בוגד משלנו / ג'ון לה-קארה

פרי הוא מרצה לספרות בעל מוניטין באוניברסיטה יוקרתית. גייל היא עורכת-דין מוערכת במשרד גדול. השניים, בני זוג מזה תקופה ארוכה, יוצאים לנופש באי אנטיגואה, שם הם מתכננים לשחק טניס ולנוח. סמוך לאתר הנופש מתגורר דימה, אוליגרך רוסי, עם אשתו ועם חמישה ילדים, מוקף שומרי ראש ואמצעי אבטחה. דימה, טיפוס אגרסיבי בעל נוכחות דומיננטית, משתלט על זמנם של פרי וגייל, ולאחר שנכבשו, ללא התנגדות, בקוריו, הוא מבקש מהם לתווך בינו ובין ממשלת בריטניה. בתמורה לאזרחות בריטית לו ולמשפחתו הוא מוכן למסור מידע בעל חשיבות עליונה. השניים מצליחים ליצור קשר עם הביון הבריטי, ומגויסים כמרגלים אד-הוק כדי לסייע לדימה להשיג את מבוקשו.

שני נושאים מעניינים בספר. האחד הוא אחורי הקלעים של הביון, שבא לידי ביטוי בעיקר באישיותם של הקטור ולוק, שני העובדים הכמעט יחידים ביחידה עצמאית למחצה. השני הוא העולם של מלביני הכספים ושל המאפיה הרוסית, שדימה הוא אחד ממייצגיו וגם אחד מקורבנותיו. למרות זאת, הספר הוא בעיני אחד החלשים של לה-קארה, בגלל הדמויות המעורפלות של פרי וגייל, שמניעיהם מטושטשים במקרה הטוב ובלתי משכנעים במקרה הטוב פחות.

מה גורם לשני אנשים צעירים, כבני שלושים, להמשך אל אדם מטיל אימה, שלפחות אחד משומרי ראשו חמוש בגלוי, ושאשתו מצטיירת כמטורפת? הספר פותח בהתלבטויותיו של פרי לגבי עתידו המקצועי, אבל מכאן ועד למעורבות מרצון בענייניו המסוכנים של דימה הדרך רחוקה. לגייל אין התלבטויות מעין אלה של פרי, ולה-קארה מייחס לה מניע בלתי משכנע בצורת החסות שהיא פורשת על נטשה, בתו המתבגרת של דימה, והאחריות שהיא מפתחת כלפי שתי האחייניות הצעירות של דימה, שהוריהן נרצחו, וכל זה אחרי מפגש בודד. במהלך התחקיר הממושך שפרי וגייל עוברים בשובם ללונדון, לה-קארה מציין שוב ושוב שגייל נסגרת בחשש כשעולה שמה של נטשה, כאילו היא מסתירה סוד בטחוני שעלול לפגוע בה ובפרי ובבריטניה בכלל, רק שמסתבר שהסוד הגדול הוא שנטשה בהריון. ונניח שיש משהו כובש במשפחה הזו. עדיין אין בכך הסבר להתגייסות מרצון של חובבנים למשימת ביון מול ארגון חסר רחמים. בקצרה, יותר מדי חורים באישיות של שתי הדמויות הראשיות, מה שהופך את העלילה למופרכת.

על הכריכה מצוטטת ביקורת שקובעת כי זהו "מותחן שמזכיר חלקית את ג'ון לה-קארה הישן והטוב, וחלקית את אלפרד היצ'קוק". לא מצאתי כאן את היצ'קוק, ו"חלקית" מג'ון לה-קארה אינו מספק בעיני.

Our Kind of Traitor – John le Carré

כנרת

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: מרינה גרוסלרנר

הבתולות / אלכס מיכאלידס

מריאנה היא פסיכולוגית, מנחת קבוצות, אלמנה צעירה בת שלושים ושש, שבעלה טבע בעת ששהו בחופשה בנקסוס שביוון. בעוד היא מתמודדת עם האבל, היא נקראת לקולג' סנט כריסטופר שבקיימברידג' לתמוך באחייניתה זואי, המזועזעת בשל רצח ברוטלי בקמפוס. בקולג' היא מסמנת חשוד מיידי, פרופסור כריזמטי המטפח קבוצת מעריצות פריבילגיות. החוקר המשטרתי מנסה להרחיק אותה מן הזירה, הפסיכולוג הנלווה אליו מסייע לה להתערב חלקית בחקירה, ובהסתמך על האינטואיציה המקצועית שלה היא יוצאת למסע גילויים עצמאי. זואי המפוחדת כנראה מסתירה סודות, הפרופסור מנסה לכבוש את לבה של מריאנה או לאיים עליה, בחור צעיר שפגשה ברכבת התאהב בה והוא להוט לסייע, ואחד ממטופליה שננטש מטריד את מנוחתה.

"הבתולות" מצליח ליצור מתח אפל, אבל זו מעלתו היחידה. מיכאלידס תופר בתפרים גסים מוטיבים מיתולוגיים אל העלילה, מפזר מונחים מקצועיים כמו העברה והעברה נגדית, מעניק לכל הדמויות עניינים בלתי פתורים עם הוריהן, עוסק עד זרא בהתמודדות עם אובדן, ומשחק במידה מופרזת עם אינטואיציה (כוזבת) ועם תחושות על טבעיות. כל אלה מצטרפים יחד לספר קלישאתי ויומרני, שדמויותיו, למרות מראית עין של עומק נפשי ורגשי, נותרות שטחיות. גרוע מכל הוא הסיום המופרך, שאינו קשור לשום דבר שקרה קודם לכן, ומצטיין אך ורק בחוסר סבירות קיצוני.

חבל על הזמן.

The Maidens – Alex Michaelides

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: רחל פן

המסע של צילקה / הת'ר מוריס

צציליה (צילקה) קליין היתה בת שש-עשרה כשנכלאה באושוויץ בשל יהדותה. כששוחררה על ידי הרוסים, שנתיים אחר-כך, נחשדה על ידם בשיתוף פעולה עם הנאצים, נשפטה ונדונה למאסר באחד הגולאגים. מגיהינום לגיהינום. הת'ר מוריס נטלה מספר פרטים ביוגרפים, ערבבה אותם עם תוצאות מחקר חלקי, עם מסקנות אישיות בלתי מבוססות ועם דמיון, וכתבה את "המסע של צילקה".

צילקה הוזכרה גם בספרה הקודם של מוריס, "המקעקע מאושוויץ", שסיפר את סיפורם של לאלי וגיטה סוקולוב. הספר הראשון ספג קיתונות של ביקורת, בעיקר משום שהסופרת נטלה לעצמה את החירות לקבוע עובדות המנוגדות למחקר ההיסטורי. למרות זאת, ולמרות הפשטנות המביכה של כתיבתה, המלצתי על הספר, משום שעלילתו הסתמכה על זכרונותיו של לאלי, ואני מאמינה שסיפורו צריך היה להיות מסופר (ונניח בצד את השאלות על טיבו של הזכרון, וגם את ההאשמה שהטיחו במוריס כאילו תמרנה את גיבור ספרה לספר את מה שרצתה לשמוע).

אחד הטיעונים נגד הספר הקודם נגע לצילקה ולתיאורה כשפחת מין של אחד המפקדים במחנה. בהערות הסופרת בסיום הספר היא טוענת שהעובדה שעל פי המחקרים לא התקיימו יחסים כאלה עם אסירות יהודיות, בוודאי לא יחסים שנמשכו על פני תקופות ארוכות, היא תוצאה של בושת הנשים שנמנעו מלספר על כך, והיא קובעת נחרצות, כאילו מונתה לדבר בשמן, שהגיע הזמן להפסיק להתבייש. בהסתמך על שמועות, שסופרו לה על ידי לאלי וגיטה, היא מייחסת לצילקה קשר מיני, שהביא לה הטבות ובסופו של דבר גרם להישרדותה, עם יוהן שוורצהובר, ומציבה אותה בתפקיד מפקדת בלוק של נידונות למוות. קולה של צילקה עצמה, שנפטרה ב-2004, לא נשמע.

מה שעבר על צילקה בגולאג הוא במידה רבה בגדר נעלם. מקרעי שמועות רקמה מוריס את סיפורה של צילקה, ומתחקיר שערכה בנתה את סיפורן של הנשים שהיו כלואות איתה בתנאי מעוררי חלחלה. מכיוון שיש לי רקע מועט בנושא, בעיקר מספרים בודדים שקראתי, קשה לי לומר עד כמה היא מדייקת בעובדות אודות הגולאג, ועל עומק ידיעותיה באשר למחנות הריכוז כבר דובר רבות. בין שאר הפרטים הבדויים ב"ביוגרפיה" של צילקה, מוריס מייחסת לה רומן עם גבר בשם אלכסנדר, במקום עם הגבר שבאמת פגשה בגולאג ובסופו של דבר נישאה לו. באותן הערות בסיום היא מסבירה שבחרה לא לספר על איוון, בעלה של צילקה, כדי לא לפגוע בפרטיות צאצאיו. אבל צאצאיו, כך מסתבר, גאים להיות בניו ובניה החורגים של צילקה, ובתגובה על הספר, שלדבריהם גרר את שם אמם לבוץ, הם מבקשים לפרסם את גרסתם.

הנה דוגמא לאופן המטריד בו מוריס טווה את סיפורה. לפי אחת העדויות על צילקה, היא גילתה את גופת אמה על עגלת מתים בבירקנאו. עבור מוריס הדרמה הנוראה הזו אינה מספיקה, והיא בודה עבור האם והבת עוד לילה אחד יחד בטרם תישלח האם הגוססת אל מותה, כשהיא מסרבת להצעתה של בתה לנסות להצילה.

אם ביקשה הסופרת לכתוב רומן על זוועות מחנות הריכוז והגולאגים – ניחא. ההעדפה הברורה שלי היא לספרי עיון ולעדויות, אבל אולי יש מקום גם לבדיה מבוססת מציאות. המקרה של "המסע של צילקה" שונה: למרות כל הבהרותיה בפתיחה ובסיום, השימוש שעשתה בשם אמיתי יצר מצג שווא של ביוגרפיה, והפך אשה בשר ודם לדמות פלקטית למדי, שלדברי קרוביה רחוקה מלשקף את צילקה האמיתית.

בגלל הכתיבה הבלתי מרשימה, שטחיות המחקר ההיסטורי, ובעיקר העוול שנעשה לצציליה קליין, מוטב היה לולא נכתב הספר ולולא תורגם.

Cilka’s Journey – Heather Morris

שוקן

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: דקלה פרידמן

צציליה ואיוון אחרי שחרורם מהגולאג

דבר שמתחפש לאהבה / גליה עוז

מזה כשלושה שבועות גועשות הרוחות בכמה פינות ברשת בעקבות פרסום "דבר שמתחפש לאהבה". הספר, שבו גליה עוז מאשימה את אביה בהתעללות פיזית ונפשית, עורר תגובות אמוציונליות בכל הקשת שבין אמון לגינוי. התגובות ברובן באו מהבטן, ובהעדר עדות ראיה – שהרי איש מן הקוראים לא נמנה עם החוג המשפחתי המצומצם – התבססו על טיעונים נטולי בסיס מסוג "ברור שכל מילה בספר אמת, כי שמעתי אותה מספרת את הדברים עוד קודם", או "ברור שהכל שקר, אחרת היתה כותבת את הספר בעוד אביה חי". למרות שגיבשתי דעה משל עצמי, שמן הסתם מעידה עלי יותר מאשר על המעורבים, החלטתי ביני לבין עצמי שאם אקרא את הספר אכתוב עליו מן ההיבט הספרותי בלבד, אולי בצירוף התיחסות לנושאו באופן כללי בנטרול ההיבט הרכילותי. ובכן, מתברר שזו משאלת לב נטולת סיכוי להתממש.

יותר משמדובר ביצירה ספרותית, "דבר שמתחפש לאהבה" הוא כתב אישום וכתב הגנה. גליה עוז מתארת מספר מקרים של פגיעה פיזית, אך יותר מכך היא מספרת על הזנחה רגשית, על היותה ילדה לא רצויה, דחויה, שתחושת הערך שלה נרמסה על ידי אביה. את אוירת הטרור בבית היא ממחישה באמצעות סיפורו של צ'כוב, "אב משפחה", שבו האב משליך את כעסיו ואת תסכוליו על ראשו של ילד, בעוד האם משלימה עם התנהלותו. היא ממשיכה ומתארת את רגשותיה הקשים כלפי הוריה גם בשנים שאחר-כך, למרות מראית עין של משפחתיות, ואת הסכסוך שהתפרץ אחרי שאמרה שהיה לה קשה לגדול במשפחה זו. לצד כתב האישום הכואב מוגש גם כתב הגנה כנגד כל טענה שעלולה להשמע נגדה בעקבות פרסום הספר (וכל טענה שכזו אכן הושמעה). בין השאר היא עונה מראש לשאלה למה אינה סולחת, אפילו לא למען שלוות נפשה שלה, ומסבירה כי ילדים שסבלו מאלימות ובחרו בסליחה זכו לצד האלימות גם ברחמנות הורית, שלדבריה נעדרה לגמרי במקרה שלה.

קשה, אם כך, להתייחס לספר כיצירה אמנותית, ונראה לי שהוא מראש לא נכתב ככזה. קשה לא פחות לנטרל את הפן הרכילותי, מפני שלעמוס עוז היתה נוכחות בלתי מבוטלת בציבוריות הישראלית. גם מבלי להיות מעריצה שלו, כסופר וכפרסונה פוליטית, קשה להמנע מקונפליקט פנימי בין מיצובו כמצפן מוסרי לדיוקנו הדמוני בספר. משום כך, למרות שעוצמת הטינה של הכותבת מעידה לפחות על קשר בין-דורי בעייתי, עדיין קשה להמליץ עליו כהספר שיתריע בפני הורות מתעללת. אני חושבת שאני מבינה מה ערכו עבור הכותבת; ערכו עבורי כקוראת הוא רק בציטוטים מספרות מקצועית המתיחסים להורות מסרסת ומרעילה, ומכיוון שאלה חלקיים עדיף לפנות למקור.

נורית גרץ ב"מה שאבד בזמן" הציגה את הפן הרגיש של עוז, שסתר במידה מסוימת את התדמית הציבורית של אדם הבטוח בעצמו. שירה חדד ב"ממה עשוי התפוח?" הציגה את מה שהיא הגדירה כ"דיוקן אפשרי אחד של עמוס עוז, כפי שהוא נגלה לעיני בשנים האחרונות". גליה עוז מציירת בספר דיוקן שחור של אדם נרקיסיסט, סדיסט נטול חמלה. אחותה ואחיה בתגובות המעטות שלהם לספר זוכרים אב שונה: "ברור שהוא היה אדם מורכב. הטענה שהוא היה מפלצת כלפי גליה ומלאך כלפינו היא כליל הפשטנות. המציאות היא שהוא היה אבא טוב בסך הכל, שאהב את כל ילדיו והתאמץ תמיד להשתפר, אבל הוא לא תמיד הצליח".

אפרופו "ממה עשוי התפוח?", שקראתי לאחרונה. עמוס עוז מתייחס בספר אל גליה כאל הקוראת הביקורתית ביותר במשפחה. לי ההערה הזו, בהקשר שבו הושמעה, נראתה כמחמאה, כהבעת כבוד. גליה עוז מתייחסת אליה כאגרסיבית ופוגענית. הקריאה שלי נקיה ממטענים, שלה מושפעת מהיסטוריה אישית, שומעת את הקול שמאחורי האותיות על הנייר. הנה דוגמא קטנה לפרשנויות הפוכות, ואני, כמובן, לא יכולה לטעון ששלה שגויה ושלי מדויקת.

כשגליה עוז מספרת על מכתב שאביה כתב לה, ובו האשמות נגדה, היא כותבת: "אין צורך להתבסס על עובדות. זה נכתב, משמע זה קרה, ואת, לכי תכחישי". דברים אלה יפים, כמובן, גם לספר הזה. אמת עובדתית יש רק אחת; זכרונות ופרשנויות יש הרבה, והאמת העובדתית נמוגה בשלהן אי שם בערפילי העבר. גליה עוז באמת חשה כאב, אחותה ואחיה באמת סבורים שתיאוריה מופרזים ורחוקים מן המציאות, עמוס עוז אינו יכול להגיב. סיפור עצוב.

דבר שמתחזה לאמת – פניה עוז זלצברגר

הפרק הגנוז בספרה של נורית גרץ – שיחה עם עמוס עוז

כנרת זמורה דביר

2021

ים שקט ושפל גלים / דונאל ריאן

שלושה סיפורי חיים מצטלבים באירלנד. פארוק הוא מוסלמי, אזרח מדינה שסועת מלחמות וטרור, שנתן את אמונו במבריחים נוכלים, ואיבד את אשתו ואת בתו בלב ים בדרכם אל עתיד שלו. למפי, גבר צעיר, שאביו אינו ידוע, חי עם סבו ועם אמו, עובד כמסייע וכנהג אוטובוס במוסד גריאטרי, ומתקשה להתגבר על אהבה נכזבת. ג'ון הוא זקן בערוב ימיו, המתוודה על כל הרע שעשה בנעוריו. סיפוריהם של השלושה מסופרים זה אחר זה, לכאורה נפרדים זה מזה, ורק בסיומו של הספר אנו מבינים כיצד הם קשורים זה בזה, גם אם הם עצמם אינם לגמרי מודעים למה שמחבר אותם.

צריך להיות בעל לב של אבן כדי לא לכאוב את אובדנו של פארוק, וחיפושיו של למפי אחר האושר מעוררים חמלה. ובכל זאת, הכתיבה של דונאל ריאן השאירה את הסיפור הרחק ממני. סיבה אחת לכך היא התחושה הברורה של כתיבה מאוד "מיכנית", מאוד מחושבת, ממוקדת במטרה של סחיטת רגשות. סיבה נוספת, קצת פחות מהותית, אבל אולי קשורה אף היא לסגנון, היא ה"צביעה" של כל דמות בצבע יחיד. פארוק הוא תמים ונסחף, למפי די אהבל ומעורפל, לא מפתיע שנעזב, וג'ון פסיכופת ללא הסבר מספק. גם דמויות המשנה הן כאלה – אשתו המסוגרת של פארוק, אמו המיוסרת של למפי וסבו המשונה. כל מערכות היחסים בין הדמויות מעוותות, אף אחת מהן אינה מתפתחת, ודחיסתן אל ספר קצר אחד יוצרת גודש מופרז. על אלה יש להוסיף את הקשרים ביניהם שנחשפים לקראת סיום, האחד אמנם מעודן ומחמם לב, אבל השני – הדרמטי שבהם – מאולץ.

בצד החיוב, לסופר יש כושר תיאור מוצלח, כל קטע בנפרד, התרגום מוצלח, והכריכה בעיצובה של צופיה הרבנד מקסימה. ולמען האיזון, "ים שקט ושפל גלים" נכלל ברשימה הארוכה (ולא הקצרה, כפי שנכתב על הכריכה) לפרס מאן בוקר. דעת קובעי הרשימה ודעתי חלוקות הפעם.

From a Low and Quiet Sea – Donal Ryan

לסה ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

חמצן / אמיר זיו

"חמצן" נפתח בפרק קצרצר, המתרחש בבית חולים. רופא ואחות מבטיחים לדפני, שעליה עדיין איננו יודעים דבר, שיעשו כל שביכולתם. הפרק הקצרצר שאחריו מתאר שריפה, שמן הסתם הובילה לסצנת בית החולים. וכך הלאה, כל פרק צועד מעט אחורה בזמן, ומוביל לפרק שלפניו בספר ואחריו כרונולוגית. הטכניקה מעניינת, גם אם אינה מקורית, אבל בעיני היא אינה מכסה על סיפור חלש. לא לזה ציפיתי מאמיר זיו, שכתב את "ארבעה אבות" המוצלח. גם "ארבעה אבות" נקט בטכניקה בלתי שגרתית – שלוש נקודות בזמן, שכל אחת מהן מתוארת בסגנון שונה ומנקודת מבט שונה – אבל שם הטכניקה והסיפור עבדו יפה יחד. ב"חמצן", לעומת זאת, הפרקים הנפרדים אמנם מספרים על אותם אנשים, אך הסיפור בלתי מגובש, ורבים בו הקצוות הבלתי סגורים.

בפרק השלישי אנו מתוודעים לרן, בנה של דפני. לאורך עמודים רבים, בדקדקנות מייגעת, נמרחת ההתמזמזות שלו עם טליה, שניהם מתנדבי מד"א, בתוך אמבולנס. לולא "ארבעה אבות", ולולא קראתי את השורה התחתונה בהמלצות שנכתבו על "חמצן", הייתי נוטשת את הספר עוד בטרם הסתיים הפרק. מכיוון שהתמדתי בקריאה, הכרתי גם את דפני ואת איתן, הוריו הפרודים של רן, את שלמה ידיד, הפטריארך העשיר המנהל את המשפחה, ואת בני שותפו, שמתייחס אליו בתערובת של הערצה ושל שנאה. שלמה חוגג יום הולדת שבעים בארוע מפואר בנוכחות שועי הארץ, אך מאחורי החזות הנוצצת רוחשים משברים. המשטרה מעורבת, חבר בוגד, סב מסית את נכדו נגד אביו, בני המשפחה מפרפרים תחת עריצותו של הכסף, ונער אחד נשחק. הבעיה מבחינתי היא שהסיפור סובל מחוסר איזון בין עיקר ותפל, ושכל גיבוריו סטראוטיפיים, אולי למעט בני, שנותר תמוה, ואף אחד מהם לא הצליח להכנס ללבי.

לצערי, התאכזבתי.

 

עם עובד

2020

להתחיל עם למה / סיימון סינק

start_master

כותרת משנה: כיצד מנהיגים גדולים מעוררים השראה לנקוט פעולה

סימון סינק מגדיר את יעודו כך: "לעורר באנשים את ההשראה לעשות את הדברים שמעוררים בהם השראה, כדי שיחד נוכל לשנות את העולם". ההשראה, כך הוא אומר – ולא רק הוא – היא כוח מניע רב עוצמה, ובבסיסה מונחת השאלה "למה". משעה שה"למה" מוגדר וברור, נדרש "איך" יעיל כדי להוציאו אל הפועל. ה"מה", שהוא במקרים רבים האופן בו עסקים מגדירים את עצמם, הוא התוצר הסופי של שני הראשונים, פועל יוצא ולא מניע.

את התיאוריה שלו סינק משרטט כשלושה מעגלים החובקים זה את זה, כשה"למה" הוא הפנימי שבהם וה"מה" החיצוני. בהמשך דבריו הופכים המעגלים השטוחים לקונוס, המזכיר בצורתו מגפון, וקודקודו – ה"למה" – משמיע דרכו את חזונו. מרביתו של הספר עוסק בישומה של תפיסתו בעולם העסקים, אך הוא מחיל אותה גם על תנועות חברתיות ועל מנהיגות פוליטית, כשהדוגמא שאליה הוא חוזר היא המצעד לוושינגטון בהשראתו של מרטין לותר קינג.

הרעיון שבבסיס התיאוריה עושה רושם נכון והגיוני. השראה, מטרה ברורה (שאינה רווח כספי), איש חזון כריזמטי, משמעת ודבקות בחזון, גיוס אנשים שה"למה" תואם את תפיסתם – כל אלה תורמים לחוסנה של חברה ולשגשוגה. את כל זה אפשר היה לומר בהרצאה בת שעה, כולל זמן לשאלות, והבעיה הראשונה עם הספר הזה היא היותו הרצאה שנמתחה בכוח. התוצאה היא ברברת מרובה עד שהוא מגיע לענין, וחזרתיות מעייפת, לא רק בדקלום אותם משפטי מפתח שוב ושוב ("אנשים לא קונים את מה שאתם עושים, הם קונים את הלמה אתם עושים זאת"), אלא גם בשימוש שוב ושוב באותן דוגמאות. חברת אפל היא בעיני סינק דוגמא ומופת להוכחת טענתו, ובשלב מסוים הספר מתחיל לקבל צביון של מניפסט לתפארת ג'ובס ואפל עד כדי אי נעימות.

הבעיה השניה בספר היא היומרנות של הכותב. את שלושת המעגלים שלו הוא מכנה "מעגל הזהב", ומשווה אותם בלי להתבלבל לחיתוך הזהב. יתרה מזו, הוא גורס בפשטנות מביכה שמבנה מעגל הזהב שלו משקף בדיוק את מבנה המוח, והוא "מעוגן בעקרונות הטבעיים של הביולוגיה". כשסינק עובר מדו-מימד לתלת-מימד, הוא כותב, "זה לא צירוף מקרים שמעגל הזהב התלת מימדי הוא בצורת קונוס"… כאילו לא הוא עצמו יצר את הקונוס הזה. קביעות מפוקפקות שכאלה, בצירוף החזרות המרובות, מעניקות לספר גוון לא נעים של שטיפת מוח המתאימה לכת, לא להרצאה מלומדת.

דוגמאות הדגל של סינק הן אפל והארלי דייוידסון, שתי חברות שהשכילו להקים קהילות של מעריצים, לקוחות שיסכימו לשלם יותר ולספוג שירות ברמה בלתי מספקת, מתוך הזדהות עם ה"למה" שלהן. למרות שאני מסכימה עם הטיעון הבסיסי שלו בזכות ה"למה", כלומר כוחו של חזון וחשיבותו, אני מניחה שאפשר לפרש את התופעה של שתי החברות הללו גם בדרך אחרת. מן הצד השני, כשהוא מתייחס למיקרוסופט שאחרי גייטס כאל "סתם עוד חברת תוכנה", קשה שלא לפתח התנגדות לספר ולכותבו. התנגדות לא פחותה מעורר היחס המזלזל שלו בהחלטות אמפיריות. יתכן שכנואם המבקש לעורר מוטיבציה הוא אינו יכול להשאיר מקום לגווני ביניים ולסימני שאלה, אבל כקוראת לא די לי באמירות פסוקות.

הספר ראה אור במקור ב-2009. תמוהה בעיני ההחלטה לתרגם אותו כעת, כשמרבית הדוגמאות בו איבדו רלוונטיות לאור התפתחויות שארעו במהלך השנים שעברו.

למתעניינים, הנה תמצית רעיונותיו של סינק מפיו בהרצאה בת חמש דקות.

Start with Why – Simon Sinek

אופוס

2020 (2009)

תרגום מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

להתחיל עם למה

הירושה / שאנדור מאראי

001002763528

אקדים ואומר שלא אהבתי את הספר, והסקירה, כדי להסביר מדוע, כוללת קלקלנים.

אסתר, אשה בשנות הארבעים לחייה, המתגוררת בבית משפחתה עם קרובה מבוגרת, מקבלת מברק המודיע כי לאיוש יגיע למחרת לביקור, אחרי נתק של עשרים שנה. לאיוש, גבר כריזמטי ונוכל, היה חבר נעורים של אחיה של אסתר, חיזר אחריה ונישא במפתיע לאחותה וילמה, ואיכשהו הצליח ללוות כספים מכל קרוביו ומכריו מבלי להחזיר. במקום לעשות את המעשה ההגיוני היחיד ולהמנע מלהפגש אתו, אסתר, ויחד אתה אחיה וחבריה, כולם נפגעי לאיוש, מתכוננים לקבל את פניו.

הירושה שבשמו של הספר היא טבעת, שהיתה שייכת לסבתה של אסתר, ונמסרה לוילמה. לאחר מותה של וילמה ביקש לאיוש שאסתר תקבל את הטבעת. כמו לאיוש עצמו, הטבעת שלכאורה החזיר מזויפת. את המקורית מכר מזמן. אווה, בתם של לאיוש ווילמה, המתלווה אליו כעת, ומתגלה כבת נאמנה לאביה הנוכל ולאמה האנוכית והאכזרית, דורשת מאסתר למסור את הטבעת לידיה, ואסתר, בפרץ נאמנות, אינה מסגירה את שהיא יודעת עליה. אותה נאמנות היא מגלה באופן עקבי במהלך הביקור, למרות שהאיש לא השתנה כלל. כבר בתחילתו של הסיפור היא מספרת שהמפגש הסתיים בחתימתה על יפוי כוח המעביר את ביתה לידיו של לאיוש, ובונה ציפיה לחשיפתו של סוד רב-משמעות, שיכול לגרום לצעד הזה. סוד כזה אינו נחשף, והתנהלותה של אסתר אוילית בעליל.

"מעולם לא החלטתי מראש על מעשי. בסופו של דבר, האדם אחראי רק למה שהוא מתכנן, למה שהוא רוצה. האדם אחראי רק לכוונות שלו… המעשה, איזה מובן יש לו?", כך אומר לאיוש, מתנער מן העוולות שגרם. "את היית אמורה להיות בשבילי מה שחסר לי: אופי", הוא טוען כנגדה, כאילו היא זו שנטשה אותו. בדיעבד מתברר שכתב לה לפני חתונתו וביקש שתברח אתו, אבל היא לא קיבלה את מכתביו. משום מה משכנעת אסתר את עצמה שדווקא באותם מכתבים היה כן, למרות שהיא אומרת לו כי "לפעמים אני חושבת שאתה באמת גאון… גאון של השקרנות". היא מודעת לכך שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו, אבל גם כשמתברר שהוא בא לגזול את ביתה ולשכן אותה בבית מחסה, היא עושה כרצונו.

למה? הנה מה שיש לה לומר לאנדרה, ידיד ועורך דין, שאמור לטפל בהעברת הבית, ומציע לה לבטל את חתימתה: "אתה גבר, אנדרה, גבר מצוין ואמיתי, שנאלץ לחשוב תמיד בהגיון, כמו שמכתיבים בחוכמה החוק, ההרגל או התבונה. אבל אנחנו, הנשים, לא יכולות להיות תמיד נבונות והגיוניות כל כך… עכשו אני מבינה שזה לא תפקידנו"… נו…

הספר קומם אותי מתחילתו ועד סיומו, ובכך אין כל פסול. יש נשים פתיות כמו אסתר, ואין סיבה לא לכתוב עליהן. אבל הספר הוא כשלון בשל חוסר התוחלת הסיפורית. לפני הקריאה לא הכרתי את הדמויות, כמובן, ובסיומה הכרתי רק את מעשיהן, לא את פנימיותן. בדיאלוג ביניהן, ובמונולוג הפנימי המעורפל של אסתר, הרגש המובע אינו משכנע, וההגיון מהם והלאה. אם רצה הסופר לומר משהו משמעותי על אופיים של בני אדם, על מערכות יחסים, על גברים ונשים, הוא פספס לגמרי.

לא התרשמתי במיוחד מספרו הידוע יותר של מאראי, "הנרות בערו עד כלות", בעיקר בשל סגנונו, אבל הוא היה נוגע ללב ובעל ערך תקופתי. "הירושה", לעומת זאת, כתוב באופן מהודק יותר, אבל בעיני הוא ריק מתוכן. לדעתי, אפשר לוותר על קריאתו.

Eszter Hagyateka – Sándor Márai

כתר

2007 (1939)

תרגום מהונגרית: מרים אלגזי

מנצחת / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a0d7a6d797d7aa2

אביגיל, שלמדה פסיכולוגיה כעתודאית, פיתחה בעת שירותה הצבאי מיומנות בהכשרת חיילים לתפקידי לחימה, וטיפלה בנפגעי הלם קרב. גם לאחר שחרורה היא מוסיפה להעביר סדנאות לקצינים. את דרכה המקצועית החלה בגדוד שעליו פיקד רוזוליו, שהפך ברבות הימים לרמטכ"ל, וכעת הוא מבקש את סיועה של אביגיל ביצירת צבא מנצח, חדור רוח לחימה.

ישי שריד יצר דמות דמונית, המצטיירת תחילה כמקצוענית גרידא, ומתגלה כמניפולטיבית ופסיכופתית. אם נדמה שהיא נענית ליוזמתו של הרמטכ"ל, זוהי התרשמות מוטעית. הגבר הקרבי היה ונותר הססן וחרד, והאשה קרת המזג מושכת בחוטיו, "מיישרת" אותו כשהוא חורג מן המסגרת המאצ'ואיסטית, ואף מגייסת אותו לתפקיד אביו של הילד שהיא מבקשת ללדת. בניגוד לכל כללי המקצוע, היא קושרת קשרים אישיים עם מטופליה, ומודה במשיכה שהיא חשה כלפי מי שאוהבים להרוג: "בגלל הרצחנות שבתוכם אני נמשכת למפלצות האלה". באצבעותיה המושלמות, שעליהן גאוותה, משחקת אביגיל בחימר האנושי שהופקד בידיה, שוברת ומנסה לתקן, "כמו אספנית צעצועים פסיכופתית", כפי שהיא עצמה מהרהרת, מתוך מודעות ולא מתוך ביקורת.

אבל אביגיל כאשה אינה נושאו של הספר. בלב העלילה עומדת הכשרתם של נערים צעירים לחיילים היורים כדי להרוג, הפיכתם לבשר תותחים צייתני. לקצינים נאמר כי "לא מספיק שתתנו לחייל שלכם פקודה להרוג: אתם צריכים לשחרר אותו מיסורי המצפון. רק אחר כך באים המדינה והדגל וההמנון וכל האביזרים שמצדיקים את ההרג. אתם חגורות ההצלה של החיילים שלכם. בלעדיה הם סתם רוצחים". החיילים מושווים ל"חיות מאולפות שעוד מעט ישוחררו לטרף, כמו גייסות של מצביא רומאי". מי שמסוגל להרוג, מתוך הכרה שזהו תפקידו וזהו כורח המציאות, נחשב – כמחמאה – "פסיכופת חיובי" או "רוצח מלידה". את מי שאינו מסוגל לכך יש לתקן, וכך נוהגים אביגיל ורוזוליו גם כלפי בנם, בצעד המעלה על הדעת העלאת קורבן למולך.

כשישי שריד מפקיד את רוחו של הצבא בידיה של אשה, שלאחר שירתה והרגה במו ידיה מתחה את איבריה, חייכה אל עצמה והרגישה שלמה, הוא בעצם מגדיר אותו כחבר רוצחים ממושמע, המוּנָע על ידי הורמונים ושטיפת מוח. במנותק מכל אילוצי המציאות, ובהתעלם ממניעים ערכיים, הוא משגר את המסר – המובן מאליו והפשטני עד מאוד – שהרג, וחינוך להרג לשמו, הוא רע. כשאביה של אביגיל אומר לה, "את הרי יעצת לקולונלים ולגנרלים איך להוציא מהחיילים הפשוטים את המקסימום. העברת את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים. אבל בצבא אין אפילו ועד עובדים, אז אפשר לעשות איתם מה שרוצים, גם לשלוח אותם למות", הוא אינו אומר דבר שיש בו חידוש. הלוואי שהאנושות היתה שוחרת שלום, הלוואי שכ-ו-ל-ם, ללא יוצא מן הכלל, היו פציפיסטים. אבל לא זה המצב. ומכיוון שכך, להכליל ולהתייחס לכל לוחם כאל רוצח, זו פרובוקציה ילדותית למדי. אין צורך להיות לאומני שש אלי מלחמת מצווה כדי לחוש חוסר מנוחה וחוסר נחת מן המניפולציות של הספר הזה, מספיק להיות מודע למציאות.

עם עובד

2020

מדרגות איסטנבול / טיאגו סלזר

master69

אל משפחת קמונדו, שושלת של בנקאים ואנשי עסקים יהודים, התוודעתי באמצעות הספר "האחרון לבית קמונדו". הסופר פייר אסולין תיאר את קורות המשפחה החל מגירוש ספרד, והתרכז בדמותו של מואיז דה קמונדו, בנקאי ואספן אמנות צרפתי, שהפך את ביתו למוזיאון לזכרו של בנו נסים, שנפל בקרבות מלחמת העולם הראשונה. מאותו ספר למדתי, כי המדרגות שהרשימו אותי באיסטנבול נבנו על ידי אבי-סבו של מואיז. הייתי סקרנית לקרוא את הספר הנקרא על שמן, ולהרחיב את היכרותי עם המשפחה.

טיאגו סלזר מספר כי בעת ביקור באיסטנבול התעוררה סקרנותו למראה המדרגות היחודיות. אדם מקומי בשם מהטה התנדב בשמחה לספר לו את סיפורן. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר את חייו ואת פועלו של אברהם סלומון קמונדו, אבי-סבו של מואיז, באיסטנבול, ובחציו השני הוא עובר לספר על קורותיהם של נכדיו, אברהם בכור ונסים, סבו של נסים שלזכרו הוקדש המוזיאון.

סלזר מציין בסיומו של הספר שהסתמך על שתי ביוגרפיות של המשפחה. ההתרשמות שלי היא שנטל מהן את עובדות היסוד, והוסיף כהנה וכהנה מדמיונו הפורה. אברהם סלומון, כפי שמתאר אותו מהטה (שלפי דברי התודות הוא דמות אמיתית), הוא איש מופת, הצדקה היא נר לרגליו, והאידאלים שלו נשגבים. הוא יודע שחייו תלויים על בלימה, בשל דעות קדומות וקנאה ובשל הפכפכות השליטים, אבל הוא חי ללא מורא כלשהו. מפעלו העיקרי, על פי מהטה, הוא בית הספר שהקים, ובו הוא מבקש לחנך את בני כל הדתות לסובלנות ולערכים משותפים. ככל שידיעתי מגעת, בית הספר היה מיועד לילדים יהודים עניים, ועורר את חמת הממסד היהודי משום שהציע לימודי חול. הסולטנים מתוארים על ידי מהטה כהופכיים לחלוטין לאברהם סלומון. הם שמנים, שיכורים, שטופי תאוות בשרים, ומסוגלים לספק אך ורק את צרכיהם האנוכיים. אך אבוי, מסתבר ששני הסולטנים של התקופה, מהמוט השני ובנו אבדילמג'יט הראשון, נחשבו ליברלים, ופעלו לקידום רפורמות ולהרחבת זכויות הפרט. אולי ניתן לתרץ בדוחק את התיאורים המעוותים בדמיון המזרחי המופרז של המספר, אבל מכיוון שהבסיס העובדתי של סיפורו נשמט שוב ושוב, הספר איבד בעיני ענין וערך.

חלקו הראשון של הספר, אם כך, אינו אמין. את החלק השני קראתי בדילוגים מחמת השעמום. סלזר משאיר משום מה את מלאכת הסיפור בידיו של מהטה, גם כשהמשפחה עוברת לפריז, והלה מתאר פרטי פרטים של שיחות כאילו היה נוכח בהן. לקראת סיומו של הספר הוא מתרכז, כמו פייר אסולין, בדמותו של מואיז דה קמונדו, ובציפייתו למכתבים מבנו שבחזית. הספר מסתיים, כמו השושלת, בהיעלמם של הבת האחרונה ביאטריס, בעלה וילדיה, באושוויץ. פייר אסולין כתב את הפרקים האלה טוב יותר.

וכאילו בהתאמה לתוכנו הדל של הספר, נבחרה לכריכת הספר תמונה מכוערת וחשוכה של מחצית ממדרגות קמונדו המרשימות.

אכזבה רבתי.

A Escada de Istanbul – Tiago Salazar

כנרת זמורה דביר

2020 (2016)

תרגום מפורטוגזית: ארז וולק