ריגול – כרוניקה של בגידה / פיט ארלי

באפריל 1985 נכנס סוכן הסי.אי.איי אולדריץ' איימס לשגרירות הסובייטית בלונדון. לכאורה בא לחפש אדם, שלא הופיע לפגישה שקבעו, אך למעשה ביקש ליצור קשר עם הק.ג.ב. באין רואים החליק מכתב אל שומר השגרירות, ובו מידע אודות שלושה סוכנים כפולים, בצירוף כמה פרטים שהעידו על התמצאותו בנבכי הביון. תמורת המידע ביקש תשלום של חמישים אלף דולר. ביוני אותה שנה, למרות שהק.ג.ב. לא ביקש ממנו דבר, מסר לידיו רשימה של סוכני סי.אי.איי רוסים. בזה אחר זה נלכדו הסוכנים, חלקם הוצאו להורג. רצף המעצרים, שכונה "האבדות של 1985", התמיה את ארגוני הביון האמריקאים, אבל עברו תשע שנים עד שאולדריץ', המוכר יותר בשם ריק, איימס זוהה כחפרפרת.

העיתונאי והסופר פיט ארלי הצליח להפגש עם איימס בכלא לשיחות ללא פיקוח וללא צנזורה. חמישים שעות השיחה, והתכתבות בין השניים אחריהן, הן הבסיס לספר זה. ארלי הצליב מידע עם מקורות נוספים, סוכני סי.אי.איי ואף.בי.אי, חברים, סוכני ק.ג.ב, ומסמכים גלויים וחסויים, וניסה לתאר תיאור שלם ומלא של פרשת הריגול. תיאור מדויק ואמין במלואו ככל הנראה לא יתאפשר לעולם, שכן לכל צד בפרשה אינטרסים משלו, אמוציות משלו, ולכן גרסה משלו. עולמו של איימס, ועולם הביון בכלל, מושתת על הונאה, ובעולם שכזה האמת רבת-פנים וחמקמקה. חברו של איימס תיאר זאת כך: "כולם יודעים שאגף המבצעים מתקיים בתוך ריק מוסרי מושלם ומוחלט. אנשים, שהופכים לסוכנים סמויים, צריכים להשעות את כל הקטגוריות המוסריות על-פיהן מנהלים אנשים אחרים את חייהם. אתה לא יכול לספר לשכניך מה אתה עושה. אתה חייב לשקר לאנשים מדי יום, אבל הגרוע ביותר הוא שאתה בעצם נכנס לשממה אתית". לספר מצורף מאמר מאת בכיר בקהילית המודיעין בישראל, המתאר אף הוא את אשר מחוללת מציאות עלומה לנפשו של אדם, שבוחר להעביר את חייו בעולם הדמדומים.

שתי שאלות מרכזיות מעניינות את ארלי. האחת מתייחסת לפרק הזמן הממושך מאוד שעבר מאז שהתעורר החשד בדבר קיומה של חפרפרת ועד לכידתו של איימס. ארלי מתאר את האוירה בסוכנות, שזמן קצר קודם לכן עברה טראומה בשל מנהל חשדן ופרנואידי. הוא מספר על הדגשים השונים בעבודת הסוכנות, על ההטעיה שהפעיל הק.ג.ב כדי להגן על איימס, ועל גורמים נוספים שהסיטו את תשומת הלב מחשד הבגידה. היבט זה של הספר מרתק, אך לא פחות מעניינת ממנו היא השאלה השניה, העוסקת במניעיו של איימס.

המניע הראשוני, כך נראה, היה כספי. איימס נישא זמן מה קודם לכן לרוזריו, אשתו השניה, והזוג ניהל אורח חיים פזרני, הרבה מעל לאמצעיהם. הסכום שדרש במכתב שהגניב לשגרירות היה אמור לכסות את כל חובותיהם. לדבריו, לאחר מעשה הבגידה הראשון הבין שבשל תפקידיו כמפעיל סוכנים וכבכיר בחטיבה הסובייטית-מזא"ר, הוא מוכר לסוכני הסי.אי.איי הרוסים, ועלול להחשף על ידם, ולכן הסגיר כל אחד ואחד מהם כאקט של הגנה עצמית. מכאן ואילך גברה החמדנות מצד אחד, והתפוגגו נקיפות המצפון, אם היו כאלה, מצד שני. הוא סיפק לסובייטים מסמכים חסויים ומידע על מבצעים רגישים, וקיבל מהם במהלך השנים קרוב לשני מליון דולר. החמדנות היא זו שבסופו של דבר הביאה למפלתו, שכן אורח חייהם הראוותני של בני הזוג עורר את חשדם של ציידי החפרפרת.

תחילה הודה איימס באוזני ארלי במניע הכספי, אך עם הזמן הוסיף מניעים נוספים. לטענתו, המודיעין הפוליטי הוא בעצם חסר משמעות, משום שמקבלי ההחלטות פועלים משיקולים רבים אחרים, כך שבגידתו לא גרמה נזק ממשי. הוא נתלה במעשיהם של אחרים, כולל בחשד שהועלה כנגד קיסינג'ר, כאילו יעץ לרוסים נגד משטרו של קרטר, וטען כי במעשים אלה הוסרו לכאורה מעצורים שחש. בנוסף, כך לדבריו, הסי.אי.איי הוא מוסד מושחת ומסוכן, משום שהוא עוסק בביסוסה ובהרחבתה של העוצמה האימפריאליסטית האמריקנית. הוא סבור שהק.ג.ב היה ממילא נמר של נייר, וקובעי המדיניות של המערב האדירו את עוצמתו כדי להצדיק את מהלכיהם, ולכן קשריו שלו עצמו איתם לא יכלו לפגוע בארצות הברית. גם מנהליו הבלתי מוכשרים, כפי שהוא תיאר אותם, תרמו לתחושתו שגנבו לו את הארגון שהיה "שלו" (אביו היה סוכן סי.אי.איי). ועל כל אלה יש להוסיף את תחושת הניכור שלו מהתרבות שבתוכה גדל. כדבריו, "אין סיבה יחידה, אלא רבדים על גבי רבדים על גבי רבדים של סיבות, שאין בהן כאלה שחשובות יותר מאחרות, ולאלה יש להוסיף את המאורעות בעצמם, התלכדות כמעט חד פעמית של נסיבות, שאפשרו לפנטזיה להתגשם, בלא הבנה מודעת או חשיבה זהירה ואפילו מכאיבה, לכלל תכנית של ממש". גורמים בביון האמריקאי רואים בכל אלה תירוצים, וסבורים שהמניע היה כסף, בין אם מתוך חמדנות אישית, או כדי לרַצות את אשתו.

רוזריו נידונה לחמש שנות מאסר, אך שאלת מעורבותה בפועל בריגול נותרה מעורפלת. איימס סובב אותה תחילה בכחש, אך ככל הנראה האמת נודעה לה בשלב מוקדם. היא לא עשתה דבר לעצור אותו. נהפוך הוא, היא עודדה אותו לדרוש תמורה כספית, ווידאה שיזהר לבל יתפס. איימס טען לאחר לכידתו שרוזריו היתה נקיה מאשמה. רוזריו, לעומת זאת, הפלילה אותו, והציגה עצמה כקורבן.

אחד הטיעונים של איימס להפחתת אשמתו נוסח כך: "כל האנשים ששמותיהם הופיעו ברשימה שלי מה-13 ביוני ידעו את הסיכונים שנטלו על עצמם, כשהחלו לרגל לטובת הסי.אי.איי והאף.בי.אי […] זה לא היה ענין אישי. זה היה פשוט חלק מהמשחק". כשחושבים על המשפט הזה במנותק מרגשות פטריוטיים ומסלידה ממעשי בגידה, הוא אולי מעורר פחות תרעומת מאשר בקריאה ראשונה, שכן מדובר באנשים, משני עברי המתרס, שבחרו לבגוד בארצם. למוסר הכפול, המתייחס אל בוגד מבית באופן מחמיר ואל בוגד מן החוץ באופן מקל, יש במקרה זה הסבר שאיימס בחר להתעלם ממנו: לאנשי המערב היו דרכים רבות להביע מחאה. הם יכלו לצאת להפגנה, לכתוב מכתב לרשויות ועוד. לאנשי ברית המועצות לא היו אופציות כאלה, וההצטרפות לשורות הביון האמריקאי היתה אחת מן הדרכים הבודדות למחות ולהשפיע על מצבה של מדינתם.

נקודה מעניינת שאיימס חוזר אליה היא היחס הכפול שלו עצמו אל מעשיו. כך, לדוגמא, הוא מספר על הרגשתו כשהשתתף בחקירת עריק סובייטי, וזה סיפר על סוכן כפול שנלכד על ידי הק.ג.ב: "המחשבה הראשונה שחלפה בי היתה, אלוהים אדירים, אנחנו חייבים לעשות משהו כדי להציל אותו! […] ואז נזכרתי שאני מסרתי לק.ג.ב את שמו של גורדייבסקי. אני הייתי אחראי למעצרו! מידרתי את עצמי עד כדי כך!"

פיט ארלי כתב ספר מושקע, שלמרות סופו הידוע מראש נקרא כמעט במתח. על כמה מן הפרטים המופיעים בספר הוא מעיד שמדובר בחשיפה ראשונה שלהם, אבל מבחינתי הפרשה כולה היא בגדר חשיפה ראשונה. העולם המתעתע של הביון מרתק, והשאלות ההתנהגותיות והמוסריות הנידונות בו עמוקות. מומלץ בהחלט.

Confession of a Spy / Pete Earley

הקיבוץ המאוחד ודניאלה די-נור

1998 (1997)

תרגום מאנגלית: דורית לנדס