כַּתָּבֵנוּ / מנחם (מוקי) הדר

מוקי הדר היה כתב חדשות בערוץ הראשון במשך כארבעים שנים. אחרי שיצא לגמלאות החל לכתוב טור אישי במגזין "אבן שהם". מבחר מתוך מאה הטורים שכתב במהלך העשור האחרון נכלל בספר זה.

הספר נחלק לחמישה חלקים: "סיפורים מהקופסא" סובב סביב עולם הטלויזיה, יצירת הכתבות ושידורן. "פוליטיקה קטנה-גדולה" עוסק, כפי ששמו מעיד, בפוליטיקה הישראלית. "איזהו גיבור" הוא בעיקרו חוויות מן השירות הצבאי בסדיר ובמילואים, כולל תיאורי קרבות בהם השתתף הכותב. "100% ישראלי" עוסק, כמובן, בישראליות, ו"רחוק מהבית" מספר על דברים שארעו לו במקומות רחוקים מכאן.

הדר הוא כותב רהוט, באמתחתו שפע של חוויות מעניינות מנקודות תצפית מגוונות, שלחלקן לקח מעורר מחשבה, והוא מיטיב לספר אותן ולשטוח את עמדותיו. מצאתי ענין בביקורת שלו על אופיו של השידור הציבורי ב"סיפורים מהקופסא", והזדהיתי עם כמה מאמירותיו בנושא: "השואו הפך לחשוב יותר מהתוכן, כי הרייטינג הוא המלך", "היום הפכה הטלוויזיה מהבת החורגת של הקולנוע לבת החורגת של הרדיו", "הגבולות נפרצו מזמן — הטלוויזיה תשדר הכול. השאלה היא מה ישפיע יותר על תודעתו של הצופה: העולם המזויף שבתוכניות הריאליטי הפופולריות, או החשיפה הישירה למציאות האכזרית ללא פילטרים, כך שהצופה עצמו יהפוך לשופט הבלעדי". הסיפורים הצבאיים ב"איזהו גיבור" מרתקים בעיני, וכלולים בהם קרבות כמו צליחת התעלה במלחמת יום כיפורים, וגבעת התחמושת ושחרור הכותל במלחמת ששת הימים. נהניתי גם מהפכים הקטנים ומן ההומור שבשני החלקים האחרונים.

ההסתייגות שלי מן הספר נובעת מהשתלטות הפוליטיקה על רובו. ללא קשר לעמדותיו של הדר, יפה היה עושה אילו הגביל את עיסוקו בפוליטיקה לפרק הרלוונטי, לטורים הרלוונטים. אבל זו צצה ועולה כמעט בכל טור, קשורה לנושא או לא, ולטעמי "מלכלכת" סיפורים שיכלו להיות מלבבים ללא דופי. אולי בקריאת כל טור בנפרד ההשתלטות הזו לא היתה בולטת כל-כך, ולכן הַמלָצתי היא לא לקרוא את הספר ברצף, אלא בהפסקות, כפי שנכתבו ונקראו על ידי קוראי "אבן שהם".

אזכיר לסיום את אחד הטורים שנגעו ללבי, "שעות, דקות, שניות". הטור מספר על אגדה אורבנית שנרקמה סביב הצלתה של אשה יהודיה בידי השען בנווי סונץ, שהחביא אותה בתוך שעון העיר, ממש מעל לראשיהם של הגרמנים שהשתכנו במבנה. האגדה אמנם אינה נצמדת לעובדות, אבל שמחתי להתוודע אל חסיד אומות העולם סטפן מאזור.

את האיור הנעים לעין שעל הכריכה ציירה טטיאנה בלוקוננקו.

הוצאה עצמית

2022

הפיל נעלם / הרוקי מורקמי

"הפיל נעלם" הוא קובץ המכיל שבעה-עשר סיפורים מאת הרוקי מורקמי, שנכתבו בין השנים 1980 ו-1991. אחד מהם, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי" הפך מאוחר יותר לפרק הראשון בספרו "קורות הציפור המיכנית". הסיפורים בתרגומם של רינה וגדעון ברוך ראו אור בעברית ב-1999 בהוצאת עם עובד, ושלוש-עשרה שנים אחר-כך באותו תרגום במהדורה זו. 

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך קריאתם ברצף יוצרת רושם מעורפל של מספר יחיד. ברובם של הסיפורים נמצאת דמות מרכזית של גבר בשנות השלושים לחייו, מנותק מאורח חיים "שגרתי", קצת מתקשה להתנתק מן החופש ומן הריחוף של מנטליות גיל העשרה, נצמד לפרטים (לעולם לא יאמר שמשהו ארע בשעה 6:00, אלא ידייק ויאמר ב-6:13), מושפע ממוזיקה, מתנער מזוגיות גם כשהוא מצוי במערכת זוגית מחייבת, מתבונן קשוב במראות שסביבו. מורקמי עצמו מסייע לתחושת הרצף כשהוא שותל פרטים חוזרים בכמה סיפורים. כך, לדוגמא, נובורו וטנבה הוא שמו של החתול בסיפור הראשון, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי", וגם של השומר בסיפור האחרון, "הפיל נעלם".

מרבית הסיפורים כתובים בסגנונו המוכר של מורקמי, שזורים אלמנטים פנטסטיים, שלא לומר הזויים. אני מניחה שמסתתרת בהם כוונה ומשמעות – בערך של הספר בויקיפדיה מצאתי הצעות פרשנות לשלושה מן הסיפורים – אבל, כמו שקרה לי במפגשים אחרים עם יצירותיו של הסופר, התייגעתי חלק ניכר מן הזמן. יחד עם זאת, סיפורים אחדים נשאו מאוד חן בעיני, בזכות סגנונם הסיפורי או בשל האופן בו העבירו מסר. "השתיקה" הוא אחד מן הסיפורים הללו, ובו באמצעות האזנה לסיפורו של גבר הנזכר בארוע מנערותו, מורקמי מצביע על היסחפותו העדרית של ההמון אחרי השמצות ללא בדיקה: "מה שבאמת מפחיד אותי זה באיזו קלות, באיזה חוסר ביקורת, אנשים מוכנים להאמין לזיבולים שטינופת כמו אאוקי מספק להם […] ובקבוצה הזאת אף אחד אפילו לא מעלה על דעתו את האפשרות שאולי הם טועים […] הם המפלצות האמיתיות". נהניתי לקרוא על מערכת היחסים בין המספר לאחותו ב"ענין משפחתי", ולקבל הצצה אל אורחותיה של משפחה יפנית. "חלון" נגע ללבי בבדידות שהוא מתאר באמצעות סיפורו של אדם שעבד בעבר כ"חבר לעט", ובמסגרת תפקידו לימד כותבים אנונימיים כיצד לכתוב מכתבים שירתקו את הנמענים. אהבתי גם את "ספינה איטית לסין", שאולי מספר על היחסים בין יפן לסין דרך מפגשים פרטיים של המספר עם סינים במהלך חייו.

אוהדי מורקמי ייהנו מהספר, אחרים עשויים למצוא בו סיפורים לטעמם.

אסיים בציטוט מתוך "הדשא האחרון": הזכרון דומה לסִפרות; או שמא הספרות היא שדומה לזכרון. מיום שהתחלתי לכתוב סיפורים התחוור לי שהזכרון הוא מעין סיפור, או להפך. בין כך ובין כך, גם אם אתה משתדל מאוד להכניס את הדברים בצורה מסודרת, ההקשר שלהם תועה לו הנה והנה, עד שבסופו של דבר הוא פשוט איננו, וזהו.

The Elephant Vanishes – Haruki Murakami

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (1993)

תרגום מאנגלית: רינה וגדעון ברוך

אנשים כמונו / נעה ידלין

אסנת ודרור, בשנות הארבעים לחייהם, מבקשים לשפר את איכות חייהם. בשל מגבלות תקציב, רתיעה ממגורים בסמיכות קרובה מדי לבני משפחה אחרים, ורצון להשאר במרכז, הם רוכשים בית מתפורר בשכונה דרום תל-אביבית, ומשפצים אותו בסיוע כספי של הוריהם. היסוסים וחששות מלווים אותם. השכונה מאוכלסת בתושבים קשי-יום ובעובדים זרים, לא בדיוק האנשים שהתרגלו לפגוש עד כה. "תעברי למקום כזה, תצטרכי להתבייש בחצי מהמחשבות שאת חושבת", אומר דרור לאסנת, אבל קוסמת להם האפשרות לגור בבית פרטי, בסביבה של גדרות נמוכות ושכנות קרובה. את בנותיהם, מכל מקום, הם מעדיפים להשאיר במסגרות החינוכיות הקודמות, אולי כדי לשמור עבורן על רצף ועל יציבות, אולי כדי להמנע מלנסות עליהן את מערכת החינוך המקומית.

לשמו של הספר "אנשים כמונו" אין כיסוי ממשי בעלילה. אסנת ודרור נותרים זרים וחשדניים, וחייהם הופכים לסרט אימה שנובע רובו ככולו מן התחושה שבינם ובין תושבי השכונה אין דבר משותף, כאילו הם דוברים שפות שונות, חיים לפי קודים שונים. אסנת סובלת גם מן הפער ההולך וגדל בינה ובין דרור, שפרש מעבודתו כדי לכתוב תוכנה שתגן על ילדים מפני פורנוגרפיה ברשת, ואולי, כך היא חושדת, אינו עושה דבר, רק נהנה מחופשה מתמשכת.

לא ברור מה מחזיק את בני הזוג בביתם החדש. השכן בבית הסמוך מסתכסך איתם בגלל מקום חניה, והם חושדים כי הוא שפתח את מכסה הביוב בחצרם כדי להציף את ביתם בתיקנים. אותו שכן מעורר בהם חרדות כשהוא מציע באופן קבוע ממתקים לבתם בת האחת-עשרה. הבית נפרץ והושחת, אולי משום שהוא "מנקר עיניים", כהגדרתה המופרזת של אחותה של אסנת, ותחושה של תבוסה פוקדת את אסנת כשהיא מסכימה להתקין אזעקה. הם יוצרים קשר עם זוג שמגדל כלבי תקיפה, וערים לעובדה שיתכן שהם משתתפים בקרבות בלתי חוקיים. זוג אחר, זה ששכנע אותם לעבור לשכונה, מצביע באיחור על כל מגרעותיה. הגברים בזוגות הללו נראים לאסנת שוביניסטים ושתלטנים, והיא חוששת שדרור ילמד מהם. לאורך כל העלילה השניים, הכמהים לקבלה ולידידות, גוררים רגליים, אינם עומדים של שלהם, ומקפלים בזו אחר זו כמעט את כל התנגדויותיהם. ההתנהלות הזו אינה הופכת אותם לבטוחים יותר, למאושרים יותר. בשלב כלשהו הם שוקלים לרכוש את הבית הסמוך כדי להמנע משכנים רעים, ונעה ידלין מסכמת: "אולי ככה הופכים אנשים לעופות דורסים: קונים את סביבותיהם מתוך פחד, מתוך מה שאין להם, לא מתוך מה שיש. ואז קונים עוד, בלית ברירה, ועוד ועוד, כי תמיד יש גדר ומישהו מעבר לה".

נוסף להתמודדות עם השכונה, אסנת מנסה להמצוא את מקומה בתוך היקום המסובך והרגיש של המשפחה המורחבת, לומדת על פינות חבויות בחייה של אחותה, חווה עם כולם את משבר החזרה בתשובה של אחייניתה בת השתים-עשרה, חרדה מדימוי הגוף של בתה המלאה, תוהה על חיים אלטרנטיביים שיכלו להיות לה, ואולי מתמודדת עם מיני משבר גיל הארבעים.

כמו בספרים אחרים של נעה ידלין שקראתי – "בעלת הבית" ו"הספר הלא נכון" – גם כאן היא משלבת שפע נושאים סביב ציר אחד, ופורשת תמונת חיים שלמה ומורכבת. בשונה משני הספרים האחרים, כאן חוטים רבים מדי נותרים תלושים, ובסיומו של הספר לא הרגשתי שאני באמת מכירה את אסנת. הטשטוש המכוון של הדמויות האחרות ברור לי, משום שכולן מתוארות כפי שהן נחוות על ידי אסנת, והיא עצמה מתקשה להכיר אותן. העובדה שאסנת נותרה לא מובנת היא בעיני נקודת חולשה בספר. יחד עם זאת, הספר מעלה שורה של נושאים מעניינים, והוא מותח וקריא מאוד. הערכתי את הבחירה לא לפצח את כל השאלות שמטרידות את בני הזוג, כי בסופו של דבר, למרות המתח ולמרות האימה, לא מדובר כאן בספר בלשי שאמור להחתם בפתרון, אלא בספר על מציאות שמרכיביה נותרים לעתים חתומים.

כנרת זמורה

2019

זמן / חגי כנען וירון סנדרוביץ

כותרת משנה: תשע שיחות פילוסופיות

חגי כנען וירון סנדרוביץ, שניהם אנשי סגל החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, כותבים ומרצים, ניצלו נסיעה יחדיו ברכבת באיטליה כדי לקיים שיחה בנושא הזמן. בשובם לארץ שבו ונפגשו, פנים אל פנים ובזום בתקופת הקורונה, כדי להעמיק בנושא. את מפגשיהם הם מציגים בספר זה במבנה של תשעה דיאלוגים. לעתים הם מסכימים זה עם זה, לעתים חולקים זה על זה, וכל הזמן מפרים הדדית איש את מחשבתו של רעהו.

לכאורה ברור לנו על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הזמן. למעשה מדובר בנושא מורכב, חמקמק ורב-פנים. במבוא לספר מצוטטים דבריו של אוגוסטינוס שכתב ב"וידויים": "מה שגור על לשוננו ומוכר לנו יותר מן הזמן? כאשר אנחנו מדברים עליו אנו מבינים על מה אנו מדברים; אנו מבינים גם כשאחר מדבר על הזמן ואנו מקשיבים. מהו אפוא הזמן? אם אין אני נשאל, אני יודע; אם אני רוצה להסביר לשואל, אינני יודע".

יש משהו מרנין במראה אנשים הנפגשים כדי לחשוב בצוותא, וההנאה של השניים משיחותיהם ניכרת. אודה שלא תמיד ירדתי לסוף דעתם, ולעתים השיחה גלשה אל מחוזות פילוסופיים שהתקשיתי להתמצא בהם. לא אנסה לסכם כאן את פרקי הספר, שכן כדאי לעקוב אחרי התפתחותן של השיחות והאופן בו הדיון מוביל את מסקנות. כתחליף הנה כמה ציטוטים מתוך שלושה מן הפרקים שבהם מצאתי ענין מיוחד.

הפרק "נצח" סובב סביב קביעתו של משלי כי "מה שהיה הוא שיהיה": "וכמה אנחנו מדגישים את החידוש! זה תו היכר של מדע טוב, של אמנות טובה, של ספרות טובה, לא? קהלת מתבונן בהישג הזה, והוא חותר תחתיו. הטיעון שלו הוא שאין באמת דבר חדש, כי הכל מחזורי. הנה יורד לו הגשם, והמים זורמים להם לים ושוב יורד גשם ושוב הם זורמים. חורף בא וקיץ בא ועוד חורף בא ועוד קיץ. מנקודת המבט של המחזוריות, כל חזרה כזו לא שונה בדבר ממה שכבר אירע וממה שעתיד להתרחש". מול תפיסה זו הכותבים טוענים כי "התכלית שאנחנו מחויבים לה לא פעם מסתירה מאתנו את העושר והייחודיות של היום שלנו", וקובעים כי "החד־פעמי, מעורר הפליאה, תמיד יכול להופיע שוב", אמירה שמתחברת אצלי אסוציאטיבית לדבריו של ריצ'רד פיינמן בדבר החדווה הבלתי נדלית שבגילוי דברים.

שמו של הפרק "העכשו, ההשתנות וכאב החלוף" מייצג נאמנה את תוכנו. "אחת הסיבות לכך שהמילה 'רגע' מוצאת חן בעיניי כאן היא הקשר שלה ל'רגיעה', 'רגוע', 'רוגע'. כלומר היכולת להיות ברגע היא היכולת להיות נוכח בתוך ההשתנות, מבלי הצורך לגונן מפניה, מבלי לבצר איזה אזור שיישאר לכאורה חסר שינוי. אני חושב שרק אז, כשהעתיד לא מפחיד מדי והעיסוק בעבר לא אובססיבי מדי, רק אז מתגלה הרגע".

הפרק "מוות ומשמעות" נפתח בתפיסת המשמעות של היידגר כנגזרת של המוות הממתין בסוף הדרך, תפיסה שעליה הם מבקשים לערער. "היידגר מעניק לחרדת המוות מקום דרמטי מדי לטעמי. כל מבנה המשמעותיות שהוא מציע יושב על הרעיון הזה. חרדת המוות קשורה אצלו להתנסות ב'אין'. אבל התיאור שלו את ההתנסות ב'אין' מטעה".

עוד בספר דיון במהותו של העבר, זימונו של הזכרון ומשמעותו, תפיסת הפנאי בימינו, המשמעות של פרידה והאופן שבו היא מאירה את הקיום שלנו בזמן, ונושאים נוספים בתחום זה. נהניתי מן ההסתמכות בכמה מן הפרקים על יצירות ספרותיות – סיפור של בורחס, שיר של ג'וני מיטשל, שירים של זלדה – כנקודת מוצא לדיון בהיבטים השונים של הזמן.

"זמן" מציע קריאה מעניינת לחובבי פילוסופיה. אני לא בטוחה עד כמה ידבר אל מי שלבם אינו נוטה לכך, אך כמי שנמנית עם אלה האחרונים נהניתי להיות שותפה פסיבית לכמה שיחות מעוררות מחשבה.

רסלינג

2022

חלום על איטליה / ניקי פלגרינו

העיירה ההררית מונטנלו מזדקנת. תושבים רבים עזבו לחפש את עתידם במקומות אחרים, והותירו אחריהם בתים מתפוררים. אם לא יתרחש שינוי העיירה תגווע ותיעזב. סלביו, ראש העיר החדש, צעיר ונמרץ, רוקם יחד עם אוגוסטו, עובד מבוגר וותיק, תכנית לחידוש פני המקום. השניים מפרסמים ברחבי הרשת מודעה, המציעה בתים עזובים תמורת אירו אחד בלבד (למה זה קורה רק בספרים?), ומתנה את העיסקה בהתחייבות של הקונים לשפץ את הבתים בתוך פרק זמן סביר ולהחזיק בהם לפחות חמש שנים.

המודעה זוכה להיענות רבה, ושלושה זוכים נבחרים לשקם את הבתים הראשונים. עבור כל אחד מהם מדובר בשינוי אישי, בהזדמנות לפתוח פרק חדש וטוב יותר. מימי האנגליה, בשנות החמישים לחייה, חוותה בגידה ונטישה מצד בעלה הדומיננטי, והיא ניצבת בפני האפשרות המסחררת לקבל החלטות בעצמה. אליס, מורה אנגליה צעירה, היתה תקועה עם בן זוגה בחיים בינוניים ללא עתיד מזהיר. היא מזהה פוטנציאל לשיפור, ויוצאת להגשים אותו למגינת לבו של בן הזוג החששן. אדוארד, שחי עם בן זוגו ג'ינו בסידני שבאוסטרליה, חש שהקשר ביניהם בלתי מספק, ומקווה שאיטליה, וליתר דיוק מונטנלו, מקום מוצאו של ג'ינו, תיטיב עם שניהם.

"חלום על איטליה" הוא ספר קליל למדי, המציע חוויה מוכרת של רומן רומנטי הנפתח בקשיים ומסתיים בנשיקה. יחד עם זאת, הוא נעים לקריאה, דמויותיו מתחבבות, הכאב שהן חוות זמני ומהווה מקפצה לשינוי מבורך, כך שאינו מעיק על הקורא, ויש תחושה של נחת כשבסופו של דבר כל חלקי העלילה משתבצים יפה במקומם. אוכל איטלקי בשפע, אהבה, נופים, אנשים טובים – מתאים לקריאה נינוחה כשהראש אינו פנוי לתכנים תובעניים (ומתגמלים) יותר.

A Dream of Italy – Nicki Pellegrino

אריה ניר ומודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

חייו של זייפן / שרה קמינסקי

אדולפו קמינסקי היה כבן ארבע-עשרה כשהחל לעסוק בכימיה, תחילה כצַבָּע בדים מתוך כורח לסייע בפרנסה, ואחר-כך כתחביב בשל משיכתו לנושא. כשרונו הפך שימושי לאחר כיבוש צרפת על ידי הגרמנים, כשהחל לייצר נרות, סבונים ומלח שהמחסור בהם העיק על חיי היומיום. מכאן קצרה היתה הדרך אל יצור מוצרים שעשויים לאכל כבלי תקשורת ולהחליד מסילות כחבר צעיר ברזיסטאנס, אולם פעילותו העיקרית התמקדה בזיוף מסמכים ותעודות. כשהתקבלה ידיעה על גירוש צפוי של יהודים, היתה המעבדה, שבה היה הרוח הפעילה, מנפיקה תעודות מזויפות כדי לאפשר למועמדים לגירוש להסות את זהותם ולהסתתר. בתום המלחמה, אחרי ביקור קורע לב אצל פליטים, שניצלו ממחנות הריכוז, העמיד את כשרונו לרשות המוסד לעליה ב' כדי לאפשר את עליתם של הניצולים לארץ-ישראל. פעילותו העיקרית בשנים הבאות היתה לטובת מאבקם של האלג'יראים לעצמאות, ובשלה נאלץ לגלות לבלגיה. אחרי הצלחת מאבק זה, כשביקש לעשות לביתו, נשאב שוב ושוב לסייע למורדים וללוחמי חופש ברחבי העולם. ב-1971 חדל מעיסוקו כזייפן, עבר לאלג'יריה, שם נישא לאשה מקומית. בתו הצעירה שרה כתבה את סיפור חייו, המובא בספר בגוף ראשון מפיו.

סיפור חייו של קמינסקי הוא סיפורו של היהודי הנודד. הוריו, ילידי פולין ורוסיה, היגרו לצרפת כדי להמלט מן המצוקות שפקדו את היהודים במקומות מושבם. בשל תהפוכות פוליטיות בצרפת נאלצו להגר לארגנטינה, כאן נולדו שני בניהם. ב-1932, כשאדולפו היה בן שבע, שבו לצרפת, וכאן, אחרי מספר שנים, נקלעו אל מלחמת העולם השניה. הנתינות הארגנטינאית הצילה את חייהם, כשקונסול ארגנטינה התגייס לטובתם אחרי שנשלחו לדראנסי. אמו של אדולפו נהרגה בנפילה מרכבת, בעת ששבה מפריז, לשם נסעה כדי להזהיר יהודים נרדפים. לבנה אין ספק שנרצחה. בני המשפחה הנותרים הצטיידו בזהויות מזויפות והתפזרו.

מחד, יפה עשתה שרה קמינסקי כשהעלתה את סיפור חייו המרתק של אביה על הכתב, והאירה באמצעותו תמונות מפרקים היסטוריים חשובים. מאידך, כביוגרפיה מעשירה הספר דליל למדי, ופה ושם לא לגמרי אמין. קמינסקי מביע דעות נחרצות ודי שטחיות בנושאים שונים, מציג עצמו כפציפיסט למרות שהעביר נשק לזרוע הצרפתית של החזית לשחרור לאומי, מייחס לעצמו את הכשלון של הלח"י להתנקש בחייו של בווין, התנקשות שאולי היתה ואולי לא, וטענתו שלא קיבל כסף עבור פעילותו במהלך כל השנים זכתה ליחס ספקני. אין לי כוונה להמעיט מערך מעשיו – החברות ברזיסטאנס לבדה די בה כדי לזכות אותו בכבוד – אבל כקוראת אני מצפה מביוגרפיה לעומק ולרוחב יריעה שאינם מצויים דיים בספר זה.  

Adolfo Kaminsky, Une Vie de Faussaire – Sarah Kaminsky

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

מכשפה עצלנית / הלן הרפר

גבר ואשה, שונים זה מזה ככל שניתן להיות, מוצאים עצמם קשורים בעל כורחם האחד לשני למשך לפחות מאה ימים, אולי הרבה יותר, ונדרשים לשתף פעולה בחקירת שוד ורצח, שבה יתברר שוב ושוב שהדברים אינם בהכרח כפי שעולה מן הרמזים הנקרים בדרכם. הגבר, ווינטר, הוא אדם רציני, מכשף מכובד במסדר הרשמי, המעורב בניהול חיי המדינה והחברה. האשה, אייבי, נזרקה מן המסדר, שמה הוכתם, והיא מעדיפה לבלות את חייה ברביצה עצלה על הספה בחברת החתול. כצפוי, יתברר שהגבר המסוגר והמסור לעבודתו מסוגל לרגשות עדינים, האשה תתגלה כרבת-תושיה וכלל לא עצלה בהנתן התמריץ המתאים, ואי-הנחת ההדדית תוחלף במשיכה הדדית ותתגלגל לאהבה.

אם עלילת "מכשפה עצלנית" נשמעת בנאלית ודומה לעלילות רבות אחרות שכבר סופרו ויסופרו, זה משום שהיא כזאת. לזכותו של הספר ייאמר כי הכתיבה נעימה, הדמויות משורטטות כהלכה למרות הסטראוטיפיות, כמה משורות המחץ משעשעות, ומפוזר בו קמצוץ של תובנות על התנהלותה של חברה. מבחינתי אין בכך די, אבל מי שמבקש בידור בלתי מזיק ייהנה מן הספר.

התרגום של ענבל שגיב-נקדימון נאה ומשקף את רוחה של אייבי, המספרת בגוף ראשון. את הכריכה המלבבת עיצבה חן יאקה שומרון.

את הפרק הראשון אפשר לקרוא באתר עברית

Slouch Witch – Helen Harper

ספרים בעלמא

2022 (2017)

תרגום מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון

מה שעובד / פרופ' תלמה ליבל

 

כותרת משנה: הדברים הקטנים שמשפרים את ביצועינו ומסייעים לנו ליצור סביבת עבודה טובה ומאושרת יותר

הפסיכולוגית תלמה ליבל מפנה זרקור אל גורמים, שלרוב איננו מודעים לקיומם או לא מייחסים להם חשיבות, העשויים לתרום לרווחה בסביבת העבודה ולביצועים טובים. עם גורמים אלה נמנים תאורה, צבע, טמפרטורה, מוזיקה, סדר ובלגן, לחיצת יד, היצמדות לטלפון חכם, הבעת רגשות במשא ומתן, וכיוצא באלה. הספר מחולק לשלושה שערים: מה שעובד במשרד: הגורמים המשפיעים על סביבת העבודה; מה שעובד עבור הצוות שלכם: גורמים מפתיעים המשנים את האופן שבו אנו עובדים יחד; מה שעובד בשבילכם: כוחם של ההרגלים האישיים. פרקי המשנה בשערים אלה, שכל אחד מהם סובב סביב אחד הגורמים הנדונים, מכילים תיאורים רבים של מחקרים ולצדם טיפים לאימוץ מסקנות המחקרים.

במבוא נכתב כי זה אינו עוד ספר עזרה עצמית, ובאחרית דבר נכתב כי מדובר בנסיון לשתף את הקהל הרחב בממצאים מדעיים מבוססי ראיות. למען האמת, הספר די נופל בתפר שבין מדע לעזרה עצמית, ולוקה במאמץ יתר. אם הכוונה להציג תפריט עשיר של דברים שעובדים כדי שכל קורא יבחר את מה שעובד בשבילו, השפע הרב מדי של המחקרים מטביע את תפריט העצות. אם הכוונה להציג מחקרים משכנעים, חסרים פרטים חשובים, בעיקר אודות מתודות המחקר ואודות מחקרים סותרים, אם ישנם כאלה, ובהעדר המידע הזה קשה להשתכנע שהנחרצות של המסקנות מדויקת.

רבות ממסקנות המחקרים ברורות מאליהן, אינטואיטיביות, ולכן ההרחבה התיאורית של מחקר ועוד מחקר ועוד אחד מיותרת ומייגעת. אני מבינה את הצורך של החוקרים להפוך תחושות בטן לעובדות מוכחות, אבל במרבית המקרים המאמץ לשכנע בתקפות המחקרים תוקע את הספר, והקורא הרי בסופו של דבר יבחר לקרוא אותו כדי לממש את ההבטחה שבכותרת המשנה, כלומר לקבל עצות. המינון הבלתי מאוזן של הדידקטיות והטיפים מרחיק, לדעתי, את הספר מן הקורא הפוטנציאלי שעשוי להרוויח ממנו.

בעייתיות נוספת נובעת מן ההכללה. קביעה מסוג "רמת התפקוד מגיעה לשיאה בטווח שבין 20 ל-22 מעלות", לגמרי לא רלוונטית למי שמרגיש נוח לתפקד בחדר מקורר היטב או להפך. היא אולי משמעותית כשבאים לכוון את המזגן בעבודה בחלל פתוח, כך שהטמפרטורה תתאים – אולי – למרבית העובדים, אבל היא מאבדת משמעות כשמתיחסים לעובד יחיד. הדבר נכון לגבי מרבית הקביעות שבספר. בפרק העוסק בהאזנה למוזיקה הכותבת מציינת כי "גורם נוסף שיש לשקול הוא מאפייני האישיות של כל אחד מאתנו". זה נכון לגבי הבחירה במוזיקה ונכון לגבי כל אחד מן הגורמים האחרים הנדונים כאן. לכן בנחרצות של המסקנות יש טעם לפגם.

חלל פתוח כסביבת עבודה, אם כבר הזכרתי אותו, הוא רעה חולה, לא רק לעובדים אלא גם למעסיקים, והפרק העוסק בו הוא אחד מאלה שבהם הסכמתי לגמרי עם מסקנותיה של הכותבת (אם כי העצות עשויות רק להקל, לא לפתור את הקשיים).

ועם כל ההסתיגויות מצאתי ענין בחלק מן המקרים, הסכמתי עם חלק מן המסקנות או עם וריאציה שלהן, למדתי כמה וכמה דברים שלא ידעתי (קיומה של נומופוביה No Mobile Phone Phobia, פוביה חדשה יחסית, כדוגמא), והוארו עבורי כמה זויות ראיה מעניינות על דברים שהתקיימו קודם כתחושה (היתרון המשמעותי של מגוון אנושי בצוות הוא אחד מהם). כדאי לפתח מודעות לגורמים הסביבתיים המשפיעים על היומיום של כולנו, ולהתאים כל אחד לעצמו את מה שעובד עבורו.

Whatever Works – Thalma Lobel

מטר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

היום בו יתחילו שירי לדבר / יונה אלון

בַּיּוֹם בּוֹ לֹא אֶהְיֶה

יַתְחִילוּ שִׁירַי

לְדַבֵּר

יונה אלון, סופר, פילוסוף ומשורר, הותיר אחריו עזבון של יצירות ספרותיות קצרצרות, שאותן תיאר לעתים כ"רשימות תחזוקה של אדם זקן, לשם בריאות נפשו" וגם כ"גילויים מילימטריים" של המציאות. בעבר ראה אור לקט מיצירות הפרוזה שלו תחת השם "כך להשאר לעולם". הפעם מגישה לנו ההוצאה את יצירותיו השיריות.

הכותב, בשנות הששים בלבד לחייו חש כי הוא על סף סיום, וכי הגיעה השעה לסיכומים. "יוֹם הֻלַּדְתִּי הַשִּׁשִּׁים וּשְׁלוֹשָׁה מִתְקָרֵב וַאֲנִי מַתְחִיל לְהִתְרוֹקֵן מֵחַיַּי", "שְׁנָתִי הַשִּׁשִּׁים וְאַרְבַּע רֶגַע לִפְנֵי הַנְּפִילָה". הוא מרבה להזכיר את היותו ילד דחוי על ידי אמו – "מָקוֹם בּוֹ אֵין אַהֲבָה שָׁם הַגֵּיהִנּוֹם" – ותולה בכך את חוסר יכולתו לאהוב. הוא מספר על חוסר התקשורת עם אביו ועל החשש שאת הניכור הוא עצמו מעביר לדור הבא. הוא מזקק את היומיום, את הנוף המשתנה עם העונות, את היותו משורר, את הכאב ואת רגעי החסד. שניים מן השירים נכתבו תחת השראה מובהקת של רחל, שניים תחת השראתו של אלתרמן, אם הושפע ממשוררים נוספים אין לי יכולת לקבוע מחוסר ידע. מכל מקום, על כולם שורה אותה רוח מינימליסטית אך עתירת רגש כמו בקטעי הפרוזה שבספר הקודם.

תחושותי כלפי הספר מעורבות. האם משפט קצר, צירוף של שש מילים – כמה מן הקטעים הם כאלה – מתגבש לשיר? האם באמת מעניין אותי לקרוא את החיטוט של הכותב בכאבו הפרטי עם החזרתיות שבו? בזמן שהרהרתי בו התחלתי לקרוא את ספרו של דורי מנור, "שרב ראשון", והנה מצאתי בו דיון בשאלה מהי שירה, שענה באופן כלשהו לשאלה הראשונה, גם אם לא עזר לי לחוש מסופקת מן הצמצום. בין השאר כותב מנור: "המשמעות הצלילית של השיר אינה חשובה פחות מאשר ה"תוכן", ה"מסר", ה"רעיון", או כל שם אחר שנוהגים לתת למשמעותו של השיר, לאותה המשמעות שאפשר לעשות לה פרפראזה ושעשויה להימסר גם ב"תרגום" לפרוזה פשוטה […] שהרי כל אמנות טובה היא, בסופו של דבר, גביש, וכך גם כל שירה טובה: אפשר לבאר אותה ואפשר לצטט אותה, אפשר להלחין אותה ואפשר — אם כי לא קל — לתרגם אותה, אבל כל ניסיון לפרוט אותה לפרוזה, כל ניסיון להגיד אותה במילים אחרות, כמוהו כניסיון להסביר יהלום". באשר לשאלה השניה, התשובה היא כמובן סובייקטיבית. לי תחושת המציצנות נוכח עומק החשיפה אינה נוחה.

את הכריכה מעטר ציורו היפה של בעז נוי, "קפה אחרון".

תשע נשמות

2022

הפרח שתחת הרגל / רונלד פירבנק

כותרת משנה: ובו יסופר על נעוריה של הקדושה לאורה דה נזיאנזי ועל התקופה שחיתה בה

בעיר הבירה של פיסוארגה מחכה חצר המלוכה, ויחד איתה החברה הגבוהה כולה, לבואה של נסיכת אנגליה שעתידה להשתדך עם הנסיך יוּסף. הנסיך אינו מעוניין בה, אמו אינה מתלהבת מכלתה העתידית, לאורה, מי שרואה עצמה ארוסתו של הנסיך, ודאי אינה רוצה בה. אבל אלה הם מן הסתם נישואי תועלת פוליטיים. הנסיך הנרפה ישלים איתם, אמו תמצא בדוחק משהו חיובי לומר על הנסיכה, ולאורה תסתגר במנזר, לכאורה הרחק מהבלי העולם הזה.

לאלה מצטרפים מבקרים מלכותיים מתמרלנדיה, דוכסים, דיפלומטים וגבירות רמות מעלה, עיתונאית מכתיבת סדר יום, אנשי כמורה, וגם המוני העם המצטופפים – באופן המזכיר מחזות בני ימינו – לחזות בזיו פניה של הנסיכה וללקט שאריות מן הזוהר האופף את מעמד האצולה.

"הפרח שתחת הרגל" הוא ספר פרוע / יוצא דופן / נוקב / שטותי / סאטירי, או כל אלה גם יחד. רונלד פירבנק מיקם את העלילה במקום בלתי מזוהה, שיכול להיות כל בירה שהיא. הוא משתלח בהמוניות ובחומרנות של המעמד הגבוה, נועץ סיכות חדות בכמורה, ומגחיך את גיבוריו בשל צביעותם, שטחיותם, קלות דעתם, קשי לבם ואדישותם. פה ושם הוא משלב התיחסויות גם לעצמו, ליצירתו, ולאופן בו התקבלה. הדמויות בספר מגיעות ממקומות אמיתיים ודמיוניים – פיסוארגה, אנגליה, תמרלנדיה – נושאות שמות המעידים על מוצאן מרחבי הגלובוס – מרטינז, באשיר, ויליאם – ומעוטרות בכינויים המצביעים על דעתו של הכותב עליהן – הוד נרפותו הנסיך, הוד ראוותנותה השמלונית, סר מישהו משהו. בשל הניתוק של הספר מסביבה מזוהה ומתקופה מוגדרת, ובשל עיסוקו באופי האנושי, הוא רלוונטי למרות תשעים ותשע שנותיו.

מצד אחד, נהניתי לקרוא אותו, בעיקר בשל הרצינות המוסווה כהשתטות. מצד שני, קצת הלכתי לאיבוד בתוך הסחרחרה המילולית של פירבנק. יש לי תחושה שהיצירה, למרות האוניברסליות שלה, כוונה לחברה מאוד ספציפית ולדמויות שבני התקופה יכלו לנסות לזהות, והידע שחסר לי כבת תקופה מאוחרת הרבה יותר הפריע לי. שתי ההקדמות לספר – זו של המערכת וזו של הסופר – סוגרות מעט את הפער הזה.

בגלל הלהטוטים המילוליים של הסופר, אני מניחה שמלאכתו של ארז וולק היתה מאתגרת. מבלי להשוות בין מקור לתרגום, הקריאה השוטפת והמשועשעת בספר מעידה על מלאכת תרגום מוצלחת.

The Flower Beneath the Foot – Ronald Firbank

אפרסמון

2022 (1923)

תרגום מאנגלית: ארז וולק