לשכוח – פרדריקה עמליה פינקלשטיין

לשכוח

"אם אצליח להביא את המוח שלכם לחוויה הרגשית של התרסקות אווירית כמו זו של הקונקורד, הרי עמדתי במשימתי".

"לשכוח" הוא מונולוג מיוסר מפיה של אלמה, פריסאית בראשית שנות העשרים לחייה. אלמה, כך ניתן להסיק מדבריה, סובלת ממספר תופעות, המונעות ממנה שגרת חיים שלווה. היא אובססיבית, מתקשה לחוות רגש כלשהו, נחנקת מבדידות, מחשבותיה מתערבלות ללא שליטה. לקראת סיומו של הספר היא תחשוף לאיזה מעשה נורא הובילו אותה תעתועי מוחה המעונה. אלמה היא יהודיה. סבה הצליח להמלט בזמן לבואנוס איירס, אבל מוראות השואה רודפים אותה ללא הרף. היא רואה גופות בקברי אחים ובתאי הגז, היא הוגה במוות. היא סבורה שמנוחה תימָצא בשִכחה, אבל למעט השעות שבהן היא אובדת לעצמה מול  מסכי מחשב ומול משחקי וידאו, היא אינה מסוגלת להפסיק להרהר באובססיה בהיסטוריה.

ביקורות על הספר שמות דגש על הדיון בזכרון השואה. בעיני, דיון בנושא מנקודת המבט של בחורה ילדותית ומבולבלת הוא לא רציני. אלמה אינה מיוסרת בגלל השואה, וכשהיא מבקשת לשכוח היא אינה מתיחסת רק להשכחת נוראותיה. היא מיוסרת משום שאף לרגע אינה מסוגלת לכבות את מוחה, או לפחות להרגיע אותו. היא עצמה טורחת להזכיר שאי אפשר להאמין לדבריה, אפילו לא באשר לגילה או לשמה. מכיוון שהיא בלתי אמינה ובלתי יציבה, אין לה שום בעיה לומר דבר והיפוכו בזה אחר זה. וכך "לתקופתנו יש הרגל מעצבן להתמקד בשואה. אבל אף על פי שאני קשורה לשואה בגלל מוצאי, אני רוצה שתהיה לי היכולת לפנות מקום לכל צורות הסבל הקיימות", צמוד ל"אני חייבת לשכוח; אין אפשרות אחרת". היא משחררת בלי מחשבה "פנינים" כמו "אם היטלר, היידריך, הימלר ואייכמן לא הצליחו להעלים את כל יהודי אירופה, הם לא העלימו אף יהודי", ו"אדולף היטלר התאבד עם אישה שנולדה באותה שנה שבה נולד סבי, 1912. אנחנו יכולים לבחור לעצום את העיניים אל מול צירופי המקרים הללו, ואנחנו יכולים גם לבחור להשאיר אותן פקוחות"...

קראתי כמה סקירות שהתלהבו מן הספר, אבל לא יכולתי להסכים עם אף אחת מהן. קשקשת סמי-פילוסופית אינה בהכרח מסתירה עומק, לפעמים היא רק קשקשת. מבחינתי, התקווה שהביעה הסופרת במשפט שצוטט בפתיחה לא התממשה.

L’oubli – Frederika Amalia Finkelstein

סנדיק ספרים

2015 (2014)

תרגום מצרפתית: אחינעם אסתר ברגר

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים / רנסום ריגס

5158832

מאז ש"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" ראה אור, נכתבו עליו סקירות רבות, שהצלחתי להמנע מלקרוא, כי הספר על פניו נראה מעניין, ורציתי להגיע אליו ללא ידיעה מוקדמת על תכניו, מעבר לטקסט המצומצם שעל כריכתו. הסתפקתי, לפיכך, בשורה התחתונה של מרבית הסקירות, שהיתה חיובית. לצערי, אני לא שותפה לדעה זו.

ג'ייקוב בן החמש-עשרה מוצא את סבו הנערץ עליו גוסס בשדה ליד ביתו. בשארית כוחותיו מבקש ממנו הסב לנסוע אל האי, אליו נשלח כילד במהלך מלחמת העולם השניה, ומוסיף וממלמל עוד כמה מלים, שמשמעותן נסתרת מן הנכד. ג'ייקוב, המשוכנע שראה מפלצת בשדה, סובל מתופעות של פוסט-טראומה, ומופנה לטיפול פסיכיאטרי. בעידודו של הפסיכיאטר, הוא יוצא עם אביו אל האי הוולשי, בתקווה שביקור במעון בו גדל הסב, ואולי שיחות עם מי שהכירו אותו באותה תקופה, יסייעו לו להתאושש. הסיפור, שהצטייר עד כה כמבטיח, מקבל תפנית הזויה אל מחוזות הפנטזיה, מאבד כל פן אלגורי – אם בכלל היתה כוונה לייצר כזה – והופך לספר הרפתקאות לילדים. אמנם על הכריכה מובטחת הנאה לבני 12 עד 120, אבל בעיני זהו ספר פעולה שטחי, ומכאלה איני נהנית.

בצד הזכות, הספר מושקע מאוד בהיבט החזותי, ותיאורי הנוף שבו מלאי חיים.

לדעתי, אפשר לוותר.

Miss Peregrine’s Home for Peculiar Children – Ransom Riggs

כתר

2012 (2011)

תרגום מאנגלית: טל ארצי

משחק ההמתנה / ברניס רובנס

new_waiting_master

בהוליהוקס, בית לקשישים בדרום אנגליה, חיים זקנים בודדים וממתינים לבואו של ההוא עם החרמש. כולם הגיעו מבתים מבוססים, "בעלי מעמד" – אם הבית מקפידה על כך מטעמים של סנוביות פשוטה, וגם, ואולי בעיקר, מתוך תקווה לזכות בנתח מן הירושה. חייהם נוחים למדי, בריאותם בדרך כלל תקינה, והם חופשיים לצאת ולבוא. בני משפחותיהם אינם מרבים לבקר, ועיקר קשריהם החברתיים הם בינם לבין עצמם.

ברניס רובנס, שהציגה ב"הנבחר" דמויות מורכבות ומערכות יחסים סבוכות, בחרה כאן, לאכזבתי, בכיוון אחר לגמרי. הספר מאוכלס בדמויות חד-מימדיות, כמעט קריקטוריסטיות. מכיוון שכל אחת מהן מאופיינת במאפיין יחיד, הן מתחילות די מהר לשעמם. הקשרים בין תושבי המקום מתוארים ברפרוף בלתי משכנע, ואף במידה מסוימת של התנשאות וזלזול בלתי נעימים. בנוסף לכך, מרבית ההתרחשויות צפויות, והסוד שמתגלה בסיום ברור לגמרי ממש מן הרגע שהוא נרמז. קראתי עד הסוף בתקווה, שהוזנה מן "הנבחר", לאיזו תגלית שתגרום לי לראות את הספר כולו באור חדש. לצערי זה לא קרה.

ייאמר לזכותו של הספר שהוא נכתב לפני עשרים ושתים שנה, בטרם הפכה הזיקנה לנושאם של רבי-מכר. יתכן שבזמנו הוא היה חדשני בהצגת בני שמונים לא בהכרח כמקור חוכמה שנצברה עם השנים, או להפך, כמי שעבר זמנם, אלא כפי שהם, כפי שכולנו, נדיבים ואנוכים, חברותיים ומתבודדים, אוהבים ושונאים. כעת אין די ב"חידוש" זה.

The Waiting Game – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2019 (1997)

תרגום מאנגלית: רחל פן

חוף מנהטן / ג'ניפר איגן

manhaten_master

עלילת "חוף מנהטן" מתרחשת בניו-יורק בשנות מלחמת העולם השניה. נשים, שעל פי המקובל עד אז, התרכזו בעבודות הבית, ממלאות את מקומם של הגברים במפעלים, שרובם מרכזים את מאמציהם ביצור לצורכי המלחמה. אנה קריגן, שעובדת באחד המפעלים בעבודה חד גונית, רואה יום אחד אמודאי יורד למים, כלוא בתוך ציוד מסורבל וכבד, ומשתוקקת לצאת מן המשרד אל הים. בעיקשות ובהתמדה תגשים את חלומה, ותעסוק, אשה יחידה בין הגברים, בעבודות תיקון אוניות מתחת לפני הים.

אנה היא בת לאם, שפרשה מריקוד עם נישואיה, ולאב, שמאז ילדותה השתמש בה ככיסוי לפגישות עסקים מפוקפקות, עד שיום אחד נעלם מחיי משפחתו. אנה נותרה מאחור עם אמה ועם אחותה הנכה, שאינה מדברת ואינה מסוגלת לטפל בעצמה. האב הנעלם קשר עצמו מיוזמתו בעסקי המאפיה, ושירת את אחד הגנגסטרים הבולטים בשטח. הגנגסטר הזה ישוב ויופיע בחייה של אנה בבגרותה. הסיפור נע בין ילדותה של אנה לחייה בהווה, בין חיי השגרה שלה לעסקי עולם ההימורים והסחיטות, בין רציפי ניו-יורק למלחמה אי-שם באוקינוס. אחת מחולשותיו הרבות של הספר נעוצה בתנודה הבלתי פוסקת הזו בין תתי סיפורים רבים, שנקשרים זה לזה בקשר רופף ובצירופי מקרים בלתי משכנעים. כמעט כל סיפורי המשנה נותרים בלתי סגורים, ומכיוון שהקשר שלהם לעלילה אינו הכרחי, נשאלת השאלה מדוע מצאו את דרכם אל הספר. אני מניחה שהסופרת ביקשה לשרטט דיוקן של תקופה, ולסמן וי על כל סממן שלה – חוקי היובש, הבזיון שבהריון מחוץ לנישואים, גזענות, מעמדות, ארגונים מקצועיים, מאפיה, נכות, קרבות, מעמד האשה, ובנוסף לאלה ואחרים גם יחסי הורים-ילדים, התנסויות מיניות, חוויות ילדות ועוד ועוד. בעיני היא כשלה בגודש.

חולשה אחרת, לא פחות משמעותית, נובעת מתיאור הדמויות, שהן לעתים קרובות מדי סטראוטיפיות, ואם אינן כאלה הן לוקות באמינות נמוכה ובשטחיות. אחרי למעלה מארבע-מאות עמודים אני לא יכולה לומר שאני מכירה את הדמויות, או לפחות את חלקן, לעומק. אני בספק אם הסופרת מכירה אותן.

סגנונו של הספר, המרבה בקפיצות בין עבר להווה, לעתים ללא הפרדה ברורה בין הזמנים, נדמה שנתפר על פי מדריך לסופרים מתחכמים, והתפירה בולטת ומטרידה.

ג'ניפר איגן מבקשת בדברי התודה לשכנע שהשקיעה בתחקיר, אך לעתים נדמה שעיקר הידע שלה מתמקד בסרטי התקופה, ובכל מקרה מסתבר שאין די בתחקיר כדי ליצור חוויה ספרותית.

בשורה התחתונה: השתעממתי קשות.

Manhattan Beach – Jennifer Egan

תכלת

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

ספר יונה / ג'ושוע מקס פלדמן

sefer_jona_master

ג'ונה הוא עורך דין ניו-יורקי מצליח, שזה עתה קיבל לטיפולו תיק שיזניק אותו למעמד של שותף במשרד בו הוא עובד. ג'ונה, בן למשפחה יהודית בשנות השלושים לחייו, עומד בפני שינוי גם בחייו הפרטיים, כשהוא מתעתד לשכור דירה יחד עם בת זוגו, אשת כספים, שכמוהו עובדת בפרך כדי לבסס את מעמדה. לרגל השינוי הוא מנתק את יחסיו עם בת זוגו השניה והסודית, שאיתה הוא מקיים מערכת יחסים לסירוגין כבר עשור. מפגש אקראי עם חסיד מבשר שיבוש רציני בחייו. החסיד נושא באוזניו מונולוג אודות יונה התנכ"י, ובעקבותיו ג'ונה חווה חזיונות. החזיון הראשון מעלה מול עיניו את מראה ניו-יורק הנחרבת. זמן קצר אחר כך הוא רואה את כל האנשים סביבו עירומים. רדוף על ידי החזיונות, ועל ידי מראהו של החסיד הצץ ברגעים בלתי צפויים, הוא סוטה מדרכו המקצועית והאישית, ומאבד הכל.

מה מבשרים החזיונות? האם מוטלת על ג'ונה שליחות בדומה לזו שהוטלה יונה? האם יבלע אותו דג אמיתי או רעיוני? ג'ושוע מקס פלדמן רקח עלילה רבת פרטים ומייגעת, רק כדי להוביל את הסיפור אל סיום שכמוהו כבלון מנוקב. ה"שליחות" לכאורה מצטמצמת בסופו של דבר לסיפור אישי לא משכנע במיוחד, ומתרסקת אל מעשה טירוף. בדרך היא חוצה ארועים שהסימבוליות שבהם צפויה ומגוחכת. כך, לדוגמא, הסופר גורם לאפיהם של שני יהודים להשבר, כי מה מאפיין יהודי יותר מאפו. וכך, כשהוא שותל את ג'ונה באמסטרדם, ברור שלמרות שהגיע לשם בעיקר כדי להיות כל הזמן מסטול, אנה פרנק תשולב איכשהו בסיפור.

אני מניחה שהסופר התכוון לכתוב ספר תוכחה על אמריקה העסקית. התיק, שג'ונה היה אמור לטפל בו, נועד להגן על חברה חזקה שגנבה פטנט מחברה חלשה ממנה. הקולונל, שמצטרף לעלילה בשלב מאוחר, משתלט על רכושם של חלשים, כולל כנסיה עניה, כדי להקים מרכז הימורים, כי לדבריו, "העולם הזה מסתובב סביב עקרון אחד ועקרון אחד בלבד: צבירה. להשיג עוד, להיות בעלים של עוד. זה מה שמסובב את העולם". ניו-יורק, מן הסתם המקבילה של נינוה, מתוארת כ"עיר שהעריכה כל כך התנהגות שמשדרת שכבר עשית הכל, ראית הכל, כבשת הכל בעבר". לזה הוא צירף את יהדותם של שני גיבוריו, יחסי הורים וילדיהם, קריסת מגדלי התאומים, מסות על אפסיות הקיום, אמונה באלוהים או חוסר אמונה בו, וכמה אמירות על האופי האמריקאי, כולם מטופלים באופן שטחי למדי. ואולי יותר מכל זהו עוד סיפור על גבר מבולבל ותלוש, שעודף אפשרויות הותיר אותו בלתי מסוגל לבחור, ונסיונותיו לברוח מחייו מסתכמים במסקנה כי "בסופו של דבר, זה לא אלוהים ולא החזיונות ולא החסיד שאינך יכול לברוח מפניהם, אלא אתה עצמך". בעיני זהו בעיקר ספר עמוס ומפוזר, ספר ביכורים של סופר שניחן בכושר תיאורי ופחות בכושר לצרף את תיאוריו לסיפור משכנע.

The Book of Jonah / Joshua Max Feldman

כנרת זמורה ביתן

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

על חוט השערה / ליאונור דה רקונדו

69423600_2665843616767640_6043544148303151104_n

לורן וסולנז' מכירים זה את זה כבר עשרים שנה. הם נשואים ומגדלים שני בני עשרה, תומא וקלר. חייהם שגרתיים ונינוחים, אך לורן מסתיר סוד. מאז היה ילד חש שונה, ובזמן האחרון זיהה את האשה שבתוכו. פעם בשבוע, במקום ללכת אל מכון הכושר, הוא נוסע אל מועדון  טרנסג'נדרים, מתאפר, לובש בגדי אשה, ומבלה בחברת אנשים המבינים ללבו. בדרך חזרה הביתה הוא מוחה כל זכר לשינוי, ושב אל שגרת חייו. הסוד נחשף כשסולנז' מוצאת בחדר השינה שלהם שערות בלונדיניות, שנשרו מן הפאה שלורן מניח על ראשו כשהוא הופך למתילדה. היא עוקבת אחריו, וחושפת את סודו.

מכאן עוסק הספר בהתמודדותם של בני המשפחה עם השינוי. תומא עוין, קלר מנסה להבין, וסולנז' נקרעת בין תחושת הבגידה שהיא חשה ובין רצונה לשמר את מסגרת המשפחה. לכל זה יש פוטנציאל להפוך לסיפור עם אמירה, אבל הביצוע כל כך רדוד, שהמסר בדבר "האומץ להיות מי שאנחנו", כמוצהר על גב הספר, מתמסמס, ולמען האמת אפילו מצליח לעורר התנגדות, שנובעת כולה מן הליקויים שבספר ללא קשר לחירותו של אדם לעצב את חייו.

הבעיה הראשונה בספר היא בצמצום שאלת הזהות המינית לתשוקה לתחתוני נשים, צמצום שמרדד מראש כל דיון רציני. הבעיה הבאה נעוצה באישיותו האגואיסטית של לורן ובהתנהלותו מול משפחתו. מבלי להתייעץ עם אשתו, שאותה, כך מבקשת הסופרת לשכנע, הוא אוהב, הוא מנחית על ילדיו באמצע ארוחת ערב שגרתית את הבשורה שהוא בעצם אשה. בהמשך, בלי לשתף את אשתו, שכבר נחשפה לסוד, הוא מתחיל טיפול הורמנלי וקובע מועד לניתוח. לילדיו הוא מניח להתמודד עם התנגדותם בעצמם, אך למרות זאת, הקורא מתבקש להאמין לנאום שלו באוזני בנו, שבו הוא טוען כי את הכוח לבצע את השינוי הוא שואב מאהבתו להם. הקורא מתבקש להאמין גם שמין אוראלי בחדר מלון מוזנח עם גבר שצץ יש מאין, מספיק כדי להשיב לסולנז' את האיזון שהופר.

בקיצור, חבל.

Point Cardinal – Léonor de Récondo

אריה ניר

2019 (2017)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

המאהב החשאי / איזבל איינדה

the_lover_master

אלמה בלסקו, אשה כבת שמונים, עברה מרצונה לגור ב"לארק האוס", דיור מוגן. היא עצמאית, מתבדלת, ומסרבת לעבור את הסף שבין הזיקנה לישישוּת. אירינה בזילי, צעירה מזרח-אירופאית, העובדת במקום, מושכת את תשומת לבה, והיא מציעה לה משרה נוספת כמזכירתה. יחד עם סת, הנכד של אלמה, תחשוף אירינה את סודותיה של מעסיקתה, שתהפוך לידידתה, תוך שהיא מסתירה את סודותיה שלה.

איזבל איינדה רקחה עלילה, המערבת כמה טרגדיות יחדיו. מה יש בספר? גטו ורשה, אושוויץ, התרסקות מטוס, כליאת היפנים-אמריקאים במחנות ריכוז, סחר בנשים, פדופיליה, שמץ של גילוי עריות, רעלת הריון, ולקינוח איידס. גם הסכסוך הישראלי-ערבי נרמז, והוא מיוצג בדמות אחיה המגוחך של אלמה, איש מוסד, שמשווה את עצמו ברצון לחיה נאצית, ומצהיר שלא רק כל העולם לא רצה את היהודים, גם ישראל לא רצתה אותו משום שהיה ניצול שואה. שוויון הנפש והשטחיות המאפיינים את יצוגן של הטרגדיות בעלילה, מעידים על היותן כלי בלבד לקידום השאלה הלא בוערת בכלל, מתי ייחשפו כל הסודות. אפשר היה לבחור כל סט אחר של טרגדיות, והעלילה לא היתה מושפעת לכאן או לכאן.

לא רק מרכיבי העלילה שטחיים, גם הדמויות חסרות עומק וחסרות איזון. הדוד והדודה של אלמה, כדוגמא, מוצגים כדמויות מופת, בזכות אהבתם לילדה, ובזכות פעילותם העסקית והפילנטרופית. הפרט השולי של יחסם הגרוע כלפי ילדיהם שלהם, מוצג על ידי הסופרת כיתרון, כי בשלו הם אוהבים יותר את אחייניתם. הדמות היחידה שהסופרת מצליחה לא להרוס היא של המאהב החשאי, בנו של הגנן של משפחת בלסקו, שנפשו נקשרה בנפשה של אלמה. איצ'ימיי פוקודה ניצל מגורלן הספרותי של הדמויות האחרות, משום שאינו מתואר ישירות, אלא רוב הזמן כפי שהוא משתקף בעיני הדמויות האחרות.

בשורה התחתונה: ספר חלש.

El Amante Japones – Isabel Allende

ידיעות ספרים

2017 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

פרחים לגברת האריס / פול גאליקו

5551

*סקירה עמוסה קלקלנים*

לעדה האריס, המתפרנסת מניקוי בתיהם של זרים, יש חלום אחד – לרכוש שמלה מבית כריסטיאן דיור בפריז. לעולם לא תהיה לה ההזדמנות ללבוש אותה, משום שהארועים המתאימים לכך הם מחוץ לעולמה, אבל תשוקתה נפרדת לחלוטין משיקולים של הגיון או של תועלת. כדי להשיג את מטרתה היא חוסכת לירה ועוד לירה במשך שנים, וכשבידה הסכום המתאים היא עולה על מטוס לראשונה בחייה. בפריז היא שמה פעמיה אל בית האופנה המהודר, כמעט מגורשת בשל חזותה הפשוטה, כמעט נואשת מתקוותה לזכות בשמלה כשמתברר לה שתצטרך לממן שהות של שבועיים בפריז. פשטותה, תמימותה הילדותית ולהיטותה מצילים אותה, בזכות אנשים טובים הנכבשים במתיקות אופייה, עליה הם עומדים ממבט אחד בעיניה. עדה תחזור לאנגליה עם השמלה הנכספת, תתקל במכשול אחרון, ותתנחם בידידות שחוותה באותם שבועיים קסומים.

"פרחים לגברת האריס" מתואר בדרך כלל כחגיגה אנושית, מלא תקווה, מחמם לב. בעיני הוא קודם כל סטראוטיפי ומתחסד. הוא שופע אמירות שטחיות על משאלות לבן של נשים, הוא "מעניש" על חטא הגאווה ועל המשיכה להימורים. הוא מבקש לשכנע שאנשים אף פעם אינם כפי שהם נראים כלפי חוץ, למעט התמימים מאוד, כמו גברת האריס, והמרושעים מאוד, כמו השחקנית האנוכית. וכשהוא מרסק את חלומה של גברת האריס, בגלל "גאוותה", הוא מבקש להמיר הגשמת חלום רב שנים בהכרת תודתם של מכרים מזדמנים.

אין שום רע באגדות אורבניות, ו"להיות יחד, זה הכל" של אנה גאבאלדה הוא דוגמא טובה. "פרחים לגברת האריס", אחרי כל ההמלצות שקראתי עליו, הוא פשוט מאכזב.

Flowers for Mrs. Harris – Paul Gallico

מסדה

1987 (1958)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

ז'ול / דידייה ואן קואלארט

994052

אליס, עיוורת המלווה בכלב נחיה, בדרכה לניתוח חדשני שיחזיר לה את כושר הראיה, עוצרת בשדה התעופה לקנות ממתקים. זיבָּל, המוכר, אקדמאי כושל שזה עתה גורש מביתו ומעבודתו על ידי אשתו, מתאהב בה ממבט ראשון. כשדיילי הקרקע מתעקשים להפריד בין אליס לכלבה, ז'ול, בטענה שאין די מקום במטוס, זיבל נוטש את עמדתו, וחש לעזרת האשה והכלב. ז'ול, אסיר תודה לנצח, יחבר בסופו של דבר בין אליס לזיבל.

בצד החיוב, הספר קריא, מרגש לרגעים, מאיר את תפקידם החשוב של כלבי הנחייה. בצד השלילה, זה בעצם כל מה שיש לומר עליו, כי הדמויות מוקצנות, ה"נגיעות" בנושאים מעניינים, כמו שונות ובדידות והורות, אווריריות, הסיפור תפור מצירופי מקרים, והעלילה צפויה.

בשיחות על ספרים עולה באופן תדיר הטענה שיש מקום גם לספרים כאלה, ספרי טיסה, קלילונים בין ספרים איכותיים, וזו הסיבה שאני כותבת עליו למרות כל הסתיגויותי. למטרות אלה הוא סביר לסוגו.

Jules – Didier Van Cauwelaert

אריה ניר

2019 (2015)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

המעידה / הרמן קוך

993319

"המעידה" הוא סיפורו של רוברט, שם בדוי, ראש העיר אמסטרדם. למה אדם שמזהה את עצמו בתפקיד בולט שכזה טורח להסוות את שמו ואת שמות בני משפחתו? זו רק אחת התהיות שעלו בי בעת קריאת הספר.

בעת ארוע רשמי רואה רוברט את אשתו סילביה משוחחת בנעימים עם אחד מחברי המועצה. מסיבה לא ברורה הוא משכנע את עצמו שבין השניים מתנהל רומן, ולאורכו של הספר ישוב ויחפש סימנים להצדיק את חשדותיו, או ינסה להמנע מלחפש אותם, יאמין ביושרה של אשתו, אך יאמין גם בבוגדנותה, וכל הזמן יטולטל בין ודאות לספק.

במקביל לציר הסיפורי הזה יעסיקו אותו תכניות ההתאבדות של הוריו, המתקרבים לגיל מאה, ותכניות ההתאבדות של חברו האסטרופיסיקאי, המבקש לגלות בדרך זו מה נמצא מחוץ ליקום המוכר. כמו כן יתכנן מהלך דרמטי שיאלץ אותו לוותר על כהונתו (למה לא לפרוש סתם כך?).

הנושאים האישיים הללו, שאינם נדבקים זה לזה כלל, הם, כך נראה לי, רק רקע לביקורת שהסופר, באמצעות גיבורו, מטיח בהולנד. הפוליטיקאים ריקניים, בית המלוכה נבוב, התנהלות עירית אמסטרדם מגוחכת. הנהיה הכפייתית אחר תורות כמו טבעונות, שימוש באנרגית רוח, התחממות גלובלית, מיחזור, אינה הגיונית, ובהכרח תוביל לפשיזם. הדעות הקדומות הן נחלתם של כל ההולנדים, ולכן רוברט מסתיר בדקדקנות את מוצאה הזר של אשתו, שהיא, ככל הנראה, צפון אפריקאית (אם כי לקראת סוף הספר הוא משחרר רמז שמפריך זאת). ההתנהגות של ההולנדים מחוץ לארצם מביישת, וההתנהלות שלהם בתוך ארצם עלובה. דמוקרטיה היא מתכון לנצחון הרדידות, יחי שלטון היחיד הכריזמטי. ובכלל, נדמה שכל הרעות החולות מתנקזות אל התכנית להציב טורבינות רוח בסמוך לעיר.

איך לסכם את הספר? מבחינתי הוא מעידה של הרמן קוך, שהוכיח ב"מר מ' היקר" שהוא מסוגל להרבה יותר. על גב הספר נכתב שהוא היה לרב מכר בהולנד: אולי ההצלפה המקומית שלו מדברת אל הקורא ההולנדי, אבל לדעתי הוא אינו עובר את מחסום הלוקליות, וגיבוב הנושאים, לצד ההתעסקות האובססיבית בהסוואה שלא לצורך, מייגע.

De Greppel – Herman Koch

תכלת

2019 (2016)

תרגום מהולנדית: אירית באומן