העולם עוד יכיר את פני / אלפרד הייז

העולם עוד יכיר את פני

"העולם עוד יכיר את פני" מתרחש בחוגי הקולנוע ההוליוודי, וכפי ששמו מעיד עליו התשוקה לפרסום ולהכרה משחקת בו תפקיד מרכזי. כמו ב"מאוהב" (שהוא, לטעמי, הטוב מבין השניים), גם כאן בחר אלפרד הייז לא להעניק שמות לגיבוריו, כמו מבקש לא לצמצם את הסיפור לדמויות מובחנות, אלא להחיל אותו על כל אדם שייקלע לאותה חברה.

המספר, תושב ניו-יורק, הוא תסריטאי המגיע לחוף המערבי למשך ארבעה חודשים כדי לעבוד באולפנים. הוא נשוי כבר חמש-עשרה שנים, אב לילדה, שגרת הנישואין אינה נעימה לו, והאפשרות להיות לבדו הפכה לצורך חיוני, כפי שהוא מעיד על עצמו: "לבד: זו היתה התשוקה הפעילה היחידה שנותרה בי כעת, הדיבוק האמיתי היחיד". במסיבה משעממת הוא רואה מן המרפסת אשה צעירה נכנסת לאוקינוס, ומועדת אל תוך המים, ספק בטעות, ספק מתוך כוונה לטבוע. בלי להסס הוא קופץ למים ומחלץ אותה. כשהיא מתקשרת אחרי מספר ימים להודות לו, מתחיל להרקם ביניהם רומן.

הבחורה, שחקנית בשאיפה, מתגלה כפרנואידית, שמחלתה נובעת כולה מן התשוקה העזה להתגלות. אישיותה תלויה לגמרי בהערכתם של אחרים, והאומללות הנובעת מכך בלתי נמנעת. מבחן בד בלתי מוצלח מפיל אותה לקרשים, גברים מנצלים את להיטותה, היא לא מצליחה לשמור על עקרונותיה, כמו לא להקשר לגבר נשוי. המספר שרוצה, כאמור, להיות לבדו, כלל אינו מעונין ברומן, ונסחף אליו מרגע לרגע מכוחה של אדישות נרפית, ואולי גם מכוחה של תחושת החובה, שנוצרה ברגע בו נשא את הנערה מן המים.

סיפור הרומן עצמו, יש להודות, הילך עלי שעמום, אולי משום שהמספר עצמו משועמם ממנו. מכל מקום, הרומן אינו נושא הספר, למרות שהמספר דן בו לפרטיו, יום אחר יום. החברה ההוליוודית על זיופיה והתחשבנויותיה היא המונחת כאן תחת זכוכית מגדלת. ממש כמו ב"מאוהב", גם כאן, דפדוף לאחור, לאחר שהקריאה הסתיימה וניתן לצלול מתחת לסיפור המסגרת ללא הדחף לברר מה קרה בהמשך, חושפת שפע רעיונות הראויים לתשומת לב, ומעידים על עומק מבטו של הסופר.

סיומו של הסיפור מבריק, בלתי צפוי מבחינתי, ומקנה לשמו של הספר מימד נוסף וגורף.

My Face for the World to See – Alfred Hayes

תשע נשמות

2019 (1958)

תרגום מאנגלית: דפנה רוזנבליט

מודעות פרסומת

חזיון התעתועים של דוקטור אוקס / ז'ול ורן

doctor_oxs_master

בלב לבה של השפלה הפלמית שוכנת העיר הקטנה והמנומנמת קיקֶנדון. כבר מאות שנים היא מתנהלת בניחותא, בקצב איטי המתבטא בכל אורחות חייה. המוטו של הנהגת העיר הוא לא להחליט, גם בעניינים דחופים. הבריות מתנהגות במתינות, אין פרץ ואין צווחה. אופרה מוצגת בתיאטרון המקומי במשך מספר ערבים, מערכה לערב, בשל קצב השירה והנגינה האיטי עד מאוד. אירוסין יכולים להמשך עשור. ז'ול ורן מתאר את ראש העיר בביטוי הלטיני ne quid nimis – שום דבר לא יותר מדי – ותיאור זה יפה לעיר כולה.

הפעילות הנמרצת היחידה בעיר מתנהלת במפעל שהקים דוקטור אוקס. האיש, זר במקום, הציע להביא לעיר תאורה חשמלית, ופעילותו אושרה משום שמומנה כולה על ידו. מסתבר שבמסווה של קידמה שתועיל לעיר, מבצעים הדוקטור ושולייתו ניסוי המשנה את אופיה. העיר המפוהקת והדוממת תהפוך ליורה רותחת של רגשות מתלהמים ושל עלבונות, וכמוצא לאלימות המבעבעת תמציא עילה למלחמה כנגד העיר השכנה. עלבון זניח, שיישלף מנבכי ההיסטוריה הרחוקה, יהווה סיבה לגיוס כללי, וקולו של ההגיון יטבע בהתלהבותו של העדר.

ז'ול ורן מבקש, כך נראה לי, לדבר על האופי האנושי. לאחד מפרקי הספר נתן את הכותרת "ובו מוכח פעם נוספת כי מגבוה אפשר לשלוט על כל הַבלוּיות האדם", והסיפור מתכנס לשאלה "האם הסיכום והמסקנה הם שהמוסר, אומץ הלב, הכשרון, שאר הרוח, הדמיון, כל אותן יכולות או סגולות, הן שאלה של חמצן ותו-לא?". מארק טוויין התווה מתווה דומה, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר, ב"האיש שהשחית את העיירה", שבו תושבי המקום ישרי הדרך חשפו את אופיים האמיתי בהשפעת גורם חיצוני. אך בעוד ורן כפה על גיבוריו זרז כימי, שספק אם יכלו לעמוד נגדו, טוויין איפשר לגיבוריו בחירה בין טוב ורע לנוכח הפיתוי, ולכן סיפורו של האחרון משמעותי יותר. נותרנו, אם כך, עם סיפור חביב, כתוב יפה, שנון ומשעשע, שמוסר ההשכל שבו שולי.

בני ציפר כתב מבוא לספר, שלגביו אפשר ליישם את המשפט בו הוא עצמו מסיים את דבריו: "בפעם הבאה שאתם נתקלים ביצירה של ז'ול ורן בצירוף הקדמה מלומדת, דלגו על ההקדמה ולכו ישר אל ז'ול ורן. הוא כבר יסביר לכם כל מה שצריך". ציפר מבקש להחזיר לסופר את מקום הכבוד לו הוא ראוי בספרות העולם, מבלי ששכנע שמקום זה נלקח ממנו. למרבה האירוניה, ההערות הביבליוגרפיות בסיום קובעות כי כיום כל כתביו של ורן נחשבים לקלאסיקה עולמית מן המדרגה הראשונה…

בשורה התחתונה: נחמד.

Une Fantaisie du Docteur Ox – Jules Verne

אחוזת בית

2004 (1872)

תרגום מצרפתית: דורי מנור

האופרה "דוקטור אוקס" על פי הספר

סימני חיים / גידי קורן

haim_master

"סימני חיים" הוא קובץ של כחמישים סיפורים קצרצרים, פרי עטו של גידי קורן, רופא ילדים עתיר נסיון, המוכר גם כמלחין למבוגרים ("הבלדה על ברוך ג'מילי" הוא אחד משירים רבים וטובים שהלחין) ולילדים (ביניהם נכסי צאן ברזל כמו "פיץ העכבר" ו"הטיול לארץ התווים").

רבים מן הסיפורים בקובץ עוסקים בחוויותיו של רופא ילדים. המעניינים שבהם הם אלה המשתפים את הקוראים בקשיים ובדילמות הנלווים לתפקידו של הרופא. מצאתי ענין בתיאור משמרת מתישה במיון ילדים, ביחס לילדים "חשובים", כלומר ילדיהם של אח"מים, בזיהוי ילד מוכה, במספר העצום של מקרים בהם מטפל רופא בבית חולים (כשהוא פוגש ברחוב אב, שקצת נפגע כשהרופא אינו זוכר את בנו, הרופא מנחם אותו באמרו שמתוך אלפי המקרים רק החריגים הקשים נחרטים בזכרון), בטיפול בבנו הפצוע של מחבל, שחולם להיות מחבל בעצמו, בהכללת bed side manner (נימוסים ליד מיטת החולה) בתכנית הלימודים הרשמית, ועוד מסוגם של אלה. אנחנו מכירים את הצד החולה, הנזקק, המלא טרוניות. חשוב להכיר גם את הצד השני.

לצד סיפורים אלה נכללים בקובץ סיפורים בנושאים שונים אחרים. לדעתי, הספר היה מוצלח יותר בלעדיהם, גם משום שברובם הם סתמיים (ליומרה שעל הכריכה, המשווה אותם לסיפוריו של או הנרי, אין סימוכין בגוף הספר), וגם משום שהם קוטעים את הרצף המעניין של סיפורי הרפואה.

גידי קורן הוא כותב רהוט, יש לו מה לומר ומה לספר על בית החולים מנקודת המבט של הרופא, והקריאה ברובו של הספר מעניינת, נעימה ומועילה.

כנרת זמורה ביתן

2019

החיים שאנו קוברים / אלן אסקנס

bury_master

ג'ו, צעיר כבן עשרים, התלבט במשך זמן רב בין רצונו ללמוד ולפתח חיים עצמאיים, ובין תחושת המחויבות שלו כלפי אחיו האוטיסט. אמם של השניים רחוקה מלתפקד כמבוגר אחראי, וג'ו, הבן הבכור, שימש במידה מרובה אב לאחיו. בסופו של דבר החליט בלב כבד לעזוב את הבית. מכיוון שנרשם ללימודים באיחור, נאלץ לבחור בקורסים שנותרו פנויים, לאו דווקא בקורסים שמושכים את לבו. בפתח הספר הוא נוסע לבית אבות, בתקווה למצוא שם מרואיין שיסכים לחלוק אתו את סיפור חייו, כדי שיוכל להשלים מטלה בקורס לכתיבת ביוגרפיה, מטלה שאותה דחה לרגע האחרון ממש. הצוות במקום "משדך" בחוסר רצון בינו ובין קרל, חולה סרטן במצב סופני, שבשל מצבו שוחרר מבית הכלא, בו ריצה עונש בגין אונס ורצח של ילדה.

הספר, כשמו, חושף את הסודות שבני האדם מעדיפים לקבור. שוב ושוב מתגלה כי החזות החיצונית שאנשים מציגים לאחרים, מכסה על מניעים הנטועים בעבר, אותם הם מעדיפים להדחיק. קרל, שלפי עדות חברו היה גיבור מלחמת ויטנאם והציל את חייו, הפך לרוצח מורשע. מה גרם לו להשליך את חייו מנגד? לסנגורו היה הרושם שהוא מבקש לשבת בכלא. מה יכול לגרום לאדם לבחור בעונש על מעשה שכעת הוא טוען שלא עשה? ג'ו, כך מתברר בהמשך, נוצר אף הוא סוד מייסר, שבגללו הופכת המטלה האקדמית הבלתי נחשקת שלו למסע צלב. לילה, שכנתו הקשוחה, פיתחה את החזות הנוקשה מסיבות שהיא בוחרת להשתיק. גם ג'רמי, האח האוטיסט שאינו יודע לשקר, מסתיר טראומה שמסעירה את ג'ו. המסע של ג'ו בעקבות סיפורו של קרל יחשוף בחירות נקודתיות ששינו מהלכי חיים, בחירות שעושיהן התחרטו עליהן, אבל שמרו על שתיקה.

"החיים שאנו קוברים" מציע לקוראים סיפור בלשי בתוספת מעט פסיכולוגיה, כתוב קצבי, מציג דמויות שנעים להזדהות אתן, מכניס את גיבורו למצבים קשים מהם הוא נחלץ בתושיה, מעניש את הרעים ועושה צדק עם הטובים. חביב לסוגו.

The Life we Bury – Allen Eskens

ידיעות ספרים

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

היינו הגונים / אריק זיו

60803770_1062098310668095_890772815576301568_n

"היינו הגונים", למרות כותרת המשנה – "האוטוביוגרפיה הסודית של מפקד האס אס היינריך הימלר" – לא נכתב על ידי הימלר. לא הצלחתי להבין את הסיבה למסכי העשן שהציבה ההוצאה סביב הספר, החל בהעדר שמו של הסופר, אריק זיו, מן הכריכה, עבור בשתי הקדמות – אחת של המו"ל הגרמני, שמספר על התלבטותו אם לפרסם את האוטוביוגרפיה, והשניה של האיש שבידיו הופקדה לפני כשבעים שנה – וכלה בוידוי של ההוצאה על גב הספר, ולפיו לאחר בדיקה מדוקדקת הגיעה למסקנה שהמסמך אינו אותנטי, אבל מעניין בכל זאת, וישפוט הקורא אם אמת היא או בדיה. רגע לפני שהסקרנות שלחה אותי לחפש עקבות לאוטוביוגרפיה ברשת, הצצתי באפילוג, ומצאתי שחשדותי התאמתו. אריק זיו, שמעיד על עצמו שהשקיע שנים של מחקר בנסיון להבין איך התאפשרה התופעה הנאצית ותוצאותיה, כתב בשמו של הימלר מתוך כוונה להתחקות על מה שעבר במוחו של טיפוס אפרורי שהפך לרוצח המונים. אגב, דף הפייסבוק של הספר, וגם זה של הסופר, מצהירים במפורש שמדובר ביצירה בדיונית, כך שהמסתורין המכוון תמוה עוד יותר.

לאחר שתי ההקדמות פונה "עורך" האוטוביוגרפיה אל ספרו של יואכים פסט, "פני הרייך השלישי", שבו תיאר ההיסטוריון את דמויותיהם של האישים המרכזיים בהנהגה הנאצית, והימלר ביניהם. מי שהיה מפקדו הכל יכול של האס אס מתואר שם כאדם שניחן ב"יעילות חסרת מצפון", אדם ש"מהותו היתה קלושה", וששפאר אמר עליו כי "מחציתו מורה בבית ספר, מחציתו מטורף". מכאן ואילך ניתנת "רשות הדיבור" להימלר עצמו, כשה"עורך" מוסיף מדי פעם הערות והרחבות.

כפי שניתן להבין משמו של הספר, הימלר טען שלמרות המשימות האכזריות שהוטלו עליו ועל אנשיו, הוא הקפיד על הגינות מירבית. את העמדה הזו הביע במפורש בפוזן באוקטובר 1943, כשנשא שני נאומים באוזני בכירי המפלגה והאס אס. ידועה בעיקר התיחסותו לקושי שבהתמודדות עם השמדת היהודים: "רובכם יודעים מה זה אומר כש-100 גופות שוכבות יחד, כאשר 500 שוכבות שם, או אם 1,000 שוכבות שם. לעבור את זה, ובאותו הזמן, מלבד חריגים שנגרמו על ידי חולשות אנושיות, נשארנו הגונים, זה הקשה עלינו. זהו פרק התהילה בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב". הימלר, שלא היסס להורות על השמדתם של מליוני בני אדם, שלל מכל וכל מעשי התעללות וביזה (משפטו של קרל קוך והוצאתו להורג מוצגים כדוגמא לידו הקשה). הוא שב וחוזר לנקודה זו, וטוען שכל מעשיו כוונו למטרה המוצדקת של בנית עתיד הגזע הנורדי, ובשם מטרה זו חובה היה לפעול בנקיון כפיים. הוא יודע שיריביה של גרמניה יכנו אותו רוצח, אבל הוא מבחינתו בסך הכל חיסל מזיקים.

למרות ההסתיגויות שיש לי מן הבחירה לכתוב "אוטוביוגרפיה", ולמרות חזרות מרובות בגוף הטקסט (שהיו יכולות להיות מוצדקות אילו הדברים נכתבו באמת מנהמת לבו של אדם שיודע שסופו קרוב), הייתי אולי ממליצה על הספר למי שלא מתכנן לשקוע בספריהם של היסטוריונים כמו קרשו ופסט, כי הוא מצליח להציג את האבסורד הזוועתי שבתפיסת החובה הנאצית. אני נמנעת מלהמליץ עליו, משום שאריק זיו הרשה לעצמו לכלול בספר קביעות היסטוריות ללא ביסוס, רק מפני שלא ניתן לשלול את האפשרות שכך היו עשויים הדברים להתרחש בפועל, כדבריו. דוגמא אחת היא טענתו (הבדויה, יש לשוב ולהזכיר) של הימלר לפיה הוא שנטע במוחו של הס את הרעיון לטוס לאנגליה. דוגמא נוספת היא קביעתו שהיטלר עצר את כוחותיו מלתקוף בדנקרק, מתוך כוונה מפורשת להביא את האנגלים אל שולחן המשא ומתן. הפריע לי גם השימוש שהוא עושה במונח "לכוון לדעתו של הפיהרר", שלא יכול היה להיות מוכר להימלר (איאן קרשו בנה את התיאוריה הזו בהתבסס על משפט מנאומו של פקיד פרוסי).

לצד ההסתיגויות יש לציין לטובה את ריבוי הפרטים הקטנים שמהם נבנית התמונה הכוללת. הימלר היה מעורב אישית בבקשותיהם של אנשי אס אס לאישור נישואים – המועמדות היו אמורות לעמוד בתנאים מחמירים של התנהגות נאותה, אידיאולוגיה נכונה, וכמובן טוהר גזע. הדקדקנות שלו בטיפול בבקשות היא עדות לטירוף האידיאולוגי. בין הפרטים המעניינים אזכיר את המפגש ההזוי בין הימלר לנורברט מזור, איש הקונגרס היהודי העולמי, בשלהי המלחמה ("הגיע הזמן שאתם היהודים ואנו הנאצים נפסיק להילחם בינינו", אמר הימלר…), ואת התכניות ארוכות הטווח והמפורטות לניהולו של הרייך במאות השנים הבאות.

"היינו הגונים" הוא נסיון מעניין ומושקע לתאר את אחד מאדריכלי הפתרון הסופי. אני עצמי מעדיפה אוטוביוגרפיות אותנטיות וספרי מחקר נאמנים לגמרי לעובדות.

ספרי ניב

2019

המבוגרים / קרולין האלס

67431268_2611864525498883_5519501328658726912_n

ארבעה מבוגרים, ילדה אחת וארנב דמיוני קובעים להפגש בפארק "היער המאושר", ולבלות בצוותא את חמישה ימי חופשת חג המולד. הרכב החבורה אינו מובן מאליו. מאט וקלייר הם הוריה הגרושים של הילדה סקרלט, והם מגיעים למפגש מלווים בבני זוגם החדשים, אלכס ופטריק. הארבעה שונים זה מזה כמעט בכל. אלכס היא מדענית, רווקה מחושבת ולוגית. קלייר היא עורכת דין, קרירה ומאורגנת. פטריק גם הוא עורך דין, חסר בטחון עצמי, גרוש ואב לבני עשרה מנוכרים. מאט הוא איש מכירות, חלקלק ובלתי אמין. סקרלט, בודדה בעולמם של מבוגרים, שאמנם ארגנו את המפגש בשבילה, אך אינם יודעים כיצד בדיוק להתנהל מולה, מוצאת תמיכה ויעוץ אצל פוזי, ארנב דמיוני גדול מידות.

כבר מלכתחילה ברור שההתכנסות הזו לא תעבור בשלום. אחד המשתתפים יימצא מעולף כשחץ נעוץ בכתפו, משתתף אחר יואשם בירי. העלילה מתקדמת באופן כרונולוגי, ומשובצים בה קטעים מן החקירה המשטרתית עד לחשיפת כל מה שהתרחש במהלך אותו חג מולד יוצא דופן.

הספר נועד, ככל הנראה, לומר משהו על המשפחות בימינו, כשהמבנה הקשיח של זוג הורים וילדיהם הוחלף בדגמים גמישים ומשתנים. אלכס, שלא תכננה ללדת ילדים, צריכה להסתגל לנוכחות של ילדתו של בן זוגה. פטריק, שאינו מצליח לתפקד כאב לילדיו, משובץ לתפקיד אב חורג. מאט, שהיה נוכח באופן תמידי בחייה של בתו, מורחק ממנה. קלייר, שסקרלט נמצאת רוב הזמן באחריותה, צריכה לתמרן בין בתה לבעלה לשעבר ולבן זוגה. מאט וקלייר נדרשים להסתגל לבני הזוג החדשים של בני זוגם לשעבר. המפגש המורכב הזה עלול, אם כך, להיות נפיץ.

הבעיה בספר היא בדמויות המאכלסות אותו. במקום לבחור בדמויות נורמטיביות לגמרי, ולהתמקד בדינמיקה המיוחדת הנובעת מיחסי הגומלין ביניהן, הסופרת בחרה באוסף של דמויות מוקצנות. הדבר נכון בעיקר לגבי שני הגברים, שבניגוד לבנות זוגם מפגינים אישיות ילדותית בלתי יציבה. פטריק אחוז אובססיות – כלפי הפעילות הגופנית האינטנסיבית שלו, כלפי קלייר שלגביה הוא מפתח תלות, כלפי דמות מילדותו שצצה בפארק. מאט חסר אחריות, שקרן ותחבלן, מרוכז במאה אחוז בעצמו. נשגב מבינתי מדוע אלכס לא הסתלקה ברגע שהבינה לאיזו תסבוכת נפלה, והסופרת לא הצליחה להניח את דעתי בענין זה. במקום להניח לאלכס ההגיונית והמחושבת לקום וללכת, בחרה הסופרת להעניק לה התמוטטות מפוארת. דמויותיהן של קלייר ושל סקרלט, לעומת זאת, אמינות. מכיוון שמרבית הדמויות מוקצנות, והקשרים הזוגיים ביניהן תמוהים, הדינמיקה, שהיתה אמורה להיות לב הסיפור, קצת אובדת בתוך משברים אישיים. המפנה ביחסים בין ארבעת המבוגרים לאחר שהכל הסתיים, כשמעוינות הרסנית הם עוברים בקלות לשיתוף פעולה הדוק, משונה לא פחות.

קרולין האלס טוותה עלילה מפורטת, שלמרות חולשותיה בהחלט יתכן שקוראים רבים ימצאו בה סיטואציות מחייהם. הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כקומדיה, אבל בעיני הוא יותר טרגי, או לפחות דרמטי, ומבקש התיחסות רצינית. הוא מספק נושאים למחשבה, ועיקרו כוחו בהתבוננות במבוגרים מנקודת מבטה של ילדה צעירה, תמימה אך מפוכחת.

The Adults – Caroline Hulse

אריה ניר ומודן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: תמי לימון

שפילפוגל, שפילפוגל / מתן חרמוני

shpilfogel_master

הרבה מלאכים מסתובבים אצלנו במחלקה לספרות, מלאך החוכמה, מלאך הטיפשות, מלאך הקנאה, היצר הרע, שגם הוא מעין מלאך, ומלאך הצדקנות ומלאך ההתחסדות.

"שפילפוגל, שפילפוגל" מתאר את כל המלאכים הללו, למעט מלאך החוכמה שאינו משתלב בספר שכולו ביקורת. המחלקה לספרות, שמייצגת מן הסתם את האקדמיה כולה, מוּנעת מיצרים, מתשוקות, משנאות ומהתחשבנויות. וחקר הספרות, מה יהא עליו?

ד"ר יהושע רדלר, איש המחלקה, מתעורר בוקר אחד כד"ר יהודית רדלר. השינוי מתקבל על ידו / על ידה ועל ידי המחלקה כולה כטבעי. לכאורה לא השתנה דבר, למעט השינוי הפיזי, אבל היחס האקדמי מקבל תפנית לרעה. הספר, שיהושע היה על סף הוצאתו לאור, נדחה כעת כשהכותבת היא יהודית. "מי זאת יהודית רדלר?", שואל מנהל המחלקה, פרופ' ססובר, כשהוא מבקש תירוץ לדחות את הפרסום. היחס השונה לנשים בא לידי ביטוי גם ביחסן של הבריות אל מאמר מחמיא שכתבה רדלר על ספרו של ססובר: "אז זה מה שנהוג לחשוב: כשגבר משבח גבר זה פשוט כי יש גבר אחד שעשה משהו ראוי לשבח. כשאשה באה לשבח גבר זה כי היא צריכה להשיג ממנו משהו". התגובות המעליבות למאמר אינן מאחרות לבוא, וכנהוג בימינו הן בוטות ומכוערות. כשחבר ותיק, שחייב לססובר טובה, מצוטט על גב הספר מרעיף מחמאות, איש אינו מרים גבה.

שיקולים זרים אינם מתבטאים רק באפליה על רקע מין. ספרה של יהודית רדלר, שעוסק במשנתו של אהרן יהודה לייב הורוביץ, כולל קטע המתאר מנהג של יהדות המזרח. הקטע הבודד הזה מקדם את סיכויי הפרסום של הספר, בעידודו של חבר המחלקה הנושא שם מזרחי. גם לקשרי משפחה, לטוב ולרע, ולאהבות ולשנאות ישנות, יש משקל בכל החלטה הקשורה לפרסום, או לקידום, או לקביעות, או לאיוש משרה נחשקת. חנופה משחקת תפקיד חשוב במיוחד במבנה המעמדי הנוקשה של האקדמיה, ושפילפוגל, שעל שמו נקרא הספר, יודע זאת טוב מכולם. הקביעות שזכה בה נזקפת כולה לזכות חנופתו המתמשכת לססובר. הסטודנטים אינם נכללים בעלילה, למעט הערת אגב אחת, הממקמת את הדוקטורנטים בתחתיתה של ההיררכיה: בעוד שסטודנט רגיל לתואר ראשון הוא בחזקת לקוח, אורח, מי שסגל המחלקה נועד לרצות אותו, לחזר אחריו, להקנות לו חוכמה וידע ולהנעים את זמנו, תלמיד הדוקטורט נועד לרצות את העולם כולו. והעולם כולו נוהג בו כבאחרון האחרונים.

הספר שופע תיאורים מיניים, אך דווקא לקשרים מסוג זה אין כמעט כל משמעות במערך היחסים במחלקה. כולם שוכבים עם כולם בכל הרכב גיל ומגדר, ולמען האמת לא הצלחתי להבין מה ביקש הסופר להשיג או להביע באמצעות ההיבט הזה של העלילה.

מתן חרמוני נמנה עם סגל המחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות של האוניברסיטה הפתוחה, ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון. מן הסתם הספר מתאר הווי המוכר לו, וצר לי על עמיתיו שיחפשו את עצמם בספרו. בעלילה הבדויה שילב חרמוני עובדות אמיתיות רבות מתחום הספרות, כולל מתחומי עיסוקו שלו. כך, לדוגמא, ספרה של יהודית נקרא "כל הנכלים זורמים לאמריקה – מסכת חייו של המשכיל אהרן יהודה לייב הורוביץ (איל"ה)", ושמו מהדהד את עבודת הדוקטורט של חרמוני, "כל הנחלים זורמים לאמריקה: על תפקיד העולם החדש בספרות תקופת התחייה". כמה מהערות השוליים, שהוא מרבה בהן, כמו מדובר במסמך דוקומנטרי, מפנות אל מקורות אמיתיים (כולל הפניה אחת אל עצמו).

שמו של הספר נושא משמעויות שונות. פירושו "ציפור שיר", ובהשאלה הוא מתייחס בזלזול אל איבר מינו של האיש. החזרה הכפולה על שמו מרמזת גם היא לאקט מיני, לאופן בו בת זוגו פונה אליו. שפילפוגל הוא גם שמו של הפסיכולוג ב"מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות, והספר מכיל רמזים ספרותיים רבים מסוג זה.

מתן חרמוני כתב סאטירה קלה לקריאה, משעשעת למדי, ומסתיימת לפני שהיא הופכת לטורח. יחד עם זאת, היתה לי הרגשה סתמית למדי במהלך קריאתו. אולי האשם בכל ה"קישוטים" המופרכים שמטביעים את האמירות שהוא מנסה, מן הסתם, להביע. הפריעה לי גם הזחיחות המסוימת, שמסתתרת חלקית מתחת לטון המצטנע של המספר. למען האמת, לא היו לי ציפיות גבוהות מן הספר, משום שלא הערכתי את "היברו פבלישינג קומפני", אבל ייאמר לזכותו שהוא טוב מקודמו.

כתר

2019

השופט / שי אספריל

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a9d795d7a4d7982

אריאל בן אליאס, שופט בבית המשפט המחוזי, רווק מושבע, הולך לחוף הים עם סו, אשה נשואה שפגש באתר היכרויות ברשת. הבילוי המשותף מסתיים באסון, ואריאל צריך לבחור בין שתי אפשרויות קיצוניות – להודות במעורבותו ולסכן את עתידו המקצועי, או למחוק כמיטב יכולתו את שארע ולהמשיך בחייו. ארבע שנים אחר כך הוא מספר על שהתרחש מרגע הבחירה. בין הפרקים המסופרים מפיו משולבים פרקים העוסקים בשתי דמויות נוספות – מרסל, אשה מזדקנת, המתבוננת בעברה בשובה מלוויתו של בעלה, ונתן, אלמן צעיר המתגורר עם בנו אצל אמו. הקשרים בין השלושה הולכים ומתבררים במהלכו של הספר, ומגיעים לשיאם לקראת סיומו.

נושאו המרכזי של הספר, בעיני, הוא יחסי הורים-ילדים, כשהדגש מושם על דמות האב. אריאל גדל ללא אב, ואמו סירבה כל חייה לענות לשאלות הבן באשר לזהות האב הנעדר. רק בהיותה על ערש דווי חשפה את שמו של האב – אותו אליאס שבשם המשפחה שאימץ לעצמו הבן – ואת מקום עבודתו ומגוריו. הגילוי ישפיע על מהלך חייו ועל הקריירה שלו. נתן היה נער בן-עשרה כשאביו מת מול עיניו, לאחר שאשה עשירה, אצלה עבד, השפילה אותו. מוות זה היה לחוויה המעצבת של חייו (כך טוען הסופר, אבל לא השתכנעתי), קבע את שאיפותיו, והוביל לבחירות שחרצו את גורלו. מרסל נשואה לגבר דומיננטי, טייקון מסתורי, שרגשותיו כלפי בתם ישפיעו על חיי כל הדמויות.

הנושא המעניין, וחוטי העלילה הנקשרים יפה, הם פוטנציאל מבטיח, אבל הספר מתמסמס באינספור סטיות לנושאים צדדיים שאינם מהותיים לסיפור כלל וכלל. כך, כשאחת הדמויות לוקה בסרטן, אנו מקבלים הרצאה ארוכה על תעשית התרופות, וכשדמות אחרת מתקבלת לעבודה חדשה, עולם הפורנוגרפיה וההימורים וההשקעות ברשת מקבלים חשיפה על פני עמודים על עמודים. מעניין? אולי. רלוונטי? במקצת. אפשר היה להדק ולהסתפק בפיסקה קצרה? לגמרי. סגנון הדיבור של אריאל טורדני במיוחד. כמעט לכל משפט יש לו הערת שוליים או הערת ביניים, המוצגות בתוך סוגריים מעיקים. הסופר ביקש, מן הסתם, לבנות תמונה מפורטת של היומיום של דמויותיו, ולכן בכל פעם שאריאל מזמין ארוחה אסייתית, התפריט מוצג במלואו, ואנו כנראה חייבים להכיר כל פוסטר שתלה חברו במשרדו. ואלה רק שתי דוגמאות אקראיות. כל הגודש הזה כמעט גרם לי לנטוש את הספר, ורק ההמלצות הטובות עליו החזיקו אותי עד סופו. פרק הסיום, אגב, לא הפתיע אותי, ולדעתי עדיף היה לולא נכתב. הסוד שנחשף לפניו עוצמתי ומהותי מספיק, והתוספת מוגזמת, שלא לומר מופרכת משהו.

וכל זה חבל, כי כשהסופר מתנער מעודף הקישוטים, כמו לדוגמא בפרק המשפט, הוא כותב מצוין, מצליח לשלב מנעד של תחושות מציניות ועד רגישות, כל דמות משובצת בתפקידה במדויק, ויחסי הגומלין ביניהן חדים וממוקדים. ההצצה המעניינת והביקורתית אל מערכת בתי המשפט מוצלחת בעיני.

לאור הבעד והנגד אבחר בהמלצה מסויגת.

עם עובד

2019

לחצות את הקו / ברברה טאופר

לחצות את הקו

ברברה טאופר נולדה באירופה בתקופת מלחמת העולם השניה, להורים ילידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. אביה היה איש אס.אס, ולמרות שהבת היתה קשורה אליו, בעיקר בזכות תחומי ענין משותפים, עברו רבץ ביניהם בלתי מפוענח. אולי משום כך, ואולי משום שנמשכה אל הנסתר – והשואה היתה מוסתרת היטב מבני דורה – מצאה עצמה ברברה מתעניינת ביהודים ובגורלם. חייה גלגלו אותה לעולם העיתונות, ומשם לעולם הדיפלומטיה כנספחת עיתונות וכנספחת תרבות. תשע שנים עשתה בתפקידה זה בישראל, ולאחר שעזבה ולא מצאה עצמה בבית בשום מקום אחר, בחרה ביהדות כאורח חיים, ושבה לחיות בארץ. את קורות חייה סיפרה למיכאל ששר, והוא שערך וכתב את הספר שלפנינו.

בחרתי לקרוא את האוטוביוגרפיה בגלל חצית הקו המסקרנת, אבל למען האמת לא הצלחתי לגמרי להבין אותה. ברברה כועסת על אביה בשל חברותו באס.אס, אך למעשה אין לה מושג מה היה תפקידו במלחמה. היא מציינת שלא היה קצין, בגלל שורשים יהודים רחוקים, מניחה שלא השתתף במעשי הרג, ומדגישה את אדישותו כלפי האידיאולוגיה הנאצית, ואת העובדה שסייע באופן עקיף למספרזרים נרדפים להמלט. הכעס שלה הוא בעיקר על אי האכפתיות שלו ועל היסחפותו עם ההמון. אם כך, עברו של אביה אינו המניע למהפך. מניע משמעותי יותר, לדעתי, הוא רגש האשם כלפי קורבנות השואה, למרות שהיא עצמה היתה תינוקת בתקופתה. היא מספרת כי לאחר שגוירה והצטרפה לעם היהודי, חשה כאילו החזירה לחיים את אחד הנרצחים שנגרע מן העם. מניע נוסף, אם כי לא ראשי לדעתי, נעוץ במשיכתה למיסטיקה. במהלך חייה, כך היא מתארת, חוותה הארה כילדה, חשה בנוכחותם של שני מלאכים מלווים, יצאה מתוך גופה במהלך אנליזה, ולאחר התייהדותה התעניינה בקבלה (קצת קשה לי להתייחס ברצינות למי שמוכיחה את משמעותם של חלומות באמצעות העובדה שהחתול שלה, שעליו חלמה רק פעם אחת, אכן מת שנה לאחר החלום…). ואולי העובדה שחשה נוח בארץ ורכשה ידידים רבים הוותה גם היא זרז. כך או כך, מכיוון שציפיתי להיכרות עם הדור השני של הגרמנים, יצאתי מאוכזבת, מפני שמדובר בחיים פרטיים ואישיים מאוד, שעברן של גרמניה ושל אוסטריה הוא לא הגורם הראשון במעלה בגלגוליהם.

הספר שופע שמות מוכרים, כולם, לדבריה, מכרים קרובים. נמנים עמם ברונו קרייסקי, היהודי שהיה קנצלר אוסטריה בין 1970 ו-1983, ויחסיו עם ישראל ידעו עליות ומורדות; איל העתונות אקסל שפרינגר, ידיד ישראל, שלטענתה היא שקישרה בינו ובין הישראלים; יצחק רבין, טדי קולק, ישעיהו ליבוביץ, הרב ישראל לאו, ריימונד טוויל, ושורה ארוכה של פוליטיקאים ואנשי בוהמה ישראלים וזרים. לעתים נדמה מתיאוריה שבכל מקום ובכל חברה תפסה עמדה מרכזית. ברברה טאופר אוחזת בדעות מוצקות, לעתים שטחיות וסטראוטיפיות בעיני, בנושאים רבים, ביניהם יחסי ישראל-פלשתינים, שהדיון בהם תופס נתח נרחב מן הספר. את הקרובים לעמדותיה היא מתארת בחיבה, אחרים זוכים ליחס מזלזל. יש לה מה לומר, מנסיונה המורכב והכואב, על יחסי גברים-נשים, וחשיפתה את עצמה, שלפעמים נדמית כמתייהרת, רוב הזמן כמעט אכזרית בכנותה.

מה עושה את סיפורה לראוי לפרסום? הפיסקה הנוגה המסיימת את הספר מתיחסת לכך: כשאני חושבת על חיי עד עתה, אני חשה תחושה של לאות גדולה, כאילו משהו בתוכי נשרף. לעתים אני חושבת שאיבדתי את כל כוחותי מפני שתעתעתי בגורלי ורציתי לעצבו בעצמי, ומחשבותי גולשות לעבר, כשעדיין הייתי בתו של איש אס.אס לפני שלושים שנה, כשראיינתי את משה דיין. הוא אמר לי אז להאזין לדבריו, מפני שלכל יהודי יש סיפור באמתחתו. היום אני יהודיה ובאמתחתי סיפור, שמן הראוי שיסופר.

סוּפַּר למיכאל שָשַר

ספרית מעריב

1993

שומר הדברים האבודים / רות הוגאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d795d79ed7a8_d794d793d791d7a8d799d79d_d794d790d791d795d793d799d79d2

ארוסתו של אנתוני נפטרה במפתיע בלבו של רחוב הומה אדם. התליון שנתנה לו, ושאותו הבטיח לשמור מכל משמר, אבד לו. אנתוני שבור הלב, שאהבתו לתרז לא התפוגגה במשך עשרות השנים הבאות, ביקש כפרה על האובדן באיסוף אובססיבי של פריטים הושלכו או נשכחו – כפתור, גומיה לשיער, כפפה, מטריה. לכל פריט הצמיד תג, בו ציין את המקום בו נאסף ואת התאריך, מתוך תקווה להשיבם יום אחד לבעליהם. לכל פריט חיבר סיפור, וסיפוריו ראו אור והקנו לו פרסום. לפני מותו כתב צוואה, ובה הוריש ללורה, שעבדה בביתו, את כל רכושו, וגם את המשימה למצוא את בעליהם של הפריטים, ולרפא לפחות לב שבור אחד. יחד עם פרדי, הגנן שמטפח את גן הוורדים של אנתוני, ועם סאנשיין, השכנה הצעירה, שמכנה את התסמונת שלה "תזמורת דאון", היא נרתמת למשימה.

באותו מקום בו נפטרה תרז, ובאותה השעה, הגיעה יוניס, אשה צעירה, לראיון עבודה אצל מוציא לאור. בעקבות הראיון זכתה לא רק במשרה בה חשקה, אלא גם בחברות נפש לכל חייה. הספר מתרחש במקביל בהווה של לורה ובעבר של יוניס.

"שומר הדברים האבודים" הוא אגדה אורבנית על חברות, על זכרון, על אהבה ועל כוחה המרפא. הוא כתוב בחן, ורוב הזמן נוגע ללב. לטעמי, רות הוגאן הלכה צעד אחד יותר מדי עם הנופך האגדי, כשהחליטה לשלב בעלילה רוח רפאים ולייחס לסאנשיין כוחות מיסטיים, אבל הקצוות הסיפוריים – של לורה, של יוניס, ושל סיפורי הפריטים –  נקשרים יפה יחדיו, אז ניחא. כמו באגדה, הטובים טובים מאוד, וגם הרעים הם טובים בסתר. אי הבנות מייסרות מתבררות ונפתרות, האהבה מנצחת, והכל בא על מקומו בשלום. לפעמים נחמד לקרוא ספר מנחם שכזה.

The Keeper of Lost Things – Ruth Hogan

עם עובד

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר