פשעי אקורדיון / אני פרו

בשלהי המאה התשע-עשרה, בונה אקורדיונים איטלקי מוכשר, שקץ במצוקה שהוא ומשפחתו חווים בכפר סיציליאני, חולם על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אשתו, המתנגדת לעזיבת המוכר והידוע, לוקה בשיתוק פתאומי, שוקעת בבועה בלתי נגישה. אמה המעשית מציעה לגבר לממש את חלומו, לצאת לעשות חיל בניכר, ולהשאיר את אשתו בחסותה. הוא מוסר את בנותיו לדודותיהן, לוקח אתו את בנו בן האחת-עשרה ואת אקורדיון הכפתורים הירוק שבנה, ומפליג לניו-אורלינס. שם, כך נאמר לו, יש תרבות מוזיקלית מפותחת, ורבים סיכוייו לפתוח חנות כלי נגינה, כפי שתכנן. בתוך שנה ימצא את מותו בלינץ' שיבצע אספסוף מוסת, שונא איטלקים.

בשלהי המאה העשרים, בשוליו של כביש העובר בעיירה אמריקנית מוכת עוני ומצוקה, מוצאים שלושה ילדים מוזנחים חפץ מקומט, ומטילים אותו אל מתחת לגלגליה של משאית חולפת.

בין חלומותיו של בונה האקורדיונים האיטלקי להתנפצותה של יצירתו, מספרת אני פרו את סיפורם של המהגרים לארצות-הברית, אנשים פשוטים שחלמו על רווחה, ומצאו עצמם נאבקים בזרוּת ובדעות קדומות, נשחקים במאבקים יומיומיים. כל אחד מפרקי הספר מתמקד בקבוצת מוצא אחרת, כל אחת חווה את ההגירה באופן שונה, אך למרבית הדמויות מצפים מכאובים ואכזבה. על בונה האקורדיונים היא כותבת כי, "הוא הרהר בחיים חדשים, רעננים ולא משומשים, בכסף שתלוי לו בעתיד לבוא כאגסים המסתתרים בין העלים הגבוהים", ואשליה כזו, או דומה לה, היתה משותפת לכולם – איטלקים, גרמנים, מקסיקנים, צרפתים, צאצאי עבדים, פולנים, אירים, נורבגים – בכל רחבי ארצות הברית – ניו אורלינס, קנזס, טקסס, מיין, שיקגו, מונטנה, מינסוטה. כל אחד מפרקי הספר יכול להקרא כסיפור בודד, ויחד הם מציגים סיפור עצוב של כור היתוך נוקשה. האקורדיון הירוק, שיצא לדרכו אפוף תקוות, צץ בכל אחד מן הפרקים, לעתים מביא אתו שמחה, לעתים בלתי מובן למוצאיו.

מעבר לקשיים האובייקטיבים של הסתגלות כלכלית במקום חדש, שאליו הגיעו גיבורי הספר בדרך-כלל כשהם דלי אמצעים, נראה ששני גורמים חברו להקשות על השתלבותם – השסע שבין התרבות שהותירו מאחור לתרבות שאליה ביקשו להצטרף, ושנאת הזר והשונה שקידמה את פניהם, ושהם בתורם קידמו בה את פני הבאים אחריהם. "האמריקאים אומרים שסיציליאנים ואיטלקים הם היינו-הך ושונאים את שניהם, מקללים אותם וקוראים להם שקים של רשעות. אם תבקשו לכם הצלחה עליכם לרכוש את השפה האמריקאית", כך לומד בונה האקורדיונים. שלושה גרמנים חרוצים, שייסדו במו ידיהם עיירה משגשגת על חורבותיה של עיירה שננטשה, נותרו מבודדים, ושמועות מרושעות אופפות אותם, אולי משום היותם חולי נקיון, אולי משום היותם חילוניים. הירונים, פולני משכיל, "לא ידע לקרוא אנגלית ולא לדבר אמריקנית, ופקחי ההגירה רשמו אפוא שאינו יודע קרוא וכתוב. וכך למד הירונים כי להיות זר, להיות פולני, לא להיות אמריקני – דבר נורא הוא, וכל מה שנותר לאדם הוא לשנות את שמו ולדבר על כדור-בסיס". הוא בתורו מנסה לגרש את השחורים מהשכונה הפולנית, "כשם שבעבר השליכו הילדים אבנים עליו וקראו לו פולני מלוכלך, האנקי מטומטם, תחזור מאיפה שבאת". ילדים יוצאי מקסיקו לומדים בבית ספר נפרד, "ולא חשוב כמה דורות משפחתך כבר גרה בטקסס". יש המנסים להמלט מן הזרות באמצעות שינוי שמם ופניית עורף לתרבות שבה צמחו. אחרים חיים בשני העולמות, או אולי באף אחד מהם, כמו הצרפתים ברנדום, שם "כולם צרפתים, אבל איש אינו צרפתי – הם כלום; הם לכודים בין היותם צרפתים, לבין היותם אמריקנים". ויש כאלה שמתיחסים לחייהם בארצות-הברית כזמניים, כמו מתיישב אכול געגועים שכתב "מדריך למהגר לשימור התרבות הנורווגית", ובו יעץ לקוראיו לצבור הון ולחזור אל הצפון האהוב. גישתם של הותיקים אל החדשים מקרוב באו אינה נחלת העבר בלבד. בפי אחת מדמויות ההווה שמה אני פרו את המשפטים הללו: "זאת הבעיה שלנו, המדינה שוקעת מתחת לאנשים האלה – סינים ומקסיקנים ופאקיסטנים וערבושים מהמזרח התיכון. זה לא כמו שהיה כשסבא וסבתא שלנו באו הנה; הם היו לבנים, היה להם אומץ, מוסר עבודה טוב, לא הלכו לפוצץ בנינים. אלה אינם אנשים לבנים. הם שחורים, הם אספסוף עלוב. הענין פשוט – המדינה כבר מלאה, אין עוד מקום, אין עבודה לכולם".

המוזיקה המלווה את הספר משתלבת אף היא בדילמות שהן חלק מחיי הדמויות. כמה מהאנשים מבקשים להנחיל לארצם החדשה את המסורת המוזיקלית שעליה גדלו, אחרים קשובים להתפתחויות, פתוחים לשילוב של המסורות שהביאו איתם המהגרים מארצותיהם. באחד הפרקים נוצר קרע של ממש במשפחה בגלל ההעדפות השונות שבין ישן לחדש. בפרק אחר מתבקשים נגנים לא להפריז במוזיקה מסורתית, שכן "שיר אחד נותן טעם אתני נחמד […] לא רוצים יותר שירי-עם בכייניים". שלא במפתיע, לנוכח הראיה הפסימית של הסופרת את החברה האמריקאית, המוזיקה, שהיתה חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות בפרקים הראשונים, הולכת ומתפוגגת לקראת סיומו של הספר.

כפי שאני פרו מציינת בתחילת הספר, העלילה היא עירוב של בדיון ומציאות. ניכר שהסופרת ערכה תחקיר מדוקדק בכל היבטי החיים של מאה השנים שהיא מתארת, והיא משלבת בספר, ללא תפרים, דמויות היסטוריות, קטעי עיתונים, היסטוריה מוזיקלית, ואירועים שאירעו בפועל. שפע הטרגדיות שבו מהווה בעיני כמה מבקרים נקודת חולשה, אבל מראיון איתה עולה כי במתכוון ביקשה להפנות את תשומת הלב אל אלה שנפגעו בתהליך ההתכה של החברה, כמו גם אל המצב העגום של החברה האמריקאית האלימה כיום. לכל דמות בכל פרק קול יחודי משלה, היקף הפרטים מרשים, והספר כולו הוא הישג ספרותי מומלץ לקריאה.

Accordion Crimes – E. Annie Proulx

זמורה ביתן

1999 (1996)

תרגום מאנגלית: שרה פ' פרידמן

3 תגובות בנושא “פשעי אקורדיון / אני פרו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s