הגטו הפנימי / סנטיאגו א' אמיגורנה

ויסנטה, סבו של הסופר סנטיאגו א' אמיגורנה, נולד בפולין. אל פולין התייחס כאל מולדת, ואל גרמניה, שאת תרבותה, אהב, כאל גן עדן אפשרי. למרות האירופאיות המוטבעת בו בחר להגר לארגנטינה. שילוב של גורמים הביא לכך, פוליטיים, חברתיים, רצון להמלט מהעוני ולגלות את אמריקה. וגם הגידופים האנטישמיים שספג באוניברסיטה. בפולין נותרו אמו ואחיו. בארגנטינה נישא לרוסיטה, שמשפחתה כולה היגרה בשל הפוגרומים, נולדו להם שלושה ילדים, ופרנסתם באה להם מחנות רהיטים שניהל ויסנטה כחלק מן העסק המשפחתי בבעלות אביה של אשתו. עם המשפחה שנותרה במולדת קיים קשר מכתבים רופף, ומדי פעם הפציר בהם בלשון רפה להצטרף אליו.

השגרה השלווה הופרה כשהחלו להגיע השמועות על גורלם של היהודים בפולין הכבושה, וביתר שאת כשאמו של ויסנטה שיגרה מכתבים נדירים מתוך גטו ורשה. בעוד אמו ואחיו, יחד עם גיסתו ואחיינו, הולכים ונסגרים בתוך גטו ממשי, ויסנטה הלך ונסגר בתוך גטו נפשי. מוכה אשמה משום שלא זירז את משפחתו להגר בעקבותיו, גם כשהיה ברור שהאדמה עומדת לבעור תחת רגליהם. מוכה אימה לנוכח תיאורי המצוקה שבמכתבים ולמקרא העדויות הבודדות שפורסמו בשולי החדשות. מוכה תחושת חידלון של אוזלת יד. הוא הפך לפליט, לבוגד, לפחדן. הוא הפך לזה שלא היה שם כשהיה צריך להיות, זה שברח, זה שחי כשקרוביו גססו. ומאותו רגע הוא העדיף לחיות כמו רוח רפאים, שותק ובודד. הוא הלך והתנתק מאשתו ומילדיו, איבד כל יכולת להביע רגש כלפיהם, אולי משום שלא רצה להכביד עליהם במכאוביו, אולי משום שקל היה יותר להאטם מפני כל תחושה. בימים ניהל איכשהו את החנות כבתקופת שגרה, בלילות שקע בהימורים מתוך דחף להפסיד עוד ועוד. הוא רצה ולא רצה לדעת מה מתרחש בפולין, וכשבאו הידיעות הברורות עם תום המלחמה ניסה להאטם עוד יותר.

ויסנטה נפטר כשהסופר היה בן שבע, אבל צל השואה המשיך לרחף על ראשי צאצאיו. אמיגורנה מספר באחרית דבר כי הוא אינו הנכד הראשון הכותב על הנושא.

"הגטו הפנימי" הוא שילוב של היסטוריה פרטית עם היסטוריה כללית. במקביל להתרחשויות בחייו של ויסנטה הספר מתאר את הארועים המרכזיים שהשפיעו על גורל משפחתו. יש משהו דידקטי בכתיבה, וההתנסחות די מסורבלת, אבל אי אפשר שלא לחוש את כאבו של ויסנטה, וגם את זה של הסופר. לעומת זאת, כשהוא גולש להגות, הוא הופך לשטחי למדי עם הצהרות כמו "אחד הדברים הנוראים ביותר באנטישמיות הוא שהיא אינה מאפשרת לגברים מסוימים ולנשים מסוימות להפסיק לחשוב כמו יהודים, היא כולאת אותם בזהות הזאת בלי קשר לרצונם ומחליטה בפסקנות מיהם"…

כשמדברים על קורבנות השואה, אנשים כמו ויסנטה אינם אלה שעולים על הדעת. הוא לא נרדף, לא סבל מאימת מוות, מרעב, מעבודת פרך. ובכל זאת גם הוא ודומיו הם קורבנות מצולקים. אמיגורנה נותן להם קול באמצעות דמותו השותקת של סבו.

La Ghetto Intérieur – Santiago Amigorena

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

דוד וגוליית / מלקולם גלדוול

כותרת משנה: איך להפוך חולשה לכוח

סיפור דוד וגוליית נתפס כדוגמא מושלמת לנצחונו של החלש על החזק. מצד אחד גוליית, גיבור מלחמה חמוש כהלכה, מצד שני דוד, רועה צאן אלמוני אוחז רק בקלע. הימור על נצחונו של גוליית נראה כדאי, ובכל זאת זה לא מה שקורה בסיפור. האנדרדוג מרהיב עוז לצאת אל מול המנצח הצפוי, ומביס אותו בלי מאמץ. התרגום המגוחך לעברית של כותרת המשנה – מ“Underdogs, Misfits, and the Art of Battling Giants” ל"איך להפוך חולשה לכוח" – מסתמך על האסוציאציה המיידית של שם הספר, אבל גלדוול מתכוון למשהו אחר, עמוק יותר. הוא מבקש לערער על ההגדרה האבסולוטית של יתרון ושל חסרון, מצביע על חסרונות לגודל ועל יתרונות לחולשה, וקובע כי לא תמיד אנחנו מזהים נכונה את אלה ואת אלה. על פניו דוד הוא החלש, אבל רמזים בטקסט המקראי הובילו חוקרים מסוימים למסקנה כי גוליית לקה באקרומגליה, גדילה מופרזת, שתופעות הלוואי שלה הן תשישות (אל גוליית התלווה אדם שנשא את המגן עבורו) וראיה לקויה (ולכן נדמה היה לו שדוד נושא מקלות מולו). דוד, לעומת זאת, היה קלע מוכשר, ורוגטקה לא היתה סתם משחק להשתעשע בו. קַלָּעִים בצבאות מסוימים היו כוח ארטילרי רב עוצמה שהכריע מערכות. כלומר, החלש האמיתי בעימות היה בעצם גוליית, ומה ששיחק לטובתו, עד שהופיע דוד, היה התפיסה המוטעית שגודל הוא כוח.

בפרקים הבאים גלדוול מביא דוגמאות לתפיסות שגויות שכאלה, מספר על חסרונות ששימשו מנוף להישגיות, ומתאר אנדרדוגים שידעו לעשות שימוש בכלים שעמדו לרשותם כדי להשיג את יעדיהם. להלן כמה מן הנושאים בספר:

מקובל לטעון כי ככל שכתת לימוד קטנה יותר, כך אפקטיביות הלמידה גדלה, שכן המורה יכול לייחד יותר תשומת לב לכל תלמיד. גלדוול טוען כי סוגיה זו מתנהגת כעקומת U הפוכה: התועלת גדֵלה כשהכתה קטֵנה, אך מעבר לגודל מסוים צמצום מספר התלמידים דווקא פוגם באפקטיביות. הסיבה לתפיסה המוטעית הרואה בגודל הכתה את העיקר נובעת מן ההתעלמות מן התועלת שבאינטראקציות בין התלמידים. כשמספרן פוחת, חווית הלימוד טובה פחות. "האין משהו מוזר בפילוסופיה חינוכית שחושבת על התלמידים האחרים בכתה של הילד שלך כמתחרים על תשומת הלב של המורה ולא כבעלי ברית בהרפתקת הלמידה?" תוהה גלדוול.

האם כדאי לכל אחד לשאוף להתקבל לאוניברסיטת עילית? גלדוול מספר את סיפורה של אשה, תלמידה מצטיינת, ששאפה להיות מדענית, אבל מצאה עצמה בעמדה של "דג קטן בבריכה גדולה" כשהגשימה את חלומה להתקבל לאוניברסיטה מליגת הקיסוס. "מה שחשוב בקביעת הסיכויים שלכם להשיג תואר במדעים, הוא לא רק היכולת הלימודית שלכם. מה שחשוב הוא מה דעתכם על היכולת שלכם ביחס לאנשים האחרים בכתה שלכם", טוען גלדוול, לדעתי בפשטנות יתרה. אותה אשה, מכל מקום, נטשה את לימודיה. אם היתה בוחרת באוניברסיטה יוקרתית פחות, היתה נמצאת בעמדה המועדפת של "דג גדול בבריכה קטנה", והיום היתה עוסקת במדע, כפי שתכננה. ה"חולשה" של היותה בעלת סיכויים מופחתים להיות סטודנטית מובילה במוסד היוקרתי, יכלה להפוך ליתרון. בהקשר זה גלדוול טוען כי הרווארד מקבלת ספורטאים מחוננים בעלי כישורים אקדמיים נמוכים יחסית כדי למלא את השכבה של דגים קטנים בבריכה, לתועלתם היחסית של הסטודנטים האחרים. "אם נגזר על אדם להיות בשר תותחים בחדר הכתה, בוודאי מוטב שלאיש הזה יהיה ערוץ חלופי להגשמה עצמית במגרש הפוטבול". ואני חשבתי שהאוניברסיטה מבקשת לחזק את נבחרות הספורט שלה למען יוקרתה. יש בטיעון הזה משהו מעורר ספק, ולא מצאתי לו סימוכין.

גם תיאור מערכת בירמינגהם, שבה נאבקו אנשיו של מרטין לותר קינג בחוקי האפליה הגזעית, יוצר רושם של הטיית העובדות לטובת הטיעון. גלדוול מספר על אירועי המערכה כדי להציג כיצד אנדרדוגים אמיתיים נאלצים להשתמש בתחבולות ובמה שהוא מכנה מעשי נוכלות כדי להביא צדק. וייט ווקר, האסטרטג של המערכה, ביקש להביא את מפקד המשטרה המקומי לאיבוד סבלנות ולחשיפת אופיו האמיתי, שהיה גזעני ואלים. הפגנות מעוטות משתתפים נערכו בשעה שבה אנשים גודשים את הרחובות בשובם מן העבודה, כדי ליצור רושם מוטעה של ריבוי משתתפים. ילדים נקראו לעזוב את הלימודים ולהתכנס למטרות מחאה. בסופו של דבר זכה ווקר בחשיפה שעלתה על כל ציפיותיו. מפקד המשטרה שלח כלבנים מול המפגינים, והתמונה האייקונית שצולמה במקום מראה כלב תוקף נער שחור. בעוד הטיעון של גדלוול בנוי כהלכה, וכל אדם הגון יצדיק את ה"תעלולים" של ווקר, גלדוול מתבונן בתמונה ומתפייט על מה שנדמה לו שהוא רואה בה: במקום שוטר תוקפני שמשסה כלב בנער חסר אונים, הוא רואה שוטר טוב לב, שהצטרף ליחידת הכלבנים כדי להמנע מהצטרפות ליחידות אחרות נגועות בשחיתות. הוא רואה כלב עדין, ושם לב שברכו של הנער מורמת לבעוט בכלב. ברור שהיתה פה אלימות משטרתית, אבל בלהיטותו לבסס טיעון על הנוכלות הלגיטימית של האנדרדוג הוא מתבונן בתמונה מן הזוית הרצויה לו.

נדמה לי שהפרשנות שלו סובייקטיבית גם בתיאור ההתנהלות ההרואית של העיירה לה שאמבון סור ליניון, שתושביה הצילו אלפי יהודים בתקופת השואה. סיפורם נכלל בספר כדוגמא לאופן בו טראומה, שהיא מן הסתם חסרון, הופכת לכוח מניע. תושבי העיירה היו הוגנוטים, פרוטסטנטים צרפתים שנרדפו על ידי הקתולים עד מחצית המאה השמונה-עשרה. לייחס את פעילותם בשואה לצל הטראומטי של הרדיפות ההן נראה לי מרחיק לכת.

עוד בנושאי הספר: התועלת הפוחתת שבענישה מחמירה; למידת היוון, המסתמכת על כשרון טבעי ומכוונת להעצמתו, לעומת למידת פיצוי, שמכורח הנסיבות – כמו בדיסלקציה, כדוגמא – מוצאת מסלול עוקף מכשול; "הפספוסים הרחוקים", כלומר התנסות בפחד מצמית אך ללא פגיעה פיזית, כהסבר לחוסן של תושבי לונדון בתקופת הבליץ; בחירה בדרכי התנהלות שאינן מביאות תועלת משום שאסטרטגיות של החלשים קשות יותר; ועוד.

למרות שהספר כתוב ברהיטות, מתאר מקרים מעניינים, ומעלה רעיונות הראויים לעיון, "דוד וגוליית" הוא ספר חלש במכלול כתביו של גלדוול. נדמה שהוא בורר את העובדות, מציג רק את אלה שתומכות במה שהוא מבקש לטעון, ומבליע את האחרות. כך, לדוגמא, כשהוא מספר באריכות על השיעור הגבוה של מצליחנים שאיבדו הורה בגיל צעיר, הוא מבליע בפסקה בודדה את השיעור הגבוה של אסירים שחוו אותו אובדן. טראומה יכולה להוביל לקיצוניות משני צידי הקשת החברתית, אבל גלדוול בוחר בהצגה בלתי מאוזנת. בנוסף, כמה מתיאורי המקרים מסופרים באריכות מרובה מדי, כך שהמסר מתפזר במקום להתמקד. לא אופייני למי שכתב ספרים טובים לאין ערוך כמו "מצוינים", "מה שראה הכלב" ו"לדבר עם זרים". אסכם אם כך בהמלצה על שלושת אלה.

David and Goliath – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה דביר

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

המחוז הצפוני / יגאל צור

משחק כדורגל בין בית"ר ירושלים ובני סח'נין הוא פצצה מתקתקת. מתודלקים בשנאה הדדית על רקע דתי-לאומי, אוהדי הקבוצות מופרדים אלה מאלה, וגדרות ושוטרים חוצצים ביניהם. ובכל זאת, למרות האבטחה הכבדה, אדם נרצח בשירותי האיצטדיון. אוהדי בית"ר מאמינים לידיעה הראשונה שמדובר באחד משלהם. אוהדי סח'נין מפיצים את הידיעה המעודכנת שהנרצח זוהה כערבי. גדרות נפרצות, אלות המשטרה נכנסות לפעולה. ובינתים, סמלת הבילוש סטלה מגיעה אל זירת הרצח, ומזהה את האיש זיהוי ודאי: יקיר, בנו של מפקד המחוז הצפוני, מסתערב.

הנחת היסוד היא שהמסווה של יקיר כמסתערב נחשף, ולכן מדובר ברצח על רקע לאומני. נימר בקרמן, איש המחוז הדרומי שנקרא להצטרף אל צוות החקירה, אינו נתפס להנחה הזו. החקירה שלו ושל סטלה תוביל אותם בין השערות להפרכות, הם יחקרו מניעים לאומניים, תרבותיים ואישיים, נימר יגיע למסקנה ש"הכול קשור אחד בשני במחוז, טרור, פשע, רצח", עד שבסופו של דבר תבוא התעלומה אל פתרונה.  

שני היבטים חזקים לספר: האחד הוא הדינמיות של הסיפור והמתח הנשמר מן הפתיחה הגועשת באיצטדיון ועד הפיצוח. השני הוא הרקע עליו ממוקם הסיפור, ההתבוננות בעימות, במרכיביו ומשתתפיו, בהשפעתו על היומיום, והתחושה שהשנאה שבפתיחה היא רק קצהו של הר געש מבעבע (זה שהראה סימני התפרצות במאי 2021).

לספר גם כמה חולשות, בעיקר בעיצוב הדמויות. כמה מהן, בעיקר מספר דמויות משנה, לוקות בסטראוטיפיות, והדמויות הנשיות אינן משכנעות בעיני. בנוסף, השפה, שהיא רוב הזמן גבוהה יחסית, "נופלת" לעתים לביטויים כמו "היא הביאה צעקה", שחורקים על הרקע הלשוני הנאה. והערה אחת בלתי ספרותית – לא אהבתי את הסלחנות שבה גיבורי הספר מתיחסים לתופעות כמו גנבת רכבים ורצח על כבוד המשפחה.

בהתעלם מן ההערות הללו, הספר קריא, מותח, מאוד מקומי ועכשווי, ובהחלט טוב לסוגו.

פרק ראשון

בזלת

2021

איפה החברות שלנו? / חני לרמן

כותרת משנה: כל האמת על חברוּת בין נשים

במחצית השניה של שנות השלושים לחייה נוכחה חני לרמן לדעת שאין לה חברות נפש. החסך הזה הטריד אותה מאוד, והיא יצאה למסע פנימי וחיצוני כדי להבין איך יוצאים מן המצב שגרם לה תסכול ותחושת בושה. את הפתרון שגיבשה לעצמה היא מציעה כעת לאחרות באמצעות מיזם "חוג חברות", התכנסות של נשים שמטרתן המוצהרת היא לזַמן חברות אל תוך חייהן. סיפור המסע הזה, בצירוף סיפוריהן של נשים אחרות, ובליווי תובנות וטיפים, מובא בספר.

נשים שחשות חסך דומה תמצאנה בספר מידע מועיל ועידוד. מכיוון שהספר מציג את חשיבותה של החברות הנשית, יתכן שיעורר מודעות לַצורך אצל אלו שנוטות לכך אך אינן נוקטות צעדים פעילים לגרום לדברים לקרות. מעבר לכך, העצות שבספר כוחן יפה לאו דווקא לקשר בין נשים, אלא לכל קשר בין-אישי, בין אם מדובר בקשר זוגי מחייב או בידידות פשוטה או בכל מה שביניהם: הגדרת ציפיות, תקשורת פתוחה, יכולת להכיל טעויות ופגיעות, גמישות, מודעות לצורך בתחזוקה מתמדת, וכיוצא באלה תובנות שכדאי לתת עליהן את הדעת.

אני עצמי התקשיתי להתחבר לספר מכמה סיבות. הראשונה, והיסודית שבהן, היא תחושת הבושה התמוהה בעיני, שמוזכרת שוב ושוב, ושהיוותה במידה רבה תמריץ לכל התהליך. נובעות מתחושה זו כמה אמירות בלתי מדויקות, כמו זו הטוענת שקיים קשר שתיקה חוצה תרבויות אודות המעגל החברתי בכלל והנשי בפרט, וזו שקובעת כי בדידות היא טאבו, נושא שאין מדברים עליו (נתח נכבד מן הספרות היפה לא היה בא לעולם לולא נושא זה), וגם הטענה כי תכתיבים חברתיים דוחקים את החברות הנשית אל תחתית הצרכים. ההתפעמות של הכותבת מן ההתגברות על אותה בושה מילאה אותה בתחושת שליחות, שאמנם נובעת ממניעים חיוביים של רצון לעזור ולשתף, אבל מקנה לספר גוון מיסיונרי, שבשלו הוא לוקה בהפרזות, ביניהן התיחסות למאות תגובות בפייסבוק כאל עדות להיותה של בעיה נחלת הכלל. אותו להט השליחות גם הביא להארכת הספר שלא לצורך, לדעתי. אני מבינה את הרצון לכלול עדויות אישיות רבות, ולפרט את התהליך נדבך על נדבך, אבל נובעות ממנו חזרות ופרטנות יתר, והנטיה שלי היא אל התִּמצות (קצרי רוח יוכלו לדלג מן המבוא אל פרק הטיפים שבסיום).

הספר מתיישב על השלב השלישי בפירמידת הצרכים של מאסלו, זה העוסק בשייכות ובאהבה, השלב הראשון העוסק בסיפוק צורכי הנפש אחרי סיפוק הצרכים הבסיסיים של הקיום הפיזיולוגי ושל הבטחון. מי שחש חסך בתחום זה, ומי שמבקש להרחיב את מעגל חבריו ולהעמיקו, ימצא בספר חומר מועיל למחשבה ותמריץ לפעולה.

הוצאה עצמית

2021

מחול שדים / מיכאיל בולגקוב

כותרת משנה: הסיפור על אודות התאומים שהרסו לבלר

"מחול שדים", אחד מסיפוריו המוקדמים של מיכאיל בולגקוב מ-1924, הוא תיאור נסיונותיו של הלבלר קורוטקוב להתמודד עם הביורוקרטיה בתקופתו. שרשרת של תקלות, שבשיאן שגיאה תמימה שמעמתת אותו עם מנהל חדש וקשוח, משגרת אותו להתרוצצות מבעיתה והזויה, בנסיון נואש לחזור בעצם לנקודת המוצא – עבודה משעממת ובלתי מתגמלת במפעל ליצור גפרורים. קורוטקוב אינו מבקש למרוד, או לתקן את המערכת שניצבת מולו. הוא בסך הכל רוצה לשמור על הקיים, להוריד את הראש בהכנעה ולשמור על שגרה. אבל ככל שהוא נואש יותר, כך המערכת נדמית כאוטית יותר, קשת לב יותר, בלתי קשובה ובלתי מובנת, וחייו הופכים למחול שדים של ממש.

למרות הקצביות, ההומור הקודר והבניה המוצלחת של אוירת חלום בלהות, התקשיתי ליהנות מן הסיפור, משתי סיבות עיקריות. האחת היא העובדה שבמהלך כמעט מאה השנים שעברו מאז ראה הסיפור אור, נכתבו יצירות רבות אחרות, טובות יותר, שעסקו באבסורד של הביורוקרטיה הסובייטית, ו"מחול שדים" החויר עם חלוף הזמן. הסיבה השניה, והיא העיקרית בעצם, נעוצה בחוסר היכולת שלי כקוראת לעמוד על כל המשמעויות ולתפוס את כל הדקויות המוטמנות בטקסט. אני מניחה שיש סיבה לשמות שנבחרו לדמויות, ושכל תפנית בלתי הגיונית לקורא החיצוני מעוררת אסוציאציה משמעותית אצל קורא המצוי בתרבות התקופה (הערת שוליים אחת מסבירה שרק חולי לב היו רשאים להשתמש במעלית… אולי היה מקום להוסיף הערות מבהירות נוספות). בהעדר הידע הזה אני נותרת עם מה שנראה כמחול דמיונו המפליג הרחק של הסופר, ולא די לי בזה.

Дьяволиада – Булгаков, Михаил Афанасьевич

תשע נשמות

2021 (1924)

תרגום מאנגלית: שירלי פינצי לב

הדרה מול הרוסית: יוליה פייגין

איור: אריאל טופלר

נבל העשב, קולות אחרים, חדרים אחרים / טרומן קפוטה

בקובץ "כל הסיפורים" של טרומן קפוטה נכללו שני סיפורים בעלי סממנים אוטוביוגרפים, "זכרון מחג המולד" ו"חג מולד אחר". בראשון ילד שהוריו נפרדו גדל אצל קרובי משפחה, וחברתו הקרובה ביותר היא אשה, ילדותית למדי, כבת ששים. בשני אביו של הילד, שאותו לא ראה במשך שנים, מזמין אותו אליו לביקור. טרומן עצמו גדל אצל קרובי אמו באלבמה, ורק כשהיה בן תשע חזר לגור עם האם ועם בעלה השני, שאת שם משפחתו אימץ. נושאי שני הסיפורים הללו מובילים את העלילה גם ביצירות שבספר הזה.

"קולות אחרים, חדרים אחרים" היוא הרומן הראשון שקפוטה הוציא לאור ב-1948. ג'ואל, נער מעודן בן שלוש-עשרה, שהתגורר אצל קרובי משפחה לאחר שאמו נפטרה, נוסע אל ביתו של אביו, שנטש אותו סמוך להולדתו. הבית המתפורר במיסיסיפי וסביבתו מאוכלסים בדמויות הזויות, ביניהן אמו החורגת, המסרבת לדבר על אביו, ואחיה הגנדרן, זוּ השחורה עובדת משק הבית, שכמעט נרצחה על ידי בעלה, סנשיין שמגיד עתידות ומכין קמעות, אשת רפאים שמאכלסת את אחד מחדרי הבית, ואיידבל, טום-בוי שהופכת לחברתו. זהו סיפור חניכה אפוף מסתורין, כמעט גותי באופיו, שבלבו תחושת הזדהות עמוקה עם השונה וכמיהה לאהבה. למען האמת הוא היה הזוי מדי עבורי, והתקשיתי לנווט בערפל האופף את הסיפור, אבל הטשטוש הזה ממחיש היטב את המבוכה של ג'ואל, ואני יכולה להבין מדוע הרומן זכה לביקורות טובות, להצלחה, ולעיבוד קולנועי. יש בו יופי ועומק, וג'ואל הוא נער מיוחד ומעורר הזדהות.

"נבל העשב", הנובלה שפורסמה שלוש שנים אחר-כך, היתה נגישה לי יותר, למרות שהיא מגוללת עלילה משונה במידה רבה. קולין, הילד המספר בגוף ראשון, גר בחברת שתי אחיות מזדקנות. האחת, וֶרינה, היא אשה קשוחה, אשת עסקים בעלת נכסים המטילה את חיתתה על אחרים, כולל בני משפחתה. השניה, דולי, היא אשה ילדותית, חיישנית, חיה בצלה של ורינה. חברתה הטובה ביותר היא המשרתת קתרין, ושתיהן יחד, בסיועו של קולין, מייצרות בעבודה ביתית תרופה נגד מיימת, שאת הרכבה המדויק דולי שומרת לעצמה. כשוֶרינה חוברת לאיש עסקים אחר, ומבקשת להפוך את העיסוק הצנוע של דולי לעסק משגשג, דולי, שיודעת שלא תצליח להתמודד עם אחותה, בוחרת לקום וללכת. קתריו וקולין מתלווים אליה, והשלושה משתקעים בבית הבנוי על עץ. דיירים נוספים יצטרפו אליהם, ורינה תסתבך, קתרין תיעצר, יריה תפגע בחף מפשע, ונדמה שהדברים ייצאו משליטה, עד שדולי תבחר בהשלמה ובהמשך הסימביוזה עם אחותה. למרות שמדובר בסופו של דבר ביצירה סנטימנטלית, כמעט מתקתקה, היא נכנסת אל הלב בזכות ההומור, הדמויות המשכנעות וקרבת הנפש בין דולי וקולין, ואולי בעיקר בזכותה של דולי, אשה טובה שבדרכה הפשוטה תוהה על חייה ומחפשת את האושר. "זה מה שאני רוצה, ברירה. לדעת שיכולתי לחיות חיים אחרים, שמורכבים אך ורק מהחלטות שלי. זאת תהיה ההתפייסות שלי".

שתי היצירות תורגמו לפני שנים רבות – "נבל העשב" בידי ליאורה הרציג בהוצאת מסדה, ו"קולות אחרים, חדרים אחרים" בידי שלומית קדם בהוצאת לדורי. לא קראתי את התרגומים הקודמים, אבל אני בהחלט סבורה שיש מקום לתרגומה היפה של רחל פן ולהבאת היצירות מחדש אל קהל הקוראים הישראלי.

The Grass Harp, Other Voices, Other Rooms – Truman Capote

ידיעות ספרים ופן

2021 (1948, 1951)

תרגום מאנגלית: רחל פן

שדרת השקמים / ג'ון גרישם

ג'ייק בריגנס הוא עורך-דין בעיירה קלנטון שבמיסיסיפי. כשלוש שנים קודם התרחשות עלילת הספר הוא השיג זיכוי במשפט עבור לקוח שחור, שירה בשני גברים לבנים שאנסו את בתו. הקו קלוקס קלאן המקומי, בתגובה, שרף את ביתו של ג'ק, ושוטר עדיין מוצב מול הדירה אליה נאלץ לעבור כדי להגן עליו. התקופה היא שלהי שנות השמונים של המאה העשרים, פורמלית שורר במקום שוויון זכויות, מעשית הגזענות נוכחת ומבעבעת. יומיים אחרי התאבדותו של סת האברד, תושב מקומי לבן שגסס מסרטן, ג'ייק מקבל ממנו מכתב שנשלח יום לפני ההתאבדות. למכתב מצורפת צוואה כתובה ביד, המנשלת את הצאצאים, ומורישה כמעט את כל הונו לסוכנת הבית השחורה שלו. סת בחר בג'ייק כעורך-הדין של העזבון, והעמיד אותו פעם נוספת במרכזה של מחלוקת גזעית.

בנו ובתו של סת, למרות היחסים המנוכרים בינם ובין אביהם, יוצאים, כמובן, למאבק כדי לבטל את הצוואה החדשה. לטי בלאק, הסוכנת, שסת הבטיח לה כי ישאיר לה משהו קטן, אינה מבינה כיצד זכתה בירושה, שמתברר כי היא מסתכמת במליוני דולרים. קרובי משפחה רחוקים – אמיתיים ומזויפים – מתנחלים סביבה. עורכי-דין להוטים מסתערים על כל המעורבים – הבן והבת, הנכדים, לטי, בעלה של לטי – כדי לזכות בשכר טרחה שמן. שפיותו של סת מוטלת בספק, שמה של לטי מוכפש – נדמה שלכל אדם בעיירה דעה לגבי הצוואה השנויה במחלוקת.

ג'ון גרישם מפרט את כל המהלכים שקדמו למשפט, וכמובן את כל שלביו של המשפט עצמו. הכללים המקצועיים ברורים, אבל התהליכים כולם מושפעים מאישיותו של השופט, בן המקום, ידידו של ג'ייק, שמחליט כמה החלטות תמוהות, שעשויות לגרור את הפרשה לשרשרת של ערעורים שתמשך שנים. מכיוון שהוא מתיר לצד אחד להעלות לדוכן עדים מניפולטיביים, ומכיוון שהוא מאפשר לצד השני להציג תצהיר מצולם שמזעזע את הצופים, המושבעים, בסופו של דבר, למרות כל ההנחיות הפורמליות, יחליטו על גורל העזבון על פי רגשותיהם ולא על פי הראיות שהוצגו להם. משום מה גרישם אינו מתייחס לכך כלל. כ"פיצוי", הוא מציע בסופו של דבר פתרון שיש בו לרַצות את כל המעורבים.

גרישם, כמו תמיד, יודע לספר סיפור, הבקיאות שלו בפן המשפטי ברורה, והספר, למרות שאינו "תפור" עד הסוף, קריא ומעורר ענין ומחשבה.

Sycamore Row – John Grisham

מודן

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

עד שהנשמה תצוף / אורי שורצמן

אורי שורצמן הרשים אותי בספרו "רופא לבן אלים שחורים", שבו דן, זו לצד זו, ברפואה המערבית וברפואה השבטית האפריקאית, וביקש להראות כי יש מקום לשתיהן.

"עד שהנשמה תצוף" הוא ספר שונה. גם כאן ניתן מקום לאמונות ילידיות, הפעם בדרום-אמריקה, ונקודת המוצא מכבדת, אך הספר הוא רומן, לא עיון דוקומנטרי.

סופי, מתמחה בפסיכיאטריה, מטפלת בנועה, צעירה ששבה מברזיל במצב מנותק לגמרי. נועה אינה מגיבה לנסיונות לדובב אותה, אף תרופה אינה משפיעה עליה. סופי מחליטה לסטות מן הפרוטוקול, ולנסות לחלץ את נועה ממצבה באמצעות איבוגה, צמח פסיכודלי מיערות הגשם, בלתי חוקי ברוב העולם, שעל פי טענות, שלא אוששו כראוי, יכול לגמול כבמטה קסם מתמכרים לסמים ולאלכוהול. גם בהשפעת האיבוגה נועה אינה יוצרת קשר עם האנשים סביבה, אבל היא מתחילה לדבר, ומגוללת את קורותיה. היא מספרת על עבודתה ההתנדבותית בבית חולים למצורעים, על מעורבותה בעל כורחה במעשי רצח פולחניים, ועל נחישותה לפתור את תעלומת הרציחות גם במחיר שלומה הפיזי והנפשי.

הסיפור שזור פרטים מעניינים על האמונות, בעיקר דת הקנדומבלה, ועל אורחות החיים בברזיל, וברור שהסופר מכיר את הנושא מיד ראשונה, כמו גם את ההליכים הפסיכיאטריים מתוקף עבודתו. הבעיה היא שמהלך הסיפור שומם למדי, גם סופי וגם נועה, ולמעשה כל הדמויות, נותרות בלתי מפוענחות ובלתי נגישות לקורא, והתוספת הקישוטית של עלילותיו של תומר, בעלה של סופי, עלילות מיניות ומדעיות (הוא חוקר את המדוזה בת האלמוות, נושא מעניין בפני עצמו), אינה משתלבת בסיפור בשום צורה וחוזרת על עצמה עד זרא.

פוטנציאל שהוחמץ, וחבל.

אריה ניר ומודן

2021

שְֹרָף / אנה ריל

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא", כך נפתח "שְֹרָף". המספרת, כפי שיתברר במהרה, היא ליב, ילדונת כבת שש. ליב מתגוררת עם הוריה, ינס ומריה, בבידוד כמעט מוחלט באי קטן, המכונה 'הראש', מעין ספיח לאי גדול ממנו, כשרצועת אדמה צרה מחברת בין השניים. כאן גדל ינס כילד עם הוריו ועם אחיו, כאן נישא לאשתו וילד את ילדיו. אביו היה אדם מוזר, על סף חריג, נגר שחיבב את ארונות הקבורה שבנה, בהם נהג להתכרבל בחשכה עם בנו הצעיר. ינס ירש את כשרונותיו של אביו, את אהבתו לטבע, וגם את חריגותו, שאצל הבן התפתחה לפרנויה מטורפת. הוא איבד ילד ועוד אחד, אשתו הסתגרה בחדרה ואכלה עד שלא יכלה לקום ממיטתה, חפצים מיותרים שאסף גדשו את הבית ואת סביבתו, חולדות ותיקנים שרצו בכל מקום. חייה של ליב הפעוטה עמדו בסימן הטירוף הזה. אבל היתה שם אהבה גדולה של הורים לבתם ושל בת להוריה.

"ובעוד בדרך כלל העולם כאילו מתכווץ בעיניהם של ילדים ככל שהם גדלים, בשביל ינס העולם מחוץ לראש רק הלך וגדל. כאדם בוגר העולם נראה לו עצום ואין-סופי, וזר ומנוכר […] איום לא מוגדר שמבקש לפלוש אליו ולהשתלט על חייו". ינס הלך והסתגר ב'ראש' ובתוך ראשו, וסגר את משפחתו אתו. היתה דרך החוצה, כפי שגילתה אמו של ינס, שגורשה מן המקום. המעבר לעיר פתח את הדרך לישועתה. כשהגיעה לראש לביקור נדיר בחג המולד, ראתה עד כמה הידרדר, והבינה כי לא היה דבר אחד נורמלי בחייה של הילדה המסכנה. היא ביקשה להעניק לנכדתה את הישועה שהיא עצמה זכתה לה כשעזבה, אך כמו שסופר כבר בפתיחת הספר, ינס מנע זאת ממנה במעשה בלתי הפיך.

למרבה הצער, יש בעולם ילדים הגדלים בצל הטירוף של הוריהם. אולי יש אהבה בחייהם, אבל היא מעוותת, והילדים יותר משהם נאהבים הם בעצם שבויים. "טירת הזכוכית" ו"משכילה" מספרים על כך בגוף ראשון, וגם כותרות העתונים מספרות לעתים קרובות מדי על מקרים מעין אלה. "שרף" הוא סיפור בדוי (ככל שהצלחתי לברר), ודמיונה – החולני בעיני – של הסופרת מעמיס על ליב האומללה, שרוב הזמן אינה מודעת לאומללותה, עוד ועוד זוועות מהפכות קרביים, שלא אפרט מחמת קלקלנים. ינס מסוגר בתוך נפשו החולה, מריה מסוגרת בתוך גופה המתנוון, וליב סבורה רוב הזמן כי חייה נורמליים, גם אם פה ושם, בפשיטות שהיא עורכת בלילות בעיירה שבאי הגדול כדי לצבור חפצים עבור אביה, היא מקבלת הצצה אל חיים שפויים יותר.

הלב יוצא אל כל הגיבורים המעונים, האהבה אינה מוטלת בספק, אבל הילדה זקוקה בדחיפות להצלה. האם תושט לה יד עוזרת? ואם תיחלץ פיזית, האם תחמוק מן העיוות הנפשי העובר במשפחה? מבלי להכנס לפרטים אומר רק שאנה ריל חומלת על ליב ומתאכזרת אליה בסיומו של הספר.

'חולני' היא מילה מתאימה בעיני לתיאורו של "שרף". לכן, למרות כתיבה טובה ודמויות ברורות, אני מתקשה להמליץ עליו.

Harpiks – Ane Riel

עם עובד

2021 (2015)

תרגום מדנית: דנה כספי

פדני / שפרה הורן

כותרת משנה: סיפור משפחתי

כפי שמצהירה כותרת המשנה של הספר, זהו "סיפור משפחתי", סיפורה של משפחת פדני, בעלת רשת התכשיטים המוכרת. הספר מתמקד בחייו של אורי פדני, מייסד הרשת, ומתלווה אליו החל בבריחתם של הוריו מאודסה מחמת האנטישמיות, וכלה במותו בארץ כאיש עסקים מצליח וכאיש משפחה אהוב.

אורי, שנולד בשם גניה-גנזל, ונשא את השם הנרי לאחר שהמשפחה הגיעה לבלגיה, עבר כתינוק את הגבול בדרך לחיי חופש באמריקה. משום שתכשיטי המשפחה נגזלו מהם, לאחר שנחשפו בשל בכיו של התינוק, לא עלה בידם לממש את תכניתם לרכוש כרטיסים למסע אל מעבר לאוקינוס. אחרי כחצי שנה בדרכים הגיעו סוף סוף לאנטוורפן, כאן נולד בנם השני. פרנסת המשפחה לא היתה קלה, והמצב הוחמר כשהאב נפטר ממחלת ריאות, שנגרמה בקרבות מלחמת העולם הראשונה והוחמרה בשל עבודתו כמלטש יהלומים. הנרי נשלח לבית יתומים, אחיו הצעיר פול הועבר למשפחת אומנה, והאם שכרה חדר צר ויצאה לעבוד. התמזל מזלו של הנרי, ובבית יתומים אחר, אליו עבר כעבור כשלוש שנים, נקרה על דרכו מורה שהבחין בכשרונו האמנותי, ודאג לטפח אותו. כעבור שלוש שנים נוספות, לאחר לימודים והכשרה, היה בכוחו של הנער לתרום תרומה משמעותית לרווחת המשפחה.

הימים הטובים לא ארכו. מלחמת העולם השניה טרפה את הקלפים, המשפחה נאלצה לנדוד בין מקומות מחבוא, וכעברו זמן הנרי נלכד ונשלח לעבודת פרך. הספר מוסיף ומלווה אותו עם תום המלחמה, שמח אתו בנישואיו ובהולדת ילדיו, עולה אתו לארץ, ומתאר את המעבר מעבודות מזדמנות לחזרה ליצור תכשיטים. והשאר היסטוריה.

אנשים מרבים לכתוב ספרי זכרונות, להנציח בני משפחה אהובים. בני פדני, בנו של אורי, גייס לענין זה את שפרה הורן, סופרת מצליחה ומוערכת. למרות זאת, הספר אינו מתעלה מעל לרמת ספר משפחתי גרידא. רוב הזמן היתה לי הרגשה שהוא יתאים – מעבר לחוג המשפחתי – לבני נוער. קורות חייו של אורי פדני מסופרים בשטחיות, מדלגים כרונולוגית בין אירועים מבלי להעמיק היסטורית או רגשית. לטובת מי שלא יטרחו לחפש תוספת פרטים מחוץ לספר, משובצים בו קטעי מידע ויקיפדיים, במעין מתכונת של ספר לימוד. חייו של פדני היו מעניינים, לא שגרתיים, ראויים להיות מסופרים, אבל האופן בו הספר כתוב אינו מוסיף דבר שאי-אפשר למצוא בקלות בראיונות שפורסמו. שלושת הפרקים הקצרים האחרונים הם פרסומת לעסק. לא שיש בכך משהו רע, ולבני המשפחה בהחלט יש במה להתגאות, אבל פרקים אלה תורמים אף הם לתחושה שהספר מיועד בעיקר לחוג מכרים מצומצם. כמוטו לספר נבחר קטע ממכתב שכתב ביאליק, ובו הוא מתייחס לביוגרפיות ואומר בין השאר, "ובכלל אין לדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו, וזה הוא חוכמה בפני עצמה, חוכמה הקרובה יותר לאמנות". חבל שהביוגרפיה הזו היא "פרוטוקולית ופספורטית", אבל, כאמור, כמצבת זכרון לאורי פדני אולי די בה.

כנרת זמורה

2021