קנאת סופרות / מאיה ערד

אביגיל שלו היא סופרת בשנות הארבעים לחייה. שלושה ספרים מצליחים, פחות או יותר, מאחוריה, האחרון אף נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר, והרביעי בתהליך כתיבה. אביגיל נשואה כבר למעלה מעשרים שנה לניב, שעדיין אוהב אותה, והם מגדלים בת ובן. השניים מתפרנסים מעבודתו של ניב כהיסטוריון באוניברסיטת תל-אביב, ומתגמוליה של אביגיל מספריה, ולהשלמת הכנסה היא מנחה סדנת כתיבה.

על הנייר חייה של אביגיל שלווים ומספקים, אבל בפועל אינם כך. היא חיה בחרדה מתמדת לשמה הטוב, מתערערת כשספרה אינו נכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר, מתקפדת כשעורכת ספריה מסתייגת מן הספר הרביעי, מאוימת כשתלמידתה פורשת מהסדנה ומתחילה לכתוב, משווה ללא הרף בין היחס שהיא מקבלת לזה שמקבלות סופרות אחרות. גם בחוג המשפחה היא אינה נינוחה. בתה נכנסת לגיל ההתבגרות, בנה אולי סובל מהפרעת קשב, בעלה כבר אינו הצעיר הנמרץ והמבטיח שהיה עשרים שנה קודם לכן. לצורך הספר החדש היא מתבוננת בהרכבים משפחתיים סבוכים, ואינה לומדת דבר, ואף נסחפת אחרי האפשרות לעזוב ולבחור דרך חדשה.

מאיה ערד מיטיבה לתאר את אביגיל ואת עולמה, אינה טורחת לחבב אותה עלינו, ואין צורך בכך. אביגיל מוצגת במלוא חמיצותה וקטנוניותה, ויש מקום בספרות גם לדמויות כאלה. לקראת סיומו של הספר היא נחשפת לסוד, מאולץ למדי לדעתי, ואם היה לה אופי מגובש אפשר היה לנחש כיצד היתה מגיבה. אבל לאביגיל אין באמת אופי, רק שבשבת של תחושות ותגובות.

משום העיסוק הנרחב בהיבטים שונים של עולם הספרות, תהיתי בערך עד שליש הספר אם מי שאינו מתעניין בנושא ימצא ענין בספר, אבל מכיוון שהתרחב גם לדילמות המשפחתיות אני סבורה שימצא לו קהל מגוון.

את הדברים המעניינים ומעוררי המחשבה ביותר נתנה הסופרת בפיה של אחינועם, מרצה בחוג לספרות. לדוגמא, "גברים מקבלים סמכות מעצם המעמד שלהם. נשים מייצרות לעצמן סמכות דרך קשרים אישיים […] הן מפצות על היעדר הסמכות הפורמלית במערכות יחסים אנושיות: מפגשים עם קוראות, מיילים ומסרים בפייסבוק, קהילות ספרותיות אונליין", וגם "היחס לכתיבה של נשים, בצדק או שלא בצדק, הוא כאל ספרות בנות, לא ספרות גבוהה". אחינועם סבורה שהקנון הספרותי, כמו קנונים תרבותיים אחרים, כבר נסגר, ומעמדם של הסופרים כמסמני דרך נשחק (עמוס עוז אמר בנושא זה ב"ממה עשוי התפוח?": "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו"). לא עם כל הקביעות שלה הסכמתי, אבל מעניין להרהר בהן.

לקנאה שבשם הספר יש יותר מהסבר אחד. אביגיל, כאמור, קנאית לשמה הטוב, ומקנאה בכל מי שזכתה, או שעשויה לזכות, בכבוד גדול יותר, או בהצלחה גדולה יותר, או בכל סוג של הכרה שהיא רוצה לנכס לעצמה. היא מקנאה גם בלבד של אחינועם, שחולקת משמורת עם אבי בתה, משום שנישואיה שלה בגיל צעיר שללו ממנה את האפשרות להיות פשוט לבדה. אחת הדמויות בספר מדברת על "קנאתן של הנשים כלפי מקומן בקנון של הספרות העברית". אחינועם הופכת על פיו את המשפט "קנאת סופרים תרבה חוכמה", וטוענת כי משום שהקנון נסגר העוגה הספרותית הולכת ונעלמת, וכתוצאה מכך "קנאת סופרות תרבה רק מרירות ואיבה ומלחמות עולם על כל פירור בצק. כשסופרת מגלה שרעותה זכתה לקמצוץ של כבוד, לאיזה שמץ של הוקרה, פרס שולי, איזכור סתמי, ביקורת חצי משבחת – תשמור אלוהימה מהאש המשתוללת".

אילו הייתי כותבת את הסקירה מיד בסיומה של הקריאה, היא היתה פושרת יותר. לקח לי הרבה זמן להתחיל למצוא ענין בספר, אולי חיכיתי לאיזו תפנית בסיום שתאיר את אביגיל באור אחר, ורוב הזמן הרגשתי שהעלילה חביבה בלבד. יומיים אחרי הקריאה, ותוך כדי כתיבה, אני רואה את הספר באור חיובי יותר. הוא הולך ומתגבש במחשבתי, הנושאים שעולים בו עדיין גורמים לי להרהר בהם, ולכן אני ממליצה עליו.

חרגול ומודן

2021

2 תגובות בנושא “קנאת סופרות / מאיה ערד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s