חמתו של תמוז / אילנה ברנשטיין

"חמתו של תמוז" מתרחש בערב חתונתם של דינה ויואל. דינה, עדיין לא בת עשרים, עומדת להנשא ליואל, המבוגר ממנה באחת-עשרה שנים, מכל הסיבות הלא נכונות ולמרות כל סימני האזהרה. שתי דינות חיות בתוכה, דינה החכמה ודינה הטפשה. דינה שיודעת ודינה שלא יודעת. החכמה יודעת שלהנשא לגבר שאינה אוהבת, שאינו רואה אותה בכלל, שעלול להתרתח ולהפוך אלים, אינו רעיון טוב. הטפשה אינה יודעת איך להמנע מן הצורך להנשא מהר, לפני שתמות בגיל צעיר כמו אמה. החכמה רואה את כל מגרעותיו של יואל, מכירה את אביו ואת אחיו הגסים להחריד, ויודעת שקו דקיק ושביר מפריד בין החיים שחתנה ארגן לעצמו מחוץ לבית ובין שיבה אליו. הטפשה אינה יודעת שנסיונות נואשים לאלץ את חברה הקרוב שאול להבטיח להנשא לה, כדי שתאזור אומץ לבטל את הנישואים ליואל, לא יצילו אותה מעצמה. ההתרוצצות שלה בין האפשרויות מסתיימת כשהיא מוצאת עצמה מוטלת מטושטשת על המיטה אחרי שנאנסה (לא במקרה ניתן לה השם דינה). אתה בחדר נמצאים יואל, אחיו התאום נתן ואביהם זאב.

היקום שאילנה ברנשטיין מנהלת בתוכו את ספרה הוא יקום קודר וחד-מימדי שבו, על פי תפיסתה של סוזן בראונמילר, אונס הוא תהליך מודע של הטלת אימה שבאמצעותו מחזיקים כל הגברים את כל הנשים במצב של פחד. בספרה החשוב ופורץ הדרך, "בניגוד לרצוננו", כתבה בראונמילר ב-1975 על האונס כתופעה, והכלילה תחתיו, בצדק, אונס על ידי קרובים ומכרים. אבל הקביעה הגורפת המתייחסת ל"כל הגברים" ול"כל הנשים" היא קיצונית ובלתי מוצדקת, וכמעט מונעת יחסי רעות שוויוניים בין המינים. יתרה מזו, היא מקבעת את תפיסת הנשים כקורבן הנזקק להגנה, ושוללת מהן את אישיותן ואת עצמאותן (המאמר שבקישור עוסק יפה בנושא זה). דינה שבספר היא בדיוק כזו. די אינפנטילית, מאוד קורבנית, נואשת להגנה ואינה מהססת לבקש אותה במקומות הלא נכונים. שאול, שלו היא רוצה להנשא, הוא אדם מצולק בפני עצמו, בן להורים ניצולי שואה שהעמיסו עליו את הטראומות שלהם, אינטלקטואל שסבל מנחת זרועם של ילדים ונערים בני גילו. דינה זקוקה לחתן, "בוגר, אחראי […] אחד שמסוגל לדאוג לה. להגן עליה מפני החיים האלה. להחליף את מקומו של אביה", וכשהיא מבינה שיואל אינו האיש הזה, היא מטילה את המשימה על שכמו של שאול, שעדיין אינו מגובש בעצמו. לו דינה הבדויה היתה בעלת הציפיות הבלתי ריאליות הללו – ניחא. אבל הבוז של הסופרת כלפי שאול, שאינו מתייצב להצלתה של גיבורת ספרה, גלוי ובלית הוגן. היא אינה דורשת דרישה דומה מדינה, להציל את עצמה, כי ככל הנראה נקודת המוצא שלה היא שאשה היא קורבן חסר יכולת לפעול למען עצמו. מעליב למדי.

נניח לרגע את ההיבט הרעיוני בצד. מן ההיבט הספרותי הספר מבולגן, קופץ בין הזמנים ללא תפרים וללא סיבה טובה (בדוחק אולי ניתן לייחס את הטשטוש העלילתי לטשטוש של הגיבורה), ולא ברור רוב הזמן מה קדם למה. באופן תמוה, בספר שכולו פרוזה, הסופרת בחרה לשלב קטעי מחקר והגות, שסגנונם דוקומנטרי-מניפסטי. כולם חשובים, בכולם אמירה שצריכה להקרא – על היחס למתלוננות על אונס, על הסיבה שבגינה נשים שמותקפות מינית קופאות ואינן מסוגלות להגיב, ועוד – אבל המיש-מש הזה אינו מיטיב עם היצירה שגם כך אינה מהודקת ומגובשת.

כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק", גם כאן הסופרת ממסמסת את מה שהיא מבקשת לומר, כשהיא בונה דמות שהיא מלכתחילה מצולקת. בספר הקודם, שעניינו היה העול שבאימהות שאינו מתאים לכל אחת, הציבה דמות שהיא בבירור לוקה בנפשה, עוד לפני שהפכה לאם, ואפילו לא טרחה להעניק לה רקע שיסביר אותה. ב"חמתו של תמוז" דמותה של דינה ברורה – צעירה שהתייתמה פעמיים, ולמרות שנותרה עם אב מאמץ שרואה בה בת לכל דבר, היא חיה בצל אובדן אמה. אבל ההתנהלות של דינה כל-כך מבולבלת, והסיפור מבולבל כמוה ויותר ממנה, עד שהאונס, שהיה צריך להיות מרכז הדיון, כמעט נחבא בשוליים. אולי כדי לפצות על כך שולבו כשחקני חיזוק. הקטעים הבלתי סיפוריים.

לדעתי, הספר אינו תורם דבר לנושא החשוב שבו הוא מבקש לעסוק, ואפשר לוותר על קריאתו.

כנרת זמורה דביר

2022

צ'כוב / נטליה גינצבורג

כותרת משנה: פרופיל ביוגרפי

נטליה גינצבורג מספרת ביצירה קצרה זו את קורות חייו של הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב. בכתיבה רזה ודיווחית בעיקרה, שיוצרת רושם – מוטעה מן הסתם – של מעשה שנעשה כלאחר יד, היא עוקבת אחר הכרונולוגיה הביוגרפית שלו ואחר יצירתו.

בסקירה על ספר אחר שלה, "המידות הקטנות", ציינתי כי רוב המסות שנכללו בו רק "עברו לידי", לא ממש נגעו ולא השאירו משקע לטווח ארוך. כך חשתי גם הפעם. נדמה לי שהסגנון הוא בעוכרי היצירה. הדיווח הלקוני מטביע בשגרתיות המייגעת שבו פרטים שיכלו אולי לעורר ענין ולהאיר את דמותו של צ'כוב. ירון פריד, במאמר ביקורת מתלהב, מצא יופי בפרטים. קראתי בעיון את המאמר ולא הייתי שותפה למסקנותיו, אבל אני מצרפת קישור לאיזון חוסר ההתלהבות שלי.

בביוגרפיה, לתפיסתי, יש ערך רק אם היא מספקת דבר מה מעבר לעובדות, או למצער מעניקה לדמות נפח ועומק. ביצירה הזו התובנות וההערות המעשירות של גינצבורג די בטלות בשישים.

לספר מצורף אחד מסיפוריו הראשונים של צ'כוב, "איגרת לשכן מלומד" (Письмо к учёному соседу, 1880). הסיפור ממוקם על התפר שבין ההתקדמות המדעית של התקופה לדעות המוצקות והמתקשות להסתגל של הבריות הפשוטות. משעשע ומדויק, ועדיין רלוונטי.

הכריכה המינימליסטית הנאה היא מעשה ידיהם של טליה בן-אבו ודוד בן-הרא"ש.

Anton Cechov – Natalia Ginzburg

תשע נשמות

2021 (1989)

תרגום מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

תרגום מרוסית: יונה גונופולסקי

גברים ללא נשים / הרוקי מורקמי

שבעה סיפורים נכללים בקובץ "גברים ללא נשים", ושמו של הקובץ מעיד על תוכנם. בכל אחד מהם חש גבר בחסרונה של אשה, והסיפור האחרון, זה ששמו כשם הקובץ כולו, מסכם: "מרגע שהופכים לגברים ללא נשים, הבדידות מחלחלת עמוק לתוך הגוף כמו כתם יין אדום בשטיח בהיר […] לגברים ללא נשים העולם הוא מערבולת גדולה ופולחת, דומה מאוד לצדו האפל של הירח".

אדם מתרפק על זכרה של אשתו בחברת הגבר שאתו היא בגדה בו; אדם אחר מציע לחברו לצאת עם הבחורה שהוא אוהב מאז היו ילדים כדי למנוע ממנה לצאת עם אחרים; גבר מאבד את הרצון לחיות כשאחרי שנים ארוכות של הימנעות מודעת מאהבה הוא מתאהב אהבה בלתי אפשרית; גבר אחר, הסובל ממגבלות חברתיות-נפשיות, מפתח תלות בסיפוריה של האשה המטפלת בו ובעצם נוכחותה בחייו; אדם, שאשתו בגדה בו, מוצא לעצמו מקלט חמים בניהול בר עד שמציאות חייו משתבשת קשות; וחרק, שהתגלגל באדם בשם גרגור סמסא, מתאהב בצעירה גיבנת. אלה הן, על קצה המזלג, העלילות שמורקמי רוקח בסיפורים.

זהו הספר הרביעי של מורקמי שאני קוראת, ושוב מתאכזבת. אני מחפשת שוב ושוב את סיבת הפופולריות שלה הוא זוכה, ולא מוצאת. כל משפט בנפרד כתוב יפה, אבל המשפטים לא מתגבשים לעלילה שמדברת אלי באופן כלשהו. המכלול לא מתחבר, והסיפור או הספר נשכחים ממני מיד. אולי הגיע הזמן לחדול לנסות. על כריכת הספר נכתבה ההצהרה היומרנית "סיפורים מהפנטים המדברים אל כולנו". לא הופנטתי, והסיפורים חלפו לידי מבלי להטביע חותם. אני מניחה שאוהבי מורמקי יתרשמו לגמרי אחרת ממני.

הספר תורגם מאנגלית, ולא משפת המקור. אני תוהה מדוע.

Men Without Women – Haruki Murakami

女のいない男たち – 村上 春樹

כתר וכנרת זמורה דביר

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מוות על הדנה / דניז מינה

אנה משכימה בגלזגו לבוקר שגרתי. בטרם יתעוררו בן זוגה ובנותיהם, היא מתענגת על השקט בבית, מאזינה לפודקאסט מן הסדרה החביבה עליה אודות פשעים אמיתיים, ומתכוננת לעוד יום רגיל. תכניות לחוד ומציאות לחוד. הפודקאסט מתאר את מותם המסתורי של ליאון, חבר מן העבר ושני ילדיו, ובן זוגה של אנה עוזב באותו היום את הבית יחד עם חברתה הטובה ביותר של אנה ועם הבנות. אנחנו כבר יודעים מפתח הדבר הקצר של הספר שאנה מסתירה עבר סוער, ששינתה את שמה ונמלטה מחייה הקודמים. נדמה שגם הפרק הנוכחי בחייה קורס.

מכאן מתגלגלת עלילת מתח קצבית בכיכובם של אנה ושל פין, בעלה של אותה חברה. למרות שמגישת הפודקאסט משוכנעת שליאון אשם במותו ובמות ילדיו, אנה מאמינה שהיא יודעת מן האשמה האמיתית. אותה רוצחת לכאורה היא גם זו שבגינה נאלצה אנה, או בשמה הקודם סופי, להמלט על נפשה ולהסתתר. אנה נחושה לחשוף אותה הפעם ולהפסיק לחיות בשקר.

אז אנחנו אמורים להשתכנע שאשה, שזה עתה נלקחו ממנה בנותיה, שאליהן היא קשורה בכל נימי נפשה, חוזרת אל הפודקאסט דקות אחר-כך; שהיא עברה מהלם להשלמה בתוך מספר שעות; שבמקום להלחם על בנותיה היא נלחמת על חפותו של חבר מת; שכל העולם ואשתו מכירים אותה ואת סיפורה, שהוא אכן קשה אך למרבה הצער אינו יחודי; שאותם עולם ואשתו מזהים בכל מקום את פין, זמר סקוטי שהבליח לתקופה קצרה לפני שנים ודעך; שפין, טיפוס חלש ותלותי, וגם די טיפש, מסוגל לתכנונים מצילי חיים; וכיוצא באלה קפיצות אמונה בלתי סבירות.

אבל אם מוכנים להשעות את הספקנות, אפשר ליהנות מספר דינמי, מותח, כתוב בהתלהבות ומציג דמויות בלתי שגרתיות. ואפשר גם למצוא בספר כמה אמירות נאות על מהותה של אהבה, כמו בסיפור של אמילה, שפית שנחשדה ברצח, ושל בת זוגה, וגם כמה התיחסויות לשפיטה ברשת וליחס אל קורבנות אלימות, שבסופו של דבר בוחרות לשתוק ובלבד שייעלמו מן העין הציבורית.

העולם מלא בנשים כמונו. אחת מחמש. אנחנו נפוצות כמו האהבה. אנחנו חיות את חיינו, מגדלות ילדים, מנהלות מדינות, מתחילות מלחמות ומפענחות פשעים. אנחנו לא מספרות את הסיפורים שלנו כיוון שאם שרדנו, זה רק אומר שבסופו של דבר מה שקרה לא היה נורא כל כך. זה אף פעם לא אומר שאנחנו פשוט מדהימות. אני פשוט מדהימה.

מבחינתי עודף האי-סבירויות גובר על הדינמיות והמתח, והספר אינו מספק.

Conviction – Denise Mina

פן וידיעות ספרים

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: אילן פן

אדוארד היקר / אן נפוליטנו

אדוארד בן השתים-עשרה הוא הניצול היחיד מהתרסקות מטוס. בין הנספים היו גם הוריו ואחיו הבכור. הספר מלווה את הנער בשנים הראשונות שאחרי האסון, כשהוא מאומץ על ידי דודו ודודתו, מתמודד עם הצער ועם הפחדים, ומחפש מבלי דעת יעוד שיצדיק את הישרדותו. אן נפוליטנו מתארת את שמתרחש בחייו ובנפשו של אדוארד ברגישות מבלי לגלוש לרגשנות, וזה בערך הדבר הטוב היחיד שיש לי לומר על הספר.

נתחיל בהשראה: הסופרת מספרת בראיונות שאת ההשראה לספר שאבה מתמונתו של רובן בן התשע, הניצול היחיד מהתרסקות מטוס ב-2010. בתמונה, צובטת לב באמת, נראה הילד במיטת בית החולים, חבול, מנוטר, רגליו מגובסות, ולצדו בובה צמרירית. רובן, כמו אדוארד, לא ביקש את הפרסום, לא רצה להיות חלק מן הדרמה הציבורית. הסופרת מתארת את ההמון הסקרן והמציצן הבא לחזות באדוארד, והגינוי מאחורי המלים ברור, אך היא עצמה נוהגת בדיוק כך. אדוארד שלה, ממש כמו רובן, איבד הורים ואח בכור, רגליו נשברו, נפש רחומה הניחה לידו בובה צמרירית לנחמה, דודו ודודתו אספו אותו אליהם, וברחבי הרשת נודע כ"ילד נֵס". לטעמי, כשהעתיקה מן המקרה של רובן חטאה בגלישה לצהוב.

נעבור לסיפור: הסופרת בחרה, בצדק, לספר לא רק על ההווה של אדוארד, אלא גם על מה שארע בטיסה, כי השעות הללו הן חלק מחייו החדשים. אילו היתה מסתפקת בכך, היה הספר יוצא נשכר. חבל שלא ידעה לעצור בעצמה, אלא בחרה להרחיב את הסיפור עם תיאור מפורט של דמויות נוספות בטיסה, ועם אינספור פרטים מיותרים על כל רגע ועל נסיבות ההתרסקות. במקומות רבים הספר נדמה לפרק ארוך של "תעופה בחקירה", שם החקירה משולבת בסיפורים הפרטיים של כמה מן הנוסעים. בניגוד להווה המתואר, כאמור, ברגישות, תיאורי הטיסה לוקים בדרמטיזציה עודפת. באיזשהו שלב אפילו ההווה של אדוארד כמעט מתמסמס בתוך שפעת הפרטים.

וכעת לסיום: שמו של הספר ניתן לו בשל תכולת שני שקים שאדוארד וחברתו שיי מוצאים במוסך של דודו, ושמחמת קלקלנים לא אפרט מהי. בזכות השקים הללו ימצא הנער מטרה ואפילו רגיעה, אבל התכולה, לדעתי, לוקה שוב בהפרזה. אם היתה הסופרת מקטינה את המינון, לא היה הספר ניזוק כלל. נהפוך הוא.

לצערי, למרות דמויות ליבה טובות, ספר מפוספס.  

Dear Edward – Ann Napolitano

אריה ניר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יובל אהרוני

בוגד משלנו / ג'ון לה-קארה

פרי הוא מרצה לספרות בעל מוניטין באוניברסיטה יוקרתית. גייל היא עורכת-דין מוערכת במשרד גדול. השניים, בני זוג מזה תקופה ארוכה, יוצאים לנופש באי אנטיגואה, שם הם מתכננים לשחק טניס ולנוח. סמוך לאתר הנופש מתגורר דימה, אוליגרך רוסי, עם אשתו ועם חמישה ילדים, מוקף שומרי ראש ואמצעי אבטחה. דימה, טיפוס אגרסיבי בעל נוכחות דומיננטית, משתלט על זמנם של פרי וגייל, ולאחר שנכבשו, ללא התנגדות, בקוריו, הוא מבקש מהם לתווך בינו ובין ממשלת בריטניה. בתמורה לאזרחות בריטית לו ולמשפחתו הוא מוכן למסור מידע בעל חשיבות עליונה. השניים מצליחים ליצור קשר עם הביון הבריטי, ומגויסים כמרגלים אד-הוק כדי לסייע לדימה להשיג את מבוקשו.

שני נושאים מעניינים בספר. האחד הוא אחורי הקלעים של הביון, שבא לידי ביטוי בעיקר באישיותם של הקטור ולוק, שני העובדים הכמעט יחידים ביחידה עצמאית למחצה. השני הוא העולם של מלביני הכספים ושל המאפיה הרוסית, שדימה הוא אחד ממייצגיו וגם אחד מקורבנותיו. למרות זאת, הספר הוא בעיני אחד החלשים של לה-קארה, בגלל הדמויות המעורפלות של פרי וגייל, שמניעיהם מטושטשים במקרה הטוב ובלתי משכנעים במקרה הטוב פחות.

מה גורם לשני אנשים צעירים, כבני שלושים, להמשך אל אדם מטיל אימה, שלפחות אחד משומרי ראשו חמוש בגלוי, ושאשתו מצטיירת כמטורפת? הספר פותח בהתלבטויותיו של פרי לגבי עתידו המקצועי, אבל מכאן ועד למעורבות מרצון בענייניו המסוכנים של דימה הדרך רחוקה. לגייל אין התלבטויות מעין אלה של פרי, ולה-קארה מייחס לה מניע בלתי משכנע בצורת החסות שהיא פורשת על נטשה, בתו המתבגרת של דימה, והאחריות שהיא מפתחת כלפי שתי האחייניות הצעירות של דימה, שהוריהן נרצחו, וכל זה אחרי מפגש בודד. במהלך התחקיר הממושך שפרי וגייל עוברים בשובם ללונדון, לה-קארה מציין שוב ושוב שגייל נסגרת בחשש כשעולה שמה של נטשה, כאילו היא מסתירה סוד בטחוני שעלול לפגוע בה ובפרי ובבריטניה בכלל, רק שמסתבר שהסוד הגדול הוא שנטשה בהריון. ונניח שיש משהו כובש במשפחה הזו. עדיין אין בכך הסבר להתגייסות מרצון של חובבנים למשימת ביון מול ארגון חסר רחמים. בקצרה, יותר מדי חורים באישיות של שתי הדמויות הראשיות, מה שהופך את העלילה למופרכת.

על הכריכה מצוטטת ביקורת שקובעת כי זהו "מותחן שמזכיר חלקית את ג'ון לה-קארה הישן והטוב, וחלקית את אלפרד היצ'קוק". לא מצאתי כאן את היצ'קוק, ו"חלקית" מג'ון לה-קארה אינו מספק בעיני.

Our Kind of Traitor – John le Carré

כנרת

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: מרינה גרוסלרנר

הבתולות / אלכס מיכאלידס

מריאנה היא פסיכולוגית, מנחת קבוצות, אלמנה צעירה בת שלושים ושש, שבעלה טבע בעת ששהו בחופשה בנקסוס שביוון. בעוד היא מתמודדת עם האבל, היא נקראת לקולג' סנט כריסטופר שבקיימברידג' לתמוך באחייניתה זואי, המזועזעת בשל רצח ברוטלי בקמפוס. בקולג' היא מסמנת חשוד מיידי, פרופסור כריזמטי המטפח קבוצת מעריצות פריבילגיות. החוקר המשטרתי מנסה להרחיק אותה מן הזירה, הפסיכולוג הנלווה אליו מסייע לה להתערב חלקית בחקירה, ובהסתמך על האינטואיציה המקצועית שלה היא יוצאת למסע גילויים עצמאי. זואי המפוחדת כנראה מסתירה סודות, הפרופסור מנסה לכבוש את לבה של מריאנה או לאיים עליה, בחור צעיר שפגשה ברכבת התאהב בה והוא להוט לסייע, ואחד ממטופליה שננטש מטריד את מנוחתה.

"הבתולות" מצליח ליצור מתח אפל, אבל זו מעלתו היחידה. מיכאלידס תופר בתפרים גסים מוטיבים מיתולוגיים אל העלילה, מפזר מונחים מקצועיים כמו העברה והעברה נגדית, מעניק לכל הדמויות עניינים בלתי פתורים עם הוריהן, עוסק עד זרא בהתמודדות עם אובדן, ומשחק במידה מופרזת עם אינטואיציה (כוזבת) ועם תחושות על טבעיות. כל אלה מצטרפים יחד לספר קלישאתי ויומרני, שדמויותיו, למרות מראית עין של עומק נפשי ורגשי, נותרות שטחיות. גרוע מכל הוא הסיום המופרך, שאינו קשור לשום דבר שקרה קודם לכן, ומצטיין אך ורק בחוסר סבירות קיצוני.

חבל על הזמן.

The Maidens – Alex Michaelides

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: רחל פן

המסע של צילקה / הת'ר מוריס

צציליה (צילקה) קליין היתה בת שש-עשרה כשנכלאה באושוויץ בשל יהדותה. כששוחררה על ידי הרוסים, שנתיים אחר-כך, נחשדה על ידם בשיתוף פעולה עם הנאצים, נשפטה ונדונה למאסר באחד הגולאגים. מגיהינום לגיהינום. הת'ר מוריס נטלה מספר פרטים ביוגרפים, ערבבה אותם עם תוצאות מחקר חלקי, עם מסקנות אישיות בלתי מבוססות ועם דמיון, וכתבה את "המסע של צילקה".

צילקה הוזכרה גם בספרה הקודם של מוריס, "המקעקע מאושוויץ", שסיפר את סיפורם של לאלי וגיטה סוקולוב. הספר הראשון ספג קיתונות של ביקורת, בעיקר משום שהסופרת נטלה לעצמה את החירות לקבוע עובדות המנוגדות למחקר ההיסטורי. למרות זאת, ולמרות הפשטנות המביכה של כתיבתה, המלצתי על הספר, משום שעלילתו הסתמכה על זכרונותיו של לאלי, ואני מאמינה שסיפורו צריך היה להיות מסופר (ונניח בצד את השאלות על טיבו של הזכרון, וגם את ההאשמה שהטיחו במוריס כאילו תמרנה את גיבור ספרה לספר את מה שרצתה לשמוע).

אחד הטיעונים נגד הספר הקודם נגע לצילקה ולתיאורה כשפחת מין של אחד המפקדים במחנה. בהערות הסופרת בסיום הספר היא טוענת שהעובדה שעל פי המחקרים לא התקיימו יחסים כאלה עם אסירות יהודיות, בוודאי לא יחסים שנמשכו על פני תקופות ארוכות, היא תוצאה של בושת הנשים שנמנעו מלספר על כך, והיא קובעת נחרצות, כאילו מונתה לדבר בשמן, שהגיע הזמן להפסיק להתבייש. בהסתמך על שמועות, שסופרו לה על ידי לאלי וגיטה, היא מייחסת לצילקה קשר מיני, שהביא לה הטבות ובסופו של דבר גרם להישרדותה, עם יוהן שוורצהובר, ומציבה אותה בתפקיד מפקדת בלוק של נידונות למוות. קולה של צילקה עצמה, שנפטרה ב-2004, לא נשמע.

מה שעבר על צילקה בגולאג הוא במידה רבה בגדר נעלם. מקרעי שמועות רקמה מוריס את סיפורה של צילקה, ומתחקיר שערכה בנתה את סיפורן של הנשים שהיו כלואות איתה בתנאי מעוררי חלחלה. מכיוון שיש לי רקע מועט בנושא, בעיקר מספרים בודדים שקראתי, קשה לי לומר עד כמה היא מדייקת בעובדות אודות הגולאג, ועל עומק ידיעותיה באשר למחנות הריכוז כבר דובר רבות. בין שאר הפרטים הבדויים ב"ביוגרפיה" של צילקה, מוריס מייחסת לה רומן עם גבר בשם אלכסנדר, במקום עם הגבר שבאמת פגשה בגולאג ובסופו של דבר נישאה לו. באותן הערות בסיום היא מסבירה שבחרה לא לספר על איוון, בעלה של צילקה, כדי לא לפגוע בפרטיות צאצאיו. אבל צאצאיו, כך מסתבר, גאים להיות בניו ובניה החורגים של צילקה, ובתגובה על הספר, שלדבריהם גרר את שם אמם לבוץ, הם מבקשים לפרסם את גרסתם.

הנה דוגמא לאופן המטריד בו מוריס טווה את סיפורה. לפי אחת העדויות על צילקה, היא גילתה את גופת אמה על עגלת מתים בבירקנאו. עבור מוריס הדרמה הנוראה הזו אינה מספיקה, והיא בודה עבור האם והבת עוד לילה אחד יחד בטרם תישלח האם הגוססת אל מותה, כשהיא מסרבת להצעתה של בתה לנסות להצילה.

אם ביקשה הסופרת לכתוב רומן על זוועות מחנות הריכוז והגולאגים – ניחא. ההעדפה הברורה שלי היא לספרי עיון ולעדויות, אבל אולי יש מקום גם לבדיה מבוססת מציאות. המקרה של "המסע של צילקה" שונה: למרות כל הבהרותיה בפתיחה ובסיום, השימוש שעשתה בשם אמיתי יצר מצג שווא של ביוגרפיה, והפך אשה בשר ודם לדמות פלקטית למדי, שלדברי קרוביה רחוקה מלשקף את צילקה האמיתית.

בגלל הכתיבה הבלתי מרשימה, שטחיות המחקר ההיסטורי, ובעיקר העוול שנעשה לצציליה קליין, מוטב היה לולא נכתב הספר ולולא תורגם.

Cilka’s Journey – Heather Morris

שוקן

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: דקלה פרידמן

צציליה ואיוון אחרי שחרורם מהגולאג

דבר שמתחפש לאהבה / גליה עוז

מזה כשלושה שבועות גועשות הרוחות בכמה פינות ברשת בעקבות פרסום "דבר שמתחפש לאהבה". הספר, שבו גליה עוז מאשימה את אביה בהתעללות פיזית ונפשית, עורר תגובות אמוציונליות בכל הקשת שבין אמון לגינוי. התגובות ברובן באו מהבטן, ובהעדר עדות ראיה – שהרי איש מן הקוראים לא נמנה עם החוג המשפחתי המצומצם – התבססו על טיעונים נטולי בסיס מסוג "ברור שכל מילה בספר אמת, כי שמעתי אותה מספרת את הדברים עוד קודם", או "ברור שהכל שקר, אחרת היתה כותבת את הספר בעוד אביה חי". למרות שגיבשתי דעה משל עצמי, שמן הסתם מעידה עלי יותר מאשר על המעורבים, החלטתי ביני לבין עצמי שאם אקרא את הספר אכתוב עליו מן ההיבט הספרותי בלבד, אולי בצירוף התיחסות לנושאו באופן כללי בנטרול ההיבט הרכילותי. ובכן, מתברר שזו משאלת לב נטולת סיכוי להתממש.

יותר משמדובר ביצירה ספרותית, "דבר שמתחפש לאהבה" הוא כתב אישום וכתב הגנה. גליה עוז מתארת מספר מקרים של פגיעה פיזית, אך יותר מכך היא מספרת על הזנחה רגשית, על היותה ילדה לא רצויה, דחויה, שתחושת הערך שלה נרמסה על ידי אביה. את אוירת הטרור בבית היא ממחישה באמצעות סיפורו של צ'כוב, "אב משפחה", שבו האב משליך את כעסיו ואת תסכוליו על ראשו של ילד, בעוד האם משלימה עם התנהלותו. היא ממשיכה ומתארת את רגשותיה הקשים כלפי הוריה גם בשנים שאחר-כך, למרות מראית עין של משפחתיות, ואת הסכסוך שהתפרץ אחרי שאמרה שהיה לה קשה לגדול במשפחה זו. לצד כתב האישום הכואב מוגש גם כתב הגנה כנגד כל טענה שעלולה להשמע נגדה בעקבות פרסום הספר (וכל טענה שכזו אכן הושמעה). בין השאר היא עונה מראש לשאלה למה אינה סולחת, אפילו לא למען שלוות נפשה שלה, ומסבירה כי ילדים שסבלו מאלימות ובחרו בסליחה זכו לצד האלימות גם ברחמנות הורית, שלדבריה נעדרה לגמרי במקרה שלה.

קשה, אם כך, להתייחס לספר כיצירה אמנותית, ונראה לי שהוא מראש לא נכתב ככזה. קשה לא פחות לנטרל את הפן הרכילותי, מפני שלעמוס עוז היתה נוכחות בלתי מבוטלת בציבוריות הישראלית. גם מבלי להיות מעריצה שלו, כסופר וכפרסונה פוליטית, קשה להמנע מקונפליקט פנימי בין מיצובו כמצפן מוסרי לדיוקנו הדמוני בספר. משום כך, למרות שעוצמת הטינה של הכותבת מעידה לפחות על קשר בין-דורי בעייתי, עדיין קשה להמליץ עליו כהספר שיתריע בפני הורות מתעללת. אני חושבת שאני מבינה מה ערכו עבור הכותבת; ערכו עבורי כקוראת הוא רק בציטוטים מספרות מקצועית המתיחסים להורות מסרסת ומרעילה, ומכיוון שאלה חלקיים עדיף לפנות למקור.

נורית גרץ ב"מה שאבד בזמן" הציגה את הפן הרגיש של עוז, שסתר במידה מסוימת את התדמית הציבורית של אדם הבטוח בעצמו. שירה חדד ב"ממה עשוי התפוח?" הציגה את מה שהיא הגדירה כ"דיוקן אפשרי אחד של עמוס עוז, כפי שהוא נגלה לעיני בשנים האחרונות". גליה עוז מציירת בספר דיוקן שחור של אדם נרקיסיסט, סדיסט נטול חמלה. אחותה ואחיה בתגובות המעטות שלהם לספר זוכרים אב שונה: "ברור שהוא היה אדם מורכב. הטענה שהוא היה מפלצת כלפי גליה ומלאך כלפינו היא כליל הפשטנות. המציאות היא שהוא היה אבא טוב בסך הכל, שאהב את כל ילדיו והתאמץ תמיד להשתפר, אבל הוא לא תמיד הצליח".

אפרופו "ממה עשוי התפוח?", שקראתי לאחרונה. עמוס עוז מתייחס בספר אל גליה כאל הקוראת הביקורתית ביותר במשפחה. לי ההערה הזו, בהקשר שבו הושמעה, נראתה כמחמאה, כהבעת כבוד. גליה עוז מתייחסת אליה כאגרסיבית ופוגענית. הקריאה שלי נקיה ממטענים, שלה מושפעת מהיסטוריה אישית, שומעת את הקול שמאחורי האותיות על הנייר. הנה דוגמא קטנה לפרשנויות הפוכות, ואני, כמובן, לא יכולה לטעון ששלה שגויה ושלי מדויקת.

כשגליה עוז מספרת על מכתב שאביה כתב לה, ובו האשמות נגדה, היא כותבת: "אין צורך להתבסס על עובדות. זה נכתב, משמע זה קרה, ואת, לכי תכחישי". דברים אלה יפים, כמובן, גם לספר הזה. אמת עובדתית יש רק אחת; זכרונות ופרשנויות יש הרבה, והאמת העובדתית נמוגה בשלהן אי שם בערפילי העבר. גליה עוז באמת חשה כאב, אחותה ואחיה באמת סבורים שתיאוריה מופרזים ורחוקים מן המציאות, עמוס עוז אינו יכול להגיב. סיפור עצוב.

דבר שמתחזה לאמת – פניה עוז זלצברגר

הפרק הגנוז בספרה של נורית גרץ – שיחה עם עמוס עוז

כנרת זמורה דביר

2021

ים שקט ושפל גלים / דונאל ריאן

שלושה סיפורי חיים מצטלבים באירלנד. פארוק הוא מוסלמי, אזרח מדינה שסועת מלחמות וטרור, שנתן את אמונו במבריחים נוכלים, ואיבד את אשתו ואת בתו בלב ים בדרכם אל עתיד שלו. למפי, גבר צעיר, שאביו אינו ידוע, חי עם סבו ועם אמו, עובד כמסייע וכנהג אוטובוס במוסד גריאטרי, ומתקשה להתגבר על אהבה נכזבת. ג'ון הוא זקן בערוב ימיו, המתוודה על כל הרע שעשה בנעוריו. סיפוריהם של השלושה מסופרים זה אחר זה, לכאורה נפרדים זה מזה, ורק בסיומו של הספר אנו מבינים כיצד הם קשורים זה בזה, גם אם הם עצמם אינם לגמרי מודעים למה שמחבר אותם.

צריך להיות בעל לב של אבן כדי לא לכאוב את אובדנו של פארוק, וחיפושיו של למפי אחר האושר מעוררים חמלה. ובכל זאת, הכתיבה של דונאל ריאן השאירה את הסיפור הרחק ממני. סיבה אחת לכך היא התחושה הברורה של כתיבה מאוד "מיכנית", מאוד מחושבת, ממוקדת במטרה של סחיטת רגשות. סיבה נוספת, קצת פחות מהותית, אבל אולי קשורה אף היא לסגנון, היא ה"צביעה" של כל דמות בצבע יחיד. פארוק הוא תמים ונסחף, למפי די אהבל ומעורפל, לא מפתיע שנעזב, וג'ון פסיכופת ללא הסבר מספק. גם דמויות המשנה הן כאלה – אשתו המסוגרת של פארוק, אמו המיוסרת של למפי וסבו המשונה. כל מערכות היחסים בין הדמויות מעוותות, אף אחת מהן אינה מתפתחת, ודחיסתן אל ספר קצר אחד יוצרת גודש מופרז. על אלה יש להוסיף את הקשרים ביניהם שנחשפים לקראת סיום, האחד אמנם מעודן ומחמם לב, אבל השני – הדרמטי שבהם – מאולץ.

בצד החיוב, לסופר יש כושר תיאור מוצלח, כל קטע בנפרד, התרגום מוצלח, והכריכה בעיצובה של צופיה הרבנד מקסימה. ולמען האיזון, "ים שקט ושפל גלים" נכלל ברשימה הארוכה (ולא הקצרה, כפי שנכתב על הכריכה) לפרס מאן בוקר. דעת קובעי הרשימה ודעתי חלוקות הפעם.

From a Low and Quiet Sea – Donal Ryan

לסה ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק