מרגלי הבלקן / אלן פירסט

968357

עלילת "מרגלי הבלקן" מתרחשת בתקופה שבין אוקטובר 1940 לאפריל 1941, ימי מלחמת איטליה-יוון. מוסוליני, שהשתוקק למצֵב את איטליה כמעצמה בעיניו של היטלר, החליט לכבוש את יוון. מאמצי הפלישה שלו עלו בתוהו, הצבא היווני הדף את האיטלקים ואף כבש מידיהם חלקים מאלבניה. היטלר התערב במלחמה, דחה את פתיחת המערכה נגד ברית-המועצות בארבעה שבועות, וצבאו פלש ליוון דרך בולגריה, ששיתפה אתו פעולה, ודרך יוגוסלביה, שהתנגדה לו אך הוכרעה.

קוסטה זאניס הוא איש משטרה יווני, שבתקופה האמורה משרת ביחידה יחודית, המטפלת בבעיות עדינות שמחייבות טיפול הרחק מאור הזרקורים. כמי שמורגל בחשאיות הוא מוצא עצמו מעורב בהברחת יהודים מגרמניה לחוף מבטחים בתורכיה, וכן בסיוע לביון הבריטי ובפוליטיקה הפנימית ביוגוסלביה המסוכסכת אל מול אולטימטום גרמני, נעזר בקשריו בחלונות הגבוהים, בכוחות המשטרה במדינות סמוכות, ובפושעים בכירים וזוטרים. במקביל הוא מטפל במשפחתו, ודואג להבריח אותה למצרים רגע לפני הכיבוש הגרמני. הוא נפרד בעל-כורחו מבת זוגו, שהתגלתה כמרגלת בריטית, ומתאהב ממבט ראשון באשתו של גבר יווני רב עוצמה.

אלן פירסט מתואר בספר כמי ש"מוכר בעולם כאמן ספרי הריגול ההיסטוריים". בהתבסס על ספר זה, היחיד משמונה-עשר ספריו שתורגם לעברית, אני סבורה שתיאור זה מופרז. הפן ההיסטורי מעניין, אבל דמותו של זאניס אינה משכנעת. מניעיו אינם ברורים, אישיותו שטוחה למדי, פרשת האהבה שלו מופרכת. לפעמים נדמה שלמרות שהוא פועל בתנאים מסוכנים הוא די מתנהל בחלל ריק ובלתי מתקבל על הדעת, כאילו דבר אינו יכול לפגוע בו. אמנם למדתי מן הספר על הפוליטיקה של אותם שבועות, בעיקר ביוון וביוגוסלביה, אבל הפרטים כולם – והרבה יותר מהם – עולים ברשת בחיפוש פשוט, ואין בספר חידוש וגילוי.

לפיכך, למרות שאני נמשכת לספרי ריגול מבוססי היסטוריה, על הספר הזה אפשר, לדעתי, לוותר.

Spies of the Balkans – Alan Furst

מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

מודעות פרסומת

שתי חברות / מרטין רכטמן

989343

עלילת "שתי חברות" נפתחת עם פלורנסיה בת השמונה-עשרה, שמיד כשקיבלה רשיון נהיגה נסעה לכפר, מרחק חמש שעות מבואנוס איירס, כדי לחפש את חברתה אָסוּל, שעזבה את העיר שלוש שנים קודם לכן. היא לא מצאה אותה, אך כשהחיפוש הובא לידיעתה של אסול, קמה זו ונסעה לבואנוס איירס. מכאן ואילך מתרחשים עוד ועוד אירועים, שאינם מובילים זה לזה. נערה תיאנס, ותתיידד – או שלא – עם האנס; נהג אוטובוס יותקף באלימות בסצנה תלושה; אשה תשקע בדכאון, וכשתתאושש תהפוך למארחת אובססיבית; קטטה אלימה בין אוהדי שתי קבוצות תהפוך למלחמה זוטא, וכיוצא באלה. נסיון למצוא הגיון מקשר בין ההתרחשויות הרבות, נדון לכשלון. הדמויות שבספר אינן מניעות את הארועים, הן נסחפות.

מודה, ולאו דווקא בבושה: לא הבנתי את הספר הזה. קראתי דברים שכתבו קוראים אחרים, קראתי את הטקסט שעל הכריכה ואת דבריו של המו"ל, וזויות הראיה השונות והפרשנויות לא סייעו לי לראות מעבר לבלגן הספרותי.

בהיבט הספרותי, אם כך, לא הערכתי את הספר. ההיבט הקולנועי שבו, לעומת זאת, מרשים. גם מבלי לקרוא על הסופר, ניכר בספר שהכותב הוא איש קולנוע, ער מאוד לפרטים חזותיים. כבר בעמוד הראשון , כשפלורנסיה ודייגו מסתובבים בכפר, רכטמן כותב, "אשה אחת הלכה ברחוב ובידיה אקווריום ריק", והפרט השונה הזה הופך רחוב כפרי סתמי לרחוב אחר לחלוטין. וכך לכל אורכו של הספר, פרטים קטנים ושוליים אינם חומקים מעיניו, והכללתם בטקסט יוצרת תמונות מדויקות ויחודיות.

בשורה התחתונה: לא בשבילי

Dos Amigas – Martin Rejtman

תשע נשמות

2018 (2012)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

משפחה גרעינית / סוזנה פוגל

36200059142b

"משפחה גרעינית" משרטט את דיוקנה של משפחה אמריקאית-יהודית משנות התשעים של המאה העשרים ועד ימינו. הספר מורכב כולו ממכתבים שממוענים אל ג'ולי, הבת הבכורה, במשך עשרים שנה מאז היותה בת ארבע-עשרה. במהלך התקופה הזו ג'ולי לומדת בקולג', עוזבת את משפחתה בחוף המזרחי, ועוברת לחוף המערבי בתקווה להתפרסם כסופרת. חלומה יתגשם אחרי שנים רבות, שבמהלכן תתפרנס מכתיבת מחקרים אודות כוכבי הוליווד, מחקרים בנושאים הרי-גורל כמו למי יש עור הפנים הגרוע ביותר, ומי מן הכוכבות הבלונדיניות סובלת מקו שיער נסוג.

בני משפחתה הגרעינית של ג'ולי (במובן המסורתי של המונח, לא בהיבט הנפיץ שהסופרת התכוונה לו) – אביה, אמה ואחותה המאומצת ג'יין – כותבים אליה בקביעות, משתפים במה שעובר עליהם, מרעיפים עצות, מבקשים תמיכה. כל אחד מהם מאכלס משבצת סטראוטיפית: האם, פסיכואנליסטית, מתפקדת על תקן האמא היהודיה, כולל רגשות האשמה הבלתי נמנעים: "מובן שמפני שאני אוכלת את רוב הארוחות שלי לבד, אחד מקצות המפה נשחק הרבה יותר מהשני, אבל זה בסדר גמור! לא אכפת לי לאכול לבד. אני לא חוששת שאחנק". אביה, שסבל שנים מדכאון, מעביר ביקורת על כל דבר שהיא עושה, מרגיש כמו מחנך מושלם, וסובל מחוסר מודעות עצמית. האב נשוי בשנית לאשה סינית, ויחד הם כותבים שירי הייקו. כך נראה שיר שכתב ליום הולדתה השלושים: "ילדה לא עוד, רוח רפאים מחיי הקודמים, עדיין, היא לעתים מקסימה". ג'יין היא בת-עשרה סטראוטיפית גם כשהיא מתקרבת לגיל שלושים, עם הרבה "כזה, כאילו" ו"או מיי גוד או מיי גוד או מיי גוד" צווחני בשפע. בין הכותבים גם סבתה של ג'ולי, דודה ההומוסקסואל, הרב בבית הכנסת של אמה השואף לקריירה הוליוודית, חברו של אביה שמעמיד פני דוד תומך אבל כוונותיו ברורות, ואחרים. לא רק לבני אדם ניתן כאן קול, אלא גם לבעלי חיים ולדוממים, ביניהם ההתקן התוך-רחמי של ג'ולי, האייפון שנוזף בה על שהתמכרה לו, הביצית שהקפיאה, והגרביל שהטביעה באמבטיה כשהיתה בת שמונה.

הספר שג'ולי תכתוב יתבסס לגמרי על משפחתה, אבל כצפוי הוריה לא יזהו את עצמם, אביה ישלח הערות, ואחותה תשמח למצוא את עצמה בין הדפים.

"משפחה גרעינית" סובל מחד-גוניות ומחוסר מקוריות. אם מעולם לא קראתם ספר – קומי או טרגי – על משפחה שכזו, אולי תחושו הערכה מסוימת לסאטיריות שבו, אבל די מהר היא מתחילה לחזור על עצמה ולייגע. הסטראוטיפים והציניות שבספר לא רק מוגזמים, אלא גם נדחפים בכוח. כך, לדוגמא, כשקרובי משפחה שולחים הנחיות כיצד להתנהג בעת ביקור בביתם (לחלוץ נעליים בכניסה, לא להשתמש במגבות שמיועדות לבני הבית), הם מסיימים את המכתב במשפט: "דף הוראות ההפעלה של שלטי הטלוויזיה נמצא בתיקיה הכחולה מתחת לעותק של הספר 'גרמניה: אומה אידיאלית'". הבנו, קשיחות וסדר, גרמניה. למרות המסגרת הספרותית הפחות שגרתית, יש בספר תחושה מאוד שבלונית, והקלילות הטרגית-קומית שלו מאולצת.

ייאמר לזכות הסופרת שהיא מצליחה לתת לכל דמות קול משלה, ופה ושם הדמויות מקבלות מעט נפח וגיוון בהתאם לנסיבות. אין בזה די כדי לחבב עלי את הספר.

Nuclear Family – Susanna Fogel

פן וידיעות ספרים

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן

טלוויזיה / ז'אן-פיליפ טוסן

988518

אקדמאי בלגי מקבל ממכון מחקר גרמני מלגה לכתיבת מחקר על הצייר טיציאן. הוא עובר לברלין, שולח את בת זוגו ההרה ואת בנו לחופשה, ומפסיק לראות טלויזיה. כן, כך, עם הבשורה הגדולה הזו, נפתח הספר: "הפסקתי לראות טלוויזיה. הפסקתי בבת אחת, לחלוטין, עם כל התכניות, אפילו עם הספורט". תמיד הצהיר שאינו מכור למכשיר, אבל בפועל שם לב שהוא מבלה יותר ויותר שעות בצפיה פסיבית. יום אחד, אחרי הטור דה פראנס, כיבה את הטלויזיה, ולא שב להדליק אותה.

לכאורה, הזמן הפנוי לאחר ניטרול המכשיר מסיח הדעת היה אמור להיות מוקדש למחקר. בפועל, חייו מעתה הם סדרה של עיכובים ושל משיכת זמן, המונעים ממנו לשבת ולכתוב. הוא שוחה, בוהה במוצגים במוזיאון, טס עם טייסת חובבת, יושב בבתי קפה. שכניו מטילים עליו להשקות את העציצים בביתם בעת היעדרם, וגם במשימה זו הוא נוקט סחבת עד שהצמחים מתים. הספר הוא תיעוד של כל רגע מימיו באותה תקופה ושל מחשבותיו. בין שאר מחשבות משוטטות הוא מהרהר גם בעבודתו, אך כשהוא יושב מול הנייר שום דבר אינו קורה. ושוב ושוב הוא מהרהר בטלויזיה, בתרבות שהיא מייצגת, בשטחיותה, באחידות שהיא יוצרת, בהשתלטותה על סדר היום. כשבת זוגו ובנו שבים אליו, גם הטלויזיה חוזרת בעוצמה כפולה.

לא מצאתי טעם בספר. הארועים בחייו של המספר משמימים, ויחסיו עם הטלויזיה, כולל המסרים והמשמעויות שהוא מוצא בהם, והביקורת החברתית המסוימת העולה מהם, שטחיים למדי ואינם מחדשים דבר. הקריאה על חייו המשעממים פשוט שעממה אותי. ציטוט מלה פיגארו, המופיע על הכריכה, קובע כי "כל אחד ימצא בספר הד ליחסיו עם הטלויזיה". לא מצאתי. ולמה שאמצא? למה שיהיו לי יחסים עם מכשיר? לולא היה זה ספר בהוצאת לוקוס, הוצאה שאני מעריכה, הייתי נוטשת.

La Télévision – Jean-Philippe Toussaint

לוקוס

2017 (1997)

תרגום מצרפתית: מיכל שליו

כן, אפילו רצח / דוד שחם

572583

את "כן, אפילו רצח" רכשתי בטעות, משום ששמתי לב רק לשם המשפחה של הסופר, וחשבתי שמדובר בנתן שחם. אחיו, דוד שחם, אף הוא איש ספרות – סופר, עתונאי ומתרגם – הוא שכתב את הספר ב-1996, כשנה לאחר רצח רבין. הספר נפתח ברגע בו מתבשר ראש שרותי הבטחון על רצח ראש הממשלה, חוזר תשעה חודשים אחורה בזמן, ומתקדם כרונולוגית חזרה אל יום הרצח.

"כן, אפילו רצח" אינו ספר דוקומנטרי, אלא רומן המבוסס על ארועי התקופה. דוד שחם מכחיש, כמקובל, בפתח הספר כל קשר בין דמויותיו לאנשים שהיו מעורבים ברצח, אבל דמויותיו הבדויות מעוגנות עמוק במציאות, ומרבית פרטי העלילה נלקחו ממנה, החל ברקע הפוליטי וכלה בקריאת "סרק, סרק". הסופר רקח סיפור מתח מפותל, הנע בין תל-אביב, קרית-ארבע, ניו-יורק ומוסקבה, ששולטות בו חשדנות ומניפולטיביות ויד איש באחיו. אנשי השי"ר, שירות הבטחון, מסוכסכים ביניהם משיקולים של אגו ושל ריב על יוקרה ועל סמכויות. בקרב אנשי המחנה הדתי-לאומי שתולים סוכנים, שחלקם מדווחים בנאמנות למפעיליהם וחלקם פועלים ממניעיהם שלהם. הרבנים מתלבטים בין נאמנות להלכה לאחריות חברתית, הפוליטיקאים נואמים נאומים צפויים, הכסף משחק תפקיד מרכזי, וגם המאפיה הרוסית בוחשת בקדרה.

בויקיפדיה מצאתי שדוד שחם היה פעיל בצד השמאלי של המפה הפוליטית, אבל הספר, למרות הנושא, אינו פוליטי חד-צדדי. איתמר, הצעיר שיבצע את הרצח, מתואר כאידאולוג ולא כעשב שוטה, והרב שני, שקבע כי על ראש הממשלה חל דין רודף, ובכך חרץ את גורלו, מתואר כאדם מצפוני. רצח הוא רצח הוא רצח, אבל שחם כתב ספר חף מלהט פוליטי.

לא ברורה לי מטרת הספר. האם לדוד שחם היה מידע פנים, שהוא מבקש לשחרר במסווה של עלילה בדויה? האם יש לו תיאורית קונספירציה משלו על המסתורין הכרוך ברצח? האם תפס טרמפ על האקטואליה? הספר אמנם כתוב בשטף ובכשרון, אבל כשלא ברור מה אמת ומה בדיה קשה לקחת אותו ברצינות. ואם קשה לקחת אותו ברצינות, לא ברור למה נכתב. אני תוהה אם ב-1996 היה לספר זה משקל מהותי יותר משיש לו כיום, כשהפרשה כבר נסחטה מכל הכיוונים.

לדעתי, אפשר לוותר

כנרת זמורה ביתן

1996

חול טובעני / סטיב טולץ

986687

"חול טובעני" הוא סיפורם של ליאם ויילדר ואלדו בנג'מין, שהפכו לחברים בתיכון. בפתח הספר ליאם, סופר כושל, מודיע לאלדו שהוא מתכנן לכתוב אודותיו ספר, בתקווה שזה יהיה הספר שיצליח, והוא זקוק לברכתו או לפחות לגישה אל מחשבותיו הכמוסות ביותר. אלדו, משותק בכסא גלגלים, משוחרר מכלא בעקבות אישום ברצח, מצטייר כבר בדפים הראשונים כטיפוס יוצא דופן, פנטזיונר, דברן כרוני, מרוכז בעצמו, חף ממעצורים אישיים או חברתיים. למרות היותו תלוי פיזית בליאם – הוא נזקק לעזרתו כדי להגיע לשרותים – נוצר הרושם שהוא דווקא הדומיננטי בין השניים, ושליאם נתון להשפעתו ומוקסם ממנו.

מחציתו הראשונה של הספר מסופרת מפיו של ליאם. המספר נע בין ההווה לעבר, מתאר בקיצור יחסי את חייו שלו עצמו, ומתרכז בקורותיו של אלדו ובקשר ביניהם. ליאם, שכאמור לא זכה להצלחה כסופר, מתפרנס משרות במשטרה, לאחר שבמסגרת תחקיר לספר עבר הכשרה כשוטר. ליאם הוא ה"מרובע" והיציב מבין השניים, וכשמתברר לו שחלומותיו היצירתיים נדונו לכשלון הוא פונה לנתיב אחר כדי לפרנס את עצמו ואת אשתו ובתו. במסגרת תפקידו זה הוא מוזעק מפעם לפעם לחלץ את ידידו שהסתבך. אלדו, לעומתו, חי בפנטזיה על התעשרות. הרעיונות ההזויים ביותר מבעבעים בראשו, שוב ושוב הוא משכנע אנשים להשקיע בו, ושוב ושוב המשקיעים המאוכזבים הופכים לנושים. אביו של אלדו התאבד בעודו ילד, אחותו הבכורה נהרגה, ורק אמו נותרה לו. בינו לבין אמו שוררים יחסי קירבה ואהבה ללא תנאי, אך גם אותה הוא מרושש. מגיל צעיר מאוד אלדו מאוהב בסטלה, זמרת לעת מצוא, אך כשהשניים מאבדים את ילדתם בסוף ההריון הקשר ביניהם סופג מכה אנושה.

מחציתו השניה של הספר הוא נאום ההגנה של אלדו בפני חבר המושבעים, כשהוא מואשם ברצח אשה. באותה תקופה אלדו הוא כבר עבריין מוכר, אחרי ריצוי תקופה ארוכה בכלא באשמת הריגה. מאחוריו הסתבכויות רבות ונסיונות התאבדות רבים. לזכותו אפשר לומר שהוא אינו פועל מתוך מניעים של רוע, אבל הוא חסר אחריות, בעל שיקול דעת פגום, ומאמין שהוא בסך הכל ביש-מזל. על עצמו הוא חוזר ואומר דברים בנוסח "יש לי אישיות מועדת לתאונות", ו”אני יודע שתמיד איזה כוכב שביט צריך להתנגש בי, ואיכשהו זאת אשמתי, אבל למה, ליאם? אני באמת קוצר את מה שזרעתי? ואם כן, אז מה לעזאזל אני זורע, ואיך אני זורע את זה?

סטיב טולץ רומז להקבלה בין אלדו לאיוב באמצעות ציטוט מן הספר הקרוי על שמו. לקראת סיום הספר אלדו מקיים דיאלוג עם איזשהו קול אלוהי, וכשהוא מצוי בשפל הוא נושא מונולוג כלפי השמים, ובשניהם הוא מטיח טענות באלוהים ובתפיסת האלוהות. גם על כריכת הספר נעשית הקבלה לדמות התנ"כית. לדעתי ההשוואה מופרכת מיסודה. איוב מתואר כך: "וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" – אף אחד מחלקי המשפט הזה אינו תואם את אלדו. אמנם אלדו, בדומה לאיוב, מצטער שנולד, מייחל למות, ומבקש הסבר, אך בגרעינו של הסיפור נשמט הבסיס מן ההשוואה היומרנית. גם לפרשנות שלפיה הספר עוסק בתזזית, בחרדה ובחוסר התוחלת של העת הזאת, לא מצאתי תימוכין בספר עצמו. בעיני אלדו מייצג בקושי את עצמו.

הבעיה העיקרית בספר, מבחינתי, היא שהוא פשוט שעמם אותי. ליאם, במחציתו הראשונה של הספר, מברבר ומברבר, מספר על מי שמצטייר כטיפוס בלתי מעניין שחי חיים שאין בהם ענין לציבור. עוברים בערך מאה וחמישים עמודים לפני שאלדו מצליח לעורר רגש כלשהו כלפיו. למעשה, יש בספר רק שני פרקים טובים: האחד הוא זה שמגיע לקראת אמצע הספר, ובו אלדו המצולק, המשותק והמחובר לקטטר, מתעקש לגלוש בים, והשני מתאר לקראת השליש השלישי של הספר את תחושותיו של אלדו בבית החולים אחרי התאונה שנטלה ממנו את היכולת ללכת. בפרק המתאר את נסיונות הגלישה ליאם מספר על המעבר דרך הגלים הגבוהים אל הים השקט שאחריהם: "אני מסתובב וחוצה את המים הרדודים ואז חלקת אצות צפופה ומגעילה, צולל מתחת לגלים הנשברים ויוצא אל הים השטוח מאחורי הפיק הראשון […] אלדו, שהגישה אל החזות הבוטחת נחסמה בפניו, עדיין מתקשה לעבור את הגלים הנשברים. הוא מנסה לצלול מתחת לקצף המתנפץ, ומרוב זעם מתחיל לחתור חתירת שטנה מאומצת, שמבליטה את הוורידים בזרועות הפופאי שלו, עד שלבסוף הוא צולח את קיר המים התוקפני ונוחת לידי בקול, מתנשם ומתנשף". חשבתי שאולי בדומה למתואר כאן, גם הספר צלח את משברי הפטפטת וגודש הפרטים והגיע אל השקט שבסיפור קוהרנטי, אבל זה לא מה שקרה, לצערי.

לא התלהבתי במיוחד מספרו הקודם של טולץ, "שבריר". הוא הרשים אותי בתחילתו כשנון ומבריק, אבל בהדרגה שקע בחזרות ובהתחכמויות מיותרות. נדמה לי שנטשתי אותו מבלי לסיים. הפעם, בשל נסיבות בלתי ספרותיות מסוימות, קראתי עד הסוף. בנסיבות אחרות הייתי מתיאשת ממנו בשלב מוקדם. בדומה לאלדו, שנסחף בשטף הדיבור של עצמו, גם טולץ, לדעתי, אינו יודע מתי לעצור, והוא הולך רחוק מדי עם האנרכיה ועם הגרוטסקיות בלי הכיסוי של עלילה משמעותית.

Quicksand – Steve Toltz

עם עובד

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: אילת אטינגר ואֹהד זהבי

ליל הנשים השרות / לידיה ז'ורז'

c_leyl_hanashim_hasharot

במרכז "ליל הנשים השרות" עומד סיפור הקמתה של להקת בנות. ז'יזֶלָה, שכבר רכשה לעצמה מוניטין כזמרת, גייסה את נאני ואת מאריה-לואיזה, שתי אחיות ששרו סופרן ומצו-סופרן, את מאדאלנה בעלת הקול החם והדומיננטי, ואת סולאנז' בת התשע-עשרה, הצעירה שבחבורה. הספר מסופר על ידי סולאנז' בגוף ראשון, ונפתח עשרים ואחת שנים אחרי הארועים. ז'יזֶלָה משתתפת כמתחרה בתכנית טלויזיה, סולאנז' ושתי האחיות יושבות בקהל. ז'יזֶלָה, שהיא טיפוס דומיננטי בעליל, די משתלטת על הבמה. היא מספרת את תולדות הלהקה, כיצד התקבצו הבנות מרחבי אפריקה, נענות לצליליו של פסנתר כנף. היא חושפת בפעם הראשונה את העובדה שסולאנז' כתבה את המילים לכל שירי הלהקה, למרות שלא קיבלה על כך קרדיט בעבר. ברקע נשמעים שירים מתוך תקליט ישן של הלהקה, וז'יזֶלָה מתיחסת להעדרותה של מאדאלנה, "הקול שלנו", שלדבריה חזרה ליבשת שלה, שם היא חיה בבקתה באזור מוכה איידס וכולרה. חלק בלתי  נפרד מן התכנית היא הופעתה של "דמות מפתיעה", וזו מתגלה כלוּסֶנָה, רקדן ידוע, ומי שהיה כוריאוגרף הלהקה ואהובה של סולאנז'.

מכאן הסיפור חוזר לימים של התגבשות הלהקה, ובמשך קרוב למאתים עמודים הוא, צר לי לומר, שומם ומַשמים. הבנות עורכות חזרות, לומדות לשיר יחד, לתאם תנועות, תוך שהן מקבלות את מרותה של ז'יזֶלָה, שהיא היוזמת ובעלת המוסך בו הן נפגשות, וגם בעלת האמצעים הפיננסיים בגיבויו של אביה, אתו היא מסתודדת טלפונית בכל פעם שנדרש מימון. ז'יזֶלָה דורשת מהבנות התמסרות ללהקה, והן נענות לה, עד שהדרישה כוללת ויתור על חיי אהבה וזוגיות. הן אמנם אינן מסרבות, אפילו מביעות הסכמה, אבל למעשה משקרות לה בשעת ה"חקירה" וה"וידוי" שלפני החזרות. הדרישה וההסתרה יובילו לטרגדיה שנרמזה כבר בפתיחה.

אחרי הטרגדיה הספר זוכה לתאוצה מסוימת ולדרמה של ממש, בניגוד לדרמה הלא משכנעת של ימי החזרות, אבל הוא לא הופך מעניין יותר. בסיומו הוא חוזר אל ההווה, עמוס הרהורים, די תלושים בעיני, אולי משום שאף אחת מן הדמויות, כולל סולאנז' השופכת את לבה, לא דברה אלי.

לאפריקה, וליתר דיוק לסיום הנוכחות הפורטוגלית באפריקה, יש נוכחות, כנראה משמעותית, בספר. סולאנז', נאני ומאריה-לואיזה, עזבו, בעצם נמלטו, מאפריקה בשנות השבעים של המאה העשרים, אחרי כעשור וחצי של נסיונות פורטוגלים להכניע התקוממויות לאומיות באנגולה ובמוזמביק. מאדאלנה, ילידת אפריקה, היא השחורה היחידה בלהקה, ובעקבות היעדרותה ז'יזֶלָה אומרת, "אני מתערבת אתכן שאם יוודע על הטרגדיה הזאת, עוד יהיה מי שיגיד שזה ענין של נקמה בין כובשים לנכבשים במושבות". בפרץ של מה שנשמע ככנות היא מוסיפה, "אתן עדות שזה היה רק סיפור על קבוצה שהיתה קורבן של אשה טפשה וחסרת מצפון, והאשה הזאת היא אני…".

במבוא לספר לידיה ז'ורז' כותבת ש"בסיפורה של חבורה מתואר תמיד סיפורו של עם". האם הייתי מתחברת לסיפור אם הייתי נמנית עם העם הפורטוגלי? לעולם לא אדע. מנקודת המבט שלי אני מוצאת בספר כתיבה מושקעת על לא כלום.

A Noite das Mulhers Cantoras – Lídia Jorge

הספריה החדשה

2017 (2011)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

סליל של חוט כחול / אן טיילר

d7a1d79cd799d79c-d7a9d79c-d797d795d798-d79bd797d795d79c

"סליל של חוט כחול" הוא סיפורה של משפחת ויטשאנק. ההורים – אֶבּי, עובדת סוציאלית לשעבר, ורד, בעל עסק לשפוצים – כבני שבעים, ארבעת ילדיהם – אמנדה, ג'יני, דני וסטֶם – ובני זוגם וילדיהם. אמנדה, עורכת דין, נשואה לא באושר, אם לבת. ג'יני, עובדת בעסק השיפוצים המשפחתי, נשואה ואם לבן ולבת. דני, הטיפוס המסתורי, נעלם לפרקי זמן ארוכים, מגיח לפרקים, אב לבת. סטם הצעיר, מועמד לרשת את העסק המשפחתי, טיפוס יציב, נשוי לנורה היציבה והקרירה, אב לשלושה זאטוטים.

הספר פותח, משום מה, בתיאור יחסי ההורים עם דני. הבן עזב את הבית בהיותו רק בן עשרה, לא השאיר כתובת או מספר טלפון, ויצר קשר לעתים נדירות, בדרך-כלל כדי לזרוק פצצה ולהעלב מן התגובה. בהמשך מוסט הדגש הסיפורי, ומתמקד ברובו באֶבּי (אך בסיומו ישוב הספר אל דני). האיזון המשפחתי מתערער כשמתגלים אצל אֶבּי סימנים ראשונים של שטיון. בעוד הבנות מתלבטות כיצד להגיב, סטֶם ונורה פשוט עוברים לגור אצל ההורים. דני, שמנהל מאבק מעמדי ארוך שנים עם סטם, מופיע לפתע ומשתכן אף הוא בבית. מכאן ואילך העלילה מתמקדת ביומיום של המשפחה ובדינמיקה בין הדמויות.

סגנונו של הספר פרטני, יותר דיווחי מרגשי. אן טיילר מיטיבה להמחיש מצבים באמצעות התבוננות בפרטים המרכיבים אותם, אבל הדקדקנות הזו יוצרת ניתוק רגשי. מדי פעם, לדוגמא בכל מה שקשור לדמותה של נורה, היא מאכילה את הקוראים בכפית, מפרשת את הפרטים במקום לתת להם לספר סיפור. הדמות של נורה היא דוגמא גם לקצוות פרומים בספר: הסופרת נוטעת שוב ושוב רמזים לכך שהיא אינה הטיפוס הסתגלן והיציב שהיא מתיימרת להיות, אבל הרמזים הללו אינם מוליכים לשום מקום. וזו חולשה נוספת של הספר: יש טעם בהעלאת סיפור משפחתי – אמיתי או בדוי – על הכתב אם ניתן לקחת ממנו תובנה מועילה כלשהי, אבל הדמויות בספר קלושות וקלישאתיות, ואינן חוות התפתחות משמעותית, כך שבסיומו של הספר מתברר שלא למדנו מהן, או מקורותיהן, דבר.

תלמה אדמון, בביקורת מתלהבת, כתבה בין השאר שהסופרת "משאירה את הספרותיות לאחרים כדי להקים על הדפים עולם ריאליסטי מלא בבני אדם כמונו, כמו שכנינו". בעיני זו אינה בהכרח מעלה. הריאליזם והספרות אינם מונחים הופכיים או מתחרים, ובמקרה הזה עודף הריאליזם הורג לגמרי את הספרותיות, והתוצאה משעממת.

בסיומו של החלק הראשון – "לא עוזבים לפני שהכלב מת" – כשנדמה שהסיפור הגיע לסיומו, נספחים אליו שני פרקים שחוזרים לעבר – "איזה עולם, איזה עולם" ו"דלי של צבע כחול". הראשון משחזר את ההיכרות בין אֶבּי ורד הצעירים,  השני מספר על הימים הראשונים של הזוגיות בין הוריו של רד. מבחינה עלילתית שני הפרקים הללו אינם מוסיפים דבר, אבל שניהם כתובים טוב יותר, מעניינים יותר ומרגשים יותר מכל מה שקדם להם. אולי אם סדר הפרקים היה הפוך, קודם העבר ורק אחר כך ההווה שנבנה על יסודותיו, ההתרשמות שלי היתה מעט שונה.

בשורה התחתונה: לא לטעמי

A Spool of Blue Thread – Anne Tyler

ידיעות ספרים

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

בראש של ברונו שולץ / מקסים בילר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d790d7a9_d7a9d79c_d791d7a8d795d7a0d795_d7a9d795d79cd7a52

לעתים נדירות אני ממש מתעבת ספר, והארוע הנדיר הזה התרחש כעת בעזרתו של מקסים בילר וחמישה הסיפורים שבקובץ. בנסיון ראשון הנחתי אותו בצד באמצע הסיפור הראשון, בנסיון שני הצלחתי איכשהו לקרוא את השני ואת הרביעי, ובנסיון אחרון – בכל זאת מדובר ב"עם עובד", הוצאה מוערכת בעיני – דשדשתי בסיפור השלישי עד סיומו. אי אפשר לומר שלא נתתי לו הזדמנות הוגנת.

בסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, ברונו שולץ – היסטרי, רדוף הזיות ופחדים – מסתגר בחדר במרתף, ומנסח מכתב אל תומס מאן. הוא מבקש כנראה למשוך את תשומת לבו של הסופר הדגול, ועושה זאת באמצעות סיפור בדוי על בן דמותו של מאן שמסתובב בעיר. אם הסיפור הזה הוא מחווה לברונו שולץ, כפי שמצוין על הכריכה, אני כנראה מבינה לא נכון את משמעות המונח. שולץ שבסיפור הוא טיפוס דוחה – גבלס היה מאמץ בשמחה את דמותו כמייצג הגזע היהודי – עד כדי כך שנטשתי את הסיפור בגועל. לעולם לא אדע מה רצה שולץ ממאן, ולמען האמת ממש לא אכפת לי.

הסיפורים הבאים פחות דוחים, אבל באמת לא הבנתי למה נכתבו. קראתי, כאמור, שלושה מהם: "הליברמן האמיתי" מכיל גם הוא שני יהודים דוחים שגזלו תמונות במלחמת העולם השניה. "פרופסור גרוסמן" מסופר מפיו של יהודי שמן בעל עיני עגל יהודיות, שמגיע ללווית בתו, אותה לא ראה מעולם. "להתראות בקיבוץ הזורע" – הסיפור הסביר יחסית בקובץ – מסופר מפיו של נער יהודי-גרמני, שאחיו נהרג במלחמת יום כיפור. אין לי מושג במה עוסק הסיפור האחרון, "הרלם הולוקוסט", כי תש כוחי.

הנובלות מתוארות על הכריכה כ"שנונות ומרירות" והסופר כ"ילד הרע" של הספרות הגרמנית. לא מצאתי שנינות בסיפורים, ואם ילד רע פירושו סיפורים רעים, אז לא, תודה.

Im Kopf von Bruno Schulz – Maxim Biller

עם עובד

2017 (2013)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

אהבות לא שלמות / יצחק רובין

112900002852b

נהניתי מאוד לקרוא את ספרו של יצחק רובין, "שלג בחולות", ומשום כך בחרתי לקרוא גם את "אהבות לא שלמות". לצערי, התאכזבתי. בעוד "שלג בחולות" מוקפד וכתוב היטב, "אהבות לא שלמות" סובל משורה של ליקויים.

הספר מכיל תשעה סיפורים. לולא קיוויתי למצוא בהמשכו עוד מטעמו הטוב של "שלג בחולות", יתכן שהייתי נוטשת אחרי הסיפור הראשון, שלטעמי הוא החלש בקובץ. "צוואתו של קלמן בייניש" מפגיש ברגע המוות את קלמן, מיליונר אמריקאי שהיה ילד ישראלי דחוי, עם ד"ר זוהר, חבר ילדות, שנישא לאהובתו לשעבר של קלמן. נניח לעובדה שהסיפור אינו משכנע בעיני. מה שהתמיה אותי היה מבנה המשפטים המסורבל, שלא לומר שגוי, והעדר יד עורכת ומגיהה. מאוד לא אופייני להוצאת פרדס.

סגנונם של הסיפורים האחרים טוב יותר, ועדיין בחלקם ניכר חוסר תשומת לב לפרטים, שמבחינתי עלול להרוס סיפור. להמחשה, הנה דוגמא מן הסיפור השני, "הנסיכה של אמיר". אמיר הערבי, המכנה עצמו רפי כשהוא בחברה יהודית, היה קרוב מאוד אל המספרת בילדותה. כשהם נפגשים שוב, עשרות שנים אחר-כך, מתפתחת ביניהם שיחה (עמ' 56). אחרי המשפט השני בשיחה היא כותבת "צחקתי". שישה משפטים אחר-כך היא שוב צוחקת. ובחלוף משפט נוסף היא מציינת "צחקתי בפעם הראשונה בשיחה". תמהתני…

דבר נוסף שהפריע לי היה סיפורי משנה תלושים. בסיפור "סמוכים זה לזה", מהטובים יותר בספר, הסיפור העיקרי הוא של בנו של חברו של המספר, צעיר בדואי, שהתגייס לגבעתי, ונדחה משום כך על ידי חבריו ועל ידי ארוסתו. המספר פורש את הרקע המעניין להיכרותו עם אביו של הצעיר ועם חבר נוסף, ומשלב את סיפורו של החבר הזה על עימות עם אשתו שמצאה מכתבי אהבה שמוענו אליו. ו… ? האפיזודה התלושה הזו נקטעת ללא המשכיות וללא קישור משכנע לסיפור כולו. במרבית הסיפורים קו עלילתי אחד מוביל לאחר, ולעתים מתפזר לעלילות צדדיות. רוב הזמן השיטה הזו עובדת יפה, כמו ב"הילדה מבנגלדש", אבל בדוגמא הזו ההקשר ניתק.

עוד בספר סיפור אודות ניצול שואה ויחסיו עם אשתו הגרמניה ("פישל ואלוהים"), סיפור אודות הינדי שהציל ילדה מוסלמית בבנגלדש ("הילדה מבנגלדש", הסיפור הארוך ביותר בספר), סיפור נוגע ללב אודות צעירה יהודיה ששימשה כקאפו מצפונית ("אהובת הקצין הגרמני"), סיפור אהבה בין צעירה אמריקאית לצעיר ישראלי ("האינדיאנית מויסקונסין"), סיפור שמתחיל מציאותי ומסתיים בחלום ("מונייק החיגר"), וסיפור קצרצר, שבעיני הוא הטוב מכולם, אודות זכרון ושכחה ("משורר האביונות").

לצערי לא אוכל להמליץ על הספר. התכנים ברובם מעניינים, והעובדה שגרעינם מבוסס על ארועים שארעו באמת מוסיפה לענין, אך כדי שה"מה" יהיה משכנע ונוגע ה"איך" זקוק לעריכה.

פרדס

2017