על חוט השערה / ליאונור דה רקונדו

69423600_2665843616767640_6043544148303151104_n

לורן וסולנז' מכירים זה את זה כבר עשרים שנה. הם נשואים ומגדלים שני בני עשרה, תומא וקלר. חייהם שגרתיים ונינוחים, אך לורן מסתיר סוד. מאז היה ילד חש שונה, ובזמן האחרון זיהה את האשה שבתוכו. פעם בשבוע, במקום ללכת אל מכון הכושר, הוא נוסע אל מועדון  טרנסג'נדרים, מתאפר, לובש בגדי אשה, ומבלה בחברת אנשים המבינים ללבו. בדרך חזרה הביתה הוא מוחה כל זכר לשינוי, ושב אל שגרת חייו. הסוד נחשף כשסולנז' מוצאת בחדר השינה שלהם שערות בלונדיניות, שנשרו מן הפאה שלורן מניח על ראשו כשהוא הופך למתילדה. היא עוקבת אחריו, וחושפת את סודו.

מכאן עוסק הספר בהתמודדותם של בני המשפחה עם השינוי. תומא עוין, קלר מנסה להבין, וסולנז' נקרעת בין תחושת הבגידה שהיא חשה ובין רצונה לשמר את מסגרת המשפחה. לכל זה יש פוטנציאל להפוך לסיפור עם אמירה, אבל הביצוע כל כך רדוד, שהמסר בדבר "האומץ להיות מי שאנחנו", כמוצהר על גב הספר, מתמסמס, ולמען האמת אפילו מצליח לעורר התנגדות, שנובעת כולה מן הליקויים שבספר ללא קשר לחירותו של אדם לעצב את חייו.

הבעיה הראשונה בספר היא בצמצום שאלת הזהות המינית לתשוקה לתחתוני נשים, צמצום שמרדד מראש כל דיון רציני. הבעיה הבאה נעוצה באישיותו האגואיסטית של לורן ובהתנהלותו מול משפחתו. מבלי להתייעץ עם אשתו, שאותה, כך מבקשת הסופרת לשכנע, הוא אוהב, הוא מנחית על ילדיו באמצע ארוחת ערב שגרתית את הבשורה שהוא בעצם אשה. בהמשך, בלי לשתף את אשתו, שכבר נחשפה לסוד, הוא מתחיל טיפול הורמנלי וקובע מועד לניתוח. לילדיו הוא מניח להתמודד עם התנגדותם בעצמם, אך למרות זאת, הקורא מתבקש להאמין לנאום שלו באוזני בנו, שבו הוא טוען כי את הכוח לבצע את השינוי הוא שואב מאהבתו להם. הקורא מתבקש להאמין גם שמין אוראלי בחדר מלון מוזנח עם גבר שצץ יש מאין, מספיק כדי להשיב לסולנז' את האיזון שהופר.

בקיצור, חבל.

Point Cardinal – Léonor de Récondo

אריה ניר

2019 (2017)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

מודעות פרסומת

המאהב החשאי / איזבל איינדה

the_lover_master

אלמה בלסקו, אשה כבת שמונים, עברה מרצונה לגור ב"לארק האוס", דיור מוגן. היא עצמאית, מתבדלת, ומסרבת לעבור את הסף שבין הזיקנה לישישוּת. אירינה בזילי, צעירה מזרח-אירופאית, העובדת במקום, מושכת את תשומת לבה, והיא מציעה לה משרה נוספת כמזכירתה. יחד עם סת, הנכד של אלמה, תחשוף אירינה את סודותיה של מעסיקתה, שתהפוך לידידתה, תוך שהיא מסתירה את סודותיה שלה.

איזבל איינדה רקחה עלילה, המערבת כמה טרגדיות יחדיו. מה יש בספר? גטו ורשה, אושוויץ, התרסקות מטוס, כליאת היפנים-אמריקאים במחנות ריכוז, סחר בנשים, פדופיליה, שמץ של גילוי עריות, רעלת הריון, ולקינוח איידס. גם הסכסוך הישראלי-ערבי נרמז, והוא מיוצג בדמות אחיה המגוחך של אלמה, איש מוסד, שמשווה את עצמו ברצון לחיה נאצית, ומצהיר שלא רק כל העולם לא רצה את היהודים, גם ישראל לא רצתה אותו משום שהיה ניצול שואה. שוויון הנפש והשטחיות המאפיינים את יצוגן של הטרגדיות בעלילה, מעידים על היותן כלי בלבד לקידום השאלה הלא בוערת בכלל, מתי ייחשפו כל הסודות. אפשר היה לבחור כל סט אחר של טרגדיות, והעלילה לא היתה מושפעת לכאן או לכאן.

לא רק מרכיבי העלילה שטחיים, גם הדמויות חסרות עומק וחסרות איזון. הדוד והדודה של אלמה, כדוגמא, מוצגים כדמויות מופת, בזכות אהבתם לילדה, ובזכות פעילותם העסקית והפילנטרופית. הפרט השולי של יחסם הגרוע כלפי ילדיהם שלהם, מוצג על ידי הסופרת כיתרון, כי בשלו הם אוהבים יותר את אחייניתם. הדמות היחידה שהסופרת מצליחה לא להרוס היא של המאהב החשאי, בנו של הגנן של משפחת בלסקו, שנפשו נקשרה בנפשה של אלמה. איצ'ימיי פוקודה ניצל מגורלן הספרותי של הדמויות האחרות, משום שאינו מתואר ישירות, אלא רוב הזמן כפי שהוא משתקף בעיני הדמויות האחרות.

בשורה התחתונה: ספר חלש.

El Amante Japones – Isabel Allende

ידיעות ספרים

2017 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

פרחים לגברת האריס / פול גאליקו

5551

*סקירה עמוסה קלקלנים*

לעדה האריס, המתפרנסת מניקוי בתיהם של זרים, יש חלום אחד – לרכוש שמלה מבית כריסטיאן דיור בפריז. לעולם לא תהיה לה ההזדמנות ללבוש אותה, משום שהארועים המתאימים לכך הם מחוץ לעולמה, אבל תשוקתה נפרדת לחלוטין משיקולים של הגיון או של תועלת. כדי להשיג את מטרתה היא חוסכת לירה ועוד לירה במשך שנים, וכשבידה הסכום המתאים היא עולה על מטוס לראשונה בחייה. בפריז היא שמה פעמיה אל בית האופנה המהודר, כמעט מגורשת בשל חזותה הפשוטה, כמעט נואשת מתקוותה לזכות בשמלה כשמתברר לה שתצטרך לממן שהות של שבועיים בפריז. פשטותה, תמימותה הילדותית ולהיטותה מצילים אותה, בזכות אנשים טובים הנכבשים במתיקות אופייה, עליה הם עומדים ממבט אחד בעיניה. עדה תחזור לאנגליה עם השמלה הנכספת, תתקל במכשול אחרון, ותתנחם בידידות שחוותה באותם שבועיים קסומים.

"פרחים לגברת האריס" מתואר בדרך כלל כחגיגה אנושית, מלא תקווה, מחמם לב. בעיני הוא קודם כל סטראוטיפי ומתחסד. הוא שופע אמירות שטחיות על משאלות לבן של נשים, הוא "מעניש" על חטא הגאווה ועל המשיכה להימורים. הוא מבקש לשכנע שאנשים אף פעם אינם כפי שהם נראים כלפי חוץ, למעט התמימים מאוד, כמו גברת האריס, והמרושעים מאוד, כמו השחקנית האנוכית. וכשהוא מרסק את חלומה של גברת האריס, בגלל "גאוותה", הוא מבקש להמיר הגשמת חלום רב שנים בהכרת תודתם של מכרים מזדמנים.

אין שום רע באגדות אורבניות, ו"להיות יחד, זה הכל" של אנה גאבאלדה הוא דוגמא טובה. "פרחים לגברת האריס", אחרי כל ההמלצות שקראתי עליו, הוא פשוט מאכזב.

Flowers for Mrs. Harris – Paul Gallico

מסדה

1987 (1958)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

ז'ול / דידייה ואן קואלארט

994052

אליס, עיוורת המלווה בכלב נחיה, בדרכה לניתוח חדשני שיחזיר לה את כושר הראיה, עוצרת בשדה התעופה לקנות ממתקים. זיבָּל, המוכר, אקדמאי כושל שזה עתה גורש מביתו ומעבודתו על ידי אשתו, מתאהב בה ממבט ראשון. כשדיילי הקרקע מתעקשים להפריד בין אליס לכלבה, ז'ול, בטענה שאין די מקום במטוס, זיבל נוטש את עמדתו, וחש לעזרת האשה והכלב. ז'ול, אסיר תודה לנצח, יחבר בסופו של דבר בין אליס לזיבל.

בצד החיוב, הספר קריא, מרגש לרגעים, מאיר את תפקידם החשוב של כלבי הנחייה. בצד השלילה, זה בעצם כל מה שיש לומר עליו, כי הדמויות מוקצנות, ה"נגיעות" בנושאים מעניינים, כמו שונות ובדידות והורות, אווריריות, הסיפור תפור מצירופי מקרים, והעלילה צפויה.

בשיחות על ספרים עולה באופן תדיר הטענה שיש מקום גם לספרים כאלה, ספרי טיסה, קלילונים בין ספרים איכותיים, וזו הסיבה שאני כותבת עליו למרות כל הסתיגויותי. למטרות אלה הוא סביר לסוגו.

Jules – Didier Van Cauwelaert

אריה ניר

2019 (2015)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

המעידה / הרמן קוך

993319

"המעידה" הוא סיפורו של רוברט, שם בדוי, ראש העיר אמסטרדם. למה אדם שמזהה את עצמו בתפקיד בולט שכזה טורח להסוות את שמו ואת שמות בני משפחתו? זו רק אחת התהיות שעלו בי בעת קריאת הספר.

בעת ארוע רשמי רואה רוברט את אשתו סילביה משוחחת בנעימים עם אחד מחברי המועצה. מסיבה לא ברורה הוא משכנע את עצמו שבין השניים מתנהל רומן, ולאורכו של הספר ישוב ויחפש סימנים להצדיק את חשדותיו, או ינסה להמנע מלחפש אותם, יאמין ביושרה של אשתו, אך יאמין גם בבוגדנותה, וכל הזמן יטולטל בין ודאות לספק.

במקביל לציר הסיפורי הזה יעסיקו אותו תכניות ההתאבדות של הוריו, המתקרבים לגיל מאה, ותכניות ההתאבדות של חברו האסטרופיסיקאי, המבקש לגלות בדרך זו מה נמצא מחוץ ליקום המוכר. כמו כן יתכנן מהלך דרמטי שיאלץ אותו לוותר על כהונתו (למה לא לפרוש סתם כך?).

הנושאים האישיים הללו, שאינם נדבקים זה לזה כלל, הם, כך נראה לי, רק רקע לביקורת שהסופר, באמצעות גיבורו, מטיח בהולנד. הפוליטיקאים ריקניים, בית המלוכה נבוב, התנהלות עירית אמסטרדם מגוחכת. הנהיה הכפייתית אחר תורות כמו טבעונות, שימוש באנרגית רוח, התחממות גלובלית, מיחזור, אינה הגיונית, ובהכרח תוביל לפשיזם. הדעות הקדומות הן נחלתם של כל ההולנדים, ולכן רוברט מסתיר בדקדקנות את מוצאה הזר של אשתו, שהיא, ככל הנראה, צפון אפריקאית (אם כי לקראת סוף הספר הוא משחרר רמז שמפריך זאת). ההתנהגות של ההולנדים מחוץ לארצם מביישת, וההתנהלות שלהם בתוך ארצם עלובה. דמוקרטיה היא מתכון לנצחון הרדידות, יחי שלטון היחיד הכריזמטי. ובכלל, נדמה שכל הרעות החולות מתנקזות אל התכנית להציב טורבינות רוח בסמוך לעיר.

איך לסכם את הספר? מבחינתי הוא מעידה של הרמן קוך, שהוכיח ב"מר מ' היקר" שהוא מסוגל להרבה יותר. על גב הספר נכתב שהוא היה לרב מכר בהולנד: אולי ההצלפה המקומית שלו מדברת אל הקורא ההולנדי, אבל לדעתי הוא אינו עובר את מחסום הלוקליות, וגיבוב הנושאים, לצד ההתעסקות האובססיבית בהסוואה שלא לצורך, מייגע.

De Greppel – Herman Koch

תכלת

2019 (2016)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

חשבונות פתוחים / מרטין קוהן

d797d7a9d791d795d7a0d795d7aad7a4d7aad795d797d799d79d

ליטו חימנס, כמעט בן שמונים, מתגורר בקומת הקרקע בבית דירות. בקומה השלישית מתגוררת אשתו בנפרד יחד עם אמה חדלת האונים המתקרבת לגיל מאה. חימנס, המתקיים מקצבת זִקנה דלה, חי בצמצום, קונה בהקפה, ומתחמק מבעל הדירה הדוחק בו לשלם את דמי השכירות של שתי הדירות. מרטין קוהן מתאר ללא כחל ושרק את עליבות חייו של גיבורו: זבל נזרק מן הקומות העליונות אל הפאטיו הסמוך לדירתו. בדירת אשתו שוררים אפלה וריחות שתן. ביקוריו אצל הזונה המועדפת עליו חושפים את אין-אונותו, בעוד חמותו התשושה וילדות צעירות מעוררות את יצריו. שום דבר לא מצליח לו, וגם אם לעתים נדמה שכן, באה המציאות וטופחת על פניו. אוירה של השחתה אופפת אותו: הוא קורא מודעות תמורת פרוטות עבור אדם מפוקפק, ששנים רבות קודם לכן הביא לו, כנראה בדרכים לא כשרות, את הילדה שהפכה לבתו. הנושאים המעניינים אותו נוגעים כולם בזוועות: השמדת היהודים בשואה, התגברות הפשיעה החמושה במדינה. הוא מעריך את רצינות ההחלטה של היטלר ושל גבלס להתאבד, ומעמיד מולה את המצב בארגנטינה, שבה הדברים הם תמיד בדיחה. הגרוע מכול יכול לקרות, ואין איש שיתאבד אף פעם בשביל כלום.

לאחר שהתלווינו אל חימנס בכל סבלותיו, כולל תיאורים מפורטים של תוצאות קלקול קיבה, עובר שרביט המספר מן הסופר אל בעל הבית שמגיע לגבות את כספו. שני הגברים, הנראים שונים מאוד זה מזה, עוברים משיחה על כסף לשיחה על מפגש תרבויות – התרבות הגבוהה ותרבות ההמונים – וכשהם נפרדים, ובעל הבית ממשיך לתאר את שהתרחש בהמשך אותו יום בחייו שלו, מסתבר שרב הדומה על השונה בינו, המשכיל השבע והמצליח, ובין חימנס חסר המזל.

על גב הספר נכתב כי עולמו של חימנס הוא פרפרזה על החברה שלנו. הפרפרזה הזו חמקה ממני. מדי פעם עצרתי את הקריאה ושאלתי את עצמי אם באמת ראוי סיפורו של כל אדם להשמע. בדרך-כלל אני עונה לעצמי על השאלה הזו בחיוב, אבל הפעם היססתי. רוב הזמן חוויתי את הספר כדוחה, במידה רבה בזכות תיאוריו שופעי הפרטים, הריחות והקולות, של קוהן. אני מניחה שכוונת הסופר אכן היתה ליצור את תחושת הדחיה הזו, ולא נעשה פה נסיון מניפולטיבי לחבב את חימנס על הקורא למרות מה שהוא, לא הצלחתי לפענח את הטעם לכך.

איור הכריכה הנאה הוא יצירתה של אנמרי בארטפלד, והעיצוב – כמו בספרי ההוצאה האחרים – הוא של דודי בן הרא"ש.

בשורה התחתונה: לא בשבילי.

Cuentas Pendientes – Martín Kohan

תשע נשמות

2018 (2010)

תרגום מספרדית: ארז וולק

בני בולטימור / ז'ואל דיקר

boltimor_master

מרקוס גולדמן, הסופר שסיפר בגוף ראשון את "האמת על פרשת הארי קברט", מספר ב"בני בולטימור" את סיפורה של משפחתו. העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, וסובבת כל הזמן סביב אסון כלשהו שהתרחש באוקטובר 2004. מה היה אותו אסון נגלה רק לקראת סיומו של הספר.

מרקוס השתייך לענף העני יותר של המשפחה, הגולדמנים ממונטקלייר. אביו היה מהנדס, ואמו מוכרת בחנות אופנה. הענף העשיר יותר, הגולדמנים מבולטימור, כלל את דודו סול, עורך-דין בעל שם, את דודתו אניטה, אונקולוגית ידועה, את בנם הילל, בן גילו של מרקוס, ואת וודי פין, ילד שנעזב על ידי הוריו, ונאסף על ידי הבולטימורים. שלושת הילדים, כנופית גולדמן כפי שהתכנו, היו קשורים בקשרי נפש, ושלושתם כאחד היו מאוהבים באלכסנדרה. להילל ניבאו גדולות ונצורות בשל מוחו החד, לוודי ציפה עתיד של שחקן פוטבול בעל כשרון נדיר, אלכסנדרה חלמה לשיר, ומרקוס בחר לשלוח ידו בכתיבה.

בעיניו של מרקוס הילד היו הבולטימורים כלילי שלמות, אך החיים זימנו לו תגליות שפוררו את תפיסתו המוטעית. אט אט נחשפים במהלך עלילת הספר סודות המשפחה, סכסוכים ישנים, חולשות אנוש. מרקוס יגלה שאפילו תחת מעטה החברות המושלמת של הכנופיה פעלו יצרים אפלים, שבאופן כמעט בלתי נמנע הוליכו לטרגדיות.

בניגוד ל"האמת על פרשת הארי קברט", שהוא ספר דינמי ושופע תובנות, "בני בולטימור" הוא ספר טרחני לעייפה. הסופר חוזר עד זרא על אותם סיפורים, כשבכל חזרה הוא מוסיף שביב דל של מידע, מותח באופן מלאכותי סיפור פשוט לספר עב כרס. בסקירה על הספר הקודם הצבעתי על נטיה לסטראוטיפיות, שנחוותה כשולית משום איכותה הכללית של היצירה. בספר הנוכחי, בשל דלות החומר, הסטראוטיפיות בולטת, ומשום כך שום פיתול בעלילה אינו מצליח להפתיע.

לצערי, אכזבה רבתי.

Le Livre des Baltimore – Joël Dicker

מודן

2017 (2015)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

בוקר חום / פרנק פבלוף

42182

במקום בלתי מוגדר נחקק חוק שאוסר על החזקת כלבים וחתולים שאינם חומים. מי שאיתרע מזלם להיות בעלי פרווה בכל צבע אחר מומתים. המספר את הסיפור קצת עצוב, אבל משלים ומסתגל. אחר-כך נאסר להחזיק ספרים שמוזכרים בהם בעלי חיים שאינם חומים, והוא מוצא לכך הצדקה. בשלב הבא מתברר שגם מי שהחזיק בעבר בעלי חיים שאינם חומים הוא בגדר עבריין. הספר – בעצם ספרון זעיר – מבקש להראות שהסתגלות לחוקים בלתי סבירים גוררת בעקבותיה חוקים בלתי סבירים עוד יותר. בדף האחרון, נוקשים הכוחות החומים על דלתו של המספר. תורו הגיע.

אני מתקשה להבין את הצלחתו של הספר. אילו הייתי צונחת אתמול מאיזה יקום מקביל, שבו לא נחוותה מעולם גזענות, ולפיכך לא הזדמן לי לקרוא דבר בנושא, אולי הייתי חווה בעזרתו הארה חשובה לגבי היקום שאליו הגעתי. מכיוון שאני חיה פה כבר כמה וכמה שנים, אני לא מוצאת ביצירה הפעוטה והפשטנית הזו שום גילוי, שום אמירה חדשה. גם ספרותיות יחודית אין כאן.

מרטין נימלר, הכומר שהתנגד למשטר הנאצי, כתב זאת טוב יותר:

תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי קומוניסט;

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי סוציאליסט;

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;

ואז הם באו ולקחו את היהודים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי יהודי;

ואז הם באו ולקחו אותי –
וכבר לא נותר אדם,
לדבר בעדי.

Matin Brun – Franck Pavloff

נהר ספרים

2003 (1998)

תרגום מצרפתית: ראובן מירן

טימות'י / ורלין קלינקנבורג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d798d799d79ed795d7aad7992

כותרת משנה: רשימותיו של זוחל מדוכדך

גילברט וייט, כומר אנגלי בן המאה השמונה-עשרה, ידוע היום בזכות ספרו "תולדות הטבע והעתיקוּת של סלבורן", שראה אור לראשונה ב-1789, ושב והודפס לאורך השנים עד ימינו (מהדורה אחרונה עד כה ראתה אור ב-2007). וייט צפה בצמחים, בציפורים ובבעלי חיים אחרים, ונחשב לאחד האקולוגים הראשונים שהביע את רעיון הכבוד לטבע. אחד מבעלי החיים בהם צפה היה צב בשם טימות'י, שנלכד באפריקה וניתן לדודתו. טימות'י, שבדיעבד התברר שהיה ממין נקבה, היא הדוברת ב"רשימותיו של זוחל מדוכדך", ובהיפוך תפקידים היא הצופה בבני האדם.

הרעיון נחמד – הבה נצפה באנושות מעיניו של יצור תמים, ונכנס לעורו של צב שנלקח ממקומו והפך אוביקט לחקירה. הביצוע, לעומת זאת, לקוי.

ליקוי אחד נובע מן הבחירה הסגנונית – חלקי משפטים קטועים, שימוש מופרז בנקודות, וגלישה למה שמצטייר כרשימות מלאי, כדוגמת הקטע הבא שנבחר באקראי: עובר את חצר האורווה. מגפים מלוכלכים. קפלט קצר שיער מנטף. ברדס של בד אטים משיי. נושא קומץ של שורשי נרקיסונים, תרופה לצמרמורת. דרקון אדום מגן בית הכומר, גזיר של צמח זקן כמעט כמוני. חצאים של ביצת תמירון שבורה בכיס. מטבע רומי עתיק. סידור תפילה. הסגנון יפה לתיאור תמונה פה ושם. כשהוא משתרר על ספר שלם הוא פשוט מעיק. הליקוי השני הוא במסריו הנדושים של הספר. מדי פעם מבליחה אמירה מעוררת ענין ומחשבה, אבל רוב הזמן שולטת בספר הבנאליות: בני אדם סבורים שהם אדוני הבריאה, זה לא בסדר ליטול בעל חיים מסביבתו הטבעית, האנושות חסרת מנוח, מבקשת שינויים, זקוקה לחברה, הטבע נפלא במצבו הטבעי. עורר בי גיחוך קל הויכוח שהסופר בן ימינו מנהל, באמצעות טימות'י, עם קביעות של איש המאה השמונה-עשרה שהפכו מיושנות ממילא.

בשל שני ליקויים אלה אני לא מוצאת סיבה להמליץ על הספר. יחד עם זאת, יש לציין שטימות'י היא דמות מתחבבת ומעוררת אמפתיה. כשהיא מתארת את טקס השקילה השנתי, שבו היא מורמת מן האדמה ומונחת על גבה – "מעשה רע דיו הוא הרמתי. אבל הוא גם הופך אותי כאילו ההיפוך אינו אלא הרמת היד השמאלית אל צד ימין. יש רק תנוחה אחת לצב יבשה. ארבע הרגלים ישר על האדמה" – אי אפשר שלא להזכר בכל הפעמים שבהן הרמנו בהיסח דעת צב, ולהתחרט עליהן. לא די בזה כדי להעניק ערך משמעותי לספר.

Timothy – Verlyn Klinkenborg

עם עובד

2018 (2006)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

הרמאית הישרה / טובה ינסון

c_haramait_hayeshara

בכפר קטן בפינלנד גרה קַתְרִי קלינג, אשה כבת עשרים וחמש. אביה נעלם כשהיתה צעירה, והותיר את אמה עם שני ילדים. כשהאם נפטרה, ירשה קתרי את עבודתה בחנות מכולת, ובעת פתיחת הספר היא מתגוררת בדירה קטנה מעל החנות יחד עם אחיה מַטְס בן החמש-עשרה. את העבודה במכולת נטשה, אבל היא חולמת על התעשרות כדי שתוכל להעניק לאחיה את הסירה בה הוא חושק. קתרי סגורה בתוך עצמה, אינה מרבה לחייך, מעוררת חשד ורתיעה בקרב שכניה. למרות יחסם זה, הם מכירים במעלותיה – היא מצטיינת בכל מה שקשור במספרים, ומסוגלת להיות בוררת נטולת פניות – ומסתייעים בעצתה. אולם אליה וקוץ בה: עצותיה של קתרי נדונו ברחבי הכפר והתקבלו כנכונות ופקחיות מאוד. אולי יעילותן הרבה נבעה מנקודת המוצא שלה – שבאופן טבעי כל משק בית עוין את שכניו. אבל למפגשים האלה אצל קתרי התלוותה לעתים קרובות תחושת בושה מוזרה.

באותו כפר, בבית מבודד, גרה אנה אמלין, ציירת מבוגרת, שספרי הילדים שהיא מאיירת זוכים לפופולריות, הן בזכות הנטורליזם של אדמת היער שהיא מרבה לצייר, והן בשל הארנבים הפרחוניים שעליהם עיקר פרסומה. בשאיפתה להשיג כסף, קתרי מתבייתת על אנה, יוצרת איתה קשר, ומתמרנת כך שתוזמן יחד עם מטס להתגורר אצלה. בניגוד לקתרי המחושבת והערמומית, אנה היא אדם תמים, נותן אמון. למרות שהיא אוהבת את בדידותה, ולמרות שהחיוך של קתרי בכובע הפרווה הזכיר לה את הזאב הגדול והרע, היא מאפשרת לה לגור איתה ולערער אותה.

למה רמאית וישרה גם יחד? קתרי הרמאית, המניפולטיבית, צריכה להצדיק בפני עצמה כל צעד מרושע ופוגעני שהיא נוקטת. היא מוחזקת ישרה לא רק בעיני עצמה, אלא גם בעיני סובביה, שאינם מבחינים בין ישירות ליושר. את שיטת הפעולה שלה היא מסכמת באוזניה של אנה: "זה ענין של שגרה ותו לא. להשליט סדר בדברים כמיטב יכולתך, ואחר כך לחכות ולראות". לא הרס, לא נזק, רק השלטת סדר והמתנה לתוצאות. נדמה שהיא מאמינה באמת שזה כל מה שהיא עושה, גם כשהיא נוטלת פיקוד על ביתה של אנה, משליכה רהיטים, מצנזרת דואר, ומקצה למטס אחוזים מרווחיה של אנה. תחילה הזכירה לי קתרי את "הטבח", אדם אניגמטי, שקור רוחו והתכליתיות שלו עוררו צמרמורת, אך בניגוד לו, קתרי אינה עמידה בפני השלכות מעשיה.

כל זה אולי נשמע מעניין, אבל אם בפרקים הפותחים הרגשתי שהספר מושך במוזרותו, בהמשך הוא הפך להיות מוזר ללא טעם, מבולבל, לא אמין אפילו כמשל, נסיון יומרני לספק אמירה על אופיו של האדם שכשל בשל עודף התחכמות. הפרקים הראשונים עוד זכו להכתב בפשטות יחסית, למרות מורכבות הדמויות, ותיאורי הנוף מדויקים ומשמעותיים לכל אורכו של הספר, אבל בהדרגה נדחסו עוד ועוד סמלים ומשמעויות לכל משפט, והדחיסות המאולצת והמאומצת הכשילה את הסיפור. חבל.

Den Ärliga Bedragaren – Tove Jansson

כתר

2018 (1982)

תרגום משוודית: דנה כספי