ארוחה בחורף / הובר מנגרלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d795d797d794_d791d797d795d7a8d7a32

את הסקירות שאני כותבת אני מסווגת תחת ארבע קטגוריות הנעות בין "מומלצים במיוחד" ל"לא מומלצים". בשביל הספר הזה מפתה לפתוח קטגוריה משלו, "מיותרים". כשסופר בוחר לכתוב על נושא טעון כמו בספר הזה – ציד יהודים על ידי חיילים גרמנים בפולין מנקודת מבטם של החיילים – כדאי שתהיה לו אמירה משמעותית, שאם לא כן, הבחירה הנושאית היא רק במה קישוטית לסיפור שגרתי, ויש בכך משום זילות של הרקע ההיסטורי. האמירה המהותית היחידה בספר, וגם בה אין חידוש, ובודאי אין בה הצדקה לספר כולו, מגיעה כמעט לקראת סיומו: קל יחסית לירות לתוך קבוצת אלמונים, קשה יותר לירות על אנשים שתווי פניהם מזוהים לאחר שנוצר איתם קשר, קלוש ומשפיל ככל שיהיה.

שלושה חיילים גרמנים בפולין מבקשים לא להשתתף בחוליות ההוצאה להורג של היהודים הניצודים על ידי יחידתם, אלא לצאת לציד עצמו, משימה פחות מלחיצה בעיניהם. ביום חורף קפוא עם שחר יוצאים השלושה – באואר, אמריך והמספר – אל הדרך. הם מוטרדים מהקור ומהרעב, אמריך עוסק בכפיתיות בשאלה כיצד יגרום לבנו שבבית להפסיק לעשן, באואר, התמהוני והבלתי צפוי, שקוע במחשבות משל עצמו, המספר מהרהר בטרדות היומיום, במפקד השחצן, בקושי להדליק סיגריה עם כפפות. אחרי מספר שעות, אמריך חד העין שם לב שעל אחד העצים בצד הדרך יש פחות כפור מאשר על העצים שסביבו. מתחת לעץ הוא מוצא ארובה המגיחה מבור שבאדמה, ובתוך הבור מסתתר יהודי. המשימה הושלמה. כעת הם יכולים לשוב אל המחנה עם שללם, ולהרוויח את הזכות לצאת שוב למחרת. בדרכם חזרה הם עוצרים בבית עזוב, מכניסים את היהודי למחסן, ושוקעים במלאכה המסובכת של הכנת ארוחה, היא הארוחה שבשם הספר.

מה ביקש הסופר לומר? שהיו גרמנים שבחרו לא להשתתף ישירות בהרג? ידוע. רוב האנשים יעדיפו לא ללכלך את הידים בגרימה ישירה של סבל ושל מוות. שהמצוד אחר יהודים בוצע באדישות, שההתעסקות בפרטים היומיומיים של חיי החיילים העסיקה אותם יותר מגורל קורבנותיהם? ידוע גם כן. איזו תגלית חדשה, איזו זוית מעניינת על נפשם של הרוצחים בא הספר הזה להאיר? לא ברור. המחשבות המעסיקות את החיילים מיידיות ושטחיות, אבל בערך במחצית הספר, במעין מחווה קלושה לעומק ספרותי, הסופר גולש ל"פילוסופיה", כשהוא שם בפיו של המספר הגיג "מעמיק". כשהמספר חושב על העיטורים שעל בגדי המוצאים להורג, שניכרת בהם יד אם אוהבת, זה מה שהוא חש: ואם אתם רוצים לדעת עוד, השנאה שלי היתה אינסופית כשהן לא היו שם כדי לחבק אליהן את האוצרות שלהן, הדבר הכי יקר להן עלי אדמות, בזמן שהרגתי אותם. פעם הן רקמו בשבילם או שמו להן סרט בשיער, אבל איפה הן היו כשהרגתי אותם. נו, באמת. מלאכותי ונלעג. אם רצה הסופר לחרוג מן השטחיות, כדאי היה לומר מילה או שתיים על עניני אידיאולוגיה, על שטיפת מוח, על הפיכת אנשים נורמטיביים לציידי אדם ולרוצחים, אבל על כל אלה הוא פוסח לחלוטין.

איכשהו שלושת הגרמנים אינם החשודים המיידים ברוע בספר. התפקיד הזה ניתן לפולני, שמראהו של היהודי מעורר בו תיעוב. המספר מתאר את הפולני תחילה כבעל תווי פנים אציליים, אך למראה תחושותיו הברורות כלפי היהודי הוא מייחס לו מפלצתיות, רוע וזעם. לו ולשני חבריו, לעומת זאת, הוא מייחס אנושיות, בכפוף למילוי פקודות, כמובן. למען האמת, השימוש הזה בדמותו של הפולני הוא המוטיב היחיד שהרשים אותי בספר. באמצעותו מודגש העיוורון של הגרמנים כלפי טיבם של מעשיהם. ייאמר עוד לזכות הסופר שלא בחר סוף מתקתק ומזכך.

כסיפור פשוט לעצמו – חיילים המנסים להחזיק מעמד בשירות צבאי בתנאים קשים – "ארוחה בחורף" כתוב לא רע בכלל, אבל, כמובן, אי אפשר להתייחס אליו כסיפור פשוט שכזה. כספר שמנסה לתרום זוית בלתי שגרתית לארועים ההיסטוריים הוא מאכזב.

Un Repas en Hiver – Hubert Mingarelli

עם עובד

2017 (2012)

תרגום מצרפתית: עמנואל פינטו

החיים הם הרע במיעוטו / אמהי"ד

hahaimhemharabemiuto-4s

"החיים הם הרע במיעוטו" נכתב על ידי כותב אלמוני בשם אמהי"ד, שם שבו מזדהה לעתים הסופר והמחזאי ארז מירנץ (העורך מכחיש בהקדמה לספר כי ארז הוא מחבר הספר, אבל זהות הכותב באמת אינה ענין מהותי). אמהי"ד מוצג על ידי ארז כסובל מהפרעת אישיות דיסוציאטיבית, והעורך מתאר את כתב היד המקורי ככאוס. שני אלה מבשרים כי אין המדובר בספר פרוזה או בספר סיפורים שגרתי, אלא במקבץ של קטעי פרוזה, קטעי יומן, פרקי הגות ומכתמים קצרים, רובם מביעים ביקורת חברתית.

הספר מחולק לארבעה מדורים, ונפתח ומסתיים בקטעי יומן. המדור הראשון נקרא "סיפורים לא לפרסום". אני מודה שברובו של מדור זה לא עמדתי על כוונתו של הכותב, האם הוא בא לספר סיפור או להדהים ולזעזע. הוא נוטה להקצנה, שמן הסתם נועדה לחדד מסר, אך בעיני היא רוב הזמן מופרזת. נהניתי ממנה ב"אושר יחסי", סיפור כמעט מצחיק על סדנה מוקצנת למחפשי אושר. לא נהניתי ממנה ב"שעור בגזענות", שם לדעתי היא משתלטת על התוכן.

המדור השני כולל "פרגמנטים – יצירות לא שלמות לאדם השלם". חלקם של הפרגמנטים בנאלים, כמו "אלימות האל", חלקם בעלי עומק ואף נוגעים ללב, כמו "מושא תשוקותי": יש לי תמונה של מישהי, אחת שכל החיים אני מנסה להשתפר למענה.

המדור השלישי, "מסות חסרות מעש", מצדיק לעתים את כותרתו. אין מכנה משותף למסות, והן אינן משקפות תפיסת עולם מסודרת ועקבית (מן הסתם הכותב לא כיוון לשם. זכותו). כמו במדור הפרגמנטים, גם כאן כמה מן המסות אינן מביעות רעיונות מקוריים, ואחרות מציעות נקודות למחשבה. המסות מציגות מגוון של רגשות ושל סגנונות, מגוון הנע בין מלל זועם ב"על ההמון", לכמעט תחינה ב"דיברות לישראלים בני ימינו", ולאימה מדוכדכת ב"יחסים טכנולוגים": כמעט בלתי אפשרי להתגבר על הזרות ועל הפחד, כמעט בלתי אפשרי "להרגיש בבית", כמעט בלתי אפשרי להגיע ל"מרחב בטוח", כמעט בלתי אפשרי להגיע לנוחות.

המדור הרביעי, "פעם התפרנסתי מכתיבה", מכיל כתבות שפרסם ארז מירנץ באתר "בוקסר" של "נענע 10", טובות יותר וטובות פחות. לטעמי, לא כל מה שמועלה לטור ברשת מתאים להכנס לספר, אבל לא אכנס להגדרה החמקמקה, ומן הסתם השנויה במחלוקת, של מהו ספר.

בין הקטעים משובצים מכתמים קצרים, שבינם לבין הקטע העוקב מתקיים קשר תוכני. כמו הספר כולו חלקם מעניינים וחלקם סתמיים. הנה כמה בבחירה אקראית: "יש לי הרבה כוח סבל והרבה כושר התמדה. כושר ההתמדה של הסבל גדול יותר". "שכחתם מה זה להיות מלאכים". "בית הבושת מלא רחמים". "בניגוד ליוצרי התיאטרון בארץ, דאע"ש לפחות לוקחים אחריות כשאנשים יוצאים באמצע".

בהכללה אפשר לומר שהספר לא דיבר אלי, למרות כמה הברקות בסיפורים וכמה עמדות המקובלות עלי, ולמרות היותו רהוט, כתוב בשפה מוקפדת וקריא. הכותב מגדיר את מחשבותיו כ"הגיגים חסרי תוחלת", אך הוא עושה מאמצים ניכרים להביא אותם בפני הקורא הזר. הדואליות הזו הפריעה לי לכל אורכו של הספר. אולי איני נמנית עם קהל היעד שאליו כיוון הכותב (אם אכן כיוון לקהל מסוים).

ספרי ניב

2017

השמונה / קתרין נוויל

540540

במהלך המהפכה הצרפתית הציע שארל-מוריס דה טליראן, אז בישוף העיר אוטן ומאוחר יותר אחד הדיפלומטים המשפיעים בתקופתו, להלאים את רכוש הכנסיה. במנזר מונטלאן, אי-שם בהרי צרפת, נחרדה אם המנזר לשמע הידיעה. במנזר הוחבאה לפני מאות שנים מערכת שחמט עתיקה, האוצרת בחובה נוסחה רבת עוצמה שיכולה להביא לחורבן העולם או לגאולתו. בצר לה החליטה אם המנזר לשתף את נזירותיה בסוד המערכת, ולהפקיד בידי כמה מהן את כליה, כלי לנזירה. מיריי, פרח נזירות כבת שש-עשרה, נבחרה כאשת קשר לכל הנשים, ונשלחה עם בת דודתה לפריז, לחסותו של הצייר וחבר האספה הלאומית, ז'אק-לואי דויד.

מאתים שנה אחר-כך, קתרין, צעירה ניו-יורקית, אשפית מערכות מיחשוב ובעלת תואר במוזיקה, מסתבכת עם מעסיקיה כשהיא מסרבת להטות מכרז, ונשלחת למשימה באלג'יר. בדיעבד מתברר כי כוחות גדולים יותר פועלים ברקע, וכי קתרין היא ה"נבחרת", זו שמכוח השושלת ומכוחן של אמונות עתיקות נועדה לגלות את המערכת הפלאית ואת סוד כוחה.

"השמונה" מגולל לסירוגין את סיפוריהן של שתי הצעירות. כוחו במחקר ההיסטורי המעמיק, שבזכותו הדמויות הבדויות משתלבות באופן משכנע בארועים היסטוריים, ומקיימות קשרים עם דמויות שהיו. במקומות רבים בספר סקרנותי התעוררה, וחיפשתי ברשת מקורות לאימות ולהרחבה. אציין כדוגמא אופיינית את רצח ז'אן-פול מארה, שכל שידעתי עליו עד כה היה הנצחתו, שרוע מת באמבטיה, בציור של ז'אק-לואי דויד. מארה, מראשי המהפכנים, שהוליך את המהפכה אל שלטון הטרור, נרצח על ידי שרלוט קורדה, אוהדת הז'ירונדינים. בגרסתה עתירת הדמיון של קתרין נוויל, הרוצחת היא מיריי, שהתחזתה לשרלוט, אבל שרלוט היא זו שהוצאה להורג לאחר שהבריחה את מיריי מן הכלא. כשמנפים את הפנטזיה, גם זו דרך ללמוד היסטוריה.

חולשתו של הספר היא בגודש הפרטים ובעלילה מרובת החורים. נדמה שהסופרת ביקשה לכלול בספר כל דמות מפתח וכל פיתול היסטורי – מכשלה שספרי ביכורים רבים נכשלים בה – עד שבשלב מסוים הספר פשוט הפך מעייף מדי והחל לאבד אמינות. לעומת הדקדקנות במחקר ההיסטורי, הדיוק בפרטי הסיפור הבדוי הוזנח, ואי הסבירות הלכה והחריפה. במהלך הקריאה שקלתי מדי פעם נטישה, אבל הפן ההיסטורי פיתה אותי, עד שאחרי כארבע-מאות עמודים, כשני-שליש הספר, הרגשתי שהחולשות גוברות על החוזקות, והחלטתי שדי לי.

The Eight – Katherine Neville

אופוס

2011 (1988)

תרגום מאנגלית: אילה שלו

לא מכין קפה למלאך המוות / אהרן מרגלית

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd790_d79ed79bd799d79f_d7a7d7a4d794_d79cd79ed79cd790d79a_d794d79ed795d795d7aa2

אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי התרחש בבית הספר היסודי. אחד מתלמידות בית הספר, מבוגרת ממני, היתה משותקת בשתי רגליה, נעלה נעליים מיוחדות עם ברזלים תומכים, והתהלכה באמצעות קביים. אין לי שום זכרון ממנה, למעט ארוע מסוים זה: יום אחד הורשתה ללכת ללא קביים. אני זוכרת הליכה מהירה שלה, אולי ריצה, לאורכו של מסדרון בית הספר, ואני זוכרת בבהירות רבה שהיתה כולה חיוכים, ואני שומעת את השמחה בצחוקה כשהשלימה את המסלול. היתה כנראה באותו רגע תחושה עצומה של חופש ושל אושר טהור, ואלה חרטו את הארוע בזכרוני. אני חושבת שאהבתי מאוד את "אני אתגבר" של דבורה עומר, משום שסיפורה של הילדה הנכה החזיר אותי שוב ושוב אל אותם רגעים. "לא מכין קפה למלאך המוות" החיה בי את הזכרון, משום שהוא מספר על ההתמודדות שמן הסתם היתה גם מנת חלקה של אותה תלמידה.

כשאהרן מרגלית היה כבן שנתים וחצי כמעט נדרס על ידי טרקטור, וכתוצאה מן הטראומה חדל לדבר. כששב אליו כושר הדיבור, לקה בגמגום קשה. באותו גיל בערך לקה בגרסה החמורה ביותר של פוליו, שותק בכל גופו, ונזקק לריאת ברזל. בבגרותו חלה בשני סוגי סרטן, אחד מהם נדיר וקטלני במיוחד. את התמודדותו עם האתגרים הגופניים, חלקם מסכני חיים, הוא מתאר בספר. לצד הקשיים הפיזיים, ובמידה רבה בשלהם, נאלץ לחוות גם קשיים חברתיים. כילד קטן הופרד ממשפחתו למשך שנים, כשאושפז במוסד לילדים משותקים הרחק מביתו שבמושב תפרח שבנגב. הנסיעה מן הנגב לירושלים באותן שנים היתה בגדר מסע של ממש, שאמו ביצעה פעם בשבוע. את אביו ראה פעם בכמה חודשים, את אחיו לא פגש כלל. כששב לביתו, והוא כבן שש, היה בפיגור לימודי, ובמקום ללמוד עם חבריו (בניהם של המייסדים יוצאי הונגריה) מחוץ למושב, למד בבית הספר המקומי עם ילדי עולים מארצות ערב, ביניהם נחשב לחריג. מאוחר יותר נשלח בעצת רבנים ללמוד בישיבה, בניגוד לכוונתם של הוריו להכשיר אותו ללימודים מעשיים. בישיבה לא העז לפצות את פיו בשל הגמגום, ולכן נחשב שוב ליוצא דופן.

למזלו של אהרן נקרו בדרכו אנשים מסורים שעודדו אותו ותמכו בו. הראשונה בהם היתה אמו. בניגוד לעצת הרופאים במוסד החליטה להחזיר אותו הביתה, ובמשך תקופה ארוכה היא זו שהעניקה לו טיפולים פיזיותרפיים שהשיבו כוחות לשריריו הפגועים. מורה בבית הספר הוציא אותו מבידודו, כשמצא דרך לשלב אותו במשחק כדורגל למרות שנעזר בקביים להליכה. מנהל הישיבה קישר בינו ובין מומחה לגמגום, שבאמצעות סדרה ארוכה של טיפולים השיב לו את היכולת לדבר. לכל אלה, ועוד אחרים, נוספה נחישותו שלו להיות עצמאי, שדחפה אותו מעבר לגבולות מוגבלויותיו. המומחה לגמגום אמר לו: "בעולם שלנו יש כאלה שעושים ויש כאלה שיש להם תירוצים", ונראה שאפשר לסכם כך את התנהלותו, ללא תירוצים. גם המוטו שבחר לספר מתייחס לגישה זו: אין לנו שליטה על גלי הים, אבל את המפרשים אנחנו מכוונים.

בבגרותו, כשהוא כבר נשוי ואב לילדים, התגלה אצלו סרטן אלים ונדיר. נחוש להביס את הסיכויים הקלושים, יצא למאבק מושכל, ליקט מידע, נועץ ברופאים בארץ ובעולם, והיה מעורב לפרטי הפרטים בכל ההחלטות שנגעו לטיפול בו. באפיזודה מרשימה במיוחד הוא מספר כיצד, לאחר ששכנע שבעה רופאים ברחבי העולם לערוך ביופסיה ברקמות שנלקחו מגידול שנכרת בלחיו, נסע לנתב"ג לאחר הניתוח, כשכל ראשו חבוש ורק עין אחת מציצה, וגייס נוסעים שלא הכיר כדי שיקחו איתם את הרקמות וימסרו אותן לידי הרופאים. בפרקים המתייחסים לסרטן נזכרתי בספרו של אטול גוואנדה, "להיות בן תמותה", שבו הטיף לשיתוף מלא של החולה בהחלטות הנוגעות לגורלו. אמנם גוואנדה התייחס לחולים סופניים ולבחירת האופן בו יסיימו את חייהם, אך העקרון תקף גם לחולים אחרים, והמקרה המתואר בספר מוכיח עד כמה השיתוף בין שני הצדדים עשוי להועיל.

לאחר שהחלים, ראה אהרן מרגלית לעצמו ענין של שליחות להביא את סיפורו בפני הציבור, ולעודד נטילת אחריות ואופטימיות. זהו ספרו השני, המהווה הרחבה של ספר קודם, "אתהלך", והוא מרבה גם להרצות. הספר אינו אמור להשפט ספרותית. במידה רבה מדובר במניפסט יותר מאשר ביצירה אמנותית. הספר כתוב בשטף, ברהיטות, ומעביר היטב את מה שרצה הכותב להביע.

אני מורידה את הכובע בפני אהרן מרגלית על עוז רוחו ועל עיקשותו, אך נמנעת מלהמליץ על הספר משום תפיסת העולם האמונית השורה עליו. כשאמו של הכותב קובעת כעובדה – ובנה מסכים איתה – שברכת הרב הצילה אותו ממוות, ושמותם של האפרוחים, שעליהם היתה פרנסת המשפחה, היה כופר נפשו של בנה, חלק מעסקה עם אלוהים, אני חשה התנגדות. הכותב מתאר את קולו של אלוהים בתוכו, הוא מכריח את המנתח לבצע ניתוח מורכב בהרדמה מקומית כדי שיחוש את השכינה למראשותיו, כדי להבטיח את החלמתו הוא מקושש ברכות מרבנים ומשתטח על קברי צדיקים, באפילוג, בו הוא מסכם את עקרונותיו, הוא מונה בין "הייה אחראי, אופטימי ומעשי" גם "האמן באלוהים ובטח בו" – תפיסת עולמי אינה מכילה את האמונות האלה, ואף מתנגדת להן, ואיני יכולה להמליץ על ספר המעודד אותן.

עם עובד

2017

המפתח שמתחת לאבן / בנג'מין בלאק

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a4d7aad797_d7a9d79ed7aad797d7aa_d79cd790d791d79f2

כותרת משנה: דרמת מתח דבלינאית של קְְוֵרְק

"המפתח שמתחת לאבן" הוא הספר השלישי בסדרת ספרי הבלש מאת בנג'מין בלאק (פסבדונים של ג'ון באנוויל) בכיכובו של קוורק, פתולוג אלכוהוליסט, שניחן בסקרנות ובאובססיביות, המובילות אותו לחקור תעלומות הנקרות בדרכו. קדמו לו "שגיאות קטנות", שקראתי וסקרתי, ו"ברבור הכסף" שלא קראתי. תוך כדי העלילה מוזכרים ארועי עבר מעלילות קודמות, אך הספר עומד לגמרי ברשות עצמו, ואינו נקרא כחלק מסדרה.

בתו של קוורק, פיבי, מודאגת משום שחברתה אייפריל נעלמה. היא משתפת את אביה בדאגתה, והאב מצדו מערב בלש משטרתי. פיבי ואייפריל הן חלק מחבורה קטנה, בה חברים גם פטריק, גבר ניגרי, אליזבת, שחקנית מן השורה השניה, וג'ימי, עתונאי פלילי. התקופה היא שנות החמישים של המאה העשרים, תקופה של דעות קדומות ושל שמרנות, המקום הוא אירלנד, שסועת המאבקים לעצמאות. קוורק, שאיבד את אשתו בעת לידתה של פיבי, מתמודד עם ההתמכרות לשתיה, ונושא רגשי אשמה כלפי בתו שגדלה אצל גיסו. פיבי גוררת טראומות שונות מעברה. כל אחד מגיבורי הספר מסובך באופן כלשהו עם רגשות בלתי פתורים ועם מטענים מעיקים, שהספר עוסק בהם בהרחבה עד כדי טרחנות. הסיפור הבלשי נדחק הצידה, בעוד הסופר עוסק בפרטנות ובחזרות מרובות ומיותרות בחיי היומיום של הנפשות הפועלות. הספר עמוס בפרטים שוליים, שמן הסתם נועדו לשקף אוירה ולהעמיק את ההיכרות עם הדמויות, אך אינם מקדמים את העלילה ואינם תורמים לה, ולכשעצמם אינם מעניינים ואף מייגעים.

ב"שגיאות קטנות" ציינתי לטובה את המתח שנבנה במהלך הספר, והתאכזבתי מן ההתרה הלא משכנעת. גם ב"המפתח שמתחת לאבן" ההתרה תלושה מן הסיפור, אך בספר הזה גם הדרך אליה אינה מעניינת. השילוב בין התיאור המפורט של עולמו המתוסבך של קוורק ובין התעלומה של אייפריל, מוטה מאוד לצדו של קוורק, והנושא הבלשי מתפוגג ברקע. הסיפור עדיין יכול היה להוות חווית קריאה מוצלחת, אך הבעיה היא שדמותו של קוורק סובלת מחוסר אמינות, וכך לא נותר בספר דבר ליהנות ממנו.

שמו של הספר במקור הנו "אלגיה לאייפריל", שם נאה בעיני, אך אינו משקף את הספר לאמיתו, שכן, כאמור, סיפורה של אייפריל אינו תופס את המקום המרכזי שככל הנראה יועד לו. השם העברי, אם כי נשמע לי תחילה בנאלי, הולם את המוטיב המרכזי בספר: אייפריל נהגה להשאיר את מפתח דירתה תחת אבן רופפת בסמוך לכניסה, ומסתבר שסיפרה על כך לשלושה מהחברים, אך לא לפיבי, שהחשיבה עצמה לחברה קרובה. מכיוון שהנושא שהספר חוזר אליו שוב ושוב הוא מידת ההיכרות האמיתית שלנו את האנשים הקרובים אלינו, מקום המסתור של המפתח האמור הוא בחירה טובה כשם הספר.

חובבי הסדרה יוכלו לקבל מושג-מה על הספר הבא בסדרה באמצעות הפרק הראשון ממנו, המצורף בסיומו של הספר הנוכחי. לי נראה שאסתפק בשניים שכבר קראתי.

Elegy for April – Benjamin Black

עם עובד

2017 (2010)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

היום בתוך הבלגן / גיום ריס

1488272091_881

לואיז פבר, תושבת ז'נבה בת שלושים, מרגישה שהיא לא מכירה בכלל את העולם, ומחליטה להביא את העולם אליה. לואיז מתגוררת בדירה גדולה עם אחיה הצעיר, ומעמידה את הדירה, ואת עצמה כמארחת, לרשות משתמשי אתר מטיילים שיתופי. בפתיחת הספר היא ואחיה אוד ממתינים לאורחת הראשונה מאנגליה. לקראת סיומו של הספר נראה שתקוותיה של לואיז התממשו:

היא מניחה להמולה לערסל אותה […] היא לא שמה לב למה שנאמר, היא רק שמחה על אותם גלים באים והולכים של תנודות באויר, ועל החיים ומלואם הקיימים בשיחות האלה. היא עוצמת עיניים ומרגישה שהיא במקום אחר, רחוק מביתה. היא מרוצה.

בין הפתיחה לסיום עוברים יום ושני לילות, הנפתחים בבלגן שבבית עמוס הרהיטים הישנים, ונסחפים אל תוך בלגן גדול יותר. הגורם העיקרי לבלגן ולהרס הוא מזג האויר הסוער, המטיל מצור על הדירה, אליה נאספים בהדרגה עוד ועוד אנשים, בני משפחה, שכנים, ואורחים שהגיעו דרך האתר. אנשים אלה מייצגים מגוון של תרבויות, על כל קשיי התקשורת הנובעים משפות שונות – אנגלית, צרפתית, גרמנית וסינית – ממנהגים שונים, ומתפיסות עולם שונות. לצד הקשיים יש גם נקודות חיבור, שמקורן בכפר הגלובלי, והיצוג החוזר ונשנה שלהן בספר הוא בתכנית בישול תחרותית, שכמוה ניתן למצוא בערוצי הטלויזיה ברחבי העולם.

ברקע מרחף פרויקט גורסקי: גורסקי הוא איש עסקים יווני, לשעבר משווק מכשירים סלולריים, שיזם את פרויקט החזרה ההדרגתית לעבר, במטרה לגלות איפה השתבש מהלך ההיסטוריה. ההנחה שלו היא שפעם הדברים התנהלו על פי סדר והגיון טובים לאנושות, ובנקודה מסוימת השתבשו. באמצעות חזרה לסגנון החיים בעבר – שנה לאחור בכל חודש – הוא רוצה לגלות את הנקודה שלפני הבלגן.

הבנתי על מה הסופר מנסה לדבר – בעיקר על תקשורת וחוסר תקשורת בעולם שבו הטכנולוגיה תופסת את מקומם של קשרים אישיים – ולא התפעלתי מהביצוע. הביקורת שבחזית הספר קובעת כי מדובר ב"קומדית מצבים מעולה ששובה את הקוראים בקסמה בן רגע", אך לצערי לא מצאתי קסם ולא נשביתי. הכתיבה של גיום ריס היא,  לטעמי, יותר מדי על פני השטח ופחות מדי לעומק, עם הרבה דיאלוגים שאינם אומרים דבר, ועם תיאורים מפורטים של פרטים שוליים שאינם מוסיפים כלום. נושאיו בנאלים למדי – מעבר מן העיר אל הכפר, התרפקות על שרידי העבר. אפשר להבין למה כתב כפי שכתב, אבל ה"טריקים" של טכניקת הכתיבה קרובים מדי לפני השטח, נחשפים בקלות יתרה, ובאים על חשבון התוכן.

עם כל חוסר הנחת שלי, בסופו של דבר יש בספר משהו סוחף בערבובית משתתפיו, ובעוצמה ההולכת וגוברת של הסערה שבחוץ ושל ההתכנסות דמוית תיבת נוח ומגדל בבל שבפנים. מבחינתי לא די בזה.

Aujourd’hui dans le désordre – Guillaume Rihs

תמיר//סנדיק

2017 (2016)

תרגום מצרפתית: רוני אפרת

כשנשארנו לבד / אלון אלטרס

961792

אלון אלטרס כתב ספר ביוגרפי בעקבות מותה של אמו מהתקף לב בעת נסיעה באוטובוס. לשון הרבים שבשם הספר מתיחסת אליו ואל אביו שנותרו בלעדיה, כל אחד ובדידותו.

לבו של הספר הוא מערכת היחסים הקשה והמנוכרת בין השניים. אלון נטר לאביו האגוצנטרי על יחסו הקר והנצלני כלפי אמו, ואחרי מותה של האם לא היה מוכן ליטול את מקומה כמטפל של האב. האב עבד שנים רבות כסוכן נוסע, ולא נכח רבות בחייו של אלון. את החלל מילא בדרך כלל סבו מצד אביו, שבינו לבין האם נוצרו קשרים קרובים, כאילו פיצה הסב על קשי לבו של בנו. במקביל ליחסיו של אלון עם אביו מתוארים בספר גם יחסיו החמים והקרובים עם הסב: כשהאב מתקשר ומבקש עזרה, אלון בוחר לשמור מרחק. כשהסב נפגע בראשו ומאושפז, הנכד שוהה אתו שעות מדי יום, משקיע את עצמו בתהליך השיקום. לפער הגדול שבין השניים תרמה גם העובדה שהאב דיבר רומנית ולא עברית, למרות שנותיו הרבות בארץ, וראה בפרנסתו של הבן מן השפה עסקי אויר מאכזבים. ידיעתו את העברית היתה דלה עד כדי כך, שהיה ביכולתו של אלון להסתיר ממנו את הספר שכתב על אמו, "הנקמה של מאריצ'יקה", למרות שהאב ראה במו עיניו ספרים עם תמונת אשתו בחלון הראווה.

יש משהו בלתי מספק, אולי אף מביך, בקור היבש שבו אלון מתאר את התנהלותו. לדוגמא, כשהאב החליט, חודשיים אחרי התאלמנותו, לעבור לגור עם אשה אלמנה בלתי מוכרת לו, משום שלא יכול היה לשאת את החיים בלי אשה שתטפל בו, אלון שוטט בארכיוני עתונים בשפה הרומנית כדי לגלות עליה פרטים. הוא אינו מסביר את ה"מסע" הזה, אך ניתן להסיק כי יצא אליו לא משום דאגה לאביו, אלא מתוך דחף חסר הגיון, שנבע מכעס על הזמן הקצר שחלף, להכיר את ה"מחליפה" של אמו. בספר מסוג זה, לדעתי, תיאור העובדות והרגשות בלבד אינו מספק, ונדרשת איזושהי תובנה במבט לאחור שתעניק לספר אמירה משמעותית.

בנוסף לליקוי שבפיסקה הקודמת, הספר גולש למחוזות מעניינים פחות מן הסיפור המרכזי. בראיון אתו הסביר הסופר שהוא אוהב ספרים דחוסים, ושרצה לספר גם על התאהבות על רקע משבר. ההסבר כבודו במקומו מונח, אבל התוצאה היא פיזור יתר. אנו מתוודעים בפירוט מיותר ליחסיו של אלון עם ארבע נשים – חברה לשעבר, אם לפעוט, בת להורים פרודים המסוכסכים ביניהם, ואיטלקיה שפגש בערב שירה. כשהסיפור סטה מן האב אל הנשים, חיכיתי לנקודת חיבור, אבל פרט לעובדה שמדובר באותו מספר, קיבלנו שני סיפורים נפרדים. גם בצד הזה של הספר חשתי מבוכה, כשנחשפו שלא לצורך פרטים ביוגרפים של דמויות שוליות. זאת בהנחה שכל הדמויות אמיתיות. אם אינן אמיתיות, לא ברור מה מקומן בסיפור שהוא ביוגרפי בעליל.

הפרק האחרון של הספר שונה באופן מובהק מקודמיו, והוא חוזר אל הנושא שבו נפתח הספר. השנים עברו, האב הזדקן והוכנס לבית אבות, זכרונו היטשטש, ובדמיונו הוא נמצא בבוקרשט, שברוחו מעולם לא נפרד ממנה. אולי הזמן שחלף טשטש את הטינה, אולי הריחוק הגיאוגרפי בין השניים אחרי שאלון עבר לאיטליה תרם דווקא לקרבה נפשית, אולי העובדה שהפך לאב בעצמו. המספר של הפרק האחרון חומל יותר, נוטל על עצמו אחריות משפחתית, מוכן לפשרות כשכבר אין עם מי להתווכח ונגד מי להתמרד.

בשורה התחתונה: ספר עם פוטנציאל, שגולש מעבר למסגרת, מביך לעתים, נוגע ללב לעתים. אני מעריכה מאוד את אלון אלטרס כמתרגם, אך על הספר הזה איני יכולה להמליץ.

כנרת זמורה ביתן

2012

ופתאם בא החושך / גלי צבי-ויס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d795d7a4d7aad790d795d79d_d791d790_d794d797d795d7a9d79a2

תמר ברז ז"ל נרצחה ב-1997 במחלקת רהיטי גן על גג רשת ביתילי, משום שאיתרע מזלה להקלע לשם כשיגאל אקסלרוד, המוכר במחלקה, החליט לממש את תכנית האונס שרקם במוחו מזה זמן מה. אורה, אמה של תמר, הקימה בעקבות הרצח ובשל התנסויותיה מול המשטרה ומול מערכת המשפט, את "ארגון משפחות נרצחים ונרצחות", המספק סיוע משפטי ותמיכה נפשית לבני משפחותיהם של קרבנות רצח ללא רקע פלילי. גלי צבי-ויס, עתונאית וסופרת, גויסה להעביר סדנאות כתיבה לחברי הארגון, סדנאות שלא זכו לקבלת פנים נלהבת, ועם הזמן מצאה עצמה מעורבת בהתנדבות בעבודת הארגון בתחומים שונים. את חוויותיה ואת סיפורו של הארגון היא מעלה בספר זה.

בנוסף לתפקידו כגוף תומך, הארגון קידם ומקדם חקיקה שמשפרת את היחס אל משפחות הקורבנות, כדי למנוע בין השאר פרסום ידיעה על רצח לפני שנמסרה הודעה לבני המשפחה, וכדי לעגן את זכותם להשמיע את קולם במקרה של עסקות טיעון. הסופרת מכנה את אבלם של בני המשפחות מן הסוג הזה "השכול השקוף", ומבקשת להביא אותו בפני ציבור הקוראים.

הסיפורים המובאים בספר נוגעים ללב? מאוד. המידע חשוב? כן. האם הוא מוגש בדרך ראויה? לדעתי לא. למרות שהספר הכעיס אותי כבר בתחילתו, עשיתי מאמץ להתמיד בקריאתו, אך אחרי כשליש ממנו כשלתי. הספר נפתח בתיאור הרצח של תמר, וליתר דיוק במה שהצטייר לי כמרדף אחרי אורה כדי לשמוע את סיפורה:

שעה וחצי אני יושבת בסלון של אורה ברז, כותבת את כל פרטי הטרגדיה הפרטית שלה […] להמשיך ולספר על כך זה מעל לכוחותיה של אורה ברז כעת. לבי נצבט. זה הרגע שעלי להשתמש בה, בחומה של נטרול הדמעות.

[…]

בשבועות הבאים לא ענתה לי אורה. לא בטלפון הנייד שלה, ולא בטלפון הנייח. ידעתי שהיא יושבת שבורה וכואבת על הספה הכתומה […] כעבור יותר מחודש ענתה לי […] יום חמישי הזה לא מתאים לה, אני מוצאת הודעה במשיבון של הטלפון הנייד. אולי בשבוע הבא. אולי בזה שאחריו. מתישהו כשתתחזק מעט ותוכל שוב לספר על אותם ימים נוראים.

אני מניחה שהסופרת קיבלה את רשותה של אורה ברז לפרסום הספר כפי שהוא, אבל חשתי חוסר מנוחה לנוכח הדיבוק הזה.

לא אהבתי את המניפולציות הרגשיות של הכתיבה ואת הסגנון הנוסחתי של המשפטים הקצרים – פעם היתה לאורה תינוקת. תינוקת שנולדה אחרי ענת. אורה קראה לה תמר, על שם אמה. היא עקבה בגאווה רבה אחרי בתה הגדלה. אבל זה היה פעם. ולא אהבתי את ה"אני ואני ואני" שהספר מלא בו – אני נמצאת שם. כמעט בכל ישיבה. כותבת עבורם את סיכום הפגישה ומעבירה אותו בתוך זמן קצר באימייל לכל המשתתפות. אני מעודכנת בפרטים רבים, אם בהתכתבות, או בשיחות טלפון פעמים מספר בשבוע. אני שם בכל לבי. נמצאת בקשר עם אנשי יחסי ציבור המתנדבים למענם ועם שדלנים. עם כל הכבוד לסופרת, היא לא הנושא, אבל בספר ניתן משקל שווה לאבלן של המשפחות ולקושי האישי שלה להתמודד אתו. בשביל "מסעה של אשה רגישה אל עומקו של הצער ואל העבר השני – הוויתו של האחר", כפי שנכתב על הכריכה, יש יומן פרטי.

אסתפק במידע הנמצא ברשת.

עם עובד

2017

תיק רצח / טוני פרסונס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad799d7a7_d7a8d7a6d7972

"תיק רצח" נפתח במקרה אונס ורצח שארע כעשרים שנה לפני העלילה העכשווית. חבורת נערים ביצעה אונס ברוטלי בנערה, וכשהניחו לה והיא נסתה להמלט, רצחו אותה. עשרים שנה אחר כך מישהו משסף את גרונם של האנסים בזה אחר זה.

מקס וולף, שמגדל לבדו את בתו הקטנה (ומשום מה אינו טורח לספר לקוראים מה קרה לאשתו עד לשלב מאוחר בספר), עבר למחלקה החוקרת מעשי רצח אחרי שהצטיין במניעת פיגוע טרוריסטי. הוא מצטרף לצוות החוקר את שרשרת הרציחות, פועל בתיאום עם מפקדו ועם עמיתיו, ולפעמים גם באופן עצמאי. כשהחקירה נתקעת, הסקוטלנד יארד משתלט עליה.

מכיוון שמדובר בספר בלשי, לא אוכל להרחיב בפרטי העלילה. אציין רק שלא התרשמתי ממנו. דמותו של המספר די רדודה, למרות שהוא חוזר ומספר על האהבה והמחויבות שהוא חש כלפי בתו. בחקירה יש פה ושם חורים בלתי מוסברים, כמה מן הגילויים צפויים למדי, ובשורה התחתונה אין בספר הזה שום דבר שמייחד אותו לעומת ספרים אחרים מסוגו. הוא לא רע, אבל בעיני הוא זניח. חובבי ספרות בלשית מן הסתם ייהנו יותר ממני.

The Murder Bag – Tony Parsons

עם עובד

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

חיים עם מבטא / מרילין גוטליב

1480493701_367

כותרת משנה: המהגר שרצה להיות שייך

פרנק לוי נולד בברלין בשנת 1936. שלוש שנים אחר-כך החליטו הוריו לעזוב את גרמניה – לדברי אמו, ההחלטה התקבלה בעקבות קריאת מיין קאמפף – ועלו לארץ עם פרנק ועם אחותו. זו היתה ההגירה הראשונה בחייו, אך לא האחרונה. בהיותו כבן 13 המשפחה היגרה לארצות-הברית, הן בשל המצב הקשה בארץ, והן משום שאמו של אביו, שגרה בארצות-הברית עם בנה השני, שאפה לאחד את המשפחה. פרנק נאלץ לעבור שוב תהליך של הסתגלות למקום חדש, להיות זר ושונה, בולט כל חייו במבטאו הכבד. תחילה היה בטוח שיחזור לארץ, אבל החיים היו חזקים יותר, ובהדרגה רכש תחושה של שייכות במקומו החדש. פרנק ידע כמה וכמה משברים בחייו: הוא שכל שני תינוקות, איבד את אשתו הראשונה בשל סרטן שד, וחווה קשיים כלכליים בשל משבר בענף הטקסטיל. שנים אחרי שהתאלמן ונותר עם שני בנים, נישא למרילין, גרושה ואם לשניים, והיא זו שהעלתה את סיפור חייו בספר.

בדברי התודה בסיומו של הספר הופתעתי לגלות שיש לו גם גרסת נוער, משום שבמהלך הקריאה הייתי משוכנעת שזה בדיוק מה שאני קוראת, ספר שנכתב במטרה להכיר לנוער את ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20 על קצה המזלג באמצעות הסיפור האישי. מנקודת המבט ההיסטורית הספר שטחי מאוד, נוגע בשולי ארועים, לא בהכרח המהותיים ביותר, ונגוע בקלישאות ובהכללות. מנקודת המבט האישית הסיפור נראה לי מיועד יותר לקהל ביתי אוהד. משקל שווה ניתן לארועים משמעותיים, שיש בהם ענין לקורא זר, ולארועים משפחתיים משמימים, מן הסוג שמספרים וחוזרים ומספרים סביב השולחן במפגש משפחתי. פרנק מצטייר כאדם שיהיה נעים להכירו, אבל הספר לא הוסיף לי ידע. הוא מוסיף עוד חוט לפקעת של גלגולי העם היהודי בדורות האחרונים, ויש בו קטעים מרגשים (ריגש אותי במיוחד מכתב מקרובי משפחה טרם הגירוש לטרייזנשטט, בו משמשים יאוש ותקווה יחדיו), אבל אין בו, לדעתי, יחוד ספרותי שיצדיק את הוצאתו לאור כפי שהוא.

Life with an Accent – Marilyn Gottlieb

ידיעות ספרים

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: ב. מן