אמזלג / יוסי סוכרי

אמזלג

הספר נפתח במשבר. בשנת 2011, אחרי כמה מפגשי יעוץ זוגי, ברור לעמנואל אמזלג שחיי הנישואים שלו הסתיימו. הוא שוכר לעצמו דירה בקרבת מקום לביתו הקודם, שם נשארים אשתו הדס ושני ילדיהם, מתענג על החופש ומתגעגע למשפחתיות. כפי שנראה בהמשך, הכפילות הזו של רגשותיו מאפיינת את אישיותו.

אמזלג, כפי שברור משמו, הוא בן להורים יוצאי ארצות המזרח. אמו ילידת לוב, אביו יליד מרוקו. השד העדתי מקנן בו ללא הרף, רוב הזמן ללא אחיזה מוצדקת במציאות. אמזלג הוא פילוסוף, מרצה במוסדות אקדמאים, דרכו מעולם לא נחסמה בשל מוצאו. למרות זאת הוא אחוז זעם. כשהוא נוסע ברחוב קיבוץ גלויות, הוא מסנן בכעס: "זריקת טשטוש. הסתר פנים. קיבוץ גלויות בתחת שלי". הוא אוחז בדעה שתרבותו הודחקה. הוא רגיש לגזענות עד שלפעמים הוא מוצא אותה במקומות שבהם אינה קיימת.

בקריאה ראשונה התרשמתי שמדובר בספר מאשים, שנובע מרגשות קיפוח, וחשבתי, כמו חברו של אמזלג: "כמה אפשר להתבכיין ולהתמסכן, למה זה טוב? […] זה מה שהכי תוקע אתכם". אבל כשחזרתי אל כל מראי המקומות שסימנתי לעצמי לצורך הסקירה, ההתרשמות שלי השתנתה, ואחד המשפטים שבחרתי לצטט הוא בעיני כעת המהותי מכולם: "האם כזה הוא אמזלג? תמיד לא בזמן, תמיד לא במקום, האם יהיה פעם מרוצה?" המזרחיות של אמזלג, כך נראה לי, היא רק פן אחד באישיותו. גיבור הספר הוא אדם תלוש, פסיבי למדי, מוּנָע על ידי משברים. כשהוא חושב בזעם על תרבותו המודחקת, אין לו בעצם מושג מהי תרבות זו, והסופר כותב כי הוא רק רצה בשינוי, ודי היה לו בכך. הוא חש אי-שייכות משתקת בכל מקום, בין אם הוא חי את חיי השגרה בארץ, ובין אם הוא תר אחר שורשיו בארצותיהם של הוריו. בביקוריו במרוקו ובלוב הוא מרגיש שהוא רק אורח בתרבות המקומית, ובשובו לארץ הוא מרגיש שעבר מחוץ אחד לחוץ אחר. אמזלג יצטרך לעבור משברים נוספים לפני שיבין את שורש הבעיה שלו: אני כל הזמן מחפש אחורה. הלוא יכולתי לעשות כל כך הרבה במקום זה.

הסופר בחר להעניק לגיבורו מאפיינים נשיים, אולי כדי להעצים את מוטיב הכפילות והשניוּת של אישיותו. בשונה מן הסטראוטיפ הגברי, אמזלג אוהב לערוך קניות, בעיקר של בגדי מעצבים, עליהם הוא מוציא סכומים גדולים גם כשהוא מנסה לצמצם את הוצאותיו. התודעה הפוליטית שלו, שבעטיה הוא נמנע מלבקר את אחותו המתגוררת בשומרון או לטייל עם ילדיו לחרמון, כמו גם רצונו להשתייך, מובילים אותו לחפש ערוץ לפעילות חברתית, ואת מבוקשו הוא מוצא, מכל המקומות, בתנועת "אחותי".

אמזלג, כפי שנכתב על גב הספר, חי בין עולמות. בגיל חמישים ואחת הוא ניצב על פרשת דרכים, ועליו לבחור כיצד לעצב את שארית חייו על מנת להפטר סוף סוף מתחושת הנידחות, אליה הניח לעצמו להסחף, ולהרגיש שייך וממוקד.

יוסי סוכרי יצר דמות מורכבת, וכרך בספר מספר רב של נושאים מתוך הישראליוּת ומתוך פנים נפשו של גיבורו. מומלץ.

עם עובד

2019

מודעות פרסומת

לחצות את הקו / ברברה טאופר

לחצות את הקו

ברברה טאופר נולדה באירופה בתקופת מלחמת העולם השניה, להורים ילידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. אביה היה איש אס.אס, ולמרות שהבת היתה קשורה אליו, בעיקר בזכות תחומי ענין משותפים, עברו רבץ ביניהם בלתי מפוענח. אולי משום כך, ואולי משום שנמשכה אל הנסתר – והשואה היתה מוסתרת היטב מבני דורה – מצאה עצמה ברברה מתעניינת ביהודים ובגורלם. חייה גלגלו אותה לעולם העיתונות, ומשם לעולם הדיפלומטיה כנספחת עיתונות וכנספחת תרבות. תשע שנים עשתה בתפקידה זה בישראל, ולאחר שעזבה ולא מצאה עצמה בבית בשום מקום אחר, בחרה ביהדות כאורח חיים, ושבה לחיות בארץ. את קורות חייה סיפרה למיכאל ששר, והוא שערך וכתב את הספר שלפנינו.

בחרתי לקרוא את האוטוביוגרפיה בגלל חצית הקו המסקרנת, אבל למען האמת לא הצלחתי לגמרי להבין אותה. ברברה כועסת על אביה בשל חברותו באס.אס, אך למעשה אין לה מושג מה היה תפקידו במלחמה. היא מציינת שלא היה קצין, בגלל שורשים יהודים רחוקים, מניחה שלא השתתף במעשי הרג, ומדגישה את אדישותו כלפי האידיאולוגיה הנאצית, ואת העובדה שסייע באופן עקיף למספרזרים נרדפים להמלט. הכעס שלה הוא בעיקר על אי האכפתיות שלו ועל היסחפותו עם ההמון. אם כך, עברו של אביה אינו המניע למהפך. מניע משמעותי יותר, לדעתי, הוא רגש האשם כלפי קורבנות השואה, למרות שהיא עצמה היתה תינוקת בתקופתה. היא מספרת כי לאחר שגוירה והצטרפה לעם היהודי, חשה כאילו החזירה לחיים את אחד הנרצחים שנגרע מן העם. מניע נוסף, אם כי לא ראשי לדעתי, נעוץ במשיכתה למיסטיקה. במהלך חייה, כך היא מתארת, חוותה הארה כילדה, חשה בנוכחותם של שני מלאכים מלווים, יצאה מתוך גופה במהלך אנליזה, ולאחר התייהדותה התעניינה בקבלה (קצת קשה לי להתייחס ברצינות למי שמוכיחה את משמעותם של חלומות באמצעות העובדה שהחתול שלה, שעליו חלמה רק פעם אחת, אכן מת שנה לאחר החלום…). ואולי העובדה שחשה נוח בארץ ורכשה ידידים רבים הוותה גם היא זרז. כך או כך, מכיוון שציפיתי להיכרות עם הדור השני של הגרמנים, יצאתי מאוכזבת, מפני שמדובר בחיים פרטיים ואישיים מאוד, שעברן של גרמניה ושל אוסטריה הוא לא הגורם הראשון במעלה בגלגוליהם.

הספר שופע שמות מוכרים, כולם, לדבריה, מכרים קרובים. נמנים עמם ברונו קרייסקי, היהודי שהיה קנצלר אוסטריה בין 1970 ו-1983, ויחסיו עם ישראל ידעו עליות ומורדות; איל העתונות אקסל שפרינגר, ידיד ישראל, שלטענתה היא שקישרה בינו ובין הישראלים; יצחק רבין, טדי קולק, ישעיהו ליבוביץ, הרב ישראל לאו, ריימונד טוויל, ושורה ארוכה של פוליטיקאים ואנשי בוהמה ישראלים וזרים. לעתים נדמה מתיאוריה שבכל מקום ובכל חברה תפסה עמדה מרכזית. ברברה טאופר אוחזת בדעות מוצקות, לעתים שטחיות וסטראוטיפיות בעיני, בנושאים רבים, ביניהם יחסי ישראל-פלשתינים, שהדיון בהם תופס נתח נרחב מן הספר. את הקרובים לעמדותיה היא מתארת בחיבה, אחרים זוכים ליחס מזלזל. יש לה מה לומר, מנסיונה המורכב והכואב, על יחסי גברים-נשים, וחשיפתה את עצמה, שלפעמים נדמית כמתייהרת, רוב הזמן כמעט אכזרית בכנותה.

מה עושה את סיפורה לראוי לפרסום? הפיסקה הנוגה המסיימת את הספר מתיחסת לכך: כשאני חושבת על חיי עד עתה, אני חשה תחושה של לאות גדולה, כאילו משהו בתוכי נשרף. לעתים אני חושבת שאיבדתי את כל כוחותי מפני שתעתעתי בגורלי ורציתי לעצבו בעצמי, ומחשבותי גולשות לעבר, כשעדיין הייתי בתו של איש אס.אס לפני שלושים שנה, כשראיינתי את משה דיין. הוא אמר לי אז להאזין לדבריו, מפני שלכל יהודי יש סיפור באמתחתו. היום אני יהודיה ובאמתחתי סיפור, שמן הראוי שיסופר.

סוּפַּר למיכאל שָשַר

ספרית מעריב

1993

ריגול – כרוניקה של בגידה / פיט ארלי

31-2933a3

באפריל 1985 נכנס סוכן הסי.אי.איי אולדריץ' איימס לשגרירות הסובייטית בלונדון. לכאורה בא לחפש אדם, שלא הופיע לפגישה שקבעו, אך למעשה ביקש ליצור קשר עם הק.ג.ב. באין רואים החליק מכתב אל שומר השגרירות, ובו מידע אודות שלושה סוכנים כפולים, בצירוף כמה פרטים שהעידו על התמצאותו בנבכי הביון. תמורת המידע ביקש תשלום של חמישים אלף דולר. ביוני אותה שנה, למרות שהק.ג.ב. לא ביקש ממנו דבר, מסר לידיו רשימה של סוכני סי.אי.איי רוסים. בזה אחר זה נלכדו הסוכנים, חלקם הוצאו להורג. רצף המעצרים, שכונה "האבדות של 1985", התמיה את ארגוני הביון האמריקאים, אבל עברו תשע שנים עד שאולדריץ', המוכר יותר בשם ריק, איימס זוהה כחפרפרת.

העיתונאי והסופר פיט ארלי הצליח להפגש עם איימס בכלא לשיחות ללא פיקוח וללא צנזורה. חמישים שעות השיחה, והתכתבות בין השניים אחריהן, הן הבסיס לספר זה. ארלי הצליב מידע עם מקורות נוספים, סוכני סי.אי.איי ואף.בי.אי, חברים, סוכני ק.ג.ב, ומסמכים גלויים וחסויים, וניסה לתאר תיאור שלם ומלא של פרשת הריגול. תיאור מדויק ואמין במלואו ככל הנראה לא יתאפשר לעולם, שכן לכל צד בפרשה אינטרסים משלו, אמוציות משלו, ולכן גרסה משלו. עולמו של איימס, ועולם הביון בכלל, מושתת על הונאה, ובעולם שכזה האמת רבת-פנים וחמקמקה. חברו של איימס תיאר זאת כך: "כולם יודעים שאגף המבצעים מתקיים בתוך ריק מוסרי מושלם ומוחלט. אנשים, שהופכים לסוכנים סמויים, צריכים להשעות את כל הקטגוריות המוסריות על-פיהן מנהלים אנשים אחרים את חייהם. אתה לא יכול לספר לשכניך מה אתה עושה. אתה חייב לשקר לאנשים מדי יום, אבל הגרוע ביותר הוא שאתה בעצם נכנס לשממה אתית". לספר מצורף מאמר מאת בכיר בקהילית המודיעין בישראל, המתאר אף הוא את אשר מחוללת מציאות עלומה לנפשו של אדם, שבוחר להעביר את חייו בעולם הדמדומים.

שתי שאלות מרכזיות מעניינות את ארלי. האחת מתייחסת לפרק הזמן הממושך מאוד שעבר מאז שהתעורר החשד בדבר קיומה של חפרפרת ועד לכידתו של איימס. ארלי מתאר את האוירה בסוכנות, שזמן קצר קודם לכן עברה טראומה בשל מנהל חשדן ופרנואידי. הוא מספר על הדגשים השונים בעבודת הסוכנות, על ההטעיה שהפעיל הק.ג.ב כדי להגן על איימס, ועל גורמים נוספים שהסיטו את תשומת הלב מחשד הבגידה. היבט זה של הספר מרתק, אך לא פחות מעניינת ממנו היא השאלה השניה, העוסקת במניעיו של איימס.

המניע הראשוני, כך נראה, היה כספי. איימס נישא זמן מה קודם לכן לרוזריו, אשתו השניה, והזוג ניהל אורח חיים פזרני, הרבה מעל לאמצעיהם. הסכום שדרש במכתב שהגניב לשגרירות היה אמור לכסות את כל חובותיהם. לדבריו, לאחר מעשה הבגידה הראשון הבין שבשל תפקידיו כמפעיל סוכנים וכבכיר בחטיבה הסובייטית-מזא"ר, הוא מוכר לסוכני הסי.אי.איי הרוסים, ועלול להחשף על ידם, ולכן הסגיר כל אחד ואחד מהם כאקט של הגנה עצמית. מכאן ואילך גברה החמדנות מצד אחד, והתפוגגו נקיפות המצפון, אם היו כאלה, מצד שני. הוא סיפק לסובייטים מסמכים חסויים ומידע על מבצעים רגישים, וקיבל מהם במהלך השנים קרוב לשני מליון דולר. החמדנות היא זו שבסופו של דבר הביאה למפלתו, שכן אורח חייהם הראוותני של בני הזוג עורר את חשדם של ציידי החפרפרת.

תחילה הודה איימס באוזני ארלי במניע הכספי, אך עם הזמן הוסיף מניעים נוספים. לטענתו, המודיעין הפוליטי הוא בעצם חסר משמעות, משום שמקבלי ההחלטות פועלים משיקולים רבים אחרים, כך שבגידתו לא גרמה נזק ממשי. הוא נתלה במעשיהם של אחרים, כולל בחשד שהועלה כנגד קיסינג'ר, כאילו יעץ לרוסים נגד משטרו של קרטר, וטען כי במעשים אלה הוסרו לכאורה מעצורים שחש. בנוסף, כך לדבריו, הסי.אי.איי הוא מוסד מושחת ומסוכן, משום שהוא עוסק בביסוסה ובהרחבתה של העוצמה האימפריאליסטית האמריקנית. הוא סבור שהק.ג.ב היה ממילא נמר של נייר, וקובעי המדיניות של המערב האדירו את עוצמתו כדי להצדיק את מהלכיהם, ולכן קשריו שלו עצמו איתם לא יכלו לפגוע בארצות הברית. גם מנהליו הבלתי מוכשרים, כפי שהוא תיאר אותם, תרמו לתחושתו שגנבו לו את הארגון שהיה "שלו" (אביו היה סוכן סי.אי.איי). ועל כל אלה יש להוסיף את תחושת הניכור שלו מהתרבות שבתוכה גדל. כדבריו, "אין סיבה יחידה, אלא רבדים על גבי רבדים על גבי רבדים של סיבות, שאין בהן כאלה שחשובות יותר מאחרות, ולאלה יש להוסיף את המאורעות בעצמם, התלכדות כמעט חד פעמית של נסיבות, שאפשרו לפנטזיה להתגשם, בלא הבנה מודעת או חשיבה זהירה ואפילו מכאיבה, לכלל תכנית של ממש". גורמים בביון האמריקאי רואים בכל אלה תירוצים, וסבורים שהמניע היה כסף, בין אם מתוך חמדנות אישית, או כדי לרַצות את אשתו.

רוזריו נידונה לחמש שנות מאסר, אך שאלת מעורבותה בפועל בריגול נותרה מעורפלת. איימס סובב אותה תחילה בכחש, אך ככל הנראה האמת נודעה לה בשלב מוקדם. היא לא עשתה דבר לעצור אותו. נהפוך הוא, היא עודדה אותו לדרוש תמורה כספית, ווידאה שיזהר לבל יתפס. איימס טען לאחר לכידתו שרוזריו היתה נקיה מאשמה. רוזריו, לעומת זאת, הפלילה אותו, והציגה עצמה כקורבן.

אחד הטיעונים של איימס להפחתת אשמתו נוסח כך: "כל האנשים ששמותיהם הופיעו ברשימה שלי מה-13 ביוני ידעו את הסיכונים שנטלו על עצמם, כשהחלו לרגל לטובת הסי.אי.איי והאף.בי.אי […] זה לא היה ענין אישי. זה היה פשוט חלק מהמשחק". כשחושבים על המשפט הזה במנותק מרגשות פטריוטיים ומסלידה ממעשי בגידה, הוא אולי מעורר פחות תרעומת מאשר בקריאה ראשונה, שכן מדובר באנשים, משני עברי המתרס, שבחרו לבגוד בארצם. למוסר הכפול, המתייחס אל בוגד מבית באופן מחמיר ואל בוגד מן החוץ באופן מקל, יש במקרה זה הסבר שאיימס בחר להתעלם ממנו: לאנשי המערב היו דרכים רבות להביע מחאה. הם יכלו לצאת להפגנה, לכתוב מכתב לרשויות ועוד. לאנשי ברית המועצות לא היו אופציות כאלה, וההצטרפות לשורות הביון האמריקאי היתה אחת מן הדרכים הבודדות למחות ולהשפיע על מצבה של מדינתם.

נקודה מעניינת שאיימס חוזר אליה היא היחס הכפול שלו עצמו אל מעשיו. כך, לדוגמא, הוא מספר על הרגשתו כשהשתתף בחקירת עריק סובייטי, וזה סיפר על סוכן כפול שנלכד על ידי הק.ג.ב: "המחשבה הראשונה שחלפה בי היתה, אלוהים אדירים, אנחנו חייבים לעשות משהו כדי להציל אותו! […] ואז נזכרתי שאני מסרתי לק.ג.ב את שמו של גורדייבסקי. אני הייתי אחראי למעצרו! מידרתי את עצמי עד כדי כך!"

פיט ארלי כתב ספר מושקע, שלמרות סופו הידוע מראש נקרא כמעט במתח. על כמה מן הפרטים המופיעים בספר הוא מעיד שמדובר בחשיפה ראשונה שלהם, אבל מבחינתי הפרשה כולה היא בגדר חשיפה ראשונה. העולם המתעתע של הביון מרתק, והשאלות ההתנהגותיות והמוסריות הנידונות בו עמוקות. מומלץ בהחלט.

Confession of a Spy / Pete Earley

הקיבוץ המאוחד ודניאלה די-נור

1998 (1997)

תרגום מאנגלית: דורית לנדס

כל הסיפורים / טרומן קפוטה

truman_master

טרומן קפוטה, המוכר בעיקר בזכות ספריו, "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"בדם קר", כתב גם עשרים סיפורים קצרים, הנכללים בספר זה. הסיפורים נכתבו בין 1944 ל-1982, הם שונים ברובם זה מזה, וכולם מצטיינים בכושר תיאורי וביכולת לחשוף את נפשם של גיבוריהם.

לא אתייחס כאן לכל הסיפורים, אזכיר רק כמה מאלה שנגעו במיוחד ללבי.

הביוגרפיה הפרטית של קפוטה באה לידי ביטוי בשני סיפורים, "זיכרון מחג המולד", שנכתב ב-1956, ו"חג מולד אחר", אחד מסיפוריו האחרונים מ-1982. הוריו של הסופר נפרדו בעודו תינוק, ושנותיו הראשונות עברו עליו באזור כפרי באלבמה בחברת קרובי משפחה. בסיפור הראשון מתאר הילד בן השבע סביבה המורכבת ממספר מבלבל של מבוגרים. אלה מנהלים את חייו, אך הוא אינו מתייחס אליהם כאל אינדיבידואלים. חברתו היחידה היא בת שישים, ילדה שלא התבגרה. הסיפור נפתח בשלהי נובמבר, כשהכפור הראשון מסמן עבור השניים את תחילת עונת הפירות היבשים, נמשך עם תיאור ההכנות לחג המולד, ומסתיים עם החג. סיפור מכמיר לב על שתי דמויות בודדות, שמוצאות זו בזו נחמה. הסיפור השני מתרחש אף הוא באותה תקופת השנה. לראשונה בחייו מזמין אותו אביו, הזר לו, לבלות את חג המולד בחברתו בניו אורלינס. עולמו הילדותי מתערער, כשאגדות ילדותו מתנפצות בזו אחר זו. חברתו, הילדה-הזקנה, תשקם את תמימותו.

בדידות היא מוטיב חוזר ברבים מן הסיפורים. אחד מהם, לדוגמא, הוא "בין השבילים לעדן". אלמן, שנהנה מבדידותו החדשה, עולה לראשונה אל קברה של אשתו, בעיקר כדי לחלץ את עצמותיו ולרַצות את בנותיו. אשה זרה קושרת אתו שיחה, וחושפת בהדרגה את בדידותה, הדוחפת אותה אל בית הקברות בתקווה להסב אל עצמה את תשומת לבו של אלמן המשווע לבת זוג.

"סגור דלת אחרונה" הוא, בעיני, סיפור מבריק אודות אדם שכל קיומו מסתמך על דעתם של אחרים. הוא זקוק למחמאות, לחנופה, להכרה, וכשאלה אינם מגיעים מעצמם הוא יוזם אותם במירמה. בשיאו של הסיפור הוא מתמוגג מידיעה שקרית אודותיו שפורסמה באחד העיתונים, ידיעה שהוא עצמו דאג לפרסומה.

אלימות גם היא מוטיב חוזר בכמה מן הסיפורים. הקפיא את דמי "ילדים בימי ההולדת שלהם". ילדה בת עשר, מלאך-שטן, מגיעה לעיירה, ובתוך זמן קצר משבשת את סדרי חברת הילדים במקום. אפשר להתווכח עם התפיסה שהביאה להענשתה בעונש החמור מכל, בעוד שני הבנים האכזריים המאוהבים בה נותרו נקיים, אך כך או כך הסיפור מצטיין בגווני אימה מדויקים.

שניים מן הסיפורים מספרים סיפור דומה למדי: "פרוות חורפן משלך" המוקדם ו"המציאה" המאוחר, מפגישים כל אחד שתי נשים, גורלה של האחת שפר עליה, חייה של השניה השתבשו, והיא מנסה למכור מעיל יקר ערך לראשונה. השלד הסיפורי זהה, אך קפוטה הוביל את העלילה בכיוונים שונים, והיה מעניין להשוות בין הדמויות בשניהם.

אסתפק באלה, אם כי נהניתי לקרוא כמעט את כולם.

טרומן קפוטה כותב על חברות ועל ניצול, על ילדות ועל זיקנה, וכאמור על בדידות. גיבוריו הם אנשים יומיומיים, אפורים, לא גדולים מהחיים, אבודים באופן כלשהו. הסיפורים מלוטשים ומזוקקים, ומציגים דמויות אנושיות מאוד על חולשותיהן ועל מכאוביהן. רחל פן תרגמה יפה, והספר כולו מומלץ.

The Complete Short Stories – Truman Capote

פן וידיעות ספרים

2019 (1943 – 1975)

תרגום מאנגלית: רחל פן

שבע אימהות / יוכי ברנדס

sheva_eimaot_master

כותרת משנה: הנשים הגדולות של התנ"ך

יוכי ברנדס מציגה ב"שבע אמהות" את הבחירה שלה במי שראויות להחשב אמהות האומה. אמנם כמה מן הבחירות נראות תמוהות על פניהן – כמו בתו של לוט שהשקתה את אביה לשוכרה ושכבה אתו – אך הסופרת מנמקת אותן באלגנטיות, וגם מי שלא ישתכנע ייהנה עד מאוד מהרצאת הדברים, מן הידע העמוק, ומן ההתלהבות והאהבה בה נכתבו. במבוא לספר מסתמכת הסופרת על דברי האר"י, לפיהם "לעתיד לבוא כל אחד ואחד מישראל ישיג לדעת כל התורה כפי אותו הפירוש המכוון עם שורש נשמתו", ומציעה בספר את הפירוש הפרטי שלה, הנובע משורש נשמתה.

בפרק התודות מוזכרים שישה מורים, שכל אחד מהם השפיע על אופיו של הספר, ונראה לי שמה שהנחילו לסופרת, על פי דבריה, מסכם יפה את מרכיביו העיקריים: מציאת גוונים חדשים בכל פירוש, התיחסות לתרבות היהודית מתוך אמת פנימית, מתן תשומת לב מיוחדת למלים הקטנות בטקסט התנ"כי, חיפוש משמעות ולא רק הבנה, הרגשת התנ"ך בכל החושים, וחשיפת הרעיונות שמאחורי המבנים הטקסטואלים.

הקריאה של יוכי ברנדס בתנ"ך, וליתר דיוק בסיפורים שבחרה לספר, היא קריאה נשית מובהקת. בתוך הספרות הפטריארכלית של התנ"ך ושל חז"ל, היא מבקשת להשמיע את הקול הנשי המושתק. היא מריעה לנשים שהצליחו ליטול יוזמה ולהטביע חותם, ומציגה את הלקח המשמעותי בסיפוריהן, הרלוונטי מאוד גם לימינו.

הראשונה בתור היא בתו של לוט, שלאחר ששכבה עם אביה ללא ידיעתו הרתה וילדה את מואב. בזכותה קבלנו את רות ואת דוד, ולכן היא נמנית עם שבע האמהות. הרעיון המרכזי בפרק המוקדש לה הוא הרֶשע הנובע מחברה שמקדשת את האחידות ושונאת את השונה ואת הזר. לו הייתי צריכה לבחור את הפרק המרשים ביותר בספר, כנראה הייתי בוחרת בזה. הוא מתפקע מרעיונות, מקשר בין אברהם ללוט לפילגש בגבעה, דן באסונה של סדום, מפרק למרכיביו את סיפור הכנסת האורחים של לוט, מציג את בתו של לוט כנוקמת הגדולה של התנ"ך (אביה, כזכור, הציע להפקיר אותה ואת אחותה בידי אנשי סדום, שרצו לאנוס את אורחיו), מהלל את חג האהבה, ועוד ועוד.

הפרק הבא מוקדש לתמר, כלתו של יהודה, שהתחזתה לזונה כדי לפתותו. על פי תפיסתה של הסופרת, תמר מייצגת את הצד המואר של הפאם פאטאל התנ"כית – מולה מוצגת אשת פוטיפר כהיפוכה הגמור –  וסיפורה מחדד את התפיסה שהתירה לנשים לחרוג מן הכללים שהושתו עליהן רק למען המטרה המקודשת של לידת ילדים. בועז, בן זוגה של רות, הוא צאצא של יוזמה זו של תמר (מעניין לציין כי שושלתו של דוד נפתחת בתמר הכנענית וברות המואביה).

מרים הנביאה מיוצגת בתורה במספר מצומצם של פסוקים. למרות גדולתה, שהתגלתה כבר בילדותה כשהשגיחה על אחיה התינוק, והציעה לבת פרעה את אמו כמינקת, המקרא והמדרש דחקו אותה אל הגטו הנשי. הסופרת מדגימה את התופעה הזו בעיקר באמצעות דמותה של מרים, וגם באמצעות היחס אל דמותה של דבורה אשת לפידות, שהמדרש מפרש את התוספת לשמה כמצביעה על עיסוק בתפירה. לאורך זמן ניצחה המסורת המפארת את שמה, ו"אשת לפידות" הפך למחמאה.

בת פרעה, שהעזה להעניק חיים לתינוק יהודי, למרות מצוותו המפורשת של אביה, מייצגת את הבנות המורדות. למרות שמצוות כיבוד הורים היא מצווה ללא סייגים, רומז סיפורה של הנסיכה על חובת הצלת חיים הגוברת עליה. סיפור זה נקשר לסיפורה של מיכל, שהצילה את דוד מידו של שאול, ולסיפורן של רחל ושל לאה שנטשו את אביהן שלא מילא את חובותיו ההוריות. המדרשים מהללים את בת פרעה, ואף מעניקים לה את השם בתיה, בתו של אלוהים. אפשר לראות בה חסידת אומות עולם. לולא מרים ובתיה לא היה משה נותר בחיים, וגורלו של העם היה משתנה.

רות המואביה, סבתא-רבתא של דוד, מייצגת בספר את כולו של שיתוף הפעולה הנשי. לאחר שנותרה אלמנה, ודבקה בנעמי חמותה, תכננו שתי הנשים כיצד להניע את בועז לשאת את רות. בעולם פטריארכלי, שבו אשה נמסרת על ידי אביה לבעלה, ללא כל זכות בחירה, אלמנה עניה וזרה היתה אמורה להשאר במצבה כל ימיה. נעמי ורות לא השלימו עם צו הגורל, נטלו את היוזמה לידיהן, וקבעו את מסלול חייהן בעצמן. סיפור על טהרת הנשים יוצא דופן במכלול היצירה התנ"כית, והסופרת מסבירה יפה את אופן היווצרותו, את הסיבות לכתיבתו, וכיצד שרד בשלמותו (בניגוד, לדוגמא, לסיפורה של מרים שהתכווץ לשברי סיפורים מינימליסטיים).

מיכל, בת שאול ואשת דוד, היא דמות טרגית. הן אביה והן בעלה ראו בה כלי לניגוח הדדי או למימוש שאיפות, והיא נמסרה מיד ליד על פי צרכי השעה. מיכל, שהצילה את דוד, והמרתה בכך את פי אביה, לא זכתה שתושב לה האהבה שחשה כלפי בעלה. יתרה מזו, המדרש מייחס לה תכונות גבריות, ולדעת הסופרת הוא נועד להזהיר את הנשים לבל תחרוגנה ממקומן ותנסינה לשחק במגרש של הגברים.

האחרונה בספר היא אסתר. תחילה היא מצטיירת כברבי, יפה ושותקת, אך כשהיא תופסת את גודל האסון העומד להתרחש, היא רוקמת מזימה מתוחכמת, שמפילה בפח הן את אחשוורוש והן את המן – את האחד באמצעות רגש הקנאה ואת השני באמצעות רגש הכבוד – ומאשה קנויה היא הופכת לשליטה. למרות זאת המגילה מסתיימת בסיום גברי מובהק, המוחק את שמה לגמרי, ומניח את השלטון בידיהם של המלך ושל מרדכי.

כל מה שנאמר עד כה מציג על קצה המזלג את השפע שמצוי בספר. יוכי ברנדס מציעה קריאה רעננה, מתעמקת בכל פסיק, מפגינה ידע עמוק במקורות, ואינה מהססת להתפלמס עם חז"ל כשפרשנותה שונה משלהם. מלבד רענון ההיכרות שלי עם סיפורי התנ"ך, למדתי רבות על הדרך בה פורשו במהלך השנים, על תפקידם של המדרשים ועל המניעים שמאחוריהם. סגנונה של ברנדס קליל לכאורה, יחסיה עם גיבוריה כמעט פמיליאריים, והתוצאה מלהיבה מאוד.

"שבע אימהות" העלה בזכרוני את "אהובות ושנואות" מאת עליזה שנהר, שנתן אף הוא קול ומרחב לנשים התנ"כיות.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2010

איטליה, ענן / מרקו לודולי

31-5990_b2

"איטליה" ו"ענן" הם שתי נובלות שכתב מרקו לודולי, את הראשונה ב-2013 ואת השניה ב-2010.

"איטליה" מסופרת מפי אשה ששמה איטליה, כשם המדינה. בעשרים השנים הראשונות לחייה חונכה במוסד לנערות, הבית היחיד שהכירה, ובו למדה כיצד לשרת בבתיהם של אחרים. בהגיעה לגיל עשרים נשלחה לעבוד בבית משפחת מרציאלי. האב מהנדס, אדם קפדן והולך בתלם, שעברו בצד הלא נכון של המתרס בתקופת מלחמת העולם מרחף מעליו כצל סמוי. האם, חסרת מעש ותכלית, מעבירה את ימיה במשחקי סוליטר. הבת הבכורה חולמת על אהבה ועל נישואים, הבן האמצעי נסחף לפוליטיקה, והצעיר שואף להיות סופר. איטליה, שחיה בתוכם, קבועה ודוממת כמו חלק מן הריהוט, בלתי מעורבת ודווקא לכן משמשת מדי פעם תומכת ואוזן קשבת, מתארת כמספר יודע-כל את קורותיה של המשפחה ואת התפוררותה.

לעומת המשפחה, איטליה אינה משתנה כלל. כשבני מרציאלי ילכו לעולמם או יתפזרו בכל קצוות תבל, היא תקח את המזוודה, שאיתה הגיעה אל הבית לפני שנים, ותשוב אל המוסד בהמתנה לעבודה הבאה שתוטל עליה. על ערש דווי אומר המהנדס: "החיים עוברים דרכנו, ואנחנו, כמעט בלי שנרגיש, משליכים אותם מאחורי גבנו, זה כל מה שנוכל לעשות, אנחנו לא ממלאים תפקיד ראשי, החיים הם אלה שמתקדמים באמצעותנו, כך הם פועלים. אנחנו יכולים ללכלך אותם קצת או לנקות אותם, החיים זורמים דרכנו וממשיכים הלאה, וכבר שוכחים אותנו". וכמו שהחיים עברו דרך בני המשפחה, כך הם עברו גם דרך איטליה המשרתת, ובהרחבה דרך איטליה המדינה.

למרות שאיטליה טוענת כי "בתוך הבית היתה לי הרגשה שאני מבינה הכל, אבל אם רק יצאתי החוצה, לא הבנתי דבר", הסיפור הפרטי שהיא מספרת משקף את החברה האיטלקית בתקופה המתוארת.

"ענן" מסופר אף הוא מפיה של אשה. הפעם הדוברת היא מריה סלביאטי בת השבעים ושתיים. זכרונה של מריה מתחיל להתפוגג, אך כשסוכן נדל"ן, המנסה למכור את בית הכפר שלה, מבקש ממנה לספר לו את סיפור חייה, היא נעתרת, ומגוללת את קורות משפחתה. מריה היתה כל חייה אשה מציאותית, עם שתי רגליים על האדמה וחיבור הדוק לשיגרתי וליומיומי. בעלה אוגוסטו, שכינה את עצמו "הקוסם ענן", היה ההפך המוחלט, מרחף, נטול שאיפות, חי כל יום בפני עצמו, מתקשה להשאר במקום אחד, מתעלם בחיוך מקשיים. בנם, פייטרו, שכילד העריץ את אביו, אחז בבגרותו בגישה שונה משלו לחיים. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.

שתי הנובלות מצטיינות בסגנון מאופק, בניסוחים ישירים אך עדינים, ברוך המשווה יתר עוצמה לעצבותם של הסיפורים. "ענן" היתה לטעמי יותר מ"איטליה", אך שתיהן מומלצות.

Italia, Vapore – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2015 (2010, 2013)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

שארית היום / קאזואו אישיגורו

20180408202714-1_grande

מעסיקו של מר סטיוונס, רב משרתים בריטי, מציע לו לצאת לחופשה קצרה, ולהשתמש במהלכה ברכבו. סטיוונס, שמתוך תחושת חובה נמנע כמעט לחלוטין מליטול חופשות, מחליט לקבל את ההצעה. התמריץ לכך הוא מכתב שקיבל ממיס קנטון, לשעבר סוכנת הבית בדארלינגטון הול. ממכתבה סטווינס מבין כי התגלעו קשיים בנישואיה, וכי היא מתגעגעת לעבודתה, והוא יוצא לדרך כדי לשוחח עמה, ואולי להשיבה אל הבית בו עבדה בעבר, ובו הוא עצמו עדיין עובד. ארבעה ימים תארך הנסיעה עד לפגישתם, ובמהלכם סטיוונס, שאינו מורגל בזמן פנוי, יעלה מדי יום את הרהוריו על הכתב.

סטיוונס הוא אדם מאופק, מתוך הכרה עמוקה שהאיפוק הוא תכונה נעלה. את גדולתה של אנגליה ארצו הוא תולה בו – "הייתי אומר שדווקא העדר דרמה או יפעה ניכרת לעין הוא שמייחד את יופיה של ארצנו. מה שנוגע כאן לענין הוא השלווה של היופי הזה, האיפוק שבו". האיפוק, הריסון העצמי, מופתי בעיניו גם כשהמדובר בהתנהלותו של היחיד. על אביו, שהיה, לדברי בנו, רב משרתים גדול, הוא מספר שכשהסיע מבקרים של מעבידו, ואלה התגרו בו ועלבו בו, הוא לא הראה ולו רמז של אי-נוחות או כעס, אלא המשיך לנהוג בהבעה של איזון מושלם בין כבוד עצמי לנכונות לציית. שאלות הגדוּלה והכבוד העסיקו את סטיוונס בעבר, ועדיין מעסיקות אותו. ה"כבוד", על פי תפיסתו, מחייב את רב המשרתים לדבוק בישותו המקצועית ללא תנאי.

דבקות זו מעקרת את סטיוונס במידה רבה מכל רגש אנושי, גם אם הוא עצמו אינו חש בכך. העמדת החובה מעל הכל תמנע ממנו היקשרות באהבה. הוא אפילו לא ישים לב כשתקיש על דלתו. החובה תמנע ממנו לפתח עמדות משל עצמו בנושאים הרי גורל. כשלורד דארלינגטון, אדם חיובי בדרך כלל, נקשר לזמן מה עם איגוד פשיסטי במחצית שנות השלושים, ומורה לו לפטר שתי עובדות יהודיות, סטיוונס, למרות התנגדות פנימית, מציית, ולמיס קנטון הוא אומר: "חובתנו המקצועית איננה לגחמותינו ולרגשותינו שלנו, אלא למשאלותיו של מעבידנו".

"שארית היום" מקיף כמה נושאים מעוררי מחשבה. אישיגורו מתבונן בחברה הבריטית, בהיצמדותה למבנה המעמדי. הוא מעלה שאלות לגבי כוחה ותקפותה של הדמוקרטיה. תזוזתו של מרכז הכובד העולמי מאירופה לאמריקה באה לידי ביטוי בספר, כמו גם הפערים התרבותיים בין העולם החדש לישן. אישיגורו, באמצעות סטיוונס, מצביע על האופן בו מתנהלת הפוליטיקה העולמית מאחורי הקלעים, כשהוא מתרכז בתקופה שבין עלית הנאצים למלחמה. אבל כל הנושאים הללו, מעניינים וכתובים מצוין בפני עצמם, הם בעיני הרקע לנושא המרכזי, שהוא אותה דבקות מעוורת עיניים. סטיוונס, שגילוי לבו ומחויבותו מחבבים אותו על הקורא, אינו שונה בעצם מכל אדם שאימץ לעצמו מנהיג, הרסני ככל שיהיה, והטמיע את אישיותו אל תוך זו של המנהיג. מעין אלברט שפאר כזה, שרק רצה לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר, וגם כשמקורביו של היטלר החלו להמלט מן הבונקר, הוא עשה את הדרך ההפוכה כדי להפרד מאלילו. סטיוונס, הסבור שבשלב מסוים אדם חייב להפסיק לנדוד בין מעבידים ולדבוק במעביד אחד, אימץ לעצמו את ערכיו של לורד דארלינגטון ואת הישגיו. כך, בסיומו של יום מפרך, שבו נאלץ לספוג גם את התפטרותה של מיס קנטון וגם את לחציו הפוגעניים של עתונאי, הוא חש תחושת נצחון בזכות ועידה פוליטית הנערכת בבית בהשתתפותו של ריבנטרופ, שניצל את תמימותו של לורד דארלינגטון: "מי היה מטיל ספק באותו רגע שאמנם התקרבתי אל טבורם המרכזי של העניינים, במידה שכל רב משרתים היה מייחל לה?" רגע מרומם במיוחד בקריירה שלו מגיע, כשהלורד מספר לו שמצב רוחו של ריבנטרופ השתפר בזכות כלי הכסף, שסטיוונס עמל על הברקתם, ומשום כך חלה הפשרה ביחסים בינו לבין האליפקס. הוא אטם עצמו לחלוטין בפני השלכות הארועים שארעו בבית, האמין בלב שלם כי חובתו של רב משרתים היא לספק שירות טוב. הוא אינו אמור להתערב בענייניה הגדולים של האומה. כששמו של הלורד מוכפש בשל קשריו עם הגרמנים, סטיוונס סבור, למרות שחש עצמו כמי שמצוי, כאמור, בטבורם של הדברים, כי מכיוון שתחם את עצמו בתוך עיסוקו, חסרת שחר היא הטענה שעלי להתייסר בחרטה או בבושה בגין מה שעשיתי אני. הדבקות בחובה מעל הכל.

סטיוונס הצטייר בדמיוני כאגנוס הדסון, הבאטלר שגילם גורדון ג'קסון בסדרת הטלויזיה הזכורה לטוב משנות השבעים, "על אדונים ומשרתים" (תמונה למטה) – זקוף, רציני, מכיר בערך עצמו ובו זמנית קובע את ערכו על פי זה של אדוניו, מסור בלב ונפש לתפקידו. בסרט שנעשה על פי הספר גילם אנתוני הופקינס את דמותו של סטיוונס, בחירה הולמת.

"שארית היום" הוא ספר מבריק, ובצדק זכה בפרס בוקר בשנת 1989. צילה אלעזר תרגמה נפלא, ושימרה את ה"בריטיוּת" בתוך העברית. מומלץ מאוד.

The Remains of the Day – Kazuo Ishiguro

כנרת זמורה ביתן

1992, 2006 (1989)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

44a688cb180c3a4ac3f66333b4347e8a

המאהב החשאי / איזבל איינדה

the_lover_master

אלמה בלסקו, אשה כבת שמונים, עברה מרצונה לגור ב"לארק האוס", דיור מוגן. היא עצמאית, מתבדלת, ומסרבת לעבור את הסף שבין הזיקנה לישישוּת. אירינה בזילי, צעירה מזרח-אירופאית, העובדת במקום, מושכת את תשומת לבה, והיא מציעה לה משרה נוספת כמזכירתה. יחד עם סת, הנכד של אלמה, תחשוף אירינה את סודותיה של מעסיקתה, שתהפוך לידידתה, תוך שהיא מסתירה את סודותיה שלה.

איזבל איינדה רקחה עלילה, המערבת כמה טרגדיות יחדיו. מה יש בספר? גטו ורשה, אושוויץ, התרסקות מטוס, כליאת היפנים-אמריקאים במחנות ריכוז, סחר בנשים, פדופיליה, שמץ של גילוי עריות, רעלת הריון, ולקינוח איידס. גם הסכסוך הישראלי-ערבי נרמז, והוא מיוצג בדמות אחיה המגוחך של אלמה, איש מוסד, שמשווה את עצמו ברצון לחיה נאצית, ומצהיר שלא רק כל העולם לא רצה את היהודים, גם ישראל לא רצתה אותו משום שהיה ניצול שואה. שוויון הנפש והשטחיות המאפיינים את יצוגן של הטרגדיות בעלילה, מעידים על היותן כלי בלבד לקידום השאלה הלא בוערת בכלל, מתי ייחשפו כל הסודות. אפשר היה לבחור כל סט אחר של טרגדיות, והעלילה לא היתה מושפעת לכאן או לכאן.

לא רק מרכיבי העלילה שטחיים, גם הדמויות חסרות עומק וחסרות איזון. הדוד והדודה של אלמה, כדוגמא, מוצגים כדמויות מופת, בזכות אהבתם לילדה, ובזכות פעילותם העסקית והפילנטרופית. הפרט השולי של יחסם הגרוע כלפי ילדיהם שלהם, מוצג על ידי הסופרת כיתרון, כי בשלו הם אוהבים יותר את אחייניתם. הדמות היחידה שהסופרת מצליחה לא להרוס היא של המאהב החשאי, בנו של הגנן של משפחת בלסקו, שנפשו נקשרה בנפשה של אלמה. איצ'ימיי פוקודה ניצל מגורלן הספרותי של הדמויות האחרות, משום שאינו מתואר ישירות, אלא רוב הזמן כפי שהוא משתקף בעיני הדמויות האחרות.

בשורה התחתונה: ספר חלש.

El Amante Japones – Isabel Allende

ידיעות ספרים

2017 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

החתולה / קולט

45237

"החתולה" נפתח שמונה ימים לפני נישואיהם של קמיי ואלן. המשכו ביום שלאחר החתונה, ותקופה קצרה אחריה. הצעירים נפגשו כבר כילדים, קמיי הפגינה אז עקשנות, אלן הפגין חוסר ענין, ונדמה כי דבר לא השתנה מאז.

אלן הוא בן יחיד, ולהבנתי בעובדה זו ניתן לתלות את כל מה שיקרה מכאן ואילך. הוא רגיל לחברת עצמו, מרגיש נינוח בביתה של אמו, מאחורי העצים הגבוהים המסתירים את הגן ואת הבית מן החוץ. את כל רגשות העדנה והרוך שהוא מסוגל לחוש הוא מרעיף על חתולתו סהה ועל אמו. קמיי, העקשנית, הנמרצת, החובבת תנועה ומהירות, אינה מתאימה לנרפות העצלה שאלן כל כך מחבב. קמיי ואלן מתגוררים באופן זמני בדירה שהושאלה מחבר, עד שיסתיימו השיפוצים המבוצעים בבית ילדותו של אלן כדי להתאימו לזוג הצעיר, אבל כל שאלן יכול לחשוב עליו הוא איך למנוע מקמיי לגור כאן. הוא נטפל לקטנות ומוצא בה פגמים, צבעו השחור של שערה מטריד אותו, עיניה הגדולות רודפות אותו בהקיץ ובחלום (בחלום מבעית, הוא היה משותק בשל מבטה החם והמסוכן של דמות שחרחרה, בעלת צדודית יוונית מנוקבת בעיניים גדולות של קרפיון). אבל אלן מנומס, או עצור, או שניהם גם יחד, ורוב הזמן הוא שומר את מחשבותיו לעצמו.

את יחסיהם ההדדיים בני הזוג משליכים על החתולה. עוד לפני החתונה אלן אומר לסהה: "אם לא הייתי בוחר בך, סהה, אולי מעולם לא הייתי יודע שאפשר לבחור. לגבי כל היתר… החתונה שלי משמחת את כולם ואת קמיי, ולרגעים היא משמחת גם אותי, אבל…". בהמשך, כשיוסיף להיות פסיבי, כי אינו יודע אחרת, רק בכל מה שקשור לחתולה יגלה יוזמה ופעלתנות. נדמה כי ככל שהצעירים הופכים מנוכרים יותר, כך גוברת מסירותו של אלן לחתולה. הוא מרעיף עליה אהבה ותשומת לב, מול עיניה של קמיי, בלתי מסוגל לטפח אותה תשומת לב כלפי אשתו. בתמונה אופיינית, קמיי מוצאת אותם בוקר אחד יושבים על המרפסת לחי אל לחי, צופים בנוף. קמיי מכנה אותה "היריבה שלי", וטינתה כלפיה הולכת וגוברת. כשאלן יוצא לעבודתו הוא חש את הדאגה העמומה שצצה ועלתה כל אימת שהשאיר את שתי ה"נשים" שלו לבד זו עם זו. קמיי תבחר בהחלטה של רגע בפתרון אלים כדי לשבור את המשולש המוזר הזה, אך תשיג את התוצאה ההפוכה, שכן אלן יסתגר עוד יותר בתוך הילדותיות שלו. לאמו יאמר ברגע של גילוי לב: "אולי אני ילד, אמא. אני רק רוצה לחשוב מעט על מה שאני צריך לעשות כדי לצאת מהילדות הזאת…"

"החתולה" הוא מספריה המאוחרים והבשלים של קולט. כל מילה מונחת במקומה, לכל פרט יש משמעות. היא שולטת שליטה מלאה בניואנסים של האוירה ושל הלכי רוח באמצעות וריאציות על מוטיבים חוזרים. העיניים הן מוטיב שכזה, האיפור של קמיי, העייפות שבה נפתח הספר, העליה והירידה במשקל של שלוש הצלעות בסיפור. אבחנותיה באשר לאישיותם של גיבוריה מדויקות ומשכנעות. לא בכדי זכתה לכבוד בחייה ולפופולריות ארוכת שנים אחרי מותה.

La Chatte – Colette

רסלינג

2005 (1933)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק

בלעדיה / אנטוניו מוניוס מולינה

10-277294b

אשה זרה, זהה לבלנקה, אשתו של מריו, מקבלת את פניו בשובו הביתה. מריו, סתגלן מטבעו, תוהה על הסימנים המעידים על השונוּת בין אשתו לבת-דמותה, אך בסיומו של הערב, בחשיכה, הוא מתחיל לזהות אותה בוודאות בניגוד להגיונו ולחושיו המודעים לכפילוּת.

כיצד נוצרה הסיטואציה המשונה הזו? מולינה מוביל את הסיפור אל עברם של בני הזוג, שני אנשים השונים זה מזה בכל, זיווג בלתי הגיוני שהחזיק זמן ארוך יחסית עד שקרס. מריו הוא בן כפר דל אמצעים, שהגיע אל העיר בעקבות לימודיו, והסתפק במשרה חדגונית אך בעלת קביעוּת. הוא מסודר, מרובע, חסר מעוף, לוקה בזהירות מולדת ובתסביך נחיתות חמור, מבקש לרַצות ולשאת חן. בלנקה היא עירונית, בת עשירים, נהנית מן הבטחון הטבעי הנלווה למעמדה. מריו, שלא העריך כמעט דבר מלבד היציבות בחיים, פוגש את בלנקה בנקודת שפל בחייה, כשנבגדה על ידי אמן שהעריצה. לבלנקה, ששואפת להשתלב בעולם האמנות, יש רק כשרון אחד, כשרון נדיר, כשרון ההערצה, והיא מחליפה את מושאי הערצתה לעתים קרובות. בעת המפגש ביניהם בלנקה חסרת היציבות שבורה בשל הבגידה, שותה, צורכת סמים, חיה בדירה מטונפת ומוזנחת, ניגוד מושלם לדירה הצנועה אך המוקפדת של מריו. מריו לוקח על עצמו את תפקיד האח הרחום, ומציע לבלנקה מרחב מחיה בטוח. גלישתה מהכרת תודה לאהבה ולנישואים כמעט בלתי נמנעת.

כמה זמן יכולה להחזיק אהבה כל כך בלתי מאוזנת? מבחינתו של מריו לנצח, מבחינתה של בלנקה עד שיגיע מושא ההערצה הבא. וכך מוצא עצמו מריו בלי בלנקה שנטשה, אבל עם בלנקה הזרה שחזרה. אפשר להבין את המוזרוּת הזו בכמה אופנים. בקריאה ראשונה אני סבורה שהזרה היא פרי דמיונו של מריו, אולי משום שאני נוטה אל פרשנויות שאינן נגועות באל-טבעי. מכל מקום, השאלה מיהי או מהי בת דמותה של האשה הנעדרת אינה באמת מהותית, שכן המציאות החדשה שבה מריו מוצא את עצמו משמשת בעיקר כסיפור מסגרת לתיאור יחסי הזוג.

על הדרך מולינה שולח חיצים אל הפוזות המעושות של עולם האמנות, בעיקר באמצעות דמויותיהם של שני המושאים העיקריים להערצתה של בלנקה, זה שנטש אותה וזה שבגללו נטשה את מריו. אפרופו בלנקה, במאמר ביקורת ישן מצאתי התיחסות מעניינת לשמה חסר הצבע כשיקוף של אישיותה השטוחה ונטולת הגוונים משל עצמה.

מולינה מפליא לתאר את אופיים של בני הזוג, ואבחנותיו לגבי הדינמיקה ביניהם מדויקות ומרשימות. יערית טאובר תרגמה בשפה נאה ושוטפת, ו"בלעדיה" מומלץ בהחלט.

En Ausencia de Blanca – Antonio Muñoz Molina

כתר

2010 (1999)

תרגום מספרדית: יערית טאובר