פצ'ינקו / מין ג'ין לי

992551

בדברי התודה בסוף הספר מספרת מין ג'ין לי על שני סיפורים אמיתיים מחייהם של יוצאי קוריאה ביפן שדחפו אותה לכתוב את הספר. הראשון תיאר את התאבדותו של ילד ממוצא קוריאני ביפן, בשל קללות גזעניות שהופנו נגדו בספר המחזור של כיתתו. השני התייחס לחובה המוטלת על בני ארבע-עשרה ממוצא קוריאני, שנולדו אחרי 1952, להרשם בלשכת ההגירה, ולחדש את רישומם מדי שלוש שנים. הכיבוש היפני, שנמשך שלושים וחמש שנים, הסתיים ב-1945, אך הקוריאנים עדיין נושאים את צלקותיו.

הספר נפתח בכפר דייגים קטן בקוריאה הכבושה לאחר מלחמת העולם השניה. הוּני, גבר בעל שפה שסועה ורגל מעוותת משודך ליאנג'ין, נערה עניה, שידוך שעולה יפה. לאחר ששלושת בניהם מתים בינקותם, נולדת בתם היחידה סוּנג'ה. כשהילדה מגיעה לגיל שלוש-עשרה נפטר אביה משחפת, והנשים בחריצותן מתפרנסות מאכסניה צפופה שהן מנהלות בביתן. חייהן משתנים כשגבר יפני, איש יאקוזה, נותן עינו בסונג'ה, וכשהיא הרה לו הוא מציע לה להיות אשתו הקוריאנית, בנוסף לאשתו היפנית, אם שלוש בנותיו. איסק, כומר קוריאני נוצרי שחפן, שמחלים באכסניה לקראת נסיעתו ליפן, מציע לשאת את סונג'ה לאשה, ולהיות אב לבנה. האם והבת מקבלות את הצעתו, והשניים מהגרים ליפן, בדומה לאלפי קוריאנים אחרים שבשל מצוקה כלכלית קשה עזבו את ביתם בחיפוש אחר פרנסה. כעבור מספר שנים תצטרף אליהם אמה של סונג'ה.

"פצ'ינקו" מתאר את חייהם של בני המשפחה לאורך ארבעה דורות. המהגרים הסתגרו בדרך-כלל בשכונות משלהם, שם יכלו להתגונן מפני ההתנשאות היפנית. מצד אחד תבעו היפנים מן הקוריאנים להשתלב – בין השאר כפו עליהם שם יפני ואילצו אותם להשתתף בטקסי שינטו – ומצד שני הגבילו את צעדיהם והפגינו שנאת זרים. שמו של הספר הוא כשמן של מכונות משחק פופולריות, שעל הפעלתן השתלטו הקוריאנים, בדרך כלל בשל העדר אפשרויות תעסוקה מספקות אחרות. יוצאי קוריאה וצאצאיהם נאלצו להאבק על הזדמנויות להשכלה ועל מקומות עבודה, ותחומים רבים היו סגורים בפניהם. חלומות על הגירה אל המערב נתקלו בקשיים משום שיוצאי קוריאה לא החזיקו דרכון יפני, וכדי להשיג דרכון יש להפוך לאזרח יפני, תהליך מתיש וכמעט בלתי אפשרי. חזרה לקוריאה אינה בגדר המובן מאליו עבור אלה שנולדו ביפן, כפי שאומר אחד מהם, "בסיאול קוראים לאנשים כמוני בני זונה יפנים, וביפן אני פשוט עוד קוריאני מסריח". דרכי ההתמודדות שונות: יש המבקשים לדבוק בזהות הקוריאנית, ומחפשים דרך לחזור. להוותם חוזרים חלקם לצפון קוריאה, אל גורל מר. אחרים מבקשים להסתגל – "אַפשר לילדים שלך ללמוד יפנית ונסה להתקדם ולהצליח. התאם את עצמך". אחדים מואסים במורשת שלא ביקשו לעצמם, כמו אשתו של אחד מבניה של סונג'ה, שחשה כי "מבחינתה להיות קוריאנית היה פשוט עוד נטל נורא ואיום, בדיוק כמו להיות עניה או להשתייך למשפחה מבישה שאי-אפשר להפטר ממנה". וישנם המבקשים להטמע לחלוטין, מעמידים פני יפנים, ונוצרים את סוד מוצאם.

רובו של הספר נקרא בענין. הוא מתנהל לאטו, מדקדק בפרטים, חושף תקופה בלתי מוכרת, ודמויותיו מתחבבות בקלות. בפרקים האחרונים הספר מאבד מיקוד, קופץ מהר מדי בזמנים, ומנסה לתפוס לקראת סיום עוד ועוד דמויות משנה ותת נושאים. הסופרת נוגעת על קצה המזלג בזיקנה, במשפחה היפנית ובמעמד האשה, והתוצאה שטחית וחבל. בהתעלם מן הפרקים הללו, הספר כתוב היטב ומרחיב אופקים. אורה דנקנר העניקה ל"פצ'ינקו" תרגום טבעי וזורם, שתורם אף הוא לחווית קריאה טובה.

Pachinko – Min Jin Lee

שוקן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

 

מאמר מעניין על תעשית הפצ'ינקו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s