לא אמא שלי / תומס ה' אוגדן

"לא אמא שלי" מתאר משפחה שמתקשה לתפקד. האם רוז, שהתאלמנה מבעלה לפני שנים רבות, מגדלת שלושה ילדים: ארין הבכור, נער עדין, אהוב על אמו. דמיאן, שבחזותו החיצונית שונה מבני המשפחה, מהווה אתגר לאמהותה. קתרין הצעירה היתה ילדה של אמא, אך בעת פתיחת הספר היא צעירה מתמרדת וביקורתית. תפקיד חשוב במשפחה ממלאת מרגרט, אחותה של רוז, אשה עצמאית בעלת קריירה, שבעברה נישואים קצרים.

הספר נפתח כשקתרין נופלת מן המדרגות בבית המשפחה, בעוד אחיה מתבוננים קצרי-יד מלמעלה, ואמה עומדת חסרת-אונים למטה. מכאן נפרש סיפור המשפחה קדימה ואחורה, בעיקר סביב דמותו של דמיאן, שכשהיה פעוט הועבר מרוז למרגרט וחזרה, לכאורה מכוונות טובות. שמו של הספר בעברית נגזר מתחושתו של דמיאן שלמעשה אף אחת מן הנשים אינה אמו.

בדומה לספרו הקודם, "הפרטים שהושמטו", גם הספר הזה הוא יותר תיאור מקרה מיצירה ספרותית. אוגדן, שהוא פסיכואנליטיקאי, מתאר את שעבר על דמויותיו, תוך שהוא מבאר את תגובותיהם, ואינו מניח דבר לדמיונו או לפרשנותו של הקורא, אלא ממש מאכיל בכפית (יחד עם זאת הוא חוטא פה ושם בהחמצות תמוהות. לדוגמא, בחצי משפט בלבד הוא מספר שגבר שעבד במשק הבית של מרגרט תקף מינית את דמיאן. שום מילה על השפעת הארוע על הילד). הסגנון הזה משעמם למדי, לפחות בעיני.

בעוד ב"הפרטים שהושמטו" העלילה היתה מגובשת, וגם אם הסגנון היה דיווחי מהלך הסיפור היה מוצלח – מקרה דרמטי בפתיחה, והארועים שהוליכו אליו בהמשך – "לא אמא שלי", לעומת זאת, חלש גם מבחינה זו. הוא נפתח בסצנה שאינה בהכרח מרכזית לסיפור, ומסתיים באופן תלוש בנקודת זמן שלא ברור למה דווקא בה בחר הכותב לעצור. הספר סובל גם מגודש פרטים בלתי נחוצים, וממספר גדול מדי של נושאים. תחילה נראה כי הנושא הוא היחסים בין האחים, אחר-כך מצטייר כי הספר מספר על אימהוּת, ובסופו של דבר הוא מתכנס לזוגיות בעייתית. באופן מאכזב משהו, דווקא לנושא אחרון זה, שאינו שגרתי, אוגדן אינו מספק הסבר משכנע, וההתיחסות שלו, ושל דמויותיו, אליו פשטנית.

אפשר להזדהות עם הדמויות ולחוש את כאבן, אבל הספר אינו מסייע בכך, וחבל.

The Hands of Gravity and Chance – Thomas H. Ogden

עם עובד

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ