היינץ ובנו והרוח הרעה / אהרן מגד

בראשית שנות השבעים, היינץ הירש, שעלה מגרמניה כנער שלושים שנה קודם לכן, עדיין לא הסתגל למולדתו השניה. התרבות שעליה הוא מתרפק היא הגרמנית, וכל דבר סביבו שחורג מן ה"ייקיות" מגרה את עצביו: השכנה המציצה עליו מעבר לרחוב, השכן שמאפשר לכלב לעשות את צרכיו ברחוב, טעות שנפלה בחשבון הארנונה, אנשים שנדחפים בתור. באוגדנים מסודרים הוא שומר התכתבויות עם הרשויות על כל מה שנראה בעיניו כעוולה, התכתבויות שמתחילות בטון רשמי ורגוע ומסתיימות בתסכול זועם. לפרנסתו הוא עובד ככוורן, והמחסן שלו בפרדס שבפאתי הוד השרון מבריק כמו חדרי ביתו. פעם בשבוע הוא מתייצב לחזרות מקהלה קאמרית, מזמר את יצירותיהם של מלחינים גרמנים.

לעומת החיים בעצבים חשופים כלפי חוץ, בביתו הוא מפגין שוויון נפש תמוה כשאשתו הלגה נוטשת אותו לטובת גבר גרמני, ועוברת לגור בירושלים. "על ענינים שבלב אין לנו שליטה", הוא אומר לעצמו. היינץ נותר בבית עם בנו רובי, ואם כי נדמה שחייהם נותרו פחות או יותר כשהיו, המשבר המשפחתי ללא ספק ערער אותם.

רובי הוא נער חולמני, בלתי צפוי ובלתי מובן, אפילו מאיים במקצת. הלמוט, אביו של היינץ, אומר על נכדו: "רובי הוא בעל דמיונות, הוא לא מכיר את עולם הממשות, הוא מתנגד לעולם הממשות… הוא לא מסוגל לקבל אותו". כשמגיע מועד הגיוס של רובי, הלגה מנסה להדוף את הגזירה, אך היינץ אינו מוכן אפילו להרהר באפשרות. תחילה נדמה שרובי פורח בצבא, או לפחות כך היינץ מעדיף להאמין, אך במהרה מתברר שהוא חייל בעייתי, קפריזיונרי ומסוכן לעצמו ולאחרים. הוא סופג עונשים, נשלח לכלא, ומשוחרר לפני המועד.

היחס הרע שספג רובי, על פי עדותו המפוקפקת ועל פי אמונתו של אביו, הוא עוולה שהיינץ אינו מוכן להבליג עליה. הוא משגר מכתבים לכל עבר – אל הפרקליטות הצבאית, אל הרמטכ"ל, אל שר הבטחון, אל כל מי שיש לו מגע קלוש כלשהו עם המערכת – ונענה, כצפוי, בתגובות לקוניות המטילות את האחריות על אחרים. מסתבר שאפילו לייקה קשוח, איש מדון מנוסה, יש נקודת שבירה, והסיפור הולך ומסתחרר, הולך ומתבדר, אל סופו הכאוטי.

בספר צנום אהרן מגד מעמיד דמות אמינה ונוגעת ללב, ומנקז אל הסיפור שפע נושאים, ביניהם היחס לגרמנים ולכל דבר גרמני, קשייהם של מהגרים, גידול ילדים, יחסי יהודים-ערבים בכלל ואחרי ששת הימים בפרט, תלאות כור ההיתוך, פניה של המדינה לאן, מוזיקה ופילוסופיה, ואפילו פרק בהלכות ניהול כוורות. למרות השפע אין בספר תחושה של דחיסות, למעט זו הנפשית שהולכת וחונקת את היינץ.

מגד, כדרכו, בחר כגיבור באנטי-גיבור, אדם שנדמה כי רבים כמוהו חולפים על פנינו יום-יום, נטולי יחוד, מבלי שנבחין בהם. אבל אצל מגד אין אדם נטול יחוד. הוא מחלץ את גיבורו מן האפרוריות שבשוליים, מעניק לו נפח ועלילה, ובורא דמות שהלב בסופו של דבר יוצא אליה.

מומלץ, כתמיד.

הספר במלואו עלה לאתר פרויקט בן יהודה

עם עובד

1979

ציפור הלעג / ג'ראלד דארל

אי שם בלב ים, על קו הגבול בין האוקינוס ההודי לאוקינוס השקט, שוכן האי זֶנקאלי. בתקופה המתוארת בספר, האי הוא חלק מן האימפריה הבריטית, ופיטר פוקסגלאב, עובד מדינה צעיר, נשלח אליו כדי לשמש כעוזר ליועץ המדיני. האי, העומד על סף קבלת עצמאות, זכה לפרסום בלתי צפוי, כשהוחלט על ידי הבריטים להקים בו שדה תעופה בנימוק שבכך תימנע מן הרוסים דריסת רגל באזור. מפעל נוסף, שעתיד לשנות את פני המקום, הוא סכר שיגרום להצפת חלק משטחו של האי.

את האי מאכלסים שני שבטים מקומיים, יריבים זה לזה, החיים בסטטוס קוו נינוח. שבט אחד מאמין באל דג, השני באל ציפור. אך אויה, הציפור, שכינויה "ציפור הלעג", נכחדה. יחד איתה נעלמו גם עצי האומבו, ורק שריד יחיד ממנו נותר לפליטה, שמור מכל משמר. לצדם של השבטים המקומיים חי באי השבט המערבי הלבן, המונה כמה פונקציונרים בריטים, אנשי עסקים, זונות, ונציגי שלוש כנסיות.

ג'ראלד דארל, בגישתו הקלילה והאופטימית, המוצאת טוב ויופי בכל מקום, מתאר קולוניאליזם נינוח, שאין בו ניצול חד צדדי. המושל הבריטי הוא מאובן טקסי, והמלך המקומי הוא דיפלומט מתוחכם. האמונה המקומית אינה נחותה מן המערבית – "עליכם לזכור תמיד כי אלוהיו של אדם אחד עשוי להיות מעשיה לילדים לדידו של אדם אחר, אך הן לאלים ולהן למעשיות לילדים יש מקום בעולם", אומר המלך למיסיונרים. הכומר הלבנה של כנסית ההתגלות השניה היא לוחמת קשוחה למען הטבע המקומי ולרווחת המקומיים, ודווקא אחד מאנשי הממשל המקומי הוא זה שדוחף, למטרות רווח אישי, למפעלים שיהרסו אותם. הלבנים, בפטרונות, נותנים לילידים שמות מן התרבות המערבית, כגון נפוליאון וליאונרדו, אך האחרונים מקבלים אותם בסלחנות שוות נפש. המלך קינגי מייצג את גישתם, כשהוא אומר ליועץ המדיני הבריטי: "הו, חניבעל, אלמלא היה לי אותך ואת 'קול זנקאלי' שישעשעו אותי, היה שלטוני כה משעמם". בני אדם הם בני אדם, עור שונה אבל פנימיות דומה, כך אומר דארל מבלי לומר זאת מפורשות.

הספר ממוקד מסר – "עתיד המין האנושי כולו תלוי בשימור הטבע, ולא בניצול מתמשך וחמסני" – אבל עובדה זו אינה פוגמת בהנאה ממנו. למעשה, המסר מחודד רק לקראת סיומו, ובדרך לשם דארל מעביר את הקורא בחיוך דרך שלל דמויות, המתוארות בחיוניות מרובה, ורוב הזמן גם בלגלגנות בלתי מוסתרת, אם לכך הן ראויות. בין השאר הוא מבקר בחן את ההתנשאות המערבית, שהיא לרוב בלתי מודעת לעצמה. כך, לדוגמא, עיתונאי מתייחס בהערצה אל הצלם המתלווה אליו, ומכנה אותו "אנגלי אמיתי", אחרי שהלה משמיע אמירות בזכות כל דבר אנגלי, כולל "אוכל אנגלי הגון […] דגים וצ'יפס", ודברי גינוי כלפי כל דבר זר. ואותו עיתונאי, כשהוא מבקש לסלק קהל מקומי המתגודד סביבו, מנפנף ב"אני הבי.בי.סי.", "אין לכם מושג איזה ערך יש לפרסום", "אנחנו הבי.בי.סי., לא האי.טי.וי.", כי באטימותו אין לו ספק שכל מקום, נידח ככל שיהיה, מודע לעוצמת המדיה ולהבדלים שבין רשתות טלויזיה בבריטניה.

אינטרסנטים, מקומיים וזרים, בוחשים במתרחש באי, ונראה שגורלו נחרץ לשנות פניו לנצח. אבל תגלית שמגלים באקראי פיטר ואודרי, בתו של בעל העתון האירי 'קול זנקאלי', הופכת את הקערה על פיה. בעמק נסתר, שאמור להיות מוצף מים לאחר בנית הסכר, הם מוצאים את ציפורי הלעג שנחשבו אבודות, וגם את עצי האומבו. שובו של האל הציפור הוא תמריץ לשימורו של העמק, אך מסתבר שאין בכך די. צריך להופיע מדען תמהוני עם הסבר משכנע בדבר חשיבות השימור לעתידו הכלכלי של האי, הסבר שמתחיל בפרפר אחד, כדי שהמלך יוכל לדחוף בעדינות לקבלת ההחלטה שהיתה רצויה לו מלכתחילה, הווה אומר למנוע את פלישת מאות האנשים שהיו מגיעים בעקבות הפרויקטים המתוכננים. "אנו, כמדענים צלולי מוח, מבינים שהעולם נשלט בידי נבערים מדעת […] היש תמה אפוא, מר פוקסגלאב יקירי, שהאנשים האחרונים בעולם ששליטינו נועצים בהם הינם המדענים, וזאת רק לאחר שהם כבר עשו מיש-מש גדול מהמצב כולו?", כך מתלונן המדען. ונדמה, למרבה הצער, שדבר לא השתנה מאז. במקום לראות במדע מורה דרך, השליטים פונים אליו רק כאל מוצא אחרון.

בנימה רצינית יותר מתבטא דארל ב"דבר הסופר" בסיומו של הספר. סיפרתי לכם סיפור משעשע, הוא אומר, אבל הכחדות מתרחשות כל הזמן, ובזמן שאנו אולי אדישים להיעלמותו של בעל חיים או צומח מסוים אנו לא לוקחים בחשבון את השרשרת הרת האסון שהיעלמות זו גורמת. הוא מסיים בהזמנת הקוראים להצטרף לארגון ג'רזי לשימור עולם חיי הבר, העוסק בשימור מינים הנמצאים על סף הכחדה.

"ציפור הלעג" הוא סיפור משעשע ומעורר מחשבה גם יחד, מתורגם יפה על יד צילה אלעזר, ומומלץ בהחלט.

The Mockery Bird – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1985 (1981)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

איור הכריכה: אמי רובינגר

המסע של צילקה / הת'ר מוריס

צציליה (צילקה) קליין היתה בת שש-עשרה כשנכלאה באושוויץ בשל יהדותה. כששוחררה על ידי הרוסים, שנתיים אחר-כך, נחשדה על ידם בשיתוף פעולה עם הנאצים, נשפטה ונדונה למאסר באחד הגולאגים. מגיהינום לגיהינום. הת'ר מוריס נטלה מספר פרטים ביוגרפים, ערבבה אותם עם תוצאות מחקר חלקי, עם מסקנות אישיות בלתי מבוססות ועם דמיון, וכתבה את "המסע של צילקה".

צילקה הוזכרה גם בספרה הקודם של מוריס, "המקעקע מאושוויץ", שסיפר את סיפורם של לאלי וגיטה סוקולוב. הספר הראשון ספג קיתונות של ביקורת, בעיקר משום שהסופרת נטלה לעצמה את החירות לקבוע עובדות המנוגדות למחקר ההיסטורי. למרות זאת, ולמרות הפשטנות המביכה של כתיבתה, המלצתי על הספר, משום שעלילתו הסתמכה על זכרונותיו של לאלי, ואני מאמינה שסיפורו צריך היה להיות מסופר (ונניח בצד את השאלות על טיבו של הזכרון, וגם את ההאשמה שהטיחו במוריס כאילו תמרנה את גיבור ספרה לספר את מה שרצתה לשמוע).

אחד הטיעונים נגד הספר הקודם נגע לצילקה ולתיאורה כשפחת מין של אחד המפקדים במחנה. בהערות הסופרת בסיום הספר היא טוענת שהעובדה שעל פי המחקרים לא התקיימו יחסים כאלה עם אסירות יהודיות, בוודאי לא יחסים שנמשכו על פני תקופות ארוכות, היא תוצאה של בושת הנשים שנמנעו מלספר על כך, והיא קובעת נחרצות, כאילו מונתה לדבר בשמן, שהגיע הזמן להפסיק להתבייש. בהסתמך על שמועות, שסופרו לה על ידי לאלי וגיטה, היא מייחסת לצילקה קשר מיני, שהביא לה הטבות ובסופו של דבר גרם להישרדותה, עם יוהן שוורצהובר, ומציבה אותה בתפקיד מפקדת בלוק של נידונות למוות. קולה של צילקה עצמה, שנפטרה ב-2004, לא נשמע.

מה שעבר על צילקה בגולאג הוא במידה רבה בגדר נעלם. מקרעי שמועות רקמה מוריס את סיפורה של צילקה, ומתחקיר שערכה בנתה את סיפורן של הנשים שהיו כלואות איתה בתנאי מעוררי חלחלה. מכיוון שיש לי רקע מועט בנושא, בעיקר מספרים בודדים שקראתי, קשה לי לומר עד כמה היא מדייקת בעובדות אודות הגולאג, ועל עומק ידיעותיה באשר למחנות הריכוז כבר דובר רבות. בין שאר הפרטים הבדויים ב"ביוגרפיה" של צילקה, מוריס מייחסת לה רומן עם גבר בשם אלכסנדר, במקום עם הגבר שבאמת פגשה בגולאג ובסופו של דבר נישאה לו. באותן הערות בסיום היא מסבירה שבחרה לא לספר על איוון, בעלה של צילקה, כדי לא לפגוע בפרטיות צאצאיו. אבל צאצאיו, כך מסתבר, גאים להיות בניו ובניה החורגים של צילקה, ובתגובה על הספר, שלדבריהם גרר את שם אמם לבוץ, הם מבקשים לפרסם את גרסתם.

הנה דוגמא לאופן המטריד בו מוריס טווה את סיפורה. לפי אחת העדויות על צילקה, היא גילתה את גופת אמה על עגלת מתים בבירקנאו. עבור מוריס הדרמה הנוראה הזו אינה מספיקה, והיא בודה עבור האם והבת עוד לילה אחד יחד בטרם תישלח האם הגוססת אל מותה, כשהיא מסרבת להצעתה של בתה לנסות להצילה.

אם ביקשה הסופרת לכתוב רומן על זוועות מחנות הריכוז והגולאגים – ניחא. ההעדפה הברורה שלי היא לספרי עיון ולעדויות, אבל אולי יש מקום גם לבדיה מבוססת מציאות. המקרה של "המסע של צילקה" שונה: למרות כל הבהרותיה בפתיחה ובסיום, השימוש שעשתה בשם אמיתי יצר מצג שווא של ביוגרפיה, והפך אשה בשר ודם לדמות פלקטית למדי, שלדברי קרוביה רחוקה מלשקף את צילקה האמיתית.

בגלל הכתיבה הבלתי מרשימה, שטחיות המחקר ההיסטורי, ובעיקר העוול שנעשה לצציליה קליין, מוטב היה לולא נכתב הספר ולולא תורגם.

Cilka’s Journey – Heather Morris

שוקן

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: דקלה פרידמן

צציליה ואיוון אחרי שחרורם מהגולאג

סגול 351 / אבי ולנטין

גדוד סיור 288, שיעודו המקורי היה לאסוף מודיעין בעורף האויב, הפך ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים לגדוד טנקים לכל דבר, שרק במקרה יש לו גם כוח לוחמים על גבי נגמ"שים ופלוגת ג'יפים. עם מצבת טנקים מופחתת היה מה שאבי ולנטין מכנה בספר גדוד טנקים מינוס. הגדוד, בפיקודו של צביקה דהב, לקח חלק בקרבות ברמת הגולן כחלק מחטיבה 205 תחת המח"ט יוסי פלד, ומאוגדה 146 תחת מפקד האוגדה מוסה פלד.

אחת המשימות שהוטלו על הגדוד היתה להחזיק בגבעה שכינויה היה סגול שלוש חמש אחד. ארבע פעמים עלו הטנקים על הגבעה ונסוגו, באחת מהן נהרג מפקד הטנק סמל גיורא שחר. "סגול שלוש חמש אחד זו גבעה לחי"ר ולא לטנקים, וגם חי"ר לא צריך לשבת בה", אומר אחד מאנשי הגדוד בעלילה הנפרשת בספר. אבל בזמן אמת, כשניסו להסביר שאין טעם לעמוד על הגבעה כברווזים במטווח, נענו שוב ושוב בטענה כי זו הנקודה המזרחית ביותר של מדינת ישראל. "לגבעה הזו יש חשיבות פוליטית, כי היא נמצאת על גבול הקו הסגול, ולא חשיבות צבאית. היא נועדה כדי שפוליטיקאים יילחמו עליה ולא טנקים. וכשמנסים ללחום בטנקים את מלחמות הפוליטיקאים, מקבלים מיש-מש אחד גדול", אומרת כעת דמותו הבדויה של מפקד הגדוד בספר.

אבי ולנטין, שהיה קצין הקשר של הגדוד, מכנס בספר דמויות המקבילות לכמה מאנשי הגדוד, ארבעים וארבע שנים אחרי המלחמה. "בגלל סגול שלוש חמש אחד אנחנו מי שאנחנו – לטוב ולרע", אומר אחד מהם, וטראומת הגבעה עדיין מקוממת אותם. יותר מכל הם מבקשים לתבוע את עלבונו של מפקדם, שקידומו נבלם מכיוון שהחליט לא לשלוח כוחות לגבעה בפעם החמישית ולא דיווח למפקדיו על החלטתו. החבורה הקשישה מתכננת מבצע לחטיפתו של המח"ט, שבו הם רואים את האיש הרע, כדי להביא תיקון לעבר.

הומור ואימה מרכיבים את הספר. מצד אחד הגברים המבוגרים, המשתעשעים במבצע מורכב שלא לצורך, כולל מעקבים ברגל וברכב ותצפיות מדירה ממול זו של המח"ט. מצד שני, המלחמה על כל מוראותיה, הפחד והבלבול וזעקות הפצועים וצחנת המוות. עשרות שנים עברו מאז, אבל הזכרונות חדים. הפציעות הפיזיות נרפאו ברובן, אבל מן הצלקות הנפשיות קשה יותר להחלים. יואל, בן דמותו של מפקד הטנק שנהרג, הוא חלק בלתי נפרד מהחבורה, ותחושת ההחמצה של חיים שאבדו נוקבת.

המח"ט, שאינו מוזכר בשמו האמיתי, אך פרטים ביוגרפים אינם מניחים מקום לספק במי מדובר, לא יאהב את הספר. הוא מואשם לא רק במתן פקודה בלתי סבירה ובאי הקשבה לאנשים בשטח, אלא גם בנקמנות, ואפילו ביוהרה שבגללה התעלם מהתראה על ארוע טרור שהסתיים באסון. יש להודות שתיאורו בספר גרם לי אי נוחות, למרות שאין לי שום היכרות אתו מעבר לכותרות העיתונים, אבל אבי ולנטין כתב ספר עם מטרה – להבהיר את ארועי סגול שלוש חמש אחד – וזוהי נקודת מבטו. "ארועי העתיד", הוא כותב בפתח הספר, מבוססים "על משאלות לבי".

"סגול 351" הוא ספר מרתק ממש. הוא מכניס את הקורא אל הקרביים של שדה הקרב, מעט אל הצדדים הטכניים, ובעיקר אל הצדדים האנושיים. סיפור המסגרת הבדוי משעשע, והשילוב בינו ובין המציאות עובד מצוין. מומלץ בהחלט.

קרבות גדס"ר 288 ברמת הגולן

פרדס

2020

קולנוע משלהן / מרלין וניג

כותרת משנה: הגל הנשי החדש של הקולנוע החרדי

חוקרת הקולנוע מרלין וניג מתארת ב"קולנוע משלהן" את תופעת הקולנוע החרדי-נשי, קולנוע שנוצר על ידי נשים עבור קהל נשי. היא מתרכזת בשני העשורים האחרונים, אותם היא מחלקת לשני גלים. בהכללה, בגל הראשון הקולנוע היה כפוף לצנזורה חיצונית, ותכניו נשאו איתם לקחים מוסריים-הלכתיים. בגל השני, הצנזורה נתונה יותר בידי היוצרות, הקהל התרחב, והדמויות מייצגות נושאים שלא היה נהוג לדבר בהם, כמו דכאון אחרי לידה, יחסי אם-בת, בעיות נפשיות. משום שגברים אינם נוכחים בסרטים אלה, נושאות הנשים בתפקידים לא מסורתיים, ויצירה מאולצת זו של דמויות חזקות הפכה לאמירה מודעת של היוצרות. שאלה מעניינת היא האם הקולנוע משפיע על תפיסת הנשים את עצמן ואת מקומן, או שהוא משקף מציאות המצויה ממילא בתהליך שינוי.

אקדים ואומר שבכל מה שקשור לקולנוע אני צופה מן השורה בלבד (וכנראה פחות מהממוצע), ואין לי ידע מעמיק בנושא מכל היבט שהוא. מגבלה זו שלי לא הפריעה לי למצוא ענין בהיבטים ה"טכניים" בספר. מכל מקום, לאלה נוכחות מינורית בספר, ועיקרו, המסקרן יותר בעיני, הוא ההיבטים החברתיים של התופעה שהיא חוקרת. דרך סיפורו של הקולנוע ניתנת לקורא המעונין הצצה אל עולם, שנראה למתבונן מהחוץ קשיח ודוגמתי, אך בתוכו, בכפוף לתכתיבי ההלכה, הוא דינמי.

הקולנוע, מעצם טבעו כתרבות פנאי וכצוהר אל עולמות אחרים, מעורר התנגדות בעולם החרדי. היתר ניתן תחילה רק לסרטים שיצרו גברים עבור גברים, בכפוף לתכתיבים הלכתיים, ואלה נועדו לצפיה יחידנית במחשב. קולנוע מסוג זה נדחק ונעלם, וכיום תופס את מקומו קולנוע מקצועי יותר, כמעט על טהרת הנשים. לגברים אין כמעט נוכחות על המסך, הם אינם רשאים להכנס לאולמות בהם מוקרנים הסרטים, וגם מאחורי המצלמה מספרם נמוך, והם נחבאים תחת שמות נשיים או מסתפקים באות הראשונה של שמם הפרטי. הסרטים נוצרו תחילה על ידי נשים חרדיות מלידה, וכניסתן לתחום של חוזרות בתשובה (הכותבת אף היא חוזרת בתשובה) הרחיבה את התכנים וגם את הקהל. הסרטים פונים היום אל קהל בארץ ומחוץ לה, ואל נשים חרדיות ושאינן חרדיות. במקביל, גדל היצוג החרדי בסרטים חילוניים.

עובדה מעניינת, אחת מרבות, היא מאפייני הדמויות בסרטים. מדובר בדרך-כלל בנשים אופנתיות, המתגוררות באזורי רווחה מחוץ לשכונות החרדיות הצפופות. הן מטפחות קריירה במגוון תחומים, ובדרך כלל מטופלות רק בילד או שניים, בעיקר בנות. למרות שמאפיינים אלה שונים מחייהן של רבות מן הצופות, עדיין הדמויות נתפסות כמייצגות. אני מניחה שהדילמות איתן הן מתמודדות הן לב הענין, ולא החזות החיצונית, ומכאן ההזדהות. בד בבד, השונות שלהן מציגה, במתכוון או שלא, אפשרויות חיים אחרות.

עוד עובדה מעניינת היא המגמה, שעליה מצביעה וניג, של התערערות הסמכות הרבנית, תהליך שהחל עם מותו של הרב שך, ואינו ניכר למתבונן מבחוץ. בהקשר לנושא הספר, מגמה זו הביאה להתפתחות הלגיטימציה החברתית של קהל הנשים גם בהעדר הסכמה פומבית לקולנוע חרדי-נשי.

הקולנוע החרד-נשי פועל תחת הקונפליקט שבין הרצון לבטא סמכות נשית ולייצר שינוי והרצון להשמע לתכתיב החברתי ולשמר את הסמכות הגברית ההלכתית. מזוית המבט שלי, הידיעה כי "נשים חרדיות מחזיקות באופן מובהק בעמדות רדיקליות בנושאים כמו צניעות […] הן המקפידות לשמר את הקו השמרני של החברה" מעציבה, אבל תופעה זו, של נשים המשלימות עם ערכים הממקמים אותן בירכתי הבית, אינה יחודית לחברה החרדית.

נושאים אלה, ואחרים מעניינים לא פחות, מוצגים בספר בבהירות, מעניקים מבט אל החברה החרדית, בעיקר הנשית, ומספרים על עולם יצירה תוסס. מרחיב אופקים ומומלץ.

רסלינג

2021

תמונות מחיי הכפר / עמוס עוז

שבעה סיפורים ועוד סיפור מרכיבים את "תמונות מחיי הכפר". השבעה מתרחשים כולם בתל אילן, ישוב ישראלי פסטורלי, שהיה פעם חלק מן ההתישבות החקלאית, והיום הוא שרוי בתהליך השתנות. החקלאות ננטשת בהדרגה, הבתים הישנים נהרסים לטובת וילות מודרניות, והנמנום הכפרי מופר מדי שבת לטובת יריד אמנות ומזון, המושך אליו את המוני בית ישראל. הסיפור השמיני, האחרון, מתרחש, כשמו, במקום רחוק בזמן אחר, והאופן בו הוא נקשר אל קודמיו פתוח לפרשנות.

אפשר לקרוא את הספר כקינה על היעלמותו של אורח החיים הישן. האידיאלים של עבודת האדמה ושל הפשטות הוחלפו במסחר ובמודרנה, ומן העבר נותרו רק חורבות שדינן להעלם. ארץ ישראל הישנה והטובה אולי התפוגגה, וכל שנותר ממנה הוא השירים, שרבים מהם מוזכרים בסיפור "שרים". "טוב היה לנו לשיר יחד במעגל בליל גשם וסערה שירים ישנים מן הימים שבהם הכל היה נהיר לכולם", אומר המספר. באחד המאמרים על הספר מצאתי הצעה לקרוא את הספר כהצצה אל תהומות הנפש של הסופר, גישה פסיכולוגית שאינה חביבה עלי. אפשר לתהות מה רצה עמוס עוז לומר (המעוניינים לשמוע את דעתו על שאלות בדבר כוונת הכותב מוזמנים לשיחה בנושא ב"ממה עשוי התפוח?"), אבל אני מעדיפה לקרוא את הספר כפשוטו. מאחורי דלתות סגורות, בכפר מנומנם למדי, המתנהל על מי מנוחות, רוחשים תסכולים, אנשים תקועים בחיים חסרי סיפוק, ואין איש יודע באמת את שבלבו של האחר.

אריה צלניק, שאשתו נטשה אותו ובנותיו ניתקו קשר, חי עם אמו המזדקנת בביתה האפלולי. הוא חושב שחיים אחרים יתחילו אחרי דעיכתה, אבל זה מן הסתם לא יקרה; גילי שטיינר הרופאה נרשמה בשנים האחרונות לשניים מן החוגים המתקיימים בבית-התרבות של הכפר תל אילן בהנהגתה של דליה לוין, אבל לא מצאה בחוגים האלה מה שביקשה. מה ביקשה לא ידעה;באחד הבתים הישנים חי פסח קדם, חבר כנסת לשעבר נרגן, יחד עם בתו רחל המורה, התוהה עד מתי תהיה תקועה כאן; לבו של יוסי ששון, סוכן נדל"ן, נמשך אחר אחד הבתים החרבים בכפר, שם מתגוררות אמו ואלמנתו של הסופר אלדד רובין. "אני אקנה אותו ואני אהרוס אותו עד היסוד למרות שלבי יוצא אליו", הוא מחליט בינו ובין עצמו; בני אבני, ראש המועצה, מקבל מאשתו פתק "אל תדאג לי", ויוצא מודאג לחפש אותה; קובי בן השבע-עשרה מאוהב בעדה דבש, עובדת הדואר והספריה, המנסה לשכנע את עצמה שהיא בסדר, שאין לה ממה לפחד; ובביתם של אברהם ודליה לוין מתכנסים מדי מספר שבועות לשיר בצוותא, אחת הפעילויות שבה בני הזוג מטביעים את יגונם על התאבדותו של בנם בן השש-עשרה. משהו אפל ומסתורי מרחף מעל כל הסיפורים, קולות חפירה בלתי מוסברים, היעלמותם של בני אדם, מרתפים מאיימים, המתנה למוות. העלילות מצומצמות במרחב ובזמן, והתרה אין.

"במקום רחוק בזמן אחר" הוא סיפור אפוקליפטי. במקום מנוון, מעלה צחנה וריקבון, חיה חבורת בני אדם, ההולכת ושוקעת בשל גילוי עריות ובשל חוסר יכולת לקום ולשנות את גורלה. המספר, שנשלח לפני שנים רבות לסייע לאוכלוסיה, מעלה אף הוא עובש ונתקע במקומו. האם זה מה שצפוי לאנשים התקועים בתל אילן, אלה שמבקשים לעצמם חיים אחרים אך אין בהם את הכוח פשוט לעשות מעשה? או אולי להפך, דווקא משום שתל אילן ככלל הוא מקום בתהליך שינוי, גורלו הופכי לזה שמתואר הסיפור האחרון?

כך או כך, עמוס עוז מיטיב לתאר את נבכי נפשם של בני אדם ואת סביבתם, ולמרות המועקה הקודרת הספר מומלץ.

פרק ראשון

כתר

2009

ונדיגו / אלג'רנון בלקווד

אלג'רנון בלקווד, שנחשב אחד הסופרים הבולטים בסוגת האימה העל-טבעית, כתב בעשור הראשון של המאה העשרים את שתי הנובלות הנכללות בספר, "ונדיגו" ו"ערבי הנחל". שתי היצירות מתרחשות בטבע, הראשונה ביערות והשניה בנהר, ובשתיהן תחושה מבשרת רע מערערת את בני האדם, ותופעות בלתי מוסברות רודפות אותם. עוד משותף להן הנסיון להתגונן בפני הבלתי מובן באמצעות הגיון ושכל ישר, ובכך כל אחד מן המעורבים "צמצם את המהומה הפנימית שאחזה בו והשיג הלך רוח מאורגן ומחושב, פחות או יותר".

ונדיגו היא רוח חורשת רע, שמקורה במיתולוגיה של האומות הראשונות בצפון אמריקה. ארבעה אנשים יוצאים לצוד איילים, שמשום מה אינם בנמצא באותה שנה. אל דוקטור וקרובו הצעיר, פרח כמורה, מתלווים שני מדריכים מקצועיים, ויחד עם טבח אינדיאני הם מקימים מחנה בצפון הקפוא. כדי להגביר את סיכוייהם הם מתפצלים לשני זוגות, משאירים את הטבח במחנה, ופונים לדרכים שונות. הונדיגו יחטוף את המדריך שנלווה אל הצעיר שבחבורה, ואחרי שעות מטילות אימה, שבהן יטעה הצעיר ביער בנסיון לעלות על עקבותיו, תשוב החבורה ותתכנס. "הריגוש העודף הביא אותך לכדי הזיות", יאמרו לו שני המבוגרים הנותרים, בנסיון להרגיע אותו ואולי להרגיע את עצמם, אבל בסופו של דבר, "שני אלה, הדוקטור האנליטי, המטיל ספק בכל דבר, ואיש היערות גלוי הלב וקשה העורף, ישבו שם רועדים בעמקי נשמתם". שלוש פרשנויות מוצעות לאשר ארע, כל אחד מפרש את הדברים על פי נטיות לבו ועל פי אמונותיו. "הונדיגו הוא פשוט האנשה של קריאת מרחבי הפרא", זו הפרשנות שלבי נוטה אליה. הטבח האינדיאני לבדו יודע כי הונדיגו ממשי, והוא קם ומסתלק לביתו.

"ערבי הנחל" מתרחש על הדנובה, מעט אחרי ברטיסלבה, שם הנהר מתרחב, גבולותיו מיטשטשים, ואיים מופיעים ונעלמים בו. המספר וחברו השבדי מקימים מחנה על אחד האיים אחרי שיט ממושך בקאנו על הנהר. בניגוד לתיאורים הפסטורליים ומשובבי הלב של המסע עד כה, כעת הם חשים בדידות עזה, הרוח שורקת סביבם באלימות, האי עלול בכל רגע להתכסות מים או להתפורר תחתם, ומליוני ערבי הנחל, המתנועעים ללא הרף, נוסכים בהם אי שקט. הזהירו אותם לא לחנות שם – שוטר הציע נימוק רציונלי בשל הסיכון להתקע בשממה, מוכרת הציעה נימוק שונה כשטענה שהמקום שייך לישויות לא מן העולם הזה – אבל השניים החליטו להמשיך בטיולם כמתוכנן. המספר מבקש למצוא הסברים לתופעות שנגלות לעיניו, אבל נקרע בין "שתי האישיויות השוכנות בתוכי – האחת מסבירה כל דבר, והאחרת צוחקת להסבריה המטופשים בעודה מבוהלת להחריד". השבדי, המאמין בכוחות שמעל לטבע, מציע הסבר בנוסח יקום מקביל: "לבריות שמקיפות אותנו עכשו אין שום קשר למין האנושי. פשוט לגמרי במקרה, בנקודה הזאת, החלל שלנו נושק לחלל שלהם".

למעלה ממאה שנה אחרי שנכתבו, הנובלות עדיין מחלחלות לנשמה. אין צורך להאמין בעל-טבעי כדי לחוש באימת הכוחות העצומים שבטבע, בתעתועי החשכה, היערות הסבוכים והרוחות המנשבות. מכל מקום, אמנם מדובר בסוגת אימה, אך בעיני חוזקותיהן של היצירות הן בתיאורים היפיפיים, אלה ששטופים בשמש וגם אלה שעוטים אופל, ובהתבוננות הפסיכולוגית הדקה בתגובותיהם של בני האדם. תרגומו של יהונתן דיין יפיפה אף הוא, והספר מומלץ בהחלט.

The Wendigo – Algernon Blackwood

פרדס

2020 (1907, 1910)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

המצאת החיים / שי גולדן

כותרת משנה: סיפור החיים האמיתי לחלוטין והמומצא לגמרי של אבא שלי

שי גולדן אומץ בגיל שש, יחד עם אחיו רן הגדול ממנו בשנה, בידי אווי וארי, עולים מרומניה. לילדים סיפרו ההורים שקר, לפיו הם בעצם הוריהם הביולוגיים, שנאלצו לנטוש אותם בבית יתומים מחמת קשיים כלכליים, וכעת שבו לקחתם. הילדים ידעו שהם משקרים, ההורים ידעו שהילדים יודעים שהם משקרים, אבל כל הארבעה גויסו ליצור לעצמם סיפור חיים משותף, ששכתב את עברם. אולי עשו זאת משום שאימוץ לא היה נושא שדברו בו, אולי משום שביקשו ליצור תחושה של שלמות, או אולי, כפי שהבן מסביר זאת, עסקו בהמצאת חייהם מחדש.

שנים אחר כך הכעסים התעוררו והשקר התפוצץ בפרצופם. אבל כעת, כשהבן כותב את סיפור חייו של אביו, השזור לבלי הפרד בסיפורה של האם, אהבתו היחידה, הוא בוחר בהבנה. "השקר הזה לא היה טעות, הוא היה שגוי ויומרני ונאיבי ולא מחושב ומעט ילדותי, אבל הוא לא היה טעות. מעשה גבורה של הצלת חיים, שמתלווה אליו אקט של נסיון להפוך את החיים האלה לטובים יותר, לעולם לא יכול להחשב טעות […] אני יודע לומר שהם ניסו להקים גן עדן אוטופי על פני האדמה שלנו […] והדרך אשר לא צלחה לשם היתה רצופה בכוונות טובות". לבו של הספר הוא אמנם הביוגרפיה של האב, אבל, כמו ההתיחסות אל השקר הזה, הנושא העמוק השזור בסיפור הוא האופן בו ההתנסויות השונות מתפרשות ונישאות אל העתיד. "ההתרחשויות עצמן אינן מגדירות את חייו של האדם", כותב שי גולדן במידה רבה של צדק, "כי אם הדרך שבה הוא זוכר אותן".

אווי וארי חוו טרגדיות. אביו של ארי הוכה למוות בשל יהדותו, ומת מול עיניו של ארי כשהיה בן שש. בני משפחותיהם נרדפו ונרצחו בפרעות יאשי ובתקופת השואה. הם שכלו תינוק, סבלו משרירות לבו של השלטון הקומוניסטי, ונאלצו לחיות עם הידיעה שלא יוכלו ללדת ילדים. בגיל מבוגר יחסית, שנים אחרי שהגישו בקשה לעזוב את רומניה, הגיעו לארץ להתחיל את חייהם מחדש. איך שורדים ונאחזים בחיים רצופי קשיים? "לפעמים "ככה זה" זו הדרך ההגיונית היחידה להסביר אסונות לא מוסברים שכאלה. אנשים נרצחים, מתים, מאבדים ילדים. ככה זה. וזה ככה. וזה מה שזה". זו אינה הרמת ידים, זה אינו יאוש, אלא מנגנון התמודדות.

את סיפור חייו של ארי מגדיר בנו כאמיתי לחלוטין ומומצא לגמרי. הוא נצמד לעובדות, כפי שסופרו לו, כפי שאביו זוכר אותן, וכפי שהוא עצמו זוכר אותן מסופרות לו. ההמצאה נובעת לעתים מהשלמות מדמיונו, ולרוב מתוך הכרה שהזכרון חמקמק, או כמו שאחיו אמר: "זכרון הוא הסיפור שנשאר לך אחרי שזרקת את הסיפורים שאתה לא אוהב". הוא מודע לחוסר האפשרות להגיע להסכמה על מהותם של הדברים, בעיקר כשהדבר נוגע לעניינים משפחתיים. הוא יודע שאביו בחר לטאטא מתחת למלים את זכרונותיו לטובת החיים. אבל הוא, כדבריו, "נרקומן של זכרון, מכור למלים, אובססיבי לפענוח הדברים שנפש האדם אינה מסוגלת לפענח". אז הוא ממשיך לנסות.

שי גולדן מתאר את הטוב ואת הרע, את האהבה והמשפחתיות, וגם ארועים שליליים כמו התקפי הזעם של אביו שכל פגיעה קטנה בסדר ערערה אותו. הוא מספר על הורות מסורה, וגם על שגיאות קשות. אפשר להאחז בשגיאות, להעצים אותן, למחוק את כל השאר ואת הכוונות הטובות, ולבחור בכעס, בסגירת חשבונות. אפשר, לעומת זאת, לבקש את ההבנה, שהסיפור הביוגרפי מוביל אליה. ואפשר להסתפק ב"ככה זה". בסופו של דבר, זו בחירה אישית, וכמו הזכרון היא מגדירה את החיים.

סיפורו של ארי, למרות תעתועי הזכרון, למרות הטרגדיות, למרות השגיאות, הוא סיפור של אהבה ושל גורלות שנפגשו ליצירת משפחה. הכתיבה של שי גולדן מפוכחת, חכמה ומיוחדת, והאנשים שעליהם שהוא מספר, על מעלותיהם ועל פגמיהם, נכנסים אל הלב. "המצאת החיים" הוא ספר מרגש ומאוד מומלץ.

עם עובד

2021

קנאת סופרות / מאיה ערד

אביגיל שלו היא סופרת בשנות הארבעים לחייה. שלושה ספרים מצליחים, פחות או יותר, מאחוריה, האחרון אף נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר, והרביעי בתהליך כתיבה. אביגיל נשואה כבר למעלה מעשרים שנה לניב, שעדיין אוהב אותה, והם מגדלים בת ובן. השניים מתפרנסים מעבודתו של ניב כהיסטוריון באוניברסיטת תל-אביב, ומתגמוליה של אביגיל מספריה, ולהשלמת הכנסה היא מנחה סדנת כתיבה.

על הנייר חייה של אביגיל שלווים ומספקים, אבל בפועל אינם כך. היא חיה בחרדה מתמדת לשמה הטוב, מתערערת כשספרה אינו נכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר, מתקפדת כשעורכת ספריה מסתייגת מן הספר הרביעי, מאוימת כשתלמידתה פורשת מהסדנה ומתחילה לכתוב, משווה ללא הרף בין היחס שהיא מקבלת לזה שמקבלות סופרות אחרות. גם בחוג המשפחה היא אינה נינוחה. בתה נכנסת לגיל ההתבגרות, בנה אולי סובל מהפרעת קשב, בעלה כבר אינו הצעיר הנמרץ והמבטיח שהיה עשרים שנה קודם לכן. לצורך הספר החדש היא מתבוננת בהרכבים משפחתיים סבוכים, ואינה לומדת דבר, ואף נסחפת אחרי האפשרות לעזוב ולבחור דרך חדשה.

מאיה ערד מיטיבה לתאר את אביגיל ואת עולמה, אינה טורחת לחבב אותה עלינו, ואין צורך בכך. אביגיל מוצגת במלוא חמיצותה וקטנוניותה, ויש מקום בספרות גם לדמויות כאלה. לקראת סיומו של הספר היא נחשפת לסוד, מאולץ למדי לדעתי, ואם היה לה אופי מגובש אפשר היה לנחש כיצד היתה מגיבה. אבל לאביגיל אין באמת אופי, רק שבשבת של תחושות ותגובות.

משום העיסוק הנרחב בהיבטים שונים של עולם הספרות, תהיתי בערך עד שליש הספר אם מי שאינו מתעניין בנושא ימצא ענין בספר, אבל מכיוון שהתרחב גם לדילמות המשפחתיות אני סבורה שימצא לו קהל מגוון.

את הדברים המעניינים ומעוררי המחשבה ביותר נתנה הסופרת בפיה של אחינועם, מרצה בחוג לספרות. לדוגמא, "גברים מקבלים סמכות מעצם המעמד שלהם. נשים מייצרות לעצמן סמכות דרך קשרים אישיים […] הן מפצות על היעדר הסמכות הפורמלית במערכות יחסים אנושיות: מפגשים עם קוראות, מיילים ומסרים בפייסבוק, קהילות ספרותיות אונליין", וגם "היחס לכתיבה של נשים, בצדק או שלא בצדק, הוא כאל ספרות בנות, לא ספרות גבוהה". אחינועם סבורה שהקנון הספרותי, כמו קנונים תרבותיים אחרים, כבר נסגר, ומעמדם של הסופרים כמסמני דרך נשחק (עמוס עוז אמר בנושא זה ב"ממה עשוי התפוח?": "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו"). לא עם כל הקביעות שלה הסכמתי, אבל מעניין להרהר בהן.

לקנאה שבשם הספר יש יותר מהסבר אחד. אביגיל, כאמור, קנאית לשמה הטוב, ומקנאה בכל מי שזכתה, או שעשויה לזכות, בכבוד גדול יותר, או בהצלחה גדולה יותר, או בכל סוג של הכרה שהיא רוצה לנכס לעצמה. היא מקנאה גם בלבד של אחינועם, שחולקת משמורת עם אבי בתה, משום שנישואיה שלה בגיל צעיר שללו ממנה את האפשרות להיות פשוט לבדה. אחת הדמויות בספר מדברת על "קנאתן של הנשים כלפי מקומן בקנון של הספרות העברית". אחינועם הופכת על פיו את המשפט "קנאת סופרים תרבה חוכמה", וטוענת כי משום שהקנון נסגר העוגה הספרותית הולכת ונעלמת, וכתוצאה מכך "קנאת סופרות תרבה רק מרירות ואיבה ומלחמות עולם על כל פירור בצק. כשסופרת מגלה שרעותה זכתה לקמצוץ של כבוד, לאיזה שמץ של הוקרה, פרס שולי, איזכור סתמי, ביקורת חצי משבחת – תשמור אלוהימה מהאש המשתוללת".

אילו הייתי כותבת את הסקירה מיד בסיומה של הקריאה, היא היתה פושרת יותר. לקח לי הרבה זמן להתחיל למצוא ענין בספר, אולי חיכיתי לאיזו תפנית בסיום שתאיר את אביגיל באור אחר, ורוב הזמן הרגשתי שהעלילה חביבה בלבד. יומיים אחרי הקריאה, ותוך כדי כתיבה, אני רואה את הספר באור חיובי יותר. הוא הולך ומתגבש במחשבתי, הנושאים שעולים בו עדיין גורמים לי להרהר בהם, ולכן אני ממליצה עליו.

חרגול ומודן

2021

מועדון הרצח של יום חמישי / ריצ'רד אוסמן

בכפר גימלאים בריטי מקימות שני נשים מועדון רצח. האחת, פני, היא מפקחת משטרה לשעבר, שהביאה איתה לכפר תיקים של מקרי רצח בלתי פתורים. לשניה, אליזבת, יש עבר של שירות בביון. פעם בשבוע, ביום חמישי שבו שריינו לעצמן את אולם הפעילות החברתית, הן עוברות על החקירות, שורה אחר שורה, מחדדות את המוח, מבקשות צדק, ונהנות הנאה מרובה. כדי להבטיח שלא יופרעו הגדירו את עיסוקן כ"אופרה יפנית – דיון", נושא משמים שלא ימשוך סקרנים. שני גברים צורפו למועדון הקטן: רון, מנהיג פועלים לשעבר, עדיין תוקפני וחדור תחושת שליחות, ואיברהים, פסיכיאטר שכמה מטופלים עדיין עולים אליו לרגל. כשפני מועברת לאגף הסיעודי ומפסיקה לתקשר, מצרפת אליזבת למועדון את ג'ויס, אחות לשעבר, שכמה מפרקי הספר מסופרים מפיה.

ריצ'רד אוסמן יצר ארבע דמויות מלאות חיים. הארבעה שונים זה מזה, משלימים זה את זה, ואי אפשר שלא לחבב את כולם. אליזבת נחושה, שקולה וממוקדת, מושכת בחוטים ומובילה את החבורה. אפשר ללמוד על אופיה מן הדרך בה היא מתמודדת עם איומי הזיקנה. היא לא האשה שתשאיר את האבחנות על חולשת זכרון בידי אחרים. פעם בשבועיים היא כותבת לעצמה שאלה, שאותה תצטרך לפתור בעוד שבועיים כדי להעמיד את זכרונה במבחן. זוהי מערכת האתרעה המוקדמת שלה. זהו צוות המדענים שלה, שמזרים אליה גרפים סיסמולוגיים. אם תהיה רעידת אדמה, אליזבת תהיה הראשונה לדעת. ג'ויס, לעומתה, היא אשה פשוטה יותר, מניחה לעצמה להסחף ברצון אחרי האחרים. "אני לא מאיימת על אף אחד כאן, אף אחד לא רואה בי יריבה, אני רק ג'ויס, ג'ויס העדינה והפטפטנית שידה בכל", היא מעידה על עצמה, ולמרות הרוע שבו ייתקלו הארבעה, יחד עם שאר תושבי הכפר, היא מאמינה כי "זה מה שאנחנו, כבני אדם. רוב הזמן אנחנו טובי לב". איברהים הוא טיפוס מתודי מאוד, שאינו מותיר פתח לאינסטינקטים. הוא מנתח כל מצב, משרטט טבלאות ותרשימי זרימה, ומאמין גדול בהגיון מוצק. רון הוא הטיפוס ההופכי לאיברהים, תכליתי וחותך פינות. "חוסר סבלנות זה כל מה שיש לי, זה כוח העל שלי", הוא מעיד.

הכפר נסער כשמנהל המקום מתכנן להרחיב אותו למרות התנגדויות של התושבים, וגרוע מזה, הוא מתכנן לעקור ממקומו את בית הקברות המקומי. כשקבלן שעבד עם המנהל נרצח, המועדון נחלץ לחקירה, וזו מתנהלת במשולב עם חקירת המשטרה. גופות נערמות, סודות נחשפים, והעלילה עמוסת הרמזים והטוויסטים צוברת תאוצה, מותחת ומהנה. אחת הביקורות המצוטטות על הכריכה קובעת כי "לא תוכלו להפסיק לקרוא", והספר אכן כתוב באופן שבו כל פרק מעורר סקרנות לגבי הבאים אחריו, מציע רמז כפתיון, ומעורר את החושים הבלשיים של הקורא.

אחד הדברים שמייחדים את הספר הוא אופיים של החוקרים החובבים. כל אחד מהם בדרכו מתמודד עם חולשות הגיל, אבל כולם יחד לא מהססים לשחק, לפי הצורך, את כל קלישאות הזיקנה. וכך אליזבת הקשוחה יכולה באופן משכנע לגמרי להעמיד פני זקנה בוכיה חסרת אונים, ורון, שמחשבתו בהירה, מסוגל להתחזות לזקן מבולבל, וכולם במשולב מציגים סצנה טרחנית ולהגנית – אחד הפרקים המצחיקים במיוחד בספר – מציעים משקה חם ותמונות נכדים, כדי לדחוק את החוקר המשטרתי לפינה. "עם ארבעה חשודים, שכולם מוכנים ברצון ללכת לבית משפט, לחייך בשמחה ולהעמיד פנים שהם מבלבלים בין השופטת לנכדה שלהם ולשאול למה היא לא מבקרת לעתים קרובות יותר. כל ההליך יהיה קשה, יקר וארוך ולא יביא תוצאות", מסבירה אליזבת לשוטר למה לא כדאי לו לחקור כיצד היא משיגה מידע. כן, הם מאותגרים טכנולוגית למחצה, וכן, מוגבלים פיזית למחצה, ופה ושם מלים נשכחות מהם. וכן, כולם חוו אובדן וצפו בקרובים נכנעים לבלתי נמנע. אבל עם הגיל מגיעה גם חירות, ואפשר פחות לעשות חשבון, והם מנצלים במה שג'ויס מכנה "החוצפה הנועזת שלנו" את כל היתרונות.

לצד ארבעת החברים מציג הספר דמויות מוצלחות רבות אחרות, ביניהן השוטרים כריס ודונה; ברנרד, תושב הכפר המבלה שעות על ספסל בבית הקברות; בוגדן, אחד הבריונים של המנהל; ג'ון, בעלה של פני, היושב כל שעות היום ליד מיטתה; ג'ייסון, בנו המתאגרף של רון, ואחרים, שיחסי הגומלין המורכבים ביניהם מסבכים את העלילה ומעשירים אותה.

"מועדון הרצח של יום חמישי" הוא ספר אנושי מאוד ומצחיק מאוד, והתרגום של הדסה הנדלר שוטף ונעים. כבר נכתבו לפניו ספרים על תושבי בתי אבות הפוצחים בחקירה – "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי", כדוגמא – אבל הספר שלפנינו מיוחד בדרכו. הנאה מובטחת.

The Thursday Murder Club – Richard Osman

תכלת

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר