נדיבות טובה / רחל מראני

כותרת משנה: על נתינה, חמלה ואסירות תודה

רחל מראני, שהקימה את "הקרן למצוינות בתרבות" וניהלה אותה במשך כעשור, יצאה למסע אישי לחקר הנדיבות. לכאורה, נושא פשוט ומובן כמעט מאליו – "ואהבת לרעך כמוך", "צדקה תציל ממוות", אמירות אלה ואחרות מקיפות אותנו מילדות, לצד מצוות כגון מעשר והכנסת אורחים. עזרה לזולת ברמה כזו או אחרת היא בגדר נורמה טבעית, ונדיבות נחשבת לתכונה ראויה להלל. מסתבר, כפי שהסופרת כותבת בערך במחצית הספר, כי "הנושא הולך ומתגלה כמורכב יותר מהצפוי, כמשתנה ורב-פנים", וגם "נראה שיש רק תשובה אחת מדויקת באשר למניעים האנושיים לנתינה: הם אין-סופיים… הם רבים ומגוונים, מובנים וגם מפתיעים, לעולם אינם עומדים כשלעצמם, ותמיד מעורבבים זה בזה, לבלי התר".

"נדיבות טובה" חוקר את הנתינה, וגם את קבלתה, בעשרות היבטים שונים, תוך הסתמכות על מקורות מגוונים, תרבותיים, דתיים, מדעיים ועוד. הנה מדגם מִיָּם נושאיו של הספר.

מחקרים ביולוגיים מראים הבדלים במבנה המוח של פסיכופטים לעומת זה של אלטרואיסטים; שיבוש במאזן ההורמונלי גורם לנדיבות יתר; תצפיות בבעלי חיים מוכיחות את יתרונות האלטרואיזם ושיתוף הפעולה על פני אנוכיות. האם נדיבות היא תוצר של האמיגלדה? האם טוב הלב מותנה בהורמונים? האם, כדברי ריצ'רד דוקינס, הגנים האנוכיים מכתיבים הקרבה עצמית של היחיד לתועלתם?

נדיבות, כשם הספר, היא טובה. האם היא טובה תמיד ובכל קנה מידה? תרבויות שונות, ופילוסופיות שונות, הצביעו על יתרונות דרך הביניים בכל, וכך גם באשר לנדיבות. הרמב"ם, שנמנה עם תומכי שביל הזהב, המליץ על נדיבות כ"בינונית בין הקמצנות והבזבזנות". בהקשר זה הספר דן בהתמכרות לפילנתרופיה, ומצביע על תקנת האושא, המגבילה את גובה התמיכה שיכול אדם להושיט לזולת לחמישית מהונו. תקנת המעשר, כידוע, מציבה את הגבול המינימלי.

מתן בסתר מומלץ בדרך כלל כאמצעי לתת מבלי להלבין את פני המקבל. הספר דן בגישה זו לעומת נתינה תוך יצירת קשר אישי.

לנתינה יכולות להיות השלכות שהמקבל אינו יכול לצפות אותן, והן עשויות להיות שליליות. האם תוצאות אלה הן באחריותו של הנותן? או שאולי על הנותן להשתדל לעשות כמיטב יכולתו ולהסתפק בכך?

ועוד בספר, דיון במונח הסליחה; פרק על עידוד הנדיבות באמצעות הבטחה לגמול (או איום בעונש) בעולם הבא ("האם הם לא מאמינים שנדיבות יכולה להתקיים בעולמנו גם ללא איומים בעונש נורא או בהבטחות לגמול שמיימי?"); עיון מעמיק במונחים "הוקרת תודה", "הוקרת טובה" ו"אסירות תודה"; התבוננות בחסידי אומות עולם; חשיבותה של הכנסת אורחים; העמקה בציווי "ואהבת לרעך כמוך" – האם הוא בכלל כמוך? האם אפשר לצוות לאהוב? מיהו הרֵע?; ועוד ועוד.

חגי הופר כתב על הספר סקירה מעניינת מנקודת המבט הפילוסופית. אותי תפסו יותר ההיבטים הפרקטיים שלו. לדוגמא, כשחבר מפרסם רשומה עילגת או לא מקורית, האם להגיב בלייק או בתודה מתוך נדיבות, בהנחה שהכותב נזקק להם? דוגמאות נוספות – האם יש מקום לנדיבות כלפי מי שדורש אותה באופן פוגעני? ומה בקשר להתיחסות למבקש נדבה בצומת? האם נדיבות הורית מחזקת או מחלישה? הספר אינו מספק תשובות מוצקות לכל ההתלבטויות, אבל שופך אור על ההיבטים המורכבים הכרוכים בהן. בסופו של דבר, "רק אתה יכול לבחור איזה בן אדם תהיה, אילו חיים תרצה לחיות, עם לב סגור או פתוח".

אם כל זה נשמע עיוני ופדגוגי, זהו רושם מוטעה. רחל מראני משלבת בספר אגדות ומעשיות ואזכורים תרבותיים מגוונים, לצד סיפורים אישיים ויומיומיים ששיתפו אתה חבריה ומכריה. הפרקים קצרים, הסגנון דיבורי, אישי וקרוב, והצלילה לעומק הנושא מרתקת. על דש הספר מופיעות המלצות על ספרה הקודם של רחל מראני, "לשמוט, סיפור אהבה", מתוכן אני בוחרת את מילותיו של אוהד נהרין שכתב כי הוא "אוהב את הכוריאוגרפיה שלו", ולכד במלים ספורות את הסגנון ההופך את "נדיבות טובה" מספר עיון לפרוזה מהנה.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, בעיקר משום שאינו מניח אבן בלתי הפוכה, אלא מעניק לכל תת-נושא תשומת לב מזויות ראיה שונות, ומותיר מרחב גדול לקורא להרהר ולהגיע למסקנות המתאימות לאישיותו. כל זה נעשה בחן רב, והספר מומלץ מאוד.

דביר

2019