לימסול / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd799d79ed7a1d795d79c2

"לימסול" הוא סיפור בגוף ראשון של חוקר בשב"כ. המספר, איש מחנה השלום לשעבר, מופקד על חקירת חשודים כדי להוציא מהם מידע שיסייע במניעת פיגועים עתידיים. עבודתו שואבת אותו כליל, הוא מקדיש לה ימים כלילות על חשבון חייו הפרטיים, על חשבון אשתו ובנו, ובעיקר על חשבון שלוות נפשו. אחרי שנחקר מת תחת ידיו, והוא נשלח בעל-כורחו לשיחה עם פסיכולוג, הוא נשאל מה בעצם הוא רוצה, ותשובתו פשוטה: "אני רוצה שלא יהרגו אותנו".

הספר כולו מקופל למעשה בתשובה הזו ובדילמות הנובעות ממנה. מול תופעת המחבלים המתאבדים, וכדי למנוע את המראות הנוראים של איסוף חלקי גופות של עוברי אורח תמימים, איפה עובר הגבול בין מותר לאסור. באותה שיחה נסערת עם הפסיכולוג, החוקר מביע כמעט קנאה באינקויזיציה, שידעה לחלץ סודות ביעילות. מצד שני, כשהוא עומד מול נחקר הוא מוצא עצמו מול אויב ובן-אדם בו זמנית, ומטבעו הוא אינו סדיסט החי על הכאב ועל הדם. הוא יודע כי לו היה הוא הנחקר, מן הסתם היה מגלה אותה נאמנות שבטית. מפקדו מתמצת כך את המהפך שעבר מיום גיוסו ועד התקופה המתוארת בספר: "תראה מה קרה לך. לעולם לא תסלח להם [לערבים] שדפקו את האשליה של השלום. כשהגעת לעבוד פה, היתה לך על האוטו המדבקה עם העננים הלבנים בשמים הכחולים ומלאכי מרום מרחפים ביניהם. כל בוקר הייתי בודק במגרש החניה אם כבר הורדת אותה. תאמין לי, כשראיתי בוקר אחד את המדבקה מקולפת הצטערתי נורא בשבילך".

עלילת "לימסול" נפתחת בפגישה של החוקר עם סופרת ועורכת, שממנה הוא מבקש סיוע בכתיבת ספר. הוא אינו מזדהה כאיש שב"כ, ומגשש את דרכו אל לבה כדי להעזר בה בהשגת מטרה מבצעית. בתמורה היא מבקשת ממנו שני דברים: להביא לבית חולים בארץ חבר עזתי חולה סרטן, ולהציל את בנה הנרקומן מציפורני עבריינים העלולים לפגוע בו. לא אכנס לפרטי העלילה, אומר רק שאותן דילמות מלוות אותו בכל התפתחויותיה. הוא צריך לנצל זקן חביב וחולה כדי להציל חיים רבים, והוא נאלץ להכריע בין שליחותו לבין המשיכה שהוא חש אל הסופרת ואל האפשרות של חיים רגועים מחוץ למעגלי החקירות.

בכתיבה רזה ומדויקת ישי שריד יצר ספר קצבי ומותח העשוי לעורר למחשבה. מצד שני, המסרים שלו אינם מחדשים דבר, והם די שטוחים וחוזרים על עצמם. למרות המהלך (הצפוי למעשה) רווי האקשן שהחוקר נוקט בסיומו של הספר, הדמות שלו אינה דמות מתפתחת. על הכריכה נכתב כי "הוא מקבל הזדמנות למצוא מחדש את נשמתו", אבל לא זה מה שקורה בעצם. ההזדמנות שהוא מקבל היא רק לפעול בדרך שונה מזו שבחר בה עד כה. גם אם ישנה את בחירתו, נשמתו תוותר מסוכסכת, כי אין באמת פתרונות של שחור ולבן לדילמות המעיקות עליו ועלינו. ציפיתי למורכבות דוגמת זו שב"מפלצת הזכרון", וכאן, לצערי, לא מצאתי אותה.

עם עובד

2009

מודעות פרסומת

גלבי / איריס אליה כהן

362-5046

זוהרה, בת לעולים מתימן, גדלה בצל היעלמותה של אחותה התאומה בתיה. כשלושים שנה אחרי ההיעלמות, אחרי המוות לכאורה של הפעוטה, מגייסים זוהרה ואחיה חוקר כדי לעשות מאמץ אחרון לאתר את האחות האבודה, ולאפשר לאמם נחמה וסגירת מעגל לפני מותה. בפרק הפותח נפגשים יגאל החוקר וזוהרה עם משפחה שאיבדה את בנה באותה תקופה ובאותה מעברה בהן אבדה בתיה. החקירה היא הציר המוביל של הספר, וסביבו נשזרים סיפורי חייהן של זוהרה ושל חברתה אדיבה, בת לניצולי שואה ששכלה את אחיה במלחמת יום הכיפורים. טראומת השואה, מבוכת הדור השני, העוינות והחשדנות שבין יוצאי אירופה ליוצאי תימן, וכמובן תעלומת הילדים שנעלמו, הם נושאיו של הספר.

איריס אליה כהן ניחנה באבחנה דקה בפרטים, וביכולת מרשימה להעלות סצנות אמינות על הכתב. הפרק השמיני, לדוגמא, שבו מתוארת ארוחת ערב בבית משפחתה של אדיבה, הוא מדויק וחי, ומעביר את הקורא אל חדר האוכל ואל המרפסת של משפחת כרמלי, ושל משפחות דומות לה, בישראל של 1960. לצערי, הקטעים הטובים אינם מתחברים לכלל ספר מושך. החקירה מתנהלת באופן בלתי משכנע, רמזים נזרקים לאוויר במשורה כדי ליצור מתח, אבל הסיפור עצמו תקוע עם אינספור חזרות לאירועים חסרי משמעות בעבר. כך, לדוגמא, מסופר בפרטי-פרטים על ביקורן של זוהרה ואדיבה הילדות בקולנוע ארמון, סיפור שתוקע את העלילה ואינו מוביל לשום מקום, פרט לגילוי בלתי חשוב בעליל בסיום העלילה (יגאל היה סדרן באותו קולנוע, ולכן נראה לזוהרה מוכר). תאמרו שכך זה בחיים – מאורע בהווה מעיר זכרון מן העבר, והעבר מסביר את ההווה. נכון, אבל החיים אינם עלילה ספרותית, ומעלילה ספרותית אני מצפה לזרימה ולהתקדמות, ובעיקר לסינון הפרטים שאינם רלוונטים לה. כשיגאל מתחיל סוף סוף לשחרר פרטים על ממצאי החקירה, אבל סיפורו מתפתל מדי, זוהרה מפטירה, "ריבונו של עולם, אתה מוכן להגיע לשורה התחתונה". כך בערך הרגשתי במהלך קריאת הספר.

אולי כל העיכובים היו מפריעים לי פחות לולא עודף הדימויים. הנה מקבץ אקראי: "את פרקי אצבעותיו מכסה פלומה לבנה, כשכבת קרח דקיקה שנקרשת על מעקה המדרגות", "דוק של מועקה מעיב על ליבה, כמו קרום על פני כוס חלב חם", "הסבריו של הכרוז נופלים על אוזני הקהל כמים להלך במדבר". יש טעם בדימויים, לדעתי, כשהם מעשירים את האוירה, מוסיפים נדבך לתחושה המתוארת. כאן רוב הדימויים הם בגדר קישוט ספרותי נאה אך בלתי נדרש.

(הערת שוליים: זוהרה מסתמכת על ההשוואה בין לינקולן לקנדי, שצצה חדשות לבקרים ברשת, כדי לבסס קיום של צירופי מקרים מכוונים, אבל ההשוואה הזו רצופה טעויות)

נושאי הספר חשובים, אבל צירופם יחדיו ליצירה ספרותית לא צלח, לדעתי. יחד עם זאת, בשל כשרון הכתיבה של איריס אליה כהן הייתי שמחה לקרוא סיפורים פרי עטה.

ידיעות ספרים

2016

יער אפל / ניקול קראוס

yaar_afel_front1

"יער אפל" מספר שני סיפורים במקביל. בפרק הפותח את הספר אנו מתוודעים לג'ולס אפשטיין, מליונר יהודי-אמריקאי המתקרב לגיל שבעים. אחרי שנים של פעילות אינטנסיבית המוּנעת מאופיו הסוער, הוא מגיע לנקודת מפנה בחייו. לאחרונה התגרש מאשתו, התייתם משני הוריו, ופרש מעבודתו. את אוצרות התרבות שרכש במהלך השנים הוא מחלק, הולך ומתנער מרכושו, ומנתק קשרים עם מכריו ועם בני משפחתו. הספר נפתח בהיעלמותו, שבעקבותיה מגלים ילדיו שבימים שקדמו לה התגורר אביהם בדירה עלובה ביפו. האדם האחרון שככל הנראה ראה אותו הוא נהג מונית שהסיע אותו אל האזור שבין מערות קומראן לעין גדי.

הפרק השני מציג בגוף ראשון את ניקול, סופרת יהודיה-אמריקאית מצליחה, נשואה לסופר, אם לשני בנים. חיי הנישואים שלה עלו על שרטון, היא סובלת ממחסום כתיבה, שנתה נודדת. מחשבותיה חוזרות שוב ושוב אל מלון הילטון בתל-אביב, שם נהרתה, ושם בילתה חופשות רבות בילדותה. כשקרוב משפחתה מתקשר מישראל, ומספר לה שפרופסור לספרות, איש מוסד לשעבר, מבקש לדבר איתה, הדחף לנסוע להילטון מתגבר, והיא עולה על מטוס ומגיעה לישראל המצויה בעיצומו של מבצע "צוק איתן".

אקדים את המאוחר ואומר ששני הסיפורים אינם נפגשים. הם מסופרים לסרוגין, לשניהם מוטיבים דומים, נהניתי לעקוב אחרי ההשתקפות ההדדית שלהם, אבל לא מצאתי את הטעם בשילובם יחדיו. הצגת שני הסיפורים בדרך זו היא, בעיני, מאפיין של הבעייתיות בספר – יש בו יותר מדי. יותר מדי עלילות, יותר מדי אזכורים של דמויות ושל ארועים. ניקול קראוס מסוגלת למורכבות יוצרת, כפי שהוכיחה ב"בית גדול", אבל בספר הזה היא ניסתה לתפוס יותר מכפי שהספר יכול להכיל. בעיה נוספת בעיני היא בחזרה שוב ושוב אל קריסת נישואיה. אי אפשר להתעלם מן הזהות בין ניקול הספרותית לניקול הסופרת, שב-2014, השנה בה מתרחש הספר, נפרדה מבעלה, ומכיוון שמתוך שפע הנושאים המוצעים בספר, זה הנושא שאליו היא חוזרת יותר מכל, ואינה נמנעת מחזרתיות מעיקה, מעניקה לספר טעם לא נעים של קתרזיס אישי (אגב, בראיון אחד איתה היא קבעה חד-משמעית שהספר הוא עליה, ובראיון אחר הביעה סלידה מהשאלה מה בעלילה אמיתי, וטענה שהתיחסות לאלמנטים האוטוביוגרפים שבו מפספסת את מהותו). הכתיבה שלה מצוינת, כל קטע בנפרד, הרעיונות שלה שווים עיון, אבל התמהיל סובל מחוסר איזון ומעומס בלתי ממוקד.

יש בספר כמה מוטיבים מובילים, המעניינים והדומיננטיים שבהם הם הכפילות והמטמורפוזה. בתחילת סיפורה ניקול כותבת "הרעיון להמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת הולך איתי כבר שנים. הולך רחוק ככל שאני זוכרת את עצמי". מכאן היא הולכת ומפתחת את רעיון המולטי-יקום, את המחשבה שאנחנו חולמים את חיינו, ומבינה שהיא חולמת את עצמה בהילטון. תפיסת הכפילות תלווה את שני גיבורי הספר בחיפושיהם, גם כשאינם יודעים מה הם בעצם מחפשים. מוטיב המטמורפוזה יתגלם בתהליך שיעברו השניים, שימצאו את עצמם בסופו של דבר במדבר, אפשטיין בלבושו של דוד המלך, ניקול בצריפו של קפקא. קפקא עצמו, המזוהה עמוקות עם הגלגול, יהיה נוכח בספר באמצעות המחלוקת, שהגיעה באותה תקופה אל בית המשפט, בדבר הבעלות על כתביו, ובאמצעות דבקותו של הפרופסור לספרות באמונה שקפקא לא מת ב-1924 משחפת, אלא עלה לארץ והפך לגנן. הטיפול שהוענק לכתביו של קפקא על ידי מכס ברוד ועל ידי אילזה וחוה הופה, תופס אף הוא מקום נרחב בעלילה, וממנו מתפתח דיון בשאלת תדמיתו של סופר.

קוים רבים מחברים בין אפשטיין וניקול, כמו אב שנע בין זעם לדכאון, משיכה להילטון, חיים בין ארצות הברית לישראל. המכנה המשותף העיקרי ביניהם הוא אימוץ חלקי של דמויות דומיננטיות שישנו את מסלול חייהם. אפשטיין מתנהל בעקבותיו של הרב קלאוזנר, שמוביל אותו בין השאר להתקהלות מיסטית בצפת. ניקול נסחפת עם פרופסור פרידמן בעקבותיו של קפקא.

בשורה התחתונה: ניקול קראוס כותבת מוכשרת ומאתגרת, אך בספר הזה היא כשלה בעודף סיפורי ורעיוני. לפיכך ההמלצה חצויה: נהניתי מקריאת כל פרק לעצמו, המכלול, לעומת זאת, לא עמד בציפיותי.

Forest Dark – Nicole Kraus

כנרת זמורה ביתן

2017 (2017)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

עזה כמוות / סטנדאל

979708

"עזה כמוות" הוא קובץ המכיל ארבעה סיפורי אהבה ונובלה אחת שנכתבו בין השנים 1829 ו-1837, כולם עוסקים באהבה, ובמרכז כולם עומדת אשה הנחושה לזכות באהוב ליבה.

בסיפור הראשון, "ואנינה ואניני", בת אצולה, שרבים מבקשים את קרבתה ואת ידה, מתאהבת בקארבונרו, חבר בקבוצה מחתרתית שפעלה לשחרור איטליה משלטונה של אוסטריה. הקארבונרו נקרע בין אהבת האשה לאהבת המולדת והשליחות שנטל על עצמו, והאשה, שמכירה בכוחה של יריבתה, תנקוט בדרך של בגידה על מנת לנצח.

בסיפור השני, "סם פרנצ'סקו א ריפה", שתי אצילות, אחייניותיו של האפיפיור, נמשכות אל אותו גבר, והיריבות ביניהן תחרוץ גורלות למוות.

"חייה ומותה של מינה דה ואנגל" מספר על התאהבותה של בת הרוזן בגבר נשוי, ועל התחפושת שהיא עוטה כדי להיות קרובה אליו.

ב"השיקוי" אשה צעירה, שנישאה לגבר המבוגר ממנה בארבעים שנה, מתאהבת בלהטוטן, מוותרת על חייה הנוחים למענו, וממשיכה לאהוב אותו גם לאחר שהוא מתגלה כנוכל.

"אם המנזר בקסטרו" (ראה אור בעבר בשם "אם המנזר" בהוצאת עם עובד) הוא סיפור מפותל ורב תהפוכות, שבלבו סיפור אהבה בין בת למשפחה מיוחסת ושודד.

כל הסיפורים שבספר מסתיימים בטרגדיה. הנשים אינן נרתעות מכל אמצעי להשגת מטרתן. הן מתחפשות, מרמות, בוגדות, ואינן מניחות לכל מחסום – ממשי או מוסרי – לעמוד בדרכן. הסיפורים, לפיכך, זרועי גופות וטרגדיות, וסוף טוב אינו בגדר האפשר. די התקשיתי להתחבר אליהם, ונראה לי שהסיבה העיקרית היא היותם תוצר מובהק של זמנם. יותר מפעם אחת חשתי צורך לומר לנשים "נו, די, תרפי, לכי תמצאי לך חיים", והייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהאפשרויות למימוש עצמי של הנשים היו מוגבלות עד מאוד: מעבר מבית האב לבית הבעל, מעבר מסטטוס "בתו של" ל"אמו של". החיים, בעיקר של אלו שלא נאלצו לעבוד לפרנסתן, היו שוממים למדי. אובססית האהבה שתקפה אותן, האמביציה להשיג את שלהן בכל מחיר, מוסברות על רקע התסכול מחייהן המסוגרים. ובכל זאת, למרות ההבנה התקשיתי להתחבר. יש בדמויותיו של סטנדל משהו תיאטרלי, גדול מהחיים, וחווית הקריאה בספר דומה יותר לצפיה באופרה מאשר לקריאת ספרים אחרים. אין בכך כדי לגרוע מכוחו כבוחן נפשות וכבעל כשרון תיאורי וסיפורי, אבל הסגנון הרחיק אותי מן העלילה.

המתרגמת אירית עקרבי הוסיפה אחרית דבר מרחיבה אודות הספר ואודות יצירתו.

Novelles d’amour – Stendhal

כרמל

2015 (1829 – 1837)

תרגום מצרפתית: אירית עקרבי

רצפה בת איה / אמנון סלע

986133

רצפה בת איה היא דמות תנ"כית מתקופתם של המלכים שאול ודוד. רצפה היתה פילגשו של שאול, וילדה לו שני בנים, ארמוני ומפיבושת. אחרי מותו של שאול, אבנר בן נר, שר צבאו, לקח לו את רצפה לאשה, מעשה שיכול היה להעיד על שאיפתו לרשת את כס המלוכה. איש בושת, בנו של שאול ויורשו, נזף בו, וכתגובה פעל אבנר להמלכת דוד במקומו. בתקופה מאוחרת יותר, כששרר בארץ רעב ממושך, ודוד האמין שרק אם ירצה את הגבעונים על מעשי שאול כנגדם יחלוף הרעב, דרשו הגבעונים להסגיר לידיהם שבעה מצאצאי שאול. שניים מן הבנים שנמסרו לידי הגבעונים היו בניה של רצפה, וחמישה היו בניה של מיכל בת שאול. הבנים הוצאו להורג, הרעב חלף, ורצפה ישבה כל הקיץ ליד גופות בניה, והגנה עליהן מפני העופות ומפני החיות. מעשה זה שימש דוגמה ומופת לדוד עצמו, ובשלו אסף את עצמות שאול ויהונתן מיבש גלעד, וקבר אותן בקברו של קיש, אביו של שאול.

הספר שלפנינו אמנם נקרא "רצפה בת איה", אך בעצם אינו סיפורה של האשה, אלא סיפור תקופת מלכותו של שאול, ובעיקר העימותים בינו ובין שמואל ובינו ובין דוד. פרק אחד מוקדש להבאתה של רצפה אל הארמון, ועוד שני פרקים מתארים את מעמדה המיתי בעיני העם, אך דווקא הארוע שנקשר במיוחד בשמה – עשיית חסד עם המתים – מקבל בספר יצוג קצרצר.

הספר נפתח בכיבוש כנען על ידי בני ישראל בהנהגתו של יהושע בן נון, ואני מניחה שנועד לתת רקע ליחסים בין בני ישראל לגבעונים, קשר שתחילתו ברמיה והמשכו בשפיכות דמים. לתחושתי, יותר משהפרק מספר על ארועים היסטוריים הוא מכוון לימינו בהתיחסותו לכיבוש ולפליטים. המשכו של הספר עוסק, כאמור, בתקופת מלכותו של שאול. הוא מתאר, לא בסדר כרונולוגי, את המלכתו על ידי שמואל, המצטייר כאן כזקן נרגן שמקנא במלך הצעיר ומתקשה לוותר על כוחו ("הוא לא הצליח לנער איבה ולחש רע שאמר לו מדוע הוא ולא אני"), את יחסיו עם דוד, שהכותב מייחס לו כל תכונה שלילית אפשרית ("הרועה הקטן מבית ישי, שהפך למשיח, נהג בעריצות, בפריצות ובאכזריות"), את דכאונותיו ומצבי רוחו, את פרשת בעלת האוב בעין דור, את יחסיו המוזרים עם יהונתן, ואת מותו. הספר מתאר, ברובו, תוהו ובוהו של מלחמות, מעשי רצח ואונס, תככנות, בגידות ועוולות. פרט לאחינעם, אשתו החוקית של שאול, לאחימעץ אביה ולרצפה, איש אינו יוצא נקי תחת שבטו של הכותב. זכותו, כמובן, לפרש את הכתובים כהבנתו, אבל נראה לי שבדרך זו הוא נמנע מלהעניק לדמויותיו עומק ורבגוניות.

כדאי מאוד לקרוא את הפרקים הרלוונטים במקור לפני קריאת הספר, כדי לא ללכת לאיבוד בשפע ההתיחסויות לארועים שלולא הקריאה המקדימה משמעותם חומקת מן הקורא הבלתי בקיא. הקריאה במקור נדרשת גם כדי לאפשר לקורא לגבש דעה משל עצמו על הארועים ועל הדמויות המתוארים בספר, ולא לקבל בהכרח את גישתו של הכותב. לדוגמא, בהערה כמעט אגבית נאמר שאלחנן הרג את גולית, אבל הניח לדוד להציג את ראשו הכרות ולזכות בתהילה. אפשר לחלוף על פני ההערה ולהחליט שמדובר ברכילות או בשמועה שמפיצים בני התקופה, אבל מכיוון שהכותב מפגין בקיאות בחומר, עצרתי את הקריאה, חיפשתי מידע מרחיב, ומצאתי פרשנויות שבשונה מהספר אינן נחפזות להשחיר את שמו של דוד (ואין בזה קביעת עמדה כלפי המלך, אלא בקשת איזון והימנעות מחד-מימדיות).

רובו של הספר כתוב בשפה כמו תנ"כית, בחירה טובה לדעתי ורוב הזמן מבוצעת בהצלחה. אבל בשונה מיוצרים אחרים שבחרו בסגנון עתיק, כמו גבריאלה אביגור-רותם ב"מלך זהב ודם" ורות לבנית בתרגומה ל"אחי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט, אמנון סלע אינו מצליח להתמיד בסגנון זה, והגלישות הפתאומיות לשפה עדכנית פוגמות בחווית הקריאה. הפריעה לי גם תערובת הפרטים השוליים עם הפרטים המשמעותיים ללא אבחנה וללא הפסקה לנשימה. כך, לדוגמא, נמצא באותה פיסקה ארוכה את הרכב נעליהם של הלוחמים ואת האסטרטגיה הצבאית של שאול. התוצאה מבולגנת מדי לטעמי.

למרות ההסתיגויות נסחפתי אל ההזדמנות ללמוד מחדש על תקופה מעניינת, ומצאתי בספר נקודת מוצא טובה לקריאה מרחיבה במקור ובפרשנויות.

כרמל

2016

הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה / ג'יילס מילטון

985926

"הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" הוא אוסף של מאה קטעים קצרים המתארים מאורעות שארעו. שמו של הספר ותיאורו על הכריכה – "סיפורים קצרצרים שנשמטו מן ההיסטוריה" – מבשרים גילויים חדשים של ארועי שוליים שלא הכרנו עד כה, עם הגושפנקא המקצועית של ההיסטוריון ג'יילס מילטון. קריאה בספר מגלה שבשורה לחוד וביצוע לחוד.

הקטעים מקובצים בספר בקבוצות על-פי נושאים. המקבץ הראשון, הנקרא "לא ידעתי את זה על היטלר", מכיל שלושה קטעים: הראשון מספר על יוניטי מיטפורד, בת אצולה בריטית שהעריצה את היטלר, ויתכן שנרקם ביניהם רומן – אפיזודה ידועה למדי. השני מספר על אחיינו של היטלר שחי בארצות הברית, אף הוא לא מחדש. השלישי עוסק בתיאודור מורל, רופאו של היטלר, שהלעיט אותו במגוון עצום של תרופות. בעיני הקטע השלישי אינו בגדר הערת שוליים, אבל יותר משאלת משקלו של הנושא במבחן ההיסטוריה הפריעה לי הקביעה החד-משמעית של מילטון ש"האיש שהופקד על בריאותו של היטלר תרם יותר מכל אדם אחר לשקיעתו". איאן קרשו, היסטוריון בר-סמכא בנושא, טען בספרו "היטלר – נמסיס" אחרת: "אין למורל ולתרופותיו חלק חשוב ואף לא שולי בהסברת אסונה של גרמניה בסתו 1944. אם הורעל היטלר בסטריכנין […] סומם באופיאטים […] או נעשה תלוי בקוקאין (אחוז אחד מן החומר שבטיפות העיניים שרשם לו דוקטור גיזינג נגד דלקת הלחמית) – כל אלה חסרי חשיבות. אין ודאות שהיטלר נטל אמפטמינים […] ואם נטל אותם אי אפשר להוכיח שנעשה תלוי בהם; ואף לא שהיתה להם השפעה על התנהגותו". הייתי מצפה ממילטון, כהיסטוריון, ליתר איזון.

הדברים אינם משתפרים בהמשך הספר. רבים מהמאורעות מוכרים היטב: גילוי גופתו של מאלורי על האוורסט והדיון בשאלה אם הצליח להעפיל לפסגה, היעלמותה של אגתה כריסטי, חטיפת בנו של לינדברג, הישרדותם של שחקני הרוגבי שמטוסם התרסק באנדים, עלילות מאטה הארי. סיפורים אחרים אינם יכולים להקרא הערות שוליים, ביניהם התאבדותו של היטלר ולכידתו של אייכמן. הקטעים נעים בין מעשי גבורה, כדוגמת היחלצותה של אירנה סנדלר להצלת ילדים מגטו ורשה, לארועים רכילותיים-שוליים שמקומם, לדעתי, אינו כאן, כדוגמת רצח על רקע רומנטי. כשקטע כלשהו עורר את סקרנותי, כמו שוד הבנק בהנהגתו של סטלין הצעיר או סיפורו של החלל האחרון במלחמת העולם הראשונה, חיפשתי מידע ברשת, והערך הרלוונטי בויקיפדיה היה בדרך-כלל מפורט יותר ומעמיק יותר.

למרות האמור לעיל, יש בספר פה ושם עובדות מעניינות: היזם הבריטי ששאף להקים מגדל גבוה יותר ממגדל אייפל, כי אסור שהישגי הצרפתים יאפילו על אלה של הבריטים, עבדים שהושלכו לים כי הביטוח שילם במקרה שעבדים הוקרבו כדי לחסוך במשאבים אבל לא במקרה שמתו במחלות, חייל אמריקאי ששבה בכוחות עצמו מאות יפנים, ועוד. קיבלתי הצצה אל אנשים ואל ארועים שלא הכרתי: הברון המטורף של מונגוליה, העבדים האירופאים בצפון אפריקה, הכדורים הפורחים המתפוצצים של היפנים, התעניינותו הפעילה של צ'רצ'יל בלוחמה כימית וביולוגית.

פעם נהניתי לקרוא ספרים שקיבצו עובדות מסקרנות, וסיפקו מידע על קצה המזלג. היום ההעדפה שלי אחרת לגמרי. לא די לי במידע כללי, ואני מבכרת עשרת מונים העמקה. "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" לוקה לא רק בהסתפקות במה שמעל פני השטח, אלא גם בחוסר מיקוד, וביחוס משקל שווה לארועים פרוזאיים ולארועים הרי-גורל. הספר יוצא, כך נראה לי, מנקודת הנחה שהקורא לא התעניין מעודו בהיסטוריה, וכעת הוא מבקש לדעת מעט על הרבה, או שהוא מתפזר על מספר גדול של תופעות מתוך הנחה שכל אחד ימצא בספר מספר קטעים שיעוררו בו רצון ללמוד עוד. אולי ישא חן בעיני הקורא הצעיר והבלתי בקיא, אולי יהיה לטעמו של מי שמעדיף קריאה לסירוגין בספר, פרק קצרצר בכל פעם, על פני קריאה לקטנית ברשת. לדעתי, משום השטחיות, חוסר האיזון והפיזור, אפשר לוותר עליו, בוודאי בעידן בו המידע כולו זמין ברשת, לליקוט אקראי ולליקוט ממוקד.

ספר נוסף של ג'ילס מילטון, "אגוז המוסקט של נתנאל", תורגם בעבר. לא התרשמתי מן ההיבט הסיפורי שלו, אבל התיאורים המפורטים של המאבקים סביב התבלינים היקרים במאה השבע-עשרה מרתקים, ואני ממליצה עליו.

Fascinating Footnotes from History – Giles Milton

כתר

2017 (2010)

תרגום מאנגלית: סמדר ויוסי מילוא

מוות הוא שם המשחק / דן ג' מארלו

מוות הוא שם המשחק

"מוות הוא שם המשחק" נפתח כך: "מהמושב האחורי של האולדסמוביל ראיתי את כפפות הכותנה של הנער מבזיקות בלבן על ההגה כשחתך מוַן ביורֶן אל שדרות סנטרל". במלים מדויקות שנבחרו בקפידה יצר מארלו, בתיווכו המוצלח של יותם בנשלום שתרגם, תמונה חיה של אור, של מהירות ושל תחושה שמשהו דרמטי עומד לקרות. המשכו של הספר מצטיין אף הוא בסגנונו, והופך את הקריאה לחוויה חושית. מצד הסגנון, אם כך, אני בהחלט ממליצה עליו.

מצד התוכן, לעומת זאת, הספר עורר בי התנגדות. המספר – נקרא לו רוי, כשם אחת הזהויות שהוא מאמץ לעצמו – הוא פסיכופת מילדות, שונא אדם, אדיש לרגשות הזולת, קשוח ובלתי מתפשר, נוקם אכזרי. רגשות חיבתו המועטים מופנים לבעלי חיים. מארלו לא טרח להסביר את גיבורו, ומשום כך נעדר מהספר עומק פסיכולוגי. זכותו של מארלו, כמובן, להעניק לרוי במה לתאר את חייו, אבל מבחינתי כקוראת תיאור בלבד אינו מספק. אני מחפשת תובנה.

העלילה בקצרה: לאחר שוד בנק שמשתבש מעט, שני השותפים, רוי ובאני, מתפצלים. רוי מטפל בזרועו שנפצעה, ובאני נוסע עם השלל לפלורידה, משם הוא אמור לשלוח אל רוי את חלקו בתשלומים שבועיים. לאחר מספר שבועות מגיע אל רוי מברק שכתב לכאורה באני, ובו הוא מודיע לו על ניתוק קשר בשל צרות בלתי צפויות. רוי יוצא לפלורידה לברר מה קרה, לסייע לבאני, ולמצוא את שלל השוד. מפה תתגלגל עלילת מתח, שישתלבו בה שוטרים מושחתים וחברים לרגע, גופות תיערמנה, במשחק המוחות ינצח המתוחכם וקר הרוח מבין המתמודדים, וסיומה הנפיץ ישאיר פתח להמשך עלילותיו של רוי. בהדרגה נסחפתי עם הסגנון המשובח, השעיתי את השיפוט הערכי, והייתי סקרנית לדעת כיצד תפתר התסבוכת.

צ'רלס קלי, הביוגרף של מארלו, שמאמרו "הסופר והשודד" מופיע כנספח לספר, טוען ש"מוות הוא שם המשחק" הוא לא פחות מיצירת מופת. אני חולקת על הקביעה הזו. הספר מדגים טכניקת כתיבה מצוינת, בניה טובה של מתח, וכמה דמויות משכנעות. כדי לזכות להגדרת "מופת" נדרש יותר מעלילה בלשית בנאלית למדי, ובסופו של דבר מבחינת התוכן זה כל מה שהוא מציע. העובדה ששודד בנקים מפורסם התרשם מהספר, ואף הפך לידידו של הסופר, אינה יותר מאנקדוטה, ובוודאי שאינה בגדר המלצה ספרותית.

בשורה התחתונה: ספר מתח אפל, מיוחד בשל סגנונו המדויק והרהוט, טוב לסוגו.

The Name of the Game is Death – Dan J. Marlowe

תשע נשמות

2017 (1962)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

עשרה ימים ברֶה / סרחיו ביסיו

tendaysinre_bizziosergio_master

אירינה וקרלוס יוצאים לירח דבש בבוקר שלאחר חתונתם. אחרי טיסה ונסיעה והפלגה הם מגיעים לאי רֶה. קרלוס, קצת שיכור, צונח עייף לכסא נוח על החוף. אירינה, מאושרת, קופצת למים. היא מנופפת לו בידה, ובעוד הוא משיב לה נפנוף הוא קולט שאינו אוהב אותה. התגובה המיידית להכרה הפתאומית הזאת היא גופנית: קרלוס קופא באמצע הנפנוף, ואינו מסוגל להוריד את ידו. בימים הבאים קרלוס ייאלץ להסתיר את תגליתו מאירינה, ינסה להבין אם אי פעם אהב אותה, יתלבט מה יעשה בהמשך חייו, וינסה להמנע מלשהות ביחידות איתה.

הסיפור הקצר, למרות שהוא מתרחש במהלך חופשה שאמורה להיות רגועה, עמוס ארועים ודמויות. אולי בשל השמש הקופחת, אולי משום שבמהלך חופשה אין טורחים על גינוני נימוסים ועל היכרויות מעמיקות, ואולי משום שקרלוס שקוע בעצמו ובטרדותיו, אף אחת מן הדמויות האחרות אינה מפוענחת לגמרי. קרלוס ואירינה מתוודעים לשורה של דמויות מוזרות, תיירים ובני האי. במהלך שהותם הקצרה במקום יחוו ארועים על סף ההזיה, ומאורעות חריגים ואלימים יתרחשו סביבם. קרלוס יסתגר בעצמו, אירינה תשתחרר מכמה מעצורים. מה יקרה בהמשך חייהם? ביסיו מותיר את הסוף פתוח עם רמז לחזרה לשגרה. באחרית דבר מתיחסת גיא פינקלשטיין להשפעה של החופשה ושל המפגש עם הזרות שבמקום בלתי מוכר על סדרי החיים, ובכך חושפת את ליבת היצירה.

ואולי אני עושה לביסיו הנחה כשאני מייחסת את הדמויות הבלתי מפוענחות ואת הארועים ההזויים לשמש ולחופשה ולטרדות. אולי התחושה שלי תוך כדי קריאה שיש משהו עצלני בסגנון הכמעט דיווחי שלו קרובה יותר לאמת. יש בספר אמירות משמעותיות, כשקרלוס כן עם עצמו ומנסה להגדיר את רגשותיו, אך העלילה עצמה מקפצת מסצנה לסצנה, ואינה מתעכבת די על הפרטים, כך שנוצרת תחושה של סיפור שטחי. אפשר לחזור במחשבה לאחור, ולהבין שתחושה זו מוטעה, ולסיפור אכן יש עומק, אבל תוך כדי קריאה לא נסחפתי. על כריכת הספר מצוטטת מורה שאומרת "ביסיו לא מנסה להראות כמה הוא טוב: הוא פשוט טוב", ואני אומרת "תנסה". אוהביו של ביסיו ייהנו מהספר, אני עדיין מחפשת את החיבור אל יצירותיו.

Diez Días en Re – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2017 (2017)

תרגום מספרדית: ארז וולק

בלילה נלך סחור סחור / דניאל אלרקון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d79cd799d79cd794_d7a0d79cd79a_d7a1d797d795d7a8_d7a1d797d795d7a82

נלסון, צעיר דרום-אמריקאי כבן עשרים ושלוש, ניגש לאודישנים לתפקיד במחזה "הנשיא האדיוט", שמעלה להקת דיסיֶמבְּרֶה הנערצת עליו. נלסון היה אמור להגר לארצות הברית בעקבות אחיו הבכור, ולהגשים בכך את תכניותיהם של הוריו, שהתגוררו שם מספר שנים עד שנאלצו לעזוב כשהורעו היחסים בין מולדתם למדינתם החדשה. התכנית השתבשה כשאביו של נלסון נפטר, ונלסון החליט להשאר עם אמו. כעת, לאחר שקיבל את התפקיד הנחשק במחזה, הוא עומד לצאת לסיבוב הופעות, ולראשונה בחייו לעזוב את ביתו לתקופה ממושכת. הוא ישאיר מאחור גם את איקסטה, האשה שהוא אוהב, לגביה הוא מטפח חלומות ותקוות למרות שאינה אוהבת אותו.

הנרי, גבר בגיל העמידה, הוא המייסד של להקת דיסיֶמבְּרֶה והמחזאי שכתב את "הנשיא האדיוט". בשל המחזה נאסר על ידי המשטר הרודני של ארצו, ובילה בכלא שבעה חודשים. לאחר שהשתחרר מהכלא פרש ממשחק והפך מורה לביולוגיה. פָּטָלַרגָה, חבר הלהקה, שכנע אותו להעלות את המחזה מחדש כדי לציין חמש-עשרה שנה ליסוד הלהקה. שלושת הגברים, השחקנים היחידים במחזה, עוזבים את עיר הבירה ויוצאים להופיע בפרובינציות, מקומות אליהם לא ניתן היה להגיע בשנים קודמות בשל מלחמה שניתקה אותם בפועל מן הבירה. על המסע אמר הנרי: "אם טקסט של מחזה בונה עולם, אז סיבוב הופעות הוא מסע אל תוך אותו עולם. למסע הזה התכוננו. זה מה שרציתי. להכנס לעולם של המחזה ולהמלט מהחיים שלי. רציתי לעזוב את העיר ולהכנס ליקום שבו כולנו מישהו אחר". הנרי, הדמות הדומיננטית בין השלושה מתוקף היותו המחזאי והבמאי, וגם מתוקף תפקידו כנשיא במחזה, מורה לשותפיו לשכוח מן המציאות שהשאירו בעיר ולהכנס למציאות של המחזה. בפועל מתברר שרק נלסון נענה להוראה.

הסיפור מסופר מפיו של אדם נוסף, שזהותו והקשר שלו אל הארועים מתברר רק לקראת סיומו של הספר. הוא מתאר את התחקיר שהוא מבצע, ושותל שוב ושוב רמזים לכך שמשהו דרמטי התרחש בחייו של נלסון. מרבית חבריו של נלסון ובני משפחתו שיתפו אותו בזוית הראיה שלהם, "כאילו בכך שחלקו אתי את זכרונותיהם השונים נוכל יחד להצליח לעשות משהו למענו".

בצד החיוב יש לציין את הכתיבה המצוינת של אלקרון. הוא מיטיב לתאר דמויות, נופים והלכי רוח, ויש לו סבלנות להדרש לכל פרטי הפרטים המרכיבים את הסצנות שבספר. מן הצד השני צר לי לומר שהספר משעמם. בעיני הוא סיפור קצר שהתארך הרבה מעבר לממדיו הטבעיים. הדרמה הולכת לאיבוד בשפע הפרטים הצדדיים, ובסיפור שמתנהל לאט מדי ומנסה לבנות מתח ללא סיבה. הארועים הדרמטיים בסיום אינם מצדיקים בשום צורה תחקיר מדוקדק בכל רגע במסע ובהלכי רוחו של נלסון לכל אורכה של התקופה. כך, לדוגמא, המספר מתעכב עוד ועוד על מצב רוחו של נלסון בעת היציאה לדרך, אבל למצב רוח זה אין שום קשר ישיר למה שמתרחש בהמשך, לא יותר ממצב רוחו בכל נקודת זמן אחרת. לפעמים הוא מרוצה מחיי הנדודים, לפעמים הוא מתייסר בגעגועים, זה לא באמת משנה בסיכומו של דבר. המצב שאליו הוא נקלע ארע לחלוטין ללא קשר אל שביעות רצונו או אל קוצר רוחו – הנרי עשה טעות, ונלסון שילם את המחיר – והחלטתו להחלץ היתה נופלת ללא קשר לגעגועיו. התסבוכות שבאו בעקבות ארועים אלה נבעו משטות של גבר צעיר מאוהב ומגורמים שמחוץ לשליטתו. כל אלה יכלו לבוא לידי ביטוי תמציתי ועוצמתי יותר ביצירה קצרה ומהודקת. בסיכומו של דבר זהו סיפור אישי בלתי משמעותי במיוחד, ואם יש בו אמירה פוליטית היא די בטלה בשישים.

במאזן הכללי ה"איך" הטוב אינו מחפה על ה"מה" הבלתי מספק.

At Night We Walk in Circles – Daniel Alarcón

עם עובד

2017 (2013)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

חוות קולד קומפורט / סטלה גיבונס

126500000194b

"חוות קולד קומפורט" היא פרודיה על הספרות, בעיקר האנגלית, בתקופתה של סטלה גיבונס ובמאה שקדמה לה. נראה כי עיקר החצים מכוונים אל הפער שבין הספרות למציאות – "החיים, כפי שפלורה חוותה אותם, נטו להיות שונים באופן מוזר מהחיים כפי שסופרים מתארים אותם" – והספר שופע דוגמאות לכך.

אין טעם להתעכב בפרוטרוט על העלילה, שכן היא שתוטניקית במתכוון, סובלת (או נהנית, תלוי בעיני המתבונן) מחוסר הגיון ומחוסר סבירות, רצופת סתירות פנימיות. בקצרה, פלורה הצעירה התייתמה משני הוריה בו-זמנית. מכיוון שההורים בילו את רוב זמנם במסעות, פלורה לא באמת הכירה אותם, ולכן מותם לא העציב אותה במיוחד. חברתה הפצירה בה שתמצא עבודה, אך היא העדיפה להתעלק על קרוביה. שלושה מהם הצליחו להתנער ממנה בנימוס, ופלורה בחרה לעבור לגור אצל דודניתה שבאסקס הכפרית, למרות הבוז שחשה כלפי הכפריים. מיד בהגיעה אל החווה נרתמה למשימה מטעם עצמה להכניס שינויים באורחות החיים של כל תושבי המקום: היא שלחה את אב המשפחה הפנאטי להטיף ברחבי המדינה, הצליחה להביא לנישואיה של דודנית שהובטחה לאחד מקרוביה, גרמה לאשפוזה של אם המשפחה, שחררה פר כלוא, לימדה את המשרתת על אמצעי מניעה שהיו הס מלהזכיר, וגולת הכותרת – היא הצליחה להרחיק מהחווה את דודתה, שבשל טראומה שחוותה בגיל צעיר מאוד הסתגרה בחדרה, משם שלטה ביד ברזל במשפחתה (או דמיינה שהיא שולטת בה).

לא קשה לזהות בפלורה את השתקפותה הנלעגת של אֶמה, הדמות שיצרה ג'יין אוסטן, אך בעוד אֶמה היא דמות אנושית, מתפתחת וניתנת לפענוח, פלורה היא פלקטית וחד-מימדית, כראוי לפרודיה. הרושם שלי הוא שגיבונס, למרות רוח הלצון, דווקא מעריכה את אוסטן. לעומת זאת היא אינה מהססת ללעוג לד"ה לורנס, שלובש בספר את דמותו המגוחכת של מר מייבאג Mybug (לא הייתי מזהה במי המדובר ללא דברי ההסבר של המתרגמים בסיומו של הספר). גיבונס מלגלגת על סגנונות ספרותיים נפוחים, כשמדי פעם היא משלבת בספרה הקליל משפטים מעין אלה, אותם היא מסמנת בכוכביות. היא בודה עובדות אודות ברנוול ברונטה, אחיהן של האחיות ברונטה, שלכאורה הוא שכתב את "אנקת גבהים", כי "אף אשה לא היתה יכולה לכתוב את זה", ובכך, כך היא נראה לי, היא מכוונת את חיציה אל מבקרי הספרות ב-1847 שאף הם אחזו בדעה זהה. מקצת מן הלגלוג גיבונס מפנה גם אל תופעות שמחוץ לעולם הספרות, כמו הטפות האימים של איימוס, אבי המשפחה, שקהל רב מאזין להן בשקיקה, רועד מאימת הגיהינום. הספר כולל מן הסתם חצים נוספים, שמחוסר ידע אין לי יכולת לזהות, וקצת מפתה לראות בו מעין כתב חידה ולפענח את הרמזים הרבים הטמונים בו.

על כריכת הספר הובטח כי הקורא עתיד לצחוק בקול רם, וכי היצירה "לוקה בחיסרון אחד בלבד: אם נקרא בה במקום ציבורי אנו עלולים להפר את השקט". כשקראתי את העמודים הראשונים של הספר, ואפילו חיוך לא עלה על פני, כי הספר נראה לי יותר מטופש ממצחיק, חשבתי שצפויה לי אכזבה. אבל בהדרגה התרגלתי לרוח השטות שלו, והתחלתי להבחין בהומור ובשנינות.

הנובלה אינה קלה לתרגום, בין השאר משום שהסופרת המציאה מלים שאינן קיימות והשתמשה רבות במשחקי מלים. שהם סמיט ואמנון כץ הצליחו לתמרן היטב בין תרגום מילולי לתרגום מפרש, והתוצאה היא טקסט עברי קולח.

"חוות קולד קומפורט" היתה הנובלה הראשונה של סטלה גיבונס, והיא זכתה להצלחה שאותה לא הצליחה לשחזר באף אחת מעשרים וכמה הנובלות שכתבה אחריה. יש יותר מסיבה טובה אחת למה ג'יין אוסטן ואֶמה זכו למעמד אלמותי, ואילו סטלה גיבונס ופלורה, שהושפעו מהן, נותרו אלמוניות יחסית. יחד עם זאת, "חוות קולד קומפורט" היא נובלה שנונה וחביבה, המספקת חווית קריאה שונה ומחויכת, וגם לה מקום ראוי על המדף.

Cold Comfort Farm – Stella Gibbons

תשע נשמות והכורסא

2017 (1932)

תרגום מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ