מנצחת / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a0d7a6d797d7aa2

אביגיל, שלמדה פסיכולוגיה כעתודאית, פיתחה בעת שירותה הצבאי מיומנות בהכשרת חיילים לתפקידי לחימה, וטיפלה בנפגעי הלם קרב. גם לאחר שחרורה היא מוסיפה להעביר סדנאות לקצינים. את דרכה המקצועית החלה בגדוד שעליו פיקד רוזוליו, שהפך ברבות הימים לרמטכ"ל, וכעת הוא מבקש את סיועה של אביגיל ביצירת צבא מנצח, חדור רוח לחימה.

ישי שריד יצר דמות דמונית, המצטיירת תחילה כמקצוענית גרידא, ומתגלה כמניפולטיבית ופסיכופתית. אם נדמה שהיא נענית ליוזמתו של הרמטכ"ל, זוהי התרשמות מוטעית. הגבר הקרבי היה ונותר הססן וחרד, והאשה קרת המזג מושכת בחוטיו, "מיישרת" אותו כשהוא חורג מן המסגרת המאצ'ואיסטית, ואף מגייסת אותו לתפקיד אביו של הילד שהיא מבקשת ללדת. בניגוד לכל כללי המקצוע, היא קושרת קשרים אישיים עם מטופליה, ומודה במשיכה שהיא חשה כלפי מי שאוהבים להרוג: "בגלל הרצחנות שבתוכם אני נמשכת למפלצות האלה". באצבעותיה המושלמות, שעליהן גאוותה, משחקת אביגיל בחימר האנושי שהופקד בידיה, שוברת ומנסה לתקן, "כמו אספנית צעצועים פסיכופתית", כפי שהיא עצמה מהרהרת, מתוך מודעות ולא מתוך ביקורת.

אבל אביגיל כאשה אינה נושאו של הספר. בלב העלילה עומדת הכשרתם של נערים צעירים לחיילים היורים כדי להרוג, הפיכתם לבשר תותחים צייתני. לקצינים נאמר כי "לא מספיק שתתנו לחייל שלכם פקודה להרוג: אתם צריכים לשחרר אותו מיסורי המצפון. רק אחר כך באים המדינה והדגל וההמנון וכל האביזרים שמצדיקים את ההרג. אתם חגורות ההצלה של החיילים שלכם. בלעדיה הם סתם רוצחים". החיילים מושווים ל"חיות מאולפות שעוד מעט ישוחררו לטרף, כמו גייסות של מצביא רומאי". מי שמסוגל להרוג, מתוך הכרה שזהו תפקידו וזהו כורח המציאות, נחשב – כמחמאה – "פסיכופת חיובי" או "רוצח מלידה". את מי שאינו מסוגל לכך יש לתקן, וכך נוהגים אביגיל ורוזוליו גם כלפי בנם, בצעד המעלה על הדעת העלאת קורבן למולך.

כשישי שריד מפקיד את רוחו של הצבא בידיה של אשה, שלאחר שירתה והרגה במו ידיה מתחה את איבריה, חייכה אל עצמה והרגישה שלמה, הוא בעצם מגדיר אותו כחבר רוצחים ממושמע, המוּנָע על ידי הורמונים ושטיפת מוח. במנותק מכל אילוצי המציאות, ובהתעלם ממניעים ערכיים, הוא משגר את המסר – המובן מאליו והפשטני עד מאוד – שהרג, וחינוך להרג לשמו, הוא רע. כשאביה של אביגיל אומר לה, "את הרי יעצת לקולונלים ולגנרלים איך להוציא מהחיילים הפשוטים את המקסימום. העברת את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים. אבל בצבא אין אפילו ועד עובדים, אז אפשר לעשות איתם מה שרוצים, גם לשלוח אותם למות", הוא אינו אומר דבר שיש בו חידוש. הלוואי שהאנושות היתה שוחרת שלום, הלוואי שכ-ו-ל-ם, ללא יוצא מן הכלל, היו פציפיסטים. אבל לא זה המצב. ומכיוון שכך, להכליל ולהתייחס לכל לוחם כאל רוצח, זו פרובוקציה ילדותית למדי. אין צורך להיות לאומני שש אלי מלחמת מצווה כדי לחוש חוסר מנוחה וחוסר נחת מן המניפולציות של הספר הזה, מספיק להיות מודע למציאות.

עם עובד

2020

הצל מעל אינסמאות' / הווארד פיליפס לאבקראפט

969539

רוברט, סטודנט המשוטט בניו-אינגלד כדי לחקור את הארכיטקטורה המקומית ואת שורשי משפחתו, שומע בדרכו סיפורים מוזרים על עיירה בשם אינסמאות'. השמועות מדברות על התקשרות של האיש העשיר בעיירה עם השטן, על תופעות מוזרות המתרחשות בה, ועל גורלם הבלתי ידוע של אנשים שניסו לחקור במופלא מהם. בניגוד לשכל הישר, רוברט מחליט לבלות בעיירה מספר שעות. גם בהגיעו למקום הוא מעדיף להתעלם מאזהרות ברורות, ומנסה לדובב זקן תמהוני ושיכור, אשר בניגוד לשאר התושבים מוכן לדבר עם זרים מזדמנים ולחשוף את המתרחש באינסמות'. תקלה באוטובוס היחיד היוצא מן העיירה מאלצת אותו להתאכסן במלון, שגם לגביו הוזהר, וחווה ליל בלהות.

כשרוברט מאזין לדבריו של השיכור, הוא מרגיש כי "היתה זו אל-נכון מסכת-הבלים, אך רצינותו חדורת הבלהה של הזקן המשוגע הילכה עלי אי-שקט מתגבר". כך הרגשתי גם אני בעת קריאת הספר: כוחות רשע העולים מן הים, יצורים מעוותים, קורבנות אדם, תכשיטים מכושפים – כל אלה היו בעיני "מסכת הבלים", ויחד עם זאת היה קשה להמנע מלהציץ לצדדים ולאחור, כדי לוודא שאף אחד מאלה אינו מסתתר בצללים. לא בכדי נחשב לאבקראפט לאחד מסופרי האימה המובילים, שהשפיע על סופרים שכתבו אחריו.

הסיום הבלתי צפוי של הספר הוא שיאו הרעיוני, ולפיו הקשר הגנטי, גם אם הוא קלוש, קושר לנצח בין אבותיה של שושלת לצאצאיהם, והאחרונים אינם יכולים להתנער מפשעי הראשונים. רוברט יגלה שהעבר הרחוק יחד עם הלילה שחווה מקרוב יקבעו את גורלו.

כמו שכתבתי בסקירה על "קריאתו של קת'הולו", גם כאן הייתי שמחה לאחרית דבר שתאיר את עולמו של לאבקראפט. כתחליף דפדפתי ברשת, ובין השאר למדתי כי שפתו של הסופר היתה ארכאית וגבוהה. עודד וולקשטיין עשה עבודה מצוינת בתרגומה לעברית הדורה.

הספר מומלץ לקריאה בשל מקומו בהיסטורית ספרות האימה ובשל הכתיבה המשובחת.

The Shadow Over Innsmouth – Howard Phillips Lovecraft

פרדס

2013 (1936)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

שקרים הכרחיים / דיאן צ'מברליין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d7a7d7a8d799d79d_d794d79bd7a8d797d799d799d79d2

ג'יין, אשה צעירה שזה עתה נישאה וקבלה משרה ראשונה כעובדת סוציאלית, מגלה שאין די בכוונות טובות. ההחלטות היבשות והקשות שהיא נדרשת להחליט גורמות לה תוך זמן קצר לומר, "אני לא רוצה שיהיה לי הכוח להחליט דברים כאלה". על פי חוקי החברה בתקופתה, ראשית שנות הששים, עליה לשמש אשה קישוט לבעלה, להמתין לו בשלווה בשובו מהעבודה, ולהתלות על זרועו בארועים חברתיים. על פי חוקי המקצוע בו בחרה, עליה להמנע כליל ממעורבות רגשית. היא אינה מסוגלת להשלים עם אף אחד מן החוקים האלה.

השקרים בחייה של ג'יין רבים, לאו דווקא הכרחיים. היא בוחרת ליטול גלולות למניעת הריון, וכדי להמנע מעימות עם רצונו של בעלה להקים משפחה מיד, היא מסתירה ממנו את בחירתה. היא נפגעת כשהוא מתייחס בחוסר רצון ובחוסר ענין להחלטתה לעבוד, אך מעדיפה לטאטא את תחושותיה אל מתחת לשטיח. אבל השקרים הללו, מכבידים ככל שיהיו, מחווירים בהשוואה לשקרים איתם היא מתבקשת להשלים בעבודתה. בשונה ממדינות אחרות בארצות-הברית, שהתנערו מן האאוגניקה לאחר מלחמת העולם השניה, בשל הנינוח הנאצי שהתלווה אליה, צפון קרולינה המשיכה לבצע ניתוחי עיקור להשבחת הגזע האנושי עד מחצית שנות השבעים, לכאורה בהסכמה, אך לעתים קרובות ברמיה. בידי העובדים הסוציאלים במדינה ניתן הכוח לקבוע גורלות, ולהחליט על עיקור במקרים של איי קיו נמוך, או של אפילפסיה או מחלת נפש. גם עבריינות או הפקרות, יהא מובנו של המושג אשר יהא, היוו עילה לניתוח הבלתי הפיך. במקרה (הבדוי) המתואר בספר השתמשו בכוח זה, או ניסו להשתמש בו, לגבי שתי קטינות, מבלי לטרוח לשאול לדעתן או להודיע להן על העומד להתרחש.

אייבי, אחת הקטינות, מספרת את הסיפור בגוף ראשון במשולב עם קולה של ג'יין. אייבי בת החמש-עשרה מתגוררת, יחד עם אחותה המבוגרת ממנה בשנתים, עם סבתן החולנית, ועם ויליאם, בן אחותה, פעוט בן שנתים, במבנה רעוע בחווה, ללא מים זורמים, בצפיפות ובמחסור. גם לאייבי צרור שקרים משלה, כולם נובעים מיצר הישרדות בסיסי. הבנות עמלות בעבודה קשה במטע הטבק של בעלי החווה, ולמרות אהבתן העזה לפעוט, הוא סובל מפיגור התפתחותי, ככל הנראה תוצר הסביבה, ונופל חדשות לבקרים קורבן לתאונות, הנגרמות מחוסר תשומת לב ומחוסר מודעות – שלו ושלהן – לסכנות. לטובתו, כך על פי הספר, יש להרחיק אותו מן הבית. לטובתן של הבנות, שוב על פי האות היבשה והקרה, יש למנוע מהן להכנס להריון, לא רק בגיל צעיר אלא בכלל. בין אם הכוונות של העוסקים במלאכה טובות, ולעתים אף רצויות, ובין אם הן נובעות מלב שהתקשח ומניצול לרעה של הכוח שניתן בידיהם, כשמרימים את הראש מן הנייר ומתבוננים בבני האדם בהם מדובר, הסוגיות אינן פשוטות כלל וכלל, ובכל מקרה הרמיה הכרוכה בהן נתעבת.

שתי הנשים הצעירות, השונות כל כך זו מזו, תשתפנה פעולה ותשנינה את עולמן. אייבי תצטרך ללמוד לתת אמון, למרות נסיון חייה שלימד אותה את ההפך. ג'יין תצטרך לנקוט עמדה כשתגלה את הכוחות המניעים את העבודה שהיא אמורה לבצע, ולדבוק בעמדתה שאינה רואה את לקוחותיה כמטופלים אלא כבני אדם.

דיאן צ'מברליין ביססה את ספרה על מקרים שארעו (עדויות של קורבנות העיקור ניתן לראות כאן). באחרית דבר היא כותבת שיכלה לבחור לספר על מקרי קיצון שלא ייאמנו, אבל העדיפה מקרה קרוב לנורמה – בחירה נכונה בעיני, שאינה ממזערת את מימדי העוול, אלא להפך. הספר ממוקם על רקע תקופתו, עידן של גזענות בוטה כלפי שחורי עור, ושל צמצום חייה של האשה אל בין קירות ביתה. שתי הדמויות המספרות נוקטות בסגנון פשוט וישיר, הנכנס היישר אל הלב, והשאלות העולות מן העלילה רלוונטיות גם היום בשינויים המתבקשים מחלוף העתים.

קריא מאוד, מרתק, נוגע ללב ומומלץ.

Necessary Lies – Diane Chamberlain

עם עובד

2020 (2013)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

מדרגות איסטנבול / טיאגו סלזר

master69

אל משפחת קמונדו, שושלת של בנקאים ואנשי עסקים יהודים, התוודעתי באמצעות הספר "האחרון לבית קמונדו". הסופר פייר אסולין תיאר את קורות המשפחה החל מגירוש ספרד, והתרכז בדמותו של מואיז דה קמונדו, בנקאי ואספן אמנות צרפתי, שהפך את ביתו למוזיאון לזכרו של בנו נסים, שנפל בקרבות מלחמת העולם הראשונה. מאותו ספר למדתי, כי המדרגות שהרשימו אותי באיסטנבול נבנו על ידי אבי-סבו של מואיז. הייתי סקרנית לקרוא את הספר הנקרא על שמן, ולהרחיב את היכרותי עם המשפחה.

טיאגו סלזר מספר כי בעת ביקור באיסטנבול התעוררה סקרנותו למראה המדרגות היחודיות. אדם מקומי בשם מהטה התנדב בשמחה לספר לו את סיפורן. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר את חייו ואת פועלו של אברהם סלומון קמונדו, אבי-סבו של מואיז, באיסטנבול, ובחציו השני הוא עובר לספר על קורותיהם של נכדיו, אברהם בכור ונסים, סבו של נסים שלזכרו הוקדש המוזיאון.

סלזר מציין בסיומו של הספר שהסתמך על שתי ביוגרפיות של המשפחה. ההתרשמות שלי היא שנטל מהן את עובדות היסוד, והוסיף כהנה וכהנה מדמיונו הפורה. אברהם סלומון, כפי שמתאר אותו מהטה (שלפי דברי התודות הוא דמות אמיתית), הוא איש מופת, הצדקה היא נר לרגליו, והאידאלים שלו נשגבים. הוא יודע שחייו תלויים על בלימה, בשל דעות קדומות וקנאה ובשל הפכפכות השליטים, אבל הוא חי ללא מורא כלשהו. מפעלו העיקרי, על פי מהטה, הוא בית הספר שהקים, ובו הוא מבקש לחנך את בני כל הדתות לסובלנות ולערכים משותפים. ככל שידיעתי מגעת, בית הספר היה מיועד לילדים יהודים עניים, ועורר את חמת הממסד היהודי משום שהציע לימודי חול. הסולטנים מתוארים על ידי מהטה כהופכיים לחלוטין לאברהם סלומון. הם שמנים, שיכורים, שטופי תאוות בשרים, ומסוגלים לספק אך ורק את צרכיהם האנוכיים. אך אבוי, מסתבר ששני הסולטנים של התקופה, מהמוט השני ובנו אבדילמג'יט הראשון, נחשבו ליברלים, ופעלו לקידום רפורמות ולהרחבת זכויות הפרט. אולי ניתן לתרץ בדוחק את התיאורים המעוותים בדמיון המזרחי המופרז של המספר, אבל מכיוון שהבסיס העובדתי של סיפורו נשמט שוב ושוב, הספר איבד בעיני ענין וערך.

חלקו הראשון של הספר, אם כך, אינו אמין. את החלק השני קראתי בדילוגים מחמת השעמום. סלזר משאיר משום מה את מלאכת הסיפור בידיו של מהטה, גם כשהמשפחה עוברת לפריז, והלה מתאר פרטי פרטים של שיחות כאילו היה נוכח בהן. לקראת סיומו של הספר הוא מתרכז, כמו פייר אסולין, בדמותו של מואיז דה קמונדו, ובציפייתו למכתבים מבנו שבחזית. הספר מסתיים, כמו השושלת, בהיעלמם של הבת האחרונה ביאטריס, בעלה וילדיה, באושוויץ. פייר אסולין כתב את הפרקים האלה טוב יותר.

וכאילו בהתאמה לתוכנו הדל של הספר, נבחרה לכריכת הספר תמונה מכוערת וחשוכה של מחצית ממדרגות קמונדו המרשימות.

אכזבה רבתי.

A Escada de Istanbul – Tiago Salazar

כנרת זמורה דביר

2020 (2016)

תרגום מפורטוגזית: ארז וולק

היסטוריה של אלימות / אדואר לואי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d799d7a1d798d795d7a8d799d794_d7a9d79c_d790d79cd799d79ed795d7aa2

בשעת לילה מאוחרת בערב חג המולד, כחודש אחרי שסיים לכתוב את "הסוף של אדי", חזר אדואר לואי, צעיר בן עשרים, לביתו בפריז, נושא ספרים שקיבל כמתנת חג מחבריו. בעודו ברחוב ניגש אליו בחור זר, והשיחה שהתפתחה בין השניים הובילה אותם לבילוי לילי משותף בדירתו של אדואר. מה שהצטייר תחילה כסטוץ מהנה, הפך עם שחר לשוד, שהתגלגל לאונס ברוטלי ולנסיון רצח. "היסטוריה של אלימות" מגולל את ארועי הלילה, ואת החיים בצלה הכבד של הטראומה בימים שאחריו.

לואי מספר את הסיפור בשני קולות. אחד מהם הוא קולו שלו, הפותח בנסיון הרצח, חוזר לשעות שקדמו לו ומתקדם לימים שאחריו. הוא מתאר את ההלם שחווה, את נסיונותיו למחוק כל זכר לרֵדָה, הבחור הזר, את החרדה מאיידס, את התלונה שהגיש במשטרה בלחצם של חבריו, ואת הבחירה שלו להתרחק מן העיר. למרות היחסים הכבדים והסבוכים עם משפחתו בכפר הולדתו, שתוארו במפורט בספרו הראשון, ביקש למצוא מקלט בביתה של קלרה, אחותו הנשואה. קולה של קלרה הוא המספר השני. בעוד אדואר יושב בחדרו, הוא שומע את קלרה מתארת באוזניו של בעלה את כל מה שסיפר לה אחיה, שנתקף בימים שאחרי הארוע האלים תאוות דיבור, בתוספת פרשנויות משלה. תחילה נראה לי הסיפור הכפול טריק ספרותי מסורבל ומיותר, אבל בהדרגה הבנתי את התחכום שבשיטה זו. במקום לספר על היחס של משפחתו כלפיו, הוא מניח ליחס זה להחשף בהערות השוליים המרובות של קלרה, שאתן הוא מתווכח בלבו. האמת של קלרה אינה תמיד האמת כפי שאדואר חווה אותה – אולי היא באמת אינה מבינה אותו, אולי משקרת לעצמה ומאמינה לשקריה – והשקפותיה מאפשרות מבט רחב יותר על עולמו של הסופר. כך, לדוגמא, היא מספרת לבעלה שאדואר שיקר תחילה לרדה, כי לא היה בטוח שהוא מעונין להזמינו אליו, ואמר לו שהוא מתגורר עם משפחתו השמרנית שאינה רואה את אורח חייו בעין יפה. על דברים אלה היא מעירה כי "מה, הוא לא היה יכול להמציא שקר אחר? לא יודעת, משהו שלא מציג אותנו כמו אנשים חשוכים […] אנחנו תמיד כיבדנו את מי שהוא, תמיד, וכשהוא אמר לנו שהוא שונה, ביום שהוא אמר לנו את זה – אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול – שלא יהיו לך ספקות, אמרנו לו שזה לא משנה כלום, ושנאהב אותו למרות הכל (היא משקרת), תמיד, ושבשבילנו הוא יהיה אותו אדם. אמרנו לו שמה שחשוב זה האושר שלו, שהוא יהיה מאושר (היא משקרת)". ההערות בסוגריים הן של אדואר, המאזין בסתר.

לואי יודע ששופטים אותו על אורח חייו, והוא רגיש לכך. כשהרופאה, שנותנת לו מרשם לטיפול מונע איידס, אומרת "טוב, זאת לא בושה", הוא חש כי, "הזאת לא בושה הזה רצה לומר בדיוק שזאת בושה ושאני בושה". אבל "היסטוריה של אלימות" רחב יותר מן הסיפור ההומוסקסואלי. הוא מתאר ברגישות ובחשיפה מדויקת את תחושותיהם של קורבנות אונס, את המיאוס ואת חוסר האונים, את ההתלבטות אם להגיש תלונה מפחד הנקמה, ובעיקר כדי לא להאלץ "לחזור שוב ושוב על מה שקרה, שמה שקרה יהיה ממשי ביתר שאת, שמה שקרה ייחקק בי, בגוף שלי ובזכרון שלי ביתר שאת". הוא מספר על ההתמודדות עם הביורוקרטיה של המשטרה, על הצורך הדוחק לחוש שמאמינים לדבריו, על הבדיקה הרפואית המשפילה, וגם על האופן בו בחר להתגבר על הטראומה.

כמו ב"הסוף של אדי", גם בספר הזה אדואר לואי מניח תחת זכוכית מגדלת פרק ביוגרפי מחייו, ומספר סיפור פרטי, שיש בו תובנות היוצאות מתחום הפרט אל הכלל. רמה איילון תרגמה יפה, ואמרי זרטל יצר עוד כריכה מינימליסטית הולמת.

כואב ומומלץ.

Historie de la Violence – Édouar Louis

עם עובד

2020 (2016)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

שברים שלמים / רות בונדי

שברים שלמים

טל בשן מנתה אחרי מותה של אמה את תכונותיה, בהתייחס למאמר שכתבה בזקנתה: "אעיד שכל מאפייני כתיבתה ואישיותה נמצאים במסמך הזה: ההומור הדק, האירוניה, המחאה, היעדר הרחמים העצמיים או ההאשמה, והמבט המעט מרוחק על "אני" כלשהו". כל אלה מצויים גם ב"שברים שלמים", ספרה האוטוביוגרפי של רות בונדי.

"אדלשטיין נגד הזמן" היה הספר הראשון שלה שקראתי. הביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזיינשטאדט, מתעדת את שואת יהודי פראג. הספר גרם לי, אולי בפעם הראשונה, להפסיק לשאול מדוע לא קמו כל יהודי אירופה כאחד ונמלטו, מדוע לא התקוממו. לנוכח אותו מבט "מעט מרוחק" שהזכירה טל בשן, ולנוכח ההיצמדות לעובדות והיעדרו של רגש מתלהם, הופתעתי – והתרשמתי עמוקות – כשלמדתי בסיומה של הקריאה שרות בונדי עצמה חוותה את כל המתואר בספר, כולל חיים בגטו ובביקרנאו. פניתי בסקרנות לקרוא את "שברים שלמים", ובעקבותיו ספרים נוספים פרי עטה, כולל "השליח", הביוגרפיה המצוינת של אנצו סרני, והתרשמותי התעצמה. החודש עלה שמה בקבוצות קריאה לרגל יום הולדתה, 19 ביוני 1923, והתעורר בי רצון לשוב אל ספרה זה.

רות בונדי מספרת בספר, שאינו בגדר אוטוביוגרפיה מסודרת ("אוטוביוגרפיה דורשת חשיפה שלא לפי כוחותי […] אולם הידיעה שאינני מסוגלת לכתוב אוטוביוגרפיה אמיתית לא יכולה היתה לדחף לרשום פרקי זכרונות"), על ילדותה בפראג שבין שתי המלחמות, על בני משפחתה שלא שרדו ("מבחינה סטטיסטית – משפחה בת מזל. מישהו בכל זאת שרד כדי לספר את סיפורה"), על הציונות שגרמה לה לראשונה תחושת שייכות, על העליה לארץ, על עבודתה כעתונאית וכסופרת ועוד. לשואה יש, מטבע הדברים, מקום משמעותי בזכרונותיה ובכל הוויתה, והיא נוכחת בבחירות בחייה, בכתיבתה ובפעילותה הציבורית. בארץ בחרה להסיר את מספר אסירת אושוויץ מזרועה, בין השאר בשל השאלות שנשאלה בחשדנות לגבי הישרדותה: "קאפו? זונה?", ואת התחושות המלוות אותה כ"לקח" מאותם ימים, היא מתארת כ"פליאה, שמחה על כל יום נוסף, רצון לא לבזבז את הזמן הנותר, כאב האבדה, חוב לאלה שלא זכו". היא מעידה על עצמה שעברו ארבעים שנה לפני שהיתה מסוגלת לבדוק בכרטסת הגטו את תאריכי הלידה ותאריכי הטרנספורטים לגטו וממנו להשמדה של בני הרמן ובונדי, וכדי להתגבר על פחדים ועל חלומות מאיימים, העניקה לעצמה את טיפול הכתיבה: "לאור ולחושך חוסר הנכונות של הישראלים להבין לנפשם של יהודי אירופה בשואה, התנשאותם והאצבע המאשימה נוסח "למה לא נלחמתם?"; הבטחתי לעצמי לכתוב, כשהדבר יעלה בידי, ספר שיוציא מתוך ערפילי ששת המליונים דמויות של יחידים, בשר ודם, כדי להבהיר את דרך חשיבתם של בני אנוש בטרם נפילתו השניה של האדם, שלא היו מסוגלים להעלות על הדעת שמוות בסרט נע אפשרי. מתוך אהבה ליהדות פראג שנמחקה בשואה, ומתוך תחושת חוב לאלה שלא זכו לשרוד, בחרתי בתולדות חייו של יעקב אדלשטיין". בזכות אותו טיפול עצמי, זכינו לתרגומיה מצ'כית. כדי לא לשקוע בדכדוך שהשרה עליה נושאו של הספר, תרגמה במקביל את "החייל האמיץ שוויק", ובעקבותיו עשרות ספרים נוספים.

"שברים שלמים" מציג את רות בונדי על מעלותיה ועל חולשותיה, ללא יוהרה ולא התנצלות. "למדתי, פחות או יותר, לחיות עם עצמי – וגם זה לא מעט", היא כותבת בהשלמה. היא מביעה את דיעותיה ואת עמדותיה הפרטיות בשלל נושאים, ביניהם הדרך לכתוב הומור ("אפשר לכתוב הומור גם בלי רשעות"), היחס לגרמנים והיותה נטולת כוח לנקמה, לשנאה, למחילה ולחמלה, ועוד ועוד. סיפורה האישי כרוך לבלי הפרד בסיפורה של יהדות פראג וגם בסיפורה של ישראל. מכיוון שהיתה נשואה לרפאל בשן, שהיה בשעתו המראיין מספר אחד בארץ, ומכיוון שעבודתה שלה היתה כרוכה בנסיעות ובהיכרויות מעניינות, עברו בחייה אישים מרכזיים בחיי האומה, שמהם היא זוכרת פחות את הדברים הרי הגורל שאמרו, ויותר את הפכים הקטנים: בן-גוריון אוכל פילפל ממולא בחדר האוכל של שדה בוקר; פולה חוקרת אותה למה יש לה רק בת אחת; פרופסור צ'יין, חתן פרס נובל, מסתרק לפני צילום; זלמן שזר נוסע לבקר את בתו במעון חוסים, ומזמין אותה להצטרף כשביקשה לבקר חוסה אחר.

ארבע ביוגרפיות, כמה קבצים של טורים עתונאיים, ספרי עיון על היבטים בחיי יהדות צ'כיה – כולם טובים, משעשעים או כבדי ראש, לפי הענין, אבל רות בונדי מספרת שהספר שקיבע אותה כסופרת בציבור היה דווקא "טעם החיים", ספר בישול משולב זכרונות. "אולי זה מה שיישאר מכל כתיבתי: כופתאות", היא מסכמת בחן.

ספר מרשים של אשה מרשימה.

גוונים

1997

המשורר והחשפנית / אלי שמואלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a9d795d7a8d7a8_d795d794d797d7a9d7a4d7a0d799d7aa2

"המשורר והחשפנית" מתאר בגוף ראשון את חייו של יהושע, גבר צעיר חסר כל, שאינו מסוגל להתמיד בעבודה כלשהי, ומתכוון להתפרסם כמשורר. כדי לממן את שכר הדירה ואת הוצאות המחיה הוא מנסה כוחו בעבודות שונות, רובן ככולן עבודות שירות פיזיות, ותקופה מסוימת חי על חשבונה של אשה. את שיריו הוא כותב על כל בדל נייר מזדמן, ומשגר את הנבחרים שביניהם אל עורכי כתבי עת ("האנשים שמקבלים מילים", הוא מכנה אותם). כפי שאינו מצליח להחזיק בעבודה, כך אינו מצליח לעקוב אחר השירים ששלח ואחר התגובות שקיבל, למרות שלדבריו הם תכלית קיומו. חייו מקבלים תפנית כשהוא פוגש את עמליה החשפנית, רקדנית בשאיפה, וכשהוא מקבל תשובה חיובית ממוציא לאור לגבי ספר שירים שכתב.

יהושע היה שמו של גיבור ספרו הקודם של אלי שמואלי, "אישוליים", ספר שהציג גבר צעיר הממוקם בשולי החברה, והשוליות הזו מגדירה את כל הוויתו. בניגוד ל"אישוליים" החושפני והנוגע ללב, יהושע של "המשורר והחשפנית" כולו פוזה ביקורתית ומתנשאת, קיצוניות המתאימה בקושי לבן-עשרה מרדני להכעיס, ונלעגת כשהיא מאפיינת גבר בשנות השלושים לחייו. כל מי שמצוי בתוך מסגרת של עבודה נראה בעיניו כמי שהשחית מרצונו את נפשו, בעוד על עצמו הוא אומר, לכאורה בביקורת אך למעשה מתוך יוהרה, "אני לא הייתי מסוגל לוותר על הנפש שלי, וזאת היתה קללה". עובדי כפיים נראים לו כמי שאיבדו תקווה, עובדי מקצועות חופשיים הם "בינות מלאכותיות" נטולות נשמה. חובבי אמנות הגיעו אליה משעמום, חוקרי ספרות אינם מבינים את היצירות וחונקים אותן. בנינים נאים יומרניים, בנינים פחות נאים הם אסון. בכל מקום הוא רואה רק את מה שמצטייר בעיניו ככיעור, כחוסר תקווה, כויתור. על הוריו הוא מספר כי "החיים לפתו אותם בגרון, וכל הזמן הם פחדו שכל תנועה נוספת תכריע אותם, ולא העזו לשנות את התנוחה שבה חיינו", ואינו מבין כי דברים אלה מתארים אותו עצמו. או שהוא מבין, אבל מרמה את עצמו.

מכיוון שזרות מאפיינת את גיבורי שני הספרים, ומכיוון שהסופר בחר באותו שם עבור שניהם, אין מנוס מן ההשוואה. גם ההתרשמות העמוקה שלי מהראשון יצרה ציפיה כשפורסם השני. כושרו התיאורי של אלי שמואלי ניכר בשניהם, אולם בעוד הראשון הפנה זרקור חד ובהיר אל אנשי השוליים, והיה כן ונקי מהעמדות פנים, השני מפנה את תשומת הלב אל דמות ריקנית למדי, שלא עוררה בי אמון. לכן, לצערי, התאכזבתי.

עם עובד

2020

היורש הדגול / אנה פיפילד

hayoreshhadagul_master

כותרת משנה: יעודו הנשגב והמושלם של החבר הגאון קים ג'ונג-און

קים ג'ונג-און, השלישי בשושלת קים, ירש את השלטון בקוריאה הצפונית ב-2011. העיתונאית אנה פיפילד, המסקרת את המדינה למעלה מעשור ומחצה, מספרת בספר זה על שנות שלטונו, עד פגישתו האחרונה עם נשיא ארצות-הברית בפברואר 2019. קשה לחדור אל המציאות האמיתית שמאחורי המציאות שהתקשורת הצפון-קוריאנית הרשמית בוחרת לשדר, אבל העיתונאית התבססה על היכרותה רבת-השנים עם המדינה המסוגרת, ועל ראיונות רבים עם מי שהתנסו בחיים בה ועם אנשי מקצוע העוקבים אחריה, וכתבה ספר מפורט ככל האפשר ומעניין מאוד.

הספר פותח במלחמת קוריאה, שהחריבה את האזור כמעט כליל (האמריקאים הטילו על הצפון 635 אלף טון פצצות, מספר העולה על הפצצות שהוטלו בזירת האוקינוס השקט במהלך כל מלחמת העולם השניה. מאתים אלף פצצות הוטלו על הבירה פיונגיאנג). קים איל-סונג, שנטל לידיו את השלטון בתום המלחמה, הפך לשליט יחיד בחסות ברית המועצות וסין. בשונה ממדינות קומוניסטיות אחרות, בקוריאה הצפונית החליט השליט להוריש את התפקיד לבנו, קים ג'ונג-איל. סביב היורש המיועד התפתחה מיתולוגיה, תערובת של לידת ישו עם מסורות קוריאניות, ופולחן האישיות שנוצר סביב קים איל-סונג הלך והתעצם ועבר בירושה לבנו ולנכדו. "המנהיג הדגול", "המנהיג היקר", "החבר הגאון" – אלה הם כמה מן הכינויים בהם נדרש העם להתייחס אליהם, לצד הפרזות ליריות דוגמת "ההתגלמות המושלמת של האהבה", "המנהיג ההחלטי והנדיב", "הגנרל המנצח והבלתי מנוצח".

קים ג'ונג-און גדל באחד המתחמים המפוארים שיועדו למשפחתו. בעוד העם סובל מחרפת רעב במקרה הרע, ומתת תזונה במקרה הטוב, הוא ומשפחתו נהנו מכל מנעמי העולם. ילדותו היתה בודדה למדי, ללא חברת בני גילו. שף יפני מונה לשמש לו חבר למשחקים, והילד, שכונה "גנרל" ו"מרשל" מגיל צעיר מאוד, הורגל לחנופה ולסיפוק מיידי של כל מאוויו. כשבגר נשלח עם שני בני דודים, כולם בשמות בדויים, ללמוד בשווייץ, כשדודו ודודתו מתחזים להוריו. אביו בחר בו כיורשו, למרות שלא היה הבן הבכור, ככל הנראה בהשפעת אמו, שהיתה בעלת מעמד חזק בין שאר נשותיו ופילגשיו של אביו. משעה שנבחר, חל איסור להעניק את השם ג'ונג-און לתינוקות, ואלה שכבר נשאו את השם נדרשו לשנותו. בהגיעו לגיל עשרים ושבע נפטר אביו, והצעיר תפס את מקומו, מלווה בחשדנות ובספקנות מבית ומחוץ.

במהרה הוכיח עצמו קים ג'ונג-און כמנהיג נחוש. הוא הידק את הסגר ההרמטי של ארצו, והשתמש באמצעים אלקטרוניים כדי לתפוס את מי שמעז לצפות בדרמות דרום-קוריאניות או להאזין לפופ סיני, עברות שדינן הגליה למחנות או מוות. הדיכוי של תשעים ותשעה אחוזים מן האוכלוסיה נמשך במלוא החומרה, בתקנות המיישמות את הכלל שניסח מקיאוולי: "מוטב להטיל פחד מאשר לעורר אהבה". פקידים בודקים את עומק הקידה מול פסלי המנהיגים, הלשנות נפוצות וזוכות לעידוד, תמונות המנהיגים תלויות בכל מקום, בכל בית דולק רדיו שאסור לכבות, והוא מכוון לתחנה אחת המשמיעה תעמולה, אין גישה לאינטרנט, מערכי השיעורים בבתי הספר כוללים את תולדות המשפחה השלטת ואת היסטורית האכזריות האמריקאית, ביקורת עצמית היא בגדר חובה, ועוד ועוד. את הגולאגים הצפון-קוריאנים תיאר חוקר ניצול שואה כגרועים יותר מן המחנות הנאצים. לעומת זאת, המאיון העליון זוכה להטבות מפליגות, ותנופת הפיתוח של פיונגיאנג ושל וונסאן מאפשרת לאנשים, שמבטיחים את שלטונו של קים ג'ונג-און, חיים נוחים ומפנקים. בלתי אפשרי לעבור ממעמד נחות למעמד של אליטות, אבל קל מאוד להדרדר בכיוון ההפוך, והאיום המתמיד משמר את הנאמנות. נאמנותם של מי שאינם נמנים עם האליטות נשמרת באמצעות טרור, אבל אנה פיפילד סבורה שחלקם הם מאמיני אמת. כמעט כל הצפון-קוריאנים גדלו בלי להכיר שום דבר אחר, והם סוגדים לבני קים כפי שסוגדים לאלים. הישגיה של המדינה – אמיתיים ומדומים – מפומפמים למוחם ללא הרף, וגם אנשים שהצליחו להמלט ממנה מפגינים לא פעם גאווה פטריוטית למרות המחיר שנאלצו לשלם. ויחד עם זאת, רובם מודעים לכך שמשקרים להם, ושהחיים יכולים להיות שונים, בזכות הברחות בהיקף גדול של כרטיסי זכרון המכילים סרטים זרים. אחת המרואינות תיארה את הזעזוע שחשה כשגילתה שבניגוד לתעמולה הדרום קוריאנים נראים ממש כמוה.

קים ג'ונג-און מוכר למערב בעיקר בשל איומיו התכופים לפתח פצצת מימן וטילים בליסטיים ארוכי טווח. מרבים להתייחס אליו כאל מטורף, אבל למעט נרקיסיזם והתמכרות לכוח, נראה כי נכון יותר לראות בו "שחקן רציונלי", כדברי מנתחי הביון האמריקאים. מבחינתו היה זה טירוף לא לפתח נשק מתקדם, בהתחשב בחולשותיה של מדינתו, והסברה היא כי יעדיף לשמור על מאזן אימה ולא יפתח במתקפה יזומה. משעה שהשיג את יעדיו בתחום זה, החליט בהגיון להפנות את מרצו לשיפור מצבם הכלכלי של תושביו. עוד קודם לכן איפשר להם מעט חופש קפיטליסטי, וכעת הוא מבין כי כדי לשרוד ולשמר את שלטונו לאורך שנים, לא די שיוכיח למערב כי הוא מנהיג שמממש את תוכניותיו ואת איומיו, אלא עליו להוכיח גם לבני עמו שמצבם משתפר תחת שלטונו. אם מצליחים להתעלם לרגע מן הטרור הפנימי, מן הפרנויה שגרמה לו להפטר ממקורבים, כולל דודו ואחיו למחצה, ומצעדים פרובוקטיביים כלפי חוץ, אפשר לגלות הגיון ועקביות בדרך בה הוא מנווט את שלטונו. אנה פיפילד סבורה, לפיכך, שיש מקום לאופטימיות באשר לאפשרות להפשיר את היחסים בין קוריאה הצפונית לשאר העולם, הפשרה שבמסגרתה יופחת האיום הגרעיני, ויוטב מצבם של התושבים המדוכאים. לדעתה, המפגש האחרון בין קים ג'ונג-איל לדונלד טראמפ נכשל, משום ששני המנהיגים הלא-קונבנציונליים הללו, שיתרונם המרכזי הוא היותם כל-כך שונים מקודמיהם, נפלו קורבן לחשיבה קונבנציונלית.

ההיסטוריה ממשיכה להיווצר גם אחרי שהספר ראה אור. השבוע נודע כי קוריאה הצפונית פוצצה מבנה שבו פעל מנגנון התיאום בינה ובין קוריאה הדרומית. המבנה נחנך בעקבות מפגש היסטורי מפויס בין מנהיגי שתי המדינות ב-27 באפריל 2018, שאודותיו צייץ טראמפ, "דברים טובים קורים".

השאלה כיצד לנהוג ברודן, שהוא אולי רציונלי אך בהחלט בלתי צפוי, נשארת פתוחה, וקצת קשה להיות שותפים לאופטימיות של אנה פיפילד. מכל מקום, "היורש הדגול" הוא ספר מרתק ומעשיר בידע, וגם מעורר אימה ורחמים, ומומלץ מאוד לקריאה.

The Great Successor – Anna Fifield

כתר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן

d793d795d799d793_d792d7a8d795d7a1d79ed79f_d7a1d795d7a1_d790d797d793_d7a0d79bd7a0d7a1_d79cd791d7a82

על הבמה במועדון סטנדאפ בנתניה עומד דּוֹבָלֶה ג'י. הקהל, שחלקו מכיר אותו מהופעות קודמות, מצפה לערב של בדיחות. ירידות על הקהל, במינון סביר, יתקבלו בברכה, כמו גם הקנטה עצמית – או שבחים עצמיים – של השחקן. אחד הצופים, השופט בדימוס אבישי לזר, הוא בבחינת יוצא דופן. דעתו על מופעי סטנדאפ שלילית – וכמו מהדהד אותו יאמר דובלה במהלך המופע: "כי מה זה סטנדאפ, חשבתם פעם? תשמעו ממני, נתניה: זה סך הכל בידור די פתטי, בואו נודה על האמת, ואתם יודעים למה? כי מריחים לנו את הזיעה! את המאמץ להצחיק! זה למה!" למרות זאת, על פי בקשה טלפונית מפתיעה של דובלה, חבר ילדות שהקשרים עמו נותקו לפני עשרות שנים, הוא מגיע לצפות. "אני רוצה שתסתכל עלי", מנמק דובלה את ההזמנה הבלתי צפויה, "שתראה אותי טוב-טוב. ואחרי זה תגיד לי. מה ראית".

המופע, שנפתח בשורות מחץ הרודפות זו את זו, משנה כיוון, והופך לחשיפה אישית כואבת; בתחילה תערובת מבלבלת של וידוי עם הלצות, ואחר-כך, כשמרבית הקהל נוטש, התערטלות מושלמת וחשיפת ארוע מכונן בחייו. הבקשה המעורפלת שביקש מאבישי מקבלת משמעות כשמתבהר בהדרגה עד כמה היה דובלה בלתי נראה כילד. בן לאם ניצולת שואה רדופת סיוטים, ולאב שהיכה אותו, קורבן נוח להתעללות של ילדים, ובארוע השיא שאליו חותר המופע – בלתי נראה לחבריו ולמבוגרים שסביבו. ומה רואים הצופים במופע? חלקם רואים בדרן שהכזיב, הבטחה לבילוי מהנה שהופרה. בודדים פורשים בשלב מוקדם, אחרים נשארים, אולי כי כבר שילמו והם עדיין מצפים לתמורה, ואולי בגלל המשיכה שקשה להתנגד לה להציץ אל הגיהינום של הזולת. גם אלה ברובם יפרשו כשמינון ה"שריטה" והבידור ייטה לגמרי לצד הראשונה.

דויד גרוסמן כתב בחיות מרשימה. מן העמוד הראשון ועד האחרון הקריאה בספר כמוה כנוכחות של ממש במועדון. לאורכו של הספר כולו הוא שולט לחלוטין בשפתם של שני הדוברים בגוף ראשון – אבישי, שנזכר בילדותם המשותפת וגם מבכה את אהובתו שמתה, ודובלה, שמלהטט בין שתי לשונות, זו הסלנגית של הסטנדאפ, וזו שיוצאת מלבו. תשומת לב מוקפדת ניתנה גם לדמויות, צדדיות אך חיוניות, אנשים מתוך הקהל המגיבים באופנים שונים על המחזה המשונה שלפניהם.

ספר מיוחד ומומלץ.

הספריה החדשה

2014

מכונות כמוני / איאן מקיואן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed79bd795d7a0d795d7aa_d79bd79ed795d7a0d7992

אנגליה, 1982. צ'רלי, בן שלושים ושתים, עורך דין שנאלץ להתפטר בשל עבירה שעליה הוא אינו מרחיב את הדיבור, רוקם תכניות התעשרות שאינן צולחות, ומעביר את ימיו בעיקר מול המחשב, סוחר במניות בתקווה לרווחים גדולים שאינם מתממשים. כשמגיע לידיו מכוחה של ירושה סכום משמעותי, הוא משקיע אותו בקנית בן-אדם מלאכותי, אחד מעשרים וחמישה או"חים (אדם וחוה) שיוצרו והוצעו למכירה. ביכולתו לעצב את אופיו של אדם באמצעות בחירת תכונותיו מתוך רשימה ארוכה, והוא מציע למירנדה, שכנתו שבה הוא מאוהב בסתר, לבחור את מחציתן.

איאן מקיואן מיקם את העלילה במציאות חילופית, ורוב הזמן לא ברור מדוע ומה מציאות זו תורמת לסיפור. מרגרט תאצ'ר מאבדת מיוקרתה לאחר תבוסה באיי פוקלנד, וטוני בן מביס אותה בבחירות. הביטלס מתאחדים. רייגן מפסיד לקרטר. מרבית המכוניות אוטונומיות, ורובוטים תופסים עוד ועוד משרות. לעומת זאת ברורה הבחירה בהענקת חיים ארוכים ופוריים לאלן טיורינג, המעמיק את התעניינותו באינטליגנציה מלאכותית, ומשחק תפקיד משמעותי בעלילה.

כצפוי, צ'רלי ומירנדה מגלים כי בלתי אפשרי להתייחס אל אדם כאל מכונה. למרות שהוא חייב להתחבר לעמדת טעינה כדי לשמור על כוחותיו, ולמרות מתג ההשתקה בעורפו, הוא מתנהג כמו אדם בשר ודם, ומבחינה חיצונית הוא זהה לו. צ'רלי תוהה שמא "הביולוגיה בכלל לא מעניקה לי מעמד מיוחד, ואין חשיבות לאמירה שהדמות הניצבת מולי לא ממש חיה". אדם מתערב ברומן המתפתח בין צ'רלי ומירנדה, מתאהב בה בעצמו (האם מירנדה בחרה עבורו תכונות שגרמו לו להתאהב?), מבצע מטלות שמטילים עליו, לומד ללא הרף ונוטל יוזמה. נדמה כי הוא מפתח תודעה עצמית, ובהכרח עולות אצל צ'רלי תמיהות באשר למהותה של התודעה האנושית, שהיא למעשה הנושא שבלבו של הספר.

אדם הוא מכונה רבת עוצמה, בעלת פוטנציאל לגבור על יוצריו, אבל המכונה כושלת משום שהתכנות של מוח רציונלי אינו מצליח להתמודד עם המציאות האנושית. לדברי טיורינג, "אנחנו יוצרים מכונה בעלת אינטליגנציה ומודעות עצמית וזורקים אותה לתוך העולם הלא מושלם שלנו. מוח כזה, הבנוי על פי הנחות רציונליות בדרך כלל, שוחר טוב ביחסו לזולת, מוצא את עצמו חיש מהר בעין סערה של סתירות". והוא מוסיף, "לדעתי האו"חים לא היו מצוידים באופן המאפשר להם להבין קבלת החלטות אנושית, כיצד העקרונות שלנו מתעוותים בשדה הכוח של רגשותינו, ההטיות הפרטיות שלנו, האשליה העצמית שלנו וכל שאר הפגמים הידועים והממופים של הקוגניציה שלנו […] הם לא הצליחו להבין אותנו כי אנחנו לא מצליחים להבין את עצמנו […] אם אנחנו נבצרים מבינתנו, איך יכולנו לתכנן להם בינה ולצפות מהם להיות מאושרים לצידנו?" יותר משהדברים אמורים בבינה מלאכותית, הם מעידים על הבינה האנושית המורכבת.

איאן מקיואן דחס אל תוך הספר נושאים רבים, ביניהם אימוץ, הורות, אונס, נקמה, מערכת המשפט, פערים חברתיים, פוליטיקה, היסטוריה של המדע, ואת כל אלה ועוד תיבל, כאמור, במציאות חילופית. לטעמי, הספר סובל מהתחכמות יתר ומגודש מעיק. יחד עם זאת, הוא מקורי למדי, דמויותיו אמינות, וכשמצליחים לפלס דרך בין עיקר וטפל מגיעים אל שאלות מעניינות.

Machines Like Me – Ian McEwan

עם עובד

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון