כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת / יאיר גרבוז

l_32-204481

כותרת משנה: ציורים מספרים ביוגרפיה

לפני שנים רבות קראתי את ספרו של יאיר גרבוז, "תמיד פולני", והוא זכור לי כמשעשע ברובו. למען האמת, זה הפן היחיד ביצירתו של גרבוז שהיה מוכר לי. כשהזדמן לידי "כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת", חשבתי שזו הזדמנות לשחזר חווית קריאה נעימה, לטעום מעט ביוגרפיה פרטית וציבורית, וללמוד אודות מכלול יצירתו, כפי שמרמזת כותרת המשנה.

גרבוז כותב בכשרון סיפורי, ואת קטעי הביוגרפיה קראתי בענין ובהנאה. הוא מספר על חייו כילד בגבעתים, על בית הוריו, על שרותו הצבאי, על האהבה ממבט ראשון, על חווית היות צייר בקיבוץ, על חווית ההוראה, ועל התפתחותו כאמן. לשונו חדה, אבחנותיו מושחזות, והוא מצליח להחיות מקומות ודמויות. גרבוז מבקר את סביבתו ואת עצמו באותה מידה, אם כי, כפי שקורה לעתים קרובות אצל אנשים היורדים על עצמם, הביקורת העצמית כרוכה במידה רבה בהערכה עצמית גבוהה שמנסה להסתתר ונכשלת.

הבעיה, מבחינתי האישית, היא שרובו של הספר פחות סיפורי ויותר פרשני. גרבוז מתייחס ליצירותיו בפירוט רב, כולל טכניקות של יצירה ויזואלית, מובאות רבות מיצירות טקסטואליות, וגלגוליהן של עבודות מחומר הגלם אל היצירה המוגמרת. מכיוון שהקטעים הביוגרפים הם לגמרי מוכווני יצירה, הספר הוא במידה בלתי מבוטלת ביוגרפיה של היצירות ופחות של היוצר, למרות שאי אפשר להפריד בין השניים. אודה ואתוודה שבפרקים רבים לא ירדתי לסוף דעתו (ובאופן משעשע גם הוא עצמו לא תמיד ידע להסביר מה רצה לומר בקטעי פרוזה ושירה שכתב לפני שנים רבות). ניצלתי את ההזדמנות לעיין בציוריו הזמינים ברשת, ולמרות שטעמי נוטה לכיוונים אחרים כמה מהם נשאו חן בעיני. אסתפק בהנאה החזותית ללא פרשנויות.

בשורה התחתונה: ספר לשוחרי גרבוז.

עם עובד

2000

מודעות פרסומת

הספר אשר לאמי / אלבר כהן

129650_1_det

אמו של אלבר כהן נפטרה ממחלת לב בצרפת בשנת 1943. בנה, ששהה במהלך המלחמה בלונדון, פרסם אחת-עשרה שנים אחר-כך את "הספר אשר לאמי", קינה נוגה שופעת חרטה וגעגועים.

כאלה היו חיי הרגש של אמי הצדיקה. לא בדיוק הוליווד, כפי שאתם רואים. מחמאותיהם של בנה ובעלה ואושרם – זה היה כל שביקשה מהחיים. אלבר כהן מתאר אשה פשוטה שנישאה בשידוך, וחייה התרכזו בביתה, בברית עם בעלה ובמסירותה המוחלטת לבנה: לכל הנשים האחרות יש אני קטן עצמאי, חיים משלהן, צמא לאושר פרטי, מנוחת-לילה שהן שומרות עליה מכל משמר, ואבוי למי שיפריע. לאמי לא היה אני, אלא בן. בחייה היתה בעיניו מובנת מאליה, המרכז היציב של חייו, זו שקיימת עבורו ובשבילו בכל רגע ורגע. אחרי מותה הוא מרגיש עד כמה נזקק לה, עד כמה היתה משמעותית עבורו באהבתה חסרת הגבולות, בהערצתה אותו, בעצם קיומה.

הבן שהתייתם מכה על חטא. על כל אותן פעמים שבהן התבייש בפשטותה לעומת חוגי החברה המתוחכמת בהם התחכך, על כל אותן פעמים בהן הניח לה לחכות לו בעודו מעדיף חברת נשים מזדמנות, על שובו המיידי לתענוגות אחרי ביקוריה אצלו בעוד היא מתייפחת בדרכה חזרה לביתה. הוא אף מרחיק לכת וכולל את חטא החיים בין עוונותיו, חייו שלו לאחר מותה. אין הוא מסוגל לשאת את החידלון המוחלט שבמוות, וביאושו נראים לו החיים חסרי משמעות. איזו מין מהתלה היא זו? הוא שואל, לשם מה כל האהבה ותשומת הלב והצחוק והעצב והמסירות? וכל זה, כל זה, לשם מה? לחינם. כדי שסופה יהיה בבור.

סגנונו של אלבר כהן הוא שילוב של תשומת לב עדינה למחוות קטנות, המשרטטות בקווים דקים ומדויקים את מהותה של אמו, עם מלודרמטיות גורפת, המקצינה כל בדל רגש עד כדי הלקאה עצמית האוסרת כל שמחה. הוא אמנם מציב יד זכרון אוהבת לאם, אך מאלפת העובדה שאין הוא מזכיר את שמה ולו פעם אחת, כאילו תמצית קיומה היתה להיות אמו, לא ישות מובדלת. בזמן שהוא בוכה עליה הוא מבכה גם את אובדן אהבתה אותו: עם היקרים לי ביותר, ידידים, בת ונשים אוהבות, תמיד חייב הייתי להעמיד פנים במקצת, להסתיר קמעה. עם אמי לא צריך הייתי להיות אלא אני-עצמי, על פחדי, חולשותי העלובות, יסורי גופי ונפשי. הם לא גרעו מאהבתה אותי. אהבת אמי שאין דומה לה.

למרות שכמה מן ההיבטים בקינה זו מטרידים בעיני, "הספר אשר לאמי" הוא מחווה מרגשת, שאינה יכולה שלא לגעת ללב.

Le Livre de ma Mère – Albert Cohen

זמורה ביתן מודן

1981 (1954)

תרגום מצרפתית: ניצה בן-ארי

נזירה / מרקו לודולי

6409_b2

כשאמרנטה היתה בת שש-עשרה היא הודיעה לאמה על כוונתה להיות נזירה. אמרנטה גדלה כילדה חששנית, בת לאב מהמר ולאם שלדברי בתה, גם היא לא אהבה מאוד את החיים. היא לא היתה דתיה, לא ביקרה בכנסיה, אבל הבינה שהעולם אינו מתאים לה, ובחרה בטוהר וביציבות שמייצגת הנזירוּת: אם נכנסתי למנזר, זה היה כי כאן הבטיחו לי קיבעון מוחלט, משהו כמו אויר ממוזג שאינו מושפע מחילופי העונות: הובטח לי הנצח, או לפחות מקדמה על חשבונו. מספר שנים אחר-כך היא עדיין מיחלת לאות מאלוהים שבחרה נכון, שזהו מקומה, אבל למי שחי בתחושה שהכל הוא לא-כלום, אין נחמה. למי שאינו מאמין, האל מושיט רק את היעדרותו.

במנזר התפקידים אינם מוקצים על פי התאמה, אלא על פי החלטתה של אם המנזר. אמרנטה, שאינה אוהבת ילדים, מתמנה למורה בכתת הגן. כאן מזדמנת לה היכרות עם לוּקה, ילד שתקן ומסוגר, שלמלים הבודדות שהוא אומר היא מתיחסת כאל האות שביקשה ולא קיבלה מאלוהים. בעקבות "הוראותיו" היא מעזה לצאת מן המנזר, לחוות את העולם הבלתי מוגן – שהרי בחרה בטוהר בטרם הכירה את החטא – ולהשלים סוף סוף עם בחירותיה.

סגנונו של מרקו לודולי שירי ונאה, ובמהלך הקריאה חשבתי שהוא מעלתו העיקרית של הספר. לעלילה התקשיתי להתייחס ברצינות, משום שהארועים המתוארים בה נגועים מאוד באוירה של הזיה, והיתכנותם מוטלת בספק. כשישבתי לכתוב את הסקירה הייתי בטוחה שהיא תסתיים באי-המלצה, אבל במבט לאחור, עיקרי הספר, כפי שפורטו למעלה, צפו ועלו מתוך ההזוי והמעורפל, והוא נראה לי כעת מעניין יותר מאשר בעת קריאתו. לפיכך, זו המלצה מלווה הסתיגויות.

Sorella – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2017 (2008)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק / גייל פארנט

shilalevin_master

"שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" הוא מכתב התאבדות משעשע-מדכא. שילה היא יהודיה רווקה בת שלושים, בעידן (שנות השבעים של המאה העשרים) שבו נשים חייבות להתחתן, ורצוי בגיל צעיר, וָלא הן נחשבות פגומות. עודף משקל הוא גם חטא וגם מכשול בדרך לחתונה הנכספת, ודיאטות פלא הן כורח תרבותי. גם בחזית התעסוקה המצב אינו מזהיר, כשנשים מיועדות לאייש משרות הוראה או הדפסה בלבד, ובמקרים ממוזלים בודדים נופל בחלקן הכבוד לשמש כיד ימינם של מעבידים עשירים וידוענים, מה שמקנה להן חמש דקות תהילה על דפי אחד המגזינים הפופולרים. לשילה נמאס: היא רווקה מבוגרת, סוחבת עודף משקל, ועובדת כמורה בניגוד לחלומותיה. אחותה הצעירה והרזה ממנה כבר נשואה ואם, אל חברתה הטובה נמשכים גברים כמו עש לאש (ואחרי תקופות התאהבות קצרות היא נוטשת אותם בשל נימוקים כבדי משקל כמו הצבעה לניקסון או חוסר התלהבות מסלנינג'ר). על הוריד יושבת לה אמה, שכמו יצאה מספר הדרכה לאמהות יהודיות מהגיהינום. יוקר הדירות בניו יורק מאלץ אותה להסתפק באזורים דלים ובמגורים צפופים. מערכת יחסים ארוכה, שהתנהלה מתוך הלך רוח של "שיהיה, עד שיגיע הדבר האמיתי", מתפוגגת, והעתיד נראה כמו עוד מאותו שום דבר. אז היא מחליטה להתאבד.

הכריכה העליזה, כמו גם כמה פרסומים שהבטיחו ספר כייפי, גרמו לי לצפות לספר קליל. בפועל, למרות כמה שורות מחץ שהצחיקו אותי, ולמרות הכתיבה הקלילה לכאורה, מדובר בספר כבד ומדכדך. שילה שנונה וצינית, אבל חייה הם סיפור של החמצה גורפת. עיקר הכשלון שלה הוא באופן שבו היא מאמצת את המוסכמות שהיא מבקרת במכתבה. אפילו השחרור שהביאו שנות השישים עובר לידה, ונראה לה יותר כעול מהזדמנות. בשום רגע במהלך חייה היא אינה מנסה לצאת מן הקופסה שבה מיקם אותה גורלה, ואינה מגדירה את עצמה בעצמה. במקום להחריג את עצמה מהממוצע, היא בוחרת במו ידיה בשגרתי ובמוסכם, ואת תסכוליה פורקת על הנייר. לא ייפלא איפה שלא רק סביבתה רואה בה כשלון, אלא אף היא עצמה מתיחסת אל עצמה כך, לא מצפה מעצמה ליותר.

למרות שהספר נקרא בקלות ובשטף, באיזשהו שלב קצת קצתי בו. אם הנושא הוא הרווקות המעיקה, אפשר היה לקצר ולהמנע מחזרות. אבל יש לי רושם שהסופרת ביקשה להעניק לו מעט יותר עומק ונפח, והצליחה בכך באופן בולט על רקע השטחיות הכללית בתיאור הקשר הקצר של שילה עם גבר שחור. הבחור היה דוחה, ולו היה לבן לא היתה לה שום בעיה לדחות אותו. אבל לדחות גבר שחור יכול להתפרש כגזענות: "קרה לכם פעם משהו כזה? הסכמתם לקבל מאדם שחור מה שבשום פנים ואופן לא הייתם מוכנים לקבל מאדם לבן, רק מפני שפחדתם לפגוע בו? אנחנו אפילו לא יודעים כמה דעות קדומות יש לנו". התבוננויות נוספות שכאלה היו מעלות את רמתו של הספר. הסופרת עצמה, בראיון עם המתרגמת, אמרה: "האמת היא שלא קראתי את הספר מאז שכתבתי אותו. אם הייתי קוראת אותו היום הייתי רוצה לשפר אותו".

למרות שהספר נטוע בתקופתו, ולמרות שינוי הערכים שחל מאז, הסוגיות שבהן מתחבטת שילה תקפות גם היום ברמה זו או אחרת – ההתיישרות לפי מוסכמות, ההגשמה או כשלונה בתוך המשפחה ומחוץ לה, ההתנגשות בין החלום למציאות. השילוב בין הסגנון החביב והנושאים שבספר עושים אותו קריא ורלוונטי.

התרגום של שלי גרוס מוצלח. הערות השוליים שלה מיותרות. בספרי עיון ובספרים מוערים יש מקום להערות מרחיבות, בספרי פרוזה הן צריכות להצטמצם למינימום ההכרחי. כששילה מזכירה את ברברה סטרייסנד בהקשר של אפה הבולט שלא עבר ניתוח, לא מעניין אותי לקרוא שהיא כיכבה בסרט של גייל פארנט. כשמוזכר בטקסט יום העבודה, המנהגים האופנתיים הכרוכים בו, שאינם קשורים לסיפור, אינם צריכים לעכב את הקריאה. וביקורת על התרגום הקודם גם היא אינה ממין הענין.

בשורה התחתונה: ספר בסדר

Sheila Levine is Dead and Living in New York – Gail Parent

תכלת

2018 (1972)

תרגום מאנגלית: שלי גרוס

מכתבים אל סופר צעיר / קולום מק'קאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed79bd7aad791d799d79d_d790d79c_d7a1d795d7a4d7a8_d7a6d7a2d799d7a82

כותרת משנה: עצות מעשיות ופילוסופיות

קולום מק'קאן, סופר מצוין, שהעניק לנו את "לחצות אוקינוס", "הצד האחר של האור", "זולי" ו"יסתובב לו העולם הגדול", הוא גם מרצה בלימודי כתיבה לתואר שני. בספר זה ריכז את העצות שהוא נותן לסופרים בהתהוות.

האם אפשר ללמוד להיות סופר? כנראה לא, או בלשונו של מק'קאן, "אתה לא חייב ללמוד כתיבה כדי לדעת לכתוב […] הסופר כותב. הוא מתיישב על התחת… וכותב". מק'קאן עצמו לא למד, משום שלא התקבל לאף אחת מן התכניות אליהן ביקש להצטרף. הוא סבור שלימוד מסודר מקצר תהליכים, מספק ביעילות כלים שלוקח זמן ומאמץ לסגל באופן עצמאי. סדנאות כתיבה, לדעתו, אינן מלמדות אלא מאפשרות, ודי בזה.

כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר, כמה מן העצות הכלולות בו מעשיות וכמה מהן פילוסופיות. העצות המעשיות כוללות, לדוגמא, כללים לכתיבת דיאלוג, היצמדות לשפה תקנית או סטיה ממנה, שימוש בפיסוק, גיוס סוכן, התיחסות לביקורת. מצאתי בספר כמה אבחנות, כשקוראת ספרים מקובלות עלי בהחלט, אפילו הכרחיות. מק'קאן סבור, ואני מסכימה אתו, שטכניקת הכתיבה אינה צריכה להיות גלויה לקורא, ושוב בלשונו "הקוראים לא ירצו לראות את היסודות וגם לא את הכבלים בקירות, אפילו לא את תכניות הבית". הוא עומד על ההכרח במענה לשאלה למה הספר נכתב, ועל ההיכרות העמוקה שצריך הסופר להכיר את דמויותיו כדי שיוכל להציגן באמינות בפני הקוראים.

העצות מן הסוג הפילוסופי אמנם מופנות לסופרים, אך כוחן יפה בעצם לכל תחום עיסוק. הוא מטיף להתמדה, להעמקה, לאי-ויתור, להרחבת אופקים, לדחיקת גבולות, ותחת הכותרת "אל תהיה שמוק", הוא מטיף ליחסי אנוש טובים. נדמה שהוא תובע מן הסופר לראות בעיסוקו את חזות הכל, כמעט מלאכת קודש. אולי זו הדרך הנכונה להישגיות ולהגשמה.

הספר אינו מה שציפיתי שיהיה. קיויתי שיספק הצצה אל חדר העבודה של מק'קאן, שיספר על כפים קטנים מעולמו, שיפגין את המעוף והמקוריות שבספרי הפרוזה שלו. מק'קאן בחר בדרך אחרת, שילוב של ססמאות מוטיבציה – יכולתך לדחוף את עצמך עוד צעד אחד קדימה היא שתייחד אותך – עם עצות מעשיות. העצות מדויקות ומועילות וראויות מאוד לתשומת לב, אך הספר, בעיני, פונה לקהל מצומצם, ואין בו כדי להלהיב את הקורא שאינו נמנה עם קהל היעד.

Letters to a Young Writer – Colum McCann

עם עובד

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

צבע השמים שלנו / אמיטה טראסי

989385

מוקטה נולדה בכפר הודי, בת ונכדה לשושלת של דֶוודָאסיס, משרתות האל, כינוי מכובס לזונות. בנות הקסטה הנמוכה הוקדשו לאל בעודן ילדות צעירות, נאנסו על ידי בני הקסטות הגבוהות, ונדונו לחיי זנות. אמה של מוקטה ביקשה למלט אותה מן הגורל המיועד לה, אך כשלה. לאחר שמוקטה נאנסה ואמה מתה, התמזל מזלה ואחת מנשות הכפר שכנעה את בנה, שפעל להצלת ילדים יתומים, לקחת את הילדה למומבאי. בניגוד למנהגו למסור את הילדים לבתי יתומים, את מוקטה שיכן בביתו, שם פגשה את בתו טארה. למרות תנאי החיים השונים של השתיים – טארה זכתה לילדות רגילה, כולל השכלה מסודרת, מוקטה ביצעה מטלות בבית – צמחה ביניהן בהדרגה קירבה שהפכה לחברות. עולמן התהפך סמוך לאחר פיגועי התופת בעיר ב-12 במרץ 1993, בהם נהרגה אמה של טארה, כשגבר זר נכנס לביתן, וחטף את מוקטה מול עיניה ההמומות של טארה. אביה של טארה סיפר לה שמוקטה מתה, והאב ובתו היגרו לארצות-הברית. הספר נפתח אחת-עשרה שנים אחר-כך, כשטארה חוזרת להודו, ומנסה לחפש את חברתה.

מזה כעשרים שנה תופעת הדוודאסיס אסורה בהודו על פי החוק. למרות זאת, סקר משנת 2013 מצביע על קיומן של 450,000 נשים במעמד זה. חשיבותו של הספר הוא בהעלאת הנושא למודעות, ובהדגשת העוול הנורא הנגרם לילדות רכות בשנים, שנדחפות "להתקדש לאל" מתוך עוני ומצוקה הכרוכים בין השאר בשיטת הקסטות. באתר של הסופרת ניתן למצוא פרטים נוספים על הסיפור שמאחורי הספר, וכן קישורים לארגונים המנסים לסייע לנשים.

הספר מסופר בקולותיהן של שתי הבנות. הוא נע כרונולוגית קדימה עם הבזקים רבים לאחור. נוסף לתופעת הדוודאסיס, הוא עוסק בחברות, בהתבגרות, ביחסים בין המעמדות בהודו, ובעוני המחפיר המוביל לאלימות ולאומללות. ספרותית הוא אינו מרשים במיוחד. הוא סובל משטחיות מסוימת בהתבוננות אל פנים נפשן של הדמויות הפועלות. כמו כן, ויתור על חזרות ועל סיפורים צדדיים היה מעצים אותו. יחד עם זאת יש בו קטעים מרגשים, ואני יכולה לדמיין אותו כסרט נוגע ללב ובעל מסר חד ומשפיע.

בשל המציאות שמאחורי הסיפור הבדוי אני ממליצה על קריאתו.

The Color of Our Sky – Amita Trasi

אריה ניר ומודן

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא

אהבה מסותרת / חנה טואג

7ycona7tjgy70exgnk

הסקירה מכילה ספוילרים

נערה יהודיה ונער מוסלמי נפגשים בשוק בלוד. היא תלמידת תיכון דתי, שיצאה לשוק בשליחות אמה. הוא תלמיד תיכון המסייע בפרנסת משפחתו. המשיכה ביניהם מיידית. הקשר, שבתחילתו סבב סביב הכנת שיעורי בית יחדיו, התפתח לחברות ולאהבה. ברור להם שלא יזכו לקבל את אישור משפחותיהם לחיבור ביניהם, ולכן הם נאלצים להפגש בחשאי. כשאחיו ואחותו התאומים של הנער נהרגים על פסי הרכבת, אמו מתקשה להשאר בעיר, והמשפחה עוברת לכפר בגליל. הנערה, שבינתים נכנסה להריון, כותבת מכתב פרידה להוריה, מתאסלמת, והולכת בעקבות האהבה.

הספר פוגש את השניים חמש-עשרה שנים מאוחר יותר. מן ההריון הלא צפוי נולדו להם תאומות, אליהן נוספה אחות צעירה, כעת בת שלוש. בין שני הריונות אלה חוו בני הזוג לידת ולד מת וארבע הפלות. אמו של הבעל, שמעולם לא השלימה עם כניסתה של היהודיה לחייהם, דורשת מבנה לקחת אשה שניה שתלד לו בנים. תשכחו מכל הסיפורים הקשים על נערות יהודיות תמימות, שהלכו אחרי גברים מוסלמים, ונפלו קורבן לשוביניזם בוטה ולאלימות. הספר מציג סיפור אהבה יפה ונוגע ללב. ורדה, או ו'רדה בפי בעלה, וח'מודה, גברו על קשיי חייהם ועל איבת הסביבה, ואהבתם איתנה ונוגעת ללב. ח'מודה, ששאף להיות מהנדס, ויתר על חלומו לאחר שאביו, שהיה פועל בנין, נהרג בנפילה פיגום, והוא נחלץ למלא את מקומו. ו'רדה מתמודדת עם איבת חמותה ועם גידול ילדה חריגה. היומיום אמנם מרחיק את בני הזוג זה מזה, אך קרבת הלבבות נשמרת.

איזה סיכוי יש לזיווג הזה על רקע הרגשות הלאומנים שמתעוררים מדי פעם בכפר? לנוכח הקיפוח שמרגיש ח'מודה כשבקשתו לרכוש דירה בעיר נדחית בשל מוצאו? בסביבה של פעולות תג מחיר ואלימות השבאב? איך אפשר להתמודד עם בדידותה של ו'רדה שנותקה לחלוטין ממשפחתה? עם יסורי דור ההמשך שאף פעם לא ירגיש שייכות מוחלטת למקומו, ותמיד יזכירו לו את חטא מוצאו המעורב?

לאהבה הזאת יש תג מחיר, לא זה שנכתב על הקירות באותיות נוטפות דם, אלא זה שנחרת בלב: מחיר הפחד ומחיר האי ודאות ומחיר הזהות וקללת הזהות, וחבל דק נמתח ביניהם, ואתה מלהטט עליו כמו לוליין בין שמים וארץ. החבל דק כמו חבל הטבור. או שזורם בו דם ואתה חי, או שזורם בו ארס ואתה מת.

הסופרת מספקת לו'רדה מעין הצצה אל עתידה, כשהיא מפגישה אותה עם אשה יהודיה לשעבר, שנישאה אף היא לבן הכפר, ובזקנתה נותרה בודדה ודחויה, מאבדת בהדרגה את שפיותה. עוד נשים דוגמתה נקרות בדרכה, או שהיא שומעת עליהן, ומסיפורי כולן עולה בדידות, אפילו חרטה שאינה מובעת במלים. אחרי שהיא ממיטה על ראשה של ו'רדה אסון גדול, הסופרת שוברת את הקשר הזוגי, ושולחת את ו'רדה חזרה אל המקום שכבר מזמן אינו מחכה לה, עיר ילדותה לוד. מכיוון שהעלילה כולה מכוונת אל השבר, שמצטייר כבלתי נמנע, נוצרת תחושה לא נוחה של ספר עם אג'נדה. אמנם המסר אינו גזעני, אלא מאפשר את קיומה של האהבה, אך בשורה התחתונה הוא חד ובהיר: ערבי ויהודיה הם כמו שמן ומים שלעולם לא יתערבבו. בהרחבה, אפשר למצוא כאן מסר קודר לגבי עתיד משותף כלשהו לשני העמים.

חנה טואג כותבת יפה, בכושר תיאורי ניכר, וביכולת התבוננות דקה בנפשות גיבוריה. הקריאה בספר שוטפת, הדמויות רב-מימדיות ואמינות, ונושאי ההורות והשכול השזורים בו נוגעים מאוד ללב. לטעמי, אפשר היה לקצר ולקצץ בחזרות, אבל פרט לכך, ופרט לאי הנוחות שהזכרתי קודם, "אהבה מסותרת" מציע חווית קריאה טובה.

כרמל

2018

המייל הבלתי-נראה / דיוויד קובנטרי

36200053959b

הטור דה פראנס, מירוץ האופניים הנערך פעם בשנה בצרפת, הוא מאמץ אדירים הנמשך למעלה מעשרים יום על פני 5,745 קילומטרים. התחרות היא אישית, אך הרוכבים מאורגנים בקבוצות, שחבריהן משתפים פעולה על מנת לקדם את סיכוייו של המוביל מביניהם לזכות באחת החולצות היוקרתיות שלובשים המנצחים. 1928 היתה השנה הראשונה בה השתתפה במירוץ קבוצה אוסטרלית-ניו זילנדית, שהמוביל בה, הוברט אופרמן, דורג בסיום במקום השמונה-עשר. הספר "המייל הבלתי נראה" מתאר את המרוץ מנקודת מבטו של החבר הניו-זילנדי בקבוצה, דמות בדויה.

אני אוהבת ספרים שמתארים את המאמץ והדבקות הכרוכים בספורט אתגרי וכורכים את ההיבט הזה עם הסיפורים האישיים ועם רקע התקופה. "המרוץ של פלאנגן" הוא דוגמא טובה לכך. "המייל הבלתי נראה" הולך באותה דרך. מצד הספורט הוא עוסק בפרטי הפרטים של המרוץ, בקשיים הפיזיים, במזג האויר, בקהל המלווה את הרוכבים, בבדידותו של הרוכב היחיד ובאסטרטגיה הקבוצתית, ותוהה ללא הרף על הדחף להמשיך למרות הכל, כי "לפרוש זה למות". האופניים באותה תקופה היו כבדים, נטולי הילוכים, מועדים לתקלות. חלק מהדרכים היו בלתי סלולות. הרוכבים שתו אלכוהול ללא הגבלה, צרכו קוקאין ואופיום, טיפלו בעצמם בסיומו של כל קטע. למרות שפרישה, כאמור, לא באה בחשבון, רק ארבעים ואחד מתוך מאה וששים הצליחו להגיע אל קו הגמר.

גופי דומם, אני רוכב מהירכיים. הכידון שלי נחבט בגברים שלצדי. ירכיים וגלגלים מתנגשים. אני דומם, אני בשקיעה, בבריזה שנושבת מליבה. אני רק קֶצֶב ולעולם אין שום צליל פרט לשרשרות הנכרכות סביב גלגלי השיניים שלנו.

מצד התקופה הספר עומד בצילה של מלחמת העולם הראשונה שהתרחשה במקומות בהם עובר מסלול המרוץ. טראומת המלחמה נוכחת עמוקות בחייו המספר, שכן אחיו, שהשתתף בה כטייס, שב הביתה מצולק נפשית. היא נוכחת גם בחייהם של המשתתפים האחרים, רובם אירופאים שחוו אותה על בשרם רק עשור קודם לכן.

זה נראה מזמן כל כך, שלא יתכן שרק עשור חלף מאז. אבל זאת העובדה ושם, כהוכחה, עומדים העצים, העצים המתים המזדקרים מהאדמה כמו שלף תירס אחרי הקציר. שורות של עץ מת שטרם נרקב. ואי-שם ניצבים רכס תייפוואל וטירה שהשקיפה פעם על ארץ שלווה בהרבה. אבל אני תר אחר דברים שכבר אין להם התכונות הפיזיות שהעניקו להם את שמותיהם ואני חושש שדעתי תשתבש אם נשאר שם עוד קצת. הליכה בזכרון רפאים של חלומות בהקיץ.

הספר, אם כך, הוא בעל פוטנציאל עוצמתי, אך לטעמי הוא מתמוסס בשל נסיון של הסופר לתפוס יותר משני היבטים אלה, ובעיקר בשל סגנונו הפסיכולוגי-ערפילי, שלמעט בקטעי המרוץ, הוא בא לידי ביטוי בשיחות שמצטלצלות מלאכותיות ובדמויות בלתי ברורות דיין. לאחר קריאת כמחצית מן הספר הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בהגיגים, והנחתי אותו בצד בתקווה לשוב אליו במצב רוח סבלני יותר. שבועיים אחר-כך לא הצלחתי להתיר את הפקעת, וסיימתי אותו באותה תחושה של חוסר נחת. הסודות שנחשפים בפרקים האחרונים לא הצליחו לתקן את הרושם. דיוויד קובנטרי ניחן בכשרון תיאורי מצוין, כפי שאפשר אולי להתרשם משני הקטעים שצוטטו למעלה, אבל התיאורים הבודדים אינם מתגבשים לשלם משכנע.

פרק ראשון

The Invisible Mile – David Coventry

ידיעות ספרים

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

 

מועדון המכוניות של מצרים / עלאא אל אסוואני

2533524-46

"מועדון המכוניות של מצרים" מתרחש בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. אחרי למעלה מחמישים שנות כיבוש בריטי נחתם ההסכם שהעניק למצרים עצמאות, אך הנוכחות הבריטית במדינה עדיין דומיננטית. מועדון המכוניות מנוהל על ידי בריטי, עם חבריו נמנים עשירי הארץ, והמלך פארוק עצמו – מושחת, הולל ובזבזן – מבלה לילות בקזינו שבמקום. את המועדון מתחזקים ומפעילים משרתים מצרים כנועים, שנבחרו בקפידה והוכשרו לתפקידם על ידי אלקוּ, משרתו האישי של המלך, הרודה בהם ביד קשה, ונוטל לעצמו מחצית מן הטיפים שהם מקבלים. מנהל המועדון מגדיר כך את מעמדם של המצרים: "האירופאים הם שהמציאו את המכוניות, הביאו אותן למצרים ולימדו את המצרים איך להשתמש בהן. האירופאים הם שהקימו את מועדון המכוניות, והם שמנהלים אותו. לעומת זאת תפקידם של המצרים הוא רק לשרת ולשמור. לכן לא יתכן שיהיה שוויון זכויות בין האירופאים למצרים".

סיפוריהן של מספר דמויות מתנקזים אל המועדון. עשיר לשעבר מדרום מצרים, שפשט את הרגל, עובד במקום כשרת. כשהוא סופג מכות מידי עוזרו של אלקו, הוא אינו עומד בהשפלה ומת. כתחליף לקיצבה, שהמועדון אינו מוכן לשלם למשפחתו, מתקבלים שני בניו לעבודה במקומו. מוחמד, רפה-שכל אך בנוי לתלפיות, יפול טרף לתשוקותיהן של נשים מזדקנות, לקוחות של המועדון. כאמל, סטודנט מצפוני, יתקומם כנגד המצב במדינה, כנגד המלך וכנגד הבריטים, ויצטרף למפלגת אל-ופד. סיפורה של המשפחה הוא ציר אחד של העלילה, ובו עוסק אל אסוואני בפוליטיקה המקומית וגם במעמד האשה באמצעות קורותיה של סאלחה, אחותם של מוחמד וכאמל. הציר האחר, המקביל לו ומשולב בו, עוסק במצבם החברתי של משרתי המועדון, בכניעותם ובהתרפסותם, וגם בנסיונות להיטיב את מצבם ובשאיפה לכבוד האדם. משרתים בודדים מעזים לדרוש את ביטול ההענשה הגופנית, ומי שעומד כנגדם הם דווקא המשרתים האחרים, החרדים לפרנסתם ולכודים במנטליות של ביטול עצמי. דעתו של הסופר בענין ברורה, והוא מבטא אותה בתיאור התנהלותם של המשרתים לאחר הסכמתו המפתיעה של אלקו לוותר על האלימות נגדם: "דבר-מה מהותי בהתנהגותם של המשרתים השתנה לאחר ביטול העונש. הם הפכו להיות זריזים, חרוצים וצייתנים יותר מאי-פעם, ביצעו את הפקודות ביעילות וקדו קידה בנימוס, אולם החיוך הכנוע והמתחנן נעלם מפניהם, ובמקומו הופיע חיוך לבבי ואדיב שנבע מתחושות ביטחון, אחריות וגאווה". גם באשר למעמד האשה עמדותיו ברורות, כשהוא משרטט כמה דמויות נשיות חזקות, ומאפשר גירושין מבעל מכה. מצד שני, יש בספר כמה אמירות שמגחיכות נשים, ואלה צרמו לי מאוד. בהקשר זה הצחיקה והעציבה אותי תחושת ההשפלה שחוו כמה מגיבורי הספר כשהולבשו בבגדי נשים. האקט היחיד הזה הטריד אותם הרבה יותר ממאסר ומחקירה שלוותה בעינויים.

נהניתי לקרוא את הספר והתאכזבתי ממנו. אסביר את הסתירה. אל אסוואני ניחן באורך רוח של מספר סיפורים מיומן. הוא פותח את הספר בסיפור על סופר, שמתבודד לצורך סיום כתיבת ספר. ערב אחד מופיעים על סף ביתו גבר ואשה צעירים, ומציגים את עצמם ככאמל וסאלחה, שני גיבורי הספר שזה עתה סיים לכתוב. השניים נותנים לסופר תקליטור, הכולל את הרומן בצירוף פרטים שלדעתם חשוב שייכללו בו. ואכן, הספר מכאן ואילך כתוב ברובו בגוף שלישי, אך בסיומם של מרבית הפרקים מצורפים מונולוגים בגוף ראשון מפיהם של השניים. לאחר הפתיחה, הסופר הסבלני מפליג אל גרמניה, שם ב-1885 מציג קרל בנץ את המכונית הממונעת הראשונה. הסבלנות הזו מאפיינת את הספר כולו, את תנועתו האיטית, את פרטי הפרטים שבו, מקרבת אותו אל הקורא, ועושה אותו יצירה ספרותית נעימה לקריאה. גם הבחירה של הסופר לסיים כל פרק ברגע שיא כלשהו, וליצור כך מתח ורצון להמשיך לקרוא, תורמת לרושם החיובי של הספר. עד כאן צד ההנאה. האכזבה שחוויתי נובעת מן התכנים: בניגוד ל"בית יעקוביאן" הנוקב והממוקד, ב"מועדון המכוניות של מצרים" הסיפור מתפזר, והאמירות שהסופר מבקש להביא בפני קוראיו הולכות לאיבוד בתוך סיפור שגולש לפעמים לסתמיות. הספר צובר עוצמה רק לקראת סיומו, כשהיחסים המתוחים בין הצדדים מגיעים לכדי פיצוץ, הכפפות מוסרות והאלימות משתלטת. דווקא בשלב הזה הסבלנות של המספר מתפוגגת במקצת, וסגירות הקצוות שבחר אינה משכנעת.

"מועדון המכוניות של מצרים" הוא ספר קריא מאוד, מספק מבט אל תקופה היסטורית, ומציג דמויות מעניינות. יחד עם זאת, אולי רף הציפיות היה בעוכרי, אך הספר אינו מותיר משקע מספק.

نادي السيارات – علاء الأسواني

טובי

2017 (2013)

תרגום מערבית: ברוריה הורביץ

לימסול / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd799d79ed7a1d795d79c2

"לימסול" הוא סיפור בגוף ראשון של חוקר בשב"כ. המספר, איש מחנה השלום לשעבר, מופקד על חקירת חשודים כדי להוציא מהם מידע שיסייע במניעת פיגועים עתידיים. עבודתו שואבת אותו כליל, הוא מקדיש לה ימים כלילות על חשבון חייו הפרטיים, על חשבון אשתו ובנו, ובעיקר על חשבון שלוות נפשו. אחרי שנחקר מת תחת ידיו, והוא נשלח בעל-כורחו לשיחה עם פסיכולוג, הוא נשאל מה בעצם הוא רוצה, ותשובתו פשוטה: "אני רוצה שלא יהרגו אותנו".

הספר כולו מקופל למעשה בתשובה הזו ובדילמות הנובעות ממנה. מול תופעת המחבלים המתאבדים, וכדי למנוע את המראות הנוראים של איסוף חלקי גופות של עוברי אורח תמימים, איפה עובר הגבול בין מותר לאסור. באותה שיחה נסערת עם הפסיכולוג, החוקר מביע כמעט קנאה באינקויזיציה, שידעה לחלץ סודות ביעילות. מצד שני, כשהוא עומד מול נחקר הוא מוצא עצמו מול אויב ובן-אדם בו זמנית, ומטבעו הוא אינו סדיסט החי על הכאב ועל הדם. הוא יודע כי לו היה הוא הנחקר, מן הסתם היה מגלה אותה נאמנות שבטית. מפקדו מתמצת כך את המהפך שעבר מיום גיוסו ועד התקופה המתוארת בספר: "תראה מה קרה לך. לעולם לא תסלח להם [לערבים] שדפקו את האשליה של השלום. כשהגעת לעבוד פה, היתה לך על האוטו המדבקה עם העננים הלבנים בשמים הכחולים ומלאכי מרום מרחפים ביניהם. כל בוקר הייתי בודק במגרש החניה אם כבר הורדת אותה. תאמין לי, כשראיתי בוקר אחד את המדבקה מקולפת הצטערתי נורא בשבילך".

עלילת "לימסול" נפתחת בפגישה של החוקר עם סופרת ועורכת, שממנה הוא מבקש סיוע בכתיבת ספר. הוא אינו מזדהה כאיש שב"כ, ומגשש את דרכו אל לבה כדי להעזר בה בהשגת מטרה מבצעית. בתמורה היא מבקשת ממנו שני דברים: להביא לבית חולים בארץ חבר עזתי חולה סרטן, ולהציל את בנה הנרקומן מציפורני עבריינים העלולים לפגוע בו. לא אכנס לפרטי העלילה, אומר רק שאותן דילמות מלוות אותו בכל התפתחויותיה. הוא צריך לנצל זקן חביב וחולה כדי להציל חיים רבים, והוא נאלץ להכריע בין שליחותו לבין המשיכה שהוא חש אל הסופרת ואל האפשרות של חיים רגועים מחוץ למעגלי החקירות.

בכתיבה רזה ומדויקת ישי שריד יצר ספר קצבי ומותח העשוי לעורר למחשבה. מצד שני, המסרים שלו אינם מחדשים דבר, והם די שטוחים וחוזרים על עצמם. למרות המהלך (הצפוי למעשה) רווי האקשן שהחוקר נוקט בסיומו של הספר, הדמות שלו אינה דמות מתפתחת. על הכריכה נכתב כי "הוא מקבל הזדמנות למצוא מחדש את נשמתו", אבל לא זה מה שקורה בעצם. ההזדמנות שהוא מקבל היא רק לפעול בדרך שונה מזו שבחר בה עד כה. גם אם ישנה את בחירתו, נשמתו תוותר מסוכסכת, כי אין באמת פתרונות של שחור ולבן לדילמות המעיקות עליו ועלינו. ציפיתי למורכבות דוגמת זו שב"מפלצת הזכרון", וכאן, לצערי, לא מצאתי אותה.

עם עובד

2009