וראמו / ססר איירה

990205

וראמו, עובד ציבור בקולון שבפנמה, כתב בתוך לילה אחד פואמה בשם "המזמור של הילד הבתול", שנחשבה אחר-כך ליצירת מופת, המקור והפסגה של האוונגרד הנועז והנסיוני. בכל חמישים שנותיו קודם לכן לא כתב דבר. אחרי שהפואמה פורסמה, מספר ימים לאחר כתיבתה, לא המשיך ליצור. המספר הכל-יודע של "וראמו" טוען כי "כל יצירת אמנות שמאפשרת שחזור של הנסיבות המוחשיות שהולידו אותה, היא יצירת אוונגרד. לעומת יצירת האמנות המקובלת, שהופכת את המניעים ואת ההשלכות לנושא המרכזי שלה, ובכך סוגרת על עצמה את הגולל באופן הזייתי, הרי שיצירת האוונגרד נותרת פתוחה לתנאי הקיום שלה". הספר משחזר, אם כך, את נסיבות הולדתה של הפואמה.

הכל החל באותו בוקר בשנת 1923 בו קיבל וראמו את משכורתו בשני שטרות מזויפים של מאה פסו כל אחד. במקום למחות בו-במקום, נתקף אלם, טמן את השטרות בכיסו, ויצא אל יום של חרדות, חושש פן יואשם בהחזקת כסף מזויף. כששב אל הבית, אותו חלק עם אמו הסינית, פנה לעסוק בתחביבו – חניטת בעלי חיים ושילובם במיצגים. הפעם ניסה לחנוט דג (ומכאן ההשראה לכריכת הספר) ולהציבו בעמדת מנגן בפסנתר. הספר מתאר במפורט את אירועי אותו יום, חלקם הגיוניים, כמו קבלת המשכורת והחשש בשל הזיוף, חלקם הזויים, כמו הישארותו של הדג בחיים למרות החניטה, ולא אכנס לכולם. אדלג אל הערב: וראמו יצא לצעידה היומית הקבועה, שמע, כרגיל, קולות בתוך ראשו, היה עד, שלא כרגיל, לתאונה, נחשף אל השוק השחור, והתוודע אל שלושה מו"לים שהיו מוכנים לפרסם כל דבר, כולל הרשימות שוראמו ערך כדי לתעד את תהליך החניטה. אחרי הפגישה איתם שב לביתו, וכאמור כתב את הפואמה.

קראתי את הספר בשילוב של הנאה ובלבול. העמודים הראשונים הרשימו אותי, וציפיתי בסקרנות לגלות את נסיבות הכתיבה הפתאומית, ואת האופן בו ייחלץ וראמו ממצוקת הזיוף. אבל הסיפור לא נמשך באופן הלינארי הצפוי, אלא נע באופן חופשי, שהצטייר כמעט ספונטני ובלתי מתוכנן, בין מציאות מתקבלת על הדעת להזיה. ובכן, בלבול אינו הפאזה החביבה עלי, ובספרות – כמו בחיים – אני מחפשת את העוגן ההגיוני היציב. בערך במחצית הספר החלטתי שמצאתי אותו: "הספר הזה, אף על פי שהוא בנוי כרומאן, עוסק בתולדות הספרות". אני כותבת 'החלטתי שמצאתי' ולא 'מצאתי', כי עדיין, גם אם זו נקודת המבט שממנה יש לבחון את הספר, לא הכל נקשר אליה. אולי לא הכל אמור להקשר, אולי כן, ואני לא ערה לקשר. מכל מקום, רובו של הספר סובב סביב הכתיבה, מתייחס לספרות נסיונית, דן במקורות ההשראה, במבע המשולב של גוף ראשון עם גוף שלישי, ביצירת מיתוסים, בתהליך הכתיבה ועוד. בשולי הדברים איירה מלגלג על עובדי הציבור, מספר מעט על פנמה בתקופה האמורה, ומפתח כמה נושאי משנה צדדיים.

ציטוטי הביקורת שעל הכריכה, וכן אחרית דבר מאת הסופר הספרדי אנטוניו חימנס מורטו, מתיחסים אל איירה כאל מהפכן פורץ דרך גאוני. מורטו כותב כי איירה "עושה כשפים. כשפים אמיתיים, חסרי פשר ומפתיעים, שאת סודם אנחנו עדיין לא מסוגלים לפענח". אני לכשעצמי לא השתכנעתי. לטעמי, יש בספר, לצד רעיונות טובים וקטעים משכנעים, גם משהו אגבי, כמעט לא אכפתי, או אם לצטט את אחת הביקורות, "או שאנחנו עומדים לפני אחת הפואטיקות הרדיקליות ביותר של הספרות העכשווית, או שהכל בעצם אי-הבנה אחת גדולה". אני תוהה אם הסופר התכוון אל עצמו כשכתב לקראת סיום כי, "כשיצירה מכה בסנוורים בזכות חדשנותה וסוללת נתיבים שלא דרכה בהם רגל אדם, אזי אין טעם לחפש את ערכה בה עצמה, אלא בשינוי שהיא מחוללת ברגע ההיסטורי שהוליד אותה". אני מעדיפה יצירה שערכה טמון בתוך עצמה.

אם הסקירה הזו מבולבלת, זה אינו מקרה. עברו שלושה ימים מאז שקראתי את הספר, ועדיין לא הצלחתי לענות לעצמי על השאלה "אז מה היה לנו?". מנקודת המבט של העוגן האמור, זהו ספר עמוק ומעניין. מה שאינו מרותק אל העוגן, מרחף לו בחלל הספרותי ומסרב להתכנס להגדרה כלשהי.

אסכם כך: שווה התנסוּת.

Varamo – César Aira

תשע נשמות וכרמל

2018 (2002)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s