תנ"ך עכשיו / מאיר שלו

879238

בהקדמה ל"תנ"ך עכשיו" מציג מאיר שלו את גישתו אל סיפורי המקרא. הוא דוחה את הפרשנות המסורתית שמייפה את הסיפור המקראי ומוצאת בו פנים הלכתיות, ומבקש את האדם שבסיפור: "התנ"ך שלי הוא תנ"ך אחר. מחבריו ודמויותיו הם בשר ודם. הוא לא חובר בידי אלוהים, וגיבוריו אינם קדושים וטהורים. אין לי השכלה של חוקר ולא מוטיבציה של דרשן. זה ספר שאני אוהב לקרוא בו, והוא גורם לי להתרגשות ומחשבה. יש בתנ"ך כמויות מספיקות של פוליטיקה, אהבה, אמונה והגות כדי לעורר כל קורא להרהר במתרחש סביבו גם בימים אלו".

פרקי הספר נשענים על פרקי התנ"ך, החל מבראשית וכלה בדברי הימים. מאיר שלו משיל מן הסיפורים את מעטפת המיתוס, מתנער מפרשנויות צדקניות, ומבקיע ישירות אל הלב האנושי הפועם של העלילות. התהליך הזה, כך לדעתי, אינו מוזיל את המקור המקראי, אלא מציב אותו בגובה עיני הקורא, ומאפשר לו להפיק ממנו מסרים ומסקנות והיקשים, שישמשו אותו לא רק להתענגות על אירועי העבר אלא גם, ואולי בעיקר, להתבוננות מפוכחת בהווה.

הכתיבה של שלו רבת חן, שזורת הומור, בעלת תשומת לב לפרטים, ומעמיקה לראות אל תוך נפשם של גיבורי הדרמות. השלכותיו אל ההווה (שנות השמונים של המאה הקודמת) נקשרות יפה אל הפרקים שהוא מתאר, אם כי פה ושם לוקות בעוקצנות מופרזת (וזוהי ההסתיגות הקלה היחידה שלי מן הספר). מעבר להנאה מהניתוחים ומהסגנון בו נכתבו, הספר מספק הזדמנות להזכר בסיפורי המקרא בדרך נעימה.

חשבתי שאבחר פרק אחד כהדגמה, אבל באמת קשה לבחור רק אחד. מבחינת עומק הניתוח הרשים אותי במיוחד הפרק "אדם מלך החיות", העוסק בסיפור בריאת האדם, שהוא בעצם סיפור בן שתי גרסאות, המתוארות בזו אחר זו בספר "בראשית". אהבתי את תיאור סיפור אהבת יעקב לרחל, שהשפעתו על הסופר באה לידי ביטוי בספרו "כימים אחדים". "מיכיהו והקונסנזוס" מתאר תהליך קבלת החלטות, שבשינויים המתבקשים תואם לכל מקום בו הממסד חושש מדעה שונה. חשתי אי נעימות לצחוק ב"איש היה בארץ עוץ", אבל הציניות שבה מתייחס שלו ליחסו של אלוהים אל איוב הצחיקה אותי מאוד. "מילדות קשה לעסקנות פוליטית" הוא סיפור קורע לב על הפעוט שמואל שנקרע מהוריו ונמסר לידי עלי, ועל ההשפעות ארוכות הטווח של ילדותו של התנהלותו כמבוגר. הסופר קושר באופן מבריק בין המעיל הקטון שאמו של שמואל היתה תופרת ומביאה לו מדי שנה, להתקף הזעם שחווה כששאול קרע את כנף מעילו, ולזיהויו על ידי שאול אצל בעלת האוב כ"איש זקן עולה והוא עוטה מעיל". וכן הלאה, כל פרק פנינה, והספר כולו מומלץ מאוד.

שוקן

1985

איורים: Collectio Imaginum Historiae Israelitorum 1848

מודעות פרסומת

החלקיק האלוהי / איאן סמפל

book003_master

כותרת משנה: בוזון היגס והמצוד הגדול ביותר במדע

כיצד מסבירים מונחים בפיזיקה להדיוטות? הנה אחת הדרכים להסביר מהו מנגנון היגס, המנגנון שהעניק מסה לחלקיקים בראשיתו של היקום, ומהו בוזון-היגס, חלקיק יסודי שקיומו נחזה ב-1964 והוכח ב-2012: תארו לכם חדר מלא פוליטיקאים, המשוחחים אלה עם אלה. כשנכנסת לחדר מרגרט תאצ'ר, אלה שעומדים לידה מפסיקים לשוחח ומתקהלים סביבה. ההתקהלות הזו מאטה אותה, ונדמה כאילו היא נעשית כבדה יותר. החדר עם הפוליטיקאים מייצג את שדה היגס. ראש ממשלת בריטניה לשעבר היא חלקיק שמקבל מסה באמצעות פעולת הגומלין עם השדה. קבוצת הגברים המכרכרים סביבה היא בוזון היגס. זוהי אחת מחמש הגרסאות שנבחרו באתגר שהציב שר המדע הבריטי לפיזיקאים: "אם תצליחו לגרום לי להבין את זה, יהיה לי סיכוי טוב יותר לעזור לכם להשיג את הכסף שדרוש כדי למצוא אותו".

איאן סמפל מספר את סיפור המצוד אחר החלקיק החמקמק. הספר ראה אור לראשונה ב-2010, בעת שהמצוד היה בעיצומו, וסימנים ראשונים לתוצאות מבטיחות החלו להיראות. לספר במהדורתו הנוכחית נוספה אחרית דבר המתארת את הוכחת קיומו של החלקיק, ואת ההכרזה המרגשת אודות התגלית.

האם הידע שלי בפיזיקה הועשר בשל קריאת הספר? נראה לי שנכון יהיה לומר שנוסף לי חלקיק של ידע, ובכך דייני. הפיזיקה משוטטת במחוזות בלתי אינטואיטיבים, שעל ההתמודדות איתם (בגלגול הזה) ויתרתי, והיכרות כללית מספקת אותי. בנוסף לאותו חלקיק מבורך של ידע, נהניתי לבקר באחורי הקלעים של עולם המדע, להתרשם – שוב – מן הצניעות המדעית המודעת למגבלותיה, ולהעמיק את המודעות לחשיבותו של מחקר טהור ללא ישומים נראים לעין. בנוסף לפן המדעי, הספר עוסק בפוליטיקה שמאחורי המדע, במאבקים הבלתי נגמרים להשיג תקציבים (עלויות מאיצי החלקיקים נקובות במליארדי דולרים) בתחרותיות האישית ובאגו הלאומי – אירופאים נגד אמריקאים, CERN מול פרמילאב. בשולי הדברים הוא דן בנושאים נוספים, ביניהם אובדן הקפדנות המדעית בעידן שבו כל מדען יכול לתחזק בלוג ולהעלות מאמרים שלא עברו ביקורת עמיתים, ושאלת תקפותו של הכלל הקובע כי פרס נובל אינו ניתן ליותר משלושה אנשים יחדיו, למרות שבעולם הפיזיקה של ימינו התגליות הן בדרך-כלל פרי מאמץ משולב של אלפי חוקרים.

פתחתי באנלוגיה למנגנון היגס, ואסיים באנלוגיה נוספת: דמיינו את שדה היגס כשדה שלג אינסופי. הפוטונים חסרי המסה דוהרים על גלשני סקי, ולכן דבר אינו מעכב אותם מלהגיע למהירות האור. האלקטרונים נועלים נעלי שלג, הם שוקעים מעט, התקדמותם מואטת, ונוספת להם מסה. חלקיקים כמו הקוורק "עליון" הולכים יחפים, ולכן הם שוקעים עמוק בשלג, והמסה שלהם הופכת גדול מאוד. מכיוון שכל תשובה היא מבוא לשאלות מלהיבות נוספות, התשובה לשאלה כיצד קיבלו החלקיקים מסה פותחת את הדלת לשאלה למה כל אחד מאלה שנימנו באנלוגיה מתנהג באופן שונה.

"החלקיק האלוהי" הוא תקציר מרתק ומסעיר של עבודה מדעית מפרכת, המוּנעת על ידי התשוקה הבלתי נדלית לידע ולהבנה. ניכר שאיאן סמפל חקר את נושא ספרו לעומק, והתלהבותו ממנו ניכרת ומדבקת.

Massive – Ian Sample

ידיעות ספרים

2019 (2010)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

היא לא שם / טמזין גריי

55000002585b

ג'ונה בן התשע מתעורר בוקר אחד ומגלה שאמו אינה במיטתה. האם לוסי, כך נגלה בהמשך, סובלת מדכאון, ומבלה בדרך-כלל שעות ארוכות במיטה. הבית, בו היא מתגוררת עם ג'ונה ועם אחיו בן השש רף, מוזנח, המזון מצוי בצמצום, וגם הוא מכוסה נמלים, פח האשפה לא רוקן כבר שבועות, הרצפה מכוסה בגדים מלוכלכים. רולנד, אביהם של הילדים, מרצה עונש מאסר בשל עבירת אלימות קשה. "היא לא שם" מתעד שבוע בחייהם של שני הילדים שנותרו לבדם.

ג'ונה ורף אינם משתפים איש במה שעובר עליהם. קרובת המשפחה היחידה שלהם היא סיידי, אמו של רולנד, אותה הם מכנים "סבתא סיוט", משוכנעים שהיא תנצל את ההזדמנות כדי לחטוף אותם ולהכניס את רף לבית יתומים. עורו של ג'ונה לבן כעורו של אביו. רף דומה יותר לאמו ילידת זמביה, עורו כהה ושערו מקורזל. הילדים בטוחים שסבתא סיוט הלבנה לא תרצה להחזיק בביתה ילד שחור. הם מנסים לשמור על אורח חיים סדיר, הולכים לבית הספר, מחפשים בתוך הבלגן מעט כסף כדי לקנות אוכל. בתוך עציץ בחצר הם מוצאים את הטלפון של לוסי, וגו'נה משתמש בו כדי לשלוח הודעות מטעות בשמה של אמו. אבל יותר מכל הם תוהים מה ארע לה, ומתגעגעים נואשות. כי למרות הדכאון והעזובה, חייהם עם אמם רצופי אהבה. ביומנה של לוסי מוצא ג'ונה את המשפט, "הבנים המהממים, מהממים שלי. לפעמים אני מסתכלת עליהם ופשוט נמסה לריק של אושר", והוא יודע שכך אכן חשה.

טמזין גריי עוקבת דקה אחר דקה אחר הילדים, ומצליחה לספר את הסיפור בשני מישורים מקבילים. במישור הגלוי ההתרחשויות מתוארות כפי שחווה אותן ג'ונה, ילד שמוצא עצמו אחראי על אחיו הצעיר, מתמודד עם הנסיון לנהל חיים תקינים, וכל העת חוקר מה עלה בגורלה של אמו. במישור המקביל, הקורא המבוגר מבין את הפרטים שבעיני הילד הם סתומים, ומודע לכך שלבריות הסובבות את הילדים יש חיים רחבים ועמוקים יותר מכפי שנראה לצעירים, המייחסים להם אופי חד-מימדי בהתאם לתפקידם בחייהם. הקריאה המקבילה הזו היא המעניקה לספר איכות מיוחדת.

רף הוא ילד פזיז, אנרגטי, חד לשון. הוא מחכה לשובה של אמו, אבל דעתו מוסחת בקלות אל העניינים ה"בוערים" יותר – יום ספורט, הופעה עם חברו בתחרות כשרונות בבית הספר. ג'ונה, אולי משום שהוא הבכור, נוטל אחריות על אחיו, מתכנן כיצד להחזיק מעמד עד שהחיים ישובו לסדרם. המצב בו הוא נמצא מבגר אותו בתהליך מואץ. בתפקידו יוצא הדופן כילד-מבוגר הוא מוצא עצמו תוהה: מה אם כל המבוגרים הם בעצם ילדים שמעמידים פנים? הוא שמע אנשים אומרים שראש הממשלה סתם אדיוט. מה היה קורה אם לא היה אף אדם חכם מספיק לדעת מה הדבר הנכון לעשות, להיות אחראי? אבל ג'ונה, חכם ובעל תושיה ככל שיהיה, הוא בסופו של דבר ילד, והלב נחמץ כשעיניו מתמלאות דמעות בשל ארועים פעוטים לכאורה.

בדברי התודה בסוף הספר מודה הסופרת, בין השאר, למי שעיצב את כריכת ספרה. הכריכות של הספר באנגלית יפות והולמות, ועיצובו של אמרי זרטל למהדורה העברית יפה, בעיני, אפילו יותר. יש בכריכה הבטחה, שתמומש, לחווית קריאה מחממת לב.

"היא לא שם" הוא ספר ביכורים מרשים, מהוקצע, מושקע, וכתוב בכשרון. טמזין גריי מצליחה לרגש באמצעות אפיון מדוקדק ואמין של דמויותיה, בעיקר של ג'ונה, ובאמצעות הניגודיות שוברת הלב שבין רכותם ותמימותם של הילדים לעולמם המבלבל של המבוגרים. על הכריכה מצוטט איאן מקיואן שהגדיר את הספר כ"ממכר", ואכן קשה להתנתק ממנו. בהחלט מומלץ.

She’s Not There – Tamsin Grey

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

היא לא שם

סדר היום / אריק ויאר

992643

"סדר היום" מתאר במרבית פרקיו, למעט תחילתו וסיומו, את השתלשלות הארועים לקראת האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-12 במרץ 1938. הפרק הפותח את הספר עוסק במפגש ראשי התעשיה הגרמנית עם היטלר ב-20 בפברואר 1933, השנה בה עלה לשלטון. הפרק המסיים שב אל התנהלותם של התעשינים, אל שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר כדי לזכות בכוח עבודה זול ומתכלה היישר ממחנות הריכוז, ואל הפיצויים המגוחכים שניאותו לשלם בתום התדיינויות מייגעות שנים אחרי תום המלחמה. "אל תאמינו לרגע שכל זה שייך לאיזה עבר רחוק", כותב ויאר, "אלה לא מפלצות קדמוניות, יצורים שהתאדו בעליבות בשנות החמישים". ההכחשה וההסתרה מתרחשות עד היום.

בין שני הפרקים האלה הספר דן, כאמור, באנשלוס, וליתר דיוק במה שאיפשר אותו. בין השאר מתאר ויאר את ביקורו של הלורד הליפקס בגרמניה ב-1937, ביקור שנועד לכאורה לציד במשותף עם גרינג, אך נוצל על ידי הגרמנים כדי לעמוד על הלך הרוחות – הפייסני ועוצם העיניים, כך התברר – בממשל הבריטי. הוא מספר על מפגש האִיומים והכניעה בין היטלר לשושניג, וקובע באופן תמוה כי לרגע חטוף נמצא גורל העולם בידיו של המנהיג האוסטרי. יום הסיפוח מתואר לפרטיו, ומשום שהצבא הגרמני באותם ימים היה חלש, ולמעשה לא היה מסוגל לכבוש את אוסטריה, טוען ויאר כי "העולם נכנע לבלוף. אפילו העולם הרציני ביותר והנוקשה ביותר, אפילו הסדר הישן, זה שלעולם לא ייכנע לתביעת הצדק, שלעולם לא יתכופף נוכח התקוממות עממית, ניגף בפני הבלוף".

ויאר זועם על חולשת המערב מול אירופה. מכיוון שאינו פורש כאן משנה היסטורית סדורה, אלא מבקש להביע רעיון, הוא בוחר פרטים שוליים, ומציג אותם כהוכחות לעיוורון ולאדישות. כך, לדוגמא, הוא מספר שנשיא צרפת חתם יום לפני האנשלוס על תו תקן ליין מסוים, כאילו הוא מצפה בדיעבד בנאיביות שהעולם יעצור מלכת מרגע עלית הנאצים. הוא מניח שיש אפשרות שריבנטרופ, בהיותו שגריר בבריטניה, שכר דירה שהיתה בבעלותו של צ'מברליין, ומבקש בכך להפחית בערכו של המנהיג הבריטי, שבין כה וכה נתפס כחלש וכנוע. הוא נתפס לידיעה על התאבדותם של ארבעה אנשים, שהופיעה בעיתוני אוסטריה יום אחרי האנשלוס, וכורך אותה, ללא הוכחה, עם זוועות ההתעללות ביהודי וינה. כמו שהוא עצמו מעיד בהקשר אחר, "זוהי אמנות הסיפור: שום דבר אינו תמים".

מכיוון שסיומו של הספר מוקדש לתעשינים, ובעיקר לתאגיד קרופ (תמונתו של גוסטב קרופ מופיעה על הכריכה), אני מניחה שויאר ביקש להתמקד בהם. החיבור של נושא זה עם האנשלוס אינו ברור, למעט העובדה המובנת מאליה שמשתפי הפעולה למיניהם הם שאיפשרו את משטרו של היטלר ואת זוועותיו.

בעיני "סדר היום" הוא ספר של טריקים ספרותיים ורגשיים, הוכחה שאפילו שופטי גונקור עשויים לטעות. למרות זאת, אם אני מנסה לקרוא אותו בעינים של קוראים, שאינם צרכנים של ספרי עיון על התקופה, או של כאלה שמלחמת העולם השניה עבורם היא פרק בהיסטוריה רחוקה, אני מוצאת בו ערך. בתוך מגוון הדרכים לספר ולהזכיר, להוסיף ידע ולעורר מודעות, גם דרכו של ויאר מבורכת.

L’ordre du Jour – Éric Vuillard

ספרית פועלים

2018 (2017)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

רחוב הגנבים / מתיאס אנאר

רחוב הגנבים

לח'דר, בן-עשרה מרוקאי, התגורר בטנג'יר. שאיפותיו היו פשוטות: "כל מה שאני רוצה זה להיות חופשי לנסוע, להרוויח כסף, לטייל בשקט עם החברה שלי, להזדיין אם בא לי, להתפלל אם בא לי, לחטוא אם בא לי, ולקרוא ספרי בלשים אם מתחשק לי, בלי שיהיה למישהו מה להגיד על זה חוץ מאלוהים בעצמו". יחד עם חברו בסאם צפה במעברות השטות לספרד וחלם על מקומות רחוקים, צפה בנערות וחלם על מין ועל אהבה. הוא מספר את סיפור חייו שנים אחדות לאחר מכן, ובמבט מפוכח לאחור, כשכבר גיבש את דעתו על העולם – "בני האדם הם כלבים, מתחככים זה בזה בעליבות, מתפלשים בזוהמה בלי יכולת להחלץ" – הוא נוקט בלשון צינית מרירה כדי לתאר את סביבתו.

חייו של לח'דר השתבשו כשבהיותו בן שבע-עשרה נתפס במיטה עם מרים בת דודו. הנערה נשלחה אל קרובים בכפר, והנער, שהוכה קשות על ידי אביו, הסתלק מן הבית חבול וזועם. אחרי מספר חודשי נדודים וקבצנות הוא שב לטנג'יר, פנה לעזרת בסאם, ומצא שחברו הצטרף אל "הקבוצה להפצת מחשבת הקוראן" בהנהגת שייח' נור א-דין. תחת מסווה של תנועה דתית, שמטרתה לעשות נפשות לאסלאם, התרחשה פעילות טרוריסטית, שהגיעה לשיאה בהפגנות במרוקו במסגרת האביב הערבי. לח'דר, שהוא קורא נלהב של ספרי בלשים ושל ספרות ערבית קלאסית, הצטרף לקבוצה כמוכר ספרי דת. קצת תמים, קצת מרמה את עצמו, התנהל ליד הטרור, נוגע-לא-נוגע. את אוירת אותם ימים תיאר כך: "זה היה פשוט כך, ריחף באוויר, האלימות ריחפה באוויר, רוח כזאת נשבה; היא נשבה פחות או יותר בכל מקום, ודחפה את בסאם אל הטמטום". יידרש משבר מאיים כדי לגרום לו להסתלק.

לח'דר התגלגל לספרד, רק כדי לגלות שמצבה של אירופה אינו טוב יותר. בודד, נרדף ועני, הסתופף בשולי החברה עם מהגרים קשי-יום מכל קצות תבל, וחווה את הטלטלות החברתיות בהנהגת תנועת האינדיגנוס. רבע מקטלוניה היתה מובטלת […] היתה הרגשה שהלחץ גובר, האלימות גואה […] היתה הרגשה שהעיר מוכנה לכל, להשלמה כמו להתקוממות.

עולמו הקודם של לח'דר ועולמו החדש עתידים להפגש. תנועתו של שייח' נור א-דין, שיודעת לזהות נשמות אבודות ולטעון אותן באלימות, אלימות של חיות, של משוגעים מפחד, משנאה, מטמטום עיוור, יודעת גם לזהות נקודות תורפה בקרב הכופרים: "נזכרתי במלים של שייח' נור א-דין, לחתור לעימות, לעורר פעולות תגמול שיפיחו אש ברמץ העולמי, שישסו את הכלבים אלה באלה, עיתונאים וסופרים בראש, שיסתערו על ההזדמנות להבין ולהסביר כאילו יש משהו באמת מעניין ביציאות הפרנואידיות האלה של המוחות הכה מוגבלים של הפסולת הזאת שאפילו אל-קאעדה לא רצתה בהם". אם עד כה חמק לח'דר מכל מחלוקת, ופעולותיו נבעו יותר מניצול הזדמנויות ופחות מיוזמה, אולי כעת ייאלץ לעמוד מול המציאות ולהגיע להחלטות מכריעות.

"רחוב הגנבים" הוא סיפור התבגרות על רקע ארועי השנים האחרונות. העולם שהוא מתאר עגום ואלים, שסוע בין יבשות ובין תרבויות, ומוצא אינו נראה באופק. כמה מנושאיו החזירו אותי אל ספרים אחרים, כמו "2084" של בואלם סנסל, הדן בשאיפות ההשתלטות של האסלאם, "בית יעקוביאן", שגם בו קבוצות קיצוניות מיטיבות לאתר ולפתות את החלכאים והנדכאים, "שאנטראם", שהמספר בו הולך אף הוא שולל אחר לשונו הרכה של מנהיג ארגון טרור, ועוד. לח'דר הוא גיבור קצת פסיבי, קצת סגור בעצמו, אולי משום גילו הצעיר, ונקודת המבט שלו על העולם היא תערובת של ציניות מפוכחת ובוגרת ושל היתממות ילדותית. הספר שזור ספרות ושירה – מגדל השן של הספרים, הוא המקום היחידי עלי אדמות שבו טוב לחיות – ואם כי מסעותיו של לח'דר מוגבלים לפינה אחת של העולם, הוא מפליג בדמיונו עם אבן בטוטה, ומוצא מקבילות בינו ובין הנוסע בן המאה הארבע-עשרה.

מתיאס אנאר כתב ספר זועם ופסימי, שנותן קול לצעירים בעולם הערבי המבקשים חיים שפויים. הסיפור מעניין, מזעזע לעתים, עושרו התרבותי מהנה, התרגום של משה רון משובח, והמכלול בהחלט מומלץ.

Rue des Voleurs – Mathias Énard

עם עובד

2019 (2012)

תרגום מצרפתית: משה רון

איידהו / אמילי רסקוביץ'

993207

השנה היא 2004, המקום הוא ביתם המבודד של אן ושל וייד על ראשו של הר באיידהו. סוד מרחף על חייהם של בני הזוג, סוד קץ נישואיו הקודמים של וייד לג'ני. אן מתמודדת לבדה עם העבר, עם האסון שארע למשפחתו הראשונה של בעלה. וייד, הסובל מדמנציה מוקדמת, אינו זוכר את שארע, רק עצב ללא פשר נותר בלבו. אן, המהופנטת אל התעלומה, בוראת בדמיונה תסריט הממחיש את שארע, ובו היא מאשימה את עצמה, תסריט שלמרות שאין לו סימוכין יהפוך עבורה לוודאות שתאיים למוטט אותה.

הסופרת מובילה את העלילה עשרים שנה אל תוך העבר ועשרים שנה אל תוך העתיד, בוחרת נקודות ציון מהותיות בחיי גיבוריה, נעה בין אומללות ליאוש. דמויותיה אינן מפוענחות במלואן, גם אם מפתחות להבנתן מפוזרים בעלילה. הדמות הנהירה מכולן היא דווקא של וייד, האיש ההולך ומאבד את עברו, את זכרונו ואת עצמו. וייד הוא דור שלישי לגברים הסובלים מדמנציה מוקדמת, וכבר מגיל צעיר אובדן דעתו העתידי הופך להנחת היסוד החדשה של חייו, והוא מרגיש, כבר עכשו, את אובדן הדברים שהוא אוהב, מרגיש שהוא מנסה למצוא דרכים חדשות להיאחז בהם. כשהגיע לגיל חמישים, קרוב במידה מפחידה לגיל בו מת אביו, הרבה מהריכוז שלו נוצל להסתרת העובדה שהזכרון שלו הלך ואבד, ולהעמדת פנים שהוא יודע מה מתרחש. הדמות החידתית מכולן היא זו של אן, הנמשכת בעבותות קסם אל סבל ואומללות. היא אוהבת את וייד ביותר כשהוא מנסה "לאלף" אותה, ועוסקת באובססיביות בנסיון לשחזר עבר בלתי ניתן לשחזור.

הסיפור, מתעתע לכאורה, מטעה ובלתי מפוענח ככל שיהיה, נוגע ללב. התשוקה לילד, הזוגיות הצעירה והבוגרת, התמימות שהתנפצה, השבר הנורא, הגעגועים, וגם היאוש וחוסר התכלית – כל אלה מתוארים יפה, כל תמונה בנפרד. אבל הנה הבעיה הראשונה שלי עם הספר: החזרות, הטרגיות השתלטנית, שצובעת גם סצנות שגרתיות בצבע האסון, הלחיצה המופרזת על בלוטות הרגש – כל אלה הביאו לכך שבשלב מסוים כבר לא היה לי אכפת מה קרה ומה יקרה. הבעיה השניה, ואולי הראשונה כלולה בה, היא בכתיבה המאומצת והמחושבת מדי (לא הופתעתי למצוא בסיום דברי תודה לסדנת כתיבה). במקום כתיבה "פנימה", כתיבה אינטימית אל תוך נפשן של הדמויות, ניכר בבירור שהסופרת כתבה "החוצה", מתוך התכוונות מתמדת אל תגובתם של הקוראים. התוצאה, בעיני, מעייפת. הבנתי את הספר, רוב הזמן לא הרגשתי אותו.

כושר תיאורי מוצלח, תשומת לב מדוקדקת לפרטים ותרגום יפה, עומדים לזכותו של הספר. בעיני, במקרה הזה, אין בהם די.

Idaho – Emily Ruskovich

תמיר // סנדיק

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא

חאדולה / אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

חאדולה

באי היווני סקיאתוס, בשלהי המאה התשע-עשרה, יושבת חאדולה ליד עריסת נכדתה שזה עתה נולדה. הנכדה חולנית, ואמה, שהיא בתה הבכורה של חאדולה, מתאוששת מלידה קשה. התינוקת אינה יודעת כמה קשים חיי הדורות שקדמו לה, וכמה קשים יהיו חייה, וודאי אינה יכולה לשער כי המחשבה שעוברת בלב סבתה היא "אלוהים, למה באה גם התינוקת הזו לעולם?"

חאדולה, בעודה מנענעת את העריסה, מהרהרת בחייה, ואינה מוצאת בהם כל משמעות. היא אמנם רבת תושיה, בעבר הצליחה לשפר מעט את חייה באמצעות כספים שגנבה בהזדמנויות שונות מהוריה, והיא משמשת כמיילדת ומרפאה עממית, אבל כל חייה עמדו בסימן שעבוד. כילדה שירתה את הוריה. מיום שנישאה הפכה לשפחתו של בעלה, למרות שהיה חלש ממנה. כשנולדו ילדיה החלה לשרת אותם, וכעת היא משועבדת גם נכדיה. חייהם של עניי האי מפרכים, ומכל מטלותיהם המפרכת במיוחד היא שידוכי הבנות. כולם כאחד "אכלו לחם צר ומים לחץ כי היו מוכרחים למצוא חתנים לבנות האלה ולתת להן את חמש, שש ושבע הנדוניות שלהן! אלוהים!". חאדולה משוכנעת ששמעה פעם את אמה, שנחשבה למכשפה, אומרת: "מה אני אגיד לכם!.. אדם, ברגע שנולדות לו בנות, רוצה לחנוק אותן…!". חאדולה מגיעה למסקנה דומה, לא רק בשל קשייהם של ההורים, אלא משום חיי הסבל של הנשים: "האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?" לוויות של תינוקות גורמות לה תחושת התעלות: "הו! גן־עדן עלי אדמות פותח את שעריו לקבל את היצור הזך שהצליח לשחרר את הוריו מייסורים כה רבים".

הרהוריה הקשים של חאדולה ועייפותה מעלים על הדעת את "לישון", סיפורו של צ'כוב, בן זמנו של פאפאדיאמנטיס. בשני הסיפורים פוקע משהו בנפשן של הדמויות, והתוצאה הרת אסון. חייה של חאדולה אחרי אותו לילה לא ישובו להיות כשהיו. רדופת יסורי מצפון ואשמה, אך לא חרטה, היא נאלצת להמלט על נפשה, ובתוך כך גורמת שוב ושוב אימה וכאב. נדמה שאינה יכולה אחרת. הסופר קובע, בצדק, שבריחה של ממש אינה אפשרית: היא אמרה בלבה שהיא בורחת מהסכנה שמרחפת על ראשה, אבל את פצעה ועינוייה היא נושאת לכל מקום. היא חשבה שהיא נמלטת מכלא ומצינוק, אך הכלא והגיהינום היו בתוכה.

בדומה ל"סוחרי האומות", שנכתב כחמש-עשרה שנים לפני "חאדולה", גם כאן הסופר מפנה חיצי ביקורת כלפי הממסד וכלפי חולשות אנוש, ועוסק בחטא ובעונשו. בשונה מן הספר הקודם, העלילה ב"חאדולה" מוּנעת מנקודת המבט הנשית, ועוסקת בקשיים אותם חוות נשים, פיזית וחברתית.

"חאדולה" מעורר ענין ומחשבה, אבל חשתי תוך כדי קריאה כי חלק מרבדיו הולך לאיבוד בתרגום. כך, לדוגמא, כבר בעמוד הראשון מסופר כי חאדולה ידועה גם כיָאנוּ או כפְרָגיסָה ולעתים גם כפְרַנגוֹיָאנוּ, וכל השמות האלה משמשים בערבוביה, פעם זה ופעם אחר, ללא הסבר. גברים רבים נושאים את השם יאניס, הייתי שמחה לדעת מדוע. אין ספק שלסופר היתה כוונה בבחירת השמות, אך כוונתו נסתרת מעיני הקורא הלא יווני. כשקראתי את דבריה של המתרגמת ישראלה אזולאי־נחום בסופו של הספר, מצאתי שתחושתי מוצדקת, והמתרגמת מודה בצער כי "אי אפשר להעביר בתרגום את השפה הייחודית של חאדולה במלואה, כי כל דבר […] נושא סיבות לשוניות מורכבות". אולי היה מקום להוספת הערות שוליים מבארות.

סגנונו של פאפאדיאמנטיס פשוט וישיר, ובמידה רבה נחווה פחות כקריאה ויותר כהאזנה למספר מוכשר בטברנה יוונית, כשגלי הים מתנפצים לרגלי המאזינים. הסיפור מצמרר, ויסוריה של חאדולה נכנסים אל הלב למרות מעשיה. בהחלט חוויה ספרותית שונה ומעניינת.

Η ΦΌΝΙΣΣΑ – Alexandros Papadiamantis

תשע נשמות

2018 (1903)

תרגום מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום

כיתת יורים בבית ג'יז / שבתי טבת

980228

כותרת משנה: על מה הוצא טוביאנסקי להורג?

ב-30 ביוני 1948 הועמד מאיר טוביאנסקי בפני בית דין שדה, הואשם בבגידה והוצא להורג בו במקום. איסר בארי, ראש הש"י (שירות הידיעות שקדם למחלקת המודיעין בצה"ל), הורשע בנובמבר 1949 בהליך הלא החוקי. בנימין גיבלי, שעמד באותה תקופה בראש מחוז ירושלים, לא הועמד לדין, למרות שהציג בפני בארי דוח חקירה מגמתי, והיה בכיר שופטיו של טוביאנסקי. שמו של טוביאנסקי טוהר רשמית כשנה לאחר שנרצח.

בספרו "עונת הגז" ההיסטוריון שבתי טבת כרך יחדיו את פרשת טוביאנסקי עם פרשת לבון והעסק הביש, שבשתיהן היה גיבלי הרוח החיה. "כיתת יורים בבית ג'יז" הוא חלקו הראשון, שראה אור בנפרד. לטענתו של טבת, העסק הביש היה נמנע אילו נחקרה פרשת טוביאנסקי כהלכה, תוך הצבעה על אשמתו של גיבלי והסקת מסקנות בהתאם. אבל, כך טבת, "דומה שבישראל שוררת שיטה של אי-חקירה, כאילו היה זה חוק-טבע בלתי-נמנע".

הספר מפרט את הרקע לחשדות שעלו נגד טוביאנסקי ואת מופרכותן, עליה ניתן היה לעמוד בכל שלב, לולא הלהיטות של שני "גיבורי" הפרשה. המניע של גיבלי, כך ניתן רק לשער, היה הרצון לזכות בקרדיט על חשיפת המרגל, ולא להותיר את הכבוד למחליפו, שעמד להכנס לתפקיד בתוך זמן קצר. בארי, כך נקבע במשפט, ככל הנראה האמין באשמתו של טוביאנסקי, אך לא טרח לחקור לעומק, ונמנע מלנקוט בהליכים משפטיים חוקיים. עמדה לחובתו גם שורה של מקרים חריגים ואלימים שלהם היה אחראי, ביניהם רצח עלי קאסם ופרשת אבא חושי – ג'ול אמסטר. ב-1964 אמר עליו לוי אשכול, כי מעשיו בשלהי כהונתו הם "נושא לחקירה נפשית".

אולי ניתן להבין את הארועים על רקע התקופה. במכתבו ללנה טוביאנסקי, אלמנתו של מאיר, כתב בן-גוריון כי המשפט וההוצאה להורג יכלו להתרחש "אולי מפני שעדיין מנהגי המחתרת היו שליטים בחוגי הצבא שיצא מה"הגנה", והמדינה טרם הספיקה לחוק חוקים ולהטיל את משטרה על כל הנוגעים בדבר". כשהתברר לבן-גוריון כי אכן נעשה עוול, הורה להשיב לטוביאנסקי את כבודו, להביאו לקבורה צבאית, ולדאוג לאלמנתו ולבנו. בנוסף הורה לעגן את השיפוט הצבאי בחקיקה.

פרשת טוביאנסקי הפכה לפרשה פוליטית, פרי היריבות בין מפא"י למפ"ם, ובן-גוריון לא יצא ממנה נקי מבחינה מפלגתית וציבורית. נדמה שדבר לא השתנה מאז כתב שבתי ב-1992 את הדברים הבאים: "יתכן איפוא שזה המבחן המזומן לכל עסקן ואיש-מדינה בישראל – גם לישרים ולנכוחים שבהם: עליו לגלות כוחות בלתי-מצויים של הגוף ובריות-הנפש כדי לשרוד ולעמוד במערכות השמצה והסתה, היונקות מפוליטיזציה חסרת-רחמים".

"כיתת יורים בבית ג'יז" הוא ספר מפורט ומעניין, ולקחי הפרשה מן הראוי שייזכרו.

איש-דור

1992

יומנו של בן חמישים / הנרי ג'יימס

Henri-James_spread_b

גבר בן חמישים ושתים שב לפירנצה, העיר בה לפני למעלה מעשרים וחמש שנה הגיע לכלל החלטה שקבעה את מסלול חייו. הוא אמור להיות מאושר שכן בריאותו טובה, מצבו הכלכלי שפיר, מצפונו נקי, אין לו קרובי משפחה מביכים. הוא מאמין שקיבל החלטה נכונה, ושטעות היתה בידו אילו היה בוחר בחירה שונה, ובכל זאת אינו חש מאושר, כי "אושר – אושר של ממש", כך הוא סבור, "היה אמור להיות דבר אחר". הוא אינו יכול להמנע מלשאול מה יכול היה להיות אחרת. "אושר שהיה עשוי להיות אלמלא התהיות חסרות הקשר – זה אני, פחות או יותר".

הנרי ג'יימס מאפשר לגיבורו לשחזר את העבר, כמעט לחיות אותו שוב, באמצעות מפגש עם סטאנמר, גבר צעיר, בן גילו של המספר בעת שעמד בצומת ההחלטה. המספר, המתעד את המפגש ביומנו, כותב כי סטאנמר "ממשיך להציג לפני, בדרך מופלאה עד מאוד, את דמותי הצעירה". בדומה לו, הצעיר מאוהב באשה צעירה, בתה של האשה בה היה המספר מאוהב. "ההקבלה גדולה כל כך", הוא אומר לצעיר, "היא כופה את עצמה עלי".

הגבר המבוגר בוחש ביחסיהם של הצעירים, כאילו מבקש לבחוש בעברו שלו. לעתים הוא מבקש להוליך את הצעיר אל הפתרון שבו בחר הוא עצמו, לעתים מבקש להניח לו לנפשו, שהרי הסיפור הוא אותו הסיפור; אבל עברה רבע מאה — מדוע יהיה אותו פתרון לעלילה? שימציא פתרון משלו.

"יומנו של בן חמישים" משקף את האופן בו העבר ממשיך לחלחל אל ההווה, נוגע בחרטות ובתהיות על בחירות אפשריות ועל תוצאותיהן, מעמיד זו מול זו שתי נקודות ציון שונות במהלך ביוגרפיה אחת, מצביע על אופיו של הזכרון, ואולי יותר מכל מצהיר על יחודיותו של כל סיפור חיים. התרגום של ארז וולק נהיר ושוטף, הפרוזה של הנרי ג'יימס מדויקת, והיצירה מתייחדת במבט חד ומפוכח על גורלו של בן אנוש ועל האופי האנושי. יצירה צנומה במידותיה אך עשירה בתכניה.

The Diary of a Man of Fifty – Henry James

תשע נשמות

2018 (1879)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

הטקסט במקור

ילדה רעה / נעמי לויצקי

d799d79cd793d794_d7a8d7a2d7942

"ילדה רעה" נפתח ברגע המכונן של חייה של נעמי לויצקי. בהיותה כבת ארבע, מסרה אותה אמה לידי זוג זקנים בשכונת תלפיות צפון, שהיתה אז שכונת מצוקה. בעוד האם מרי, בת עשרים וארבע באותה עת, ניהלה חיי רווחה נהנתניים בסוויטה במלון המלך דוד יחד עם בן זוגה, הילדה נאלצה לחלוק את חייה עם בני הזוג, עליהם היא מספרת כעת כך: משני הזקנים בביתה היא מבועתת. טרי נני, כמו תמיד, חסרת סבלנות, מרירה ונוזפת, ופישטו באצ'י ממשיך לרחף סביבה כמו רוח רפאים עם שפם. לימים תשקם במידה כזו או אחת את יחסיה עם אמה ותרכוש לעצמה שם כעתונאית וכסופרת. ארבע השנים שהחלו באותו רגע, והסתימו כשהצליחה להיות "ילדה רעה" מספיק כדי שהזקנים יסרבו להחזיק בה, תימחקנה לחלוטין מזכרונה. עשרות שנים אחר כך תצא לחקור את עברה, תפגש עם חברי ילדות שנשכחו אף הם, ותשחזר את חייה פרט אחר פרט.

הספר כורך יחדיו שני סיפורי חיים שהם אחד, והם שלובים מדרך הטבע זה בזה ללא הפרד. סיפור הילדות מסופר בגוף שלישי, ככל הנראה משום שאין המדובר בהעלאת זכרונות לשמה, אלא בחוויות שנמחקו, ורק תוצאותיהן מחלחלות אל חיי המספרת המבוגרת. השנים שלאחר הילדות מסופרות בגוף ראשון. בנוסף על סיפור חיים מרתק, הספר מגיש גם מבט על התקופה, מימי המנדט ועד ימינו, מזויות ראיה בלתי שגרתיות: בן זוגה של האם, שהפך לאביה של נעמי, היה עו"ד אשר לויצקי, שהיה מעורב בארועי מפתח משפטיים, והתרועע עם האליטה של תקופתו, ובתו, כעתונאית, היתה מקושרת עם פוליטיקאים ועם משפטנים. השילוב של הסיפור הפרטי עם הארועים הציבוריים עובד כאן היטב.

איך מתמודדים עם פצע הנטישה? המספרת מתארת את יחסיה עם אמה כיחסים שכבר שנים מתנדנדים על חוד התער, שווה בשווה, בין תוקפנות לחמלה, בין כעס ואהבה עזה. סגירת חשבון עם העבר, אם היא בכלל ניתנת לביצוע, לא היתה אפשרית כאן, בעיקר משום סירובה של מרי לדון בנושא, כי בתפיסת המציאות שלה, נושא כאוב שלא מזכירים אותו פשוט אינו קיים. מרי היא דמות מרתקת: בתה מספרת על חייה של אמה בהונגריה, על הישרדותה האמיצה בתקופת המלחמה, על התיצבותה לצדה של הילדה בשעות חירום גם באותן ארבע שנים אבודות, על שנינותה ועל חוכמתה. מעניין שגם מרי חוותה בדידות והרחקה, כשנשלחה ללמוד צרפתית ומשמעת בפנימיה קתולית בצרפת, ממנה ברחה אחרי שנה. כשהילדה שואלת אותה אם לא כעסה על אביה, ואולי בעקיפין מביעה כך את כעסה שלה, מרי עונה, "לא כועסת בכלל. הוא עשה את זה לטובתי", ואולי בעקיפין מתנערת מאשמתה שלה.

הספר שופע סיפורים מרתקים מקורותיה של המדינה, ותקצר היריעה מלמנות את כולם. אחד הספרים שהלהיבו אותי במיוחד בילדותי היה "גבורה באדום" מאת צביה גרנות, שעסק בדב גרונר. למדתי כעת על תפקידו של אשר לויצקי בפרשה, ועל האופן בו נקלע לעין הסערה בנסיונו להציל את חיי הנידון למוות. התרשמתי ממעורבותו בפרשת טוביאנסקי, ונגעה ללבי סגירת המעגל שנים אחר כך במפגש בין בנו של טוביאנסקי לבתו של לויצקי. התרגשתי מתיאור עלית יהודי אתיופיה שחוותה נעמי כעתונאית. מצאתי ענין רב גם בסיפורי המשפחות באירופה לפני השואה ובמהלכה, ובסיפורו של יאני, אביה הביולוגי שלא הכירה, ושאל חייו ביקשה להתוודע לאחר שהתייתמה מאביה. שברון אובדנם של יהודים רבים ללא השאר זכר מקופל בתגלית כי היה לה אח גדול ואת שמו היא לא תדע לעולם. איש לא יידע להגיד לה. וכמו שעקבתי על המפה אחרי מסעה של רות לורנד לכפר של אמה, כמתואר ב"תחרה הונגרית", גם כאן התלוויתי אל נעמי לויצקי במסעה במסלול הבריחה של אמה מבודפשט עד לסף הבית בו נולדה באורדה שברומניה, סמוך לגבול ההונגרי.

"ילדה רעה" הוא ספר צובט לב, אינטימי וחושפני גם יחד, מן הנטישה שבתחילתו ועד לתחלואים שבסיומו, פה ושם סוגר חשבונות עם אנשים שאכזבו. למרות שהוא בעיקרו אישי, וכולו בנוי מחוויותיה של הכותבת, בחירותיה המקצועיות ונסיבות חייה אפשרו לה נקודת תצפית מעניינת על הישראליות, ותצפיותיה משולבות בספר. המכלול מרגש, מעניין ומומלץ.

הקיבוץ המאוחד

2019

עיצוב הכריכה: אמרי זרטל