שלוש סופרות דרומיות / קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d79cd795d7a9_d7a1d795d7a4d7a8d795d7aa_d793d7a8d795d79ed799d795d7aa2

שלוש הסופרות הדרומיות שבשם הספר הן קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור, שיצירותיהן מעוגנות עמוק בדרום ארצות-הברית. כל אחת מהן מיוצגת באמצעות יצירה אחת, ושלושתן נהדרות.

היצירה הראשונה, "יין צהרים", היא פרי עטה של קת'רין אן פורטר. אל חווה מוזנחת, המבוססת על משק חלב, מגיע גבר שתקן, שבדי במוצאו, למעשה השבדי היחיד שהזדמן למר תומפסון, בעל החווה, לפגוש. בתוך זמן קצר מכניס השבדי, מר הלטון, סדרים חדשים בחווה, ומסייע לשגשוגה. במשך תשע שנות עבודתו במקום בני הזוג תומפסון אינם לומדים דבר אודותיו, מלבד מה שלמדו בימים הראשונים – שמו, המקום בו עבד לפני שהגיע אליהם, ותשוקתו למפוחיות פה. כעבור תשע שנים נחשף סוד מעברו, והחיים לא ישובו להיות כשהיו. משהו בסיפור מזכיר את "גבר זר בא למשק", שנכתב באותה שנה הרחק משם, אם כי שני הסיפורים מתפתחים בכיוונים שונים. השתקנות, ההתמסרות לעבודת המשק, הסימביוזה עם הטבע, הבידוד, היכולת להניח לאנשים לשמור על סודותיהם ולהעריך אותם על פי שקידתם – כל אלה מצויים בשני הסיפורים. קת'רין אן פורטר מתארת בנאמנות את חיי החווה, וממחישה היטב את הלכי הרוח בעקבות הטלטלה.

את היצירה השניה, "הבלדה על הקפה העצוב", כתבה קרסון מק'קלרס. אשה צעירה בשם אמיליה, חסונה וקשת-עורף, מנהלת את עסקיה בקשיחות וללא רגשות אישיים. נישואיה לגבר תושב העיירה נמשכו עשרה ימים בלבד, ולאחריהם הסתלק האיש בעל כורחו. גבר גיבן מופיע יום אחד על סף דלתה, טוען שהוא בן דוד רחוק, ובהשראתו היא פותחת בית קפה. כשבעלה ישוב אל העיירה, מערך הכוחות בתוך המשולש יעבור תהפוכות, ויסתיים באופן עגום, כפי שאנו מתבשרים כבר בתחילתו של הסיפור. קרסון מק'קלרס כתבה סיפור מרשים מאוד, שופע תובנות מרתקות, כצפוי ממי שכתבה את "צייד בודד הוא הלב" המצוין. סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה מספר גדול יחסית של ציטוטים ראויים, הנה שניים מהם:

* ברגעי מתח, כשמעשה רב כלשהו עומד להתרחש, גברים נאספים ומחכים בצורה כזאת. ומקץ זמן-מה יבוא רגע ובו יפעלו כולם כאיש אחד, לא מתוך מחשבה או מכוח רצונו של גבר אחד כלשהו, אלא כאילו יצריהם התמזגו כך שההחלטה לא תשתייך לאף אחד מהם אלא לקבוצה ככלל. בשעה שכזו שום יחיד לא יהסס. ורק הגורל יקבע אם המעשה המשותף יביא לביזה, לאלימות ולפשע.

* האהבה היא חוויה משותפת לשני בני אדם – אבל עובדת היותה משותפת אין פירושה שהיא חוויה דומה לשני המעורבים בה.

פלנרי או'קונור כתבה את היצירה השלישית, "האלימים יישאוה", הארוכה מכולן. טַרווֹטֶר בן הארבע-עשרה גדל מינקות עם דוד-רבא בבית מבודד. הזקן, פנאט דתי מטורף, נביא בעיני עצמו, הטיף לילד כל שנותיו, וייעד לו גורל דומה לשלו. כשנפטר, טרווטר, למרות שהתנגד לתורתו והתווכח איתה בינו לבין עצמו, הוא כבר שטוף מוח, לא מסוגל לחיים תקינים, רדוף על ידי העול שציווה לו הזקן המת. דודו של הילד נחטף בילדותו על ידי אותו איש, ולמרות שהיה תחת השפעתו ימים בודדים בלבד, התורה שהונחלה לו חלחלה אל תוכו, והוא נאבק להשתחרר ממנה: הוא ידע שהוא קורץ מהחומר של קנאי דת ומטורפים, וכי היטה את מסלול גורלו כמו בכוח הרצון בלבד. הוא הלך זקוף על קו צר מאוד שבין הטירוף והריק, וכשתגיע השעה והאיזון הזה יאבד לו, התכוון בכל לבו למעוד לעבר הריק, וליפול לצד שבו בחר. כעת מגיע הילד אל הדוד, וזה האחרון מנסה לחלץ אותו מיסוריו. "האלימים יישאוה" הוא סיפור רב עוצמה, נע בין אכזריות לרחמים ושובר לב.

שלוש היצירות הטובות האלה זכו לתרגום מעולה של משה רון, שתרגם את שני הראשונים, ושל דבורה שטיינהרט, שתרגמה את האחרון.

ספר מומלץ מאוד.

Noon Wine – Katherine Anne Porter (1937; 1939)

The Ballad of the Sad Café – Carson McCullers (1943; 1951)

The Violent Bear It Away – Flannery O’Connor (1960)

עם עובד

2018 (1937 – 1960)

תרגום מאנגלית: משה רון, דבורה שטיינהרט

מודעות פרסומת

סוף היהדות בארצות האסלאם

18-2620f

"סוף היהדות בארצות האסלאם", כשמו כן הוא. הספר מתאר את התהליכים שעברו על יהודי ארצות האיסלם בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה ובשנותיה הראשונות של המדינה, תהליכים שבסיומם גורשו בדרך זו או אחרת מארצם והפכו לפליטים. רובם ככולם מצאו מולדת חדשה בישראל ובצרפת. הספר כולל אחד-עשר מאמרים מאת כותבים שונים, כל אחד מהם מתרכז במדינה אחת.

העלון המלווה את הספר מעלה את השאלה "מדוע וכיצד היסטוריה זו הודחקה על ידי הישראלים, ואף בידי חלק מן הספרדים עצמם, וגרוע מזה בידי האקדמיה והאליטות הפוליטיות?", וקובע כי ההדחקה הזו "אוסרת על הספרדים להלביש במלים את הטראומה שלהם ומונעת מהם לשאת בהיסטוריה שלהם". ניסוחים אלה יוצרים את הרושם שנקודת המוצא של הספר היא קיפוח, אבל מדברי המבוא של העורך שמואל טריגנו מסתבר שלא אלה הם פני הדברים, וטוב שכך: "ספר זה לא נכתב כדי להסביר מדוע התעלמו עד כה מהסיפור הזה […] אלא כדי לחקור את התופעה ולנסות להבין את התהליך שגרם לה". הספר מערער על התדמית המסולפת של הציונות כקולוניאליזם, וטוען כי תופעת הפליטוּת במזרח התיכון אינה חד-צדדית, ומול שש-מאות אלף הפליטים שנמלטו מישראל בשל מלחמת העצמאות עומדים תשע-מאות אלף פליטים יהודים שגורשו מארצות האיסלם.

בכל אחת מן המדינות המתוארות בספר התרחשו תהליכים שונים, אך במבט-על ניתן להצביע על מאפיינים משותפים שהביאו בסופו של דבר להתרוקנות המדינות מתושביהן היהודים: כוחו של האיסלם וחוסר סובלנותו כלפי היהדות (וכלפי הנצרות), הקולוניאליזם האירופי שבמידה רבה אִפשר ליהודים לשפר את מצבם ובכך עורר טינה כלפיהם, התעוררות הלאומנות הערבית, השפעת האנטישמיות הגרמנית, והקמת הבית היהודי בארץ-ישראל.

כל אחד מן המאמרים בספר שופע מידע, וקצת קשה לקלוט את כולו ברצף. דילגתי מעט על המספרים ועל פרטי הפרטים, ו"דגתי" את הנושאים שחידשו לי ועוררו את סקרנותי. הנה אחד לדוגמא: במאמר על יהדות עירק מאת אסתר מאיר גליצנשטיין מוזכרות שתי תזות להסברת היקפה הגדול של העליה ב-1950 – תזת הציונות, שלפיה הגורמים העיקריים היו הציונות והאמונה הדתית, ותזת הטרור, שלפיה פצצות שהוטלו על ריכוזים יהודיים החישו את העליה ההמונית. תזת הטרור מעניינת במיוחד, משום שהועלו האשמות לפיהן ההפצצות היו מעשי ידי השלטון בישראל מתוך כוונה לזרז את היהודים לעזוב את עירק. מחברת המאמר טוענת שאי אפשר לייחס את היקף העלייה אף לאחת מהן, ומציעה תזה שלישית. מכל מקום, הדיון במניעים לעליה לא התפוגג עם השלמתה, אלא נוכח בשיח החברתי בישראל עד ימינו.

בצירוף מקרים התגלגלה אלי השבוע תמונה (מצורפת למטה), הממחישה את המתואר בספר.

"סוף היהדות בארצות האסלאם" הוא ספר מקיף ומעניין, ועוד אשוב אל כל אחד מפרקיו בנפרד לקריאה מעמיקה יותר.

כרמל

2018

עורך: שמואל טריגנו

סוף היהדות בארצות האסלאם - מפה

מדד הפחד / רוברט האריס

966602

את רוברט האריס אני מעריכה מאוד בזכות ספריו המבוססים על אירועים היסטוריים. משום כך, למרות דעה קדומה נגד ספרים שמוגדרים כמותחנים ושמשווקים את עצמם באמצעות אותיות תבליט זוהרות, בחרתי לקרוא את ספרו זה. לא התחרטתי על הבחירה.

האריס אינו מזכיר במפורש את המונח "קריסת בזק" (Flash Crash), אך הארוע שזכה לשם זה בשל צלילת המדדים המובילים בוול סטריט ב-6 במאי 2010 היווה מן הסתם את הזרז לכתיבת הספר. הקריסה התרחשה למעשה ללא מעורבות אנושית ישירה. אלגוריתמים מתוחכמים הם המנהלים את המסחר, והם שהיו אחראים לארוע. ברור שהאלגוריתמים עצמם הם מעשי ידי אדם, אך הם מסוגלים ללמוד ולהתפתח, והתנהלותם אינה לגמרי צפויה.

אלכס הופמן, הדמות הראשית בעלילה, הוא פיזיקאי מוכשר, גאון בתחומו, ואדיש לכל מה שחורג מעיסוקו. לאחר שעבד מספר שנים בסֶרן, המרכז לחקר חלקיקים, חצה את הקווים מן המדע הטהור אל הכסף, הקים קרן גידור מצליחה, והפך למליונר. לאחרונה פיתח אלגוריתם מתקדם, שאינו מבוסס רק על נסיון העבר בשוק ההון, אלא גם על התנהגות הצרכנים, ורווחי הקרן הרקיעו שחקים, לשמחתו של שותפו, יוגו קוורי, אשף ביחסי אנוש.

פתיחתו של הספר מצמררת: אלכס מקבל מתנה יקרת ערך מאלמוני, מהדורה ראשונה של ספרו של דרווין, "הבעת רגשות באדם ובבעלי חיים". דף, ובו פרטי סוחר הספרים שממנו נרכש הספר, נעוץ – במקרה? – בפרק העוסק בפחד. בלילה שאחרי קבלת הספר נפרץ ביתם הממוגן של אלכס ושל אשתו גבריאל, אלכס מוכה על ידי הפורץ ומובל לבית חולים. במהלך היום המתואר בספר תהיינה לאלכס סיבות נוספות לחוש רדוף, והגורם לצרותיו, כך יתברר, מאיים לא רק עליו.

רוברט האריס כתב ספר מתח מעוגן עמוק במציאות, תוך שהוא מוכיח בקיאות בנושאים עליהם הוא כותב, מציג דמויות משכנעות ולא פלקטיות, משלב ציטוטים מרחיבי דעת מאת דרווין ואחרים, ומביע עמדות בתחומים שונים במשולב עם הסיפור. הוא מתייחס, בין השאר, לעושר ולהשפעתו על בעליו, להתנהגות העדרית של הציבור, ולפחד כמניע. ואולי המסר החזק מכולם עולה מן הפרק החותם את הספר: הכסף מעוור. מומלץ.

The Fear Index – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

שלוש / דרור משעני

8882585010001009801582no

"שלוש" נפתח בסיפור מינורי. אורנה, אשה צעירה, שנה לאחר גירושיה, מגששת אחר היכרויות ברשת. לבה אינו נוטה אחר מודעות היכרות "נוצצות", והיא מחליטה ליצור קשר עם גיל, גרוש שאינו מרבה בפרטים על עצמו, ואינו מקשט את מודעתו באמרות כנף. מערכת היחסים בין השניים נינוחה, ואורנה מתמרנת יפה בין הבית, אותו היא חולקת עם בנה הצעיר, לעבודתה ולקשר המתרקם. השלווה היחסית מתערערת כשבעלה לשעבר, שפחות או יותר נעלם מחייה ומחיי בנה בשנה האחרונה, מבקש להשתלב מחדש בחייו של הילד. על מה שיקרה אחר-כך אפשר לומר רק שהסיפור השגרתי מקבל תפנית מצמררת.

מכאן עוברת העלילה אל דמות אחרת, אמיליה, עובדת זרה שמטפלת בארץ בקשישים. אמיליה היא אשה בודדה, דוברת אנגלית רצוצה ועברית דלה עוד יותר. אין לה חברים בארץ, וגם לא משפחה לחזור אליה בארץ מוצאה. בדידותה ומצוקתה הכספית יובילו אותה לקשר עם הגבר הלא נכון. סיפורה של אורנה נקרא רוב הזמן בנינוחות מסוימת כסיפור חיים שגרתי, אך הרוח הרעה של התפנית שבסיומו תשרה על סיפורה של אמיליה, והוא ייקרא במתח.

חלקו השלישי של הספר הוא סיפורה של אלה, אם לשלוש בנות צעירות, שמחפשת הפוגה מחיי הבית התובעניים, ומוצאת אותה בלימודים. סגנונה של העלילה מקבל תפנית נוספת, והמספר היודע-כל, הצופה גם אל העתיד, רוקם סיפור בלשי מתעתע.

נהניתי לקרוא את ספריו הקודמים של דרור משעני, והספר הזה עולה עליהם. הסופר מתאר באמינות וברגישות את שלוש הדמויות הנשיות, הופך דמויות יומיומיות לגיבורות ספרותיות ראויות, ומוביל את הסיפור בכשרון רב מן השגרה האיטית אל המתח הקצבי. גם אם הספר מקוטלג כמתח, הפן האנושי שבו הוא שמעניק לו את יחודו, ואת השלוש, כמובטח על הכריכה, יהיה קשה לשכוח.

אחוזת בית

2018

בת האיים הפלאית / סימון שוארץ-בארט

685098

בשנת 1848 הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק בכל השטחים שבבעלות צרפת, ביניהם איי גוואדלופ שבים הקריבי. טֶלוּמֶה, המספרת ב"בת האיים הפלאית" את סיפורה של משפחתה, היא נינתה של מינֶרוָה, שפחה משוחררת, שהשתקעה יחד עם עבדים משוחררים אחרים בעיירה, אשר לה נתנו את השם אבּאנדונֶה, עזוב מאין יושב.

למעלה ממאה שנים אחרי השחרור, השחורים בגוואדלופ עדיין נושאים את צלקות העבדות, עדיין מופרדים מן הלבנים ושרויים בעוני. "אני חושבת על אי-הצדק שבעולם", אומרת טלומה הזקנה, "ועלינו הסובלים, המתים בשתיקה מן העבדות לאחר שנגמרה ונשכחה". היא מספרת על תושבי אבאנדונה, ועיירות אחרות, החיים בקושי מאדמתם, ובלית ברירה משכירים עצמם לעבודה במטע קני הסוכר, אמנם לא בתנאי עבדות, אך בשכר זעום. כמו במקומות אחרים, בהם ניצבים זה מול זה מונופול רב כוח ועובדים נטולי כוח, נוצרת תלות שכמעט בלתי אפשרי להשתחרר ממנה. שלא כמו במקומות אחרים, כאן נוסף לניצול גם הפן של הגזענות. טלומה הצעירה אינה חשה בה בחיי היומיום, אך טלומה המבוגרת ערה לה, ועל בעלה השני היא יודעת לספר כי בשל תלאותיו מידי הלבנים עמד נטול נשימה מול "שְחור" נשמתו ותמה במה יוכל לטהר אותה, כך שבאחד הימים יוכל האלוהים להביט בו בלי גועל. "ידי אויב השתלטו על נשמתנו ועיצבו אותה כך שתתקומם נגד עצמה", נהג לומר.

על רקע זה מספרת טלומה על הנשים במשפחתה, החל במינרוה, שננטשה בעודה הרה עם בתה טוּסין, ועבור בויקטואר, בתה של טוסין ואמה של טלומה. נדמה כי הגורל נע בדילוגים לאורך הדורות. ויקטואר חלקה גורל דומה לזה של מינרוה, וילדה שתי בנות לגברים שונים שנטשו אותה. טוסין וטלומה, לעומתן, זכו לאהבה, אך בעוד חייה של טוסין היו רגועים, אלה של טלומה טולטלו שוב ושוב. שיחק לה מזלה, וסבתה, שכונתה בפי כל "מלכה ללא שם", ושויקטואר אמרה עליה כי היא "אשה העוזרת לך שלא להרכין ראש לפני החיים", פרשה עליה את חסותה. טוסין, פמיניסטית הרבה לפני שהמונח נכנס לשימוש, לא הניחה לנכדתה להמעיט מערך עצמה, ועודדה אותה ליטול את גורלה בידיה: "אסור שהסוס יובילך. את היא שצריכה להוביל את הסוס", אמרה לה, וגם "אל תחכי עד שתתלוש אותך הרוח מן העץ ותשליך אותך ארצה. השתדלי להתלש בעצמך, בשעה שאת מוכנה ממש". נאמנה לרוחה של סבתה, ניווטה טלומה את חייה ככל אפשר בכוחות עצמה. כשהאדון הלבן בבית בו עבדה סבר, מכוח צבע עורו, שיוכל לכפות עצמו עליה, נחלצה ממנו ללא פגע. כשגבירתה התבטאה באוזניה באופן מעליב אודות השחורים, הניחה לדברים להחליק מעליה מבלי לגעת בה: "הפקרתי לה את פני העליונים כדי שתיהנה לה, בעלת-הבית, כדי שתהלום בהם, ואני עצמי מתחת נשארתי שלמה, שלמה לגמרי".  וכשתנאי עבודתה הפכו משפילים, קמה ועזבה. כשהיססה, לעומת זאת, לעזוב את בעלה שהיכה אותה, נחלצה סבתה לייעץ ללא היסוס: "הריני מתחננת לפניך, התירי את חייך מחייו, כי לא נאמר שחייבת אשה לשאת את הגיהינום עלי אדמות".

טלומה, בת האיים הפלאית, היא חלק מקהילתה, לטוב ולרע. כל מה שקורה לאחד מבני הקהילה גלוי וידוע לקהילה כולה. יש בכוחה של הקבוצה לצאת כנגד היחיד, אבל כוחה רב לה בעיקר כשמתבקשת תמיכתה. כשנקלעה טלומה למשבר, הושבה לה רוחה בזכות ביקורי בני הקהילה ותשורות קטנות שהוענקו לה. "כל אותם מלים, צחוקים וגילויים של תשומת לב סייעו להושיבני שוב על האוכף, להחזיק בידי ברסן סוסי". כשניתן לה יום חופש נדיר, והבריות היו באים לבקתת הסבתא לשמוע על חייה בבית המעבידים הלבנים, היתה ההאזנה שלהם צרי לנפשה, וכל שרצתה היה להיות "מוקפת פרצופים שבהם אוכל להבחין בכל ניד קל שבקלים כבאדוה על פני המים".

לטבע יש תפקיד מרכזי בספר, גם כקובע גורלות – מבול סוחף יבולים, בצורת מייבשת אותם – וגם כהרחבה של נפש גיבורי הספר. כשטלומה ואלי, אהובה מילדות, מתחילים לחיות יחדיו באהבה גדולה, אהבתם שופעת ומשפיעה על הסביבה, ופותחת תקופה של שגשוג ושל רווחה, של שפע יבולים ושל פריחה. באופן הופכי, מזג אויר הרסני שובר לא רק את מטה לחמם של בני האדם, אלא גם את רוחם, ומשפיע על היחסים ביניהם.

"בת האיים הפלאית" מצטיין בסגנון פיוטי ובסיפור הנכנס ללב. למרות שטלומה אומרת, "אני לא באתי לעולם לשאת את כל משא עצבותו של העולם. אני מעדיפה לחלום", סיפורה הפרטי נושא מסרים ברורים ואוניברסליים, מסרים של חופש, של שוויון, ושל זכותו של כל אדם לאושר פשוט. מומלץ מאוד.

Pluie et Vent sur Télumée Miracle – Simone Schwarz-Bart

עם עובד

1977 (1972)

תרגום מצרפתית: אהרן אמיר

אחד על אחד / קרייג בראון

36200048146b

כותרת משנה: 101 פגישות שהיו באמת

"אחד על אחד" מתאר פגישות בין אישים ידועים, רובן ככולן במהלך המאה העשרים ובשלהי המאה התשע-עשרה. במוקדמת שבהן, בדצמבר 1876, נוטלים חלק הסופר טולסטוי והמלחין צ'ייקובסקי. במאוחרת שבהן, באפריל 2007, משתתפים העתונאי דומיניק דאן והמפיק פיל ספקטור. בין הדמויות המאכלסות את הספר נמצא פוליטיקאים, סופרים, אנשי דת, קולנוענים ועוד. אין קשר תוכני בין פרקי הספר, למעט נוכחותה של כל דמות בשתי פגישות עוקבות. כך, לדוגמא, משורשרות הפגישות הללו: סלינג'ר-המינגוויי, המינגווי-מדוקס פורד, פורד-ויילד, ויילד-פרוסט, פרוסט-ג'ויס (כולם שיכורים רוב הזמן…). לא ערכתי ספירה מדוקדקת של הדמויות בספר, אבל נוצר אצלי הרושם שלאישים מעולם הבידור יש נוכחות בולטת.

יש בספר ענין היסטורי בכמה מן הפגישות המתוארות בו, כמו בקשר שבין סטלין לגורקי, או בין רספוטין לצאר מצד אחד ולרוצחו מצד שני, אבל מרבית האפיזודות שבספר נותרות ברמה הרכילותית הפחות מעניינת. הכתיבה של קרייג בראון שוטפת ועניינית, מרחיבה במידה הנכונה לגבי הרקע של כל פגישה, ותופסת את הדמויות מצד אישיותן, שלפעמים עומדת בסתירה לתדמית הציבורית. הספר, אם כך, קריא, אבל קשה למצוא בו משמעות מהותית.

היבט מעניין בתיאורי הפגישות הוא שאלת תקפותו של הזכרון. כמה מן המשתתפים בהן תיארו אותן מספר פעמים לאורך השנים, בכל פעם בוריאציה אחרת. במקרים רבים כל אחד משני המשתתפים בפגישה זכר אותה באופן שונה. בהערת מבוא כותב הסופר, כי במקרה של ריבוי גרסאות – וריבוי כזה מתקיים במרבית הארועים – בחר בגרסה הסבירה ביותר.

את הכריכה הנאה עיצב דוד מוסקוביץ.

בשורה התחתונה: ספר נחמד לדפדוף מזדמן.

One on One – Craig Brown

ידיעות ספרים

2018 (2011)

תרגום מאנגלית: ירון בן עמי

משוואה עם נעלם / אורי אדלמן

10515

יובל שדה נידון לשתי שנות מאסר בעוון נהיגה תחת השפעת אלכוהול, שבשלה גרם לתאונה בה נהרג אביו, עמוס, שישב לצדו. זמן קצר לפני מועד שחרורו הוא מסתלק במפתיע מהכלא. הוא משאיר הודעה קצרצרה במשיבון של אחיו, גיל, ששוקד על דוקטורט במשפטים בארצות הברית, ומנתק קשר. גיל ממהר להגיע לארץ, מבקש להבין את החלטתו התמוהה של אחיו ולהתחקות על עקבותיו. בחמישה הימים הבאים ייחשד ברצח של צעירה, שגופתה נמצאה בביתו, יחשוף סוד מעברו של אביו, ימצא את אהבת חייו, יסתבך עם המשטרה ועם המוסד, וכמובן יפתור את המשוואה וימצא את הנעלם.

גיל, המספר בגוף ראשון, הוא גיבור ספרי מתח טיפוסי, אדם מן השורה, שנקלע בעל כורחו לסיטואציות מסמרות שיער, ומתעלה לרמות של תחכום ושל כושר בלתי צפויות. הוא נפגע בתאונות וחוטף מכות, שהיו אמורות לשתק אותו לתקופה ממושכת, אבל נחרץ ומלא מרץ הוא מתנער וממשיך להסתער על המסתורין המתעבה. שנתו אינה סדירה, ארוחותיו מפוזרות ובלתי מספקות, אבל הוא שומר על עירנות מירבית ועל חדות מחשבה. ברגעים הקשים ביותר הוא מתבטא בהומור ובציניות דקה, מזלזל במוות האורב לו. התוצאה היא דמות מן הסרטים, לא לגמרי מחוברת למציאות.

מצד שני, הספר קצבי, מותח, מבלבל במידה מתקבלת על הדעת, מחובר להוויה הישראלית, ומתקבל הרושם שהסופר בקיא בנושאים עליהם הוא כותב. משונה להווכח כמה שונה היה העולם לפני עשרים שנה בלבד, כשאי אפשר היה לפנות לגוגל לקבלת תשובות מהירות, וטלפונים ציבוריים היו עדיין כלי תקשורת נפוץ.

בשורה התחתונה: ספר סביר לסוגו.

כתר

1998

אבי ואמי / אהרן אפלפלד

965666

אהרן אפלפלד כתב למעלה מארבעים ספרים, כל אחד מהם מספר סיפור אחר על הימים שלפני השואה ועל הטראומה שאחריה, רובם ככולם אינם מתעדים את חוויותיו האישיות, ובכל זאת כולם ביוגרפיים, שאובים מתחושותיו, מנופי הולדתו, ופה ושם גם מהתנסויותיו הפרטיות. "הבית הראשון", כך הוא כותב, "החזרה אליו והשהות בו, הזינו כל ספר שכתבתי". "אבי ואמי", לעומת הספרים האחרים, הוא אוטוביוגרפי. הספר מתאר חודש על גדת הנהר פרוט, שם בחרו יהודים בני מעמד הביניים לבלות את חופשת הקיץ. אהרן אפלפלד, אז עדיין ארווין, שהה עם הוריו בבקתה שתוחזקה על ידי הכפריים במקום. השנה היא 1938, צילה של המלחמה העתידית מפר את שלוות הנופשים, וארווין בן העשר (למעשה נולד ב-1932, כלומר היה בן שש באותה שנה – אולי נטל לעצמו את חירות הסופר), חד הבחנה וסקרן, מטמיע בזכרונו את רוח המקום ואת רוח התקופה, שילוו אותו ביצירתו הספרותית העתידית.

הפרק הראשון עוסק כולו במעשה היצירה הספרותית, בחווית הכתיבה, ובאופן בו ניתן ביטוי למבטו של הילד במשולב עם נסיון החיים שרכש המבוגר. גם בהמשכו של הספר ישוב ויידרש לענין זה: "מראות ילדות הם המנוע של הסיפור. הם מעניקים לסיפור אש בראשית. בלא מראות אלה עלול הסיפור לשקוע בים של פרטים אפורים, אך אליהם יש לצרף תמיד את ההתנסויות הבוגרות, שהן הלחם והמלח של החיים". במהלכו של הספר משמיע אפלפלד את האני מאמין הספרותי שלו, ומתייחס בין השאר אל הסגנון המינימליסטי המאפיין את כתיבתו – "הסיפור הטוב שואף אל הצמצום ואל הריכוז" – ואל החספוס המסוים שבהתבטאויותיהן של כמה מדמויותיו: "לא פעם, בשנים הראשונות של כתיבתי, היה חוסר מלים נכונות גורם לי למחנק ולקוצר נשימה. רק לימים למדתי שמצוקת מלים, גמגום, משפטים מחוספסים, כל הפגמים שמונים בכתיבה גרועה, הם לעתים יתרונות. משפטים רוהטים וערוכים להפליא מסתירים לא פעם נביבות. שפע מלים מסודרות הוא לעתים עודף גולש". מכיוון שבחירתו הסגנונית היחודית עוררה בי תמיהה כמעט בכל אחד מספריו, מצאתי ענין רב בהיבט זה של הספר.

ההצצה אל חדר העבודה של הסופר מעניינת, אך היא אינה נושאו היחיד של הספר. אפלפלד משלב את זכרונותיו מהוריו עם אוירת התקופה, מביט בעיניים של ילד על עולם המבוגרים, ומשקף את החרדות וההתחבטויות נוכח ההווה המתקדר והעתיד המאיים. כמו בכל מקום באירופה של אותן שנים, היהודים התלבטו בין הרכנת ראש עד יעבור זעם לבריחה, ורבים מהם בחרו להתעלם מן האיום. גם כשהאיכרים בכפר בו נפשו הפליאו בהם את מכותיהם, סברו רובם כי מדובר בתופעה נקודתית: "הפוגרום בזעיר אנפין, כפי שכונה כאן, חלף ולא שייר עקבות מבהילים. האנשים דברו עליו כעל תופעת טבע שאי אפשר לרסנה. האיכרים עוד שייכים לטבע ואין טעם לצפות מן הטבע שינהג בתבונה". ובכל זאת אי אפשר היה למנוע מן הארועים החיצוניים לחלחל אל השלווה המדומה של הנופש, והאנשים החלו נשמטים זה אחר זה, ומסתלקים חזרה אל בתיהם.

אפלפלד מתאר את הוריו, שבדרך זו או אחרת כבר נכחו ברבים מספריו האחרים. האב והאם היו טיפוסים שונים, כמעט הופכיים זה לזה. האם, שעליה הוא כותב, "לאמא, זאת למדתי באיחור רב, יש יחס רליגיוזי לחיים […] יחסה לבני אדם, לבעלי חיים ולחפצים, הוא קשוב", אהבה בני אדם, חשה בנוח בחברתם, הרגישה חלק מן העם היהודי, שאביו העדיף לכנותו בתואר "שבט". היתה לאם יכולת להבחין בפרטים, לקלוט ניואנסים דקים. האב היה אדם רציונלי, אתאיסט, חסר סובלנות כלפי חסרונותיהן של הבריות, מתבטא באירוניה נושכנית. בנם הושפע משניהם: "לא פעם כאמור, לאורך השנים, הייתי נכון ללכת בדרכו של אבא. אך מה לעשות ודרך זו לא תאמה את כלי נפשי. מטבעי איני מבקש לשנות בני אדם או לתקן אותם".

אמו של אפלפלד נרצחה ברחוב ליד בית הוריה לאחר פלישת גרמניה לאזור שהיה אז בשליטת רומניה. סופר דרמטי יותר מאפלפלד אולי היה בוחר ברצח הזה, שאחריו השתנו חייו כליל, כסיום לספר. אפלפלד, נאמן למינוריות, מסיים את ספרו רגע לפני האסון:

התחושה הגוברת כי מה שהיה לא ישוב מילאה אותי ערגה עגומה. מדי פעם הייתי פורץ בבכי. אמא היתה מחבקת אותי ואומרת, "המלחמה עוד רחוקה, האנשים נוטים להפריז, הכל שקט לעת עתה. בערב יבואו גוסטה ודוקטור צייגר, ואני מכינה ארוחה שכולם יזכרו אותה ימים רבים".

"אבי ואמי" הוא אמנם ספר אישי מאוד, אך הצמצום המשפחתי והתקופתי אינו תוחם את הסיפור בדלת אמותיו. ארווין הילד עוקב אחר יחסי הגומלין בין הבריות, על היפה והכעור שבהם, עומד על מורכבותם של בני האדם, שהאסון שבפתח מעצים ומבליט את יחודיותו של כל אחד מהם, ומהתבוננותו ומתובנותיו מתפתחת אישיותו ונבנית תפיסת עולמו. יחסית למינימליזם של אפלפלד, הספר הזה מפורט ושופע פרטים, חדווה ותוגה שורים עליו יחדיו – "באותו קיץ על הגדה ראיתי את העליזות של היאוש" – והגעגוע צובט את הלב.

כנרת זמורה ביתן

2013

על הכריכה: ציור של אדגר דגה מ-1865 – אחותו ובעלה לאחר הריון שהסתיים באובדן העובר

סצנות מברצלונה / מרסה רודורדה

992032

באחרית דבר מעניינת מספר אוריאל קון על העיר ברצלונה ועל התגלויותיה בסיפורים של מרסֶה רוּדוּרֵדָה. אודה שללא ההרחבה הזו לא הייתי מזהה את העיר בקובץ, בשל העובדה הפשוטה שאיני מכירה אותה, אבל עשרה הסיפורים טובים לכשעצמם, והערכתי אותם גם ללא ההקשר.

המשותף למרבית הסיפורים הוא הפער בין המציאות לבין מה שהדמויות חשות לגביה, והגילוי שאנשים מגלים על עצמם דווקא בעיצומה של שיגרה. הילד ב"פניניות" הולך לשוק, וכשהוא חוזר משם הוא "כאילו בבת אחת נעשה גדול יותר". זוג צופה בסרט ב"אחר הצהרים בקולנוע", ומול הנאהבים שעל המסך האשה מנסה לפענח, ללא מסקנה חד משמעית, אם היא ובן זוגה מאושרים או אומללים. ב"אהבה" מנסה גבר לבחור מתנה לאשתו, ומן המונולוג שהוא נושא באוזני המוכרת עולה, שבעצם אינו יודע דבר על האשה שלה הוא נשוי ועל העדפותיה. ב"החולצה האדומה" סטודנט סבור שמשהו מחיי האהבה של זוג בחלון שממול זולג אל חייו. הסופרת מפרקת תמונות יומיומיות למרכיביהן הרגשיים, וכשהרכיבים מצטרפים מחדש זה לזה, משהו בתמונה המקורית כבר אינו כשהיה.

המלצת הקריאה שלי היא לקרוא את הספר בהפסקות, להשאיר מרחב זמן ושהות לנשימה סביב כל סיפור לפני המעבר לסיפור הבא. קראתי את הסיפורים ברצף, רוב הזמן תחת השפעתו המדכדכת של הסיפור הראשון, ובקריאה חוזרת איטית לפני כתיבת הסקירה התבלט היחוד של כל אחד מהם.

טליה בן-אבו, שאיירה יפה רבים מספרי ההוצאה, העניקה ל"סצנות מברצלונה" איור נאה במיוחד.

מומלץ.

Barcelona Scenes – Mercè Rodoreda

תשע נשמות

2018 (1958 – 1978)

תרגום מקטלאנית: יוסי טל

החיים החדשים של סבא נפוליאון / פסקל רוטר

the_life_master

לאונר בן העשר מלווה את סבו נפוליאון בסיבוב האחרון של חייו. בצעירותו היה הסב מתאגרף מצליח. לאחר שהפסיד מסיבות לא ברורות בקרב מכריע החליט לפרוש, ובסיבוב השני של חייו היה נהג מונית, עיסוק שבזכותו הכיר את אשתו ג'וזפין (כן, כן, נפוליאון וג'וזפין…). כשהגיע לגיל שמונים וחמש הכריז שהגיעה העת לסיבוב השלישי, התגרש, אימץ כלב, וחלם בחברת נכדו על הרפתקאות. הוא פתח בשיפוץ נרחב של ביתו ללא עזרת אנשי מקצוע, ובעודו מרקד ברחבי הבית לצלילי שנסונים קלילים וריקניים משנות השבעים, החליק על טפט דביק שהונח על הרצפה, ונאלץ להכיר בפער שבין המוטו שאימץ לחייו – נולד לנַצח – לגוף המזדקן.

בפרקים הראשונים של הספר נדמה שלפנינו עוד ספר על זקן עשוי ללא חת, שמורד במגבלותיו, ואו-טו-טו יוצא דרך החלון ונעלם. נפוליאון, המכונה "קיסר" בפי לאונר, מצטייר כטיפוס עליז, חסר מעצורים, להוט לנצל כל רגע להנאתו, ונדמה לעתים שאכן עתידו לפניו. אבל מה שנדמה תחילה כספר קליל, הופך כבד ורציני יותר בהמשך. סודות ששמר נפוליאון נגלים בהדרגה, והוא נאלץ להכנע לבלתי נמנע.

נפוליאון מהווה ניגוד מוחלט לבנו, אביו של לאונר, איש כספים אפור החי חיי שגרה. הסב מכנה אותו "החילזון הרכרוכי", מאשים אותו בכל דבר רע שקורה בחייו, ובדרך-כלל מאוד מאוכזב ממנו. ללאונר הוא אומר, "משהו בו התקלקל. הייתי צריך לבדוק טוב יותר עם מי הוא מסתובב, להיות סמכותי יותר. למזלי, אתה יצאת מוצלח יותר, מסתבר שהעסק ביש הזה קופץ דור". למען האמת, הנטיה של נפוליאון להשפיל את בנו פוגמת בחיבה הטבעית כלפיו, והלב יוצא אל הבן, שלמרות גילו המתקדם עדיין להוט לזכות בהכרה ובהוקרה מצד אביו. הסבר חלקי להתנהלותו זו של נפוליאון מגיע לקראת סיום הספר, הסבר נוסף אפשר לתלות במודעותו לכך שהוא בעצם תלוי בבן לכל דבר וענין, גם אם הוא מסרב להודות בכך. היחסים בין שלושת הדורות הם מההיבטים המעניינים של הספר.

הקשר בין הסב לנכד הוא במידה רבה בסיס כוחו של הספר. למרות פער הגילים ביניהם הם דוברים באותה שפה, גם רעיונית וגם מעשית. לאונר, שדומה לאביו בתפיסת המציאות שלו יותר מכפי שהוא דומה לסבו, מוכן להעמיד פנים של הרפתקן ושל מורד כדי לרצות את הסב, אותו הוא מעריץ. השניים משלבים בשיחותיהם משפטים באספרנטו, השפה הפרטית שלהם שאיש מלבדם אינו מבין, ולאונר הוא היחיד שבפניו נפוליאון מוכן לחשוף חולשות ולהודות בכשלונות.

עוד פן מושך לב בספר הוא סיפור האהבה בין נפוליאון וג'וזפין, שלמרות שנפרדו רשמית, ולמרות שג'וזפין עברה לישוב מרוחק, קשר הלבבות ביניהם איתן יותר מכפי שנראה לעין. השניים אינם מקיימים קשר ישיר מאז שהתגרשו, אבל הסבתא כותבת ללאונר מכתבים מפורטים על חייה, אולי כאל חוליה מקשרת בינה לבין נפוליאון, תפקיד שהילד אכן יקח על עצמו.

הזיקנה היא מדרך הטבע הנושא המרכזי בספר: הפער הבלתי נסבל שבין צעירות הנפש להזדקנות הגוף, אובדן העצמאות, הזכרון הנחלש, הדילמה בין חיים בבית למעבר לדיור מוגן. כשנפוליאון מגלה שאחרי נפילתו מטפלת בו אחות גריאטרית, הוא מסתער עליה בשאגה: "כן, מדמואזל, הייתי רוצה לדעת מה אני עושה עם שמוקים זקנים! אני לא מבקש ממך את הירח, רק שתכירי בטעות שלך! זה הכל!". עד אחרון ימיו הוא יהיה המתאגרף הנחוש מן הסיבוב הראשון בחייו.

בעטיפה של הומור ושל קפיצות תזזיתיות ממשחק להרפתקה, פסקל רוטר מגיש סיפור רגיש על התמודדותו של גבר מזדקן עם סופו המתקרב, על התבגרותו של ילד בצל התמודדות זו, ועל האהבה והנאמנות המחברות ביניהם. ספר מצחיק ומרגש עד דמעות גם יחד.

Barracuda for Ever – Pascal Ruter

הכורסא

2018 (2016)

תרגום מצרפתית: מיכל אסייג