חופשת שחרור / יהושע סובול

31-6406_m

"חופשת שחרור" הוא סיפורה של משפחת בן-חיים, החל מהסבתא-רבתא אווה, חלוצה, רקדנית ופלמ"חניקית, ועד נינותיה ליבי וקרין. ליבי, המשרתת בצבא כמדובבת עצירים בטחוניים, פוגשת בחקירה האחרונה לפני שחרורה את העציר הבדואי אדיב, סטודנט לתואר שלישי בהיסטוריה, שהתזה שלו עוסקת במדיניות הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית בין השנים 1929 – 1945. משהו בדברים שהוא אומר לה – בין השאר "סבא שלך גירש את סבתא שלי" – מטריד את מנוחתה, ובמקום לנסוע הביתה היא נוסעת לבקר את סבה בקיבוץ. הסב, דייב, בן תשעים, אינו בבית, יצא על אופנוע ההארלי-דייוידסון לשיטוטים משלו. בחדרו מוצאת ליבי יומן שכתבה אמו אווה, וכשהיא פותחת כהרגלה בקריאה מן העמוד האחרון, היא מוצאת שם את המשפט "ליבי היא אני", וצוללת אל המלים. מדי פעם היא מפסיקה את הקריאה כדי לנהל שיחות וידאו עם אדיב, אותו היא משתפת בחווית היומן.

סיפור חייה של אווה מרתק, ונע בין הקיבוץ בימיו הראשונים, ימי טרום המדינה, ובין גרמניה בשנות השלושים. ליבי, הנשאבת אל ההתרחשויות, אינה קוראת קריאה פסיבית, אלא משוחחת עם אווה, משלימה את המסופר מדמיונה, ומשליכה מן העבר אל ההווה. לדעתי, די היה בדיאלוג שבין השתיים כדי להחזיק ספר מגובש ומרתק, אבל יהושע סובול בחר להרחיב את היצירה, ולספר את סיפוריהם של ארבעת נכדיה של אווה, ילדיו של דייב. מעוז, אביה של ליבי, הוא פוליטיקאי מן הימין, השואף להיות ראש ממשלה, ובוגד באשתו נגה. גבי, מהנדס תוכנה, מואס בעולם הדיגיטלי ומבקש להביא לכליונו. אשתו, דנה, היא צלמת טלוויזיה, שטופת שנאה לכל מה ומי שאינו מן הצד השמאלי של הפוליטיקה. דובש, מושבניק, אביה של קרין, בוגד באשתו, דורית, עם סו, פועלת תאילנדית. דורית מצדה בוגדת בו עם הפסיכולוג המטפל בה ובבתה. הבת, קרין, בת שבע-עשרה, מנהלת רומן עם אלעד, פוליטיקאי נשוי מן הימין, בעל ברית של מעוז. מירב, אחותם של מעוז, גבי ודובש, היא מעצבת פנים ובליינית בלתי נלאית. נדמה כי מרוחה של אווה, שחייה היו אמנם כאוטיים וקופצניים ועמוסי שגיאות, אך עתירי משמעות ותוכן, ירשו נכדיה רק את חוסר המנוחה ואת חוסר הנחת. הדור הבא יצטרך לנסות להשיב למשפחה סדר ומשמעות.

מעבר להרחבה מציר הסיפור – השילוב אווה-ליבי – אל ארבעת הנכדים, משולבות בספר דמויות משנה, שגם הן מתוארות בפרטנות, כמו קנדי, חברו של דובש, שהיה חילוני והפך לדתי ולקה במחלה קשה ומת, וצונגפלייש, חברו של גבי, חסיד סאטמר שלובש בלילות בגדים חילוניים ויוצא לבלות בפאבים, וקריסטינה, חברתה של דנה, עתונאית דנית שנישאה לאינטלקטואל מצרי שאינו מורשה לגור בדנמרק, ועוד. לטעמי, שתי ההרחבות – אל המשפחה כולה ואל דמויות המשנה – אינן תורמות ליצירה, אלא מטביעות אותה בשפע פרטים, וחבל.

כשמפרקים את העומס, יש בספר מקבץ גדול של סיפורים ושל דיונים, שכל אחד מהם לכשעצמו מעניין ומטופל היטב ספרותית. כך, לדוגמא, מתפתחת שיחה מעניינת על מעמד האשה בתרבות המוסלמית, שזורה בדיון על דון-קישוט ועל אילוף הסוררת. תיאור הלילה של גבי בפאב הוא מלאכת מחשבת מדויקת. הפצצה הוירטואלית של קרין נוחתת ומהדהדת בשקט מצמרר, ועוד ועוד.

יחסי יהודים-ערבים בישראל הם הנושא העובר כחוט השני לאורכו של הספר, נשזר בחייהם של גיבוריו כפרטים, כלוחמים וכאזרחים. עמדתו של הסופר ברורה: די לקרוא את הפרק בו הוא מתאר שיחה צינית בין מעוז ואלעד, הפוליטיקאים מן הימין, תוך שהם בולסים מעדנים, כדי להבין למי אהדתו אינה נתונה. זכותו להחזיק בדעתו, והיא אינה נושא הספר או נושא הסקירה, אבל דווקא משום שזהו ספר עם עמדה סיומו מאכזב מאוד: ליבי, נחושה לשים סוף למצב שבו נשים צעירות עוברות כמוה חוויה של אובדן חבר שנשרף בקרב, מתכננת מהלך גדול, עליו היא אומרת לקרין: "זה משהו שאני הולכת לעשות. משהו שיקח אותי רחוק. כמה רחוק שאוכל ללכת […] זה דורש כוחות עצומים ורצון שאני עדיין לא יודעת אם יש לי. אבל אני אגלה בעשייה […] זה חישוב מסלול מחדש. משהו ששווה לחיות בשבילו, לגמור עם מחול המוות […] זה משהו שצריך לקום ולעשות". להסתפק באמירות האלה, ולא לצאת לעשות מעשה, פירושו מן הסתם שמאחורי ה"משהו" אין תוכן מעשי ואין בשורה. להעניק לליבי תחושה של חופש עם סיום קריאת היומן ועם ההחלטה לעשות "משהו", ולחתום את הספר במשפט הסתמי "לא תם ולא נשלם", נראה לי פתרון ספרותי בלתי מספק לציפיה שנבנתה מסיפורה של אווה ומחיפושיה של נינתה ליבי.

משום שהמכלול סובל מגודש והסיום מאכזב, אבל רכיבי הספר כתובים מצוין, אני נמנעת מלסכם את הסקירה בהמלצה או באי-המלצה.

הקיבוץ המאוחד

2017

ברֵכת התנינים / בועז יזרעאלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d79bd7aa_d794d7aad7a0d799d7a0d799d79d2

"ברכת התנינים" הוא קובץ המכיל עשרים סיפורים קצרים. מצד התוכן מאפיינים אותם טיפוסים מנותקים ואוירה של הזיה מתונה עד גבוהת גלים. מצד הסגנון הם רהוטים, כתובים בשפה נאה ובמיומנות, ניחנים בנקודת מבט שונה, לעתים מעניינת ומשעשעת.

במהלך הקריאה בספר, החל מן הסיפור הראשון, תהיתי אם התוכן אינו מדבר אלי משום שהסיפורים משעממים, או משום שאין לי שום ענין בדמויות מסוגן של המתוארות בהם. מצד אחד, האין זה "תפקידו" של הסופר להפיח בדמויותיו חיים שיגעו באופן כלשהו אל לבם של הקוראים? מצד שני, אם אלו הן הדמויות המעסיקות אותו, ואם הוא חש קרוב אליהן ממש כפי שהן, כלומר מנותקות ומעורפלות, אולי חוסר החיבור שלי אליהן אינו מעניינו, והוא פונה אל קהל שונה ממני? מצד שלישי, מכיוון שהצלחתי להתחבר לדמויות מנותקות ולאוירה מעורפלת בספרים אחרים, אולי ה"אשמה" אינה בי. לא מצאתי תשובה חד-משמעית לתהיה הזו.

בהכללה, הסיפורים בקובץ מטפלים באנשים שמבקשים להתנתק מזרם החיים הרגיל, כמו ב"מיטה מתקפלת", בטיפוסים של מסוממים ושל עבריינים קטנים, כמו ב"סבתא שלי, אמא שלי" וב"מתנה מאבא", ובדמויות בלתי ברורות, נטולות עבר ובעלות הווה הזוי, כמו ב"הקוף" ו"אדריכל". ברבים מהסיפורים משולבות אמירות חברתיות, בדרך-כלל אירוניות, כמו ב"ראיון עבודה", שבו המספר החילוני מנסה להתקבל לעבודה בישראל המתחרדת, וב"המדריך הישראלי לארגון צבאי", שמלגלג על הצבאיות בהיבטיה השונים.

הסיפור היחיד שהתחבב עלי הוא "דלות": המספר שוכר דירה, ומוצא במרפסת את הדייר הקודם שפוחד לצאת אל הרחוב. הדינמיקה בין השניים נבחנת ומתוארת באופן משכנע.

ה"מה" מושך לכיוון אי-המלצה. ה"איך", כלומר הסגנון הבוגר והמיומן, מושך לכיוון הפוך. אני משתלבת באוירת הרפיון השורה על מרבית הסיפורים, ומחליטה לא להחליט.

עם עובד

2017

לחיות כמו פילוסוף / ג'יימס מילר

985185

כותרת משנה: מסוקרטס ועד ניטשה – פילוסופיה כדרך חיים

עבור הפילוסופים המוקדמים הפילוסופיה באה לידי ביטוי לא רק בתיאוריה, אלא גם באורח החיים. עד תחילת המאה העשרים, לימודי הפילוסופיה התיחסו הן לדעות והן לחיים (כולל אנקדוטות בלתי מבוססות) של פילוסופים מפורסמים. כיום, על פי ציטוט מדברי הפילוסופית סילה בנחביב, "מנקודת המבט של הדיסציפלינה, הפרטים של החיים האישיים נראים די לא רלוונטים להבנה, או להערכה, של דעות ההוגה".

האם אפשר לחיות על פי הפילוסופיה? ג'יימס מילר ביקש לדון בשאלה זו, ובפער שבין החיים הפרטיים של הפילוסופים לתיאוריות שפיתחו, באמצעות סיפוריהם האישיים של שנים-עשר מהם: סוקרטס, אפלטוֹן, אריסטו, דיוגנס, סֶנֶקָה, אוגוסטינוס, מונטן, דקארט, רוסו, קאנט, אמרסון וניטשה . מבחינתי, כמי שאינה קוראת, וככל הנראה לא תקרא, ספרי עיון פילוסופיים, אבל סקרנית להתוודע לתחום, הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא בעקיפין, דרך סיפורי חיים, המשלבים את הביוגרפיה הפרטית עם התיאוריה הכללית. מסיבה זו שמחתי על הוצאתו לאור של "לחיות כמו פילוסוף".

לצערי, התאכזבתי מהספר. לא ברור אם המחבר כיוון לקהל שכבר מכיר היטב את משנתם של הפילוסופים, או למי שרק כעת מתוודע אליהם. בפרק על אפלטון, כדוגמא מייצגת, כמה מעיקרי תורתו מוזכרים כבדרך-אגב, כאילו הם מוכרים לקורא, לאחרים ניתן הסבר מפורט יחסית. אחדים מן הפרטים הביוגרפים מעניינים ורלוונטים לנושא המוצהר של המחקר שבבסיס הספר, אחרים הם בבחינת עובדות צדדיות. התרגום (ואולי כך גם במקור) אינו תורם לחוויה הלימודית, שכן הוא נוטה אל השפה הדיבורית על חשבון השפה ה"עיונית" (יותר מדי "הכי" ו"מרוב ש", ו"כל מיני" ודומיהם). לטעמי, היחס בין הביוגרפיה לתיאוריה מוטה מדי לטובת הראשונה, ולא התממשה תקוותי למצוא בספר היכרות ערוכה היטב עם הפילוסופים ובעיקר עם הפילוסופיה. יכול להיות שהציפיות שלי והכוונות של המחבר פשוט שונות.

אחרי חמישה הפרקים הראשונים הבנתי שקריאה רציפה אינה רצויה (לי) כאן. רפרפתי על הפרקים הבאים כדי להתרשם מן המצוי בהם, ואחזור אל כל פרק בנפרד כשתתעורר סקרנותי לגבי אחד מן הפילוסופים המוצגים בספר.

Examined Lives – James Miller

ידיעות ספרים

2017 (2011)

תרגום מאנגלית: שמעון בוזגלו

ככה החיים יפים / אוליביה בורדו

kacha_hachaim_yafim1

תרגום שמו של הספר הוא "מחכים לבוג'נגלס", על שם שירה של נינה סימון Mr. Bojangles, שיר שהורי הילד, המספר את "ככה החיים יפים", אוהבים במיוחד. לא הכרתי אותו עד היום, וכשהתחברתי בסקרנות ליו-טיוב, גיליתי יצירה מקסימה (חיפשתי ומצאתי גם את השאנסונים של קלוד פרנסואה, שתמונתו תלויה על קיר חדרו של הילד, אבל עודף המתיקות והעליצות עוררו בי הזדהות עם בחירתם של האב ושל הבן להשתמש בתמונה כמטרה במשחק קליעה…). ההאזנה בלופ לנינה סימון ריככה את התחושה של טביעה בים של מלל חסר פשר, שאפיינה את הקריאה בשליש הראשון של הספר. המספר מתאר את החיים המבולגנים בבית הוריו, המתנהל על סף הניהיליזם. האם המרחפת והאב הקפריזי סוחפים את בנם ואת חבריהם ממסיבה לחגיגה, נעים בין ביתם שבפריז לארמון שרכשו בספרד, ללא עבודה קבועה, ללא לימודים מסודרים, בהפרזה מטורפת, וכל זה מתואר בסגנון מבולגן, לעתים קרובות מדי ללא רצף הגיוני בין המשפטים. לולא היה מדובר בספר קצר, ולולא הסקרנות לגלות מדוע זכה לתפוצה עולמית, הייתי נוטשת בשלב זה.

הספר נחלץ מן הסחרור בערך אחרי שליש, כשהאם יוצאת מדעתה, והאב והבן נאלצים לצאת מביתם. לא אוכל להרחיב בתיאור העלילה בשל חשש לספוילרים, אציין רק שהשליש השני של הספר קוהרנטי יותר מהראשון, ונוגע ללב.

השליש השלישי (החלוקה היא שלי, לנוחות הסקירה, ואינה מייצגת את מבנה הספר) נפתח בפרק שכתב האב, ובו נחשף מה שעמד מאחורי הטירוף שבשליש הראשון. יש בחשיפה הזאת אהבה גדולה מצד אחד, והתמכרות גורפת ואנוכית מצד שני, ושתי אלה באות לידי ביטוי גם בסיומו של הספר, שכולל למעשה שני סיומים בזה אחר זה. הסיום הראשון אמין, השני, שנגרר בעקבותיו, לכאורה בלתי נמנע בהתחשב בכל מה שסופר קודם לכן, ובכל זאת משהו בו מזייף ובלתי מתקבל על הדעת ברצף הסיפורי.

"ככה החיים יפים" הוא נסיון לספר על אהבה טוטאלית, גדולה מהחיים, מתנשאת מעל כל מכשול. דרך הסיפור מקורית, הקצב מסחרר, ותאוות הריקוד של הגיבורים מעניקה לספר מקצב מפתה. יחד עם זאת, למרות מערבולת הרגשות העמוקים שהוא אמור להכיל, ולמרות הססגוניות של החיים המתוארים בו, יש בו לקוניות וניתוק רגשי, שפוגמים באמינותו, ומייצרים תחושה שלפנינו תרגיל בכתיבה.

אני נמנעת מלהמליץ עליו בשל ליקוייו, אבל בשל המקוריות, ומשום שיש לי תחושה שעוד אהרהר בו, אני נמנעת גם משלילתו כליל.

En Attendant Bojangles – Olivier Bourdeaut

כנרת זמורה ביתן דביר

2017 (2015)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

חוזרים אל הדם / טום וולף

20-53009b

"חוזרים אל הדם" הוא הרומן האחרון (עד כה) מאת הסופר והעתונאי טום וולף. שניים משלושת הרומנים הקודמים תורגמו לעברית: "מדורת ההבלים" ראה אור ב-1987 ו"גבר במלואו" ב-1998, הראשון מציג באופן מוחשי ותוסס את המתחים החברתיים בניו-יורק, והשני מתאר בחיות רבה את העולם העסקי והחברתי באטלנטה, ג'ורג'יה. שני הספרים משלבים סגנון ריאליסטי מדוקדק, היורד לפרטי הפרטים של רקע הארועים, יחד עם עלילה מרתקת. מכיוון שכך, ציפיתי לחוויה דומה עם "חוזרים אל הדם", אך התאכזבתי.

וולף מיקם הפעם את הספר במיאמי, פלורידה. את העלילה מניע בעיקר נסטור קמאצ'ו, שוטר ממוצא קובני, שכל פעולה שלו נתקלת איכשהו באחד המעקשים החברתיים בעיר. בתחילת הספר הוא מסכן את חייו בטיפוס על תורן, כדי להוריד ממנו פליט קובני, ובכך מקומם את אוכלוסית המהגרים. כשהוא מועבר ליחידה ללוחמה בסמים, הוא מציל את חייו של מפקדו ומתגבר על בריון אפרו-אמריקאי, אך סרט שלו ושל המפקד, כשהם מטיחים קללות בבריון המובס, עולה לרשת, ומעורר גל של זעם כנגד המשטרה. בעודו מושעה מתפקידו, הוא מעורב בתקרית אלימה בבית-ספר ובפרשת זיוף אמנות שבה בוחשים אוליגרכים רוסים. העלילה גולשת גם לפוליטיקה עירונית, להתמכרות לפורנוגרפיה, להתנהלות של העתונות, לתכניות ריאליטי, ועוד.

בדומה לספריו הקודמים, גם בספר הזה התיאורים המפורטים, והגלישה לסיפורים צדדיים, פורשים תמונה ריאליסטית של המקום ושל התקופה. בשונה מן הספרים הקודמים, הספר הזה פשוט מייגע. העלילה מתנהלת לאטה, מדשדשת, וכמעט הולכת לאיבוד בתוך התיאורים החוזרים על עצמם לעייפה. נדמה שהכשרון של וולף לספר סיפור רציף ומרתק התמוסס כאן, אך היכולת להכנס באופן משכנע וחי לפרטי הפרטים של הארועים ושל הדמויות נשמרה. אין בזה די כדי להחזיק ספר.

אני ממליצה מאוד על "מדורת ההבלים" ועל "גבר במלואו". כמו כן נהניתי לקרוא ספר עיון פרי עטו, "הצוות המובחר" שעוסק בהתפתחות הטיסה החל משבירת מחסום הקול ועד הטיסות לחלל. על "חוזרים אל הדם" אפשר, לדעתי, לוותר.

Back to Blood – Tom Wolfe

מודן

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

מגדלור / קולם טויבין

migdalor_med

"מגדלור" נפתח בתיאור חייה השגרתיים של הלן, אשה אירית צעירה, נשואה ליוּ ואם לשני בנים. בבוקר המתואר נוסעים יו והבנים אל משפחתו של יו, והלן, מנהלת בית-ספר, נותרת בעירם לפגישות עבודה, שלאחריהן תצטרף אליהם. התכניות הפשוטות הללו משתבשות כשחברו של אחיה של הלן מופיע על סף דלתה, ומבקש ממנה לגשת לבית החולים לבקר את האח, דקלן. הקשר בין השניים, ובינם לבין אמם, התרופף בשנים האחרונות, ורק כעת, כשמצבו של דקלן חמור, נודע להלן שהוא חולה איידס. דקלן מטיל עליה לספר על המחלה לאמם לילי ולסבתם דורה. בקשתו הנוספת היא לשהות מספר ימים בבית הסבתא, בית מבודד יחסית, הניצב על ראש צוק מעל האוקינוס. בבית זה שהו השניים ללא הוריהם תקופה ארוכה בעודם ילדים, ופיתחו תחושת נטישה, בעת שאביהם גסס ללא ידיעתם, ואמם שהתה לצדו. אל ביתה של הסבתא מתכנסים, אם כך, דקלן והלן ואמם, ואליהם מצטרפים לארי ופול, חבריו הקרובים של דקלן, שכבר מורגלים לסעוד אותו בתקופות הקשות של מחלתו.

הנושא המרכזי של הספר הוא היחסים המורכבים בתוך המשפחה, הסודות שלא סופרו, הטינות שנצברו, קשיי התקשורת, מאבקה של הלן להשתחרר מן הצל הכבד של אישיותן הקשה והדומיננטית של לילי ושל דורה, הצורך לסירוגין בניתוק ובחיבור. נושא משמעותי נוסף, המשתלב עם היבט הסודות הבלתי מסופרים, הוא היחס להומוסקסואלים במשפחה השמרנית שבחברה הקתולית.

הספר מסופר כמעט כולו בפשטות נקיה מרגשות, על סף הלקוניות. את מה שכתבתי על "ברוקלין", אני יכולה לשכפל כאן: הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם הדמויות שטוחות מדי. דמותה של הלן מפוענחת, אבל כל האחרות סובלות מאי בהירות, ואני לא יכולה לומר שבתום הספר אני מכירה אותן או מבינה אותן. הספר "מתעורר" רק פעם אחת, אחרי קרוב למאה ושמונים עמודים, כששלוש הנשים מכונסות יחדיו, והלן מטיחה בהן, בעיקר באמה, את תחושותיה הקשות כלפיהן. בשאר הזמן הוא יותר מדי מדווח ופחות מדי מסופר.

בשונה מ"ברוקלין", שבו היתה לי הרגשה שהסופר לא הצליח להחליט על מה הוא מספר, כאן העלילה – למרות ריבוי פרטים – ממוקדת היטב. בשל הלקוניות אמנם לא נקשרתי לאף אחת מן הדמויות, למרות יסוריהן ושברון לבן, אבל הסיפור צלול, ההתנהלות שלו בין הווה לעבר ערוכה היטב, ונושאיו מעניינים.

בשורה התחתונה: המלצה מסויגת

The Blackwater Lightship – Colm Tóibín

כנרת

2001 (1999)

תרגום מאנגלית: שרון רצהבי

ברוקלין / קולם טובין

462-416b

אייליש לייסי, צעירה אירית, חיה בשנות החמישים של המאה העשרים בעיירה אניסקורתי (מקום הולדתו של הסופר), עם אמה ועם אחותה הבכורה רוז. אביה של אייליש נפטר לפני מספר שנים, ושלושת אחיה היגרו לאנגליה לחפש פרנסה. שלוש הנשים מתקיימות בצנעה מהכנסותיה של רוז, ואייליש תורמת למשפחה מעבודתה החלקית בחנות מכולת מקומית. כומר אירי שחי בארצות הברית מציע לאמה לשלוח את אייליש לעבוד בברוקלין, והאם, בעצה אחת עם רוז, מחליטה לקבל את ההצעה. אייליש, לכאורה, אינה צד לענין, והשתיים מניחות שהחלטתן מספיקה. אייליש, שקטה ומופנמת, אינה מרבה לדבר, אינה מתחברת בקלות. השתיקה, חוסר היכולת לדבר על רגשות, היא נחלת המשפחה כולה, וגם סגנונו של הסיפור הוא כזה, כמעט לקוני וחף מרגשות.

הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם דמותה של אייליש שטוחה מדי. רוב הזמן היא מצטיירת כאאוטסיידרית, חסרת נסיון, פסיבית, מניחה לארועים ולאנשים לגלגל אותה מסיטואציה לסיטואציה. יש בה יושר פנימי, שבשלו היא מרשה לעצמה מפעם לפעם הרמת ראש קלה, התבטאות סרקסטית, אך היושר הזה קורס בקלות עם כל רוח משתנה. בסתירה לאלה, פה ושם מתקבל הרושם שמתחת לפני השטח מסתתרת אישיות מגובשת (רושם שמתפוגג בחלקו הרביעי של הספר). מכיוון שהספר נע כל הזמן קדימה בקצב מונוטוני, שקצת ייגע אותי,, ואינו מתעכב במקומות שבהם נדרשים העמקה ומבט חודר, דמותה של אייליש סובלת מרמה מסוימת של אי אמינות.

דווקא בקטעים שבהם ניתנת הבמה לדמויות אחרות, המינימליזם עובד יפה. כך, לדוגמא, כשאייליש פוגשת באנגליה את אחיה ג'ק, לפני ההפלגה לאמריקה, הוא מדבר בקיצור, אך בפתיחות שהשניים אינם רגילים בה, על קשייו בימיו הראשונים כמהגר. דוגמא נוספת היא התנהלותה של האם, כשאייליש שבה לביקור באירלנד: במחוות קטנות מתגלה רצונה הנסתר לכאורה להשאיר את בתה לידה.

לעתים לא ברור מה התכוון הסופר לספר: האם זהו סיפור על ההגירה האירית לארצות הברית? האם זהו סיפורה של התקופה? שני המוטיבים האלה שלובים באופן בלתי מידתי, לדעתי. טויבין מנצל כל הזדמנות כדי לדחוף לתוך העלילה עוד פרט תקופתי – יהודי שחמק מהשואה, משקפי שמש שנכנסו לאופנה, טלויזיה בשלביה הראשונים, אינטגרציה חברתית אפופת חשדנות והתנשאות. לפעמים החיבור הזה מצליח, לפעמים הוא מאולץ.

ולמרות כל האמור לעיל, יש בספר קטעים נוגעים ללב, הוא מציג כמה דמויות מעוררות ענין, שהדינמיקה ביניהן משכנעת, ונראה לי שהצליח ללכוד את רוח התקופה.

Brooklyn – Colm Tóibín

בבל

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

להיות אמי / רחל שגיא

983916

כותרת משנה: זכרונותיה של חנה מנדל-לוין (פלשתינה-א"י 1938 – ישראל 1953)

רחל שגיא מספרת ב"להיות אמי" את סיפורה של אמה, חנה לוין, בגוף ראשון מפיה של האם. הספר מבוסס על יומן שכתבה חנה, על קטעים שכתב סבה של רחל, משה מנדל, על חילופי מכתבים של חנה, ועל ראיון שערך בית ז'בוטינסקי עם אביה של רחל, משה לוין. היומן נפתח ב-1938, כשחנה כבת עשרים, ומסתיים ב-1953, כשהיא מגשימה את חלומה לנהל בית ספר יחודי. בתקופה שבין שני תאריכים אלה סיימה את לימודיה, הפכה למורה, נישאה למשה, ילדה שלושה ילדים, ואיבדה את אביה.

מה מיוחד בזכרונות האלה? מעט מאוד, למען האמת. הדמויות מתחבבות, הכתיבה שוטפת, אבל התוכן ברובו שגרתי. בעבור רחל שגיא, בתה של חנה, זהו עולם ומלואו, עולמה של אמה. לקורא שאינו חלק מן המשפחה זהו יומן פרטי, שמספק הצצה אל חייה של הכותבת, ואין בו הרחבה אל הכלל. חנה מתחבטת בשאלות כמו האם תמצא בחור שתאהב ושיאהב אותה? האם לקיים קשר גופני עם גבר, ולוותר על קדושת עקרונותיה הדתיים והמוסריים? איפה לגור לאחר נישואיה? מתי התינוקת תפסיק להתעורר בלילה? איך לתמרן בין חובותיה בבית וחובותיה כמורה? פכים קטנים מחייה של אשה צעירה. למרות שמדובר בתקופה סוערת, הארועים שמחוץ לבית אינם באים לידי ביטוי, למעט במקרים בהם הם נוגעים במישרין במשפחה. השואה מתחוללת ברקע, אך רק עמוד אחד עוסק בחשש לגורל היהודים, משום שבן-זוגה של חנה עלה לבדו מפולין לארץ, והותיר אחריו משפחה. קטע קצר מתייחס לצבא הבריטי, אפילו לא למלחמה עצמה, ורק משום שבעלה התגייס. על קצה המזלג מתוארות חוויות מההגנה ומהאצ"ל, בעיקר בשל הקונפליקט שבין שתי המחתרות, והיצוג שלהן במשפחה: חנה ומשפחת מנדל בהגנה, משה לוין באצ"ל. חנה מרוכזת בדלת אמותיה. זו אינה אמירה שיפוטית אודותיה, רק הסיבה שבגינה לא היתה הצדקה להביא את היומן בפני הציבור הרחב. כל מה שמעניין את הקורא הזר נשאר מחוץ ליומן, וכל מה שמעניין את המשפחה אולי היה צריך להשאר בחוג המשפחה.

פה ושם יש ביומן קטעים מעוררי ענין. מכתבו של אחיו של משה, שאותר בצרפת אחרי המלחמה, הוא קטע שכזה. כך גם הפרק שבו תלמידותיה של חנה מתארות במשפטים קצרים ותמימים את חווית החיים תחת אש:

13 בינואר 1948: "המורה, לי נהדר כשיורים. כולם מפחדים, אני ישנה ואינני שומעת שום דבר ובבוקר כשאני קמה מספרים לי שעל ידנו ירו". "המורה, אנחנו כבר לא גרים כאן, עברנו דירה. אנחנו גרים בחדר מדרגות ברחוב דיזנגוף. האנשים שם נחמדים, הם אומרים לנו: שבו כאן עוד איזה ימים, 'נסדר' את הערבים ואז תחזרו לשכונת התקווה".

כמו שהמנדט והשואה ומלחמת העולם נעדרים כמעט כליל, כך גם על מלחמת העצמאות כמעט ולא נכתב דבר. אנו לומדים רק על קשיי היומיום של חנה בהיעדרו של משה, שנסע באוקטובר 1948 להירפא בארצות-הברית, ושב רק אחרי כשנה.

היומן מסתיים כאמור ב-1953 עם הקמתו של בית הספר מודיעים, הראשון במגזר הדתי שפעל מתוך תפיסה של "חברת ילדים", הווה אומר מתן יחס אישי לכל תלמיד, ושיתופם של התלמידים בהחלטות הנוגעות להם. חנה לוין ניהלה את בית הספר במשך שלושים שנה.

מנקודת המבט האישית שלי, נמצא לי פיצוי מה באזכורים של מקומות שהכרתי בילדותי, כשני עשורים אחרי התקופה המתוארת בספר. עוד לפני שנזכר שמו של בית הכנסת שאביה של חנה התפלל בו, כבר זיהיתי בו את בית הכנסת שסבי שימש בו גבאי. הכרתי את שמו של הרב ואת אחת המתפללות. בתי הספר של רחל ושל אחיה היו נוף ילדותי.

לעומת היומן, הנספחים לספר מעניינים. הנספח הראשון מספר את סיפור עליתו של משה מנדל לארץ ב-1920. בשל הפוגרומים ובשל הציונות החליט משה, אלמן ואב לחמישה ילדים, להעלות את משפחתו לארץ. תחילה יצא לבדו לברר כיצד ניתן לצאת מאוקראינה, ולאחר טלטלות שב לביתו, חיסל את עסקיו, ויצא לדרך עם ילדיו ועם אמו החורגת. שנה וחצי נדדו בדרך-לא-דרך, עד שהגיעו לארץ. הנספח השני מספר את סיפור עליתו של משה לוין, שבהיותו בן שלוש-עשרה, בשנת 1931, עזב את משפחתו באלכסנדר שבפולין, ויצא אל ארץ-ישראל. גלגוליו בדרך, שארכו כשנתים, יכלו לאכלס בקלות ספר הרפתקאות מרתק. בנספח השלישי מתוארת ההתארגנות להגנה עצמית בחמלניק בהשתתפותו הפעילה של משה מנדל. בנספח הרביעי מתאר משה מנדל את יום מותה של אמו, בעודו ילד כבן עשר, אסון שליווה אותו כל חייו. הנספח החמישי מציג את סבתו של משה מנדל, חנה רייזל, אשה חזקה שהתאלמנה בגיל צעיר, ולמרות חוסר השכלה עסקית הצליחה לפרנס היטב את ילדיה, וגידלה משפחה לתפארת. הייתי שמחה להרחבה של סיפורים אלה, שמאירים תקופות פחות מוכרות ומציגים דמויות מיוחדות, על חשבון ההגיגים היומיומיים שביומן.

עולם חדש

2016

קארדוזו / מרדכי ליאור

קארדוזו

כותרת משנה: יהודים ואפרו-אמריקנים בדרום קרולינה במאה ה-19

"קארדוזו", ספר עיון המבוסס על עבודת דוקטורט, מספר על שתי דמויות בדרום-קרולינה במאה התשע-עשרה: ג'ייקוב קארדוזו, יליד 1786, כלכלן ועתונאי יהודי לבן, ואחיינו פרנסיס קארדוזו, יליד 1836, איש דת נוצרי, פוליטיקאי ומחנך שחור-עור. ארצות-הברית זכתה לעצמאות רק עשר שנים לפני הולדתו של ג'ייקוב, ובתקופה המתוארת עדיין התחבטה בשאלות יסוד שיקבעו את אופיה. בין הצפון לדרום נפער פער גדול של עמדות ושל תפיסות עולם, בין השאר בשאלת העבדות, והשניים, ג'ייקוב ופרנסיס, חוו את מלחמת האזרחים שפרצה ב-1861.

ששה מבין שבעה פרקי הספר (למעט מבוא וסיכום) עוסקים בדמותו של ג'ייקוב, כל פרק נוגע בתחום חברתי אחר. מן הפרקים עולה דמותו של אינטלקטואל, דוגל בהשכלה ובקידום הנשים, מאמין גדול בחוקה ובשמירה על עקרונותיה, מוערך בסביבתו החברתית בשל מתינותו ובשל עומק ידיעותיו. ג'ייקוב, שנולד למשפחה אורתודוקסית, הצטרף לקהילה הרפורמית שהיתה בחיתוליה. הוא היה עתונאי, עורך ובעל עתון, ומאמריו בשלל נושאים קובצו בספרים. בכתיבתו העתונאית שמר על מתינות ועל ענייניות. תחום העיסוק העיקרי שלו היה כלכלה, ובתחום זה רכש שם ומעמד לאורך שנים: ספר הכלכלה שכתב ראה אור ב-1960 כקלסיקה בתחומו, ושוב ב-1972 בתוספת כמה ממאמריו. לצד כל אלה תמך כמעט ללא סייג בעמדות הדרום – אם כי היה נגד פרישה מהאיחוד – ויצא נגד ביטול העבדות. הוא לא ראה בשחורים גזע נחות, אבל לא הפריעה לו כלל הגדרתם כרכוש.

מבחינתו, העבדות היתה חלק איטגרלי של הכלכלה הדרומית, וכל תכנית שלו בתחום זה, במסגרת התמחותו בתיאוריה כלכלית, לקחה אותה בחשבון. היא היוותה לגביו מרכיב חשוב בתשומה, והוא לא נכנס כלל לשאלות המוסריות והערכיות האחרות, אשר ליוו את קיומו של המוסד.

פרנסיס היה בנם של אייזק קארדוזו, אחיו של ג'ייקוב, ושל לידיה ויליאמס, אפרו-אמריקנית חופשיה. בתקופה בה נולד היה מספרם של השחורים במדינות הדרום כמעט זהה לזה של הלבנים. חלקם היו עבדים, חלקם חופשיים. בפועל היה החופש מוגבל באמצעות חקיקה מפלה, השחורים סבלו מיחס משפיל, וההזדמנויות שעמדו בפניהם היו מוגבלות. באופן יוצא דופן זכה פרנסיס להשכלה גבוהה, כשנשלח בגיל 21 אוניברסיטה בגלזגו. יש מקום להשערה שהיה זה בתמיכת דודו. פרנסיס הוסמך כאיש דת, וב-1865, עם שובו לדרום-קרולינה, החל לעסוק בנושאי חינוך בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית של אחרי המלחמה. בהמשך פנה לפוליטיקה, ועסק בין השאר בנושא חלוקת אדמות לעבדים המשוחררים.

סיפורו של פרנסיס הזכיר לי מאוד את ספרו של הווארד פאסט, "נתיב החירות". בספר מתואר עבד משוחרר בדרום-קרולינה בתקופה שאחרי המלחמה, שנבחר לציר באספה החוקתית של המדינה, ומקדיש את זמו לחינוך ולשאלת הקרקעות. פאסט ביסס את ספרו על מספר דמויות אמיתיות, ואני מניחה שפרנסיס קארדוזו היה אחד ממקורות השראתו.

כותרת המשנה של הספר היא "יהודים ואפרו-אמריקנים בדרום קרולינה במאה ה-19". במבוא כותב מרדכי ליאור שהספר מבוסס של מחקר שמטרתו לגלות מאפייני גיבוש של יחסים ועמדות בין קבוצות אתניות שונות, החוברות יחד כדי להקרא 'מדינה', הקיימת במסגרת פדרטיבית. כמקרה מבחן בחר בשתי הדמויות שתוארו למעלה. לעניות דעתי הספר אינו עומד במטרה שהוגדרה ובתוכן המובטח בכותרת. הכותב מציין בהקדמה, כי יש סכנה בבחירת אישים בודדים כדי לייצג תת-קבוצה שלמה, אך מביא נימוקים לתמיכה בבחירתו. לא השתכנעתי שג'ייקוב קארדוזו אכן מגלם באישיותו את היהודי האופייני של אותה תקופה. האם הוא מייצג את היהודים האינטלקטואלים? אני לא בטוחה. בספר מתואר בהרחבה ויכוח שהתנהל על דפי העתון בין ג'ייקוב ליהודי אחר. במהלך אותו ויכוח היהודי האחר מתייחס לאפרו-אמריקנים כ"הגזע השחור הנחות", ביטוי שמבטא עמדה שלא היתה נחלתו של ג'ייקוב. מי מהם מייצג את הקהילה היהודית בנושא זה, או בכל נושא אחר? בנוסף, חוסר האיזון בטיפול בשתי הדמויות בולט מאוד: ששה הפרקים העוסקים בג'ייקוב מקיפים את השקפותיו בתחומים רבים. הפרק היחיד העוסק בפרנסיס מתרכז בעיקר בתיאור עובדתי של חייו. זהו יותר ספר אודות חייו והשקפותיו של ג'ייקוב קארדוזו, בתוספת נספח על אחיינו.

הליקויים הללו אינם עושים את הספר בלתי מעניין, הם רק לא מקיימים את ההבטחה שבכותרתו. "קארדוזו" מושקע וכתוב ברהיטות, ושמחתי להזדמנות לראות את התקופה ואת המקום מזוית שלא הכרתי.

ספרי צמרת

2017

מים רבים / מנחם בן ימי ויהודית רותם

62512012834b

מנחם בן ימי, יליד פולין, עבר את השואה כנער צעיר בגטו ורשה, ממנו הצליח לחמוק מעט לפני המרד. בשנים שאחר-כך היה פרטיזן ולוחם בצבא האדום. בתום המלחמה, שריד יחיד ממשפחתו, חזר לפולין, ולאחר גלגולים נוספים עלה לארץ כאלחוטאי על ספינת מעפילים. כאן הצטרף לקיבוץ מעגן מיכאל כדייג, ועם השנים הפך למומחה בינלאומי לדיג. חנה, ילידת ברלין, בת להורים פולנים, עברה את השואה בגטו טרייזנשטט. הוריה ואחותה הגדולה נספו. לאחר שהחלימה ממחלת השחפת, עלתה לארץ להתאחד עם שני אחיה, ובאמצעותם הכירה את מנחם. ילדיהם שכנעו את מנחם להעלות על הכתב את שעבר עליהם. הספר "מים רבים" הוא סיפורם של חנה ומנחם, שנכתב בשיתוף עם הסופרת יהודית רותם.

הספר מחולק לשניים: "הספר של חנה" ו"הספר של מנחם". חנה, שלקתה באלצהיימר לפני מספר שנים, אינה מסוגלת לספר את סיפורה, אך הפרקים שלה בספר מסופרים לכאורה מפיה בגוף ראשון.

במבוא לספר כותב מנחם: "ספרי הוא פיסת היסטוריה אישית על רקע ההיסטוריה הגדולה. סיפורים כשלי הם אבני הבנין הבונות את הבנין הגדול והמלא של הימים ההם". הסיפורים האישיים של המאה העשרים הסוערת מרתקים אותי. אין סיפור אחד דומה למשנהו, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

בקורות חייהם של בני הזוג בולטת המקריות שחרצה גורלות לחיים או למוות. אחרי שאביה של חנה נשלח למחנה ריכוז בפעם השלישית, והפעם לבלי שוב, חנה לקתה בדלקת ריאות חמורה, אך אמה סירבה להפרד ממנה ולאשפז אותה בבית חולים עד שלא היתה לה ברירה. בדיעבד, הפירוד הזה הוא שהציל את חייה של חנה: אמה ואחותה, שעבדו בעבודת כפיה, נתפסו ונשלחו להשמדה, בעוד המאושפזים בבית החולים היהודי נשלחו לטרייזנשטט. מנחם קיבל תעודת זהות מזויפת, ויצא מגטו ורשה כדי לקדם בנית מחבוא לאביו, זמן קצר מאוד לפני פרוץ המרד. לו התעכב בגטו לעוד מספר ימים, גורלו היה שונה.

רובו של הספר, בעיקר חלקה של חנה, מצטיין ברגש מאופק. בספרי זכרונות מסוג זה העובדות עוצמתיות דיין, ופרשנות רגשית רק גורעת. כאן רוב הזמן העובדות מדברות. בדומה לכך, אין בספר נסיון להעצים את הקשיים מעבר לאלה שנחוו בפועל. כך, לדוגמא, מנחם מספר שהוריו יכלו להרשות לעצמם לקנות מזון בגטו, אמנם באיכות נמוכה, אך די כדי להבטיח קיום. כמו כן הספר מצליח בדרך-כלל לא לגלוש לאנקדוטות, שמקומן בספרי זכרונות משפחתיים, ולפרטים שמעכבים את זרימת הארועים, שוב בעיקר בחלקה של חנה, שהוא מהודק יותר, מן הסתם מסיבות אוביקטיביות – ומצערות – של חוסר יכולתה לתרום פרטי פרטים ליצירה. יש לציין לטובה את ההיעדרות המוחלטת של הסופרת מן הספר: הבמה כולה היא של מנחם ושל חנה, והיא מאחורי הקלעים, מסייעת במתן מעטה ספרותי לקורותיהם.

שמו של הספר סמלי בכמה מובנים. המוטו של הספר לקוח משיר השירים – מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – ומתייחס לאהבה בין בני הזוג. מים מייצגים גם את עיסוקו של מנחם. ומים בהיבטם ההרסני – כל משבריך וגליך עלי עברו – מסמלים את הגלגולים הקשים בחייהם.

לפני זמן מה, בסקירה של ספר זכרונות אחר, כתבתי שמן הראוי היה להשאיר אותו במסגרת המשפחה. ב"מים רבים", כך נראה לי, נעשה מאמץ מכוון להביא בפני הקורא סיפורי חיים מעניינים, לא הווי משפחתי. פה ושם הייתי חותכת פרטים החוצה, אבל בסיכומו של דבר זהו ספר טוב לסוגו, נוגע ללב, ושוזר עוד חוט במסכת היהודית והישראלית המרתקת של הדורות האחרונים.

כנרת זמורה ביתן

2017