הנרות בערו עד כלות / שאנדור מאראי

39350

ארבעים ואחת שנים וארבעים ושלושה ימים אחרי פרידה פתאומית, שבים ונפגשים הנריק וקונרד. הקשר בין השניים, שהתיידדו כילדים בפנימיה, ונותרו בקשר הדוק במשך שנים רבות, נותק באחת ביולי 1899, כשקונרד קם והסתלק. בשנים הבאות חי במזרח הרחוק, וכעת שב וביקש להפגש עם מי שהיה ידידו. שני הגברים כבר בשנות השבעים לחייהם, פגישתם זו תהיה מן הסתם האחרונה, והנריק מבקש לקבל תשובות לתהיות שכרסמו בו מאז הפרידה ששינתה את חייו. בטירתו שלרגלי הקרפטים הוא מורה להפיח חיים באולמות מנומנמים, שמזה זמן רב לא נעשה בהם שימוש, ולערוך את השולחן בדיוק כפי שהיה ערוך בסעודתם האחרונה. האש בוערת באח, והכורסאות ערוכות לפניה, כמו אז, ורק קריסטינה אשתו, שנפטרה לפני שנים רבות, נעדרת.

"הנרות בערו עד כלות" עוסק באהבה, בבגידה, ובעיקר בידידות, עליה אומר הנריק, "לפעמים אני חושב שהידידות היא הקשר החזק ביותר בין בני אדם… אולי משום כך היא נדירה כל כך". קולו של קונרד נשמע רק בתחילת המפגש, כשהוא מספר על החיים הקשים עד לבלי נשוא באזורים הטרופיים, ועיקרו של הספר הוא המונולוג שנושא הנריק, שחי בפועל ממש את העבר ואת השלכותיו, ולמרות שחייו היו בעלי משמעות, לא הצליח אף פעם להשתחרר: "יותר מדי מתח יש בלבות האנשים, יותר מדי יצרים ושאיפת נקם. אם נציץ בלבנו, מה נראה בו? יצרים שהבלי הזמן רק עמעמו אותם, אך את הגחלת שבהם לא הצליחו לכבות". השאלה המתבקשת מאליה של הסיבה להסתלקות ידידו אינה, כך מסתבר, השאלה החשובה שהוא מבקש לשאול. אולי הוא בעצם יודע את התשובה. רגע לפני שהם נפרדים שוב הוא מצליח לנסח את השאלה האמיתית, הנוגעת לדעתו בלב לבה של משמעות החיים.

אמנם המונולוג של הנריק אישי מאוד וסובב סביב עצמו, אבל מתוך תיאורו את חייו עולה גם סיפור גסיסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כמו גם סיפורה של אירופה על סף מלחמה נוספת. נימה של יאוש מתגנבת אל קולו של הנריק, גנרל בדימוס, כשבהמשך למשפט שצוטט קודם אודות היצרים שרק עומעמו אך לא כובו, הוא מוסיף, "מדוע עלינו לצפות מהעולם, מהאנשים, למשהו אחר?"

הספר נוגע ללב, אבל התקשיתי לחוש את ההתפעמות שבדרך-כלל מובעת בקשר אליו. אני חושבת שהסיבה היא בבחירה לספר אותו באמצעות שיחה חד צדדית מלאכותית. הנריק לא היה זקוק לקונרד מולו כדי להביע את מחשבותיו, מחשבות שכבר חשב לעצמו אלפי פעמים, ובעיני המלים והמפגש לא "נדבקו" יחדיו. גם החזרות המרובות היו בעוכריו מבחינתי. בהתעלם מכך, הוא בהחלט ראוי לתשומת לב, ולו רק בשל תיאוריו את תקופת חיי השניים.

A Gyertyák Csonkig Égnek – Márai Sándor

כתר

2002 (1942)

תרגום מהונגרית: מרים אלגזי

מודעות פרסומת

הפסגה / אהרן אפלפלד

992754

במקום מבודד, על פסגת הר, מצוי פנסיון, שנרכש על ידי יהודי בשם באלאבן, אשר הזניח עסקים אחרים, פורחים, והתמסר כל-כולו ליעודו החדש – להפוך את בני גזעו החלשים ליצורים חסונים. אורחי הפנסיון מגיעים אליו לשהות ארוכה, כזו הנדרשת במקרה של החלמה, רובם לאחר שעברו משבר כלשהו בחייהם בשל יהדותם. השהיה הארוכה בבידוד מאפשרת להם התבוננות מעמיקה בעצמם כיחידים וכחלק מעם.

לוטה, שאיתה נפתח הספר, היא שחקנית. באביב 1937 פוטרה מתפקידה לאחר שלושים שנות חברות בלהקת תיאטרון. היא היתה היהודיה היחידה בלהקה. ואף על פי כן, דברו על היהודים המשתלטים על התיאטרון ואינם נותנים דריסת רגל לכשרונות צעירים. לוטה, בעלת הנפש הבוהמית, אינה מסתדרת עם בתה היחידה, השונה ממנה, ועם גיסה הנוצרי, והיא בוחרת לעבור אל הפנסיון, המצטייר בעיניה כמרכז רוחני. כאן תפגוש לוטה את השוהים האחרים, אותם מנסה באלאבן "לנקות" מסממנים יהודיים באמצעות ספורט ועבודת אדמה. אחת השוהות מבקשת לקיים אורח חיים נקי מכל רבב יהודי. אחר מספר שהמיר את דתם של בניו לנצרות בעודם צעירים, שכן "ידעתי כי אסור לי לכלוא אותם בכלוב זה המכונה גטו יהודי והענקתי להם את החירות לבחור, נקודת תצפית, אל יבואו ויאשימו את אביהם שהנחיל להם מחלה ממארת". את אחד האנשים סירב באלאבן לקבל באומרו, כי זהו יהודי ללא תקנה, אך הקסם האישי שלו מחבב אותו על יושבי המקום למקום אורח חייו הנרפה. אורח נוסף, אחוז מרה שחורה, רואה ביהודים שבט עגום שאת עוגמתו הוא מנחיל לצאצאיו.

בידיעת העתיד הקרוב הניצב לפתחם של גיבורי הספר, עתיד שניצניו צצים בסיומו של הספר בדמות מהלומות שסופגים האנשים בבואם אל הכפר הסמוך לרכוש מצרכים, הדיון הפנימי שעורך כל אחד מהם באשר לזהותו מקבל גוון טרגי. אך לא רק העתיד הופך את הדיון למופרך: הספר נושא מסר על גורל שלא ניתן להתנער ממנו. במקום שנועד להביא מרגוע, שתי נשים מתאבדות, ובאלאבן עצמו נסחף אל מנהגיהם של אורחיו, מאבד את חוסנו ונופל למשכב.

"הפסגה" רואה אור שנה אחרי מותו של אהרן אפלפלד. ועל פי דברי העורך יגאל שוורץ הסופר סמך ידו על כתב היד של הספר. יש להודות כי ניכר בו חוסר ליטוש, והסיפור לוקה בקצוות פרומים ובהעדר הידוק מוקפד. האם מן הראוי להוציא לאור ספר שהסופר לא הספיק לערוך סופית? לדעתי לא. אך עדיין, גם ללא ליטוש, אפלפלד מעורר מחשבה כתמיד.

פרק ראשון בקישור

כנרת זמורה ביתן

2019

משפט חוזר / ליעד שהם

mishpat_hozer_master

רובי ברגר הוא סנגור מנוסה, בעל ותק של כעשרים וחמש שנים בטיפול בתיקים פליליים. מנסיונו הוא יודע שקשה עד מאוד לגרום למערכת המשפט להורות על משפט חוזר, אבל כשדנה לביא מבקשת ממנו לנסות להשיג משפט כזה עבור אביה, שהורשע ברצח, הוא נעתר. הסיבה להסכמתו אינה נעוצה במקרה עצמו, לגביו אין לו שום מידע, אלא במניע אישי: המדובב שגרם לאביה של דנה להודות ברצח, הוא אותו מדובב שבשלו אחד מלקוחותיו של ברגר הורשע, ולאחר מכן התאבד. ברגר יוצא, אם כך, למשימה ספקני, אבל כשבשל החקירה הוא מקבל איומים על חייו ועל חיי ילדיו, הוא מסיק שאולי יש דברים בגו, וספקנותו הופכת לנחישות.

בדומה לספריו האחרים של ליעד שהם שקראתי – "אם המושבות" שעסק בקשרי הון-שלטון, "יום הדין" שסבב סביב השחיתות במערכת החוק והמשפט, ועוד – גם בספר הזה המקרה הפרטי הוא הציר שסביבו מוצגות תופעות מן היומיום הישראלי, והפעם הדגש הוא על עבודת המשטרה. הספר מתאר התבייתות על חשוד אחד מבלי לבדוק אלטרנטיבות, עסקות טיעון עם עבריינים, חקירות מתישות, אי נכונות להודות בטעות. נושא מרכזי נוסף, כפי שעולה משמו של הספר, הוא הגלייתו של הסעיף בחוק, המאפשר קיום משפט חוזר, אל השוליים הנידחים והנשכחים של ספר החוקים. דנה, שעשתה שיעורי בית לפני שפנתה אל ברגר, למדה ממחקרים שנעשו בארצות הברית על המספר המבהיל של מורשעים על לא עוול בכפם. אמנם המשפט האמריקאי נסמך על שיטת המושבעים, אך סביר להניח שגם בבתי הכלא בארץ יושבים חפים מפשע, וסיכוייהם לזכות במשפט חוזר קלושים עד אפסיים.

עוד בדומה לספרים האחרים של הסופר, גם כאן לדמות הראשית יש חיים מחוץ לחקירה. ברגר הוא גרוש, אב לשני ילדים בוגרים, שעדיין לא הגדיר לעצמו את תפקידו כאב. גם לסטטוס המשפחתי החדש שלו עדיין לא הסתגל, והקשר הרומנטי שלו עם פרקליטת המחוז מבשיל במהלך העלילה.

אני נהנית לקרוא את ספריו של ליעד שהם, אבל הספר הזה אינו עומד ברמתם של האחרים. ליקוי אחד הוא סגנונו של ברגר, שמתבטא בשורות מחץ, וכל אסון נחווה אצלו, באופן בלתי משכנע, כהזדמנות לשנינה. הליקוי המהותי יותר הוא בחוסר יכולתו של ברגר לפצח מיד את המסתורין שבפניו הוא ניצב. המידע שברשותו זהה לגמרי לזה שמספק הסופר לקוראים, ובכל זאת לקח לו למעלה ממאתים עמודים להבין את מה שברור לחלוטין כבר בפרקים הראשונים. אם היה גיבורו של הספר סנגור כושל, ניחא. אבל ברגר מנוסה וחד עין, ולמרות כל הרמזים הברורים הוא אינו רואה את מה שמתחת לאפו. לא הגיוני. על החולשה הסיפורית מחפים חלקית הפן המציאותי והעובדתי בספר, והסגנון הקריא והשוטף של הספר.

כנרת זמורה ביתן

2010

מספר אפס / אומברטו אקו

981378

קולונה, גבר בן חמישים ומשהו, מתפרנס, כהגדרתו, "בתור כתבן". קצת ביקורות תיאטרון, קצת תיקון טיוטות, לפעמים לקטורה. הוא חולם על כתיבת ספר, אך אינו מאמין ביכולתו להגשים את החלום. כשנופלת לידיו ההזדמנות לכתוב כסופר צללים, הוא מקבל את ההצעה, בהעדר אלטרנטיבה מפתה יותר. מי שפנה אליו הוא עיתונאי, שמתכנן להוציא לאור עתון חדש בחסותו של איל הון. למעשה, התכנית ככל הנראה לא תתממש, שכן האפוטרופוס מבקש רק ליצור מצג שווא של יכולת להפוך לבעל עתון כהפגנת כוח, אבל עובדה זו ידועה רק לעורך ולקולונה. חברי המערכת האחרים מתבקשים להאמין שהם שותפים ליצירת כתב-עת מסוג חדש, "מחר" שמו, שלא יסתפק בדיווח על עובדות יבשות, אלא יספק גם תחזיות והערכות עתידיות. עבודתם המשותפת אמורה להמשך כשנה, ואודותיה מבקש העורך לכתוב בספר, שאותו כאמור יכתוב קולונה.

"מספר אפס" מורכב משני נושאים מרכזיים. האחד הוא התיאוריה שמגבש אחד העתונאים לגבי מותו של מוסוליני קרוב לחמישים שנה קודם למועד עלילת הספר. מבחינת ההיסטוריונים, העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן תפיסתו של מוסוליני שניסה להמלט, הוצאתו להורג ביריות (לא לגמרי ברור על ידי מי), וההתעללות בגופתו. העתונאי בְּרָגָאדוצ'ו, ששמו ניתן לפירוש כרברבן יומרני או כמקלחת רפש, מאמין כי האיש שנורה היה כפיל, ומוסוליני עצמו נמלט בחסות הותיקן, ככל הנראה לארגנטינה. את ההוכחה לתיאוריה שלו הוא מוצא בגילויים שאכן נפוצו ברבים בשנות ה-90, בדבר מבצע גלאדיו. במבצע זה, שתוכנן על ידי מעצמות המערב, הוחזקו רשתות סמויות צבאיות למחצה באיטליה, מוכנות להתנגד לכיבוש סובייטי (מבצעים דומים, שכונו stay behind, תוכננו גם במדינות אחרות באירופה שאחרי מלחמת העולם השניה).

הנושא המרכזי השני הוא התנהלות התקשורת. ישיבות המערכת של "מחר" חושפות את כל הצביעות והשקר שמאחורי ה"אוביקטיביות" העתונאית. הנה מספר דוגמאות:

"תתאמנו איך ליצור חדשות במקומות שלא היו בהם חדשות או שלא היה אפשר להבחין בהן".

"הקורא דווקא מצפה לביטויים האלה. ככה הרגילו אותו כל העתונים. הקורא מבין את מה שקורה רק אם אומרים – אנחנו ניצבים כחומה בצורה, הממשלה מודיעה בצער ובכאב, הרחוב גועש כולו…"

"אנשים בהתחלה לא יודעים מה הנטיות שלהם. אנחנו באים ואומרים להם מהן, ואז הם תופסים שאלה אכן היו הנטיות שלהם".

"ובכלל, מי קורא ספרים שהעתונים מבקרים? בדרך כלל אפילו לא המבקר עצמו".

אומברטו אקו כותב יפה ואינטליגנטי, אבל למען האמת אין בספר חידוש או אמירה מעניינת. למדתי על גלאדיו, נהניתי מדמותו של קולונה ומן המתח המובנה בעלילה, אבל אני לא מרגישה שהועשרתי, או שחוויתי חוויה עמוקה, כפי שאפשר לצפות מאקו. מכיוון שהספר מאוד איטלקי, אני תוהה אם יש בו מסרים שמובנים יותר לקורא המקומי. בעמודים המסיימים את הספר מובעות דעות על החברה האיטלקית מפי קולונה ועתונאית נוספת, ולפיהן "תמיד היינו עם של פגיונות ורעלים, אנחנו מחוסנים, איזה סיפור חדש שלא יספרו לנו, תמיד נגיד שכבר שמענו דברים גרועים מזה", וגם "אנחנו מתרגלים לזה שאנחנו מאבדים את רגש הבושה". אולי אל המסקנות הללו מכוון הסיפור כולו.

בשל ריבוי האזכורים האיטלקיים אני מניחה שהתרגום היה מאתגר. אריה אוריאל עמד בו יפה, והקריאה בספר זורמת למרות ריבוי הערות שוליים.

Numero Zero – Umberto Eco

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל

כוחו של אחד / ברייס קורטני

992193

עד שהיה בן חמש גדל פיקֵיי בחווה של סבו בדרום אפריקה בחסותה המגוננת של אומנת שחורה. כשאמו לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה, נשלח הילד לפנימיה. בשל גילו הצעיר, בשל תמימותו, ובשל השתיכותו למיעוט האנגלי בקהילת ילדים בורים (אפריקאנרים, לבנים ממוצא הולנדי, גרמני וצרפתי), הפך קורבן לילדים גדולים ממנו. השנה היא 1939, המלחמה בפתח, הבורים תומכים בהיטלר, בין השאר בשל שנאתם לאנגלים, וחייו של הילד הופכים לגיהינום, נתון לשרירות ליבם האלימה של הילדים, וגם לזו של המבוגרים המנהלים מוסד חינוכי דיקנסי.

השם שניתן לילד על ידי אמו אינו מוזכר בספר. כינויו הראשון, שניתן לו על ידי הילדים המתעללים, הוא פיסקופ, ראש פיפי. את השם פיקיי, שאימץ לעצמו כשמו היחיד, נתן לו עובד רכבת בשם הופּי, שהשגיח עליו כשנשלח בגיל שש להתגורר שוב עם אמו ועם סבו, שעזבו את החווה ועברו לעיירה. כשהציג את עצמו בפני הופי כפיסקופ, משום שאחרי שנת הזוועות חשש להציג את עצמו בשם אחר, שינה הופי את הכינוי לפיקיי. הופי, שהיה מתאגרף מצליח, הנחיל לילד לא רק את שמו, אלא גם את יעודו, להיות אלוף העולם במשקל מעורב. המפגש הקצר עם הופי נטע בילד נחישות, לעולם לא להיות שוב קורבן.

"כוחו של אחד" מתאר את חייו של פיקיי עד גיל שמונה-עשרה, כשינצור בלבו את עצתו של הופי, "קודם עם הראש, אחר כך עם הלב", ויבצר את נחישותו באמצעות עצותיהם של תומכיו, ביניהם דוק, גיאולוג ובוטניקאי גרמני, שיאמר לו, "כוחו של האחד הוא האומץ להשאר נבדל, לרדת לחקר האמת ולא להתפתות למוסכמות או לטיעונים התקפים-לכאורה של אלה השואפים לשמר את כוחם, יהיה המחיר אשר יהיה". דוק הוא אחד מן המלאכים השומרים על פיקיי, וכשייכלא משום היותו זר ייפתח בפני פיקיי לראשונה עולמם של אנשי השוליים, והוא ייחשף לעוולות הגזענות ולדיכוי של השחורים. הספר מתואר מנקודת מבטו של ילד יחד עם תובנותיו של מבוגר, ופיקיי יתוודע לא רק לדעות קדומות ולאפליה על רקע צבע עור שונה, אלא גם לקנאות דתית בדמותה של אמו הפנאטית, ולאפליה על רקע אמונה בדמות חברו היהודי היימי.

תערובת הנושאים הזו מעניינת מאוד, אבל הביצוע לוקה בנטיית ספרי ביכורים מסוימים להפגין על הנייר את כל שיש לסופר להציע. כתוצאה מכך הספר מאריך מאוד בתיאור כל פרט, שולי ככל שיהיה, ביומיום של פיקיי, ומבליע בתוך כך את הנושאים החשובים הרבה יותר, שהיו אמורים מן הסתם להחשף באמצעות העלילה, בעיקר את נושא האפרטהייד. פיקיי, עם כל רגישותו, מרוכז לגמרי בעצמו, ויחסו אל שחורי העור הוא בסופו של דבר מתנשא, למרות שאין ספק שלא לזה התכוון הסופר. את היהודים שנקרים בדרכו הוא מעריך, אבל תיאוריהם סטראוטיפיים. הקורא לומד בפרטי פרטים על אגרוף, על עבודה במכרות נחושת, על רוגבי, על קקטוסים ועוד. משמח ללמוד, והכתיבה של ברייס קורטני טובה בכל פרק בנפרד, אבל העומס מייגע, והספר, משום כך, מדשדש. סיומו של הספר, המהווה סגירת מעגל, הוליוודי, וחבל.

The Power of One – Bryce Courtenay

כרמל

2018 (1989)

תרגום מאנגלית: מרב מילר

אחד על אחד / קרייג בראון

36200048146b

כותרת משנה: 101 פגישות שהיו באמת

"אחד על אחד" מתאר פגישות בין אישים ידועים, רובן ככולן במהלך המאה העשרים ובשלהי המאה התשע-עשרה. במוקדמת שבהן, בדצמבר 1876, נוטלים חלק הסופר טולסטוי והמלחין צ'ייקובסקי. במאוחרת שבהן, באפריל 2007, משתתפים העתונאי דומיניק דאן והמפיק פיל ספקטור. בין הדמויות המאכלסות את הספר נמצא פוליטיקאים, סופרים, אנשי דת, קולנוענים ועוד. אין קשר תוכני בין פרקי הספר, למעט נוכחותה של כל דמות בשתי פגישות עוקבות. כך, לדוגמא, משורשרות הפגישות הללו: סלינג'ר-המינגוויי, המינגווי-מדוקס פורד, פורד-ויילד, ויילד-פרוסט, פרוסט-ג'ויס (כולם שיכורים רוב הזמן…). לא ערכתי ספירה מדוקדקת של הדמויות בספר, אבל נוצר אצלי הרושם שלאישים מעולם הבידור יש נוכחות בולטת.

יש בספר ענין היסטורי בכמה מן הפגישות המתוארות בו, כמו בקשר שבין סטלין לגורקי, או בין רספוטין לצאר מצד אחד ולרוצחו מצד שני, אבל מרבית האפיזודות שבספר נותרות ברמה הרכילותית הפחות מעניינת. הכתיבה של קרייג בראון שוטפת ועניינית, מרחיבה במידה הנכונה לגבי הרקע של כל פגישה, ותופסת את הדמויות מצד אישיותן, שלפעמים עומדת בסתירה לתדמית הציבורית. הספר, אם כך, קריא, אבל קשה למצוא בו משמעות מהותית.

היבט מעניין בתיאורי הפגישות הוא שאלת תקפותו של הזכרון. כמה מן המשתתפים בהן תיארו אותן מספר פעמים לאורך השנים, בכל פעם בוריאציה אחרת. במקרים רבים כל אחד משני המשתתפים בפגישה זכר אותה באופן שונה. בהערת מבוא כותב הסופר, כי במקרה של ריבוי גרסאות – וריבוי כזה מתקיים במרבית הארועים – בחר בגרסה הסבירה ביותר.

את הכריכה הנאה עיצב דוד מוסקוביץ.

בשורה התחתונה: ספר נחמד לדפדוף מזדמן.

One on One – Craig Brown

ידיעות ספרים

2018 (2011)

תרגום מאנגלית: ירון בן עמי

משוואה עם נעלם / אורי אדלמן

10515

יובל שדה נידון לשתי שנות מאסר בעוון נהיגה תחת השפעת אלכוהול, שבשלה גרם לתאונה בה נהרג אביו, עמוס, שישב לצדו. זמן קצר לפני מועד שחרורו הוא מסתלק במפתיע מהכלא. הוא משאיר הודעה קצרצרה במשיבון של אחיו, גיל, ששוקד על דוקטורט במשפטים בארצות הברית, ומנתק קשר. גיל ממהר להגיע לארץ, מבקש להבין את החלטתו התמוהה של אחיו ולהתחקות על עקבותיו. בחמישה הימים הבאים ייחשד ברצח של צעירה, שגופתה נמצאה בביתו, יחשוף סוד מעברו של אביו, ימצא את אהבת חייו, יסתבך עם המשטרה ועם המוסד, וכמובן יפתור את המשוואה וימצא את הנעלם.

גיל, המספר בגוף ראשון, הוא גיבור ספרי מתח טיפוסי, אדם מן השורה, שנקלע בעל כורחו לסיטואציות מסמרות שיער, ומתעלה לרמות של תחכום ושל כושר בלתי צפויות. הוא נפגע בתאונות וחוטף מכות, שהיו אמורות לשתק אותו לתקופה ממושכת, אבל נחרץ ומלא מרץ הוא מתנער וממשיך להסתער על המסתורין המתעבה. שנתו אינה סדירה, ארוחותיו מפוזרות ובלתי מספקות, אבל הוא שומר על עירנות מירבית ועל חדות מחשבה. ברגעים הקשים ביותר הוא מתבטא בהומור ובציניות דקה, מזלזל במוות האורב לו. התוצאה היא דמות מן הסרטים, לא לגמרי מחוברת למציאות.

מצד שני, הספר קצבי, מותח, מבלבל במידה מתקבלת על הדעת, מחובר להוויה הישראלית, ומתקבל הרושם שהסופר בקיא בנושאים עליהם הוא כותב. משונה להווכח כמה שונה היה העולם לפני עשרים שנה בלבד, כשאי אפשר היה לפנות לגוגל לקבלת תשובות מהירות, וטלפונים ציבוריים היו עדיין כלי תקשורת נפוץ.

בשורה התחתונה: ספר סביר לסוגו.

כתר

1998

ציפורי גשם / קלריסה גונאוון

18-2949f

רֶן אישידָה, בן עשרים וארבע, על סף השלמת תואר בספרות אנגלית ואמריקאית, עוזב את ביתו בטוקיו, ונוסע לעיר אקאקאווה כדי להשתתף בהלווית אחותו קֵייקו שנרצחה. קייקו, המבוגרת מרן בתשע שנים, היתה עבורו יותר מאחות. במשפחה בה ההורים היו עסוקים בעבודתם ובמריבות ביניהם, הילדים נעזבו לנפשם, וקייקו הכניסה את רן תחת כנפה והיתה לו אם ואחות. שבע שנים קודם לרצח עזבה קייקו את הבית, מהלך שהיה מצד אחד פתאומי, ומצד שני צפוי בשל יחסיה הקשים עם אמה. במהלך שבע שנים אלה התקיים בין השניים קשר טלפוני שבועי, ורן סבר שהוא מכיר את אחותו היטב. כעת, כשהוא מגיע לאקאקאווה, ובמידה רבה מאמץ לעצמו את חייה של קייקו – גר בחדר ששכרה, מלמד בבית הספר בו הועסקה – הוא מגלה שהסתירה ממנו את הארועים המשמעותיים בחייה. במשך שישה חודשים הוא מתחקה על עקבותיה, ומנסה לפצח את סוד מותה, עד שהוא חש שיש ביכולתו להפרד ממנה ולקבל החלטות לגבי חייו שלו.

עלילת הספר משוטטת בין עבר והווה, בין מציאות לחלום, ובין טוקיו לאקאקאווה, ועוסקת ברובה ביחסים שבין הורים לבין עצמם, ובינם לבין ילדיהם, ובהשפעת יחסים אלה על חיי הילדים לאחר שבגרו. השתקפות חייה של קייקו בחייו של רן היא מוטיב מרכזי בספר, והיא באה לידי ביטוי לא רק במקום מגוריו ובמקום עבודתו. דוגמא בולטת היא התמודדותו של רן עם תלמידה שהתאהבה בו, התמודדות המשקפת קשר רומנטי של קייקו בצעירותה עם אחד ממוריה. מוטיב מרכזי נוסף הוא התנהלות על קו דק המפריד בין חשיפה לניכור. במידה רבה, למרות יחסי גומלין מרובי דמויות, כל אחת מהן בסופו של דבר מסוגרת לעצמה, נוצרת את סודותיה.

"ציפורי גשם" נכתב בעדינות, ותרגומו שוטף ונטול מאמץ. הוא מספק הצצה אל החברה היפנית ואל ערכיה השונים מאלה המקובלים במערב. למרות אלה, ולמרות תוכן עם פוטנציאל לעורר ענין ורגש, הספר עבר לידי מבלי לגעת בי באופן ממשי. אולי האשם בחלומות, שמבחינתו של רן לא שווא ידברו, ומבחינתי כן. אולי גרמה לכך התנועה לעבר ההתרה באמצעות צירופי מקרים בלתי סבירים. ואולי הסוריאליזם המסוים השורה על העלילה, תוצר השפעתו הברורה של הרוקי מורקמי, שספריו אינם מדברים אלי, הוא שגרם. חוויתי תחושה של תלישות, ולמרות שכאבו של רן נגע ללבי, הספר כמכלול נותר מרוחק ממני. חובבי הסגנון ייהנו יותר.

Rainbirds – Clarissa Goenawan

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

1939 / ריצ'רד אוברי

d7a2d798d799d7a4d794_-_19392

כותרת משנה: הספירה לאחור לקראת המלחמה

ההיסטוריון ריצ'רד אוברי מתאר בספר את ארועי הימים האחרונים שלפני 3 בספטמבר 1939, היום בו הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה. עשרה הימים קודם לכן, ב-23 באוגוסט, נחתם הסכם אי ההתקפה בין גרמניה וברית המועצות, וצבאו של היטלר עמד הכן לתקוף את פולין. היטלר, שידע לדבר נחרצות, אך התקשה בקבלת החלטות, ביטל ברגע האחרון את המתקפה שתוכננה ל-25 באוגוסט, ביטול שגרם לנציגי המערב לחשוב שאולי ניתן למנוע את המלחמה. הספר מתאר את ההתלבטויות בשני הצדדים, את חילופי המסרים התכופים, את המאבקים מבית בעד ונגד היציאה למלחמה, עד שהתקוות לפשרה התנפצו כשהצבא הגרמני פלש לפולין בבוקר ה-1 בספטמבר. גם אז, למרות הערובות שנתנו בריטניה וצרפת לפולין, לא נחפזו שתי המדינות להחלץ לעזרתה. רק כעבור שלושה ימים, ולאחר נסיונות גישור ופישור נוספים, הכריזו בלית ברירה על מלחמה, והתכוננו להגן על עצמן.

עם כל הכבוד לאוברי, אין בספרו חידוש. הוא מעלה את השאלה אם המלחמה היתה יכולה להמנע באותו שבוע, אבל אינו עונה עליה. היטלר, כך על פי הביוגרפיות שנכתבו אודותיו, שאף למלחמה, ולא היה מוותר עליה. היא השתלבה בחזון מרחב המחיה שלו, והיא נועדה לשמש דלק לתנועתו. הסכם מינכן (שתואר בהרחבה בספרו המצוין של רוברט האריס, "מינכן") נטל ממנו, לדאבונו, את יוזמת המלחמה מול צ'כוסלובקיה, וגם הוא התברר בסופו של דבר רק כמעכב ולא כמונע. שאיפתו המוצהרת היתה כיבוש המזרח, והסכם אי ההתקפה עם ברית המועצות היה צעד אסטרטגי בלבד, כדי לאפשר את כיבוש פולין. גם נכונותו לקיים דיון כלשהו עם נציגים ששלח המערב באותם עשרה ימים היתה בגדר הטעיה. הערובות שניתנו לפולין נועדו לאותת על עמדה תקיפה של המערב, אך הוא זלזל בהן. הדיון, אם כך, אינו בשאלת מניעת או מניעת המלחמה, אלא במידת נכונותן של בריטניה ושל צרפת להגן על סדרי העולם מפני תוקפנות רודנית, ובמניעים שהביאו אותן בסופו של דבר להכריז על מלחמה.

נראה שאוברי מבקש לשפר את תדמיתו של צ'מברליין, ואין בזה כל רע, כמובן. למרות שהצטייר כהססן ופייסן, ההחלטות שבפניהן עמד היו קשות מנשוא, וטראומת המלחמה הגדולה שהסתיימה פחות מעשרים שנה קודם לכן עדיין לא התפוגגה. ובכלל, כפי שאוברי מציין נכון, קבלת ההחלטות של היטלר היתה קלה יותר בשל אופי שלטונו הרודני. צ'מברליין הבריטי ודלדיה הצרפתי פעלו במשטר דמוקרטי מאוזן ושקול.

"1939", למרות שהוא לכאורה יורד לפרטים, מספר על קצה המזלג בלבד את מה שהתרחש במסדרונות הפוליטיקה של אותם ימים. אפשר להתרשם באמצעותו מאוירת התקופה ומהתלבטויותיה, אבל אני מעדיפה ספרים מעמיקים יותר ומפורטים יותר.

1939 – Richard Overy

עם עובד

2018 (2009)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

על שפת הים, בקצה העולם / סולוויג אגרז

937808

"על שפת הים, בקצה העולם" מתרחש בזמן הווה בחווה באיסלנד במחצית המאה העשרים, ובזמן עבר בגרמניה בתקופה הנאצית. שרלוטה, אשה גרמניה, נענתה אחרי המלחמה למודעה שהזמינה נשים חזקות לעבוד באיסלנד. בלבה היא נושאת את זכרם של בעלה היהודי מקס, שנלקח למחנה ריכוז ולא שב, ושל לנה, בתה ש"הוכתמה" בשל יהדותו של אביה, והופקדה במנזר, ממנו פונתה על ידי האס-אס ועקבותיה נעלמו. באיסלנד היא משובצת לעבודה בחוותו של רגנאר, אלמן שתקן המתגורר במקום עם אמו. הבדידות של שני האנשים הפגועים הללו תחבר ביניהם, הם יינשאו ויילדו שני ילדים – טריגווי, בן אחת-עשרה בתחילת הספר, בן דמותו של אביו, והנריק, בן חמש, ילד חולמני, רוחני, בן דמותה של אמו.

ההבחנה שעשיתי בפתיחה בין זמן הווה לעבר אינה לגמרי תקפה מבחינתה של שרלוטה. מקס נוכח במידה רבה בחייה, כמעט עד כדי תחושה פיזית. אבל יותר משאובדנו מכאיב לה, מייסר אותה גורלה של לנה. היא חשה אשמה על שנתנה אמון ביכולתו של המנזר להגן עליה, ואי הוודאות בדבר מה שארע לה לאחר הפינוי רודפת אותה. אמה של שרלוטה, שנותרה לבדה בברלין, מסרבת להצטרף לבתה באיסלנד, אפילו לביקור קצר, שמא תופיע לפתע הנכדה האבודה, וההתעקשות שלה על האפשרות שלנה עדיין חיה מונעת אף היא משרלוטה את ההשלמה עם סופיות ההיעלמות.

יש בספר עלילה מרגשת, תיאורי נוף חיים, אהבה מבעבעת ויצרית בין שרלוטה למקס ואהבה איטית ושותקת בינה לרגנאר. הוא מציג קשת של דמויות מעניינות, החל מחברתה המעשית של שרלוטה וכלה באמו של רגנאר, מרפאת בצמחים, רגישה ובעלת מבט חודר. ויש בו – וזה המוטיב המעניין ביותר בעיני – מגוון של התיחסויות אל הקשר העז שבין אמהות לילדיהן. לצד אלה הסגנון סובל מחזרות, מערפול אמנותי מכוון ומעט מוגזם, המגיע לשיאו בעמודים האחרונים, ומלחיצה בכוח על בלוטות הרגש. מעט יותר פשטות סיפורית היתה תורמת, מבחינתי, לחיבור עם הדמויות ועם הסיפור.

למרות ההסתיגות, הספר מהווה בסופו של דבר חווית קריאה מעניינת, ומציג פן נוסף של טראומת המלחמה על הרקע היחודי של איסלנד.

Seal Woman – Solveig Eggerz

שוקן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

 

black

 

 

 

שרלוטה עמדה על החול השחור. קצף הגלים הסתחרר סביב חרטומי מגפיה. עמודי לבה מאובנת ניצבו מולה כמו טרולים המבוססים במים.