השנה הארוכה ביותר / דניאל גרנייה

תומא לאנגלואה נולד ב-29 בפברואר 1980, ולכן מתוך כל ארבעה ימי הולדת בילדותו נחגג רק אחד. כדי לנחם את הילד הדומע על העדר חגיגה שנתית, נתן לו אלבר, אביו הקנדי, איגרת שנשלחה אליו על ידי מזכירו של מסדר "ילידי עשרים ותשע", ובה נכתב בין השאר, "הנך מצטרף בזה לאחווה נעלה, שהשייכות אליה מוגבלת לאלה שנפל בחלקם לחגוג את יום הולדתם אחת לארבע שנים". זמן קצר אחר-כך יצא האב מחייהם של תומא ושל לורה, אמו האמריקאית, וזו, שמצאה עצמה חופשיה לגדל את בנה בדרכה, פתרה את בעיית התאריך בקלילות: "יום הולדת, שמח, ילד מתוק שלי. נגמרו השטויות. מעכשו ואילך יום ההולדת שלך חל ב-28 בפברואר". בגיל העשרה יתייתם תומא מאמו, ויעבור לחזקת הוריה הגזעניים. בהגיעו לגיל שמונה-עשרה יתערערו חייו בשל מעשה משובה, והוא ייצא לקנדה בעקבות אביו.

בנקודה זו הספר עוזב את תומא, ועובר לספר על איימֶה בולדוק, אסופי שנולד בקוויבק ב-29 בפברואר 1760.   הסופר הקנדי דניאל גרנייה בחר לתאר את ההיסטוריה האמריקאית, ובצדה מקצת מן היחסים בין האמריקאים לקנדים, באמצעות קורות חייו של איימה, שלו העניק חיים ארוכים במיוחד, כשהתבגרותו הפיזית מתרחשת בקצב נמוך פי ארבע מן הרגיל. בין השאר הוא מתלווה אל האינדיאנים המגורשים ממזרח אמריקה למערבה ב"נתיב הדמעות", נלחם במלחמת האזרחים האמריקאית, נפגש עם חלוצי הקולנוע, ומבריח אלכוהול בתקופת היובש. את קנדה עזב לאחר שאחיה של אשה, אותה הכניס להריון, איים להורגו. הקורא מקבל במהלך הספר רמזים למכביר על היותו של תומא צאצאו של איימה (הטקסט שעל הכריכה אינו משאיר מקום לספק בעניין זה), ועל האובססיה שפיתח אלבר בחקירותיו אודות איימה. הקצוות בחייהם של שלושת הגברים ייקשרו באופן כזה או אחר בשנים מאוחרות יותר, ותומא יחווה אף הוא חיים ארוכים, לא בזכות התיאוריה, בה מאמין אלבר, בדבר השפעה מיסטית של הירח והכוכבים על תהליך ההתעברות של ילידי אותו יום מיוחד, אלא בזכות הטֶלומֶרים, אותם מעין "נספחים" לכרומוזומים, שמנגנון התקצרותם כרוך, כך נראה, במשך חייו של התא ובמותו.

מעלתו העיקרית של הספר היא סגנון הכתיבה המצוין, המגובה בתרגום עשוי כהלכה. כמעט את כל אחד מפרקי הספר בנפרד קראתי בענין ובהנאה. חלקם יכולים להקרא כסיפורים עצמאיים, למרות התיחסותם אל פרטים המסופרים בפרקים אחרים. דניאל גרנייה אמנם אינו מחדש כאן חידושים היסטוריים, אבל הוא מעמיד תמונות משכנעות של היומיום בתקופות סוערות. חולשתו העיקרית של הספר היא בחיבור בין הפרקים השונים, ובחוסר מיקוד נושאי. כתוצאה מכך, הדמויות אינן עמוקות מספיק, וה"עטיפה" העלילתית, האמורה לקשור יחדיו את הפרקים הנפרדים, מחוררת מדי. מעלותיו שקולות לחסרונותיו, ולפיכך אסתפק בסקירה ללא חוות דעת חד-משמעית.

L’année la plus Longue – Daniel Grenier

ספרית פועלים

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: רחל ליברמן

מודעות פרסומת

תודה רבה על החיים / סיביל ברג

ילד נולד ב-1966 בגרמניה המזרחית. אביו בלתי ידוע, אמו אלכוהוליסטית שלא זכתה למודל אימהי משל עצמה, והילד הבלתי רצוי הוא עבורה יותר חפץ מאדם. תורמת לכך גם הזהות המינית הבלתי ברורה של הילוד, שיצא לאויר העולם ללא סימני מין חד-משמעיים. "אז ככה זה", לחשה, "אתה מין יצור, כלבלב, אני אקרא לך טוטו". בתוך זמן קצר תחליט האם להפרד מהילד, תמסור אותו לבית יתומים, תמשיך להדרדר ותמות. טוטו נותר לבדו בעולם, נתון בכלא הקטן של בית היתומים, המצוי בכלא הגדול של גרמניה המזרחית הקומוניסטית.

טוטו הוא נשמה טהורה, נטול מודעות עצמית, צופה בעולם מן הצד, מאמין שכל האחרים חשובים יותר ממנו. בחירתה של הסופרת ליטול ממנו זהות מינית חד-מימדית מאפשרת נייטרליות באופן בו הוא מתבונן בסביבתו, ומעצימה את הטוהר שהסופרת מייחסת לו כניגוד לעולם המכוער בו הוא חי. בבגרותו יצטייר בעיני האדם היחיד המכיר אותו מקרוב כך: האדם הגדול הרופס הזה, שנסחף בעולם בימי חייו כמו פסולת צפה ושאין בו אף מחשבה רעה. שאף פעם לא מרגיש שמחה לאיד, לא שונא, שלא רוצה אף פעם דבר. שנראה כאילו הוא יושב כל הזמן על הארץ ומשחק עם חיות לא נראות. אי אפשר לעמוד בזה, בנוכחות של אדם שכזה. שכבר בבוקר מחייך ומניח עליך יד עגלגלה.

סיביל ברג מעבירה את טוטו מגרמניה המזרחית למערבית, חווה אתו את גרמניה של אחרי נפילת החומה, ומלווה אותו עד 2030 באירופה המתפוררת. הפרקים הראשונים בספר מתארים את החיים תחת המשטר הקומוניסטי, חיים של מחסור ושל אומללות, של יד איש באחיו, של ניצול ושל שחיתות. טוטו חי בבית היתומים חיים ספרטניים מטעמים אידאולוגים לכאורה, דחוי בשל חריגותו, מועבר מיד ליד בעבור רווח אישי. כשהוא מוצא עצמו בגרמניה המערבית, מתברר, כך על פי הסופרת, שהקפיטליזם מושחת ורקוב לא פחות מן הקומוניזם, ומגוון האפשרויות אינו מייצר אושר. האיחוד בין שני חלקי גרמניה ב-1990 אינו מביא שגשוג או שמחה, והמדינה – וכמוה אירופה כולה, ובהרחבה המערב כולו – נבלעת על ידי מהגרים מצד אחד ועל ידי כניעה תרבותית מרצון מצד שני. חזונה של הסופרת הוא חברה קונפורמית, דלה בנכסי חומר ובנכסי רוח: צמחה אנושות נוחה להפליא לשליטה שמתפקדת בפיקוח וברישום ומעל לכל בפיקוח עצמי […]. הכל נעשה כה חסר חיכוך, העולם היה על ריטלין ועל תרופות פסיכיאטריות, האנשים היו ממוקדים לתפארת, מנגנונים מכווננים היטב […] כמעט כל אחד צנזר את מחשבותיו, אמד את מידת התקינות הפוליטית וההומניטריות שבהן, והרגיש אומלל אם תפס את עצמו חושב בקלישאות ובדעות קדומות.

אודה שעבר זמן עד שהבנתי את הספר. תחילה תהיתי על המניעים לכתוב ב-2012 כתב אישום כל-כך זועם ועוין על משטר שעבר מן העולם. אחר-כך נרתעתי מן ההשחרה הגורפת של כל מקום ושל כל זמן, מן ההתיחסות ההומוגנית אל האנושות, מן הביקורתיות הדווקאית שנראה שעיוורה את עיניה של הסופרת. רק בפרקים המסיימים הדברים התחילו להתבהר. הספר מתכוונן כולו – או כך לפחות נראה לי – אל חזון סופה של תרבות המערב, ומצביע על האופן בו חולשות המערב יוצרות לאורך שנים כדור שלג מתגלגל שסופו להכחידו. ניתן להתווכח עם החזון, להסכים או להתנגד או גם וגם, אבל קשה לעשות זאת כשהספר נוטף שנאה וזלזול בכל היבט של החיים. אפילו ברגעי חסד מעטים, הסופרת מעדיפה את הפרשנות העוינת. הנה דוגמא שולית אך מייצגת: כשאשה פונה אל טוטו בחיוך אוהד, ושואלת אם תוכל לעזור לו, סיביל ברג טוענת כי בפרצופה של האשה נראתה הסיבה האמיתית לאמפתיה האנושית, זו היתה אורגזמה קטנה שמוענקת לעוזר, רגע קצר של עליונות חד-משמעית, תחושת אלוהות שאדם זוכה לה בתמורה לעזרה חסרת האנוכיות שהוא מספק. הקול המספר את הספר שונא גברים, מפגין זלזול תהומי בנשים, סבור שבני האדם מטומטמים – הטמטום ישן בתוך מוחם של בני האדם ובהזדמנות המתאימה פורץ החוצה, כמו פטריות מתוך ראשי נמלים מתות – ובעיקר אינו מוצא שום טעם בקיום האנושי. כאן, אגב, הסופרת נתפסת בסתירה, כשמצד אחד היא אומרת בהקשר של הזהות המינית, "בשביל מה צריך בהירות בקיום שאחר שמונים שנה יסתיים בעמימות מוחלטת", ומצד שני חזונה האפוקליפטי המזוויע הוא של חברה רובוטית באופייה, חברה שמתקיימת ללא מחשבה עצמאית, וחייה נטולי משמעות.

פרובוקציה היא כלי ביטוי לגיטימי, אבל כשפרובוקציה הופכת להיות העיקר, והעובדות מסתחררות סביבה ללא שליטה, בעיני היא מאבדת טעם, ויותר מזה מאבדת ענין ומונעת הזדמנות לדיון. כשכל דבר, ממש כל דבר, הוא נושא לביקורת קטלנית ועוינת, סטטיסטית יש סיכוי שכמה מן הביקורות קולעות בול. לכן, למרות שפה ושם הרגשתי ממש כמו הסופרת, קשה לי לקחת את הספר ברצינות. אי אפשר לנטרל את הסיפור שמסביב לטוטו, ולהתרכז בסיפורו של ילד אומלל שגדל להיות אדם אבוד, כי טוטו הוא יותר מישות בפני עצמה. הוא נקודת היחוס הטהורה שאליה מושווה עולם אכזר. הטלטלות האיומות שהוא עובר נחוות משום שהסופרת יצרה אותו כחריג בעולם שאותו היא מבקשת לתאר. ולכן, למרות כתיבה מעולה באמת, הספר הוא בעיני החמצה.

Vielen Dank für das Leben – Sibylle Berg

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מגרמנית: ארז וולק

ליידי מקבת ממחוז מצנסק / ניקולאי לסקוב

"ליידי מקבת ממחוז מצנסק" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים פרי עטו של הסופר הרוסי ניקולאי לסקוב בן המאה התשע-עשרה. כל הסיפורים ממוקמים במחוז אוריול שבמזרח רוסיה, מקום לידתו של הסופר. לסקוב לא זכה לפרסום רב בחייו, אך סופרי רוסיה במאה העשרים הרבו להזכירו כמי שהשפיע על כתיבתם.

על כריכת הספר נכתב כי "לסקוב הוא ציירה הריאליסטי של רוסיה הישנה", וברשת מצאתי שנאמר עליו על ידי חוקר ספרות שהוא " הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת". בהסתמך על אמירות אלה, נראה כי העם הרוסי בתקופה המתוארת בסיפורים היה שטוף דעות קדומות, ובהליכותיו שלטו אכזריות ואדישות כלפי סבל הזולת. הסיפור, ששמו כשם הספר, מספר על אשה שרצחה את חמה ואת בעלה כדי להתמסר באין מפריע לגבר נטול לב, שלא החמיץ שום הזדמנות להשפיל אותה. "אמן התסרוקת" ניסה להציל שחקנית תיאטרון מתשוקתו של רוזן רב-כוח, ונענש בחומרה. "הדחליל" – הטוב בסיפורי הקובץ, לדעתי – מציג קשת רחבה של אמונות תפלות וחשדנות ברוטלית כלפי השונה. "שוד" – סיפור די סתמי בעיני – מציג בן צייתן לאמו שנסחף לאלימות. "החיה" הוא סיפור קורע לב על הקשר האמיץ בן אדם לדוב שבו הוא מטפל, קשר שמגיע לקצו האכזרי בשל שרירות לבו של הפריץ, ובשל נטית ליבן של הבריות אחר הציד. "מנזר הקאדטים" הוא לכאורה סיפורן של דמויות חומלות ובעלות לב, שמופקדות על נערים צעירים בפנימיה, אך חמלתן נדרשת משום שהנערים נתונים למרותם של אנשי שררה קשי-לב.

ניקולאי לסקוב ניחן בעין בוחנת ובלב רגיש, אך סיפוריו אינם קלים לקריאה בשל תכניהם. קושי נוסף מציב התרגום הבלתי-אפשרי של צבי ארד. למרות חיבתי ללשון ארכאית אני מתקשה להמליץ על הספר בשל התרגום המעיק שלא לצורך (צבי ארד תרגם יפה ספרים רבים אחרים). מכיוון שלפני כשנתים ראו אור כמה מסיפוריו של לסקוב, שחלקם מופיעים בספר שקראתי, בתרגומה של דינה מרקון, אני סבורה שעדיף להכיר את הסופר באמצעות תרגומה העכשווי יותר.

Леди Макбет Мценского уезда – Никола́й Семёнович Леско́в

עם עובד

1967 (1865)

תרגום מרוסית: צבי ארד

דג חמקמק / הוקן נסר

מפקח המשטרה ואן וטרן חוקר את מקרה הרצח של אווה רינגמר, שנמצאה מתה בחדר האמבטיה בביתה. החשוד המיידי הוא בעלה מזה שלושה חודשים, יאנק מיטר. יאנק בטוח שלא רצח את אשתו, אבל שעת הרצח נמחקה לחלוטין מזכרונו בשל שתיה עד אובדן חושים. למותר לציין שאליבי של "איני זוכר" אינו משחק לטובתו, ואשמתו נראית ברורה ובלתי ניתנת לערעור. ואן וטרן, שניחן בחוש המאפשר לו לזהות אשמה וחפות בתשעה-עשר מקרים מתוך עשרים, מאמין שיש להוסיף ולחקור בענין.

בביקורת מ"הסאנדיי טיימס", המצוטטת על הכריכה, נכתב כי הספר היה יכול לשמש כתסריט לסרט של היצ'קוק. רוב הזמן אכן הרגשתי כך. האוירה ה"היצ'קוקית" מצויה במיקומה של העלילה באזור בלתי ברור (תערובת של מספר מדינות אירופאיות), במזג האויר הבלתי יציב, באדי האלכוהול, בחוש השישי של ואן וטרן, ובאיום שבדמותו  של הרוצח המגיח מדי פעם אל תוך העלילה בדרכו אל קורבן נוסף. אוירת האיוּם שבספר ליוותה אותי גם אחרי הקריאה. עד כאן מעלותיו. החקירה עצמה, מצד שני, בלתי משכנעת בעיני. קו המחשבה של ואן וטרן מסתמך במידה מופרזת על חושיו, ולמרות התנשאותו מעל שותפיו, שאינם מצליחים בניחושיהם כמוהו, לא השתכנעתי שיש הגיון בהתרה אליה הוא מגיע, או שיש בחקירה רמזים שדי בהם כדי להגיע להתרה זו.

הוקן נסר כתב את הספר ב-1993, לפני גל ספרי המתח השבדים, וזו הסיבה שבחרתי לקרוא אותו, למרות שספרי מתח לשמם אינם הסוגה המועדפת עלי. יכול להיות שחובבי הסוגה ייהנו ממנו יותר ממני.

Det Grovmaskiga Nätet – Håkan Nesser

הכורסא ומודן

2018 (1993)

תרגום משבדית: רות שפירא

התמימות / סילארד רובין

כותרת משנה: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה

בתקופה של עשרה חודשים בשנים 1953 – 1954 נעלמו בעיירה ההונגרית טרק-סנטמיקלוש חמש נערות. בעקבות תלונה על תקיפה, שלכאורה לא היתה קשורה למקרים אלה, נמצאו גופותיהן בתחתית באר הסמוכה לאחד הבתים בעיירה. פירושקה יאנצ'ו בת השבע-עשרה, שהתגוררה בבית יחד עם אמה, עם אחיה ועם בנה התינוק, נעצרה כחשודה, הורשעה והוצאה להורג. הסופר סילארד רובין פיתח ענין עמוק בפרשה לאחר שראה את תמונתה של פירושקה במוזאון לקרימינולוגיה של בודפשט. במשך שלושה עשורים הלך בעקבות הנערות האבודות ובעקבות פירושקה, ולא הצליח לכתוב את הספר שתכנן. המבוא וחלקו הראשון של הספר נכתבו על ידו, שני חלקיו האחרים הושלמו על ידי עורך ספרותי.

רובין אינו קובע עמדה בשאלת אשמתה או חפותה של פירושקה. לא ברור אם בכלל ביקש לעצמו תפקיד של חוקר. עושה רושם שהמניע הבסיסי שלו נבע ממשיכה משונה אל הפנים שבתמונה, תמונה שהקרינה עליבות אבל גם רשעות, ועוררה בו מערבולת של רגשות חמלה, תשוקה וחרדה. בסיומו של הספר, אחרי כל זוועותיו, הוא חולם בהקיץ על שינוי העבר: "עדיין פיעמה בי תקווה משוללת יסוד: לבקר בבית המוזנח ושביקורי היה מציל אותו מהתדרדרות סופנית […] הגעתי כדי להנשא לה ולקחת אותה משם". כשהוא מנסה להסביר מדוע הקדיש זמן ומשאבים נפשיים לפרשה, הוא מצטט דברים שכתב ידידו המשורר יאנוש פילינסקי: "אני לא יכול לדמיין מה (מלבד האשליה המתסכלת של הזכרון) מושך את כוח היצירה של האמן אל עבר העבר (וביחוד אל עבר אירועים שנחתמו בצורה טרגית), אם לא יעילותה של החמלה, הלהט שמחכה לפרוץ מתוך המעשה הקונקרטי, והרצון לשנות משהו בלי לשנות דבר". מעניינת האבחנה הפשוטה של שומר בית הקברות בו נקברו הקורבנות: "זה שהגעת עד לכאן אומר שאתה עדיין ילד, אפילו שהשיער שלך התחיל להאפיר. לילדים יש קני מידה אחרים. לא משנה להם מי הזאב ומי הכבש, הם רק רוצים ללטף".

המסע בעקבות פירושקה חושף תקופה קשה בתולדות הונגריה, שהיתה נתונה תחת משטר דיכוי סובייטי. ראש הממשלה, שנבחר באותה שנה, עורר תקוות לרפורמות שייטיבו עם האזרחים, אך אולץ להתפטר. רובין מתאר חיים של עוני מנַוול, של מצוקה שמועברת מדור לדור ואף מעמיקה. אמה של פירושקה היתה זונה. היא ילדה חמישה ילדים מארבעה אבות שונים, שאף אחד מהם לא תרם לגידול ילדיו. פירושקה עצמה היתה כבר בגיל שבע-עשרה אם לבן ולבת, שנלקחו ממנה והוחזרו לה לסירוגין. היא היתה שתיינית, התרועעה עם החיילים הסובייטים במחנה הסמוך לעיירה, ושכבה עם גברים תמורת טובות הנאה זעומות. אשמה ברציחות או לא, תחושת הרחמים כלפיה בלתי נמנעת.

בשולי הדברים, מעניינות התיאוריות שפיתחו תושבי העיירה כדי להסביר את ההיעלמויות. אצבע מאשימה הופנתה אל היהודים – ניצולי שואה ששבו לביתם – בטענה שהם משתמשים בדם הבנות כדי לשפץ את בית הכנסת. אצבע אחרת הופנתה כלפי הרוסים, שלכאורה משתמשים בבנות לצרכי מחקר החלל, ומשגרים אותן בלווינים נסיוניים.

"התמימוֹת" הוא ספר מוזר משהו. לצד תיעוד נרחב של הפרשה, הוא בעצם מתעד את נפשו של הכותב, ושני נושאי התיעוד נותרים בלתי מפוענחים. אני תוהה אם סילארד רובין, לו האריך לחיות מעבר לשמונים ושלוש שנותיו, היה מצליח לשרבט את המילה "סוף" בסיומו של הטקסט ולשחרר אותו לפרסום. אני נוטה להניח שלא. למרות כתיבה טובה וחומלת, משהו בספר נותר מאוד פרטי וסמוי, והיצירה כולה עוררה בי רגשות סותרים. אולי כך חש רובין מול התמונה.

Aprószentek – Szilárd Rubin

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מהונגרית: דוד טרבאי

וראמו / ססר איירה

וראמו, עובד ציבור בקולון שבפנמה, כתב בתוך לילה אחד פואמה בשם "המזמור של הילד הבתול", שנחשבה אחר-כך ליצירת מופת, המקור והפסגה של האוונגרד הנועז והנסיוני. בכל חמישים שנותיו קודם לכן לא כתב דבר. אחרי שהפואמה פורסמה, מספר ימים לאחר כתיבתה, לא המשיך ליצור. המספר הכל-יודע של "וראמו" טוען כי "כל יצירת אמנות שמאפשרת שחזור של הנסיבות המוחשיות שהולידו אותה, היא יצירת אוונגרד. לעומת יצירת האמנות המקובלת, שהופכת את המניעים ואת ההשלכות לנושא המרכזי שלה, ובכך סוגרת על עצמה את הגולל באופן הזייתי, הרי שיצירת האוונגרד נותרת פתוחה לתנאי הקיום שלה". הספר משחזר, אם כך, את נסיבות הולדתה של הפואמה.

הכל החל באותו בוקר בשנת 1923 בו קיבל וראמו את משכורתו בשני שטרות מזויפים של מאה פסו כל אחד. במקום למחות בו-במקום, נתקף אלם, טמן את השטרות בכיסו, ויצא אל יום של חרדות, חושש פן יואשם בהחזקת כסף מזויף. כששב אל הבית, אותו חלק עם אמו הסינית, פנה לעסוק בתחביבו – חניטת בעלי חיים ושילובם במיצגים. הפעם ניסה לחנוט דג (ומכאן ההשראה לכריכת הספר) ולהציבו בעמדת מנגן בפסנתר. הספר מתאר במפורט את אירועי אותו יום, חלקם הגיוניים, כמו קבלת המשכורת והחשש בשל הזיוף, חלקם הזויים, כמו הישארותו של הדג בחיים למרות החניטה, ולא אכנס לכולם. אדלג אל הערב: וראמו יצא לצעידה היומית הקבועה, שמע, כרגיל, קולות בתוך ראשו, היה עד, שלא כרגיל, לתאונה, נחשף אל השוק השחור, והתוודע אל שלושה מו"לים שהיו מוכנים לפרסם כל דבר, כולל הרשימות שוראמו ערך כדי לתעד את תהליך החניטה. אחרי הפגישה איתם שב לביתו, וכאמור כתב את הפואמה.

קראתי את הספר בשילוב של הנאה ובלבול. העמודים הראשונים הרשימו אותי, וציפיתי בסקרנות לגלות את נסיבות הכתיבה הפתאומית, ואת האופן בו ייחלץ וראמו ממצוקת הזיוף. אבל הסיפור לא נמשך באופן הלינארי הצפוי, אלא נע באופן חופשי, שהצטייר כמעט ספונטני ובלתי מתוכנן, בין מציאות מתקבלת על הדעת להזיה. ובכן, בלבול אינו הפאזה החביבה עלי, ובספרות – כמו בחיים – אני מחפשת את העוגן ההגיוני היציב. בערך במחצית הספר החלטתי שמצאתי אותו: "הספר הזה, אף על פי שהוא בנוי כרומאן, עוסק בתולדות הספרות". אני כותבת 'החלטתי שמצאתי' ולא 'מצאתי', כי עדיין, גם אם זו נקודת המבט שממנה יש לבחון את הספר, לא הכל נקשר אליה. אולי לא הכל אמור להקשר, אולי כן, ואני לא ערה לקשר. מכל מקום, רובו של הספר סובב סביב הכתיבה, מתייחס לספרות נסיונית, דן במקורות ההשראה, במבע המשולב של גוף ראשון עם גוף שלישי, ביצירת מיתוסים, בתהליך הכתיבה ועוד. בשולי הדברים איירה מלגלג על עובדי הציבור, מספר מעט על פנמה בתקופה האמורה, ומפתח כמה נושאי משנה צדדיים.

ציטוטי הביקורת שעל הכריכה, וכן אחרית דבר מאת הסופר הספרדי אנטוניו חימנס מורטו, מתיחסים אל איירה כאל מהפכן פורץ דרך גאוני. מורטו כותב כי איירה "עושה כשפים. כשפים אמיתיים, חסרי פשר ומפתיעים, שאת סודם אנחנו עדיין לא מסוגלים לפענח". אני לכשעצמי לא השתכנעתי. לטעמי, יש בספר, לצד רעיונות טובים וקטעים משכנעים, גם משהו אגבי, כמעט לא אכפתי, או אם לצטט את אחת הביקורות, "או שאנחנו עומדים לפני אחת הפואטיקות הרדיקליות ביותר של הספרות העכשווית, או שהכל בעצם אי-הבנה אחת גדולה". אני תוהה אם הסופר התכוון אל עצמו כשכתב לקראת סיום כי, "כשיצירה מכה בסנוורים בזכות חדשנותה וסוללת נתיבים שלא דרכה בהם רגל אדם, אזי אין טעם לחפש את ערכה בה עצמה, אלא בשינוי שהיא מחוללת ברגע ההיסטורי שהוליד אותה". אני מעדיפה יצירה שערכה טמון בתוך עצמה.

אם הסקירה הזו מבולבלת, זה אינו מקרה. עברו שלושה ימים מאז שקראתי את הספר, ועדיין לא הצלחתי לענות לעצמי על השאלה "אז מה היה לנו?". מנקודת המבט של העוגן האמור, זהו ספר עמוק ומעניין. מה שאינו מרותק אל העוגן, מרחף לו בחלל הספרותי ומסרב להתכנס להגדרה כלשהי.

אסכם כך: שווה התנסוּת.

Varamo – César Aira

תשע נשמות וכרמל

2018 (2002)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

הפונקציה השביעית של השפה / לורן בינה

ספרו של לורן בינה, " HHhHלמוח של הימלר קוראים היידריך", הרשים אותי בסגנונו המקורי, במעורבות העמוקה של הסופר בסיפור ההיסטורי, ברגש ששפע ממנו, ובהיקף הידע של הכותב. משום כך ציפיתי בסקרנות לספרים נוספים פרי עטו. "הפונקציה השביעית של השפה" נכתב אף הוא באותה יחודיות מלהיבה, ובכל זאת לא הצלחתי להתמיד בקריאה עד סופו.

ב-26 בפברואר 1980 יצא מבקר הספרות רולן בארת מפגישה עם פרנסואה מיטראן, שהיה אז מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ומועמד לנשיאות. משאית פגעה בו כשחצה את הכביש, וחודש לאחר מכן נפטר בארת מפצעיו. לורן בינה פיתח עלילה בלשית סביב תאונה זו. כשמתגלה שתעודת הזהות של בארת נעלמה בעודו מוטל על הכביש, נכנסת המשטרה לתמונה. נסיונותיו של המפקח ז'אק באיאר לברר אם היו לבארת אויבים שחפצו במותו, מובילים אותו אל לבו של עולם הרוח הצרפתי ואל נבכי הפוליטיקה הצרפתית. הוא נוסע אל האוניברסיטה הנסיונית בוואנסן כדי ללמוד מעט על הסמיוטיקה, אחד מתחומי עיסוקו של בארת. באוניברסיטה הוא פוגש את המרצה סימון הרצוג, ומאלץ אותו להצטרף אליו בחקירת התאונה, שמתחילה להצטייר כנסיון רצח. באיאר, שמתהלך בעולם הספרות והפילוסופיה כסומא, נזקק להרצוג כ"מתורגמן". בארת, כך מתברר, הראה לפני מותו לאחד ממאהביו דף נייר שהכיל הסבר על הפונקציה השביעית של השפה, פונקציה נוספת לשש שטבע הבלשן רומן יאקובסון. יתכן שבדף זה טמון סוד הרצח, אם אכן היה זה רצח.

כפי שאולי אפשר להתרשם מן הפיסקה הקודמת, הספר שופע ידע בתחומים מעניינים. הבעיה, בעיני, היא בגודש. נדמה שכל סופר וכל פילוסוף בן התקופה נוכח בעלילה. הסיפור הבלשי, מרדפי מכוניות, רצח באמצעות מטריה מורעלת – כל אלה הם אמנם הציר הפורמלי של העלילה, אבל היחוד שלהם נובע מן ההקשרים התרבותיים, וככל שאני אוהבת ספרים ששולחים אותי ללמוד, מצאתי את עצמי מבלה יותר בחיפוש הֶקשֵרים אלה באמצעות האינטרנט מאשר בקריאת הספר. סביר להניח שלורן בינה כתב ספר מבריק, ואני קצת מקנאת במי שבקיא ברקע התרבותי וזוכה ליהנות מהניואנסים, אבל מבחינתי הוא כשל בהנגשתו, או אולי כיוון לקהל מצומצם שאיני נמנית אתו. אחרי כמאה עמודים התייגעתי ונטשתי.

La Septieme Fonction du Langage – Laurent Binet

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: ארז וולק

כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת / יאיר גרבוז

כותרת משנה: ציורים מספרים ביוגרפיה

לפני שנים רבות קראתי את ספרו של יאיר גרבוז, "תמיד פולני", והוא זכור לי כמשעשע ברובו. למען האמת, זה הפן היחיד ביצירתו של גרבוז שהיה מוכר לי. כשהזדמן לידי "כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת", חשבתי שזו הזדמנות לשחזר חווית קריאה נעימה, לטעום מעט ביוגרפיה פרטית וציבורית, וללמוד אודות מכלול יצירתו, כפי שמרמזת כותרת המשנה.

גרבוז כותב בכשרון סיפורי, ואת קטעי הביוגרפיה קראתי בענין ובהנאה. הוא מספר על חייו כילד בגבעתים, על בית הוריו, על שרותו הצבאי, על האהבה ממבט ראשון, על חווית היות צייר בקיבוץ, על חווית ההוראה, ועל התפתחותו כאמן. לשונו חדה, אבחנותיו מושחזות, והוא מצליח להחיות מקומות ודמויות. גרבוז מבקר את סביבתו ואת עצמו באותה מידה, אם כי, כפי שקורה לעתים קרובות אצל אנשים היורדים על עצמם, הביקורת העצמית כרוכה במידה רבה בהערכה עצמית גבוהה שמנסה להסתתר ונכשלת.

הבעיה, מבחינתי האישית, היא שרובו של הספר פחות סיפורי ויותר פרשני. גרבוז מתייחס ליצירותיו בפירוט רב, כולל טכניקות של יצירה ויזואלית, מובאות רבות מיצירות טקסטואליות, וגלגוליהן של עבודות מחומר הגלם אל היצירה המוגמרת. מכיוון שהקטעים הביוגרפים הם לגמרי מוכווני יצירה, הספר הוא במידה בלתי מבוטלת ביוגרפיה של היצירות ופחות של היוצר, למרות שאי אפשר להפריד בין השניים. אודה ואתוודה שבפרקים רבים לא ירדתי לסוף דעתו (ובאופן משעשע גם הוא עצמו לא תמיד ידע להסביר מה רצה לומר בקטעי פרוזה ושירה שכתב לפני שנים רבות). ניצלתי את ההזדמנות לעיין בציוריו הזמינים ברשת, ולמרות שטעמי נוטה לכיוונים אחרים כמה מהם נשאו חן בעיני. אסתפק בהנאה החזותית ללא פרשנויות.

בשורה התחתונה: ספר לשוחרי גרבוז.

עם עובד

2000

הספר אשר לאמי / אלבר כהן

אמו של אלבר כהן נפטרה ממחלת לב בצרפת בשנת 1943. בנה, ששהה במהלך המלחמה בלונדון, פרסם אחת-עשרה שנים אחר-כך את "הספר אשר לאמי", קינה נוגה שופעת חרטה וגעגועים.

כאלה היו חיי הרגש של אמי הצדיקה. לא בדיוק הוליווד, כפי שאתם רואים. מחמאותיהם של בנה ובעלה ואושרם – זה היה כל שביקשה מהחיים. אלבר כהן מתאר אשה פשוטה שנישאה בשידוך, וחייה התרכזו בביתה, בברית עם בעלה ובמסירותה המוחלטת לבנה: לכל הנשים האחרות יש אני קטן עצמאי, חיים משלהן, צמא לאושר פרטי, מנוחת-לילה שהן שומרות עליה מכל משמר, ואבוי למי שיפריע. לאמי לא היה אני, אלא בן. בחייה היתה בעיניו מובנת מאליה, המרכז היציב של חייו, זו שקיימת עבורו ובשבילו בכל רגע ורגע. אחרי מותה הוא מרגיש עד כמה נזקק לה, עד כמה היתה משמעותית עבורו באהבתה חסרת הגבולות, בהערצתה אותו, בעצם קיומה.

הבן שהתייתם מכה על חטא. על כל אותן פעמים שבהן התבייש בפשטותה לעומת חוגי החברה המתוחכמת בהם התחכך, על כל אותן פעמים בהן הניח לה לחכות לו בעודו מעדיף חברת נשים מזדמנות, על שובו המיידי לתענוגות אחרי ביקוריה אצלו בעוד היא מתייפחת בדרכה חזרה לביתה. הוא אף מרחיק לכת וכולל את חטא החיים בין עוונותיו, חייו שלו לאחר מותה. אין הוא מסוגל לשאת את החידלון המוחלט שבמוות, וביאושו נראים לו החיים חסרי משמעות. איזו מין מהתלה היא זו? הוא שואל, לשם מה כל האהבה ותשומת הלב והצחוק והעצב והמסירות? וכל זה, כל זה, לשם מה? לחינם. כדי שסופה יהיה בבור.

סגנונו של אלבר כהן הוא שילוב של תשומת לב עדינה למחוות קטנות, המשרטטות בקווים דקים ומדויקים את מהותה של אמו, עם מלודרמטיות גורפת, המקצינה כל בדל רגש עד כדי הלקאה עצמית האוסרת כל שמחה. הוא אמנם מציב יד זכרון אוהבת לאם, אך מאלפת העובדה שאין הוא מזכיר את שמה ולו פעם אחת, כאילו תמצית קיומה היתה להיות אמו, לא ישות מובדלת. בזמן שהוא בוכה עליה הוא מבכה גם את אובדן אהבתה אותו: עם היקרים לי ביותר, ידידים, בת ונשים אוהבות, תמיד חייב הייתי להעמיד פנים במקצת, להסתיר קמעה. עם אמי לא צריך הייתי להיות אלא אני-עצמי, על פחדי, חולשותי העלובות, יסורי גופי ונפשי. הם לא גרעו מאהבתה אותי. אהבת אמי שאין דומה לה.

למרות שכמה מן ההיבטים בקינה זו מטרידים בעיני, "הספר אשר לאמי" הוא מחווה מרגשת, שאינה יכולה שלא לגעת ללב.

Le Livre de ma Mère – Albert Cohen

זמורה ביתן מודן

1981 (1954)

תרגום מצרפתית: ניצה בן-ארי

נזירה / מרקו לודולי

כשאמרנטה היתה בת שש-עשרה היא הודיעה לאמה על כוונתה להיות נזירה. אמרנטה גדלה כילדה חששנית, בת לאב מהמר ולאם שלדברי בתה, גם היא לא אהבה מאוד את החיים. היא לא היתה דתיה, לא ביקרה בכנסיה, אבל הבינה שהעולם אינו מתאים לה, ובחרה בטוהר וביציבות שמייצגת הנזירוּת: אם נכנסתי למנזר, זה היה כי כאן הבטיחו לי קיבעון מוחלט, משהו כמו אויר ממוזג שאינו מושפע מחילופי העונות: הובטח לי הנצח, או לפחות מקדמה על חשבונו. מספר שנים אחר-כך היא עדיין מיחלת לאות מאלוהים שבחרה נכון, שזהו מקומה, אבל למי שחי בתחושה שהכל הוא לא-כלום, אין נחמה. למי שאינו מאמין, האל מושיט רק את היעדרותו.

במנזר התפקידים אינם מוקצים על פי התאמה, אלא על פי החלטתה של אם המנזר. אמרנטה, שאינה אוהבת ילדים, מתמנה למורה בכתת הגן. כאן מזדמנת לה היכרות עם לוּקה, ילד שתקן ומסוגר, שלמלים הבודדות שהוא אומר היא מתיחסת כאל האות שביקשה ולא קיבלה מאלוהים. בעקבות "הוראותיו" היא מעזה לצאת מן המנזר, לחוות את העולם הבלתי מוגן – שהרי בחרה בטוהר בטרם הכירה את החטא – ולהשלים סוף סוף עם בחירותיה.

סגנונו של מרקו לודולי שירי ונאה, ובמהלך הקריאה חשבתי שהוא מעלתו העיקרית של הספר. לעלילה התקשיתי להתייחס ברצינות, משום שהארועים המתוארים בה נגועים מאוד באוירה של הזיה, והיתכנותם מוטלת בספק. כשישבתי לכתוב את הסקירה הייתי בטוחה שהיא תסתיים באי-המלצה, אבל במבט לאחור, עיקרי הספר, כפי שפורטו למעלה, צפו ועלו מתוך ההזוי והמעורפל, והוא נראה לי כעת מעניין יותר מאשר בעת קריאתו. לפיכך, זו המלצה מלווה הסתיגויות.

Sorella – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2017 (2008)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר