1947 / אליזבת אוסברינק

997295

כותרת משנה: סיפורה של השנה ששנתה את ההיסטוריה

מלחמת העולם השניה, שהסתיימה בספטמבר 1945, הותירה עולם מדמם, הרוס ומפוצל. אליזבת אוסברינק, עתונאית וסופרת, בחרה להתמקד בארועי שנת 1947, כשנה ומחצה לאחר המלחמה. היא מזהה מספר מגמות מרכזיות שאפיינו את אותה שנה, והשפיעו מהותית על העתיד. בשנה זו, כך ניתן לומר בהכללה, הצטיירה נטיה להתמקד בטיפול בעתיד ולהמנע מהתמודדות עם העבר, ואירופה החלה לדבר על איחוד. המלחמה הקרה היתה לעובדה מוגמרת, ובנות הברית לשעבר ניצבו זו מול זו כאויבות. החשדנות כלפי הקומוניסטים בארצות-הברית הולידה את המקארתיזם. האימפריה הבריטית התפרקה מנכסיה, עובדה שבאה לידי ביטוי, בין השאר, ביציאתה מהודו ומארץ-ישראל. הסכסוך הציוני-פלשתיני הלך והסלים.

הספר מורכב משנים-עשר פרקים, כל אחד עוסק בארועי חודש אחד. כל אחד מהפרקים מציג פסיפס של התרחשויות במקומות שונים ובתחומים שונים. נמצא כאן את הפעילות הניאו-נאצית של אחרי המלחמה בניצוחו של פר אנגדאל, לצד מאבקו של רפאל למקין להגדיר רצח עם כפשע; את תוצאות כהונתו של לורד מאונטבאטן כמשנה למלך בהודו, לצד פעילותן של הועדות הבינלאומיות שחקרו את המצב בארץ-ישראל; את משפט נירנברג התשיעי, שבו נדונו פשעי האיינזצגרופן, לצד תיאור מסעה של אקסודוס, ועוד. בין התרחשויות הרות גורל אלה משולבים בקצרה אישים וארועים נוספים, ביניהם צ'אק ייגר שובר את מחסום הקול, גרייס הופר עובדת על שפת תכנות, תלוניוס מונק זוכה להכרה כאבי הביבופ, ג'ורג' אורוול שוקד על כתיבת "1984", טענות על עב"מים וחייזרים ברוזוול, האופנה שמציע כריסטיאן דיור זוכה לביקורת עוינת, וכיוצא באלה. לעומת זאת, אף מילה אינה נכתבת על העולם שאינו קשור בטבורו לאירופה.

אליזבת אוסברינק נסתה, כך נראה לי, ליצור פסיפס שיעיד על רוח התקופה. לכן, לצד ארועים כבדי משקל, כמו הקמת מדינת ישראל ולידתה של תנועת האחים המוסלמים, שיבצה קמצוץ מוזיקה, קמצוץ ספרות, קמצוץ אופנה. אני לא יודעת לומר עד כמה הבחירות שלה מאפיינות ומייצגות, אבל ניחא, יש משהו בשילוב שמספק הפוגה מן הדרמות. הבעיה היא במינון ובפרופורציות, והדוגמא הבולטת לכך היא הדבקות שלה בתיאור קורותיה של סימון דה בובואר. על כריכת הספר נכתב כי דה בובואר עמלה על כתיבת "המין השני", אך אין לכך זכר בגוף הטקסט. הסופרת בחרה, משום מה, למרוח על פני כל הספר את הרומן בין דה בובואר לנלסון אלגרן. וכך מיד לאחר שלורד מאונטבאטן מנצח על פירוקה של הודו, סימון מקבלת טבעת מנלסון אלגרן; בסיום תיאור מלחמתו של למקין על הכרה בפשע שברצח עם, סימון קונה נעליים אדומות בסטוקהולם; וכשמסיימים למנות את קורבנות האיינזצגרופן במשפט נירנברג, סימון כותבת מכתב געגועים לנלסון. בחירה ספרותית משונה מאוד, המרדדת את המכלול.

עוד בעיניני פרופורציה: המאבק על הקמת ישראל היה בעל משמעות היסטורית עמוקה, ללא ספק, אבל לא נראה לי שמשקלו היחסי בארועי התקופה היה גדול כפי חלקו בספר. במחציתו של הספר אוסברינק נוטלת הפוגה מן ההיסטוריה הכללית, ומספרת את ההיסטוריה הפרטית של משפחתה היהודית, בעיקר של אביה, שהיה ילד בהונגריה בתקופת המלחמה, איבד את אביו, וניצל בזכות אמו. ברור, אם כך, הדגש שניתן בספר לענין היהודי-ציוני. זכותה, כמובן, אבל מי שמחפש ספר היסטורי מקצועי צריך לקחת בחשבון שהסופרת אינה היסטוריונית.

"1947" יכול לשמש מבוא מעניין לתקופה, מתאבן שממנו ניתן לבחור פרטים ולחפש הרחבות במקומות אחרים. אני עצמי מעדיפה ספרים מעמיקים, מרחיבים ומקצועיים יותר.

1947 – Elizabeth Åsbrink

אחוזת בית

2020 (2016)

תרגום משבדית: רות שפירא

2 תגובות בנושא “1947 / אליזבת אוסברינק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s