עשרה ימים ברֶה / סרחיו ביסיו

tendaysinre_bizziosergio_master

אירינה וקרלוס יוצאים לירח דבש בבוקר שלאחר חתונתם. אחרי טיסה ונסיעה והפלגה הם מגיעים לאי רֶה. קרלוס, קצת שיכור, צונח עייף לכסא נוח על החוף. אירינה, מאושרת, קופצת למים. היא מנופפת לו בידה, ובעוד הוא משיב לה נפנוף הוא קולט שאינו אוהב אותה. התגובה המיידית להכרה הפתאומית הזאת היא גופנית: קרלוס קופא באמצע הנפנוף, ואינו מסוגל להוריד את ידו. בימים הבאים קרלוס ייאלץ להסתיר את תגליתו מאירינה, ינסה להבין אם אי פעם אהב אותה, יתלבט מה יעשה בהמשך חייו, וינסה להמנע מלשהות ביחידות איתה.

הסיפור הקצר, למרות שהוא מתרחש במהלך חופשה שאמורה להיות רגועה, עמוס ארועים ודמויות. אולי בשל השמש הקופחת, אולי משום שבמהלך חופשה אין טורחים על גינוני נימוסים ועל היכרויות מעמיקות, ואולי משום שקרלוס שקוע בעצמו ובטרדותיו, אף אחת מן הדמויות האחרות אינה מפוענחת לגמרי. קרלוס ואירינה מתוודעים לשורה של דמויות מוזרות, תיירים ובני האי. במהלך שהותם הקצרה במקום יחוו ארועים על סף ההזיה, ומאורעות חריגים ואלימים יתרחשו סביבם. קרלוס יסתגר בעצמו, אירינה תשתחרר מכמה מעצורים. מה יקרה בהמשך חייהם? ביסיו מותיר את הסוף פתוח עם רמז לחזרה לשגרה. באחרית דבר מתיחסת גיא פינקלשטיין להשפעה של החופשה ושל המפגש עם הזרות שבמקום בלתי מוכר על סדרי החיים, ובכך חושפת את ליבת היצירה.

ואולי אני עושה לביסיו הנחה כשאני מייחסת את הדמויות הבלתי מפוענחות ואת הארועים ההזויים לשמש ולחופשה ולטרדות. אולי התחושה שלי תוך כדי קריאה שיש משהו עצלני בסגנון הכמעט דיווחי שלו קרובה יותר לאמת. יש בספר אמירות משמעותיות, כשקרלוס כן עם עצמו ומנסה להגדיר את רגשותיו, אך העלילה עצמה מקפצת מסצנה לסצנה, ואינה מתעכבת די על הפרטים, כך שנוצרת תחושה של סיפור שטחי. אפשר לחזור במחשבה לאחור, ולהבין שתחושה זו מוטעה, ולסיפור אכן יש עומק, אבל תוך כדי קריאה לא נסחפתי. על כריכת הספר מצוטטת מורה שאומרת "ביסיו לא מנסה להראות כמה הוא טוב: הוא פשוט טוב", ואני אומרת "תנסה". אוהביו של ביסיו ייהנו מהספר, אני עדיין מחפשת את החיבור אל יצירותיו.

Diez Días en Re – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2017 (2017)

תרגום מספרדית: ארז וולק

מודעות פרסומת

בלילה נלך סחור סחור / דניאל אלרקון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d79cd799d79cd794_d7a0d79cd79a_d7a1d797d795d7a8_d7a1d797d795d7a82

נלסון, צעיר דרום-אמריקאי כבן עשרים ושלוש, ניגש לאודישנים לתפקיד במחזה "הנשיא האדיוט", שמעלה להקת דיסיֶמבְּרֶה הנערצת עליו. נלסון היה אמור להגר לארצות הברית בעקבות אחיו הבכור, ולהגשים בכך את תכניותיהם של הוריו, שהתגוררו שם מספר שנים עד שנאלצו לעזוב כשהורעו היחסים בין מולדתם למדינתם החדשה. התכנית השתבשה כשאביו של נלסון נפטר, ונלסון החליט להשאר עם אמו. כעת, לאחר שקיבל את התפקיד הנחשק במחזה, הוא עומד לצאת לסיבוב הופעות, ולראשונה בחייו לעזוב את ביתו לתקופה ממושכת. הוא ישאיר מאחור גם את איקסטה, האשה שהוא אוהב, לגביה הוא מטפח חלומות ותקוות למרות שאינה אוהבת אותו.

הנרי, גבר בגיל העמידה, הוא המייסד של להקת דיסיֶמבְּרֶה והמחזאי שכתב את "הנשיא האדיוט". בשל המחזה נאסר על ידי המשטר הרודני של ארצו, ובילה בכלא שבעה חודשים. לאחר שהשתחרר מהכלא פרש ממשחק והפך מורה לביולוגיה. פָּטָלַרגָה, חבר הלהקה, שכנע אותו להעלות את המחזה מחדש כדי לציין חמש-עשרה שנה ליסוד הלהקה. שלושת הגברים, השחקנים היחידים במחזה, עוזבים את עיר הבירה ויוצאים להופיע בפרובינציות, מקומות אליהם לא ניתן היה להגיע בשנים קודמות בשל מלחמה שניתקה אותם בפועל מן הבירה. על המסע אמר הנרי: "אם טקסט של מחזה בונה עולם, אז סיבוב הופעות הוא מסע אל תוך אותו עולם. למסע הזה התכוננו. זה מה שרציתי. להכנס לעולם של המחזה ולהמלט מהחיים שלי. רציתי לעזוב את העיר ולהכנס ליקום שבו כולנו מישהו אחר". הנרי, הדמות הדומיננטית בין השלושה מתוקף היותו המחזאי והבמאי, וגם מתוקף תפקידו כנשיא במחזה, מורה לשותפיו לשכוח מן המציאות שהשאירו בעיר ולהכנס למציאות של המחזה. בפועל מתברר שרק נלסון נענה להוראה.

הסיפור מסופר מפיו של אדם נוסף, שזהותו והקשר שלו אל הארועים מתברר רק לקראת סיומו של הספר. הוא מתאר את התחקיר שהוא מבצע, ושותל שוב ושוב רמזים לכך שמשהו דרמטי התרחש בחייו של נלסון. מרבית חבריו של נלסון ובני משפחתו שיתפו אותו בזוית הראיה שלהם, "כאילו בכך שחלקו אתי את זכרונותיהם השונים נוכל יחד להצליח לעשות משהו למענו".

בצד החיוב יש לציין את הכתיבה המצוינת של אלקרון. הוא מיטיב לתאר דמויות, נופים והלכי רוח, ויש לו סבלנות להדרש לכל פרטי הפרטים המרכיבים את הסצנות שבספר. מן הצד השני צר לי לומר שהספר משעמם. בעיני הוא סיפור קצר שהתארך הרבה מעבר לממדיו הטבעיים. הדרמה הולכת לאיבוד בשפע הפרטים הצדדיים, ובסיפור שמתנהל לאט מדי ומנסה לבנות מתח ללא סיבה. הארועים הדרמטיים בסיום אינם מצדיקים בשום צורה תחקיר מדוקדק בכל רגע במסע ובהלכי רוחו של נלסון לכל אורכה של התקופה. כך, לדוגמא, המספר מתעכב עוד ועוד על מצב רוחו של נלסון בעת היציאה לדרך, אבל למצב רוח זה אין שום קשר ישיר למה שמתרחש בהמשך, לא יותר ממצב רוחו בכל נקודת זמן אחרת. לפעמים הוא מרוצה מחיי הנדודים, לפעמים הוא מתייסר בגעגועים, זה לא באמת משנה בסיכומו של דבר. המצב שאליו הוא נקלע ארע לחלוטין ללא קשר אל שביעות רצונו או אל קוצר רוחו – הנרי עשה טעות, ונלסון שילם את המחיר – והחלטתו להחלץ היתה נופלת ללא קשר לגעגועיו. התסבוכות שבאו בעקבות ארועים אלה נבעו משטות של גבר צעיר מאוהב ומגורמים שמחוץ לשליטתו. כל אלה יכלו לבוא לידי ביטוי תמציתי ועוצמתי יותר ביצירה קצרה ומהודקת. בסיכומו של דבר זהו סיפור אישי בלתי משמעותי במיוחד, ואם יש בו אמירה פוליטית היא די בטלה בשישים.

במאזן הכללי ה"איך" הטוב אינו מחפה על ה"מה" הבלתי מספק.

At Night We Walk in Circles – Daniel Alarcón

עם עובד

2017 (2013)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

חוות קולד קומפורט / סטלה גיבונס

126500000194b

"חוות קולד קומפורט" היא פרודיה על הספרות, בעיקר האנגלית, בתקופתה של סטלה גיבונס ובמאה שקדמה לה. נראה כי עיקר החצים מכוונים אל הפער שבין הספרות למציאות – "החיים, כפי שפלורה חוותה אותם, נטו להיות שונים באופן מוזר מהחיים כפי שסופרים מתארים אותם" – והספר שופע דוגמאות לכך.

אין טעם להתעכב בפרוטרוט על העלילה, שכן היא שתוטניקית במתכוון, סובלת (או נהנית, תלוי בעיני המתבונן) מחוסר הגיון ומחוסר סבירות, רצופת סתירות פנימיות. בקצרה, פלורה הצעירה התייתמה משני הוריה בו-זמנית. מכיוון שההורים בילו את רוב זמנם במסעות, פלורה לא באמת הכירה אותם, ולכן מותם לא העציב אותה במיוחד. חברתה הפצירה בה שתמצא עבודה, אך היא העדיפה להתעלק על קרוביה. שלושה מהם הצליחו להתנער ממנה בנימוס, ופלורה בחרה לעבור לגור אצל דודניתה שבאסקס הכפרית, למרות הבוז שחשה כלפי הכפריים. מיד בהגיעה אל החווה נרתמה למשימה מטעם עצמה להכניס שינויים באורחות החיים של כל תושבי המקום: היא שלחה את אב המשפחה הפנאטי להטיף ברחבי המדינה, הצליחה להביא לנישואיה של דודנית שהובטחה לאחד מקרוביה, גרמה לאשפוזה של אם המשפחה, שחררה פר כלוא, לימדה את המשרתת על אמצעי מניעה שהיו הס מלהזכיר, וגולת הכותרת – היא הצליחה להרחיק מהחווה את דודתה, שבשל טראומה שחוותה בגיל צעיר מאוד הסתגרה בחדרה, משם שלטה ביד ברזל במשפחתה (או דמיינה שהיא שולטת בה).

לא קשה לזהות בפלורה את השתקפותה הנלעגת של אֶמה, הדמות שיצרה ג'יין אוסטן, אך בעוד אֶמה היא דמות אנושית, מתפתחת וניתנת לפענוח, פלורה היא פלקטית וחד-מימדית, כראוי לפרודיה. הרושם שלי הוא שגיבונס, למרות רוח הלצון, דווקא מעריכה את אוסטן. לעומת זאת היא אינה מהססת ללעוג לד"ה לורנס, שלובש בספר את דמותו המגוחכת של מר מייבאג Mybug (לא הייתי מזהה במי המדובר ללא דברי ההסבר של המתרגמים בסיומו של הספר). גיבונס מלגלגת על סגנונות ספרותיים נפוחים, כשמדי פעם היא משלבת בספרה הקליל משפטים מעין אלה, אותם היא מסמנת בכוכביות. היא בודה עובדות אודות ברנוול ברונטה, אחיהן של האחיות ברונטה, שלכאורה הוא שכתב את "אנקת גבהים", כי "אף אשה לא היתה יכולה לכתוב את זה", ובכך, כך היא נראה לי, היא מכוונת את חיציה אל מבקרי הספרות ב-1847 שאף הם אחזו בדעה זהה. מקצת מן הלגלוג גיבונס מפנה גם אל תופעות שמחוץ לעולם הספרות, כמו הטפות האימים של איימוס, אבי המשפחה, שקהל רב מאזין להן בשקיקה, רועד מאימת הגיהינום. הספר כולל מן הסתם חצים נוספים, שמחוסר ידע אין לי יכולת לזהות, וקצת מפתה לראות בו מעין כתב חידה ולפענח את הרמזים הרבים הטמונים בו.

על כריכת הספר הובטח כי הקורא עתיד לצחוק בקול רם, וכי היצירה "לוקה בחיסרון אחד בלבד: אם נקרא בה במקום ציבורי אנו עלולים להפר את השקט". כשקראתי את העמודים הראשונים של הספר, ואפילו חיוך לא עלה על פני, כי הספר נראה לי יותר מטופש ממצחיק, חשבתי שצפויה לי אכזבה. אבל בהדרגה התרגלתי לרוח השטות שלו, והתחלתי להבחין בהומור ובשנינות.

הנובלה אינה קלה לתרגום, בין השאר משום שהסופרת המציאה מלים שאינן קיימות והשתמשה רבות במשחקי מלים. שהם סמיט ואמנון כץ הצליחו לתמרן היטב בין תרגום מילולי לתרגום מפרש, והתוצאה היא טקסט עברי קולח.

"חוות קולד קומפורט" היתה הנובלה הראשונה של סטלה גיבונס, והיא זכתה להצלחה שאותה לא הצליחה לשחזר באף אחת מעשרים וכמה הנובלות שכתבה אחריה. יש יותר מסיבה טובה אחת למה ג'יין אוסטן ואֶמה זכו למעמד אלמותי, ואילו סטלה גיבונס ופלורה, שהושפעו מהן, נותרו אלמוניות יחסית. יחד עם זאת, "חוות קולד קומפורט" היא נובלה שנונה וחביבה, המספקת חווית קריאה שונה ומחויכת, וגם לה מקום ראוי על המדף.

Cold Comfort Farm – Stella Gibbons

תשע נשמות והכורסא

2017 (1932)

תרגום מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ

אלה היו השמים / סרחיו ביסיו

987014

"אלה היו השמים" נפתח בסערה. המספר חוזר לביתו, ורואה את אשתו נאנסת באיומי סכין על ידי שני גברים. הוא צופה בחשאי ואינו מגיב. באופן רציונלי הוא מסביר שחשש שהתערבות מצדו רק תחמיר את המצב. באופן רגשי הוא חש אשמה. כשהאנסים מסתלקים גם הוא מסתלק, מחליט לא לומר לאשתו דבר, כי אין לו אפשרות להצדיק את הפסיביות שגילה. אשתו מצדה בוחרת גם היא לשתוק ולא לשתף, אך בעוד הוא יודע מדוע היא נראית פזורת נפש, היא אינה יודעת מדוע הוא מתנהג באופן שונה מן הרגיל. הארוע הנורא הזה מתרחש בנקודת זמן רגישה, מספר ימים לאחר שבני הזוג, הנשואים כבר שתים-עשרה שנים ומגדלים בן, חזרו לחיות יחד אחרי פירוד של שנתים.

אחרי הפתיחה המטרידה והמעניינת הזו הסופר פורש מן ההמשכיות העלילתית המתבקשת. מירב הסיפור מכאן ואילך מוקדש לפרשת אהבה שניהל בתקופת הפירוד ולחייו המקצועיים של המספר. המספר הוא תסריטאי של סדרה פופולרית, אשתו סופרת ילדים מצליחה, בת-זוגו שולחת גם היא ידה בכתיבה, ולתחום הכתיבה והבידור נתח דומיננטי בעלילה. רק בחלקו האחרון של הספר המספר חוזר אל הסיפור הפותח.

בעיני הספר סובל משלוש בעיות עיקריות. הראשונה היא ה"נפילה" העלילתית. אחרי פתיחה עוצמתית, הספר ברובו אינו מצליח לשמור על אותה רמת ענין וסקרנות שיצר בקו העיקרי של העלילה. הבעיה השניה היא בחוסר הענין שבמרבית התיאורים בספר, אלה שבין הפתיחה לסיום. הסיפור מדשדש במי אפסיים של פרשת אהבה בלתי מעניינת ושל חיים דלים, למרות מיקומו במרכז העצבים של תרבות הבידור להמונים. מכיוון שאי אפשר היה לעבור באופן ישיר מן הפרק הראשון לאחרון, שכן שהפרקים שבאמצע מלמדים על אופיו של המספר, על מניעיו ועל התהליכים הנפשיים שמגדירים אותו, למרבית הנושאים שבהם הוא מתרכז יש משמעות לסיפור. יחד עם זאת, הספר, למרות היותו קצר יחסית, סובל מחזרות, מגלישה מוגזמת ומיותרת לסיפורים צדדיים, ומחוסר אבחנה בין עיקר לטפל. הבעיה השלישית היא חוסר אמינות. לדוגמא, המספר מעיד על עצמו שהוא סובל מרשימה ארוכה של פחדים, אבל לא חשתי בפחד הזה, אפילו לא בפחד הטיסה שמוזכר בספר שוב ושוב (למרות שאת חציו של הספר קראתי במטוס…).

סרחיו ביסיו יודע לכתוב, להעמיד תיאורים חיים, ליצור מתח. אני זוכרת לו לטובה את "זעם", בעיקר את הליהטוט המשכנע בין התוכן לסגנון. מ"אלה היו השמים", לצערי, לא התרשמתי.

Era el Cielo – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2017 (2007)

תרגום מספרדית: שוש נבון

מסע / שושנה צינגל

41800010974b

כותרת משנה: בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים

בשנת 1985 כתבה שושנה צינגל את הספר "מסע אל תוך עצמנו", ובו ראיונות עם בני הדור השני לשואה. לספר הנוכחי, שבו ראיונות עם בני הדור השלישי, צורפו כמה מאלה שנכללו שבספר הקודם. "מסע" כולל ארבעה-עשר ראיונות דור שני, ועשרה דור שלישי. המרואינים מספרים על האופן בו נכחה השואה בחייהם מילדות, ועל הדרך בה משפיעה טראומת ההורים והסבים על חייהם ועל תפיסת עולמם עד היום. בין המרואינים גברים ונשים מתחומי עיסוק שונים, אם כי לאנשים ששולחים ידם בכתיבה יש נוכחות גבוהה יחסית. לאחדים מהם היו הורים ששיתפו, לאחרים הורים שהסתירו. כל אחד מהם הושפע בדרכו, כל אחד מייחס משמעות משלו להיסטוריה, להשלכותיה, ולמה שיש ללמוד ממנה.

בחרתי לקרוא את הספר משום שנושא ההשפעות והמשמעויות של השואה מעניין אותי. למרות זאת הספר לא הצליח לרתק אותי. הבעיה, מבחינתי, היא שאין די בקו משותף בעברם של המרואינים כדי לגבש יצירה קוהרנטית. אני חושבת שראיונות במסגרת מחקר, כזה שבסופו אמירה מלומדת על הנושאים שביקש לבדוק, היה מדבר אלי יותר. כפי שהוא, הספר הוא אוסף שיחות עם אנשים די אקראיים, שלחלקם יש סיפור מעניין ודעות משכנעות או מעוררות מחשבה, ולחלקם לא.

יכול להיות, כמובן, שהבעיה היא בציפיות ובהעדפות שלי. שושנה צינגל עצמה לא ביקשה להגיע למסקנות: "כל אחד מיוחד במינו, עולם ומלואו. לכן אי אפשר להכליל הכללות. אך למרות ששונים אנו איש מרעהו, חוט סמוי מקשר בינינו. דומה שאנו מהווים משפחה סמויה, שהקשר שלה עם השואה אינו היסטורי בלבד, אלא קשר של דם". הוריהם של הורי עזבו את פולין בשנות השלושים. הם לא חוו את השואה על בשרם, אבל איבדו את רוב בני משפחתם ואת חבריהם שנשארו מאחור. השואה נכחה במשפחתנו לא כמשא של סבל אישי, אלא כטראומה של חסר, של אובדן ושל אשמה. יכול להיות שזו חוויה מסוג אחר, ובני המשפחה הסמויה, כהגדרתה של הכותבת, יחושו קרובים יותר אל הספר, וימצאו בו את עצמם.

למרות ההסתיגות הפרטית שלי, יפה עשתה שושנה צינגל כשנתנה במה לצאצאי הניצולים, והעלתה לדיון את שאלת זכרון השואה אחרי שלא יהיה מי שיוכל לספר בגוף ראשון. מי שמבקש להתוודע אל עולמם של אלה שגדלו בצל השואה ימצא בספר ענין.

אסטרולוג ומשכל

2017

ארוחת ערב עם אדוארד / איזבל וינסנט

126500000170b

כותרת משנה: סיפורה של ידידות בלתי צפויה

איזבל וינסנט, עתונאית וסופרת קנדית המתגוררת בניו-יורק, מספרת ב"ארוחת ערב עם אדוארד" את סיפור ידידותה עם אדוארד, אביה של חברתה. אחרי שנים של כתיבה עתונאית באזורי קרבות, השתקעה איזבל עם בעלה, צלם עתונות, בניו-יורק. בתקופה בה נפתח הספר חיי הנישואים של השניים מצויים במשבר עמוק. אדוארד, גבר כבן תשעים, עובר אף הוא תקופה לא קלה, לאחר שאשתו מזה למעלה מששים שנה נפטרה. יתכן שהיה בוחר להתאבד, לולא השביעה אותו אשתו לפני מותה שידבק בחיים. ואלרי, חברתה של איזבל, הציעה לה לבקר מדי פעם אצל אביה אדוארד. אולי בקשה לספק לאיזבל מפלט מצרות היומיום, אולי רצתה לוודא שאביה לא יהיה בודד בעוד היא רחוקה ממנו. כדי לפתות את איזבל להיענות להצעה ציינה ואלרי שאביה הוא בשלן מעולה. איזבל אינה בטוחה מה גרם לה לקבל את ההצעה, אולי הבדידות, אולי הסקרנות. מכל מקום, השניים התחבבו זה על זה מן הרגע הראשון. הקשר ביניהם נמשך מספר שנים, ואדוארד סיכם אותו כך: "בזכות ארוחות הערב נוצר בינינו קשר. הענקנו זה לזה את האומץ להמשיך בחיינו. נתנו זה לזה, אך בה במידה גם קיבלנו באותה תקופה שהיתה גורלית לשנינו".

הספר אמור להיות מרגש – שני זרים במצוקה מחזקים ומתחזקים – אבל בעיני הוא די מפוספס. תחילה חשבתי שהוא ספר עזרה עצמית במסווה, אבל ה"טיפים" לחיים המשולבים בספר הם די שטחיים. לאוכל ניתן יותר מדי מקום על חשבון רגש ותובנות, לא רק בתיאור המתכונים של אדוארד, אלא גם בתוך עובדות צדדיות אחרות, כמו מה איזבל אוכלת כשהיא במארב לאדם שאודותיו היא עומדת לכתוב, או באיזו מסעדה היא קובעת פגישות בעניני עבודה. למרות שאיזבל משתפת בפרטי חייה, יש תחושה שהיא מספרת מ"למעלה", שומרת על ריחוק מעצמה, ולכן מקשה על הקורא לחוש את תחושותיה.

בעוד הסיפור של איזבל די מתמסמס, סיפור אהבתם ארוכת השנים של אדוארד ושל אשתו פולה מרגש. האופן בו הוא מתרפק על זכרונותיהם המשותפים נוגע ללב, והאהבה ההדדית בין השניים מעלה דמעות. למרות זאת, פרט להצבת יד זכרון לאדוארד, שנטל על עצמו את איזבל, וידידות אחרות, כ"פרויקט", אני לא רואה סיבה לכתיבת הספר, וכיד זכרון הייתי רוצה לקבל יותר מאדוארד ופחות מאיזבל.

בשורה התחתונה: נחמד בלבד

Dinner with Edward – Isabel Vincent

הכורסא

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

ססיל מתה / ז'ורז' סימנון

986685

קשה להאמין שהסופר שכתב את "ססיל מתה" הוא אותו סופר שכתב "השען מאוורטון". הראשון קליל, לגמרי לא מעמיק, לפעמים עושה רושם חפיפי, השני מוקפד, איטי, מיטיב להתבונן אל נפשות גיבוריו. בראשון העלילה הבלשית היא הסיפור, בשני המרדף אחר רוצח הוא רק עילה לחקר תהליכים נפשיים.

"ססיל מתה" הוא אחד משבעים ושניים הספרים שכתב סימנון בסרת המפקח מֶגרֶה. ססיל היא אשה צעירה, שמגיעה מדי פעם לתחנת המשטרה, מתעקשת לדבר רק עם מגרה, ושוטחת בפניו את תלונותיה החוזרות בדבר ארועים מוזרים המתרחשים בלילות בדירה בה היא מתגוררת עם דודתה. לאחר שמעקב שהושם על הדירה במשך מספר לילות לא העלה דבר, מגרה הפסיק להתייחס אליה ברצינות. הספר נפתח בביקור נוסף של ססיל אצל מגרה, אבל עד שהוא מתפנה לדבר איתה היא נעלמת. תחושת בטן גורמת לו לגשת לדירתה, שם הוא מוצא שהדודה נחנקה למוות, ובתוך מספר שעות נמצאת גם גופתה של ססיל. מגרה עומד בראש החקירה לפענוח שני מקרי הרצח.

"ססיל מתה" חביב למדי. חובבי עלילות בלשיות ייהנו ממנו, למרות שישנם בלשים ספרותיים מוצלחים יותר, כמו שרלוק הולמס והרקול פוארו. סימנון לא השקיע במיוחד בזריעת רמזים, אמיתיים או מופרכים, כדי לספק לקוראים קצה חוט לנסות לפתור את התעלומה בעצמם (ולגלות בסוף שתעתעו בהם). מגרה מגיע איכשהו לפתרון, שאמנם אינו מופרך, אך באותה קלות הוא יכול היה להגיע לפתרון אחר, ולא שוכנעתי שהנתיב שאליו כיוון סימנון היה ההגיוני או האפשרי היחיד. כמו בספר הקודם שקראתי בסדרה זו, "ראשו של אדם", מצאתי ענין בתיאורים של העולם כפי שהיה אז, כשקו טלפון היה נדיר, ותקשורת מיידית אפילו לא היתה בגדר דמיון.

בשורה התחתונה: לאוהבי מגרה ולחובבי בלשים קלילים

Cecile est Morte – Georges Simenon

עם עובד

2017 (1942)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

חופש מוחלט / פבלו קצ'אז'יאן

986066

א': כן, ברור. כל דבר שונה ומוביל לדברים אחרים.

ב': וכל דבר שאתה לא עושה גם שונה ומוביל ודברים אחרים.

"חופש מוחלט" הוא מעין מחזה, יצירה שכולה שיחות בין מספר מצומצם של דמויות. אין בספר תיאורים כלשהם של הסביבה, אין ציון של התקופה ושל המקום, ואין שום פרטים על הדמויות. על כל אלה אנו לומדים, או מנחשים, או נשארים באפלה, אך ורק בהתבסס על ההתבטאויות של הנפשות הפועלות.

א' ו-ב' כלואים במקום כלשהו, כפויים על ידי שוביהם לנהל דיון פילוסופי. הנושא שבו הם דנים, באופן פרדוקסלי בהתחשב בהיותם שבויים, הוא הגדרת החופש. בשלב מסוים, כשנמאס להם מן הכלא, הם מצליחים להמלט, נודדים במקום לא ברור, פוגשים מספר דמויות שצצות יש מאין, אחת מהן אשה, אחד ג'ינג'י, אחר חשוד כסוהר שבא לתפוס אותם. מיקומם מעורפל, הכיוונים מתחלפים, היעדים משתנים, שום דבר אינו נשאר יציב וקבוע, לשום אירוע אין התחלה או סיום. השיחות בין הדמויות נעות בין דיונים פילוסופיים בנושאים כמו חופש ואושר, ובין שיחות בנאליות הגולשות לעתים להתכתשויות.

רוב הזמן הספר הצחיק אותי. א' ו-ב', שעם הצטופפותם בתא אחד הספר נפתח, ועם פרידתם האיטית – אולי מותם – הוא מסתיים, מתנהלים כמו זוג קומיקאים על במה, אחד יהיר ונוטה לעמקות מחשבה, השני מרגיש נחות וחסר בטחון, נעלב בקלות. הניגוד ביניהם הוא פוטנציאל שמתממש לאי-הבנות ולחיכוכים משעשעים. בתחילה חיפשתי בספר משמעויות נסתרות, אחר-כך ויתרתי: אולי הן שם, אולי לא, הסתפקתי בסיפור כפי שהוא.

הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כ"מעין מעבדת ניסויים המערערת מוסכמות וסדרים ספרותיים שתוקפם פג" וכ"קריאת חובה". דעתי שונה, אך לא לגמרי הפוכה. ההעדפה שלי היא בהחלט לספרות "מסורתית" יותר, ואיני סבורה שפג תוקפה של ספרות זו. יחד עם זאת אני מעריכה את הכשרון שבו הסופר מאפיין את דמויותיו אך ורק באמצעות התבטאויותיהן המינימליות, והמקוריות, אי-השגרתיות וההתעלמות מגבולות כלשהם מרעננות. לא קריאת חובה, לדעתי, אבל בהחלט קריאה שונה ומהנה.

Le Libertad Total – Pablo Katchadjian

תשע נשמות

2017 (2013)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

חופשת שחרור / יהושע סובול

31-6406_m

"חופשת שחרור" הוא סיפורה של משפחת בן-חיים, החל מהסבתא-רבתא אווה, חלוצה, רקדנית ופלמ"חניקית, ועד נינותיה ליבי וקרין. ליבי, המשרתת בצבא כמדובבת עצירים בטחוניים, פוגשת בחקירה האחרונה לפני שחרורה את העציר הבדואי אדיב, סטודנט לתואר שלישי בהיסטוריה, שהתזה שלו עוסקת במדיניות הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית בין השנים 1929 – 1945. משהו בדברים שהוא אומר לה – בין השאר "סבא שלך גירש את סבתא שלי" – מטריד את מנוחתה, ובמקום לנסוע הביתה היא נוסעת לבקר את סבה בקיבוץ. הסב, דייב, בן תשעים, אינו בבית, יצא על אופנוע ההארלי-דייוידסון לשיטוטים משלו. בחדרו מוצאת ליבי יומן שכתבה אמו אווה, וכשהיא פותחת כהרגלה בקריאה מן העמוד האחרון, היא מוצאת שם את המשפט "ליבי היא אני", וצוללת אל המלים. מדי פעם היא מפסיקה את הקריאה כדי לנהל שיחות וידאו עם אדיב, אותו היא משתפת בחווית היומן.

סיפור חייה של אווה מרתק, ונע בין הקיבוץ בימיו הראשונים, ימי טרום המדינה, ובין גרמניה בשנות השלושים. ליבי, הנשאבת אל ההתרחשויות, אינה קוראת קריאה פסיבית, אלא משוחחת עם אווה, משלימה את המסופר מדמיונה, ומשליכה מן העבר אל ההווה. לדעתי, די היה בדיאלוג שבין השתיים כדי להחזיק ספר מגובש ומרתק, אבל יהושע סובול בחר להרחיב את היצירה, ולספר את סיפוריהם של ארבעת נכדיה של אווה, ילדיו של דייב. מעוז, אביה של ליבי, הוא פוליטיקאי מן הימין, השואף להיות ראש ממשלה, ובוגד באשתו נגה. גבי, מהנדס תוכנה, מואס בעולם הדיגיטלי ומבקש להביא לכליונו. אשתו, דנה, היא צלמת טלוויזיה, שטופת שנאה לכל מה ומי שאינו מן הצד השמאלי של הפוליטיקה. דובש, מושבניק, אביה של קרין, בוגד באשתו, דורית, עם סו, פועלת תאילנדית. דורית מצדה בוגדת בו עם הפסיכולוג המטפל בה ובבתה. הבת, קרין, בת שבע-עשרה, מנהלת רומן עם אלעד, פוליטיקאי נשוי מן הימין, בעל ברית של מעוז. מירב, אחותם של מעוז, גבי ודובש, היא מעצבת פנים ובליינית בלתי נלאית. נדמה כי מרוחה של אווה, שחייה היו אמנם כאוטיים וקופצניים ועמוסי שגיאות, אך עתירי משמעות ותוכן, ירשו נכדיה רק את חוסר המנוחה ואת חוסר הנחת. הדור הבא יצטרך לנסות להשיב למשפחה סדר ומשמעות.

מעבר להרחבה מציר הסיפור – השילוב אווה-ליבי – אל ארבעת הנכדים, משולבות בספר דמויות משנה, שגם הן מתוארות בפרטנות, כמו קנדי, חברו של דובש, שהיה חילוני והפך לדתי ולקה במחלה קשה ומת, וצונגפלייש, חברו של גבי, חסיד סאטמר שלובש בלילות בגדים חילוניים ויוצא לבלות בפאבים, וקריסטינה, חברתה של דנה, עתונאית דנית שנישאה לאינטלקטואל מצרי שאינו מורשה לגור בדנמרק, ועוד. לטעמי, שתי ההרחבות – אל המשפחה כולה ואל דמויות המשנה – אינן תורמות ליצירה, אלא מטביעות אותה בשפע פרטים, וחבל.

כשמפרקים את העומס, יש בספר מקבץ גדול של סיפורים ושל דיונים, שכל אחד מהם לכשעצמו מעניין ומטופל היטב ספרותית. כך, לדוגמא, מתפתחת שיחה מעניינת על מעמד האשה בתרבות המוסלמית, שזורה בדיון על דון-קישוט ועל אילוף הסוררת. תיאור הלילה של גבי בפאב הוא מלאכת מחשבת מדויקת. הפצצה הוירטואלית של קרין נוחתת ומהדהדת בשקט מצמרר, ועוד ועוד.

יחסי יהודים-ערבים בישראל הם הנושא העובר כחוט השני לאורכו של הספר, נשזר בחייהם של גיבוריו כפרטים, כלוחמים וכאזרחים. עמדתו של הסופר ברורה: די לקרוא את הפרק בו הוא מתאר שיחה צינית בין מעוז ואלעד, הפוליטיקאים מן הימין, תוך שהם בולסים מעדנים, כדי להבין למי אהדתו אינה נתונה. זכותו להחזיק בדעתו, והיא אינה נושא הספר או נושא הסקירה, אבל דווקא משום שזהו ספר עם עמדה סיומו מאכזב מאוד: ליבי, נחושה לשים סוף למצב שבו נשים צעירות עוברות כמוה חוויה של אובדן חבר שנשרף בקרב, מתכננת מהלך גדול, עליו היא אומרת לקרין: "זה משהו שאני הולכת לעשות. משהו שיקח אותי רחוק. כמה רחוק שאוכל ללכת […] זה דורש כוחות עצומים ורצון שאני עדיין לא יודעת אם יש לי. אבל אני אגלה בעשייה […] זה חישוב מסלול מחדש. משהו ששווה לחיות בשבילו, לגמור עם מחול המוות […] זה משהו שצריך לקום ולעשות". להסתפק באמירות האלה, ולא לצאת לעשות מעשה, פירושו מן הסתם שמאחורי ה"משהו" אין תוכן מעשי ואין בשורה. להעניק לליבי תחושה של חופש עם סיום קריאת היומן ועם ההחלטה לעשות "משהו", ולחתום את הספר במשפט הסתמי "לא תם ולא נשלם", נראה לי פתרון ספרותי בלתי מספק לציפיה שנבנתה מסיפורה של אווה ומחיפושיה של נינתה ליבי.

משום שהמכלול סובל מגודש והסיום מאכזב, אבל רכיבי הספר כתובים מצוין, אני נמנעת מלסכם את הסקירה בהמלצה או באי-המלצה.

הקיבוץ המאוחד

2017

ברֵכת התנינים / בועז יזרעאלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d79bd7aa_d794d7aad7a0d799d7a0d799d79d2

"ברכת התנינים" הוא קובץ המכיל עשרים סיפורים קצרים. מצד התוכן מאפיינים אותם טיפוסים מנותקים ואוירה של הזיה מתונה עד גבוהת גלים. מצד הסגנון הם רהוטים, כתובים בשפה נאה ובמיומנות, ניחנים בנקודת מבט שונה, לעתים מעניינת ומשעשעת.

במהלך הקריאה בספר, החל מן הסיפור הראשון, תהיתי אם התוכן אינו מדבר אלי משום שהסיפורים משעממים, או משום שאין לי שום ענין בדמויות מסוגן של המתוארות בהם. מצד אחד, האין זה "תפקידו" של הסופר להפיח בדמויותיו חיים שיגעו באופן כלשהו אל לבם של הקוראים? מצד שני, אם אלו הן הדמויות המעסיקות אותו, ואם הוא חש קרוב אליהן ממש כפי שהן, כלומר מנותקות ומעורפלות, אולי חוסר החיבור שלי אליהן אינו מעניינו, והוא פונה אל קהל שונה ממני? מצד שלישי, מכיוון שהצלחתי להתחבר לדמויות מנותקות ולאוירה מעורפלת בספרים אחרים, אולי ה"אשמה" אינה בי. לא מצאתי תשובה חד-משמעית לתהיה הזו.

בהכללה, הסיפורים בקובץ מטפלים באנשים שמבקשים להתנתק מזרם החיים הרגיל, כמו ב"מיטה מתקפלת", בטיפוסים של מסוממים ושל עבריינים קטנים, כמו ב"סבתא שלי, אמא שלי" וב"מתנה מאבא", ובדמויות בלתי ברורות, נטולות עבר ובעלות הווה הזוי, כמו ב"הקוף" ו"אדריכל". ברבים מהסיפורים משולבות אמירות חברתיות, בדרך-כלל אירוניות, כמו ב"ראיון עבודה", שבו המספר החילוני מנסה להתקבל לעבודה בישראל המתחרדת, וב"המדריך הישראלי לארגון צבאי", שמלגלג על הצבאיות בהיבטיה השונים.

הסיפור היחיד שהתחבב עלי הוא "דלות": המספר שוכר דירה, ומוצא במרפסת את הדייר הקודם שפוחד לצאת אל הרחוב. הדינמיקה בין השניים נבחנת ומתוארת באופן משכנע.

ה"מה" מושך לכיוון אי-המלצה. ה"איך", כלומר הסגנון הבוגר והמיומן, מושך לכיוון הפוך. אני משתלבת באוירת הרפיון השורה על מרבית הסיפורים, ומחליטה לא להחליט.

עם עובד

2017