רפסודת האבן / ז'וזה סאראמאגו

סדק נפער בפירינאים, ההרים המפרידים בין אירופה וחצי האי האיברי. מה גרם להיווצרותו של הסדק, שהלך והתרחב עד להיפרדותו של חצי האי מן היבשת? לאנשי המדע יש השערות בלתי מאומתות, אבל לשני אנשים בפורטוגל ובספרד יש תחושה שבשלהם התרחשה התופעה יוצאת הדופן הזאת: ז'ואנה שחרצה חריץ בקרקע באמצעות ענף בוקיצה, ושום כוח בעולם לא הצליח לאחותו; וז'ואקים, שטייל על שפת הים, מקפיץ כהרגלו אבנים קטנות על פני המים, הרים אבן, כבדה מכפי כוחותיו, והשליך אותה הרחק אל תוך המים. שניהם, כל אחד ממקומו, חוברים זה לזה ולשלושה אנשים נוספים, שחוו חוויות יוצאות דופן בעת היפרדותו של חצי האי: פדרו, שחש את האדמה רועדת; ז'וזה, שלהקת זרזירים עוקבת אחריו בכל אשר ילך; ומאריה, שהחלה להתיר גרב כחול ישן, ומצאה חוט צמר שאין לו סוף. כלב ושני סוסים משלימים את החבורה, המתוארת ברגעי ההרמוניה שלה כ"נווה שלווה" בתוך כל הרעש והמהומה האוחזים בחצי האי הצף.

מנחם פרי, באחרית דבר מלומדת לספר, מציג את הדיון בסיבתיות כנושאו העיקרי של הספר, ושפע המובאות שהוא כולל בדבריו תומך בכך. הסיבתיות היא אכן נושא מרכזי, וסאראמאגו שב אליו בהזדמנויות רבות ובדרכים מגוונות. אבל בעיני, משמעותי לא פחות הוא הנושא החברתי-פוליטי, המקיף את יחסי האי האיברי עם אירופה, את הפוליטיקה הפנימית של פורטוגל, שאינה שונה במהותה מן המתרחש במקומות אחרים, ואת היחסים הבינלאומיים, או ליתר דיוק האחריות הגלובלית ההדדית.

הנה כמה התיחסויות ומובאות (כי בלי לצטט את סאראמאגו, שאין דומה לו, אי אפשר) בהקשר זה:

בצד האיברי חוששים מן המורכבות שיביא הניתוק הגיאוגרפי, משום ש"לא נוכל להתעלם מכך שבעיות הקשר  שלנו עם אירופה, שהיסטורית הן מסובכות ממילא, יהיו טעונות חומר נפץ".

באירופה, לעומת זאת, הדעות חלוקות: "כמה מן החברות בה [בועדה המתמדת] הגיעו לידי הפגנת התנתקות כלשהי, מילה מדויקת מאין כמוה, ואף רמזו שאם חצי האי האיברי רוצה להסתלק, שיסתלק, הטעות היתה שנתנו לו להכנס". אבל במקביל לעמדה הרשמית, אם גם בלתי מובעת במפורש, הזו, מתפשטת ברחבי היבשת תנועה עממית, וכתובות "גם אנחנו אִיבֶּרִים" צצות בכל מקום. תנועה זו אינה נותרת ללא תגובה: "האירופאים השמרנים הנאמנים מחו, האנרכיסטים האלה משוגעים, תמיד זה כך, מיחסים הכל לאנארכיזם"…

ואם הציטוט האחרון נשמע מוכר ועדכני, הנה עוד אחד: ממשלת פורטוגל התפטרה בשל מצב הענינים החמור, "דבר המעלה על הדעת את האפשרות שגדול כוחן של ממשלות לפעול ביעילות רק ברגעים שבהם אין סיבות טובות לתבוע את מיטב כוחן ויעילותן […] לפיכך הציע [ראש הממשלה] לנשיא הרפובליקה להרכיב ממשלת הצלה לאומית, בהשתתפות כל הכוחות הפוליטיים, עם או בלי יצוג פרלמנטרי, בהתחשב בכך שתמיד יימצא מקום של תת-מזכיר-משנה לאיזה מזכיר-משנה של איזה סגן-שר, שאפשר להציע אותו לסיעות שבימים כתיקונם אין מזמינים אותן אפילו כדי לפתוח דלת".

וכדי שמשל הניתוק מאירופה יהיה מושלם, נפער בדרומו של חצי האי סדק בינו ובין גיברלטר, הטריטוריה המשתייכת לכתר הבריטי. "ואם כך יקרה אל לנו להטיל את האשמה על הבריטים, אשמה יש להטיל עלינו עצמנו, על ספרד, שלא ידעה להחזיר לעצמה בזמן את חלקת המולדת המקודשת הזאת, ועכשו כבר מאוחר, היא עצמה נוטשת אותנו".

מה צופן העתיד לאירופה, החשה הקלה על שנפטרה מן האִיבֶּרִים? הידרדרות לנייטרליות אדישה, כך על פי סאראמאגו. "סוף סוף נתחיל לדעת מהי אירופה, אם לא נשארו בה, עדיין, גושים ממזרים, שבמוקדם או במאוחר, באופן כזה או אחר, גם הם יינתקו. נתערב על כך שבעתיד הסופי שלנו נצטמצם לארץ אחת בלבד, תמצית הרוח האירופאית, זיכוך מושלם פשוט, אירופה, כלומר, שווייץ".

ובינתים, בצפון-אמריקה, חרדות ארצות הברית וקנדה מפני התקרבותו של חצי האי – שממשיך להיות מכונה כך למרות שהפך לאי – אל חופיהן. דיונים חשאיים מתקיימים ביניהן על האפשרות לתקוע את חצי האי אי שם בדרך, רק שלא יגע בהן, "וכן שיש, כבר כעת, להתחיל בבדיקה שמטרתה הכנסת שינויים מתאימים בחוקי ההגירה של השתים, לחזק בעיקר את סעיפי הסיוג, שלא יחשבו להם הספרדים או הפורטוגזים שהם יכולים להכנס לנו הביתה ככה סתם, באמתלה שאנחנו שכנים".

אולי תסייע לחצי האי האחווה הגלובלית? "טרם כינון הממשלה החדשה כבר פנה נשיא הרפובליקה לסולידריות הבינלאומית, אשר הודות לה, כפי שזכור לנו, וזו רק אחת הדוגמאות שהיינו יכולים להביא, נמנע הרעב באפריקה", מעריך סאראמאגו בציניות ברורה.

עד כאן, בתמצית, על אחד מן הנושאים המרכזיים בספר. אבל את ספרו של סאראמאגו, כרגיל, אי אפשר לתחום לכלל נושאים בודדים. כוחו של הסופר בדברנותו, בניסוחים המורכבים שלו, המאפשרים לכלול שפע רעיוני בסטיות רגעיות מן הנושא של המשפט מבלי לאבד את החוט המקשר בין ראש המשפט הארוך לזנבו. בכל פינה מסתתרת הברקה, מציץ רעיון שראוי לתשומת לב, מופיע פיתול בלתי צפוי. ברוח טובה הוא שותל כאילו באקראי את ההערה הזו בסיומה של פסקה דקדקנית: "כל המלים הללו נחשבו כנחוצות על מנת להסביר שהגענו לאט יותר משהיה צפוי, אבל התמציתיות איננה מעלה מוחלטת, אכן לפעמים כל המוסיף גורע, אבל באיזה רווח יצאנו כאשר נֶאֱמר יותר מן הדרוש". ב-ד-י-ו-ק.

כפי שהדגים ב"דברי ימי מנזר" הנהדר, שראה אור ארבע שנים לפני "רפסודת האבן", סאראמאגו מפליא לספר סיפורי אהבה כובשים. בלי מלים גדולות ונרגשות, בלי רומנטיקה, בלי גברים מסוקסים ונשים ענוגות. רק בני אדם פשוטים, ולבבות שנקשרים, והאויר והאור שמשתנים בקרבת האהבה. גיבוריו אינם מושלמים, אבל הוא אוהב אותם, על מעלותיהם ועל חולשותיהם, ומאהיב אותם על הקוראים.

מרים טבעון תרגמה מצוין, כמו תרגומיה לספריו האחרים של סאראמאגו, והספר מומלץ עד מאוד.

A Jangada de Pedra – José Saramago

הספריה החדשה

1992 (1986)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

תגובה אחת בנושא “רפסודת האבן / ז'וזה סאראמאגו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s