הסיפור של הילדה האבודה / אלנה פרנטה

31-6298-b2

"הסיפור של הילדה האבודה", הרביעי והאחרון בספרי "החברה הגאונה", פותח במקום בו נסגר קודמו: אלנה מפרקת את נישואיה ונוטשת את בנותיה לטובת מימוש אהבתה הישנה לנינו, לִילה מעמיקה את הידע שלה בעולם החדש של המיחשוב, והופכת לבעלת עסק עצמאי מצליח. בעוד בספרים הקודמים השתים הלכו והתרחקו פיזית, כאן אלנה משנה כיוון, חוזרת לנפולי לחיות עם נינו, וכשהזוגיות הזו קורסת היא שבה עם בנותיה אל השכונה, ומתגוררת באותו בנין בו גרים לִילה ואנצו. חייהן של השתים יוסיפו להשתרג יחדיו, והקשרים שיווצרו בין ילדיהן יעניקו מורכבות נוספת לקשר ביניהן. הספר מלווה את שתי הנשים עד פרידתן הסופית, ועד היעלמותה של לִילה, ההיעלמות שפתחה את הספר הראשון.

כוחה של סדרת ספרים זו, בעיני, הוא בעיקר במודעות העמוקה של אלנה לעצמה, וביכולת שלה לפענח את לִילה ואת הסימביוזה ביניהן. מבחינה זו הספר הרביעי מאכזב לעתים. על פני פרקים רבים מדי אלנה היא מספרת ביוגרפית גרידא, נטולת המבט החודר שרומם את היצירה עד כה. כסיפור ביוגרפי חייהן של השתים בפרק זמן זה הם נטולי יחוד: אהבה כושלת, אמהות מקרטעת, קריירה דועכת ומשגשגת. אלנה, שהיטיבה לחטט לעומק ולפרק לגורמים כל מהלך בחייהן, מניחה להחלטות רבות משמעות להשאר בגדר תיאור בלבד. היא חוזרת עם שלוש ילדות צעירות אל שכונת ילדותה, מקום מוזנח, רדוף פשע, פרימיטיבי במובנים רבים, הרה סכנות לילדות רכות בשנים. למרות שהילדות המפוחדות מאמצות היבטים אלימים של סביבתן, היא נשארת במקום. בלשון רפה היא מסבירה שהאוירה האותנטית תועיל לספר שהיא כותבת, אך כשהספר גמור היא עדיין אינה מעלה בדעתה לשפר את חייהן של הבנות, וכעת אף אינה טורחת לחקור בתוך עצמה מדוע היא נוהגת כך. גם אל יחסיה המוזרים עם לִילה היא מתיחסת רוב הזמן כעובדה גמורה ללא נסיון להבינם. כשהיא חווה שוב ושוב את רשעותה של לִילה, וכותבת עליה "היא מעמידה פנים של אדם אדיב ולבבי, ואז היא נתקלת בך קלות, מזיזה אותך קצת ומשבשת אותך", היא אינה מנסה להסביר את סוד כוחה של לִילה, ואת חוסר היכולת שלה עצמה להנתק ממנה, אלא מסתפקת באמירה לקונית, "היא מרושעת, תמיד היתה, אך היא גם הרבה דברים אחרים, צריך לסבול אותה". ההשמטות הללו, ועוד אחרות שכמותן, חסרו לי מאוד בספר, ובעיני רידדו אותו מעט. מכל מקום, אין מקום להתייחס לספר הזה כעומד בפני עצמו, והמכלול של "החברה הגאונה", למרות חולשות זמניות, נפלא.

ככל שלִילה מצטיירת כאשה קשה וגסה, קפריזית ושתלטנית, מגיעה רעידת האדמה וחושפת טפח מן המתרחש בתוכה, ממאבק האיתנים שהיא מנהלת יום יום ושעה שעה. כך מתארת אותה אלנה: "היא חשה את עצמה כנוזל, וכל מאמציה הוקדשו, בסופו של דבר, רק כדי לעצור בעד עצמה. וכשהנוזל גבר למרות התכנון הצופה­­-מראש שלה לגבי חפצים ואנשים, איבדה לִילה את לִילה, הכאוס נראה כאמת היחידה, והיא – הפעלתנית כל-כך, האמיצה כל-כך – מחקה את עצמה מבוהלת, נעשתה לא-כלום". תיאור זה של לִילה הבוגרת החזיר אותי אל הדברים שכתבה אלנה על חברתה בת-העשרה: "היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו". עם כל העוינות שלִילה האשה מעוררת, נדמה שעדיין היא אותה ילדה, שאביה השליך דרך החלון, שכשרונותיה נחנקו בתוך המצוקה, שמאבקה להגדיר את עצמה הפך למאבק להחזיק מעמד. פייטרו, בעלה לשעבר של אלנה, אורח לרגע בעולמה של לִילה, חש ביסוריה ותיאר אותם במלים "אם יש תופת, היא נמצאת בתוך הראש חסר-הסיפוק שלה".

נושא שחוזר ועולה בספר הוא אמהותן הכושלת של שתי החברות. לילה מסכמת זאת בקצרה: "אנחנו לא עשויות בשביל ילדים", אלנה עצמה, באופן מפתיע, אינה מיוסרת במיוחד מכשלונה זה. אפילו כשבתה הבכורה מטיחה בה, "אי אפשר לפתח קשר אמיתי אתך, הדברים היחידים שחשובים לך הם העבודה שלך ודודה לינה; אין שום דבר שלא נשאב לתוך אלה", היא מסתפקת בתיאור העימות. למרות המסירות ה"טכנית" לילדים, בסופו של דבר כשלונותיהם של הצאצאים הם במידה רבה אשמת אמהותיהן, והצלחותיהם אינן יכולות להזקף לזכותן. האם הגורם לכך הוא העדר מודל הורי מוצלח? האם מאבקן להגדיר את עצמן הותיר אותן נטולות כוחות להעניק משלהן לאחרים, ואפילו הם ילדיהן?

כמו בספרים הקודמים, גם כאן לפוליטיקה האיטלקית יש נוכחות חזקה ומשפיעה. אלנה מתיחסת למאבק בין המפלגות השונות בקנה מידה ארצי ומקומי, ומתארת מדינה שהשחיתות פושה בה, שחיתות שהיא כ"גל שחור, שתחילה הוסתר מאחורי התפאורה העולצת של הכוח ומאחורי דבֶּרֶת חסרת-בושה וחצופה, הנה עכשו נעשה גלוי יותר ויותר והתפשט לכל פינה של איטליה. לא רק השכונה של ילדותי היתה מקום שלא זכה למגעו של שום חסד, לא רק נפולי היתה עיר חסרת-תקנה".

סיומו של הספר שב אל הסימביוזה שבין אלנה ולִילה, ואל הגאונות החמקמקה – ואולי אף האירונית – שבשם הסדרה. אלנה, סופרת מצליחה בעלת-שם, היא לכאורה המוכשרת שבין השתים. לִילה, שנותרה בודדה, שוקעת בלימוד ההיסטוריה של נפולי, ומבלה שעות מול המחשב, ספק קוראת, ספק כותבת. אלנה ממתינה בחרדה לרגע שבו תצמח מפעילותה של לִילה, אותה היא מחשיבה כגאונה למרות כל מגרעותיה וחולשותיה, יצירה מופתית, שתמחק באחת את הדימוי הארעי של אלנה כסופרת: לא היה לי ספק כיצד הייתי מגיבה אילו גיליתי שאכן פרצה לתוך הזהות המקצועית שלי ורוקנה אותה. ודאי הייתי עומדת מולה בהערצה כמו שעשיתי אל מול הפיה הכחולה […]. אני מה שלילה-עצמה חוזרת ואומרת, לעתים בצחוק, לעתים ברצינות: אלנה גרקו, החברה הגאונה של רפאלה צ'רולו. מן ההתהפכות הפתאומית הזאת של הגורלות הייתי יוצאת מחוסלת.

בדומה לשם המתעתע של הסדרה, גם שמו של הספר הרביעי ניתן ליותר מפרשנות אחת. בעיני הוא אינו מתאר רק את הארוע הטרגי של הילדה שנעלמה, אלא סופח אליו גם את אלנה ואת לִילה, שבתוך הנשים שצמחו להיות מוסיפות להתקיים הילדות קשות-היום המגששות את דרכן. תמונת הסיום של הספר, השבה אל ארוע מכונן בילדותן, מעמיקה את משמעותו של שם הספר.

אלון אלטרס העניק לארבעת הספרים תרגום מרשים מאוד, תרגום המעניק כבוד לסדרה שכינה באחד ממאמריו "ארוע ספרותי". תם ונשלם הארוע, החברות הגאונות תמשכנה להדהד.

Storia della Bambina Perduta – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2018 (2014)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s