בין קראוס לקסטנר / אילה נדיבי

כותרת משנה: המאבק על הצלת יהודי הונגריה

באוקטובר 1944, אחרי הפוגה בגירוש יהודי הונגריה להשמדה, השתלטה מפלגת צלב החץ על השלטון. אייכמן ועוזריו שבו לבודפשט בכוחות מחודשים, ובנובמבר המושלג והקפוא החלו להצעיד עשרות אלפי יהודים, ללא מזון ולא קורת גג, אל גבול אוסטריה. לכאורה היו הצועדים מיועדים לעבודות, בפועל היה מדובר בצעדות מוות לכל דבר. משה קראוס, מנהל המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט, עבד ללא ליאות עם נציגי מדינות זרות, כדי להנפיק תעודות חסות לצועדים. נציגי שוויץ, שבדיה וספרד, ביניהם קרל לוץ וראול ולנברג, יצאו בעקבות השיירות, והצליחו לשלוף מהן אלפים מן היהודים ולהציל את חייהם. ישראל קסטנר, ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, שאת רוב זמנו באותם ימים העביר מחוץ להונגריה בחברת אנשי מנגנון גרמנים, כתב כך במכתב בזמן אמת: "לפי דו״חות חד־משמעיים מהגבול מקבלים השלטונות הגרמנים את היהודים ומטפלים בהם באופן אנושי. רוחצים אותם ונותנים להם מזון מספיק ושולחים אותם הלאה ברכבת. כפי שאחד מקציני המשנה של אייכיץ [אייכמן] מסביר: 'אורו פני היהודים בהגיעם לגבול הגרמני'". ניגוד זה ממחיש בחדות את המקום שאליו הוליכה אותם בחירתם בדרכי פעולה שונות להצלת נפשות.

קסטנר בחר לנסות להציל יהודים באמצעות משא ומתן עם הגרמנים. משעה שקיבל את הסכמתם לרכבת המיוחסים, הפך למעשה בן ערובה, ופעל בשירותם להרגיע את מאות אלפי היהודים האחרים כדי לא לפגוע בנסיונות ההצלה של היחידים. גם כשהיה לו ברור שהוא קורבן לרמאות ולסחיטה מתמשכת, גם כשהגורל הצפוי ליהודי הונגריה היה ידוע לו בוודאות, לא התנער מן הבחירה בדרכו השגויה. קל לומר היום, מן הנוחות של הספה בסלון, ששגה, והעובדה שזכה לתמיכת ההנהגה בארץ-ישראל מן הסתם סייעה לבצר אותו בעמדותיו, גם אם דברים שאמר מפעם לפעם העידו על הבנתו שהוא משמש כלי בידי הגרמנים. לעומת זאת, בלתי אפשרי למצוא הצדקה להתייצבותו, בהתנדבות, להעיד לטובת הרוצחים, ביניהם עוזריו הקרובים של אייכמן, אחרי המלחמה, בשעה שהוא עצמו סיפר סמוך לסיום המלחמה שידע שהם מבקשים להשתמש בו כאליבי.

קראוס התנער בשלב מוקדם מדרכו של קסטנר, ובחר להסתמך על הנציגויות הזרות. בניגוד לקסטנר, שנתמך על ידי ראשי הישוב, קראוס, איש המזרחי, עמד בפני נסיונות הדחה חוזרים ונשנים, ומשרדו קופח בחלוקת המשאבים. פעילותו התרכזה במאמצי עליה, והוא קשר קשרים קרובים ורבי ערך עם נציגים זרים ועם בעלי תפקידי מפתח הונגרים. כשהנהגת הישוב ונציגיה בהונגריה נקטו בקשר של השתקה באשר לגורל היהודים, קראוס חיבר מסמך מקיף שהסתמך על דוח ורבה-וצלר. המסמך, שהופץ על ידי ג'ורג'ה מנטלו, הביא סוף סוף ללחץ בינלאומי, שבזכותו עצרה הונגריה את גירוש היהודים. בתקופת הכיבוש עסק קראוס, כאמור, בהנפקת תעודות חסות, והיה אחד האישים המרכזיים בהפעלת בית הזכוכית, שבו הונפקו תעודות, ובו, כאחד ממאה ועשרים בתי מחסה, מצאו מגן אלפי יהודים. לפחות ארבעים אלף מקרי הצלה נזקפים לזכות יוזמותיו.

אחרי המלחמה זכה קסטנר בחיבוק הממסד, שאף נחלץ להגנתו נוכח האשמותיו של גרינוולד. קראוס, שלא היה מאנ"ש, נדחק אל השיכחה, התקשה למצוא עבודה, וזכה להתעלמות גורפת, גם כשהוענקו כבוד והוקרה לנציגים הזרים שאיתם עבד לילות כימים בתקופת הכיבוש.

אילה נדיבי, במחקר מדוקדק ומפורט, מבקשת להשיב לקראוס את הכבוד המגיע לו, וגם לקבוע מסמרות באשר להתנהלותו הבעייתית של קסטנר. בדומה לרות לנדאו ב"מחיר השתיקה" המאוחר יותר, גם היא זוקפת לחובתו של קסטנר את הכניעה לדרישת הגרמנים להרגיע את הציבור, את שתיקתו ואת יצירת מצג השווא של גירוש לצורך עבודה. נדיבי מתארת את ההתרחשויות בהונגריה מתחילת המלחמה ועד סיומה, עוקבת אחר כל מסמך וכל העברת כספים, ועומדת על היחסים הכאוטיים והמזיקים בין המפלגות היהודיות-ישראליות השונות, שהיו מסוכסכות ממש עד הכיבוש, ושבו להתכתש מיד אחרי השחרור. היא מציגה דמויות מופת שנחלצו לסייע, ובראשן קרל לוץ השוייצרי המופתי, ששילם מחיר אישי כבד על סיועו ליהודים, חוסה קונטררס האל-סלוודורי וראול ולנברג. מנגד היא מספרת על מסכת הרמיה שהפעילו אייכמן ואנשיו, ביניהם דיטר ויסליצני והרמן קרומיי (קסטנר העיד לטובת שניהם אחרי המלחמה), כדי למצב את התפיסה של הגרמני הטוב מול ההונגרי הרע, להרדים את הציבור היהודי ולגרום לו להתייצב בצייתנות ברציפי הרכבות. משפט קסטנר זוכה אף הוא לתיאור מפורט כהמשכו של העימות בין גישת קסטנר מצד אחד לזו של קראוס מצד שני. הכותבת מעבירה ביקורת קשה על התנהלות הנהגת הישוב בתקופת המלחמה, וגם על נסיונות ההסתרה והטיוח בשנים שאחריה. מסקנותיה נחרצות מאוד, ולמרות שאיני מפקפקת בעובדות שעליהן היא מסתמכת, ונטיית לבי קרובה לשלה, אני נוטה פחות לקביעות חד משמעיות. מקובלת עלי מאוד אמירתו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטאט: "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם".

"בין קראוס לקסטנר" קשה מאוד לקריאה, לא בגלל סגנונו, אלא משום המועקה הנפשית הנובעת מירידה לפרטי הפרטים של היומיום הנורא, ומשום התחושה הקשה שאולי הוחמצה בהונגריה האפשרות להציל נפשות רבות יותר. למרות הקושי, ובזכות שפע המידע, שחלקו היה לי חדש, הספר מומלץ מאוד.

כרמל

2014

2 תגובות בנושא “בין קראוס לקסטנר / אילה נדיבי

  1. לא קל אך חשוב לקרוא , "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם". אמירה חשובה. תודה על הסקירה וההמלצה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s