ההזדמנות השלישית / אליס וואקר

d794d794d796d793d79ed7a0d795d7aa_d794d7a9d79cd799d7a9d799d7aa2

ההזדמנות השלישית שבשם הספר היא זו שחווה גריינג' קופלנד בזקנתו. עלילת הספר מתרחשת במשפחת שחורי עור בדרום ארצות-הברית בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. גריינג', נשוי ואב לבן, עובד בפרך בשדות הכותנה של משפחה לבנה. תקופת העבדות חלפה מזמן, אך המנטליות של יחסי אדון לבן – עבד שחור עדיין שוררת, גם כשמערך הכוחות הפך ליחסי מעביד-עובד. העבודה קשה, השכר נמוך, היחלצות מן העוני נראית בלתי אפשרית, והגברים פורקים את תסכולם על נשותיהם ועל ילדיהם. גריינג', שקץ בעול העבודה והמשפחה, נוטש את אשתו המוכה ואת בנו המתעב אותו, ועושה את דרכו אל הצפון.

גריינג' שב אל העלילה מספר שנים אחר-כך. בנו בראונפילד, שבגר, הוא כבר גבר נשוי ואב לשלוש בנות. אמנם נדר לא לחיות בעוני ובמצוקה כמו אביו, ואמנם נישא נישואי אהבה, אך שב אל המוכר ואל הידוע, אל שדות הכותנה, אל העוני, אל האלכוהול ואל האלימות. גריינג', בגלגול השני של חייו, אחרי שנואש מנסיון לבנות לעצמו חיים אחרים בצפון, מנסה להתקרב אל משפחתו של הבן. הוא מביא לכלתו, צעירה משכילה שנישואיה הפכו אותה לשק חבטות כנוע, ולנכדותיו, דברי מאכל ומתנות אחרות, ומנסה להיות אב לבנו.

נישואיו של בראונפילד מגיעים לקיצם כשהוא רוצח את אשתו. גריינג' מקבל הזדמנות לשנות שוב את חייו, כשהוא נוטל תחת חסותו את הצעירה מבין שלוש הבנות.

בראיון איתה אמרה הסופרת שהיה לה קשה לכתוב על אלימות בתוך החברה השחורה, בזמן שבני הקהילה, כולל היא עצמה, סבלו מאלימות פסיכולוגית ופיסית בשל העליונות הלבנה. יתכן שהקושי הזה מסביר את סגנונו של הספר, שלטעמי אינו מוצלח. הסופרת אינה מניחה לסיפור ולדמויות להציג את הרעיונות שהיא מבקשת להביע, אלא נוטלת על עצמה לפרש אותם ללא הרף. כתוצאה מכך, במקום סיפור מתקבלת "הצגת מקרה". עודף ההסברים יוצר לעתים את הרושם המטריד שיש כאן כוונה להצדיק את המעשים הבלתי נסבלים שמעוללים הגברים בסיפור, בעיקר בראונפילד, ואת אוזלת ידם המשוועת. דווקא מֶם, אשתו המעונה והכנועה של בראונפילד, מוכיחה שיש אלטרנטיבה, כשהיא מכריחה את בעלה לעזוב את השדות ולעבור לעיר, לגור בבית הראוי למגורי אדם, ולעבוד בעבודה נוחה יותר ומכניסה יותר. בראונפילד, לעומתה, נמשך, כקשור בכבלים, חזרה אל השעבוד, כאילו שנות העבדות הארוכות של אבותיו ושל אבות אבותיו צרובות בו.

גריינג', בגלגול חייו השלישי, מבין כיצד יכולים אנשים טובים להדרדר כמוהו וכמו בנו, ומאשים את הלבנים בחייהם הרעים, אבל מודע היטב להכרח לשמור על הנשמה ולקחת אחריות: "אלוהים אדירים, אני יודע כמה שזה מסוכן להאשים מישהו אחר בחרבון שלך. אני בעצמי נפלתי לתוך המלכודת הזאת. ואני גם מאמין שזאתי השיטה של הלבנים. ככה הם מקלקלים אותך והורסים אותך, אם לא היית כזה מקודם. ואם אתה חושב שהם אשמים בכל מה שקורה לך, אז אתה גם תחשוב שהם אלוהים! […] ואז אתה מתחיל לחשוב על כל הדברים הרעים והורס את כל מי שנמצא לידך. ובסוף בטח שאתה מאשים אותם […] אבל בפנים יש לנו גם ת'נשמות שלנו, נכון או לא? […] הלבנים באמת גרמו לי להסתלק מאשתי, אבל איפה היה הבנאדם שבתוכי, כשהסתלקתי לה בלי להגיד לאן, בלי להגיד לה שסלחתי ובלי להגיד לה שטעיתי".  

למרות אי הנחת מסגנונו של הספר, הוא ראוי לקריאה, ולו בשל השיחות בין גריינג' לרות נכדתו בפרקים האחרונים. בעוד רות הצעירה נלהבת מן התנועה לזכויות האזרח, ומאמינה באפשרות לשנות את הלבנים, גריינג' למוד הסערות אינו מאמין בסליחה. הרגש הקרוב ביותר שהוא יכול לחוש הוא אדישות. את הלבנים הוא סבור שלא ניתן לשנות, אבל הוא מחפש משהו שישנה גברים מסוגו של בנו, ושיצליח להפשיר את הקרח שהוא חש בתוך עצמו.

עצוב.

The Third Life of Grange Copeland – Alice Walker

כנרת

1989 (1970)

תרגום מאנגלית: שרונה עדיני

המידות הקטנות / נטליה גינצבורג

המידות הקטנות

"המידות הקטנות" הוא אוסף המכיל אחת-עשרה רשימות סיפוריות והגותיות שכתבה נטליה גינצבורג בין השנים 1944 ו-1960. אקדים ואומר כי איני נמנית עם מעריציה הנלהבים של הסופרת. כשרונה אינו מוטל בספק, אבל ספריה לא הותירו בי רושם ארוך טווח. בדומה לכך, מרבית הרשימות בקובץ אמנם היו בעיני מלאכת מחשבת של כתיבה, אך תוכנן רק "עבר לידי". אתייחס כאן לשלוש שנגעו ללבי במיוחד.

"חורף באברוצו" מתאר את חייהם של הסופרת ובני משפחתה בכפר בתקופת מלחמת העולם השניה. בן זוגה נרדף בגלל דיעותיו האנטי פשיסטיות, והמשפחה גלתה בעקבותיו מן העיר אל הכפר. היא מתארת באופן חי ומוחשי את הזרות, את הגעגועים לעיר, את ההסתגלות, ואת הציפיה המתמשכת לקץ הגלות. אבל הקץ, כשהגיע, הביא אתו אסון: ליאונה גינצבורג נכלא ועונה, ומת בכלא. במבט לאחור הקשיים שבכפר מקבלים פנים אחרות: אז עדיין האמנתי בעתיד פשוט ועליז, שופע תקוות שהתגשמו, חוויות ותכניות משותפות. אבל אלה היו הימים היפים בחיי, ורק עכשו, לאחר שחלפו לבלי שוב – רק עכשו אני יודעת את זה.

"בנו של אדם" הוא מסה קצרה וממוקדת על תפיסת החיים של דור שגדל בצל מלחמות. בין השאר היא כותבת כי "יש דברים שלא מחלימים מהם; השנים חולפות ואנו לא נחלים לעולם", "מי שידע רוע מוחלט לא ישכח זאת לעולם", ומתייחסת גם לאופן שבו הדור שלה מגדל את ילדיו. שלא כמו בדורות הקודמים, מהילדים כבר אי אפשר להסתיר את המציאות: "אנחנו לא יכולים לעשות זאת לילדים שהערנו כנשוכי נחש באמצע הלילה והלבשנו אותם כדי להסתתר או לברוח כי צופרי האזעקה פצעו את השמים". כל הורה שישב עם ילדיו בממ"ד יבין בדיוק על מה היא מדברת.

"המקצוע שלי" מתאר את דרכה הספרותית מילדות, משתף את הקורא בדרכי העבודה שלה, ומי שהכתיבה היא מקצועו ימצא כאן טיפים מעניינים. אני מצאתי בו לא רק תיאור של מלאכת הסופר, אלא אמירות רחבות יותר המתיחסות לכל מקצוע שהופך ליעוד: "מה שחשוב הוא השכנוע העמוק שמדובר במלאכה, במקצוע, בדבר שעושים כל החיים". וגם "כשאני ניגשת לכתוב, אני מרגישה בנוח באופן בלתי רגיל, ואני פועלת במרחב שנדמה לי כי אני מכירה אותו לפני ולפנים: אני משתמשת בכלים שמוכרים לי ואני מרגישה במוצקותם בידי. כשאני מנסה לעשות משהו אחר […] אני סובלת ושואלת את עצמי ללא הרף איך כל שאר בני האדם עושים את הדברים האלה".

אזכיר על קצה המזלג גם את "נעליים בלויות", שהן מעין סמל להפרדה בין המותרות לחיוני ביותר, ואת "המידות הקטנות" שקורא לחנך את הילדים למידות הגדולות, קריאה שהזדהיתי איתה, אבל פחות עם הדוגמאות שבמאמר.

בשורה התחתונה: חווית קריאה מעניינת.

La Piccole Virtú – Natalia Ginzburg

תשע נשמות

2019 (1962)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

בראי הזמן / אורה עשהאל

בראי הזמן

כותרת משנה: סיפור כתבים ומכתבים 1777 – 2019

אורה עשהאל, משוררת, סופרת וחוקרת, מספרת ב"בראי הזמן" אודות משפחתה, כשהיא מתרכזת בשתי דמויות מפתח – סבתא-רבתא נחמה פוחצ'בסקי, שנודעה בכינוי נפ"ש, אישיות מרשימה, מחלוצות ראשון לציון, איכרה, סופרת, פעילה חברתית ופמיניסטית, וסבא עשהאל פוחצ'בסקי, בנה של נחמה. אורה התייתמה מאמה בהיותה בת חודש בלבד. בשלוש השנים הראשונות לחייה גדלה בבית הורי אביה, אחריהן חיתה ארבע שנים כילדת חוץ בקיבוץ, ולאחר שנתים בבית אביה שנישא שנית, מצאה סוף-סוף בית אצל הורי אמה, סבה עשהאל וסבתה עידה. שם המשפחה, בו בחרה כשם עט כשהחלה לכתוב, הוא מחווה לסב המאמץ. "בראי הזמן" אינו הנסיון הראשון להקים יד לדורות הקודמים. בעבר ערכה והוציאה לאור את "במדרון" מאת נחמה פוחצ'בסקי ואת "גחלת" מאת עשהאל פוחצ'בסקי. כמו כן שכנעה את אביה לכתוב את קורותיו ואת קורות משפחתו, ופרסמה אף אותם.

הספר מורכב ברובו ממסמכים שכתבו בני המשפחה. כך, לדוגמא, מתאר עשהאל כיצד חמק מגיוס לצבא התורכי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אברהם שור, אביה של אורה, מתאר את חיי היהודים בצפת, מיכל פחצ'ובסקי משתפך במכתב געגועים לאשתו נחמה שנסעה לרוסיה עם בנם עשהאל, ועידה, אשתו של עשהאל, מספרת על עלית משפחתה לארץ מביאליסטוק. העדויות, בזמן אמת או במבט לאחור, מרתקות, מצטרפת למסכת חיים עשירה, ומספקות הצצה אל העבר.

את העדויות הללו עטפה הסופרת בסיפור מסגרת, שתחילה נראה אמין, אך התברר כמומצא. על פי סיפור זה שקעה אורה בתרדמת לאחר תאונת דרכים, ונכדה שגיא חיטט במגירותיה הפרטיות כדי למצוא קטעים שיוקראו באוזניה. בני המשפחה כולם התגייסו לנסות להעירה, על פי עצת רופאיה, הקלידו את כתבי היד שמצא שגיא, והתיצבו בזה אחר זה ליד מיטתה, בתקווה שהטקסטים שאספה בשקדנות ישיבו אותה להכרה. סיפור זה יכול היה לשמש יפה את לב הענין, לספק הפוגה והרחבה, לולא היה פטפטני מדי, חוזר על עצמו, וסוטה אל פרטים שאין בהם ענין לציבור. כשהתברר שלא היו דברים מעולם, הוא הפך בעיני לפשוט מיותר. תהיתי גם על הכללתם של קטעי יומן אישיים מאוחרים יותר, שלטעמי מקומם בספר המיועד למשפחה, ולא בכזה המיועד לפרסום לקהל הרחב.

למרות הסתיגותי מן המכלול, נהניתי מתיאורי החיים בארץ-ישראל, שמחתי להתוודע לדמותה של נחמה פוחצ'בסקי, ולבטח אקרא מיצירותיה. יפה עשתה אורה עשהאל שנתנה במה לאבות משפחתה.

חדרים

2019

העולם עוד יכיר את פני / אלפרד הייז

העולם עוד יכיר את פני

"העולם עוד יכיר את פני" מתרחש בחוגי הקולנוע ההוליוודי, וכפי ששמו מעיד עליו התשוקה לפרסום ולהכרה משחקת בו תפקיד מרכזי. כמו ב"מאוהב" (שהוא, לטעמי, הטוב מבין השניים), גם כאן בחר אלפרד הייז לא להעניק שמות לגיבוריו, כמו מבקש לא לצמצם את הסיפור לדמויות מובחנות, אלא להחיל אותו על כל אדם שייקלע לאותה חברה.

המספר, תושב ניו-יורק, הוא תסריטאי המגיע לחוף המערבי למשך ארבעה חודשים כדי לעבוד באולפנים. הוא נשוי כבר חמש-עשרה שנים, אב לילדה, שגרת הנישואין אינה נעימה לו, והאפשרות להיות לבדו הפכה לצורך חיוני, כפי שהוא מעיד על עצמו: "לבד: זו היתה התשוקה הפעילה היחידה שנותרה בי כעת, הדיבוק האמיתי היחיד". במסיבה משעממת הוא רואה מן המרפסת אשה צעירה נכנסת לאוקינוס, ומועדת אל תוך המים, ספק בטעות, ספק מתוך כוונה לטבוע. בלי להסס הוא קופץ למים ומחלץ אותה. כשהיא מתקשרת אחרי מספר ימים להודות לו, מתחיל להרקם ביניהם רומן.

הבחורה, שחקנית בשאיפה, מתגלה כפרנואידית, שמחלתה נובעת כולה מן התשוקה העזה להתגלות. אישיותה תלויה לגמרי בהערכתם של אחרים, והאומללות הנובעת מכך בלתי נמנעת. מבחן בד בלתי מוצלח מפיל אותה לקרשים, גברים מנצלים את להיטותה, היא לא מצליחה לשמור על עקרונותיה, כמו לא להקשר לגבר נשוי. המספר שרוצה, כאמור, להיות לבדו, כלל אינו מעונין ברומן, ונסחף אליו מרגע לרגע מכוחה של אדישות נרפית, ואולי גם מכוחה של תחושת החובה, שנוצרה ברגע בו נשא את הנערה מן המים.

סיפור הרומן עצמו, יש להודות, הילך עלי שעמום, אולי משום שהמספר עצמו משועמם ממנו. מכל מקום, הרומן אינו נושא הספר, למרות שהמספר דן בו לפרטיו, יום אחר יום. החברה ההוליוודית על זיופיה והתחשבנויותיה היא המונחת כאן תחת זכוכית מגדלת. ממש כמו ב"מאוהב", גם כאן, דפדוף לאחור, לאחר שהקריאה הסתיימה וניתן לצלול מתחת לסיפור המסגרת ללא הדחף לברר מה קרה בהמשך, חושפת שפע רעיונות הראויים לתשומת לב, ומעידים על עומק מבטו של הסופר.

סיומו של הסיפור מבריק, בלתי צפוי מבחינתי, ומקנה לשמו של הספר מימד נוסף וגורף.

My Face for the World to See – Alfred Hayes

תשע נשמות

2019 (1958)

תרגום מאנגלית: דפנה רוזנבליט

חזיון התעתועים של דוקטור אוקס / ז'ול ורן

doctor_oxs_master

בלב לבה של השפלה הפלמית שוכנת העיר הקטנה והמנומנמת קיקֶנדון. כבר מאות שנים היא מתנהלת בניחותא, בקצב איטי המתבטא בכל אורחות חייה. המוטו של הנהגת העיר הוא לא להחליט, גם בעניינים דחופים. הבריות מתנהגות במתינות, אין פרץ ואין צווחה. אופרה מוצגת בתיאטרון המקומי במשך מספר ערבים, מערכה לערב, בשל קצב השירה והנגינה האיטי עד מאוד. אירוסין יכולים להמשך עשור. ז'ול ורן מתאר את ראש העיר בביטוי הלטיני ne quid nimis – שום דבר לא יותר מדי – ותיאור זה יפה לעיר כולה.

הפעילות הנמרצת היחידה בעיר מתנהלת במפעל שהקים דוקטור אוקס. האיש, זר במקום, הציע להביא לעיר תאורה חשמלית, ופעילותו אושרה משום שמומנה כולה על ידו. מסתבר שבמסווה של קידמה שתועיל לעיר, מבצעים הדוקטור ושולייתו ניסוי המשנה את אופיה. העיר המפוהקת והדוממת תהפוך ליורה רותחת של רגשות מתלהמים ושל עלבונות, וכמוצא לאלימות המבעבעת תמציא עילה למלחמה כנגד העיר השכנה. עלבון זניח, שיישלף מנבכי ההיסטוריה הרחוקה, יהווה סיבה לגיוס כללי, וקולו של ההגיון יטבע בהתלהבותו של העדר.

ז'ול ורן מבקש, כך נראה לי, לדבר על האופי האנושי. לאחד מפרקי הספר נתן את הכותרת "ובו מוכח פעם נוספת כי מגבוה אפשר לשלוט על כל הַבלוּיות האדם", והסיפור מתכנס לשאלה "האם הסיכום והמסקנה הם שהמוסר, אומץ הלב, הכשרון, שאר הרוח, הדמיון, כל אותן יכולות או סגולות, הן שאלה של חמצן ותו-לא?". מארק טוויין התווה מתווה דומה, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר, ב"האיש שהשחית את העיירה", שבו תושבי המקום ישרי הדרך חשפו את אופיים האמיתי בהשפעת גורם חיצוני. אך בעוד ורן כפה על גיבוריו זרז כימי, שספק אם יכלו לעמוד נגדו, טוויין איפשר לגיבוריו בחירה בין טוב ורע לנוכח הפיתוי, ולכן סיפורו של האחרון משמעותי יותר. נותרנו, אם כך, עם סיפור חביב, כתוב יפה, שנון ומשעשע, שמוסר ההשכל שבו שולי.

בני ציפר כתב מבוא לספר, שלגביו אפשר ליישם את המשפט בו הוא עצמו מסיים את דבריו: "בפעם הבאה שאתם נתקלים ביצירה של ז'ול ורן בצירוף הקדמה מלומדת, דלגו על ההקדמה ולכו ישר אל ז'ול ורן. הוא כבר יסביר לכם כל מה שצריך". ציפר מבקש להחזיר לסופר את מקום הכבוד לו הוא ראוי בספרות העולם, מבלי ששכנע שמקום זה נלקח ממנו. למרבה האירוניה, ההערות הביבליוגרפיות בסיום קובעות כי כיום כל כתביו של ורן נחשבים לקלאסיקה עולמית מן המדרגה הראשונה…

בשורה התחתונה: נחמד.

Une Fantaisie du Docteur Ox – Jules Verne

אחוזת בית

2004 (1872)

תרגום מצרפתית: דורי מנור

האופרה "דוקטור אוקס" על פי הספר

סימני חיים / גידי קורן

haim_master

"סימני חיים" הוא קובץ של כחמישים סיפורים קצרצרים, פרי עטו של גידי קורן, רופא ילדים עתיר נסיון, המוכר גם כמלחין למבוגרים ("הבלדה על ברוך ג'מילי" הוא אחד משירים רבים וטובים שהלחין) ולילדים (ביניהם נכסי צאן ברזל כמו "פיץ העכבר" ו"הטיול לארץ התווים").

רבים מן הסיפורים בקובץ עוסקים בחוויותיו של רופא ילדים. המעניינים שבהם הם אלה המשתפים את הקוראים בקשיים ובדילמות הנלווים לתפקידו של הרופא. מצאתי ענין בתיאור משמרת מתישה במיון ילדים, ביחס לילדים "חשובים", כלומר ילדיהם של אח"מים, בזיהוי ילד מוכה, במספר העצום של מקרים בהם מטפל רופא בבית חולים (כשהוא פוגש ברחוב אב, שקצת נפגע כשהרופא אינו זוכר את בנו, הרופא מנחם אותו באמרו שמתוך אלפי המקרים רק החריגים הקשים נחרטים בזכרון), בטיפול בבנו הפצוע של מחבל, שחולם להיות מחבל בעצמו, בהכללת bed side manner (נימוסים ליד מיטת החולה) בתכנית הלימודים הרשמית, ועוד מסוגם של אלה. אנחנו מכירים את הצד החולה, הנזקק, המלא טרוניות. חשוב להכיר גם את הצד השני.

לצד סיפורים אלה נכללים בקובץ סיפורים בנושאים שונים אחרים. לדעתי, הספר היה מוצלח יותר בלעדיהם, גם משום שברובם הם סתמיים (ליומרה שעל הכריכה, המשווה אותם לסיפוריו של או הנרי, אין סימוכין בגוף הספר), וגם משום שהם קוטעים את הרצף המעניין של סיפורי הרפואה.

גידי קורן הוא כותב רהוט, יש לו מה לומר ומה לספר על בית החולים מנקודת המבט של הרופא, והקריאה ברובו של הספר מעניינת, נעימה ומועילה.

כנרת זמורה ביתן

2019

החיים שאנו קוברים / אלן אסקנס

bury_master

ג'ו, צעיר כבן עשרים, התלבט במשך זמן רב בין רצונו ללמוד ולפתח חיים עצמאיים, ובין תחושת המחויבות שלו כלפי אחיו האוטיסט. אמם של השניים רחוקה מלתפקד כמבוגר אחראי, וג'ו, הבן הבכור, שימש במידה מרובה אב לאחיו. בסופו של דבר החליט בלב כבד לעזוב את הבית. מכיוון שנרשם ללימודים באיחור, נאלץ לבחור בקורסים שנותרו פנויים, לאו דווקא בקורסים שמושכים את לבו. בפתח הספר הוא נוסע לבית אבות, בתקווה למצוא שם מרואיין שיסכים לחלוק אתו את סיפור חייו, כדי שיוכל להשלים מטלה בקורס לכתיבת ביוגרפיה, מטלה שאותה דחה לרגע האחרון ממש. הצוות במקום "משדך" בחוסר רצון בינו ובין קרל, חולה סרטן במצב סופני, שבשל מצבו שוחרר מבית הכלא, בו ריצה עונש בגין אונס ורצח של ילדה.

הספר, כשמו, חושף את הסודות שבני האדם מעדיפים לקבור. שוב ושוב מתגלה כי החזות החיצונית שאנשים מציגים לאחרים, מכסה על מניעים הנטועים בעבר, אותם הם מעדיפים להדחיק. קרל, שלפי עדות חברו היה גיבור מלחמת ויטנאם והציל את חייו, הפך לרוצח מורשע. מה גרם לו להשליך את חייו מנגד? לסנגורו היה הרושם שהוא מבקש לשבת בכלא. מה יכול לגרום לאדם לבחור בעונש על מעשה שכעת הוא טוען שלא עשה? ג'ו, כך מתברר בהמשך, נוצר אף הוא סוד מייסר, שבגללו הופכת המטלה האקדמית הבלתי נחשקת שלו למסע צלב. לילה, שכנתו הקשוחה, פיתחה את החזות הנוקשה מסיבות שהיא בוחרת להשתיק. גם ג'רמי, האח האוטיסט שאינו יודע לשקר, מסתיר טראומה שמסעירה את ג'ו. המסע של ג'ו בעקבות סיפורו של קרל יחשוף בחירות נקודתיות ששינו מהלכי חיים, בחירות שעושיהן התחרטו עליהן, אבל שמרו על שתיקה.

"החיים שאנו קוברים" מציע לקוראים סיפור בלשי בתוספת מעט פסיכולוגיה, כתוב קצבי, מציג דמויות שנעים להזדהות אתן, מכניס את גיבורו למצבים קשים מהם הוא נחלץ בתושיה, מעניש את הרעים ועושה צדק עם הטובים. חביב לסוגו.

The Life we Bury – Allen Eskens

ידיעות ספרים

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

היינו הגונים / אריק זיו

60803770_1062098310668095_890772815576301568_n

"היינו הגונים", למרות כותרת המשנה – "האוטוביוגרפיה הסודית של מפקד האס אס היינריך הימלר" – לא נכתב על ידי הימלר. לא הצלחתי להבין את הסיבה למסכי העשן שהציבה ההוצאה סביב הספר, החל בהעדר שמו של הסופר, אריק זיו, מן הכריכה, עבור בשתי הקדמות – אחת של המו"ל הגרמני, שמספר על התלבטותו אם לפרסם את האוטוביוגרפיה, והשניה של האיש שבידיו הופקדה לפני כשבעים שנה – וכלה בוידוי של ההוצאה על גב הספר, ולפיו לאחר בדיקה מדוקדקת הגיעה למסקנה שהמסמך אינו אותנטי, אבל מעניין בכל זאת, וישפוט הקורא אם אמת היא או בדיה. רגע לפני שהסקרנות שלחה אותי לחפש עקבות לאוטוביוגרפיה ברשת, הצצתי באפילוג, ומצאתי שחשדותי התאמתו. אריק זיו, שמעיד על עצמו שהשקיע שנים של מחקר בנסיון להבין איך התאפשרה התופעה הנאצית ותוצאותיה, כתב בשמו של הימלר מתוך כוונה להתחקות על מה שעבר במוחו של טיפוס אפרורי שהפך לרוצח המונים. אגב, דף הפייסבוק של הספר, וגם זה של הסופר, מצהירים במפורש שמדובר ביצירה בדיונית, כך שהמסתורין המכוון תמוה עוד יותר.

לאחר שתי ההקדמות פונה "עורך" האוטוביוגרפיה אל ספרו של יואכים פסט, "פני הרייך השלישי", שבו תיאר ההיסטוריון את דמויותיהם של האישים המרכזיים בהנהגה הנאצית, והימלר ביניהם. מי שהיה מפקדו הכל יכול של האס אס מתואר שם כאדם שניחן ב"יעילות חסרת מצפון", אדם ש"מהותו היתה קלושה", וששפאר אמר עליו כי "מחציתו מורה בבית ספר, מחציתו מטורף". מכאן ואילך ניתנת "רשות הדיבור" להימלר עצמו, כשה"עורך" מוסיף מדי פעם הערות והרחבות.

כפי שניתן להבין משמו של הספר, הימלר טען שלמרות המשימות האכזריות שהוטלו עליו ועל אנשיו, הוא הקפיד על הגינות מירבית. את העמדה הזו הביע במפורש בפוזן באוקטובר 1943, כשנשא שני נאומים באוזני בכירי המפלגה והאס אס. ידועה בעיקר התיחסותו לקושי שבהתמודדות עם השמדת היהודים: "רובכם יודעים מה זה אומר כש-100 גופות שוכבות יחד, כאשר 500 שוכבות שם, או אם 1,000 שוכבות שם. לעבור את זה, ובאותו הזמן, מלבד חריגים שנגרמו על ידי חולשות אנושיות, נשארנו הגונים, זה הקשה עלינו. זהו פרק התהילה בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב". הימלר, שלא היסס להורות על השמדתם של מליוני בני אדם, שלל מכל וכל מעשי התעללות וביזה (משפטו של קרל קוך והוצאתו להורג מוצגים כדוגמא לידו הקשה). הוא שב וחוזר לנקודה זו, וטוען שכל מעשיו כוונו למטרה המוצדקת של בנית עתיד הגזע הנורדי, ובשם מטרה זו חובה היה לפעול בנקיון כפיים. הוא יודע שיריביה של גרמניה יכנו אותו רוצח, אבל הוא מבחינתו בסך הכל חיסל מזיקים.

למרות ההסתיגויות שיש לי מן הבחירה לכתוב "אוטוביוגרפיה", ולמרות חזרות מרובות בגוף הטקסט (שהיו יכולות להיות מוצדקות אילו הדברים נכתבו באמת מנהמת לבו של אדם שיודע שסופו קרוב), הייתי אולי ממליצה על הספר למי שלא מתכנן לשקוע בספריהם של היסטוריונים כמו קרשו ופסט, כי הוא מצליח להציג את האבסורד הזוועתי שבתפיסת החובה הנאצית. אני נמנעת מלהמליץ עליו, משום שאריק זיו הרשה לעצמו לכלול בספר קביעות היסטוריות ללא ביסוס, רק מפני שלא ניתן לשלול את האפשרות שכך היו עשויים הדברים להתרחש בפועל, כדבריו. דוגמא אחת היא טענתו (הבדויה, יש לשוב ולהזכיר) של הימלר לפיה הוא שנטע במוחו של הס את הרעיון לטוס לאנגליה. דוגמא נוספת היא קביעתו שהיטלר עצר את כוחותיו מלתקוף בדנקרק, מתוך כוונה מפורשת להביא את האנגלים אל שולחן המשא ומתן. הפריע לי גם השימוש שהוא עושה במונח "לכוון לדעתו של הפיהרר", שלא יכול היה להיות מוכר להימלר (איאן קרשו בנה את התיאוריה הזו בהתבסס על משפט מנאומו של פקיד פרוסי).

לצד ההסתיגויות יש לציין לטובה את ריבוי הפרטים הקטנים שמהם נבנית התמונה הכוללת. הימלר היה מעורב אישית בבקשותיהם של אנשי אס אס לאישור נישואים – המועמדות היו אמורות לעמוד בתנאים מחמירים של התנהגות נאותה, אידיאולוגיה נכונה, וכמובן טוהר גזע. הדקדקנות שלו בטיפול בבקשות היא עדות לטירוף האידיאולוגי. בין הפרטים המעניינים אזכיר את המפגש ההזוי בין הימלר לנורברט מזור, איש הקונגרס היהודי העולמי, בשלהי המלחמה ("הגיע הזמן שאתם היהודים ואנו הנאצים נפסיק להילחם בינינו", אמר הימלר…), ואת התכניות ארוכות הטווח והמפורטות לניהולו של הרייך במאות השנים הבאות.

"היינו הגונים" הוא נסיון מעניין ומושקע לתאר את אחד מאדריכלי הפתרון הסופי. אני עצמי מעדיפה אוטוביוגרפיות אותנטיות וספרי מחקר נאמנים לגמרי לעובדות.

ספרי ניב

2019

המקעקע מאושוויץ / הת'ר מוריס

המקעקע מאושוויץ

לודוויג אייזנברג, גבר צעיר המכונה לָאלי, הגיע לאושוויץ-בירקנאו באפריל 1942. כשהגרמנים דרשו שכל משפחה יהודית, בקרומפָּכי שבסלובקיה בה התגורר, תשלח גבר אחד לעבודות, כדי להבטיח את המשך חיי השגרה של שאר בני המשפחה, מנע לאלי מאחיו, שהיה נשוי ואב לילדים, להתנדב, והתייצב כנדרש. מן הרגע בו נכלא בקרונות הבקר בדרך לאושוויץ, החליט לנקוט בגישת "תעשה מה שאומרים לך, ותתבונן כל הזמן".

בימיו הראשונים במחנה עבד לאלי בבנית בלוקים עבור האסירים העתידים לאכלס את המחנה. זמן מה אחר-כך מינה אותו הקאפו למשרתו. גורלו השתנה כשחלה בטיפוס וכפסע היה בינו ובין המוות. חברו התעקש להוריד אותו מעגלת המתים, ודאג לטפל בו עד שהבריא. פפאן, שהיה המקעקע הראשי במחנה, האיש שטבע מספרים בבשרם של האסירים, היה נוכח במקרה ברגע בו ניצלו חייו של לאלי, והציע לו לעבוד כעוזרו, משום שכדבריו, "ראיתי צעיר מורעב מסכן את חייו כדי להציל אותך. חשבתי לעצמי שאה מישהו שבטח כדאי להציל".

גבולות שיתוף הפעולה עם הנאצים נבחנים שוב ושוב לאורכו של הספר. לאלי סירב תחילה לעבוד כמקעקע, משום שלא רצה להכאיב לאנשים חפים מפשע. פפאן טען כנגדו שאם יסרב, יתכן שיתפוס את מקומו מישהו טוב לב פחות שיגרום כאב רב יותר. לאלי היה סבור שתפקידו כמשרת הקאפו גרוע פחות מחילול גופם של בני אדם, אבל פפאן סתם את הגולל על טענותיו באומרו, "אתה יכול להגיד את זה לעצמך, אבל אתה עדיין בובה של הנאצים. אם זה לעבוד אתי או עם הקאפו, או לבנות בלוקים, אתה עדיין עושה בשבילם את העבודה המלוכלכת". האם שיתוף פעולה מתחיל בהחלטה לא לנסות לפרוץ מן הקרונות? האם הוא מגיע לשיאו בדמותו של יאקוב, שעינה אסירים ומצא הצדקה לעצמו בהריגתם לפני שילשינו על חבריהם, ובכך הציל את חיי החברים? מי יכול לשפוט?

לאלי הפך, אם כך, לעוזרו של המקעקע, ושפפאן נעלם התמנה למקעקע הראשי. התפקיד היה כרוך בהטבות, כמו חדר משלו, ארוחות משופרות, משכורת, ובעיקר היכולת להעיד על עצמו בכל רגע שהוא עובד המחלקה הפוליטית ולהציל את נפשו לעוד יום. לאלי ניצל את הזכות לשאת תיק ובו כלי עבודתו, כדי לסייע לאחרים. הנשים שעבדו ב"קנדה" הבריחו אליו תכשיטים וכסף, אותם העביר בתיק הצמוד אליו לשני פועלים פולניים חופשיים, ואלה סיפקו לו מזון ותרופות. את מנות המזון המשופרות שלו חלק עם חברים שנותרו בבלוק הישן שלו.

תעתועי גורל ומזל שיחקו תפקיד מהותי בגורלו של לאלי. החל מצירוף המקרים שגרם לפפאן להיות נוכח ברגע הצלתו, עבור במשגיח שמונה לו, נאצי אכזר שפיתח תלות מסוימת כלפיו, וכלה בהיחלצותו מהוצאה להורג לאחר שפעילותו נחשפה. הגורל והמזל גרמו לו להרים את עיניו מידה של גיטה, שהושטה לעברו כדי שיקעקע בה את המספר שנקבע לה, והמבט שנעץ בפניה עורר בו אהבה. בעזרתו של המשגיח הנאצי, ובסיוע שוחד לקאפו בבלוק של גיטה, לבלב בלב הגיהינום סיפור אהבה. עד יומה האחרון במחנה סירבה גיטה לומר ללאלי מהו שם משפחתה והיכן התגוררה בעבר. נדמה שביקשה להפריד בין ישותה העצמית למעמדה כאסירה. שני האוהבים הופרדו לקראת פינויו של המחנה, והתאחדו שוב רק אחרי המלחמה.

"המקעקע מאושוויץ" הוא סיפורו האמיתי של לאלי סוקולוב (אחרי המלחמה שינה את שם משפחתו), כפי שסופר לסופרת האוסטרלית הת'ר מוריס. הסופרת שינתה מעט פרטים, איחדה כמה דמויות לדמות אחת, פישטה את האירועים במידה מוגזמת עד כדי אי נוחות לקורא הבקיא בהם, וכדומה, אך נצמדה לעובדות האישיות וההיסטוריות כפי שלאלי זכר אותן. שוב ושוב, אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה סיפורים, מתברר כי גם כשהגורל משותף, לכל אדם סיפור משלו.

סיפורו של לאלי מרתק, והספר כתוב בשטף וקריא למרות האימה. מומלץ.

The Tatooist of Auschwitz – Heather Morris

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דקלה פרידמן

המבוגרים / קרולין האלס

67431268_2611864525498883_5519501328658726912_n

ארבעה מבוגרים, ילדה אחת וארנב דמיוני קובעים להפגש בפארק "היער המאושר", ולבלות בצוותא את חמישה ימי חופשת חג המולד. הרכב החבורה אינו מובן מאליו. מאט וקלייר הם הוריה הגרושים של הילדה סקרלט, והם מגיעים למפגש מלווים בבני זוגם החדשים, אלכס ופטריק. הארבעה שונים זה מזה כמעט בכל. אלכס היא מדענית, רווקה מחושבת ולוגית. קלייר היא עורכת דין, קרירה ומאורגנת. פטריק גם הוא עורך דין, חסר בטחון עצמי, גרוש ואב לבני עשרה מנוכרים. מאט הוא איש מכירות, חלקלק ובלתי אמין. סקרלט, בודדה בעולמם של מבוגרים, שאמנם ארגנו את המפגש בשבילה, אך אינם יודעים כיצד בדיוק להתנהל מולה, מוצאת תמיכה ויעוץ אצל פוזי, ארנב דמיוני גדול מידות.

כבר מלכתחילה ברור שההתכנסות הזו לא תעבור בשלום. אחד המשתתפים יימצא מעולף כשחץ נעוץ בכתפו, משתתף אחר יואשם בירי. העלילה מתקדמת באופן כרונולוגי, ומשובצים בה קטעים מן החקירה המשטרתית עד לחשיפת כל מה שהתרחש במהלך אותו חג מולד יוצא דופן.

הספר נועד, ככל הנראה, לומר משהו על המשפחות בימינו, כשהמבנה הקשיח של זוג הורים וילדיהם הוחלף בדגמים גמישים ומשתנים. אלכס, שלא תכננה ללדת ילדים, צריכה להסתגל לנוכחות של ילדתו של בן זוגה. פטריק, שאינו מצליח לתפקד כאב לילדיו, משובץ לתפקיד אב חורג. מאט, שהיה נוכח באופן תמידי בחייה של בתו, מורחק ממנה. קלייר, שסקרלט נמצאת רוב הזמן באחריותה, צריכה לתמרן בין בתה לבעלה לשעבר ולבן זוגה. מאט וקלייר נדרשים להסתגל לבני הזוג החדשים של בני זוגם לשעבר. המפגש המורכב הזה עלול, אם כך, להיות נפיץ.

הבעיה בספר היא בדמויות המאכלסות אותו. במקום לבחור בדמויות נורמטיביות לגמרי, ולהתמקד בדינמיקה המיוחדת הנובעת מיחסי הגומלין ביניהן, הסופרת בחרה באוסף של דמויות מוקצנות. הדבר נכון בעיקר לגבי שני הגברים, שבניגוד לבנות זוגם מפגינים אישיות ילדותית בלתי יציבה. פטריק אחוז אובססיות – כלפי הפעילות הגופנית האינטנסיבית שלו, כלפי קלייר שלגביה הוא מפתח תלות, כלפי דמות מילדותו שצצה בפארק. מאט חסר אחריות, שקרן ותחבלן, מרוכז במאה אחוז בעצמו. נשגב מבינתי מדוע אלכס לא הסתלקה ברגע שהבינה לאיזו תסבוכת נפלה, והסופרת לא הצליחה להניח את דעתי בענין זה. במקום להניח לאלכס ההגיונית והמחושבת לקום וללכת, בחרה הסופרת להעניק לה התמוטטות מפוארת. דמויותיהן של קלייר ושל סקרלט, לעומת זאת, אמינות. מכיוון שמרבית הדמויות מוקצנות, והקשרים הזוגיים ביניהן תמוהים, הדינמיקה, שהיתה אמורה להיות לב הסיפור, קצת אובדת בתוך משברים אישיים. המפנה ביחסים בין ארבעת המבוגרים לאחר שהכל הסתיים, כשמעוינות הרסנית הם עוברים בקלות לשיתוף פעולה הדוק, משונה לא פחות.

קרולין האלס טוותה עלילה מפורטת, שלמרות חולשותיה בהחלט יתכן שקוראים רבים ימצאו בה סיטואציות מחייהם. הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כקומדיה, אבל בעיני הוא יותר טרגי, או לפחות דרמטי, ומבקש התיחסות רצינית. הוא מספק נושאים למחשבה, ועיקרו כוחו בהתבוננות במבוגרים מנקודת מבטה של ילדה צעירה, תמימה אך מפוכחת.

The Adults – Caroline Hulse

אריה ניר ומודן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: תמי לימון