המשת"פ / פול בייטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a9d7aad7a42

בספרה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, "אמריקנה", עלתה השאלה כיצד אפשר לכתוב בארצות-הברית ספר על גזע. בשיחה שמנהלות כמה מן הדמויות בספר עולה הטענה כי אי-אפשר לכתוב רומן כן על גזע במדינה הזאת […] לסופרים שחורים שכותבים סיפורת במדינה הזאת […] יש שתי אפשרויות: הם יכולים לכתוב ליחידי סגולה או לכתוב יומרני […] אתה צריך לוודא שזה יהיה לירי ומעודן כל כך, שהקורא שלא קורא בין השורות בכלל לא ידע שזה על גזע. פול בייטי היה מן הסתם מביע דעה אחרת לגמרי. "המשת"פ" רחוק מלהיות לירי ומעודן. הוא ישיר מאוד, בוטה, ואין צורך לחפש בין השורות כדי להבין במה הוא מטפל. כשבייטי שואל איך אפשר לכתוב או לדבר על גזע, זוהי התשובה שהוא נותן: כשאנשים שואלים, "למה אנחנו לא יכולים לנהל שיחה כנה יותר על גזע?", הם בעצם מתכוונים לומר, "למה כושים לא יכולים להתנהג בהגיון?", או "לך תזדיין, חתיכת לבנבן. אם אני אגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד, יפטרו אותי יותר מהר משהיו מפטרים אותך אם היה יותר קל לדבר על גזע". וכשאנחנו אומרים גזע אנחנו מתכוונים ל"כושים", כי נראה שלאף אחד משום זרם אין שום בעיה לפלוט כל מיני שטויות על אמריקנים ילידים, על היספנים, על אסיאתים ועל הגזע החדש של אמריקה, הסלבריטי.

רוחו של הספר משתקפת כבר במשפט הפותח אותו: אולי קשה להאמין כשאדם שחור אומר את זה, אבל אני בחיים לא גנבתי כלום. סטראוטיפים ישובו ויידונו בספר לכל אורכו. מייצגם הבולט ביותר הוא הומיני ג'נקינס, דמות בדויה, שכילד היה חלק מצוות השחקנים בסדרה The Little Rascals / Our Gang בזכות מה שבייטי מכנה "חמידותו השחורה כפחם". ארבעה השחקנים השחורים בסדרה, כך למדתי מחיפוש ברשת, התיחסו בבגרותם לטענות על סטראוטיפיות בעיצוב דמויותיהם, וטענו שאין המדובר בגזענות, שכן גם דמויות אחרות עוצבו באופן דומה (ילד שמן, ילדה בלונדינית יפה, וכיוצא באלה). הומיני מרבה להתייחס לטענות אלה, וכמי שכוכבו דרך לזמן קצר ודעך, הוא חי במידה רבה את תהילת עברו.

עלילת "המשת"פ" מתרחשת בעיירה דיקנס שנמחקה מהמפה. בעבר נועדה להיות שכונה חקלאית בתוך לוס אנג'לס, אך רוב תושביה, שכמעט כולם אפרו-אמריקאים, הפכו את השטח החקלאי לחצרות גדולות, ורק המספר, נאמן לחינוכו של אביו – פסיכולוג ניסויי שבנו היה שפן הנסיונות שלו – שומר על צביון חקלאי בשטחו. עם השנים נבלעה השכונה בתוך העיר רבתי, גבולותיה נמחקו מן המפות, ושילוט שכיוון אליה נעקר. המספר, עייף מגזענות ומפוליטיקלי קורקט, מודע להפרדה שמתחת לאינטגרציה, נוקט מהלך מפתיע: הוא משיב לשכונה את גבולותיה ואת זהותה הנפרדת, מחיה את ההפרדה הגזעית, ואף הופך אדונו של הומיני, שכחלק מכמיהתו אל העבר חוזר מאה וחמישים שנה אחורה, ומלהק עצמו מרצונו כעבד.

מול המספר, ששמו הפרטי אינו ידוע ושם משפחתו Me, עומד פוי צ'שייר, חבר בקבוצת האינטלקטואלים של דום-דום דונאטס, שייסד אביו של המספר. פוי עוסק, בין השאר, בשכתוב ההיסטוריה הספרותית של ארצות-הברית. כך, כדוגמא, הוא כותב מחדש את "הקלברי פין", מחליף 'עבד' ב'מתנדב כהה עור', ומשנה את שם הספר ל'הרפתקאותיהם נטולות הגסויות ומסעותיהם האינטלקטואליים והרוחניים של ג'ים האפרו-אמריקני ובן טיפוחיו הצעיר, האח הלבן הקלברי פין, בחיפושיהם אחר היחידה המשפחתית השחורה האבודה'. המספר, לעומתו, סבור כי מארק טוויין לא השתמש מספיק במילה 'כושי' […]. כלומר, למה להאשים את מארק טוויין רק כי אין לך סבלנות ואומץ להסביר לילדים שלך שיש כינויים גזעניים ושבמהלך חייהם הקטנים והמוגנים עלולים לקרוא להם "כושי" או גרוע יותר, הם יעזו לקרוא למישהו אחר "כושי". הוא פוסל את שכתוב ההיסטוריה או את ההתעלמות ממנה, ומאבחן כי זה ההבדל בין העמים המדוכאים בעולם לבין השחורים באמריקה. הם נודרים לעולם לא לשכוח, ואנחנו רוצים שהכל יימחק מהגליון, ייחתם וייעלם בארון התיוק לנצח. בכיוון הפוך למגמה זו הוא, כאמור, מחיה את העבר.

כפי שאפשר אולי להתרשם מן המובאות שלמעלה, "המשת"פ" הוא ספר סאטירי נושכני, בוטה, מצחיק ומריר. הספר שופע עושר תרבותי מסחרר, עתיר אזכורים בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, ההיסטוריה ועוד. כמה מן האזכורים הכרתי, אני מניחה שבכמה מהם לא הבחנתי, ורבים נהניתי ללמוד (ביניהם, אפיון מצב הרוח בשכונה באמצעות שירה של נינה סימון Mississippi Goddam). בייטי עצמו הופתע מהגדרת הספר כסאטירה, והוטרד מן האפשרות שההיבטים הקומיים יאפילו על הדיון בנושאים המהותיים. מבחינתי, למרות שבמקומות רבים הספר מצחיק עד דמעות, המסרים הרציניים שלו ברורים, ובייטי משקף בחדות ובבהירות את חווית השחורוּת. בשונה מטא-נהסי קואטס, הקול הזועם של הקהילה האפרו-אמריקאית, פול בייטי אינו מצטייר כמריר או כנקמני. הגזע והגזענות הם עובדה שאינה מתפוגגת, כעת השאלה היא איך חיים עם עובדה זו.

גיא הרלינג תרגם יפה, תוך שהוא מתגבר על מכשלות הנובעות ממשחקי מלים ומביטויים מקומיים ותלויי תרבות.

"המשת"פ" זכה בפרס המאן בוקר ל-2016, לגמרי בצדק.

The Sellout – Paul Beatty

עם עובד

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s