האי של עיוורי הצבעים / אוליבר סאקס

את אוליבר סאקס, הנוירולוג, מושכת האפשרות להתבונן במחלות נוירולוגיות בקהילות מבודדות. את אוליבר סאקס, הילד שגדל על סיפורי הרפתקאות ועל חיבה עזה לצמחיה המיוחדת של איי האוקינוס השקט, מרתקת ההזדמנות לחזות במושאי חלומותיו במו עיניו. בספר "האי של עיוורי הצבעים" הוא מתאר את ביקורו במיקרונזיה ובגואם, ומשלב את תחומי הענין השונים שלו.

באי פינגלאפ שבמיקרונזיה נפוצה במידה חריגה תופעת האכרומטופיה, עיוורון צבעים מלידה. שכיחותה בעולם היא פחות מ-1 ל-30,000, ובפינגלאפ היא 1 ל-12. הלוקים בה רואים את העולם בגוונים של אפור, סובלים מאוד מאור ולכן ממצמצים ללא הרף ועיניהם מתרוצצות ומפרכסות. הם קצרי ראיה, וכתוצאה מכך בפינגלאפ מרבית האכרומטופים אינם יודעים לקרוא, רק משום שאינם מסוגלים לראות מה כותב המורה על הלוח. קנוט נורדבי, חוקר ראיה נורבגי, אכרומטופי בעצמו, שהתלווה אל סאקס, מסתובב באופן קבוע עם שני זוגות משקפי שמש ועם משקפת וזכוכית מגדלת כדי לתפקד ביומיום. כפיצוי על המגבלות, האכרומטופים פיתחו רגישות עזה למרקמים, לפרספקטיבה ולתנועה.

סאקס מתייחס לתופעת האכרומטופיה, ומרחיב מאוד להיבטים נוספים של האזור. הוא סוקר את ההיסטוריה ואת הגיאוגרפיה של מיקרונזיה, משוטט ביערות הגשם, מבקר באתרים מרתקים כמו העיר העתיקה נאן מאדול, אוכל ממאכלי האי ומתמסטל ממשקה מקומי. הוא וקנוט, יחד עם בוב וסרמן, רופא עיניים וידידו של סאקס שהצטרף אף הוא לנסיעה, מקיימים מפגשים רבים עם התושבים המקומיים ולומדים על תרבותם.

האכרומטופיה, כך מסתבר, קשורה ישירות לגיאוגרפיה ולאקלים: בסביבות 1775, כשאוכלוסית האי מנתה כאלף איש, שטף טייפון את האי. תשעים אחוז מן התושבים נהרגו מיד, ורבים מתו מרעב בימים הבאים, משום שכל מקורות המזון, למעט דגים, הושמדו. בתוך זמן קצר נותרו באי כעשרים איש, ביניהם המלך. הניצולים החלו להתרבות בינם לבין עצמם, ותכונות גנטיות נדירות החלו להתפשט. האכרומטופים הראשונים נולדו ב-1820, אולי כתוצאה של גן רצסיבי שהוריש המלך לצאצאיו.

מחלות הן אולי תופעת טבע, אבל האזור סובל מרעות חולות מעשה ידי אדם. קוונג'ליין, אטול שיכול היה להיות גן עדן, הוא אתר של ניסויים בליסטיים. גואם, שבו שגשגה תרבותם של בני צ'מורו, סבל מקולוניזציה, שהביאה איתה השמדה פיזית והשמדה רוחנית. ואלו רק שתיים מדוגמאות רבות.  

לגואם הגיע סאקס בעקבות הזמנה של ג'ון סטיל, נוירולוג קנדי שעבר לחיות שם. ג'ון חקר במשך שנים מחלה אנדמית, שבני צ'מורו מכנים ליטיקו-בודיג. המחלה מתאפיינת בדרכים שונות – שיתוק דמוי טרשת, רעידות דמויות פרקינסון ושיטיון, וקיים דמיון בינה ובין פרקינסון פוסט-אנצפליטי, שסאקס חקר ותיאר בספרו "יקיצות". כמו בחלקו הראשון של הספר, שתיאר את המסע למיקרונזיה, גם כאן סאקס אינו מגביל עצמו לתחום הרפואי, אלא מתבונן במכלול האנתרופולוגי-תרבותי-היסטורי-גיאוגרפי-בוטני.

שני היבטים בולטים בפרק על גואם. האחד הוא ההתיחסות המקומית אל החולים. למרות העומס הפיזי והרגשי, החולים נותרים חלק אינטגרלי ממשפחותיהם, מקבלים את התמיכה ללא תסכול, ואת המחלה כחלק מן החיים. גם אם הם נאלצים להתאשפז, בית החולים הופך למקום משפחתי, והחולה נותר חלק מן הקהילה.

ההיבט המעניין הנוסף הוא המחקר רב השנים, שלא הצליח לפצח את סודה של המחלה. השערות עלו והופרכו, אחרות תפסו את מקומן והופרכו אף הן, ולמרות שהמחלה ככל הנראה הולכת ונעלמת, החוקרים מתמידים במירוץ אל ההבנה. אחת ההשערות שעלתה ונפלה ושוב עלתה, תולה את הגורם לליטיקו-בודיג בעצי הציקס, המהווים מקור מזון מרכזי לתושבי המקום. סאקס, שהוקסם בילדותו מעצים אלה, ועדיין מוקסם מהם בבגרותו (הוא היה בן למעלה משישים כשכתב את הספר), הקדיש להם את הפרק האחרון בספר.

"האי של עיוורי הצבעים" מעניין בכל היבטיו, כתוב בהתלהבות מדבקת, ומומלץ.

The Island of the Colour-Blind – Oliver Sacks

זמורה ביתן

1998 (1996)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s