טימות'י / ורלין קלינקנבורג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d798d799d79ed795d7aad7992

כותרת משנה: רשימותיו של זוחל מדוכדך

גילברט וייט, כומר אנגלי בן המאה השמונה-עשרה, ידוע היום בזכות ספרו "תולדות הטבע והעתיקוּת של סלבורן", שראה אור לראשונה ב-1789, ושב והודפס לאורך השנים עד ימינו (מהדורה אחרונה עד כה ראתה אור ב-2007). וייט צפה בצמחים, בציפורים ובבעלי חיים אחרים, ונחשב לאחד האקולוגים הראשונים שהביע את רעיון הכבוד לטבע. אחד מבעלי החיים בהם צפה היה צב בשם טימות'י, שנלכד באפריקה וניתן לדודתו. טימות'י, שבדיעבד התברר שהיה ממין נקבה, היא הדוברת ב"רשימותיו של זוחל מדוכדך", ובהיפוך תפקידים היא הצופה בבני האדם.

הרעיון נחמד – הבה נצפה באנושות מעיניו של יצור תמים, ונכנס לעורו של צב שנלקח ממקומו והפך אוביקט לחקירה. הביצוע, לעומת זאת, לקוי.

ליקוי אחד נובע מן הבחירה הסגנונית – חלקי משפטים קטועים, שימוש מופרז בנקודות, וגלישה למה שמצטייר כרשימות מלאי, כדוגמת הקטע הבא שנבחר באקראי: עובר את חצר האורווה. מגפים מלוכלכים. קפלט קצר שיער מנטף. ברדס של בד אטים משיי. נושא קומץ של שורשי נרקיסונים, תרופה לצמרמורת. דרקון אדום מגן בית הכומר, גזיר של צמח זקן כמעט כמוני. חצאים של ביצת תמירון שבורה בכיס. מטבע רומי עתיק. סידור תפילה. הסגנון יפה לתיאור תמונה פה ושם. כשהוא משתרר על ספר שלם הוא פשוט מעיק. הליקוי השני הוא במסריו הנדושים של הספר. מדי פעם מבליחה אמירה מעוררת ענין ומחשבה, אבל רוב הזמן שולטת בספר הבנאליות: בני אדם סבורים שהם אדוני הבריאה, זה לא בסדר ליטול בעל חיים מסביבתו הטבעית, האנושות חסרת מנוח, מבקשת שינויים, זקוקה לחברה, הטבע נפלא במצבו הטבעי. עורר בי גיחוך קל הויכוח שהסופר בן ימינו מנהל, באמצעות טימות'י, עם קביעות של איש המאה השמונה-עשרה שהפכו מיושנות ממילא.

בשל שני ליקויים אלה אני לא מוצאת סיבה להמליץ על הספר. יחד עם זאת, יש לציין שטימות'י היא דמות מתחבבת ומעוררת אמפתיה. כשהיא מתארת את טקס השקילה השנתי, שבו היא מורמת מן האדמה ומונחת על גבה – "מעשה רע דיו הוא הרמתי. אבל הוא גם הופך אותי כאילו ההיפוך אינו אלא הרמת היד השמאלית אל צד ימין. יש רק תנוחה אחת לצב יבשה. ארבע הרגלים ישר על האדמה" – אי אפשר שלא להזכר בכל הפעמים שבהן הרמנו בהיסח דעת צב, ולהתחרט עליהן. לא די בזה כדי להעניק ערך משמעותי לספר.

Timothy – Verlyn Klinkenborg

עם עובד

2018 (2006)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

מודעות פרסומת

פנלופאה / מרגרט אטווד

1756

כותרת משנה: המיתוס של פנלופה ואודיסאוס

אודיסאה, יצירתו של הומרוס מן המאה השמינית לפנה"ס, מתארת את מסעו של אודיסאוס מטרויה המנוצחת אל איתקה ארצו. היצירה מספרת גם את קורותיה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, במהלך שנות היעדרו. לאחר שהלנה היפה נטשה את בעלה מנלאוס, ועברה לטרויה עם פאריס, נחלצו חבריו של הבעל הנבגד לנקום את נקמתו ולהשיב אליו את אשתו. פנלופה נותרה בביתה למשך עשרים שנה, עשר שנות המלחמה ועשר שנות המסע חזרה. איש לא ידע בוודאות היכן אודיסאוס ואם ישוב, ומחזרים החלו ללטוש עיניהם אל האשה ואל רכושה, התישבו בארמונה, וכילו את הונו של בעלה. מכיוון שלא היה בכוחה להרחיק אותם, אך גם לא עלה בדעתה להיענות להם, הכריזה שתבחר באחד מהם כבעל כשתסיים את אריגת התכריכים לאביו של אודיסאוס. בימים היתה טווה, ובלילות פרמה את מלאכת יומה כדי למשוך זמן. במלאכה ובתרמית הסתייעה בשתים-עשרה משרתות נאמנות. נאמנותן לא עמדה להן כשאודיסאוס בשובו האשים אותן בקיום קשרים עם המחזרים, שלמעשה אנסו אותן מכוח מעמדם. טלמכוס, בנם של אודיסאוס ושל פנלופה, הצטווה על ידי אביו להרוג אותן, והוא בחר לתלות את הנשים, צורת המתה שנחשבה להשפלה. המשרתות נשכחו, אך פנלופה הפכה לסמל הנאמנות.

פנלופה מקבלת בעזרת מרגרט אטווד הזדמנות לספר את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו, להסיר את רעלת הצניעות ולחשוף את האשה שמאחורי המיתוס. במתכונת של טרגדיה יוונית, ניתן למשרתות תפקיד המקהלה, אותו הן מנצלות כדי לשקף את מעמדן כרכוש אדוניהן, וכדי להעצים את המסרים שבדבריה של גבירתן. שלוש-עשרה הנשים שוהות כעת בעולם הבא היווני, בו ממשיכים גיבורי הטרגדיה לחיות ללא גוף אך עם אותה נשמה. נקודת המבט הזו מאפשרת לאטווד לתבל את הסיפור באבחנות כלפי העולם של היום, מבעד למבטה עתיק היומין של פנלופה.

בראשית הדברים מתקוממת פנלופה כנגד התדמית המיוחסת לה: "חיכיתי וחיכיתי, למרות הפיתוי, למרות הצורך הכפייתי כמעט לנהוג אחרת. ומה יצא לי מזה בסוף, ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית? נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל, כמו פנלופה? […] אל תהיו כמוני, אני רוצה לצרוח באוזנים שלכן – כן, כן, שלכן!". סבלנותה המפורסמת של פנלופה היתה כורח הישרדותי בעולם הפטריארכלי בו חיתה. נישואיה לאודיסאוס הוסדרו עבורה מבלי לשאול את פיה. זמן לא ארוך אחרי חתונתם קם בעלה והסתלק להרפתקאותיו. במהלך שנות נדודיו הגיעו שמועות על בגידותיו, כשהן עטויות הילת סיפורי גבורה, אך היה ברור שאם היא תבגוד בו, הרי מכוחו של מוסר כפול  השמועות על כך תהיינה בגדר גזר-דין מוות. כל מעשה שלה נבחן ונשפט, והיא שיחקה את המשחק: בכתה והתמוטטה, כמצופה מאשה, העמידה פני מוחמאת מן החיזורים, נזהרה בכבוד הוריו של אודיסאוס למרות יחסם כלפיה. אפילו כשזיהתה את בעלה בשובו מוסווה כקבצן, נאלצה לחשב חישובים כדי לא לחשוף אותו מוקדם מדי, פן ייעלב שתחפושתו לא עלתה בידו. מכיוון שלא היה בידה הכוח שניתן לגברים כדי להתעמת עם קשיים, אימצה כדרך פעולה את עצת אמה הניאדה, נימפת המים: "אם את לא מסוגלת לעבור מבעד למכשול, תזרמי סביבו. כמו המים".

אם מצבה של פנלופה היה עגום למרות רום מעמדה כבת אצולה וכאשתו של מלך איתקה, מצבן של המשרתות היה עגום עשרת מונים. מכיוון שנחשבו רכוש ולא בנות אנוש בעלות זכויות, ציפו מהן לשמש את אדוניהן ואת חבריהם של אדוניהם בכל, החל בעבודות הבית וכלה בשרותי מין. מול תמונות מחייה של פנלופה מעמידה מקהלת המשרתות תמונות מחייהן, כמו לדוגמא לידת טלמכוס ולידתן:

כי בלידתו חפצו, כי את לידתו חגגו, ולא כך היתה לידתנו.

נסיך הביאה אמו לעולם, בעוד שלל אמותינו

השריצו, המליטו, כמו כבשות, כמו סוסות,

חזירות, חתולות, הן הטילו ביצים עזובות.

מרגרט אטווד מספרת סיפור כבד ראש, שעושה צדק עם הנשים שבשולי עלילות הגבורה הגבריות, ומשגרת מסר ברור גם לימינו. אל תוך כובד הראש הזה היא מטפטפת הומור ואבחנות שנונות על הטבע האנושי, שלא השתנה באלפי השנים שחלפו. הלנה ואודיסאוס בוחרים שניהם לא להסתפק בעולם הבא, אלא להתגלגל בדמויות אדם, והתגשמויותיהם הרבות מצביעות על חזרתה של ההיסטוריה על עצמה. באמצעותה של הלנה הגאוותנית "נודע לי על קיומם של טלאים, שמשיות, מחוכים, נעלי עקב, ביקיני, התעמלות אירובית, פירסינג ושאיבת שומן. ואז היא ממשיכה ומפרטת כמה היא היתה שובבה ואיזו מהומה חוללה וכמה גברים הרסה. אימפריות חרבו בגללי, ככה היא אוהבת להגיד". ואודיסאוס שב ומתגלגל בגברים שטופי טסטוסטרון: "הוא היה מצביא צרפתי, הוא היה פולש מונגולי, הוא היה איל הון באמריקה, הוא היה צייד ראשים בבורניאו. הוא היה כוכב קולנוע, ממציא, איש פרסום. תמיד זה נגמר רע – בהתאבדות, בתאונה, במוות בקרב או ברצח".

למרות שהספר פמיניסטי, הוא אינו משתלח, אינו מבקש להפוך נשים לגברים – פנלופה מעדיפה להשאר יושבת בית בעולם הבא – והסופרת אינה מהססת ללגלג גם על הדמויות הנשיות. הלנה הריקנית אינה זוכה להערכתה, וגם פנלופה הרצינית אינה מתוארת כחפה מחולשות. כשפנלופה מתארת את תחפושתו של אודיסאוס, היא מקווה שהקמטים והקרחת הם לא אמיתיים אלא חלק מהתחפושת. כשהיא מספרת על העלאה באוב, היא מתלוננת באיסטניסיות על בקשתם של אנשים בימינו לדבר עם המון כלומניקים מתים. וכשהיא מאזינה לדברי היוהרה של הלנה, היא אינה מתאפקת מלנעוץ בה סיכה, "אני מבינה שהפרשנות של מלחמת טרויה השתנתה כיום. עכשו חושבים שאת היית סתם מיתוס". האנושיות של פנלופה, וגם של משרתותיה, אינה מפחיתה מן המסר, אלא להפך, מעצימה אותו, שכן אטווד אינה עוסקת בסמלים אלא בבני אדם.

מרגרט אטווד כתבה בכשרון ובתבונה, שרון פרמינגר תרגמה למופת, ו"פנלופאה" הוא יצירה מושלמת, מהנה מאוד לקריאה ומעוררת הרהורים.

The Penelopiad – Margaret Atwood

פן וידיעות ספרים

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

הדיירים / ברנרד מלמוד

הדיירים

בבנין מתפורר, המיועד להריסה, מנסה הארי לֶסֶר לסיים את ספרו השלישי. כל הדיירים האחרים בבנין הסכימו לקבל מבעל הבית ארבע-מאות דולר בתמורה לפינוי דירותיהם. הדירות שנעזבו נפרצו ונבזזו, ותשתיות הבנין הולכות וקורסות, אבל להארי לא אכפת. הוא מסרב לשנות את שגרת יומו, מחשש שלא יצליח להתמיד בכתיבה. תחנוניו של בעל הבית אינם נוגעים ללבו, גם סכום הפיצוי המאמיר בהדרגה אינו מפתה אותו. הוא דייר מוגן, ודבר לא יזיז אותו ממקומו לפני שיסיים את הכתיבה.

באחת הדירות בבנין מתיישב לכמה שעות מדי יום גבר זר, ומתקתק במרץ על מכונת כתיבה. וילי ספירמינט, צעיר בלתי מלומד, ללא נסיון בכתיבה, נאבק לכתוב ספר ראשון. הקשר בין השניים נוצר כשוילי מבקש מהארי לשמור אצלו את המכונה בשעות שאינו כותב.

הארי יהודי, וילי שחור. הארי סופר שאחד מספריו זכה להצלחה והוא מתקשה בכתיבת סיום לספר נוסף, וילי מתקשה בכתיבת סיפור ראשון. הארי גבר בודד, וילי חי עם צעירה לבנה. היחסים בין שני הגברים מערבים קנאת סופרים, אנטישמיות, דעות קדומות ותחרות ארוטית. הם יתעמתו כשוילי יבקש מהארי לחוות את דעתו הכנה על הדברים שהוא כותב, ויסרב לקבל ביקורת. הם ייקלעו לתגרה פיזית כשיתחרו על לבה של אותה אשה, ששניהם בעצם אינם מעונינים בה. והם יחוו שנאה ודחייה הדדיות כשיראו זה בזה את הסטראוטיפ ולא את האדם.

למעט רגעי אחווה בודדים בנסיונות משותפים לחמוק מבעל הבית, הארי ווילי שונים זה מזה בכל, בהבנת תפקידה של הספרות ואופיה, בגישתם למניעים לכתיבה, בתפיסתם את מבנה החברה ואת הדרכים לפתור את תחלואיה. בעוד הארי שואף לשֵם, לסוג של אלמוות, וילי מעונין בכסף, אותו הוא מכנה "כוח ירוק". את המרת המציאות לספרות, וכתוצאה מכך את סגנונה ואת רוחה של הספרות, הם רואים באופן שונה:

"אין בידך להפוך חוויות שחורות לספרות רק על ידי העלאתם על הנייר".

" […] אני כותב כתיבת נשמה של אנשים שחורים הצועקים שהם עדיין עבדים בארץ הזנונה הזאת, ויותר לא יהיו עבדים. איך אתה מסוגל להבין את זה, לֶסֶר, אם המוח שלך לבן?"

הכתיבה היא עיסוקם של גיבורי הספר, היא ממלאת את ימיהם, ומהווה נושא מרכזי בשיחותיהם. אבל הקונפליקט המרכזי הוא היחסים בין השחור ללבן וליהודי. הכתיבה של מלמוד בספר זה חושנית מאוד, ועושה שימוש רב ברֵיחות. הריח, שנדמה להארי כעולה מן הדפים של וילי, משמש את מלמוד גם כדי להמחיש כיצד קורא הארי היהודי הלבן את הטקסט של וילי השחור. תחילה הוא תוהה, "אולי בוקע הסירחון מן החיים הממוגלים, יצירי המלים שבכתב-היד, או מן הנפיחוֹת הנקמניות של נפשותיו?", אבל לאחר שהוא קורא את הסיפורים, ועומד על עומק הכאב ועל עוצמת הזעם, הריח מתחיל להתפוגג: חמישה סיפורים, חמש מיתות – ארבעה שחורים, אחד לבן. האלימות מגלה את עומק זעמו העצור של וילי. אולי דמעותיו הן שחרכו את הנייר והבאישו את הגליונות? בקראו את הספר בפעם השניה לֶסֶר עוד מרחרח מדי פעם אך שוב אינו חש שום ריח.

האלימות שבכתובים גולשת אל המציאות. בעל הבית ישמיד את כתביו של וילי ואת רכושו, וילי הנבגד יכה את הארי וישלח ידו בכתביו וברכושו, הארי הנזעם ינפץ את רהיטיו של וילי. מלמוד אינו מבשר רגיעה או השלמה. להפך, כתביו של וילי ילכו ויקצינו ויבשרו פוגרום ליהודי ארצות הברית. המלים האחרונות שיחליפו השניים תהיינה, "יהודי מוצץ דם", "קוף אנטישמי".

אני תוהה אם בזמנו, בשנת 1971, הספר היה חדשני בטיפולו ביחסי שחורים ולבנים, בעיקר לבנים-יהודים. נכון להיום יש בו משהו מיושן, מעט פשטני, אולי בשל ההשוואה ליצירות הרבות שעסקו באותו נושא בשנים שחלפו מאז. מכל מקום, למרות שהספר אינו מתעלה לרמתו של "העוזר", ולמרות התרגום הירוד, הנושא הטעון והדמויות המורכבות באים כאן לידי ביטוי ספרותי מרשים למדי.

הספר עובד לסרט בשנת 2005.

The Tenants – Bernard Malamud

עם עובד

1973 (1971)

תרגום מאנגלית: ברוך מורן

עשר אגורות / לאוניד פקרובסקי

d7a2d7a9d7a8_d790d792d795d7a8d795d7aa2

מכיוון שהתלהבתי מקובץ הסיפורים הראשון של ליאוניד פקרובסקי, "מטאטא וסיפורים אחרים", שמחתי עם צאתו לאור של הקובץ החדש, "עשר אגורות". בספר עשרים סיפורים, שכמו קודמיהם מפגינים עושר תרבותי, ידע נרחב, דמיון ער, ויכולת לפרק את המציאות לרכיביה ולהתבונן בהם מן הזוית היחודית של הכותב.

סיפוריו של פקרובסקי מציגים שלל נושאים. הנה מבחר מהם: בסיפורים "הצרצר" ו"מיאטה", רכישת מכונית חדשה היא עילה להקדיש מסה לצרצר ולפתח תובנות לגבי אופיים של תושבי האיים היפניים. "יידיש" משלב סיפור פיקנטי על מהגר בלתי חוקי מאריתריאה, עם דברי הגות לגבי השפות רוסית, עברית ויידיש. טכנאים גרמנים, שהוזמנו לארץ בפסח, ונאלצו להכין לעצמם כריך עשוי מצה, מעלים אצל הכותב בסיפור "מצה" את זכרון סבו שניצל פעמיים מידי הגרמנים. פושקין, גאון השירה הרוסי, שאחד מאבותיו היה אפריקאי שהוענק לצאר במתנה, מגיע לארץ כמהגר בסיפור "שוּרה פלשמורה", ומשה רבנו זוכה אף הוא להכנס לארץ ב"איך לכתוב סיפור". הסיפור "עשר אגורות", אחד הארוכים בקובץ, משלב ארוע קפקאי במקצת, עם מחשבות על ערכו של הקטן במטבעות, על חיסולו של העתון המודפס, ועל תופעת "ישראל היום", במשולב עם הגותם של קיקרו, סנקה וקפקא. בני ציפר, שכתב אחרית דבר לספר, אפיין את הסיפורים ב"דיאלוג סוקרטי, התדיינות פנימית עם עצמך, שהתמונות החיצוניות הן רק השתקפויות שלה", ואני סבורה שאפיון זה אכן לוכד את תמצית כתיבתו של פקרובסקי.

בשונה מן הקובץ הראשון, שבו הפער בין עיסוקו היומיומי של הכותב לרוחו הממריאה היה נוכח ובולט, בקובץ החדש הפער נוכח בפחות אירוניה וביתר השלמה, כך נראה לי. פקרובסקי, בסיפורים החדשים, פחות עוסק בעיסוקו כשומר בלובי, ויותר משתמש בו כנקודת מוצא ורקע לארועים שהוא בוחר לשקף ביצירותיו. למשבר שעבר עם עזיבת מולדתו והחלפתה במולדת חדשה, כמעט ואינו מתייחס, ומאפשר רק הצצות חטופות אל שעבר עליו. בסיפור "המחברת" הוא כותב כך, בעודו יושב על ענף עץ בגן-עדן ומתבונן בעברו: "עכשו […] אפילו בעיני רוחי אני לא מסוגל לראות מחדש אותו כאב שאחז אז בנפשי, כאב שכמעט גרם לי לעזוב את העולם. חשתי אז בחילה וסחרחורת מהמציאות של ההגירה לישראל. ואלמלא הייתי שופך את הכאב הזה אל עמודי מחברת בית הספר, הורודה והדקה, הייתי עוזב את העולם זמן רב לפני שהייתי לצדיק".

נהניתי לקרוא את מרבית הסיפורים, אך יש להודות שחלקם אינם עומדים ברמתם של סיפורי הקובץ הראשון. מכיוון שהמיוחדות שלהם נותרה בעינה, התקשיתי לשים את האצבע על ההבדל בין שני הקבצים. שוב בא בני ציפר לעזרי, כשכתב באחרית דבר את הדברים הבאים: "כל מעשה הכתיבה של פקרובסקי בנוי על כך שהוא אינו עושה את מעשיו הספרותיים בכוונה אלא סתם כותב לעצמו הגיגים לפי תומו, מפנטז לו פנטסיות תהילה ומשוחח עם עצמו בשעות הפנאי שלו, או בשעת הבטלה מעבודה. על כך עומד הבנין הסיפורי כולו: על האי-כוונה לכתוב ספרות". דברים אלה מדויקים בהתייחס לקובץ הראשון. בקובץ הנוכחי, לעומת זאת, אי אפשר כבר לדבר על אי-כוונה. הכוונה ברורה ומובעת במפורש. אולי זהו מקור ההבדל – ההשתדלות שנוטלת מכמה מן הסיפורים את השלמות הנובעת מהסתפקות של הכתיבה בעצמה. כך או כך, יצירתו של פקרובסקי מיוחדת ומעשירה, ובהחלט ראויה לתשומת לב.

את העטיפה היפה, המשקפת את השילוב בין האמנות, שהיא תחום התמחותו של הסופר, והיומיום הפשוט שבשם הספר, עיצב דוד בן הרא"ש.

ספרית פועלים

2018

תרגום מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג

אוגוסטוס / ג'ון ויליאמס

augostus_g

"אוגוסטוס" מסופר כולו באמצעות מכתבים, קטעי יומן ומסמכים, רובם ככולם פרי דמיונו של ויליאמס, שהגדיר את הספר כ"אמת בדיונית", אך תוך הסתמכות על עובדות היסטוריות. התקופה המתוארת בספר נפתחת בשנת 44 לפני הספירה, עם רצח יוליוס קיסר, ומסתיימת בשנת 14 לספירה, עם מותו של גאיוס אוקטביוס, הלא הוא אוגוסטוס – הנשגב – בנו המאומץ של יוליוס קיסר ויורשו. כמה מן המכתבים נכתבו לכאורה בזמן אמת, אחרים באיחור של שנים על פי בקשתו של רושם דברי הימים, וכולם יחדיו יוצרים רצף כרונולוגי, העוקב אחר שלטונו של אוגוסטוס.

הספר בנוי שלושה חלקים. בחלק הראשון מובאים מכתבים של אישים רבים, ביניהם חבריו של אוגוסטוס, אנשי חצרו, משוררים ובני משפחה, העוקבים אחרי שנות שלטונו הראשונות. חלק זה מסתיים בשנת 31 לפנה"ס לאחר קרב אקטיום, שבו הביס אוגוסטוס את מרקוס אנטוניוס, שם קץ למלחמת האזרחים, ובישר תקופה ארוכה של שלום. החלק השני כולל אף הוא מסמכים מאותם מקורות מגוונים, אך המסמך המרכזי הוא יומנה של בתו הבכורה יוליה, שנכתב באי פנדטריה, לשם הוגלתה בשנת 2 לספירה. בחלק השלישי ניתן לבסוף פתחון פה לאוגוסטוס עצמו, הכותב בעת מסעו הימי האחרון בשנת 14 לספירה מכתב לניקולאוס איש דמשק, ובו הוא תוהה על דרכו כשליט ועל מניעיו.

תאוות הכוח היא אחד הנושאים, אולי המרכזי שבהם, העוברים כחוט השני הספר. בדפים הראשונים מתוארים חיי היומיום של גאיוס אוקטביוס עם חבריו, חיים של לימודים ושל אימונים גופניים באוירת חברות נינוחה. אולם עם הגיע הבשורה של רציחתו של יוליוס קיסר, שאוקטביוס הצעיר הוא יורשו המיועד, כותב אחד החברים על השינוי המיידי ברוחו של היורש ובמערך הכוחות ביניהם: "כמה מוזר שכולנו נציית פתאם להחלטתו, כפי שלא עשינו מעולם. ולמה? בגלל כוח שאנחנו חשים בו עכשו ולא הכרנו קודם? בגלל הרגע המיוחד הזה? בגלל פגם כלשהו בנו?". הספר מסתיים באותו נושא, הפעם מפיו של אוגוסטוס שמודה בפני עצמו באותו מניע שהפך אותו למנהיג: "אני מתחיל להבין שאהבה מן הסוג הזה היא שהניעה אותי במשך השנים, אם כי עד עכשו חשתי צורך להסתיר את העובדה הזאת מעצמי ומאחרים גם יחד". יוליה, ביומנה, תורמת אף היא את נקודת המבט שלה, כאשה שלמרות יחוסה היא נטולת יכולת לרדוף בגלוי אחרי הכוח: "לפני רגע כתבתי על כוח ועל חדוות הכוח. עכשו אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה".

הספר, כאמור, גדוש דמויות, כולן מעניינות, כל אחת מהן תורמת נקודת מבט על שליט רומי, בן האל, הנשגב, הפרינקפס (ראש הסנאט), הכהן העליון, אבי המולדת. אבל בעיני, הדמות מעניינת מכולן היא זו של יוליה, ששימשה, כמנהג התקופה, אמצעי לחיזוק מעמדו של אביה. בגיל ארבע-עשרה נישאה לבן-דודה מרקלוס, כדי לסמן את מעמדו כיורש המיועד. נישואים אלה נמשכו שנתיים עד מותו של מרקלוס. בגיל שמונה-עשרה נישאה למרקוס אגריפה, בן בריתו של אוגוסטוס ובן גילו. כדי לממש את הנישואים האלה נאלץ אגריפה להתגרש מאשתו, שהיתה בת-דודתה של יוליה וחברתה. בתוך תשע שנים ילדה חמישה ילדים. בעלה השלישי היה טיבריוס, אחיה החורג, ששנא אותה, משום שנאלץ להתגרש מאשה שאהב, ושהיה שנוא עליה. יוליה, למרות שנכנעה לתכתיבי אביה, פיתחה אישיות עצמאית. היא התעקשה להצטרף לאגריפה במסעותיו, ולא להשאר סגורה בארמון עם ילדיה. כששבה לרומי הרשתה לעצמה חיים חברתיים עצמאיים וחיים מיניים פרועים. אוגוסטוס, שחוקק שנים קודם חוקים נגד ניאוף, נאלץ להגלות אותה ולהוציא להורג את מאהביה. ישנה סברה שאחרון המאהבים, בנו של מרקוס אנטוניוס, היה מעורב בקשר נגד השלטון, והגלייתה של יוליה למעשה הצילה אותה מעונש מוות בגין קשירת קשר. ג'ון ויליאמס מעדיף בספר את הגרסה הזו, ובכלל ניכר שהוא מוצא צד זכות בכל מעשה של אוגוסטוס. במכתב שכותב השליט בחלקו השלישי של הספר, הוא מסביר את התנהלותו, ומצדיק כל צעד שלו ביעודו: "כמו רוב האנשים, בחרתי את חיי, בחרתי להסתגר בחלום מגובש למחצה על יעוד שאיש לא יוכל לחלוק איתי, ובכך זנחתי את האפשרות לחברוּת אנושית, שהיא יומיומית עד כדי כך שלעולם לא מדברים עליה ולכן כמעט לא מוקירים אותה". המחיר שנאלץ לשלם בעבור מימוש היעוד לא הסתכם בזניחת החברוּת, אלא גם בהקרבת משפחתו: "כשהייתי בשנתי הששים ואחת והגליתי את בתי מרומא, העניקו לי הסנאט והעם את התואר "אבי האומה". פשוט לגמרי: החלפתי בת אחת בבת אחרת, והבת המאומצת אישרה בתודה את החילופים האלה".

נהניתי לפגוש בספר מכרים מספרים אחרים, ביניהם קיקרו מן הטרילוגיה של רוברט האריס, וניקולאוס איש דמשק מ"מלך זהב ודם". לעומת זאת לא נהניתי מן הפעמים הרבות בהן כונה השליט "הקיסר אוגוסטוס" על ידי בני תקופתו, למרות שהשימוש בשם קיסר כתואר מלכותי החל רק כמאה שנה אחר-כך, ובימיו הוא היה שם בלבד.

היו לי ציפיות גבוהות מהספר. השילוב של ההיסטוריה הרומית עם כשרון הכתיבה של ג'ון ויליאמס הבטיח טובות. איכות הכתיבה של הסופר אכן באה כאן לידי ביטוי מלא, וההיסטוריה אכן מרתקת, אבל סיימתי את הספר בתחושה שלא הוסיף לי דבר. מבחינת העובדות אינו מחדש, ומבחינת מסקנותיו הוא שגרתי. למרות זאת, בשל היכולת לבנות סיפור בלי מסַפר, ובשל האופן בו הקטעים הנפרדים נקשרים יחדיו למסכת מעניינת, אני ממליצה עליו.

Augustus – John Williams

ידיעות ספרים

2013 (1972)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

השעה לילה / לודמילה פטרושבסקיה

981016

באחרית דבר מעניינת, תחת הכותרת "האגדות המפחידות של לודמילה פטרושבסקיה", כותבת אליס ביאלסקי על האפוקליפסה של השִגרה, ונראה לי שצירוף מלים חריג זה תופס במדויק את מהותו של הספר.

אנה אנדריאנובנה, המספרת בגוף ראשון, מתגוררת בדירה קטנה ברוסיה הסובייטית. אנה היא אם לבן, שישב בבית-סוהר מספר שנים, וכעת חי עם אשתו, מסובך בחובות ורוב הזמן שיכור. אנה היא גם אם לבת, שיולדת שלושה ילדים לשלושה גברים שונים. כל אלה באים והולכים יחד עם בני זוג מזדמנים ועם חברים, מצטופפים בדירה, מרוקנים את המקרר הדל, וסוחטים מאנה את חסכונותיה. אנה מטופלת גם באם סנילית ותוקפנית, ששוהה כבר שנים בבית חולים, ועם סגירתו הצפויה היא צריכה להחליט אם לקחת את אמה אליה, פה נוסף להאכיל ואדם תלותי נוסף לפרנס, ולקבל קצבת זִקנה עבורה, או להעביר אותה למוסד לחולי נפש, מהלך שישלול ממנה את הקצבה. עוני ומשפחות מתפקדות בקושי אינם תופעה יחודית לברית-המועצות, אך כאן מדובר בשיטת משטר, הדורסת את אזרחיה באמצעות מעורבות בכל פרט בחייהם, יוצרת מחנק ואי-ודאות, מפרקת משפחות, הורסת חברויות, משקעת את ההמונים במצוקה שאינה מאפשרת גילויי חמלה ובתחושת בדידות בתוך הצפיפות הכפויה, ויוצרת את אותה אוירה של שגרה אפוקליפטית שהוזכרה למעלה.

אנה אנדריאנובנה היא אשת-רוח, משוררת, שלמרות היותה בעלת מודעות עצמית, היא לכודה בתוך מעגל חוזר ומתפשט של עוינות נטולת רחמים. יחסיה המסוכסכים עם בתה משקפים אחד לאחד את יחסיה עם אמה, אך היא נוטרת טינה כלפי שתיהן, ובשל קשיי החיים, בשל המאבק היומיומי על פת לחם, אינה מסוגלת להודות בהיסטוריה החוזרת על עצמה ולשבור את רצף הסבל. רגעים של חסד, שאמורים להיות טבעיים, נראים בעיניה כפלא יוצא דופן, כמו הטיפול האוהב שהעניק חתנה לבנו התינוק. התינוק הזה, שמאוחר יותר ננטש על ידי הוריו, הוא עוגן של אהבה בחייה, והטיפול בו, שדורש ממנה תחמנות ועורמה כדי למַצות את כל האפשרויות להאכילו ולהלבישו, גם מעניק לה כוחות. אבל היא יודעת, וגם הקורא יודע, שהחיים שמצפים לילד כשיגדל לא יהיו שונים מחיי הוריו ומחיי סבתו ואם-סבתו, ויאוש קודר עולה מן הסיפור.

לודמילה פטרושבסקיה, שחוותה על בשרה את מוראות החיים בברית המועצות, כתבה ספר רב עוצמה, שאמנם עוסק בזוטות היומיומיות, אך משרטט את אוירת המקום והתקופה באופן חי ומצמרר, וממחיש כיצד המכבש השלטוני שוחק אנשים נורמטיבים, ויוצר חברה מסויטת נטולת רחמים.

Время ночь – Людмила Петрушевская

לוקוס

2016 (2014)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

לודמילה פטרושבסקיה בהופעה

שעיר, לעזאזל / אפרים קישון

שעיר, לעזאזל

פֶרֶנְץ הופמן, צעיר יהודי הונגרי כבן עשרים, התחבא במשך חמישה שבועות בבית נטוש בשטח ההפקר שבין הצבא הרוסי לצבא הגרמני, כשהוא ניזון ממיץ עגבניות. בחודשים שקדמו לאותם שבועות שהה בזהות בדויה בדירה בבודפשט, לאחר שנמלט ממחנה עבודה בו נכפה לבצע עבודות פרך תחת משטר אימים נאצי, כשחייו תלויים לו מנגד. ומה עושה בחור נרדף מזה-רעב במחבוא תחת אש? במחסהו החדש מצא כלי כתיבה, ואת תקופת ההמתנה המייסרת לסיום המלחמה העביר בכתיבת סאטירה על גזענות אבסורדית המופנית כלפי הקירחים. בשיחות המרכיבות את הספר "קישון – דו-שיח ביוגרפי" אמר פרנץ הופמן, הלא הוא אפרים קישון, לירון לונדון: "כתבתי זאת ביאוש ובחימה של תחושת קץ, כאילו היה זה המעשה האחרון שאעשה בחיי". אחרי שחרור הונגריה שלחה דודתו את הסיפור לתחרות בכתב עת, אך למרות זכייתו בפרס ראשון, הוא נגנז משום ששליט הונגריה באותם ימים של משטר קומוניסטי פרנואידי היה קירח… למעלה מחמישים שנה אחר-כך מסר הופמן-קישון את הסיפור לתרגום בידי איתמר יעוז-קסט, ועיבד אותו לספר. את המסר שב"שעיר, לעזאזל" ייעד לא ל"קירחים" רדופים כמוהו, אלא לנכדיהם של הרודפים.

"שעיר, לעזאזל" מספור בגוף ראשון מפיו של גדעון פינטא, צעיר עצל וחסר כישורים, שפוטר מעבודתו כמנהל חשבונות בתום חודש של נסיון כושל. באוזני חברו פפי תינה את צערו, והטיח גידופים בפוליצר, האיש שפיטר אותו, תוך שהוא לועג לקירחותו. פפי, תחת שמו העתונאי ארנסט שומקוטי, נתן פרסום לסיפור הפרטי הקטן תחת הכותרת "על חטאי הקרחות", ובכך התניע תהליכים ששני החברים לא יכלו לצפות מראש. לאחר שהטינה כלפי הקירחים הפכה לגלגל שלג, שבו העתונות הזינה את ההמון, וההמון הזין את העתונות, השניים יסדו מפלגה. מה שהתחיל כהתאגדות של שניים, הפך לתופעה לאומית, שנשענה על הערצתו העיוורת של העדר נעדר השיפוטיות, על גורמים אינטרסנטים, ועל פחדנותו של הרוב הדומם. הפוליטיקאים אימצו את עקרונות המפלגה החדשה כשאלה הפכו פופולרים. עורכי הדין היו מוכנים לייצג את הקירחים ואת בעלי השיער באותה מידה. הכנסיה רקחה תירוצים מפותלים כדי להסביר את תמיכתה. המשטרה לא מנעה את ההסתה – "השוטרים שניצבו על פרשיות-הדרכים התנהגו בהגינות ובמשמעת, ורק כשנשמעו קריאות אנטי-קרחתיות גסות מדי, גערו במפגינים, כי אין זה נאה לאנשים מבוגרים לצעוק ברחוב". הנוער, ששערותיו בראשו, נסחף בהתלהבות אחרי גינוני המפלגה, ואנשים נלהבים נקטו יוזמות פרטיות, כמו אותו מאמן ספורט שהפריד בין המתאמנים על פי שִפעת שערם. פינטא ופפי, שהתעשרו בקלות בזכות שוחד שקיבלו מיצרני פיאות ומבעלי עסקים אחרים, התחילו להאמין בשטות שהמציאו. פפי אמר, "חבוב, אני מתחיל להאמין שבעלי-הקרחת ראויים באמת ליחס של יד קשה". וכשפינטא ניסה להסביר לאהובתו את דבקותו ברעיון, הדגיש כי "מאבק זה הינו מאבק צודק, שאם לא כן לא היו רוב האזרחים מצטרפים אלינו". גם כשהמדינה הסתבכה במלחמה, ועמדה על סף תבוסה, להט המאבק בקירחים לא שכך, תקנות אבסורדיות הגבילו את צעדיהם, וחוקים מסובכים נחקקו כדי לקבוע מיהו קירח. נשמע מוכר, ולא במקרה.

קישון כתב בכשרון גדול, כרגיל. ארגז הכלים שלו כולל אבסורד וציניות, והספר נקרא בשעשוע ובאימה גם יחד. על כריכת הספר כתב: "ארובות הכבשנים לא היו עיקרו של הנאציזם. בטירופם הם אסרו בשעתם על יהודי בודפשט, פאר התרבות ההונגרית, להחזיק ציפור-קנרית בביתם, ואילו עירית דרזדן ציוותה על יהודיה למסור לתחנת המשטרה אפילו את המסרקות ומברשות-השיער שלהם… על הקנרית ועל המסרקות כתבתי מחדש את הרומן שלי". מומלץ, כמובן.

Hajvédők – Ephraim Kishon

הד ארצי

1998 (1945)

תרגום מהונגרית: איתמר יעוז-קסט

קישון / ירון לונדון

קישון דו-שיח ביוגרפי

שם מלא: קישון – דו-שיח ביוגרפי

"קישון", כפי שמעיד שמו המלא של הספר, הוא ביוגרפיה שמסופרת באמצעות דו-שיח בין אפרים קישון לביוגרף ירון לונדון, מבנה המאפשר היכרות כמעט בלתי אמצעית עם האיש נשוא הספר. לונדון, דעתן שאינו מתבטל בפני מרואייניו (במבוא לספר הוא כותב: "איני מחשיב את איכותה של הגותו החברתית-הפוליטית יותר מאשר הוא מחשיב את שלי. עם זאת, אני משועשע מן הברק והחריפות שבהם הוא מביע את דעותיו"), לא היסס לדחוק בקישון, לערער על עמדותיו, ואף לפקפק בכנותו. קישון, שהחזיק במשנה סדורה וחפה מהתייפיפות המנוגדת לגמרי לזו של לונדון, לא ביקש לרַצות את המראיין. למרות שקישון כינה את לונדון קאצ'ה פופשי ("כך קוראים בהונגרית לפי-הטבעת של הברווז, הנפתח ונסגר מאחור בלי-הרף, בדיוק כמו הפה שלך, ירוני, המקשקש בלא הפסק ולא נותן לי להוציא מלה מפי"), הביוגרף, על אף נוכחותו המשמעותית, השכיל להצטמצם בשולי הבמה, וסיפורו של קישון תופס את מרכזה.

אפרים קישון, יליד 1924, חווה על בשרו את מוראות השואה ואת השלטון הקומוניסטי בהונגריה. השואה עיצבה את תפיסת עולמו הלאומנית, הגורסת שחובתו הראשונה במעלה של העם היהודי היא כלפי עצמו (אין להתבלבל בין תפיסה זו לבין משיחיות וחזון ארץ ישראל השלמה). את עמדותיו הליברליות-הומניסטיות של ירון לונדון תלה בצבריותו: "אני אוהב את ארץ-ישראל אהבה לאומנית לגמרי. יתכן שאני קשור אליה יותר ממך, כי אני מכיר את האלטרנטיבה, ואתה, צבר שכמוך, רק קראת עליה". מכיוון שהשואה היתה החוויה המעצבת של חייו, לא ייחס משמעות לתקופת ילדותו – "ליחסי עם הגסטאפו היתה משמעות רבה יותר לאין ערוך מאשר ליחסי עם הורי" –  ורק בלחצו של לונדון ניאות לספר על בני משפחתו ועל השנים שקדמו למלחמה. מעניין שלמרות שבמהלך השיחה שב וחזר ושב אל השואה, התקופה שרודפת אותו בסיוטים היא דווקא השנה תחת הקומוניזם בהונגריה. למרות שזכה למעמד בזכות כשרון הכתיבה שלו, חש שבכל רגע עשוי הגלגל להתהפך, ונמלט יחד עם אשתו הראשונה.

שנתיים אחרי שעלה קישון לארץ, מבלי לדעת מילה עברית, וכמעט בלי ידע בתרבות היהודית והישראלית, החל לפרסם סיפורים בשפה החדשה. כעבור שנה נוספת כבר כתב את "חד גדיא", טור משפיע בעתון מעריב, שפורסם ברציפות במשך שלושים שנה, מתוכן במשך עשרים שנה כטור יומי. הוא פרסם ספרים, כתב מחזות, מערכונים ותסריטים, ואף שלח ידו בבימוי. שניים מסרטיו – "סלאח שבתי" ו"השוטר אזולאי" – היו מועמדים לאוסקר בקטגורית הסרט הזר. למרות שהכתיבה שלו עסקה בתופעות ישראליות, הצלחתו חרגה מתחומי הארץ, וספריו תורגמו ליותר משלושים שפות.

הנושא שבער בעצמותיו של קישון, על פי הספר, היה האנטישמיות, שלפי סברתו רק גברה מאז הקמתה של מדינת ישראל. את שורשי התופעה לא היה מסוגל להבין, אך הקדיש מאמצים רבים למיגורה. על חוויותיו הקשות בשואה התבונן גם מן הזוית הזו: "ביחס לתקופת השואה לא רק שנאה בוערת בתוכי, אלא גם משהו מתמהונו של ילד. למה הם עשו לי את זה, מה עשיתי להם?". זהותו הישראלית-יהודית נגזרה אף היא מן האנטישמיות, כפי שהסביר בכנות ובלי נסיון לשאת חן: "מה אעשה ואיני עולץ על כך שנולדתי להורים יהודיים, ואיני שואב גאווה מן העובדה שלמרות הרדיפות, הבוז והעינויים, המלווים אותנו זה אלפיים שנה, השכלנו לשמור על מסורתנו ולשוננו […]. אני גאה להשתייך לשבט הקטן, אשר תרם כה רבות לאנושות, אבל, במחילה, אינני חושב שאנחנו עם נבחר, שכן בצילה של השואה מקבל הביטוי הזה גוון סרקסטי ממש. העיקר בעיני הוא זה: כיוון שנולדתי יהודי, וכיוון שהגויים הסבירו לי באותות ובמופתים שאיני יכול להשתמט מן הזהות הזאת, הפכתי לישראלי, שהיא הדרך היחידה לא להיות עוד יהודי". הצלחתו הגדולה בגרמניה גרמה לו סיפוק מיוחד, משום שראה בה נקמה אמיתית בנאצים.

כפי שהתבטא בכנות לגבי זהותו הלאומית, כך גם לגבי הינצלותו ממוראות השואה. סיפור הישרדותו שזור מזל וצירופי מקרים – מפקד שהעביר אותו מעבודה פיזית לפקידותית כדי שיוכל לשחק אתו שחמט, פועלים שכירים במחנה שלא הלשינו עליו כשראו אותו מחוץ לו – וגם מגילויי יוזמה, כמו השגת מסמכי זיהוי מזויפים ובריחה מן המחנה. בניגוד לשורדים רבים אחרים, קישון סירב לחוש אשמת ניצולים: "כאילו צריך הניצול להצטדק על שמזלו שיחק לו. אין בדעתי להצטדק, ובניגוד להרבה ניצולי-שואה אינני מרגיש אשמה על שניצלתי ממוות, בעוד שאחרים, אנשים שהיו אולי טובים ממני, הושמדו. אנו, הניצולים, לא היינו יחידי-סגולה אלא יחידי-מזל".

עם חלוף השנים פחתה תהילתו של קישון, אולי לא בקרב הקוראים והצופים, אבל בהחלט בקרב המבקרים. לונדון אמר לו, "הצהרות הקיפוח הידועות שלך כבר יוצאות לכולם מהאף", אך שב והחזיר אותו לנושא. למען היושר יש לציין שקישון עצמו חזר לא פעם לפער שבין תהילתו מחוץ לישראל לביקורת המוטחת בו מבית. לא אכנס לענין זה, שכבר דשו בו עד זרא. אומר רק שבעיני ליחו לא נס, וכתביו מצחיקים ומקסימים אותי היום ממש כמו לפני שנים.

אמנם תשומת הלב ניתנת כאן לסיפורו של קישון, ואמנם נטיתו של לונדון לדחוק בו להחשף בכנות מירבית מובנת, אך יש משהו מעליב בסגנון הבוטה של האחרון. תחילה שמחתי על היעדרה של הערצה עיוורת, שמכתימה ביוגרפיות אחרות, אבל הצטברות ההערות של הביוגרף עוררה אצלי אי נוחות, וגם את השאלה למה בחר לכתוב על קישון למרות שהתנגד כמעט לכל דבר שאמר, פוליטי או אישי (הסקרנות, שהיא המניע, לדבריו, אינה תשובה מספקת). בהתעלם מאי הנוחות הזו, וגם משום שקישון מן הסתם אישר את הנוסח הסופי, אני ממליצה על הביוגרפיה. קישון הוא בעיני סופר מבריק, שזכה בצדק בפרס ישראל על מפעל חייו, וסיפורו האישי המרתק ראוי מאוד להשמע.

ספרית מעריב

1993

מטאטא וסיפורים אחרים / לאוניד פקרובסקי

מטאטא וסיפורים אחרים

לאוניד פֶּקָרובסקי עלה לישראל מאוקראינה בהיותו בן ארבעים וארבע. בקייב רכש תואר שני באמנות, ובמסגרת עבודתו היה אוצֵר תערוכות. בארץ לא מצא עבודה בתחומו, והועסק תחילה כגנן בבית קברות, אחר-כך כעובד דפוס, ובמשך מרבית השנים כשומר. עיסוקיו אלה, המצויים, לתפיסתו, ולא רק לתפיסתו, סמוך מאוד לתחתית ההיררכיה החברתית, משמשים עבורו נקודת תצפית על עצמו ועל החברה הישראלית, ותצפיותיו מבוטאות בסיפוריו.

אודה ואבוש, היתה לי דעה קדומה כלפי הספר. חשבתי שההתיחסות לסיפורים תהיה חייבת להיות מעורבת בהתיחסות לביוגרפיה של הסופר, כפי שכל סקירה או ביקורת של שירי שיבטה טויו אינה יכולה להיות משוחררת מן הידיעה שהכותבת שלחה ידה בכתיבה רק בהגיעה לגיל תשעים ושתיים. מתברר שלדעה קדומה זו לא היתה אחיזה כלשהי במציאות. פקרובסקי אמנם מרבה לספר על חוויותיו האישיות, ולפער שבין העיסוק הפשוט לרוח הממריאה אל על הוא מתייחס בהומור נוגה, אבל הסיפורים פשוט מצוינים מן ההיבט הספרותי הנקי, והרקע האישי שמאחוריהם הוא עובדה, לא גימיק פיקנטי.

הספר נפתח בסיפור "בודקה", שמתאר איך השתנה היחס כלפי השומר לאחר הפרסום הראשון של סיפור משלו – "המטאטא" – בעברית, ומסתיים בסיפור "נעליים", שבו הוא מתבשר על החלטתה של ההוצאה לאור לפרסם קובץ מסיפוריו. בין שני אלה משובצים עשרים ושישה סיפורים נוספים, שהמשותף לכולם, בהכללה, הוא שילוב היומיום של המספר עם תצפיותיו בסביבתו ועם הרהורים הגותיים הנשענים על ידע תרבותי נרחב. הנה כמה מנושאי הספר: בסיפור "להתראות בגן עדן", שהוא אחד הארוכים בקובץ, פקרובסקי מספר על עבודתו הראשונה בארץ כגנן וכחופר קברים, "מתייהר" או "מתנחם" בעובדה שמקצוע הגננות – ולא מקצוע הזנות – הוא המקצוע העתיק ביותר, שהרי אלוהים הטיל על אדם הראשון לעבוד את גן העדן, שוטח את מחשבותיו בעודו מנסה למצוא שיטות לא להרדם בתפקידו כשומר, ותוהה אם אכן הובילה אותו פורטונה לגן עדן. בסיפור "מצבה", שהוא אחד הקצרצרים בקובץ, הוא ניצב מול חלקת קבר ובה מצבה שהכינו לעצמם בני זוג בעודם בחיים, והוא כותב על הכפילות המטושטשת הזו של אדם חי וקבר הממתין לו. ב"בורשט" הוא מספר על ארבע זונות אוקראיניות. ב"אלברכט דירר" הוא מתאר אדם בן דמותו שחוקר את אמנותו של דירר. "החור" הוא סיפור כמעט אפרים-קישוני, אך בנופך הגותי, על התלאות עם הנגר ועם האינסטלטור. "חס וחלילה" הוא סיפור אוטופי-אירוני על השלום העתידי שיצמח מאהבתם של חס, נצר לחלוצים ציוניים, ושל חלילה, בתו של בכיר חמאס. הנושאים, כפי שאפשר להתרשם, מגוונים, אך כולם ניחנו בעומק, בריאליזם, באבחנות שנונות, ובשילוב של אירוניה עצמית עם ביקורת חברתית.

מצאתי בסיפורים רוח אליטיסטית בלתי מתנצלת, שאין לטעות בינה לבין סנוביזם. פקרובסקי אמנם מתקשה בלימוד השפה העברית – בראיון תיאר את תחושתו כ"אני כמו כלב חכם, שאתה מסתכל בעיניים החכמות שלו ואומר לו 'נו, אני יודע שאתה רוצה להגיד לי משהו'. אבל הוא לא יכול" – ומועסק בעבודה שאינה מנצלת את כישוריו, אבל הוא מכיר בערך עצמו, נשען על בסיס תרבותי רחב ואיתן, ואינו מתפשר. כמי שלא נולד בארץ יש לו נקודת מבט "מבחוץ" על התרבות הישראלית, והוא אינו מהסס לנעוץ סיכות בתופעות של גאווה מנופחת ושל יומרנות. הוא ניחן בכושר להבחין בפרטים ולתאר אותם, למצוא יופי בטבע העירוני המצולק, ולהעביר אל הנייר ואל הקורא את עולמו הפנימי, שאינו כבול אל הבודקה של השומר.

לטעימה מן הסיפורים, הנה קישור אל "נעליים", ופיסקה שאהבתי – אחת מני רבות – ושצבטה את לבי, מתוך "גן העדן שנשרף":

כמה פעמים, מאז שעלית לישראל, שכנעת את עצמך שאתה אדם בעל שלמות פנימית, שעולמך הפנימי לא מפחיד אותך אלא להפך – אתה שואף אליו, שההתעמקות בו היא אולי השמחה היחידה של האדם הרוחני (שזה אתה), ושהבדידות לא מכבידה עליך אלא אולי דווקא קוסמת לך? תיזכר כיצד ברגעי יאוש התרופה למכאוביך היתה הפילוסופיה של הסטואיקנים. ואיך הדפים הלוהטים מ"אמרות השפר של תורת החיים", של שופנהאואר, חיממו את נשמתך הקופאת ב"כפור הנצחי" של הסביבה הזרה. עכשו, כשאתה יושב פה, בחשכה מוחלטת, תודה לפחות בפני עצמך: נסחפת. לא באמת הצלחת לסלק מתוכך את "האנושי, האנושי מדי". כן, כן, כן! חסר לך, כמו לגימת מים, איזשהו פטפוט שולי ואווילי עם טיפש מוחלט. הרי לךָ הבדידות שלך: היא יוצאת ממך כמו אבן כליה, עם דם ועם כאב שלא ניתן לשאת…

טניה חזנובסקי ותומר שריג תרגמו להפליא, וסיפוריו של לאוניד פקרובסקי מענגים ספרותית ואינטלקטואלית. שמחתי לגלות אותם, ואשמח לקרוא עוד.

ספרית פועלים

2012

תרגום מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג

מנון לסקו / אבה פרבו

4d78c7677ba946b0a43f4fa21ece3e85

האביר דה-גְּרִיֶיה היה בן שבע-עשרה כשפגש את מָנון לֶסקו הצעירה ממנו. דה-גרייה סיים את חוק לימודיו, ועמד להצטרף לבית-ספר להכשרת פרשים. את הערב האחרון לפני עזיבתו את העיר בה למד בילה בחברת ידידו הטוב טיברז', שעמד להצטרף לשורות הכנסיה. מהלך חייו השתנה כשעיניו נחו על מנון, שנשלחה על ידי הוריה למנזר, כדי לגמול אותה מתשוקתה לתענוגות. השניים מסתלקים יחדיו, ופותחים בחיים משותפים.

על פניו "מנון לסקו" הוא סיפור על אהבה הגוברת על בגידה ועל שברון לב, כמו גם על מכשולים חיצוניים, אך בעיני הוא בעיקר סיפור התבגרות. את דה-גרייה ואת מנון מאפיינים קלות דעת, תכנון לקוי הנובע מכושר שיפוט בוסרי, קוצר רוח, וסדר עדיפויות השם את התענוגות בראש מעייניהם מבלי להתחשב במחיר. מנון אוהבת את דה-גרייה בכנות, ואינה רודפת בצע, אך הוא יודע שלמען הנוחות ולמען הבידור לא תהסס לעזוב אותו עם מי שיוכל לספק אותם. כדי לשמר את אהבתו הוא מוכן לרמות, להמר, ולנצל את משפחתו ואת חבריו. בעוד דה-גרייה מודע לסטייתו מדרך הישר, אך מצדיק אותה לעתים כמעשה קונדס ולעתים בהיתלות בערכי התקופה – " פִרנוס מאהבת אינו מוחזק בדורנו תועבה, ואף מעט עורמה במשחק כדי להטות את המזל לצדך לא לחרפה ייחשב" – מנון מאמינה בכנות בתמימות של עצמה, ואינה מוצאת רע במעשיה. הצער היחיד שהיא חשה הוא נוכח כאבו של האביר, בו היא פוגעת שוב ושוב.

אחרי מספר משברים ופרידות, מנון נשלחת לבית מחסה, ומשם תיאלץ להגר בכפיה למושבה צרפתית באמריקה (ניו-אורליאנס של ימינו). צרפת, שביקשה לחזק את מושבותיה ולהגדיל את מספר תושביהן, שלחה פרוצות לשמש "רֵעות לחיים" למתישבים, והמושל במקום חילק את המגורשות בין נתיניו על פי ראות עיניו. דה-גרייה הנואש מחליט להצטרף אליה. בארץ הגזירה יתרחש סיומו הטרגי של הרומן, וכמסופר בתחילתו של הספר, דה-גרייה ישוב שנתים אחר-כך לצרפת, בודד ושבור.

אַבֶּה פְּרֶבוֹ, שחייו שלו היו הפכפכים לא פחות מחיי גיבוריו, מצהיר במבוא לספר כי היצירה כולה היא מסה על המוסר, שעוצבה כעלילת סיפור למען ינעם לקורא. אני לא משוכנעת שכוונתו עלתה בידיו. אולי על רקע תקופתו הספר יכול היה להתקבל כמסה מוסרית, אך יש בו יחס קל דעת לערכים של היום. דו-קרב לחיים ולמוות היה מקובל אז, ואינו נתפס היום. ההתיחסות כלאחר יד אל רצח סוהר בנסיון לשחרר את מנון אף היא גורמת לכל הפחות להרמת גבה. מתוך אותה תפיסה הציב הסופר מול דה-גרייה את חברו טיברז', הנדיב, המוסרי, ההולך בדרכי האל, ומוכן להקריב את עצמו בשם החברות. אבל טיברז' הוא טיפוס מהלך שיממון, ודווקא דה-גרייה הסוטה מדרך הישר הוא הנוגע אל הלב. בדומה לכך, שני הצעירים מוקפים נוכלים, כולל אחיה של מנון המבקש לסרסר בה, ורגשי הרחמים והאמפתיה מן ההכרח שיופנו אל הזוג הפוחז. שהרי, כפי שאומר שופט שדה-גרייה מובא בפניו: "אהבה, אהבה, הלעולם לא תשכני בשלום עם שיקול-הדעת?". מכל מקום, חלקה השני של הצהרת הסופר מתקיים במלואו – הסיפור נעים לקריאה.

עידו בסוק תרגם בלשון מעט מיושנת וגבוהה, ההולמת יפה את הספר, והוסיף אחרית דבר מעניינת אודות הסיפור ואודות הסופר. את הספר מעטרים תחריטים מקוריים ממהדורת 1753, מהדורה שהסופר הכניס בה שינויים בהתאם לעמדותיו שהשתנו עם השנים. התרגום שלפנינו הוא של המהדורה הראשונה משנת 1731.

נהניתי מן הכתיבה ומן ההצצה אל צרפת של לפני כמאתים שנה, ואני ממליצה על הספר.

Manon Lescaut – Abbé Prevot

זמורה ביתן

1987 (1731)

תרגום מצרפתית: עידו בסוק