לבדו ימות האדם / דויד הוארת

לבדו ימות האדם

ב-29 במרס 1943 סיימה ספינת דיג את מסעה שהחל באיי שטלנד שבצפון סקוטלנד, והטילה עוגן במפרץ נסתר באחד האיים בצפון נורבגיה. צוות הספינה מנה שמונה אנשי צוות וארבעה נוסעים, שנשלחו על ידי מִנהלת המבצעים המיוחדים בבריטניה (זו שהפעילה את אנשי המחתרת שפוצצו את "מבצר החורף"). הספינה נשאה מטען של נשק וחומרי נפץ, ומטרתם של הארבעה היתה להפעיל תאי מחתרת באזור, ולשבש את פעילות הגרמנים שחלשו על התנועה הימית בים הצפוני. על מנת לעבור מן האי ליבשה, פנו אל חנווני, ששמו הופיע ברשימת האנשים האמינים שהיתה ברשותם. אתרע מזלם, והתברר שלא היה זה האדם שאותו חפשו, אלא אדם הנושא אותו שם, שקנה את חנות המכולת מקודמו. החנווני לא הצליח להחליט אם האנשים היו אכן אנשי מחתרת, או גרמנים מתחזים שביקשו להפילו בפח. הפחד ממלכודת גבר, והוא החליט להתייעץ עם פקיד ממכריו. הפקיד, שנשא משרה ממשלתית, סבר כי מחובתו לדווח לגרמנים על כל ידיעה חשודה. כתוצאה מכך תקפו הגרמנים את הספינה, הרגו במקום אחד מאנשיה, ופצעו ושבו – ואחר כך עינו והוציאו להורג – את כל האחרים למעט אחד. כך החל מסע ההישרדות של יאן באלסרוד.

במשך חודשיים נדד יאן במרחבים הקפואים ומוכי הסערות. במהלך הקרב על הספינה נפצע בכף רגלו, ויצא לדרך עם מגף גומי אחד ורגל שניה יחפה. לאחר שנעזר בתושבים מקומיים כדי לעבור את המיצר מן האי ליבשה, ניסה לעשות דרכו לגבול השבדי, אך נקלע לסערה, איבד את ראייתו בשל זוהר השלג, ובמשך שלושה ימים קרטע בהרים עיוור והוזה, חושש לעצור כדי לא לקפוא. שיחק לו מזלו, ובעוורונו נתקל בדלת בקתה. שיחק לו מזלו שוב, ובני הבית לקחו על עצמם לטפל בו ולהעבירו לתחנה הבאה בדרך אל הגבול. בשבועות הבאים עבר חוויות מסמרות שיער, כששהה לבדו בקבר שלג, ונאלץ לקטוע במו ידיו את אצבעות רגליו שנרקבו בתקווה שבכך יציל את רגליו. תושבי שני ישובים, משני צידי ההר שבמרומיו המתין להצלה, דאגו לכלכלתו, כשהם מסכנים עצמם נוכח חשדנותם של הגרמנים שהוסיפו לרדוף אחר הניצול היחיד מן הספינה.

הסופר דויד הוארת, שהיה אף הוא פעיל במִנהלת המבצעים המיוחדים, ובין השאר שירת במִפקדת איי שטלנד, מתאר את שעבר על יאן באלסרוד יום אחר יום. האקלים הארקטי האלים מנשב בין דפיו, ובדידותו של הנרדף הפצוע מוחשית. הוארת מתאר גם את חייהם של תושבי צפון נורבגיה, שהיו מנותקים כמעט לחלוטין מכל שארע בעולם, ואף על פי כן היו רבים מהם להוטים לתרום ולו מעט למאמץ המלחמתי. עיקר פעילותם התמקדה בתמיכה במשפחותיהם של קורבנות הגרמנים, וכשהזדמן להם לסייע סיוע פעיל לאיש מחתרת נרדף, התמסרו למשימה. הוארת מתייחס בסלחנות לאלה שהלשינו על אנשי הספינה, וכותב: בעוד שהחנווני עשה למען בטחונו, והפקיד עשה את מה שכינה לאחר מכן כחובה, הנה הביאו מעשיהם לידי מיתת חמישה-עשר איש. אף על פי כן, אין רשאי איש, שמעודו לא חי בשלטון כיבוש של הגרמנים, להשמיע דברי תוכחה על מעשיהם.

כיצד הצליח אדם יחיד, פצוע ונרדף, לשרוד בתנאי מחסור וקור, שוכב בקבר שלג עשרים ושבעה ימים רצופים? גם הוארת תוהה ומנסה להבין: סוד כמוס הוא מה קיים אותו בכל הימים ההם. לא התקוות קיימוהו, כי נואש מכל תקווה, וכן לא היה שרוי בתנאים הנחשבים חיוניים לאדם. אפשר שההשערה הנכונה ביותר היא, כי יאן נשאר בחיים בשל בחילתו העקשנית למוות, מכל שכן שזו מיתה משונה ומוקצה מחמת מיאוס.

"לבדו ימות האדם" הוא סיפור מופלא על דבקות בחיים, ועל גבורתם של אנשים פשוטים שתחת אימי הכיבוש הנאצי לא הססו להרתם במסירות להצלתו של אדם יחיד.

We Die Alone – David Howarth

עם עובד

1958 (1955)

תרגום מאנגלית: צבי שולדינר

לבדו ימות האדם3 לבדו ימות האדם4

מודעות פרסומת

3 תגובות בנושא “לבדו ימות האדם / דויד הוארת

  1. כתבת נפלא. תודה רבה.
    נדמה לי שבימי הפורום התכתבנו על מוטיב מרכזי בסדרה א' של הספריה לעם – הישרדות. שלושה ספרי הישרדות בימי מלחמת העולם השנייה ("לבדו ימות האדם", "הסיירת יוליסס" המצוין של אליסטר מקלין ו"אש בעמקים" החזק של שוהיי אוקא), ואחד מתקופה אחרת ("בדד" של ריצ'רד בירד).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s