שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי / חגית הלפרין

"עוץ לי גוץ לי", המחזה שכתב אברהם שלונסקי על בסיס אגדה אכזרית של האחים גרים, עלה על הבמה לראשונה ב-1965 כמחזמר אופטימי, משעשע ושמח, וזכה מאז להפקות מצליחות נוספות. חוקרת הספרות חגית הלפרין מעמיקה להתבונן אל תוך הטקסט, ומצביעה על השפע שבו. "שלונסקי הבוגר, המשורר בן ה‐65 ,הביא למחזה שכתב לילדים, עוץ לי גוץ לי, את עולמו שלו, את רעיונותיו, אמונותיו ואת הפואטיקה המודרניסטית שלו. כפי שהוא עצמו העיד – אין שלונסקי לילדים ושלונסקי למבוגרים, יש רק שלונסקי אחד הכותב תמיד "על אותו הדבר עצמו", אך מעניק לדברים לבוש שונה המתאים למחזה לילדים. ניתן לומר שהמחזה המצליח עוץ לי גוץ לי אינו "רק" מחזה לילדים אלא מחזה עשיר, מורכב, אגדי ואישי המיועד לילדים ולמבוגרים כאחד", היא מסכמת בסיומו של הספר.

הכותבת מתעכבת, בין השאר, על התנגדותו של המשורר לספרות מגויסת, ולגישה האידיאולוגית‐חינוכית שדגלה בהקניית ערכים באמצעות ספרות. במקביל, וללא סתירה, היא מצביעה על מסרים השלובים בעלילה, ביניהם נצחון הטוב, עדיפות האמת על השקר, כוחה של האהבה ועוד. הדמויות במחזה אינן חד-מימדיות – רעות בלבד או טובות בלבד – אלא מלאות ואנושיות, מושפעות זו מזו ומתפתחות. היא עומדת על הביקורת הפוליטית הנרמזת בו – "חצים פוליטיים‐ סטיריים, שחבויים בפרולוג ובסיטואציות אחדות, מעין "הבלחות" או קריצות לקהל המבוגרים" – מרחיבה על המקורות התרבותיים העשירים שמהם ניזון הטקסט, ומתבוננת בו דרך השוואה והנגדה ליצירותיו האחרות של שלונסקי. "הכתיבה לילדים אפשרה לשלונסקי לבטא את צידו "הקל", הליצני, המשתעשע, את מאור הפנים שבו, את חוש ההומור והווירטואוזיות הלשונית שלו. בכתיבתו לילדים יכול היה לגלות את הפן הילדותי, את הצורך שלו להדהים, להלהיב, להפליא, לנוח מזעפו ולשמח את לבבות הצופים והקוראים במקום לעורר רגשות כעס, מרירות ואפילו שנאה כמו בפולמוסים הספרותיים שבהם היה מעורב".

המחזה עורר התנגדות לפני עלייתו לבמה בשל שפתו הקשה יחסית. רבים טענו כי השפה מתחכמת מדי, מורכבת מדי, וילדים יתקשו להבין אותה. שלונסקי מצדו סירב לשנות אפילו מילה. הוא האמין ביכולתם של ילדים להבין את משמעותו של הטקסט גם אם לא יבינו כל מילה בנפרד, וקבע נמרצות כי אין סיבה להתיילד בכתיבה. המתיילדים, בלשונו, "מיטפשים ומטפישים". ביאליק סבר אף הוא כמוהו, וחשב שיש להשתמש בכתיבה לילדים באוצר מילים רחב. הוא טען כי "הילד יוכל בדרך כלל להבין את המילה, מתוך הקשרה, וכך ירחיב את יכולתו המילולית". ביאליק טען כי יש "להתאמץ לכתוב [לילדים] בסגנון שהם מבינים, אך לא בסגנון שהם יודעים, שאם לא כן לא יתקדמו לעולם בידיעת השפה וברכישת מילותיה". ההתלהבות שבה התקבל המחזה על ידי צופים צעירים הוכיחה את צדקת גישתו. חבל עד מאוד שאין נוקטים בה גם כיום, אלא מעדיפים להוריד את הרף עוד ועוד.

את "עוץ לי גוץ לי" ראיתי כילדה לפני שנים רבות מאוד. אני, כמובן, לא יכולה לזכור את כל פרטי החוויה, אבל זכורה לי היטב האווירה התוססת באולם, שנבעה מן השילוב של משחק מעולה, סיפור מרתק, תפאורה מושכת עין, מוזיקה קליטה, והחידוש שבפנייה הישירה של השחקנים אל הקהל. מן ה"בוקר טוב" של אריק לביא ועד הסיום שרר באולם קסם, שכוחו, כך מסתבר, לא התפוגג עד היום.

אם היה לי חשש ש"חיטוט" בנבכי המחזה יעקר מעט מן הקסם, הוא התבדה. הספר "הפקיע" את המחזה מתחום ספרות הילדים ומתחום הנוסטלגיה, והעניק לו מימד נוסף שבעיני רק מעשיר אותו.

מומלץ בהחלט.

רסלינג

2023