לגעת במים, לגעת ברוח / עמוס עוז

לגעת במים לגעת ברוח

"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא סיפורם של בני הזוג פומראנץ, שניהם מורים בגרמניה שהמלחמה הפרידה ביניהם. הגבר, שרק בערך אחרי מחצית הסיפור מוזכר שמו אלישע, ברח מעירו והסתתר בכפרים במסווה של פולני, נוטל את זהותו של אדם שהתרברב בכוחותיו האל-טבעיים ומת כתוצאה ישירה של יוהרתו. האשה סטפה, יהודיה למחצה, נשארה בבית. אחרי המלחמה התגלגל אלישע לפלשתינה, והפך לרועה צאן נחבא אל הכלים בקיבוץ עד שהתפרסם בעקבות מאמר מתמטי חדשני שכתב. סטפה התגלגלה לברית המועצות, ואיכשהו הפכה לבעלת עמדה בכירה בשרותי המודיעין. הספר שמתחיל במלחמה מסתיים במלחמה אחרת, מלחמת ששת הימים.

המאפיין העיקרי של הספר הוא סגנונו. הסיפור, שהוא רוב הזמן קלוש ובלתי ניתן להסבר לוגי, נע באופן חופשי לגמרי בין ריאליות זהירה לפנטזיה. הפרקים הפותחים, המתרחשים בתקופת המלחמה, בעיקר אלה שמספרים את סיפורו של אלישע הנרדף, מאופיינים באוירה ערטילאית, ולא באשמת הנסיבות, אלא בשל בחירה יצירתית. כשניסיתי להבין מה בדיוק אני קוראת, חשבתי על סיפור שקורה כמה סנטימטרים מעל המציאות. לא ממש דמיוני, אבל מרחף ונוגע נגיעות קלושות בקרקע. אולי בשל ספר הפיזיקה שקראתי לאחרונה, המלים של הנייר נחוו אצלי יותר כאנרגיה מאשר כמהלך ארועים (אם התיאורים נותרים מעורפלים, אולי הצלחתי להעביר מעט מן הערפול שבסיפור). מכל מקום, מאוחר יותר, בימיו הראשונים של אלישע בארץ, כשהוא מתגורר בטבריה, עוז כותב כך: כמה וכמה פעמים אירע לו לעמוד בחדרו ולהשען בשני מרפקיו על אדן החלון, והנה מוצק: עץ ואבן. כאילו התיגעה לאחר כל השנים הללו זרימת האנרגיה הלוחשת ודבר-מה בעולם החיצון נקרש והולך. גושיות מסיבית פשתה בכל. אפילו גופו-שלו כמו הגליד מבפנים. אולי לאנרגיה שחוויתי היו, אם כך, סימוכין, ועוז עשה עבודה טובה בהמחשתה.

המאפיין הבולט הנוסף הוא הגודש הסיפורי. מכיוון שהסיפור נגוע ברובו בהזיה, אין לי ספק שבמקומות מסוימים לא קלטתי את כוונת הסופר. מדובר בספר שאין בו מוקד אחד, למרות שהוא עוקב כרונולוגית אחרי סטפה ואלישע. הוא נוגע בין השאר בחווית הקיבוץ, בקומוניזם, בזוגיות, בתפיסות חברתיות בישראל של שנות החמישים והששים, במצב הבטחוני, בציונות, בפילוסופיה של היידגר. הגודש הזה אינו מיטיב אתו, אלא מוסיף לחוסר הבהירות שהוא מן הסתם מכוון.

המאפיין הבולט האחרון הוא עומס הסמלים והרמזים. רמז פשוט הוא שילוב ציטוטים מתוך שירי "אנו באנו ארצה", כשאלישע מתכונן לעליה לארץ, וגם בימיו בטבריה, כמו לייצג את דעתו של הסופר על הפער שבין החלום למציאות. הסמל הבולט ביותר הוא הדב, שמופיע כמעט בכל פרק. נראה לי שגם שמו של הגבר נבחר בשל סיפור הדובים שהזעיק הנביא אלישע כדי שיטרפו את הילדים שקראו אחריו "עלה, קירח". כמו באשר לשפע הנושאים, גם שפע הסמלים הוא בעוכרי הספר, והדב המגיח ללא הרף הוא דוגמא להגזמה יצירתית. אם הסגנון גרם לי לחשוב שיש לתפוס את הספר באמצעות הרגש, הסמלים והרמזים מובילים לצורך בהבנה לוגית.

מפעם לפעם עוז חורג מן הערפל, ומשמיע עמדות מפורשות. כשאלישע מפרסם נוסחה מתמטית המפצחת את האינסוף, וכתבים ושאר סקרנים משחרים לפתחו, הוא מאבחן: לרגע מתגלה כי גופם מתעוות מתחת למלבושים בהשתוקקות נוראה אל סוד הכח, אל וריאציות חדשות לא-שוערו של עינוגי הכח, להצמית, להדביר, לאכוף, שטופים תאוה מרה תאוה נוקבת עד מוות לכבוש עוצמה. ההשתוקקות הזאת, גילה האיש לדעת, שורפת-חיים יותר מתאות הבשר, פולחת יותר מתאות הכבוד, יותר מן הצמאון, ממארת, מאכלת גוף ונפש. אמירות חדות וברורות כאלה אינן מרובות בספר. אני מניחה שרבות יותר מסתתרות מתחת לסימבוליות ולערפל.

למען האמת, רוב הזמן היתה לי הרגשה ש"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא יותר תרגיל מעניין בכתיבה ופחות יצירה מגובשת. אני מעריכה את המאמץ, אבל בעיני הוא אינו נמנה עם השורה הראשונה של ספרי עוז, ואחרי "מיכאל שלי" ו"קופסה שחורה", שקראתי לאחרונה, הוא מהווה אכזבה.

עם עובד

1973

מודעות פרסומת

קופסה שחורה / עמוס עוז

979547

"קופסה שחורה" הוא רומן מכתבים, המשוגרים ברובם על ידי ארבעה כותבים. אלק, סופר והוגה ישראלי היושב בארצות-הברית, מקבל מכתב מאילנה, גרושתו, ממנה התנתק לחלוטין שבע שנים קודם לכן. אילנה, הנשואה כעת למישל, מבקשת את עזרתו של אלק בהתמודדות עם בועז, בנם בן העשרה, אלים ומרדן, שהסתבך בשל מזגו החם. מאוחר יותר תתוודה אילנה שבעיותיו של בועז היו רק עילה לחידוש הקשר, ושנפשה עדיין יוצאת אל אלק. מכאן תיפתח התכתבות מסועפת בין ארבע הדמויות הללו, ולעלילה יצטרפו גם עורך דינו של אלק ואחותה של אילנה.

שמו של הספר ניתן לו על שום חיטוטם של אילנה ושל אלק בקופסה השחורה של נישואיהם, אבל הקופסה תנצור את סודותיה. הקשר בין השניים נוצר בעת השרות הצבאי, ביוזמתה של אילנה. אלק, בעל המאה בספר, השולט לכאורה בגורלותיהם של האחרים באמצעות כספו, הוא בעצם טיפוס נשלט, שעבר מרִשתו של אביו הדומיננטי אל מערבולת נישואי השנאה-אהבה בשליטתה של אילנה הבלתי יציבה. למרות שמצא עוז בנפשו להתנתק ממנה, ובתוך כך גם לנטוש את בנו, הוא עדיין שבוי בקסם הקשר המוזר. אבל אין צורך לרחם עליו: באצילות נפש מעושה הוא מפזר ארס, מוסווה קלות תחת מעטה נימוסים וכנות מזויפת. נישואיהם של אילנה ומישל שונים ודומים. אין בהם האלימות של הנישואים הקודמים, אבל המעטה הדקיק של נישואים שפויים מאיים לקרוס תחת חוסר המנוחה של אילנה, שנטשה בעבר את בנה ותנטוש בעתיד את בתה, ותחת רגשי הנחיתות של מישל. מישל, שרוב הזמן מפגין סלחנות, הנובעת לכאורה מאמונה דתית, הוא בעצם פנאט לאומני, נושא רגשי קיפוח עדתיים. הוא בז לאלק, אך נוטל את כספו ללא היסוס. כשהיחסים בין השלושה יגיעו לכדי משבר, יהפוך המאבק בינו לבין אלק למלחמת שמאל-ימין, אשכנזים-ספרדים. בועז, שילדותו התרחשה בצל הקשר האלים בין הוריו ובצל נטישתו בקיבוץ אצל אחותה של אמו, גדל, ולא במפתיע, להיות נער בעייתי, בז להשכלה, אובד דרך. בין אלה בוחש זקהיים, עורך הדין של אלק, לכאורה נאמן עד כלות, אבל מוּנָע אף הוא במידה רבה מתאוות תככים ומרצונו להבטיח את חלקו של נכדו בירושה של אלק. הקול המתון והכן היחיד הוא של רחל, אחותה של אילנה, אך נוכחותה מינימלית, וכך גם השפעתה.

עמוס עוז מפליא לתת קול יחודי לכל אחת מהדמויות. יתרה מזו, הוא כותב בשמן מכתבים מתעתעים, שרב בהם השקר על האמת, שכן כל אחת מצלעות המשולש הביזארי שברא בספר מרמה ללא הרף, בעיקר את עצמה. מישל מתעטף בפסוקים כדי לשכנע את האחרים ואת עצמו שכוונותיו ומעשיו טהורים, ומן הסתם אף אינו מודע לסתירה שבין דבריו לפעולותיו. אילנה היא שבשבת, נעה בין שנאה לאהבה, מתרפקת על שלוות נישואיה החדשים ומתחבטת ברשת נישואיה הקודמים, מאמינה בכל רגע נתון במה שהיא אומרת, גם אם רגע אחר כך תאמר את היפוכו. אלק מתעטף בפזרנותו ובהיותו "מלח הארץ", לוחם ואיש-רוח, כדי להסתיר את חוסר בטחונו. האפיון של כל אחת מהדמויות אך ורק באמצעות מילותיה מרשים.

הכתיבה, אם כך, נהדרת. הדמויות הן מקור לא אכזב לניתוחים פסיכולוגים. הסיפור עצמו, לעומת זאת, חלש. למרות הרב-מימדיות של הדמויות, בבסיסו של דבר הן סטראוטיפיות, כנראה במכוון, ומאפיין זה שלהן משתלט על מאפייניהן האחרים ומפחית מאמינותן. אם ביקש עוז לחדור אל הקופסה השחורה של היחסים בין בני זוג, משימתו לא עלתה בידו. מניעיהן של הדמויות נותרו לא ברורים, אלא אם כן מסכימים לקבל את אי יציבותה של אילנה כמנוע הסיפור, ואז הכל אפשרי ופתוח. סביר יותר להניח שעוז ביקש לתאר את החברה הישראלית בשנות השבעים והשמונים, אבל כאן הסטראוטיפיות בעוכריו, כמו גם התחושה שהוא מעדיף דמות אחת על פני רעותה.

בשל הפער בין המה לאיך, אנקוט בשיטתם של אילנה, אלק ומישל, ואשגר מסר כפול של המלצה ואי-המלצה גם יחד.

עם עובד

1986

נטל ההוכחה / אילת שמיר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a0d798d79c_d794d794d795d79bd797d7942

לבו של "נטל ההוכחה" הוא התיק המשפטי בו מטפל רומנו, עורך-דין חיפאי ותיק. מרשו הוא איסמעיל, נגר ערבי-ישראלי תושב טמרה, שעל פי טענת התביעה היכה באמצעות מברגה את אביה של לקוחה שבביתה עבד. כתוצאה מן המכה אושפז המוכה כשהוא שרוי בתרדמת. לארוע היה עד אחד בלבד, בילאל, בנו של איסמעיל, הסובל מפיגור, ולא ניתן להציל מפיו עדות כלשהי. לקראת סיומו של הספר יתברר לרומנו, החש מעורבות אישית משום שאיסמעיל בנה את מרבית הרהיטים בביתו, כי את המניע לאלימות יש לחפש שלושים שנים קודם לכן, כאשר הנגר עבר חקירה בעינויים כעציר בטחוני. הקורא מודע לכך כמעט מתחילתו של הספר, בשל שיבוצם בטקסט של דברים שכתב איסמעיל לאחר ששוחרר, חבול גופנית ונפשית, ובשל רמז ששתלה הסופרת במשפט אקראי לכאורה.

העלילה, כך נראה לי, היתה יוצאת נשכרת לו תומצתה למסגרת של סיפור קצר. כפי שהוא, הספר נודד למספר מחוזות שאינם קשורים זה לזה, חלקם אף אינם משכנעים. כך אנו מקבלים תיאורים חוזרים על עצמם, ולא כל-כך מעניינים, בעיקר בהקשר של הספר, של יחסיו של רומנו עם הנשים בחייו – גרושתו, אחותו, מזכירתו, אשה נשואה איתה הוא נפגש פעם בשבועיים, ואחרות – של ותרנותו, של הצורך שלו לרַצות. יותר מדי תשומת לב ניתנת לדמויות צדדיות, כמו השותף הבכיר במשרד. כל רגע בספר מתואר לפרטיו, כמו תיאור ה"מלחמה" על הכביש בעת עמידה בפקק, למרות שהתיאורים המפורטים מעכבים את הסיפור המרכזי. יש בספר, בעיני, נסיון להכיל יותר מן הנחוץ מבחינת הענין הספרותי.

ושלא תהיה טעות, אילת שמיר כותבת בכשרון תיאורי גדול. ההתבוננות שלה בסביבה מדויקת ומלאת חיים. בקריאת אותו תיאור של הפקק אפשר ממש לחוש את העצבנות, להריח את ריחות הדלק. בעיקר היא מרבה לתאר את רחובות חיפה, את ריחותיה, את קולותיה, עד כי לפעמים נדמה כי יותר משהיא מציעה סיפור, היא מציעה סיור חוויתי בחיפה. אבל, כמובן, העיר אינה העיקר.

הערה שנוגעת פחות באיכויות ספרותיות: "נטל ההוכחה" הוא ספר עם מסר. לגיטימי, בין אם המסר מקובל או לא. ההעדפה האישית שלי היא למסר שצף מתוך העלילה, לא לכזה שנתמך באמירות מפורשות של הסופר, וכאן יש גם מאלה. מכל מקום, התוצאה הספרותית של להיטות המסר היא אי אמינות באופן בו נחשף המניע.

הייתי שמחה להמליץ על הספר כחוויה תיאורית מהנה, אבל כשהנושא הוא כאב וניכור, וכשהסיפור מדכדך ומעיק, המלצה כזו נראית קצת בלתי הולמת, כמו השתלבות בדמיונותיו של רומנו על הפיכת מנהרות הכרמל לכלא שבו "אלפי עצירים בטחוניים יוכלו לרוץ אחוזי אמוק מקצה לקצה, לעשות כושר, לשיר בילאדי-בילאדי בקולי-קולות, לחנוק ביאוש זה את זה ולדפוק את הראש בדופנות הבטון הקעורים, ועל ההר, מאות מטרים מעליהם, ימשיכו החיפאים לעשות קניות, לרכל, לשתות קפה, להתפעל מהנוף, לשפץ דירות, העיקר שהחיים מתנהלים כרגיל". אסתפק אם כך בדברים שכתבתי עד כה.

עם עובד

2018

הדברים שאיבדנו באש / מריאנה אנריקס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d793d791d7a8d799d79d_d7a9d790d799d791d793d7a0d795_d791d790d7a92

"הדברים שאיבדנו באש" הוא קובץ סיפורים, שנים-עשר במספר, מסויטים כולם. סיפוריה של מריאנה אנריקס מתרחשים בשכונות פשע ארגנטינאיות, גיבוריה סובלים מאובססיות שסופן להתנקם בהם, ומאמינים באמונות טפלות שהופכות למציאות חייהם. הסופרת אינה חוסכת בפרטים הופכי קרביים ובתסריטי אימה, אך עילת העלילה היא מציאות החיים הקשה שעליה היא מבקשת לספר.

כל אחד מהסיפורים מטפל בנושא נפרד. בין הנושאים נמצא את חסרי הבית ב"הילד המלוכלך", ילדה דחויה שפוגעת בעצמה ב"סוף שנה", התמודדות עם תקופת ההתבגרות הקשה באמצעות סמים ב"השנים המורעלות", הסתרת הנטיה המינית ב"הפונדק", משבר בחיי נישואים עם לידת הילד הראשון ב"פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד", ועוד. על כריכת הספר מוזכר סטיבן קינג כאחד ממקורות ההשראה של הסופרת, ואחד הסיפורים – "הבית של אדלה" – ניחן במובהק במוטיבים האל-טבעיים והמצמררים שקינג עושה בהם שימוש תכוף. הסופרת מצליחה לגרום לקורא לחוש אמפתיה כלפי הדמויות בסיפורים, ובו זמנית היא עומסת פרטים מזוויעים מעוררי בחילה שמעוררים חשק להשליך את הספר הצידה.

קשה להחליט אם להמליץ על הספר. יש בו לפחות שני סיפורים שהייתי שמחה להיות מוזהרת מפניהם, פן יככבו בביעותַי. מצד שני, הכתיבה של מריאנה אנריקס מהפנטת, והחומר ממנו נוצרים סיוטים הוא רק כלי בידיה לשירות נושאיה. אסתפק, אם כך, בסקירה ללא שורה תחתונה.

Las Cosas que Perdimos en le Fuego – Mariana Enríquez

עם עובד

2018 (2015)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

החברה של גברת מגרה / ז'ורז' סימנון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d797d791d7a8d794_d7a9d79c_d792d791d7a8d7aa_d79ed792d7a8d7942

אשתו של הפקד מגרה עשתה לעצמה מנהג להגיע אל מרפאת השיניים רבע שעה לפני המועד שנקבע לה, כדי לשבת על הספסל מול המרפאה בחברת אשה צעירה ובנה הפעוט. האשה אינה מוכרת לה, אפילו את שמה אינה יודעת, אך פגישותיהן הקצרות נעימות לה. יום אחד מבקשת ממנה הצעירה להשגיח על בנה לרגע, ונעלמת. גברת מגרה מחמיצה את התור אצל הרופא, אבל נשארת על משמרתה, חוששת לעזוב פן תשוב האם ותתמלא דאגה. אחרי למעלה משעתים חוזרת האשה במונית, קוראת לילד אליה, ובלי מילת הסבר נוסעת מן המקום.

פקד מגרה עסוק באותה שעה בחקירה סבוכה של רצח ללא גופה. מכתב בעילום שם הודיע שבתנורו של כורך ספרים סולידי נשרפה גופת אדם, אך כל שמוצאים השוטרים הן שתי שיניים.

מה תעלינה החקירות בשני המקרים? למה נכרכו יחדיו? כדי להמנע מקַלְקְלָנִים (החלופה העברית הנאה לספוילרים) לא אפרט.

ז'ורז' סימנון כתב שבעים ושניים ספרים בכיכובו של מגרה, והשלושה שקראתי (הקודמים היו "ססיל מתה" ו"ראשו של אדם") גורמים לי לחוש כאילו יצאו מפס יצור. הכתיבה נעימה, בין השאר בזכות תרגומה מלא החן של רמה איילון, מגרה מתחבב בקלות, הספר שופע חוש הומור מעודן, אבל העלילה בינונית, סימנון לא מתאמץ לשתף את הקוראים בנסיונות לפצח את התעלומה, והפתרון שהוא מציע אינו משכנע בהיותו היחיד ההגיוני. הספר קריא, מסתיים בטרם יחל להעיק, מהנה לעתים, אבל מתפוגג לאחר סיומו.

לעומת ספרי מגרה, הרומנים של סימנון, ביניהם "מדרגות הברזל" ו"השען מאוורטון", אף הם בהוצאת עם עובד, מומלצים.

L’amie de Madame Maigret – Georges Simenon

עם עובד

2018 (1950)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

בית הקפה של נורה אפרון / ורד שנבל

980828

שלושה ישראלים מצולקים נפגשים בניו-יורק. ניסן, בעל בית הקפה שצולמו בו קטעים מסרטה של נורה אפרון, "יש לך הודעה", עזב את הארץ שלושים שנה קודם לכן, מתנתק לחלוטין מאם מפלצתית ששנאה אותו. ניסן הוא הומו בעל כישורי חִברות ירודים, כמֵה לידידות ולקִרבה אנושית. ליב מתגוררת בניו-יורק כבר ארבע שנים, עובדת בבית הקפה, וחולמת על עתיד כקולנוענית. ליב, על סף גיל ארבעים, עדיין שבורת לב בשל מותו של אהובה ומיוסרת בשל בגידתה בגבר לו עמדה להנשא. היא התייתמה פעמיים, מאמה שלה בהיותה בת שלוש, ומאמה החורגת אליה נקשרה, ובהגיעה לניו-יורק התנתקה מאביה. איילנד, יתום משני הוריו שנפטרו בהפרש של שבוע זה מזה, הגיע למנהטן זה עתה, שבור לב לאחר שננטש דקה לפני חתונתו, נטישה שגרמה לו לבזות את עצמו קבל עם ויו-טיוב.

נושאי הספר, כמשתמע מן התאור שלמעלה, הם אהבה, בגידה, נטישה, יתמות ומוות. הנושא הנוסף, והמרכזי שבהם, הוא הקשר בין שלושת האנשים הבודדים הללו, והאופן בו שינויים קטנים, או תזוזות קטנות, כפי שהסופרת מתארת אותם, בחיי אחד מהם משפיעים הדדית על חיי האחרים. הבדידות, שאליה התרגלו, ואולי אף בחרו לאמץ בשלב מסוים, תוחלף בקשר שייבנה בהדרגה, שני צעדים קדימה צעד אחורה. מכיוון שהסיפור מסופר שנים אחרי ההתרחשויות, הסופרת מאפשרת הצצה אל העתיד, בו מתגשמות תקוותיהם, ובכך תשומת הלב מופנית אל ה"איך", ולא אל "מה יקרה".

ורד שנבל היא סופרת סבלנית, בעלת חוש לפרטים ויכולת ליצור דמויות מוחשיות ותמונות חיות. יש בספר כמה רעיונות יפים, כמו המפגש הטעון בין ליב, שבגדה בבן-זוגה, לאיילנד, שנבגד על ידי בת-זוגו, מפגש שגורם להם לחוות את הצד השני. רעיון יפה נוסף הוא השילוב בין סיפורם הפרטי של ליב ואיילנד לסרט שאת מאחורי הקלעים שלו ליב מצלמת לערוץ היו-טיוב שלה. הסופרת אינה מציינת את שמו, אולי משום שצילומיו עדיין בעיצומם בעת התרחשות הארועים, אך שמו העברי, "אופטימיות היא שם המשחק", משקף יפה את רוח הספר, שהתקווה גוברת בו על העצב.

למרות הכתיבה היפה, איני יכולה להמליץ על הספר. הוא שבלוני מדי, אינו מחדש דבר, לקראת סיום משובצות בו סצנות שמקומן בסיטקום ניו-יורקי, ורוב הזמן לא היה לי אכפת בכלל מה יקרה לגיבוריו ואיך. לטעמי, אין די בכשרון לברוא חיים על הנייר. ספר צריך להעניק ערך מוסף כלשהו, זוית ראיה בלתי שגרתית, תובנה חדשה, משהו שיישאר איתי אחרי הקריאה. "בית הקפה של נורה אפרון" אינו כזה.

האיור הנאה מאוד על הכריכה, "סופה מושלמת", נוצר על ידי תומר חנוכה.

כנרת זמורה ביתן

2016

השנה הארוכה ביותר / דניאל גרנייה

990496

תומא לאנגלואה נולד ב-29 בפברואר 1980, ולכן מתוך כל ארבעה ימי הולדת בילדותו נחגג רק אחד. כדי לנחם את הילד הדומע על העדר חגיגה שנתית, נתן לו אלבר, אביו הקנדי, איגרת שנשלחה אליו על ידי מזכירו של מסדר "ילידי עשרים ותשע", ובה נכתב בין השאר, "הנך מצטרף בזה לאחווה נעלה, שהשייכות אליה מוגבלת לאלה שנפל בחלקם לחגוג את יום הולדתם אחת לארבע שנים". זמן קצר אחר-כך יצא האב מחייהם של תומא ושל לורה, אמו האמריקאית, וזו, שמצאה עצמה חופשיה לגדל את בנה בדרכה, פתרה את בעיית התאריך בקלילות: "יום הולדת, שמח, ילד מתוק שלי. נגמרו השטויות. מעכשו ואילך יום ההולדת שלך חל ב-28 בפברואר". בגיל העשרה יתייתם תומא מאמו, ויעבור לחזקת הוריה הגזעניים. בהגיעו לגיל שמונה-עשרה יתערערו חייו בשל מעשה משובה, והוא ייצא לקנדה בעקבות אביו.

בנקודה זו הספר עוזב את תומא, ועובר לספר על איימֶה בולדוק, אסופי שנולד בקוויבק ב-29 בפברואר 1760.   הסופר הקנדי דניאל גרנייה בחר לתאר את ההיסטוריה האמריקאית, ובצדה מקצת מן היחסים בין האמריקאים לקנדים, באמצעות קורות חייו של איימה, שלו העניק חיים ארוכים במיוחד, כשהתבגרותו הפיזית מתרחשת בקצב נמוך פי ארבע מן הרגיל. בין השאר הוא מתלווה אל האינדיאנים המגורשים ממזרח אמריקה למערבה ב"נתיב הדמעות", נלחם במלחמת האזרחים האמריקאית, נפגש עם חלוצי הקולנוע, ומבריח אלכוהול בתקופת היובש. את קנדה עזב לאחר שאחיה של אשה, אותה הכניס להריון, איים להורגו. הקורא מקבל במהלך הספר רמזים למכביר על היותו של תומא צאצאו של איימה (הטקסט שעל הכריכה אינו משאיר מקום לספק בעניין זה), ועל האובססיה שפיתח אלבר בחקירותיו אודות איימה. הקצוות בחייהם של שלושת הגברים ייקשרו באופן כזה או אחר בשנים מאוחרות יותר, ותומא יחווה אף הוא חיים ארוכים, לא בזכות התיאוריה, בה מאמין אלבר, בדבר השפעה מיסטית של הירח והכוכבים על תהליך ההתעברות של ילידי אותו יום מיוחד, אלא בזכות הטֶלומֶרים, אותם מעין "נספחים" לכרומוזומים, שמנגנון התקצרותם כרוך, כך נראה, במשך חייו של התא ובמותו.

מעלתו העיקרית של הספר היא סגנון הכתיבה המצוין, המגובה בתרגום עשוי כהלכה. כמעט את כל אחד מפרקי הספר בנפרד קראתי בענין ובהנאה. חלקם יכולים להקרא כסיפורים עצמאיים, למרות התיחסותם אל פרטים המסופרים בפרקים אחרים. דניאל גרנייה אמנם אינו מחדש כאן חידושים היסטוריים, אבל הוא מעמיד תמונות משכנעות של היומיום בתקופות סוערות. חולשתו העיקרית של הספר היא בחיבור בין הפרקים השונים, ובחוסר מיקוד נושאי. כתוצאה מכך, הדמויות אינן עמוקות מספיק, וה"עטיפה" העלילתית, האמורה לקשור יחדיו את הפרקים הנפרדים, מחוררת מדי. מעלותיו שקולות לחסרונותיו, ולפיכך אסתפק בסקירה ללא חוות דעת חד-משמעית.

L’année la plus Longue – Daniel Grenier

ספרית פועלים

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: רחל ליברמן

תודה רבה על החיים / סיביל ברג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad795d793d794_d7a8d791d794_d7a2d79c_d794d797d799d799d79d2

ילד נולד ב-1966 בגרמניה המזרחית. אביו בלתי ידוע, אמו אלכוהוליסטית שלא זכתה למודל אימהי משל עצמה, והילד הבלתי רצוי הוא עבורה יותר חפץ מאדם. תורמת לכך גם הזהות המינית הבלתי ברורה של הילוד, שיצא לאויר העולם ללא סימני מין חד-משמעיים. "אז ככה זה", לחשה, "אתה מין יצור, כלבלב, אני אקרא לך טוטו". בתוך זמן קצר תחליט האם להפרד מהילד, תמסור אותו לבית יתומים, תמשיך להדרדר ותמות. טוטו נותר לבדו בעולם, נתון בכלא הקטן של בית היתומים, המצוי בכלא הגדול של גרמניה המזרחית הקומוניסטית.

טוטו הוא נשמה טהורה, נטול מודעות עצמית, צופה בעולם מן הצד, מאמין שכל האחרים חשובים יותר ממנו. בחירתה של הסופרת ליטול ממנו זהות מינית חד-מימדית מאפשרת נייטרליות באופן בו הוא מתבונן בסביבתו, ומעצימה את הטוהר שהסופרת מייחסת לו כניגוד לעולם המכוער בו הוא חי. בבגרותו יצטייר בעיני האדם היחיד המכיר אותו מקרוב כך: האדם הגדול הרופס הזה, שנסחף בעולם בימי חייו כמו פסולת צפה ושאין בו אף מחשבה רעה. שאף פעם לא מרגיש שמחה לאיד, לא שונא, שלא רוצה אף פעם דבר. שנראה כאילו הוא יושב כל הזמן על הארץ ומשחק עם חיות לא נראות. אי אפשר לעמוד בזה, בנוכחות של אדם שכזה. שכבר בבוקר מחייך ומניח עליך יד עגלגלה.

סיביל ברג מעבירה את טוטו מגרמניה המזרחית למערבית, חווה אתו את גרמניה של אחרי נפילת החומה, ומלווה אותו עד 2030 באירופה המתפוררת. הפרקים הראשונים בספר מתארים את החיים תחת המשטר הקומוניסטי, חיים של מחסור ושל אומללות, של יד איש באחיו, של ניצול ושל שחיתות. טוטו חי בבית היתומים חיים ספרטניים מטעמים אידאולוגים לכאורה, דחוי בשל חריגותו, מועבר מיד ליד בעבור רווח אישי. כשהוא מוצא עצמו בגרמניה המערבית, מתברר, כך על פי הסופרת, שהקפיטליזם מושחת ורקוב לא פחות מן הקומוניזם, ומגוון האפשרויות אינו מייצר אושר. האיחוד בין שני חלקי גרמניה ב-1990 אינו מביא שגשוג או שמחה, והמדינה – וכמוה אירופה כולה, ובהרחבה המערב כולו – נבלעת על ידי מהגרים מצד אחד ועל ידי כניעה תרבותית מרצון מצד שני. חזונה של הסופרת הוא חברה קונפורמית, דלה בנכסי חומר ובנכסי רוח: צמחה אנושות נוחה להפליא לשליטה שמתפקדת בפיקוח וברישום ומעל לכל בפיקוח עצמי […]. הכל נעשה כה חסר חיכוך, העולם היה על ריטלין ועל תרופות פסיכיאטריות, האנשים היו ממוקדים לתפארת, מנגנונים מכווננים היטב […] כמעט כל אחד צנזר את מחשבותיו, אמד את מידת התקינות הפוליטית וההומניטריות שבהן, והרגיש אומלל אם תפס את עצמו חושב בקלישאות ובדעות קדומות.

אודה שעבר זמן עד שהבנתי את הספר. תחילה תהיתי על המניעים לכתוב ב-2012 כתב אישום כל-כך זועם ועוין על משטר שעבר מן העולם. אחר-כך נרתעתי מן ההשחרה הגורפת של כל מקום ושל כל זמן, מן ההתיחסות ההומוגנית אל האנושות, מן הביקורתיות הדווקאית שנראה שעיוורה את עיניה של הסופרת. רק בפרקים המסיימים הדברים התחילו להתבהר. הספר מתכוונן כולו – או כך לפחות נראה לי – אל חזון סופה של תרבות המערב, ומצביע על האופן בו חולשות המערב יוצרות לאורך שנים כדור שלג מתגלגל שסופו להכחידו. ניתן להתווכח עם החזון, להסכים או להתנגד או גם וגם, אבל קשה לעשות זאת כשהספר נוטף שנאה וזלזול בכל היבט של החיים. אפילו ברגעי חסד מעטים, הסופרת מעדיפה את הפרשנות העוינת. הנה דוגמא שולית אך מייצגת: כשאשה פונה אל טוטו בחיוך אוהד, ושואלת אם תוכל לעזור לו, סיביל ברג טוענת כי בפרצופה של האשה נראתה הסיבה האמיתית לאמפתיה האנושית, זו היתה אורגזמה קטנה שמוענקת לעוזר, רגע קצר של עליונות חד-משמעית, תחושת אלוהות שאדם זוכה לה בתמורה לעזרה חסרת האנוכיות שהוא מספק. הקול המספר את הספר שונא גברים, מפגין זלזול תהומי בנשים, סבור שבני האדם מטומטמים – הטמטום ישן בתוך מוחם של בני האדם ובהזדמנות המתאימה פורץ החוצה, כמו פטריות מתוך ראשי נמלים מתות – ובעיקר אינו מוצא שום טעם בקיום האנושי. כאן, אגב, הסופרת נתפסת בסתירה, כשמצד אחד היא אומרת בהקשר של הזהות המינית, "בשביל מה צריך בהירות בקיום שאחר שמונים שנה יסתיים בעמימות מוחלטת", ומצד שני חזונה האפוקליפטי המזוויע הוא של חברה רובוטית באופייה, חברה שמתקיימת ללא מחשבה עצמאית, וחייה נטולי משמעות.

פרובוקציה היא כלי ביטוי לגיטימי, אבל כשפרובוקציה הופכת להיות העיקר, והעובדות מסתחררות סביבה ללא שליטה, בעיני היא מאבדת טעם, ויותר מזה מאבדת ענין ומונעת הזדמנות לדיון. כשכל דבר, ממש כל דבר, הוא נושא לביקורת קטלנית ועוינת, סטטיסטית יש סיכוי שכמה מן הביקורות קולעות בול. לכן, למרות שפה ושם הרגשתי ממש כמו הסופרת, קשה לי לקחת את הספר ברצינות. אי אפשר לנטרל את הסיפור שמסביב לטוטו, ולהתרכז בסיפורו של ילד אומלל שגדל להיות אדם אבוד, כי טוטו הוא יותר מישות בפני עצמה. הוא נקודת היחוס הטהורה שאליה מושווה עולם אכזר. הטלטלות האיומות שהוא עובר נחוות משום שהסופרת יצרה אותו כחריג בעולם שאותו היא מבקשת לתאר. ולכן, למרות כתיבה מעולה באמת, הספר הוא בעיני החמצה.

Vielen Dank für das Leben – Sibylle Berg

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מגרמנית: ארז וולק

ליידי מקבת ממחוז מצנסק / ניקולאי לסקוב

ליידי מקבת ממחוז מצנסק

"ליידי מקבת ממחוז מצנסק" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים פרי עטו של הסופר הרוסי ניקולאי לסקוב בן המאה התשע-עשרה. כל הסיפורים ממוקמים במחוז אוריול שבמזרח רוסיה, מקום לידתו של הסופר. לסקוב לא זכה לפרסום רב בחייו, אך סופרי רוסיה במאה העשרים הרבו להזכירו כמי שהשפיע על כתיבתם.

על כריכת הספר נכתב כי "לסקוב הוא ציירה הריאליסטי של רוסיה הישנה", וברשת מצאתי שנאמר עליו על ידי חוקר ספרות שהוא " הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת". בהסתמך על אמירות אלה, נראה כי העם הרוסי בתקופה המתוארת בסיפורים היה שטוף דעות קדומות, ובהליכותיו שלטו אכזריות ואדישות כלפי סבל הזולת. הסיפור, ששמו כשם הספר, מספר על אשה שרצחה את חמה ואת בעלה כדי להתמסר באין מפריע לגבר נטול לב, שלא החמיץ שום הזדמנות להשפיל אותה. "אמן התסרוקת" ניסה להציל שחקנית תיאטרון מתשוקתו של רוזן רב-כוח, ונענש בחומרה. "הדחליל" – הטוב בסיפורי הקובץ, לדעתי – מציג קשת רחבה של אמונות תפלות וחשדנות ברוטלית כלפי השונה. "שוד" – סיפור די סתמי בעיני – מציג בן צייתן לאמו שנסחף לאלימות. "החיה" הוא סיפור קורע לב על הקשר האמיץ בן אדם לדוב שבו הוא מטפל, קשר שמגיע לקצו האכזרי בשל שרירות לבו של הפריץ, ובשל נטית ליבן של הבריות אחר הציד. "מנזר הקאדטים" הוא לכאורה סיפורן של דמויות חומלות ובעלות לב, שמופקדות על נערים צעירים בפנימיה, אך חמלתן נדרשת משום שהנערים נתונים למרותם של אנשי שררה קשי-לב.

ניקולאי לסקוב ניחן בעין בוחנת ובלב רגיש, אך סיפוריו אינם קלים לקריאה בשל תכניהם. קושי נוסף מציב התרגום הבלתי-אפשרי של צבי ארד. למרות חיבתי ללשון ארכאית אני מתקשה להמליץ על הספר בשל התרגום המעיק שלא לצורך (צבי ארד תרגם יפה ספרים רבים אחרים). מכיוון שלפני כשנתים ראו אור כמה מסיפוריו של לסקוב, שחלקם מופיעים בספר שקראתי, בתרגומה של דינה מרקון, אני סבורה שעדיף להכיר את הסופר באמצעות תרגומה העכשווי יותר.

Леди Макбет Мценского уезда – Никола́й Семёнович Леско́в

עם עובד

1967 (1865)

תרגום מרוסית: צבי ארד

דג חמקמק / הוקן נסר

slipperyfish_master

מפקח המשטרה ואן וטרן חוקר את מקרה הרצח של אווה רינגמר, שנמצאה מתה בחדר האמבטיה בביתה. החשוד המיידי הוא בעלה מזה שלושה חודשים, יאנק מיטר. יאנק בטוח שלא רצח את אשתו, אבל שעת הרצח נמחקה לחלוטין מזכרונו בשל שתיה עד אובדן חושים. למותר לציין שאליבי של "איני זוכר" אינו משחק לטובתו, ואשמתו נראית ברורה ובלתי ניתנת לערעור. ואן וטרן, שניחן בחוש המאפשר לו לזהות אשמה וחפות בתשעה-עשר מקרים מתוך עשרים, מאמין שיש להוסיף ולחקור בענין.

בביקורת מ"הסאנדיי טיימס", המצוטטת על הכריכה, נכתב כי הספר היה יכול לשמש כתסריט לסרט של היצ'קוק. רוב הזמן אכן הרגשתי כך. האוירה ה"היצ'קוקית" מצויה במיקומה של העלילה באזור בלתי ברור (תערובת של מספר מדינות אירופאיות), במזג האויר הבלתי יציב, באדי האלכוהול, בחוש השישי של ואן וטרן, ובאיום שבדמותו  של הרוצח המגיח מדי פעם אל תוך העלילה בדרכו אל קורבן נוסף. אוירת האיוּם שבספר ליוותה אותי גם אחרי הקריאה. עד כאן מעלותיו. החקירה עצמה, מצד שני, בלתי משכנעת בעיני. קו המחשבה של ואן וטרן מסתמך במידה מופרזת על חושיו, ולמרות התנשאותו מעל שותפיו, שאינם מצליחים בניחושיהם כמוהו, לא השתכנעתי שיש הגיון בהתרה אליה הוא מגיע, או שיש בחקירה רמזים שדי בהם כדי להגיע להתרה זו.

הוקן נסר כתב את הספר ב-1993, לפני גל ספרי המתח השבדים, וזו הסיבה שבחרתי לקרוא אותו, למרות שספרי מתח לשמם אינם הסוגה המועדפת עלי. יכול להיות שחובבי הסוגה ייהנו ממנו יותר ממני.

Det Grovmaskiga Nätet – Håkan Nesser

הכורסא ומודן

2018 (1993)

תרגום משבדית: רות שפירא