לא אמות, כי אחיה ואספר! / ישראל קפלן

לא אמות כי אחיה ואספר

ישראל קפלן היה בן ארבעים ושלוש כששוחרר מדכאו. בארבע השנים שחלפו מאז פלשו הגרמנים לקובנה, התגלגל בין גטאות ומחנות, והיה לא אחת כפסע ממותו. קפלן, שהיה היסטוריון ופולקלוריסט, תיעד את הכרוניקה של גטו קובנה בעת ששהה בו. גם בהמשך גלגוליו סיכן את עצמו בנסיונות לכתוב את שעבר עליו ועל האסירים האחרים. בגין אחד מאותם נסיונות נגזר עליו להתלות בפומבי, למען יראו וייראו, וממש ברגע האחרון בוטלה הגזירה. יומיים לאחר שחרור דכאו השיג עפרון ופנקס, בתמורה לויתור על ארוחה, והחל לכתוב. במרוצת השנים פרסם מאמרים וספרים, אך את המחברות שכתב בשנה שלאחר השחרור גנז. בנו, שלום אילתי-קפלן, מצא אותן בביתו של אביו לאחר מותו ב-2003, וכעבור שנים אחדות מצא את הכוח לקרוא בהן ולערוך אותן לדפוס. המחברות, חלקן מתורגמות מיידיש וחלקן נכתבו עברית במקור, נכללות בספר זה, בצירוף מבוא והערות מרחיבות מאת עדה שיין. שלום אילתי-קפלן כתב אף הוא מבוא אישי מרגש.

שמו של הספר ניתן לו בהתאם למשפט שכתב ישראל קפלן עצמו על המחברות. זהו ציטוט חלקי מתהילים קיח, פסוק יז: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. הפסוק העוקב מצמרר בהקשר תוכנו של הספר: יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. תהיתי אם כוונת הכותב היתה התרסה, כשהשמיט את סיומו של הפסוק, אך נראה לי שלא כך הדבר. הוא היה אדם מאמין, ולפחות במחברות האלה לא בא חשבון עם אלוהיו. משפט זה מבחינתו, כך נראה לי, מביע הן את פליאת ההישרדות והן את חשיבותה של העדות.

המחברת הראשונה היא עדות חיה, זכרון טרי, של הימים האחרונים לפני השחרור. מספר חודשים מאוחר יותר פנה אל הניצולים מעל דפי העתון, וביקש מהם להתחיל לכתוב את זכרונותיהם, כשהוא מעודד כתיבה אוביקטיבית, מסירת עובדות מתוך ריחוק רגשי. בדרך זו נהג במחברת זו, שאמנם מוגדרת כיומן, ולו מעצם העובדה שלא פרסם אותה, אך היא כולה בגדר עדות מפורטת על הטרוף של אותם ימים. עד הרגע האחרון ממש לא הרפו שומרי המחנה ומפקדיו משגרת החיים שהנהיגו, ואף טלטלו את קורבנותיהם בין המחנות בהתאם להתקדמות החזית. כתיבתו של קפלן כנה, ישירה, אינה חומלת גם על אסירים שנהגו באכזריות בעמיתיהם. המחברות האחרות מתמקדות בעיקרן בהווה של הכותב. בעת שחרורו מדכאו שקל קפלן 28 ק"ג, לא היה מסוגל לעמוד על רגליו, פשוטו כמשמעו, סבל ממורסות בפניו, התעוור באחת מעיניו, התייסר בכאבי ראומטיזם, ובמשך חודשים היה מאושפז בבתי חולים. במקביל לכתיבה האישית במחברותיו החל לכתוב מאמרים לעתון היהודי, ספרי זכרונות ונובלות, ועמל לשחזר מזכרונו את אוסף סיפורי הפולקלור שצבר לפני המלחמה. במחברות הוא מספר על החיים במחנות העקורים, על ההתארגנות היהודית, ועל האופנים בהם התמודדו הניצולים עם חייהם החדשים. ניכר שסבל מבדידות קשה וממחסור, בסירובו לקחת חלק ב"התארגנות", לשון נקיה לגניבה ולשוק שחור, ובתשוקתו העזה לשוב לחיי רוח.

קפלן, כניצולים אחרים, נאלץ להתמודד עם החשדנות שעוררה הישרדותו. "יש שאלה אחת שקשה לי לענות עליה: איך הצלחת, קפלן, להשאר בחיים? איך יכולת לארבע שנים של משטר כזה, של מחנות רבים כל כך ושל עינויים? […] עכשו, כשהם רואים אותי, הם אומרים מיד "שהחיינו", "מחיה המתים", ותכף שואלים את השאלה: איך אני עוד חי? […] התשובה אפוא היא מזל. יד המקרה. כל רגע (מארבע השנים האלה) היה עלול להגמר אחרת". הסבר נוסף הוא מייחס לאופיו הסטואי, ירושה מאביו. ועוד גורם מסייע נמצא לו לאורך השנים בדמותם של ידידים ומכרים שחמלו עליו, והצליחו להגדיל מדי פעם את מנות המזון שלו.

ישראל קפלן התייסר בחוסר ידיעה באשר לגורלם של אשתו לאה גרינשטיין וילדיו שלום ויהודית, מהם הופרד כחצי שנה לאחר פלישת הגרמנים לקובנה. בהדרגה ליקט שמועות ועדויות, מהן למד כי אשתו אבדה כלא היתה כשנסתה להצטרף אל ילדיה, שנמסרו למשמרת בידי זרים. בתו, שהיתה כבת חמש כשנפרדו, הוסגרה לידי הגסטפו על ידי הליטאית שאצלה הוסתרה, ונרצחה. רק בנו שלום, אותו לא פגש מאז היה כבן שמונה, שרד, ואחרי המלחמה הוחזק בבית ילדים. בשל מצבו הרפואי לא היה ביכולתו של קפלן לנסוע לקובנה להתאחד עם בנו. הרתיעה אותו גם השמועה בדבר יחסם העוין של הסובייטים אל הניצולים, והוא חשש כי במקום איחוד עם הבן יוגלה לאי-שם. במחברות נכללים העתקי מכתבים שכתב אל מכריו בנסיון נואש להביא את בנו אליו. האיש, שלא היה מסוגל להפסיק לכתוב, כתב משפט אחד אחרי שקרא את רשימת הניצולים מקובנה, ממנה למד שבתו אבדה לו לנצח: "אינני מסוגל עוד לכתוב על זה היום. יותר מדי התרגשות. עצבים, מחשבות!". מדהים לקרוא שראשי הקהילה אילצו אותו לעבוד בעתון בכפוף לאיום, שאם לא ייענה להצעתם לא יסייעו לו לחלץ את בנו. כשמצבו הבריאותי השתפר, לא יכול היה עוד להוסיף לשבת במקומו: "מי שענה לדניאל בגוב האריות, מי שלא ענה לאחינו בכבשן הגז, הוא, הקדוש ברוך הוא ממש, הוא יטפל גם ברץ אמוק, בסהרורי מטורף וטרוף טורף! אני נוסע!". הרב הצבאי האמריקאי, אברהם קלאוזנר, איש מופת שחיבר קרובים אבודים, שכנע את קפלן להמתין בסבלנות במינכן, והוא שהביא אליו את בנו. האיחוד בין האב והבן היה קצר יומין. כשנפתחה האפשרות לשלוח את שלום לארץ-ישראל, החליט להפקידו בידי אחותו בתל אביב (התמונה שעל כריכת הספר צולמה לפני נסיעתו של שלום). שנתים אחר-כך עלה אף הוא ארצה.

"לא אמות, כי אחיה ואספר!" הוא סיפור אישי מצמרר וסיפור ציבורי רב חשיבות, ושניהם יחד מעידים על כוחו של האדם להרע, ועל כוחה של רוח האדם לשרוד את הרוע. ספר רב עוצמה מומלץ מאוד לקריאה.

יד ושם

2018

 

מודעות פרסומת

5 תגובות בנושא “לא אמות, כי אחיה ואספר! / ישראל קפלן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s