שנים טובות / מאיה ערד

בכל שנה, מ-1966 ועד 2016, בהתקרב ראש השנה, כותבת לאה מכתב לחברותיה מן הסמינר, מאמצת את מנהג מכתב חג המולד שבו אנשים מסכמים את השנה שעברה עליהם ומדווחים עליה לבני משפחותיהם. לאה מפנה את המכתב הראשון למירה, שאותה היא מחשיבה לחברתה האמיתית היחידה. היא מביעה תמיהה על כך שלא הצליחה להשתלב בחברת הבנות, וטוענת שלא הבינו אותה שלא באשמתה. באותו מכתב היא מתייחסת גם לאי נעימות בינה ובין מירה, שהיה מעורב בה בחור שהיה מאורס למירה. בחמישים השנים הבאות אותם נושאים ישובו ויעלו: אי היכולת שלה לקשור קשרים קרובים עם נשים, פרשיות סבוכות עם גברים, והטלת אשמה על אחרים. בעיני עצמה היא מושלמת, והכישלונות שהיא חווה הם בגלל חוסר היכולת של הזולת להבחין בכך.

מכתביה של לאה כמעט תמיד שופעי אופטימיות. הם כתובים ברוח טובה, שופעי הצלחות וחוויות חיוביות. אבל בסיומם תמיד נכתבים נ.ב. מעט שונים, או שמצורף נספח המיועד לעיניה של מירה בלבד. כאן היא מגרדת מעט מן הסוכר שפיזרה על קורותיה במהלך המכתב, וחושפת מעט מן האמת. כך לדוגמא, מעבר לקליפורניה, שמתואר בגוף המכתב כהגשמת חלום ישן, מתברר בנספח כמעבר שנכפה עליה לאחר פיטורין מהיום להיום, שלא באשמתה כמובן. שוב לא הבינו אותה, הטילו עליה את משא חטאיהם של אחרים.

האם לאה ניחנה באופטימיות אינסופית או שלקתה בעיוורון עצמי מוחלט? האם היא מעמידה פנים אפילו בפני עצמה? תובנות ומודעות עצמית נעדרות כמעט לחלוטין ממכתביה. אי-שם באמצע התקופה צצה לה אמירה מעניינת ראשונה, כשהיא מתארת את עבודתה כסוכנת נדל"ן שמייפה את המציאות: "לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים. כמו שאני עושה במכתבים שלי…". המשפט הזה כל כך לא אופייני לה, שהוא נראה לי כמו שגיאה של הסופרת. התובנה הכנה הראשונה מופיעה רק באחד המכתבים האחרונים, כשהיא תוהה שוב על הסיבות לחוסר יכולתה למצוא חברות: "עכשו אני מבינה שאלה רק תירוצים, וזה משהו פנימי". כשהיא מספרת במכתבה האחרון על טראומה שחוותה ושהשפיעה לדעתה על כל עתידה, אני כבר לא יודעת אם להאמין לה, ולכן אין בווידוי הזה כדי לשנות את דעתי עליה.

מהי דעתי עליה? היא אשה משעממת, טרחנית, לא מפיקה לקחים ומועדת לחזור ולשגות, אם כי ייאמר לזכותה שהיא לא מניחה לעצמה ליפול לגמרי. שום דבר בה אינו מיוחד פרט לחוסר המודעות המשווע. אם מכתביה היו נשלחים אלי בחיים האמיתיים, סביר להניח שהייתי קוראת אותם ברפרוף בלבד, ואולי לא טורחת לענות (כפי שנהגו רוב הנמענות). דנתי את עצמי להתמיד בקריאתם ברצף בספר משום שזכרתי למאיה ערד את חסד "חשד לשטיון" ו"קנאת סופרות", וקיוויתי שמן הטרחנות והשעמום יצמח דבר מה, תגיע איזו אמירה משמעותית. לצערי, לא נותר לי אלא להסכים חלקית עם דבריה של העורכת הבדויה שכתבה את המבוא לספר וקבעה נחרצות כי אין לו ערך ספרותי. בניגוד לדבריה, אין לו גם ערך היסטורי ואידיאולוגי. למעשה, אין קשר בין הדברים שכתבה ה"עורכת" לתוכנם של המכתבים: לאה אינה שוביניסטית ומיזוגנית, היא אינה מייצגת נשים שהפנימו דכאנות, והיא לא משמיעה אמירות מיליטריסטיות מזעזעות. נראה לי שה"עורכת", ממש כמו לאה, סובלת מניתוק מן המציאות, או שאולי גם היא בוחרת לשקר.

אז כן, מאיה ערד מיטיבה לאפיין את הדמות, ושומרת על עקביות לאורך השנים, אבל מבחינתי הספר הוא אכזבה בגלל המונוטוניות המעייפת של לאה ומשום העדר אמירה שתרומם את הספר מעל הבנאלי.

נ.ב. כשסופר או סופרת מכניסים את עצמם לספריהם, זה לא מעשה חינני, גם אם הם יורדים על עצמם, כמו ששי אספריל עשה ב"אילו נולד איטלקי", וכמו שמאיה ערד עשתה כאן. יהירות בהפוך על הפוך.

נ.ב.ב. מצחיק אותי כשאנשים שחיים עשרות שנים מחוץ לישראל אומרים משפטים כמו זה שאומרת לאה אחרי אסון מגדלי התאומים: "עכשו סוף סוף הם מבינים כאן מה עובר עלינו בישראל".

חרגול ומודן

2023

סתיו גרמני / סטיג דאגרמן

בשנת 1946, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, ביקר הסופר והעיתונאי השבדי סטיג דאגרמן בערים החרבות של גרמניה המובסת, ותיאר את שראו עיניו. גרמניה, שנשלטה על ידי בעלות הברית, עדיין לא התחילה להתאושש מתוצאות המלחמה, ובעיקר מתוצאות ההפצצות המסיביות על עריה. דאגרמן מתאר עם עני מאוד ברובו הגדול, מוכה רעב ועסוק במאבק על פת לחם ועל הישרדות. למרות היותו אנטי-פשיסט, ולבטח לא מאוהדי היטלר ומשטרו, הוא סירב לראות בגרמנים כולם ציבור אחיד נגוע בנאציזם, וסבר כי יש לשמר את החמלה גם אם מדובר באויב מאתמול. את התרשמויותיו פרסם בשורה של מאמרים בעיתוני שבדיה, ושנה אחר-כך קיבץ את המאמרים בספר. לספר מצורפים שני מבואות, האחד מאת הסופרת הגרמניה אלפרידה ילינק, שעוסק בתפיסת עולמו של הכותב, והשני מאת העיתונאי האמריקאי מארק קורלנסקי, שחלקו הגדול מתייחס להיבטים המעשיים והמוסריים שבהפצצת ערי גרמניה.

דאגרמן היה סופר פורה ומצליח, עד שב-1954, בהיותו בן שלושים ואחת, שם קץ לחייו. כתיבתו בספר זה רהוטה, מדויקת ומנומקת, אבל התקשיתי מאוד לגייס את החמלה שביקש. כן, ילד רעב שחי במרתף מוצף הוא ילד שסובל על לא עוול בכפו, אבל הניתוק בין מה שקורה בהווה של הספר לבין מה שקרה באותו המקום בדיוק שנה ועשור קודם לכן הוא בלתי אפשרי. וזהו בדיוק מה שחורק בספר הזה. כולו הווה מנותק. הדבר בולט במיוחד בפרק שבו הוא מספר על רכבת המגורשים, תושבי עיר גרמנית שעברו במהלך המלחמה לכפרי בוואריה, וכעת גורשו על יד הבווארים חזרה אל עירם. דאגרמן מתאר את מצבם העגום של המגורשים שנאלצים לחיות בתוך רכבת, שאינה ראויה אפילו להובלת משאות ובעלי חיים. אנשים סביבו מביעים תסכול:"היית מאמין, בני אותו עם מגרשים זה את זה. גרמנים נגד גרמנים. בעינַי זה הנורא מכול." אבל אף מילה על צחוקו הציני של הגורל, ועל העובדה שאותם אנשים לא אמרו את המשפט הזה כשיהודים-גרמנים נדחסו לרכבות. באותה רוח, כשהוא מבקש לטעון כי כשאנשים אומרים שהיה טוב יותר בתקופת היטלר – כי רעב עם שתי פרוסות לחם ליום גרוע יותר מרעב עם חמש פרוסות – הם אינם בהכרח אוחזים בדעות נאציות, הוא מתעלם בחוסר אלגנטיות מדעותיהם בשנים קודמות. "המצוקה הגרמנית היא קולקטיבית, בה בשעה שגילויי האכזריות הגרמנית, למרות הכול, אינם כאלה", הוא כותב, למרות שהוא מתאר באותה נשימה גם איכרים גרמנים שחיים ברווחה יחסית ובורגנים שכבר התאוששו.

ובכלל, לגורלם של היהודים אין כמעט זכר בספר, למעט בפרק על תהליך הדה-נאציפיקציה שהוא שם ללעג, חלקית בצדק. מי שלא בקיא בהיסטוריה יכול להסיק שהדבר הגרוע ביותר שקרה ליהודים באותן שנים הוא שלא היו נחמדים אליהם. אם מוזכרים בספר מחנות ריכוז, ההקשר הוא פוליטי, לא גזעי.

אז כן, היתה הצדקה לשיקומה של גרמניה למרות פשעיה, וכן, לא כולם היו נאצים, ונכון, יש לשמור על "ערכים המושתתים על כבוד לפרט אפילו אם הפרט הזה הפסיד את אהדתנו, ועל חמלה, כלומר היכולת להגיב לנוכח הסבל, בין שהוא מוצדק בין שלא". אבל צמצום הספקטרום להווה בלבד הוא בגדר עיוורון והיתממות, והוא זועק במיוחד כשהוא מגיע ממי שניחן בבירור בעין בוחנת ובכושר אבחנה לפרטים ולתהליכים.

לכן, למרות כתיבה טובה, ולמרות הדיון המוסרי שהוא עשוי לעורר, לא אוכל להמליץ על הספר.

Stig Dagerman – Týsk Höst

אפרסמון

2022 (1946-7)

תרגום משבדית: דנה כספי

אילו נולד איטלקי / שי אספריל

ויקטור ומנחם, שתי הדמויות המרכזיות ב"אילו נולד איטלקי", קשורים מבלי דעת באמצעות ארוע טראומטי בעברם. ויקטור, המספר על עצמו בגוף ראשון, הוא עורך-דין לענייני משפחה, שאיבד את אביו בתאונת אימונים בעת שירות מילואים כשהיה בן עשר בלבד. האנשים החשובים בחייו הם אמו ואחיו הצעיר, וקצת פחות מהם אשתו ובתו. מנחם הוא אדם בודד עד כאב, שאביו הדומיננטי קבע את מסלול חייו. נחמה פורתא הוא מוצא בהצצה בסתר אל חייהם של אחרים. אשתו של ויקטור תהווה חוליה מקשרת בין השניים, שלעולם לא ייפגשו ולא יהיו מודעים להיסטוריה הקושרת ביניהם.

היו לי ציפיות מהספר בזכות המלצות שכתבו קוראים שאת דעתם אני מעריכה. לצערי, איני שותפה לדעה זו. הספר סובל מגודש בלתי נסבל של פרטים בלתי מעניינים – כן, לא מעניין אותי כמה לחמניות קנה מנחם בסופר ואיפה הוא אוכל צהרים שוב ושוב, ואיזה יין ליווה את הארוחות של ויקטור ושל אשתו, כל אחד בנפרד – ומאינספור סטיות אל תיאורים צדדיים שאינם משרתים דבר. הדברים שכתבתי על "השופט" של אספריל יפים גם כאן: "כל הגודש הזה כמעט גרם לי לנטוש את הספר, ורק ההמלצות הטובות עליו החזיקו אותי עד סופו". אבל בשונה מ"השופט", כאן לא מצאתי עניין גם כשניסיתי לקלף מן העלילה את כל מה שהועמס עליה. את כל המסרים שהסופר משמיע כבר שמענו: צדק נמצא רק בשמים, בין מאדים לשבתאי, ולא בבית המשפט; במקרה הטוב בית המשפט יכול לעשות משפט, וגם את זה הוא בדרך כלל לא עושה; עיתונאים מונעים על ידי הרצון האנושי לצבור כוח ומעמד, לפרוק זעם ולקבל על כך תהודה ארצית; עורכי דין הם רודפי בצע; משפטי גירושים הם מדמנה. חשוב לדבר על הנושאים האלה, אבל מיצירה ספרותית אני מצפה לזוית מעניינת, לחידוש כלשהו, לא ללעיסה של המוכָּר.

לא התפעלתי גם מעיצוב דמותו של ויקטור. משהו חורק בחיבור בין רגישותו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרקים הראשונים, לחדווה שבה הוא מדשדש בביצה המצחינה של דיני משפחה. לעומת זאת, בדידותו של מנחם מתוארת היטב, והוא נכנס אל הלב למרות מעשיו.

את השליש האחרון של הספר קראתי בקריאה מהירה וקצת מרפרפת, כי עייפתי. האטתי לקראת הסיום כדי לגלות את נקודת המפגש בין הדמויות והמערבולת שתשנה את חייהן מן היסוד, כמובטח על הכריכה. אבל צירי העלילה לא באמת מצטלבים, אלא משיקים באופן מקרי, וחייהן של הדמויות היו משתנים באופן דומה גם ללא ההשקה הזו. אולי היה לוקח קצת יותר זמן, אבל מה שקרה להן היה בלתי נמנע.

מאכזב.

עם עובד

2022

הדס בקצה הלילה / גלי מיר-תיבון

הדר בן-יהודה כתבה עבור אתר הספרנים מאמר אודות הדסה למפל, המסתמך על מכתב מתוך ארכיונה של דבורה עומר, ומתייחס למאמר מאת מנחם תלמי. אם תרצו להכיר את הדסה, ובהחלט כדאי להכיר אותה, קיראו את שני המאמרים שבקישורים. על ספרה של גלי מיר-תיבון אפשר וכדאי לדלג.

בלבו של מתחם לטרון, בעיצומו של מבצע בן נון ב' שכשל, נותרה הדסה הקשרית לבדה. במהלך הקרב דיווחה על כל שלביו ועל הפצועים וההרוגים, ולמרות האימה המשיכה לדווח על המתרחש סביבה עד שנדם קולה. הדסה, על פי גרסת מיר-תיבון, ישבה וייבבה אל תוך מכשיר הקשר, ולא חדלה להרהר בנתן, הבחור שאהבה.

הספר מציג זה מול זה שני צעירים, נתן וגבי. האחד פופולרי, מלך הכתה, מושלם במעלותיו, שחוטא מדי פעם רק במחשבותיו וממהר להנחם על כך. השני מצוי בשולי החברה, שקוף לחבריו, אופורטוניסט ונקמן. שניהם מאוהבים בהדסה, הראשון למרות היותה ילדת חוץ בגבעת ברנר, ילדת טהרן, שונה ולא מתלבטת, השני כנראה כדי לחבל לראשון. נתן מייצג את יפי הבלורית והתואר של הפלמ"ח. גבי מייצג את הצבא הממוסד שזוכה כאן לקיתונות של זלזול. נתן נוטש את המשלט כדי לאתר את הדסה, תוך שהוא מבטיח לעצמו שיתן פומבי ליחסיהם גם אם יגרמו להרמת גבה. גבי, ששואף לתפקיד מנהלי ומבקש לחמוק מהקרבות, שולח את נתן לחפש במקום שגוי, ויוצא אף הוא להשיג את הדסה. בסופו של הלילה יצליחו שניהם לשמוע אותה בקשר. נתן יקרא לה להחזיק מעמד עד שימצא דרך לחלץ אותה. גבי יקרא לה להתאבד, כי הבין שהיא מעדיפה את נתן, ואם כך עדיף שתמות.

וכך מדרדרים להם חייה של נערה אמיצה לכדי טרחנות של רומן נעורים שטחי עלילתית ופוליטית. מי שלא קרא מימיו דבר על מלחמת העצמאות עשוי להתרשם שהקרבות היו גחמה של הההנהגה תאבת האדמות, שהחיילים היו קלגסים בוזזים מצד אחד ובשר תותחים מצד שני, ושכולם כולל כולם לא הבינו מה הם עושים כאן. ראיה מאוד חד צדדית ושטוחה.

אגב, נתן הוא כליל השלמות מן הסתם מתוקף היותו אביה של הסופרת, שמכתב מהדסה שנמצא בין חפציו אחרי מותו היה הטריגר לספר.

אפשר לוותר.

עם עובד

2021

תיק אודסקי / נילי אסיא

כשגופת אשה נמצאת בתוך מזוודה, ורפ"ק ליאורה דגני נקראת לנהל את החקירה, היא נענית כי החקירות הן בדמה, למרות שהיא מרגישה נבגדת על שלא קיבלה קידום שהגיע לה. "תיק אודסקי" עוקב אחרי החקירה לפרטיה, חושף את חייהן העצובים של עובדות סיעוד זרות, שנלכדות בידי נצלנים אחרי שמטופליהן הולכים לעולמם, ומציץ אל האינטריגות בתוך המשטרה.

ליאורה היא חוקרת מיומנת ומקצועית, שלמרבה המזל אינה מתנהלת בעבודתה כפי שהיא מתנהלת בחייה הפרטיים. מחוץ לחקירה היא נגררת, נרפית, אימפולסיבית, ילדותית ובלתי שקולה. הכפילות האישיותית הספרותית הזו הפכה די פופולרית לאחרונה, אולי בהשפעת הבלשים הסקנדינביים. ליאורה אינה לחלוטין מפוענחת לקורא, כמו גם הדמויות האחרות, למעט הסטראוטיפיות שבהן כמו הכדורגלן ובעל הסוכנות, וגם כמה מן ההתרחשויות נותרות מעורפלות. לא הצלחתי להחליט ביני לבין עצמי אם עובדה זו הפריעה לי או הפכה את הספר מציאותי יותר.

מה שכן הפריע לי ממש הן סתירות בטקסט, שלא ברור איך חמקו מעיני הקוראים הרבים המוזכרים בדברי התודה. כשליאורה מגיעה לזירה היא שמה לב לפחי הזבל ה"עולים על גדותיהם וליאורה נזכרת במעורפל שהודיעו על שביתת עובדי התברואה בעיריה". אבל באותו בוקר עצמו, שעות ספורות ועמודים ספורים קודם לכן היא התעוררה כש"קולות משאית הזבל מודיעים לרחוב ששבוע חדש התחיל". כשנמנע ממנה הקידום היא חושבת על בוגדנותה של יורם, שלדעתה הבטיח לה אותו: "היא עשתה את העבודה השחורה, והוא תמיד קיבל את הקרדיט. היא ירדה לפרטים, חיפשה אותם באובססיביות […] והוא? הוא רק קטף את התשבחות". אבל מספר ימים אחר-כך, כשהיא עדיין חשה מקופחת, היא נזכרת בגעגועים  כיצד "הוא היה נותן לה את הקרדיט, והיא אהבה לשמוע איך הוא משבח אותה, נשמע כמו אבא גאה".

נילי אסיא מיטיבה לתאר אופי והתנהלות באמצעות פרטים קטנים, וחשוב לדבר על מצבן של העובדות הזרות, אבל בעיני בזאת מסתכמות מעלותיו של הספר, שפרט לכך הוא בנאלי למדי.

שתים בית הוצאה לאור

2022

הילדה שהביטה ברכבות החולפות / רופרטו לונג

לא חשבתי שאנטוש ספר שואה, בוודאי לא כזה שמספר על דמויות אמיתיות, אבל הפתעתי את עצמי.

הספר נפתח בכעין סיפור מסגרת. מנהל המכון הגבוה ללימודי היסטוריה של איזר מספר על תעלומת גורלה של שרלוט, ילדה יהודיה שנעלמה בעיר לייז' שבבלגיה בסתיו של 1941. בהתרגשות הוא צופה בסרט נדיר, שבו דה-גול מברך את לוחמי לגיון הזרים מאורוגוואי, שסייעו לצרפת להלחם בגרמנים, ורומז כי מה שנראה בסרט הוא פיסה מן הפאזל המרכיב את פתרון התעלומה. וכך, כשהוא יוצר מתח בלתי נחוץ, הוא פותח בסיפור, המסופר מפיהן של דמויות רבות, ביניהן יהודים שנרדפו, פולנים שסייעו להם, לוחמי הלגיון, חיילים גרמנים, אנשים שחייהם הצטלבו לרגע באלה של שרלוט, כמו הזייפן אדולפו קמינסקי, ועוד.

"מה קרה לדורה ברודר", ספרו המצוין של פטריק מודיאנו, עולה מיד על הדעת, ואכן ציטוט ממנו משמש כפתיח לאחד מפרקי הספר. אבל בשונה מספרו של מודיאנו, הרגיש, המהודק, החושף את פרטי פרטיה של התקופה בפריז, ספרו של לונג מפוזר, שטחי, ועושה רושם של ספר שמיועד לנוער אשר לא שמע על השואה מימיו.

למרות זאת התמדתי בקריאתו. מדובר, כאמור, בארועים שארעו לאנשים המוזכרים בו – בדברי התודה בסופו של הספר הסופר מזכיר את שיחותיו איתם – ולכן מבחינתי יש להכיר אותם. הפיזור של הספר, שהוא בעיני מגרעת, תורם מצד שני כמה פרטים מעניינים שלא הכרתי, כמו קורותיהם של לוחמי לגיון הזרים. אבל בערך לקראת מחציתו של הספר הגעתי למשפט "רבים אמרו שהחטיבה שלנו דומה לאו"ם. ושסופה שתהפוך, כמו האו"ם, למגדל בבל!", ואיבדתי אמון וסבלנות, שכן הדברים נאמרו לכאורה ב-1942, מעט לפני הקרב בביר-חכים, והאו"ם, אבוי, נוסד רק ב-1945. בשלב זה נטלתי לעצמי רשות לדלג ישירות לסוף, כדי לגלות מה עלה בגורל משפחתה של שרלוט, ודי לי בכך.

במאמר מוסגר אוסיף שנראה לי שגם מי שהופקדו על ההגהה והעריכה הלשונית לא התלהבו לקרוא את הספר, וכך נפלו בטקסט, באורח מאוד לא אופייני להוצאה, שגיאות מביכות של בלבול בין זכר לנקבה ובין יחיד לרבים, בנוסף לאותיות שנשרו ולמלים שהוכפלו. חבל.

בצד החיוב, האיור של נגה לבני על הכריכה נאה ומושך.

La Niña que Miraba los Trenes Partir – Ruperto Long

תשע נשמות

2022 (2016)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

הנשמות השקטות / מלאני גויאר

לוֹאיק פורטבן, בן שלושים וחמש, נאלץ לעבור טיפול פסיכולוגי לאחר שהיכה את עמיתו לעבודה ששכב עם אשתו. מכיוון שהוא בעיצומו של תהליך גירושין, הוא עובר לגור עם אמו אנאיס ועם אחיו הצעיר. שתי התוצאות האלה של בגידת אשתו גורמות לו לחוש תלוש, ולכן כשאמו מציעה לו לצאת לשבוע לכפר הולדתה, ולהכין את בית סבתו למכירה, הוא – טיפוס פריזאי מובהק – נענה.

כנהוג בספרים רבים מדי לאחרונה, עד כדי שחיקה, העלילה מתנהלת בשתי תקופות במקביל – 1943, שנת מפנה בחייה של אלואיז, הסבתא שאותה לואיק כמעט ולא הכיר, ו-2012, השנה בה לואיק נובר בחפציה ובמסמכיה, וחושף סודות משפחתיים. במפגש הראשון עם תושבי הכפר הוא לומד שראשה של אלואיז גולח בתום הכיבוש הגרמני, אות וסימן להתרועעותה עם הכובשים. מכתביה, וכמה שיחות עם אנשים שהכירו אותה, מגלים, אלא מה, שהדברים אינם כפי שהם נראים, כי מי כבר מגלה סודות מבישים בספרים קלישאתיים-תבניתיים מתקתקים?

אל התערובת נמסכת, כמקובל, פרשת אהבה חדשה, במקרה זה עם שוטרת מיוסרת שמצטרפת לחקירותיו של לואיק. גם קמצוץ פמיניזם מתווסף לעלילה, לצד אמירות בנאליות על כפר-עיר, בנסיון לייצר ערך מוסף. אבל הכל תפור ברשלנות, הערפל סביב התנהלותה של אלואיז, כדי ליצור מתח, מיותר, ומי שמבקש לפחות ללמוד מעט היסטוריה מקומית יתאכזב.

חבל.

Les Âmes silencieuses – Mélanie Guyard

אריה ניר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

דיאנה – סיפורה האמיתי / אנדרו מורטון

לא תכננתי לקרוא את הספר. כל הקונספט הזה של בית מלוכה ושל הערצת אייקונים משום "מלכותיותם" צורם לי. אני מחבבת את דמותה הציבורית של דיאנה, את החן שבהתנהלותה הפומבית, את בחירתה לצעוד בשדה מוקשים, לחבק חולי איידס, לעמוד עם ילדיה בתור למתקנים בפארק שעשועים ללא פריבילגיות, ודי לי בכך. הרכילות הפנימית של מי אהב ומי בגד, מי תמך ומי גינה, פחות מעניינת בעיני, ובכל מקרה היא כבר נדונה ונטחנה עד דק. לא הרגשתי שאני רוצה לדעת עוד, ולא חשבתי שהספר יחדש לי משהו, אבל כשהוא התגלגל לידי התחלתי לקרוא בו. בכל זאת, הזדמנות לשמוע את מילותיה שלה ולא את שאחרים אומרים עליה.

התחלתי ונטשתי. לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה לי עם הספר, שאכיר אשה מבולבלת, מרוכזת בעצמה, מתקרבנת, תופסת את עצמה, כפי שהיא כותבת, כ"שה לעולה". בלהיטותה להגשים את חלום הילדות להיות רעייתו של איש ציבור (שגריר בחלומה של הילדה, נסיך בהתגשמות המבוגרת), הסכימה להנשא לאיש, למרות שידעה עוד לפני שהתארסו כי תחת אפה ומבלי שטרח להכחיש ניהל רומן עם אשה אחרת, והביאה על עצמה שברון לב מתמשך. בולימיה, חיתוך עצמי, נפילה מכוונת במדרגות בעת הריונה – מה קדם למה? אופי ניירוטי או לחץ הנישואים, החובות והתקשורת? לא ברור. ואולי אני עושה לה עוול. אולי העובדה שהפרקים המובאים בספר מפיה בגוף ראשון נבחרו ונערכו על ידי אנדרו מורטון, מציירים את התמונה שהעיתונאי ביקש לצייר, ולכן הם קטועים, קופצניים ומתרכזים בסנסציוני ובצהוב. אם כך, דווקא האיש שלכאורה ביקש לתת לה קול, שיבש אותו.

כך או כך, הספר היה לי מאוד בלתי נעים לקריאה, ובין אם נכתב ביוזמתה ואושר על ידה, או אם נגררה לכך כדי להצדיק את השתוקקותה להחלץ מנישואים אומללים, בעיני הוא אינו מכבד אותה. את המחצית השניה של דבריה קראתי בדילוגים, ורפרוף בפרקים שאחריהם רמז לי שאין שם חידוש. לא הבנתי מה הטעם לתרגם אותו שלושים שנה אחרי שראה אור.

דיאנה היתה, כפי שנכתב לקראת סיומו של הספר, אייקון נערץ, "השלכה של מליוני פנטזיות, תקוות וחלומות". היא תזכר, לפחות על ידי בני דורה, בזכות החן, הכריזמה והאנושיות. הבה נניח לה.

Diana: Her True Story–in Her Own Words – Andrew Morton

אריה ניר

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה / אנייס מרטן-לוגאן

כשנה אחרי שאסון כבד נחת על דיאן, בעלת בית קפה וחנות ספרים פריזאית, היא מתנערת מעט מן ההסתגרות המדכדכת שבה שקעה, ובעצת פליקס, חברה היחיד ושותפה בעסק, היא מחליטה לפתוח דף חדש. לא בדיוק הדף שאליו התכוון פליקס, שקיווה לראות אותה חוזרת לעבודה ולשגרה, אלא בריחה הרחק, אל כפר אירי, שאותו בחרה באקראי מבלי לדעת עליו דבר.

דיאן היא דמות קלישאית של עלמה במצוקה, ולא בגלל האסון, כזו שמוציאה שם רע לנשים. היא תלותית, מרימה ידים בקלות, בטוחה שתמיד יימצא מי שיושיע אותה – בעלה, פליקס, ההורים. כן, יש נשים (וגברים) כאלה, וגם עליהם אפשר לכתוב ספרים, אבל הספר הזה, אחרי עמוד ומחצה מוצלחים מאוד בפתיחה, קלישאתי ושטוח וחפיפי ממש כמו דיאן. עלמה מבולבלת פוגשת גבר קודר, לכל אחד סודות משלו, ושניהם, כמובן, מתעבים זה את זה. שניהם, כמובן, יגלו שהם נמשכים זה לזה, והתיעוב, אחרי שורה של אי הבנות, יהפוך לאהבה. בלי עומק, בלי רגש אמיתי, בלי הגיון פנימי.

אנייס מרטן-לוגאן כנראה ביקשה ליצור ספר שאינו נופל לגמרי לתבניות. לשם כך העניקה לדיאן מהפך פתאומי, ממש של מאה ושמונים מעלות, והותירה את הסיום פתוח, אם כי רק לכאורה. לא משכנע.

לדעתי, אפשר לוותר.

Les Gens Heureux Lisent et Boivent de Café – Agnès Mrtin-Lugand

כנרת זמורה ביתן דביר

2015 (2013)

תרגום מצרפתית: מונה גודאר

מוקף בפסיכופתים / תומס אריקסון

כותרת משנה: המדריך לחיים שפויים במציאות מורכבת

"מוקף בפסיכופתים" מבקש להציע כלים להתמודדות עם פסיכופתים. פסיכופתיה היא הפרעת אישיות, שהלוקים בה מכוונים לשגשג על סבלם של אחרים, מבלי שמצפונם או רגשותיהם יתעוררו ויחושו אמפתיה וחמלה. הם קלי דיבור, שקרנים פתולוגים, לעתים קרובות מקסימים ולכאורה חברותיים, והם מצטיינים באיתור נקודות תורפה אצל אחרים כדי לנצלם לטובתם.

כולנו מכירים אנשים שהתנהלותם זוכה לכינוי פסיכופתית. האם הם אכן כאלה? המבחן המקובל הוא זה של רוברט ד. הייר (טבלה מצורפת למטה). במבחן זה ניתן ציון בין 0 ל-2 בכל אחד מן הסעיפים, כש-0 משמעותו היעדרות של התכונה, ו-2 נוכחות קבועה שלה. הציון המכסימלי, כלומר פסיכופתיה מוחלטת, הוא לפיכך 40, ומי שהתקרבו אליו הם אנשים מסוגם של היטלר ומנסון. למרבה ההפתעה, כך על פי אריקסון, בציונים גבוהים זכו גם אנשים מלבבים כמו צ'רצ'יל, ג'ון קנדי וביל קלינטון, לצד אישים שנויים יותר במחלוקת כמו טראמפ והילרי קלינטון. לדעת אריקסון, ציון שבין 15 ל-20 צריך להביא לעמידה על המשמר.

האם אנחנו באמת מוקפים פסיכופתים? או במלים אחרות, האם הספר, כמצוין בעמודיו הראשונים, יגרום לנו לא לישון בלילה? אריקסון סבור כי מדובר ב-2% מן האוכלוסיה, והוא מזכיר מחקרים שסבורים שמדובר במספר כפול. מחקרים שקראתי נוקבים ב-1%. כך או כך, במספרים מוחלטים מדובר במספר עצום של עשרות מליונים, שאריקסון מציג כדי להמחיש את גודל הבעיה. אבל גם אם המספר גדול האחוז עדיין קטן, והשימוש במונח "מוקפים", שאולי התאים לספרו הקודם, מופרז עד מאוד בעיני (מצד שני, אחרי "מוקף באידיוטים" אריקסון פרסם ארבעה ספרי "מוקפים" נוספים, אז הוא כנראה עלה על משהו שעובד). כמובן, מי שאיתרע מזלו ליפול קורבן לפסיכופת חווה 100% מעוצמת המפגש, ולכן מודעות לקיומה של הסכנה מבורכת. רק בלי היסטריה. אריקסון עצמו ממתן את הלחץ שבנה במבוא ובמהלך הספר, כשהוא כותב בעמודים האחרונים כי אין סיבה להתחיל לחשוד בכל אחד, אבל ידע הוא כוח. נכון תמיד.

כמו בספרו הקודם, "מוקף באידיוטים" (שלא קראתי), גם כאן הכותב מבסס את הסבריו על שיטת דיס"א, המסווגת את בני האדם לארבעה סוגי אישיות שלנוחות הזכרון הוצמד להם צבע: דומיננטים (אדומים), משפיעים-מעוררי השראה (צהובים), יציבים (ירוקים), אנליטים-זהירים (כחולים). לעניות דעתי הבלתי מקצועית, הנסיון למסגר אנשים בארבע מסגרות כובלות הוא שטחי במקרה הטוב. אריקסון משתמש בשיטה זו כדי להסביר כיצד כל טיפוס נתון בסכנה מול תכסיסי הפסיכופתים, וכדי להציע לכל טיפוס כיצד להתגונן. בעיני הוא שב וסותר את עצמו: מצד אחד כל הסבריו מבוססים על טיפוסים "טהורים", הווה אומר מאופיינים לחלוטין בתוך הצבע היחודי להם. מצד שני הוא מבהיר כי מרבית בני האדם (80%) מאופיינים בשילוב של שני צבעים. הוא עצמו נמנה, לדבריו, עם ה-15% שמאופיינים בשלושה צבעים. אם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? אם האדם אינו חד-צבעי, איזו תועלת תצמח לו מן הפרקים העוסקים בו?

ובכל זאת, חשוב לדעת לזהות פסיכופתים. הם אלה שיצוצו בפייסבוק עם סיפורים ביוגרפים מרשימים ויטענו שהתאהבו בפרופיל שלנו ובנו. הם אלה שינסו להתחבב עלינו ואז לקחת את כספנו. הם אלה שיערערו על מעמדנו ועל שפיותנו, ירחיקו אותנו מאהובינו, ויעברו לקורבן הבא אחרי שלא יוותר לנו מה לתת להם. צריך לדעת להזהר, לא ליפול לדברי חלקות, להבין שאם משהו נראה טוב מכדי להיות אמיתי הוא כנראה כזה. ואם לא היינו עירניים בזמן והתחלנו ליפול, צריך לאזור כוחות ולעזוב. כל הדברים האלה נאמרים בחלקו האחרון של הספר, ובעיני הוא היחיד שיש בו ערך.

אריקסון, אגב, איבד סיכוי לאמון מצדי בהסבר החפיפי שלו, שאינו קשור למציאות בשום צורה, אודות האופן בו היטלר פילס את דרכו אל ליבם של הגרמנים.

בהערת שוליים, כשמתרגמים שמות משפה אחרת, כדאי לבדוק כיצד הם מבוטאים ולדייק בכתיבתם, שכן השימוש באותיות בשבדית שונה לעתים מזה שבאנגלית.

למעונינים בקריאה מעניינת על פסיכופתיה, ויקיפדיה מציעה מאמר מפורט ומושקע בצירוף מאות מראי מקומות להרחבה.

Surrounded by Psychopaths – Thomas Erikson

כנרת זמורה דביר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

מבחן הייר לזיהוי פסיכופתים