שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק / גייל פארנט

shilalevin_master

"שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" הוא מכתב התאבדות משעשע-מדכא. שילה היא יהודיה רווקה בת שלושים, בעידן (שנות השבעים של המאה העשרים) שבו נשים חייבות להתחתן, ורצוי בגיל צעיר, וָלא הן נחשבות פגומות. עודף משקל הוא גם חטא וגם מכשול בדרך לחתונה הנכספת, ודיאטות פלא הן כורח תרבותי. גם בחזית התעסוקה המצב אינו מזהיר, כשנשים מיועדות לאייש משרות הוראה או הדפסה בלבד, ובמקרים ממוזלים בודדים נופל בחלקן הכבוד לשמש כיד ימינם של מעבידים עשירים וידוענים, מה שמקנה להן חמש דקות תהילה על דפי אחד המגזינים הפופולרים. לשילה נמאס: היא רווקה מבוגרת, סוחבת עודף משקל, ועובדת כמורה בניגוד לחלומותיה. אחותה הצעירה והרזה ממנה כבר נשואה ואם, אל חברתה הטובה נמשכים גברים כמו עש לאש (ואחרי תקופות התאהבות קצרות היא נוטשת אותם בשל נימוקים כבדי משקל כמו הצבעה לניקסון או חוסר התלהבות מסלנינג'ר). על הוריד יושבת לה אמה, שכמו יצאה מספר הדרכה לאמהות יהודיות מהגיהינום. יוקר הדירות בניו יורק מאלץ אותה להסתפק באזורים דלים ובמגורים צפופים. מערכת יחסים ארוכה, שהתנהלה מתוך הלך רוח של "שיהיה, עד שיגיע הדבר האמיתי", מתפוגגת, והעתיד נראה כמו עוד מאותו שום דבר. אז היא מחליטה להתאבד.

הכריכה העליזה, כמו גם כמה פרסומים שהבטיחו ספר כייפי, גרמו לי לצפות לספר קליל. בפועל, למרות כמה שורות מחץ שהצחיקו אותי, ולמרות הכתיבה הקלילה לכאורה, מדובר בספר כבד ומדכדך. שילה שנונה וצינית, אבל חייה הם סיפור של החמצה גורפת. עיקר הכשלון שלה הוא באופן שבו היא מאמצת את המוסכמות שהיא מבקרת במכתבה. אפילו השחרור שהביאו שנות השישים עובר לידה, ונראה לה יותר כעול מהזדמנות. בשום רגע במהלך חייה היא אינה מנסה לצאת מן הקופסה שבה מיקם אותה גורלה, ואינה מגדירה את עצמה בעצמה. במקום להחריג את עצמה מהממוצע, היא בוחרת במו ידיה בשגרתי ובמוסכם, ואת תסכוליה פורקת על הנייר. לא ייפלא איפה שלא רק סביבתה רואה בה כשלון, אלא אף היא עצמה מתיחסת אל עצמה כך, לא מצפה מעצמה ליותר.

למרות שהספר נקרא בקלות ובשטף, באיזשהו שלב קצת קצתי בו. אם הנושא הוא הרווקות המעיקה, אפשר היה לקצר ולהמנע מחזרות. אבל יש לי רושם שהסופרת ביקשה להעניק לו מעט יותר עומק ונפח, והצליחה בכך באופן בולט על רקע השטחיות הכללית בתיאור הקשר הקצר של שילה עם גבר שחור. הבחור היה דוחה, ולו היה לבן לא היתה לה שום בעיה לדחות אותו. אבל לדחות גבר שחור יכול להתפרש כגזענות: "קרה לכם פעם משהו כזה? הסכמתם לקבל מאדם שחור מה שבשום פנים ואופן לא הייתם מוכנים לקבל מאדם לבן, רק מפני שפחדתם לפגוע בו? אנחנו אפילו לא יודעים כמה דעות קדומות יש לנו". התבוננויות נוספות שכאלה היו מעלות את רמתו של הספר. הסופרת עצמה, בראיון עם המתרגמת, אמרה: "האמת היא שלא קראתי את הספר מאז שכתבתי אותו. אם הייתי קוראת אותו היום הייתי רוצה לשפר אותו".

למרות שהספר נטוע בתקופתו, ולמרות שינוי הערכים שחל מאז, הסוגיות שבהן מתחבטת שילה תקפות גם היום ברמה זו או אחרת – ההתיישרות לפי מוסכמות, ההגשמה או כשלונה בתוך המשפחה ומחוץ לה, ההתנגשות בין החלום למציאות. השילוב בין הסגנון החביב והנושאים שבספר עושים אותו קריא ורלוונטי.

התרגום של שלי גרוס מוצלח. הערות השוליים שלה מיותרות. בספרי עיון ובספרים מוערים יש מקום להערות מרחיבות, בספרי פרוזה הן צריכות להצטמצם למינימום ההכרחי. כששילה מזכירה את ברברה סטרייסנד בהקשר של אפה הבולט שלא עבר ניתוח, לא מעניין אותי לקרוא שהיא כיכבה בסרט של גייל פארנט. כשמוזכר בטקסט יום העבודה, המנהגים האופנתיים הכרוכים בו, שאינם קשורים לסיפור, אינם צריכים לעכב את הקריאה. וביקורת על התרגום הקודם גם היא אינה ממין הענין.

בשורה התחתונה: ספר בסדר

Sheila Levine is Dead and Living in New York – Gail Parent

תכלת

2018 (1972)

תרגום מאנגלית: שלי גרוס

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק / גייל פארנט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s