חוף מנהטן / ג'ניפר איגן

manhaten_master

עלילת "חוף מנהטן" מתרחשת בניו-יורק בשנות מלחמת העולם השניה. נשים, שעל פי המקובל עד אז, התרכזו בעבודות הבית, ממלאות את מקומם של הגברים במפעלים, שרובם מרכזים את מאמציהם ביצור לצורכי המלחמה. אנה קריגן, שעובדת באחד המפעלים בעבודה חד גונית, רואה יום אחד אמודאי יורד למים, כלוא בתוך ציוד מסורבל וכבד, ומשתוקקת לצאת מן המשרד אל הים. בעיקשות ובהתמדה תגשים את חלומה, ותעסוק, אשה יחידה בין הגברים, בעבודות תיקון אוניות מתחת לפני הים.

אנה היא בת לאם, שפרשה מריקוד עם נישואיה, ולאב, שמאז ילדותה השתמש בה ככיסוי לפגישות עסקים מפוקפקות, עד שיום אחד נעלם מחיי משפחתו. אנה נותרה מאחור עם אמה ועם אחותה הנכה, שאינה מדברת ואינה מסוגלת לטפל בעצמה. האב הנעלם קשר עצמו מיוזמתו בעסקי המאפיה, ושירת את אחד הגנגסטרים הבולטים בשטח. הגנגסטר הזה ישוב ויופיע בחייה של אנה בבגרותה. הסיפור נע בין ילדותה של אנה לחייה בהווה, בין חיי השגרה שלה לעסקי עולם ההימורים והסחיטות, בין רציפי ניו-יורק למלחמה אי-שם באוקינוס. אחת מחולשותיו הרבות של הספר נעוצה בתנודה הבלתי פוסקת הזו בין תתי סיפורים רבים, שנקשרים זה לזה בקשר רופף ובצירופי מקרים בלתי משכנעים. כמעט כל סיפורי המשנה נותרים בלתי סגורים, ומכיוון שהקשר שלהם לעלילה אינו הכרחי, נשאלת השאלה מדוע מצאו את דרכם אל הספר. אני מניחה שהסופרת ביקשה לשרטט דיוקן של תקופה, ולסמן וי על כל סממן שלה – חוקי היובש, הבזיון שבהריון מחוץ לנישואים, גזענות, מעמדות, ארגונים מקצועיים, מאפיה, נכות, קרבות, מעמד האשה, ובנוסף לאלה ואחרים גם יחסי הורים-ילדים, התנסויות מיניות, חוויות ילדות ועוד ועוד. בעיני היא כשלה בגודש.

חולשה אחרת, לא פחות משמעותית, נובעת מתיאור הדמויות, שהן לעתים קרובות מדי סטראוטיפיות, ואם אינן כאלה הן לוקות באמינות נמוכה ובשטחיות. אחרי למעלה מארבע-מאות עמודים אני לא יכולה לומר שאני מכירה את הדמויות, או לפחות את חלקן, לעומק. אני בספק אם הסופרת מכירה אותן.

סגנונו של הספר, המרבה בקפיצות בין עבר להווה, לעתים ללא הפרדה ברורה בין הזמנים, נדמה שנתפר על פי מדריך לסופרים מתחכמים, והתפירה בולטת ומטרידה.

ג'ניפר איגן מבקשת בדברי התודה לשכנע שהשקיעה בתחקיר, אך לעתים נדמה שעיקר הידע שלה מתמקד בסרטי התקופה, ובכל מקרה מסתבר שאין די בתחקיר כדי ליצור חוויה ספרותית.

בשורה התחתונה: השתעממתי קשות.

Manhattan Beach – Jennifer Egan

תכלת

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

ספר יונה / ג'ושוע מקס פלדמן

sefer_jona_master

ג'ונה הוא עורך דין ניו-יורקי מצליח, שזה עתה קיבל לטיפולו תיק שיזניק אותו למעמד של שותף במשרד בו הוא עובד. ג'ונה, בן למשפחה יהודית בשנות השלושים לחייו, עומד בפני שינוי גם בחייו הפרטיים, כשהוא מתעתד לשכור דירה יחד עם בת זוגו, אשת כספים, שכמוהו עובדת בפרך כדי לבסס את מעמדה. לרגל השינוי הוא מנתק את יחסיו עם בת זוגו השניה והסודית, שאיתה הוא מקיים מערכת יחסים לסירוגין כבר עשור. מפגש אקראי עם חסיד מבשר שיבוש רציני בחייו. החסיד נושא באוזניו מונולוג אודות יונה התנכ"י, ובעקבותיו ג'ונה חווה חזיונות. החזיון הראשון מעלה מול עיניו את מראה ניו-יורק הנחרבת. זמן קצר אחר כך הוא רואה את כל האנשים סביבו עירומים. רדוף על ידי החזיונות, ועל ידי מראהו של החסיד הצץ ברגעים בלתי צפויים, הוא סוטה מדרכו המקצועית והאישית, ומאבד הכל.

מה מבשרים החזיונות? האם מוטלת על ג'ונה שליחות בדומה לזו שהוטלה יונה? האם יבלע אותו דג אמיתי או רעיוני? ג'ושוע מקס פלדמן רקח עלילה רבת פרטים ומייגעת, רק כדי להוביל את הסיפור אל סיום שכמוהו כבלון מנוקב. ה"שליחות" לכאורה מצטמצמת בסופו של דבר לסיפור אישי לא משכנע במיוחד, ומתרסקת אל מעשה טירוף. בדרך היא חוצה ארועים שהסימבוליות שבהם צפויה ומגוחכת. כך, לדוגמא, הסופר גורם לאפיהם של שני יהודים להשבר, כי מה מאפיין יהודי יותר מאפו. וכך, כשהוא שותל את ג'ונה באמסטרדם, ברור שלמרות שהגיע לשם בעיקר כדי להיות כל הזמן מסטול, אנה פרנק תשולב איכשהו בסיפור.

אני מניחה שהסופר התכוון לכתוב ספר תוכחה על אמריקה העסקית. התיק, שג'ונה היה אמור לטפל בו, נועד להגן על חברה חזקה שגנבה פטנט מחברה חלשה ממנה. הקולונל, שמצטרף לעלילה בשלב מאוחר, משתלט על רכושם של חלשים, כולל כנסיה עניה, כדי להקים מרכז הימורים, כי לדבריו, "העולם הזה מסתובב סביב עקרון אחד ועקרון אחד בלבד: צבירה. להשיג עוד, להיות בעלים של עוד. זה מה שמסובב את העולם". ניו-יורק, מן הסתם המקבילה של נינוה, מתוארת כ"עיר שהעריכה כל כך התנהגות שמשדרת שכבר עשית הכל, ראית הכל, כבשת הכל בעבר". לזה הוא צירף את יהדותם של שני גיבוריו, יחסי הורים וילדיהם, קריסת מגדלי התאומים, מסות על אפסיות הקיום, אמונה באלוהים או חוסר אמונה בו, וכמה אמירות על האופי האמריקאי, כולם מטופלים באופן שטחי למדי. ואולי יותר מכל זהו עוד סיפור על גבר מבולבל ותלוש, שעודף אפשרויות הותיר אותו בלתי מסוגל לבחור, ונסיונותיו לברוח מחייו מסתכמים במסקנה כי "בסופו של דבר, זה לא אלוהים ולא החזיונות ולא החסיד שאינך יכול לברוח מפניהם, אלא אתה עצמך". בעיני זהו בעיקר ספר עמוס ומפוזר, ספר ביכורים של סופר שניחן בכושר תיאורי ופחות בכושר לצרף את תיאוריו לסיפור משכנע.

The Book of Jonah / Joshua Max Feldman

כנרת זמורה ביתן

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

על חוט השערה / ליאונור דה רקונדו

69423600_2665843616767640_6043544148303151104_n

לורן וסולנז' מכירים זה את זה כבר עשרים שנה. הם נשואים ומגדלים שני בני עשרה, תומא וקלר. חייהם שגרתיים ונינוחים, אך לורן מסתיר סוד. מאז היה ילד חש שונה, ובזמן האחרון זיהה את האשה שבתוכו. פעם בשבוע, במקום ללכת אל מכון הכושר, הוא נוסע אל מועדון  טרנסג'נדרים, מתאפר, לובש בגדי אשה, ומבלה בחברת אנשים המבינים ללבו. בדרך חזרה הביתה הוא מוחה כל זכר לשינוי, ושב אל שגרת חייו. הסוד נחשף כשסולנז' מוצאת בחדר השינה שלהם שערות בלונדיניות, שנשרו מן הפאה שלורן מניח על ראשו כשהוא הופך למתילדה. היא עוקבת אחריו, וחושפת את סודו.

מכאן עוסק הספר בהתמודדותם של בני המשפחה עם השינוי. תומא עוין, קלר מנסה להבין, וסולנז' נקרעת בין תחושת הבגידה שהיא חשה ובין רצונה לשמר את מסגרת המשפחה. לכל זה יש פוטנציאל להפוך לסיפור עם אמירה, אבל הביצוע כל כך רדוד, שהמסר בדבר "האומץ להיות מי שאנחנו", כמוצהר על גב הספר, מתמסמס, ולמען האמת אפילו מצליח לעורר התנגדות, שנובעת כולה מן הליקויים שבספר ללא קשר לחירותו של אדם לעצב את חייו.

הבעיה הראשונה בספר היא בצמצום שאלת הזהות המינית לתשוקה לתחתוני נשים, צמצום שמרדד מראש כל דיון רציני. הבעיה הבאה נעוצה באישיותו האגואיסטית של לורן ובהתנהלותו מול משפחתו. מבלי להתייעץ עם אשתו, שאותה, כך מבקשת הסופרת לשכנע, הוא אוהב, הוא מנחית על ילדיו באמצע ארוחת ערב שגרתית את הבשורה שהוא בעצם אשה. בהמשך, בלי לשתף את אשתו, שכבר נחשפה לסוד, הוא מתחיל טיפול הורמנלי וקובע מועד לניתוח. לילדיו הוא מניח להתמודד עם התנגדותם בעצמם, אך למרות זאת, הקורא מתבקש להאמין לנאום שלו באוזני בנו, שבו הוא טוען כי את הכוח לבצע את השינוי הוא שואב מאהבתו להם. הקורא מתבקש להאמין גם שמין אוראלי בחדר מלון מוזנח עם גבר שצץ יש מאין, מספיק כדי להשיב לסולנז' את האיזון שהופר.

בקיצור, חבל.

Point Cardinal – Léonor de Récondo

אריה ניר

2019 (2017)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

המאהב החשאי / איזבל איינדה

the_lover_master

אלמה בלסקו, אשה כבת שמונים, עברה מרצונה לגור ב"לארק האוס", דיור מוגן. היא עצמאית, מתבדלת, ומסרבת לעבור את הסף שבין הזיקנה לישישוּת. אירינה בזילי, צעירה מזרח-אירופאית, העובדת במקום, מושכת את תשומת לבה, והיא מציעה לה משרה נוספת כמזכירתה. יחד עם סת, הנכד של אלמה, תחשוף אירינה את סודותיה של מעסיקתה, שתהפוך לידידתה, תוך שהיא מסתירה את סודותיה שלה.

איזבל איינדה רקחה עלילה, המערבת כמה טרגדיות יחדיו. מה יש בספר? גטו ורשה, אושוויץ, התרסקות מטוס, כליאת היפנים-אמריקאים במחנות ריכוז, סחר בנשים, פדופיליה, שמץ של גילוי עריות, רעלת הריון, ולקינוח איידס. גם הסכסוך הישראלי-ערבי נרמז, והוא מיוצג בדמות אחיה המגוחך של אלמה, איש מוסד, שמשווה את עצמו ברצון לחיה נאצית, ומצהיר שלא רק כל העולם לא רצה את היהודים, גם ישראל לא רצתה אותו משום שהיה ניצול שואה. שוויון הנפש והשטחיות המאפיינים את יצוגן של הטרגדיות בעלילה, מעידים על היותן כלי בלבד לקידום השאלה הלא בוערת בכלל, מתי ייחשפו כל הסודות. אפשר היה לבחור כל סט אחר של טרגדיות, והעלילה לא היתה מושפעת לכאן או לכאן.

לא רק מרכיבי העלילה שטחיים, גם הדמויות חסרות עומק וחסרות איזון. הדוד והדודה של אלמה, כדוגמא, מוצגים כדמויות מופת, בזכות אהבתם לילדה, ובזכות פעילותם העסקית והפילנטרופית. הפרט השולי של יחסם הגרוע כלפי ילדיהם שלהם, מוצג על ידי הסופרת כיתרון, כי בשלו הם אוהבים יותר את אחייניתם. הדמות היחידה שהסופרת מצליחה לא להרוס היא של המאהב החשאי, בנו של הגנן של משפחת בלסקו, שנפשו נקשרה בנפשה של אלמה. איצ'ימיי פוקודה ניצל מגורלן הספרותי של הדמויות האחרות, משום שאינו מתואר ישירות, אלא רוב הזמן כפי שהוא משתקף בעיני הדמויות האחרות.

בשורה התחתונה: ספר חלש.

El Amante Japones – Isabel Allende

ידיעות ספרים

2017 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

פרחים לגברת האריס / פול גאליקו

5551

*סקירה עמוסה קלקלנים*

לעדה האריס, המתפרנסת מניקוי בתיהם של זרים, יש חלום אחד – לרכוש שמלה מבית כריסטיאן דיור בפריז. לעולם לא תהיה לה ההזדמנות ללבוש אותה, משום שהארועים המתאימים לכך הם מחוץ לעולמה, אבל תשוקתה נפרדת לחלוטין משיקולים של הגיון או של תועלת. כדי להשיג את מטרתה היא חוסכת לירה ועוד לירה במשך שנים, וכשבידה הסכום המתאים היא עולה על מטוס לראשונה בחייה. בפריז היא שמה פעמיה אל בית האופנה המהודר, כמעט מגורשת בשל חזותה הפשוטה, כמעט נואשת מתקוותה לזכות בשמלה כשמתברר לה שתצטרך לממן שהות של שבועיים בפריז. פשטותה, תמימותה הילדותית ולהיטותה מצילים אותה, בזכות אנשים טובים הנכבשים במתיקות אופייה, עליה הם עומדים ממבט אחד בעיניה. עדה תחזור לאנגליה עם השמלה הנכספת, תתקל במכשול אחרון, ותתנחם בידידות שחוותה באותם שבועיים קסומים.

"פרחים לגברת האריס" מתואר בדרך כלל כחגיגה אנושית, מלא תקווה, מחמם לב. בעיני הוא קודם כל סטראוטיפי ומתחסד. הוא שופע אמירות שטחיות על משאלות לבן של נשים, הוא "מעניש" על חטא הגאווה ועל המשיכה להימורים. הוא מבקש לשכנע שאנשים אף פעם אינם כפי שהם נראים כלפי חוץ, למעט התמימים מאוד, כמו גברת האריס, והמרושעים מאוד, כמו השחקנית האנוכית. וכשהוא מרסק את חלומה של גברת האריס, בגלל "גאוותה", הוא מבקש להמיר הגשמת חלום רב שנים בהכרת תודתם של מכרים מזדמנים.

אין שום רע באגדות אורבניות, ו"להיות יחד, זה הכל" של אנה גאבאלדה הוא דוגמא טובה. "פרחים לגברת האריס", אחרי כל ההמלצות שקראתי עליו, הוא פשוט מאכזב.

Flowers for Mrs. Harris – Paul Gallico

מסדה

1987 (1958)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

ז'ול / דידייה ואן קואלארט

994052

אליס, עיוורת המלווה בכלב נחיה, בדרכה לניתוח חדשני שיחזיר לה את כושר הראיה, עוצרת בשדה התעופה לקנות ממתקים. זיבָּל, המוכר, אקדמאי כושל שזה עתה גורש מביתו ומעבודתו על ידי אשתו, מתאהב בה ממבט ראשון. כשדיילי הקרקע מתעקשים להפריד בין אליס לכלבה, ז'ול, בטענה שאין די מקום במטוס, זיבל נוטש את עמדתו, וחש לעזרת האשה והכלב. ז'ול, אסיר תודה לנצח, יחבר בסופו של דבר בין אליס לזיבל.

בצד החיוב, הספר קריא, מרגש לרגעים, מאיר את תפקידם החשוב של כלבי הנחייה. בצד השלילה, זה בעצם כל מה שיש לומר עליו, כי הדמויות מוקצנות, ה"נגיעות" בנושאים מעניינים, כמו שונות ובדידות והורות, אווריריות, הסיפור תפור מצירופי מקרים, והעלילה צפויה.

בשיחות על ספרים עולה באופן תדיר הטענה שיש מקום גם לספרים כאלה, ספרי טיסה, קלילונים בין ספרים איכותיים, וזו הסיבה שאני כותבת עליו למרות כל הסתיגויותי. למטרות אלה הוא סביר לסוגו.

Jules – Didier Van Cauwelaert

אריה ניר

2019 (2015)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

המעידה / הרמן קוך

993319

"המעידה" הוא סיפורו של רוברט, שם בדוי, ראש העיר אמסטרדם. למה אדם שמזהה את עצמו בתפקיד בולט שכזה טורח להסוות את שמו ואת שמות בני משפחתו? זו רק אחת התהיות שעלו בי בעת קריאת הספר.

בעת ארוע רשמי רואה רוברט את אשתו סילביה משוחחת בנעימים עם אחד מחברי המועצה. מסיבה לא ברורה הוא משכנע את עצמו שבין השניים מתנהל רומן, ולאורכו של הספר ישוב ויחפש סימנים להצדיק את חשדותיו, או ינסה להמנע מלחפש אותם, יאמין ביושרה של אשתו, אך יאמין גם בבוגדנותה, וכל הזמן יטולטל בין ודאות לספק.

במקביל לציר הסיפורי הזה יעסיקו אותו תכניות ההתאבדות של הוריו, המתקרבים לגיל מאה, ותכניות ההתאבדות של חברו האסטרופיסיקאי, המבקש לגלות בדרך זו מה נמצא מחוץ ליקום המוכר. כמו כן יתכנן מהלך דרמטי שיאלץ אותו לוותר על כהונתו (למה לא לפרוש סתם כך?).

הנושאים האישיים הללו, שאינם נדבקים זה לזה כלל, הם, כך נראה לי, רק רקע לביקורת שהסופר, באמצעות גיבורו, מטיח בהולנד. הפוליטיקאים ריקניים, בית המלוכה נבוב, התנהלות עירית אמסטרדם מגוחכת. הנהיה הכפייתית אחר תורות כמו טבעונות, שימוש באנרגית רוח, התחממות גלובלית, מיחזור, אינה הגיונית, ובהכרח תוביל לפשיזם. הדעות הקדומות הן נחלתם של כל ההולנדים, ולכן רוברט מסתיר בדקדקנות את מוצאה הזר של אשתו, שהיא, ככל הנראה, צפון אפריקאית (אם כי לקראת סוף הספר הוא משחרר רמז שמפריך זאת). ההתנהגות של ההולנדים מחוץ לארצם מביישת, וההתנהלות שלהם בתוך ארצם עלובה. דמוקרטיה היא מתכון לנצחון הרדידות, יחי שלטון היחיד הכריזמטי. ובכלל, נדמה שכל הרעות החולות מתנקזות אל התכנית להציב טורבינות רוח בסמוך לעיר.

איך לסכם את הספר? מבחינתי הוא מעידה של הרמן קוך, שהוכיח ב"מר מ' היקר" שהוא מסוגל להרבה יותר. על גב הספר נכתב שהוא היה לרב מכר בהולנד: אולי ההצלפה המקומית שלו מדברת אל הקורא ההולנדי, אבל לדעתי הוא אינו עובר את מחסום הלוקליות, וגיבוב הנושאים, לצד ההתעסקות האובססיבית בהסוואה שלא לצורך, מייגע.

De Greppel – Herman Koch

תכלת

2019 (2016)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

חשבונות פתוחים / מרטין קוהן

d797d7a9d791d795d7a0d795d7aad7a4d7aad795d797d799d79d

ליטו חימנס, כמעט בן שמונים, מתגורר בקומת הקרקע בבית דירות. בקומה השלישית מתגוררת אשתו בנפרד יחד עם אמה חדלת האונים המתקרבת לגיל מאה. חימנס, המתקיים מקצבת זִקנה דלה, חי בצמצום, קונה בהקפה, ומתחמק מבעל הדירה הדוחק בו לשלם את דמי השכירות של שתי הדירות. מרטין קוהן מתאר ללא כחל ושרק את עליבות חייו של גיבורו: זבל נזרק מן הקומות העליונות אל הפאטיו הסמוך לדירתו. בדירת אשתו שוררים אפלה וריחות שתן. ביקוריו אצל הזונה המועדפת עליו חושפים את אין-אונותו, בעוד חמותו התשושה וילדות צעירות מעוררות את יצריו. שום דבר לא מצליח לו, וגם אם לעתים נדמה שכן, באה המציאות וטופחת על פניו. אוירה של השחתה אופפת אותו: הוא קורא מודעות תמורת פרוטות עבור אדם מפוקפק, ששנים רבות קודם לכן הביא לו, כנראה בדרכים לא כשרות, את הילדה שהפכה לבתו. הנושאים המעניינים אותו נוגעים כולם בזוועות: השמדת היהודים בשואה, התגברות הפשיעה החמושה במדינה. הוא מעריך את רצינות ההחלטה של היטלר ושל גבלס להתאבד, ומעמיד מולה את המצב בארגנטינה, שבה הדברים הם תמיד בדיחה. הגרוע מכול יכול לקרות, ואין איש שיתאבד אף פעם בשביל כלום.

לאחר שהתלווינו אל חימנס בכל סבלותיו, כולל תיאורים מפורטים של תוצאות קלקול קיבה, עובר שרביט המספר מן הסופר אל בעל הבית שמגיע לגבות את כספו. שני הגברים, הנראים שונים מאוד זה מזה, עוברים משיחה על כסף לשיחה על מפגש תרבויות – התרבות הגבוהה ותרבות ההמונים – וכשהם נפרדים, ובעל הבית ממשיך לתאר את שהתרחש בהמשך אותו יום בחייו שלו, מסתבר שרב הדומה על השונה בינו, המשכיל השבע והמצליח, ובין חימנס חסר המזל.

על גב הספר נכתב כי עולמו של חימנס הוא פרפרזה על החברה שלנו. הפרפרזה הזו חמקה ממני. מדי פעם עצרתי את הקריאה ושאלתי את עצמי אם באמת ראוי סיפורו של כל אדם להשמע. בדרך-כלל אני עונה לעצמי על השאלה הזו בחיוב, אבל הפעם היססתי. רוב הזמן חוויתי את הספר כדוחה, במידה רבה בזכות תיאוריו שופעי הפרטים, הריחות והקולות, של קוהן. אני מניחה שכוונת הסופר אכן היתה ליצור את תחושת הדחיה הזו, ולא נעשה פה נסיון מניפולטיבי לחבב את חימנס על הקורא למרות מה שהוא, לא הצלחתי לפענח את הטעם לכך.

איור הכריכה הנאה הוא יצירתה של אנמרי בארטפלד, והעיצוב – כמו בספרי ההוצאה האחרים – הוא של דודי בן הרא"ש.

בשורה התחתונה: לא בשבילי.

Cuentas Pendientes – Martín Kohan

תשע נשמות

2018 (2010)

תרגום מספרדית: ארז וולק

בני בולטימור / ז'ואל דיקר

boltimor_master

מרקוס גולדמן, הסופר שסיפר בגוף ראשון את "האמת על פרשת הארי קברט", מספר ב"בני בולטימור" את סיפורה של משפחתו. העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, וסובבת כל הזמן סביב אסון כלשהו שהתרחש באוקטובר 2004. מה היה אותו אסון נגלה רק לקראת סיומו של הספר.

מרקוס השתייך לענף העני יותר של המשפחה, הגולדמנים ממונטקלייר. אביו היה מהנדס, ואמו מוכרת בחנות אופנה. הענף העשיר יותר, הגולדמנים מבולטימור, כלל את דודו סול, עורך-דין בעל שם, את דודתו אניטה, אונקולוגית ידועה, את בנם הילל, בן גילו של מרקוס, ואת וודי פין, ילד שנעזב על ידי הוריו, ונאסף על ידי הבולטימורים. שלושת הילדים, כנופית גולדמן כפי שהתכנו, היו קשורים בקשרי נפש, ושלושתם כאחד היו מאוהבים באלכסנדרה. להילל ניבאו גדולות ונצורות בשל מוחו החד, לוודי ציפה עתיד של שחקן פוטבול בעל כשרון נדיר, אלכסנדרה חלמה לשיר, ומרקוס בחר לשלוח ידו בכתיבה.

בעיניו של מרקוס הילד היו הבולטימורים כלילי שלמות, אך החיים זימנו לו תגליות שפוררו את תפיסתו המוטעית. אט אט נחשפים במהלך עלילת הספר סודות המשפחה, סכסוכים ישנים, חולשות אנוש. מרקוס יגלה שאפילו תחת מעטה החברות המושלמת של הכנופיה פעלו יצרים אפלים, שבאופן כמעט בלתי נמנע הוליכו לטרגדיות.

בניגוד ל"האמת על פרשת הארי קברט", שהוא ספר דינמי ושופע תובנות, "בני בולטימור" הוא ספר טרחני לעייפה. הסופר חוזר עד זרא על אותם סיפורים, כשבכל חזרה הוא מוסיף שביב דל של מידע, מותח באופן מלאכותי סיפור פשוט לספר עב כרס. בסקירה על הספר הקודם הצבעתי על נטיה לסטראוטיפיות, שנחוותה כשולית משום איכותה הכללית של היצירה. בספר הנוכחי, בשל דלות החומר, הסטראוטיפיות בולטת, ומשום כך שום פיתול בעלילה אינו מצליח להפתיע.

לצערי, אכזבה רבתי.

Le Livre des Baltimore – Joël Dicker

מודן

2017 (2015)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

בוקר חום / פרנק פבלוף

42182

במקום בלתי מוגדר נחקק חוק שאוסר על החזקת כלבים וחתולים שאינם חומים. מי שאיתרע מזלם להיות בעלי פרווה בכל צבע אחר מומתים. המספר את הסיפור קצת עצוב, אבל משלים ומסתגל. אחר-כך נאסר להחזיק ספרים שמוזכרים בהם בעלי חיים שאינם חומים, והוא מוצא לכך הצדקה. בשלב הבא מתברר שגם מי שהחזיק בעבר בעלי חיים שאינם חומים הוא בגדר עבריין. הספר – בעצם ספרון זעיר – מבקש להראות שהסתגלות לחוקים בלתי סבירים גוררת בעקבותיה חוקים בלתי סבירים עוד יותר. בדף האחרון, נוקשים הכוחות החומים על דלתו של המספר. תורו הגיע.

אני מתקשה להבין את הצלחתו של הספר. אילו הייתי צונחת אתמול מאיזה יקום מקביל, שבו לא נחוותה מעולם גזענות, ולפיכך לא הזדמן לי לקרוא דבר בנושא, אולי הייתי חווה בעזרתו הארה חשובה לגבי היקום שאליו הגעתי. מכיוון שאני חיה פה כבר כמה וכמה שנים, אני לא מוצאת ביצירה הפעוטה והפשטנית הזו שום גילוי, שום אמירה חדשה. גם ספרותיות יחודית אין כאן.

מרטין נימלר, הכומר שהתנגד למשטר הנאצי, כתב זאת טוב יותר:

תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי קומוניסט;

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי סוציאליסט;

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;

ואז הם באו ולקחו את היהודים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי יהודי;

ואז הם באו ולקחו אותי –
וכבר לא נותר אדם,
לדבר בעדי.

Matin Brun – Franck Pavloff

נהר ספרים

2003 (1998)

תרגום מצרפתית: ראובן מירן