בוקר חום / פרנק פבלוף

42182

במקום בלתי מוגדר נחקק חוק שאוסר על החזקת כלבים וחתולים שאינם חומים. מי שאיתרע מזלם להיות בעלי פרווה בכל צבע אחר מומתים. המספר את הסיפור קצת עצוב, אבל משלים ומסתגל. אחר-כך נאסר להחזיק ספרים שמוזכרים בהם בעלי חיים שאינם חומים, והוא מוצא לכך הצדקה. בשלב הבא מתברר שגם מי שהחזיק בעבר בעלי חיים שאינם חומים הוא בגדר עבריין. הספר – בעצם ספרון זעיר – מבקש להראות שהסתגלות לחוקים בלתי סבירים גוררת בעקבותיה חוקים בלתי סבירים עוד יותר. בדף האחרון, נוקשים הכוחות החומים על דלתו של המספר. תורו הגיע.

אני מתקשה להבין את הצלחתו של הספר. אילו הייתי צונחת אתמול מאיזה יקום מקביל, שבו לא נחוותה מעולם גזענות, ולפיכך לא הזדמן לי לקרוא דבר בנושא, אולי הייתי חווה בעזרתו הארה חשובה לגבי היקום שאליו הגעתי. מכיוון שאני חיה פה כבר כמה וכמה שנים, אני לא מוצאת ביצירה הפעוטה והפשטנית הזו שום גילוי, שום אמירה חדשה. גם ספרותיות יחודית אין כאן.

מרטין נימלר, הכומר שהתנגד למשטר הנאצי, כתב זאת טוב יותר:

תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי קומוניסט;

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי סוציאליסט;

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;

ואז הם באו ולקחו את היהודים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי יהודי;

ואז הם באו ולקחו אותי –
וכבר לא נותר אדם,
לדבר בעדי.

Matin Brun – Franck Pavloff

נהר ספרים

2003 (1998)

תרגום מצרפתית: ראובן מירן

מודעות פרסומת

טימות'י / ורלין קלינקנבורג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d798d799d79ed795d7aad7992

כותרת משנה: רשימותיו של זוחל מדוכדך

גילברט וייט, כומר אנגלי בן המאה השמונה-עשרה, ידוע היום בזכות ספרו "תולדות הטבע והעתיקוּת של סלבורן", שראה אור לראשונה ב-1789, ושב והודפס לאורך השנים עד ימינו (מהדורה אחרונה עד כה ראתה אור ב-2007). וייט צפה בצמחים, בציפורים ובבעלי חיים אחרים, ונחשב לאחד האקולוגים הראשונים שהביע את רעיון הכבוד לטבע. אחד מבעלי החיים בהם צפה היה צב בשם טימות'י, שנלכד באפריקה וניתן לדודתו. טימות'י, שבדיעבד התברר שהיה ממין נקבה, היא הדוברת ב"רשימותיו של זוחל מדוכדך", ובהיפוך תפקידים היא הצופה בבני האדם.

הרעיון נחמד – הבה נצפה באנושות מעיניו של יצור תמים, ונכנס לעורו של צב שנלקח ממקומו והפך אוביקט לחקירה. הביצוע, לעומת זאת, לקוי.

ליקוי אחד נובע מן הבחירה הסגנונית – חלקי משפטים קטועים, שימוש מופרז בנקודות, וגלישה למה שמצטייר כרשימות מלאי, כדוגמת הקטע הבא שנבחר באקראי: עובר את חצר האורווה. מגפים מלוכלכים. קפלט קצר שיער מנטף. ברדס של בד אטים משיי. נושא קומץ של שורשי נרקיסונים, תרופה לצמרמורת. דרקון אדום מגן בית הכומר, גזיר של צמח זקן כמעט כמוני. חצאים של ביצת תמירון שבורה בכיס. מטבע רומי עתיק. סידור תפילה. הסגנון יפה לתיאור תמונה פה ושם. כשהוא משתרר על ספר שלם הוא פשוט מעיק. הליקוי השני הוא במסריו הנדושים של הספר. מדי פעם מבליחה אמירה מעוררת ענין ומחשבה, אבל רוב הזמן שולטת בספר הבנאליות: בני אדם סבורים שהם אדוני הבריאה, זה לא בסדר ליטול בעל חיים מסביבתו הטבעית, האנושות חסרת מנוח, מבקשת שינויים, זקוקה לחברה, הטבע נפלא במצבו הטבעי. עורר בי גיחוך קל הויכוח שהסופר בן ימינו מנהל, באמצעות טימות'י, עם קביעות של איש המאה השמונה-עשרה שהפכו מיושנות ממילא.

בשל שני ליקויים אלה אני לא מוצאת סיבה להמליץ על הספר. יחד עם זאת, יש לציין שטימות'י היא דמות מתחבבת ומעוררת אמפתיה. כשהיא מתארת את טקס השקילה השנתי, שבו היא מורמת מן האדמה ומונחת על גבה – "מעשה רע דיו הוא הרמתי. אבל הוא גם הופך אותי כאילו ההיפוך אינו אלא הרמת היד השמאלית אל צד ימין. יש רק תנוחה אחת לצב יבשה. ארבע הרגלים ישר על האדמה" – אי אפשר שלא להזכר בכל הפעמים שבהן הרמנו בהיסח דעת צב, ולהתחרט עליהן. לא די בזה כדי להעניק ערך משמעותי לספר.

Timothy – Verlyn Klinkenborg

עם עובד

2018 (2006)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

הרמאית הישרה / טובה ינסון

c_haramait_hayeshara

בכפר קטן בפינלנד גרה קַתְרִי קלינג, אשה כבת עשרים וחמש. אביה נעלם כשהיתה צעירה, והותיר את אמה עם שני ילדים. כשהאם נפטרה, ירשה קתרי את עבודתה בחנות מכולת, ובעת פתיחת הספר היא מתגוררת בדירה קטנה מעל החנות יחד עם אחיה מַטְס בן החמש-עשרה. את העבודה במכולת נטשה, אבל היא חולמת על התעשרות כדי שתוכל להעניק לאחיה את הסירה בה הוא חושק. קתרי סגורה בתוך עצמה, אינה מרבה לחייך, מעוררת חשד ורתיעה בקרב שכניה. למרות יחסם זה, הם מכירים במעלותיה – היא מצטיינת בכל מה שקשור במספרים, ומסוגלת להיות בוררת נטולת פניות – ומסתייעים בעצתה. אולם אליה וקוץ בה: עצותיה של קתרי נדונו ברחבי הכפר והתקבלו כנכונות ופקחיות מאוד. אולי יעילותן הרבה נבעה מנקודת המוצא שלה – שבאופן טבעי כל משק בית עוין את שכניו. אבל למפגשים האלה אצל קתרי התלוותה לעתים קרובות תחושת בושה מוזרה.

באותו כפר, בבית מבודד, גרה אנה אמלין, ציירת מבוגרת, שספרי הילדים שהיא מאיירת זוכים לפופולריות, הן בזכות הנטורליזם של אדמת היער שהיא מרבה לצייר, והן בשל הארנבים הפרחוניים שעליהם עיקר פרסומה. בשאיפתה להשיג כסף, קתרי מתבייתת על אנה, יוצרת איתה קשר, ומתמרנת כך שתוזמן יחד עם מטס להתגורר אצלה. בניגוד לקתרי המחושבת והערמומית, אנה היא אדם תמים, נותן אמון. למרות שהיא אוהבת את בדידותה, ולמרות שהחיוך של קתרי בכובע הפרווה הזכיר לה את הזאב הגדול והרע, היא מאפשרת לה לגור איתה ולערער אותה.

למה רמאית וישרה גם יחד? קתרי הרמאית, המניפולטיבית, צריכה להצדיק בפני עצמה כל צעד מרושע ופוגעני שהיא נוקטת. היא מוחזקת ישרה לא רק בעיני עצמה, אלא גם בעיני סובביה, שאינם מבחינים בין ישירות ליושר. את שיטת הפעולה שלה היא מסכמת באוזניה של אנה: "זה ענין של שגרה ותו לא. להשליט סדר בדברים כמיטב יכולתך, ואחר כך לחכות ולראות". לא הרס, לא נזק, רק השלטת סדר והמתנה לתוצאות. נדמה שהיא מאמינה באמת שזה כל מה שהיא עושה, גם כשהיא נוטלת פיקוד על ביתה של אנה, משליכה רהיטים, מצנזרת דואר, ומקצה למטס אחוזים מרווחיה של אנה. תחילה הזכירה לי קתרי את "הטבח", אדם אניגמטי, שקור רוחו והתכליתיות שלו עוררו צמרמורת, אך בניגוד לו, קתרי אינה עמידה בפני השלכות מעשיה.

כל זה אולי נשמע מעניין, אבל אם בפרקים הפותחים הרגשתי שהספר מושך במוזרותו, בהמשך הוא הפך להיות מוזר ללא טעם, מבולבל, לא אמין אפילו כמשל, נסיון יומרני לספק אמירה על אופיו של האדם שכשל בשל עודף התחכמות. הפרקים הראשונים עוד זכו להכתב בפשטות יחסית, למרות מורכבות הדמויות, ותיאורי הנוף מדויקים ומשמעותיים לכל אורכו של הספר, אבל בהדרגה נדחסו עוד ועוד סמלים ומשמעויות לכל משפט, והדחיסות המאולצת והמאומצת הכשילה את הסיפור. חבל.

Den Ärliga Bedragaren – Tove Jansson

כתר

2018 (1982)

תרגום משוודית: דנה כספי

הטאו של פו / בנג'מין הוף

0770000168127

"הטאו של פו" הוא נסיון להסביר את הפילוסופיה הטאואיסטית באמצעות דמותו משובבת הלב של פו הדב. הטאו עצמו הוא מושג מופשט לחלוטין, שבהכללה ניתן לומר כי הוא מסמל את הסדר הטבעי של היקום. בנג'מין הוף כותב על הטבע הפנימי של האדם, על הצורך להכיר אותו ולפעול לפיו, ובכך להגיע לאידאל של פעולה ללא מאמץ, הרמוניה עם הטבע החיצוני והפנימי.

הדוגמאות שהוף בוחר מספרי פו הדב משעשעות ונעימות מאוד לקריאה. המסרים שלו, לעומת זאת, שגויים, והתפיסה שלו את כל מה שאינו "טאו" שטחית במקרה הטוב. פו מסמל בעיניו את הטאו משום שהוא לוח חלק, תמים, זורם ובלתי מתאמץ. לעומתו ינשוף הוא מלומד בלתי מאושר וחסר תועלת מעשית, ושפן הפיקח נכשל בטעויות על ימין ועל שמאל. ברוח זו, הספר הוא במידה רבה מניפסט נגד ההשכלה, המוליך אל המסקנה שבסיומו: החכמים הם ילדי-דעת, שתודעתם התרוקנה מאותם רגעים אין-ספור של למידה חסרת ערך והתמלאה בחוכמת המאום הגדול, בדרכו של היקום.

מכוח המסקנה הזו הוף תוקף את הפיקחות ואת השאיפה לידע. בבוּרוּת הוא טוען נגד המדע: "המדע בשחצנותו אוהב להדביק תוויות לכל דבר, מעשה חכמים כביכול, אבל אם תביט בהן מקרוב תגלה שהן לא אומרות הרבה. "גנים"? "DNA"? כל זה רק מגרד את פני השטח". באמת?! אלה המונחים שאינם אומרים הרבה? אבל מעבר לחוסר ההבנה שהוא מגלה בקביעות האלה, מטרידה יותר המסקנה שלו ש"הדבר החשוב ביותר הוא, שבעצם אנחנו לא חייבים לדעת […] אין שום צורך […] לשאול שאלות לא נחוצות ולתת תשובות חסרות משמעות". כל שלבי ההתקדמות האנושית – כולל אלה שהולידו את הדפוס שבזכותו הוף יכול להפיץ את משנתו ואת האינטרנט שמאפשר לו לתחזק אתר משלו – התרחשו משום שאנשים לא חדלו לשאול שאלות, שרובן, מן הסתם, נראו חסרות פשר וחסרות תועלת בזמנן. הוף יוצא חוצץ נגד מוח שהוא מגדיר "מתאמץ מדי", וקובע כי בזמן שהתודעה הצלולה שומעת את ציוץ הציפורים, התודעה העמוסה לעייפה בהשכלה ובתחכום, תוהה בינה לבין עצמה מה המין של ציפור שהיא שומעת. ככל שהיא עמוסה יותר היא שומעת פחות ורואה פחות. אצטט בתגובה את ריצ'רד פיינמן: "ידע מדעי רק מגביר את הפליאה ולבטח לא גורע ממנה". אבל האידאל של הוף הוא החיות ביער ש"לא חושבות יותר מדי; הן רק הן", והאושר שבידע וחדוות המאמץ וההגשמה נעדרים כליל מעולם המונחים שלו. אפשר להעביר ביקורת – מוצדקת – על אורח החיים המודרני האינטנסיבי שאינו מאפשר התרגעות רוחנית, אבל מכאן ועד לאידאלים של הוף ארוכה הדרך (ומיותרת).

הסגנון חביב, האיורים המקוריים מתוך פו הדב שאייר ארנסט ה. שפרד חביבים אף הם, אבל מכיוון שהם עוטפים מסרים בעייתיים, וקיצוניות מכל סוג אינה לטעמי, איני ממליצה על קריאת הספר.

Tao of Pooh – Benjamin Hoff

פראג

1994 (1982)

תרגום מאנגלית: אייל לוי

לא אמא שלי / תומס ה' אוגדן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd790_d790d799d79ed790_d7a9d79cd7992

"לא אמא שלי" מתאר משפחה שמתקשה לתפקד. האם רוז, שהתאלמנה מבעלה לפני שנים רבות, מגדלת שלושה ילדים: ארין הבכור, נער עדין, אהוב על אמו. דמיאן, שבחזותו החיצונית שונה מבני המשפחה, מהווה אתגר לאמהותה. קתרין הצעירה היתה ילדה של אמא, אך בעת פתיחת הספר היא צעירה מתמרדת וביקורתית. תפקיד חשוב במשפחה ממלאת מרגרט, אחותה של רוז, אשה עצמאית בעלת קריירה, שבעברה נישואים קצרים.

הספר נפתח כשקתרין נופלת מן המדרגות בבית המשפחה, בעוד אחיה מתבוננים קצרי-יד מלמעלה, ואמה עומדת חסרת-אונים למטה. מכאן נפרש סיפור המשפחה קדימה ואחורה, בעיקר סביב דמותו של דמיאן, שכשהיה פעוט הועבר מרוז למרגרט וחזרה, לכאורה מכוונות טובות. שמו של הספר בעברית נגזר מתחושתו של דמיאן שלמעשה אף אחת מן הנשים אינה אמו.

בדומה לספרו הקודם, "הפרטים שהושמטו", גם הספר הזה הוא יותר תיאור מקרה מיצירה ספרותית. אוגדן, שהוא פסיכואנליטיקאי, מתאר את שעבר על דמויותיו, תוך שהוא מבאר את תגובותיהם, ואינו מניח דבר לדמיונו או לפרשנותו של הקורא, אלא ממש מאכיל בכפית (יחד עם זאת הוא חוטא פה ושם בהחמצות תמוהות. לדוגמא, בחצי משפט בלבד הוא מספר שגבר שעבד במשק הבית של מרגרט תקף מינית את דמיאן. שום מילה על השפעת הארוע על הילד). הסגנון הזה משעמם למדי, לפחות בעיני.

בעוד ב"הפרטים שהושמטו" העלילה היתה מגובשת, וגם אם הסגנון היה דיווחי מהלך הסיפור היה מוצלח – מקרה דרמטי בפתיחה, והארועים שהוליכו אליו בהמשך – "לא אמא שלי", לעומת זאת, חלש גם מבחינה זו. הוא נפתח בסצנה שאינה בהכרח מרכזית לסיפור, ומסתיים באופן תלוש בנקודת זמן שלא ברור למה דווקא בה בחר הכותב לעצור. הספר סובל גם מגודש פרטים בלתי נחוצים, וממספר גדול מדי של נושאים. תחילה נראה כי הנושא הוא היחסים בין האחים, אחר-כך מצטייר כי הספר מספר על אימהוּת, ובסופו של דבר הוא מתכנס לזוגיות בעייתית. באופן מאכזב משהו, דווקא לנושא אחרון זה, שאינו שגרתי, אוגדן אינו מספק הסבר משכנע, וההתיחסות שלו, ושל דמויותיו, אליו פשטנית.

אפשר להזדהות עם הדמויות ולחוש את כאבן, אבל הספר אינו מסייע בכך, וחבל.

The Hands of Gravity and Chance – Thomas H. Ogden

עם עובד

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

אחותו של צייד המכשפות / בת' אנדרדאון

witch_master

מלחמת האזרחים האנגלית במאה השבע-עשרה היתה כר למעשי אלימות רבים, פוליטיים ודתיים. על רקע זה שגשגה גם רדיפת מכשפות. התופעה לא החלה עם המלחמה, וחלפו תשעים שנה מאז המאורעות המתוארים בספר ועד שנאסרה בחוק, אבל במהלך השנים 1644 עד 1646 הוצא להורג מספר שיא של קרוב לשלוש-מאות נשים שהורשעו בכישוף. מת'יו הופקינס, שמינה עצמו לצייד מכשפות, היה אחראי למות רבות מהן.

הופקינס היה גבר צעיר, במחצית שנות העשרים שלו, כשיצא לצייד. לא הרבה ידוע על חייו קודם לכן, וגם נסיבות  מותו אינן ברורות. בנושא הפעילות, שבשלה נותר שמו חקוק בהיסטוריה, פרסם ספר, The Discovery of Witches, ובו תשובותיו לשאלות שנשאל, וכמו כן השתמרו כמה רשומות מן המשפטים שנוהלו נגד נשים שנפלו ברשתו. בת' אנדרדאון רקמה סיפור בדוי סביב הפרטים ההיסטוריים המתועדים. את הסיפור הפקידה בידי אליס, אחותו הבדויה. אליס, שהיתה מבוגרת ממת'יו בשנתים, שבה להתגורר אתו לאחר שהתאלמנה, וגילתה כי מן הנער, שהיה מוזר במקצת, צמח גבר פנאטי מטיל אימה. בספר היא מתארת את קורותיהם במהלך שלוש שנים, מאז שובה הביתה ועד מותו, ומנסה להסביר מה בעברו גרם לו להפוך לאובססיבי ולרוצח בחסות האמונה.

כל זה מעניין מאוד, אך הביצוע לקוי בשני היבטים מהותיים. בהיבט הסגנוני, הספר חלש, סובל מחזרות, מסתירות פנימיות, ומדמויות שטחיות. פה ושם יש נסיון לייצר מתח, אבל הוא מלאכותי, ומתגלה כבלתי מוצדק לאור הגילויים הנחשפים באיטיות מיותרת. בהיבט התוכני הספר אינו תורם דבר וחצי דבר להבנת ההיתכנות של האמונה בכישוף ולצייד האכזרי שנגרם בגינה. כל הפסיכולוגיה בגרוש שהסופרת מגייסת היא פיקציה שאין לה על מה להתבסס. אם יש ערך בספר שכזה, מעבר להתבססותו על מידע שזמין לכל ברשת, הוא בהצבעה על שורשי התופעה, בתובנה כלשהי שתוכל להוות התראה בפני תופעות דומות בזמננו. פרט לאמירה אגבית חד-פעמית, לפיה אנשים ניצלו את האוירה החשדנית כדי לסגור חשבונות פרטיים, אין בספר אמירה משמעותית נוספת.

בהעדר סיפור משכנע ובהעדר תובנה מאירת עיניים, נותרה רק הצצה אל תקופה מרתקת דרך חור מנעול עב-כרס אך צר-זוית. חבל.

The Witchfinder’s Sister – Beth Underdown

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: מור רוזנפלד

יומן חורף / פול אוסטר

yoman_choref2

דבר עכשו לפני שתאחר את המועד, ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות "פנומנולוגיה של נשימה".

פול אוסטר בן הששים וארבע חוזר ב"יומן חורף" אל פרקים מחייו, מילדות ועד למועד הכתיבה. הוא מספר על ארועים שחרטו בו צלקות פיזיות, על יחסיו עם ילדות בילדותו ועם נשים בבגרותו, על כל הדירות בהן התגורר, על מות הוריו ועל מקרי מוות וכמעט-מוות אחרים שחווה, על התמוטטותו הפיזית לנוכח משברים נפשיים. כמה מן הארועים מתוארים בקצרה, אחרים בהרחבה. מרבית הזכרונות כרוכים בכאב כלשהו, מיעוטם משעשעים.

אוסטר ניחן בכישרון לתאר באופן חי ומשכנע מאורעות ורגשות. הבעיה מבחינתי בספר הזה היא שמקבץ הזכרונות שלו פשוט משעמם בעיני. אולי משום שמרבית סיפוריו בנאלים, אולי בגלל הבחירה לדחוס יחדיו סיפורים שונים, שאמנם מסודרים כרונולוגית אך אינם יוצרים רצף והמשכיות, ודי בוודאות בגלל הגוף השני, שבו הוא משתמש כשהוא מספר לעצמו על עצמו. הסגנון הזה מחזיק יפה פסקה או שתיים, אבל לאורך ספר שלם הוא מלאכותי ומעיק.

למרות הענווה שהסופר מייחס לעצמו, הספר כורע תחת "אני, אני, אני" מייגע, גם כשהוא מומר לפורמט של "אתה, אתה, אתה". זו הסיבה לכך שבניגוד להבטחה על הכריכה הספר אינו "מזמין את הקורא למצוא בו גם את עצמו". זה לא בלתי אפשרי לספר סיפור אישי לחלוטין, שיגרום לקורא לחוש כאילו הציץ הסופר אל תוך נפשו – קרל אובה קנאוסגורד מדגים זאת בשלמות. פול אוסטר, לעומת זאת, מאפשר לקורא להציץ אל תוך עולמו הפרטי, מבלי להציע הדדיות. נסיון נוסף שלי להתיידד אתו כשל.

Winter Journal – Paul Auster

עם עובד

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

מרחק ביטחון / סמנתה שְוֶבְּלין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a8d797d7a7_d791d799d798d797d795d79f2

למה אמהות עושות את זה?

עושות מה?

את הענין של להקדים כל מה שעלול לקרות, הענין של מרחק בטחון.

כי במוקדם או במאוחר יקרה משהו נורא. סבתי הנחילה את זה לאמי כל ילדותה, אמי הנחילה את זה לי כל ילדותי, ועכשו תורי לדאוג לנינה.

אשה שוכבת במיטה במרפאה כלשהי. לידה יושב ילד. הוא דוחק בה לספר את סיפורה, כדי להביא אותה לרגע שבו התערער הכל, או כפי שהוא מגדיר זאת "הנקודה המדויקת שבה נולדות התולעים". הוא מכוון אותה בשאלות, לפעמים תורם מידע משל עצמו, מנסה למקד אותה בעיקר. בהדרגה נגלה שהאשה, אמנדה, הגיעה לחופש בכפר עם בתה נינה. כאן פגשה את קרלה, אמו של דויד, אשה מיוסרת, שכדי להציל את בנה מהרעלה הסכימה שמרפאה כפרית תעביר לגופו נשמה של ילד אחר, ומאז היא מתמודדת עם ילד יוצא דופן, מזרה אימה. ההרעלה, אמיתית או מטאפורית, פגעה בילדים נוספים בכפר, ועיוותה את גופם ואת נשמתם. אמנדה מוּנעת מכוחו של מרחק הבטחון מבתה, עליה היא שומרת כעל בבת עינה, חשה כאילו חבל קושר אותן זו לזו, ובמצב של סכנה, אמיתית או מדומינת, הוא מושך את האם ומקצר את המרחק בינה לבין הבת.

הנושא, אם כך, הוא הקשר המגונן בין אמהות לילדיהן, נושא קרוב ללב ומעניין. הביצוע, לעומת זאת, לא דיבר אלי כלל. הספר הזוי, אל-טבעי, מרחף בספֵירות מעורפלות, ולמרות ציטוטי הביקורת בקומוניקט הנלווה, הוא אינו מפחיד. אני מניחה שאפשר לחפור במשמעויות, לערום פרשנויות, אבל יש לי הרגשה שהמאמץ לא יניב רבדים סמויים. יש לציין שהספר נמנה עם הרשימה הקצרה של פרס מאן בוקר הבינלאומי ב-2017 (השנה בה זכה ספרו של דוד גרוסמן, "סוס אחד נכנס לבר"), אבל בעיני הוא התחכמות שלא עלתה יפה.

לא לטעמי.

Distancia de Rescate – Samanta Schweblin

עם עובד

2018 (2014)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

רומן עברי-גרמני / דב בהט

117800000236b

"רומן עברי-גרמני" הוא לכאורה סיפור אהבה. יוחי, או בשמו המקורי יואכים, הוא צעיר גרמני, שגילה כי סבו היה עוזרו של הימלר. כמחאה, או ככפרה, עבר לגור בישראל, עבד בהתנדבות במוסד המטפל בקשישים ניצולי שואה, ואף התגייס לצה"ל. מרים היא צעירה ישראלית, דור שלישי לשואה, שלאחר שחרורה מן השירות הצבאי נסעה למסע שורשים אל מחוזות ילדותה של סבתה. השניים נפגשו באוניברסיטה, והאהבה פרחה ממבט ראשון. בעוד על פני השטח נראה שמדובר בסיפור הקשר בין השניים, הסיפור האמיתי הוא המפגש בין גרמניה לישראל, ובהרחבה המפגש בין ישראל למַראָה.

החל מן הפרק הראשון, ועד לסיומו של הספר, הסופר מציג את חוליי החברה, רוב הזמן במבט מן החוץ. הפרק הראשון מעמת את תמימותו כחולת העיניים של יוחי עם תרבות הקומבינות הישראלית – מצד אחד בחור אידאליסט, נאיבי, מלא רצון טוב, ומן הצד השני חברה שבה אדם לאדם זאב, מיוצגת על ידי איש צבא בדימוס, ממורמר, רודף אחרי רווח, נצלן. יוחי יוסיף להיות האדם המושלם עד לסופו של הספר, מרים, היפה וברוכת הכשרונות, תייצג אף היא את כל מה שמוסרי ונעלה, ומולם יוצבו הורים בלתי מוצלחים, חיילים שמתנכלים לרועה צאן, מנחמי אבלים צבועים, וכיוצא באלה. מכיוון שמדובר בגרמני ובישראלית, לא ייעדרו נסיונות להשוות בין חיילי צה"ל לנאצים מלווים במחאה רפה.

דב בהט ניסה לכלול בספרו שפע של נושאים. בנוסף לצל השואה, הוא נוגע בבעיות של התבגרות, ביחסי הורים-ילדים, ביחסים זוגיים, בהתנהלות הצבא, ועוד. מכיוון שהשפע כולו נדחס לספר קצר יחסית, הטיפול במרבית הנושאים שטחי. לעומת זאת, הוא מפליג בסיפורים צדדיים, כמו תיאור מדוקדק של הכנות למבצע צבאי, פירוט של טיול בפראג, סיפור תלוש על יחסיו של גבר שמרים פגשה ללילה אחד עם אשתו, שמופיעה לפתע משום מקום ומתפוגגת. הספר היה טוב הרבה יותר אם היה מצליח להתמקד סביב נושא מרכזי אחד.

לא שבעתי נחת מסיומו של הסיפור, מן הבחירה ב"אל מן המכונה" שפטר את מרים ואת יוחי מן הצורך להתמודד ברצינות עם עתיד הקשר ביניהם.

שפת הספר נאה רוב הזמן, הרעיון המרכזי הוא בעל פוטנציאל, אך המכלול, לדעתי, עמוס באופן שאינו מאפשר העמקה, וחבל.

טוטם ספרים

2017

מרגלי הבלקן / אלן פירסט

968357

עלילת "מרגלי הבלקן" מתרחשת בתקופה שבין אוקטובר 1940 לאפריל 1941, ימי מלחמת איטליה-יוון. מוסוליני, שהשתוקק למצֵב את איטליה כמעצמה בעיניו של היטלר, החליט לכבוש את יוון. מאמצי הפלישה שלו עלו בתוהו, הצבא היווני הדף את האיטלקים ואף כבש מידיהם חלקים מאלבניה. היטלר התערב במלחמה, דחה את פתיחת המערכה נגד ברית-המועצות בארבעה שבועות, וצבאו פלש ליוון דרך בולגריה, ששיתפה אתו פעולה, ודרך יוגוסלביה, שהתנגדה לו אך הוכרעה.

קוסטה זאניס הוא איש משטרה יווני, שבתקופה האמורה משרת ביחידה יחודית, המטפלת בבעיות עדינות שמחייבות טיפול הרחק מאור הזרקורים. כמי שמורגל בחשאיות הוא מוצא עצמו מעורב בהברחת יהודים מגרמניה לחוף מבטחים בתורכיה, וכן בסיוע לביון הבריטי ובפוליטיקה הפנימית ביוגוסלביה המסוכסכת אל מול אולטימטום גרמני, נעזר בקשריו בחלונות הגבוהים, בכוחות המשטרה במדינות סמוכות, ובפושעים בכירים וזוטרים. במקביל הוא מטפל במשפחתו, ודואג להבריח אותה למצרים רגע לפני הכיבוש הגרמני. הוא נפרד בעל-כורחו מבת זוגו, שהתגלתה כמרגלת בריטית, ומתאהב ממבט ראשון באשתו של גבר יווני רב עוצמה.

אלן פירסט מתואר בספר כמי ש"מוכר בעולם כאמן ספרי הריגול ההיסטוריים". בהתבסס על ספר זה, היחיד משמונה-עשר ספריו שתורגם לעברית, אני סבורה שתיאור זה מופרז. הפן ההיסטורי מעניין, אבל דמותו של זאניס אינה משכנעת. מניעיו אינם ברורים, אישיותו שטוחה למדי, פרשת האהבה שלו מופרכת. לפעמים נדמה שלמרות שהוא פועל בתנאים מסוכנים הוא די מתנהל בחלל ריק ובלתי מתקבל על הדעת, כאילו דבר אינו יכול לפגוע בו. אמנם למדתי מן הספר על הפוליטיקה של אותם שבועות, בעיקר ביוון וביוגוסלביה, אבל הפרטים כולם – והרבה יותר מהם – עולים ברשת בחיפוש פשוט, ואין בספר חידוש וגילוי.

לפיכך, למרות שאני נמשכת לספרי ריגול מבוססי היסטוריה, על הספר הזה אפשר, לדעתי, לוותר.

Spies of the Balkans – Alan Furst

מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר