העובדות / פיליפ רות'

0770000150632

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של סופר

בגיל חמישים וחמש, כשהחל לחזור אל עצמו אחרי ניתוח שהסתבך וגרר אשפוז מתיש, שבתורו גרר דכאון, ישב הסופר פיליפ רות' לכתוב אוטוביוגרפיה. הספר כולל שישה פרקים, ההולכים ומתרחבים מן המשפחה אל השכונה, אל הקולג', אל נישואיו הראשונים, ואל הקריירה הספרותית מ"היה שלום, קולומבוס" ועד "מה מעיק על פורטנוי". כפי שאפשר לצפות מרות', אין מדובר בכרונולוגיה המתרכזת ב"אני", אלא ב"אני בתוך התקופה ובתוך הרקע התרבותי והחברתי", ולמרות שמו של הספר אין מדובר בהנחת עובדות על הנייר, אלא בהתבוננות חוקרת ומעמיקה, העושה רושם כן וחשוף.

כמו ב"נחלת אבות" מוצג בספר הפער שבין בית הוריו של הסופר לזה שקיבל יצוג נרחב ביצירותיו. אחד מפרקי הספר מוקדש לטענות הקשות שהעלו נגדו קוראים יהודים בעקבות הסיפור "מגן האמונה" שנכלל ב"היה שלום, קולומבוס", האשמות באנטישמיות ובשנאה עצמית, שאותן הוא מפרק אחת לאחת. לאורכו של הספר שב ועולה האופן בו החיים משתקפים בספרות או משפיעים על יצירתה, וגם האופן בו הספרות משליכה על החיים. סגנונו של "מה מעיק על פורטנוי", אולי השנוי במחלוקת ביותר בין ספריו, מוסבר בהרחבה על רקע הפוליטיקה של תקופתו, ועל רקע חייו של רות'. זהותו היהודית, והיות יהודי בארצות הברית של אמצע המאה העשרים, גם הם נושא מרכזי בספר. ועוד כיוצא באלה שפע נושאים ותת-נושאים השזורים יחד ברוב ענין.

ובכן, כך סתם יושב לו סופר, שהפך את חייו לבדיון שוב ושוב בספר אחר ספר, וכותב את העובדות? לא פיליפ רות'. לגביו, גם הכתיבה הזו היא ענין המזמין חקירת עומק. לשם כך הוא מגייס את נתן צוקרמן, הדמות שבדה בתשעה מספריו, ושמהווה במידה רבה אלטר אגו שלו עצמו. הספר נפתח במכתב מרות' לצוקרמן, ובו הוא מסביר את מניעיו לכתיבת האוטוביוגרפיה, ומבקש חוות דעת כנה על כתב היד. תשובתו הארוכה של צוקרמן חותמת את הספר, והיא מרתקת לא פחות מכל מה שנכתב לפניה. בין השאר שולל צוקרמן את רעיון האוטוביוגרפיה מכל וכל: "כך אנו מקבלים את ההקרנה האוטוביוגרפית הבדיונית הזאת המראה אותך באופן חלקי. אפילו אם קצצת בסך הכל אחוז אחד, זהו האחוז הקובע […]. אך אין זה בלתי רגיל, בעצם. באוטוביוגרפיה יש תמיד עוד טקסט, הֶקְשֵר, אם תרצה, נוסף לזה המוצג לראווה. קרוב לוודאי שזו הצורה הספרותית המניפולטיבית מכולן". הוא מטיח ברות', "אתה מציג לראווה תשוקה סודית שכל העולם יפנק אותך", וסבור כי "כתבת מטמורפוזה על עצמך פעמים כה רבות עד שאין לך מושג עוד מה אתה או מה היית אי פעם. עכשו אינך אלא טקסט מהלך". צוקרמן מתייחס גם ל"טריק" הספרותי של חליפת המכתבים בין השניים, וטוען כי "המכתב הזה בסוף הוא תחבולה של הגנה עצמית כדי לאחוז במקל בשני קצותיו". רות' לוקח צעד נוסף בעירוב העובדות ויצוגן הספרותי, ומאפשר לצוקרמן הבדוי להראות את כתב היד לאשתו הבדויה ולהשמיע את הערותיה, שלאחריהן "לבדה, בחדר השינה החשוך היא שוכבת, חרדה שמא לעולם לא תהיה לנו האפשרות להיות אלא מה שאתה, עם הביוגרפיה הכפייתית שלך, מחליט"…

ספר מבריק.

The Facts – Philip Roth

זמורה ביתן

1992 (1988)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

התמים / איאן מקיואן

hatamim_front2

כותרת משנה: היחסים המיוחדים

בשנות החמישים של המאה העשרים, כעשור אחרי סיומה של מלחמת העולם השניה, היו החשדנות והאיבה בין מזרח למערב בשיאן. בברלין המחולקת, עדיין לפני הקמת החומה, ניצבו הצדדים העוינים בסמיכות זה לזה, מנסים לחשוף זה את מזימותיו של זה. "מבצע זהב", שנוהל בשיתוף פעולה אמריקאי-בריטי, היה אמור לסייע בגילוי סודותיהם של הרוסים. במסווה של תחנת מכ"ם נחפרה מנהרה אל מתחת לאזור הרוסי, כדי לאפשר התחברות ישירה אל קוי התקשורת של הרוסים. באפריל 1956, אחד-עשר חודשים אחרי שהמנהרה הפכה מבצעית, חפרו הרוסים לתוכה, ושמו קץ למבצע. בדיעבד התברר שסוכן כפול בשם ג'ורג' בלייק דיווח למפעיליו על המבצע כבר ב-1955, ואלה, מן הסתם, העבירו בקוים שאליהם התחברו האמריקאים והבריטים, מידע פְּחוּת ערך או כוזב.

על רקע זה מתרחשת עלילת "התמים". ג'ורג' בלייק מופיע בספר הופעת אורח, תיאור המנהרה מדויק, אך כל שאר הדמויות בדויות. התמים הוא לנרד מרנהם, צעיר בריטי בשנות העשרים לחייו, ביישן, בתול, עדיין מתגורר עם הוריו ועובד במשרד הדואר. הוא מגויס למבצע בזכות הכשרתו הטכנית, ומופקד על בדיקת ציוד. העבודה הופכת בהדרגה שגרתית, ועיקר חייו מתמצה בפרשת אהבים עם מריה, גרמניה גרושה, ששיגרה אליו פתק בבאר, גאלה אותו מבתוליו, והפכה לאהבת חייו. היחסים המיוחדים שבכותרת המשנה של הספר נושאים משמעויות רבות, ביניהן יחסי הכובש הבריטי עם הנכבש הגרמני, ואלה פולשים אל הזוגיות של השניים. בעלה לשעבר של מריה משבש אף הוא את האידיליה, ומדרדר את העלילה אל אלימות קטלנית ואל פתרון מהפך קרביים. שם הספר, היכול להיות מתורגם גם כ"חף מפשע", מקבל במפנה העלילה הזה משמעות נוספת.

מקיואן מיטיב לתאר את המתרחש בנפשו של לנרד, ומשלב את הסיפור הפרטי במסכת הגדולה של ארועי התקופה. למרות כובד הראש המתבקש, הספר גדוש הומור, בעיקר בכל הקשור למפגש שתי התרבויות, האמריקאית והבריטית. הוא מחיה את ברלין של שנות החמישים, ובסיומו של הספר גם את זו של 1989, ממש לפני נפילת החומה. הקושי היחיד שלי עם הספר נוצר כשהסיפור סטה מן המבצע אל הרומן, ושקע מעט בפירוט יתר של היומיום. מכל מקום, עלילת המנהרה מתקדמת אל סופה הידוע, עלילת סיפורם של לנרד ומריה מתפתלת ומפתיעה, והקישור בין שתיהן בסופו של דבר מוצלח ומקורי.

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר קריא ומעניין.

The Innocent – Ian McEwan

2007 (1989)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

עזאזל / בוריס אקונין

240px-d7a2d796d790d796d79c_d791d795d7a8d799d7a1_d790d7a7d795d7a0d799d79f

"עזאזל" הוא הספר הראשון בסדרת תיבת פנדורין. אראסט פנדורין, בנו של פושט רגל, שבמותו הותיר לבנו חובות בלבד, עובד כפקיד זוטר במחלק הבילוש במוסקבה. כשסטודנט מתאבד בפארק לעיני עוברים ושבים, ונוצר רושם שגל של מקרים דומים התרחש במקביל, מפקדו של פנדורין מאפשר לו להצטרף לחקירה. שכלו הישר, חושיו הטובים והתלהבותו, יביאו לקידומו, והמרדף יוביל אותו ממוסקבה ללונדון ולסנט פטרבורג.

פנדורין הוא בחור צעיר, נוטה להסמיק, קצת תמים, קצת נועז, מצטיין ביכולת לשמור על קור רוח במצבים קשים, ולתמרן לעצמו מוצא מהם. אקונין העניק לגיבורו, לצד מעלותיו, חולשות אנוש, כמו פחד מרוחות, ונטיה להתאהב בקלות. משום האיזון המוצלח בין תושיה ומזל ובין דבקות במטרה לחששנות, דמותו אמינה ומתחבבת בקלות.

מויקיפדיה למדתי כי אקונין היה סבור שבספרות הרוסית מתקיים חלל ריק בין הספרות הקלאסית לספרות הפופלרית הרדודה. ספרי הבלש שלו נועדו להתמקם בחלל הזה. אם מקלפים את "עזאזל" עד לשדו, נותר סיפור מותח לא מרשים במיוחד. אבל ההיבט הבלשי הוא רק הציר, שסביבו שוזר הסופר הומור, מידע היסטורי, קישורים ספרותיים, חידושים במדע ועוד. כך, לדוגמא, נמצא בסיפור, המתרחש ב-1876, את מכשיר הטלפון הראשון ברוסיה, ואת האקדח האוטומטי למחצה (אם כי, כדרכו של אקונין לא להקפיד על דיוק כרונולוגי, הוא שתל בעלילה אקדח שפותח מספר שנים אחר כך). משחק ההתאבדות מכונה "רולטה אמריקאית", והצעירים מנבאים ששמו ישונה ל"רולטה רוסית", משום שהם מרבים לשחק בו. כשמישהו מנסה לרמוז שהתעלומה כרוכה בקונספירציה יהודית, החוקר דוחה את הרעיון באומרו שקצה נפשו ב"דברי ההבל האנטישמיים". ועוד כהנה וכהנה קישורים והרמזים אל הפוליטיקה ואל התרבות של תקופת הסיפור, והם המעניקים לספרי פנדורין את יחודם, וממקמים אותם במקום שאליו כיוון הסופר.

בפתחו של הספר נכתב: "לזכר המאה התשע עשרה שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקידמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב טעם", והספר אכן שופע חן. יחד עם זאת, למרות מעלותיו שצוינו למעלה, בעיני הוא חביב בלבד, קליל למדי, נעים לקריאה אך נשכח בקלות. נראה לי, בהסתמך על ספרי הסדרה שקראתי, שהיא הולכת ומשביחה. "מרכבת היהלום", העשירי מבין האחד-עשר שתורגמו, מרשים לאין ערוך מ"עזאזל".

בשורה התחתונה: בלש אינטליגנטי, טוב לסוגו.

Азазель – Борис Акунин

ידיעות ספרים

2004 (1998)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

העדויות / מרגרט אטווד

haeduyot_master

"העדויות" מתרחש ברפובליקת גלעד, מדינה טוטליטרית שהוקמה בחלקים משטחה של ארצות-הברית, לאחר שזו התפוררה. אותו מקום ואותה תקופה תוארו ב"מעשה השפחה", שראה אור למעלה משלושים שנה לפניו. בדברי התודות בסיומו של "העדויות" מתייחסת הסופרת לאינספור השאלות שהעלו קוראי הספר הראשון, הבוערת שבהן התיחסה לגורמים שהביאו לסופה של גלעד. התשובות מצויות בעלילת הספר החדש.

"העדויות", כשמו, מכיל את עדויותיהן של שלוש נשים. הראשונה, והמרכזית שבהן, היא זו של דודה לידיה, מי שעומדת בראש "הספֵירה הנשית" בגלעד. כשקראתי את "מעשה השפחה" הטריד אותי במיוחד תפקידן של הנשים בדיכוי העצמי שלהן. הדודות, ובראשן לידיה, נטלו על עצמן את חינוכן של הבנות, והטמיעו בהן את הערכים הדרקוניים של צניעות מופרזת, את אשמת הקורבן, ואת ערכן היחיד כמכונות לידה. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שמרגרט אטווד פטרה אותן בקלות יתירה מאחריותן. בספר השני לידיה, החותרת לחורבנה של גלעד, מתארת את חייה לפני שצורפה להנהגה, ומסבירה כך את היענותה:

"זמן מה כמעט האמנתי במה שהבנתי שעלי להאמין. שייכתי את עצמי למאמינים מאותה סיבה שרבים בגלעד עשו זאת: זה היה פחות מסוכן. איזו טובה תצמח מכך שאשתטח לרגלי המכבש בגלל עקרונות מוסריים, ואירמס כגרב ריק תחת גלגליו? מוטב להיטמע בהמון, בקהל המשבחים האדוקים, החלקלקים, מחרחרי השנאה. מוטב לרגום באבנים מאשר להירגם. זה מגביר את הסיכויים להשאר בחיים. הם ידעו זאת היטב, אדריכלי גלעד. בני מינם ידעו זאת מאז ומעולם".

קשה לשפוט את מי שנאלץ לעמוד בלחצים בלתי נסבלים, ובכל זאת יש לציין שלידיה סבורה שגלעד חייבת להתחסל לא משום יחסה המחפיר לנשים, אלא משום השחיתות שפשתה בהנהגתה. אי אפשר לטעון שהיא אינה עקבית…

העדויות הנוספות בספר הן של שתי נשים צעירות. אגנס, בתו של מפקד, שנולדה כתוצאה מיחסיו הכפויים עם שפחה, אמורה, בהגיעה לגיל שלוש-עשרה, להנשא למפקד בכיר. דייזי, בתם של סוחרי בגדי יד שניה, מתגוררת בקנדה, ומנהלת חיים שגרתיים אך רוחשי סודות. באוירה השוררת בגלעד, אוירה של הלשנות ואיסוף מידע מפליל ומאזן אימה, בני אדם הם כלי להשגת מטרות, ושתי הבנות תשולבנה בתכניותיה של לידיה.

מרגרט אטווד היא כותבת מחוננת. היא מציגה שלוש דמויות מובחנות היטב, דמויות המשנה אמינות אף הן, העלילה תפורה ללא פגמים. אבל ההערכה שלי כלפיה נובעת פחות מהכושר הסיפורי ויותר מהתוכן הרעיוני, מהמקוריות של נקודת המבט שלה, מדעותיה המעוררות מחשבה, מהרקע התרבותי העשיר שעליו היא נשענת. כל אלה חסרים כאן. "העדויות" הוא סיפור סתמי למדי, ויותר מזה – הוא וריאציה חלשה על "מעשה השפחה". הספר הראשון הציג את עקרונותיה של גלעד, שלכל אחד מהם מקבילות בעולמנו, והתריע מפני הסתגלות והשלמה. הספר השני לא הוסיף דבר, ואף טשטש את הנושאים המהותיים.

יש לציין לטובה את התרגום של קטיה בנוביץ',שהעבירה היטב לעברית את סגנונן השונה של שלוש העדות.

"העדויות" זכה בפרס בוקר 2019, זכיה שמשתלבת בפרץ הפופולריות הגואה של מרגרט אטווד בעקבות הסדרה המבוססת על "מעשה השפחה". אני לגמרי בעדה, תמיד, אבל יש לה ספרים ראויים הרבה יותר.

The Testaments – Margaret Atwood

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

הבלתי נראים / רוי יקובסן

d794d791d79cd7aad799_d7a0d7a8d790d799d79d_d79cd793d7a4d795d7a12

בני משפחת בראיי חיים באי הקרוי על שמם, קילומטר אורכו ומחצית הקילומטר רוחבו. האי הבדוי הוא חלק מאיי לופוטן בים הנורבגי, סמוך לקצה הצפוני של המדינה. מאה שנים קודם זמננו, המשפחה מתפרנסת מעמל כפיה, בעיקר מדיג וממכירת מוך, מצוידת בכלי עבודה פשוטים ללא מיכון מתוחכם, ומנהלת את חייה על פי תכתיבי מזג האויר. כשהספר נפתח המשפחה מונה חמש נפשות – הנס ומריה ובתם אינגריד, מרטין אביו של הנס, וברברו אחותו, המוחזקת בעיני כולם כרפת שכל. המוות יקח שניים מהם, אחת תאבד את כל כוחותיה, ושלושה ילדים יצטרפו ויזרימו דם חדש.

נדמה שההמשכיות היא מונח מפתח בחיי האי. משום כך איננו לומדים הרבה על עברו של מרטין, ומשום כך אין חשיבות מרובה לשיוכם המשפחתי של המצטרפים לחבורה. השלשלת היא החשובה, הפרטים המרכיבים אותה פחות. מאותה סיבה איש אינו מעלה בדעתו לעשות שימוש חוזר בחורבות המבנים העתיקים באי; הם מעדיפים למצוא אבנים חדשות ולאפשר לשרידים לעמוד במקומם כמו מצבת זכרון או בית קברות.

בני בראיי חיים ביקום בזעיר אנפין משל עצמם, וטוב להם בכך. כשהנס מוצא משקפת משובחת שהיתה שייכת לאביו, הוא מעיף מבט ביבשה ובאיים שכנים, ומחביא את המשקפת, ממש כמו שעשה אביו שנים קודם לכן. אין להם צורך בהתבוננות החוצה, למעט לצרכי מסחר, בירוקרטיה ודת. מריה יוצאת דופן מבחינה זו, ויקובסן מכנה אותה "הפילוסופית כאן באי"; היא ניחנה במבט מפוצל, מכיוון שבאה מאי אחר. כמה מן העימותים בינה ובין הנס נובעים מהיותה כאן ושם גם יחד.

וכך מתנהלים להם חיים של שגרה מפרכת, תחת סערות משתקות וחום לוהט, בין עבודת האדמה והצאן לדיג בתנאים קשים. נדמה כי דבר אינו משתנה פרט לחילופי הדורות, כשמעמד עמוד התווך של המשפחה עובר כמעט בהיסח דעת ממרטין להנס.

השינוי המהותי מגיע כשבעקבות משבר כלכלי הנס מסכים לצרף את האי למסלול ספינת החלב, המפליגה בין האיים, אוספת את תוצרת החלב, ומשמשת להובלת נוסעים ומסעות. "ספינת החלב", כותב יקובסן, "הפכה לשעון, והיא מאפשרת להם לחיות לפי שעון היבשת". השינוי הזה יניע גל של תמורות, שתחילתו בהחלטתה של אינגריד לעזוב את האי ותעבוד כמשרתת ביבשת, וסיומו בשימור המשכיותו של האי תוך מתן דריסת רגל לקידמה.

בשולי העלילה, חלק מן השינוי מתגלם במעמדן של הנשים. בעבר לא היו בבית כסאות לנשים, והן אכלו בעמידה לצד הגברים. חלוקת העבודה בין גברים לנשים היתה חד-משמעית ומובהקת – גבר לא נכנס לרפת, אשה לא יצאה לדוג. בהדרגה מתיישבות הנשים כולן, גבולות התפקידים מיטשטשים, ותפקיד עמוד התווך אינו שמור לאבי המשפחה לבדו.

בספרה "אווזים" כתבה עלית קרפ על ביקור באיי לוטופן בעקבות הספר, והתיחסה להיבטים עיקריים בכתיבתו של יקובסן, ביניהם בחירת הדמויות שלו: "יקובסן מציג בכתיבתו את נידחי החברה לא רק כחלק שהחברה מצווה לסבול אותו ולטפל בו, אלא כתוספת שגואלת את החברה מסתמיותה ומהבליה, ומעניקה לה ערך מוסף שעתיד להתגלות". ב"ילדת פלא" היתה זו לינדה, שנחשבה מפגרת, אך יחודה השפיע עמוקות על סביבתה. ב"הבלתי נראים" ברברו רפת השכל תשפיע על גורלו של האי, אך הנידחות אינה מנת חלקה בלבד.

"הבלתי נראים" הוא ספר של שגרה, ללא דרמות מטלטלות גדולות, או אולי מדויק יותר לומר שהדרמות משניות לשגרה. כתוצאה מכך, וגם משום שיקובסן יצר ספר מקרעי עלילה, המאתגרים את הרציפות, נדמה רוב הזמן שלא קורה דבר, מלבד מאמץ קיום סיזיפי. יחד עם זאת, הפרטים מהם מורכב היומיום, והטבע הדומיננטי – כולם מתורגמים יפה על ידי דנה כספי – מצליחים לשלב את הקורא באוירת המקום ובחיי תושביו, כמו היה אורח של קבע. "ילדת פלא" הוא, בעיני, יצירה משובחת יותר, אך "הבלתי נראים" מיוחד אף הוא.

De Usynlige – Roy Jacobsen

כתר

2015 (2013)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

לשכוח – פרדריקה עמליה פינקלשטיין

לשכוח

"אם אצליח להביא את המוח שלכם לחוויה הרגשית של התרסקות אווירית כמו זו של הקונקורד, הרי עמדתי במשימתי".

"לשכוח" הוא מונולוג מיוסר מפיה של אלמה, פריסאית בראשית שנות העשרים לחייה. אלמה, כך ניתן להסיק מדבריה, סובלת ממספר תופעות, המונעות ממנה שגרת חיים שלווה. היא אובססיבית, מתקשה לחוות רגש כלשהו, נחנקת מבדידות, מחשבותיה מתערבלות ללא שליטה. לקראת סיומו של הספר היא תחשוף לאיזה מעשה נורא הובילו אותה תעתועי מוחה המעונה. אלמה היא יהודיה. סבה הצליח להמלט בזמן לבואנוס איירס, אבל מוראות השואה רודפים אותה ללא הרף. היא רואה גופות בקברי אחים ובתאי הגז, היא הוגה במוות. היא סבורה שמנוחה תימָצא בשִכחה, אבל למעט השעות שבהן היא אובדת לעצמה מול  מסכי מחשב ומול משחקי וידאו, היא אינה מסוגלת להפסיק להרהר באובססיה בהיסטוריה.

ביקורות על הספר שמות דגש על הדיון בזכרון השואה. בעיני, דיון בנושא מנקודת המבט של בחורה ילדותית ומבולבלת הוא לא רציני. אלמה אינה מיוסרת בגלל השואה, וכשהיא מבקשת לשכוח היא אינה מתיחסת רק להשכחת נוראותיה. היא מיוסרת משום שאף לרגע אינה מסוגלת לכבות את מוחה, או לפחות להרגיע אותו. היא עצמה טורחת להזכיר שאי אפשר להאמין לדבריה, אפילו לא באשר לגילה או לשמה. מכיוון שהיא בלתי אמינה ובלתי יציבה, אין לה שום בעיה לומר דבר והיפוכו בזה אחר זה. וכך "לתקופתנו יש הרגל מעצבן להתמקד בשואה. אבל אף על פי שאני קשורה לשואה בגלל מוצאי, אני רוצה שתהיה לי היכולת לפנות מקום לכל צורות הסבל הקיימות", צמוד ל"אני חייבת לשכוח; אין אפשרות אחרת". היא משחררת בלי מחשבה "פנינים" כמו "אם היטלר, היידריך, הימלר ואייכמן לא הצליחו להעלים את כל יהודי אירופה, הם לא העלימו אף יהודי", ו"אדולף היטלר התאבד עם אישה שנולדה באותה שנה שבה נולד סבי, 1912. אנחנו יכולים לבחור לעצום את העיניים אל מול צירופי המקרים הללו, ואנחנו יכולים גם לבחור להשאיר אותן פקוחות"...

קראתי כמה סקירות שהתלהבו מן הספר, אבל לא יכולתי להסכים עם אף אחת מהן. קשקשת סמי-פילוסופית אינה בהכרח מסתירה עומק, לפעמים היא רק קשקשת. מבחינתי, התקווה שהביעה הסופרת במשפט שצוטט בפתיחה לא התממשה.

L’oubli – Frederika Amalia Finkelstein

סנדיק ספרים

2015 (2014)

תרגום מצרפתית: אחינעם אסתר ברגר

1947 / אליזבת אוסברינק

997295

כותרת משנה: סיפורה של השנה ששנתה את ההיסטוריה

מלחמת העולם השניה, שהסתיימה בספטמבר 1945, הותירה עולם מדמם, הרוס ומפוצל. אליזבת אוסברינק, עתונאית וסופרת, בחרה להתמקד בארועי שנת 1947, כשנה ומחצה לאחר המלחמה. היא מזהה מספר מגמות מרכזיות שאפיינו את אותה שנה, והשפיעו מהותית על העתיד. בשנה זו, כך ניתן לומר בהכללה, הצטיירה נטיה להתמקד בטיפול בעתיד ולהמנע מהתמודדות עם העבר, ואירופה החלה לדבר על איחוד. המלחמה הקרה היתה לעובדה מוגמרת, ובנות הברית לשעבר ניצבו זו מול זו כאויבות. החשדנות כלפי הקומוניסטים בארצות-הברית הולידה את המקארתיזם. האימפריה הבריטית התפרקה מנכסיה, עובדה שבאה לידי ביטוי, בין השאר, ביציאתה מהודו ומארץ-ישראל. הסכסוך הציוני-פלשתיני הלך והסלים.

הספר מורכב משנים-עשר פרקים, כל אחד עוסק בארועי חודש אחד. כל אחד מהפרקים מציג פסיפס של התרחשויות במקומות שונים ובתחומים שונים. נמצא כאן את הפעילות הניאו-נאצית של אחרי המלחמה בניצוחו של פר אנגדאל, לצד מאבקו של רפאל למקין להגדיר רצח עם כפשע; את תוצאות כהונתו של לורד מאונטבאטן כמשנה למלך בהודו, לצד פעילותן של הועדות הבינלאומיות שחקרו את המצב בארץ-ישראל; את משפט נירנברג התשיעי, שבו נדונו פשעי האיינזצגרופן, לצד תיאור מסעה של אקסודוס, ועוד. בין התרחשויות הרות גורל אלה משולבים בקצרה אישים וארועים נוספים, ביניהם צ'אק ייגר שובר את מחסום הקול, גרייס הופר עובדת על שפת תכנות, תלוניוס מונק זוכה להכרה כאבי הביבופ, ג'ורג' אורוול שוקד על כתיבת "1984", טענות על עב"מים וחייזרים ברוזוול, האופנה שמציע כריסטיאן דיור זוכה לביקורת עוינת, וכיוצא באלה. לעומת זאת, אף מילה אינה נכתבת על העולם שאינו קשור בטבורו לאירופה.

אליזבת אוסברינק נסתה, כך נראה לי, ליצור פסיפס שיעיד על רוח התקופה. לכן, לצד ארועים כבדי משקל, כמו הקמת מדינת ישראל ולידתה של תנועת האחים המוסלמים, שיבצה קמצוץ מוזיקה, קמצוץ ספרות, קמצוץ אופנה. אני לא יודעת לומר עד כמה הבחירות שלה מאפיינות ומייצגות, אבל ניחא, יש משהו בשילוב שמספק הפוגה מן הדרמות. הבעיה היא במינון ובפרופורציות, והדוגמא הבולטת לכך היא הדבקות שלה בתיאור קורותיה של סימון דה בובואר. על כריכת הספר נכתב כי דה בובואר עמלה על כתיבת "המין השני", אך אין לכך זכר בגוף הטקסט. הסופרת בחרה, משום מה, למרוח על פני כל הספר את הרומן בין דה בובואר לנלסון אלגרן. וכך מיד לאחר שלורד מאונטבאטן מנצח על פירוקה של הודו, סימון מקבלת טבעת מנלסון אלגרן; בסיום תיאור מלחמתו של למקין על הכרה בפשע שברצח עם, סימון קונה נעליים אדומות בסטוקהולם; וכשמסיימים למנות את קורבנות האיינזצגרופן במשפט נירנברג, סימון כותבת מכתב געגועים לנלסון. בחירה ספרותית משונה מאוד, המרדדת את המכלול.

עוד בעיניני פרופורציה: המאבק על הקמת ישראל היה בעל משמעות היסטורית עמוקה, ללא ספק, אבל לא נראה לי שמשקלו היחסי בארועי התקופה היה גדול כפי חלקו בספר. במחציתו של הספר אוסברינק נוטלת הפוגה מן ההיסטוריה הכללית, ומספרת את ההיסטוריה הפרטית של משפחתה היהודית, בעיקר של אביה, שהיה ילד בהונגריה בתקופת המלחמה, איבד את אביו, וניצל בזכות אמו. ברור, אם כך, הדגש שניתן בספר לענין היהודי-ציוני. זכותה, כמובן, אבל מי שמחפש ספר היסטורי מקצועי צריך לקחת בחשבון שהסופרת אינה היסטוריונית.

"1947" יכול לשמש מבוא מעניין לתקופה, מתאבן שממנו ניתן לבחור פרטים ולחפש הרחבות במקומות אחרים. אני עצמי מעדיפה ספרים מעמיקים, מרחיבים ומקצועיים יותר.

1947 – Elizabeth Åsbrink

אחוזת בית

2020 (2016)

תרגום משבדית: רות שפירא

הערעור האחרון / ליעד שהם ויובל אלבשן

haeireur_master

"הערעור האחרון" מתרחש בין כותלי בית המשפט העליון ומשרד המשפטים, ומסופר לסרוגין מנקודת המבט של שתי דמויות. משה גילון הוא נשיא בית המשפט העליון, מאמין ללא סייג בחשיבותו של המוסד ובמעמדו המרכזי במשולש הרשויות. דוד ינאי הוא צעיר השופטים, בן טיפוחיו של גילון. בין השניים שוררים כמעט יחסי אב-בן מאז שנפגשו, כשגילון ביקר בבית הספר התיכון בו למד ינאי. שורשי הקשר ביניהם ייחשפו בהמשך, ויחשפו איתם מערכת סבוכה של סודות.

הספר נפתח בטקס חילופי סגני הנשיא. למרות מאמציו של גילון, הסגן שפרש סירב להיענות לבקשתו לחזור בו. הסגן החדש, שנכפה עליו, מתנגד בקולניות לתפיסתו השיפוטית של גילון, ונהנה מתמיכתו של שר המשפטים, שמבקש לצמצם את סמכויות בית המשפט ולהכפיף אותו לתפיסותיו שלו (D9, מישהו?). בלבו של גילון מתעורר חשד שהסגן היוצא לא פרש מרצונו החופשי, אלא הוכרח, אולי נסחט, והוא נחרץ למנוע מצב שבו הסגן החדש ימונה לנשיא אחריו.

לא ניתן להוסיף פרטים על העלילה מבלי להכשל בקלקלנים. אציין בקצרה שהיא עוסקת לא רק בתמרוניו של גילון לשמור על בית המשפט העליון, אלא במגוון נושאים המשתלבים יחדיו, ביניהם התמודדות עם אלצהיימר, התמסרות מוחלטת ליעוד, קללת המורשת הגנטית, יחסי הורים-ילדים, וכמובן העימותים הטעונים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. הסוד שמתגלה בערך בשלישו האחרון של הספר, ויוצר שבר גדול בין הדמויות, נראה לי לרגע מופרך, עד שנזכרתי שכבר היו דברים מעולם. עם זאת, אני סבורה שניתן היה לקחת אותו לכיוון שונה מזה שבחרו הסופרים, במקום לדשדש שוב בנושאים עדתיים. תהיתי גם על סבירותם של כמה מהלכים של ינאי, אבל ליעד שהם ויובל אלבשן בקיאים הרבה יותר ממני בהלכות שופטים, והסיפור בכללותו מתקבל על הדעת.

השילוב הבלתי שגרתי בין שני סופרים שכתבו יחדיו אינו ניכר בקריאה, והסגנון אחיד וזורם ללא תפרים. הספר מותח כדבעי, מוסיף דעת בעניני משפט מבלי להעיק, ומציג דמויות אנושיות מאוד שקל להזדהות אתן. הערכתי במיוחד את משחקי המוחות שבו, ואת התפניות הבלתי צפויות אך המשכנעות. כוחו, כרגיל בספריו של ליעד שהם (לא קראתי את ספריו של יובל אלבשן – מצב טעון תיקון), בחיבור ההדוק למציאות, כפי שהיא משתקפת בכותרות המטרידות בחדשות.

סוחף, קריא ועכשווי.

כנרת זמורה ביתן וידיעות ספרים

2020

מסעודה / יקיר אלקריב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a1d7a2d795d793d7942

יקיר אלקריב, נכדה של מסעודה, מספר בספרו את קורות חייה של סבתו. בראיון הוא אומר, כי כשלא קיבל תשובות על שאלותיו, "ויתרתי על האמת. אני לא היסטוריון וזו לא ביוגרפיה. כתבתי מה שאני רוצה, וזה היה כיף גדול". כתוצאה מכך, ובשל הסיפורים הצדדיים הנספחים לסיפורה של מסעודה, הספר אינו תיעוד ביוגרפי של אשה אחת, אלא גם תיעוד של תקופה ושל חֶברה.

מסעודה נולדה במרוקו לאם צעירה, שנישאה בעל-כורחה לגבר מבוגר ממנה. לאחר כמה גלגולים, מצאה עצמה נשואה בהיותה בת שתים-עשרה. בהיותה בת עשרים כבר היתה אם לארבעה ילדים. בעלה ובן-דודו, שהיו פעילים ציוניים, העלו את המשפחה לארץ עוד לפני קום המדינה. אחרי שהות בקפריסין, הגיעו לשכונת התקווה, ומשם ליפו. למסעודה, שחוותה קשיים כל חייה עד כה, ציפו קשיים גם כאן. היא התאלמנה במלחמת העצמאות, איבדה בן זוג נוסף בקרבות, אחד מילדיה נפטר בדרך, אחת חלתה וכמעט נחטפה. בשל המחסור נאלצה למסור את הילדים לפנימיות ולקיבוץ.

מכיוון שהיתה אשה בחברה של נשים מושתקות, ומכיוון שהיתה זרה ובודדה, חשה תמיד שנסיבות חייה מעצבות אותה, ולה עצמה אין קול משלה. הסופר מתאר זאת כך: "היא מעולם לא היתה מקור של אור, כמו אנשים אחרים שהכירה בחייה שהיו להם חלומות, רצונות ותשוקות משלהם, והם שעיצבו את גבולות חייה ואת מהלכם". אמירה מעט חריפה, כי בכל זאת, כשהדברים היו אמורים בילדיה גילתה תושיה ועיקשות וערמומיות. כך ארע כשטענו בבית החולים, בו השאירה את בתה החולה, שהבת אינה אצלם, וכך גם כשבנה ביקש לשאת אשה למרות התנגדותו של אביה.

באותו ראיון אמר הסופר כי אין לו כל ענין בשד העדתי, והספר אכן אינו עוסק בכך. אמנם נאמר למסעודה ש"אין אמונה באישכנזים", אבל כשהיא מגיעה לארץ, ומסתבר לה שבעלה להוט להתגייס והיא תיוותר לבדה, היא יודעת "כי כל הגברים פה, היהודים, הערבים, האנגלים, האישכנזים – כולם אדישים לגורלה במידה שווה". החטא בסיפור ההגירה וכור ההיתוך אינו נעוץ במוצא, אלא בהתנשאות כלפי החדשים, נטולי השפה, הנבוכים מול המנהגים הבלתי מוכרים, וטינה עדתית קיימת לא רק בין אשכנזים לספרדים, אלא גם בין תוניסאים למרוקאים, כמו בין גרמנים לפולנים.

כאמור, בספר משולבים סיפוריהם של אנשים נוספים, שחייהם הצטלבו באלה של מסעודה. נמצא ביניהם את הדוד, שפציעתו בידי שוטרים היתה בין הגורמים למהומות ואדי סאליב; את השכנה ילידת עירק, שהיתה כוכבת בבומביי; את ניצולת השואה, שאיבדה את כל ילדיה, והתאבדה בדרך לארץ, ועוד. כולם יחד נרקמים למסכת חיה אחת.

מסעודה היא דמות כובשת לב, תמימה אך מפוכחת, כנועה אך נחושה כשהיא נדרשת לכך. היא עצמה נמנעת מלספק פרטים רבים, כי לא מדברים סרה במתים, או משום איסור לשון הרע, אך הרושם הוא שיקיר אלקריב הצליח בכשרונו לתת לה קול אמין, וראוי הסיפור להיות מסופר.

עם עובד

2020

גבירה אבודה / וילה קאתר

avuda_master

"גבירה אבודה" מתרחש בעיירה במערב ארצות-הברית בשלהי המאה התשע-עשרה. על גבעה, מעט מחוץ לעיירה, ניצב ביתם של בני הזוג פורסטר – דניאל, מחלוצי המערב התיכון, ומי שהניח מאות קילומטרים של פסי רכבת בערבה, ואשתו השניה מריאן הצעירה ממנו ברבע מאה. הוא מוערך בזכות פעילותו ואישיותו המכובדת, היא נערצת בזכות חינניותה, חוסר הפורמליות שלה, ורוחה החופשית. ניל הרברט, ילד כבן שתים-עשרה, נמנה עם מעריציה, ואף הוא חביב עליה במיוחד. בדומה ל"אנטוניה שלי", שנכתב חמש שנים קודם, גם הספר הזה מתלווה אל גיבוריו בשלוש תקופות חיים – בילדותו של ניל, בבגרותו, ועשרות שנים אחר-כך.

עלילת הספר קצרה, ואף פשוטה למדי. בילדותו של ניל, בני הזוג פורסטר שוהים בעיירה מספר חודשים בשנה, מארחים לעתים תכופות, משמרים את ערכי תקופת החלוצים ואת מנהגיה השמרניים. פרק הילדות מסתיים בנקודת שבר, כשניל מבין שתפיסתו את גברת פורסטר אינה משקפת בהכרח את מי שהיא, וכי מתחת לקלילות ולקביעות מסתתרים חוסר שביעות רצון וחוסר מנוחה. בבגרותו, שנים ספורות אחר-כך, האדון פורסטר לוקה בשבץ, ובני הזוג מרותקים לעיירה בכל ימות השנה. המשברים הכלכליים של שנות התשעים משבשים אף הם את אורח החיים שהתרגלו לו. הפרק החותם את הספר, עשרות שנים אחר-כך, חותם גם את סיפורה של הגבירה.

לכאורה, אם כך, זהו סיפור יחסיו המשתנים של ילד-בחור-גבר עם אשה. אבל למעשה, הנושא המרכזי בספר הוא תום עידן החלוציות. תם זמנם של האנשים החולמים, ההרפתקנים, הנדיבים, שייסדו את המשקים והניחו תשתיות בערבה, והגיע תורם של אנשי הכספים המעשיים, הציניים. הם יהרסו ויקצצו לחתיכות נושאות רווח את המרחב, את הצבע ואת השאננות הנסיכית של הרוח החלוצית. ניל אינו מסוגל לעשות דבר לעצור את מהלך העניינים, ושאיפתו לשמר את העבר מתמקדת בשינוי שעוברת הגברת פורסטר בעקבות השתנות נסיבות חייה: לו רק היה יכול להציל אותה ולקחת אותה משם כך – הרחק מהעולם של העונות העצובות, הבלתי נמנעות, להרחיק אותה מהשפעות הזמן, מהבליה, מרוע הגורל!

וילה קאתר מיטיבה לתאר נופים והלכי רוח, היא מציגה דמויות אנושיות ומשכנעות, והספר נעים לקריאה. יחד עם זאת, הוא לוקה, לדעתי, בפרשנות יתר. הסופרת אינה מניחה רמז בלתי מפוענח, ובעוד העלילה מינימליסטית כהלכה, משמעויותיה לעוסות עד דק, ללא מרחב לפרשנותו של הקורא.

המתרגמת רעות בן יעקב צירפה לספר אחרית דבר מעניינת ומרחיבה.

A Lost Lady – Willa Cather

הכורסא ותשע נשמות

2020 (1923)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב