נבל העשב, קולות אחרים, חדרים אחרים / טרומן קפוטה

בקובץ "כל הסיפורים" של טרומן קפוטה נכללו שני סיפורים בעלי סממנים אוטוביוגרפים, "זכרון מחג המולד" ו"חג מולד אחר". בראשון ילד שהוריו נפרדו גדל אצל קרובי משפחה, וחברתו הקרובה ביותר היא אשה, ילדותית למדי, כבת ששים. בשני אביו של הילד, שאותו לא ראה במשך שנים, מזמין אותו אליו לביקור. טרומן עצמו גדל אצל קרובי אמו באלבמה, ורק כשהיה בן תשע חזר לגור עם האם ועם בעלה השני, שאת שם משפחתו אימץ. נושאי שני הסיפורים הללו מובילים את העלילה גם ביצירות שבספר הזה.

"קולות אחרים, חדרים אחרים" היוא הרומן הראשון שקפוטה הוציא לאור ב-1948. ג'ואל, נער מעודן בן שלוש-עשרה, שהתגורר אצל קרובי משפחה לאחר שאמו נפטרה, נוסע אל ביתו של אביו, שנטש אותו סמוך להולדתו. הבית המתפורר במיסיסיפי וסביבתו מאוכלסים בדמויות הזויות, ביניהן אמו החורגת, המסרבת לדבר על אביו, ואחיה הגנדרן, זוּ השחורה עובדת משק הבית, שכמעט נרצחה על ידי בעלה, סנשיין שמגיד עתידות ומכין קמעות, אשת רפאים שמאכלסת את אחד מחדרי הבית, ואיידבל, טום-בוי שהופכת לחברתו. זהו סיפור חניכה אפוף מסתורין, כמעט גותי באופיו, שבלבו תחושת הזדהות עמוקה עם השונה וכמיהה לאהבה. למען האמת הוא היה הזוי מדי עבורי, והתקשיתי לנווט בערפל האופף את הסיפור, אבל הטשטוש הזה ממחיש היטב את המבוכה של ג'ואל, ואני יכולה להבין מדוע הרומן זכה לביקורות טובות, להצלחה, ולעיבוד קולנועי. יש בו יופי ועומק, וג'ואל הוא נער מיוחד ומעורר הזדהות.

"נבל העשב", הנובלה שפורסמה שלוש שנים אחר-כך, היתה נגישה לי יותר, למרות שהיא מגוללת עלילה משונה במידה רבה. קולין, הילד המספר בגוף ראשון, גר בחברת שתי אחיות מזדקנות. האחת, וֶרינה, היא אשה קשוחה, אשת עסקים בעלת נכסים המטילה את חיתתה על אחרים, כולל בני משפחתה. השניה, דולי, היא אשה ילדותית, חיישנית, חיה בצלה של ורינה. חברתה הטובה ביותר היא המשרתת קתרין, ושתיהן יחד, בסיועו של קולין, מייצרות בעבודה ביתית תרופה נגד מיימת, שאת הרכבה המדויק דולי שומרת לעצמה. כשוֶרינה חוברת לאיש עסקים אחר, ומבקשת להפוך את העיסוק הצנוע של דולי לעסק משגשג, דולי, שיודעת שלא תצליח להתמודד עם אחותה, בוחרת לקום וללכת. קתריו וקולין מתלווים אליה, והשלושה משתקעים בבית הבנוי על עץ. דיירים נוספים יצטרפו אליהם, ורינה תסתבך, קתרין תיעצר, יריה תפגע בחף מפשע, ונדמה שהדברים ייצאו משליטה, עד שדולי תבחר בהשלמה ובהמשך הסימביוזה עם אחותה. למרות שמדובר בסופו של דבר ביצירה סנטימנטלית, כמעט מתקתקה, היא נכנסת אל הלב בזכות ההומור, הדמויות המשכנעות וקרבת הנפש בין דולי וקולין, ואולי בעיקר בזכותה של דולי, אשה טובה שבדרכה הפשוטה תוהה על חייה ומחפשת את האושר. "זה מה שאני רוצה, ברירה. לדעת שיכולתי לחיות חיים אחרים, שמורכבים אך ורק מהחלטות שלי. זאת תהיה ההתפייסות שלי".

שתי היצירות תורגמו לפני שנים רבות – "נבל העשב" בידי ליאורה הרציג בהוצאת מסדה, ו"קולות אחרים, חדרים אחרים" בידי שלומית קדם בהוצאת לדורי. לא קראתי את התרגומים הקודמים, אבל אני בהחלט סבורה שיש מקום לתרגומה היפה של רחל פן ולהבאת היצירות מחדש אל קהל הקוראים הישראלי.

The Grass Harp, Other Voices, Other Rooms – Truman Capote

ידיעות ספרים ופן

2021 (1948, 1951)

תרגום מאנגלית: רחל פן

שדרת השקמים / ג'ון גרישם

ג'ייק בריגנס הוא עורך-דין בעיירה קלנטון שבמיסיסיפי. כשלוש שנים קודם התרחשות עלילת הספר הוא השיג זיכוי במשפט עבור לקוח שחור, שירה בשני גברים לבנים שאנסו את בתו. הקו קלוקס קלאן המקומי, בתגובה, שרף את ביתו של ג'ק, ושוטר עדיין מוצב מול הדירה אליה נאלץ לעבור כדי להגן עליו. התקופה היא שלהי שנות השמונים של המאה העשרים, פורמלית שורר במקום שוויון זכויות, מעשית הגזענות נוכחת ומבעבעת. יומיים אחרי התאבדותו של סת האברד, תושב מקומי לבן שגסס מסרטן, ג'ייק מקבל ממנו מכתב שנשלח יום לפני ההתאבדות. למכתב מצורפת צוואה כתובה ביד, המנשלת את הצאצאים, ומורישה כמעט את כל הונו לסוכנת הבית השחורה שלו. סת בחר בג'ייק כעורך-הדין של העזבון, והעמיד אותו פעם נוספת במרכזה של מחלוקת גזעית.

בנו ובתו של סת, למרות היחסים המנוכרים בינם ובין אביהם, יוצאים, כמובן, למאבק כדי לבטל את הצוואה החדשה. לטי בלאק, הסוכנת, שסת הבטיח לה כי ישאיר לה משהו קטן, אינה מבינה כיצד זכתה בירושה, שמתברר כי היא מסתכמת במליוני דולרים. קרובי משפחה רחוקים – אמיתיים ומזויפים – מתנחלים סביבה. עורכי-דין להוטים מסתערים על כל המעורבים – הבן והבת, הנכדים, לטי, בעלה של לטי – כדי לזכות בשכר טרחה שמן. שפיותו של סת מוטלת בספק, שמה של לטי מוכפש – נדמה שלכל אדם בעיירה דעה לגבי הצוואה השנויה במחלוקת.

ג'ון גרישם מפרט את כל המהלכים שקדמו למשפט, וכמובן את כל שלביו של המשפט עצמו. הכללים המקצועיים ברורים, אבל התהליכים כולם מושפעים מאישיותו של השופט, בן המקום, ידידו של ג'ייק, שמחליט כמה החלטות תמוהות, שעשויות לגרור את הפרשה לשרשרת של ערעורים שתמשך שנים. מכיוון שהוא מתיר לצד אחד להעלות לדוכן עדים מניפולטיביים, ומכיוון שהוא מאפשר לצד השני להציג תצהיר מצולם שמזעזע את הצופים, המושבעים, בסופו של דבר, למרות כל ההנחיות הפורמליות, יחליטו על גורל העזבון על פי רגשותיהם ולא על פי הראיות שהוצגו להם. משום מה גרישם אינו מתייחס לכך כלל. כ"פיצוי", הוא מציע בסופו של דבר פתרון שיש בו לרַצות את כל המעורבים.

גרישם, כמו תמיד, יודע לספר סיפור, הבקיאות שלו בפן המשפטי ברורה, והספר, למרות שאינו "תפור" עד הסוף, קריא ומעורר ענין ומחשבה.

Sycamore Row – John Grisham

מודן

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

עד שהנשמה תצוף / אורי שורצמן

אורי שורצמן הרשים אותי בספרו "רופא לבן אלים שחורים", שבו דן, זו לצד זו, ברפואה המערבית וברפואה השבטית האפריקאית, וביקש להראות כי יש מקום לשתיהן.

"עד שהנשמה תצוף" הוא ספר שונה. גם כאן ניתן מקום לאמונות ילידיות, הפעם בדרום-אמריקה, ונקודת המוצא מכבדת, אך הספר הוא רומן, לא עיון דוקומנטרי.

סופי, מתמחה בפסיכיאטריה, מטפלת בנועה, צעירה ששבה מברזיל במצב מנותק לגמרי. נועה אינה מגיבה לנסיונות לדובב אותה, אף תרופה אינה משפיעה עליה. סופי מחליטה לסטות מן הפרוטוקול, ולנסות לחלץ את נועה ממצבה באמצעות איבוגה, צמח פסיכודלי מיערות הגשם, בלתי חוקי ברוב העולם, שעל פי טענות, שלא אוששו כראוי, יכול לגמול כבמטה קסם מתמכרים לסמים ולאלכוהול. גם בהשפעת האיבוגה נועה אינה יוצרת קשר עם האנשים סביבה, אבל היא מתחילה לדבר, ומגוללת את קורותיה. היא מספרת על עבודתה ההתנדבותית בבית חולים למצורעים, על מעורבותה בעל כורחה במעשי רצח פולחניים, ועל נחישותה לפתור את תעלומת הרציחות גם במחיר שלומה הפיזי והנפשי.

הסיפור שזור פרטים מעניינים על האמונות, בעיקר דת הקנדומבלה, ועל אורחות החיים בברזיל, וברור שהסופר מכיר את הנושא מיד ראשונה, כמו גם את ההליכים הפסיכיאטריים מתוקף עבודתו. הבעיה היא שמהלך הסיפור שומם למדי, גם סופי וגם נועה, ולמעשה כל הדמויות, נותרות בלתי מפוענחות ובלתי נגישות לקורא, והתוספת הקישוטית של עלילותיו של תומר, בעלה של סופי, עלילות מיניות ומדעיות (הוא חוקר את המדוזה בת האלמוות, נושא מעניין בפני עצמו), אינה משתלבת בסיפור בשום צורה וחוזרת על עצמה עד זרא.

פוטנציאל שהוחמץ, וחבל.

אריה ניר ומודן

2021

שְֹרָף / אנה ריל

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא", כך נפתח "שְֹרָף". המספרת, כפי שיתברר במהרה, היא ליב, ילדונת כבת שש. ליב מתגוררת עם הוריה, ינס ומריה, בבידוד כמעט מוחלט באי קטן, המכונה 'הראש', מעין ספיח לאי גדול ממנו, כשרצועת אדמה צרה מחברת בין השניים. כאן גדל ינס כילד עם הוריו ועם אחיו, כאן נישא לאשתו וילד את ילדיו. אביו היה אדם מוזר, על סף חריג, נגר שחיבב את ארונות הקבורה שבנה, בהם נהג להתכרבל בחשכה עם בנו הצעיר. ינס ירש את כשרונותיו של אביו, את אהבתו לטבע, וגם את חריגותו, שאצל הבן התפתחה לפרנויה מטורפת. הוא איבד ילד ועוד אחד, אשתו הסתגרה בחדרה ואכלה עד שלא יכלה לקום ממיטתה, חפצים מיותרים שאסף גדשו את הבית ואת סביבתו, חולדות ותיקנים שרצו בכל מקום. חייה של ליב הפעוטה עמדו בסימן הטירוף הזה. אבל היתה שם אהבה גדולה של הורים לבתם ושל בת להוריה.

"ובעוד בדרך כלל העולם כאילו מתכווץ בעיניהם של ילדים ככל שהם גדלים, בשביל ינס העולם מחוץ לראש רק הלך וגדל. כאדם בוגר העולם נראה לו עצום ואין-סופי, וזר ומנוכר […] איום לא מוגדר שמבקש לפלוש אליו ולהשתלט על חייו". ינס הלך והסתגר ב'ראש' ובתוך ראשו, וסגר את משפחתו אתו. היתה דרך החוצה, כפי שגילתה אמו של ינס, שגורשה מן המקום. המעבר לעיר פתח את הדרך לישועתה. כשהגיעה לראש לביקור נדיר בחג המולד, ראתה עד כמה הידרדר, והבינה כי לא היה דבר אחד נורמלי בחייה של הילדה המסכנה. היא ביקשה להעניק לנכדתה את הישועה שהיא עצמה זכתה לה כשעזבה, אך כמו שסופר כבר בפתיחת הספר, ינס מנע זאת ממנה במעשה בלתי הפיך.

למרבה הצער, יש בעולם ילדים הגדלים בצל הטירוף של הוריהם. אולי יש אהבה בחייהם, אבל היא מעוותת, והילדים יותר משהם נאהבים הם בעצם שבויים. "טירת הזכוכית" ו"משכילה" מספרים על כך בגוף ראשון, וגם כותרות העתונים מספרות לעתים קרובות מדי על מקרים מעין אלה. "שרף" הוא סיפור בדוי (ככל שהצלחתי לברר), ודמיונה – החולני בעיני – של הסופרת מעמיס על ליב האומללה, שרוב הזמן אינה מודעת לאומללותה, עוד ועוד זוועות מהפכות קרביים, שלא אפרט מחמת קלקלנים. ינס מסוגר בתוך נפשו החולה, מריה מסוגרת בתוך גופה המתנוון, וליב סבורה רוב הזמן כי חייה נורמליים, גם אם פה ושם, בפשיטות שהיא עורכת בלילות בעיירה שבאי הגדול כדי לצבור חפצים עבור אביה, היא מקבלת הצצה אל חיים שפויים יותר.

הלב יוצא אל כל הגיבורים המעונים, האהבה אינה מוטלת בספק, אבל הילדה זקוקה בדחיפות להצלה. האם תושט לה יד עוזרת? ואם תיחלץ פיזית, האם תחמוק מן העיוות הנפשי העובר במשפחה? מבלי להכנס לפרטים אומר רק שאנה ריל חומלת על ליב ומתאכזרת אליה בסיומו של הספר.

'חולני' היא מילה מתאימה בעיני לתיאורו של "שרף". לכן, למרות כתיבה טובה ודמויות ברורות, אני מתקשה להמליץ עליו.

Harpiks – Ane Riel

עם עובד

2021 (2015)

תרגום מדנית: דנה כספי

פדני / שפרה הורן

כותרת משנה: סיפור משפחתי

כפי שמצהירה כותרת המשנה של הספר, זהו "סיפור משפחתי", סיפורה של משפחת פדני, בעלת רשת התכשיטים המוכרת. הספר מתמקד בחייו של אורי פדני, מייסד הרשת, ומתלווה אליו החל בבריחתם של הוריו מאודסה מחמת האנטישמיות, וכלה במותו בארץ כאיש עסקים מצליח וכאיש משפחה אהוב.

אורי, שנולד בשם גניה-גנזל, ונשא את השם הנרי לאחר שהמשפחה הגיעה לבלגיה, עבר כתינוק את הגבול בדרך לחיי חופש באמריקה. משום שתכשיטי המשפחה נגזלו מהם, לאחר שנחשפו בשל בכיו של התינוק, לא עלה בידם לממש את תכניתם לרכוש כרטיסים למסע אל מעבר לאוקינוס. אחרי כחצי שנה בדרכים הגיעו סוף סוף לאנטוורפן, כאן נולד בנם השני. פרנסת המשפחה לא היתה קלה, והמצב הוחמר כשהאב נפטר ממחלת ריאות, שנגרמה בקרבות מלחמת העולם הראשונה והוחמרה בשל עבודתו כמלטש יהלומים. הנרי נשלח לבית יתומים, אחיו הצעיר פול הועבר למשפחת אומנה, והאם שכרה חדר צר ויצאה לעבוד. התמזל מזלו של הנרי, ובבית יתומים אחר, אליו עבר כעבור כשלוש שנים, נקרה על דרכו מורה שהבחין בכשרונו האמנותי, ודאג לטפח אותו. כעבור שלוש שנים נוספות, לאחר לימודים והכשרה, היה בכוחו של הנער לתרום תרומה משמעותית לרווחת המשפחה.

הימים הטובים לא ארכו. מלחמת העולם השניה טרפה את הקלפים, המשפחה נאלצה לנדוד בין מקומות מחבוא, וכעברו זמן הנרי נלכד ונשלח לעבודת פרך. הספר מוסיף ומלווה אותו עם תום המלחמה, שמח אתו בנישואיו ובהולדת ילדיו, עולה אתו לארץ, ומתאר את המעבר מעבודות מזדמנות לחזרה ליצור תכשיטים. והשאר היסטוריה.

אנשים מרבים לכתוב ספרי זכרונות, להנציח בני משפחה אהובים. בני פדני, בנו של אורי, גייס לענין זה את שפרה הורן, סופרת מצליחה ומוערכת. למרות זאת, הספר אינו מתעלה מעל לרמת ספר משפחתי גרידא. רוב הזמן היתה לי הרגשה שהוא יתאים – מעבר לחוג המשפחתי – לבני נוער. קורות חייו של אורי פדני מסופרים בשטחיות, מדלגים כרונולוגית בין אירועים מבלי להעמיק היסטורית או רגשית. לטובת מי שלא יטרחו לחפש תוספת פרטים מחוץ לספר, משובצים בו קטעי מידע ויקיפדיים, במעין מתכונת של ספר לימוד. חייו של פדני היו מעניינים, לא שגרתיים, ראויים להיות מסופרים, אבל האופן בו הספר כתוב אינו מוסיף דבר שאי-אפשר למצוא בקלות בראיונות שפורסמו. שלושת הפרקים הקצרים האחרונים הם פרסומת לעסק. לא שיש בכך משהו רע, ולבני המשפחה בהחלט יש במה להתגאות, אבל פרקים אלה תורמים אף הם לתחושה שהספר מיועד בעיקר לחוג מכרים מצומצם. כמוטו לספר נבחר קטע ממכתב שכתב ביאליק, ובו הוא מתייחס לביוגרפיות ואומר בין השאר, "ובכלל אין לדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו, וזה הוא חוכמה בפני עצמה, חוכמה הקרובה יותר לאמנות". חבל שהביוגרפיה הזו היא "פרוטוקולית ופספורטית", אבל, כאמור, כמצבת זכרון לאורי פדני אולי די בה.

כנרת זמורה

2021

קר עד העצם / דניאל וודרל

"קר עד העצם" מתרחש בקרב השוליים הנחשלים של ארצות הברית, ההילבילי, תושבי אזורי הספר, הבורים והעניים. בחבל האוזרק מתגוררים מזה דורות בני משפחת דולי ושלוחותיהם, מורישים מדור לדור אלימות ועליבות, קודים מבולבלים של מוסר מעוקם, ללא תקווה להחלץ מן המדמנה בה הם שקועים. לילדיהם הם נותנים את השמות של בני הדורות הקודמים, ונדמה כי בכך הם חורצים את גורלם. "ג'סאפים, ארת'ורים, הסלמים ומילטונים נולדו ללכת אל הצל בנתיב הסלול של בני דולי, לחיות ולמות תוך ציות לכל מנהג ומורשת שנשמרו באכזריות שאין כמוה".

רי דולי בת השש-עשרה משמשת אם לשני אחיה הצעירים ממנה. אמם, אחרי שנים של התמכרות לסמים, איבדה כל קשר עם המציאות. אביהם מסתלק לתקופות ממושכות מן הבית כדי לרקוח סמים קשים במעבדות חבויות. בניגוד לתושבי המקום, לרי יש חלום. היא מקווה להתגייס לצבא כדרך להמנע מן הגורל שנועד לה. כדי שתוכל להסתלק בלב שלם, היא מקדישה זמן להכשיר את אחיה לחיים עצמאיים, מלמדת אותם לבשל, להגן על עצמם, לצוד כדי להביא בשר הביתה. תכניותיה משתבשות כשסגן השריף בא לבשר לה, שאביה שִעבד את הבית כנגד ערבות, ואם לא יתייצב למשפט בתוך שבוע, הערבות תמומש והמשפחה תאבד את ביתה. בעוז רוח היא יוצאת לחפש את האב הנעדר.

הציטוט מן הגרדיאן על כריכת הספר – "מותח כפסיעה על קרח דק" – מטעה. יש אלמנט של מתח בספר – האם רי תמצא את אביה ותציל את משפחתה מעוני מחפיר עוד יותר מזה שהורגלו לו – אבל זהו רק שלד עלילתי, ועיקרו של הספר הוא תיאור החברה. מסופר כאן על אנשים אלימים, בעלי פתיל קצר, המסוגלים למעשי אכזריות איש כלפי רעהו, על חברה בעלת קודים נוקשים ובלתי מתפשרים של עשה ואל תעשה, על שוביניזם ברוטלי. אבל למרות הקור המנשב מן הטבע ומן האנשים, הסופר מבקש להפנות את תשומת הלב אל הרוך ואל החמלה, אל הבלבול ואל חוסר האונים, אל החברות ואל הנאמנות השבטית. "אף אחד פה לא רוצה להיות רע, רק שאף אחד לא יודע את כל הכללים, וזה עושה לכולם חיים קשים", אומר אחד האנשים. תחת הקשיחות, כמעט בסתר, בני משפחה מושיטים סיוע לרי, ואפילו יריביה הקשים ביותר אינם משלימים עם האפשרות שתוותר חסרת בית. רי עצמה, נערה שנאלצה להתבגר מהר, היא דמות מרשימה, קשוחה כחתול בר ורכה כאם מלטפת. יש משהו מלאכותי בעיני באופן בו מתברר שבתוך כל אחת מן הדמויות מסתתר גרעין של חמלה.

דניאל וודרל מיטיב לתאר את הנוף, שבתוכו מתנהלת העלילה, שובה עין זרה, אך קר ונוקשה ועוין לאלה החיים בו. אם תיאוריו את הדמויות מדויקים, הוא משרטט חזות קשה של החברה האמריקאית, שכן גם אם מסתתר רובד רך מתחת לכיעור ולפשע, וגם אם פה ושם זוכים האנשים לנצחונות קטנים, השקיעה נדמית בלתי הפיכה.

הספר עובד בשנת 2010 לסרט מצליח.

Winter’s Bone – Daniel Woodrell

עם עובד

2021 (2006)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

אנליזה מן העבר האחר / ענת צור מהלאל

כותרת משנה: מטופלי פרויד כותבים

פרויד, אבי הפסיכואנליזה, העלה על הכתב מספר תיאורי מקרה, בהם תיאר את תהליך הטיפול מנקודת מבטו של המטפל. "אנליזה מן העבר האחר" נותן ביטוי לנקודת מבטו של המטופל, באמצעות שישה ממוארים שפרסמו מי ששכבו על הספה של פרויד. כל הכותבים, למעט אחד, נמנים עם מעריציו של המטפל המפורסם, אך בטקסטים הם משקפים גם את חולשותיו, חלקן נובעות מאישיותו, חלקן מליקוי בתובנות שגובשו רק בשנים מאוחרות יותר. הממוארים הללו מספקים אפוא מבט בלתי שגרתי על האיש.

ארבעה מן הכותבים הם פסיכיאטרים אמריקאים, שבמסגרת הכשרתם נדרשו לעבור פסיכואנליזה. שני הכותבים האחרים הם סרגיי פנקייב, "איש הזאבים", והִילדה דוליטל, שבתיאור המקרה שכתב פרויד אודותיה כונתה ה"ד.

קהל היעד העיקרי של הספר, כך נראה לי, הוא הציבור המקצועי יותר. חלק הארי של כל אחד מפרקי הספר "משכיב על הספה" את כותבי הממוארים, ועוסק בפרטים טיפוליים לשמם. יחד עם זאת, גם הקורא ההדיוט, כמוני, ימצא ענין בספר. עניינו אותי במיוחד הפרק הראשון, העוסק בממואר שכתב ג'וזף וורטיס, ושני הפרקים שעסקו בפנקייב ובדוליטל.

וורטיס יוצא דופן בספר, משום שהגיע אל פרויד לא למטרות אנליזה, אלא מתוך סקרנות אינטלקטואלית ורצון להכיר את האדם שמאחורי הפרסונה. האנליזה די נכפתה עליו, ומסיבות, שענת צור מהלאל עומדת עליהן במפורט, היתה לו התנגדות פנימית כלפי פרויד. הממואר שלו, שהוא הראשון כרונולוגית (כל השישה נכתבו רק אחרי מותו של פרויד), מתאר תהליך של התגוששות מתמדת בין שני האישים. בניגוד לכותבים האחרים, שגם אם העבירו ביקורת על פרויד מיהרו למצוא לו הצדקות, וורטיס מגיע מנקודת מוצא ביקורתית נחרצת יותר. מעניין לציין שהכותבת, בפרק המסכם, תוהה על מניעיו של וורטיס לכתוב באופן בלתי מחמיא, אבל לא תוהה על מניעיהם של האחרים לכתוב בהערצה שלעתים גולשת לתלות.

פנקייב ודוליטל הגיעו אל פרויד בעקבות משברים. דוליטל, שהיתה סופרת ומשוררת, נקלעה למשבר כתיבה. פנקייב, בעקבות משברים אישיים, כולל התאבדותה של אחותו האהובה, שקע במצב נוירוטי נואש, וקיומו היה תלוי לחלוטין באחרים. אחרי אנליזה ממושכת נחלצו שניהם מן המצולות שבגינן החלו את הטיפול באמצעות פסיכואנליזה. שניהם סבלו ממשברים נפשיים בהמשך חייהם. פנקייב נפטר במוסד פסיכיאטרי. ספקנית כמוני תשאל "אז מה הטעם והתועלת בפסיכואנליזה", אבל הספקנות שלי אינה הנושא פה. מכל מקום, דווקא משום הספקנות קראתי את הפרקים העוסקים בהם בענין. הם עצמם העלו תהיות על התהליך, ולמרות שבפרשנות מאוחרת מצאו, או המציאו, תשובות לתהיות והצדקות למטפל, השאלות העולות מהן מעניינות בעיני.

קוראים שונים ימצאו, אם כך, בספר ענין מסיבות שונות. מכיוון שאינני עוסקת בתחום לא אוכל לחוות דעה על ההיבטים המקצועיים של הספר, אבל במבט כללי ניכר שהוא מושקע מאוד, ומכסה את הממוארים משלל זויות.

רסלינג

2021

מדריך לציור ולקליגרפיה / ז'וזה סאראמאגו

ה' הוא צייר פורטרטים מבוקש. למרות שאמנות זו הולכת ונדחקת מפני הצילום, עדיין יש המבקשים להנציח את דיוקנם בדרך המסורתית. אבל גם אם מזמיני הציורים מרוצים מבחירתם, ה' עצמו יודע שהוא אינו אמן אמיתי, שהעבודה שלו היא יותר טכנית ופחות יצירתית. שנים התנהל בשלום עם הידיעה הזו, עד שמפגש עם ס', איש עסקים עשיר שאת דיוקנו התבקש לצייר כדי להמשיך מסורת משפחתית, שינה אצלו משהו. במקביל לציור הרשמי החל לצייר בסתר דיוקן שני, אמיתי יותר, בנסיון לתפוס משהו עמוק יותר מן החזות החיצונית. "רק אני ידעתי שהציור כבר היה עשוי לפני שהמודל ישב מולי בפעם הראשונה, ושכל עבודתי תתמצה בהסוואת מה שלא ראוי להראות", הוא אומר, ואת ההסוואה הוא מנסה להסיר בציור המוסתר. כשמלאכתו אינה צולחת בידו, הוא פונה לאלטרנטיבה אחרת, כתיבה.

ס' הוא רק זרז, לא מטרה בפני עצמה. "מי שמצייר פורטרט משקף את עצמו […] אמרתי שאיני אוהב את הציור שלי: כי איני אוהב את עצמי, ואני נאלץ לראות את עצמי בכל פורטרט שאני מצייר, מיותר, עייף, ותרן, אבוד". הציור השני והכתיבה הם בעצם נסיון לאוטוביוגרפיה, להיכרות עם ה' האמיתי. ה' עתיד להכשל בנסיונותיו בשני התחומים, עד שמשבר וגאולה יפקדו אותו: לקוחות ידחו אותו משום שיזנח את הדיוקנים המסורתיים וינסה לצייר רק את הדיוקנים החליפיים, כמו בציור המוסתר של ס'; חברו ייאסר בגלל פעילות פוליטית, והוא יגלה שאותו חבר, דווקא זה שהעביר ביקורת גלויה על אמנותו, בחר בו מראש כאיש קשר למקרה כזה; למרות הסיכון ינסה לסייע לאסיר ולמשפחתו; ואולי חשוב מכל, הוא ימצא אהבה. בשלב זה, כשהוא כאילו נולד מחדש, יזנח את נסיונות הכתיבה, ויפנה לצייר דיוקן של עצמו. "הכתיבה הזאת עומדת להסתיים. היא נמשכה כל זמן שהיה צורך שאדם אחד יכלה ואחר יתחיל […] היום הגיע זמנו והגיע זמני".

כל זה נשמע מעניין ומבטיח. הבעיה היא שסאראמאגו של הספר הזה אינו זה שהכרנו בספריו המאוחרים יותר והמשובחים הרבה יותר. "מדריך לציור ולקליגרפיה" הוא הרומן השני של סאראמאגו, שראה אור שלושים שנה אחרי הראשון, וחמש שנים לפני "דברי ימי מנזר" המצוין, שבו החל להפגין את סגנונו היחודי ואת השפע הרעיוני שאפיין אותו בכל ספריו הבאים (בין שני אלה פרסם גם את "מורם מעפר" המומלץ מאוד). בניגוד לספריו הידועים, שבהם המשפטים המפותלים מכילים שפע של תפניות ושל הפתעות מהנות ומעוררות מחשבה, כאן, למרות המשפטים ה"נורמליים" יחסית, עם ניצנים של הסגנון העתידי, מתקבל בחלק גדול מן הזמן רושם של שפע מילים על לא כלום. או במילותיו של ה': "לאחר שגיליתי כמיטב יכולתי את האפסות שבשיטה הקלאסית של כתיבת ביוגרפיה (של עצמי), העדפתי להשליך על השקיפות שהיא אני (עצמי) את אלף הפיסות של הנסיבות, את משקעי האבק בין האויר לנחיריים, את מטר המלים אשר כמו הגשם מציפות הכל אם הן יורדות בכמות הנדרשת – על מנת שאחרי שהכל יהיה מכוסה היטב, נוכל לחפש את הניצוצות הראשונים, את האצבעות המתנועעות ומזמינות, הלא הם, הראשונים, תשובתי לשמש, והאחרונות, התסכול מכך שאינן שורשים כפולים, אשר תוך כדי היתקעות בקרקע, ייאחזו בבטחון גם במרחב. לסיכום: כיסוי לצורך גילוי".

יש בספר קטעים מעניינים, יש דיונים מעוררי מחשבה – על חברות, על אמנות, על הפוליטיקה המקומית ועוד – יש הומור, ויש דרמה. וכמובן, כרגיל, יש תרגום משובח של מרים טבעון. לכן, למרות שבחלקים גדולים ממנו הוא די נמרח, ולמרות שלא עמד בציפיותי, לא אמנע לגמרי מלהמליץ עליו.

Manual de Pintura e Caligrafia – José Saramago

הספריה החדשה

2021 (1977)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

האופרה הצפה / ג'ון בארת'

באחד הימים ביוני 1937, כשטוד אנדרוז היה בן שלושים ושבע, הוא החליט להתאבד. העובדה שהוא כותב על קורות אותו יום שבע-עשרה שנים אחר-כך מעידה ששינה את דעתו. על השינוי הזה הוא מבקש לספר.

טוד, כפי שאני רואה אותו, הוא בעיקר אדם יהיר וחסר לב. הוא מעריך רק את ערכיו שלו, מקדש את חוסר העקביות שלו, מתאכזר אל חבריו, משחק בגורלות כמו מפעיל בובות עץ. מצד שני, חייו לא היו קלים, והוא חושף בהדרגה – וכמעט בחוסר רגש – את הקשיים שעבר. אמו נפטרה כשהיה צעיר; קרבות מלחמת העולם הראשונה לימדו אותו הרבה על עצמו והטביעו בו טראומה בלתי נמחית; הוא סובל ממחלת לב שיכולה להרוג אותו בכל רגע ומאימפוטנציה חלקית; אביו תלה את עצמו בעקבות המשבר הכלכלי של 1929. אולי כדי לגונן על עצמו הוא עוטה מסכות, הולל, קדוש, ציניקן – "את כל המסכות האלה לבשתי לא כדי להסתיר את פני, אלא כדי להסתיר את לבי ממחשבתי, ואת מחשבתי מלבי […] כאשר מסכה אחת שוב לא מילאה את יעודה להסוות, היה הכרח שאחרת תתפוס את מקומה מיד". אפשר לנסות להבין אותו, קשה מאוד לאהוב אותו. כשמתברר בסופו של דבר כיצד תכנן להתאבד (*פרטים למטה למי שאינו חושש מקלקלנים), מעט הסימפטיה כלפיו מתפוגגת.

הפרקים מחייו של טוד – מיחסיו עם חבריו ועם משפחתו, מעבודתו, מהרהוריו – מתנקזים בסופו של דבר לשאלת משמעות החיים, או ליתר דיוק לחוסר המשמעות שלהם, ושל כל דבר אחר בעצם. הוא מזלזל בכל מה שמניע את בני האדם. עבודתו כעורך-דין מספקת לו נקודת תצפית צינית על החוק. הוא מתרועע עם שני זקנים, שלכל אחד מהם גישה שונה לזיקנה, ומסיק שאין לאף אחת מן הגישות משמעות. מכאן ועד למסקנה שגם למוות ולהתאבדות אין כל משמעות, הדרך אינה ארוכה, ובגללה הוא עדיין כאן.

"האופרה הצפה המקורית שאין דומה לה" היא ספינת שעשועים, שעל סיפונה טוד עתיד, על פי תכנונו, לסיים את יום מותו. האופרה הצפה היא בעיניו גם משל לחיים. אילו היה הקהל יושב על החוף ולא על הספינה עצמה, בעוד זו משייטת הלוך ושוב, היה כל אחד מן הצופים רואה רק קטעים מן המתרחש, משלים בדמיונו ומתפיסותיו את החסר, והרי "כך מתנהל לו חלק ניכר מהחיים".

הכתיבה של ג'ון בארת' מקורית, מושכת לקריאה, אפילו משעשעת, כמה מן הפרקים מצוינים. אבל הסיפור עצמו בלתי מגובש והמסר שטחי מאוד. זהו ספר הביכורים של בארת' (לא קראתי אחרים), שנכתב בהיותו בן עשרים ושש, ונוצר אצלי רושם שהוא ביקש להדהים. התוצאה רוב הזמן מאולצת.

The Floating Opera – John Barth

הקיבוץ המאוחד

1986 (1956)

תרגום מאנגלית: יהודית דורף

*טוד תכנן לפוצץ את "האופרה הצפה" על שחקניה וצופיה

גג העולם / זהר מנשס

ניב קינן הוא מאמן אישי ועסקי. הוא עובד עם אנשים פרטיים ועם תאגידים, ומוביל אותם אל "גג העולם", כשם השיטה שפיתח, איש איש והגג שאליו הוא שואף. בארץ הוא מכונה "המאמן הלאומי", וגם מחוץ לארץ רכש לעצמו מוניטין. ניב נשוי באושר לאדריכלית מצליחה, אב לבנות שהוא אוהב. הוא חלק מחבורה שהולכת יחד מן התיכון, מעין אחוות גברים אמיצה ומלוכדת. מצד משפחתו המורחבת ומצד חבריו הוא זוכה להערכה, עסקיו משגשגים, החיים יפים. לכאורה.

ניב, שמצליח לחלץ את לקוחותיו מפלונטרים שמונעים מהם לפרוח, תקוע בעצמו בפלונטר שכזה. הוא סובל מהשמנת יתר, שגורמת לו אי נחת בכמה מובנים. הוא שונא את המראה שנשקף אליו מן המראה, הוא מודע לנזק הבריאותי שהוא גורם לעצמו, ויותר מכל הוא מתעב את הכניעה המתמשכת שלו ליצר הזלילה הבלתי נשלט. הראש אומר לו שהוא אינו רעב, אבל העיניים הולכות אחרי האוכל והפה אחריהן. הוא כבר ניסה כמעט הכל – קבוצות תמיכה, דיאטנים, מעט ספורט, החלטות נחרצות חדשות לבקרים להשתלט על היצר – אך לשווא. גם אם הוא מצליח לרסן את עצמו ולהפחית ממשקלו, ההדרדרות אורבת מעבר לפינה, וכל שיפור נמחק.

"גג העולם" מתקדם בשני קוים סיפוריים משתלבים. האחד הוא סיפורו של ניב כמאמן, והשני הוא תיאור המאבק הבלתי פוסק שלו עם עצמו, או אולי נכון יותר לומר הכניעה שלו לעצמו. הסיפור הראשון מוצלח מאוד, ומשולבים בו נושאי משנה מעניינים ומעוררי מחשבה, ביניהם תורת האימון, מפגש הדור השני היהודי והגרמני, יחסי הורים וילדים, קשרי זוגיות, חברות גברית, ואיזון בין קריירה למשפחה. הסיפור השני פחות מוצלח בעיני, לא משום שהוא מסופר רע (הוא לא), אלא בעיקר משום חלקו היחסי בעלילה. בניגוד לכל מה שקשור בעבודתו של ניב, שהוא דינמי ומגוון ומשתנה, ולפעמים מפתיע, אין יותר מדי מה לחדש בענין תאוות האכילה שלו, ומתן משקל שווה לשני צירי העלילה גורם בהכרח לחזרות על בליסה ולעיסה שקצת עייפו אותי. הבחירה לסיים את הספר בפתרון שבחר לבעייתו – ולא אחשוף אם בחר בהשלמה או בניתוח או בקבוצת תמיכה או באלטרנטיבה אחרת – מעניקה דווקא לנושא הפחות מעניין בעיני משקל יתר. בנוסף, בין השורות עולה מסר בעייתי, לפיו שמן לא יכול להיות שמח באמת.

בהתעלם מן ההסתייגות שלמעלה, הספר כתוב היטב. כמו בספרו הקודם, "בחברה טובה", גם כאן הכתיבה של זהר מנשס מלאת חיים, עכשווית, משכנעת ומאוד מדויקת. הדמויות בנויות באמינות גבוהה, העלילה מתפתחת בסבלנות, והספר מושך ומהנה.

כנרת זמורה ביתן דביר

2021