לא אמא שלי / תומס ה' אוגדן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd790_d790d799d79ed790_d7a9d79cd7992

"לא אמא שלי" מתאר משפחה שמתקשה לתפקד. האם רוז, שהתאלמנה מבעלה לפני שנים רבות, מגדלת שלושה ילדים: ארין הבכור, נער עדין, אהוב על אמו. דמיאן, שבחזותו החיצונית שונה מבני המשפחה, מהווה אתגר לאמהותה. קתרין הצעירה היתה ילדה של אמא, אך בעת פתיחת הספר היא צעירה מתמרדת וביקורתית. תפקיד חשוב במשפחה ממלאת מרגרט, אחותה של רוז, אשה עצמאית בעלת קריירה, שבעברה נישואים קצרים.

הספר נפתח כשקתרין נופלת מן המדרגות בבית המשפחה, בעוד אחיה מתבוננים קצרי-יד מלמעלה, ואמה עומדת חסרת-אונים למטה. מכאן נפרש סיפור המשפחה קדימה ואחורה, בעיקר סביב דמותו של דמיאן, שכשהיה פעוט הועבר מרוז למרגרט וחזרה, לכאורה מכוונות טובות. שמו של הספר בעברית נגזר מתחושתו של דמיאן שלמעשה אף אחת מן הנשים אינה אמו.

בדומה לספרו הקודם, "הפרטים שהושמטו", גם הספר הזה הוא יותר תיאור מקרה מיצירה ספרותית. אוגדן, שהוא פסיכואנליטיקאי, מתאר את שעבר על דמויותיו, תוך שהוא מבאר את תגובותיהם, ואינו מניח דבר לדמיונו או לפרשנותו של הקורא, אלא ממש מאכיל בכפית (יחד עם זאת הוא חוטא פה ושם בהחמצות תמוהות. לדוגמא, בחצי משפט בלבד הוא מספר שגבר שעבד במשק הבית של מרגרט תקף מינית את דמיאן. שום מילה על השפעת הארוע על הילד). הסגנון הזה משעמם למדי, לפחות בעיני.

בעוד ב"הפרטים שהושמטו" העלילה היתה מגובשת, וגם אם הסגנון היה דיווחי מהלך הסיפור היה מוצלח – מקרה דרמטי בפתיחה, והארועים שהוליכו אליו בהמשך – "לא אמא שלי", לעומת זאת, חלש גם מבחינה זו. הוא נפתח בסצנה שאינה בהכרח מרכזית לסיפור, ומסתיים באופן תלוש בנקודת זמן שלא ברור למה דווקא בה בחר הכותב לעצור. הספר סובל גם מגודש פרטים בלתי נחוצים, וממספר גדול מדי של נושאים. תחילה נראה כי הנושא הוא היחסים בין האחים, אחר-כך מצטייר כי הספר מספר על אימהוּת, ובסופו של דבר הוא מתכנס לזוגיות בעייתית. באופן מאכזב משהו, דווקא לנושא אחרון זה, שאינו שגרתי, אוגדן אינו מספק הסבר משכנע, וההתיחסות שלו, ושל דמויותיו, אליו פשטנית.

אפשר להזדהות עם הדמויות ולחוש את כאבן, אבל הספר אינו מסייע בכך, וחבל.

The Hands of Gravity and Chance – Thomas H. Ogden

עם עובד

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

מודעות פרסומת

אחותו של צייד המכשפות / בת' אנדרדאון

witch_master

מלחמת האזרחים האנגלית במאה השבע-עשרה היתה כר למעשי אלימות רבים, פוליטיים ודתיים. על רקע זה שגשגה גם רדיפת מכשפות. התופעה לא החלה עם המלחמה, וחלפו תשעים שנה מאז המאורעות המתוארים בספר ועד שנאסרה בחוק, אבל במהלך השנים 1644 עד 1646 הוצא להורג מספר שיא של קרוב לשלוש-מאות נשים שהורשעו בכישוף. מת'יו הופקינס, שמינה עצמו לצייד מכשפות, היה אחראי למות רבות מהן.

הופקינס היה גבר צעיר, במחצית שנות העשרים שלו, כשיצא לצייד. לא הרבה ידוע על חייו קודם לכן, וגם נסיבות  מותו אינן ברורות. בנושא הפעילות, שבשלה נותר שמו חקוק בהיסטוריה, פרסם ספר, The Discovery of Witches, ובו תשובותיו לשאלות שנשאל, וכמו כן השתמרו כמה רשומות מן המשפטים שנוהלו נגד נשים שנפלו ברשתו. בת' אנדרדאון רקמה סיפור בדוי סביב הפרטים ההיסטוריים המתועדים. את הסיפור הפקידה בידי אליס, אחותו הבדויה. אליס, שהיתה מבוגרת ממת'יו בשנתים, שבה להתגורר אתו לאחר שהתאלמנה, וגילתה כי מן הנער, שהיה מוזר במקצת, צמח גבר פנאטי מטיל אימה. בספר היא מתארת את קורותיהם במהלך שלוש שנים, מאז שובה הביתה ועד מותו, ומנסה להסביר מה בעברו גרם לו להפוך לאובססיבי ולרוצח בחסות האמונה.

כל זה מעניין מאוד, אך הביצוע לקוי בשני היבטים מהותיים. בהיבט הסגנוני, הספר חלש, סובל מחזרות, מסתירות פנימיות, ומדמויות שטחיות. פה ושם יש נסיון לייצר מתח, אבל הוא מלאכותי, ומתגלה כבלתי מוצדק לאור הגילויים הנחשפים באיטיות מיותרת. בהיבט התוכני הספר אינו תורם דבר וחצי דבר להבנת ההיתכנות של האמונה בכישוף ולצייד האכזרי שנגרם בגינה. כל הפסיכולוגיה בגרוש שהסופרת מגייסת היא פיקציה שאין לה על מה להתבסס. אם יש ערך בספר שכזה, מעבר להתבססותו על מידע שזמין לכל ברשת, הוא בהצבעה על שורשי התופעה, בתובנה כלשהי שתוכל להוות התראה בפני תופעות דומות בזמננו. פרט לאמירה אגבית חד-פעמית, לפיה אנשים ניצלו את האוירה החשדנית כדי לסגור חשבונות פרטיים, אין בספר אמירה משמעותית נוספת.

בהעדר סיפור משכנע ובהעדר תובנה מאירת עיניים, נותרה רק הצצה אל תקופה מרתקת דרך חור מנעול עב-כרס אך צר-זוית. חבל.

The Witchfinder’s Sister – Beth Underdown

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: מור רוזנפלד

יומן חורף / פול אוסטר

yoman_choref2

דבר עכשו לפני שתאחר את המועד, ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות "פנומנולוגיה של נשימה".

פול אוסטר בן הששים וארבע חוזר ב"יומן חורף" אל פרקים מחייו, מילדות ועד למועד הכתיבה. הוא מספר על ארועים שחרטו בו צלקות פיזיות, על יחסיו עם ילדות בילדותו ועם נשים בבגרותו, על כל הדירות בהן התגורר, על מות הוריו ועל מקרי מוות וכמעט-מוות אחרים שחווה, על התמוטטותו הפיזית לנוכח משברים נפשיים. כמה מן הארועים מתוארים בקצרה, אחרים בהרחבה. מרבית הזכרונות כרוכים בכאב כלשהו, מיעוטם משעשעים.

אוסטר ניחן בכישרון לתאר באופן חי ומשכנע מאורעות ורגשות. הבעיה מבחינתי בספר הזה היא שמקבץ הזכרונות שלו פשוט משעמם בעיני. אולי משום שמרבית סיפוריו בנאלים, אולי בגלל הבחירה לדחוס יחדיו סיפורים שונים, שאמנם מסודרים כרונולוגית אך אינם יוצרים רצף והמשכיות, ודי בוודאות בגלל הגוף השני, שבו הוא משתמש כשהוא מספר לעצמו על עצמו. הסגנון הזה מחזיק יפה פסקה או שתיים, אבל לאורך ספר שלם הוא מלאכותי ומעיק.

למרות הענווה שהסופר מייחס לעצמו, הספר כורע תחת "אני, אני, אני" מייגע, גם כשהוא מומר לפורמט של "אתה, אתה, אתה". זו הסיבה לכך שבניגוד להבטחה על הכריכה הספר אינו "מזמין את הקורא למצוא בו גם את עצמו". זה לא בלתי אפשרי לספר סיפור אישי לחלוטין, שיגרום לקורא לחוש כאילו הציץ הסופר אל תוך נפשו – קרל אובה קנאוסגורד מדגים זאת בשלמות. פול אוסטר, לעומת זאת, מאפשר לקורא להציץ אל תוך עולמו הפרטי, מבלי להציע הדדיות. נסיון נוסף שלי להתיידד אתו כשל.

Winter Journal – Paul Auster

עם עובד

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

מרחק ביטחון / סמנתה שְוֶבְּלין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a8d797d7a7_d791d799d798d797d795d79f2

למה אמהות עושות את זה?

עושות מה?

את הענין של להקדים כל מה שעלול לקרות, הענין של מרחק בטחון.

כי במוקדם או במאוחר יקרה משהו נורא. סבתי הנחילה את זה לאמי כל ילדותה, אמי הנחילה את זה לי כל ילדותי, ועכשו תורי לדאוג לנינה.

אשה שוכבת במיטה במרפאה כלשהי. לידה יושב ילד. הוא דוחק בה לספר את סיפורה, כדי להביא אותה לרגע שבו התערער הכל, או כפי שהוא מגדיר זאת "הנקודה המדויקת שבה נולדות התולעים". הוא מכוון אותה בשאלות, לפעמים תורם מידע משל עצמו, מנסה למקד אותה בעיקר. בהדרגה נגלה שהאשה, אמנדה, הגיעה לחופש בכפר עם בתה נינה. כאן פגשה את קרלה, אמו של דויד, אשה מיוסרת, שכדי להציל את בנה מהרעלה הסכימה שמרפאה כפרית תעביר לגופו נשמה של ילד אחר, ומאז היא מתמודדת עם ילד יוצא דופן, מזרה אימה. ההרעלה, אמיתית או מטאפורית, פגעה בילדים נוספים בכפר, ועיוותה את גופם ואת נשמתם. אמנדה מוּנעת מכוחו של מרחק הבטחון מבתה, עליה היא שומרת כעל בבת עינה, חשה כאילו חבל קושר אותן זו לזו, ובמצב של סכנה, אמיתית או מדומינת, הוא מושך את האם ומקצר את המרחק בינה לבין הבת.

הנושא, אם כך, הוא הקשר המגונן בין אמהות לילדיהן, נושא קרוב ללב ומעניין. הביצוע, לעומת זאת, לא דיבר אלי כלל. הספר הזוי, אל-טבעי, מרחף בספֵירות מעורפלות, ולמרות ציטוטי הביקורת בקומוניקט הנלווה, הוא אינו מפחיד. אני מניחה שאפשר לחפור במשמעויות, לערום פרשנויות, אבל יש לי הרגשה שהמאמץ לא יניב רבדים סמויים. יש לציין שהספר נמנה עם הרשימה הקצרה של פרס מאן בוקר הבינלאומי ב-2017 (השנה בה זכה ספרו של דוד גרוסמן, "סוס אחד נכנס לבר"), אבל בעיני הוא התחכמות שלא עלתה יפה.

לא לטעמי.

Distancia de Rescate – Samanta Schweblin

עם עובד

2018 (2014)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

רומן עברי-גרמני / דב בהט

117800000236b

"רומן עברי-גרמני" הוא לכאורה סיפור אהבה. יוחי, או בשמו המקורי יואכים, הוא צעיר גרמני, שגילה כי סבו היה עוזרו של הימלר. כמחאה, או ככפרה, עבר לגור בישראל, עבד בהתנדבות במוסד המטפל בקשישים ניצולי שואה, ואף התגייס לצה"ל. מרים היא צעירה ישראלית, דור שלישי לשואה, שלאחר שחרורה מן השירות הצבאי נסעה למסע שורשים אל מחוזות ילדותה של סבתה. השניים נפגשו באוניברסיטה, והאהבה פרחה ממבט ראשון. בעוד על פני השטח נראה שמדובר בסיפור הקשר בין השניים, הסיפור האמיתי הוא המפגש בין גרמניה לישראל, ובהרחבה המפגש בין ישראל למַראָה.

החל מן הפרק הראשון, ועד לסיומו של הספר, הסופר מציג את חוליי החברה, רוב הזמן במבט מן החוץ. הפרק הראשון מעמת את תמימותו כחולת העיניים של יוחי עם תרבות הקומבינות הישראלית – מצד אחד בחור אידאליסט, נאיבי, מלא רצון טוב, ומן הצד השני חברה שבה אדם לאדם זאב, מיוצגת על ידי איש צבא בדימוס, ממורמר, רודף אחרי רווח, נצלן. יוחי יוסיף להיות האדם המושלם עד לסופו של הספר, מרים, היפה וברוכת הכשרונות, תייצג אף היא את כל מה שמוסרי ונעלה, ומולם יוצבו הורים בלתי מוצלחים, חיילים שמתנכלים לרועה צאן, מנחמי אבלים צבועים, וכיוצא באלה. מכיוון שמדובר בגרמני ובישראלית, לא ייעדרו נסיונות להשוות בין חיילי צה"ל לנאצים מלווים במחאה רפה.

דב בהט ניסה לכלול בספרו שפע של נושאים. בנוסף לצל השואה, הוא נוגע בבעיות של התבגרות, ביחסי הורים-ילדים, ביחסים זוגיים, בהתנהלות הצבא, ועוד. מכיוון שהשפע כולו נדחס לספר קצר יחסית, הטיפול במרבית הנושאים שטחי. לעומת זאת, הוא מפליג בסיפורים צדדיים, כמו תיאור מדוקדק של הכנות למבצע צבאי, פירוט של טיול בפראג, סיפור תלוש על יחסיו של גבר שמרים פגשה ללילה אחד עם אשתו, שמופיעה לפתע משום מקום ומתפוגגת. הספר היה טוב הרבה יותר אם היה מצליח להתמקד סביב נושא מרכזי אחד.

לא שבעתי נחת מסיומו של הסיפור, מן הבחירה ב"אל מן המכונה" שפטר את מרים ואת יוחי מן הצורך להתמודד ברצינות עם עתיד הקשר ביניהם.

שפת הספר נאה רוב הזמן, הרעיון המרכזי הוא בעל פוטנציאל, אך המכלול, לדעתי, עמוס באופן שאינו מאפשר העמקה, וחבל.

טוטם ספרים

2017

מרגלי הבלקן / אלן פירסט

968357

עלילת "מרגלי הבלקן" מתרחשת בתקופה שבין אוקטובר 1940 לאפריל 1941, ימי מלחמת איטליה-יוון. מוסוליני, שהשתוקק למצֵב את איטליה כמעצמה בעיניו של היטלר, החליט לכבוש את יוון. מאמצי הפלישה שלו עלו בתוהו, הצבא היווני הדף את האיטלקים ואף כבש מידיהם חלקים מאלבניה. היטלר התערב במלחמה, דחה את פתיחת המערכה נגד ברית-המועצות בארבעה שבועות, וצבאו פלש ליוון דרך בולגריה, ששיתפה אתו פעולה, ודרך יוגוסלביה, שהתנגדה לו אך הוכרעה.

קוסטה זאניס הוא איש משטרה יווני, שבתקופה האמורה משרת ביחידה יחודית, המטפלת בבעיות עדינות שמחייבות טיפול הרחק מאור הזרקורים. כמי שמורגל בחשאיות הוא מוצא עצמו מעורב בהברחת יהודים מגרמניה לחוף מבטחים בתורכיה, וכן בסיוע לביון הבריטי ובפוליטיקה הפנימית ביוגוסלביה המסוכסכת אל מול אולטימטום גרמני, נעזר בקשריו בחלונות הגבוהים, בכוחות המשטרה במדינות סמוכות, ובפושעים בכירים וזוטרים. במקביל הוא מטפל במשפחתו, ודואג להבריח אותה למצרים רגע לפני הכיבוש הגרמני. הוא נפרד בעל-כורחו מבת זוגו, שהתגלתה כמרגלת בריטית, ומתאהב ממבט ראשון באשתו של גבר יווני רב עוצמה.

אלן פירסט מתואר בספר כמי ש"מוכר בעולם כאמן ספרי הריגול ההיסטוריים". בהתבסס על ספר זה, היחיד משמונה-עשר ספריו שתורגם לעברית, אני סבורה שתיאור זה מופרז. הפן ההיסטורי מעניין, אבל דמותו של זאניס אינה משכנעת. מניעיו אינם ברורים, אישיותו שטוחה למדי, פרשת האהבה שלו מופרכת. לפעמים נדמה שלמרות שהוא פועל בתנאים מסוכנים הוא די מתנהל בחלל ריק ובלתי מתקבל על הדעת, כאילו דבר אינו יכול לפגוע בו. אמנם למדתי מן הספר על הפוליטיקה של אותם שבועות, בעיקר ביוון וביוגוסלביה, אבל הפרטים כולם – והרבה יותר מהם – עולים ברשת בחיפוש פשוט, ואין בספר חידוש וגילוי.

לפיכך, למרות שאני נמשכת לספרי ריגול מבוססי היסטוריה, על הספר הזה אפשר, לדעתי, לוותר.

Spies of the Balkans – Alan Furst

מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

שתי חברות / מרטין רכטמן

989343

עלילת "שתי חברות" נפתחת עם פלורנסיה בת השמונה-עשרה, שמיד כשקיבלה רשיון נהיגה נסעה לכפר, מרחק חמש שעות מבואנוס איירס, כדי לחפש את חברתה אָסוּל, שעזבה את העיר שלוש שנים קודם לכן. היא לא מצאה אותה, אך כשהחיפוש הובא לידיעתה של אסול, קמה זו ונסעה לבואנוס איירס. מכאן ואילך מתרחשים עוד ועוד אירועים, שאינם מובילים זה לזה. נערה תיאנס, ותתיידד – או שלא – עם האנס; נהג אוטובוס יותקף באלימות בסצנה תלושה; אשה תשקע בדכאון, וכשתתאושש תהפוך למארחת אובססיבית; קטטה אלימה בין אוהדי שתי קבוצות תהפוך למלחמה זוטא, וכיוצא באלה. נסיון למצוא הגיון מקשר בין ההתרחשויות הרבות, נדון לכשלון. הדמויות שבספר אינן מניעות את הארועים, הן נסחפות.

מודה, ולאו דווקא בבושה: לא הבנתי את הספר הזה. קראתי דברים שכתבו קוראים אחרים, קראתי את הטקסט שעל הכריכה ואת דבריו של המו"ל, וזויות הראיה השונות והפרשנויות לא סייעו לי לראות מעבר לבלגן הספרותי.

בהיבט הספרותי, אם כך, לא הערכתי את הספר. ההיבט הקולנועי שבו, לעומת זאת, מרשים. גם מבלי לקרוא על הסופר, ניכר בספר שהכותב הוא איש קולנוע, ער מאוד לפרטים חזותיים. כבר בעמוד הראשון , כשפלורנסיה ודייגו מסתובבים בכפר, רכטמן כותב, "אשה אחת הלכה ברחוב ובידיה אקווריום ריק", והפרט השונה הזה הופך רחוב כפרי סתמי לרחוב אחר לחלוטין. וכך לכל אורכו של הספר, פרטים קטנים ושוליים אינם חומקים מעיניו, והכללתם בטקסט יוצרת תמונות מדויקות ויחודיות.

בשורה התחתונה: לא בשבילי

Dos Amigas – Martin Rejtman

תשע נשמות

2018 (2012)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

משפחה גרעינית / סוזנה פוגל

36200059142b

"משפחה גרעינית" משרטט את דיוקנה של משפחה אמריקאית-יהודית משנות התשעים של המאה העשרים ועד ימינו. הספר מורכב כולו ממכתבים שממוענים אל ג'ולי, הבת הבכורה, במשך עשרים שנה מאז היותה בת ארבע-עשרה. במהלך התקופה הזו ג'ולי לומדת בקולג', עוזבת את משפחתה בחוף המזרחי, ועוברת לחוף המערבי בתקווה להתפרסם כסופרת. חלומה יתגשם אחרי שנים רבות, שבמהלכן תתפרנס מכתיבת מחקרים אודות כוכבי הוליווד, מחקרים בנושאים הרי-גורל כמו למי יש עור הפנים הגרוע ביותר, ומי מן הכוכבות הבלונדיניות סובלת מקו שיער נסוג.

בני משפחתה הגרעינית של ג'ולי (במובן המסורתי של המונח, לא בהיבט הנפיץ שהסופרת התכוונה לו) – אביה, אמה ואחותה המאומצת ג'יין – כותבים אליה בקביעות, משתפים במה שעובר עליהם, מרעיפים עצות, מבקשים תמיכה. כל אחד מהם מאכלס משבצת סטראוטיפית: האם, פסיכואנליסטית, מתפקדת על תקן האמא היהודיה, כולל רגשות האשמה הבלתי נמנעים: "מובן שמפני שאני אוכלת את רוב הארוחות שלי לבד, אחד מקצות המפה נשחק הרבה יותר מהשני, אבל זה בסדר גמור! לא אכפת לי לאכול לבד. אני לא חוששת שאחנק". אביה, שסבל שנים מדכאון, מעביר ביקורת על כל דבר שהיא עושה, מרגיש כמו מחנך מושלם, וסובל מחוסר מודעות עצמית. האב נשוי בשנית לאשה סינית, ויחד הם כותבים שירי הייקו. כך נראה שיר שכתב ליום הולדתה השלושים: "ילדה לא עוד, רוח רפאים מחיי הקודמים, עדיין, היא לעתים מקסימה". ג'יין היא בת-עשרה סטראוטיפית גם כשהיא מתקרבת לגיל שלושים, עם הרבה "כזה, כאילו" ו"או מיי גוד או מיי גוד או מיי גוד" צווחני בשפע. בין הכותבים גם סבתה של ג'ולי, דודה ההומוסקסואל, הרב בבית הכנסת של אמה השואף לקריירה הוליוודית, חברו של אביה שמעמיד פני דוד תומך אבל כוונותיו ברורות, ואחרים. לא רק לבני אדם ניתן כאן קול, אלא גם לבעלי חיים ולדוממים, ביניהם ההתקן התוך-רחמי של ג'ולי, האייפון שנוזף בה על שהתמכרה לו, הביצית שהקפיאה, והגרביל שהטביעה באמבטיה כשהיתה בת שמונה.

הספר שג'ולי תכתוב יתבסס לגמרי על משפחתה, אבל כצפוי הוריה לא יזהו את עצמם, אביה ישלח הערות, ואחותה תשמח למצוא את עצמה בין הדפים.

"משפחה גרעינית" סובל מחד-גוניות ומחוסר מקוריות. אם מעולם לא קראתם ספר – קומי או טרגי – על משפחה שכזו, אולי תחושו הערכה מסוימת לסאטיריות שבו, אבל די מהר היא מתחילה לחזור על עצמה ולייגע. הסטראוטיפים והציניות שבספר לא רק מוגזמים, אלא גם נדחפים בכוח. כך, לדוגמא, כשקרובי משפחה שולחים הנחיות כיצד להתנהג בעת ביקור בביתם (לחלוץ נעליים בכניסה, לא להשתמש במגבות שמיועדות לבני הבית), הם מסיימים את המכתב במשפט: "דף הוראות ההפעלה של שלטי הטלוויזיה נמצא בתיקיה הכחולה מתחת לעותק של הספר 'גרמניה: אומה אידיאלית'". הבנו, קשיחות וסדר, גרמניה. למרות המסגרת הספרותית הפחות שגרתית, יש בספר תחושה מאוד שבלונית, והקלילות הטרגית-קומית שלו מאולצת.

ייאמר לזכות הסופרת שהיא מצליחה לתת לכל דמות קול משלה, ופה ושם הדמויות מקבלות מעט נפח וגיוון בהתאם לנסיבות. אין בזה די כדי לחבב עלי את הספר.

Nuclear Family – Susanna Fogel

פן וידיעות ספרים

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן

טלוויזיה / ז'אן-פיליפ טוסן

988518

אקדמאי בלגי מקבל ממכון מחקר גרמני מלגה לכתיבת מחקר על הצייר טיציאן. הוא עובר לברלין, שולח את בת זוגו ההרה ואת בנו לחופשה, ומפסיק לראות טלויזיה. כן, כך, עם הבשורה הגדולה הזו, נפתח הספר: "הפסקתי לראות טלוויזיה. הפסקתי בבת אחת, לחלוטין, עם כל התכניות, אפילו עם הספורט". תמיד הצהיר שאינו מכור למכשיר, אבל בפועל שם לב שהוא מבלה יותר ויותר שעות בצפיה פסיבית. יום אחד, אחרי הטור דה פראנס, כיבה את הטלויזיה, ולא שב להדליק אותה.

לכאורה, הזמן הפנוי לאחר ניטרול המכשיר מסיח הדעת היה אמור להיות מוקדש למחקר. בפועל, חייו מעתה הם סדרה של עיכובים ושל משיכת זמן, המונעים ממנו לשבת ולכתוב. הוא שוחה, בוהה במוצגים במוזיאון, טס עם טייסת חובבת, יושב בבתי קפה. שכניו מטילים עליו להשקות את העציצים בביתם בעת היעדרם, וגם במשימה זו הוא נוקט סחבת עד שהצמחים מתים. הספר הוא תיעוד של כל רגע מימיו באותה תקופה ושל מחשבותיו. בין שאר מחשבות משוטטות הוא מהרהר גם בעבודתו, אך כשהוא יושב מול הנייר שום דבר אינו קורה. ושוב ושוב הוא מהרהר בטלויזיה, בתרבות שהיא מייצגת, בשטחיותה, באחידות שהיא יוצרת, בהשתלטותה על סדר היום. כשבת זוגו ובנו שבים אליו, גם הטלויזיה חוזרת בעוצמה כפולה.

לא מצאתי טעם בספר. הארועים בחייו של המספר משמימים, ויחסיו עם הטלויזיה, כולל המסרים והמשמעויות שהוא מוצא בהם, והביקורת החברתית המסוימת העולה מהם, שטחיים למדי ואינם מחדשים דבר. הקריאה על חייו המשעממים פשוט שעממה אותי. ציטוט מלה פיגארו, המופיע על הכריכה, קובע כי "כל אחד ימצא בספר הד ליחסיו עם הטלויזיה". לא מצאתי. ולמה שאמצא? למה שיהיו לי יחסים עם מכשיר? לולא היה זה ספר בהוצאת לוקוס, הוצאה שאני מעריכה, הייתי נוטשת.

La Télévision – Jean-Philippe Toussaint

לוקוס

2017 (1997)

תרגום מצרפתית: מיכל שליו

כן, אפילו רצח / דוד שחם

572583

את "כן, אפילו רצח" רכשתי בטעות, משום ששמתי לב רק לשם המשפחה של הסופר, וחשבתי שמדובר בנתן שחם. אחיו, דוד שחם, אף הוא איש ספרות – סופר, עתונאי ומתרגם – הוא שכתב את הספר ב-1996, כשנה לאחר רצח רבין. הספר נפתח ברגע בו מתבשר ראש שרותי הבטחון על רצח ראש הממשלה, חוזר תשעה חודשים אחורה בזמן, ומתקדם כרונולוגית חזרה אל יום הרצח.

"כן, אפילו רצח" אינו ספר דוקומנטרי, אלא רומן המבוסס על ארועי התקופה. דוד שחם מכחיש, כמקובל, בפתח הספר כל קשר בין דמויותיו לאנשים שהיו מעורבים ברצח, אבל דמויותיו הבדויות מעוגנות עמוק במציאות, ומרבית פרטי העלילה נלקחו ממנה, החל ברקע הפוליטי וכלה בקריאת "סרק, סרק". הסופר רקח סיפור מתח מפותל, הנע בין תל-אביב, קרית-ארבע, ניו-יורק ומוסקבה, ששולטות בו חשדנות ומניפולטיביות ויד איש באחיו. אנשי השי"ר, שירות הבטחון, מסוכסכים ביניהם משיקולים של אגו ושל ריב על יוקרה ועל סמכויות. בקרב אנשי המחנה הדתי-לאומי שתולים סוכנים, שחלקם מדווחים בנאמנות למפעיליהם וחלקם פועלים ממניעיהם שלהם. הרבנים מתלבטים בין נאמנות להלכה לאחריות חברתית, הפוליטיקאים נואמים נאומים צפויים, הכסף משחק תפקיד מרכזי, וגם המאפיה הרוסית בוחשת בקדרה.

בויקיפדיה מצאתי שדוד שחם היה פעיל בצד השמאלי של המפה הפוליטית, אבל הספר, למרות הנושא, אינו פוליטי חד-צדדי. איתמר, הצעיר שיבצע את הרצח, מתואר כאידאולוג ולא כעשב שוטה, והרב שני, שקבע כי על ראש הממשלה חל דין רודף, ובכך חרץ את גורלו, מתואר כאדם מצפוני. רצח הוא רצח הוא רצח, אבל שחם כתב ספר חף מלהט פוליטי.

לא ברורה לי מטרת הספר. האם לדוד שחם היה מידע פנים, שהוא מבקש לשחרר במסווה של עלילה בדויה? האם יש לו תיאורית קונספירציה משלו על המסתורין הכרוך ברצח? האם תפס טרמפ על האקטואליה? הספר אמנם כתוב בשטף ובכשרון, אבל כשלא ברור מה אמת ומה בדיה קשה לקחת אותו ברצינות. ואם קשה לקחת אותו ברצינות, לא ברור למה נכתב. אני תוהה אם ב-1996 היה לספר זה משקל מהותי יותר משיש לו כיום, כשהפרשה כבר נסחטה מכל הכיוונים.

לדעתי, אפשר לוותר

כנרת זמורה ביתן

1996