מארי קירי ובנותיה / קלודין מונטיי

"מארי קירי ובנותיה", כשמו, הוא סיפור חייהן של המדענית, כלת שני פרסי נובל בפיזיקה ובכימיה, ובנותיה אירן ואֶוו. הספר נפתח בילדותה של מארי, שנולדה בפולין בשנת 1867, ומסתיים בפטירתה של הבת הצעירה בארצות-הברית בשנת 2007 בהיותה בת מאה ושתיים. אירן הבכורה בחרה בחיים של מדענית, על פי הדגם של הוריה, והיתה אף היא כלת נובל בכימיה. אוו הצעירה פנתה לכיוון שונה, וזכתה לשם עולם כסופרת וכעיתונאית, וכמי שהשתלבה במהלכים גלובליים משמעותיים. בן זוגה, הנרי לבואיס, זכה בפרס נובל לשלום כמנהל יוניצ"ף.

חשבתי להצביע על חזרות מיותרות בכתיבה, על רשלנות מסוימת בפרטים, על סגנון כתיבה מתלהם משהו, על היעדר הרחבה מדעית, ועל דחיפה בכוח של מסרים (מוצדקים). אבל נזכרתי עד כמה התלהבתי מספרים מסוג זה – מעשירים, להוטים וחד-צדדיים – בילדות ובגיל העשרה המוקדם, וכמה למדתי מהם, ובחרתי להתרכז בצדדים החיוביים שבספר.

לפני שנים רבות קראתי את הביוגרפיה שכתבה אוו על אמה (משפטים ממנה מצוטטים בספר הזה). נחרטו במוחי בעיקר ההתמסרות לעבודה המדעית, ומותה של מארי ממחלות שגרמה הקרינה, אשר לסיכוניה לא היו מודעים. קלודין מונטיי מרחיבה מאוד גם בתיאור פעילותה המסועפת של המדענית מחוץ למעבדה. כמי שגדלה עם אב שדאג להשכלתן של בנותיו, בתקופה בה השכלת בנות הוזנחה, עסקה כל חייה בחינוך. החל מבית ספר צנוע שארגנה בכפר פולני בו עבדה, דרך השקעה בהשכלה מדעית לנשים ועד מינויה כפרופסורית. בדומה לאביה היה לה חשוב שחינוכן של בנותיה יהיה מקיף ומעמיק, ויחד עם חוקרים אחרים עסקה בחונכות ילדיהם. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעלה להקמת יחידות רדיולוגיות באזורי הקרבות, ונעה עם אירן ממקום למקום כדי להדריך רופאים בהפעלתן. יחד עם בעלה פייר החליטה לא לרשום פטנט על תגליותיהם, אלא להעמידן לרשות הכלל.

אירן, שכאמור הלכה בעקבות הוריה, עסקה במחקר בשיתוף פעולה עם בעלה פרדריק, שזכה יחד אתה בנובל. בתקופת מלחמת העולם השניה פעלו להסתרת מחקריהם מן הכובשים הגרמנים, ופרדריק היה פעיל ברזיסטנס תחת אפם. בשונה מאמה שהתרחקה מפוליטיקה, אירן נקטה עמדות נחרצות, הצטרפה לממשלתו של ליאון בלום, ותמכה בקומוניזם. בדומה לאמה, היא הפנתה תשומת לב לנושא החינוך, וגם היא נפטרה ממחלות שגרמה חשיפתה הממושכת לקרינה. שני ילדיהם של בני הזוג ז'וליו-קירי אף הם מדענים.

נדמה לי שאוו מוכרת פחות מאחותה, אבל מסתבר שהיתה אשה מרשימה ורבת הישגים בתחומה, ובתקופתה היתה מוכרת ומוערכת. יתכן שחשה מעט מחוץ לעניינים נוכח שיתוף הפעולה ההדוק בין אמה ואחותה, ולכן בחרה לה דרך שונה. אחרי התנסויות בנגינה ובעיתונאות נסללה לה הדרך בעקבות הביוגרפיה של אמה שזכתה להצלחה רבה. בתקופת מלחמת העולם השניה הצטרפה לכוחות צרפת החופשית, סיקרה את אזורי הלוחמה, נפגשה עם מנהיגים מרכזיים, הוכשרה לתפקיד צבאי והשתתפה בקרבות. אחרי המלחמה הפנתה את מרצה לפעילות בארגון יוניצ"ף.

הביוגרפיה שכתבה אוו, "מאדאם קירי", הפכה, כאמור, לרב מכר, בעיקר בארצות-הברית. בשנים מאוחרות יותר ספגה ביקורת בשל כתיבה רגשנית וטשטוש פרטים מביכים. בעיקר התיחסו הדברים לפרשת יחסיה של מארי עם פיזיקאי נשוי, פרשה שהכתימה את שמה והעמידה לה מתנגדים עוינים. קלודין מונטיי מזכירה ביושר את הבחירה של אוו לדלג מעל הפרשה, אבל היא עצמה חוטאת באותו ענין, אם כי באופן שונה. היא אינה מסתירה פרטים פחות מחמיאים בחייה של מארי, אבל נמנעת במודע מביקורת. יתרה מזו, היא נסערת משום שהבריות העזו להכפיש את שמה של זוכת פרס נובל. אני מבינה את הרצון להאדיר את שמה של המדענית שפגשה בחייה קשיים רבים, אבל נדמה לי שהצגת דמות אנושית, על מעלותיה הרבות וגם על פגמיה המעטים, יוצרת אמינות ומקרבת אותה אל הקוראים. מצד שני, יתכן שהספר יועד לקוראים צעירים, ומכאן הפשטנות שבכתיבה, ובעיקר בהתיחסות לשלוש הנשים ולסובבים אותן. אגב, נכדתה של מארי, בתה של אירן, נישאה לנכדו של אותו פיזיקאי (ומונטיי מנצלת את ההזדמנות כדי להלעיג מעט על אשתו של הפיזיקאי, וחבל).

לאורכו של כל הספר חוזרת ונשנית התיחסות למעמדן של הנשים. מארי זכתה בנובל הראשון רק בגלל ההתעקשות של פייר שסירב לקבל אותו בלי אשתו שהיתה שותפה מלאה למחקריו. היא היתה האשה הראשונה שהשלימה דוקטורט בפיזיקה בצרפת, והראשונה שהרצתה בסורבון, אבל נאלצה להלחם על תפקידים, ולא זכתה בהכרה ובתמיכה מצד המוסדות במדינתה גם אחרי שזכתה בנובל השני לבדה (בארצות הברית היה לה מעמד של סלבריטאית בזכות תרומתה למדע ולמעמד האשה). גם אירן ואוו היו פורצות דרך עבור נשים, ופעילות נמרצות למען זכויותיהן. לא ייאמן עד כמה המובן מאליו – שוויון חובות וזכויות – היה בגדר חלום באספמיה. די אם נזכיר שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, ייל ופרינסטון, הסכימו לקבל נשים כסטודנטיות רק בעבר הקרוב מאוד, ב-1969. נשים נאלצו להאבק על כל צעד ושעל כדי לקבל הכרה בזכות עצמן, וכדי לזכות באפשרויות שהיו פתוחות בפני הגברים, ולבנות קירי, שהגשימו בחייהן את האידיאלים שלהן יש חלק משמעותי במאבק זה.

ראויים חייהן של מארי, אירן ואוו קירי להיות מסופרים, והספר מומלץ למרות חולשותיו.

Marie Curie et ses Filles – Claudine Monteil

שוקן

2023 (2021)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

איזה עידן נפלא / קיילי ריד

אמירה היא אשה אפרו-אמריקאית, רווקה בת עשרים וחמש שעובדת לפרנסתה כבייביסיטר וכקלדנית, ומנסה לאתר הזדמנויות לשפר את מצבה הכלכלי. אליקס, המבוגרת ממנה בשמונה שנים, היא אשה לבנה, מבוססת, בעלת עסק מצליח למדי, נשואה ואם לשתי בנות, שאמירה משמשת כבייביסיטר שלהן. באחד הערבים, כשאמירה מוזעקת באופן חריג להסתובב בשעה מאוחרת בסופרמרקט עם בראייר בת השלוש, בתה של אליקס, השומר במקום חושד בה – אולי בגלל צבע עורה, אולי משום לבוש המסיבות והאיפור הכבד שלה – שחטפה ילדה לא שלה. קלי, גבר לבן שנמצא באותו המקום, מצלם את כל הארוע, שנפתר כשאמירה מזעיקה את פיטר, בעלה של אליקס. קלי מנסה לשכנע את אמירה להשתמש בסרטון כדי לתבוע את הסופרמרקט, היא מעדיפה להחליק את הענין ולשכוח שקרה. מפה לשם, אמירה וקלי הופכים לזוג, ובצירוף מקרים מתגלה שלאליקס ולקלי יש עבר משותף, קשר רומנטי בין תלמידי תיכון שהסתיים רע.

אם התיאור שלמעלה נשמע רומן-רומנטי, יש בזה משהו מן האמת. ואם האזכור של צבע עורן של הדמויות מצביע על עיסוק בגזענות, גם זה מדויק. יש בספר אלמנטים שמזכירים את "העזרה", אבל "איזה עידן נפלא" אינו מתרחש בדרום, אלא בצפון הליברלי. כאן הגזענות הלבנה עטופה בכוונות טובות ובאי-מודעות לפריבילגיות. היא באה לידי ביטוי במשיכה של קלי, שהוא טיפוס חיובי בהחלט, לנשים שחורות ולחברים שחורים, כמו גם בפטרונות של אליקס שמבקשת לנהל את חייה של אמירה, כאילו לטובתה. אמירה וחברותיה הן לחלוטין לא העוזרות מן "העזרה", אבל הן מודעות לחשדנות כלפיהן, לאפליה המוסווית, לדעות הקדומות, ועומדות על זכותן להגשמה עצמית בתוך המכשולים. יש משהו מייאש בתיאור של שתי אוכלוסיות החיות זו בתוך זו, וכאילו מתקיימות בתוך מערכות כללים שונות, מדברות שפות שונות.

כל זה נשמע מעניין, אבל הספר סובל בעיני משורה של בעיות. הוא נפתח בצורה מעניינת עם התקרית בסופרמרקט, ועם פליטת פה בלתי תקינה של פיטר בעת שידור חי, אבל מכאן ועד מחציתו בערך הוא מדשדש עם עלילה קלושה למדי. הוא הופך מעט מעניין יותר כשאליקס מזמינה את אמירה להצטרף לארוחת חג ההודיה, וזו מביאה איתה את קלי. כל הרגשות השליליים בין השניים צפים, וכל אחד מהם מנסה להרחיק את אמירה מיריבו. הענין שאליקס החלה לגלות באמירה אחרי התקרית הופך לאובססיה, קלי שוגה כשהוא מנסה לכוון את אמירה לרצונו, והצעירה תצטרך למצוא את דרכה ביניהם או בלעדיהם. בתוך התסבוכת הספר מאבד מיקוד, הופך במידה רבה לסיפור אודות נפשה המסוכסכת של אליקס (מצחיק שהטקסט שעל הכריכה מרמז שהיא מודעת לעצמה), ובסיומו לא לגמרי ברור מה ביקשה הסופרת לספר. האם התהום בין לבנים לשחורים היא נושא הספר, כפי שניתן היה להבין מפתיחתו, הוא שהיא בבחינת תבלין על עלילה דלילה למדי, כפי שמצטייר בהמשך.

הייתי סקרנית לקרוא את הספר משום שהיה מועמד לפרס בוקר. במהלכו וגם בסיומו לא הבנתי מדוע נכלל ברשימה. הכתיבה של קיילי ריד חביבה, הספר קריא למדי, בעיקר במחציתו השניה, אבל יש בו נסיון להכיל יותר מדי, ולכן מה שיכול היה להיות ממוקד ומעורר מחשבה די מתפספס.

Such a Fun Age – Kiley Reid

ידיעות ספרים

2023 (2019)

תרגום מאנגלית: גליה וורגן

חדר לא שלך / אליסיה חימנס ברטלט

אליסיה חימנס ברטלט מוקסמת מחבורת בלומסברי. מקור המידע העיקרי והמעניין ביותר בעיניה הוא יומנה של וירג'יניה וולף, והיא סבורה שניתן ללמוד רבות על חייה מן הקטעים שמתייחסים ליחסיה עם שתי המשרתות שלה, נלי בוקסול ולוטי הופ. כשחיפשה מידע על חייהן של השתים, גילתה כי נלי, שעבדה בביתה של הסופרת במשך שמונה-עשרה שנים, כתבה אף היא יומן, שאותו עלה בידיה לאתר. את "חדר לא שלך", ששמו מתכתב, ולא במקרה, עם "חדר משלך" של וולף, ביססה על יומן זה.

הספר מתנהל בשלושה מישורים. האחד הוא מובאות מיומנה של נלי, שבהן מתיחסת המשרתת לחייה ולעבודתה בביתם של לנארד ווירג'יניה וולף, מתבוננת מזוית ראיה בלתי שגרתית באורח החיים היחודי של מעסיקיה, ומביאה לידי ביטוי את התסכול שבחיים של שירות צייתני. המישור השני הוא מעין יומן כתיבה של ברטלט. היא מצביעה על האופן בו בחרה קטעים מיומנה של נלי, משווה בין ההתיחסויות הכתובות של הגברת ושל המשרתת לאותם אירועים, מפרשת את שהיא קוראת, ומנתחת את אישיותה של וולף. המישור השלישי הוא פרקים מתוך הרומן שהיא מתעתדת לכתוב, ובהם היא עוברת מן הגוף הראשון של היומן לגוף שלישי, ומרחיבה לתיאור הקשיים של החברה האנגלית בשנים שבין מלחמות העולם.

ההיבט המעניין ביותר בספר הוא הדיסוננס בין האופן בו וירג'יניה ונלי תופסות ארועים זהים ומפרשות זו את זו, וההתבוננות באישיותה המורכבת של הסופרת מתוך ביתה. מה רבה היתה אפוא אכזבתי כשבסיומו של הספר הודתה ברטלט כי בדתה את סיפור היומן. את הספר כולו ביססה על קטעים מיומנה של וירג'יניה וולף, על ארועים שאכן ארעו, ועל השלמות פרשניות שלה עצמה. "לעולם לא נדע מי היתה נלי באמת", היא מסכמת. כלומר, מה שאנו מקבלים פה הוא את נקודת הראות של וולף על יחסיה עם נלי, ואת ההקשה הבדיונית של ברטלט. הטעם המרכזי שמצאתי בספר התפוגג. באופן נדיר התחרטתי על מנהגי לא לקרוא את הטקסט שעל הכריכה לפני קריאת הספר עצמו. מצוין שם בפירוש כי היומן מדומיין.

בצד החיוב, תיאורי התקופה – הקשיים הכלכליים, השביתות, אי השקט הפוליטי – מעניינים ומשתלבים היטב בעלילה. תיאור חייהן של המשרתות, בהנחה שהוא נאמן למציאות, מכמיר לב. התלות המוחלטת שלהן במעסיקים, המחויבות לשרת מסביב לשעון ללא כל בטחון שלא תמצאנה את עצמן מפוטרות ללא התראה, צמצום החיים לחדר, לעתים חצי חדר, שאינו שלהן. ברגע שיא בעימות בין הגברת והמשרתת, האחרונה דורשת מן הראשונה, לתדהמתה של זו, לצאת מן החדר שהוקצה לה. וירג'יניה וולף, שהכירה בצורך במרחב פרטי, בחדר משלה, לא הבינה – כך על פי גרסת הספר – את הצורך של נלי במקום שתוכל לראות בו את החדר שלה.

בשורה התחתונה: הכתיבה טובה, היבטים מסוימים מעוררי ענין ומחדשים, אבל הערך המוסף בכללו דל בעיני.

Una Habitación Ajena – Alicia Giménez Bartlet

מודן וחרגול

2022 (1997)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

אהובת הצייר / סימונה ואן דר פלוכט

חירטיה דירקס הצטרפה למשק ביתו של רמברנדט כאומנת לבנו. טיב הקשר שנוצר ביניהם אחרי מותה של אשתו אינו ברור. האם היו נאהבים ולא התחתנו בשל נימוקים כלכליים? האם היתה אשה אופורטוניסטית שניסתה להיבנות ממנו? האם כשהעניק לה את הטבעת של אשתו התחייב כלפיה כאילו היו נשואים, אבל שלח אותה לגורלה כשהתאהב באשה אחרת? האם הסכמתו לשלם לה קצבה קבועה והעובדה שבצוואה שלה בנו היה היורש מעידה על הקשר המחייב ביניהם? או אולי סחטה אותו עד שנשבר והצליח להביא למאסרה ב"בית תיקון"? אולי העובדה שאשתו והאשה שאיתה חלק את חייו במועד מאוחר יותר מופיעות בציורים רבים שלו, ואילו חירטיה אינה מזוהה בוודאות באף אחד מהציורים, מעידה שלא היתה לה חשיבות אישית מבחינתו? כל השאלות הללו מן הסתם תשארנה פתוחות.

סימונה ואן דר פלוכט בחרה לספר את סיפורה של חירטיה בגוף ראשון מפיה של האשה. חירטיה מרגישה מנוצלת, דחויה ונרדפת, אך אינה מוותרת על הנסיון לעמוד על זכויותיה. לזכותה של הסופרת יש לומר שהיא נצמדה לעובדות, ולא ניסתה להמציא ארועים שיחזקו את העמדה שבחרה להציג (למעט, כמובן, שיחות ואפיזודות שאיש לא נכח בהן והן פרי דמיונה). באחרית דבר היא מפרטת, כראוי לספר המבוסס על ארועים היסטוריים, את הגרסאות השונות של הארועים שהיא מתארת, ומנמקת כיאות את בחירותיה. מפתיע שלמרות שהיא כותבת במפורש שהיא מודעת לכך שספר זה אינו אלא פרשנות למציאות שאיננו מכירים, היא מצוטטת על הכריכה כמי שאמרה שהסיפור האמיתי פוגע בשמו של הצייר, וחשוב לכבד את חירטיה. אולי זוהי אמירה לצרכי יחסי ציבור.

הכתיבה של ואן דר פלוכט פשוטה, לא מתחכמת וגם לא מעמיקה במיוחד. מכיוון שנצמדה לעובדות היסטוריות, מצאתי עניין בהצצה אל סדר היום המקצועי של רמברנדט ושל מתלמדיו, ואל ערכי התקופה ויחסי הכוחות בהולנד. פרט לכך, ולמעט אחרית הדבר המפורטת והמעניינת, זהו ספר שטוח למדי, ולפחות מבחינתי די נשכח.

Schilderslief – Simone van der Vlugt

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

אפלה / רגנאר יונאסון

הולדה, בלשית במשטרה האיסלנדית, מתבשרת שהוחלט להוציא אותה לפרישה מוקדמת, מספר חודשים קודם פרישתה המתוכננת. כדי להמתיק את הגלולה מציעים לה לנצל את השבועיים שנותרו כדי לטפל בתיק שלא פוענח. הולדה בוחרת לחקור את מותה של מהגרת רוסיה, שגופתה נמצאה על החוף. החוקר שטיפל בתיק נטה להאמין שמדובר בהתאבדות. להולדה יש תחושה שמדובר ברצח.

סיפור החקירה הצטייר לי רוב הזמן תבניתי. בלשית, שהיא מעין זאב בודד, לא הצליחה להתקדם כל השנים, אולי בגלל תקרת הזכוכית, אולי משום הקושי שלה ליצור קשר אמיתי עם עמיתיה. בעבודה היא ממוקדת ומלאת אנרגיה, מחוץ לה היא חבוטה ועייפה. היא, כמובן, מגלה מיד שבחרה בתיק שטופל ברשלנות, וטווח החקירה מתרחב ממקרה מוות יחיד לתופעה חברתית. בסיפור מקביל לעלילה הראשית (וקצת עייפתי מן הסגנון הזה של סיפורים בלתי קשורים לכאורה שנפגשים בהמשך), אנו מתוודעים לקורות חייה, ועמוק עוד יותר אל תוך העלילה נגלה סודות אפלים שהיא מסתירה. כצפוי, היא מגלה שהחוקר הקודם לא התאמץ מספיק, במתכוון או שלא, ואנו מצפים לגילוי ולהישג שיביא לה תהילה, או למצער פרישה בשיא. אבל בניגוד לתבניתיות של ספרים מסוג זה, כאן מגיעה תפנית בלתי צפויה, וסיומה של העלילה, למרות הטרגיות שבו, מוצלח.

הספר מעלה כמה נושאים לדיון, שניים מהם נראים לי מעניינים במיוחד. השפעת אישיותם של החוקרים, האמונות והתחושות והמשקעים האישיים שהם נושאים איתם, על תוצאות החקירות שהם מנהלים, והעובדה המצערת שאנשים בעצם אינם מכירים באמת את אלה שאיתם הם מתחככים על בסיס יומי.

על כריכת הספר הוצהר כי הוא "שילוב מנצח של מותחן מעולה עם עומק פסיכולוגי מהדהד". מכיוון שמצד אחד לא חשבתי שהוא מותחן מעולה, אך מצד שני, הסיום והשאלות הפסיכולוגיות המעניינות מייחדים את הספר ומהדהדים, ההמלצה שלי עליו חיובית אך מסויגת.

Dimma – Ragnar Jónasson

אריה ניר, מודן

2022 (2015)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

עיר תחתית / הילה עמית

מַרים ואיברהים, חיפאים ערבים, התיידדו בילדותם, למרות הפער המעמדי והחברתי ביניהם. מרים היא בתו של אב אלים, שהפליא את מכותיו באמה, בעוד היא ואחותה מסתתרות בחדרן עד יעבור זעם. איברהים גדל במשפחה תומכת, ליברלית, אמידה, שאפשרה לו להגשים את חלומותיו. שניהם למדו בבית ספר יהודי, נקשרו על רקע החריגות המשותפת, ונותרו ידידים קרובים גם בבגרותם. איברהים הוא הומוסקסואל מודע לנטיותיו מגיל צעיר. מרים גילתה שהיא נמשכת לנשים בשלב מאוחר יותר. הם יודעים שלא יוכלו לצאת מהארון בחברה השמרנית בה גדלו, והפתרון שהם בוחרים הוא נישואין למראית עין ולידת ילד משותף. מי שנפגע מן הסידור הזה הוא אליעד, בן זוגו של איברהים, שחלם על משפחתיות קבועה וגלויה, למרות שגם משפחתו, הליברלית יותר לכאורה, דחתה אותו כשהוצא מהארון. בסופו של דבר (שמוצג כבר בפתח הספר) השלושה חיים במשולש הרמוני, מגדלים את הילדה שנולדה למרים ולאיברהים, ומסבים נחת למשפחותיהם מבלי לחשוף את המתרחש בחדרי חדרים.

הילה עמית, שכתבה את הסיפורים הטובים ב"מאושרי והלאה", עוסקת בספר זה באותם נושאים שבהם עסקה בסיפורים – הומוסקסואליות, יחסי יהודים-ערבים, מורכבות הקשרים המשפחתיים. כמו בספרה הקודם, גם כאן כתיבתה מדויקת ובהירה, אבל שלא כמו בסיפורים הפעם היתה לי תחושה של חזרתיות ושל פרטנות יתר, ושל מתיחת העלילה שלא לצורך כדי שתתאים למסגרת של רומן. בשוליים הפריעו לי גם כמה קביעות חברתיות תלושות מן המציאות. אולי ככה זה כשכותבים מרחוק.

כתיבתה של עמית שוטפת, דמויותיה נוגעות אל הלב, והמכלול, למרות החולשות שפורטו למעלה, קריא ואף מעורר מחשבה.

עם עובד

2022

איש המרתון / ויליאם גולדמן

במנהטן גבר מזדקן נרגן מתעקש לנסות לעקוף רכב שבו נוהג גבר מזדקן אחר. ברחובות ניו-יורק יוצא ט.ב. לוי מדי יום לריצה, בשאיפה להיות אלוף מרתון. ללוי, הבחור הגמלוני, זוכה מלגת רודס ודוקטורנט להיסטוריה, יש שאיפה נוספת, עזה לא פחות, לטהר את שמו של אביו, שהתאבד אחרי שנרדף בתקופתו של הסנטור מקארתי. בארצות-הברית ובאירופה משוטט לו סוכן חשאי המכונה סקילא, וחושד כי הוא מאבד מיכולותיו וכי מנסים להתנכל לו. בדרום-אמריקה מתכנן טיפוס רחב-כתפיים וקירח לצאת לארצות-הברית, למרות שהיה עדיף בשבילו להסתתר. כל הסיפורים הנפרדים הללו מתחברים בערך במחציתו של הספר בעלילה שכרוכים בה יהודים ונאצים, אנשי ביון ואנשי אקדמיה, כל אחד והאינטרסים שלו.

קראתי את הספר לפני שנים רבות וזכרתי אותו לטובה. בקריאה חוזרת הוא לא הרשים אותי. הכתיבה של וויליאם גולדמן נעימה לקריאה, רגישה לפרטים, שנונה במינון מוצלח, והוא מצליח לייצר מתח. אבל הדמויות די שטחיות, והסיום, שאמור להיות מפתיע, חלש. בנוסף, יש בספר אמירות צורמות שלא היו נכתבות היום, וקצת מפתיע שעברו בשלום בשנות השבעים. כך, לדוגמא, קבוצת הדוקטורנטים כוללת אפרו-אמריקאי אחד שמתואר במלים "כושי שנחשב בעיני יודעי-דבר גאון עולה ראשון מבני הגזע השחור", ועל הומוסקסואל שמסתיר את נטיותיו נכתב כי "שיחק את תפקיד הגבר הנורמלי במיומנות מושלמת".

הספר עובד לסרט מצליח בכיכובם של דסטין הופמן כלוי, ושל לורנס אוליביה ורוי שניידר.

Marathon Man – William Goldman

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

בעירה / מייגה מג'ומדר

שלוש דמויות מספרות את עלילת "בעירה". ג'יוואן, אשה צעירה, נחשדת על לא עוול בכפה בהשתתפות בארוע טרור קטלני; לאבלי, טרנסג'נדרית, שואפת להיות שחקנית, ולומדת אנגלית בעזרתה של ג'יוואן; ומר חינוך גופני, מלמד בבית הספר שבו למדה ג'יוואן. שני האחרונים בטוחים שהצעירה חפה מפשע. כל השלושה הם תושבי שכונת עוני, בעלי סיכויים קלושים בלבד להחלץ ממעמדם.

בעוד ג'יוואן נמקה בכלא ומקווה שהטעות שהביאה אותה אליו תתברר, חייהם של שני האחרים מקבלים תפנית חיובית. לאבלי זוכה בהזדמנות לככב בסרט, והמורה מתגלגל איכשהו למשרה פוליטית שמשפרת את איכות חייו. התפניות הללו מגיעות עם תג מחיר שלא הם עתידים לשלם, שכן הם נדרשים לבחור בין נאמנותם לאמת שתציל את ג'יוואן ובין ההזדמנויות הטובות שנפתחות בפניהם.

מייגה מג'ומדר מוליכה את הקורא אל חייהם העצובים של אנשי השוליים בהודו, אל השחיתות הפושה בכל, אל שנאת המוסלמים, ואל הפוליטיקה הצינית. יחד עם זאת, למרות שהעלילה ממוקמת בהודו, הסיפור, כשמקלפים ממנה סממנים מקומיים, היא אוניברסלית. עסקנים פוליטיים קטנים, שמוכנים לשרת את אדוניהם כדי לפלס לעצמם דרך אל הצמרת, אנשים שמוצאים לעצמם תירוצים להשקיט מצפון מייסר ולהצדיק מעשי עוולה, שכדי לשפר את חייהם דורכים על אחרים – אלה נמצאים בכל מקום.

למרות הכתיבה השוטפת למדי ולמרות הנושאים המעניינים, הספר חלש בעיני. אין בו שום אמירה שאינה טריוויאלית או שלא שמענו קודמת בדרכים מוצלחות יותר. הדמויות די שטוחות וחד מימדיות, מרבות מלל ובכל זאת אינן הופכות מוכרות ומפוענחות דיין, גם כשהסופרת מעבדת את סיפורן ומגישה אותו בכפית. אפשר היה אולי "להחליק" את המגרעות הללו, לולא היתה הכתיבה מחושבת מאוד, ומאמץ התפירה שלה גלוי כל-כך. בעיני, ה"איך" השתלט על ה"מה", והפך את הקריאה לבלתי נעימה (תהיתי על מה ולמה נבחר לספר השנה של הגרדיאן ושל הניו-יורק טיימס, כפי שנכתב על הכריכה. ובכן, הוא לא. הוא מופיע בתוך רשימה ארוכה של עשרות ספרים שהעיתונים הללו ממליצים עליהם).

A Burning – Megha Majumdar

אריה ניר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

תשע דרכים להיפרד / סנונית ליס

תשעה סיפורי "תשע דרכים להפרד" סובבים, כנרמז מן הכותרת, סביב פרידה.

בין הפרידות שבספר נמצא פרידה באמצעות שליח, כשהסופרת לוקחת את הניכור החברתי, הנובע מאפשרויות התקשורת הבלתי אישיות, צעד קדימה, ומתארת סיטואציות של הזמנת שירותים חברתיים שלא נעים לבצע לבד; תכנון מסיבת פרידה מהחיים, ותוך כדי כך המצאת חיים בדויים, מסעירים יותר מן המציאות, שניתן יהיה להתגאות בהם במסיבה, שוב צעד אחד נוסף אחרי המצאת ביוגרפיה ותכונות באתרי היכרויות; פרידה מאחריות הורית, מכישורים פיזיים, מסביבת ילדות, מזכרונות, מאשליות ומדכאון.

השניים שאהבתי במיוחד הם "חברות" ו"מייג'ור דיפרשן". בראשון בת לחברי קיבוץ נתקלת בקשיים לא צפויים כשמועמדותה לחברות בקיבוץ נשקלת. הקלות הבלתי נסבלת של הריסת שמו הטוב של אדם היא נושא מרכזי בסיפור. בשני אשה שהוצאה לחל"ת והחתול שאימצה נטש אותה, נאלצת להכיר בעובדה שהיא שקועה בדכאון עמוק, ומנסה להפטר מן ה"מייג'ור דיפרשן", שאותו היא מדמיינת כקצין בריטי שמנסה לרפות את ידיה.

רובם של הסיפורים מתרחשים בעתיד קרוב או רחוק, וכוללים טכנולוגיות עתידיות. אמנם ההיבט העתידני מקבל דגש בטקסט שעל הכריכה, אבל בעיני הוא בבחינת "קישוט", לא תמיד נחוץ. העיקר בסיפורים, ומה שנגע בהם ללבי, הוא הפן האנושי – אבל על חבר שנהרג בתאונה, כמיהה לחיים אחרים, התרפקות על זכרונות, התמודדות עם ילד השונה מאוד מהוריו, נסיונות להנציח אושר.

חביב וקריא.

סנונית תוכן

2022

גברים שבוהים בעזים / ג'ון רונסון

ג'ים צ'אנון חזר מן המלחמה בוויטנאם מוכה הלם קרב. החוויות הקשות שחווה הובילו אותו לרעיון כי יש להחליף את הצבא הסטנדרטי בכזה שיעודו יהיה להגן על ערכי כדור הארץ. כדי להשיג את מטרתו יגויסו אליו "חיילי על", שיתאמנו בשיטות ניו-אייג'יות, ויפתחו כוחות כמו מעבר דרך קירות, קריאת מחשבות, וכיוצא באלה תכונות המיוחסות לגיבורי-על. חזונו, שפורסם כספר, קיבל את השם בטליון ארץ בראשית, ואיכשהו פילס את דרכו אל צמרת הצבא האמריקאי.

למעשה, היה הצבא בשל לאמץ את רעיונותיו של צ'אנון, שכן כבר בשנות החמישים והשישים גויסו לשורות המודיעין וה-CIA רואים בנסתר. נראה כי בתקופות של מצוקה, אך לא רק בהן, פנו שירותי המודיעין אל מתַקשרים ודומיהם. כך, לדוגמא, אחרי האחד-עשר בספטמבר, מתַקשרים ותיקים שכבר פרשו קיבלו שיחות טלפון רשמיות. נאמר להם שאם יהיו להם חזיונות על-טבעיים בנוגע להתקפות טרור עתידיות, שלא יהססו לדווח לרשויות.

ההתנהלות הזו של המודיעין הצבאי כללה, בין השאר, את התופעה שבשם הספר, גברים שבהו בעזים בנסיון לגרום להן שיתוק ומוות בכוחו של המבט. המעבר מלוחמה בלתי קטלנית, שנועדה לשלוט במחשבות האויב ולשאוב מידע ממוחו, לגרימת נזק ומוות העלה אצל ג'ון רונסון, העיתונאי הבריטי שכתב את הספר, את ההשערה כי יתכן שהצבא אימץ את רעיונותיו של ג'ים כדי להשתקם מטראומת וייטנאם, ואחרי ששב לחוסנו ראה שכמה מן הרעיונות יכולים לשמש לשבירת אנשים במקום לרפאם. את התוצאות המעבר הזה ראינו בגואנטנמו ובאבו גרייב, ואולי עוד קודם לכן בוייקו, שם, לפי השערתו של רונסון, המצור נתפס כהזדמנות פז, הזדמנות נכספת לנסות כל מיני דברים, ואנשי הכת של דייויד כורש נתפסו כשפני ניסוי. ושוב, כנראה, לא הומצא דבר חדש, כפי שמעיד לדוגמא פרויקט MK-Ultra משנות החמישים, שכלל מתן סמים מעוררי הזיות לאמריקנים בלא יודעין. אנשי סוכנות הביון רצו לדעת אם הם מסוגלים ליצור רוצחים שטופי מוח אמיתיים באמצעות סימום אנשים באל-אס-די.

רונסון שוחח עם עדים רבים, שמספרים על התנהלות הזויה של מחזיקי עמדות מפתח, ועל אכזריות מפחידה שהיא אולי תופעת הלוואי והתוצאה הבלתי צפויה שלה. לולא מצאתי אישושים לארועים ולדמויות שבספר, היה לי נוח להאמין שדמיונו של רונסון מפותח ושיש לו נטיה פרנואידית לקונספירציות, אם כי יתכן שצודקים כמה מן המבקרים שטוענים כי הוא יוצר קישורים מלאכותיים בין ארועים ומפתח תיאוריות בלתי מבוססות. יתכן שהמציאות הנסתרת מעיני רובנו מטורללת למדי, ובכל מקרה הספר מטריד.

מכיוון שאין לי כלים טובים לאמת או להפריך את תכניו של הספר, אמנע מלהמליץ לחיוב ולשלילה.

The Men who Stare at Goats – Jon Ronson

כנרת זמורה ביתן דביר

2010 (2004)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון