". השאלה המתבקשת מאליה של הסיבה להסתלקות ידידו אינה, כך מסתבר, השאלה החשובה שהוא מבקש לשאול. אולי הוא בעצם יודע את התשובה. רגע לפני שהם נפרדים שוב הוא מצליח לנסח את השאלה האמיתית, הנוגעת לדעתו בלב לבה של משמעות החיים.

אמנם המונולוג של הנריק אישי מאוד וסובב סביב עצמו, אבל מתוך תיאורו את חייו עולה גם סיפור גסיסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כמו גם סיפורה של אירופה על סף מלחמה נוספת. נימה של יאוש מתגנבת אל קולו של הנריק, גנרל בדימוס, כשבהמשך למשפט שצוטט קודם אודות היצרים שרק עומעמו אך לא כובו, הוא מוסיף, "מדוע עלינו לצפות מהעולם, מהאנשים, למשהו אחר?"

הספר נוגע ללב, אבל התקשיתי לחוש את ההתפעמות שבדרך-כלל מובעת בקשר אליו. אני חושבת שהסיבה היא בבחירה לספר אותו באמצעות שיחה חד צדדית מלאכותית. הנריק לא היה זקוק לקונרד מולו כדי להביע את מחשבותיו, מחשבות שכבר חשב לעצמו אלפי פעמים, ובעיני המלים והמפגש לא "נדבקו" יחדיו. גם החזרות המרובות היו בעוכריו מבחינתי. בהתעלם מכך, הוא בהחלט ראוי לתשומת לב, ולו רק בשל תיאוריו את תקופת חיי השניים.

A Gyertyák Csonkig Égnek – Márai Sándor

כתר

2002 (1942)

תרגום מהונגרית: מרים אלגזי

הפסגה / אהרן אפלפלד

במקום מבודד, על פסגת הר, מצוי פנסיון, שנרכש על ידי יהודי בשם באלאבן, אשר הזניח עסקים אחרים, פורחים, והתמסר כל-כולו ליעודו החדש – להפוך את בני גזעו החלשים ליצורים חסונים. אורחי הפנסיון מגיעים אליו לשהות ארוכה, כזו הנדרשת במקרה של החלמה, רובם לאחר שעברו משבר כלשהו בחייהם בשל יהדותם. השהיה הארוכה בבידוד מאפשרת להם התבוננות מעמיקה בעצמם כיחידים וכחלק מעם.

לוטה, שאיתה נפתח הספר, היא שחקנית. באביב 1937 פוטרה מתפקידה לאחר שלושים שנות חברות בלהקת תיאטרון. היא היתה היהודיה היחידה בלהקה. ואף על פי כן, דברו על היהודים המשתלטים על התיאטרון ואינם נותנים דריסת רגל לכשרונות צעירים. לוטה, בעלת הנפש הבוהמית, אינה מסתדרת עם בתה היחידה, השונה ממנה, ועם גיסה הנוצרי, והיא בוחרת לעבור אל הפנסיון, המצטייר בעיניה כמרכז רוחני. כאן תפגוש לוטה את השוהים האחרים, אותם מנסה באלאבן "לנקות" מסממנים יהודיים באמצעות ספורט ועבודת אדמה. אחת השוהות מבקשת לקיים אורח חיים נקי מכל רבב יהודי. אחר מספר שהמיר את דתם של בניו לנצרות בעודם צעירים, שכן "ידעתי כי אסור לי לכלוא אותם בכלוב זה המכונה גטו יהודי והענקתי להם את החירות לבחור, נקודת תצפית, אל יבואו ויאשימו את אביהם שהנחיל להם מחלה ממארת". את אחד האנשים סירב באלאבן לקבל באומרו, כי זהו יהודי ללא תקנה, אך הקסם האישי שלו מחבב אותו על יושבי המקום למקום אורח חייו הנרפה. אורח נוסף, אחוז מרה שחורה, רואה ביהודים שבט עגום שאת עוגמתו הוא מנחיל לצאצאיו.

בידיעת העתיד הקרוב הניצב לפתחם של גיבורי הספר, עתיד שניצניו צצים בסיומו של הספר בדמות מהלומות שסופגים האנשים בבואם אל הכפר הסמוך לרכוש מצרכים, הדיון הפנימי שעורך כל אחד מהם באשר לזהותו מקבל גוון טרגי. אך לא רק העתיד הופך את הדיון למופרך: הספר נושא מסר על גורל שלא ניתן להתנער ממנו. במקום שנועד להביא מרגוע, שתי נשים מתאבדות, ובאלאבן עצמו נסחף אל מנהגיהם של אורחיו, מאבד את חוסנו ונופל למשכב.

"הפסגה" רואה אור שנה אחרי מותו של אהרן אפלפלד. ועל פי דברי העורך יגאל שוורץ הסופר סמך ידו על כתב היד של הספר. יש להודות כי ניכר בו חוסר ליטוש, והסיפור לוקה בקצוות פרומים ובהעדר הידוק מוקפד. האם מן הראוי להוציא לאור ספר שהסופר לא הספיק לערוך סופית? לדעתי לא. אך עדיין, גם ללא ליטוש, אפלפלד מעורר מחשבה כתמיד.

פרק ראשון בקישור

כנרת זמורה ביתן

2019