טרגדיה אמריקאית / תיאודור דרייזר

mde

קלייד גריפית גדל במשפחה מיסיונרית דלת אמצעים. בילדותו השתרך בחוסר רצון ברחובות עירו יחד עם הוריו, עם אחיו ועם אחיותיו, כשהם מזמרים מזמורים דתיים ואביו מטיף לקהל מזדמן. ברגע שעלה הדבר בידו, מצא לעצמו עבודה כנער שירות במלון, ונפתח אל עולם שלא הכיר קודם לכן. בלהיטותו לשאת חן ולהשתלב, מצא עצמו נוסע עם חברים במכונית שנלקחה ללא רשות, נהוגה בחוסר זהירות שהביא למותה של ילדה הולכת רגל. למרות שלא היה אחראי לתאונה, נבהל ונמלט מן העיר. אחרי שתי שנות נדודים, חלק מן הזמן בשם בדוי, נפתחה לפניו, כך חשב, הדרך אל החברה הגבוהה. דודו התעשיין הציע לו עבודה במפעל הטקסטיל שבבעלותו, וכדי שלא יתבייש באחיינו הדל הפקיד בידיו מחלקה ואחריות על מספר פועלות. במחלקה התאהב ברוברטה הפועלת, בבית דודו התאהב בסונדרה, בתו של תעשיין אחר. התסבוכת אליה נקלע בשל ההתאהבות הכפולה הסתיימה בטרגדיה.

במעטפת של רומן שהסתבך, תיאודור דרייזר מציג רעיונות חברתיים. בשונה ממשפחתו של קלייד הוא אינו מטיף, אלא מניח למסרים למסור את עצמם בין השורות. אחד הרעיונות המרכזיים, בעיני, הוא היות האדם תוצר של נסיבות הולדתו וגידולו. את הרעיון הזה הוא מציג באמצעות הקבלה בין דמויות. סונדרה ורוברטה הן צמד אחד המדגים זאת: שתי הצעירות, שאינן מכירות זו את זו, מתגוררות באותה עיר, מתרועעות עם אותו גבר. האחת נולדה לעושר, השניה למחסור. סונדרה משוחררת מדאגות, פנויה לתענוגות, רוברטה טרודה בבעיות פרנסה. התנהגותן וגורלן נגזרים ישירות מרקע חייהן: ההתנהלות הבטוחה עצמה של סונדרה מול החששנות של רוברטה, ההתפנקות השתלטנית של סונדרה מול הכניעות של רוברטה. כשבוחנים לעומק את שתי הצעירות, אפשר להבחין בקווי דמיון (דרייזר, באמירה שוביניסטית שלא היתה עוברת היום, כותב על סונדרה, "היא הבחינה בכניעתו, בעמידתו כעבד לפני אדוניו. הדבר גרם לה הנאה וסלידה כאחת. בדומה לרוברטה ולהורטנס העדיפה אף היא להיות נשלטת ולא שולטת"). אילו החליפו מקומות, היתה גם התנהלותן מתחלפת. הרעיון מודגם ביתר שאת בדמויותיהם של קלייד ושל גילברט בן דודו, הנושאים אותו שם משפחה ואף דומים זה לזה בחזותם החיצונית. האחד יהיר ומגן על חלקת האלוהים הקטנה אליה נולד, השני מפקפק בזכותו לכבוש לעצמו עמדה חברתית.

תיאודור דרייזר מציג בספר חברה מקוטבת בין עשיר לעני, חברה שכמעט אינה מאפשרת מעבר בין מעמדי. יחד עם זאת הוא אינו מחלק את העולם לעשיר-רע ועני-טוב. סונדרה היא אמנם בחורה ריקנית, אך העובדה שחייה נטולי דאגה אינה אוטמת את לבה. גילברט מייצג את הסגירות של מעמדו, אבל כנגדו מתאר דרייזר את אביו, שמקבל עליו את האחריות (המוגבלת) כלפי אחיינו גם בעת צרה. למרות שהספר יכול להצטייר כביקורת על העולם הקפיטליסטי, המדכא את פועליו ואת העובדים בדרגים הנמוכים, ומנצל את כוחו לקידום האינטרסים של עצמו, לדעתי הביקורת המשמעותית יותר נמתחת על אורח החיים המיסיונרי שנכפה על קלייד, ועל הוריו שבלהיטותם לחנך זרים לא נתנו את דעתם על חינוך ילדיהם: הבת הבכורה ברחה עם גבר וננטשה כשהיא הרה. שני הילדים הצעירים הלכו בדרכו של קלייד ומצאו עבודה מחוץ למסגרת המשפחתית. וקלייד עצמו, למרות הערכים שהיה אמור לנחול מהוריו, לא ירש מהם את קשיחות האופי הנלווית לאמונה ואת היכולת לבחור בטוב על פני הרע, וסופו היה מר. קלייד הוא בחור חלש, בלתי מגובש, בעל מצפון גמיש, נסחף ובלתי יוזם. דורשי טובתו בחרו לתאר אותו כמוג לב, כדי לתרץ את התנהלותו, ולמרות שתיאור זה נבחר ממניעים זרים, הוא בעצם די מדויק. בעולם קשוח אין לו כלים להתמודד, ובכל צומת החלטה הוא מהסס, מחכה שדברים יקרו בשבילו. דרייזר בחר לסיים את הספר בדיוק באותה תמונה בה פתח – ההורים וכמה אנשים נלווים מטיפים ברחובות – כשאת מקומו של קלייד תופס הנכד. למרות שהאם מהרהרת אם עליה לנהוג בנכדה בפחות חומרה מכפי שנהגה בבנה, דבר בהתנהגותה אינו משתנה. בסופו של דבר, איש אינו מסיק מסקנה כלשהי מן הטרגדיה, לא בן הדוד שהיה עוין לקלייד, לא סונדרה שהסתירה את הקשר אתו, ולא האם, שלמרות שניסתה להלחם בשבילו, שבה בסופו של דבר אל חיק עולמה המוכר. ואולי העובדה שהטרגדיה של גיבורי הספר חלפה מבלי להותיר חותם, היא הטרגדיה האמריקאית האמיתית שבשמו של הספר.

ההשראה הישירה לספר נובעת מפרשת ג'ילט-בראון שהסעירה את ארצות הברית ב-1908. "טרגדיה אמריקאית" ראה אור שבע-עשרה שנים אחר-כך, ודרייזר השקיע זמן ומאמץ בתחקיר של כל פרטיה ושל כל היבטי הנושאים הנלווים אליה. התוצאה היא ספר ריאליסטי המעניק תשומת לב דקדקנית לפרטים המרכיבים את תמונת התקופה. המתרגם לעברית החליט, אבוי, שאין לעייף את הקורא הישראלי, וקיצץ כשליש מן היצירה, בעיקר תיאורים ואוירה. קראתי את הספר בגיל צעיר יותר מפעם אחת, והוא השאיר עלי רושם עז. כעת, בקריאה ביקורתית יותר, נראו לי הפרקים הראשונים כאילו נכתבו בחפזון, ותהיתי מדוע אם כך זכה הספר למעמד אייקוני. השוואה עם הטקסט המקורי חשפה את השַמות שעשה המתרגם. כבר בתחילה החליט לוותר על משפטי הפתיחה:

Dusk–of a summer night.

And the tall walls of the commercial heart of an American city of perhaps 400,000 inhabitants–such walls as in time may linger as a mere fable.

שתי פסקאות אחר כך הופך תיאור מלא חיים של הרחוב לדיווח יבש:

Crossing at right angles the great thoroughfare on which they walked, was a second canyon-like way, threaded by throngs and vehicles and various lines of cars which clanged their bells and made such progress as they might amid swiftly moving streams of traffic.

הנה הם מגיעים עד רחוב אחר, החוצה את הקודם. הולכי רגל, כלי רכב וטורי מכוניות ממלאים את הרחוב.

וכך ממשיך המתרגם במלאכת הקיצוץ ממש עד למשפט הסיום:

The small company, minus Russell, entered the yellow, unprepossessing door and disappeared.

החבורה הקטנה, פרט לראסל, נכנסה פנימה.

ככל שחירות המתרגם מכעיסה, עדיין הספר רב עוצמה. דרייזר מיטיב לתפוס את גווני הגוונים של מרכיבי החברה ואת הקונפליקטים ביניהם. הדמויות, ובעיקר קלייד, שלא התחבב עלי למרות היותו לכאורה קורבן של מורשתו ושל נסיבות חייו, מתוארות באמינות מרובה. סיפור החקירה והמשפט מרתק ומאלף. למרות שינוי הערכים וחלוף הזמנים כוחו של הספר יפה גם היום: הקליקות מגנות על עצמן, ההון משפיע על שלטון החוק, שאיפת הכבוד מסנוורת, חלשי האופי נשחקים במירוץ החיים. לא נס ליחו של הספר, והוא מומלץ בהחלט.

An American Tragedy – Theodor Dreiser

עידית

1955 (1925)

תרגום מאנגלית: אברהם אהרני

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “טרגדיה אמריקאית / תיאודור דרייזר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s