שומר הדברים האבודים / רות הוגאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d795d79ed7a8_d794d793d791d7a8d799d79d_d794d790d791d795d793d799d79d2

ארוסתו של אנתוני נפטרה במפתיע בלבו של רחוב הומה אדם. התליון שנתנה לו, ושאותו הבטיח לשמור מכל משמר, אבד לו. אנתוני שבור הלב, שאהבתו לתרז לא התפוגגה במשך עשרות השנים הבאות, ביקש כפרה על האובדן באיסוף אובססיבי של פריטים הושלכו או נשכחו – כפתור, גומיה לשיער, כפפה, מטריה. לכל פריט הצמיד תג, בו ציין את המקום בו נאסף ואת התאריך, מתוך תקווה להשיבם יום אחד לבעליהם. לכל פריט חיבר סיפור, וסיפוריו ראו אור והקנו לו פרסום. לפני מותו כתב צוואה, ובה הוריש ללורה, שעבדה בביתו, את כל רכושו, וגם את המשימה למצוא את בעליהם של הפריטים, ולרפא לפחות לב שבור אחד. יחד עם פרדי, הגנן שמטפח את גן הוורדים של אנתוני, ועם סאנשיין, השכנה הצעירה, שמכנה את התסמונת שלה "תזמורת דאון", היא נרתמת למשימה.

באותו מקום בו נפטרה תרז, ובאותה השעה, הגיעה יוניס, אשה צעירה, לראיון עבודה אצל מוציא לאור. בעקבות הראיון זכתה לא רק במשרה בה חשקה, אלא גם בחברות נפש לכל חייה. הספר מתרחש במקביל בהווה של לורה ובעבר של יוניס.

"שומר הדברים האבודים" הוא אגדה אורבנית על חברות, על זכרון, על אהבה ועל כוחה המרפא. הוא כתוב בחן, ורוב הזמן נוגע ללב. לטעמי, רות הוגאן הלכה צעד אחד יותר מדי עם הנופך האגדי, כשהחליטה לשלב בעלילה רוח רפאים ולייחס לסאנשיין כוחות מיסטיים, אבל הקצוות הסיפוריים – של לורה, של יוניס, ושל סיפורי הפריטים –  נקשרים יפה יחדיו, אז ניחא. כמו באגדה, הטובים טובים מאוד, וגם הרעים הם טובים בסתר. אי הבנות מייסרות מתבררות ונפתרות, האהבה מנצחת, והכל בא על מקומו בשלום. לפעמים נחמד לקרוא ספר מנחם שכזה.

The Keeper of Lost Things – Ruth Hogan

עם עובד

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר

מודעות פרסומת

נמר גימ"ל / לירן גולוד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a0d79ed7a8_d792d799d79ed79c2

"נמר גימ"ל" מתרחש בשנות השמונים בישוב קטן על גבול לבנון בצל המאיים של הקטיושות. הסיפור מתרכז במשפחה אחת, גבי ואלה ושתי בנותיהם, מיקה ומילי. היחסים בין בני הזוג מעורערים, מיקה בת העשרה מתקשה להשתלב בחברת בני גילה, ומילי הצעירה אחוזת פחדים והתנהגותה הרסנית על סף הפסיכוטית. דמות משמעותית נוספת היא זוהר, אחותה המנוכרת של אלה, אמנית מרוששת שעזבה את הישוב לטובת העיר הגדולה.

הטקסט שעל הכריכה מבטיח לפתוח צוהר אל הוויית חיים שלרבים אינה מוּכרת אלא ממהדורות החדשות, אבל הבטחה זו אינה ממומשת בעלילה. המצב הבטחוני הקשה, האזעקות, פגיעות הקטיושות, המלחמה היומיומית מעבר לגבול – לכל אלה יש ביטוי בספר, אבל הקישור ביניהם ובין קורות המשפחה נראה כמעט מקרי. לא בגלל המצב המשפחה מעורערת, ולא בזכותו היא מקבלת הזדמנות להתחזק. העלילה חושפת בהדרגה מספר אירועי משבר בהיסטוריה המשפחתית, ואלה השפיעו על גיבוריה במידה רבה יותר. ובכל מקרה, נראה שהמשפחה מתגלגלת מאסון לאסון בשל אישיותם של ההורים, אנשים שהרימו ידים עוד לפני שנפגשו, וההורות שהם מדגימים תמוהה ומעוררת תיעוב.

לירן גולוד כותבת יפה, כל תמונה בנפרד, למרות נטיה להפריז בדימויים. הבעיה במכלול, מבחינתי, היא בחוסר הגיון פנימי בהתנהלותם של גיבורי הספר. למעט מיקה, לא ברור מה גורם לבני המשפחה להתנהג כפי שהם מתנהגים, וגם ההצצה אל הדור הקודם אינה מסייעת. לא די לי בתיאורים בלבד, רגישים ומדויקים ככל שיהיו.

עם עובד

2019

היו זמנים בארגנטינה / אנדרס נאומן

היו זמנים בארגנטינה

אנדרס נאומן, יליד ארגנטינה, שהיגר עם משפחתו לספרד בהיותו כבן ארבע-עשרה, מספר על ילדותו במולדתו, על דמויות במשפחתו ארבעה דורות אחורה, ועל האקלים הפוליטי ההפכפך שהכתיב במידה רבה את חייהם.

כצפוי ממי שכתב את "לדבר לעצמנו", הכתיבה של נאומן חדה ורגישה, ומצליחה להחיות דמויות ותקופה. לעומת "לדבר לעצמנו", "היו זמנים בארגנטינה" אינו מספר סיפור רציף, אלא מורכב מתמונות מעורבבות, מבנה שמבחינתי מהווה חיסרון. כל פרק בפני עצמו מתרכז באפיזודה או בדמות, אך העדר הרצף הסיפורי, הקפיצות מן הביוגרפיה המשפחתית אל פרקי ההתבגרות, מבלבל ומקשה להתחבר אל ההתרחשויות. בשלב מסוים חשבתי שעדיף עבורי להתייחס אליו כאל קובץ סיפורים, ומצאתי שהם ברובם מעניינים מאוד, אך משובצים ביניהם קטעים טריוויאלים ובנאלים, בעיקר זכרונות ילדות, שיכלו להשאר בחוץ.

משפחתו של נאומן מרובת שורשים, גרמנים ויהודים מצד האב, צרפתים וספרדים מצד האם. לחלקם סיפור חיים מרתק, שאולי כדאי היה להרחיבו, בעיקר לדורות המוקדמים שחוו הגירה והסתגלות למולדת חדשה. סבתו בלנקה, שהותירה אחריה מכתב ביוגרפי, טעתה באחד המקומות במכתבה בין השפות של שתי מולדותיה, ונאומן כותב כי "הקו הכחול הכפול של המחיקה עדיין נראה בבירור; הוא אינו מצליח לכסות לחלוטין את בלבול המולדות, המוזיקות והמלים שכולנו עשויים מהם". עצוב ואירוני ששלושה דורות אחריה נאלצו צאצאיה לנטוש את הארץ בה השתרשה, ולמצוא לעצמם מולדת חדשה. רשימת הדמויות בסופו של הספר (אולי עדיף היה לכלול אותה בפתיחה בתצוגה של אילן יוחסין) כוללת קרוב לארבעים איש, על כולם מסופר בספר. אני מניחה שחלק מן הריחוק שלי מן הספר נבע מן הריבוי הזה. נאומן עצמו סבור, כמובן, שכולם ראויים לאזכור מפורט, ומכוון לכך כשהוא מציע, לאור שני מקרים בהם בחרו לעצמם אבותיו להחליף את שמם מטעמים שונים, כי "נוהג החלפת השמות של בניה [של המשפחה] מעיד אולי על יעודם לשמש כדמויות".

לטעמי, הפרקים הטובים ביותר בספר הם המסיימים אותו, ובהם מתוארת הקריעה מן המוכר והאהוב לקראת המעבר אל הלא-נודע. נאומן מתמצת זאת כך: "ארגנטינה הועמדה למכירת חיסול. גם הבית שלנו". עניינו אותי במיוחד הפרקים שעסקו באקלים הפוליטי הכאוטי ובתוצאותיו. הפרק המתאר קונצרטים, שארגנו הוריו בבתי כלא ובמחלקות פסיכיאטריות וסיעודיות, מיוחד. נהניתי מאוד מפרקים שהובאו בשם אומרם כקול שלוח מן העבר – המכתב של סבתא בלנקה והמכתב המוקלט של דודה-רבתא דֶליה.

בשורה התחתונה: גיבוש סיפורי היה, לדעתי, מועיל ליצירה. אך גם כך, כפי שהוא, "היו זמנים בארגנטינה" מביא בפני הקורא פרקי חיים מעניינים, כתובים בחיות רבה ובנאמנות.

Una Vez Argentina – Andrés Neuman

תשע נשמות

2019 (2003)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

מסעותי עם דודתי / גרהם גרין

994035

הנרי פולינג, זקן בן חמישים, חי חיים שמרניים ומקובעים. בצעירותו מצאה עבורו אמו משרה בבנק, שם נשאר לעבוד עד שפרש. את חייו לאחר הפרישה ממלאות הדליות שהוא מגדל. מעולם לא נישא, והרהורי נישואין עלו במוחו רק פעם אחת בחייו מבלי שעשה דבר כדי לממש אותם. בעת הלוויתה של אמו פורצת אל חייו דודתו אוגוסטה, אותה פגש לאחרונה בינקותו. המשפט הראשון שהוא שומע מפיה הוא "פעם הייתי בשריפה של גופה קודם זמנה". במהלך אותה הלוויה גם תבשר להנרי, כבדרך אגב, שהאשה שקבר לא היתה אמו הביולוגית. אוגוסטה ברטרם, צעירה בת שבעים וחמש, היא ההפך הגמור מכל מה שמעלה אדם על הדעת בחשבו על גברת אנגלית קשישה, וההפך הגמור מאחיינה. חייה, בעבר ובהווה, מפוקפקים, מעורבים בזנות, בסמים ובזיוף. היא מתחבלת תחבולות, מלאה תשוקה ויצרים תוססים, יושבת על קוצים, נכונה להרפתקאות. המפגש בין השניים, כצפוי וכנרמז משמו של הספר, ישנה את חייו של הנרי.

"מסעותי עם דודתי" הוא ספר עמוס פיתולים (שמפתיעים רק את הנרי), שנון, מצחיק לעתים, שולח חצים חדים אל היבטים שונים בחברה האנגלית של שנות הששים במאה שעברה. בעיני נשאו חן דווקא הרגעים הרציניים יותר שלו, ביניהם הסיפור שמספרת אוגוסטה על ג'ו, שבתשוקתו לחיים ארוכים ביקש לרכוש בית ובו חדרים כמספר ימי השנה, כדי לעבור בכל יום לחדר אחר ולהעניק לעצמו בכך תחושה של נצחיות. בחלקו האחרון של הספר היא מציעה להנרי להשאר לגור בדרום-אמריקה איתה ועם בן-זוגה (פושע מלחמה, שסייע לגרינג לשדוד יצירות אמנות, אבל למי אכפת…), כי אם יגור לבדו וייאחז באורח חייו ייהדף מדי יום לאטו אל עבר הקיר, כלומר אל עבר המוות, בעוד שאם יבחר בחיים איתה יוכל לומר לעצמו מדי לילה בשביעות רצון ששוב הערים על הקיר. אם יש לסיפור שיא, הוא מצוי בהצעה זו.

קראתי את הספר לפני שנים רבות בתרגומו של חנוך ברטוב (עם עובד, 1971), ולא התלהבתי ממנו. מכיוון שהבטחתי לעצמי לקרוא אותו שוב ולהבין את סוד המוניטין שלו, שמחתי על התמריץ בדמות התרגום החדש.

הנה דוגמא של פיסקה מן הפרק הראשון בשני הנוסחים:

תחילה תרגומו של חנוך ברטוב:

״אתה הוא הנרי,״ אמרה הדודה אוגוסטה ונתנה בי מבט מהורהר בעיניה הכחולות כים עמוק.
״כן,״ אמרתי, ״ואת היא, בלי שום ספק, הדודה אוגוסטה.״
״זמן רב מאוד עבר מאז ראיתי את אמך,״ שחה הדודה אוגוסטה. ״אני מקווה שמיתתה היתה קלה.״

״הה, כן, כידוע לך, בגילה – לבה פשוט חדל לפעום. היא מתה מזיקנה.״
״זיקנה? בסך־הכל לא היתה זקנה ממני אלא שתים־עשרה שנים,״ הטיחה כנגדי הדודה אוגוסטה.

והנה תרגומו של יותם בנשלום:

״אתה ודאי הנרי,״ אמרה אוגוסטה והביטה בי, מהורהרת, בעיניה הכחולות והעמוקות כים.
״כן,״ אמרתי, ״ואת ודאי דודה אוגוסטה.״
״זמן רב עבר מאז הזדמן לי לראות את אמך,״ אמרה לי דודה אוגוסטה. ״אני מקווה שזכתה למוות קל.״

״כן, בהחלט, מוות בעיתו – הלב שלה נדם, וזה הכל. היא מתה בשיבה טובה.״
״בשיבה טובה? היא היתה מבוגרת ממני בלא יותר משתים־עשרה שנה,״ אמרה דודה אוגוסטה כמאשימה.

שני התרגומים נאים בעיני, אך מן הספר עצמו לא התרשמתי במיוחד גם בקריאה שניה. הוא צפוי מדי, הדמויות לא אמינות במיוחד (אולי לא נועדו להיות אמינות), ומשהו בהומור התיישן בעיני. ספר חביב ותו לא.

על העיצוב הנאה של הספר, ועל עיצוב סדרת חוצפנית כולה, אחראית מירב רוט, ואת האיור משובב הלב יצרה שרית עברני.

Travel with my Aunt – Graham Greene

תשע נשמות והכורסא

2019 (1969)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

5308

200px-masotay

אירית שחורה / סטיבן טלטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d799d7a8d799d7aa_d7a9d797d795d7a8d7942

אַבְּסָלוֹם קירני, המכונה בפי כל אַבִּי, היא בלשית במשטרת המחוז הדרומי של באפלו. תושבי המחוז ברובם הם יוצאי אירלנד, המתנהלים כשבט סגור. בעבר היה המחוז, והעיר כולה, עשיר ומשגשג בזכות תעשיות כבדות ומפעלי תשתית. בתקופה המתוארת בספר מפעלי התעשיה הללו כבר נסגרו, התעשינים העשירים עזבו, והמקום סובל מעוני ומהזנחה. אַבִּי, למרות שמה האירי, ולמרות היותה בת לבלש מוערך, היא אאוטסיידרית. לעובדה שאומצה על ידי אביה כשהיתה תינוקת יש בכך חלק, וגם לתקופה הממושכת שבה חיתה הרחק מבאפלו.

תושבי המחוז, המשתרע על פני שלושה קילומטרים רבועים, מכנים אותו "שְמוּ", קיצור לשמורה: "המחוז נהיה שמורה אחת גדולה של אינדיאנים, רק שהפעם הלבנים לכודים בפנים. העסקים נסגרים, הממשלה ברשימה של הנעדרים, הם פשוט השאירו כאן כמה אנשים עניים, הביאו אלכוהול ומזון מהיר והשאירו אותנו ל… לאני לא יודע מה […] אולי אנחנו מקבלים טעימה של מה שעשו לשחורים. עכשו הם רוצים לראות אם אפשר לעשות אותו דבר ללבנים".

על רקע זה מנהלת אַבִּי חקירה של רצח מזוויע שהתרחש בכנסיה נטושה, אליו מצטרפים מקרי רצח נוספים, שמשותפת להם ברבריות קרת-רוח, ובכולם מוטמן קוף צעצוע במקומות בהם מתבצעות הרציחות. כשקוף כזה נמצא בשקית על ידית דלת הדירה, בה היא מתגוררת עם אביה, החקירה הופכת אישית יותר ומצמררת יותר. אַבִּי תחווה חקירה רבת תהפוכות, תגלה שאי אפשר לבטוח אפילו בחברים קרובים, וכשתפצח את התעלומה תלמד גם משהו על עצמה.

יתרונו של הספר מבחינתי הוא בהצצה אל חייהם של מהגרים, שלמרות היותם אמריקאים מזה שנים רבות לא איבדו את הלהט הפטריוטי האירי. למדתי מעט על ה-IRA, הצבא האירי הרפובליקני, בשלהי המאה העשרים, והתוודעתי אל ארגון קלאן נה גאל, שגייס כסף בקרב מהגרים איריים בארצות הברית כדי לקנות נשק לשחרורה של אירלנד. חסרונו של הספר מבחינתי הוא באלימות יוצאת הדופן שלו, הן בתיאור מקרי הרצח והן במידע הנחשף בסיום.

"אירית שחורה" הוא הראשון בספרים שכתב סטיבן טלטי סביב דמותה של אַבִּי קירני. חובבי ספרי בלש ומתח ייהנו ממנו, שכן הוא מותח ומאיים כדבעי. למרות שהוא כתוב יפה, ולמרות הערך המוסף הלימודי שלו, אני, כנראה, לא קהל היעד המתאים.

Black Irish – Stephan Talty

עם עובד

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

חנות ספרים על גלגלים / ג'ני קולגן

993782

חרב קיצוצים יורדת על הספריה שבה עובדת נינה, אשה צעירה שחייה סובבים סביב ספרים. בעולם החדש, שסובב סביב מונחים כמו דיגיטציה וממשקים, ושבו ספרנים ותיקים נדחקים לטובת צעירים המוכנים להסתפק במשכורות נמוכות, לא נמצא מקום למי שרואה את יעודה בהתאמת ספר לכל קורא. נינה צנועה, ממעיטה בערך עצמה, בלתי אסרטיבית, אבל השינוי הבלתי מתוכנן בחייה מעניק לה אומץ לנסות להגשים חלום ישן: היא שוכרת רכב מסחרי, ופותחת בו חנות ספרים ניידת. לעיסוק החדש מתלווה שינוי מהותי בחייה, כשהיא עוברת מבירמינגהם הדחוסה והרועשת אל סקוטלנד הכפרית. ושני מהפכים אלה יובילו למהפך עמוק עוד יותר באורחות חייה ובקשריה החברתיים והאישיים.

"חנות ספרים על גלגלים", אם לסכם אותו במילה אחת, הוא ספר חמוד. הוא כתוב בחן, שופע אהבת ספרים ואמונה בכוחם לשנות את חייהם של הקוראים. חובבי ספרים, החייבים לרכוש כל ספר שברצונם לקרוא, גם אם ביתם עמוס ספרים הממתינים שנים לתורם, יזדהו עם תיאור דירתה של נינה, הכורעת תחת עומס הערימות התופסות כל מקום ריק. גם הצורך שלה להחזיק בכל מקום ובכל מצב ספר מוכן לקריאה יזכה להזדהות גורפת. הלהיטות של הכפריים אחר הספרים, והנוסטלגיה המתעוררת למראה ספרי ילדות, מעוררות חיוך של הבנה. חינניות הכתיבה והביבליופיליה מכפרים במידה מסוימת על שפע הקלישאות בעלילה: העיר דוחה והכפר הוא גן עדן, הקידמה היא מילה גסה, הצעירים שטחיים והמוניים בהגדרה (אלא אם הם חיים בכפר), העירוניים מנוכרים והכפריים גומלי חסדים, ועוד מעין אלה. לא נעדר מקומו של סיפור אהבה, שכמו בכל רומן רומנטי לשמו הוא נתקל בקשיים, אבל שני גיבוריו מתגברים על אי-הבנות ועל אי-התאמות, ובסופו של דבר יחיו, כצפוי, באושר, ואולי גם בעושר, עד עצם היום הזה, כשמה של החנות (וגם שמו של הספר במקור, וחבל שלא נשמר גם בתרגום).

הסופרת הקדימה לספר מבוא להגני על מקומות מומלצים לקריאת ספרים. לשמחתי, הלהגנות הזו אינה מאפיינת את הספר כולו, הכתוב, כאמור, בחן, ונקרא בשטף. הספר נזכר לעתים בנשימה אחת עם "פרנסוס על גלגלים" (אני מניחה שהאחרון היווה גם השראה לשמו העברי), משום שכאן ושם אשה מוכרת ספרים מתוך חנות ניידת. ההשוואה הזו עושה עוול לפרנסוס, שנוסף לסיפור קריא ומענג מציע גם מסרים מעניינים. חנות הספרים של נינה, לעומתו, הוא ספר שטחי למדי.

בשל הכתיבה הנעימה, ובשל הספרים המככבים בו, אני נוטה להמליץ על הספר. בשל משקל הנוצה שלו אני נוטה להמנע מהמלצה. אסכם, אם כך, בהמלצה מסויגת ובסיווגו כספר לקריאה נטולת מאמץ.

The Little Shop of Happy Ever After – Jenny Colgan

הכורסא

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: ניצן לפידות

אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי / יוזף רות

988488

שלוש מיצירותיו של יוזף רות, מן העשור שבין 1925 ל-1934, קובצו יחד.

"בית הפאר ממול", סיפור קצרצר, מתרחש רובו ככולו סביב מבטים ששולח המספר בבית שמולו הוא גר. הבית, שניצב ריק רוב ימות השנה, מתעורר לחיים למשך כחודשיים, כשבעליו מגיע להתגורר בו. מבט שמחליף המספר, המתגורר בדירה דלה, עם שכנו האמיד, מוביל לתוצאה בלתי צפויה, ורות חותם את הסיפור בפיתול מפתיע נוסף.

מבטים הם גם המניע של "אפריל", סיפורה של אהבה המשתלטת על המספר מן הרגע בו נח מבטו על אשה צעירה. בשונה מ"בית הפאר ממול" הממוקד, "אפריל" מציע לקורא וריאציות על סיפורי אהבה שהולדתם, וגם גוויעתם, במבט. עלילת הסיפור מיטלטלת על גלי הלך רוחו של המספר, שבורא בדמיונו את סיפוריהם של האנשים הנקרים בדרכו, ונאלץ להתאים אותם, ואת עצמו, שוב ושוב למציאות.

שני הסיפורים הללו מתרחשים בלבם ובמוחם של המספרים, ושורה עליהם לפיכך אוירה מהורהרת משהו. הסיפור השלישי, "ניצחון היופי", שונה מהם בתכנו ובסגנונו המעשי. הסיפור מסופר תחילה על ידי סופר, שמפנה את אחד מידידיו אל רופא המוכר לו, ואחר-כך על ידי הרופא עצמו. דבריהם של השניים שופעים ציניות וסרקזם, ויותר מזה מיזוגניה בוטה, וגם שמץ של מיזנתרופיה. רות ניחן בכשרון כתיבה, אבל אודה שלא הצלחתי להעריך אותו לנוכח תשפוכת השנאה והדמוניזציה. הנה שתי דוגמאות, ולאו דווקא הבוטות שבהן, הראשונה מפי הסופר והשניה מפי הרופא: "אני יודע שמבעד ללבביות הכומר המוודה שהוא מציג בשעה שהוא בוחן כליות ולב של גברות חולות, מסתתרת דאגה לאדונים המשועבדים להן. מי שנפל בחלקו לבדוק בימי חייו כל כך הרבה נשים, מוכרח לפתח לבסוף הזדהות עזה עם הגברים". "בשנות עבודתי הרבות כרופא נשים הפכתי אמנם יותר ויותר אבירי, כלומר למדתי לנהוג בכבוד כלפי הנשים; אך גם לשפוט בפחות ופחות כבוד את המין החלש הזה, שבפני כוחותיו לא נוכל לעמוד לעולם".

על גב הספר נכתב כי יצירותיו אלה של יוזף רות "מאפשרות לנו לחדור לראשו המסובך ורב הפנים של סופר מופתי, הלכוד במבוכי אהבותיו, אכזבותיו וחולשותיו". אני לא בטוחה שאני מעונינת בסיור במבוך זה.

 

April. Die Geschichte einer Liebe

Das Reiche Haus Gegenüber

Triumph der Schönheit

Joseph Roth

תשע נשמות

2017 (1925, 1928, 1934)

תרגום מגרמנית: שירה מרון ומרט ויטראוב

ילדות של נסיכה / דנית בר

newsy19-407390773296357

כותרת משנה: סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים

"ילדות של נסיכה", כך מטיחה אם בבתה, המתלוננת על ילדות אומללה. על פי עמדת האם, הבת נהנתה מילדות מפנקת. על פי עמדת הבת, בפינוק פיזי אין די. תחושת האומללות שלה נובעת מניכור רגשי. בכך עוסק הספר, בילדים שנפשם הורעלה על ידי הוריהם, בילדים שגדלו באוירה מבלבלת, ושהורגלו להמעיט בערך עצמם. אולי בזה עיקר הנזק שמחוללים הורים מרעילים: גם כשהקשר הסימביוטי עם ההורים מתרופף, ההרעלה נותרת, ומי שהיו ילדים מורעלים ממשיכים בבגרותם, בלא מודע, להרעיל את עצמם.

דנית בר, פסיכותרפיסטית במקצועה, ממחישה את התופעה באמצעות סיפוריהם של מטופלים, באמצעות פרשנות לאגדות ילדים, כמו שלגיה, סינדרלה ועמי ותמי, ובאמצעות קטעי ספרות חושפניים.

הספר עוסק רוב הזמן בהתמודדותם של מבוגרים עם תחושת הכעס וחוסר הערך שהם גוררים מילדותם. יתכן שאנשים החווים חוויות דומות ימצאו כאן הזדמנות לתחושת שיתוף וליציאה מן הבידוד שהם חשים, ומתוך מודעות לאי-אשמתם יצליחו להחלץ מן המועקה. אבל בעיני הספר צריך להקרא לא כתרפיה, אלא כמדגיש מודעות לאחריות ההורית של הקוראים כלפי ילדיהם. כפי שהכותבת מציינת, הדימוי העצמי של האדם מתפתח כתוצאה מהפנמה של מערכות יחסים משמעותיות בחייו, ובראשן יחסיו עם הוריו. האחריות הנובעת מכך כבדה ומחייבת. בספר נכלל ציטוט מתוך "שארית החיים" של צרויה שלו, ובו האם טוענת כלפי ילדיה: "אתם עם הכעסים שלכם, את ואבנר וכל הדור המקופח הזה שלכם, מה יוצא לכם מכל התלונות האלה?" הכותבת מבקשת להדגים בציטוט זה את קשי ליבה של האם המנוכרת, אבל אפשר להתייחס אליו גם באופן אחר: היתה לכם ילדות אומללה, תלונות לא ישנו זאת. כעת מוטלת עליכם האחריות לוודא שילדיכם יחוו ילדות אחרת. "עברם של ההורים לא אמור להיות בבחינת צידוק או עילה לפגיעה בילדיהם", אמרה, בצדק, הפסיכולוגית אליס מילר.

הספר, אם כך, חשוב, אך לדעתי הוא לוקה בהכללה ובהקצנה. בעמודיו הראשונים מוצג שאלון מפורט, שמענה חיובי לשאלותיו עשוי להצביע על ילדות מורעלת. מי שלא ענה בחיוב על כמה מן השאלות, שיקום, אבל מכאן ועד מסקנת ההרעלה הדרך עשויה להיות רחוקה עד מאוד. אין מי שלא חווה, כילד, מקרים של העדר אמפתיה הורית. ואין מי שלא חווה, כהורה, מקרים בהם הגיב בקוצר רוח במקומות בהם נדרשה סובלנות, או הגיב בנוקשות כשזו נדרשה, ולפעמים גם כשלא. דנית בר משרטטת יעד של הורות מושלמת, שאינה קיימת ואולי אף אינה נדרשת, והחלת המילה החזקה "הרעלה" על כל מקרה שכזה היא קיצונית בעיני. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל, גם אם המסר צריך להיות מושמע ומופנם.

הקיבוץ המאוחד

2018

הממזרה מאיסטנבול / אליף שפאק

2vfh5ijkjlw6fxmj

"הממזרה מאיסטנבול" הוא סיפורן של שתי משפחות, ובהרחבה סיפורם של שני עמים, הטורקי והארמני. הספר מבקש להתמודד עם שאלת הזכרון וההשכחה, ומעצים את הקונפליקט כשהוא כורך את שתי המשפחות זו בזו עד לבלי הפרד.

אסיה נולדה מחוץ לנישואין לאמה זֶליחה. זליחה היא הצעירה מבין ארבע האחיות במשפחת קזאנג'י, וחיה אתן, בצוותא עם אמן ועם סבתן, בבית המשפחה באיסטנבול. ארמאנוש, המכונה איימי, נולדה לאמה האמריקאית ולאביה הארמני, בן למשפחת צ'חמחצ'יאן, צאצא לניצולת השמדת העם הארמני. הוריה של ארמאנוש התגרשו זמן קצר לאחר לידתה, וכאקט של נקמה בחרה האם להנשא לצעיר טורקי. צעיר זה, מוסטפה שמו, הוא אחיהן של בנות קזאנג'י. מכיוון שבמשפחה זו הגברים מתים בגיל צעיר, החליטו הנשים לשלוח את מוסטפה אל מעבר לים, לגונן עליו מפני הגורל הקטלני. אמונות טפלות, כגון זו, שזורות בספר, בעיקר באמצעות דמותה של באנו, אחותה של זליחה, מגדת עתידות המתייעצת תדיר עם הג'ינים.

בשנת 2005, כעשרים שנה לאחר לידתן של שתי הבנות, קמה ארמאנוש ונוסעת לאיסטנבול. המניע לנסיעתה נעוץ באתר צ'טים, בו היא מתוודעת אל צאצאי הארמנים, המבקשים לשמר את זכר אסונם. ארמאנוש חשה כי עקב ילדותה המרוסקת היא טרם הצליחה לפתח תחושה של המשכיות ושל זהות. היא חייבת לנסוע אל עברה כדי להתחיל לחיות את חייה. היא מתארחת בבית משפחת קזאנג'י, חולקת חדר עם אסיה, ומעמתת את המשפחה הטורקית עם פשעי העבר. הפתעתן של הנשים למשמע הסיפור הארמני מעידה על תהליך עמוק של השְכחה. אחת האחיות, גֶ'ווריֶיה, מורה להיסטוריה טורקית, רגילה למתוח גבול בין האימפריה העותמנית לבין הרפובליקה הטורקית, והסיפור נשמע לה כמשהו שקרה בעבר רחוק במקום רחוק. המדינה הטורקית החדשה נוסדה ב-1923, וזו היתה ההתחלה המוקדמת ביותר שהמשטר התייחס אליה. כל מה שקרה או לא קרה לפני התאריך המכונן הזה, היה קשור לעידן אחר ולעם אחר. "הממזרה מאיסטנבול" מציג קשת של התיחסויות אל העבר, מזעמם של החברים באתר הצ'טים, המבקשים הכרה או כפרה, ועד תגובתו של אחד מחבריה של אסיה הסבור שהארמנים סיפרו לעצמם את אותו סיפור שוב ושוב עד שהפך למציאות.

לצד הנושא הארמני ושאלת ההתמודדות עם העבר, הספר עוסק בעולמן של הנשים בטורקיה, כשהוא דוחס שלושה דורות ומגוון טיפוסים אל בית אחד. שלוש הבנות הבכורות במשפחת קזאנג'י גדלו בתחושה שהן רק מבוא לבן המיוחל. זליחה, בת הזקונים שנולדה אחרי מוסטפה, ידעה שהיא רק תוצר של הנסיון לשחזר את ההצלחה וללדת בן נוסף. אביהם של החמישה היה אדם עדין נפש ומוערך מחוץ לבית, אך שליט עריץ ואלים בתוכו. למרות הפתיחות היחסית של הרפובליקה, הנשים מנהלות את חייהן בתוך הבית פנימה, מאמינות באמונות טפלות נחלת העבר, ואינן מבקשות לעצמן חיים עצמאיים. פֶרידֶה הבכורה סובלת מהפרעות נפשיות. גֶ'ווריֶיה התאלמנה זמן קצר לאחר נישואיה, והיא מתרפקת על זכר בעלה. באנו איבדה שני בנים בעודם ילדים, הותירה את בעלה בביתם המשותף, שבה לגור עם בנות משפחתה, ושקעה בעולם הנסתר. זליחה יוצאת דופן, לבושה פרובוקטיבי, לשונה משתלחת, היא בעלת עסק עצמאי לקעקועים, ובכל זאת היא בוחרת לחיות במסגרת מגוננת עם משפחתה. אסיה, הצעירה שבחבורה, עדיין לא גיבשה את תפיסת עולמה. בעודה חיה בחסות בנות משפחתה, היא שוקדת על פיתוח תפיסת עולם ניהיליסטית.

בשולי העלילה השתעשעתי למקרא תיאורי הארמנים את עצמם, תיאורים שאני רגילה לשמוע אודות יהודים. בשיחה שמנהלת משפחת אביה של ארמאנוש מספר אחד המשתתפים סיפור, שיכול להתפרש כמעיד על תחבלנות ועל חוצפה, אך הוא מעיד גם על ערבות הדדית ועל רוח קולקטיבית שבזכותה העם שרד. משתתף אחר מתריס מולו: "אבל אומרים גם, כששני ארמנים נפגשים, הם מייסדים שלוש כנסיות שונות". הדעות השונות שמביעים הארמנים לגבי היחס אל השמדת עמם – מחיקת העבר או הזכרתו ללא הרף, מחילה או נקמה – מזכירים אף הם במידה רבה את מגוון הדעות והעמדות אצלנו באשר לזכר השואה.

"הממזרה מאיסטנבול" קריא מאוד, מציג דמויות אנושיות, ומעלה נושאים מעניינים לדיון ולמחשבה. פה ושם הוא לוקה בדידקטיות ובעודף צירופי מקרים, אך מעלותיו עולות על חסרונותיו. הוא אינו מתרומם לרמתו של "כבוד", שראה אור חמש שנים אחריו, אך יש בו די כדי להמליץ עליו.

The Bastard of Istanbul – Elif Shafak

כנרת זמורה ביתן

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

שריקה באפלה / אמה הילי

36200060001b

לאנה בת החמש-עשרה ואמה ג'ן יוצאות יחדיו לחופשת ציור. מזה זמן רב ג'ן חשה שהיא מאבדת את בתה, שנוהגת לפצוע את עצמה ואף ניסתה להתאבד. תקוותה שהחופשה המשותפת תקרב ביניהן מתנפצת כשלאנה נעלמת. אחרי ארבעה ימי חרדה היא נמצאת פצועה ומיובשת, ובמענה לשאלות היא טוענת שטעתה בדרך ואינה זוכרת דבר ממה שארע לה. "שריקה באפלה" מתמקד בדמותה של ג'ן, המנסה לפענח מה עבר על בתה.

לספר יש פוטנציאל למצוא מסילות אל לבם של הורים, גם אם אינם מתמודדים עם קשיים כמו אלה שמציבה לאנה. ההתלבטות המתמדת בין כיבוד הפרטיות של הילד לחטטנות הכרוכה באחריותו של ההורה, מוכרת לכל. ההליכה על הגבול המטושטש שבין הֱיות הורה להֱיות חבר, היא אתגר יומיומי. אבל הפוטנציאל, לפחות מבחינתי, אינו מתממש, במידה רבה משום שהספר טובע בגודש של פרטים, שויתור על חלקם היה מיטיב אתו. במקומם עדיף היה להעמיק בדמויותיהם של יוּ, בעלה של ג'ן, הפדנט שמצליח לתמוך ולדכדך בו זמנית, ושל מג, הבת הבכורה, הדמות המאוזנת מכולם. בנוסף לחולשה הסיפורית, במקום להתמודד לעומק עם הנושא של הקשר בין הורים לילדים, בעיקר בנקודות משבר, הסופרת בחרה, אולי לא במתכוון, לתאר את תהליך התפרקותה של אשה בלתי יציבה, שתפקודה כאם היה ירוד מלכתחילה. הבחירה הזו, בעיני, מעניינת פחות, וגורמת לעלילה לאבד מיקוד. ואולי לסלידה שלי מג'ן יש חלק בתחושת אי הנחת הכללית שגרם לי הספר.

בצד החיוב יש לציין את סגנונו של הספר, שבו כל קטע עלילה מוביל אסוציאטיבית לקטע שאחריו, כשהסיפור נע בין הווה לעבר, וכל המעברים הללו חלקים וזורמים. הכתיבה עצמה, כל קטע בנפרד, בהירה ואינטליגנטית, ונתמכת בתרגום טבעי. סיומו של הספר מבריק בעיני, מציאותי ואמין, עומד ברמה שאפשר לצפות לה ממי שכתבה את "אליזבת איננה" המצוין.

Whistle in the Dark – Emma Healey

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק