איך לאהוב את בתך / הילה בלום

בחרונינגן שבהולנד עומדת אשה ישראלית מבוגרת ברחוב, ומציצה לתוך אחד הבתים. שם, בתוך הבית, מתגוררת בתה יחד עם בעלה ועם שתי בנותיה הקטנות. האשה שברחוב אינה מכירה אף אחד מן השלושה. בתה התנתקה מחייה לפני שנים ולבלי שוב. איך קרה שהשתיים, שחוו קשר אם-בת שגרתי למדי, הגיעו למצב העצוב הזה? האם מאמציה של האם להיות שוב, באופן כלשהו, חלק מחייה של הבת, ישאו פרי?

יואלה, האם, מספרת על משפחתה, על יחסיה עם הגברים בחייה – אביה של הבת, לאה, שנפטר לפני מספר שנים, וארט, הגבר שעליו היא נסמכת כעת – על ילדותה והתבגרותה של לאה, ובעיקר על הקשר בינה ובין בתה, וגם על זה שבינה ובין אמה, שמוצג רוב הזמן כניגוד או כהשוואה. בסך הכל, מדובר על קשר לא חריג, עם עליות ומורדות, רגעי אושר ורגעי משבר. למרות שיואלה מתמודדת מגיל צעיר עם תקופות של דכאון קשה, היא מצליחה להתגבר ולתפקד. היא מתגברת גם על בגידה חד-פעמית של בעלה, והחיים המתוארים בספר רחוקים מלהיות מסעירים או יוצאי דופן. יואלה עצמה אומרת, כשהיא מנסה לנתח את חייה, שהקצוות אינם מעניינים אותה: "עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרות, שבירותו של האמצע". ה"אמצע" הזה, למען האמת, שעמם אותי רוב הזמן. הספר, הקופץ בין רגעים קפואים בזמן, שופע תמונות בנאליות. פה ושם עולה הרהור מעניין, אבל המכלול רגיל ושטוח למדי. זו אינה אשמת הסגנון, שכן התיאורים יפים ומדויקים, חלקם נוגעים ללב, רבים מהם מוכרים מן היומיום וקל להזדהות איתם. זו בעית התוכן ה"אמצעי" שאינו מוסיף דבר. הקריאה בספר מושכת, לפחות מבחינתי, רק בזכות תעלומת הניתוק המשתוקקת להתפענח.

ייאמר לזכותה של הסופרת, שלמרות שהספר עשוי להשתבץ במגמת ספרי "ניתוץ אידאת האימהוּת", היא שומרת על כתיבה ריאליסטית, ואינה מתפתה להעמיס הפרזות שמטשטשות את הנושא.

הפרקים הטובים בספר מגיעים לקראת סיומו בשני ארועים דרמטיים. הראשון הוא זה שהביא לניתוק בין יואלה ללאה, ומעניין כי בעוד הקורא מבין מה התרחש, לה עצמה אין מושג במה חטאה. היא מסוגלת לראות את ההתרחשויות רק מנקודת המבט הצרה מאוד של "טובת הבת", כפי שהיא מבינה אותה. החטא הזה מחוויר נוכח האטימות שהיא מפגינה בצעד שהיא נוקטת בנסיון להחזיר אליה את בתה. ומחמת הקלקלנים לא ארחיב.

איך לאהוב את בתך? לא באגואיזם, לא בחוסר יכולת לראות דברים מעיניה.

תחילת הספר וסיומו עוצמתיים. אולי הוא היה צריך להיות סיפור, נובלה קצרה.  

כנרת זמורה

2021

יום אחד תפסיד / לי צ'יילד

עיר אמריקאית עלומת שם, הדומה לחלוטין לעשרות ערים אמריקאיות אחרות, נשלטת על ידי שני ארגוני מאפיה, האחד אוקראיני והשני אלבני. קו הגבול ביניהם ברור ונשמר בקפידה. כל אחד משני הארגונים מנהל בשטחו עסקים משגשגים של דמי חסות, הלוואות בריבית שערורייתית, סחר בנשים שפותו להגר בהבטחות שווא לקריירה זוהרת, בתי משכון וכיוצא באלה. השלטון המקומי והמשטרה משלימים עם המצב, ומבקשים רק דבר אחד – "אל תפחידו את המצביעים". יום אחד חוצה ראש הארגון האוקראיני את הגבול, משתף את ראש הארגון האלבני במידע סודי – ושקרי – ופותח עימות שעתיד להפיל חללים משני הצדדים בנקמת דם מתגלגלת.

ממש באותו הזמן מזדמן למקום ג'ק ריצ'ר, שוטר צבאי בעבר, ועושה צדק מטעם עצמו בהווה. באוטובוס העובר בעיר הוא מבחין בגבר מזדקן שבכיסו מעטפה בנקאית, מן הסתם גדושת שטרות, ובגבר צעיר הלוטש עיניים אל המעטפה. כשהזקן יורד מן האוטובוס, והצעיר בעקבותיו, ריצ'ר, שנע ממקום למקום ללא תכנית, יורד בעקבותיהם, נחוש למנוע את השוד שהולך ומתרקם מול עיניו. במהרה יגלה את הקשר שבין הכסף שבמעטפה לארגוני הפשע, ומעשה ההצלה הקטן שלו ישתלב במאבק שביניהם, שיהפוך למלחמת הכל בכל.  

ג'ק ריצ'ר הוא גיבורם של עשרים וחמישה ספרים שכתב לי צ'יילד. "יום אחד תפסיד", או בשמו המקורי המעניין יותר "ירח כחול", הוא העשרים ורביעי. אני מניחה שיש יתרון בקריאת הספרים לפי הסדר בו נכתבו, אבל הספר הזה, שהוא הראשון מהם שקראתי, עומד יפה בפני עצמו. ריצ'ר ניחן בחושים מחודדים, הנסמכים על נסיון, ובאינסטינקטים בריאים. הוא קצת אבוד כשהדברים אמורים בטכנולוגיה – אנשים טובים שנקרים בדרכו מסייעים לו כשנדרש – וכמו בלשים של פעם הוא מסתמך בעיקר על כוחותיו שלו. הוא גבר מגודל (שלא כמו טום קרוז שגילם את דמותו בקולנוע), קצת מגושם, אך מסוגל להפעיל את כוחו ביעילות. ומעל הכל הוא ניחן בחוש צדק בלתי מתפשר, מחסל את הרעים בלי שמץ של יסורי מצפון, ופועל ללא לאות למען החלשים והצודקים.

אני חושבת שהציטוט מתוך האובזרבר, המופיע על כריכת הספר, תופס יפה את התחושה בעת קריאתו: "מנחם להפליא להיות נתון בידי צ'יילד וגיבורו – אדם טוב שכולנו יודעים שיציל את המצב לפני שימשיך הלאה בדרכו, עם מברשת שיניים בכיס והבגדים שלעורו, שום מקום מסוים ללכת אליו, וכל הזמן שבעולם להגיע לשם". ברור שהטובים ינצחו והרעים יבואו על עונשם, וללא הדאגה לגורלו של ריצ'ר נותר רק ליהנות מן המתח הנובע מן האופן בו יתגלגלו הארועים, ולהשעות ספקנות נוכח צירופי מקרים ממוזלים. לי צ'יילד משלב בסיפור מעט שנינות, קמצוץ אקטואליה, קורט אהבה, ובמיומנות ניכרת מוביל את גיבורו הנחוש אל מטרתו, בטרם יפליג אל האופק ואל ההרפתקה הבאה.

למרות שאינני חובבת מתח לשמו, קראתי את הספר בסקרנות, ואני סבורה כי הוא טוב לסוגו.

Blue Moon – Child Lee

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מתנה מה"חברה" / ארט בוכוואלד

בפני פראנק בארטלט, ראש ארגון פשע, עומדות שתי ברירות: להמתין בכלא אמריקאי לדיון בערעור שהגיש על ההחלטה לגרשו לאיטליה, ממנה היגר עם הוריו כשהיה בן שלוש, או להשלח לאיטליה ולהמתין שם, בתקווה שיורשה לו לשוב. הוא בוחר, בלית ברירה ובחירוק שיניים זועם, באפשרות השניה. מתלווים אליו ויליאם, שומר ראש המסור לו, פט, עיתונאי שנשלח לכתוב סדרת מאמרים על הפרשה, וקארן, צעירה שניתנה לבארטלט כמתנה מהחבר'ה כדי לשפר את מצב רוחו. לקארן, שנקלעה לנסיעה ממש במקרה, לאחר שחברתה שהיתה אמורה לנסוע ביטלה את השתתפותה ברגע האחרון, אין מושג למה נכנסה. היא היתה בטוחה שהיא מתלווה לזקן תשוש שמתקשה לעשות את הנסיעה לבדו, ומצאה עצמה בחברת אנשים שעבורם אשה היא חפץ לשימושם שניתן להעניקו כמתנה.

תלאותיו של בארטלט מגיעות לשיאן, כשהוא אינו מורשה לבחור במקום מגורים בעצמו, אלא נדרש לשהות אך ורק בעיירה הנידחת בסיציליה שבה נולד. הוא מסתבך עם אנשי המקום, העוסקים בדייג למחייתם, ועם נסיכה תמהונית השולטת בעיירה ביד ברזל. וונדטה מן העבר קמה לתחיה, שודד דרכים מתנכל לו ולחבורתו, והמאפיה המקומית דורשת את שלה. תחבלנות, חציית קוים מן החוק אל הפשע וחזרה, קמצוץ סוציאליזם, תאוות בצע, עיתונאות סנסציונית, וכמובן קשרי אהבה שנרקמים ונפרמים ומתרקמים שוב – כל אלה מסופרים על ידי העיתונאי בחן ובהומור.

הספר נכתב לפני למעלה מששים שנה, ובנטרול מאפיינים תקופתיים – מסעות ממושכים באניות, קשיי תקשורת ודומיהם – יכול היה להכתב גם היום. אפשר למצוא בו מסרים עטופים בציניות, שאולי היו חדשניים לזמנם, אבל בעיקרו הוא ספר לא כבד-ראש, משעשע למדי, פסק זמן חביב.  

ארט בוכוואלד היה הומוריסטן אמריקאי, חתן פרס פוליצר. לערך על שמו בויקיפדיה מצורפים קישורים לאחדים מטוריו שראו אור בעברית במעריב.  

A Gift from the Boys – Art Buchwald

הדר

1962 (1958)

תרגום מאנגלית: יוסף כרוסט

צייר ואדם / האוורד ספרינג

טד פנטקוסט, צייר בעשור השישי לחייו, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, מספר את סיפור חייו ואת סיפור התקופה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה העשרים.

העלילה נפתחת באזור הכפרי הסמוך למנצ'סטר שבאנגליה, שם גדלים טד ואחותו הבכורה בלאנש. המשפחה מתפרנסת בצניעות מחנות כלי נגינה שבבעלותה, ומקיימת אורח חיים נינוח. לילדים ניתן חופש לרקום את חלומותיהם: ההורים מעניקים להם אוטונומיה בעלית הגג, שם בלאנש מנסה כוחה בריקוד וטד מצייר להנאתו. חייהם מתהפכים כשבלאנש מפתחת קשר קרוב עם לותר, בן השכנים, שנהג בה שלא בהגינות. היא נשלחת אל אזור קורנוול שבדרום אנגליה, שם מתגוררים בני משפחתם של ההורים, שהקשר איתם נותק. טד ואמו נוסעים זמן מה אחר כך לבלות את חופשתם עם בלאנש, ובשובם הם מגלים ששום דבר אינו כשהיה. אבי המשפחה, שנותר לבדו, החל לבלות עם השכנים האדוקים בדתם, "ראה את האור", ושקע באובססיה מיסיונרית. מוזיקה, שהיתה מרכיב חשוב וקבוע בחייהם, נאסרה כמוקצה מחמת מיאוס, על הציור והריקוד נגזר גורל דומה, והמשפחה נאלצה להעתיק את מגוריה אל שכונת עוני, שם ביקש האב להקים כנסיה. בלאנש היתה הראשונה להמלט חזרה לקורנוול. לא עבר זמן רב וטד נהג כמוה. האם בחרה לדבוק בבעלה באומרה: "יש משהו בגבר הבוחר לו אורח-חיים ודבק בו, ואפילו אין חיים אלה לרוחה של אשה. גבר זה טוב מכל אותם טיפוסים חסרי חוט-שדרה, שאורח-חייהם נקבע בידי מעבידיהם או בעצת מוזגי השיכר במסבאות […] מעטים מאתנו עשויים מעור אחד. אביך הוא האיש שנישאתי לו. אם אותו חלק מאישיותו עכשו אינו החלק שהכרתי כאשר נישאתי לו, הריהו בכל זאת חלק מאותו אדם עצמו. אני נישאתי לו כולו, והאמן לי, בסך הכל הוא אדם טוב. באשר לאושר – ובכן, מצא אותו אתה, אם תוכל".

המשכו של הסיפור מתלווה אל טד ואל בלאנש בחייהם כבוגרים. הוא מתאר את נישואיהם ואת אהבותיהם, את הילדים שנולדו להם – בן לטד ובת לבלאנש – את הצלחתו של טד כצייר דיוקנים, ואת גלגולי חייהם של כולם במהלך המשברים שעברו על אנגליה באותן שנים. טד התנדב לשירות צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ונפצע ברגלו. בנו שירת במלחמת העולם השניה כמפקד שייטת, בנה של חברתו הקרובה ואהובתו שירת כטייס.

ספרו של הווארד ספרינג, "אבשלום בני", הוא מהספרים האהובים עלי במיוחד. קראתי אותו יותר מפעם אחת, ובכל קריאה הערכתי אותו יותר. "צייר ואדם", לעומתו, אכזב אותי. הוא כתוב בדיוק באותו סגנון, וכמה מן הסצנות בו הן שחזור חיוור של קודמו, שראה אור עשר שנים לפניו (בין שני אלה פרסם ספרינג עשרה ספרים אחרים). בשניהם מופיעה זמרת ושחקנית, שנקרעת מבפנים כשהיא מופיעה בפני חיילים בין קרבות. בשניהם בני הדור השני להוטים אחרי הים, והדמות הדומיננטית בחייהם היא של ספן שמדריך אותם. בנו של טד, כמו בנו של וויליאם ב"אבשלום בני", מתואר בילדותו כ"עריץ". אשתו של טד הופכת דמות חיוורת כמו אשתו של וויליאם, וכיוצא באלה. בשל דמיון בפרטים רבים, ובעיקר בשל הסגנון האחיד, ניתן בקלות ברגעים של הסחת דעת להתבלבל לרגע בין המספרים. למרבה הצער, הדמיון בין הספרים אינו מתבטא באיכותם. הדמויות סטראוטיפיות למדי. כשהן מתפתחות, ההתפתחות אינה בהכרח הגיונית, או למצער אינה מוסברת כהלכה, ואוירה כללית של חפיפיות ניכרת בתיאורן. הספר כולל סצנות יפות רבות, אבל המכלול דל מדי.

שמו העברי הסתמי של הספר משתלב בדלות הזו. במקור הוא נקרא There is no Armour. אין לשם זה הסבר ישיר בעלילה, אך בשל ההקשר אני מניחה שנלקח מן הפואמה Death the Leveller מאת המחזאי בן המאה השבע-עשרה ג'יימס שירלי. להלן קטע ממנה:

The glories of our blood and state
Are shadows, not substantial things;
There is no armour against Fate;
Death lays his icy hand on kings:
Sceptre and Crown
Must tumble down,
And in the dust be equal made
With the poor crooked scythe and spade.

בשורה התחתונה: ציפיתי להרבה יותר.

There is no Armour – Howard Spring

מ. מזרחי

1980 (1948)

תרגום מאנגלית: ש. גונן

תאנים טובות מאוד / יוסי יונה

הוריו של שלמה מועלם, בן למשפחה שעלתה מעירק, חצו את גיל תשעים ובריאותם הולכת ומידרדרת. עוד מעט לא ייוותר מי שיספר על הדורות הקודמים במשפחה ועל חיי היהודים בישובים שעל גדת נהר פרת. שלמה מציב מצלמת וידאו מול הוריו, ומנציח את סיפוריהם.

שורשיה של יהדות עירק נעוצים במאה הששית לפני הספירה, עת הגלה נבוכדנאצר את המלך יהויכין יחד עם אלפי תושבי יהודה וירושלים. ירמיהו הנביא דימה את הגלות הזו לתאנים טובות. לתאנים הרעות, אלה שנותרו ביהודה, צפוי חיסול עם חורבנו של הבית הראשון. גאולת העם תגיע מן התאנים הטובות.

ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כַּתְּאֵנִ֥ים הַטֹּב֖וֹת הָאֵ֑לֶּה כֵּֽן־אַכִּ֞יר אֶת־גָּל֣וּת יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר שִׁלַּ֜חְתִּי מִן־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֛ה אֶ֥רֶץ כַּשְׂדִּ֖ים לְטוֹבָֽה ׃ ו וְשַׂמְתִּ֨י עֵינִ֤י עֲלֵיהֶם֙ לְטוֹבָ֔ה וַהֲשִׁבֹתִ֖ים עַל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְנִיתִים֙ וְלֹ֣א אֶהֱרֹ֔ס וּנְטַעְתִּ֖ים וְלֹ֥א אֶתּֽוֹשׁ ׃ ז וְנָתַתִּי֩ לָהֶ֨ם לֵ֜ב לָדַ֣עַת אֹתִ֗י כִּי אֲנִ֣י יְהוָ֔ה וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים כִּֽי־יָשֻׁ֥בוּ אֵלַ֖י בְּכָל־לִבָּֽם

מוצאה של משפחת מועלם מן הישובים עאנה, הוא נהרדעא, ורמאדי. עאנה כבר אינה קיימת – הישוב המקורי הוצף עם הקמת סכר חדיתה, וחלקים ממנו שימשו לבנית ישוב חדש. רמאדי, בעת ששלמה מאזין להוריו, נתונה בידי דעאש.

חיי הקהילה קמים לתחיה בסיפוריהם של ההורים. הדוברת הראשית היא שרה, אמו של שלמה, הבקיאה בקורות משפחתה ומשפחתו של ששון בעלה. יוסי יונה היטיב לשמר את שפתה, הנעה בין עברית משובשת לעירקית, ושרטט דמויות אמינות של המספרים. שרה זוכרת שמחות ועלבונות, חיה מחדש אהבות ונוטרת טינות. היא מתארת פכים קטנים מן היומיום, וגם ארועים היסטוריים ששיחקו תפקיד מפתח בחיי הקהילה. לעתים היא מספרת סרבנית, שקועה יותר בטרוניות ההווה מאשר בזכרונות העבר, אך בהדרגה הולכת ונפרשת בפני הקורא מסכת חיים תוססת, שמכאוב ויופי משמשים בה יחדיו. שלמה, שהוא איש אקדמיה, מעשיר פה ושם את הסיפורים באמצעות מידע שהוא מוצא ברשת ובספרות עיונית.

סיפור משנה בספר הוא זה של סנגיטה, המטפלת הנפאלית של שרה וששון. בצדק אומר יוסי יונה בראיון כי "לכתוב על חייהם של קשישים בישראל בעת הנוכחית מבלי להתייחס למטפלות סיעודיות הסועדות אותם, מצריך מידה רבה של עיוורון". הטיפול של שלמה ושל אחיו בהוריהם המזדקנים הוא נושא השזור בספר לכל אורכו, ומלבד היותו מעניין בפני עצמו הוא מסייע בבנית דמויות מלאות של ההורים.

נראה לי שהספר היה יוצא נשכר אילו הסתפק הסופר בנושאים אלה. הסיפור האישי שלו, גירושיו, הנשים החולפות בחייו, חוויותיו המיניות, וגם כמה מעמדותיו בנושאים שוליים, יכלו, לטעמי, להשאר מחוץ לספר. הקו הסיפורי הזה נראה מודבק לסיפור בכוח, ומוטב היה להותיר את הבמה להורים. והערה להוצאה: כמות השגיאות, שהיו אמורות להיות מתוקנות תחת הגהה פשוטה, מביכה ואינה מכבדת את היצירה.  

הכריכה הנאה, בעיצובה של יעל בר-דיין, מציגה ציור של בית יהודי בעאנה מתוך מאמר של החוקר אלואיס מוסיל מ-1927.

כרמל

2020

חמישה נהרות נפגשו במישור מיוער / בארני נוריס

העיר סולסברי שבדרום אנגליה ממוקמת במקום המפגש של חמישה נהרות. חמישה סיפורים נפגשים בעיר, ומסופרים בספר זה. לכאורה מדובר בחמישה סיפורי חיים נפרדים, שארבעה מהם רוב הזמן אינם מודעים זה לזה, אך בדומה לנהרות הם, כדברי המספר את הסיפור האחרון, "הקצב והדופק של הנוף הזה".

נדמה ששיטת הסיפור הזו – סיפורים נפרדים המתקשרים רק לקראת סיומו של הספר – הפכה אופנתית ושכיחה (וגם קצת שחוקה). כמו כל טכניקה, לפעמים היא אינטגרלית לעלילה, לפעמים מאולצת. בארני נוריס יצר חיבור משכנע, אם כי לטעמי הספר היה משתבח אם הפרק האחרון, המחבר, היה דווקא הראשון. באופן כזה היתה נמנעת תחושת המלאכותיות המאולצת של החיבורים שנחשפים בכל סיפור בנפרד.

הסיפור הראשון הוא של ריטה, מוכרת פרחים ודילרית סמים בשנות הששים לחייה. כשהיא נתפסת ונעצרת בעיצומו של נסיון למכור סמים, היא סוקרת את חייה לאחור, עיוורת לאשמתה שלה בגורלה. בסיפור השני, סם, נער מסוגר, חווה בו זמנית את אהבתו הראשונה לסופי ואת גסיסתו של אביו מסרטן. הסיפור השלישי הוא של ג'ורג', שנחקר במשטרה לאחר שפגע ברוכבת טוסטוס ביום בו התאלמן מאשתו. ברביעי כותבת אליסון, המשועממת ובלתי מסופקת, מעין יומן המיועד לבעלה החייל, ומנסה למצוא את הדרך להשיב לעצמה שליטה בחייה. החמישי, הקצר מכולם והמקשר ביניהם, הוא סיפורו של ליאם, יליד סולסברי, שנטש קריירה כדי לשוב ולהתבודד בעיר הולדתו ולמצוא את זהותו. ליאם הוא שצפה בארבע הדמויות האחרות ברגע טרגי אחד, ותהה "מה אגלה אם אברר עוד פרטים על החיים שהצצתי בהם בחטף באותו רגע, אם רק אצליח לגעת בלבם".

עוד בענייני טכניקה – שלושת הסיפורים הראשונים מסופרים בשני קולות משולבים. בראשון הפיצול נראה לי מיותר ומפריע. בשני – הקול החיצוני העניק גוון נוסף לפנימיותו של הנער, ועבד יפה. בשלישי – הסיפור התפצל באופן מוצלח בין מחשבותיו של ג'ורג' לחקירה שחקר אותו השוטר. טוב עשה הסופר שנטש את הטכניקה הזו בשני הסיפורים האחרונים, לפני שהפכה "טכנית" מדי.

לא אהבתי את סיפוריהן של ריטה ושל אליסון, בעיקר משום שהסופר לא משכנע ככותב בקולה של אשה. שלושת הסיפורים האחרים טובים יותר: קל להבין את יסוריו של סם, הנער הבלתי משתלב, שמגשש את דרכו אל נערה, ומתקשה להכיל את התפוררותו של אביו. כאבו של ג'ורג' נוגע ללב, והניגוד בין החקירה היבשה למחשבותיו המתפזרות מעצים את תחושת הבלבול של מי שזה עתה איבד את האשה שאיתה חלק את חייו. קצת התקשיתי להכנס לראשו של ליאם, אבל, כאמור, הוא קושר באמינות את העלילות השונות לרקמה חיה אחת.

למוות יש נוכחות משמעותית בספר, והיא באה לידי ביטוי גם במוזיקה המוזכרת בו. ג'ורג' מזכיר את הרקויאם של מוצרט, וסם שמח שהמקהלה בה הוא חבר שרה את הרקויאם של פורה, המועדף עליו, ונפלא גם בעיני.

מכיוון שחוויתי בספר עליות ומורדות, אסכם בהמלצה מסויגת.

Five Rivers Met on A Wooded Plain – Barney Norris

לסה ספרים

2020 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

סודות בית השמפניה / קריסטין הרמל

יוני 2019. ליב, בראשית שנות הארבעים לחייה, מוצאת עצמה על סף חיים חדשים, שאין לה מושג כיצד יתנהלו. זה עתה התגרשה, לאחר שבעלה התאהב באשה אחרת, ונכנסה לדירה חדשה שעדיין לא סידרה. את עבודתה נטשה שנה קודם לכן, על פי עצתו של בעלה, כדי להתמקד בטיפולי פוריות. בעודה מנסה לאסוף את עצמה מופיעה על סף דלתה סבתה אדית, תושבת צרפת, אשה נמרצת בת תשעים ותשע, מורה לה לארוז מזוודה, ועולה איתה על מטוס לפריז. מה שנראה תחילה כחופשה לצורך התאוששות מתגלה כמסע אל עבר מיוסר ואפוף סודות.

במשולב עם התרחשויות ההווה מסופרים ארועים שארעו בצרפת בשנות מלחמת העולם השניה. בוִיל דומאנג' שבאזור שאמפן, אינס ומישל מייצרים שמפניה יחד עם תיאו, היינן השכיר, ואשתו סלין. שגרת חייהם משתבשת כשהגרמנים פולשים לאזור. סיפורם הוא סיפורו של האזור כולו, ואולי של צרפת בכלל: ההתלבטות כיצד להגיב לדרישות הכובשים, הגבול הדק שבין הבלגה לשיתוף פעולה, הרזיסטאנס, היחס ליהודים, האומץ לפעול וגם הבחירה להשאר מתחת לרדאר. בכל אלה משולב הסיפור האישי של הארבעה, מערכות היחסים הזוגיות, הנסיון להמשיך בשגרה וההכרח לנקוט עמדה. העבר וההווה נקשרים עבור הקוראים בשלב מוקדם בעלילה, כשמתברר שאינס היתה חברתה הטובה של אדית. ליב, לעומת זאת, נשארת בערפל כבד כמעט עד הרגע האחרון.

מספריה של קריסטין הרמל קראתי רק את "המתיקות שבשכחה", ו"סודות בית השמפניה" הוא במידה רבה שכפול שלו. אשה תקועה באמצע חייה, סבתא רוצה-לא-רוצה, או לא יכולה, לספר על העבר, אמריקאית חושפת סודות משפחתיים באירופה, ארועים מתקופת מלחמת העולם השניה משליכים על ההווה, יחסים זוגיים סבוכים ואהבה מושיעה. אבל בעוד הספר הראשון היה מרגש לכל אורכו, והדמויות היו אמינות, כאן נדמה שהסופרת נפלה לתוך כל פלקטיות אפשרית. דוגמא בולטת, אחת מרבות, היא פרשת יחסיה של ליב עם ז'וליאן השרמנטי. היא סבורה שהוא נשוי, הוא, וגם סבתה, מנסים בשתי הזדמנויות לומר לה שלא, ולא מצליחים להכניס מילה. אי הבנות מסוג הרומן הרומנטי.

בצד החיוב, הספר מאיר פרק בהיסטוריה של אזור שאמפן. מופיעות בו דמויות אמיתיות, ביניהן הרוזן רובר ז'אן דה ווג, יצרן שמפניה גדול ומנהיג ברזיסטאנס, ואוטו קלביש הגרמני, שכונה "הפיהרר של היין". לא ברור מן הספר עד כמה היתה ההתנגדות לגרמנים חזקה, אבל מרד קטן שמתואר בספר, בדמות חבלה במשקאות, ושימוש במרתפים ובמערות שתחת הבתים כמקומות מחבוא לפליטים ולנשק, משקפים את מציאות התקופה. ב"הערת המחברת" בסיום, קריסטין הרמל מספרת על המחקר שערכה, ומבחינה בין אמת ובדיה.

עוד בצד החיוב יש להזכיר את חלקו האחרון של הספר. בעוד רובו איטי מדי וצפוי למדי, לקראת סיום הוא הופך עוצמתי ואינטנסיבי, ואת הסודות שנחשפים בו לא צפיתי.

שמו של הספר במקור הוא "אשתו של היינן". יפה עשתה ההוצאה שבחרה בשם פחות בנאלי.

The Winemaker’s Wife – Kristin Harmel

הכורסא

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

המשורר והחשפנית / אלי שמואלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a9d795d7a8d7a8_d795d794d797d7a9d7a4d7a0d799d7aa2

"המשורר והחשפנית" מתאר בגוף ראשון את חייו של יהושע, גבר צעיר חסר כל, שאינו מסוגל להתמיד בעבודה כלשהי, ומתכוון להתפרסם כמשורר. כדי לממן את שכר הדירה ואת הוצאות המחיה הוא מנסה כוחו בעבודות שונות, רובן ככולן עבודות שירות פיזיות, ותקופה מסוימת חי על חשבונה של אשה. את שיריו הוא כותב על כל בדל נייר מזדמן, ומשגר את הנבחרים שביניהם אל עורכי כתבי עת ("האנשים שמקבלים מילים", הוא מכנה אותם). כפי שאינו מצליח להחזיק בעבודה, כך אינו מצליח לעקוב אחר השירים ששלח ואחר התגובות שקיבל, למרות שלדבריו הם תכלית קיומו. חייו מקבלים תפנית כשהוא פוגש את עמליה החשפנית, רקדנית בשאיפה, וכשהוא מקבל תשובה חיובית ממוציא לאור לגבי ספר שירים שכתב.

יהושע היה שמו של גיבור ספרו הקודם של אלי שמואלי, "אישוליים", ספר שהציג גבר צעיר הממוקם בשולי החברה, והשוליות הזו מגדירה את כל הוויתו. בניגוד ל"אישוליים" החושפני והנוגע ללב, יהושע של "המשורר והחשפנית" כולו פוזה ביקורתית ומתנשאת, קיצוניות המתאימה בקושי לבן-עשרה מרדני להכעיס, ונלעגת כשהיא מאפיינת גבר בשנות השלושים לחייו. כל מי שמצוי בתוך מסגרת של עבודה נראה בעיניו כמי שהשחית מרצונו את נפשו, בעוד על עצמו הוא אומר, לכאורה בביקורת אך למעשה מתוך יוהרה, "אני לא הייתי מסוגל לוותר על הנפש שלי, וזאת היתה קללה". עובדי כפיים נראים לו כמי שאיבדו תקווה, עובדי מקצועות חופשיים הם "בינות מלאכותיות" נטולות נשמה. חובבי אמנות הגיעו אליה משעמום, חוקרי ספרות אינם מבינים את היצירות וחונקים אותן. בנינים נאים יומרניים, בנינים פחות נאים הם אסון. בכל מקום הוא רואה רק את מה שמצטייר בעיניו ככיעור, כחוסר תקווה, כויתור. על הוריו הוא מספר כי "החיים לפתו אותם בגרון, וכל הזמן הם פחדו שכל תנועה נוספת תכריע אותם, ולא העזו לשנות את התנוחה שבה חיינו", ואינו מבין כי דברים אלה מתארים אותו עצמו. או שהוא מבין, אבל מרמה את עצמו.

מכיוון שזרות מאפיינת את גיבורי שני הספרים, ומכיוון שהסופר בחר באותו שם עבור שניהם, אין מנוס מן ההשוואה. גם ההתרשמות העמוקה שלי מהראשון יצרה ציפיה כשפורסם השני. כושרו התיאורי של אלי שמואלי ניכר בשניהם, אולם בעוד הראשון הפנה זרקור חד ובהיר אל אנשי השוליים, והיה כן ונקי מהעמדות פנים, השני מפנה את תשומת הלב אל דמות ריקנית למדי, שלא עוררה בי אמון. לכן, לצערי, התאכזבתי.

עם עובד

2020

מכונות כמוני / איאן מקיואן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed79bd795d7a0d795d7aa_d79bd79ed795d7a0d7992

אנגליה, 1982. צ'רלי, בן שלושים ושתים, עורך דין שנאלץ להתפטר בשל עבירה שעליה הוא אינו מרחיב את הדיבור, רוקם תכניות התעשרות שאינן צולחות, ומעביר את ימיו בעיקר מול המחשב, סוחר במניות בתקווה לרווחים גדולים שאינם מתממשים. כשמגיע לידיו מכוחה של ירושה סכום משמעותי, הוא משקיע אותו בקנית בן-אדם מלאכותי, אחד מעשרים וחמישה או"חים (אדם וחוה) שיוצרו והוצעו למכירה. ביכולתו לעצב את אופיו של אדם באמצעות בחירת תכונותיו מתוך רשימה ארוכה, והוא מציע למירנדה, שכנתו שבה הוא מאוהב בסתר, לבחור את מחציתן.

איאן מקיואן מיקם את העלילה במציאות חילופית, ורוב הזמן לא ברור מדוע ומה מציאות זו תורמת לסיפור. מרגרט תאצ'ר מאבדת מיוקרתה לאחר תבוסה באיי פוקלנד, וטוני בן מביס אותה בבחירות. הביטלס מתאחדים. רייגן מפסיד לקרטר. מרבית המכוניות אוטונומיות, ורובוטים תופסים עוד ועוד משרות. לעומת זאת ברורה הבחירה בהענקת חיים ארוכים ופוריים לאלן טיורינג, המעמיק את התעניינותו באינטליגנציה מלאכותית, ומשחק תפקיד משמעותי בעלילה.

כצפוי, צ'רלי ומירנדה מגלים כי בלתי אפשרי להתייחס אל אדם כאל מכונה. למרות שהוא חייב להתחבר לעמדת טעינה כדי לשמור על כוחותיו, ולמרות מתג ההשתקה בעורפו, הוא מתנהג כמו אדם בשר ודם, ומבחינה חיצונית הוא זהה לו. צ'רלי תוהה שמא "הביולוגיה בכלל לא מעניקה לי מעמד מיוחד, ואין חשיבות לאמירה שהדמות הניצבת מולי לא ממש חיה". אדם מתערב ברומן המתפתח בין צ'רלי ומירנדה, מתאהב בה בעצמו (האם מירנדה בחרה עבורו תכונות שגרמו לו להתאהב?), מבצע מטלות שמטילים עליו, לומד ללא הרף ונוטל יוזמה. נדמה כי הוא מפתח תודעה עצמית, ובהכרח עולות אצל צ'רלי תמיהות באשר למהותה של התודעה האנושית, שהיא למעשה הנושא שבלבו של הספר.

אדם הוא מכונה רבת עוצמה, בעלת פוטנציאל לגבור על יוצריו, אבל המכונה כושלת משום שהתכנות של מוח רציונלי אינו מצליח להתמודד עם המציאות האנושית. לדברי טיורינג, "אנחנו יוצרים מכונה בעלת אינטליגנציה ומודעות עצמית וזורקים אותה לתוך העולם הלא מושלם שלנו. מוח כזה, הבנוי על פי הנחות רציונליות בדרך כלל, שוחר טוב ביחסו לזולת, מוצא את עצמו חיש מהר בעין סערה של סתירות". והוא מוסיף, "לדעתי האו"חים לא היו מצוידים באופן המאפשר להם להבין קבלת החלטות אנושית, כיצד העקרונות שלנו מתעוותים בשדה הכוח של רגשותינו, ההטיות הפרטיות שלנו, האשליה העצמית שלנו וכל שאר הפגמים הידועים והממופים של הקוגניציה שלנו […] הם לא הצליחו להבין אותנו כי אנחנו לא מצליחים להבין את עצמנו […] אם אנחנו נבצרים מבינתנו, איך יכולנו לתכנן להם בינה ולצפות מהם להיות מאושרים לצידנו?" יותר משהדברים אמורים בבינה מלאכותית, הם מעידים על הבינה האנושית המורכבת.

איאן מקיואן דחס אל תוך הספר נושאים רבים, ביניהם אימוץ, הורות, אונס, נקמה, מערכת המשפט, פערים חברתיים, פוליטיקה, היסטוריה של המדע, ואת כל אלה ועוד תיבל, כאמור, במציאות חילופית. לטעמי, הספר סובל מהתחכמות יתר ומגודש מעיק. יחד עם זאת, הוא מקורי למדי, דמויותיו אמינות, וכשמצליחים לפלס דרך בין עיקר וטפל מגיעים אל שאלות מעניינות.

Machines Like Me – Ian McEwan

עם עובד

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

לעולם אל תתן לי ללכת / קאזואו אישיגורו

leolam_master

אנגליה, סוף שנות התשעים. קתי, בת שלושים ואחת, מועסקת מזה כאחת-עשרה שנים כסועדת תורמים, ביניהם רות וטומי, חבריה מילדות. רות כבר סיימה את חייה, טומי עומד על סף סיום חייו, וקתי, שככל הנראה תחדל בקרוב לשמש בתפקידה, נזכרת בארועים שאירעו בילדותם, וקשרו אותם זה לזה. איזו תרומה מעלים התורמים? מה תפקידה של הסועדת? התשובות נחשפות לקוראים בערך בקצב בו נחשפו לגיבורי הסיפור.

קתי חוזרת בזכרונותיה אל הֶלְשַם, פנימיה אי-שם באנגליה. ילדים ללא משפחה וללא עבר חיים שם במה שנראה כחיי רווחה נוחים. כמו בכל מוסד חינוכי הם כפופים לחוקיהם של המבוגרים, המכוּנים משגיחים, אבל הם אינם חשים מוגבלים, אולי משום שאינם מכירים עולם אחר. הם יודעים שיש להם יעוד, אך הוא רוב הזמן מעורפל. למעשה, כשקתי מתבוננת לאחור, היא מזהה שמידע על הצפוי להם טופטף לאוזניהם כל הזמן, אך באופן שאותו היא מכנה "סיפרו ולא סיפרו", כך שבזמן אמת לא תמיד הבינו מה מסופר להם. גם משיחותיהם של הילדים לאחר שבגרו אפשר להבין שידעו רוב הזמן פחות או יותר במדויק מנין באו ולאן הם הולכים. המונח "שטיפת מוח" אינו עולה בספר, אך בבירור זהו מה שהתרחש בהלשם באופן קבוע ומודע. למרות הרקע הזה, שמוסך בעלילה אימה, קתי זוכרת ילדות נעימה, כמעט שגרתית, בחברת ילדים המתנהלת כפי שחברת ילדים מתנהלת בכל מקום.

קאזואו אישיגורו רוקם בסבלנות וברגישות את סיפורם של הילדים, את היחסים ביניהם, יחסי אהבה וקנאה וברוגז ושולם ותככנות ותמיכה. התיאורים המדויקים שלו נמשכים אל תוך בגרותם של גיבוריו, הדמויות מתפתחות, והן נוגעות ללב. יחד עם זאת, הסיפור כולו סובל מהיבטים בלתי ברורים ומחורים בעלילה, הפוגמים באמינות רעיונותיו, ובסופו של דבר נותרתי עם תחושת סתמיות מתסכלת. לא לזה ציפיתי ממי שכתב את "שארית היום" הנהדר.

אישיגורו מתעלם באלגנטיות מן השאלה כיצד נוצר מצב שאִפשר את מה שהתרחש בסיפורו. הקורא מתבקש להשתכנע שיתכן קיום אלטרנטיבי, כזה שבו מתנהלים חיי גיבורי הספר, לא באיזשהו עתיד ערפילי אלא בהווה. הילדים – כולם כאחד – אינם שואלים שאלות, אינם מדמיינים אפשרויות חיים אחרות, למרות שהם מורשים לקרוא ספרים מכל סוג שהוא, ספרים שבהם מתוארים חיים שונים לגמרי. גם בבגרותם, כשהם מנהלים את חייהם כמעט בעצמם, הם אינם מעלים על דעתם להסתלק. בגיל שלושים, כשרובם כבר כבויים, אלה שעדיין בשיא כוחם סבורים כמו קתי שעליהם "לנסוע אל כל מקום שלא יהיה, שבו אני אמורה להיות". לא משכנע.

אפשר היה אולי להתעלם מן הכשלים הללו, אילו היתה בספר אמירה מרכזית משמעותית. אבל אישיגורו הקדיש לרעיון המרכזי של הספר משפטים ספורים, קלישאיים למדי: "ראיתי עולם חדש קרב ובא מהר. מדעי יותר, יעיל, כן. יותר ריפויים למחלות הישנות. טוב מאוד. אבל עולם אכזרי, קשה. וראיתי ילדה קטנה, שעיניה עצומות בחוזקה, והיא מחזיקה צמוד לחזה את העולם הטוב הישן, עולם שבלבה היא יודעת שלא יישאר, והיא מחזיקה אותו ומתחננת שאף פעם לא יתן לה ללכת".

הספר קריא מאוד, כתוב במיומנות וברגישות, דמויותיו מושכות את הלב, ורוב הזמן מפתה להתמיד בקריאה כדי לחשוף את סודותיו וללוות את גיבוריו. לטעמי, לא די בזה.

Never Let Me Go – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2019 (2005)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר