כן, אפילו רצח / דוד שחם

572583

את "כן, אפילו רצח" רכשתי בטעות, משום ששמתי לב רק לשם המשפחה של הסופר, וחשבתי שמדובר בנתן שחם. אחיו, דוד שחם, אף הוא איש ספרות – סופר, עתונאי ומתרגם – הוא שכתב את הספר ב-1996, כשנה לאחר רצח רבין. הספר נפתח ברגע בו מתבשר ראש שרותי הבטחון על רצח ראש הממשלה, חוזר תשעה חודשים אחורה בזמן, ומתקדם כרונולוגית חזרה אל יום הרצח.

"כן, אפילו רצח" אינו ספר דוקומנטרי, אלא רומן המבוסס על ארועי התקופה. דוד שחם מכחיש, כמקובל, בפתח הספר כל קשר בין דמויותיו לאנשים שהיו מעורבים ברצח, אבל דמויותיו הבדויות מעוגנות עמוק במציאות, ומרבית פרטי העלילה נלקחו ממנה, החל ברקע הפוליטי וכלה בקריאת "סרק, סרק". הסופר רקח סיפור מתח מפותל, הנע בין תל-אביב, קרית-ארבע, ניו-יורק ומוסקבה, ששולטות בו חשדנות ומניפולטיביות ויד איש באחיו. אנשי השי"ר, שירות הבטחון, מסוכסכים ביניהם משיקולים של אגו ושל ריב על יוקרה ועל סמכויות. בקרב אנשי המחנה הדתי-לאומי שתולים סוכנים, שחלקם מדווחים בנאמנות למפעיליהם וחלקם פועלים ממניעיהם שלהם. הרבנים מתלבטים בין נאמנות להלכה לאחריות חברתית, הפוליטיקאים נואמים נאומים צפויים, הכסף משחק תפקיד מרכזי, וגם המאפיה הרוסית בוחשת בקדרה.

בויקיפדיה מצאתי שדוד שחם היה פעיל בצד השמאלי של המפה הפוליטית, אבל הספר, למרות הנושא, אינו פוליטי חד-צדדי. איתמר, הצעיר שיבצע את הרצח, מתואר כאידאולוג ולא כעשב שוטה, והרב שני, שקבע כי על ראש הממשלה חל דין רודף, ובכך חרץ את גורלו, מתואר כאדם מצפוני. רצח הוא רצח הוא רצח, אבל שחם כתב ספר חף מלהט פוליטי.

לא ברורה לי מטרת הספר. האם לדוד שחם היה מידע פנים, שהוא מבקש לשחרר במסווה של עלילה בדויה? האם יש לו תיאורית קונספירציה משלו על המסתורין הכרוך ברצח? האם תפס טרמפ על האקטואליה? הספר אמנם כתוב בשטף ובכשרון, אבל כשלא ברור מה אמת ומה בדיה קשה לקחת אותו ברצינות. ואם קשה לקחת אותו ברצינות, לא ברור למה נכתב. אני תוהה אם ב-1996 היה לספר זה משקל מהותי יותר משיש לו כיום, כשהפרשה כבר נסחטה מכל הכיוונים.

לדעתי, אפשר לוותר

כנרת זמורה ביתן

1996

מודעות פרסומת

חול טובעני / סטיב טולץ

986687

"חול טובעני" הוא סיפורם של ליאם ויילדר ואלדו בנג'מין, שהפכו לחברים בתיכון. בפתח הספר ליאם, סופר כושל, מודיע לאלדו שהוא מתכנן לכתוב אודותיו ספר, בתקווה שזה יהיה הספר שיצליח, והוא זקוק לברכתו או לפחות לגישה אל מחשבותיו הכמוסות ביותר. אלדו, משותק בכסא גלגלים, משוחרר מכלא בעקבות אישום ברצח, מצטייר כבר בדפים הראשונים כטיפוס יוצא דופן, פנטזיונר, דברן כרוני, מרוכז בעצמו, חף ממעצורים אישיים או חברתיים. למרות היותו תלוי פיזית בליאם – הוא נזקק לעזרתו כדי להגיע לשרותים – נוצר הרושם שהוא דווקא הדומיננטי בין השניים, ושליאם נתון להשפעתו ומוקסם ממנו.

מחציתו הראשונה של הספר מסופרת מפיו של ליאם. המספר נע בין ההווה לעבר, מתאר בקיצור יחסי את חייו שלו עצמו, ומתרכז בקורותיו של אלדו ובקשר ביניהם. ליאם, שכאמור לא זכה להצלחה כסופר, מתפרנס משרות במשטרה, לאחר שבמסגרת תחקיר לספר עבר הכשרה כשוטר. ליאם הוא ה"מרובע" והיציב מבין השניים, וכשמתברר לו שחלומותיו היצירתיים נדונו לכשלון הוא פונה לנתיב אחר כדי לפרנס את עצמו ואת אשתו ובתו. במסגרת תפקידו זה הוא מוזעק מפעם לפעם לחלץ את ידידו שהסתבך. אלדו, לעומתו, חי בפנטזיה על התעשרות. הרעיונות ההזויים ביותר מבעבעים בראשו, שוב ושוב הוא משכנע אנשים להשקיע בו, ושוב ושוב המשקיעים המאוכזבים הופכים לנושים. אביו של אלדו התאבד בעודו ילד, אחותו הבכורה נהרגה, ורק אמו נותרה לו. בינו לבין אמו שוררים יחסי קירבה ואהבה ללא תנאי, אך גם אותה הוא מרושש. מגיל צעיר מאוד אלדו מאוהב בסטלה, זמרת לעת מצוא, אך כשהשניים מאבדים את ילדתם בסוף ההריון הקשר ביניהם סופג מכה אנושה.

מחציתו השניה של הספר הוא נאום ההגנה של אלדו בפני חבר המושבעים, כשהוא מואשם ברצח אשה. באותה תקופה אלדו הוא כבר עבריין מוכר, אחרי ריצוי תקופה ארוכה בכלא באשמת הריגה. מאחוריו הסתבכויות רבות ונסיונות התאבדות רבים. לזכותו אפשר לומר שהוא אינו פועל מתוך מניעים של רוע, אבל הוא חסר אחריות, בעל שיקול דעת פגום, ומאמין שהוא בסך הכל ביש-מזל. על עצמו הוא חוזר ואומר דברים בנוסח "יש לי אישיות מועדת לתאונות", ו”אני יודע שתמיד איזה כוכב שביט צריך להתנגש בי, ואיכשהו זאת אשמתי, אבל למה, ליאם? אני באמת קוצר את מה שזרעתי? ואם כן, אז מה לעזאזל אני זורע, ואיך אני זורע את זה?

סטיב טולץ רומז להקבלה בין אלדו לאיוב באמצעות ציטוט מן הספר הקרוי על שמו. לקראת סיום הספר אלדו מקיים דיאלוג עם איזשהו קול אלוהי, וכשהוא מצוי בשפל הוא נושא מונולוג כלפי השמים, ובשניהם הוא מטיח טענות באלוהים ובתפיסת האלוהות. גם על כריכת הספר נעשית הקבלה לדמות התנ"כית. לדעתי ההשוואה מופרכת מיסודה. איוב מתואר כך: "וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" – אף אחד מחלקי המשפט הזה אינו תואם את אלדו. אמנם אלדו, בדומה לאיוב, מצטער שנולד, מייחל למות, ומבקש הסבר, אך בגרעינו של הסיפור נשמט הבסיס מן ההשוואה היומרנית. גם לפרשנות שלפיה הספר עוסק בתזזית, בחרדה ובחוסר התוחלת של העת הזאת, לא מצאתי תימוכין בספר עצמו. בעיני אלדו מייצג בקושי את עצמו.

הבעיה העיקרית בספר, מבחינתי, היא שהוא פשוט שעמם אותי. ליאם, במחציתו הראשונה של הספר, מברבר ומברבר, מספר על מי שמצטייר כטיפוס בלתי מעניין שחי חיים שאין בהם ענין לציבור. עוברים בערך מאה וחמישים עמודים לפני שאלדו מצליח לעורר רגש כלשהו כלפיו. למעשה, יש בספר רק שני פרקים טובים: האחד הוא זה שמגיע לקראת אמצע הספר, ובו אלדו המצולק, המשותק והמחובר לקטטר, מתעקש לגלוש בים, והשני מתאר לקראת השליש השלישי של הספר את תחושותיו של אלדו בבית החולים אחרי התאונה שנטלה ממנו את היכולת ללכת. בפרק המתאר את נסיונות הגלישה ליאם מספר על המעבר דרך הגלים הגבוהים אל הים השקט שאחריהם: "אני מסתובב וחוצה את המים הרדודים ואז חלקת אצות צפופה ומגעילה, צולל מתחת לגלים הנשברים ויוצא אל הים השטוח מאחורי הפיק הראשון […] אלדו, שהגישה אל החזות הבוטחת נחסמה בפניו, עדיין מתקשה לעבור את הגלים הנשברים. הוא מנסה לצלול מתחת לקצף המתנפץ, ומרוב זעם מתחיל לחתור חתירת שטנה מאומצת, שמבליטה את הוורידים בזרועות הפופאי שלו, עד שלבסוף הוא צולח את קיר המים התוקפני ונוחת לידי בקול, מתנשם ומתנשף". חשבתי שאולי בדומה למתואר כאן, גם הספר צלח את משברי הפטפטת וגודש הפרטים והגיע אל השקט שבסיפור קוהרנטי, אבל זה לא מה שקרה, לצערי.

לא התלהבתי במיוחד מספרו הקודם של טולץ, "שבריר". הוא הרשים אותי בתחילתו כשנון ומבריק, אבל בהדרגה שקע בחזרות ובהתחכמויות מיותרות. נדמה לי שנטשתי אותו מבלי לסיים. הפעם, בשל נסיבות בלתי ספרותיות מסוימות, קראתי עד הסוף. בנסיבות אחרות הייתי מתיאשת ממנו בשלב מוקדם. בדומה לאלדו, שנסחף בשטף הדיבור של עצמו, גם טולץ, לדעתי, אינו יודע מתי לעצור, והוא הולך רחוק מדי עם האנרכיה ועם הגרוטסקיות בלי הכיסוי של עלילה משמעותית.

Quicksand – Steve Toltz

עם עובד

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: אילת אטינגר ואֹהד זהבי

ליל הנשים השרות / לידיה ז'ורז'

c_leyl_hanashim_hasharot

במרכז "ליל הנשים השרות" עומד סיפור הקמתה של להקת בנות. ז'יזֶלָה, שכבר רכשה לעצמה מוניטין כזמרת, גייסה את נאני ואת מאריה-לואיזה, שתי אחיות ששרו סופרן ומצו-סופרן, את מאדאלנה בעלת הקול החם והדומיננטי, ואת סולאנז' בת התשע-עשרה, הצעירה שבחבורה. הספר מסופר על ידי סולאנז' בגוף ראשון, ונפתח עשרים ואחת שנים אחרי הארועים. ז'יזֶלָה משתתפת כמתחרה בתכנית טלויזיה, סולאנז' ושתי האחיות יושבות בקהל. ז'יזֶלָה, שהיא טיפוס דומיננטי בעליל, די משתלטת על הבמה. היא מספרת את תולדות הלהקה, כיצד התקבצו הבנות מרחבי אפריקה, נענות לצליליו של פסנתר כנף. היא חושפת בפעם הראשונה את העובדה שסולאנז' כתבה את המילים לכל שירי הלהקה, למרות שלא קיבלה על כך קרדיט בעבר. ברקע נשמעים שירים מתוך תקליט ישן של הלהקה, וז'יזֶלָה מתיחסת להעדרותה של מאדאלנה, "הקול שלנו", שלדבריה חזרה ליבשת שלה, שם היא חיה בבקתה באזור מוכה איידס וכולרה. חלק בלתי  נפרד מן התכנית היא הופעתה של "דמות מפתיעה", וזו מתגלה כלוּסֶנָה, רקדן ידוע, ומי שהיה כוריאוגרף הלהקה ואהובה של סולאנז'.

מכאן הסיפור חוזר לימים של התגבשות הלהקה, ובמשך קרוב למאתים עמודים הוא, צר לי לומר, שומם ומַשמים. הבנות עורכות חזרות, לומדות לשיר יחד, לתאם תנועות, תוך שהן מקבלות את מרותה של ז'יזֶלָה, שהיא היוזמת ובעלת המוסך בו הן נפגשות, וגם בעלת האמצעים הפיננסיים בגיבויו של אביה, אתו היא מסתודדת טלפונית בכל פעם שנדרש מימון. ז'יזֶלָה דורשת מהבנות התמסרות ללהקה, והן נענות לה, עד שהדרישה כוללת ויתור על חיי אהבה וזוגיות. הן אמנם אינן מסרבות, אפילו מביעות הסכמה, אבל למעשה משקרות לה בשעת ה"חקירה" וה"וידוי" שלפני החזרות. הדרישה וההסתרה יובילו לטרגדיה שנרמזה כבר בפתיחה.

אחרי הטרגדיה הספר זוכה לתאוצה מסוימת ולדרמה של ממש, בניגוד לדרמה הלא משכנעת של ימי החזרות, אבל הוא לא הופך מעניין יותר. בסיומו הוא חוזר אל ההווה, עמוס הרהורים, די תלושים בעיני, אולי משום שאף אחת מן הדמויות, כולל סולאנז' השופכת את לבה, לא דברה אלי.

לאפריקה, וליתר דיוק לסיום הנוכחות הפורטוגלית באפריקה, יש נוכחות, כנראה משמעותית, בספר. סולאנז', נאני ומאריה-לואיזה, עזבו, בעצם נמלטו, מאפריקה בשנות השבעים של המאה העשרים, אחרי כעשור וחצי של נסיונות פורטוגלים להכניע התקוממויות לאומיות באנגולה ובמוזמביק. מאדאלנה, ילידת אפריקה, היא השחורה היחידה בלהקה, ובעקבות היעדרותה ז'יזֶלָה אומרת, "אני מתערבת אתכן שאם יוודע על הטרגדיה הזאת, עוד יהיה מי שיגיד שזה ענין של נקמה בין כובשים לנכבשים במושבות". בפרץ של מה שנשמע ככנות היא מוסיפה, "אתן עדות שזה היה רק סיפור על קבוצה שהיתה קורבן של אשה טפשה וחסרת מצפון, והאשה הזאת היא אני…".

במבוא לספר לידיה ז'ורז' כותבת ש"בסיפורה של חבורה מתואר תמיד סיפורו של עם". האם הייתי מתחברת לסיפור אם הייתי נמנית עם העם הפורטוגלי? לעולם לא אדע. מנקודת המבט שלי אני מוצאת בספר כתיבה מושקעת על לא כלום.

A Noite das Mulhers Cantoras – Lídia Jorge

הספריה החדשה

2017 (2011)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

סליל של חוט כחול / אן טיילר

d7a1d79cd799d79c-d7a9d79c-d797d795d798-d79bd797d795d79c

"סליל של חוט כחול" הוא סיפורה של משפחת ויטשאנק. ההורים – אֶבּי, עובדת סוציאלית לשעבר, ורד, בעל עסק לשפוצים – כבני שבעים, ארבעת ילדיהם – אמנדה, ג'יני, דני וסטֶם – ובני זוגם וילדיהם. אמנדה, עורכת דין, נשואה לא באושר, אם לבת. ג'יני, עובדת בעסק השיפוצים המשפחתי, נשואה ואם לבן ולבת. דני, הטיפוס המסתורי, נעלם לפרקי זמן ארוכים, מגיח לפרקים, אב לבת. סטם הצעיר, מועמד לרשת את העסק המשפחתי, טיפוס יציב, נשוי לנורה היציבה והקרירה, אב לשלושה זאטוטים.

הספר פותח, משום מה, בתיאור יחסי ההורים עם דני. הבן עזב את הבית בהיותו רק בן עשרה, לא השאיר כתובת או מספר טלפון, ויצר קשר לעתים נדירות, בדרך-כלל כדי לזרוק פצצה ולהעלב מן התגובה. בהמשך מוסט הדגש הסיפורי, ומתמקד ברובו באֶבּי (אך בסיומו ישוב הספר אל דני). האיזון המשפחתי מתערער כשמתגלים אצל אֶבּי סימנים ראשונים של שטיון. בעוד הבנות מתלבטות כיצד להגיב, סטֶם ונורה פשוט עוברים לגור אצל ההורים. דני, שמנהל מאבק מעמדי ארוך שנים עם סטם, מופיע לפתע ומשתכן אף הוא בבית. מכאן ואילך העלילה מתמקדת ביומיום של המשפחה ובדינמיקה בין הדמויות.

סגנונו של הספר פרטני, יותר דיווחי מרגשי. אן טיילר מיטיבה להמחיש מצבים באמצעות התבוננות בפרטים המרכיבים אותם, אבל הדקדקנות הזו יוצרת ניתוק רגשי. מדי פעם, לדוגמא בכל מה שקשור לדמותה של נורה, היא מאכילה את הקוראים בכפית, מפרשת את הפרטים במקום לתת להם לספר סיפור. הדמות של נורה היא דוגמא גם לקצוות פרומים בספר: הסופרת נוטעת שוב ושוב רמזים לכך שהיא אינה הטיפוס הסתגלן והיציב שהיא מתיימרת להיות, אבל הרמזים הללו אינם מוליכים לשום מקום. וזו חולשה נוספת של הספר: יש טעם בהעלאת סיפור משפחתי – אמיתי או בדוי – על הכתב אם ניתן לקחת ממנו תובנה מועילה כלשהי, אבל הדמויות בספר קלושות וקלישאתיות, ואינן חוות התפתחות משמעותית, כך שבסיומו של הספר מתברר שלא למדנו מהן, או מקורותיהן, דבר.

תלמה אדמון, בביקורת מתלהבת, כתבה בין השאר שהסופרת "משאירה את הספרותיות לאחרים כדי להקים על הדפים עולם ריאליסטי מלא בבני אדם כמונו, כמו שכנינו". בעיני זו אינה בהכרח מעלה. הריאליזם והספרות אינן מונחים הופכיים או מתחרים, ובמקרה הזה עודף הריאליזם הורג לגמרי את הספרותיות, והתוצאה משעממת.

בסיומו של החלק הראשון – "לא עוזבים לפני שהכלב מת" – כשנדמה שהסיפור הגיע לסיומו, נספחים אליו שני פרקים שחוזרים לעבר – "איזה עולם, איזה עולם" ו"דלי של צבע כחול". הראשון משחזר את ההיכרות בין אֶבּי ורד הצעירים,  השני מספר על הימים הראשונים של הזוגיות בין הוריו של רד. מבחינה עלילתית שני הפרקים הללו אינם מוסיפים דבר, אבל שניהם כתובים טוב יותר, מעניינים יותר ומרגשים יותר מכל מה שקדם להם. אולי אם סדר הפרקים היה הפוך, קודם העבר ורק אחר כך ההווה שנבנה על יסודותיו, ההתרשמות שלי היתה מעט שונה.

בשורה התחתונה: לא לטעמי

A Spool of Blue Thread – Anne Tyler

ידיעות ספרים

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

בראש של ברונו שולץ / מקסים בילר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d790d7a9_d7a9d79c_d791d7a8d795d7a0d795_d7a9d795d79cd7a52

לעתים נדירות אני ממש מתעבת ספר, והארוע הנדיר הזה התרחש כעת בעזרתו של מקסים בילר וחמישה הסיפורים שבקובץ. בנסיון ראשון הנחתי אותו בצד באמצע הסיפור הראשון, בנסיון שני הצלחתי איכשהו לקרוא את השני ואת הרביעי, ובנסיון אחרון – בכל זאת מדובר ב"עם עובד", הוצאה מוערכת בעיני – דשדשתי בסיפור השלישי עד סיומו. אי אפשר לומר שלא נתתי לו הזדמנות הוגנת.

בסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, ברונו שולץ – היסטרי, רדוף הזיות ופחדים – מסתגר בחדר במרתף, ומנסח מכתב אל תומס מאן. הוא מבקש כנראה למשוך את תשומת לבו של הסופר הדגול, ועושה זאת באמצעות סיפור בדוי על בן דמותו של מאן שמסתובב בעיר. אם הסיפור הזה הוא מחווה לברונו שולץ, כפי שמצוין על הכריכה, אני כנראה מבינה לא נכון את משמעות המונח. שולץ שבסיפור הוא טיפוס דוחה – גבלס היה מאמץ בשמחה את דמותו כמייצג הגזע היהודי – עד כדי כך שנטשתי את הסיפור בגועל. לעולם לא אדע מה רצה שולץ ממאן, ולמען האמת ממש לא אכפת לי.

הסיפורים הבאים פחות דוחים, אבל באמת לא הבנתי למה נכתבו. קראתי, כאמור, שלושה מהם: "הליברמן האמיתי" מכיל גם הוא שני יהודים דוחים שגזלו תמונות במלחמת העולם השניה. "פרופסור גרוסמן" מסופר מפיו של יהודי שמן בעל עיני עגל יהודיות, שמגיע ללווית בתו, אותה לא ראה מעולם. "להתראות בקיבוץ הזורע" – הסיפור הסביר יחסית בקובץ – מסופר מפיו של נער יהודי-גרמני, שאחיו נהרג במלחמת יום כיפור. אין לי מושג במה עוסק הסיפור האחרון, "הרלם הולוקוסט", כי תש כוחי.

הנובלות מתוארות על הכריכה כ"שנונות ומרירות" והסופר כ"ילד הרע" של הספרות הגרמנית. לא מצאתי שנינות בסיפורים, ואם ילד רע פירושו סיפורים רעים, אז לא, תודה.

Im Kopf von Bruno Schulz – Maxim Biller

עם עובד

2017 (2013)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

אהבות לא שלמות / יצחק רובין

112900002852b

נהניתי מאוד לקרוא את ספרו של יצחק רובין, "שלג בחולות", ומשום כך בחרתי לקרוא גם את "אהבות לא שלמות". לצערי, התאכזבתי. בעוד "שלג בחולות" מוקפד וכתוב היטב, "אהבות לא שלמות" סובל משורה של ליקויים.

הספר מכיל תשעה סיפורים. לולא קיוויתי למצוא בהמשכו עוד מטעמו הטוב של "שלג בחולות", יתכן שהייתי נוטשת אחרי הסיפור הראשון, שלטעמי הוא החלש בקובץ. "צוואתו של קלמן בייניש" מפגיש ברגע המוות את קלמן, מיליונר אמריקאי שהיה ילד ישראלי דחוי, עם ד"ר זוהר, חבר ילדות, שנישא לאהובתו לשעבר של קלמן. נניח לעובדה שהסיפור אינו משכנע בעיני. מה שהתמיה אותי היה מבנה המשפטים המסורבל, שלא לומר שגוי, והעדר יד עורכת ומגיהה. מאוד לא אופייני להוצאת פרדס.

סגנונם של הסיפורים האחרים טוב יותר, ועדיין בחלקם ניכר חוסר תשומת לב לפרטים, שמבחינתי עלול להרוס סיפור. להמחשה, הנה דוגמא מן הסיפור השני, "הנסיכה של אמיר". אמיר הערבי, המכנה עצמו רפי כשהוא בחברה יהודית, היה קרוב מאוד אל המספרת בילדותה. כשהם נפגשים שוב, עשרות שנים אחר-כך, מתפתחת ביניהם שיחה (עמ' 56). אחרי המשפט השני בשיחה היא כותבת "צחקתי". שישה משפטים אחר-כך היא שוב צוחקת. ובחלוף משפט נוסף היא מציינת "צחקתי בפעם הראשונה בשיחה". תמהתני…

דבר נוסף שהפריע לי היה סיפורי משנה תלושים. בסיפור "סמוכים זה לזה", מהטובים יותר בספר, הסיפור העיקרי הוא של בנו של חברו של המספר, צעיר בדואי, שהתגייס לגבעתי, ונדחה משום כך על ידי חבריו ועל ידי ארוסתו. המספר פורש את הרקע המעניין להיכרותו עם אביו של הצעיר ועם חבר נוסף, ומשלב את סיפורו של החבר הזה על עימות עם אשתו שמצאה מכתבי אהבה שמוענו אליו. ו… ? האפיזודה התלושה הזו נקטעת ללא המשכיות וללא קישור משכנע לסיפור כולו. במרבית הסיפורים קו עלילתי אחד מוביל לאחר, ולעתים מתפזר לעלילות צדדיות. רוב הזמן השיטה הזו עובדת יפה, כמו ב"הילדה מבנגלדש", אבל בדוגמא הזו ההקשר ניתק.

עוד בספר סיפור אודות ניצול שואה ויחסיו עם אשתו הגרמניה ("פישל ואלוהים"), סיפור אודות הינדי שהציל ילדה מוסלמית בבנגלדש ("הילדה מבנגלדש", הסיפור הארוך ביותר בספר), סיפור נוגע ללב אודות צעירה יהודיה ששימשה כקאפו מצפונית ("אהובת הקצין הגרמני"), סיפור אהבה בין צעירה אמריקאית לצעיר ישראלי ("האינדיאנית מויסקונסין"), סיפור שמתחיל מציאותי ומסתיים בחלום ("מונייק החיגר"), וסיפור קצרצר, שבעיני הוא הטוב מכולם, אודות זכרון ושכחה ("משורר האביונות").

לצערי לא אוכל להמליץ על הספר. התכנים ברובם מעניינים, והעובדה שגרעינם מבוסס על ארועים שארעו באמת מוסיפה לענין, אך כדי שה"מה" יהיה משכנע ונוגע ה"איך" זקוק לעריכה.

פרדס

2017

ארוחה בחורף / הובר מנגרלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d795d797d794_d791d797d795d7a8d7a32

את הסקירות שאני כותבת אני מסווגת תחת ארבע קטגוריות הנעות בין "מומלצים במיוחד" ל"לא מומלצים". בשביל הספר הזה מפתה לפתוח קטגוריה משלו, "מיותרים". כשסופר בוחר לכתוב על נושא טעון כמו בספר הזה – ציד יהודים על ידי חיילים גרמנים בפולין מנקודת מבטם של החיילים – כדאי שתהיה לו אמירה משמעותית, שאם לא כן, הבחירה הנושאית היא רק במה קישוטית לסיפור שגרתי, ויש בכך משום זילות של הרקע ההיסטורי. האמירה המהותית היחידה בספר, וגם בה אין חידוש, ובודאי אין בה הצדקה לספר כולו, מגיעה כמעט לקראת סיומו: קל יחסית לירות לתוך קבוצת אלמונים, קשה יותר לירות על אנשים שתווי פניהם מזוהים לאחר שנוצר איתם קשר, קלוש ומשפיל ככל שיהיה.

שלושה חיילים גרמנים בפולין מבקשים לא להשתתף בחוליות ההוצאה להורג של היהודים הניצודים על ידי יחידתם, אלא לצאת לציד עצמו, משימה פחות מלחיצה בעיניהם. ביום חורף קפוא עם שחר יוצאים השלושה – באואר, אמריך והמספר – אל הדרך. הם מוטרדים מהקור ומהרעב, אמריך עוסק בכפיתיות בשאלה כיצד יגרום לבנו שבבית להפסיק לעשן, באואר, התמהוני והבלתי צפוי, שקוע במחשבות משל עצמו, המספר מהרהר בטרדות היומיום, במפקד השחצן, בקושי להדליק סיגריה עם כפפות. אחרי מספר שעות, אמריך חד העין שם לב שעל אחד העצים בצד הדרך יש פחות כפור מאשר על העצים שסביבו. מתחת לעץ הוא מוצא ארובה המגיחה מבור שבאדמה, ובתוך הבור מסתתר יהודי. המשימה הושלמה. כעת הם יכולים לשוב אל המחנה עם שללם, ולהרוויח את הזכות לצאת שוב למחרת. בדרכם חזרה הם עוצרים בבית עזוב, מכניסים את היהודי למחסן, ושוקעים במלאכה המסובכת של הכנת ארוחה, היא הארוחה שבשם הספר.

מה ביקש הסופר לומר? שהיו גרמנים שבחרו לא להשתתף ישירות בהרג? ידוע. רוב האנשים יעדיפו לא ללכלך את הידים בגרימה ישירה של סבל ושל מוות. שהמצוד אחר יהודים בוצע באדישות, שההתעסקות בפרטים היומיומיים של חיי החיילים העסיקה אותם יותר מגורל קורבנותיהם? ידוע גם כן. איזו תגלית חדשה, איזו זוית מעניינת על נפשם של הרוצחים בא הספר הזה להאיר? לא ברור. המחשבות המעסיקות את החיילים מיידיות ושטחיות, אבל בערך במחצית הספר, במעין מחווה קלושה לעומק ספרותי, הסופר גולש ל"פילוסופיה", כשהוא שם בפיו של המספר הגיג "מעמיק". כשהמספר חושב על העיטורים שעל בגדי המוצאים להורג, שניכרת בהם יד אם אוהבת, זה מה שהוא חש: ואם אתם רוצים לדעת עוד, השנאה שלי היתה אינסופית כשהן לא היו שם כדי לחבק אליהן את האוצרות שלהן, הדבר הכי יקר להן עלי אדמות, בזמן שהרגתי אותם. פעם הן רקמו בשבילם או שמו להן סרט בשיער, אבל איפה הן היו כשהרגתי אותם. נו, באמת. מלאכותי ונלעג. אם רצה הסופר לחרוג מן השטחיות, כדאי היה לומר מילה או שתיים על עניני אידיאולוגיה, על שטיפת מוח, על הפיכת אנשים נורמטיביים לציידי אדם ולרוצחים, אבל על כל אלה הוא פוסח לחלוטין.

איכשהו שלושת הגרמנים אינם החשודים המיידים ברוע בספר. התפקיד הזה ניתן לפולני, שמראהו של היהודי מעורר בו תיעוב. המספר מתאר את הפולני תחילה כבעל תווי פנים אציליים, אך למראה תחושותיו הברורות כלפי היהודי הוא מייחס לו מפלצתיות, רוע וזעם. לו ולשני חבריו, לעומת זאת, הוא מייחס אנושיות, בכפוף למילוי פקודות, כמובן. למען האמת, השימוש הזה בדמותו של הפולני הוא המוטיב היחיד שהרשים אותי בספר. באמצעותו מודגש העיוורון של הגרמנים כלפי טיבם של מעשיהם. ייאמר עוד לזכות הסופר שלא בחר סוף מתקתק ומזכך.

כסיפור פשוט לעצמו – חיילים המנסים להחזיק מעמד בשירות צבאי בתנאים קשים – "ארוחה בחורף" כתוב לא רע בכלל, אבל, כמובן, אי אפשר להתייחס אליו כסיפור פשוט שכזה. כספר שמנסה לתרום זוית בלתי שגרתית לארועים ההיסטוריים הוא מאכזב.

Un Repas en Hiver – Hubert Mingarelli

עם עובד

2017 (2012)

תרגום מצרפתית: עמנואל פינטו

החיים הם הרע במיעוטו / אמהי"ד

hahaimhemharabemiuto-4s

"החיים הם הרע במיעוטו" נכתב על ידי כותב אלמוני בשם אמהי"ד, שם שבו מזדהה לעתים הסופר והמחזאי ארז מירנץ (העורך מכחיש בהקדמה לספר כי ארז הוא מחבר הספר, אבל זהות הכותב באמת אינה ענין מהותי). אמהי"ד מוצג על ידי ארז כסובל מהפרעת אישיות דיסוציאטיבית, והעורך מתאר את כתב היד המקורי ככאוס. שני אלה מבשרים כי אין המדובר בספר פרוזה או בספר סיפורים שגרתי, אלא במקבץ של קטעי פרוזה, קטעי יומן, פרקי הגות ומכתמים קצרים, רובם מביעים ביקורת חברתית.

הספר מחולק לארבעה מדורים, ונפתח ומסתיים בקטעי יומן. המדור הראשון נקרא "סיפורים לא לפרסום". אני מודה שברובו של מדור זה לא עמדתי על כוונתו של הכותב, האם הוא בא לספר סיפור או להדהים ולזעזע. הוא נוטה להקצנה, שמן הסתם נועדה לחדד מסר, אך בעיני היא רוב הזמן מופרזת. נהניתי ממנה ב"אושר יחסי", סיפור כמעט מצחיק על סדנה מוקצנת למחפשי אושר. לא נהניתי ממנה ב"שעור בגזענות", שם לדעתי היא משתלטת על התוכן.

המדור השני כולל "פרגמנטים – יצירות לא שלמות לאדם השלם". חלקם של הפרגמנטים בנאלים, כמו "אלימות האל", חלקם בעלי עומק ואף נוגעים ללב, כמו "מושא תשוקותי": יש לי תמונה של מישהי, אחת שכל החיים אני מנסה להשתפר למענה.

המדור השלישי, "מסות חסרות מעש", מצדיק לעתים את כותרתו. אין מכנה משותף למסות, והן אינן משקפות תפיסת עולם מסודרת ועקבית (מן הסתם הכותב לא כיוון לשם. זכותו). כמו במדור הפרגמנטים, גם כאן כמה מן המסות אינן מביעות רעיונות מקוריים, ואחרות מציעות נקודות למחשבה. המסות מציגות מגוון של רגשות ושל סגנונות, מגוון הנע בין מלל זועם ב"על ההמון", לכמעט תחינה ב"דיברות לישראלים בני ימינו", ולאימה מדוכדכת ב"יחסים טכנולוגים": כמעט בלתי אפשרי להתגבר על הזרות ועל הפחד, כמעט בלתי אפשרי "להרגיש בבית", כמעט בלתי אפשרי להגיע ל"מרחב בטוח", כמעט בלתי אפשרי להגיע לנוחות.

המדור הרביעי, "פעם התפרנסתי מכתיבה", מכיל כתבות שפרסם ארז מירנץ באתר "בוקסר" של "נענע 10", טובות יותר וטובות פחות. לטעמי, לא כל מה שמועלה לטור ברשת מתאים להכנס לספר, אבל לא אכנס להגדרה החמקמקה, ומן הסתם השנויה במחלוקת, של מהו ספר.

בין הקטעים משובצים מכתמים קצרים, שבינם לבין הקטע העוקב מתקיים קשר תוכני. כמו הספר כולו חלקם מעניינים וחלקם סתמיים. הנה כמה בבחירה אקראית: "יש לי הרבה כוח סבל והרבה כושר התמדה. כושר ההתמדה של הסבל גדול יותר". "שכחתם מה זה להיות מלאכים". "בית הבושת מלא רחמים". "בניגוד ליוצרי התיאטרון בארץ, דאע"ש לפחות לוקחים אחריות כשאנשים יוצאים באמצע".

בהכללה אפשר לומר שהספר לא דיבר אלי, למרות כמה הברקות בסיפורים וכמה עמדות המקובלות עלי, ולמרות היותו רהוט, כתוב בשפה מוקפדת וקריא. הכותב מגדיר את מחשבותיו כ"הגיגים חסרי תוחלת", אך הוא עושה מאמצים ניכרים להביא אותם בפני הקורא הזר. הדואליות הזו הפריעה לי לכל אורכו של הספר. אולי איני נמנית עם קהל היעד שאליו כיוון הכותב (אם אכן כיוון לקהל מסוים).

ספרי ניב

2017

השמונה / קתרין נוויל

540540

במהלך המהפכה הצרפתית הציע שארל-מוריס דה טליראן, אז בישוף העיר אוטן ומאוחר יותר אחד הדיפלומטים המשפיעים בתקופתו, להלאים את רכוש הכנסיה. במנזר מונטלאן, אי-שם בהרי צרפת, נחרדה אם המנזר לשמע הידיעה. במנזר הוחבאה לפני מאות שנים מערכת שחמט עתיקה, האוצרת בחובה נוסחה רבת עוצמה שיכולה להביא לחורבן העולם או לגאולתו. בצר לה החליטה אם המנזר לשתף את נזירותיה בסוד המערכת, ולהפקיד בידי כמה מהן את כליה, כלי לנזירה. מיריי, פרח נזירות כבת שש-עשרה, נבחרה כאשת קשר לכל הנשים, ונשלחה עם בת דודתה לפריז, לחסותו של הצייר וחבר האספה הלאומית, ז'אק-לואי דויד.

מאתים שנה אחר-כך, קתרין, צעירה ניו-יורקית, אשפית מערכות מיחשוב ובעלת תואר במוזיקה, מסתבכת עם מעסיקיה כשהיא מסרבת להטות מכרז, ונשלחת למשימה באלג'יר. בדיעבד מתברר כי כוחות גדולים יותר פועלים ברקע, וכי קתרין היא ה"נבחרת", זו שמכוח השושלת ומכוחן של אמונות עתיקות נועדה לגלות את המערכת הפלאית ואת סוד כוחה.

"השמונה" מגולל לסירוגין את סיפוריהן של שתי הצעירות. כוחו במחקר ההיסטורי המעמיק, שבזכותו הדמויות הבדויות משתלבות באופן משכנע בארועים היסטוריים, ומקיימות קשרים עם דמויות שהיו. במקומות רבים בספר סקרנותי התעוררה, וחיפשתי ברשת מקורות לאימות ולהרחבה. אציין כדוגמא אופיינית את רצח ז'אן-פול מארה, שכל שידעתי עליו עד כה היה הנצחתו, שרוע מת באמבטיה, בציור של ז'אק-לואי דויד. מארה, מראשי המהפכנים, שהוליך את המהפכה אל שלטון הטרור, נרצח על ידי שרלוט קורדה, אוהדת הז'ירונדינים. בגרסתה עתירת הדמיון של קתרין נוויל, הרוצחת היא מיריי, שהתחזתה לשרלוט, אבל שרלוט היא זו שהוצאה להורג לאחר שהבריחה את מיריי מן הכלא. כשמנפים את הפנטזיה, גם זו דרך ללמוד היסטוריה.

חולשתו של הספר היא בגודש הפרטים ובעלילה מרובת החורים. נדמה שהסופרת ביקשה לכלול בספר כל דמות מפתח וכל פיתול היסטורי – מכשלה שספרי ביכורים רבים נכשלים בה – עד שבשלב מסוים הספר פשוט הפך מעייף מדי והחל לאבד אמינות. לעומת הדקדקנות במחקר ההיסטורי, הדיוק בפרטי הסיפור הבדוי הוזנח, ואי הסבירות הלכה והחריפה. במהלך הקריאה שקלתי מדי פעם נטישה, אבל הפן ההיסטורי פיתה אותי, עד שאחרי כארבע-מאות עמודים, כשני-שליש הספר, הרגשתי שהחולשות גוברות על החוזקות, והחלטתי שדי לי.

The Eight – Katherine Neville

אופוס

2011 (1988)

תרגום מאנגלית: אילה שלו

לא מכין קפה למלאך המוות / אהרן מרגלית

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd790_d79ed79bd799d79f_d7a7d7a4d794_d79cd79ed79cd790d79a_d794d79ed795d795d7aa2

אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי התרחש בבית הספר היסודי. אחד מתלמידות בית הספר, מבוגרת ממני, היתה משותקת בשתי רגליה, נעלה נעליים מיוחדות עם ברזלים תומכים, והתהלכה באמצעות קביים. אין לי שום זכרון ממנה, למעט ארוע מסוים זה: יום אחד הורשתה ללכת ללא קביים. אני זוכרת הליכה מהירה שלה, אולי ריצה, לאורכו של מסדרון בית הספר, ואני זוכרת בבהירות רבה שהיתה כולה חיוכים, ואני שומעת את השמחה בצחוקה כשהשלימה את המסלול. היתה כנראה באותו רגע תחושה עצומה של חופש ושל אושר טהור, ואלה חרטו את הארוע בזכרוני. אני חושבת שאהבתי מאוד את "אני אתגבר" של דבורה עומר, משום שסיפורה של הילדה הנכה החזיר אותי שוב ושוב אל אותם רגעים. "לא מכין קפה למלאך המוות" החיה בי את הזכרון, משום שהוא מספר על ההתמודדות שמן הסתם היתה גם מנת חלקה של אותה תלמידה.

כשאהרן מרגלית היה כבן שנתים וחצי כמעט נדרס על ידי טרקטור, וכתוצאה מן הטראומה חדל לדבר. כששב אליו כושר הדיבור, לקה בגמגום קשה. באותו גיל בערך לקה בגרסה החמורה ביותר של פוליו, שותק בכל גופו, ונזקק לריאת ברזל. בבגרותו חלה בשני סוגי סרטן, אחד מהם נדיר וקטלני במיוחד. את התמודדותו עם האתגרים הגופניים, חלקם מסכני חיים, הוא מתאר בספר. לצד הקשיים הפיזיים, ובמידה רבה בשלהם, נאלץ לחוות גם קשיים חברתיים. כילד קטן הופרד ממשפחתו למשך שנים, כשאושפז במוסד לילדים משותקים הרחק מביתו שבמושב תפרח שבנגב. הנסיעה מן הנגב לירושלים באותן שנים היתה בגדר מסע של ממש, שאמו ביצעה פעם בשבוע. את אביו ראה פעם בכמה חודשים, את אחיו לא פגש כלל. כששב לביתו, והוא כבן שש, היה בפיגור לימודי, ובמקום ללמוד עם חבריו (בניהם של המייסדים יוצאי הונגריה) מחוץ למושב, למד בבית הספר המקומי עם ילדי עולים מארצות ערב, ביניהם נחשב לחריג. מאוחר יותר נשלח בעצת רבנים ללמוד בישיבה, בניגוד לכוונתם של הוריו להכשיר אותו ללימודים מעשיים. בישיבה לא העז לפצות את פיו בשל הגמגום, ולכן נחשב שוב ליוצא דופן.

למזלו של אהרן נקרו בדרכו אנשים מסורים שעודדו אותו ותמכו בו. הראשונה בהם היתה אמו. בניגוד לעצת הרופאים במוסד החליטה להחזיר אותו הביתה, ובמשך תקופה ארוכה היא זו שהעניקה לו טיפולים פיזיותרפיים שהשיבו כוחות לשריריו הפגועים. מורה בבית הספר הוציא אותו מבידודו, כשמצא דרך לשלב אותו במשחק כדורגל למרות שנעזר בקביים להליכה. מנהל הישיבה קישר בינו ובין מומחה לגמגום, שבאמצעות סדרה ארוכה של טיפולים השיב לו את היכולת לדבר. לכל אלה, ועוד אחרים, נוספה נחישותו שלו להיות עצמאי, שדחפה אותו מעבר לגבולות מוגבלויותיו. המומחה לגמגום אמר לו: "בעולם שלנו יש כאלה שעושים ויש כאלה שיש להם תירוצים", ונראה שאפשר לסכם כך את התנהלותו, ללא תירוצים. גם המוטו שבחר לספר מתייחס לגישה זו: אין לנו שליטה על גלי הים, אבל את המפרשים אנחנו מכוונים.

בבגרותו, כשהוא כבר נשוי ואב לילדים, התגלה אצלו סרטן אלים ונדיר. נחוש להביס את הסיכויים הקלושים, יצא למאבק מושכל, ליקט מידע, נועץ ברופאים בארץ ובעולם, והיה מעורב לפרטי הפרטים בכל ההחלטות שנגעו לטיפול בו. באפיזודה מרשימה במיוחד הוא מספר כיצד, לאחר ששכנע שבעה רופאים ברחבי העולם לערוך ביופסיה ברקמות שנלקחו מגידול שנכרת בלחיו, נסע לנתב"ג לאחר הניתוח, כשכל ראשו חבוש ורק עין אחת מציצה, וגייס נוסעים שלא הכיר כדי שיקחו איתם את הרקמות וימסרו אותן לידי הרופאים. בפרקים המתייחסים לסרטן נזכרתי בספרו של אטול גוואנדה, "להיות בן תמותה", שבו הטיף לשיתוף מלא של החולה בהחלטות הנוגעות לגורלו. אמנם גוואנדה התייחס לחולים סופניים ולבחירת האופן בו יסיימו את חייהם, אך העקרון תקף גם לחולים אחרים, והמקרה המתואר בספר מוכיח עד כמה השיתוף בין שני הצדדים עשוי להועיל.

לאחר שהחלים, ראה אהרן מרגלית לעצמו ענין של שליחות להביא את סיפורו בפני הציבור, ולעודד נטילת אחריות ואופטימיות. זהו ספרו השני, המהווה הרחבה של ספר קודם, "אתהלך", והוא מרבה גם להרצות. הספר אינו אמור להשפט ספרותית. במידה רבה מדובר במניפסט יותר מאשר ביצירה אמנותית. הספר כתוב בשטף, ברהיטות, ומעביר היטב את מה שרצה הכותב להביע.

אני מורידה את הכובע בפני אהרן מרגלית על עוז רוחו ועל עיקשותו, אך נמנעת מלהמליץ על הספר משום תפיסת העולם האמונית השורה עליו. כשאמו של הכותב קובעת כעובדה – ובנה מסכים איתה – שברכת הרב הצילה אותו ממוות, ושמותם של האפרוחים, שעליהם היתה פרנסת המשפחה, היה כופר נפשו של בנה, חלק מעסקה עם אלוהים, אני חשה התנגדות. הכותב מתאר את קולו של אלוהים בתוכו, הוא מכריח את המנתח לבצע ניתוח מורכב בהרדמה מקומית כדי שיחוש את השכינה למראשותיו, כדי להבטיח את החלמתו הוא מקושש ברכות מרבנים ומשתטח על קברי צדיקים, באפילוג, בו הוא מסכם את עקרונותיו, הוא מונה בין "הייה אחראי, אופטימי ומעשי" גם "האמן באלוהים ובטח בו" – תפיסת עולמי אינה מכילה את האמונות האלה, ואף מתנגדת להן, ואיני יכולה להמליץ על ספר המעודד אותן.

עם עובד

2017